כתובות כב ע"ב

דף כב - ב

תנא מיניה ארבעים זימנין [חזר שמואל על דברי רב ארבעים פעם], ואפילו הכי, לא עבד שמואל עובדא בנפשיה, כשבאה אליו אשתו, ואמרה - טמאה אני, ואחר כך אמרה - טהורה אני, ונתנה אמתלא לדבריה, ^[91] לא סמך שמואל על האמתלא להתירה.

תנו רבנן בברייתא: אשה שהלך בעלה למדינת הים, ולא ידוע מה עלה בגורלו, ובאו שנים ואומרים - מת. ושנים אחרים אומרים - לא מת.

וכן אם שנים אומרים - נתגרשה, ושנים אומרים - לא נתגרשה.

הרי זו לא תנשא מספק, כיון שתרי ותרי נינהו, ואם נשאת, לא תצא. ולקמן יבואר מדוע לא תצא.

רבי מנחם בר יוסי אומר: אף בדיעבד אם נישאת תצא.

אמר רבי מנחם בר יוסי: אימתי אני אומר שאף בדיעבד אם נישאת - תצא?

בזמן שבאו עדים שאמרו "לא מת", או "לא נתגרשה", ואחר כך נשאת, אבל אם נשאת, ואחר כך באו עדים לאיסור, לא תצא ^[92].

ומקשינן: מכדי, תרי ותרי נינהו, והבא עליה - באשם תלוי קאי ^[93], כיון שבא על ספק אשת איש, ואם כן מדוע אם נישאת לא תצא ^[94]?

ומשנינן: אמר רב ששת: הכא איירי - כגון שנשאת לאחד מעדיה, ומכיון שהוא יודע שמת בעלה הרי מותר לו לבא עליה. ולכן בדיעבד לא תצא.

ומקשינן: אכתי היא גופה שאיננה יודעת בבירור שמת בעלה, הרי באשם תלוי קיימא, ומדוע התרנו לה להמשיך לחיות עם העד?

ומשנינן: דאיירי באומרת האשה ברי לי שמת בעלי כמו שאומר העד ^[95].

מביאה הגמרא מימרא נוספת בדין תרי ותרי:

אמר רבי יוחנן: אשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו שנים ואומרים - מת. ושנים אחרים אומרים - לא מת. הרי זו לא תנשא מספק, ובדיעבד אם נשאת - לא תצא.

אבל אם שנים אומרים - נתגרשה, ושנים אומרים - לא נתגרשה.

הרי זו לא תנשא, וגם בדיעבד אם נשאת - תצא!

ומקשינן: מאי שנא רישא שאמרת שבדיעבד לא תצא, ומאי שנא סיפא שבדיעבד תצא?

ומשנינן: אמר אביי: תרגמה [העמד את דברי רבי יוחנן] בעד אחד.

וכך הוא באור דבריו: עד אחד אומר - מת, הרי הימנוהו רבנן כבי תרי, כמבואר ביבמות, שסומכים על עד אחד כדי להתיר את האשה לבעלה.

וכדברי עולא, דאמר עולא: כל מקום שהאמינה תורה לעד אחד, הרי כאן כחו של אותו עד - כשנים.

ואם כן האי [כלומר, העד השני] דקאמר - לא מת, הוה ליה עד אחד, ואין דבריו של עד אחד נשמעים במקום שיש שנים המעידים כנגדו, ולכן אם נישאת לא תצא, כיון שסומכים על העד המתיר כעל שני עדים ^[96].

ומקשינן: אי הכי, שסמכת על העד המתיר כעל שני עדים, אפילו לכתחלה נמי נתירה להנשא? ומשנינן: אין הכי נמי, מעיקר הדין מותרת להנשא אף לכתחילה, אלא שאסרנוה לכתחילה משום אותו פסוק דרב אסי היה רגיל להביאו.

דאמר רב אסי: כתיב במשלי - "הסר ממך עקשות פה, ולזות שפתים הרחק ממך", ולכן אסרנוה לכתחילה כדי להסיר לזות שפתיים מנישואיה.

אך בסיפא דרבי יוחנן - עד אחד אומר - נתגרשה, ועד אחד אומר - לא נתגרשה, התם אסורה אף בדיעבד, משום שתרוייהו באשת איש קמסהדי, [כלומר, שלפי עדות שניהם הרי הייתה אשת איש, ואסורה להנשא] ^[97], והאי עד דקאמר - נתגרשה, הוה ליה עד אחד, ואין דבריו של עד אחד נשמעים במקום שנים, ולכן אסורה אף בדיעבד.

רבא אמר, ליישב את דברי רבי יוחנן, מדוע כשאומרים מת ולא מת, אם נישאת לא תצא, וכשאומרים התגרשה ולא התגרשה אם נישאת תצא?:

לעולם איירי רבי יוחנן כשתרי ותרי נינהו, ודלא כאביי שהעמיד בעד אחד, וטעמו של רבי יוחנן, משום שראה רבי יוחנן את דבריו של ר' מנחם בר יוסי שאמר שאם נישאת תצא - לגבי גרושין, ולא ראה את דבריו לגבי מיתה.

מאי טעמא? משום שמיתה אינה יכולה האשה להיות מכחשתו אם יבא לפניה, ולכן אי לאו שדקדקה לברר שמת לא הייתה נישאת, ולכן לא תצא.

אבל בטענת גרושין, אף אם יבא לפניה יכולה מכחשתו לומר גירשתני, ולא דייקא כולי האי, ולכן אף אם נישאת תצא.

ומקשינן: ומי חציפה כולי האי להכחישו בפניו ולומר גירשתני למרות שלא גרשה?

והרי אמר רב המנונא: האשה שאמרה לבעלה - "גרשתני!", נאמנת! משום ש"חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה", ואם כן הכא נמי עלינו להאמינה שגרשה, משום שאינה מעיזה פניה לשקר?

ומשנינן: הני מילי שאינה מעיזה פניה, רק היכא דליכא עדים דקא מסייעי לה, אבל היכא דאיכא עדים דקא מסייעי לה, ואומרים שהתגרשה, מעיזה ומעיזה! ולכן הכא הרי יש עדים שנתגרשה, ולכן מעיזה פניה לומר - "גירשתני!", אע"פ שלא גרשה.

רב אסי אמר, ליישב דברי רבי יוחנן, דאיירי כגון דאמרי עדים - עכשיו מת! או, עכשיו גירשה! ולכן - טענת מיתה, הרי ליכא לברורה מתי מת, ואם אמרו "עכשיו טבע במים", אין אפשרות לברר את הדבר. ולכן אם נישאת לא תצא. (ואיירי כשנישאת לאחד מעידיה, כרבנן).

אך טענת גירושין, איכא לברורה, דאמרינן לה - אם איתא דהכי הוה, שעכשיו התגרשת, אחזי לן גיטיך! ואינה נאמנת לומר שאבד לה בזמן כל כך קצר, ולכן אם אינה יכולה להראות את גיטה, תצא ^[98]!

תנו רבנן: אשה הבאה לפנינו, ואין אנו יודעים האם אשת איש היא, או פנויה, ובאו שנים ואומרים - נתקדשה! ושנים אחרים אומרים - לא נתקדשה!

הרי זו לא תנשא מספק, ואם נשאת - לא תצא. אבל אם ידוע שהיתה אשת איש, ובאו שנים ואומרים - נתגרשה, ושנים אחרים אומרים - לא נתגרשה!

הרי זו לא תנשא, ואפילו אם נשאת בדיעבד - תצא!

מכדי תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי קאי. למאן דאית ליה דתרי ותרי ספיקא דאורייתא היא ומפקי לה מחזקתה אתי שפיר, דהא נמי לא קאי בחטאת אלא באשם תלוי, אבל למאן דאית ליה ספיקא דרבנן היא (יבמות לא, א) הוה ליה למימר הבא עליה בחטאת קאי דהא בחזקת נשואה קיימא ואם בא עליה שוגג בחטאת היא, וכבר כתבתי בפרק האומר לשלוחו בקידושין (סו, א, בד"ה מאי) גבי עובדאי דינאי מה שנחלקו בדבר הראשונים ז"ל, ודעת רבינו יצחק אלפסי ז"ל דספיקא דרבנן היא, והכא למאן דאמר ביבמות (לא, א) ספיקא דאורייתא קאמר, ולרווחא דמילתא לומר דהבא עליה לפחות באשם תלוי קאי ודכל שכן למאן דאמר ספיקא דרבנן דאית ליה איסורא טפי. והא נמי דאמרינן לקמן גבי שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה אם נשאת לא תצא, שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה אם נשאת תצא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, ולא פרקינן אוקי אתתא אחזקתה רישא בחזקת פנויה קיימא סיפא בחזקת אשת איש קיימא (עי' לקמן (כתובות כג, א), תוד"ה מאי שנא) התם נמי לתירוצא אפילו כמאן דאית ליה ספיקא דאורייתא קא אתו, ובפרק האומר (שם) הארכתי בה בס"ד.

הכא במאי עסקינן בנשאת לאחד מעדיה. וכתב ז"ל: ואף על גב דתנן ביבמות בפרק שני (כה, א) מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו, הכא יש לומר, עד אחר זולתי השנים שמכחישין אלו את אלו, שאם נאמר אחד מאלו שנשא את האשה נשאר ואין דבריו של אחד במקום שנים כלום.

תרגמה אביי בעד אחד, עד אומר מת הימנוהו רבנן כבי תרי כדעולא, ועד אומר לא מת הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. פירוש כשבאו בזה אחר זה, אבל בבת אחת הוה ליה עד אחד בהכחשה ולאו כלום הוא, כדאיתא ביבמות (קיז, ב) ובסוטה פ' מי שקנא (לא, ב).

סיפא: עד אומר נתגרשה ועד אומר לא נתגרשה תרווייהו באשת איש קא מסהדי. הא לישנא על כרחין דלא אתברר לן מעיקרא אם היא אשת איש או פנויה, דאי באשת איש למה לן למימר תרווייהו קא מסהדי דאפילו לא אמר האי לא נתגרשה האי דקאמר נתגרשה לא מהימן כלל, והאי דנקט לה בכי האי משום דבאשת איש ידועה מאי קמ"ל פשיטא דעד אחד לא מהימן, אבל השתא קמ"ל דאף על גב דלא אתחזקא באשת איש אלא אפומא דהאי, והאי הוא דקאמר נתגרשה אימא ניהמניה משום שהפה שאסר הפה שהתיר, קמ"ל דלא, מאי טעמא תרווייהו באשת איש קא מסהדי והאי דקאמר נתגרשה עדות אחרינא היא, וליתיה אלא חד ולא מהימן, ולא שייכא בפלוגתא דזה אומר תנאי וזה אומר אינו תנאי, דאיפליגו בה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, דבהא אפילו רב הונא מודה בה, דהתם היינו טעמא דאמר רב הונא דלמעקר סהדותא קא אתי משום דחד סהדותא היא וברורי הוא דקא מברר ליה ואמר דעלתנאי כך הקנה זה או מוכר זה, אבל הכא תרי מילי נינהו דנישואיה לאו בגירושיה מיתלו, אלא הוה ליה בשנים אומרים כתב ידינו הוא זה וזה אומר עדיין לא פרעו וה אומר פרעו,דהאי דקאמר פרעיה לא מהימן. ורבא דאוקמא בתרי ותרי וראה רבי יוחנן דבריו של רבי מנחם וכו'. ורב אשי דאוקמא בתרי, לאו משום דפליגי עליה דאביי בעיקר דינא ולומר דבדרב פפא שייכא, אלא משום דרבי יוחנן אמר שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה קאמר, ולא ניחא ליה לשבושי לישנא דאיתמר בבי מדרשא משמיה דרבי יוחנן ולומר דלא נתגרשה אתמר שנים אלא אחד ואשכחו להו אורחא דלישנא דוקא איתמר, כן נראה לי.

אי הכי אפילו לכתחילה נמי תנשא משום דרב אסי דאמר רב אסי לזות שפים הרחק ממך (משלי ד, כד). פירוש: בעד אחד משום דלא משמע להו לאינשי דתהוי האי דאתא קמן מהימן כתרין, אבל בעד אחד במקום שנים כולי עלמא ידעי דאין דבריו של אחד במקום שנים, ובמקום חד נמי היכא דנשאת או שהתירוה להנשא לא מפקיה לה מהתירא הראשון משום ולזות שפתים, והכי איתא בהדיא ביבמות בפרק האשה (קיז, ב) עד אומר מת ועד אומר לא מת נשאת לא תצא. ואמרינן עלה בגמרא טעמא דנשאת הא לא נשאת לא תנשא והאמר עולא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים. ופרקינן הכי קאמר: עד אומר מת והתירוה לינשא, ובא אחד ואמר לא מת תצא מהתירא הראשון.

ומי מחצפא ביה והאמר רב המנונא וכו'. ואף על גב דרב המנונא לא אמר אלא בפניו (עי' גיטין פט, ב), אבל שלא בפניו לא, הכי קאמר: מדקאמר רב המנונא שאינה מעיזה פניה בפניו ומתירין אותה לכתחילה על סמך זה הוה לן למימר דשלא בפניו נמי אם נשאת מיהא לא תצא, ואהדר ליה דכיון דאיכא סהדי דמסייעי לה מעיזה ואפילו בפניו והילכך אפילו נשאת תצא.

סיפא: עד אומר נתגרשה ועד אומר לא נתגרשה תרווייהו באשת איש קא מסהדי. ואם תאמר, אם כן חד מהני סהדי פסול הוא ולא מצטרפי תרווייהו בעדות זו שמעידין שהיא אשת איש, כדאמרינן (ב"ב לא, ב) גבי שתי כתי עדים המכחישות זו את זו דלא מצטרף חד מכת זו בהדי חד מכת האחרת בעדות אחת, תירץ דהכא בדליכא הכחשה כגון שזרק לה גיטא זה אומר קרוב לה וזה אומר קרוב לו דעבידי למיטעי בה.

רב אשי אמר דאמרי עכשיו מת ועכשיו גרשה וכו', גירושין איכא לברורי דאמרינן לה אם איתא דהכי הוא אחוי גיטך. ואף על גב דטענה דקרעתו או שנאבד לה, כיון דאיכא תרי דמכחשי לה חיישינן לה, אבל שלא במקום הכחשה אף על גב דאמרינן עכשיו גרשה ואמרינן אחוי גיטך ואמרה נאבד או שנקרע לא חיישינן ובתרי ותרי נמי היכא דליכא לברורי, כגון דאמרי עדים אלו זה כמה גרשה ואלו אומרים לא גרשה, אף על גב דליתיה גיטא בידה מהימנא, דאין כאן הוכחה כלל דמשקרא, דזמן מרובה לא נטרא ליה לגיטא.

תנו רבנן שנים אומרים וכו' כולה מיירי בהכחשה גמורה שנים אומרים כך ושנים אומרים כך דמסתמא דלישנא היינו דפרכינן מברייתא ותרי נינהו והבא עליה באשם תלד קאי להאי לישנא אתי שפיר למ"ד דכל תרי ותרי ספיקא דאורייתא היא דאלו למ"ד אוקי איתתא אחזקתיה ליכא בהא אשם תלוי דאי בחזקת אשת איש היתה חיוב חטאת הוא דאיכא ואי לא היתה א"א ליכא קרבן כלל והא דנקט אשם תלוי פי' ר"י ז"ל דלא דק וה"ק בספק א"א קאי דלמ"ד תרי ותרי ספיקי דאורייתא איכא אשם תלוי ממש דאסור למ"ד דבעי חתיכה משני חתיכות ספק א"א כזה כיון שאפשר להתברר בחתיכה כשתי חתיכות דמי וכדמוכחאי ולמ"ד מדאורייתא אוקי אתתא אחזקתיה אפילו תימא בחזקת פנויה היתה מ"מ הא איכא ספיקא (כרבנן) [דרבנן] לענין א"א מיחוש ומשום דהא פלוגתא היא התם ביבמות נקט הכא אשם תלוי משום רווחא דמלתא:

אמר רב ששת כגון שנשאת אחד מעדי' פי' שברי לו שהי' פנויה שכיון שנשאת לא תצא ואי קשיא דהכא משמע דהכ' משום דאיכא תרי ותרי לא תנשא לכתחלה הא לאו הכי תנשא לו ואלו בפרק ג' דיבמות תנן הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו וי"ל דשאני הכא דאיכא תרי סהדי שאין שנים מצוין לחטוא בשביל א' וכדאיתא התם בירושלמי באומרת ברי לי פירוש רש"י ז"ל באומרת שאין לבי נוקפי ואין אשם תלוי אלא למי שלבו נוקפו והוצרך רבינו ז"ל לפרש כן משום דאי אמרה ברי לי מ"מ למה לי עדים דהא כשאמרה מת בעלי תנשא והקשה עליו רבינו ז"ל דנהי דליכא אשם תלוי למי שאין לבו נוקפו מ"מ איסורא דרבנן או דאורייתא איכא וכ"ש אי קיימו בחזקת א"א דאיכא חיוב חטאת לכך פירשו שאומר ברי לי מ"מ וכדדייק לישנא וכי אמרינן שהאומרת מת בעלי תנשא הני מילי היכא דליכא עדים דסייע ליה כלל אבל אי איכא עדים דסייע ליה כלל דמביאה עדים ולא דייק ומנסבא:

אמר רבי יוחנן שנים אומרים מ"ש רישא ומ"ש וכו'. פירוש דאפילו תימא דרישא בדקיימא בחזקת פנויה וסיפא דקיימ' בחזקת א"א דאפילו רישא לא נפקא או מספיקא דאורייתא או מספיקא דרבנן דכל תרי ותרי בא"א לכל הפחות ספיקא דרבנן איכא ולמה לא תצא. ועוד מסתמא כולה פירוש רישא וספיקא מסתמא בחדא גוונא מיירי דאי לא קנקיט חדא במיתה וחדא בגרושין:

אמר אביי תרגמא בעד אחד פירוש והא דאמר שנים אומרים אחד משנים קאמר אי נמי משום דעד הימנ' רבנן כבי תרי כדאיתא בסמוך נקט בה שנים ונקט בה אידך גם דידיה אחד אומר מת הימנוה רבנן כבי תרי פירוש וכאן שבאו (שבא) לב"ד קודם שבא לב"ד עד המכחישו והתירו על פיו דאלו אתו בהדי הדדי עד אחד בהכחשה אינו כלום וכדאיתא בפרק האשה דאמר עלה כל מקום שהאמינו עד אחד הרי כאן שנים. יש שפירוש שבעדות האשה לא האמינו עד אחד שאין דבר של ערוה פחות משנים ומ"ש שהאשה נשאת בעד אחד שמת בעלה אינו אלא מדרבנן שהקילו משום עגונה ואפקיענהו רבנן לקדושין מיניה וכי אמרינן שהאמינה התורה עד אחד כב' זהו בשאר איסור שעד א' נאמן בהם מן התורה ורבנן נמי כבי תרי בעדות אשה ולפ"ז אפי' באסורין דעלמא אם באו שני עדים בזה אחר זה אין דבריו של שני במקום ראשון וראשון נאמן אפילו להקל ופשיטא דמימריה דעלמא משמע ה"ה באסורין דהא בכל מקום קאמר ואיהו בעינן בעדות שמת בעלה נראה דברי רבינו ז"ל דההיא מדאורייתא היא וכדפרישנא בדוכתא בס"ד:

א"ה אפילו לכתחלה נמי פירוש בשלמא דההיא דלעיל כיון דאיכא תרי ותרי דין הוא שלא תנשא לכתחלה אפילו לא מעידים וכשאומרת ברי לי אבל הכא אימא לא דהא אין דבריו נראין של אחד במקום שנים כלל ומשום דרב אסי דאמר רב אסי לזות שפתים הרחק ממך פירש רש"י ז"ל דעיקר מלתא דרב אסי בפרק קמא דיבמות ולא נהירא דהתם נמי הכי קאמר כי הכא דאמר רב אשי ולא אשכחן עיקרא מימרא בשום דוכתא וכך יש לומר כי זה הפסוק הוא במשלי דרב היה רגיל לומר בכל דבר שהוא מגונה כיוצא בו וההיא דיבמות כן פירשו בתוספות:

תרווייהו באשת איש קמסהדי והא דקאמר הוה ליה חד ואין דבריו של חד במקום שנים הקשו בתוספות דמהאי לישנא משמע דהאי אתתא לא הוי מעיקרא בחזקת א"א חלא אפומייהו דהכי הוא מסהדי עלה הכי ותו דאי קיימי בחזקת א"א פשיטא אין עד א' בגרושין כלום ואפילו ליכא דמכחשי וא"כ בחזקת פנויה היתה היכא הוה א"א אפומייהו דהא כיון דמכחשי אהדדי חד מנייהו שקורי משקרי ותירצו דהכא במאי עסקינן כגון שזרק לה גיטה א"א קרוב (לו) [לה] היתה ונתגרשה ודאי דאע"ג דכל חד מינייהו טעין הכי בבריא מ"מ כה"ג טעותא וכל חד סבר לומר הכי בקושטא ולא חשבינן דמהדרין בשיקרא והוה ליה כההיא דאמרינן זה אמר בשני שעות וזה אומר בג' שעות ולא שנוי' דחיקא היא דהא מסתמא לא עבוד דפליגי סהדי בגרושין דמכחשי אהדדי אלא בכה"ג אבל יש שתרצו דהכא כשהיא אומרת א"א הייתי וגרושה אני כאלו ליכא עדים כלל הכא מהימנא אבל השתא דאיכא עדים לא מהימנא ומיהו מהני דיבורא לשני דמסהדי א"א הכי בקושטא. והפירוש הזה דחוק מדלא פירשו הכי בתלמוד:

רבא אמר תרי ותרי והא דרבי יוחנן פירוש וכגון שבאו עדים ואח"כ נשאת לא' מעדים ובאומרת ברי לי ולפום הא אוקימתא ליתא להא דרבי יוחנן דהא רבי מנחם ברבי יוסי יחידאה הוא וכרבנן ק"ל ואע"ג בהאי אוקימתא כר"י סבר לי' כוותיה בגירושין הא איכא אידך אוקימתא כרב אשי דבסמוך דמוקי לה כר"י ואפילו לרבנן ועלה סמכינן:

רב אשי אמר דאמר עכשיו מת עכשיו גירשה פירוש ואפילו נשאת ואח"כ באו עדים ובנשאת לאחד מעידי' באומרת ברי לי דבלאו הכי לאו (לאו) לאוקמא לעולם בכל היכא דאיכא תרי ותרי וכדמוכח לעיל בהדיא ואפילו בהא דגרושין תצא כיון דאפשר לברורינהו דאמר להו אחוי גיטך ולא מחוי ליה ודאי כדקאמרת:

תנו רבנן שנים אומרים נתקדשה וכו' מ"ש רישא ומ"ש סיפא פירוש דמסתמא כולהו בחדא גוונא וליכא בינייהו אלא הא בקדושין והא בגירושין ותו דאפילו תימא דסתם רישא משמע במי שהיתה בחזקת פנויה וסתם סיפא נמי משמע שהיתה בחזקת א"א ובאין להעיד על גרושין מ"מ אפילו רישא לא נפקא מידי ספיקא דאורייתא או דרבנן:

כבר ביארנו במקומו שכל חטא שחייבין על שגגתו חטאת קבועה חייבין על לא הודע שלו אשם תלוי בכל מקום שהאיסור נקבע לשם כגון שהיו שם חתכת חלב וחתכת שומן ואכל אחת מהן ואינו יודע אם חלב אכל או שומן אכל אבל אם לא היתה שם אלא חתכה אחת והיא ספק חלב ספק שומן ואכלה אין כאן אשם תלוי שאין שם איסור קבוע בודאי מעתה אשה שהוחזקה באשת איש ובאו שנים ואמרו מת בעלה או נתגרשה ובאו שנים אחרים קודם שנשאת ואמרו לא מת או לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא ולא סוף דבר בשבאו עדים שלא מת קודם שלא נשאת שיש לקנסה אלא אף בשנשאת קודם שבאו עדים שהרי אף הוא והיא בביאתן שקודם ביאת עדים שניים חייבין אשם תלוי שהרי הואיל ואשת איש בודאי היתה הרי נקבע האיסור אבל בביאות שאחר עדים שניים אין בהם אשם תלוי שהרי מזיד בספק אשת איש הוא אלא שמכל מקום אסור לו לבעול על אותו ספק ומכל מקום אם נשאת לאחד מן העדים שהעידו שמת בעלה או שנתגרשה הוא פטור מאשם תלוי שהרי ברור לו שמת או שנתגרשה ואע"פ שאמרו יבמות דף כ"ה ע"א מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו הכא שאני שיש אחר עמו ואין שנים מצויים לחטוא בשביל אחד והיא חייבת ומתוך כך תצא ואם היתה אף היא אומרת בריא לי שמת או שנתגרשתי אע"פ שאינה מבררת לנו היאך הדבר ברור לה אין כאן אשם כלל ולא תצא אפילו באו עדים ואחר כך נשאת כרבנן שאין באים עליה משום קנס ואפילו פירשה על אי זה צד היא בריאה בכך ואינה טענה בריאה כל כך הואיל ואין לבה נוקפה לא תצא והוא שפירשו גדולי הרבנים בריא לי שמת שאלו היה קיים היה בא ואין צריך לומר אם טוענת בריא לי שמת או שהזימה או הכחישה עדותם ואע"פ שאין עדי נשים צריכים דרישה וחקירה כל שהוכחשו מיהא אין עדותם עדות ומכל מקום יש מפרשים שאף כשהבא עליה יודע הספק יש בו אשם אע"פ שהוא מזיד בספק אשת איש והם מפרשים הבא עליה באשם תלוי אף בביאות שאחר עדים שניים ומאחר שביאותיו עדין באשם תלוי היאך אתה אומר מכאן ולהבא לא תצא ואין הדברים נראין:

זה שכתבנו בנתגרשה שכל שנשאת לאחד מעדיה לא תצא פירושו בשאמרו שמכמה ימים נתגרשה ואבד הגט אבל אם אמרו עכשו נתגרשה ועברה ונשאת תוך שלשה הואיל ואפשר הדבר לברר כשנאמר לה אחוי גיטיך ואינה יכולה להראותו אפילו נשאת לאחד מעידיה תצא הואיל ויש כאן עדים מכחישים ואע"פ שהיא אומרת גרשתני שאע"פ שאמרו האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה דוקא בשאין עמה עדים אבל כל שיש עמה עדים שסומכין את דבריה מעיזה ומעיזה היא כל שמכמה ימים לא תצא אע"פ שיכולה להכחישו ולהעיז בטענת גרשתני והיה לנו לומר שלא תהא נאמנת שסומכת היא על כך אינו כן ובעדי מיתה מיהא אין לחלק בין עכשו מת למכמה ימים מת שהרי בעכשו מת אין לנו בה בכדי לברר שאפשר שיאמרו טבע בנהר או אכלו ארי והילכך לא תצא אלא שמפרישין אותה ממנו עד שלשה חדשים הא מכל מקום כל שאפשר לברר ולא בררה הדין בה כן וכן בגט כל שניכרת סבה אחת המוכחת שאבד הגט אף לשעתה לא תצא:

כל מה שכתבנו הוא כשבאו שנים כנגד שנים אבל אם בא עד אחד ואמר מת או נתגרשה ואחד אומר לא מת ולא נתגרשה בזו יש לחלק בין גירושין למיתה שבאחד אומר נתגרשה ואחד אומר לא נתגרשה שניהם מעידים באשת איש וזה שהמעיד שהיא גרושה אחד במקום שנים ולא תנשא ואם נשאת ואף לעד שהעיד לה תצא וזו אתה מפרשה אף בשלא הוחזקה באשת איש אלא שהיא מודה שאם הוחזקה אף בשלא בא עד אחד לומר שלא נתגרשה אין זה האומר נתגרשה נאמן כלל אחד אומר מת ואחד אומר לא מת אף זו ביאתה באשם תלוי ומתוך כך תצא הא אם נשאת לזה שהעיד שמת ואף היא אומרת בריא לי לא תצא:

כל מה שכתבנו הוא כשבאין כאחד אבל אם באו אלו אחר אלו כל שהם שנים ושנים אין בו חלוק וכן אחד כנגד אחד בנתגרשה אבל אחד כנגד אחד במת ובלא מת כל שבא תחלה זה שהעיד שמת והתירוה לינשא על פיו כשבא אחר כן עד שני לומר לא מת לא תצא מהיתירה הראשון ותנשא שעד אחד בעדות אשה כשני עדים ואין דבריו של אחד במקום שנים ומכל מקום אם באו שנים ואמרו לא מת תצא:

לענין ביאור אתה למד ממה שכתבנו שבשנים כנגד שנים אנו פוסקים כתנא קמא של בריתא וכרב אשי ואין בהם חלוק בין מיתה לגירושין ונמצאו דברי רבא נדחין ובעד אחד אנו פוסקים כאביי בנתגרשה אבל במיתה אין אנו פוסקין כאביי אלא כל שבאו כאחד תצא אלא אם כן נשאת לאחד מעדיה וכן פסקוה גדולי המחברים ויש פוסקים בעד אחד כאביי שלא תצא אפילו באו כאחד ואף בנשאת לאחר ולכתחלה מיהא לא תנשא משום לזות שפתים ומכל מקום אע"פ שנדחו דבריו של רבא נשאר לנו מהם בטענת גרשתני שכל שיש עדים מסייעים לדבריה מעיזה ומעיזה ומכל מקום יש מדקדקים ממנה שכל שאין עדים מסייעים לה שנאמנת בגרשתני אע"פ שלא אמרו כן אלא בפניו כל שנשאת קודם שתאמר כן בפניו נאמנת כל שאומרת כן אחר כן בפניו ולא תצא ואין אומרין מעיזה היא כדי שלא תתקלקל דהא סתמא קאמר כל שאין לה עדים אינה מעיזה ונאמנת אע"פ שאינה אומרת כן אלא לאחר נשואין אבל אחרוני הגאונים שבספרד כתבו שסוגיא זו אינה אלא לדעת האומר בטענת גרשתני שאף שלא בפניו נאמנת שהרי אף בזו חזקה אינה מעיזה דמירתתא שמא יבוא ויכחישנה אבל לדעת האומר שאינה נאמנת כן אלא בפניו כל שנשאת קודם שאמרה כן בפניו כשהבעל בא ומכחישה מעיזה ומעיזה חדא דכיון דנשאת אזלה לה כסופא דבעל ראשון לגמרי ועוד שחשש קלקולה מביאה להעיז ואע"פ שהדברים זרים להעמיד סוגיא זו לדעת האומר דאף שלא בפניו מהימנא כך יראה מתירוצו של רבא לדעת ר' יוחנן במה שאמר גירושיו יכולה מכחישתו משמע שכל שכשיבא הבעל ויערער מעיזה להכחישו כך כשלא בא אינה נאמנת דלא מירתתא דילמא אתי וכל שכשיבא אינה יכולה מכחישתו אף שלא בפניו נאמנת דמירתתא דילמא אתי ומשמע דהיכא דליכא עדים דמסייעי לה אע"ג דנשאת מהימנא דשלא בפניו נמי מהימנא אבל לדידן דפסקינן דשלא בפניו לא מהימנא דמעיזה ומעיזה כל שנשאת מיהא מעיזה אף בפניו דאי לאו הכי שלא בפניו אמאי לא מהימנא ואע"פ שהדברים נראין לענין סברא בפירוש הסוגיא מיהא דברים נדחקים הם והם מוכיחים יותר כפירוש ראשון ויש מפרשים שכל שבידיעתו כבפניו הוא וכל שכן אם שולחת לו לומר כן וכל שכן אם ראינוהו מתחבא להזהר מזה ויש לנו כיוצא בה המדיר את חברו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו שפירשו בו רבים בידיעתו כמו שיתבאר במקומו ויש לקצת בעלי חדושין ופירושין בלבולין הרבה בסוגיא זו וכשתעריך לשון הסוגיא על מה שכתבנו אתה מוצא הדברים מתישבים על אפניהם:

אע"פ שכתבנו בספק גירושין שיש בו אשם תלוי בספק קדושין אין בו אשם תלוי שהרי אין כאן קביעות איסור ומכל מקום שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה לא תנשא ואם נשאת תצא שאפשר שנתקדשה פעם אחרת ואע"פ שהיא בחזקת פנויה וכמו שאמרו בשלישי של יבמות ל"א ע"א קיימי עדים דאמרי קרוב לערוה הוי ואת אומרת תתיבם צרת ערוה ואף בזו קיימי עדים דאמרי נתקדשה ואת אמרת לא תצא ואע"פ שהקשו שם ודילמא ספיקא דרבנן הוא דאוקי תרי להדי תרי ואיתתא אחזקה כבר נדחית ומכל מקום אם על דבר אחד הם מעידים שאלו אומרין לקדושין נתנם ואלו אומרים לא כי אם נשאת לא תצא:

ר"א אמר דאמרו עדים עכשיו מת פי' היום מת עכשיו גירשה מיתה ליכא לברורי פי' אם אמרו טבע בים או אכלו ארי אין אנו יכולים לברר הדברים הלכך לכתחלה לא תנשא מיד דהא צריכה להמתין שלשה חדשים ואם נשאת לא תצא כרבנן וכשנשאת לאחד מעידיה. גירושין איכא לברורינהו דאמרי לה אי איתא דהכי הוא אחוי גיטך פי' ולא תנשא מיד דהא צריכה להמתין ג' חדשים אלא כגון שהמתינה ג' חדשים ונשאת ואפ"ה כיון שעדים העידו שעכשיו גירשה אמרינן לה אי איתא כדאמרת הוה לך לאחזי גיטא דבשעתא פורתא לא מהימנא למימר אירכס לי א"ו שקרא מסהדי והני דאמרו לא גירשך הם נאמנים והלכך תצא ודוקא כשאמרו עכשיו גירשך דמוכחא מילתא דמשקרי אבל אם מעידים שגירשה זה כמה ימים לא תצא כרבנן וליתא לר' מנחם בר"י לא במיתה ולא בגירושין והלכה כר"א דהוא בתרא:

ת"ר ב' אומרים נתקדשה וב' אומרים לא נתקדשה ה"ז ל"ת ואם נשאת ל"ת מ"ש רישא ומ"ש סיפא פי' שאין לומר טעמא דרישא משום דאמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי איתתא (אחזקה) [בחזקת פנויה] דתרי ותרי הן ספיקא דאורייתא ובספיקא דאורייתא לא אזלינן בתר חזקה אלא הבא עליה באשם תלוי קאי אמר (ר"פ) [אביי] תרגמה בע"א. ע"א אומר נתקדשה וע"א אומר לא נתקדשה תרווייהו בפנויה קמסהדי והאי דאמר נתקדשה הו"ל חד ואין דבריו של א' במקום ב'. ע"א אומר נתגרשה וע"א אומר לא נתגרשה תרווייהו באשת איש קמסהדי והאי דאמר נתגרשה הו"ל חד ואין דבריו של א' במקום שנים. ופי' לאו במוחזקת לפנינו שהיא א"א מיירי. דא"כ מה צורך להכחשת העד שאומר לא נתגרשה בלא הכחשתו נמי אינו נאמן ע"א בגירושין ואפי' לאביי דאמר ע"א נאמן באיסורין ואפילו באשה ה"מ לאסור כגון אשתו זינתה בע"א בפ' האומר [קדושין סו ע"ש] דאביי אמר ע"א נאמן בכל איסורין שבתורה ורבא אמר אין דבר שבערוה פחות משנים. ודוקא לאיסור היה אומר אביי דע"א נאמן אבל אשה שהוחזקה בא"א אין מי שיאמר שיהא ע"א נאמן לומר נתגרשה ולהוציאה מחזקת א"א דדוקא במת בעלך האמינו חכמים ע"א משום דמילתא דעבידי לגלויי לא משקרא והיא גופא דייקא ומנסבא. ומתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה מתחלתה אבל בגירושין לא מהימן. עיין בהאשה רבה. ולא מתוקמא אלא באשה הבאה ממדה"י שלא ידענו מי היא ובאים אלה השנים ומעידים עליה כי א"א היתה אלא שא' אומר נתגרשה ואחד אומר לא נתגרשה. והלשון מוכיח כן שאומר תרוייהו בא"א קמסהדי. דמשמע שלא הוחזקה א"א אלא על פיהם. ואע"ג דאיהי נמי אמרה א"א הייתי וגרושה אני [מ"מ] כיון שיש עדים (שהיתה) [שאומרים] שא"א היתה אינה נאמנת. ועוד שהעד מכחישה ואומר לא נתגרשת. והלכך אם נשאת תצא אבל בודאי אם נשאת תחלה על פיה כשאמרה א"א הייתי וגרושה אני ואח"כ בא העד שאוסרה שאומר לא נתגרשה לא תצא. שאין מוציאין אשה מבעלה בע"א כדרבא דאמר אין דבר שבערוה פחות מב'. וכי היכי דבגירושין לא מתוקמא אלא באשה הבאה ממדה"י שאין לה חזקה מה היא ה"נ עדות דקידושין לא מתוקם אלא בבאה ממדה"י שלא הוחזקה מה היא. והלשון מוכיח דקאמר תרוייהו בפנויה מסהדי. דמשמע שלא הוחזקה פנויה אלא על פיהן. אבל אשה העומדת לפנינו בחזקת פנויה. ובא ע"א ואמר נתקדשה בפני פ' ופ' והלכו להן למדינת הים. אע"פ שאין עד אחר שיכחישנו. אינו נאמן לאוסרה עד שיבואו שנים כדרבא דאמר אין דבר שבערוה פחות מב'. ולכתחלה לא תנשא. ר"א אמר לעולם תרי ותרי ואיפוך פי' המורה ברישא תני תצא. ובסיפא תני לא תצא. ב' אומרים ראינוה שנתקדשה וב' אומרים לא ראינוה שנתקדשה ה"ז לא תנשא. פשיטא לא ראינו אינו ראיה. ל"צ דדיירו בחצר א'. מ"ד אי איתא דקדיש קלא אית ליה למילתא קמ"ל דעבידי אינשי דמקדשי בצנעא. ואי קשה טעמא דאמר' לא ראינוה שנתקדשה דלא ראינוה אינה ראיה אבל אי אמרי (בעיקר) [בבירור] דלא נתקדשה כגון דאמרו האשה או המקדש הי' עמנו במקום פ' שמעידים עדות ברורה. ה"נ דאם נשאת לא תצא . ואמאי לא תצא. תרי ותרי נינהו והבא עלי' באשם תלוי קאי. ואי אמרת דר"א קסבר דאפילו בתרי ותרי אמרי' אוקי אתתא אחזקתה. א"כ מה צורך לאפוכי במאי דתניא מפרשא שפיר גבי נתקדשה לא תצא דאוקמי' לה אחזקה קמייתא ופנויה הות וגבי נתגרשה תצא דמוקמינן לה אחזקתה דא"א הות. ומדלא אוקמוה הכי ש"מ דלא אמרינן תרי ותרי אוקמה אחזקתה. משום דהוי ספק תורה והבא עליה באשם תלוי קאי. תשובה. אילו העידו עדות ברורה. כגון שאמרו אנו היינו כל היום עמכם באותו חצר ולא נתפרדנו מהם כלל ולא יתכן שנתקדשה באותו היום שאילו כך גם אנחנו היינו רואים המעשה. אלא שקר אתם מעידים. אין לומר בכאן תרי ותרי נינהו. שזאת היא הזמה גמורה. כיון שאומרי' להם והלא עמנו הייתם יחד במקום פ' כל היום כלו ואנו לא ראינו. ואתם האיך ראיתם ובהזמה האמינה התורה האחרונים ובטלי עדות הראשונים והלכך טעמא דאמרי לא ראינוה דאינה ראיה דתצא ול"א אי איתא דקדיש קלא אית לה ואכתי הזמה הוא. אבל אם העידו עדות ברורה כיון דמזימים את הראשונים תנשא לכתחלה:

תנו רבנן שנים אומרים וכו' עד באומר ברי לי'. פירש"י ז"ל שאין לבי נוקפי ומוחזקני בו שאלו היה קים היה בא. ואין אשם תלוי בא אלא במי שלבו נוקפו. ואין דבריו מחוורים והא וודאי לא חשיבא ידיעה לאפוקי נפשא מספיקא דתרי ותרי. והנכון באומ' ברי לי שראתה אותו מת. וא"ת א"כ אמאי לא מהימנא והא קיימא לן האשה שאמרה מת בעלי נאמנות. ואפשר דהא קשיא לרבינו ז"ל ואי משום הא לא ארי' דה"מ היכ' דליכ' עדים אבל במקום עדים וודאי אמירה דידה לית בה ממש'. ובהא לא קשיא לן לכתחלה אמאי לא תנשא. דבהא וודאי דינא הוא דכיון דתרי ותרי נינהו דינא הוא דלא ניעב' מידי אפומייהו ולכתחל' לא תנש' ואם נשא' לא תצא. ומדקאמרי' הבא עליה באשם תלוי קאי שמעינן מינה דכל תרי ותרי לא אזלינן בתר חזקה. דאי לא א"כ הכא במאי עסקי' אי דקיימא בחזקת אשת איש. כיון דאתו תרי ותרי הוה ליה לאוקמ' אחזקת' דקיימ' בחזק' אשת איש ואשם וודאי מבעי ליה. ואי דקיימא בחזקת פנויה אפי' אשם תלוי ליכא בדמוקמי לה אחזקתה. אלא לאו וודאי כדאמרן. ומיהו תמיהא מילתא דהא התם ביבמות אסיקנא בהדיא דמדינא דאוריית' וודאי אמרי' אוקי תרי להדי תרי ואוקי אתת' אחזק'. אלא דמדרבנן בעלמ' היכא דהוי לחומרא לא אמרי' אוקי אתתא אחזקה. ומשמע נמי דדווקא באשת איש וכיון דכן הדרא קושיין לדוכת' היכי איכא אשם תלוי. ואיכ' למימר דלא דאיק דכיון דלחד לישנא דהת' איכא אשם תלוי. ולאידך לישנא מכלל איסורא דרבנן מיהת לא נפיק נקט הבא עליה באשם תלוי ולא דק ודכוות' בתלמודא:

אמר ר' יוחנן שנים וכו' עד סיפא עד אומר נתגרש' ועד אומר לא נתגרש' תרווייהו באשת איש קא מסהדי והאי דקאמר נתגרשה הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. קשיא לן הא למה לי פשיטא. ובלאו טעמא נמי דחד במקום שנים אטו עד אח' בגירושין כלום הוא. וי"ל כגון שאינה בחזקת אשת איש אלא ע"פ אלו ולהכי איצטריך למימר משום דהוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. וקשיא לן השתא נמי היכי מיתוקמא אשת איש אפומא דהנך. דהא כיון דקא מכחשי אהדדי לא סגיא דליכא חד פסול. וכיון דכן הכא ליכא אלא עד אחד כשר דמוקים לה בחזקת אשת איש והכא מוכח התם בבבא בתרא בעדות המוכחשת דכל אותה עדות פסולה. תירצו בתוספות דהכא אי דקא מכחשי אהדדי לגמרי ה"נ אלא הכא במאי עסקי' דלא מכחישי אהדדי לגמרי אלא שזה אומר נתגרשה בגט קרוב לה וזה אומר בגט קרוב לו דהא לא חשיבא הכחשה למפסלינהו לסהדי דעבידי אינשי דטעו בהכי ולשון רחוק הוא. ואי קא מפרשי' לה בדלא מכחשי אהדדי אלא שזה אומר נתגרשה וזה אומר אינו יודע בגירשין כדפרישנא לעיל בעד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי אתיא שפיר אלא דלא ניחא לן. משום דרישא בעד אומר מת ועד אומר לא מת לא אתיא אלא בהכחשה ואפשר דרישא תנא ליה אפי' בהכחשה וסיפא תנא ליה בלא הכחשה דווקא והא א"ש. ואפשר עוד לפרש דוודאי בהכחשה גמורה איירינן ומיהו כגון דקא אמרה איהי אשת איש הייתי וגרושה אני דשויא נפשה חתיכא דאיסורא וכיון דכן תו לא מהימנ' לומ' גרוש' אני דהשת' ליכ' טעמ' דהפה שאס' הוא הפה שהתי' כיון דאיכ' עדי' כלל. אע"ג דהני עדי' לאו כלו' הוא כדפרישנ'. מ"מ כיון דאיכ' עדי' כלל ליכ' הפה שאס' דלא ניחא לה למימ' פנוי' אני במקום עדי' דהא כולהו מודו בהא מיהת דאשת איש הוות. והא אתי' כשיטתא דרב פפא דלעיל דאמ' תרווייהו בשטר' מעלי' מסהדי. והאי דקאמ' תנאי הוה ליה חד ואין דבריו של א' במקו' שני'. ואפש' לפר' דאפי' לרב הונא ברי' דרב יהושע דעד כאן לא אמר רב הונא ברי' דרב יהושע לעיל דאיכ' למימ' למעקר סהדתייהו וקא אתי. אבל הכא דכ"ע סהדות' אחריתי הוא שהרי אין עוקרין עדותן לומ' שלא הית' אשת איש. משא"כ באו' תנאי שעוק' עדותו דכיון שהיה תנאי בדבר אם לא יתקיי' נמצא הדבר בטל למפרע מעיקרו. ואם איתא להאי סברא א"כ נפק' לן בשני' אומרי' כת' ידינו הוא זה וא' מהם אומר פרוע שאינו נאמן דהשתא איכ' למימ' תרווייהו בשטר' מעליא מסהדי והאי דקאמ' פרוע הוה ליה חד ואין דבריו של א' במקום שנים. דהשתא וודאי פרעון סהדותא אחריתי הוא וכן עיקר:

רבא אמר לעולם תרי ותרי וראה ר' יוחנן דבריו וכו' כלומ' ובשנשאת לאחד מעידיה ובאומר' ברי לי רב אשי אמר כגון דאמרי' עדים כו':

ואפילו הכי לא עבד בה שמואל עובדא בנפשיה. המעשה הזה הביאו אותו בירושלמי דאמרינן התם שמואל בעא לאזדקוק לאתתיה אמרה לו טמאה אני למחר אמרה לו טהורה אני אמר לה אמש טמאה שמירון טהורה אמרה ליה לא הוית בחילאי ע"כ. פי' שמירון לשון יוני הוא כמו היום בלשון עברי לא הוית בחילאי שהיתה חוששת שום מיחוש בגופה שהיה התשמיש קשה לה. הריטב"א ז"ל:
והכין מייתי לה הך עובדא בתוספות בשם הירושלמי. וקשה לפי' זה דאין זו אמתלא טובה דלמה לה למימר טמאה אני אילו אמרה כן לבעלה דלא הוית בחילאי מי הוה שמואל אניס לה. ובתשובת הגאונים מצאתי דעובדא הכי הוה דשמואל הוה רגיל להושיט כוס של ברכה לאשתו בזמן שהיא טהורה מקבלתו בזמן שהיא נדה אינה מקבלתו וזה היה סימנו לידע אימת היא נדה פעם אחת הושיט לה ולא קבלה ממנו משום כבוד אחותו של שמואל סבר שמואל טמאה היא לכשסלקו הטבלא אמרה לו טהורה אני אלא לכבוד אחותך נתכוונתי ואף על פי שנתנה אמתלא לדבריה לא האמינה שמואל אלא פירש ממנה ז' נקיים כדין כל נדה. ע"כ:

תנו רבנן שנים אומרים וכו'. פי' כולה מיירי בהכחשה גמורה שנים אומרים כך ושנים אומרים כך דהכי סתמא דלישנא והיינו דפרכינן מכדי תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי קאי והאי לישנא אתיא שפיר למ"ד דכל תרי ותרי ספיקא דאורייתא הוא דאילו למ"ד אוקי אתתא אחזקתה ליכא בהא אשם תלוי דאי בחזקת אשת איש היתה חייב חטאת הוא דאיכא ואי בחזקת פנויה היתה ליכא קרבן כלל והא דנקיט אשם תלוי פי' ר"י ז"ל דלא דק וה"ק בספק אשת איש קאי דלמ"ד תרי ותרי ספיקא דאורייתא הא איכא אשם תלוי ממש דאפילו למאן דבעי חתיכה משני חתיכות ספק אשת איש כזה כיון דאפשר להתברר כחתיכה מב' חתיכות דמיא וכדמוכח ולמ"ד מדאורייתא אוקי אתתא אחזקתה אפילו תימא דבחזקת פנויה היתה מכל מקום הא איכא ספיקא דרבנן לענין אשת איש מיהת ומשום דהא פלוגתא היא התם ביבמות נקט הכא אשם תלוי לרווחא דמילתא. הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל ומדקאמרינן הבא עליה באשם תלוי קאי שמעינן מינה דכל תרי ותרי לא אזלינן בתר חזקה דאי לא א"כ הכא במאי עסקינן אי דקיימא בחזקת אשת איש כיון דאתו תרי ותרי הוה ליה לאוקמה אחזקתה דקיימא בחזקת אשת איש ואשם ודאי מיבעי ליה ואי דקיימא בחזקת פנויה אפילו אשם תלוי ליכא דמוקמי' לה אחזקתה אלא לאו ודאי כדאמרן. ומיהו תמיהא מילתא דהא התם ביבמות אסיקנא בהדיא דמדינא דאורייתא ודאי אמרינן אוקי תרי להדי תרי ואוקי אתתא אחזקתה אלא דמדרבנן בעלמא היכא דהוי לחומרא לא אמרינן אוקי אתתא אחזקתה ומשמע נמי דדוקא באשת איש וכיון דכן הדרה קושיא לדוכתה היכי איכא אשם תלוי ואיכא למימר דלא דאיק דכיון דלחד לישנא דהתם איכא אשם תלוי ולאידך לישנא מכלל איסורא דרבנן מיהת לא נפיק נקט עליה באשם תלוי ולא דק ודכוותא בתלמודא ע"כ. ול"נ איברא ודאי דבחזקת אשת איש קיימא וכדמשמע לשון הברייתא בפשטה. ומיהו מאי דקשיא ליה לתלמודא הבא עליה באשם תלוי קאי עלה דר' מנחם בר' יוסי קיימא דעליה דידיה נמי פריך דאף על גב דנשאת ואחר כך באו עדים מכל מקום ספק כרת איכא והבא עליה מכאן ולהבא באשם תלוי קאי והיינו דנקט מכדי וכו' אבל עליה דת"ק פריך להדיא דתרי ותרי נינהו חטאת ודאי נמי איכא ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל לא תצא. ולקמיה פריך תרי ותרי נינהו. ע"כ. פי' דעלה דת"ק פרכינן תרי ותרי נינהו בלחוד ובחטאת קאי כפי המסקנא דפ' ד' אחין אלא משום דקאי נמי לאקשויי עלה דר' מנחם בר' יוסי להכי נקט באשם תלוי קאי הכין משמע לי. ומיהו אכתי קשיא דמאי משני לת"ק עד נמי כשנשאת לאחד מעדיה והא לת"ק עד נמי בחנק קאי דאוקמא אחזקתה וכמו שהקשו התוספות. ואפשר כיון שנשאת לאחד מעדיה והיא גם היא אומרת ברי לי לא אמרינן אוקמה אחזקה ועיין לקמן בסמוך בלשון תלמידי ה"ר יונה ז"ל. ור"ת פי' וכו' דהכא אורעא חזקתה משום דאתתא דייקא ומנסבא. ואם תאמר הא הכא לא דייקא ומנסבא הואיל ואיכא עדים דאמרי מת דאז לא שייך חומר בסופה כדאמרינן בפרק האשה רבה נשאת שלא ברשות מותרת לחזור לו ופי' התם דהיינו נשאת בעדים שאינה צריכה שום ב"ד. ויש לומר הואיל ומכחישין זה את זה איכא חומר אם תעמוד תחת בעלה בטענת ברי שלה ולכך דייקא וכן גבי שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה אמאי לא תצא והא לא דייקא ואינה נאמנת לומר נתגרשתי משום שלא בפני בעלה מעיזה ועוד דהיכא דאיכא עדים דמסייעי לה מעיזה אלא ודאי מ"מ לענין הכי מהני האי דייקא דמגרע לחזקה דאשת איש. וכן כתב הרא"ש ז"ל בתוספותיו:

וז"ל תלמידי הר"י ז"ל וקשיא ליה לרבי יעקב ז"ל היכי קאמר באשם תלוי קיימא כיון דתרי ותרי נינהו הוה לן למימר העמד אשה אחזקתה והבא עליה בחטאת קאי דהכי חזינן בפרק ד' אחין דאמרי' שני כתי עדים המכחישות זו את זו סלק את העדים כאילו אינם והעמד דבר על חזקתו בין לקולא בין לחומרא לקולא כגון שנים אומרים נתקדשה וכו'. נעמיד אותה בחזקת פנויה כמו שהיתה עומדת לחומרא כגון שמכחישים אלו לאלו בגרושין וכו'. ותירץ הרב ז"ל דהכא אורעא החזקה של אשת איש דכיון דאשה דייקא ומינסבא רגלים לדבר להאמין יותר לעדים שאומרים שנתגרשה ולפיכך לא נעמיד אותה בחזקת אשת איש ממש וכ"ש לאוקימתא דמוקמינן לה כשברי לשניהם דלא קשיא מידי. ע"כ:

באשם תלוי קאי. והיינו למ"ד יש אם למסורת דמצות כתיב ולא בעינן חתיכה אחת משתי חתיכות ולמ"ד יש אם למקרא מכל מקום נהי דאינו מביא אשם תלוי בחתיכה אחת מכל מקום איסור אשם תלוי איכא כיון דמספקא לן אם היא אשת איש אם לאו איסורא איכא מספיקא אלא גזרת הכתוב היא דאינו מביא אשם תלוי להגין עליו מן הייסורין אלא בחתיכה אחת משתי חתיכות. לשון הרא"ש ז"ל:
וז"ל שיטה ישנה הבא עליה באשם תלוי קיימא א"ת והא ליכא אשם תלוי אלא בשוגג אבל לא במזיד י"ל ה"ק הרי הוא עושה איסור שגגתו באשם תלוי וא"ת הניחא למאן דאית ליה אשם תלוי בחתיכה אחת אבל לרב דאמר בכריתות שאין אשם תלוי בחתיכה אחת אלא בשתי חתיכות היכי מקשים הבא עליה באשם תלוי י"ל שתי חתיכות מאי טעמא משום דאתחזק איסורא אשה נמי הא אתחזק בה איסורא דכולהו מודו דאשת איש היתה. ע"כ:

וז"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל הבא עליה באשם תלוי וכו'. פי' אי אמרי' דמשנשאת לא תצא דכיון דתרי ותרי נינהו הוה ליה כשתי חתיכות אחת של שומן ואחת של חלב ואינו יודע איזו מהן של חלב ואכל א' מהן יש לו להביא אשם תלוי על הספק ואפי' אכלו במזיד והכא נמי עומד בכל ביאה וביאה באשם תלוי כיון שאינו יודע אי זו כת מהם מעידה אמת. ע"כ:

כגון שנשאת לאחד מעדיה פי' והוא אומר שברי לו שהיא פנויה דכיון שנשאת לא תצא. הריטב"א ז"ל. וא"ת היאך מותרת לינשא לו הא אמרינן בפרק ב' דיבמות מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו והרגנוהו משמע דאיכא תרי סהדי ואפילו הכי קאמר לא ישא את אשתו ופר"ח דהכא מיירי כגון שיש ג' עדים ותלתא לא חשידי ונראה דבתרי מיירי ואפ"ה לא חשידי כדמוכח לקמן דאפילו למאן דחייש לגומלין בזמן שיש שנים מעידים על זה ושנים מעידים על זה נאמנין וכן מוכח בשלהי פרק ב' דיבמות דתנן התם מיאנה או חלצה בפניו ישאנה מפני שהוא בית דין ודייק התם טעמא דב"ד הא בתרי לא מ"ש מהא דתנן שנים עדים חתומים על השטר או שטר מקח או גט אשה לא חשו חכמים לדבר מהדרינן היא גופא קמ"ל לאפוקי ממ"ד מיאון בפני שנים אלמא דתרי לא חשידי והא דקאמר הרגנוהו עד אחד קאמר כלומר הרגנוהו בין אנשים הרבה. לשון הרא"ש ז"ל:
באומרת ברי לי פרש"י ז"ל שאומרת אין לבי נוקפי ואין אשם תלוי אלא למי שלבו נוקפו והוצרך רבינו לפר' כן משום דאי אמרה ברי לי ממש למה לה עדים הא כל שאומרת מת בעלי תנשא והקשו עליו ז"ל דנהי דליכא אשם תלוי למי שאין לבו נוקפו מ"מ איסורא דאורייתא או דרבנן איכא וכ"ש אי קיימא בחזקת אשת איש דאיכא חיוב חטאת לכך פירשו באומרת ברי לי ממש וכדדייק לישנא וכי אמרינן האומרת מת בעלי תנשא ה"מ היכא דליכא עדים דסייעי לה כלל אבל אי איכא עדים סמכה אעדים ולא דייקא ומינסבא. הריטב"א ז"ל. וכן כתב הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות:

וז"ל הרא"ה ז"ל באומרת ברי לי פרש"י ז"ל שאין לבי נוקפי ומוחזקני בו שאם היה קיים וכו'. ואין אשם תלוי בא אלא במי שלבו נוקפו ואין דבריו מחוורי' דהא וודאי לא חשיבא ידיעה לאפוקי נפשה מספיקא דתרי ותרי והנכון באומרת ברי לי שראתה אותו מת וא"ת אם כן אמאי לא מהימנא והא קי"ל האשה שאמרה מת בעלי נאמנת ואפשר דהא קשיא ליה לרבינו ז"ל ואי משום הא לא איריא דהני מילי היכא דליכא עדים אבל במקום עדים (כלל) ודאי אמירה דידה לית בה מששא ובהא לא קשיא לן לכתחילה אמאי לא תנשא דבהא ודאי כיון דתרי ותרי נינהו דינא הוא דלא נעביד מידי אפומייהו. ולכתחילה לא תנשא ואם נשאת לא תצא. ע"כ:
מ"ש רישא ומ"ש סיפא פי' דאפילו תימא דרישא כדקיימא בחזקת פנויה וסיפא כדקיימא בחזקת אשת איש מ"מ אפי' רישא לא נפקא או מספיקא דאורייתא או מספיקא דרבנן דכל תרי ותרי באשת איש לכל הפחות ספיקא דרבנן איכא ולמה לא תצא ועוד דהכא מסתמא כולה פי' רישא וסיפא בחדא גוונא מיירי דאי לא אמאי נקט חדא במיתה וחדא בגירושין. הריטב"א ז"ל:
ודע שקבלנו מרבותינו ז"ל דכל מקום שאומר התלמוד מאי שנא ומאי שנא ולא קאמר מאי שנא רישא מסיפא או מ"ש סיפא מרישא דהכי בעי למימר דהא ודאי לית לן לפלוגי בינייהו כלל ואם באנו לחלק איפכא הוה לן למימר והכא נמי הכי קאמר דהא ודאי לא הוה לן לפלוגי בינייהו כלל דבתרווייהו הוה לן למימר תצא א"נ לא תצא ואם באנו לחלק איפכא הוה ליה למתני גבי שנים אומרים מת וכו' דתצא משום דאיכא למימר דאמרי בדדמי כגון שהלך במלחמה א"נ טבע במים ואמרי בדדמי דמת אבל בגירושין ליכא למימר בדדמי דנתגרשה דהא קאמרי דנתן גיטא בידה כנ"ל:

תרגמא בעד אחד וכו'. פי' והא דאמר שנים אומרים אחד משנים קאמר א"נ משום דעד ראשון הימנוהו רבנן כבי תרי כדאיתא בסמוך נקט ביה שנים ונקט אידך אגב דידיה. עד אחד אומר מת הימנוהו רבנן כבי תרי פי' וכגון שבא לב"ד קודם שיבא העד המכחישו והתירוה על פיו דאילו אתו בהדי הדדי עד אחד בהכחש' אינו כלום וכדאיתא בפ' האשה. הריטב"א ז"ל:

וז"ל שיטה ישנה עד אחד אומר מת וכו'. והוא שבא והעיד תחילה שאם באו שניהם כאחד עד אחד בהכחשה לא מהימן והכא באשה שמוחזקת באשת איש עסקינן דאי באשה שאין לה חזקה אפי' בלא האי עד שהוא מעיד מת אין כח ביד אחד לאוסרה ואפשר דבאשה שאין לה חזקה עסקינן וקמ"ל דאף על גב דתרווייהו מודו דאשת איש היא מהימן עד זה שהעיד מת אם העיד תחילה הילכך רישא בכל ענין מיתוקמא. ע"כ:

דאמר עולא בכל מקום שהאמינה תורה עד אחד וכו'. יש שפירשו דבעדות אשה לא האמינה עד אחד שאין דבר שבערוה פחות משנים ומה שאמרו שהאשה נשאת בעד אחד שמת בעלה אינו אלא מדרבנן שהקלו משום עגונא ואפקעינהו רבנן לקדושי מינה וכי אמרינן שהאמינה תורה עד אחד כשנים זהו בשאר איסורין שעד אחד נאמן בהם מן התורה ורבנן נמי האמינו גבי תרי בעדות אשה ולפי' זה אפי' באיסורין דעלמא אם באו שני עדים בזה אחר זה אין דבריו של שני במקום ראשון כלום וראשון נאמן אפי' להקל ופשטא דמימרא דעולא משמע דה"ה באיסורין דהא כל מקום קאמר ומיהו בענין עדות אשה שמת בעלה נראין דברי רבינו ז"ל דההיא מדאורייתא נמי היא וכדפירש' בדוכתה בס"ד. הריטב"א ז"ל:
אי הכי אפילו לכתחילה נמי פי' דבשלמא דבההיא דלעיל כיון דאיכא תרי ותרי דין הוא שלא תנשא לכתחילה אפילו לאחד מעדיה באומרת ברי לי אבל הכא אימא לא דהא אין דבריו של אחד במקום שנים כלל. הריטב"א ז"ל:
משום דרב אסי דאמר רב אסי הסר ממך עקשות פה יש לפרש דרב אסי לאו מקרא קא יליף ולא איירי קרא בהכי כלל אלא רב אסי אתא לאשמעינן בדרך עצה טובה דראוי שלא תנשא לכתחילה והיינו משום דהסר ממך עקשות וכו' פי' בדרך הלצה וצחות לשון נקט לישנא דקרא ולא משום דקרא איירי בהכי כלל וניחא להאי פירושא דפריך בהאשה שלום עלה מהא דתנן עד אחד אומר מת ונשאת וכו' טעמא דנשאת הא לא נשאת לא תנשא והא אמר עולא כל מקום וכו' דהא עולא לא קאמר הכא משום דרב אסי הסר ממך עקשות פה וכו' אלא בדרך עצה טובה ומדינא אפי' לכתחילה תנשא ואילו ממתני' דהתם משמע דמדינא נמי לכתחילה לא תנשא והתוספות ז"ל לא פירשו כן אלא דרב אסי מקרא קא יליף ופסוק הוא דמייתי ולא נקיט האי לישנא בדרך צחות לשון כדפרישי' לעיל ומעתה קשיא למה ליה לאתויי לדרב אסי והא קרא משמע הכין בהדיא ותירצו בתוספות משום דרב אסי רגיל להביאו לכך מייתי דרב אסי וקשיא להו נמי ההוא דאשה שלום ותירצו כמו שכתוב בתוספות עי"ש:
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל ומשום דרב אסי דאמר רב אסי ולזות שפתים הסר ממך פרש"י ז"ל דעיקר מימרא דרב אסי בפ"ב דיבמות ולא נהירא דהתם נמי הכי אמרי' אלא כי הא דאמר רב אסי ולא אשכחן עיקרה דהאי מימרא בשום דוכתא לכך י"ל כי זה הפסוק הוא בספר משלי דרב אסי היה רגיל לומר בכל דבר שהוא מגונה כיוצא בזה וההוא דיבמות וכן פירשו בתוספות ע"כ:

תרווייהו באשת איש קא מסהדי וכו'. תמיה לן ואפילו ליכא עד שלא נתגרשה עד אחד מי מהימן לומר נתגרשה ועוד אי מהימן מאי קאמר אין דבריו של אחד במקום שנים הא אמרת מהימן במקום מאה דאמרי אשת איש היתה ואפשר דהכא במאי עסקינן שאין כאן עדים שהיתה אשת איש וכדקאמרי תרווייהו באשת איש קא מסהדי אלמא ליכא עדים שהיתה אשת איש אלא אלו שהן מעידין שהיא אשת איש ואביי סבר לה כרב פפא דאמר לעיל גבי עד אחד שאמר תנאי כי האי סברא אי נמי ע"כ לא אמר רב הונא ברי' דרב יהושע למעקר סהדותייהו אתו אלא גבי תנאי שמתחילת עדות זה תנאי הוה אבל הכא אשת איש היתה ואח"כ נתגרשה וכשתי עדיות דמי והוה ליה חד במקום שנים ומיהו רבא ורב אשי לית להו הך סברא אלא אמרי למיעקר אתו. ובתוספות מדקדקי' א"כ הא' מהני עדים פסול הוה ולא מצטרפי תרווייהו בעדות אשת איש כדאמרינן גבי שתי כתי עדים המכחישות זו את זו והעמידו אותה כשזרק לה קדושין זה אומר קרוב לו וזה אומר קרוב לה ולאו הכחשה היא דעבידו למטעי בה ואני אומר כיון דאיכא עדים דידעי כלל אינה נאמנת לומר גרושה אני דאזיל ליה מגו והוקשה לי הא דאמרינן לקמן גבי א' אומר נתקדשה תרוייהו בפנויה קא מסהדי וכו' אטו עד אחד בקדושין כלום הוא הא אמרי' בקדושין [סה ב'] שאין דבר שבקדושין פחות משני' ולא שנא נתקדשה בפניו לא שנא אמר אחד נתקדשה דהכי מוכח' סוגיא התם בהדיא עד שראיתי דרב פפא דאמר' הכא סבר שהמקדש בעד אחד חוששין לקדושיו ולית ליה בקדושין אין דבר שבערוה פחות מב' לפיכך צריך להכחשתו של ב' ומ"מ דוקא באשה שותקת או שאמרה איני יודעת אם קרוב לי או קרוב לו הא במכחישו עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא כדאיתא התם וזה כפי דרך רבותינו ז"ל בעלי התוספות בין רישא בין סיפא בחד גוונא מתוקמא אבל אם נרצה להעמיד סיפא כשאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני ומפני כך מעמידים אותה בחזקת אשת איש על פי אלו כמו שפירשתי אני י"ל דרישא נמי כשאומרת פנויה אני וא"ת א"כ אמאי לא תנשא והרי אין עד אחד נאמן באיסורין אלא בששותק כדאיתא בקדושין בפרק האומר וכל שכן בדבר שבערוה י"ל לרב פפא הבעל חושש לעצמו דתנן [כריתות יא ב'] עד אחד אומר אכל חלב ועד א' אומר לא אכל מביא אשם תלוי ומ"מ אין דבריו של אחד במקום שנים דרישא לאו דוקא אלא סירכא דסיפא נקט. הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הרא"ה ז"ל תרווייהו באשת איש קא מסהדי וכו'. קשיא לן הא למה לי פשיטא ובלאו טעמא נמי דחד במקום שנים אטו עד אחד בגירושין כלום הוא וי"ל כגון שאינה בחזקת אשת איש אלא על פי אלו ולהכי איצטריך למימר משום דהוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים וקשיא לן השתא נמי היכי מתוקמא אשת איש אפומא דהנך דהא כיון דקא מכחשי אהדדי לא סגיא דליכא חד פסול וכיון דכן הוא ליכא אלא עד אחד כשר דמוקים לה בחזקת אשת איש והכי מוכח התם בבבא בתרא בעדות המוכחשת דכל אותה עדות פסולה תירצו בתוספות דהכא אי דקא מכחשי אהדדי לגמרי הכי נמי אלא הכא במאי עסקינן דלא קא מכחשי אהדדי לגמרי אלא שזה אומר נתגרשה בגט קרוב לה וזה אומר בגט קרוב לו דהא לא חשיבא הכחשה למפסלינהו לסהדי דעבידי אינשי דטעי בהכי ולשון דחוק הוא ואי קא מפרשים לה בדלא מכחשי אהדדי אלא שזה אומר נתגרשה וזה אומר איני יודע בגירושין כדפרש"י לעיל בעד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי אתיא שפיר אלא דלא ניחא לי משום דרישא בעד אומר מת ועד אומר לא מת לא אתיא אלא בהכחשה ואפשר דרישא תנא ליה אפי' בהכחשה וסיפא תנא ליה בלא הכחשה דוקא וקא אתיא שפיר ואפשר עוד לפרש דודאי בהכחשה גמורה איירי ומיהו כגון דקא אמרה איהי א"א הייתי וגרושה אני דשויא נפשה חתיכה דאיסורא וכיון דכן תו לא מהני לומר גרושה אני דהשתא ליכא טעמא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר כיון דאיכא עדים כלל אע"ג דהני עדים לאו כלום הוא וכדפרישי' מ"מ כיון דאיכא עדים כלל ליכא הפה שאסר דלא ניחא לה למימר פנויה אני במקום עדים דהא כולהו מודו בהא מיהת דאשת איש הות והא אתיא כשיטתי' דרב פפא דלעיל דאמר תרווייהו בשטר מעליא קא מסהדי והאי דקא מסהיד תנאי הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים ואפשר לפרש דאפי' לרב הונא בריה דרב יהושע דעד כאן לא אמר רב הונא בריה דרב יהושע אלא לעיל דאיכא למימר למיעקר סהדותייהו קא אתו אבל הכא דכ"ע סהדותא אחריתי הוא שהרי אין עוקרין עדותן לומר שלא היתה אשת איש מה שאין כן באומר תנאי שעוקר עדותו דכיון שהיה תנאי בדבר אם לא נתקיים התנאי נמצא הדבר בטל למפרע מעיקרו ואם איתא להאי סברא א"כ נפקא לן בשנים אומרים כתב ידינו הוא זה ואחד אומר פרוע שאינו נאמן דהשתא איכא למימר תרוייהו בשטרא מעליא מסהדי והאי דקא אמר פרוע הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים דהשתא ודאי פריעא סהדותא אחריתי הוא וכן עיקר (ואפשר לפרש.) ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל תרווייהו בפנויה וכו'. הקשו בתוספות דמהאי לישנא משמע דהאי אתתא לא הויא קיימא מעיקרא בחזקת אשת איש אלא אפומייהו דהני דקא מסהדי עלה הכי ותו דאי קיימא בחזקת אשת איש פשיטא דעד אחד בגירושין אינו כלום ואפילו ליכא דמכחיש ליה וא"כ דבחזקת פנויה היתה היכי הויא אשת איש אפומייהו דהא כיון דמכחשו אהדדי חד מינייהו שקורי משקר ותירצו דהכא במאי עסקינן כגון שזרק לה גטה חד אמר קרוב לו היה ולא נתגרשה כלל וחד אמר קרוב לה היה ונתגרשה ודאי דאף על גב דכל חד מיניה טעין הכי בברי מ"מ כה"ג טעותא היא וכל חד מינייהו סבור לומר הכי בקושטא ולא חשדינן ליה דמסהיד בשיקרא והוה ליה כההוא דאמרינן זה אומר בשתי שעות וזה אומר בשלש שעות ולא שינוי' דחיקא היא דהא מסתמא לא עבידי דפליגי סהדי בגרושין דמכחשי אהדדי אלא גבי האי גוונא אבל יש שתירצו דהכא כשהיא אומרת אשת איש הייתי וגרושה אני דאילו ליכא עדים כלל הכא מהימנא אבל השתא דאיכא עדים כלל לא מהימנא ומיהו אהני דבורא לשוויי סהדותא דמסהדי אשת איש הוות בקושטא והפי' הזה דחוק מדלא פרישו לה בגמרא. ע"כ:

וז"ל הרשב"א ז"ל תרווייהו באשת איש וכו'. האי לישנא ע"כ דמיירי דלא אתברר לן מעיקרא אם היא אשת איש או פנויה דאי באשת איש למה לן למימר תרווייהו קא מסהדי דאפי' לא אמר האי לא נתגרשה האי דקאמר נתגרשה לא מהימן כלל והא דנקט ליה כה"ג משום דבאשת איש ידועה מאי קמ"ל פשיטא דעד אחד לא מהימן אבל השתא קמ"ל דאע"ג דלא אתחזקא באשת איש אלא אפומא דהאי והאי הוא דקאמר נתגרשה אימא ניהמניה משום הפה שאסר קמ"ל דלא מאי טעמא תרווייהו באשת איש קא מסהדי והאי דקאמר נתגרשה עדות אחרינא הוא וליתיה אלא חד ולא מהימן ולא שייכא בפלוגתא דזה אומר תנאי וזה אומר אינו תנאי דאפליגו בה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דבהא אפי' רב הונא מודה בה דהתם היינו טעמא דאמר רב הונא למיעקר סהדותיה קא אתי משום דחד סהדותא היא וברורי הוא דקא מברר ליה ואמר דעל תנאי כך הקנה זה או מכר זה אבל הכא תרי מילי נינהו דנשואיה לאו בגרושיה מתלו אלא הוה ליה כשנים אומרים כתב ידינו הוא זה וזה אומר עדיין לא פרעו וזה אומר פרעו דהאי דקאמר פרעו לא מהימן ורבא דאוקמה בתרי ותרי וראה ר' יוחנן דבריו של רבי מנחם וכו' ורב אשי דאוקמה בתרי לאו משום דפליגי עליה דאביי בעיקר דינא ולומר דברב פפא שייכא אלא משום דרבי יוחנן אמר שנים אומרים נתגרשה וכו' ולא ניחא להו לשבושי לישנא דאתמר בבי מדרשא משמיה דרבי יוחנן ולומר דלא איתמר שנים אלא אחד ואשכחו להו אורחא דלישנא דוקא איתא כנ"ל. ע"כ:

וז"ל תלמיד הרשב"א ז"ל הקשו בתוספות היכי אמרי דתרווייהו באשת איש קא מסהדי והא עדות מוכחשת היא וחד מהני פסול הוא והיכי מצטרפי בעדותייהו זו שמעידין שהיא אשת איש כדאמר גבי שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו תירצו בתוספות דהכא ליכא הכחשה דלאו בדוקא קא מסהדי אלא כגון שזרק לה גטה וכו'. ונ"ל דקושיא מעיקרא ליתא שאם אתה עושה עדות זו כעדות מוכחשת ג"כ תקשי נמי הא לרב פפא דאמר בסמוך דעד אומר נתגרשה ועד אומר לא נתגרשה תרווייהו באשת איש קא מסהדי ויש לך לתרץ בה כמה דתרצתא הכא משום דעבידי למטעי וא"כ קשיא דידיה אדידיה דאילו לעיל גבי עד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי אמר רב פפא תרווייהו בשטרא מעליא קא מסהדי ותקשי לן היכי מצטרפי' לאסהודי בשטרא מעליא והלא עדות מוכחשת היא וחד מינייהו פסול וליכא לתרוצי התם דלאו בדוקא קא מסהדי כי הכא דודאי מאי דקא מסהיד אתנאי בדוקא קא מסהיד דליכא למטעי בה ע"כ אפשר לומר דכי אמרינן בשתי כיתי עדים דלא מצטרף חד מכל כת וכת בעדות אחת ה"מ להבא אבל למפרע לא מפסלי והכא כשמכחישין זה את זה כבר היתה עדותם שהעמידו באשת איש עדות גמורה ועדות זו שמכחישין בה זה את זה עדות אחרת היא דנשואין לאו בגירושין מתלו דתרתי מילי נינהו והשתא מתרצא לן הא דעד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי דהתם קודם שמכחישין זה את זה בתנאי כבר נתקיים השטר למפרע ולאו כל כמינייהו למעקרי' השתא מחמת הכחשה זו ע"כ:

וז"ל הרא"ש ז"ל תרווייהו באשת איש קא מסהדי וכו'. מדאיצטריך למימר הכי משמע דאיירי באשה שאין אנו תופסין אותה בחזקת אשת איש אלא על פיהם וא"ת א"כ להמניה להאי דאמר נתגרשה במגו דאי בעי הוה שתיק יש לומר דלא חשיב מגו דשמא הוא רוצה לומר האמת כדי לפוסלה מן הכהונה ואין כאן עדות מוכחשת לומר שעדותם בטל דהכא מיירי כגון שזרק לה גט וכו'. ע"כ:

וז"ל שיטה ישנה סיפא עד אומר נתגרשה וכו'. ק"ל אי באשה שיש לה חזקה דאשת איש עסקינן מאי האי דקאמרי תרווייהו באשת איש קא מסהדי בלא עדותם היא אסורה ועוד מאי האי דקאמר נתגרשה הוה ליה חד הוה לן למימר אוקי חד לגבי חד ואוקי אתתא אחזקה ועוד אפי' שיבא עד שיעיד לא נתגרשה האי דקאמר נתגרשה לא מהימן להתיר אשה העומדת בחזקת אשת איש אלא ודאי באשה שאין לה חזקה דאשת איש עסקינן וכיון דתרווייהו מודו דאשת איש היתה הרי החזיקוה באשת איש ואין זה נאמן לומר נתגרשה וא"ת הא קי"ל כרב הונא בריה דרב יהושע בעד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי דהאי דקאמר תנאי למיעקר סהדותיה קאתי ולא אמרינן תרוייהו בשטרא מעליא קא מסהדי והאי דאמר תנאי הוה ליה חד תירץ מורי יצ"ו דהכא לא שייך למימר האי דקאמר נתגרשה למיעקר סהדותיה קא אתי שהרי מודה בעדותו האחר דאומר דאשת איש היתה אלא שנתגרשה אח"כ מה שאין כן בעד אומר תנאי שחוזר על עיקר עדותן לומר שלא היה אלא על תנאי אבל הכא כיון שהחזיקוה באשת איש אין אחד יכול להוציאה מחזקתה. ע"כ:

כתוב בהשלמה עד אחד אומר מת הימנוהו רבנן כבי תרי כדאמרינן בעלמא שכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואי אתא עד אחד ואמר לא מת הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים והילכך אם נשאת לא תצא אבל לכתחלה לא תנשא משום דכתיב ולזות שפתים הרחק ממך ונראה לפרש באומרת היא והוא ברי לנו שמת שאם לא כן קיימי באשם תלוי כדפרישי' לעיל עד אומר נתגרשה ועד אומר לא נתגרשה תרוייהו באשת איש קא מסהדי והאי דאמר נתגרשה הוה ליה וכו'. ואפילו נשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי תצא ומיירי כגון דלא קיימא בחזקת אשת איש דאי הוה קיימא בחזקת אשת איש אפי' לא אתא עד אחד דלא נתגרשה תצא דאין עד אחד נאמן בגרושין וכ"ת מ"ש ממיתה מיתה אינה יכולה מכחישתו גירושין יכולה מכחישתו אלא ודאי בדלא קיימא בחזקת אשת איש מיירי וכ"ת עד אחד דנתגרשה הימנו רבנן כבי תרי אין הכי נמי אי לא אתא עד אחד דלא נתגרשה אבל מאחר שבא עד אחד שלא נתגרשה תרוייהו מוקמי לה בחזקת אשת איש ועד אחד דנתגרשה במקום חזקת אשת איש לא מהימן אם בא עד אחד ואמר נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה תרוייהו בפנויה קא מסהדי והאי דקאמר נתקדשה הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים.ע"כ.וכתב הראב"ד ז"ל גבי עד אחד אומר מת וכו' וקבילניה אסהדותיה והדר אתא אידך דאמר לא מת לא מהימן דהוה ליה כקלא דבתר נשואין אבל אי אתו בבת אחת עד אחד לא מהימן כדאיתא בסוטה פרק בתרא. צ"ע שוטה שאמרה מת בעלה אם נאמנת להתירה להנשא ונראה לפי סוגיית הגמרא פרק האשה שלום שנאמנת ודין זה צריך ביאור גדול. לשון פי' רבינו מאיר הלוי פרק האשה שלום ושמעי' מינה דאפי' שוטה נמי כי אתיא ואמרה מת בעלי נאמנת ודוקא שיודעת בטיב נשואין ואלמנות אבל שוטה שאינה יודעת בטיב אלמנות ונשואין לא מהימנא והרב ר' שמואל בר דוד כתב כי אמרי רבנן דשוטה מהימנא ותנשא על פיה הני מילי בשוטה מעיקרא דכקדושין כך גרושין כלומר ככניסתה כך יציאתה. עכ"ל הרב ר' מאיר בר שמעון המעילי ז"ל:

וראה רבי יוחנן וכו'. פי' וכגון שבאו עדים ואם כן נשאת לאחד מעדיה ובאומרת ברי לי ולפום האי אוקימתא ליתא לדרבי יוחנן דהא ר' מנחם בר יוסי יחידאה הוא וכרבנן קי"ל ואע"ג דלהאי אוקימתא רבי יוחנן סבר ליה כוותי' בגרושין הא איכא אידך אוקמתא דרב אשי בסמוך דמוקים לה לדרבי יוחנן אפי' כרבנן ועלה סמכינן. הריטב"א ז"ל:
מיתה אינה יכולה מכחישתו שאם יבא בעלה לא היה לה שום טענה ומתוך כך מעיקרא דייקא ומנסבא ומסתמא נתברר לה שמת קודם שנשאת ולפיכך לא תצא. גרושין יכולה להכחישו שאומרת בלבה אפי' אם יבא בעלי ויאמר לא גרשתיה יכולה אני להכחישו ולומר שגרשני ומתוך כך לא דייקא כולי האי וסומכת על העדים שמסייעים אותה ואומרים שגרשה ונשאת על הספק ולפיכך תצא. תלמידי הר' רבינו יונה ז"ל:

ומי חציפה כו'. והאמר רב המנונא וכו' ואע"ג דרב המנונא לא אמר אלא בפניו אבל שלא בפניו לא ה"ק מדקאמר רב המנונא שאינה מעיזה פניה בפניו ומתירין אותה לכתחלה על סמך זה הוה לן למימר דשלא בפניו נמי אם נשאת מיהא לא תצא ואהדרי ליה דכיון דאיכא סהדי דמסייעי לה מעיזה ואפי' בפניו והילכך אפי' נשאת תצא. הרשב"א ז"ל:

רב אשי אמר דאמרי עכשיו מת וכו'. פי' ואפי' נשאת לאחר שבאו עדים ובשנשאת לאחד מעדיה ובאומרת ברי לי דבלאו הכי ליכא לאוקמה לעולם כל היכא דאיכא תרי ותרי וכדמוכח לעיל בהדי' ואפי' בהא בגירושין תצא דכיון דאפשר לברורינהו דאמרינן לה(ו) אחוי גיטך ולא מחויא ליה ודאי שקרא קא אמרת. הריטב"א ז"ל:

וז"ל הר' רבינו יונה ז"ל דאמרי עכשיו מת וכו'. פי' כגון שהעדים שאומרים שמת בעלה מעידים שעכשיו מת ולפיכך אם נשאת לא תצא דמיתה ליכא לברורה שאפשר לאחר שראו אותו מת הפילו אותו בני אדם במקום שלא יוכל שום אדם לראותו לעולם אבל גרושין איכא לברורי דאמרינן לה אי איתא דהכי הוא אחוי גיטך דכיון שמעידים שעכשיו גרשה ודאי אם היה אמת היה הגט מזומן בידה דברגע קטן לא היתה מפסידתו אבל אם מעידין לאחר זמן ודאי לא תצא שאפשר שאבדה אותו והלכתא כרב אשי מיהו במיתה נמי היכא שאפשר להתברר ולא בררה תצא. ע"כ:

גרושין איכא לברורי דאמרינן וכו'. ואע"ג דיכולה למטען דקרעתו או שנאבד לה שאני הכא דכיון דאיכא דמכחשי לה חיישינן לה אבל היכא דליכא הכחשה אע"ג דעכשיו גרשה יכולה למימר קרעתיו או אבדתיו ולא חיישינן לה ובתרי ותרי נמי היכא דליכא לברורי כגון דאמרי עדים אלו זה כמה גרשה ואלו אומרים לא גרשה אע"ג דליתיה לגיטה בידה אלו דאמרי נתגרשה מהימני דאין כאן הוכחה כלל דמשקרא דזמן מרובה לא נטרא ליה לגיטה. הרשב"א ז"ל:
וז"ל לקוטי הגאונים ז"ל אוקמה רב אשי אליבא דרבנן כדאיכא לברורי הילכך מיתה בין דאמרה מת סתם בין דאמרה מת עכשיו כיון דליכא לברורי אם מת אם לא מת ואין בידינו כלום טענה לסתור בה את דבריה לפיכך קא אמרי רבנן לא תנשא ואם נשאת לא תצא. גירושין נמי אי אמרי גרשה ולא אמרי עכשיו גרשה כיון דבאיכא לברורי תלי' מילתא הכא ליכא לברורי דיכולה לטעון גרשני ואבד הגט ממני לפיכך לא תנשא ואם נשאת לא תצא. אבל כי אמרי עכשיו גרשה כיון דאיכא לברורי לאחוויי גיטה דהא אינה יכולה לומר אבד הגט ממני מפני שעכשיו גירשה ובשעה קלה ודאי לא אבדתהו אי לא ברירא ומחוויא לה לגיטא אם נשאת תצא ע"כ. ולפי זה ניחא דאיכא למידק דלרב אשי לפלוג וליתני בגרושין גופייהו בין היכא דאמרי עכשיו גירשה ובין היכא דאמרי זה כמה גרשה ובמאי דכתבו הגאונים ניחא דהא אתא לאשמעינן דבמיתה בין דאמרי מת סתם בין דאמרי מת עכשיו דאע"ג דאיכא למימר הא דמיתה נמי איכא לברורי קמ"ל דלא שנא דאיכא למימר שתכף ומיד לאחר שראו אותו שמת הפילו אותו בני אדם במקום שלא יזכר ולא יפקד וכמו שכתבו תלמידי הר"י וכדכתיבנא לעיל. ובזה ניחא נמי קושיא אחריתי דלקמיה בסמוך עלה הא דתניא שנים אומרים נתקדשה וכו' לא משני רב אשי הכין וכדבעינן למכתב קמן בס"ד. הקשו בשיטה ישנה דהיכי אמרינן דבמעידין עכשיו מת אם נשאת לא תצא והא צריכה להמתין ג' חדשים ותירצו דה"ק דעדים מעידים עכשיו מת ועכשיו גרשה ולאחר זמן אם נשאת לא תצא כשנים אומרים מת אבל בגרושין תצא דכשאמרו העדים עכשיו גרשה רגלים לדבר דשקרי נינהו מדלא הוה לה גט בההיא שעתא בידה:

בד"ה חזרה ואמרה כו' פי' מועיל אמתלא כו' אבל אין לפרש מהו אם צריכה כו' עכ"ל דמההיא דפנויה אני ליכא למפשט דהתם אפשר לברורי אמתלא שלה כמעשה שהיה דמייתי משא"כ בטהורה דליכא לברורי אמתלא שלה כ"כ ולמאי דבעי לפרושי דקמבעיא ליה הכא אם צריך אמתלא ליכא למיפשט נמי מההיא דפנויה דהכא אית לה מגו דאי בעי אמרה טבלתי היום דנאמנת וק"ל:

בד"ה הבא עליה כו' תימה דבחטאת קאי כו' ומאי משני נמי כו' הא עד נמי בחנק כו' עכ"ל דהבא עליה אפשר לפרש בשוגג דלא ידע שהיתה א"א כלל ולכך לבתר דאתברר ליה דא"א היתה חייב חטאת דאוקמוה אחזקה אבל כשניסת לאחד מעדיה משמע דידע ההוא עד בהנהו תרי סהדי דאמרי לא מת וכיון דאוקמוה אחזקה ה"ל ההוא עד שנשאה בעונש חנק דמזיד הוא וק"ל:

בד"ה א"ה לכתחלה כו' עד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת הרי זו לא כו' דהתם איירי בבת אחת כו' עכ"ל מיהו ק"ק דלמאי דמוקי מלתא דר"י דהכא בעד אחד ההוא לישנא גופיה דהתם נקט ואפ"ה ע"כ לא מיתוקמא מלתיה אלא בזה אחר זה ודו"ק:

בתוס' בד"ה כגון שניסת וכו' אלא כלומר שהרגו עם אנשים הרבה. ר"ל שאחד מעיד ואומר שהרגו עם אנשים הרבה והא דתנן כמתני' הרגנוהו כן דרך הלשון שאחד כשהוא מגיד שעשה דבר בחבורת בני אדם אומר בלשון רבים:

תוס' בד"ה משום דרב אסי כו' ואח"כ ניסת תצא כו'. נ"ב פי' אפילו התירוה דומיא דנשאת ואח"כ בא העד ודו"ק. :

גמ' א"ה אפי' לכתחלה נמי וכו'. לא רצה לפרש ע"א אומר מת ושנים אומרים לא מת וכן ע"א אומר נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה דהשתא שפיר לא תנשא לכתחלה ולא היה צריך להגיה בשניהם י"ל דא"כ תיקשי [אף דהוא כשנים] תרי ותרי נינהו הבא עליה כו' דא"ל שניסת לעד דכיון דעד אחד מעידה אסור לנושאה משום חשד כמ"ש התוס'. אבל א"צ לזה דודאי במקום שני עדים לא מהימן ע"א כדאיתא בהדיא שם בהאשה שלום עד אומר מת ושנים אומרים לא מת תצא ופריך פשיטא וכו' ודו"ק:

גמ' תרוייהו באשת איש קמסהדי וכו'. דבלא העדים היינו מחזיקים לה לפנויה כסתם הבאים לפנינו ולכן אם ע"א אומר נתגרשה ואין עד מכחישו היה נאמן דהפה שאסר הוא הפה שהתיר (ו) ואף שאין דבר שבערוה פחות משנים היינו אילו היתה ודאי אשת איש ודו"ק:

ברש"י בד"ה באומרת ברי לי וכו'. לא מפרש כפשוטו ידעתי שמת שראיתיו מת כמו בנתגרשה שצ"ל נמי ברי לי שקבלתי את הגט וכ"מ בסמוך מיתה אינה יכולה מכחישתו גירושין יכולה מכחישתו וכו' דלא הו"ל להזכיר הכחשה דידה רק מיתה דייקא דאם יבא יראה לעין שעדים שקרנים. גירושין אף אם יבא לא תצא כי תסמוך על העדים שמעידים שגירשה והיא לא ידעה שסוברת שגט שקיבלה ע"י שליח גט מעליא הוי כמו שהעידו העדים והשתא לא קשה ומי חציפא כולי האי אע"כ באומרת ברי לי ר"ל ידעתי בודאי ודו"ק. ואי משום הלשון דהול"ל באומרת מת ז"א דאנתגרשה נמי קאי ועיין בר"ן מה שכתב בזה ודו"ק:
בתד"ה וחזרה וכו' מועיל אמתלא וכו'. דשמא דוקא לעיל מועיל משום דאיכא חזקה ואמרי' דל דיבורא שסותר זה את זה מהכא ואוקמי אחזקה קמייתא דהוי מחזקינן לה בחזקת פנויה קודם שאמרה א"א אני משא"כ הכא דליכא חזקת טהרה באשה כ"כ ויתכן יותר כמ"ש הר"ן דלעיל ודאי מועיל שלא לעגנה שאין בידה לתקנה ומה לה לעשות אבל הכא נימא הא מיא בנהרא זיל טבול דבידה לתקן:

בא"ד אם צריכא אמתלא וכו'. דנהימנה במגו דאי בעי אמרה אתמול טמאה ויומא דין טהורה ר"ל שטבלתי היום ואינה סותרת דיבורה הראשון משא"כ לעיל אף באמרה עכשיו נתגרשתי לא היתה נאמנת כדבמתני' ותיכף שאמרה א"א אני הוחזקה בא"א וכי חזרה ואמרה לאחר כ"ד נתגרשתי אינה נאמנת ודו"ק:
בתד"ה ואפ"ה וכו' ר"ת הביא כו'. אפ"ל שהביאו הירושלמי להורות דאף בזה האופן דאיכא מגו אפ"ה לא עביד שמואל דהיינו בב' ימים דאיכא למימר היום כלו ימי נדה וכ"ש כשהכל ביום אחד דליכא מגו. מיהו י"ל אף ביום [אחד שייך מגו דאי בעי אמרה] טמאה שלא טבלתי ועכשיו טהורה שטבלתי ודו"ק:
בתד"ה הבא עליה כו' דבחטאת קאי. בשוגג שלא ידע מאומה מן העדים וסבור פנויה היא ועכשיו נודע שא"א היא [אבל עד] בחנק קאי דמסתמא העד יודע מן העדים שמכחישין אותו והוי מזיד עיין ודו"ק:
בתד"ה כגון שניסת כו' וכן מוכח נמי כו'. לא מייתי בקצרה מהא דתנן העדים שחתמו על השדה וכו' אפ"ל שלא לחלק בין עדי חתימה לעדים המעידין בע"פ בפני ב"ד או י"ל התם כשחתומים שלשה שאף שא' נוגע נשארו שני עדים כשרים אבל מהא דמפני שהוא ב"ד [דמקשה מהא דעדים] הוכיחו שפיר דכשאין האחד נוגע ג"כ כשרים. וסברא זו תמצא בר"ן עיין שם ודו"ק:

בא"ד אלא כלומר שהרגו עם אנשים הרבה. ורק אחד הוא שעומד ומעיד לפני ב"ד אני וחבירי אשר איננו פה הרגנוהו יחד ודו"ק:
בתד"ה אי הכי וכו' בבת אחת אפילו אם ניסת תצא. ר"ל המקשה דפריך א"ה וכו' לא רצה להקשות אמתני' שם משום דיש לאוקמי בב"א ואה"נ דאם נשאת בדיעבד תצא ואף דבמתני' לא אמר רק לא תנשא ולא מסיים ואם ניסת תצא ה"נ לא מסיים אם ניסת לא תצא אבל כאן דקאמר בהדיא אם ניסת לא תצא א"כ ע"כ איירי בזה אחר זה וכיון דמוקמינן לה בע"א פריך א"ה וכו':

בא"ד וצ"ע בפ' מי שקינא וכו'. כיון שהוכיחו שיש חילוק מהאי רישא דיבמות אבל מהא דלא מקשה אמתני' דיבמות אינו אלא ס"ד לסברת המקשה למאי דלא ידע לזות שפתים מיישב ומחלק כן מכח קושית דלכתחלה נמי אבל בתר דמשני לה הכא משום דרב אסי קושטא היא דביבמות מצי לאוקמי נמי בזה אחר זה ולא תנשא משום לזות ואם ניסת לא תצא ודו"ק:

בא"ד עד אומר נטמאת. ואז אינה שותה דמים מאררים לברר הספק בא וזו בדוקה ועומדת דע"א נאמן. וע"א אומר לא נטמאת פי' באותה שעה שאומר העד הראשון נטמאת יודע זה בודאי שבאותו פעם מיהת לא נטמאת [דאל"כ לשניהם אינה שותת]:

בא"ד משום דמשמע ליה דמיירי בזא"ז כו'. לשון התוס' ביבמות דאיירי נמי בזה אחר זה ור"ל [במלת נמי] כי היכי דעולא איירי בזא"ז ה"נ מתני' מיירי בזא"ז אבל ודאי א"ל דאיירי בבת אחת נמי דא"כ אמאי לא היתה שותת. ומ"מ לא נתברר משמעותא דאיירי בזא"ז יותר מהך מתני' דיבמות עד אומר מת ועד אומר לא מת ה"ז לא תנשא דאיירי לסברת המקשה בב"א ודו"ק (ז):

גמרא רב אסי אמר כגון כו'. ברי"ף ורא"ש הגיה רב אשי ועי' מהרש"א לקמן בדף הסמוך ד"ה רב אשי ועמש"כ לעיל (ח):

תד"ה הבא. דחזקה דאשה דייקא כו'. עי' ת"י עה"ג. ול"י מדוע לא קאמרי דהת"ק ס"ל כסברת המקשה לקמן ומי חציפה כולי האי. ול"ל סברא משום עדים דקא מסייעי לה מעיזה. דהא גם לדבריהם צ"ל דפליגי בסברא דשמא יוזמו ודע דגם התוספות לקמן (כו ב) בד"ה אנן כתבו כהת"י:

תד"ה כגון. והא דתנן כו' הרגנוהו לא ישא את אשתו כו'. נראה דאזלי לשיטתייהו שם בסע"ב בד"ה א"ל מתניתין היא דאפילו מ"ד שם כנס אינו מוציא לא קאי אלא על החכם שאסר את האשה בנדר. אבל המביא גט כו' מת כו' לכ"ע כנס מוציא וכמו שהבינום הב"ח והח"מ בא"ע ר"ס י"ב. ולכן הוכרחו לומר לא ששנים כו'. ועי"ל דדקדוקם קאי ארישא דברייתא דהכא דתני הרי זו לא תנשא דטעמא דשנים אומרים לא מת. הא לאו הכי תנשא לכתחלה אפילו לאחד מעדיה:

ת"ר שנים אומרים מת כו' נ"ב ע' תשו' (ב"ג) בספרו של אמה"ג ז"ל:

תד"ה משום. דרב אסי רגיל כו'. נ"ב ע' פרש"י ביבמות שם (וכ"ה כוונת רש"י כאן):

תד"ה כגון כו' והא דתנן הרגנוהו לא ישא את אשתו לא ששנים מעידין כן.
קשה לי אך היה ס"ד לפרש דשנים אומרים הרגנוהו הא אף אם בתרי ניחוש ג"כ שזה שנושא אותה עיניו נתן בה, מכל מקום דל אותו לגמרי היא מותרת לו ע"פ עד השני.
י"ל דהא דהקילו חז"ל להאמין עדות אשה בע"א הוא מטעם דייקא ומינסבא וא"כ י"ל דאם היה העד השני מעיד לבדו היתה מותרת דשייך ביה דייקא ומנסבי אבל כיון דהעידו ב' היא סברה דיש ב' עדים ולא דייקא כמ"ש תוס' ב"ב (דף לא ע"א ד"ה אמר ליה) ואנן חיישינן דעיניו נתן בה ונשאר רק ע"א דאינו נאמן היכא דליכא דייקא.
ובעיקר קושית תוספות יש לומר הא מבואר במתני' דיבמות דכולן שהיו להם נשים ונתארמלו מותר לישא אותה וא"כ י"ל דבהכי מיירי הכא:

גמרא אמר אביי תרגמה בעד אחד א"ה אפילו לכתחלה נמי כו' דאר"א הסר ממך עקשות פה כו'.
בפשוטו י"ל דדברי עולא גם בב"א וכמו דס"ל לעולא בסוטה (דף לא) בע"א אומר נטמאה וע"א מכחישו דאינה שותת אף שבאו בבת א' ובהכי מיירי בסוגיין ובזה דוקא לכתחלה לא תנשא משום לזות שפתים אבל בהתירוה תחלה ואח"כ בא עד המכחיש לא חיישינן ללזות שפתים דנגד זה עומד מה דהוי זילותא דב"ד כיון דכבר התירוה וההיא דיבמות דהתירוה לא תצא מהתירה הראשון כפשטיה דהיינו להנשא אף לכתחלה ואלו לא התירוה היתה אסורה להנשא משום לזות שפתים וזהו באמת טעמא דאידך מתני' דע"א מת וע"א לא מת ה"ז לא תנשא היינו לכתחלה משום לזות שפתים.
ובתוס' (ד"ה אי הכי ובד"ה משום) נדחקו הרבה בזה והעלו לחלק בין סוטה דהיא דאורייתא לע"א אומר מת דהוא דרבנן ודהאי דהתירוה ל"ת מהתירה היינו אם נשאת אח"כ, ולא ידעתי למה דהא בפירוש זה הכל מרווח.
וא"ת גם לפירושי ישאר דקדוק קצת במה דפרכי' הכא א"ה לכתחלה נמי הא מתני' ערוכה עד אחד מת ועד אחד לא מת לא תנשא, זה יש ליישב בקל די"ל דהמקשן היה סבר באמת דעולא מיירי בזא"ז דוקא ונדחק בההיא דסוטה כתירוצם דתוס' אבל מ"מ למסקנא דהכא י"ל כנ"ל דבב"א לכתחלה לא תנשא משום לזות שפתים ואם נשאת לא תצא והתירוה אפי' לכתחלה תנשא והכל נכון.
עוד י"ל הקושיא מההיא דסוטה די"ל מש"ה בעד מיתה בעי דוקא התירוה להנשא כיון דאמרי' בע"א בעדות אשה דנאמן דמשום עיגונא הקילו בה רבנן, י"ל דבב"א כיון דחכמים מוחין לה להנשא משום לזות שפתים ממילא אוקמי אדינא דע"א אינו נאמן דל"ש להקל משום עגונה דהא לא ניחא לחכמים דתנשא, ואף דבע"א שאמר דנטבע במשאל"ס אם נשאת לא תצא (כמבואר ברמב"ם וש"ע וכדמשמע מסוגיא דיבמות דף קכ"א טבע חסא) ולא אמרינן כיון דסוף סוף א"י להנשא ל"ש בזה טעמא דעיגונא מ"מ יש לחלק כיון דחכמים האמינו לע"א האמינו לו בכ"מ היכא דליכא ריעותא דמשקר דזהו מאמינים לו דנטבע אלא דיש חשש שמא לא מת אבל הכא דאיכא עד המכחיש ודנין דלא תנשא משום זילותא הוי כמו דרך חשש שמא משקר זה העד, ובכה"ג לא תקנו חז"ל ולא נעשה כשנים:

בגמרא תרווייהו בא"א קמסהדי והאי דקאמר נתגרשה הו"ל חד.
וא"ת הא משמע דידעינן דהיא א"א רק מכח דבריהם והא אחד מהם בודאי פסול ואין כאן עידי קדושין וכבר הקשה כן הר"ן ז"ל ותירץ דמיירי בע"א אומר קרוב לו וע"א קרוב לה דתלינן בטעות ולא הוי פסולים.
וא"ת דלפ"ז לוקי דברי ר"י כפשטן בתרי ותרי ובגירושין מיירי דכת אחת אומרת קרוב לו וכת אחת אומרת קרוב לה דבזה תצא דתרי ותרי הוי חזקת א"א ודייקא ליכא כיון דיש עדים אינה חוששת למשקרים כמ"ש תוס' ב"ב (דף לא) אלא דכי אתו ב' המכחישים והיא רואית דכת א' משקרת חוששת שיבורר שיופסלו בגזלנותא וזהו בתרי ותרי במת בעלה אבל בגירושין בקרוב לה דמטעי טעי מסתמא העדים כשרים ולא דייקא ומש"ה תצא, וי"ל דא"כ הו"ל למפלגי בדידה בגירושין בין היכא דמכחשי סתם ובין דמכחשי אם קרוב לה או לו ובשלמא למה דמוקי הכא בע"א ליכא קושיא דלפלוג בדידיה בגירושין באם מכחשי בשרש גירושין דהוי א' פסול ל"ת דלא שייך תרווייהו בא"א קמסהדי דהא אחד מהן פסול, דזה אינו דהוא מטעם אחרינא דאין מחזיקין אותה לא"א ומניה לא מיירי ומפליג הכל היכא דמוחזק בא"א אבל בתרי ותרי שפיר הו"ל למפלג בדידיה והכל מטעם הגירושין:

תוספות ישנים ד"ה תרווייהו בא"א מסהדי כו' דאין זה מגו דרוצה להעיד כדי לפוסלה מכהונה.
קשה בממנ"פ אם היא אומרת גרושה אני ממילא פסולה לכהונה בלא עדותן ואי דהיא אומרת לא נתקדשתי אף בב' מעידין על הגירושין תהיה אסורה דבמה דאומרת לא נתקדשתי מוכחשת מהעדים ולגבי עדותם על הגירושין היא מודית דלא גירשה כיון דאומרת לא נתקדשתי בכללו דלא נתגרשה והוי כההיא דשבועות אתו סהדי דאוזפיה ופרעיה דאמרינן כל האומר לא לויתי כו' (ודוחק לומר דמיירי בשויתיה שליח לקבלה והיא א"י מאומה אם נתגרשה, או בארוסה ומעידים שנתקדשה ונתגרשה ע"י אביה) ואולי יש לומר דדוקא בממון אמרינן דהודאת שלא פרע מהני משום הודאת בעל דין אבל באיסור באם מכחיש להעדים הוא רק מדין שאחד"א, ל"ש לומר דהיא מודית דלא נתגרשה ושוויה אנפשה חד"א דהא היא אומרת דלא נתקדשה ולא אמרה מעולם דהיא אסורה.
ובאמת קשה לי על היסוד, דא"א הייתי וגרושה אני דנאמנת מטעם הפה שאסר, למאי צריך לזה הא בלא"ה אין מאמינים לה כלל בתורת עדות דהיתה א"א אלא מדין שאחד"א, וכיון דאומרת שהיתה א"א אבל עכשיו גרושה, מעולם לא שוויה אנפשה חד"א:
וביותר בנשבית וטהורה היא למ"ל מדין הפה שאסר הא ב"ד אין מאמינים כלל על מעשה שנשבית ומדין שוויה אנפשה חד"א הא השביה עצמו אינו האיסור רק דחשש שנטמאה וכיון דהיא אומרת דטהורה היא מעולם לא שוויה אנפשה חד"א דהא אומרת דנשבית ולא היה טומאה דאין בזה חד"א וצ"ע:

גמרא ומי חציפא כ"ה כו' חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה.
תימא הא מ"מ חזינן דלא דייקא בגירושין כ"כ כמו במיתה דהא תנן דמת בעלי נאמנת משום דייקא ומנסבה, וגרושה אני תנן דאינה נאמנת זולת בפה שאסר וע"כ משום דסומכת וסוברת אם יבוא בעלה תעיז בפניו לומר גרשתני, וצ"ל דלענין יסוד דייקא שוים, אלא דבמת דהוי עיגון יותר אם ימות בלא עדים, ע"כ ראו ז"ל לסמוך יותר על החזקה, ובני יקירי הרב רבי שלמה נ"י כתב אלי להשיב על קושיא זו בעצה עמוקה דבאומרת גרושה אני היינו טעמא דא"נ משום דאם יונח שהיא נאמנת ממילא גם אם יבא בעלה ויאמר לא גרשתיך והיא תודה יהיה הדין שבל נוציאה מבעלה שני, דנימא לה לאו כל כמינך דאסרת לך אבתרא וכדאיתא בפ"ק דקידושין (דף יב ע"ב) ונחזיק דבריה שאמרה גרושה אני ונתלה דעכשיו משקרת דנתנה עיניה באחר, וכיון בכן חזר הדין ממאוחר אל המוקדם דא"א לה להאמינה כשאומרת גרושה אני מטעם חזקה א"א מעיזה, דאימא שלא היה בדעתה כלל להעיז אלא שאם יבא בעלה תודה לדבריו אלא דסומכת שמ"מ אל תצא מהשני, ואולם הכא בשנים אומרים מת כו' דבאשם תלוי קאי וכל טעם ההיתר משום דאומרת ברי לי, הנה אם תודה אח"כ לבעלה, אף דלא נאמין לה מ"מ יהיה נופל הברי שלה ותצא משום דהיא קאי באשם תלוי ועל כרחך כשאמרה גרושה אני סמכה עצמה שתכחיש לבעלה ואתא לחזקה א"א מעיזה ועש"ה שפיר הקשה להאמינה, [אאב"ה עיין בתשובות אאמ"ו זצוק"ל ח"א בחלק הכתבים בסי קע"ג תשובת אחי נ"י בארוכה]:

סוגיא דתרי ותרי נכתב ג"כ בקונטרס מיוחד ומשם תדרשנו לכאן:

בגמרא א"ר מנחם בר יוסי אימתי אני אומר תצא בזמן שבאו עדים ואח"כ ניסת אבל ניסת ואח"כ באו עדים לא תצא ע"כ בגמרא. ולא פירשו רבותינו רש"י ותוס' טעמא דרבי מנחם בר יוסי בהא ומאי שנא דכיון דבניסת ואח"כ באו עדים מודה ר' מנחם דלא תצא וכדמסקינן דהיינו בניסת לא' מעידיה ואומרת ברי לי וכמ"ש התוס' דהיינו כמו שפירש ר"ת דחזקה דאשה דייקא ומנסבא מרע לה לחזקת אשת איש. א"כ בבאו עדים ואח"כ ניסת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי אמאי תצא דהא הכא כ"ש דדייקא טפי ומנסבא כיון שכבר באו עדים שבעלה חי או שלא גירשה. ונהי דבפרק חזקת הבתים דף ל"א מייתי הש"ס להאי ברייתא וקבעי למימר דטעמא דר' מנחם דלא תצא בניסת ואח"כ באו עדים היינו משום זילותא דבי דינא. מ"מ לא קיימא הכי לפי המסקנא שם דמסקינן דלכ"ע לזילותא דבי דינא לא חיישינן ואפילו את"ל דהא דמסקינן התם לכ"ע לא חיישינן אאידך פלוגתא דמייתי התם קאי אבל לעולם טעמא דרבי מנחם בר"י משום זילותא דבי דינא. אע"פ שאין שום סברא לומר כן. דהא לא אשכחן מאן דפליג אדרבי מנחם בר"י בהא אלא דרבנן מקילין יותר דאפילו בבאו עדים ואח"כ ניסת לא תצא והיינו דמקשינן התם מעיקרא מדרבי מנחם בר"י. אלא דבר מן דין א"א לומר כן דהא ביבמות דף פ"ח מייתי הש"ס ברייתא וקדשתו בע"כ מנין שאם לא רצה דפנו ת"ל וקדשתו ומקשה הש"ס אברייתא דהכא דע"כ האי דאם לא רצה דפנו איירי בתרי ותרי וניסת לא' מעידיה וקאמרה ברי לי דאל"כ צריכה למימר דדפנו ומשני הש"ס דההיא וקדשתו איירי בבאו עדים ואח"כ ניסת ורבי מנחם בר"י היא. שמעינן מהא דלר' מנחם בר"י בבאו עדים ואח"כ ניסת אסורה מדאורייתא לגמרי אפילו בברי לי ולאחד מעידיה דהא מקרא יליף לה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא. א"כ בניסת ואח"כ באו עדים אמאי מודה לרבנן דאטו משום זילותא דבי דינא נתיר איסור דאורייתא. ועפ"י הדברים האלה הקשיתי קושיא עצומה על מה שמצאתי בתשובת החכם מוהר"צ אשכנזי ז"ל סי' ב' וסי' ג' שכתב שם בסימן ב' שהם דברי החכם מוהר"ר אברהם ברודא ז"ל דטעמא דר' מנחם בר"י בבאו עדים ואח"כ ניסת היינו משום דקנסינן לה הואיל שניסת באיסור אלא שכתב דרבנן נמי מודו לר' מנחם דבעלמא קנסינן לה בכה"ג היכא דניסת באיסור ע"ש באריכות. וע"ז השיג עליו החכם מהרר"צ אשכנזי דלרבנן ודאי לא קנסינן לה היכא שניסת באיסור אבל לר' מנחם ודאי הטעם הוא משום קנסא ולפ"ז תקשי להו הסוגיא דיבמות דף פ"ח דמשמע דלר' מנחם אסורה מדאורייתא ותיקשי להו נמי סוגיא ר"פ חזקת דמעיקרא מאי ס"ד דטעמא דר' מנחם משום זילותא דבי דינא הוא ומהיכי תיתי כיון דבבאו עדים ואח"כ ניסת לא קאמר ר' מנחם דתצא אלא משום שניסת באיסור א"כ ממילא מילתא דפשיטא הוא דמה שמתיר ר' מנחם בניסת ואח"כ באו עדים היינו משום דלא שייך למיקנסה הואיל וניסת בהיתר. לכך נראה לענ"ד דר' מנחם בעיקר דינא דאורייתא פליג אדרבנן דמאי דסברי רבנן דלא תצא. משום דחזקה דדייקא ומנסבא מרע לה לחזקת א"א כמ"ש התוספות. ולר' מנחם לית ליה האי סברא כלל ומש"ה תצא אפילו בניסת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי דאכתי בחזקת א"א קאי. אלא דאפ"ה מודה לרבנן בניסת ואח"כ באו עדים שלא תצא היכא דניסת לא' מעידיה ואומרת ברי לי דכיון שכבר ניסת בחזקת היתר כבר יצאה מחזקת א"א כמו שנראה להדיא מל' רש"י ביבמות דף פ"ח בההיא דפסולי עדות ע"ש וכ"כ החכם מוהר"ר אברהם ברודא ז"ל מעיקרא בתחלת דבריו אלא שכתב דקאי לגמרי בחזקת השני שניסת לו והא ליתא דא"כ אפילו שלא לא' מעידיה. ובאמת משמע להדיא מדברי מוהר"ר אברהם ברודא דלר' מנחם בניסת ואח"כ באו עדים לא תצא אפילו ניסת לאדם אחר ואינה אומרת ברי לי שזה עיקר דברי החכם הנ"ל שם. ולענ"ד לא נהירא דר' מנחם לא פליג אלא לחומרא ואפושי פלוגתא לא מפשינן בסברות הפוכות. אלא דלענ"ד נראה דנהי דהיכא דניסת בהיתר חזקת הנשואין מרעא לחזקת א"א אכתי הו"ל פלגא ופלגא מדרבנן ומש"ה שריא אפילו לר' מנחם בניסת לא' מעידיה ואומרת ברי לי אלא דאכתי הוי לן למיסרה דהא תרי ותרי מיהת מדרבנן אסור אפילו היכא דאיכא חזקה להיתר ומשום הכי בעי הש"ס למימר בפרק חזקת הבתים דאפ"ה מודה ר' מנחם משום זילותא דבי דינא. אלא דלמסקנא דהכא בשמעתין דמשמע להדיא דהיכא דלא מיתסרא אלא מדרבנן וניסת לא' מעידיה ואומרת ברי לי אין כח ביד חכמים לאוסרה עליו בדיעבד כמו שיבואר אליבא דרבנן אפילו בבאו עדים ואח"כ ניסת. א"כ ממילא דהיינו טעמא דר' מנחם מיהא בניסת ואח"כ באו עדים כנ"ל נכון. ועי"ל דלחכמים לא מיתסרא אפילו מדרבנן. משום דחזקה דדייקא ומנסבא אלים טובא ועדיף מפלגא ופלגא משא"כ לרבי מנחם דלית ליה כלל הא דדייקא אפילו בבאו עדים ואח"כ ניסת דשייך טפי דייקא אפ"ה בניסת ואח"כ באו עדים מיהו פלגא ופלגא הוי. ומדלא אסר להו מדרבנן ע"כ היינו משום דחייש לזילותא דבי דינא כדאיתא בפרק חזקת הבתים ודוק היטב:

ומ"ש שם החכם מהרר"צ אשכנזי ז"ל שזו הסברא דהואיל וניסת יצאה מחזקת א"א הם דברי ר"י בר' ברוך ודחאן ר"י בעל התוספות לקמן דף כ"ו ע"ב כבר כתבתי בתשובה שדבריו אינם מובנים לי בזה דע"כ לא פליג ר"י בעל התוספות אדר"י בר ברוך אלא במה שכתב דכיון שבאה כת זו ראשונה יצאה מחזקה דמעיקרא. בהא פליג דלא נ"מ מידי אף שבאו ראשונה היכא דלא ניסת עדיין משא"כ בניסת לא איירי התם כמבואר למעיין שם ואפשר דכ"ע מודו דהואיל וניסת יצאה מחזקתה הראשונה כנ"ל ברור ובתשובה הארכתי ודו"ק:

קונטרס אחרון
גמרא ת"ר שנים אומרין מת כו' אמר רבי מנחם בר' יוסי אימתי אני אומר תצא בזמן שבאו עדים ואח"כ ניסת כו'. וכתב הגאון מוהר"ר אברהם ברודא זצ"ל בתשובה דטעמא דרבי מנחם ברבי יוסי משום דקנסינן לה הואיל שניסת באיסור כמו שביאר בארוכה דלרבנן נמי שייך האי טעמא והובא בשו"ת הגאון מוהר"ר צבי אשכנזי זצ"ל ומתשובת הגאון מהרר"צ ניכר דאודי ליה במקצת דטעמא דר' מנחם ב"י מש"ה הוא אלא דאליבא דרבנן פליג עליה. אמנם לענ"ד יש לתמוה על שני גדולי ישראל חקרי לב כמוהם דלכאורה אשתמיט' להו סוגייא ערוכה ביבמות פרק האשה רבה דף פ"ח דמשמע דטעמא דר"מ ב"י מקרא דוקדשתו בע"כ וה"נ מסוגייא דפרק חזקת הבתים מוכח שלא כדבריהם כמו שכתבתי בפנים וע"כ דפלוגתא דרבי מנחם ורבנן דמדינא דאורייתא פליגי אי חזקה דדייקא ומנסבא שייך בכה"ג או לא הכל כמו שכתבתי בפנים ובתשובתי הארכתי בתכלית האריכות דהיכא דניסת יצאה מחזקתה הראשונה לגמרי:

קונטרס אחרון
ובמה שכתב הגאון מוהר"ר צבי אשכנזי דזו הסברא היא שיטת ר"י בר' ברוך לקמן דף כ"ו ע"ב ודחאן ר"י בעל התוס' שם לקמן גם בזה נראה לענ"ד דליתא דדוקא במה שרצה ר"י בר ברוך לומר דכיון שבאו העדים הראשונים יצאה מחזקת א"א בהא פליג ר"י בעל התוס' משא"כ לענין הך סברא שכתבתי דכיון שניסת ואיכא חזקה דדייקא ומנסבא איתרע חזקת א"א לגמרי בהא נראה דר"י בעל התוס' מודה וכמ"ש בפנים:

קונטרס אחרון
מכדי תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי קאי וכתב הר"ן ז"ל דה"ה דהו"מ למימר בחטאת קאי אלא דלרווחא דמילתא קאמר באשם קאי למ"ד תרי ותרי ספיקא דאורייתא הוא וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושי גיטין והוסיף לפרש דלמאי דמשני בניסת לא' מעדיה ואומרת ברי לי אף למ"ד ספיקא דרבנן היא אפ"ה לא מפקינן לה דהא אינהו בדינא קאמרו ולגבי עצמה נאמנת בדיעבד. וממה שכתבתי בפירוש דבריו למדתי דבר חדש וטעם מספיק בהא דאין עונשין מיתה ומלקות עד שיקבלו התראה ואע"ג דמקרא דרשינן לה ולאו טעמא דקרא בעינא למידרש אפ"ה כיון דממילא אתי לן לא נמנעתי לכתבה דאי לאו שקיבל התראה א"א לעונשו מיתה ומלקות דרך משל הבא על אשת איש מצי למימר הבועל ונבעלת שיודעין בבירור שנתגרשה ואע"ג דקי"ל דאזלינן בתר רובא וחזקה וא"כ מוקמינן לה בחזקת שלא נתגרשה אפ"ה א"א להרוג על הספק כיון דזימנין דקושטא דמילתא הכי הוא והתורה אמרה נקי אל תהרוג משא"כ לאחר שמתרין בהם ואומרין להו שחייבין מיתה ע"ז הענין גופא כיון שמוקמינן בעיני כל אדם באשת איש ודאית והתורה הזהיר' על אותה חזקה כודאי והן קיבלו התראה א"כ בדינא קא מקטלי:

קונטרס אחרון
ובזה הענין גופא נתיישב לי לנכון הא דאמרינן בפרק גיד הנשה תדע דטביעת עין עדיף מסימנים דאילו אתו בי תרי ואמרו פלניא דהאי סימנא והאי סימנא קטיל גברא לא קטלינן ליה ואלו בט"ע קטלינן ליה והקשו שם בתוס' דאפ"ה אשכחן חיוב מיתה ע"י סימנין כגון בשנים שהעידו לאשה שמת בעלה שידוע להם מחמת הסימנין והתירוה לינשא וניסת וזינתה מתוך הנישואין האחרונים ואחר כך נתברר דבשעה שזינתה ודאי היה בעלה הראשון מת על ידי עדים אחרים שאמרו כן ע"י טביעת עין וא"כ אי לאו דסמכי' אסימנין א"כ לא חלו קידושי הב' דבאותו שעה עדיין בעלה הראשון בחזקת שהוא קיים הוא ואי משום עדים האחרונים שאמרו בט"ע אפשר שלא מת אלא לאחר זמן מרובה אחר קידושי השני ואפ"ה קטלינן להו בעידי זנות אלמא דקטלינן על ידי סימנים ותירצו דאה"נ דבכה"ג לא קטלינן להו ולענ"ד הוא דוחק גדול לומר דיש לך אשת איש גמורה שאין חייבין עליה מיתה:

קונטרס אחרון
אמנם למאי דפרישית אין צורך לידחק בזה דבלא"ה יש לדקדק במאי פשיטא ליה לגמרא דאילו אתו ביה תרי ואמרו פלני' דהאי סימנא קטיל גברא לא קטלינן ליה ומאי פשיטא כיון דקי"ל סימנין דאורייתא הו"ל כמו רוב או חזקה וא"כ אפשר דקטלינן ליה אע"כ כדפרישית דנהי דסימנין הוי כמו רוב דלא שכיח שיזדמן אדם אחר שיהיה לו אלו הסימנין מובהקין אפ"ה כיון דמצד המיעוט אפשר דזימנין דמתרמו אי אפשר לחייב מיתה ע"י סימנין דהתורה אמרה נקי אל תהרוג ולא דמי לרוב וחזקה דהתם הרי התרו בו וקיבל התראה ובדינא קא מיקטל שהתורה הזהירה על ענין זה כמו על הודאי וא"כ עבר עבירה שהתורה חייבתו מיתה משא"כ לענין פלניא דהאי סימנא קטיל גברא כיון דאפשר שמעולם לא הרג הנפש ולא ידע משום התראה ואדם אחר הוא שהרג א"א לענשו מיתה וכיון דע"י ט"ע קטלינן ליה בודאי דאל"כ א"א בשום ענין לאשכוחי חיוב מיתה אע"כ דט"ע עדיף מסימנא דהו"ל ודאי גמור דא"א בשום ענין לטעות בזה ומדייק שפיר. נמצא דלפ"ז אזלא לה קושית התוס' בפ' גיד הנשה דנהי דאשכחן חיוב מיתה ע"י סימנין באשה שניסת ע"י סימנין וזינתה דהתם ודאי בדינא קא מיקטלו כיון שהתרו בהן בשעת זנות ואמרו להן שחייבין מיתה ע"י קידושין הללו שעל ידי סימנין כמו על שארי קידושין גמורין והרי היא א"א גמורה שחייבין עליה מיתה כן נ"ל נכון בעז"ה:

רש"י בד"ה באומרת ברי לי אין לבי נוקפי. וכתב הר"ן ז"ל דמה שהכריחו לרש"י לפרש כן היינו משום דאי באומרת ברי לי ממש. ת"ל דהאשה שאמרה מת בעלי נאמנת ודחה הוא ז"ל דבריו דודאי במקום עדים לא מהני נאמנות דידה. ובאמת אם לזה נתכוון רש"י ז"ל ודאי יש לתמוה דאטו מי עדיף עדות האשה מאילו היה עוד עד כשר דודאי לא מהני דהא תרי כמאה ואע"ג דרש"י כתב להדיא ביבמות דף פ"ח ע"ב במימרא דשמואל דאמר דבמכחישתו לא תצא אפילו בתרי לגבי חד והיינו משום דבדבר הברור לאדם אפילו אלף אין יכולין להכחישו היינו משום דהתם בעדים פסולין איירי ועדים פסולים ודאי לא מהימנו לאסור את המותר. משא"כ הכא דאיירי בעדים כשרים ודאי קשה. ואפשר דמ"מ כיון דאיכא תרי ותרי והיא ניסת לא' מעידיה אם היא יודעת בבירור ג"כ שהעדים המכחישים משקרין. בודאי אפילו לכתחלה היתה מותרת להינשא ואפי' שלא לא' מעידיה וצ"ל דרש"י ז"ל סובר דבכה"ג אפילו משום לזות שפתים ליכא כיון שהן אומרים ברי ממש וכמו שאפרש עוד בסמוך במימרא דרבי יוחנן ועדיין צ"ע:

בתוספות בד"ה הבא עליה באשם תלוי קאי ותימא דבחטאת קאי וכו' ואומר ר"ת דאשה דייקא ומנסבא מרעה לה להך חזקה עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דאכתי להמקשה דלא סליק אדעתא באומרת ברי לי א"כ תו לא שייך האי סברא לומר דדייקא דהא קמן שאינה יודעת כלום וא"כ הקושיא במקומה עומדת מיהו לפי מה שכתבתי בסמוך בשם הר"ן ז"ל שמפרש הא דמשני הש"ס שאומרת ברי לי היינו יודעת בודאי שמת א"כ י"ל דהמקשה הוי סבר דלא איירי בכה"ג אלא דמ"מ שייך קצת דייקא מחמת אומדן דעתה שאין לבה נוקפה שאילו היה קיים היה בא כפרש"י ומהני האי סברא מיהו דמרעא לה לחזק' א"א והו"ל פלגא ופלגא והיינו דמקשה באשם תלוי קאי. אלא דמסתימת לשון התוספות משמע דקיימי בשיטת רש"י דאומרת ברי לי היינו שאין לבה נוקפה ולא שייך אשם תלוי. וא"כ המקשה שהקשה היא גופה באשם תלוי קאי צ"ל שאין יודעת כלל אפילו שום אומדן דעת ולבה נוקפה א"כ הדרא קושיא לדוכתא דהו"ל למימר בחטאת קאי. ומיהו לפי מה שמצאתי בלשון התוספת בפרק חזקת הבתים. משמע דאף שהתוספת מעיקרא קשיא להו בין אלשון המקשה ובין למסקנא. מ"מ עיקר קושייתם הוא על המסקנא דלהמקשה י"ל דלא פסיקא ליה לומר בחטאת קאי כיון דאיכא למ"ד בפרק ד' אחים דתרי ותרי ספיקא דאורייתא הוא אבל על התרצן קושיא אלימתא היא דלא משני מידי למאי דקי"ל ספיקא דרבנן הוא וע"ז מתרץ ר"ת דלהתרצן לק"מ כיון דלמסקנא איירי באומר' ברי לי א"כ האי חזקה דדייקא מרעא לחזקה דאשת איש:

ועדיין צריך למודעי שהר"ן ז"ל כתב ג"כ לתרץ קושיית התוספת דהמקשה לרווחא דמלתא קאמר באשם תלוי קאי ולא קאמר בחטאת קאי משום דאיכא למ"ד תרי ותרי ספיקא דאורייתא הוא. ולא שם לבו לתרץ קושיא השני' של תוספת שהתרצן לא משני מידי לפי המסקנא דספיקא דרבנן הוא ודוחק לומר שנתכוון ג"כ לתירוץ התוספת דדייקא מרעא לחזקה דלא הו"ל לסתום וכ"ש למאי דפרישית דלשיטת הר"ן בפירוש דאומרת ברי להמקשה נמי לק"מ מה"ט גופא דדייקא. עד שמצאתי להרשב"א ז"ל בחידושיו למסכת קדושין בדף ס"ו בעובדא דינאי המלך וכתב ליישב קושיית התוספת כאן כל' הר"ן ז"ל דהמקשה לרווחא דמילתא קאמר באשם קאי וסיים שם דלמאי דמסקינן דאיירי בניסת לא' מעידיה ואומרת ברי לי אפילו למ"ד תרי ותרי ספיקא דרבנן הוא לא מפקינן לה דהא אינהו בדינא קאמרי ולגבי עצמן נאמנין בדיעבד עכ"ל ולדבריו בודאי נתכוון הר"ן ז"ל דקיימי בחדא שיטה דאומרת ברי לי היינו ברי ממש. אלא דלכאורה עדיין התמיה קיימת בדברי הרשב"א ז"ל דכיון דקי"ל תרי ותרי ספיקא דרבנן הוא ומדאורייתא לא הוי ספיקא אלא אזלינן בתר חזקה א"כ מאי מהני ברי דידהו הא בחנק קאי כקושית התוספת. אמנם לאחר העיון יגעתי ומצאתי דעת קדושים שהרשב"א סובר דלעולם לא אמרה תורה דאזלינן בתר חזקה אלא למי שמסופק בדבר ועשתה תורה ספק זה כודאי עד שהב"ד עונשין וסוקלין על חזקה כיון שהעובר מוזהר עליו כודאי משא"כ אם העובר אומר ברי נגד החזקה לא שייך לגביה לומר שהוא מוזהר על הספק כודאי מחמת החזקה. וכן מצאתי בחידושי מהרש"א ביבמות פ' האשה ונ"ל דלא מיבעיא למ"ד ברי ושמא ברי עדיף אפי' לגבי חזקת ממון דעדיף מחזקת הגוף א"כ כ"ש דעדיף ברי ושמא מחזקת הגוף וכ"ש היכא דאיכא נמי חזקת כשרות אלא אפילו למאי דקי"ל דברי ושמא לא מהני לגבי חזקת ממון ואפי' באיסורין נמי לא מהני אפי' בהדי חזקת כשרות כמו שהוכחתי לעיל בסוגיא דראוה מדברת משבויה היינו לעלמא דלא מהימנינן להו אבל לגבי דנפשייהו מהימנא דהא לא עבדי איסורא. וממילא שאין הב"ד נזקקין להם כיון דאיכא למימר קושטא קאמרי ומספיקא לא קטלינן להו. והתורה אמרה נקי אל תהרוג. ובזה מצאתי טעם לשבח במה שאין הב"ד עונשין מיתה ומלקות עד שיקבל עליו התראה ויאמר אעפ"כ. והיינו משום דאי לא קיבל התראה מצי למיטען ברי נגד הרוב או החזקה היכא דשייכי. וסובר הרשב"א ז"ל דמהאי טעמא גופא לא מפקינן אשה מבעלה היכא ששניהן טוענין ברי וכמו שכתב דבדינא קאמרי. שלפי דבריהם לא עבדי איסורא כלל ולא שייך לגביהו האי חזקה כלל אלא למי שמסופק וזה ברור בכוונת הרשב"א ז"ל והשתא דאתינן להכי שהרשב"א ז"ל חושב כן לסברא פשוטה וכ"ש הר"ן ז"ל שלרוב פשיטות הסברא לא הוצרך לתרץ קושית התוספת על התרצן א"כ אף אנו נאמר דרש"י ז"ל נמי סובר כן ומה"ט לא ניחא ליה לפרש דאומרת ברי לי היינו ברי ממש דא"כ תיקשי מ"ט דר' מנחם בר"י דאמר תצא דכיון דסברא פשוטה היא כ"כ לא שייך בה פלוגתא. ועוד דא"כ בניסת ואח"כ באו עדים אמאי מודה ואע"ג דבגירושין קאמרי ברי ממש ואפ"ה פליג ר' מנחם ב"י אפשר דלפרש"י בגירושין נמי איירי בשנים אומרים קרוב לו ושנים אומרים קרוב לה והיא לא קאמרה ברי ממש אלא דקים לה דהנך סהדי דמסייע לה קושטא קאמרי כמו שהארכתי בזה בתשובה ול"ל דטעמא דר' מנחם בר"י דאמר תצא משום קנסא שעברה על דברי הב"ד שאסרוה מיהו לכתחילה. שכבר כתבתי דליתא להאי סברא כדמוכח מסוגיא דיבמות דף פ"ח ומסוגיא דפ' חזקת הבתים דף ל"א דר' מנחם מדינא קאמר לכך הוצרך רש"י לפרש דאומרת ברי לי לאו ברי ממש אלא שאין לבה נוקפה ואפ"ה סברי רבנן דלא תצא משום דהאי סברא דדייקא מרעא לחזק' א"א ובהא ודאי פליג ר' מנחם דלית ליה האי סברא אלא דבניסת מודה שכבר יצאה מחזקת א"א מחמת שניסת לשני כדפרישית לעיל באריכות כנ"ל נכון בעז"ה ודוק היטב. והתוס' ודאי לא נחתו להאי סברא כיון שכתבו בפירוש דבניסת לא' מעידיה העד בחנק קאי ואזלי לטעמייהו ולשיטתייהו בפרק גיד הנשה דף צ"ו בד"ה פלניא דהאי סימניה דלפי מ"ש בסברת הרשב"א כאן אין מקום לקושייתם שם ואין להאריך כאן בסוגיא אחרת והמבין יבין מדעתו וכבר הצעתי הדבר שם לפני גדולי הדור וקלסוה בעז"ה:

בא"ד ואומר ר"ת דחזקה דאשה דייקא וכו' מרעא לה להך חזקה דמהאי טעמא נמי שרינן לה כי ליכא עדים כלל וכו' עכ"ל. ואע"ג דהתם שרינן לה אפילו לכתחלה היינו משום דהיכא דליכא עדים כלל דייקא טפי. ועוד דלרוב הפוסקים לא שרינן לה אלא מדרבנן משום תקנת עגונות. משא"כ בתרי ותרי שלא שכיח לא שייך תקנת עגונות אבל בדיעבד ודאי סמכינן אהך חזקה בניסת לאחד מעידיה ואמרה ברי לי. ואפילו בגירושין דלא אשכחן כלל סברא דדייקא להתירה לכתחילה היכא דליכא עדים אפ"ה מהני בכה"ג בתרי ותרי וניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי כמ"ש התוספות לקמן דף כ"ו ע"ב וכבר הארכתי בתכלית האריכות בתשובה אי שייך האי סברא בדיעבד בגירושין היכא דניסת בהיתר היכא דליכא עדים כלל דמלשון התוספות משמע דהיכא דליכא עדים שייך יותר סברא דדייקא וכן הוא שיטת הרמב"ם ז"ל שכתב דבחד וחד נמי בעדי מיתה שבאו בבת א' מהני היכא דניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי. אבל הרא"ש כתב דלא אמרינן דניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי מהני אלא בתרי ותרי דוקא כמ"ש הב"י בא"ע סימן י"ז בשמו. ולמאי דפרישית בסמוך בשיטת הרשב"א ז"ל מבואר דברי הרמב"ם ז"ל ואין להאריך ובסמוך אפרש דברי הרמב"ם ז"ל:

קונטרס אחרון
בתוספות בד"ה הבא עליה באשם תלוי קאי כו' ואור"ת דחזקה דאשה דייקא מרעא לה להך חזקה כו'. והארכתי בזה בתשובת שאלה אם כוונת התוספות דמרעא לה לחזקת א"א והו"ל פלגא ופלגא או שנאמר דלמסקנא דקי"ל תרי ותרי ספיקא דרבנן ע"כ דחזקה דדייקא ומנסבא אלים טובא ועקרא לה לחזקת א"א לגמרי מדאורייתא אלא מדרבנן אמרינן דתצא היכא שלא ניסת לאחד מעידיה ואמרה ברי לי אבל מדאורייתא בברי לי סגי דהא דייקא ומנסבא כיון דאומר' ברי לי ונ"מ טובא לענין הבנים שילדה אי הוי ממזרים או לא וכתבתי ליישב דלענין גירושין כתב הרמב"ם ז"ל והובא בש"ע דאי לא ניסת לאחד מעידיה ואמרה ברי לי הוו ממזרים ולענין עידי מיתה בכה"ג לא כתבו כלום ולענין גירושין גופא הקשיתי להסתפק אי דוקא בניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי הוא דלא הוי בנים ממזרים או דבברי לי לחוד סגי אף שלא לאחד מעדיה ובאמת לא ידעתי לענין הבנים מה איכפת לן אי ניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי דלכאורה בחדא לחוד סגי או בברי לי דדייקא ומנסבא וכמ"ד לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה או בניסת לא' מעידיה לחוד ומוקמינן להבנים בחזקת אבהתיה והארכתי מאד ביישוב הסוגיא דתרי ותרי לענין ממזרים והארכתי בתכלית האריכות וכאן לא באתי אלא לעורר לב המעיין על ככה דמידי ספיקא לא נפקא:

קונטרס אחרון
וכה"ג גופא יש להסתפק בענין אשה שניסת לאחר ואומר שבחזקת שהיא גרושה נשאה ואח"כ באו עדים שהיתה בחזקת א"א וענין הגירושין לא נודעו והאשה מתה ולאחר זמן מרובה בא בעלה הראשון וערער שלא גירשה רק מה שניסת לאחר היה ע"י עד אחד שהעיד שמת בעלה ואשתכח שיקרא והארכתי גם בזה דאיכא למימר דאשה דייקא ומנסבא ומסתמא לאו אעד המיתה סמכה אלא בחזקת גרושה ניסת לאחר והארכתי גם בזה בתכלית האריכות עם כמה גדולי הדור ולא נגמר הדבר להיתר ולא לאיסור ושם כתבתי ג"כ בהא דקיי"ל כלישנא בתרא לענין דרב המנונא דאמר האשה שאמרה גרשתני דוקא בפניו הוא דנאמנת אבל שלא בפניו לא אי אמרינן שהיא לגמרי בחזקת א"א ובניה מהשני ממזרים או לא ועיין בתשובת מהר"י קולון סי' ע"ב באריכות וכמדומה לי שהוא כמסתפק בכל מה שכתבתי ועדיין צ"ע גדול:

בד"ה כגון שניסת לא' מעידיה והא דתנן בפ' שני דיבמות הרגנוהו לא ישא את אשתו עכ"ל. והקשה מהר"ר אברהם ברודא ז"ל בתשובה הנ"ל דמאי קשיא להו מההוא דיבמות דהא קי"ל כמ"ד התם אם כנס אינו מוציא ומה שתירץ החכם הנ"ל דקושיית התוספות אליבא דר' מנחם בר"י כבר השיגו החכם מהר"צ אשכנזי בסי' ג' בדברים נכונים ומחוורתא דמילתא דקושיית התוס' למ"ד כנס מוציא. או שנאמר דהתוס' סברי כשיטת הרשב"א ז"ל וסייעתו דבעד שהעיד מת בעלה כ"ע מודו דכנס מוציא וכמ"ש מוה"ר חיים שבתי בקונטרס עגונות וכן נראה להדיא מל' הר"ן וכ"ש למה שהביא הר"ן דברי ר' חננאל ז"ל שכתב דהכא איירי דאיכא תרי דאמרי מת לבד מההיא דנסבה אלא שהר"ן ז"ל דחה דבריו דהרגנוהו לא איירי ששניהם מעידים כן וכדברי התוס'. שמעינן מיהא דתרווייהו ס"ל כנס מוציא מיהו בעיקר דברי ר"ח ז"ל נ"ל דלאו מהאי מתני' דהרגנוהו כ"כ אלא מסברא דנפשיה שהוא סובר דלעולם אפילו למ"ד התם כנס אינו מוציא היינו משום דאפילו את"ל דההיא דנשא אשתו הו"ל כנוגע בעדות דבעינן תחלתו וסופו בכשרות וכיון דנשאה הוכיח סופו על תחלתו אפ"ה לא מיתסרא עליו בדיעבד דהא אפילו עדות קרובי' ופסולים ממש מכשרינן בעיגונא היכא דליכא הכחשה משא"כ הכא בתרי ותרי כיון שנשאה א' מהם הו"ל נוגע בעדות וכיון ששני עדים כשרים מעידין שלא מת תו לא מצרפינן עדותו דעדות פסולים לגבי כשרים לא מהני כלל כנ"ל ליישב שיטת ר"ח ודוק היטב:

קונטרס אחרון
בד"ה כגון שניסת. משמע מדברי התוספות דאף למ"ד בפרק כיצד אם כנס מוציא אפ"ה מודה בעד א' שהעיד שמת בעלה דלא יכנוס ואם כנס מוציא משום דאיסור חשש אשת איש חמיר טפי וכ"כ מהר"ר חיים שבתי ז"ל בקונטרס עגונות בכוונת התוספות:

גמרא מאי שנא רישא ומ"ש סיפא. ויש לדקדק לפי שיטת רש"י בד"ה באומרת ברי לי שאומרת ברי לי שאין לבי נוקפי. ולפי מה שהבין הר"ן בדבריו דבאומרת ברי לי שמת נאמנת מטעם האשה שאמרה מת בעלי א"כ מאי מקשה הכא מ"ש רישא מ"ש סיפא דהאיכא לאוקמי הכא באומרת ברי לי שמת ומש"ה במיתה לא תצא ובגירושין תצא ולא מהימנא לומר גרשני בעלי כדאיתא לקמן דשלא בפניו לא מהימנא ונהי שכתבתי לעיל דבכה"ג לרש"י במיתה אפילו לכתחלה תנשא נ"ל דוחק דהיא גופא מנ"ל דלמא משום לזות שפתים לא תנשא כיון דאיכא תרי דקא מכחשוה וא"כ לאביי דע"כ משום לזות שפתים מוקי לההיא דר' יוחנן מאי דוחקיה לאוקמי בחד וחד לוקמי בתרי ותרי כפשטא דלישנא דר"י ובכה"ג דפרישית לחלק בין מיתה לגירושין. ואפ"ה לכתחלה לא תינשא משום לזות שפתים. אמנם למאי דפרישית בסמוך בלשון רש"י דקאי בשיטת הרשב"א דהיכא דאמרה ברי לי ממש וניסת לא' מעידיה פשיטא שאין הב"ד כופין להוציא וכמו שהארכתי דמה"ט לא רצה רש"י לפרש בברי לי ממש דא"כ אפילו ר' מנחם מודה א"כ מקשה הכא שפיר דאי איירי בברי לי ממש אפילו בגירושין נמי לא תצא וכמ"ש הרשב"א מילתא בטעמא ודו"ק:

שם אמר אביי תרגמה בע"א. ולכאורה היה נ"ל דאביי אינו מגיה מימרא דר' יוחנן מדלא קאמר אלא אי איתמר הכי איתמר. אלא דאיכא למימר דאביי מפרש מלתא דר"י דאיירי בפסולי עדות דאפילו מאה כחד חשיבי (כמו שמוקי הש"ס למתניתין פרק האשה שלום ע"א אומר מת ושנים אומרים כו' בפסולי עדות ע"ש דף קי"ז ע"ב) והא דלא מוקי אביי הכי בהדיא היינו משום דעיקר מילתא דעולא בההיא דכ"מ שהאמינה ע"א הרי הוא כשנים איירי בע"א ממש אלא דממילא שמעינן דה"ה בשנים דפסולי עדות לא מהני מידי ובלא"ה בגירושין לא אשמעינן שום רבותא דפשיטא דחד לא מהימן דאין דבר שבערוה פחות משנים. אלא שנמנעתי לפרש כן משום דאידך מימרא דאביי אברייתא דבסמוך בשנים אמרו נתקדשה קאמר נמי בהאי לישנא דתרגמה בע"א והתם לא שייך לפרש לענין פסולי עדות דלא מהני מידי לענין קידושין וגירושין:

קונטרס אחרון
יישוב נכון על שיטת הרמב"ם ז"ל שפסק דבחד וחד נמי אם ניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי לא תצא והקשה הרמב"ן ז"ל מסוגיא דשמעתין דהו"מ לאוקמא בהכי והעליתי דהרמב"ם ז"ל קאי בשיטת הרשב"א ז"ל דקידושין שכתבתי בסמוך סעיף ע"ב דבחד וחד ואמרו ברי נמי מדינא לא תצא אלא משום לזות שפתים:

קונטרס אחרון
יישוב על לשון הרמב"ם ז"ל שפסק בחד וחד בזאח"ז תינשא לכתחלה ולא חייש לדרב אסי וכמ"ש באריכות:

תוספות בד"ה אי הכי וכו' ומהא דתנן וכו' דהתם איירי בבת אחת ואפי' אם ניסת תצא עכ"ל. הא דאם ניסת תצא לא שמעי' לה ממתני' דהתם. דאדרבה לישנא דלא תינשא משמע לכתחלה אלא כיון דבזה אח"ז נמי לא תנשא לכתחלה כדמסקי' הכא לאביי משום דר' אסי א"כ ע"כ דבבת אחת אפילו אם ניסת תצא (דע"כ יש חילוק בין בבת אחת לזא"ז כדמוכח שם מרישא וסיפא דמתני' ע"ש) ועוד דמסברא נמי הכי הוא כיון דעולא לא איירי בבת א' וא"כ ממילא דבבת א' לא האמינו לראשון כשנים וא"כ הו"ל חד וחד פלגא ופלגא. ואף למאי דפרישית דהיכא דניסת כבר יצאה מחזקת א"א היינו היכא דניסת בהיתר משא"כ הכא כיון דבבת אחת באו העדים הרי ניסת באיסור. וא"כ היא בחזקת א"א. ואף לפמ"ש התו' לעיל בד"ה באשם תלוי קאי דחזקה דדייקא מרעא לחזקת א"א. מ"מ מידי ספיקא מיהא לא נפקא. אלא דלפ"ז היכא דניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי הוי לן למימר דאפילו בבת א' לא תצא כדאמרינן גבי תרי ותרי אלא שכבר כתבתי דהרא"ש ז"ל כתב להדיא בתשובה דלא מהני ניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי אלא בתרי ותרי אבל הרמב"ם בפי"ב מהלכות גירושין כתב דבחד וחד בבת א' נמי היכא דניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי וניסת לא תצא וכתב שם ה"ה שהרמב"ן ז"ל הקשה על זה דא"כ אמאי לא מוקי אביי מימרא דר"י הכי בבת א' וניסת לא' מעידי' ואמרה ברי לי ונדחק ה"ה ליישב ובהשקפה ראשונה היה נ"ל ליישב קושיית הרמב"ן דבע"א לא מצינן למימר דאיירי שניסת לא' מעידיה דהא קי"ל הרגתי לא ישא את אשתו. וכן מצאתי שכ"כ מהר"צ אשכנזי ז"ל בתשובה. אלא דלענ"ד אין זה מספיק דהא בהרגתי קי"ל אם כנס אינו מוציא כמו שפסק הרמב"ם ז"ל להדיא. וא"כ הוי מצי לאוקמי בהכי בניסת לא' מעידיה ואשמעינן רבותא דאפילו היכא שמכחישו ע"א מעיקרא אפ"ה לא תצא. ועוד דאכתי מצי לאוקמי מימרא דר"י בפסולי עדות כגון ששני עדים קרובים מעידים שמת ושני קרובים אומרים לא מת והיא ניסת לא' מהמעידים שמת דמותרת לכתחלה בהרגנוהו היכא ששנים מעידין. כמ"ש התו' בד"ה כגון שניסת. והכא כיון ששני פסולים מכחישים לא תינשא ואם ניסת לא תצא מיהו בעיקר קושית הרמב"ן על הרמב"ם לא ידעתי מאי פשיטותא דבניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי שאסורה לינשא מדינא אפילו בלא טעמא דלזות שפתים. דהא מצינן למימר דהרמב"ם ז"ל קאי בשיטת הרשב"א שהבאתי לעיל בשמעתין דהיכא דשניהם אומרים ברי ממש אין הב"ד נזקקין להפרישן מספק כמו שהארכתי וא"כ איכא למימר דאפילו לכתחלה שרי מדינא אי לאו משום דרב אסי דבכה"ג שייך טפי מילתא דרב אסי בטעמא דלזות שפתים כיון שהעיד עליה כמו שאפרש בסמוך. ועוד נראה דמה"ט שכתב הרשב"א ז"ל אפילו בגירושין כה"ג בחד וחד וניסת להעד ואמרה ברי לי נמי לא תצא דהא בחד וחד בבת א' כך לי עדות מיתה כמו עדות גירושין דבתרווייהו ע"א בהכחשה לא מהני מידי ואפילו הכי שרינן לה בדיעבד אם ניסת להעד ואמרה ברי לי וא"כ מקשה שפיר מ"ש מיתה ומ"ש גירושין אע"כ דלא מיתוקמא בניסת להעד באמרה ברי לי. ואף לשיטת התוס' דשריותא דניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי היינו משום דחזקה דדייקא מרעא לחזקת א"א אפילו בגירושין בתרי ותרי נמי א"ש. דכבר כתבתי דלמאי דקי"ל תרי ותרי ספיקא דרבנן כך לי תרי ותרי כמו חד וחד ומדאורייתא הוי לן לאוקמי אחזקה אלא דחזקה דדייקא מרעא לה וא"כ ה"ה לחד וחד כנ"ל נכון ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל ודוק היטב:

בד"ה משום דרב אסי וכו' פסוק הוא אלא דרב אסי רגיל להביאו וא"ת והא דתנן וכו' עד סוף הדיבור. נראה מהמשך לשונם דאע"ג דלא קי"ל כמימרא דאביי באוקימתא דמימרא דר' יוחנן אלא כרב אשי אפ"ה פשיטא להו דבעיקר הדין מודו כ"ע דשייך בכה"ג לזות שפתים. דפסוק הוא ואיירי בכל ענין. מיהו הרמב"ם כתב להדיא דבזה אחר זה תנשא לכתחלה והיינו משום דקשיא ליה קושיית התוספות מסוגיא דיבמות ובהכי ניחא ליה כיון דלא קי"ל בהא כאביי ממילא אידחי נמי האי סברא דשייך הא דרב אסי בכה"ג דכיון דמותרת לגמרי ע"פ הדין תו לא הוי עקשות פה ולזות שפתים ורב אסי לא איירי אלא היכא שהלזות שפתים הוא מחמת מה שנשאה כגון בנטען על האשה וכן בעד שהעיד שמת בעלה ונשאה דבסוף פ"ב דיבמות מדמה להו הש"ס אהדדי ההיא דנטען לענין אם כנס אינו מוציא אלמא דחד טעמא הוא ע"ש. והשתא דאתינן להכא מצינן למימר בשיטת הרמב"ם דאביי נמי לא מוקי לדר"י בזה אחר זה דבכה"ג אפילו לכתחלה תנשא דלא שייך לזות שפתים כדפרישית אלא דמימרא דאביי בדר"י היינו בבת א' דהכי משמע פשטא דלישנא כמ"ש מהרש"א בל' התוס' בדיבור הקודם. ואפ"ה מייתי הא דעולא דלעולא לא שני ליה בין בבת א' לזה אחר זה כמ"ש התוס' בדיבור הקודם אלא דלשיטת הרמב"ם אכתי איכא בינייהו דבזה אחר זה מותרת לכל אדם בדיעבד כיון שניסת בהיתר משא"כ בבת אחת כיון דמדאורייתא באשם תלוי קאי מדרבנן נמי אסורה אפילו בדיעבד דליכא טעמא להתירה משום תקנות עגונות דע"א בהכחשה לא שכיח משא"כ בניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי דמדאורייתא מותרת כדאמרינן בתרי ותרי וכמ"ש התוספות וכ"ש לטעמא דהרשב"א ז"ל שכתבתי לעיל דדבר הידוע להם אין הב"ד נזקקין להפרישם א"כ מדרבנן נמי אם ניסת לא תצא ומוקי אביי למימרא דר"י בניסת להעד ואמרה ברי לי דומיא דברייתא דלעיל וע"ז מקשה הש"ס אי הכי אפילו לכתחילה וכמ"ש בסמוך דבדבר הידוע להם שאין כאן איסור לית לן למיתסר אפילו לכתחלה וכמ"ש הרשב"א דבדינא קאמרי. וע"ז משני הש"ס משום דרב אסי והיינו דרב אסי ממש דמסקינן בספ"ק דיבמות דטעמא דהרגתי לא ישא את אשתו היינו נמי משום דרב אסי דומיא דהנטען על האשה דעלה קאיירי רב אסי וא"כ מה"ט גופא אסורה לכתחלה לינשא להעד גופא שהעיד עליה משום לזות שפתים דקאמר רב אסי כנ"ל כפתור ופרח בעזה"י בשיטת הרמב"ם ודוק היטב. ובזה נתיישב גם כן מה שהקשיתי לעיל מאי דוחקיה דאביי להגיה מימרא דר"י הו"ל לאוקמא כפשטא בתרי ותרי ובפסולי עדות כדאיתא בש"ס בכמה דוכתי ולמאי דפרישית א"ש דבתרי ותרי ובפסולי עדות היתה מותרת להינשא אף לכתחלה לא' מעידיה דאין דבריו של א' במקום שנים וה"ה לשני פסולים במקום שנים כשירים (דכ"מ שהאמינו לע"א ה"ה כשני כשרים) ומשום לזות שפתים נמי ליכא דהא בשנים שאמרו הרגנו לא חשידי כמ"ש התוספות בד"ה כגון שניסת ודו"ק:

גמרא סיפא ע"א אומר נתגרשה וכו' תרווייהו בא"א קא מסהדי. הא דאצטריך להאי טעמא אע"ג דבלא"ה ע"א בגירושין כמאן דליתא דמי אפי' היכא דלא מכחשו ליה כלל אלא משום דהכא איירי אפי' לא הוחזקה האשה בחזקת א"א מעיקרא כ"א עכשיו על פי אותן העדים גופייהו והיינו דקאמר תרווייהו בא"א קמסהדי וכן מבואר להדיא בל' הרמב"ם בפי"ג מהל' גירושין ומה שיש עוד לדקדק בזה עיין בל' הר"ן ז"ל:

שם רבא אמר וכו' וראה רבי יוחנן דבריו של רבי מנחם בגירושין ולא במיתה. מכאן נמי מוכח להדיא דטעמא דר' מנחם בבאו עדים ואח"כ ניסת לאו משום דניסת באיסור הוא ומשום קנסא דא"כ מה זה ענין ליכולה מכחישתו או לא סוף סוף עברה וניסת באיסור אע"כ כדפרישית דעיקר טעמא דר' מנחם משום דלית ליה האי סברא דדייקא מרעא לחזקת א"א ור"י ראה דבריו בגירושין דהתם ודאי לא מרעא לחזקה כיון דיכולה מכחישתו מה שאין כן במיתה והא דלא מפלגינן נמי בכה"ג בין מיתה לגירושין ואפי' בניסת ואח"כ באו עדים דכיון דבגירושין סובר ר"י דלא שייך דייקא כיון דיכולה מכחישתו א"כ בחזקת אשת איש קאי והבא עליה בחנק כמ"ש התוספות דלא מהני ניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי אלא היכא דאיכא טעמא דדייקא מרעא לחזקת א"א אלא דבהא איכא למימר כדפרישית אליבא דר' מנחם דהיכא דניסת בהיתר בלא"ה איתרע חזקת אשת איש וכדפרישית כנ"ל נכון ודוק היטב:

שם רבא אמר לעולם תרי ותרי וראה ר"י דבריו של ר' מנחם ב"י בגירושין וכו' מ"ט גירושין יכולה מכחישתו ופרש"י בד"ה גירושין יכולה וכו' הלכך אי שרית לה סמכה אהכחשה ומינסבא ע"פ עדים עכ"ל. משמע לכאורה דלרבא עיקר טעמא דר' מנחם היינו משום האי חששא וסובר דאפי' במיתה דיכולה מכחישתו נמי שייך האי גזירה. וקשיא לי טובא דהא ביבמות ר"פ האשה מייתי רבא גופא האי ברייתא דוקדשתו בע"כ ומוקי לה בתרי ותרי וניסת לא' מעידיה וקאמרה ברי לי א"כ משמע דמדאורייתא איירי ומוקי לה הש"ס התם כרבי מנחם. וכה"ג קשה מפ' חזקת הבתים דף ל"א דמותיב רבא גופא מהאי ברייתא דהא דמפליג ר' מנחם ב"י בין ניסת ואח"כ באו עדים לבאו עדים ואחר כך ניסת היינו משום זילותא דבי דינא והכי מסקנא דשמעתא שם. ולפרש"י כאן לא שייך לומר כן דבלא"ה לא שייך האי גזירה דאתא למינסבא עפ"י עדים הללו אלא בבאו עדים ואח"כ ניסת משא"כ בניסת ואח"כ באו עדים והנלע"ד ליישב חדא מגו חדא דודאי רבא גופא סובר דטעמיה דר' מנחם ב"י ע"כ מדאורייתא איירי דהאי ברייתא דוקדשתו דרשא גמורה היא כמו שהוכחתי באריכות וע"כ דטעמא דר' מנחם ב"י משום דבאו עדים ואח"כ ניסת בחזקת א"א קיימא משא"כ בניסת ואח"כ באו עדים כבר יצאה מחזקת א"א כמ"ש לעיל ומדלא אסיר לה ר' מנחם ב"י מיהא מדרבנן מוכיח הש"ס שפיר דחיישינן לזילותא דבי דינא והא דמפליג רבא בשמעתין בין גירושין למיתה וע"כ היינו משום חשש גזירה לאו משום דהכי טעמא דר' מנחם ב"י. אלא אליבא דר' יוחנן מפרש לה רבא הכי. דע"כ אית ליה כר"מ ב"י בגירושין ולא במיתה והיינו כדינא דר"מ ב"י ולא מטעמא דכיון דטעמא דר"מ ב"י ע"כ מדאורייתא איירי דאל"כ ברייתא דוקדשתו אמאן תרמייה א"כ תו ליכא לחלק בין מיתה לגירושין אלא דר' יוחנן לית ליה דרשא דוקדשתו כחכמים דר"מ ב"י אלא דאפ"ה מחמיר רבי יוחנן בגירושין וראה דבריו של רבי מנחם ב"י להחמיר בגירושין משום האי גזירה דיכולה מכחישתו כן נראה לי נכון לפי שיטת הסוגיא דלא ליקשי אהדדי ובהכי נתיישב נמי אוקימתא דרבא דלא תיקשי אדר' יוחנן הול"ל בהדיא הלכה כרבי מנחם ב"י בגירושין ומדקאמר מימרא באפי נפשה ע"כ היינו משום דס"ל כר"מ ב"י ולא מטעמיה. ועפ"ז יש ליישב ג"כ הא דשקיל וטרי רבא בר"פ האשה מברייתא דוקדשתו אמימרא דרב ולא אסיק אדעתי' ברייתא דהכא. ולמאי דפרישית יש ליישב ואין להאריך כאן יותר. ומהכא נמי מוכח דדרשא דוקדשתו דרשא גמורה דאי אסמכתא בעלמא א"כ מאי קמותיב רבא בפ' האשה מברייתא דוקדשתו דלמא התם בגירושין איירי כגון שנים אומרים נתגרשה וב' אומרים לא נתגרשה וניסת לכהן מש"ה אמרינן דדפנו ותצא מדרבנן משא"כ בעידי מיתה דאיירי ביה רב. אע"כ דמדאורייתא איירי תו ליכא לאיפלוגי. מיהו איכא למימר דהתם אמימרא דרב קאי שהבעל לפנינו וב' אומרים זה הוא וב' אומרים אין זה בעלה ואם כן התם נמי יכולה מכחישתו ואפ"ה קאמר רב לא תצא ודו"ק:

תוס' ד"ה חזר וכו' פירוש מועיל האמתלא או לא וכו'. צריך להבין דמלשון שהשיב רב אף בזו משמע דידע שמואל עובדא דרב אחאי דלעיל ואפ"ה מספקא ליה הכא ומאי שנא. ויש לומר לפמ"ש לעיל דיש לומר דבאומרת מקודשת יש לה מיגו דתנאי כנ"ל. והכא היתה השאלה במקום שלא היה זמן ספירה וטבילה. כדמשמע מעובדא שהביאו תוס' מירושלמי כנ"ל. לכך שפיר קמיבעיא ליה. אך מ"ש תוס' אבל אין לפרש מהו אם צריכין אמתלא וכו' צריך להבין לפירוש זה מה ספיקא דשמואל יותר מאשת איש אני. ויש לומר לפי מאי שכתב הר"ן בסוף נדרים דף צ' באומרת טמאה אני לך דלא שייך מדינא לומר דשוויה אנפשה חתיכה דאיסורא כיון דמשועבדת היא לו א"כ יש לומר דה"נ כיון דמשועבדת לו לא שייך לומר דשוויה אנפשה חתיכה דאיסורא ואף שהאמינה התורה לומר טמאה אני לך מ"מ לפמ"ש לעיל דהא דמקשי והא שוויה אנפשה חתיכא דאיסורא היינו משום דמצד עדות יש לומר דנאמנת במיגו. א"כ יש לומר לפי הס"ד של תוס' דלאו היינו עובדא דשמואל שהביאו התוס' מירושלמי אלא שהיתה השאלה בענין שהיתה יכולה לומר שספרה וטבלה וא"כ כיון דאיכא מיגו ולא שייך נמי דשויה אנפשה חתיכה דאיסורא משום דמשועבדת היא לו יש לומר דנאמנת בלא אמתלא. והא דלעיל בעינן אמתלא היינו משום חתיכה דאיסורא. ה"נ דהוי מצי למימר דלעיל אין זה מיגו כנ"ל. וק"ל:

והנה הרא"ה כתב דדוקא באמרה נתקדשתי סתם אבל באמרה לפלוני אינו מועיל אמתלא דלאו כל כמינה להפקיע עצמה ממנו והביאו הרמ"א בהג"ה סוף סימן מ"ז וצ"ל דהא דקי"ל בח"מ סימן פ' דאם בא לתקן טענתו הראשונה חוזר וטוען אם לא שיצא מבית דין היינו דוקא לפרש דבריו הראשונים כדקי"ל בח"מ סימן כ"ט גבי עדים שיכולים לפרש דבריהם אבל לחזור ממש מדבריו הראשונים אינו יכול אפילו בנותן אמתלא וכמ"ש הרא"ה והטעם נראה דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי. מיהו לפ"ז קשה דהא באה"ע סימן קט"ו סעיף ו' כתב רמ"א גבי אומרת טמאה אני לך דאבידה כתובתה דאם חזרה בה ונתנה אמתלא לדבריה למה אמרה כן בתחלה נאמנת. הרי דאפילו לגבי ממון וזכות חבירו מועיל אמתלא. וצ"ל דהתם כיון דעיקר הודאתה אינו לענין כתובה אלא שרצתה לאסור עצמה עליו כיון דנאמנת באמת לא להתיר עצמה ממילא אינו יכול להפסידה כתובתה. ולפ"ז מ"ש החלקת מחוקק שם דלאחר זמן אינה יכולה לחזור אפילו נתנה אמתלא ומחלק דהא דבאומרת אשת איש אני ואח"כ אומרת פנויה אני נאמנת באמתלא אפילו לאחר זמן משום דיש לחלק בין איסור לממון והביא ראיה מח"מ סימן פ' הנ"ל דכשיצא מבית דין אינו נאמן ולפמ"ש זה אינו דאי דמי זה לממון בל"ז אינו מועיל אמתלא כי אם לפרש דבריו וע"כ צ"ל כנ"ל דהכא חשוב כאיסור דממילא יכולה לפרש אפילו לאחר זמן. והנה הר"ן הוסיף בדברי הרא"ה הנ"ל דלא מהימנינן לה בשום מיגו ולכאורה הוא מפורש במתניתין דשבועות ובח"מ סימן ע"ט סעיף י' דאם אמר מנה לי בידך ואמר לו הן ולמחר אמר נתתיו לך נאמן. אבל אם אמר אין לך בידי חייב אלמא אע"ג דאית ליה מיגו דפרעתי אפ"ה אינו יכול להכחיש דבריו הראשונים ולומר ששקר הודה. מיהו לפמ"ש לעיל דאפילו באומרת נתקדשתי סתם אינה נאמנת אח"כ לחזור מדבריה אפילו יש לה מיגו א"כ ע"כ כוונת הר"ן היינו דאפילו על ידי אמתלא ומיגו לא מהני בהודאה. צ"ע דמנ"ל הא דהא גבי עדים שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות נאמנים כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר. ועיין בח"מ וב"ש שם:

בגמרא תרוייהו באשת איש קמסהדי וכו'. צריך להבין מאי דוחקיה לומר דלא היתה מוחזקת באשת איש כי אם ע"פ אלו העדים. ובתוס' ישינים הקשו דיאומן עד שאומר נתגרשה במיגו דאי בעי שתק מן הקידושין ולא היתה אשת איש כלל. ותירצו דאין זה מיגו שרוצה לפוסלה מן הכהונה. ויש לדקדק בדבריהם ז"ל דהא צריך להבין מאי קשה להו דהא יש לומר כיון דהיא בעצמה יודעת מן הקידושין. ואם אינה יודעת מן הגירושין לא שייך מיגו דלא נתקדשה כלל. וע"כ צ"ל דפסיקא להו שהיא אומרת ג"כ שנתגרשה. חדא מהא דקאמר תרווייהו באשת איש קמסהדי ותיפוק ליה שהיא אומרת שהיתה אשת איש אלא ע"כ שהיא אומרת שנתגרשה ואי לאו דאיכא עדים על הקידושין היתה היא נאמנת לומר שנתגרשה במיגו דלא נתקדשה. ותו מדקאמר דהוי ליה עד שנתגרשה עד אחד במקום שנים תיפוק לי אפילו פלגא ופלגא היא גופה באשם תלוי קיימא. וצ"ל באומרת ברי ויפה הקשו דיאומן העד במיגו דשתק מן הקידושין דאז היתה נאמנת במיגו דלא נתקדשה ואע"ג דאיכא עד אחד על הקידושין והיתה צריכה להעיז נגדו הא הוא מעיד נמי על הגירושין ומעיזה גם עתה. וכ"ש לפמ"ש הב"ש בסימן קנ"ב דאין עד אחד שהיתה אשת איש מועיל לבטל מיגו שלה. אך על זה לא תירצו כלום דאכתי יאומן במיגו דאי בעי שתק מן הקידושין והיתה היא נאמנת במיגו וע"כ תפסול מן הכהונה ע"פ עצמה (וצ"ל בדוחק כגון שהיא אומרת שלא נתקדשה וס"ל דאי הוי כפלגא ופלגא לא תצא כיון דלפי דבריה לא נתקדשה הוי כאומרת ברי לי. וצ"ע בזה דאכתי איכא שנים על זה שנתקדשה וצ"ל דלאלומי מילתא קאמר דהוי ליה חד במקום שנים כמ"ש לקמן דצ"ל כן בל"ז. מיהו אכתי דוחק גדול לאוקמי במכחשת או שאינה יודעת מן הקידושין כלל) ואלולי דבריהם ז"ל נלענ"ד לפי מה שהקשה הר"ן למאי דקי"ל דעדים המכחישים זה את זה פסולים לצרף יחד לעדות אחת כיון דממ"נ פסול אחד א"כ הכא אין עדים על הקידושין. ותירץ כגון שזרק לה גט ומחולקים אם קרוב לו אם קרוב לה דבכה"ג אינם פסולים משום דתלינן בטעות של אחד מהן. ולפ"ז יש לומר בפשטות דלא שייך כאן מיגו כלל היכא שיש לומר שסובר שאומר אמת כדמפורש בדיני מיגו. וכמ"ש התוס' לקמן דף פ"ז ע"ב ד"ה דמפרע וכו'. ולפ"ז נלענ"ד דהיינו דוחקיה דאביי לאוקמי באינה מוחזקת באשת איש אלא ע"פ עדים אלו דקשה ליה למה ליה לר' יוחנן לומר דאיכא עד שאומר לא נתגרשה וכמו שהקשו התוס' לקמן דף כ"ג ד"ה תרווייהו בפנויה וכו' וכמו שיבואר שם בס"ד תיפוק ליה דאין עד אחד נאמן בגירושין וצ"ל דלא נתחזקה אלא על פיהם נמצא דאית ליה מיגו אלא דמיירי בספק קרוב לו כנ"ל וזה לא שייך אלא בשני עדים מחולקים בזה אז ממילא תלינן בטעות אבל בעד אחד שאומר נתגרשה מהיכי תיתי נימא דטועה ושפיר נאמן במיגו. נמצא צ"ל דוקא דנתחזקה ע"פ אלו העדים. ולפ"ז מוכח כדברי הב"ש כנ"ל דאין עד א' בקידושין מועיל לבטל מיגו שלה דאל"ה אכתי קשה למה ליה לר' יוחנן למימר דאיכא עד אחד שלא נתגרשה ואי משום דאז היה נאמן העד לומר שנתגרשה במיגו דאי בעי שתק והיתה היא נאמנת על הגירושין במיגו דלא נתקדשה הא כיון שאין עד על הגירושין הוי ליה מיגו דהעזה נגד עד השני שאומר שנתקדשה אלא ע"כ צ"ל דאפילו בכה"ג נאמנת במיגו. ודוק:

עוד נלפענ"ד יותר נכון לתרץ קושיא הנ"ל דהוצרך לומר שלא נתחזקה אלא ע"פ אלו. מדבעי דוקא עד שאמר לא נתגרשה והטעם בזה דיש לומר דאביי סבירא ליה כלישנא קמא דלקמן דף כ"ג דמתני להא ואם משנשאת באו עדים ארישא וכמו שיבואר לקמן בס"ד דס"ל להאי לישנא דכיון שכבר יצאה בהיתר אזיל ליה חזקת אשת איש ונאמנת לומר גרושה אני כדין עד אחד שנאמן באיסורין במקום דליכא חזקת איסור. א"כ הא דבעי עד אחד לומר שלא נתגרשה משום דאל"ה היתה נאמנת. דהא ע"כ צ"ל בעד אחד אומר מת דרישא שהתירוה כבר על פיו דאל"ה לא הוי ליה כשנים. א"כ בכה"ג גם בסיפא כיון דבתחלה כשהיה עד אחד על הקידושין היתה נאמנת וכיון דהתירוה אף שבא עד שני על הקידושין לא תצא מהתירה לכך צ"ל שיש עד שאומר לא נתגרשה. וא"כ אף דאזיל חזקת איסור מטעם שהתירוה אכתי ה"ל ע"א בהכחשה ולא מהימנא מטעם ע"א באיסורין. ואף דקאמר לקמן גביה שבויה בברייתא דהתירוה להנשא ואם באו אח"כ עדי טומאה אע"פ שניסת תצא משמע דע"א בטומאה לא מהני כיון שהתירוה כבר היינו משום דהתם בשבויה הקילו וע"א מהימן אפילו בהכחשה כדאיתא לקמן דף כ"ג ע"ב. א"כ שפיר מהימנא אפילו במקום ע"א וצריך שנים. משא"כ באיסור אשת איש כיון דאיכא דמכחיש לה לא מהימנא. ואין לומר דהא קאמר לקמן דהא דהתירוה להנשא מהני ללישנא דמתני לה ארישא היינו משום דאין אשה מעיזה והכא כיון דאחד מסייע לה שפיר מעיזה כדאמרינן בסמוך. זה אינו. חדא דיבואר לקמן בסוגיא שם דאין הפירוש משום דאין אשה מעיזה דגם התם לא מהני חזקה זו. ותו דהא כתב הטור באה"ע סימן י"ז דדוקא במקום ששני עדים מסייעין לה כדבסמוך. אבל במקום עד אחד מהני חזקה זו כנלע"ד נכון. ודוק:

תוס' ד"ה הבא עליה וכו' ואומר ר"ת וכו'. ובשנים אומרים נתגרשה דפריך לקמן מ"ש רישא ומ"ש סיפא היינו כמ"ש התוס' לקמן דף כ"ו ע"ב ד"ה אנן וכו' דיריאה פן יוזמו עדים או יפסלו בגזלנותא. ומיהו אכתי לא מיישבא הא דקאמר לקמן דעד אחד אומר נתגרשה וכו' דהוי ליה חד במקום שנים תיפוק ליה דאפילו חד כנגד חד נוקי אחזקת אשת איש דהתם ליכא למימר משום שמא יוזם או יופסל בגזלנותא עד הגירושין דא"כ הא קי"ל כאביי דס"ל למפרע נפסל וליכא שני עדים על הקידושין כנ"ל. ותו דמשמע דהכא מדברי אביי עצמו הוא. ואין לומר דלא העידו בפעם אחת אלא בתחלה העידו על הקידושין דלא משמע הכי לפמ"ש לעיל דמדהוצרך ר' יוחנן עד שלא נתגרשה משום דבלא"ה נאמן עד שנתגרשה במיגו דשתק מן הקידושין א"כ ע"כ צ"ל שהעיד בפעם אחת על הקידושין ועל הגירושין דאל"ה ה"ל מיגו למפרע. ואפשר דבאמת ה"נ קאמר דמטעם שנתחזקה ע"פ שנים בקידושין לא מהימן חד דבל"ז צ"ל כן דלא שייך ניסת לאחד מעדים בחד דאם כנס מוציא וק"ל:

תוס' ד"ה אי הכי וכו'. ואע"ג דיש חילוק בין דאורייתא לדרבנן מייתי מדעולא דנראה לו וכו' לולי דבריהם ז"ל נראה ליישב קושיתם בלי דוחק. גם מה שהקשו התוס' ביבמות דף קי"ז ע"ב ד"ה הא לא ניסת וכו'. וא"ת ור' יוחנן פ"ב דכתובות מאי קמ"ל מתניתין היא. והוא דצריך להבין לפי דעת המקשה ביבמות שם והוא אמר וכו'. משמע דאי לאו דעולא דחשוב כשנים אתיא שפיר דכיון דהוי חד כנגד חד אם נשאת לא תצא הא קשה קושית הש"ס הבא עליה באשם תלוי קאי ואין לומר שניסת לאותו עד דהא בעד אחד אם כנס מוציא (ולכאורה היה נראה דמזה מוכרח סברת הגאון מהור"ר אברהם ברודא ז"ל המובא בתשובת הגאון חכם צבי ז"ל. דלר' מנחם בר' יוסי לא בעינן ניסת לאחד מעדים וכיון דהתם צ"ל לדעת המקשה דאתיא מתניתין כר' מנחם בר' יוסי מדנקט מתניתין דוקא ניסת תחלה קודם שבא עד השני. א"כ לא בעינן ניסת לאחד מעדים. אבל באמת מסוגיא ריש פרק האשה רבה משמע דאף לר' מנחם בר' יוסי בעינן ניסת לאחד מעדים וכן משמע מסוגיא דר"פ חזקת הבתים דמפרש שם טעמא דר' מנחם בר"י משום דחייש לזילותא דביה דינא א"כ אין חילוק בעיקר הדין דבעינן ניסת לאחר מעדים כמו לרבנן וכמ"ש התוס' שם להדיא). ונראה ליישב לפי דעת הר"ן דמפרש דאומרת ברי היינו שמעידה שיודעת בבירור שמת וכיון דאוקמי לכולה מתניתין שם ביבמות דמיירי בעדים פסולים וקי"ל באה"ע סימן י"ז דבמקום עדים פסולים אף היא כשאומרת ברי נחשבת לעד. א"כ יש לומר אף שניסת לאותו עד שאומר מת לא תצא כיון דבלאו עדותו איכא עדות דידה נגד עד הפסול שאומר לא מת. אך אכתי קשה דהא כתבו התוס' בב"ב שם דהא דבעי ר' מנחם בר"י ניסת ואח"כ באו עדים ולא סגי בהתירוה לינשא כיון דעיקר הטעם משום זילותא דביה דינא. ותירצו דכיון דבעי ניסת לאחד מעדים א"כ ע"כ צריך לאסור לכל העולם ובל"ז איכא זילותא דביה דינא אסורה נמי אפילו ניסת לאותו עד. ולפ"ז בכה"ג שכתבנו דמיירי בעדים פסולים והיא גם כן מעידה שמת א"כ לכל העולם ה"ל תרי נגד חד ומותרת להנשא. אלא דלאותו עד שאומר שמת אסורה להינשא. א"כ הדרא קושיא לדוכתא דמאי איריא דנקט נשאת במתניתין אפילו התירוה לינשא נמי מהני לר' מנחם בר"י. והעיקר נלפענ"ד דלדעת המקשה צ"ל דס"ל דבלאו דעולא נמי אמרינן דאחד חשוב כשנים אלא דבעינן דוקא שנעשה מעשה על פיו אבל התירוה לא מהני. וכיון שזכינו לזה נלענ"ד דאין צ"ל בדוחק לחלק בין דאורייתא לדרבנן לעולא בחילוקים שונים אלא דהמקשה הוי ס"ל דאי בעינן שיעשה מעשה על פיו אין חילוק בין דאורייתא לדרבנן דאם נחלק בין דאורייתא לרבנן אין מועיל בדרבנן כלום אפילו נעשה מעשה ושפיר מקשה אדעולא. אבל לפי מאי דמשני מאי ניסת התירוה לינשא. א"כ לר' חייא דס"ל בסוטה דבעינן התירוה לינשא באמת אין חילוק בין דאורייתא לדרבנן כלל. ועולא דס"ל בסוטה דאפילו בבת אחת מהני מחלק בין דאורייתא לרבנן ובאמת בדרבנן לא מהני כלל והוי כחד נגד חד ובאמת מוקי מתניתין כר' מנחם בר"י וסגי בהתירוה לינשא משום זילותא דביה דינא כנ"ל וא"כ ר' יוחנן הכא טובא קמ"ל כר' חייא דאין חילוק בין דאורייתא לרבנן אלא דבעינן בדאורייתא ובדרבנן שיבואו לבית דין בזה אחר זה ולכן פסק הרמב"ם שם כר' חייא כיון דר"י הכא ס"ל כותיה. ומתורצים קושיות התוס' על נכון. ודוק: