דף כג - א
ומקשינן: מאי שנא רישא שאם נישאת לא תצא, ומאי שנא סיפא שאם נישאת תצא [99]?
ומשנינן: אמר אביי: תרגמה, [העמד את הברייתא] בעד אחד.
וכך הוא באור הברייתא: ברישא - אם עד אחד אומר - "נתקדשה", ועד אחד אומר - "לא נתקדשה", כיון שתרוייהו בפנויה קמסהדי, ולדברי שניהם היתה פנויה קודם שהתקדשה [100], והאי עד, דקאמר - "נתקדשה", הוה ליה עד אחד, ואין דבריו של עד אחד נשמעים במקום שנים. ולכן אם נישאת לא תצא [101].
אבל בסיפא - אם עד אחד אומר - "נתגרשה", ועד אחד אומר - "לא נתגרשה", כיון שתרוייהו באשת איש קמסהדי, ולדברי שניהם היתה אשת איש קודם גירושיה [102], והאי עד דקאמר - "נתגרשה", הוה ליה עד אחד, ואין דבריו של עד אחד נשמעים במקום שנים. ולכן אם נישאת תצא.
עוד תירצה הגמרא:
רב אשי אמר: לעולם אפשר להעמיד את הברייתא בתרי ותרי, ונתרץ קושיית הגמרא, מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, דאיפוך! [נהפוך את דברי הברייתא], ברישא נכתוב - "ואם נישאת תצא", ובסיפא - "ואם נישאת לא תצא".
וכך הוא ביאור הברייתא - ברישא - אם שנים אומרים - "ראינוה שנתקדשה", ושנים אומרים - "לא ראינוה שנתקדשה", הרי זו לא תנשא, ואם נשאת - תצא!, כיון שסומכים על העדים שאמרו שנתקדשה. משום שהעדים שכנגדם אינם מכחישים אותם, אלא רק אומרים שלא ראוה שהתקדשה, ולא ראינו אינו ראיה.
ומקשינן: פשיטא שמאמינים לעדים הראשונים! כיון שמה שאמרו העדים השניים - "לא ראינוה", אינה ראיה. ומה השמיעתנו הברייתא בדבריה?
ומשנינן: לא צריכא, דאיירי הברייתא כשדיירי העדים השניים בחצר אחד עם האשה.
מהו דתימא, - אילולי דברי הברייתא - אם איתא דנתקדשה הרי קלא אית לה למילתא, ובודאי היו שכניה יודעים מכך, ואם אמרו - "לא ראינוה שהתקדשה", הרי ראיה שלא התקדשה.
קא משמע לן הברייתא, דעבדי אינשי דמקדשי בצנעא, ולכן כשאמרו "לא ראינוה", אין הדבר ראיה שלא התקדשה, וסמכינן על העדים הראשונים שאמרו "נתקדשה", ואם נישאת שוב - תצא!.
ממשיכה הגמרא לבאר את הברייתא לדעת רב אשי: בסיפא דברייתא - אם שנים אומרים - "ראינוה שנתגרשה", ושנים אומרים - "לא ראינוה שנתגרשה", הרי זו לא תנשא, ואם נשאת - לא תצא. כיון שמה שאמרו "לא ראינוה", אינה ראיה שאכן לא התגרשה, ושמא התגרשה בצנעה, ולא ראוה.
ומקשינן: מאי קא משמע לן בסיפא? הרי פשיטא ש"לא ראינו" אינו ראיה?
ואם תאמר, שהשמיעתנו הסיפא, שאע"ג דדיירי העדים השניים בחצר אחד עם האשה, והוה אמינא שאם לא ראו שנתגרשה הוי ראיה שאכן לא התגרשה, ודבר זה השמיעתנו הסיפא ש"לא ראינו", אינו ראיה.
והלא דין זה היינו הך דשמעינן ברישא, ומדוע חזרה הברייתא להשמיענו דין זה בשנית?
ומשנינן: לכך השמיעתנו הברייתא דין זה בשנית, כיון שמהו דתימא דוקא גבי קדושין הוא דאמרינן ש"לא ראינו" אינו ראיה, כיון דעבידי אינשי דמקדשי בצנעא. אבל גבי גירושין, אם איתא דאיגרשא, קלא אית לה למילתא, ואם שכניה לא שמעו שהתגרשה, הוי ראיה שלא התגרשה.
קא משמע לן בסיפא - דעבידי אינשי דמקדשי ודמגרשי בצנעא, ואין ראיה מכך שלא שמעו על גירושיה.:
שנינו במשנה: "ואם משנשאת באו עדים הרי זו לא תצא" כו':
הסתפקה הגמרא: על איזה חלק במשנה נאמר דין זה, רבי אושעיא מתני לה - ארישא דמתניתין, "האשה שאמרה אשת איש אני וגרושה אני נאמנת ... ואם יש עדים שהיתה אשת איש ... אינה נאמנת", ואהא אמרינן - שאם משנישאת באו עדים, לא תצא.
רבה בר אבין מתני לה אסיפא דמתניתין, "אמרה נשביתי וטהורה אני, נאמנת ... ואם יש עדים שנשבית ... אינה נאמנת", ואהא אמרינן - שאם משנישאת באו עדים לא תצא.
ומבארת הגמרא את מחלוקתם: מאן דמתני לה ארישא, היינו רבי אושעיא, כל שכן שסבר דקאי אף אסיפא, לגבי שבויה, שאם באו עדים לאחר שנישאת לא תצא, כיון דבשבויה הקילו.
ומאן דמתני לה אסיפא, היינו רבה בר אבין, דוקא בסיפא סבר שם משנישאת באו עדים לא תצא, כיון שבשבויה הקילו. אבל ארישא, שאמרה "אשת איש הייתי וגרושה אני", לא! ואף אם נישאת תצא.
והוינן בה: לימא רבי אושעיא ורבה, בדינו של רב המנונא, שאמר "האשה שאמרה לבעלה גירשתני, נאמנת", קמיפלגי.
דמאן דמתני לה ארישא, וסבר שאף אשה שאמרה "אשת איש הייתי וגרושה אני", לא תצא, אם באו עדים לאחר שנישאת - אית ליה את דינו של רב המנונא, ולכן נאמנת לומר שגרשה, ולא תצא [103].
ומאן דמתני לה אסיפא, אבל ברישא סבר שאף אם משנישאת באו עדים, תצא, לית ליה את דינו של רב המנונא, ומכיון שאינה נאמנת לומר "גירשתני", אף אם נישאת, תצא.
ודחינן: לא! דכולי עלמא אית להו את דינו של רב המנונא, שהאשה שאמרה לבעלה "גירשתני" נאמנת, משום שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה.
והכא בהא קמיפלגי, דמר [היינו רבה בר אבין] סבר - כי איתמר דרב המנונא, דוקא כשאמרה "גירשתני" בפניו, ורק אז נאמנת, כיון שאינה מעיזה פניה בפני בעלה. אבל בנדון דידן, דאיירי שאומרת "גירשתני" שלא בפניו, מעיזה לשקר, ואינה נאמנת. ולכן אף משנישאת - תצא!
ומר [היינו רבי אושעיא] סבר - שדינו של רב המנונא שייך אף שלא בפניו. כיון שלא בפניו נמי אינה מעיזה לשקר. ולכן אם אמרה "גירשתני" נאמנת.:
שנינו במשנה "ואם משנשאת באו עדים" וכו':
אמר אבוה דשמואל: הא דאמרינן "משנשאת" - לא נשאת, נשאת ממש. אלא כיון שהתירוה לינשא, אף על פי שלא נשאת בכל אופן אף אם יבואו אחר כך עדים - תנשא.
ומקשינן: והא "לא תצא" קתני, ומשמע דוקא כשהיא נשואה לא תצא, אך אם לא נישאה עדיין, לא תינשא?
ומשנינן: הא דאמרינן "לא תצא", לאו דוקא כשנשאה, אלא הכונה שלא תצא מהתירה הראשון, ואפילו אם עדיין לא נשאה ורק התירוה להנשא, מותרת להנשא לכתחילה, אפילו אם באו כעת עדים.
תנו רבנן בברייתא: האשה שאמרה - "נשביתי, וטהורה אני, ויש לי עדים שטהורה אני". אין אומרים - נמתין עד שיבאו עדים ואז נתירנה. אלא מתירין אותה מיד.
ואם התירוה לינשא, ואחר כך באו אותם עדים ואמרו - לא ידענו. הרי זו לא תצא.
ואם באו עדי טומאה, [היינו עדים שנבעלה לשבאי] - אפילו אם יש לה כמה בנים תצא.
מעשה שהיה - בהני שבוייתא דאתיין לנהרדעא. [אותן שבויות שבאו לנהרדעא כדי שיפדום], אותיב אבוה דשמואל נטורי בהדייהו, [הושיב אביו של שמואל שומרים עליהן כדי שלא יטמאו לשבאים עד שיפדום].
אמר לו שמואל: מה הועלת בשמירתך, והלא עד האידנא שבאו לנהרדעא מאן נטרינהו? ואולי נבעלו עוד קודם לכן?
אמר לו אביו: אילו בנתך הווין מי הוית מזלזל בהו כולי האי?! [אילו היו אלה בנותיך האם היית מזלזל בהן כל כך], שלא לעשות ככל שביכולתך כדי לשומרן אפילו זמן מועט?!
ואמרינן, שהואי [היו] דברי אבוה דשמואל שאמר לבנו - "אילו היו בנותיך נשבות"
- כשגגה שיוצא מלפני השליט, [כלומר, כקללה שיצאה מפיו של צדיק בשוגג, שאפילו על חינם היא באה].
וכתוצאה מכך, אישתביין בנתיה דמר שמואל, ואסקינהו לארעא דישראל. [נשבו בנותיו של שמואל, והעלום לארץ ישראל כדי שיפדום].
וכשבאו הבנות להפדות, אוקמן לשבויינהו מאבראי, ועיילי לבי מדרשא דר' חנינא. [העמידו את שבאיהן בחוץ, ונכנסו לבית מדרשו של רבי חנינא], כדי שלא ידעו שנשבו אלא על פיהן, ויוכלו לטהר את עצמן ולומר "נשביתי וטהורה אני", מדין "הפה שאסר".
הא אמרה - "נשביתי וטהורה אני", והא אמרה - "נשביתי וטהורה אני", ושרינהו רבי חנינא משום "הפה שאסר".
לבסוף, עול אתו שבויינהו. [נכנסו השבאים לבית המדרש, והתגלתה תחבולתן של הבנות].
אמר רבי חנינא: "בנן דמוריין אינון!" [ודאי שבנותיו של אדם גדול הן, שידעו לעשות תחבולה זו כדי לטהר את עצמן].
ואכן, איגלאי מילתא, דבנתיה דמר שמואל הווין.
אמר ליה רבי חנינא לרב שמן בר אבא שהיה כהן וקרובו של שמואל היה, פוק איטפל בקרובותיך! [צא ושא אחת מבנות אלו, שהרי טיהרנום].
אמר ליה רב שמן לרבי חנינא: האיך אוכל לשאתן, והרי יצא הקול שאיכא עדים שנשבו במדינת הים, ושוב ליכא לדין "הפה שאסר", ויאסרו להנשא לכהן, ויהיו בני פסולים [104]?
אמר לו רבי חנינא: כיון שהשתא מיהת ליתנהו קמן, אין לחוש שמא יבואו אחר כך, וכי עדים בצד אסתן ותאסר?! [כלומר, עדים בצד צפון ותאסר?! ביטוי הוא לומר שאין חוששים לכך].
ומקשינן: טעמא שהתירו רבי חנינא לישא את קרובותיו, משום דלא אתו עדים עדיין, הא אם אתו עדים שנשבית, מיתסרא.
והרי אמר אבוה דשמואל לעיל, שאין צריך שתנשא ממש אלא כיון שהתירוה לינשא אף על פי שלא נשאת הרי היא בהיתרה הראשון, וכאן הרי כבר התרנו את בנותיו של שמואל, ואם כן אפילו אם יבואו עדים עלינו להשאירן בהיתרן?
ומשנינן: אמר רב אשי: הא דדייקינן שאם יבואו עדים תאסרנה הבנות, בעדי טומאה איתמר, ובהא מודה אבוה דשמואל שאף אם נישאת תצא. [105].
הערות
[99] הקשו התוספות - והלא ודאי שיש לחלק בין הרישא לסיפא, דברישא יש להעמידה בחזקת פנויה, ולכן אם נישאת לא תצא, (אך לכתחילה לא תינשא משום לזות שפתיים), ובסיפא, יש להעמידה בחזקת אשת איש, ולכן אם נישאת תצא? ותרצו התוספות - דמכל מקום אף ברישא היה לנו לומר שתצא מדרבנן, ולא להעמידה בחזקת פנויה כיון שתרי ותרי ספיקא דרבנן, ומדרבנן אין לנו להעמידה בחזקת פנויה.
[100] ויש להקשות, מדוע נזקקנו לומר ש"תרויהו בפנויה קא מסהדי", והלא אף בלא עדותם שהיתה פנויה אינו נאמן לומר שהתקדשה כיון שאין נאמנים על דבר שבערוה בפחות משני עדים? ואכן כתבו התוספות, שלאו דוקא נקט, ואין הכי נמי גם בלא עדותם שהיתה פנויה אינו נאמן לומר שהתקדשה. אך הר"ן הביא לתרץ בשם הרמב"ן - דסוגיין איירי כדעת רב פפא שהמקדש בעד אחד חוששין לקידושיו, ולכן אי לאו שהיה עד כנגדו היינו חוששין לקידושין.
[101] ויש להקשות - מדוע לא תנשא לכתחילה, והרי אין נאמנים על דבר שבערוה בפחות משני עדים, ועדותו של העד שנתקדשה לאו כלום היא? ואין לומר שלא תינשא משום לזות שפתיים, כיון שלזות שפתיים לא שייכא אלא בתרי ותרי, או חד נגד חד, משא"כ בנידון דידן. (ע"פ המהר"ם שיף) (אכן לדעת הרמב"ן שהובאה בהערה הקודמת, לא קשיא, כיון שסבירא לן שהמקדש בעד אחד חוששין לקידושיו, ואינו נאמן אלא משום שיש עד כנגדו, ולכן בזה יש לחוש ללזות שפתיים). ויעויין בתוספות שהקשו באופן אחר - מדוע לא תנשא לכתחילה, והרי יש לנו להעמידה בחזקת פנויה? וצריך לבאר, מדוע לא הקשו התוספות בפשטות שאינו נאמן משום שאין דבר שבערוה בפחות משנים? ויעויין בפתחי תשובה (אבן העזר, סי' מב') שהביא דעות, דהא דבעינן בדבר שבערוה שנים, היינו דווקא היכא שיש חזקה כנגד העד, אך אם אין חזקה כנגד העד סגי בעד אחד, וצריך לומר שסברו התוספות כדעות אלו, ולכן הוזקקו להקשות מחזקת פנויה. ותרצו התוספות - דאיירי כשידוע שזרק לה קידושין, ומספקא לן אי נפלו קרוב לו או קרוב לה, או בגוונא שראו כבר נרות דולקים ומיטה מוצעת, ואין ידוע אם התקדשה לו בסוף או לא, ולכן לכתחילה אי אפשר להעמידה בחזקת פנויה ולהתירה.
[102] הקשה הר"ן - הרי כיון ששני העדים מכחישים זה את זה, ודאי שאחד מהם שקרן, ואם כן אין כאן אלא עד אחד שהיתה אשת איש, והיאך נאמן, הלא אין דבר שבערוה בפחות משנים? ותירץ - דאיירי כשידוע שהיו גירושין, אלא דמספקא לן אי נפל הגט קרוב לו או קרוב לה, ובזה נחלקו העדים, ובעדות זו אין הכרח לומר שאחד מהעדים שקרן, כיון שמצוי שטועים בדבר זה, ואם כן יש כאן שני עדים כשרים שמעידים שהיתה אשת איש.
[103] אבל לכתחילה לא תנשא, כיון שלא אמר רב המנונא את דינו אלא כשאמרה בפניו "גירשתני", כמבואר בהמשך הגמרא, אך בסוגיין דאיירי כשאמרה שלא בפניו, סבר רבי אושעיא שדעת רב המנונא שלכתחילא לא תינשא, ואם נישאת בכל אופן - לא תצא, כיון שבדיעבד סמכינן על החזקה שאשה דייקא ומנסבא. (תוספות, ועל פי הרמב"ן). ויעויין בר"ן שהביא מחלוקת ראשונים האם בפניו נאמנת לומר "גירשתני" אף לכתחילה, או שלכולי עלמא אינה נאמנת אלא בדיעבד כשנישאת, אבל לכתחילה לא תנשא.
[104] אך אם לא יצא הקול, ודאי שאין לאוסרן משום חשש שמא יבואו עדים. תוספות. והקשו הראשונים - לפי ההוא אמינא בגמרא, דחיישינן שמא יבואו עדים על שבייתן, למה לנו עדים, והלא ראינו את שבאיהן, ואנן סהדי שנשבו? וכתב הרמב"ן - שראיית השבאים לא מועילה אלא מכאן ולהבא, אך לשעבר הרי הן בחזקת כשרות, ולכן צריך עדים על שעת השבייה.
[105] ואכן יעויין בתוספות במסכת שבת (דף קנד' עמוד א') שלשמואל נשבו שלש בנות, ואחת מהן נטמאה, ונולד ממנה רב מרי בר רחל, אך השתיים שבאו לפנינו הוי טהורות.
מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. אם תאמר, מאי קושיא לימא ליה הכא והכא אוקי אתתא אחזקתה, רישא אוקמא בחזקת פנויה, סיפא אוקי בחזקת אשת איש. הא לא קשיא, דלמאן דאית ליה תרי ותרי סיפקא לא מוקמינן להו אחזקתייהו, ואפילו קיימא לן כמאן דאית ליה ספיקא דרבנן איכא למימר דלתרוצי אף למאן דאמר ספיקא דאורייתא קא אתי וכן שיטת התלמוד בכל מקום לארווחי ולתרוצי מתניתין, ומתניתא אליבא דכולהו תנאי ואמוראי כל היכא דאיכא לשנויי ולאוקמי. ועוד יש לי לתרוצי בענין אחר וכבר הארכתי בו בקידושין פרק האומר (סו, א) בסיעתא דשמיא, ושם פירשתי מפני מה לא העמידה רב אשי גם לזאת דאמרינן עכשיו קדשה ועכשיו גרשה, כמו שתירץ בההיא דרבי יוחנן, כגון דאמרי עכשיו מת ועכשיו גרשה.
הא דאמר רב פפא עד אומר נתקדשה ועד אומר לא נתקדשה תרווייהו בפנויה קא מסהדי, והאי דקאמר נתקדשה הוה ליה חד. קשיא לן למה לו למימר תרווייהו בפנויה קא מסהדי והאי דקאמר נתקדשה הוה ליה חד, דמשמע דאי לאו האי דקאמר לא נתקדשה אסרינן לה אפומא דהאי דקאמר נתקדשה, ואמאי והא עד אחד בקידושין לא כלום הוא כדאיתא בקידושין פרק האומר (סה, ב) ולא שנא נתקדשה בפני אחד ולא שנא אמר אחד נתקדשה בפני שנים דאין דבר שבערוה פחות משנים.
ותירץ הרמב"ן נ"ר, דרב פפא דאמרה הכא סבר לה התם שהמקדש בעד אחד חוששין לקידושין ולית להו בקידושין אין דבר שבערוה פחות משנים, לפיכך צריך להכחשתו של שני, (ומכל מקום) [והני מילי], באשה שותקת או שאמרה איני יודעת אם קרוב לי או קרוב לה, אבל במכחישתו דכולי עלמא עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא כדאיתא התם גבי חבלה. ולפי תירוץ זה גרסינן התם בקידושין רב פפא, ולא גרסינן רב פפי כמו שכתוב בספרים.
וזו שעמדה ונשאת אינה מכחישה, דאם כן אפילו לכתחלה נמי תנשא, אלא באומרת איני יודעת ומתוך כך עמדה ונשאת, ועם כל זה לא נתיישב לשון תרווייהו בפנויה קא מסהדי דלמה אנו צריכין לעדותן בפנויה דמסתמא בחזקת פנויה קיימא, ולא הויא ליה למימר אלא עד אומר נתקדשה ועד אומר לא נתקדשה האי דקאמר נתקדשה הוה ליה עד אחד בהכחשה ועד אחד בהכחשה לאו כלום הוא.
ושמא נאמר דלאו דווקא הכא אלא דבסיפא אצטריך ליה נמי נקט ליה נמי ברישא, וקשיא לן לרב פפא, כיון דבהכחשה הוא ועד אחד בהכחשה לאו כלום הוא אמאי לא תנשא. ויש לומר, דהכא נמי כשזרק לה נמי קדושיה, זה אומר קרוב ליה וזה אומר קרוב לה, אי נמי יש לומר, דרב פפא הבעל חושש לעצמו קאמר, דתנן (כריתות יא, ב): עד אומר אכל חלב, ועד אומר לא אכל מביא אשם תלוי. והראשון נראה עיקר, דלפי תירוץ זה האחרון אם כן אף אם נשאת הוה לן למימר תצא. ואי נמי יש לומר, דמשום לזות שפתים הרחק ממך קאמר לא תנשא, אבל אם נשאת לא תצא משום לזות שפתים.
אבל גירושין אם איתא דאיגרשא קלא אית לה למילתא קמ"ל דעבידי אינשי דמגרשי בצינעא. וקשיא לן, דמשמע דאי לאו טעמא דעבידי אינשי דמגרשי בצינעא אפילו נשאת תצא. וליתא, דהא אפילו אמרו שנים לא נתגרשה אם נשאת לא תצא דהא קיימא לן כרבנן ודרבי יוסי בר מנחם ליתא. ואיכא למימר, דהכא בשלא נשאת לאחד מעדיה, ואפילו הכי כיון דעבידי אינשי דמגרשה בצנעא לא תצא, ולא קאי עלה באשם תלוי.
לימא בדרב המנונא קא מיפלגי, דמאן דמתני לה ארישא אית ליה דרב המנונא. ולאו למימר דרב המנונא אפילו שלא בפניו קאמר דשלא בפניו מעיזה היא, ומתניתין היא דקתני אם יש עדים שהיתה אשת איש אינה נאמנת דאלמא לא סמכינן עלה לינשא לכתחילה, ורב המנונא אפילו לינשא לכתחילה לא שרי לה. מכל מקום קשיא מתניתין, דהא קתני באו עדים ואחר כך נשאת תצא ולרב המנונא לא תצא, אלא הכי פירושא: מאן דמתני לה ארישא אית ליה דרב המנונא דלרב המנונא דאמר דבפניו אינה מעיזה.
וסמכינן אהאי חזקה אפילו לינשא לכתחילה, בדין הוא דאפילו שלא בפניו נמי היכא דנשאת לא תצא דכיון דאינה מעיזה בפני בעלה ודאי מיחש חיישא שמא יבא ולא תוכל להכחישו. ומיהו, באו עדים ואחר כך נשאת דאמרינן תצא היינו טעמא משום דעברה ארצון חכמים.
ופרקינן: דכולי עלמא אית להו דרב המנונא ומאן דמתני לה אסיפא סבר דכי איתמר דרב המנונא דאמר דאינה מעיזה בפניו. כלומר, אין סומכין אחזקה זו אלא בפניו, אבל שלא בפניו כלל לא, דמעיזה היא עכשיו שלא בפניו, ואם יבא הבעל לאחר זמן כיון שהעיזה פניה תעיז ותעיז להעמיד דבריה, ומאן דמתני לה ארישא סבר אפילו שלא בפניו נמי אינה מעיזה לגמרי, דחוששת היא שמא יבא הבעל ואינה יכולה להכחישו ואם נשאת מיהא לא תצא, ולישנא דקאמר שלא בפניו נמי אינה מעיזה ולא קאמר ומר סבר כי איתמר דרב המנונא אפילו שלא בפניו מוכח נמי הכי דלכולי עלמא עיקר מימריה דלרב המנונא בפניו איתמר אבל שלא בפניו לא.
ולעיקר פסקא, קיימא לן כמאן דמתני לה אסיפא דבשבויה הקילו, אבל ארישא אפילו נשאת תצא וכן פסק ר"ח ז"ל, וכי אתמר דרב המנונא בפניו אבל שלא בפניו לא. ומכל מקום מיחש חיישינן להא דרב אושעיא באשת איש שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר שלא בפני בעלה וצריכא גט משניהם, ורב הונא נמי הכי אמר בגיטין בשילהי המגרש (גיטין פט, ב) דסבר לה כרבי אושעיא דהכא שלא בפניו נמי אינה מעיזה כדאיתא התם. אבל רש"י ז"ל כתב שם דליתא דלרב הונא, וקיימא לן כרב המנונא ואפילו לכתחילה נמי תנשא, ולענין עיקר כתובה נמי מגבינן לה ממדרדש כתובה שכך כתב לה לכשתנשא לאחר תטלי מה שכתוב ליכי אבל תוספות לא. ויש מי שאומר, דהא דרב המנונא לחומרא אתמר אבל להשיאה לא, וכבר הארכתי בזה בפרק התקבל בגיטין (סד, ב, ד"ה ולהוי) וביבמות בפרק האשה שלום (יבמות קטז, ב, ד"ה אלא) גמרא קטטה בינו לבינה בסייעתא דשמיא.
האי אמרה נשביתי וטהורה אני והאי אמרה נשביתי וטהורה אני. וזה שהוצרכו להעמיד שבאי בחוץ ולא העידה כל אחת על חברתה כמתניתין (בע"ב) דקתני בזמן שהיו מעידות זו לזו הרי אלו נאמנות, שמא לא היתה דעתן זו על זו ואינן רוצות להעיד שקר.
אמרו לו לרבי חנינא והא איכא עדים במדינת הים. כלומר, שיצא קול בעיר שיש עדים בכך במדינת הים, אבל מיחש בלא קול לומר שנחוש מעצמינו שמא יש עדים במדינת הים בכי האי גוונא לעולם לא חיישינן, דאם כן בטלית כולה מתניתין דקתני אשת איש הייתי וגרושה אני ונשביתי וטהורה אני, אלא על כרחין שיצא להן קול בעיר בכך ולפיכך הקשו לו מפני מה לא חש לקול, ואהדר להו, השתא מיהא לא איתניהו, עדים בצד אסתן ותאסר.
ודוקא בשבויה משום דבשבויה הקילו משום דמנוולה נפשה לגבי שבאי, אבל בעלמא חיישינן לקול הזה שאומר שיש עדים במדינת הים שיודעין באיסורו של דבר וכדאמרינן בפרק קמא דקידושין (יב, א) גבי ההוא דקידש באבנא דכוחלא, ובפרק נוחלין (ב"ב קלה, א) גבי ההוא דמוחזק לן דלית ליה אחי כו'.
טעמא דלא אתו עדים הא אתו עדים מיתסרא והאמר שמואל כיון שהתירוה לינשא אף על פי שלא נשאת. ואסקה רב אשי
עדי טומאה אתמר. ואם תאמר, היכי הוה סלקא דעתן דעדי שביה איתמר, דאם כן, היכי שרי להו רבי חנינא, והא לבסוף עלו שבויינהו קמיה ומאי קאמר השתא מיהא ליתנהו. ויש לומר, משום שבאין דאיתנהו קמאין לא הוה אסרי להו דגויים נינהו ואין עדות לגוי. ואם תאמר, מאי טעמא אוקימנהי אבראי, וכי תימא דטען וסברן דאפילו שבאי גופיה מהימן למשרינהו והא אמרינן דבנן מוריין נינהו למימרא דשפיר עבידי. ויש לומר, דבנן מוריין ולא כצורבא מרבנן נינהו דבהא טעו, ודקארו להו בנן מוריין דאפילו מאי דסברן דגוי מהימן שפיר עבדו דאוקימנהו אבראי, כי היכי דליהמנינהו משום הפה שאסר הפה שהתיר. ואם תאמר ומה לנו ולעדותו של גוי שעדיין ברשותו הן אנן סהדי שנשבו שהרי עדיין שבויות ועומדות הן, מסתברא דמשום שהן שבויות עכשיו בפנינו אין אוסרין אותן דמשעה שנתברר לנו שהם שבויות משם ואילך לא נטמאו, ואנן סהדי בכך, דאי אמרת כיון דשבויות ועומדות בפנינו נאמין את הגוי שנשבו בידו מכבר זה משום עדותו של גוי אתה נוגע בו ואין עדות לגוי ונאמנות הן לומר עכשיו נשבינו וטהורות אנו, ואסיקנא דלאו משום עידי שביה קאמרי אלא עידי טומאה איתמר.
אמר רב פפא תרגמא בעד אחד עד אחד אומר נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה תרווייהו בפנויה קא מסהדי והא דאמר נתקדשה ה"ל חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. הקשו בתוספות למה לי האי טעמא תיפוק ליה עד א' בגרושין אינו כלום אע"פ שאומר נתקדשה בפני שנים וכדאיתא במסכת קדושין במתני' דחבילה וכיון דכך אע"ג דליכא מאן דמכחיש ליה אינו כלום. ויש מתרצין דהכא רב פפא לטעמיה דאמר במסכת קדושין המקדש בעד אחד חוששין לקדושיו וכ"ש שחוששין לעד אחד שאומר נתקדשה בפני שנים הלכך אי לאו דאיכא עד אחד דמכחיש ליה היינו חוששין ליה דהוה ליה אחד במקום שנים ואם תאמר אכתי למה לי האי טעמא תיפוק ליה דעד אחד בהכחשה אינו כלום אפילו לרב פפא מודה שאין חוששין לו וי"ל דהא לא חשיב הכחשה גמורה דמיירי שזרק לה קדושי' זה אומר קרוב לו וזה אומר קרוב לה דהא טעות היא ולא הכחשה גמורה אדרבה הוי ס"ד דכיון דתרווייהו מודו שזרק לה קדושין תהא צריכה גט קמ"ל דאדרבה תרווייהו בפנויה קא מסהדי ואין דבריו של א' במקום שנים ודוחק הוא לאוקמי מתניתן דלא כהלכתא והוה לן למימר דרב פפא לטעמיה וכל שכן דברובה דנסחאות גרסינן התם רב פפי והכא רב פפא ובתוס' פירשו עוד דאפילו למ"ד דאין חוששין לעד אחד בקדושין אתיא מתניתין להכי אוקימתא דהכא כשזרק לה קדושין בפני עדים ספק קרוב לו ספק קרוב לה ואלו מדינא כל היכא דלא אתו אידך סהדי היתה ספק מקודשת מדרבנן חיישינן שמא קרוב לו היתה וכדאיתא ביבמות בפרק ד' אחין אבל השתא דאתו סהדי שאומרין שדקדקו בדבריו זה אומר קרוב לו וזה אומר קרוב לה אמרינן דהני תרווייהו בפנויה קמסהדי לאפוקי מספיקא דרבנן דמעיקרא וכיון דכן הוא דקאמר נתקדשה חשוב כאחד במקום שנים וסיפא מתפרשא כדמפרש לעיל באוקימתא דאביי. ויש שפירש דהכא מוקי לה רב פפא ארישא אפילו אדקיימא בחזקת א"א ובאו שנים ואומרים בפנינו נתגרשה וחזר וזרק לה קדושין זה אומר קרוב לו וזה קרוב אומר לה ומ"ה אמרינן דתרווייהו מודו בפנויה היא שנתגרשה בפניה' והא דאמרינן דחזרה ונתקדשה הו"ל עד אחד במקו' שנים ומשום דלא תימא דאדרבה כיון דמכחשי אהדדי בגרושין חד מינייהו סהדי שיקרא ואין כאן אלא עד אחד בגרושין קמ"ל דהיא לאו הכחשה גמורה אלא טעותא ואדרבא תרווייהו בפנויה מסהדי שפיר ודכוותא מתפרשא אידך בבא דסיפא דאע"ג דקיימא בחזקת פנויה ובאו שנים ואמרו נתקדשה בפנינו ואח"כ זרק לה גיטה א' אומר קרוב לו וא' אומר קרוב לה להכי אמרי' תרווייהו בא"א קמסהדי ולא אמרינן דחד מינייהו משקר דמתכחשו בגרושין ובדין הוא דהוי ליה לרב פפא למימר כשאמר נתגרשה וחזרה וקדשה וסיפא באומרה נתקדשה ואחר כך נתגרשה אלא דנקט לישנא קלילא משום דפשיטא ליה דלא אפשר אוקימתא אלא בהכי והשתא אוקי' רב פפא למתני' באוקימתא דעלמא משכחת לה ארישא אע"ג דקיימא מעיקרא בחזקת א"א לא תצא וסיפא אף ע"ג דק"ל בחזקת פנויה מעיקרא תצא והא דרב פפא אע"ג דדרך אוקימתא אתמר ודוחקא הוא דלישנא דברייתא דקתני שנים אומרים ושנים אומרים מ"מ הלכתא היא לפום הני תרי בתראי:
רב אשי אמר לעולם תרי ותרי ואיפוך שנים אומרים וכו' עד קמ"ל דעביד אינש דמגרש בצנעא פירוש וה"ה אע"ג דתני רישא אצטריך למתני סיפא ואם לא ה"א גרושין דעביד אינש דמגרש בצנעא כדי שלא תתבזה בב"ד אבל קדושין לא מקדשי לעולם אלא בפרהסיא דשבח הוא קמ"ל:
דזמנין דעביד דמקדשה בצנעא כדי שלא יקדמו אחר או שמקדש אשה שאינה הוגנת לו. והקשו בתוס' הר"ר מנוח ז"ל דמ"מ אכתי תקשי לן מדיוקא דרישא ולדיוקא דסיפא דרישא משמע דוקא משום דכת אומרת לא ראינוהו שנתקדשה הא אלו אמרה בודאי לא נתקדשה תצא אלמא שתי כיתי עדים המכחישים זו את זו בקדושין אם נשאת לאחר לא תצא והדר קתני סיפא שנים אומרים טעמא דאמרו לא ראינוהו שנתגרשה הא אלו אמרו ראינוהו ודאי שלא נתגרשה תצא אלמא עדות המשכחת בגרושין תצא ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה כמעיקרא דמ"ש רישא ומאי שנא סיפא. ותירץ ז"ל הא ל"ק דמוקי דיוקא דרישא בשנשאת לאחד מעידיה וסיפא בשנשאת לאחד מעלמא והא דלא משנינן הכי פשטא דברייתא משום דלא ניחא לאוקמי בתרי גווני אבל השתא דגבי דיוקא דאמרינן הכי ל"ק ולא מידי דהא לפום פשטא פשיטא דרישא אשמעינן דתצא דאע"ג דנשאת לאחד מעידיה שאמרו לא ראינוהו שנתקדשה ופשיטא שנתקדשה דסיפא אשמעינן דלא תצא אף על גב דנשאת לעלמא כ"ש בסיפא בשבוי' הקילו משום דמטולא נפשה לגבי שבאי אבל ליכא למימר שהקילו בה משום שאין בה אלא איסור לאו דהא אסיקנא ביבמות דכל אורייתא ל"ש איסור לאו ול"ש איסור כרת:
דמאן דמתני לה ארישא אית ליה להא דרב הממונא שבא למידק לדברי האומר דחזקה דרב הממונא מהני ליה להתירה להנשא וכדברי כל הפוסקים א"כ היאך אתיא מתניתן כרב המנונא דהא קתני רישא שאם יש עדים שהיתה א"א והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת וי"ל דאפי' רב המנונא לא קאמר שתהא נאמנת לגמרי אלא באומרת לבעלה בפניו גרשתני וכדאמר חזקה אין אשה מעתה פניה בפני בעלה אבל שלא בפניו לא עבד לה מגורשת ודאי ואהני לה שאם נשאת ואח"כ באו עדים לא תצא דאמר גרושין אינה יכולה מכחשתו כשבא עליה ויערער והכא הכי קאמר לימא כדרב המנונא שאם אמרה לפניו נאמנת להנשא וה"ה דכל שאר אמרה בפניו שלא תצא:
ומאן דמתני לה אסיפא לית ליה לדרב המנונא דאלו מודה בדרב המנונא לא סגי דלא מודה שלא תצא שלא בפניו ומהדרינן דכ"ע אית להו לדרב המנונא כשאמרה בפניו דבהא הוא דאמר רב המנונא וכדיוקא דדייקינן מינה שאומר' שלא בפניו פליגי ומדדייק מינה מדקאמר דאהני לה שלא בפניו תצא ומ"ס דכל שלא בפניו מעיזה ומעיזה והיינו דלא אמרינן בהאי שינוי' ומ"ס כי אתמר דרב המנונא בין בפנין בין שלא בפניו דהא ודאי ליכא למימר למ"ד הכי וכדדייקינן נמי לישנא דרב המנונא להכי אמרינן ומ"ס שלא בפניו נמי אינה מעיזה פניה כלומר אינה מעיזה לגמרי ואהני' שלא תצא בשנשאת בסתר וסוגיא בכולא דתלמודא הלכת אכרב המנונא הלכך כל שבפניו נאמנת לגמרי ותנשא לכתחילה ונוטלת עיקר כתובה דהא קרי בה לכשתנשא לאחר תטלי מה שכתוב ליכי אבל תוספ' לית לה וכן פסק הרמב"ם ז"ל והגאונים ז"ל וא"ת היאך תהא נאמנת א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה וי"ל דהיינו רבותא דאשמעינן רב הונא ורב המנונא בגדולה חקה זו אפילו באיסור א"א שאין לך אחת מישראל ואפילו פרוצות שבהן שתעיד ותאמר כן בשקר ומיהו אינה נאמנת בטענה אחרת בשום האי מגו דכיון דחזקה דאין אשה מעיזה פניה ומעיזה בזו בטענה אחרת אין כאן מגו ומורי הרב היא אומר בשם אחיו ז"ל שלא האמינה רב המנונא להנשא שלא להוציאה מרשות הבעל ושלא לדונה כמורדת ולההיא דג' נשים יוצאות ונוטלות כתובה בשלהי נדרים דהתם מדמי להו לרב המנונא והתם צריכין דין גט ע"כ וכדקתני בההיא והשתא אתי שפיר למאן דמוקי כרב המנונ' והא דאמר בגיטין שלש מדות בגרושין וכו' ולהמני מדרב המנונא בשאומרת נתן לי ואבד התם משום דבעל ושליש מודים והא דאמרינן ביבמות אשה שהלך בעלה למדינת הים היה קטטה בינו לבינה ואמרינן מת בעלה אינה נאמנת ופריך ה"ד קטטה שאמרה גרשתני ופרכינן ולהמני כרב המנונא דאלמא כרב המנונא נאמנ' להנשא. י"ל משום דקתני מתני' אינה נאמנת דמשמע אינה נאמנת כלל ואם נשאת תצא מן השני בלא גט להכי פרכינן ולהמני ואם נשאת תהא צריכה גט א"נ דהתם ע"כ לא אתיא השתא למימר דלהמני מדרב המנונא להנשא דהא כיון שהיא באה לפנינו להתיר עצמה בטענת מיתה הרי אינה סומכת על הגירושין כאלו מודה שלא אמרה אמת אלא הפי' האיך אפשר דלתנהו תנא האי דאשתקד טעונה לבעלה גרשתני ולא המנוה והשתא טענה ואמרה שמת בעלה דהא פשיטא שאינה נאמנת כאלו המנוה אשתקד דהוה לן להימנה לענין לא תהא תחתיו ולא לענין שתטול ממנו מזונות ואלו אנן אמרינן שהיתה יושבת תחת בעלה כשהלך למדינת הים אלא ודאי דליכא לאוקמא מתניתן בהכי ובודאי שדין זה נכון וראוי הוא לדון בו בדין א"א החמור אלא שאני רואה הסכמות כל הפוסקים ז"ל להקל ויש למידן עוד מכאן שאין טענה על בעל שכופה ומשמשתו שנאמנות עליו הוצאה ונוטלת כתובה דהא נמי כיון דקים לה לבעלה ההוא חזקה אינה מעיזה פניה בפני בעלה וכדאמרינן בשלהי נדה באותן ג' נשים ובהא ודאי לא מודינ' כלל והא דרב המנונ' הבו דלא לוסיף עלה ואין לנו שהאמינו בשום מקום בתלמוד מדרב הונא במידי דפגמה ליה וכבר הארכתי בזה בתשובה שאלה וכל וכו' וכל שאמרה גרושה אני בפני בעלה נישאת ואח"כ באו עדים דכיון דלא אתפרש היכי כי הלכה כמאן דמתני לה ארישא ספק א"א ותצא וצריכה גט מן השני כדאי' בשלהי מסכת גיטין אמר רב הונא האשה שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת לו וצריכה הימנו גם ואסורה לראשון כדפרשינן התם ואוקימנ' כרב המנונא כלומר דסבירא ליה דשלא בפניו נמי מעיזה פניה וכן הלכתא אלא בכהן הוה:
מי הוה מזלזל' בהו קשה לן דהא ודאי שפיר קאמר שמואל ואמאי איענשי וי"ל דאבוה דשמואל שרינהו מקמי דחזא שביינו והוה לי' נשביתי וטהורה אני וכ"ת חזי שבויינהו נמי שרינהו בטעמא דאמר כיון שהתירה להנשא ואמר דלישרינהו מכאן ולהבא ושמואל לא ידע דשרינהו אבוה מקמי הכי א"נ דידע לה ולא סבירא לי' כוותי' משום הכי אמרינן עד האידנא מאן נטרינהו כיון דאיכא עידי שבוי' הרי הן בחזקת טומאה ומשום דאמר לי' באאי לישנא אי קפיד אבוה ואמר לי' אלו בנתך הוי וכו':
והא איכא עדים לאו דוקא דא"כ היאך קאמר השתא מיהת ליתנהו אלא ה"ק דהא אמרינן כ"ע והא איכא קלא שלא פסק הא איכא עדים במדינת הים ואמר לי' השתא מיהת ליתנהו עדים בצד אסתן ותאסר כלומר דאפילו הוה קלא דלא פסיק לא חיישי' להכי גבי שבוי' וכדאמרינן עלה דהאי בפ"ק דקדושין אם הקילו בשבוי' נקל בא"א וכדפרישנ' התם בס"ד טעמא דליתנהו הא אתנהו חיישינן וקאמר אבוה דשמואל וכו' וק"ל דהלכת' כאבו' דשמואל וכמתני' דלעי' דהשתא קס"ד לעידי שבוי' אתמר וקשיא לן דהיכי סלקא אדעתן דרבי חנינא פליג אאבוה דשמואל והא איהו דאמר בנן דמורינן אינון וי"ל דמאן דקארי לה להא לאשמעינן לה ההודאה אי כמ"ד דס"ל דה"ק בנן דמורינן אינן נשים חכמות הם ורצו לעשות חכמה אבל לא הועיל להם עידי טומאה אתמר למה הקילו בה יותר מא"א כדאי' בקדושין והא כיון דאיכא עידי טומאה לרבה טעמא דמנוולא נפשה גבי שבוי' וי"ל דאדרבא חזקה דמנולה נפשה לגבי שבאי כ"כ גדולה עד שראוי לומר דהאי קלא דאמר שנטמאתי קלא דשקרא הוא ואע"ג דאתחזק בבי דינא:
עד אחד אומר נתקדשה ר"ל בפני שנים והלכו להם ובמקום שאין היא מכחישתו כגון שאומר שכך וכך היה וקדושין הם ואחד אומר לא נתקדשה כלומר שלא היו קדושין לא תנשא לכתחלה משום לזות שפתים ואם נשאת לא תצא שהרי שניהם בפנויה העידו ואין דבריו של אחד במקום שנים ואם היא מכחישתו תנשא לכתחלה שמא תאמר ואפילו ליכא דמסהיד לא נתקדשה לאו הכי הוא והרי עד אחד בהכחשה אינו כלום ודאי כך ומתוך כך פירשנוה בשותקת או שלא העיד בפניה הא כל שהכחישה אף בליכא דמסהיד לא נתקדשה אינו כלום וכל שכן כי איכא סהדא דמסהיד לא נתקדשה והיא מכחשת וגדולי המחברים סתמו בזו את הדברים והוא שהם כתבו אמר עד אחד מקדשת היא והיא מכחשת מותרת אחד אומר מקדשת ואחד אומר אינה מקדשת לא תנשא לכתחלה ואם נשאת לא תצא שהרי היא אומרת לא נתקדשתי ואם היא מכחשת למה לא תנשא מי גרע כי איכא חד דאמר לא נתקדשה מדליכא כלל אלא שכבר הגיהו עליהם גדולי המגיהים ופירשוה כמו שפירשנו שכל שהיא מכחשת מותרת אפילו כי ליכא סהדא דמסהיד לא נתקדשה וכל שכן כי איכא חד דמסהיד והילכך כל שהיא מכחשת אין צורך לעד אחד שיעיד שלא נתקדשה ואפשר שדעת גדולי המחברים דכי איכא חד סהדא דמסייע לה מעיזה ומשום הכי לא תנשא לכתחלה הא כי ליכא סהדא דמסייע לה אינה מעיזה כל כך וקושטא קא אמרה ואפשר לפרש אף במכחישתו אי לאו סהדא דאמר לא נתקדשה נאמן שלא אמרו על עד אחד בהכחשה שאינו נאמן אלא לגבי אותו שמכחישתו הא לגבי אחר נאמן והילכך לגבי דידה הוא דלא מהימן אי מכחשא ליה הא לגבי אחריני מהימן ואם כן לגבי אותו שרוצה לנשאה נאמן וכופין אותו להוציאה אי לאו האי סהדא דמסהיד לא נתקדשה וכן דעת גדולי הדורות שלפנינו לפי מה שראיתי בחדושי ותיקים שבתלמידיהם ואף הם עצמם רמזוה בשלישי של קדושין:
שנים אומרין ראינוה שנתקדשה ושנים אומרים לא ראינוה שנתקדשה הרי זו מקדשת גמורה שעדות זו של לא ראינוה אינה ראיה ואפילו היו דרים באותה חצר שהדברים מוכיחים שאלו היה כך היו רואים אינו כלום שבני אדם עשויים הם לקדש בצנעה ואם נשאת לאחר תצא ומכל מקום אם נפסלו הראשונים וחזרו הללו ואמרו שראו אין נאמנין שאין חוזרים ומגידים וכך כתבו גאוני ספרד בעדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אלא שלא ראו וחזרו והעידו שראו אין נאמנין שנים אומרים ראינוה שנתגרשה ושנים אומרים לא ראינוה שנתגרשה לא תנשא לכתחלה אחר שאף הם באותה חצר משום לזות שפתים ומכל מקום אם נשאת לא תצא שאף בגירושין אפשר שגירש בצנעה:
זה שכתבנו בלא ראינוה שאינה ראיה אף בכל הדברים כן ואף בדרים שם כמו שכתבנו ומכל מקום אם אמרו אנו היינו באותו מעמד באותה שעה והרגשנו בדבר ליתן לב על הענין ולא ראינו שם דבר זה הסכימו הגאונים שהוא ראיה ונעשה מעשה על ידם בשכיב מרע שצוה והיו עדים שצוה ליתן כך וכך לפלוני ובאו אחרים ואמרו אנו היינו שם בשעת הצואה והיינו נותנים לב על הענין ולא שמענו בדבר זה מעולם ודנו בה כשתי כתי עדים המכחישות זו את זו וכן לכל כיוצא בזה:
כבר ביארנו במשנה במה שאמרו בה אם משנשאת באו עדים לא תצא שלא סוף דבר נשאת ממש אלא אפילו התירוה לינשא ומכל מקום ביארנו שבסוגיא זו נחלקו אם דוקא בשבויה והוא שאמרו רבה בר אבוה מתני לה אסופא משום דבשבויה הקלו הא רישא לא אם אף באשת איש והוא שאמרו רב אושעיא מתני לה ארישא וכל שכן אסופא וגדולי האחרונים שבספרד דחו זו של ר' אושעיא מפני שלמסקנת סוגיא זו רב אושעיא סבירא ליה שדברי רב המנונא במה שאמר האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה בין בפניו בין שלא בפניו נאמרה וודאי הלכה שלא נאמרה אלא בפניו כמו שאמרוה פרק המגרש פ"ט ע"ב וכן הלשון מוכיח שנאמר בה שאמרה לבעלה ואם כן הלכה כרבה בר אבוה ועוד חזקו את דבריהם מצד שרבה בר אבוה בתרא הוא לגבי ר' אושעיא ואף סתם מתניתין מוכחת כן שלא הזכיר אם משנשאת וכו' אלא בשבויה ועוד דבשל תורה הלך אחר המחמיר ואף גדולי המחברים לא הביאו דבר זה בגרושה והביאוה בשבויה ואם כן באשת איש הייתי וגרושה אני כל שבאו עדים אחר שהותרה אפילו נשאת מוציאין אותה שהרי גופה של משנה ר"ל אם משנשאת וכו' שנויה אשבויה ולא אאשת איש וכל שכן שאם לא נשאת אלא שהותרה מוציאין אותה מחזקת היתרה אע"פ שכבר אמרה גרושה אני וכן שעדיין אומרת גרשני בעלי שכל שלא בפניו מעיזה ולא עוד אלא שלדבריהם מכיון שנשאת על פי מה שהעיזה שלא בפניו אף אם אמרה אחר כן בפני הבעל גרשתני אינה נאמנת שמאחר שנשאת אזל ליה כסופא די לה מבעל ראשון ועוד שעל כל פנים מכינה עצמה להעיז כדי שלא תתקלקל כמו שכתבנוה בשמם למעלה אלא שקצת מפרשים חולקים לומר שכל שאמרה לפניו גירשתני אף לאחר שנשאת שלא בפניו נאמנת כמו שביארנו למעלה אלא שמכל מקום לעיקר מה שפסקו כרבה בר אבוה אני תמה שהרי בתלמוד המערב הלכה ה' שנאוה בהדיא בין ארישא בין אסופא ולא עוד אלא שרבים שנאוה ברישא והוא שאמרו שם האשה שאמרה אשת איש הייתי וכו' תני אם משנשאת באו עדים לא תצא רב הונא ור' חנינא תרויהון אומרין לא סוף דבר משנשאת אלא משהתירוה לינשא וכו' ולא עוד אלא שעשו בה מעשה במקום שיצא קול שיבואו עדים ולא חששו לביאתם והוא שאמרו שם בהדיא חדא איתת אתת לגבי ר' יוחנן אמרה לו אשת איש הייתי וגרושה אני והתירה מן דנפקית אמרין ליה הרי עדיה בלוד כלומר שיצא קול בכך אמר כך אנו אומרין אפילו עדיה בקנטסטין תמתין פירוש בתמיהה ומה לי אם יצא קול בכך הואיל ומכל מקום היא קדמה לומר כן קודם שיבואו ושכבר הותרה קודם ביאתם וכי אלו היו אומרין שיש עדים בקנטסטין שהוא מקום רחוק הרבה נמתין לה מלהתירה כך אפילו במקום קרוב אין נמנעין מלהתירה ואין ביאתם שאחר היתרה מעלה או מורידה כלל וכן פירשוהו מגדולי הרבנים שבנרבונא בפירוש ירושלמי שלהם ומעתה הרי דברי תלמוד המערב כר' אושעיא לגמרי וכן שהוזכרה בה בלשון רבים וכן שעשו בה מעשה ומהיכן לנו לדחות כל זה במקום שאין הבבלי חולק בה וחזרתי ובדקתי עד שמצאתי לגדולי הדורות בחבור השלמה שלהם שפסקו להדיא כר' אושעיא והנאני הדבר ואף לאחר כמה נזדמנו לידי תשובות הגאונים נ"ע ומצאתי בהם כן להדיא ואע"פ שדברי ר' אושעיא נתלו בסוגיא זו בשיפרש דברי רב המנונא אף שלא בפניו ואנו לא פסקנוה אלא בפניו תדע שרבים פוסקים אף שלא בפניו שאף שלא בפניו אלמלא שהיא אומרת אמת יודעת היא שיבא ויערער ותצטרך להעיז בפניו ומכל מקום אנו פוסקין דדוקא בפניו ואף לקצת תלמידיהם של גדולי הדורות ראיתי שכתבו בשמם דדוקא בפניו ואע"פ שהם פוסקים כר' אושעיא ומתוך כך יראה לי עקר הדברים שאע"פ שבסוגיא זו נתלו דברי ר' אושעיא בשיפרש דבריו של רב המנונא אף שלא בפניו לא לגמרי אלא לענין משנתנו כלומר דר' אושעיא סבירא ליה שדברי רב המנונא דמתניתין מיהא אפילו שלא בפניו אע"פ שבעלמא דוקא בפניו וכן הדין נותן שמשנתנו בחזקת פנויה קיימא ומאחר שהיא בחזקת פנויה ראוי שתאמן בכך אף שלא בפניו ושתועיל בה חזקת שאינה מעיזה אף שלא בפניו אבל דברי רב המנונא שנאמרו באשת איש גמורה וידועה בכך דייני שתועילנה חזקה זו בפניו:
ולענין גופה של שמועת רב המנונא מיהא הרבה מערערים עליה שלא לפסוק כמותו כלל באשת איש מפני שהדבר בעצמו זר אצלם וקשה להם מפני שאם כן אלא הנחת בת יושבת תחת בעלה ומתוך כך דוחים אותה לגמרי ואם משום דפריך מינה תלמודא הרי מצינו כיוצא בה וכמו שאמרו למעלה והא אמר רב פפא האי אשרתא דדייני וכו' ואין הלכה כן כמו שביארנו וכן ראיתיה לקצת רבני אשכנז שנשאו ונתנו עמנו בה אלא שאין ספק שהלכה רווחת היא בלא שום פקפוק ובכל מקום תלמוד ערוך בידינו לפסוק כרב המנונא מטעם שכתבנו דהא פריך מינה להדיא בפרק התקבל ס"ד ע"ב ובפרק האשה שלום קט"ז ע"א ומה שהשיבו בה שמצינו כיוצא בה זהו במאי דפריך מינה וסוגיין בעלמא דלא כוותיה ובכל כי הא לא חיישינן לפירכא דידהו שאינו אלא כמי שאומר הניחא למאן דאמר הכי הא למאן דאמר וכו' וזו של אישרתא ממין זה שהרי בזה חששו לשיקרא וקיימא לן למיחזי כשיקרא לא חיישינן וכן מה שהקשו בראש הפרק דכיון דרוב נשים בתולות נשאות כי לא אתו עדים מאי הוי ומשמע דהולכין בממון אחר הרוב והדבר ידוע שאין הולכין בממון אחר הרוב וכן מה שאמרו בשני של קדושין נ"א ע"א אלימא דאמר להו כלכם את וחמור הוא כלומר ולא קנה והדבר ידוע באת וחמור שקנה וכן הרבה אבל פירכא דרב המנונא לא אשכחן בה סוגיא דלא כוותיה ובסוף נדרים צ"א ע"א מצינו רב משרשיא שסובר כרבי המנונא רבים הם אצל רבא ואע"פ שהקשו ממשנה אחרונה לרבא כבר תירצוה בתירוץ שהוא דבר אמתי כמו שהתבאר אותו ענין ביבמות וכן בסוגיא זו כלהו אית להו דרב המנונא ואי משום לא הנחת בת וכו' זו היא שאמרו גדולה חזקה שאין חוששין שתהא שום אשה אומרת כך אלא אם כן הוא אמת מפני שיש כאן שתי חזקות גדולות חדא שאינה מעיזה ועוד שאינה משיאה עצמה והיא אשת אחרים וכל חזקה כך היא כמו שאמרו חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ואנו מפסידין כתבתה מכח חזקה וכן חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו וכן חזקה על חבר שמתירין את הטבל בשבילה ומכל מקום הם סבורים להחליש כחה של שמועה זו לומר שלא נאמרה לינשא לכתחלה אלא שאם נשאת לא תצא ושאם נתקדשה תהא אסורה לראשון ומכל מקום הדברים ברורים שדברי רב המנונא אף לינשא לכתחלה נאמרו שבכל מקום שהקשו וליהימניה מדרב המנונא פירושו ותנשא בכך כדאיתא בהדיא בפרק התקבל ובפרק אשה שלום ואף גדולי המפרשים כתבו כן בסוגיא זו דכולי עלמא אית להו דרב המנונא בפניו לינשא לכתחלה אע"פ שבהגהותיהם כתבו שלא נאמרו דברי רב המנונא אלא שאם נתקדשה לאחר שתופשין בה קדושין וכן שאם נשאת לא תצא אבל לא לינשא לכתחלה ולא אף לגבות כתבתה וגדולי הדורות הוסיפו בה בבבא בתרא פרק נחלה שאע"פ שדברי רב המנונא אף לינשא לכתחלה נאמרו מכל מקום ראוי לומר שלא לפסוק כרב המנונא שלא לחוש בה אלא חוששין לה ואין מתירין אותה לשני אלא בגט הראשון ואפילו כנס יוציא כדין בעל שאמר גרשתי על הדרך שכתבנו שם ובתוספות כתבו פרק הכותב שכל שבמקום קטטה אינה נאמנת לומר גרשתני כמו שאינה נאמנת לומר מת בעלה במקום קטטה אלא שמכל מקום לדעתי לא כל קטטה בכלל שבמת בעלה פירושה כשאמרה גרשתני והביאה עדים לגירושיה והכחישוה כמו שהתבאר שם אלא בקטטה שאינה מצויה כגון זו שהזכרנו במת בעלה וכן כל שיש לה אי זה סעד לסמוך עליו יראה לקצת מפרשים שיצאה לה מחזקה זו שכל שיש לה במה לסמוך מעיזה ומעיזה כמו שכתבנו למעלה בהיכא דאיכא עדים דמסייעי לה וכן בכל כיוצא בזה כגון שגירשה ונמצא הגט בטל או פסול וכל כיוצא בזה ואף בתוספות כתבו שכל שהיא מזכרת בה כתבה אינה נאמנת כדרך שאמרו במת בעלה שאם אמרה תנו לי כתבתי אינה נאמנת אלא שאין נראה כן שבמת בעלה אין טעם היתירה אלא מצד העגון וכל שמזכרת כתבה אינה קפידה בעגון אבל זו מטעם חזקה היא ואין הזכרת כתבה מעלה או מורידה בו כלל וכבר כתבנוה בסוף נדרים ומכל מקום בא וראה כמה צווחות צוחה ישיבה על שמועה זו זה נקר את מוחה וזה סימא את עינה וזה שבר את זרועה וזה קפח את שוקה ומתוך כך כל שיארע בה מעשה ויראה לדיין שטענת האשה טענת רמאות ועצת מקטרגים ומסיתים ראוי לו להתישב בדבר ולהחמיץ בה את הדין ושלא להחליט בה גמר דין או הוראה ואם רואה שטענת הרמאות מצד האיש הן בעיקר הקידושין הן באי זה צד ראוי לו לפסקה הלכה רווחת בלא שום שיור ואם רואה בה טענת רמאים מצד האשה יבא עליה בעקיפין שהזכרנו או יחמיץ בה את הדין ואין ספק גם כן שלא נאמרה אלא באשה שפורשת ממנו לגמרי ומשתדלת באחר אבל כל שראינוה משלמת עמו וחוזרת לו אין בה בית מיחוש שהרי נהפכת חזקתה וכן הדין בפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר בפניו כמו שנתבאר באחרון של גיטין:
אמרה נשביתי וטהורה אני ויש לי עדים שטהורה אני אין אומרין נמתין לה עד שיבואו עדים אלא מתירין אותה מיד התירוה לינשא ואחר כך באו עדים לא תצא מהיתירה כמו שביארנו אפילו היה השבאי אחריה בשעה שאמרה נשביתי וטהורה אני והתירוה ויצא השבאי אחריה לחזר אחר דמי פדיונה והרי היא שבויה לפנינו אין מוציאין אותה מחזקתה אלא שמשמרין אותה מכאן ולהבא עד שתפדה באו לה עדי טומאה ואפילו נשאת ואפילו היו לה כמה בנים תצא אם נשאת לכהן אבל עד אחד של טומאה אינו כלום ולא תצא מחזקת היתירה ולא עוד אלא אף לכתחלה מתירין אותה אע"פ שבא קודם שיתירוה שאין עד אחד של טומאה כלום וכן אם לא באו עדי טומאה אע"פ שיצא קול שיש עליה עדי טומאה אין חוששין כלל ומתירין אותה:
סיפא ב' אומרים ראינוה שנתגרשה וב' אומרים לא ראינוה שנתגרשה ה"ז ל"ת. ואם נשאת לא תצא מאי קמ"ל אע"ג דדיירו בחצר א' היינו הך מ"ד גבי קידושין הוא דעבידי אינשי דמקדשי בצנעא אבל גירושין אי איתא דאיגרשא קלא אית לי' למילתא קמ"ל דעבידי אינשי דמגרשי בצנעא פירוש ואפ"ה לכתחלה לא תנשא משום ולזות שפתים הרחק ממך:
מתני' האשה שאמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת ואם משנשאת באו עדים ה"ז ל"ת. פי' נשביתי לבין העובדי כוכבים וטהורה אני שלא נבעלתי לעובד כוכבים ואם משנשאת וכו'. בגמ' מפרשי' אהיא קאי. ר"א מתני לה ארישא פי' האי ואם משנשאת באו עדים ארישא. האשה שאמרה א"א הייתי וגרושה אני. והכי קתני ואם משנשאת באו עדים שהיתה א"א. והיא נשאת ע"פ עצמה שאמרה גרושה אני ה"ז לא תצא. ורבא מתני לה אסיפא פי' אנשבית וטהורה אני והתירוה לינשא. ואח"כ באו עדים שנשבית. מאן דמתני' לה ארישא כ"ש אסיפא דבשבויה הקילו. פי' דחששא בעלמא הוא דאיכא שמא נבעלה לעובד כוכבים ונפסלה לכהונה. ומאן דמתני לה אסיפא אבל ארישא לא. לימא בדר"ה קמיפלגי דאמר ר"ה האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה בפני בעלה. פי' דמאן דמתני לה ארישא אית ליה דר"ה ומאן דמתני לה אסיפא ל"ל דר"ה. לא דכ"ע א"ל דר"ה פי' ואע"ג דבחזקת (טומאה) [נשואה] קיימא דהלכתא כוותיה. מר סבר כי אתמר דר"ה בפניו אבל שלא בפניו מעיזה . פי' דוקא כשנשאת ואח"כ באו עדים סמכי' אהך חזקה אפילו שלא בפניו. אבל אם לא נשאת לא סמכי' אהך חזקה כי היכי דסמכי' עלה בפניו דלא דמי שלא בפניו כבפניו:
ואם משנשאת באו עדים ה"ז ל"ת. אמר שמואל. לא נשאת ממש אלא כיון שהתירוה לינשא אע"פ שלא נשאת. והא ל"ת קתני. ל"ת מהתירא הראשון:
ת"ר אמרה נשביתי וטהורה אני ויש לי עדים שטהורה אני פי' שהיו עמי תמיד שלא נתיחדתי עם עובד כוכבים אין אומרים נמתין לה עד שיבואו עדים אלא מתירין אותה מיד. התירוה לינשא ואח"כ באו עדים ואמרו לא ידענו ה"ז ל"ת. פי' אע"פ שבאו אותם העדים שאמרה האשה ושאלנו אותן ואמרו לא ידענו. אין אומרים כיון שנמצאו דבריה שקר תצא. אלא ל"ת ואם באו עדי טומאה אפילו יש לה כמה בנים תצא. פי' דנבעלה לעכו"ם הוי' לה זונה ובניה הם חללים:
בנתי' דמר שמואל אשתביין. אסקינהו לארעא דישראל. אוקמינהו לשבוינהו אבראי. פי' שלא יבאו לפני ב"ד ולא ידעו ב"ד שהן שבויין אלא ע"פ עצמן ויתירום עיילו אינהו לבי מדרשא דר"ח. זו אומרת נשביתי וטהורה אני וזו אומרת נשביתי וטהורה אני. לסוף עול אתו שבוייהו. א"ר חנינא בנת מוריין אינון. פי' בנות אדם גדול ובעל הוראה הן שידעו לעשות כך. ואיגלאי מילתא דבנתיה דמר שמואל אינון. א"ל ר"י לרשב"א כהנא פוק איטפל בקרובותיך. פי' [קח] א' מהן שהן קרובותיך. א"ל לר"ח והא איכא עדי טומאה שראוה כשנטמאה עם העובדי כוכבים. ודילמא אתו לקמן למחר לאחר שתנשא. א"ל השתא מיהו ליתנהו פי' קודם נשואין. ומשום דלמא אתו לא (אהדרינן) [אסרינן] להו השתא עדים בצד אסתן ותאסר. פי' אסתן. צפון. כמו יומא דאיסתנא. מצפון תפתח הרעה. פי' העדים המכירים הן בבבל ואנחנו כאן וניחוש שמא יבואו ויעידו על הטומאה ולכולי האי לא חיישינן. ומותרות הן לכהונה אח"כ ודאי אם יבואו תצא ובניה חללים. אבל מסתמא לא חיישינן דאחזוקי איסורא לא מחזקינן ואלו הי' קרובים (לא) [לנו] היינו חוקרים אותם טרם שנתירם לינשא. עכשיו שהן רחוקים ממנו. לכולי האי לא חיישינן:
מתני' שתי נשים שנשבו ז"א נשביתי וטהורה אני וז"א נשביתי וטהורה אני אינן נאמנות. ובזמן שמעידות זו ע"ז הרי אלו נאמנות פי' שנשבו בידוע כגון שיש עדים שנשבו הלכך אין נאמנות להעיד כל א' וא' בפ"ע. ובזמן שמעידות זו ע"ז שכל א' אומרת אני וחברתי טהורה הרי אלו נאמנות דבשבויה הקילו והאמינו בה אפילו ע"א ואפי' אשה ולא חיישינן לגומלין. ת"ר אני טמאה וחברתי טהורה נאמנת. אני טהורה וחברתי טמאה אינה נאמנת. פי' אינה נאמנת על כלום. אני וחברתי טמאות נאמנת לפסול א"ע. ואינה נאמנת לפסול חברתה. אני וחברתי טהורה נאמנת על חברתה. ואינה נאמנת ע"ע:
אמר מר אני טהורה וחברתי טמאה אינה נאמנת. ה"ד אי דליכא עדים שנשבו אעצמה אמאי לא מהימנא נשביתי וטהורה אני קאמרה. פי' בשלמא אחברתה אינה נאמנת שכיון שאין עדים שנשבית הותרה חברתה וכאומרת נשביתי וטהורה אני. וזו שאומרת עליה כי נטמאת אינה נאמנת דדוקא [להתיר] נאמן ע"א [משום] דבשבוי' הקילו ולא לאיסור כדרבא דאמר אין דבר שבערוה פחות מב'. אלא אעצמה אמאי לא מהימנא. אלא פשיטא דאיכא עדים פי' שנשבו ומ"ה אעצמה אינה נאמנת לומר נשביתי וטהורה אני וחברתה נמי אסורה בלא עדותה והא דקאמר אינה נאמנת כלומר בלא עדותה היא אסורה. אימא מציעתא אני וחברתי טמאות נאמנת ע"ע ואין נאמנת על חברתה. ואי דאיכא עידי שבויה אחברתה אמאי לא מהימנא והלא גם בלא עדותה אסורה והמורה פי' ואינה נאמנת על חברתה ע"כ משמע דחברתה בחזקת טהורה קיימא. דבשלמא אינה נאמנת דרישא אע"ג דאכולה מילתא משמע שייך למתני [אינה נאמנת] משום היתר. אלא הכא דבהדי' תניא אינה נאמנת על חברתה קשה. אלא פשיטא דליכא עדים פי' מ"ה על עצמה נאמנת דשויתי' אנפשה חתיכה דאיסורא. אבל על חברתה אינה נאמנת דכיון דליכא עדי שבוי' חברתה משתריא באומר' נשביתי וטהורה אני וזו שמעידה עלי' כי נטמאת אינה נאמנת כדרבא. שאין דבר שבערוה פחות מב'. אימא סיפא אני וחברתי טהורות נאמנת על חברתה ואינה נאמנת ע"ע. ואי דליכא עדים אעצמה אמאי לא מהימנא. אלא פשיטא דאיכא עדים. פי' ומ"ה אעצמה אינה נאמנת ואחברתה מהימנא שע"א נאמן בשבוי' רישא וסיפא דאיכא עדים ומציעתא דליכא עדים. אמר ר"פ כולה דאיכא עדים ואיכא ע"א דקמפיך פי' [דאיכא עדים] שמעידים שנשבו וע"א בא ומהפך כל הדברים. אני טמאה וחברתי טהורה וא"ל ע"א את טהורה וחברתיך טמאה. איהי שויתה נפשה חתיכה דאיסורא וחברתה משתריא אפומא. פי' המורה. דבשבוי' האמינו חכמים ע"א להקל ואפי' עבד או שפחה. וכדקתני מתני' אם יש להן עדים אפילו עבד וכו' וכ"מ שנאמן ע"א הרי הוא כשנים ואין דברי א' שכנגדו לטמא עומד במקום שנים. ומשמע מפירושו. דאע"ג דלא נשאת וגם לא התירוה לינשא. ואינו נ"ל דכיון דאיכא עדות מכחשת לה היכי שריא לה לחברתה אפומא דידה. והתנן בפ' האשה רבה עד אומר מת ועד אומר לא מת ה"ז לא תנשא דכי מהימנינין ליה לע"א דאמר מת ולא מצי אידך למכחשי' ה"מ כשבאו בזה אח"ז וכבר התירוה ע"פ אותו העד (אמרת) [אמרינן] לא תצא מהיתירא הראשון. אבל היכא דקיימי תרווייהו ומכחשי להדדי אמרינן לא תנשא. והכא היכי אמרי' דהיא נאמנת אע"פ שהעד מכחישה. ובתוספתא דכתובות [בפ"ב] ברישא דהא מתני' תני הכי. עד אומר נשבית וטמאה היא. וע"א אומר נשבית וטהורה היא. אשה אומרת נשבית וטמאה היא ואשה אומרת נשבית וטהורה היא אין משיאין אותה. ואם נשאת ל"ת. וא"כ בע"כ מאי דתני הכא נאמנת הכי בעי' לפרושי כגון שהתירוה לינשא על פיה. ובתר הכי אתא ע"א ואמר נטמאת. אי נמי כגון שהלכה ונשאת דאמרינן ל"ת. אני טהורה וחברתי טמאה וא"ל עד אחד את טמאה וחברתיך טהורה. איהי כיון דאיכא עדים לאו כל כמינה. פי' המורה ה"ג עדים וקאי אעידי שנוי' דע"א בטומאה אינו כלום אלא בסוטה בלבד שרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה חברתה משתריא אפומא דעד. פי' ה"נ כגון שנשאת. אני וחברתי טמאה. וא"ל עד את וחברתך טהורות איהי שויתי' נפשה חתיכה דאיסורא. פי' לפיכך אין העד נאמן לטהרה חברתה משתריא אפומא דעד כגון שנשאת. אני וחברתי טהורות ואמר לה עד את וחברתיך טמאות. איהי כיון דאיכא עדים לאו כל כמינה. חברתה משתריא אפומה דידה פי' כגון שנשאת או התירוה לינשא כדפרי':
תנו רבנן שנים אומרי' נתקדשה וכו' עד אמר רב פפא תרגומא בעד א' עד אחד אומר נתקדש' ועד א' אומ' לא נתקדש' תרווייהו בפנויה קא מסהדי והאי דקאמ' נתקדש' הוה ליה חד ואין דבריו של א' במקו' שני'. קשיא לן בלאו ה"נ אטו עד א' בקידושין כלו' הוא. ורבינו נר"ו תיר' דרב פפא לטעמיה דאמ' התם במס' קידושין דהמקדש בעד א' קדושיו קידושין. ומיהו אכתי קשיא לן היכי דמי אי דלא מכחשי אהדדי הא אמר' דרב פפא סבר דקידושיו קידושין. ואי דקא מכחשי אהדדי הא פשיט' דהוה ליה עד א' בהכחש' ודכ"ע לא כלום הוא:
ובתוספ' פירשו דלאו מכחשי אהדדי לגמרי אלא דהני אמרי זרק לה קידושין קרוב לה ואלו אומרי' קרוב לו וכל כי האי גונא לאו הכחשה גמורה הוא כדפרישנ' לעיל והיינו דקמ"ל. והאי תירוצ' דהכא לא מהני לן מידי אי הכחש' גמר' או לא כיון דהכחש' מיהת היא. דבשלמ' לעיל דקא מצטרך לן דלא מיפסלי סהדי כי היכי דתיהוי חזק' דהאי איתת' דהו' מיתוקמ' בחזק' אשת איש אפומייהו דהנך תרווייהו שוו אהדדי, והוי חזקה מעלית' מיפרק' לן וודאי בהכי כיון דלאו הכחשה גמורה לא מיפסלי להו דעבידי אינשי דטעי בהכי וכדאמרי' בפסחי' ומהימני במאי דקא שוו אהדדי. אבל השת' בהאי סהדות' גבי מאי דמכחשי אהדדי מה לי אי הויא הכחשה גמורה או לא. מ"מ הוה לי' עד א' בהכחשה ולא כלום הוא. ואפש' לומ' דרב פפא היינו קמ"ל לטעמיה דסב' דהמקד' בעד א' קדושיו קידושין מהו דתימ' כיון דהכי הוא דאמרי' נמי דתיהוי הימנות' גביה ואלו היכא דקא אתי בקמיית' ניהמני' כתרי וכי אתי אידך ה"ל גבי האי חד במקום שנים דומי' דעד אומ' מת ועד אומ' לא מת דהימנוה רבנן לקמא כתרי ותו לא מהימן אידך ותיתסר אפומיה קמ"ל דכי קיימ' לן דעד א' נאמן בקדושין לומ' שהוא כשאר איסורין דקיימ' לן בהו דעד א' מהימן וכל מקום דאיכ' אחרינ' דמכחיש לי' לא מהימן כלל. דעד אח' בהכחשה לא כלום הוא. הילכך ה"נ לא מפקינן לה בהכי ואפ"ה לכתחילה מיהת לא תינשא. ולא דמיא לההיא דלעיל דאחד אומ' מת דאמרי' דהימנוה רבנן כבי תרי וחשבינן אידך גבי' חד במקום שנים. דהתם הוא דאלו מדינא בתרי בעינן וכיון דהימנוה רבנן וודאי במקו' תרי קאי וכבי תרי חשבינן ליה אבל הכא אליבא דרב פפא וודאי הרי הוא כשאר איסורין ומדינ' נמי עד א' מהימן וכיון דאיכ' אחרינ' דקא מכחיש לי' בכי הא וודאי חד בהכחשה לא כלום הוא וכן דעת רבינו נר"ו. והכא איירינן בשותקת דאי לא בלאו החשה דאידך נמי לא מהימן:
והא דנקט טעמ' דה"ל חד במקום שנים ולא קאמר ה"ל עד אחד בהכחשה. היינו כדפרישנ'דמשום דאתי לאפוקי דלא תימא דעד אחד בקידושין הימנוהו כתרי. והוי אידך גביה חד במקום שנים נקט ליה האי לישנא דאדרב' האי דקאמר נתקדשה חשיב לן לגבי אידך חד במקום שנים. ומשום אידך דקאמר בסיפא זה אומר נתגרשה וזה אומר וכו' דנקיט האי לישנא ומיהו איכ' נוסחי התם דגרסינן בהו רב פפי. ורב פפי לחוד ורב פפא לחוד. ואפש' דרב פפא כהילכת' ס"ל. ומיהו מסתברא דאליבא דהילכתא נמי אפשר לפרש דהכא וודאי בדלא מכחישי אהדדי ורב פפא האי טעמא דקאמ' לא איצטריך לן היכא דאתי לאסהודי בפנוי' דהא וודאי עד אחד בקידושין לא מהימן לן. ולא איצטריך לן האי טעמ' אלא לזה אומר אשת איש הית' ונתגרשה ונתקדשה וזה אומר אשת איש הית' ונתגרש' ושוב לא נתקדשה דמהו דתימא השתא תרווייהו דקיימא בחזקת איסורא וליכא אלא חד דמוקי לה בחזקת היתר. והיינו מאן דאמר נתגרשה ושוב לא נתקדשה. אבל אידך הא קאמר ונתקדשה. והך נמי מודה דאשת איש הוות וכיון דכן הוה אמינא ליהוי האי דמוקים לה בחזקת היתר כחד לגבי שנים קמ"ל. דאדרב' אמרינן לאידך גיס' דתרוויהו בפנוי' קא מסהדי דהא קא מודו תרווייהו דנתגרשה והאי דקאמר נתקדשה הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. והאי דאיצטריך רב פפא לדחוקי נפשיה בהאי טעמא. משום דמתניתא סתמ' קתני דאיתיה להאי דינ' לעולם ואפילו אתו לאסהודי כי האי גוונא דאמרן והשתא אתיא שפיר לישנא דקאמר תרווייה בפניה קא מסהדי והא דקאמר אשת איש הוה ליה חד. ואין דבריו של אחד במקום שנים:
סיפא עד אומר נתגרשה ועד אומר לא נתגרשה. כדפריש לעיל:
קמ"ל דעבידי אינשי דמגרשי בצינע'. תמיהא לן ומאי שנא לא ראינוה שנתגרשה. אפילו אמרו ראינוה שלא נתגרשה נמי הכי דינ'. כדאמרינן לעיל שנים אומרי' נתגרש' ושנים אומרי' לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא. ומיהו מתניתא לא קשיא דרבות' קמ"ל דאפילו בהא לא תנשא לכתחילה. אבל האי טעמא דאמרינן עלה דקמ"ל. דעבידי אינשי דמגרשי בצינעה בלאו הכי נמי הכי דינא. ואפשר לומר דה"ק אפי' לא נשאת לאחד מעידיה אלא לאיניש אחרינא דעלמא או אינה אומרת בריא לי. דאי דקאמרו ראינוה שלא נתגרשה בהני תצא אבל השתא לא תצא. ולשטתיה דרב אשי נמי איכא למימר כגון דאמרי עכשיו גרשה ובהא כיון דלא אמרי אידך אלא לא ראינוה לא אמרינן לא אחווי גיטך. אבל אלו הוי קא אמרי ראינוה שלא נתגרשה תצא דאמרי' אחוי גיטך:
אמרה נשביתי וכו' ר' הושעיא מתני לה אריש' וכו' עד מאן דמתני לה אריש' אית ליה דרב המנונא ומאן דמתני לה אסיפא לית ליה דרב המנונא כו'. קשי' לן ולמאן דמתני' לה ארישא כיון דאית ליה דרב המנונא א"כ מאי שנא נשאת ואח"כ באו עדים אפי' באו עדים תחילה נמי תנשא לכתחילה. וכ"ת הא דרב המנונא לא הויא לכתחילה אלא דיעבד אכתי קשי' לן דמתני' משמע דטעמ' דנשאת קודם שבאו עדים הוא דלא תצא אבל באו עדים תחלה תצא. וכיון דאי' לן דרב המנונא אמאי. ויש אומרי' דהא דרב המנונא לא הויא אלא באשה שבאה היא ובעלה ממדינ' הים דמיגו דיכולה למימר לאו בעלי הוא השתא נמי כי אמרה בעלי הוא וגרשני מהימן וכיון דנשאת קודם שבאו עדים לא תצא משום דבדין נשאת דההיא שעתא מהימנא הוות. אף על גב דהשתא באו עדים כיון דאיכא חזקה נמי דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה. כיון דנשאת בהההיא שעתא דהוה מהימנא לא תצא. וליתיה דאם כן טעמיה דרב המנונא משום מיגו ואינהו נקיט ליה טעמיה משום חזקה. ותו הא דרב המנונא מתניתין היא ורב המנונא מתניתין אתא לאשמעינן. וכ"ת רב המנונ' דיוקא דמתניתין אתא לאשמעינן למימרא דאריש' מתני לה. אכתי לא הוה ליה למימר האי לישנא אלא הכי האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת אע"פ שבאו עדים אח"כ דהא ה"ק במתני'. ותו דהא במסכת' נדרים אתינן למשפט' להא דרב המנונא מדתנן הת' ג' נשי' יוצאת ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך ומתני' וודאי ביושבת תחת בעלה איירינן. ופרכינן ליה נמי מדתנן הת' השמים בני לבינך אינה נאמנת. ומאי קושי' ההיא ביושב' תחת בעלה וכי קאמר ורב המנונא באשה שבאה ממדינת הים ומשו' מגו. אלא לאו ש"מ דלא שנא. ותו דאמרינן התם ביבמות בפרק האשה שלום היכי דמי קטטה בינו לבינה. ואמרי' כגון דאמרה לבעלה גרשתני והוינן בה וליהמנ' מדר' המנונ' ואם אית' מאי קושי' דהא אמרת דלא קאמר רב המנונא אלא בבאה ממדינת הים ותו אמרינן התם בגיטין בעל אומ' לגירושין ושליש אומר לגירושין והיא אומר' נתן לי ואבד. ומקשי' עלה וליהמנ' מדרב המנונא שמעינן מכל הני דהא דרב המנונא ביושבת תחת בעלה ורבינו מפר' דהשת' נמי קס"ד דהא דרב המנונא לא איתמר אלא בפניו כדאמרי' כדקאמר טעמא בהדיא אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה. מיהו קסבר ר' אושעיא דכיון דאמר רב המנונא האשה שאמר' לבעלה גרשתני נאמנת בפניו ומשמע לן דאפי' לינשא לכתחל' שלא בפניו נמי כיון דליכא עדים בשעה שנשאת ונשאת בהיתר ואע"פ שבאו עדים אח"כ לא תצא דסמכי' עלה למימר' דמעיקרא דייקא ואינסב' דמירתת' דילמא אתי בעל וכי אתי אינה יכולה להעיז כדקיימא לן אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה וסמכינן עלה אהא מיהת דכיון דנשאת לא תצא. אבל באו עדי' תחילה לא דמהימנותא דרב המנונא ליתי' אלא בפני בעל'. והכי אתיא ההיא דגיטין דאתינן למימר מדר' המנונא דהאשה שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר מקודשת לשני ואפי' שלא בפניו להצריכ' גט מן השני. אבל וודאי אינה מותרת לינשא לו בלא גירושי ראשון דהא מתניתין היא ואם יש עדים שהיתה אשת איש והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת ואפי' כי אמרה בהדיא וכ"ש בקבלת קידושין מאחר. וכיון דכן וודאי תפשוט מינה דליכא מאן דאמר דחשי' לן שלא בפניו כאלו הוא בפניו דאלו הוה בפניו כשקבלה הקידושין. בוודאי לכ"ע שהיא נשאת לו. אלא דבההיא דהתם נמי לאו דאמרינן דהא דרב המנונא לא איתמרא אלא בפניו. אלא דסברי' דכיון דאית' לדרב המנונ' בפניו שלא בפניו נמי חיישינן לה להצריכה גט מהאי טעמ' דאמרן דאפי' שלא בפניו מירתתא לכי הוי בפניו דבעל. ומסתברא דהא דרב המנונא אפי' לינשא לכתחילה איתמר כדאמרן. מדמדמינן לה התם למתני' דשלש נשים יוצאות ונוטל' כתובה ומתני' לכתחילה היא ה"נ דכוותה לכתחילה קא אמרינן אי מהימנא. אע"ג דלאו היכריחא הוא דאפשר דהת' להוציא' מרשות בעלה בלחוד הוא דקא מיבעיא לן ודומיא דמתני' דהת' דהני נמי צריכות גט. אבל עיקר ראיה מההיא דגיטין דפרכינן וליהמנ' לדידה מדרב המנונא ומוכח התם בהדיא דאפי' לכתחילה. וכיון דכן משמע לן דמהימנא נמי לענין כתובה. דכיון דנשתריא לאינסובי. כתוב' נמי אית לה כדאמרי' התם מספר כתובה נילמוד שכך כותב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מ"ש לכי. ומיהו דווקא לענין עיקר כתובה ולא לענין תוספת. דלית לן מדרש כתובה אלא לעיקר כתובה כדמוכח לקמן. ולענין הילכתא ופסקא דשמעתא מספקא לן וקיי"ל בה לחומר'. והכא קיימא לן כמאן דמתני לה אסיפא אבל ארישא אפי' אם נשאת תצא:
ובענין אשה שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר אפי' שלא בפניו צריכ' גט. ומיהו מתרצתא וניחותא דשמעתא לאו הכי אתיא דר' אושעי' אית ליה דהא דרב המנונא אפי' שלא בפניו ולא שני ליה בין בפניו לשלא בפניו כלל מדלא אמר לה להדי' כמו התם בגיטין דפרי' דאזל' בהך סברא. ותו דאם כן תנא דמתני' דנחית לאשמעינן האי דינא שלא בפניו. עדיפא מינה הוה לן לאשמעינן בפניו שהיא מותרת לכתחיל' ומדלא תני הכי ש"מ דליכא ריבותא יתירתא ממאי דתני וזה הכרח גמור. אלא מחוורתא דרב המנונא לאו להינש' קאמ' ולא עוד אלא אפי' נשאת תצא בין בפניו. דכיון דאינה מותרת להינשא אף כשעברה ונשאת שלא ברצון חכמים תצא. ומאן דמתני' לה ארישא דסבר דהא דרב המנונא אתיא בין בפניו בין שלא בפניו כדאמרי' דסבר שלא בפניו נמי אינה מעיזה. לא שני ליה כלל בין בפניו לשלא בפניו דכי היכי דבפניו אינה מעיזה שלא בפניו נמי דאפי' אלו קים לה דלא אתי לעולם. והאי דקאמר האי לישנא ומר סבר אפי' שלא בפניו נמי אינהמעיזה ולא אמר ומר סבר כי איתמר דרב המנונא אפי' שלא בפניו. ואי משום הא לא אריא דהכי נמי קאמר אלא דאטעמא דמילתא סמיך דבאידך נמי אמרי' כי איתמר דרב המנונ' בפניו אבל שלא בפניו מעיז' ולא אמר כי איתמר דרב המנונא בפניו אבל לא שלא בפניו. אלא דקאמר טעמא דמילתא. והאי נמי אהדר לי' אטעמ' דמילתא דשלא בפניו נמי אינה מעיזה. וממילא ש"מ דכיון דליתיה לטעמא דהא דרב המנונא בין בפניו בין שלא בפניו. וכדאמרי' דלא שני לן בין בפניו בין שלא בפניו כלל דבתרווייהו מהימנא בחדא גוונא. וכיון דכן היינו טעמא דמתני' דמשמע מינה דאם באו עדים תחיל' תצא דהא אמרן דמודה רב המנונא בהא אפי' בפניו. אבל נשאת קודם שבאו עדים לא תצא דמאי טעמא קאמרינן אליבא דרב המנונא נשאת תצא לפי שנשאת שלא ברצון חכמים. אבל זו שנשאת קודם שבאו עדים בהיתר וברשות אין לנו שום דרך להוציאה מבעלה. והשתא אתיא שפיר הא דאמ' שמואל לא נשאת ממש אלא כיון שהתירוה לינשא. דשמואל אליבא דכולהו איתמר ואפי' לר' אושעיא דמתני לה ארישא וכן מוכח בירושלמי בפירוש. והיינו טעמא דהא מדינא מהימנא כדאמרן וכיון שהותרה בב"ד שוב אין בידינו כח להוציאה מהיתרא. ואידך סבר דהא דרב המנונא לא איתמ' לענין נישואין אלא להוציאה מבעלה ואתיא שפיר ההיא דגיטין דמאן דסבר נמי התם דהא דרב המנונא בין בפניו בין שלא בפניו לא קאמר אלא להצריכה גט. ולפי שיטה זו אפשר גם כן שנאמנות ליטול כתובתה דכיון דמן הדין מותרת להינשא אף ע"פ שאין רצון חכמי' להאמינה כל כך להינשא על פיה'. לכשתנשאי כו' קרינא. ומיהו לא נהירא ולשון זה נאה ומתקבל לומ' שלא סמכו חכמי' בכך לעניין נישואין ועולין דברי הגמ' יפה כפשוטן.
ואם משנישאת כו' אמר אבוה דשמואל כו' תניא אמרה נשבתי כו'. ולא אמרי' תניא כוותי' דשמואל. משום דשמואל קאי אפי' ארישא לחד לישנא. וממתני' ליכא ראיה אלא לשבויה:
הנך שבוייתא כו' עד אמר רב אשי. וההיא דנדרים לאו רא' היא כדפרישנא לעיל. וההיא דגיטין נמי לאו ראי' היא כדכתיבנ' התם בס"ד. אמר רב אשי עידי טומאה אתמר קשיא לן ולמאי דקס"ד מעיקרא דעידי שבויה אתמר א"כ מאי קאמר והא איכא עדים במדינת הים ומהדרי השתא מיהת לא איתנהו דהא איתא לשבויי קמן ואפ"ה אמר ר"י לרב שמן בר אבא זיל איטפל בקרובתך ואנו אין לנו עידי שבויי גדולי' מזה שכולן רואין אותן בידן אף זו הרי היא לפנינו בידן. י"ל דאנן לר"י לא קשיא לן דר"י שפיר קאמר ואליבא דהילכתא אלא לר' חנינא ומעיקרא קס"ד דכי אשרי ליה לרב חנינא מקמי דעל שבוייהו הוא דאשרי ליה הכי. ולבתר דעל שבויינהו אמר ר' חנינ' בנן דמוריין אינו לפי שידעו לעשו' כן והכי אמרו למילתיה התם ולא מכרעא אי לאיסורא או להתירא. והיינו דאקשו ליה מקמי הכי דעל שבוייהו היכי שרי ליה והא איכא עדים במדינת הים כלומ' דאיכא קלא דהוו עדים במדינת הים ואיהו אהדר דכיון דהשתא מיהת ליתנהו לא איכפת לן. והיינו דקשיא לן מאי האי דאהדר להו הכי דהשתא ליתנהו ואפי' איתנהו כיון דשריה מאי הוי והאמ' שמואל כיון שהתירוה לינשא אע"פ שלא נשאת ואמר רב אשי עידי טומאה איתמר. ואתיא השתא כולה שפיר כפשטה. והאי דלא חש לה ר' חנינא לקול אף על גב דבעלמא חיישינן לה משום טעמא דבשבוייה הקלו:
מ"ש רישא ומ"ש סיפא הקשו בתוספות דמאי פריך שנא ושנא דרישא אית לן לאוקמה בפנויה וסיפא בחזקת אשת איש ותירצו דברישא אע"ג דאית לן לאוקמה בחזקת פנויה מ"מ תרי ותרי ספיקא דרבנן היא כדמוכח בפ' ד' אחין והוה לן למימר תצא מדרבנן. והקשו בקונטריסין כיון דתרי ותרי ספיקא דרבנן א"כ רבנן דר' מנחם בר יוסי אמאי אמרי לעיל לא תצא כיון דתרי ותרי ספיקא דרבנן ותירצו דטעמא דרבנן לעיל כשנשאת לא' מעדיה כמו שמעמיד הספר לעיל מש"ה לא תצא אבל ברייתא איירי כשנשאת לאחר ולעיל אשמעינן רבותא דר' מנחם בר יוסי דאע"פ שנשאת לאחד מעדיה אפ"ה תצא דר' מנחם בר יוסי ס"ל דבכל ענין תצא ואפילו בנתקדשה דאיכא לאוקמה בחזקת פנויה אפ"ה ס"ל תצא והלכך ברייתא דשנים אומרים נתקדשה לא אתיא כר' מנחם בר יוסי. ועוד הקשו בקונטריסין דכיון דלהך תירוצא קשיא ליה לתלמודא דהוה לן למימר תצא אם כן יקשה על הרישא לחודה ותרצו דטעמא דרישא משום דדייקא מעתה מקשה שפיר כיון דטעמא דרישא משום דייקא מאי שנא רישא דלא תצא ומאי שנא סיפא דתצא דבנתגרשה נמי איכא למימר דייקא ע"כ:
עוד תירצו בתוספות דהכי פריך דכיון דלא מפלגי בין באו עדים עד שלא נשאת לבאו עדים משנשאת ש"מ דלאו רבי מנחם בר יוסי היא אלא רבנן א"כ סיפא נמי אמאי תצא הא שמעי' להו דאמרי לא תצא והקשו בקונטריסין דהך תירוצא הוה ליה לאקשויי על סיפא לחודה ואמאי קתני תצא הא שמעי' להו לרבנן דאמרי לא תצא ותירצו דאם לא היה אומר אלא סיפא לחודה הייתי מעמידה בעכשיו גירשה ומ"ה תצא דאיכא למימר דאחוי גיטך ועוד תירצו דה"פ מאי שנא רישא כו'. דע"כ טעמא דרבנן דאמרי לא תצא משום דנשאת לאחד מעדיה דאי אמרת דאין חלוק בין נשאת לאחד מעדיה ובין לאחר אלא טעמא דידהו דלא תצא משום דדייקא א"כ מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא גבי גירושין נמי דייקא ואמאי תצא. ע"כ:
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא פי' דמסתמא כולה בחדא גוונא וליכא בינייהו אלא דהא בקדושין והא בגירושין ותו דאפי' תימא דסתם רישא משמע במי שהיתה בחזקת פנויה וסתם סיפא משמע במי שהיתה בחזקת אשת איש ובאין להעיד על גירושיה מכל מקום אפילו רישא לא נפקא מידי ספיקא דאורייתא או דרבנן. ע"כ:
וז"ל הרשב"א ז"ל ואם תאמר מאי קושיא לימא ליה הכא והכא אוקי אתתא אחזקתה וכו'. הא לא קשיא דלמאן דאית ליה תרי ותרי ספיקא דאורייתא לא מוקמינן להו אחזקתייהו ואפילו קיי"ל כמאן דאית ליה ספיקא דרבנן איכא למימר דלתרוצי אף למאן דאמר ספיקא דאורייתא קא אתי וכן שיטת התלמוד בכל מקום לארווחי ולתרוצי מתניתין ומתניתא אליבא דכולהו תנאי ואמוראי כל היכא דאיכא לשנויי ולאוקמיה.ועוד יש לי תירוץ אחר בענין וכבר הארכתי בו בקדושין פ' האומר בס"ד ושם פירשתי מפני מה לא העמידה רב אשי גם לזאת דאמרי עכשיו קדשה ועכשיו גרשה כמו שתירץ בההיא דר' יוחנן כגון דקאמרי עכשיו מת עכשיו גרשה. ע"כ:
וז"ל בקדושין פרק האומר איכא למימר דלמאן דאמר תרי ותרי ספיקא דאורייתא קא פריך ודכוותא טובא איכא דמקשי אליבא דחד תנא ואע"ג דלא קי"ל כותיה לברורי לברייתא אליבא דכולהו תנאי ואליבא דכולהו אמוראי א"נ כיון דנפק עלה קלא מעיקרא דנתקדשה ועמדה ונשאת הוה לן לאפוקה דלא גרע מקלא דקודם נשואין וארוסין דמפקי' לה. א"נ איכא למימר דסיפא קא קשיא ליה מ"ש שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה דתצא וברישא לא תצא דהא ברייתא בין דאיכא לברורי ובין דליכא לברורי היא מדנקט לה בפנויה ואשת איש ולא נקט לה כולה באשת איש ולפלוג בין מיתה לגרושין אלא ודאי בין דאיכא לברורי בין דליכא לברורי דומיא דנתקדשה קאמר דליכא לאפלוגי בין נתקדשה עכשיו לנתקדשה זה כמה דבין כך ובין כך ליכא לברורי והילכך שנים אומרים נתגרשה אפילו בדליכא לברורי כגון דאמרי נתגרשה זה כמה קתני ברייתא דאם נשאת תצא ואמאי כיון דנשאת לאחד מעדיה וליכא לברורי הוה לן למימר אם נשאת לא תצא כדאמרינן בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דבדליכא לברורי אם נשאת לא תצא כדאמר רבי יוחנן וכן כתב הריא"ף ז"ל דאפי' בגרושין היכא דמסהדי לאחר אם נשאת לא תצא והיינו דלא משני לרב אשי בהא קדושין ליכא לברורי גרושין איכא לברורי כדמשני בההיא דרבי יוחנן מיתה ליכא לברורי גרושין איכא לברורי. ע"כ:
וז"ל שיטה ישנה מאי שנא רישא וכו'. וא"ת לישני ליה רישא אוקי אתתא אחזקת פנויה סיפא אוקמה אחזקת אשת איש י"ל אם כן פשיטא אלא ודאי סיפא נמי מיירי באשה שאין לה חזקה דאשת איש אצלנו כגון באשה שבאת ממדינת הים א"נ כתירוץ ב"ה ז"ל דבספק דאורייתא בשני עדים אין מקום לחזקה כדכתיבנא לעיל ע"כ. ולפי דרכינו שאנו רגילין לפרש דכל מקום דפריך בהאי לישנא מאי שנא ומאי שנא פירושו דאיפכא איבעי ליה לחלק וכדכתיבנא לעיל גבי הא דרבי יוחנן הכא נמי יש לפרש דהכי פריך דלקושטא דמילתא בתרווייהו הוה לן למתני תצא או לא תצא כפי התירוצין דכתבינן לעיל ואם באנו לחלק איפכא איבעי ליה לחלק דסתמא דמילתא כי אמרי לא נתקדשה או לא נתגרשה פירושו לא ראינוהו והילכך הוה לן למתני איפכא והכי נמי משני לה רב אשי לעולם תרי ותרי ואיפוך. כנ"ל:
תרווייהו בפנויה קא מסהדי והא דקאמר נתקדשה כו'. לכאורה נראה לפרש דעד אומר נתקדשה ביום פלוני ועד אחד מכחישו ואומר כל אותו היום ישבה עמי ולא קבלה קדושין משום אדם ויש לשאול ואמאי איצטריכי לעד שיאמר לא נתקדשה כדי להתירה דאפילו בלא זה העד מותרת שעד אחד שהעיד שנתקדשה האשה אינו נאמן ואפילו האיש והאשה מודים שכל דבר שבערוה אינו פחות משנים וזו אינה קושיא כל כך שנוכל לומר איידי דאיצטריך למימר בסיפא עד אומר לא נתגרשה תנא נמי ברישא עד אומר לא נתקדשה אבל אי קשיא הא קשיא כיון שהקידושין בעד אחד כמאן דליתנהו דיינינן להו היכי קאמר הרי זו לא תנשא שאפילו לכתחלה מותר ותירצו כל זה רבני צרפת ז"ל דמיירי כגון שזרק לה קדושין ספק קרוב לה ספק קרוב לו והעד האחד מעיד שזרקו קרוב לו ומ"מ תרווייהו מודו שענין קדושין היו ביניהם ואם היה בא העד האחד בלבד שמעיד שזרקו קרוב לה לא היינו מתירין אותה כיון דאיכא עד אחד נמי שאומר שקדושין היה ביניהם אבל עכשיו שהעד האחד אומר בפי' שלא נתקדשה נמצא דתרווייהו בפנויה קא מסהדי וזה שאומר שנתקדשה הוה ליה חד ואין דבריו של א' במקום שנים. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל אמר רב פפא תרגומא בעד אחד עד אחד אומר נתקדשה כו'. תרווייהו בפנויה קא מסהדי וכו' קשיא לן בלאו הכי נמי אטו עד אחד בקדושין כלום הוא. ורבינו נר"ו תירץ דרב פפא לטעמיה דאמר התם בקדושין דהמקדש בעד אחד קדושיו קדושין ומיהו אכתי ק"ל היכי דמי אי דלא מכחשי אהדדי הא אמרת דרב פפא סבר דקדושיו קדושין ואי דקא מכחשי אהדדי הא פשיטא דהוה ליה עד בהכחשה ודכ"ע לאו כלום הוא ובתוספות פירשו דלא מכחשי אהדדי לגמרי אלא דהני אמרי זרק לה קדושין קרוב לה ואלו אומרים קרוב לו וכל כה"ג לאו הכחשה גמורה היא כדפרישית לעיל והיינו דקמ"ל. והאי תירוצא דהכא לא מהני לן מידי אי הכחשה גמורה אי לא כיון דהכחשה מיהא היא דבשלמא לעיל דקא מצטרך לן דלא מפסלי סהדי כי היכי דליהוי חזקה דהאי איתתא אתוקמא בחזקת אשת איש אפומייהו דאתו תרווייהו שוו אהדדי והוי חזקה מעלייתא מפרקא לן ודאי בהכי כיון דלאו הכחשה גמורה היא לאו מפסלי להו דעבידי אינשי דטעו בהכי וכדאמרינן בפסחים ומהימני במאי דקא שוו אהדדי אבל השתא בהאי סהדותא גבי מאי דמכחשי אהדדי מה לי אי הויא הכחשה גמורה אי לא מכל מקום הוה ליה עד אחד בהכחשה ולאו כלום הוא ואפשר לומר דרב פפא היינו דקמ"ל לטעמיה דסבר דהמקדש בע"א קדושיו קדושין מהו דתימא כיון דהכי הוא דאמרינן נמי דתיהוי הימנותא גביה ואפילו היכא דקא אתי בקמייתא נהימניה כתרי וכי אתי אידך הוה ליה גבי האי חד במקום שנים דומיא דעד אומר מת ועד אומר לא מת דהימנוהו רבנן לקמא כתרי ותו לא מהימן אידך ותתסר אפומיה קמ"ל דכי קי"ל דעד אחד נאמן בקדושין לומר שהוא כשאר איסורין דקי"ל בהו דעד א' נאמן וכל דאיכא אחרינא דמכחיש ליה לא מהימן כלל דעד א' בהכחשה לאו כלום הוא הלכך ה"נ לא מפקינן לה בהכי ואפילו הכי לכתחלה מיהת לא תנשא ולא דמיא לההיא דלעיל דעד אחד אומר מת דאמרי' דהימנוהו רבנן כבי תרי וחשבינן אידך גביה חד במקום תרי דהתם הוא דאילו מדינא תרי בעינן וכיון דהימנוהו רבנן ודאי במקום תרי קאי וכבי תרי חשבינן ליה אבל הכא אליבא דרב פפא הרי הוא כשאר איסורין ומדינא נמי עד אחד נאמן וכיון דאיכא אחרינא דמכחיש ליה בכי הא ודאי חד בהכחשה לאו כלום הוא וכן דעת רבינו נר"ו והכא איירי בשותקת דאי לא בלאו הכחשה דאידך נמי לא מהימן והא דנקט טעמא דהוה ליה חד במקום שנים ולא קאמר הוה ליה עד א' בהכחשה היינו כדפרישית דמשום דאתי לאפוקי דלא תימא דעד אחד בקדושין הימנוהו כתרי והוי אידך גביה חד במקום שנים נקט ליה האי לישנא דאדרבה האי דקאמר נתקדשה חשיב לן לגבי אידך חד במקום שנים ומשום אידך דקאמר בסיפא זה אומר נתגרשה כו' הוא דנקט האי לישנא ומיהו איכא נוסחי התם דגרסינן בהו רב פפי, לחוד ורב פפא לחוד ואפשר דרב פפא כהלכתא ס"ל ומיהו מסתברא דאליבא דהלכתא נמי אפשר לפרש דהכא ודאי בדלא מכחשי אהדדי ורב פפא האי טעמא דקאמר לא אצטריך לן היכא דאתו לאסהודי בפנויה דהאי ודאי עד אחד בקדושין לא מהימן לן ולא אצטריך לן האי טעמא אלא לזה אומר אשת איש היתה ונתגרשה ונתקדשה וזה אומר אשת איש היתה ונתגרשה ושוב לא נתקדשה דמהו דתימא השתא תרווייהו מודו דקיימא בחזקת איסורא וליכא אלא חד דמוקים לה בחזקת היתר והיינו מאן דאמר נתגרשה ושוב לא נתקדשה אבל אידך הא קאמר ונתקדשה והך נמי מודה דאשת איש הוות וכיון דכן הוה אמינא ליהוי האי דמוקים לה בחזקת היתר כחד לגבי שנים קמ"ל דאדרבה אמרינן לאידך גיסא דתרווייהו בפנויה קא מסהדי דהא קא מודו תרווייהו דנתגרשה ודאי דקאמר נתקדשה הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים והאי דאיצטריך רב פפא לדחוקי נפשיה בהאי טעמא משום דמתניתין סתמא קתני דאיתיה להאי דינא לעולם ואפילו אתו לאסהודי כה"ג דאמרן והשתא אתיא שפיר לישנא דקאמר תרווייהו בפנויה קא מסהדי והאי דקאמר אשת איש הוה ליה חד כו'. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל אמר רב פפא תרגמה בעד אחד עד אחד אומר נתקדשה וכו'. הקשו בתוספות למה לי האי טעמא תיפוק ליה דעד אחד בקדושין אינו כלום אעפ"י שאומר שנתקדשה בפני שנים וכדאיתא במסכת קידושין במתניתין דחבלה [סה ב'] וכיון דכן אף על גב דליכא מאן דמכחיש ליה אינו כלום ויש מתרצים דהכא רב פפא לטעמיה דאמר במסכת קדושין שהמקדש בעד אחד חוששין לקדושין וכ"ש שחוששין לעד אחד שאומר שנתקדשה בפני שנים הלכך אי לאו דאיכא עד א' דמכחיש ליה היינו חוששין לדברי העד שאומר שנתקדשה אבל השתא דאיכא עד אחד דמכחיש ליה אין חוששין לו דהוי ליה כא' במקום שנים ואם תאמר אכתי למה לי האי טעמא תיפוק ליה דכיון דעד אחד בהכחשה אינו כלום אפי' רב פפא מודה שאין חוששין לו. ויש לומר דהא לא חשיבא הכחשה גמורה דמיירי שזרק לה קדושיה זה אומר קרוב לו וזה אומר קרוב לה דהא טעותא היא ולא חשיבא הכחשה גמורה אדרבה הוה ס"ד דכיון דתרוייהו מודו שזרק לה קדושין שתהא צריכה גט קמ"ל דאדרבה תרווייהו בפנויה מסהדי ואין דבריו של אחד במקום שנים ודוחק הוא לאוקמי מתניתא דלא כהלכתא והוה לן למימר דרב פפא לטעמיה וכ"ש דברוב נוסחי גרסינן התם רב פפי והכא גרסינן רב פפא ובתוס' פירשו עוד דאפילו למאן דאמר דאין חוששין לעד אחד בקדושין אתיא מתנית' להאי אוקימתא דהכא כשזרק לה קדושיה בפני בני אדם ספק קרוב לו ספק קרוב לה ואילו מדינא כל היכי דלא אתו אידך סהדי היתה ספק מקודשת מדרבנן דחיישינן שמא קרוב לה היה וכדאיתא ביבמות פ"ד אחין אבל השתא דאתו הני סהדי שאומרים בדבר זה אומר קרוב לו וזה אומר קרוב לה אמרינן דהני תרווייהו בפנויה מסהדי לאפוקי מספיקא דרבנן דמעיקרא וכיון דכן האי דקאמר נתקדשה חשוב כאחד במקום שנים וסיפא מתפרשא כדפרישנא לעיל באוקימתא דאביי ויש שפירשו דהכא מוקים לה רב פפא לרישא אפילו בקיימא בחזקת אשת איש ובאו שנים ואמרו לפנינו נתגרשה וחזר וזרק לה קדושין זה אומר קרוב לו וזה אומר קרוב לה ומיהו אמרינן דתרוייהו מודו דפנויה היא שנתגרשה בפניהם והאי דאמר שחזרה ונתקדשה ודאי הוה ליה עד א' במקום שנים ומשום דלא תימא אדרבה כיון דמכחשי אהדדי בקדושין חד מינייהו סהדא שקרא ואין כאן אלא עד אחד בגרושין קמ"ל דהא לאו הכחשה גמורה אלא טעותא ואדרבה תרווייהו בפנויה מסהדי שפיר ודכוותא מתפרשא אידך בבא דסיפא אע"ג דקיימא בחזקת פנויה ובאו שנים ואמרו נתקדשה בפנינו ואחר כך זרק לה גיטה אחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה להכי אמרינן תרווייהו באשת איש מסהדי ולא אמרינן דחד מינייהו משקר מכיון דמתכחשי בגרושין ובדין הוא דהוה ליה לרב פפא לשנויי דרישא כשאומרין נתגרשה וחזרה ונתקדשה וסיפא באומרים נתקדשה וחזרה ונתגרשה אלא דנקט לישנא קלילא משום דפשיטא ליה דלא אפשר אוקימתיה אלא בהכי והשתא אוקי רב פפא למתניתא באוקימתא דאלימא דמשכחת לה ארישא דאף על גב דקיימא מעיקרא בחזקת אשת איש לא תצא וסיפא אע"ג דקיימא בחזקת פנויה מעיקרא תצא והא דרב פפא אף ע"ג דבדרך אוקימתא איתמרא ודחיקא היא בלישנא דברייתא דקתני שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים ל"נ מ"מ הלכתא היא לפום הני תרי פירושי בתראי ע"כ:
סיפא עד אחד אומר נתגרשה כו'. ויש לשאול אמאי איצטריכיה לעד אחד אומר לא נתגרשה כדי לאוסרה דאפילו בלא זה העד בחזקת אשת איש עומדת שאין מתירין אותה בעד אחד שיאמר שנתגרשה ויש לומר דהכא מיירי כשהיתה עומדת בחזקת פנויה ועל פי אלו העדי' אנו מחזיקים אותה בחזקת אשת איש ומש"ה אצטריך עד א' אומר לא נתגרשה לאוסרה דאי בעד אומר נתגרשה אעפ"י שמודה שאשת איש היתה לא היינו אוסרין אותה דנאמן במגו דיכול לומר אינה נשואה ואם תאמר והיכי אמרינן כיון דתרוייהו מודו דאשת איש היתה לא נאמין אחר כך לעד שאומר נתגרשה דהא חזינן לעיל שאם אמר אחד מן העדים תנאי היו דברינו מתבטל כל עדותו וכו'. תלמידי ה"ר יונה ז"ל. וכבר הארכנו בזה לעיל ועיין הר"ז ז"ל על ההלכות:
רב אשי אמר לעולם תרי ותרי ואיפוך כו'. ק"ל אמאי לא שני רב אשי כדשני לעיל קדושין ליכא לברורינהו גרושין איכא לברורי דאמרי' לה אם איתא דהכי הוה אחוי גיטך. ויש לומר אם כן לפלוג באשת איש גופה בין מת ובין נתגרשה ועוד סתמא דברייתא או כרבנן או כר' מנחם בר' יוסי דרבנן סברי בין מת ובין נתגרשה לא תצא ור' מנחם סבר תצא ואף ע"ג דר' יוחנן ראה כת"ק בחדא ודברי ר' מנחם בר יוסי בחדא דרך אמורא להכריע ולפסוק אבל מתני' סתמא אליבא דחד תנא סתמי לה. שיטה ישנה:
והרא"ש ז"ל כתב וז"ל והא דלא משני רב אשי כדלעיל עכשיו גרשה עכשיו קדשה משום דבקידושין נמי איכא לברורי ע"י הקדושין ע"כ. ודבריו צ"ע. ויש לי לתרץ דבעלמא אשמעינן רבותא דאע"ג דשנים אומרים עכשיו מת נמי איכא לברורי קמ"ל דמיתה ליכא לברורי וכדכתיבנא לעיל אבל הכא אדרבה האוסר דהיינו האומר נתקדשה איכא לברורי והמתיר דהיינו האומר לא נתקדשה ליכא לברורי וכיון שכן פשיטא דלא תצא ולכתחלה נמי הוה לן למימר דתנשא ומעתה תקשי דלפלוג בדידה בנתגרשה גופה בין היכא דאמר עכשיו נתגרשה ובין היכא דלא אמר אלא זה כמה נתגרשה כנ"ל. ושוב מצאתי בקונטריסין ששמעו מההר"י ז"ל דלא שייך גבי קדושין עכשיו נתקדשה כי העדים המתירין היו צריכין לומר עכשיו לא נתקדשה וזה ליכא לברורי דלא שייך בירור על אותן שאומרין לא נתקדשה כי מה בירור יכולין לברר על לא נתקדשה בשלמא על נתקדשה שייך בירור אבל על לא נתקדשה לא שייך. עד כאן:
עוד כתב בקונטריסין ויש לומר אי איירי בעכשיו א"כ הוה ליה למנקט מת לא תצא והוי רבותא טפי דאף ע"ג דהויא בחזקת אשת איש אפ"ה לא תצא משום דליכא לברורי אבל עתה לא היה צריך לאשמעינן דמסיפא שמעינן לה דדוקא גרושין אמרינן תצא משום דאיכא לברורי אבל מת דליכא לברורי אמרינן לא תצא א"נ נימא איפכא מת תצא משום דאית ליה קלא אבל נתגרשה לא תצא דלית ליה קלא דאיכא נמי דמגרשי בצנעה אבל קשה עדיין יאמר מת ולא תוכל לומר איפכא כמו שאמרת דא"כ יאמר במקום נתקדשה דלא תצא יאמר נתגרשה דלא תצא כיון דלית לה קלא הלכך אם היה כך דרב אשי איירי בעכשיו יאמר מת והיה מיושב הכל דאם תרצה לומר מת הוא דלא תצא משום דאית ליה קלא אבל נתקדשה תצא כיון דלית ליה קלא א"כ בסיפא במקום נתגרשה תצא יאמר נתקדשה תצא כיון דלית ליה קלא אלא ודאי לא איירי כלל דאל"כ יאמר מת כדפי'. ע"כ:
ואיפוך שנים אומרים ראינוה כו'. וא"ת ומה לו להפך יאמר שנים אומרים ראינוה שנתקדשה ושנים אומרים לא ראינוה שנתקדשה והוי עדות וכגון שדרים בחצר אחת דאיכא קלא ויש לומר דאם כן בסיפא תאמר לא ראינוה שנתגרשה ומש"ה תצא דלא ראינוה הוי עדות אמאי תצא אם בקדושין היה לו להיות קול אף על גב דעבידי אינשי דמקדשי בצינעא כ"ש בגירושין דאית לה קול וא"כ אמאי קאמר בגירושין תצא. קונטריסין:
ואיפוך שנים אומרים כו'. עד קמ"ל דעבידי אינשי דמגרשי בצינעא. פי' וה"ה דאע"ג דקתני סיפא איצטריך למתני רישא דאי לא הוה אמינא גירושין הוא דעבידי אינשי דמגרשי בצינעא כדי שלא תתבזה בב"ד אבל קדושין לא מקדשי לעולם אלא בפרהסיא דשבח הוא לו קמ"ל דזימנין דעבידי דמקדשי בצינעא או כדי שלא יקדמנו אחר או שמקדש אשה שאינה הגונה לו והקשו בתוספות בשם הר' מנוח ז"ל דמכל מקום אכתי תקשי לן מדוקיא דרישא לדוקיא דסיפא דרישא משמע דדוקא משום דכת אחת אומרת לא ראינוה שנתקדשה הא אילו אמרה בודאי לא נתקדשה לא תצא אלמא שתי כתי עדים המכחישות זו את זו בקידושין אם נשאת לאחר לא תצא והדר קתני סיפא שנים אומרים וכו' טעמא דאמרו לא ראינוה שנתגרשה הא אילו אמרו ראינוה ודאי שלא נתגרשה תצא אלמא עדות המוכחשת בגירושין תצא וא"כ הדרא קושיין לדוכתא כדמעיקרא מ"ש רישא ומ"ש סיפא ותירץ ז"ל דהא לא קשיא דמוקמי דוקיא דרישא כשנשאת לאחד מעדיה וסיפא כשנשאת לאיניש דעלמא והא דלא משני הכי פשטא דברייתא משום דלא ניחא לאוקמה בתרי גווני אבל השתא דגבי דוקיא הוא דאמרינן הכי לא קשיא ולא מידי דהא לפום פשטא פשיטא דרישא אשמעינן דתצא אף על גב דנשאת לאחד מעדיה שאמר לא ראינוה שנתקדשה ופשטא דסיפא אשמעינן דלא תצא אף על גב דנשאת לעלמא. הריטב"א ז"ל:
וכן כתב הרא"ש ז"ל בתוספותיו וז"ל הקשה ה"ר מנוח אכתי תקשי מדיוקא דרישא לדיוקא דסיפא כדפריך מעיקרא דמשמע דוקא לא ראינוה שנתקדשה הא ראינוה שלא נתקדשה אם נשאת לא תצא דהוו תרי ותרי ובסיפא משמע לא ראינוה שנתגרשה הא ראינוה שלא נתגרשה אם נשאת תצא. ותירץ ה"ר משה מאיברא הא דדייקינן מרישא אם נשאת לא תצא כשנשאת לאחד מעדיה והא דדייקינן בסיפא אם נשאת תצא בנשאת לאיניש דעלמא אף על גב דלעיל לא משני הכי משום דלא שייך לחלק בדבר השנוי בברייתא דמסתמא רישא וסיפא איירי בחד עניינא אבל השתא דאיתיה מדיוקא יש לחלק. ע"כ:
קמ"ל דעבידי אינשי דמקדשי וכו'. אבל אם אמרו באותו מעמד היינו ולא ראינוה שנתקדשה הרי זו ראיה. שיטה ישנה. וכתב תלמיד הרשב"א ז"ל וז"ל מכאן דקדק רבינו נר"ו דדוקא בחצר הוא דאמרינן דלא ראינוה אינה ראיה משום דעבידי אינשי דמקדשי בצינעא אבל אם אמר קדשתיה במעמד פלוני ובאותו מעמד היו פלוני ופלוני ושאלו לאותן שהיו במעמד ואמרו לא ראינוה שנתקדשה אינה מקודשת ולא אמרינן הכא לא ראינוה אינה ראיה דלא עבידי אינשי דמקדשי בצינעא כולי האי וכן השיב בתשובה וה"ה נמי לגירושין דלא עבידי אינשי דמגרשי בצינעא כולי האי. ע"כ:
סיפא שנים אומרים ראינוה שנתגרשה כו'. היינו הך וכו'. תמיה לן למה ליה למימר לא ראינוה אפילו אמרו ראינו שלא נתגרשה אם נשאת לא תצא וברייתא גופה לא קשיא לן דאפשר דקמ"ל דאפ"ה לא תנשא משום לזות שפתים אלא הא קשיא היכי דייקינן עלה דאע"ג דדיירי בחצר אחת היינו הך ואמרינן קמ"ל דעבידי דמגרשו בצינעא הא אפילו אמרו לא נתגרשה מעולם אם נשאת לא תצא דהא קי"ל כרבנן וליתא לדר' מנחם בר יוסי ולאו קושיא היא דאיכא למימר קמ"ל דאפילו אומרים עכשיו נתגרשה שאם היו אלו מכחישין אותם היינו אומרים תצא כי אומרים לא ראינוה לא אמרינן תצא שאינה ראיה אי נמי שאפילו לא נשאת לאחד מעדיה לא קאי עליה באשם תלוי ולא תצא. הרמב"ן ז"ל:
וכן כתב הרא"ה ז"ל תלמידו וז"ל תמיה לנו מ"ש לא ראינוה שנתגרשה אפילו אמרו ראינוה שלא נתגרשה נמי הכי דינא כדאמרינן לעיל שנים אומרים נתגרשה [וכו'. ] ומיהו מתניתא לא קשיא דרבותא קמ"ל דאפילו בהא לא תנשא לכתחלה אבל האי טעמא דאמרינן עלה דקמ"ל דעבידי אינשי דמגרשי בצינעא בלאו הכי נמי הכי דינא ואפשר לומר דה"ק דאפילו לא נשאת לאחד מעדיה אלא לאיניש אחרינא דעלמא או אינה אומרת ברי לי דאי דקאמרה ראינוה שלא נתגרשה בהכי תצא אבל השתא לא תצא. ולשיטתיה דרב אשי נמי איכא למימר כגון דאמרי עכשיו גרשה ובהא כיון דלא אמרי אידך אלא לא ראינוה לא אמרינן לה אחוי גיטך אבל אילו הוו אמרי ראינוה שלא נתגרשה תצא דאמרינן לה אחוי גיטך. ע"כ:
לא ראינוה אינה ראיה. פי' כלומר מי שאומר לא ראיתי ולא ידעתי אין דבריו נשמעין ומי שאומר ראיתי דבריו נשמעין ולפיכך נעמיד אותה בחזקת אשת איש ונוציא אותה. לישנא אחרינא אינה ראיה פי' להכחיש את אלו שאם המה לא ראו הללו ראו לפי שבפניהם נתקדשה ולא בפני אלו אף על גב דדיירי כולהו פי' העדים שאמרו ראינוה והעדים שאמרו לא ראינוה. פ"א הללו שאומרים לא ראינוה והאשה כולם דרין בדירה אחת בבתים הפתוחים לחצר אחת. קלא אית לה למילתא פי' שאילו נתקדשה אי אפשר שלא יהו יודעים עדים הללו שבשכנותם וכיון דאמרי לא ראינוה ראיה מעליא הוא. מלקוטי הגאונים ז"ל:
מאן דמתני לה ארישא כל שכן אסיפא. תימא מנא ליה הא דילמא ארישא דוקא מתני לה אבל אסיפא לא מצי קאי משום דמשמע דוקא אם משנשאת באו עדים לא תצא הא באו עדים ואחר כך נשאת תצא דבשבויה לא נאמר כן מיהו למאי דפריש אבוה דשמואל לא נשאת ממש אלא התירוה לינשא ניחא דבשבויה נמי אם באו עדים קודם שהתירוה לינשא תצא. לשון הרא"ש ז"ל:
דבשבויה הקלו. פי' משום דנוולא נפשה לגבי שבאי אבל ליכא לפרושי שהקלו בה מפני שאין בה אלא איסור לאו דהא אסקינן ביבמות דכל דאורייתא לא שנא איסור לאו ולא שנא איסור כרת. הריטב"א ז"ל:
כתוב בהשלמה הא דתנן נשביתי וטהורה אני נאמנת שהפה שאסר וכו'. איכא לעיוני אי אמרה נשביתי ולאחר זמן אמרה טהורה אני מי אמרינן הפה שאסר וכו' וגבי שדה נמי אי אמר של אביך היתה ולאחר זמן אמר לקחתיה ממנו מי אמרינן הפה שאסר וכו' או לא מיהו גבי עדים פשיטא לן שאם אמרו כתב ידינו הוא זה ולאחר כדי דבור אמרו אנוסין היינו שאינן נאמנין דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ובפרק שני דייני גזרות משמע דאמרינן בה הפה שאסר וכו' דגרסינן התם ההוא שעשאה סימן לאחר וכו' עד אי הוה אבוהון קיים הוה טעין ואמר חזרתיו ולקחתיו ממנו ונאמן ופרש"י ז"ל כיון שאין לזה זכות באותו תלם אלא על פיו של זה שעשאו סימן לאחר וחזר ואמר לקחתיו ממך הפה שאסר וכו' ולפרש"י ז"ל אפילו לאפוקי מיניה ולפי' הרי"ף ז"ל הוא דקיימא ארעא בידיה מכל מקום שמעינן דאמרינן בה הפה שאסר הוא הפה שהתיר אפילו לאחר זמן ונראין הדברים ה"ה בנשבית ומאי דאמרינן גבי נשבית אם משנשאת באו עדים הרי זו לא תצא ואמרינן עלה לא שנשאת ממש אלא כיון שהתירוה לינשא אף על פי שלא נשאת איכא לעיוני אי אמרינן הכי גבי שדה כי אמר מעיקרא של אביך היתה ולקחתיה ממך והימנוהו משום הפה שאסר וכו' ואחר כך באו עדים של אבותיו אי אפקינן מיניה דמחזיק או לא ונראין הדברים דלא מפקינן ליה מיניה דכיון דהימנוהו הימנוהו ואף ע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר אמר ר' מנחם בר יוסי אימתי אני אומר תצא בזמן שבאו עדים ואחר כך נשאת אבל נשאת ואחר כך באו עדים לא תצא ע"כ. וכבוד רבינו במקומו מונח דאיכא למימר דלא דמי דממונא מאיסורא לא ילפינן ומה יעשה זה שלא היה יודע שהיו לו עדים מתחלה ואחר כך נודע לו והביאם יפסיד נחלת אבותיו בשביל כך ומהא דמסכת סנהדרין פרק זה בורר משמע דאמרינן דכל זמן שמביא ראיה סותר את הדין. וצ"ע. הרב המעילי ז"ל:
לימא בדרב המנונא קא מיפלגי דמאן דמתני לה ארישא אית ליה דרב המנונא. איכא למידק אי אית ליה דרב המנונא מאי איריא נשאת ואחר כך באו עדים אפילו באו עדים ואחר כך נשאת נמי דהא רב המנונא לכתחלה משמע דמתירה לינשא ובמתני' קתני רישא אינה נאמנת אפילו דיעבד ומדיוקא דסיפא נמי דקתני לא תצא שמעינן דאם באו עדים ואחר כך נשאת תצא ואפילו אם נאמר דרב המנונא בדיעבד היא מ"מ קשיא דהא באו עדים ואח"כ נשאת היא ולמתני' תצא ואיכא מ"ד דהא דרב המנונא כשבאו היא ובעלה ממדינת הים היא מגו דאי בעיא אמרה לא הייתי אשתו מעולם נאמנת וחזקה מסייעת שלא תצא אפילו באו עדים אחר כך. ואני אומר דמאן דאמר הכי לא חש לקימחיה דאם כן מאי חזקה אינה מעיזה פניה בפני בעלה הא עיקר הימנותא משום מגו והוה ליה לפרושי דמשום מגו הוא דמהימנא ועוד היינו מתניתין ומאי קמ"ל. ואם תאמר משום דאיכא למתנייה אסיפא ורב המנונא קתני לה ארישא לימא הכי האשה שאמרה גירשתני אף על פי שבאו עדים נאמנת. ועוד דבפרק בתרא דנדרים איתא להא דרב המנונא דאיבעיא להו האשה שאמרה לבעלה גירשתני מהו אמר רב המנונא ת"ש האומרת טמאה אני לך כו' מדמי לה למתני' ומינה גמר לה ואותביה עלה ממתני' דקתני השמים ביני לבינך אינה נאמנת ולא מסקינן אדעתיה דהתם באשה דעלמא אבל הכא משום מגו מהימנא ואפילו כי באו עדים שהתירוה להנשא כי האי חזקה דרב המנונא ליתא אלא כשבאו ממדינת הים אבל באשה דעלמא לא וליכא קושיא עלה ממתני' שנ"ל בהדיא דבכל אשה קאמר דנאמנת ובפרק האשה שלום אמרינן היכי דמי קטטה בינו לבינה ואמר רב יהודה באומרת לבעלה גירשתני ואקשי ולהימניה מדרב המנונא כו' ומאי קושיא הא אמרת הא דרב המנונא כשבאו ממדינת הים ומתני' דהתם ודאי באשה דאיתא קמן עסקינן ולא מהימנא וכן בפרק המקבל גבי בעל אומר לגרושין ושליש אומר לגרושין והיא אומרת נתן לי ואבד מקשינן ולהימנה לדידה מדרב המנונא וכו' ונ"ל דמעיקרא נמי קס"ד דשאני הכא הואיל וליתיה קמן לא שרינן לה דאיכא למימר אילו איתיה קמן הוו ליה סהדי דלא גרשה או שאינה יכולה להעיז בו פניה כל כך אבל כי נשאת מספיקא לא תצא דהא קי"ל כרב המנונא דאמר שאינה מעיזה פניה בפני בעלה הילכך שלא בפניו נמי איכא חזקה דדייקא ומנסבא דילמא למחר אתי והוו ליה כעדי מיתה דאמרינן לעיל שאם נשאת לא תצא ועדיפא ממיתה דהכא ע"י עצמה אשתריא וליכא דמסייע לה וקולר תלוי בה. ואם תאמר באו עדים ואח"כ נשאת נמי אמאי תצא. יש לומר התם כיון שלא ברצון חכמים עבדה אמרינן תצא ואפילו רבנן מודו בהא כיון דליכא עדים דקא מסייעי לה ואפומא דידה אזלא ואינסבא אבל מעולם לא עלה על דעת דהא דרב המנונא שלא בפניו איתמר דהא בפני בעלה קאמר וכענין הזה מצאתי בתוספות וכן הא דאמרינן בפרק המגרש אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת אפילו שלא בפניו ונסיב לה טעמא כדרב המנונא לומר שצריכה ממנו גט משום שחוששין לדבריה דדייקא ועבדא שיודעת שהבעל בא ומכחיש ואינה יכולה להעיז בו פניה אבל להתירה לשני באומרת שלא בפני בעלה גרשתני או שקבלה קדושין ליכא למ"ד דהא מתני' קתני אינה נאמנת ולישנא דגמרא נמי דייקא הכי דקאמרי מ"ס כי איתמר דרב המנונא בפניו ומר סבר שלא בפניו נמי אינה מעיזה ולא אמרינן ומר סבר כי איתמר דרב המנונא אפילו שלא בפניו ומכלל דברינו אתה למד דלרב המנונא נאמנת היא ואפילו לינשא לכתחלה משום חזקה ואיכא דפליג ואמר דלכתחלה לא שריא אלא אם אזלא ומנסבא לא תצא ולא מסתברא הכי דלהאי סברא נמי לא אתיא שפיר ההיא סוגיא דנדרים דגמר לה ממתניתין ורמו עליה ממשנה אחרונה וסייענא ממשנה ראשונה אלמא נאמנת היא לגמרי ולכתחלה תנשא כדקתני שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה. ועוד דהא דאיבעיא לן באומרת לבעלה גרשתני מהו משמע כשלא הלכה ונשאת אלא דאיכא למימר דלענין שתצא מרשות בעלה מאמינין אותה לא שנתיר איסור אשת איש על פי' דומיא דמתני' דשלש נשים אין נאמנותן בהיתר נשואין דהא כולן צריכות גט ואף זו צריכה גט ואם נשאת אין בנו כח להוציאה ואין זה מחוור כסוגיא שהזכרנו. ומשמע לן נמי דרב המנונא אף לענין כתובה קאמר דנאמנת משום הך חזקה ממאי דתנן במסכת יבמות פרק האשה שלום [יבמות קטז ב'] ב"ש אומרים תנשא ותטול כתובה פי' על פי עצמה וכו' אמרו להם ב"ש והלא מספר כתובה נלמוד שכך כותב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי והכא נמי הואיל ומתירין אותה לינשא נוטלת כתובתה דמספר כתובה נלמוד ותנן נמי התם במסכת נדרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך ועלה איבעיא לן האומרת לבעלה גרשתני מהו ואמר רב המנונא נאמנת ואפילו למשנה אחרונה וסייעוה ממשנה ראשונה כדאיתא התם וכדאמרן ולפום סוגיא דההיא משמע דאף לענין כתובה קאמר דומיא דמתני' וה"מ בעיקר כתובה אבל בתוספת לא דמדרש כתובה ליתא אלא בעיקר כתובה והכי מוכח בפרק הכותב כדבעינן למכתב קמן בדוכתיה בס"ד. הרמב"ן ז"ל:
וגם הרא"ה תלמידו ז"ל כתב כל לשונו ז"ל ובסוף אסיק וקאמר דמתרצתא וניחותא דשמעתא לאו הכי אתיא דר' אושעיא דאית ליה דהא דרב המנונא אפילו שלא בפניו לא שני ליה בין בפניו לשלא בפניו כלל מדלא קאמר ליה בהדיא לא התם (וכו'. ולא התם) בגיטין דפריש דאזלא בהך סברא ותו דאם כן תנא דמתני' דנחית לאשמועינן האי דינא שלא בפניו עדיפא מינה הוה לן לאשמועינן בפניו שהיא מותרת לכתחלה ומדלא תנא הכי ש"מ דליכא רבותא יתירתא ממאי דתני וזה הכרח גמור אלא מחוורתא דרב המנונא לאו להנשא קאמר ולא עוד אלא אפילו נשאת תצא בין בפניו ביו שלא בפניו דכיון שאינה מותרת להנשא אף כשעברה ונשאת כיון שנשאת שלא ברצון חכמים תצא ומאן דמתני לה ארישא קסבר דהא דרב המנונא אתיא בין בפניו בין שלא בפניו כדאמרינן דסבר שלא בפניו נמי אינה מעיזה דלא שני ליה כלל בין בפניו לשלא בפניו דכי היכי דבפניו אינה מעיזה שלא בפניו נמי אפילו אילו קים לה דלא אתי לעולם והאי דקאמר האי לישנא ומר סבר [אפי' שלא בפניו נמי אינה מעיזה ולא אמר ומר סבר כי איתמר דרב המנונא אפי' שלא בפניו ואי משום הא לא אריא דהכי נמי קאמר אלא דאטעמא דמילתא סמיך דבאידך נמי אמרי'] כי איתמר דרב המנונא בפניו אבל שלא בפניו מעיזה ולא אמר כי איתמר דרב המנונא בפניו אבל לא שלא בפניו אלא דקאמר טעמא דמילתא והאי נמי אהדר ליה אטעמא דמילתא דשלא בפניו נמי אינה מעיזה וממילא שמע מינה דכיון דליתיה לטעמא דהא דרב המנונא בין בפניו בין שלא בפניו וכדאמרינן דלא שני לן בין בפניו בין שלא בפניו כלל דבתרווייהו מהימנא בחדא גוונא וכיון דכן היינו טעמא דמתני' דמשמע מינה דאם באו עדים תחלה תצא דהא אמרינן דמודה רב המנונא בהא אפילו בפניו אבל נשאת קודם שבאו עדים לא תצא דמאי טעמא קאמרינן אליבא דרב המנונא אם נשאת תצא לפי שנשאת שלא ברצון חכמים אבל זו שנשאת קודם שבאו עדים בהיתר וברשות אין לנו שום דרך להוציאה והשתא אתיא שפיר הא דאמר שמואל לא נשאת ממש אלא כיון שהתירוה לינשא דשמואל אליבא דכולהו איתמר ואפילו לר' אושעיא דמתני לה ארישא וכן מוכח בירושלמי בפ"ב והיינו טעמא דהא מדינא מהימנא כדאמרן וכיון שהותרה בב"ד שוב אין בידינו כח להוציאה מהיתרה ואידך סבר דהא דרב המנונא לא איתמר לענין נשואין אלא להוציאה מבעלה ואתיא שפיר ההיא דגיטין דמאן דסבר נמי התם דהא דרב המנונא בין בפניו בין שלא בפניו לא קאמר אלא להצריכה גט. ולפי שיטה זו אפשר גם כן שנאמנת ליטול כתובה דכיון דמן הדין מותרת להנשא אף על פי שאין רצון חכמים להאמינה כל כך להנשא על פיהם לכשתנשאי וכו' קרינא. ומיהו לא נהירא ולשון זה נאה ומתקבל לומר שלא סמכו חכמים בכך לענין נישואין ועולין דברי הגמ' יפה כפשוטן. ע"כ:
(אמר המדפיס בכאן נאבדו מן הספר כתיבת יד חדושים משני דפים של גמרא ומצאתי ביני גינזי ספרי הגביר המעולה החכם המרומם המיוחס כמה"ר דוד קמחי נר"ו איזו ספרי כתיבת יד ולבל יהיה בחיבור זה שום חסרון הדפסתים והמה חידושי הרמב"ן והרא"ה והריטב"א והרא"ש):
וז"ל הריטב"א אית ליה דרב המנונא איכא למידק לדבריו האומר דחזקה דרב המנונא מהניא לה אפילו להתירה להנשא וכדברי כל הפוסקים אם כן היכי אתיא מתניתא כרב המנונא דהא קתני רישא אם יש עדים שהיתה אשת איש והיא אומרת גרושה אני שאינה נאמנת. ויש לומר דאפילו רב המנונא לא קאמר שתהא נאמנת לגמרי אלא באומרת לבעלה בפניו גרשתני וכדאמר חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה אבל שלא בפניו לא עביד לה מגורשת ודאי ואהני לה שאם נשאת ואחר כך באו עדים לא תצא דאמר גירושין אינה יכולה מכחישתו כשיבא בעלה ויערער והכא ה"ק לימא כדר' המנונא שאם אמרה בפניו נאמנת להנשא וה"ה דכל שאמרה שלא בפניו שלא תצא ומאן דמתני לה אסיפא לית ליה דר"ה דאילו מודה דר"ה בפניו לא סגיא דלא מודה שלא תצא שלא בפניו ומהדרינן דכ"ע אית להו דר"ה דהיינו כשאמרה בפניו דבהא הוא דאמר רב הונא וכדיוקא דדייקינן מינה וכשאמרה שלא בפניו פליגי ומר דייק מינה כדקאמר דאהני שלא בפניו שלא תצא ומר סבר דכל שלא בפניו מעיזה לגמרי והיינו דלא אמרינן בהאי שנויא ומר סבר כי איתמר דר"ה בין בפניו בין שלא בפניו דהא ודאי ליכא למ"ד הכי וכדדייקינן מתני' וכדדייק נמי לישנא דר"ה להכי אמרינן ומ"ס שלא בפניו אינה מעיזה פניה כלומר אינה מעיזה לגמרי ואהני שלא תצא כשנשאה בסתם וסוגיין בכולי תלמודא דהלכתא כר"ה הילכך כל שבפניו נאמנת לגמרי ותנשא לכתחלה ונוטלת עיקר כתובה דהא קרי בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי אבל תוספות לית לה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל והגאונים. ואם תאמר האיך תהא נאמנת להנשא אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה. יש לומר דהיינו רבותא דאשמועינן ר"ה דגדולה חזקה זו להאמינה אפילו באיסור אשת איש שאין לך אחת מישראל ואפילו פרוצות בדין שתעיז לומר כן בשקר. ומיהו אינה נאמנת בטענה אחרת משום האי מגו דכיון דחזקה אין אשה מעיזה פניה בטענה כזו ומעיזה פניה בטענות אחרות אין כאן מגו. ומורי הרב ז"ל היה אומר בשם אחיו ז"ל שלא האמינה רב המנונא להנשא אלא להוציאה מרשות בעלה ושלא לדונה כמורדת ולההיא דג' נשים יוצאות ונוטלות כתובה בשלהי נדרים דהתם מדמי להו לדר"ה והתם צריכות הן גט ע"כ וכדקתני בהדיא, והשתא א"ש למאן דאוקי' כדר"ה והא דאמרינן בגיטין גבי שליש אמר לגירושין וכו' ולהימנה מדר"ה כשאומר נתן לי ואבד משום דבעל ושליש מודים והא דאמרינן ביבמות האשה שהלך בעלה למדינת הים קטטה בינו לבינה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת ופריך ה"ד קטטה שאמרה גרשתני ופרכינן ולהימנה כדר"ה דאלמא כדר"ה נאמנת לינשא יש לומר דמשום דקתני מתני' אינה נאמנת דמשמע אינה נאמנת כלל ואם נשאת תצא מן השני בלא גט להכי פרכינן ולהימנה ואם נשאת תהא צריכה גט אי נמי דהתם ע"כ לא אתיא השתא למימר דניהמנה מדר"ה להנשא דהא כיון שהיא באה בפנינו להתיר עצמה בטענת מתה הרי אינה סומכת על הגירושין וכאילו מודה שלא אמרה אמת אלא ה"פ האיך אפשר דליתני תנא האי צורתא דאשתקד טענה לבעל גרשתני ולא הימנוה והשתא טענה ואמרה שמת בעלה דהא פרשינן שאינה נאמנת דאילו הימנוה אשתקד הוה לן להימנוה לענין שלא תהא תחתיו ולא תיטול מזונות ממנו ואילו אנן אמרינן שהיתה יושבת תחת בעלה כשהלך למדינת הים אלא ודאי דליכא לאוקמי מתני' בהכי ובודאי שדין זה נכון הוא והיה ראוי לדון בו דין אשת איש החמור אלא שאני רואה הסכמת כל הפוסקים להקל. ויש למדין עוד מכאן שאם טענה על הבעל שכופה ומשמשתו נדה שנאמנת עליו ויוצאת ונוטלת כתובתה דבהא נמי כיון דבמידי דקים ליה לבעל איכא ההוא חזקה אינה מעיזה פניה בפני בעלה וכדאיתא בשילהי נדרים באותן ג' נשים ובהא ודאי לא מודינא כלל והא דר"ה הבו דלא לוסיף עלה ואין לנו שנאמינה בשום מקום בתלמוד מדר"ה במידי דמגמר ליה רשע. וכבר הארכתי בזה בתשובת שאלה וכל שאמרה גרושה אני שלא בפני בעלה ונשאת ואחר כך באו עדים כיון דלא אתפרשא בה אי הלכתא כמאן דמתני לה ארישא ספק אשת איש היא ותצא וצריכה גט מן השני כדאמר לקמן ובשלהי מס' גיטין אמר רב הונא האשה שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת כלומר מקודשת להצריכה ממנו גט ואסורה לראשון כדפרישנא התם מדרב המנונא כלומר דס"ל דשלא בפניו נמי אינה מעיזה פניה וכן הלכתא:
וז"ל הרא"ש. אית ליה דרב המנונא אף על גב דרב המנונא לא איירי אלא בפניו. ועוד אי אית ליה דרב המנונא אמאי קתני באו עדים ואחר כך נשאת תצא. אלא ה"פ אית ליה דרב המנונא לענין זה דמהני שלא בפניו אם נשאת קודם שבאו עדים לא תצא. מיהו היכא דבאו עדים ואחר כך נשאת ס"ל דתצא. ומאן דמתני לה אסיפא לית ליה דרב המנונא כלל. דכ"ע אית להו דרב המנונא מר סבר כי איתמר דרב המנונא בפניו אבל שלא בפניו מעיזה היא עכשיו ואם יבוא הבעל אחר זמן כיון שהעיזה פניה תעיז להעמיד דבריה הילכך תצא. מאן דמתני לה ארישא אפילו שלא בפניו נמי אינה מעיזה כולי האי לגמרי דחוששת היא שמא יבוא בעלה ואינה יכולה מכחישתו ואם נשאת מיהא לא תצא. וקי"ל כרב המנונא דאפי' לכתחלה נמי תנשא. ועיקר כתובה נמי מגבינן לה ממדרש כתובה שכן כתב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי. אבל תוספת לא גביא דמדרש כתובה ליתא אלא בעיקר כתובה. ופסק ר"ח דקי"ל כמאן דמתני לה אסיפא אבל ארישא תצא. וכן משמע מתוך דברי רב אלפס שכתב אם משנשאת באו עדים אהך דנשביתי ולא הביא הפלוגתא דאמוראי. לא תצא מהיתרה הראשון ואפילו לכתחלה תנשא. ואפילו לזות שפתים ליכא שאין אדם מכחישן:
וז"ל הרא"ה ואם משנשאת וכו'. אמר אבוה דשמואל וכו' תניא אמרה נשביתי וכו' ולא אמרינן תניא כוותיה דשמואל. משום דשמואל קאי אפילו ארישא לחד לישנא וממתניתין ליכא ראיה אלא לשבויה הנך שבוייתא וכו' עד אמר רב אשי. וההיא דנדרים לאו ראיה היא כדפרישנא לעיל וההיא דגיטין נמי לאו ראיה היא כדכתיבנא התם בסייעתא דשמיא. אמר רב אשי עידי טומאה אתמר קשיא לן ולמאי דקס"ד מעיקרא דעידי שבויה אתמר אם כן מאי קאמר והא איכא עדים במדינת הים ומהדרינן השתא מיהת לא איתנהו דהא היתה לשבויה קמן ואפילו הכי אמר ר"י לרב שמן בר אבא זיל איטפל בקרובתך ואנו אין לנו עידי שבויה גדולים מזה שכולן רואין אותן בידן אף זו הרי היא לפנינו בידן. יש לומר דאנן לר"י לא קשיא לן דר"י שפיר קאמר ואליבא דהלכתא אלא לרבי חנינא ומעיקרא קס"ד דכי אסרי ליה לרבי חנינא מקמי דעל שבוייהו הוא דאסרי ליה הכי. ולבתר דעל שבוייהו אמר רבי חנינא בנן דמוריין אינון לפי שידעו לעשות כן והכי אמרו למילתיה התם ולא הכרעא אי לאיסורא או להיתרא. והיינו דאקשו ליה מקמי הכי דעל שבוייהו היכי שרי ליה והא איכא עדים במדינת הים כלומר דאיכא קלא דהוו עדים במדינת הים ואיהו אהדר דכיון דהשתא מיהת ליתנהו לא איכפת לן. והיינו דקשיא לן מאי האי דאהדר להו הכי דהשתא ליתנהו ואפילו איתנהו כיון דשרינהו מאי הוי והאמר שמואל כיון שהתירוה לינשא אף על פי שלא נשאת ואמר רב אשי עידי טומאה איתמר. ואתיא השתא כולה שפיר כפשטה. והאי דלא חש לה רבי חנינא לקול אע"ג דבעלמא חיישינן לה משום טעמא דשבויה הקלו:
וז"ל תוספי הרא"ש בנן דמוריין אינון שלא רצו שיכנסו השבאים עמהם שאם נכנסו עמהם אף על פי שאין עדות להשבוי הואיל ומוחזק בהם אין לך עדי שבויה גדול מזה. הא איכא עדים במדינת הים. ואם תאמר מתני' נמי תיקשי ליה דתנן נשביתי וטהורה אני נאמנת. ואמאי נאמנת דילמא איכא עדי שבויה במדינת הים. וי"ל דהכי פריך והא איכא ודאי עדים במדינת הים. ובאתריה דשמואל היו רוב ישראל ואי אפשר שלא ידעו אי נמי הא נפק קלא דאיכא עדים במדינת הים שיודעין שנשבית. ומיהו תימא האיך אסיק אדעתייהו דעדים דאמרינן היינו עדי שבויה דמאי צריך למימר הא איכא עדים במדינת הים. הא איתנהו קמן דהא איכא שבוייהו. עדי טומאה איתמר כלומר הא נפק קלא דאיכא עדים במדינת הים שיודעין אם נטמאו אם לאו וליכא לפרושי דניחוש לעדי הטומאה כיון דאיכא עדי שבויה דהא לעיל אמרינן אם משהתירוה לינשא באו עדי שבויה לא תצא מהיתרה הראשון ולא חיישינן לעדי טומאה. והכא נמי התירום לינשא קודם שנכנסו השבאים:
וז"ל הרמב"ן. טעמא דלא אתו עדים הא אתו עדים מיתסרא והא אמר אבוה דשמואל וכו' איכא דקשיא ליה היכי ס"ד למימר דעדי שבויה איתמר דאם כן היכי אמר ר' יוחנן לרב שמן איטפל לקריבתך הא אתו שבויינהו. ותירץ דשבוי לא מהימן אלא אם כן איכא סהדי אחריני לאו מילתא היא דאם כן אמאי אוקמינהו לשבויינהו הוא ודאי והא ר' חנינא דקלסינהו אלמא שפיר עביד. ואיכא למימר דהאי שבוי לא מהימן אי ליכא סהדי אחריני. מיהו הא דקאמר ר' חנינא בנן דמוריין אינון משום דאינהו טעי וסברן דמהימן שבוי. ולהכי עיילן אינהי כי היכי דתיהוי הפה שאסר הוא הפה שהתיר. אלמא בנן דמוריין אינון מיהו לאו כצורבא מרבנן דמו דלא תטעו כלל. ולאו מילתא היא דכיון דברשותא של שבוי הן עומדות אנן סהדי שנשבו שהרי עדיין שבויות ועומדות הן אלא קס"ד דשרנהו ר' חנינא מקמיה דעל שבויינהו וכי עאל אסרינהו ואמר דבנן דמוריין אינון שאילו לא נכנסו שבויינהו מאליו היו מותרות ורבי יוחנן דאמר ליה לרב שמן איטפל בקריבתך לא סבירא ליה כרבי חנינא. אי נמי מקמי דעאל שבויינהו אמר ליה הכי ורבי יוחנן מקמי הכי ידע בנתיה דמאן אינון ושמעתא אמסקנא איתמר הכי כמסדרי לה בגמרא ולמאי דס"ד אין מוקדם ומאוחר בהלכה זו. והא דאמרי ליה רבנן והא איכא עדים במדינת הים קלא הוה במילתא וחש לה דאלת"ה אין לך שבויה מותרת:
וז"ל הריטב"א אילו בנתך הוו מי הוית מזלזלי בהו. ק"ל דהא ודאי שפיר קאמר שמואל ואמאי איעניש. ויש לומר דאבוה דשמואל שרנהו מקמי דחזא שבויינהו דה"ל נשביתי וטהורה אני וכי חזא שבויינהו שרנהו נמי בטעמא דאמר וכיון שהתירוה לינשא ואמר דלנטרינהו מכאן ולהבא ושמואל לא ידע דשרנהו אבוה מקמי הכי אי נמי דידע לה ולא ס"ל כוותיה משום הכי אמר עד האידנא מאן נטרינהו דכיון דאיכא עדי שבויה הרי הן בחזקת טמאות ומשום דאמר לה בהאי לישנא איקפד אבוה וא"ל אלו בנתך הואי וכו':
והא איכא עדים. לאו דוקא דאם כן היכי קאמר השתא מיהת ליתנהו אלא ה"ק דהא אמרי כ"ע ואיכא קלא דלא פסיק דאיכא עדים במ"ה וא"ל השתא מיהת ליתנהו עדים בצד אסתן ותאסר כלומר דאפילו קלא בב"ד לא חיישינן ליה הכא גבי שבויה וכדאמרי' עלה דהאי בפ"ק דקדושין אם הקלו בשבויה נקל באשת איש וכדפרישי' התם בס"ד. טעמא דליתנהו הא איתנהו חיישינן והאמר שמואל וכו' כלומר וקי"ל דהלכתא כאבוה דשמואל ובמתני' דלעיל תניא כוותיה והשתא קס"ד דעדי שביה איתמר וק"ל היכי ס"ד דר' חנינא פליג אאבוה דשמואל והא איהו דאמר דבנן דמוריין אינון. וי"ל דמאן דקרי לה להא לא שמיע ליה הא ודאי אי נמי דס"ל דה"ק בנן דמוריין אינון נשים חכמות הן ורצו לעשות חכמה אבל לא הועיל להן. עדי טומאה אתמר. ואם תאמר כיון דעדי טומאה אתמר לא הקלו בה ביותר מאשת איש כדאיתא בקדושין דהא כיון דאיכא עדי טומאה ליכא טעמא דמנוולא לגבי שבאי. ויש לומר דאדרבה חזקה דמנוולה נפשה לגבי שבאי גדולה כ"כ עד שראוי לומר דהאי קלא דאמר שנטמאת קלא דשקרא הואי ואע"ג דאתחזק בב"ד. [ע"כ הריטב"א ז"ל]:
בד"ה מ"ש רישא כו' כיון דלא מפליג בין באו עדים כו' ש"מ דלאו רבי מנחם בר יוסי היא כו' עכ"ל ק"ק דהא רבא אוקי מלתיה דרבי יוחנן בגרושה כר' מנחם בר יוסי אע"ג דלא מפליג בין באו עדים כו' ויש ליישב דר' יוחנן שהוא אמורא במה שראה לפסוק כר' מנחם דהיינו בגרושה קאמר אבל במה שמפליג ר' מנחם בברייתא לא אצטריך ליה להזכיר וסמך ר"י עצמו על הברייתא אבל בברייתא זו אין סברא שסמך עצמו על הברייתא דלעיל וק"ל:
בא"ד אלא רבנן א"כ סיפא נמי אמאי תצא הא שמעינן להו דאמרי לא תצא כו' עכ"ל צ"ע ומאי קושיא דהא הך ברייתא אתיא בפשיטות ככ"ע ולא איירי בניסת לאחד מעדיה ובנתקדשה לא תצא דמוקמינן לה אחזקת פנויה ובנתגרשה מוקמי' לה אחזקת א"א ואסורה לנושאה בחנק (ב) ודו"ק:
בד"ה תרוייהו כו' אבל תימה אמאי לא תנשא לכתחלה דה"ל לאוקמא אחזקה כו' עכ"ל יש לדקדק מהך גופיה ה"ל להקשות דהא לא נתקדשה אלא בפני עד אחד ואין כלום בקדושין דאין דבר ערוה כו' ויש ליישב דההוא אמר שנתקדשה בפני ובפני אחר אע"ג דאכתי אין בעדותו כלום ולא תצא דאין עדות בדבר שבערוה כו' כמ"ש לעיל מ"מ לא תנשא לכתחלה דלמיחש מיהא בעי שמא נתקדשה בפני שנים אי לאו משום דאוקמא אחזקה ודו"ק:
גמ' רב אשי אמר כו' ראינוה שנתקדשה ה"ז כו' כתב מהרש"ל אף רב אשי ידע לתרץ כדלעיל בדברי ר"י דאיירי ההיא שעתא קידשה כו' אלא שקבלה היתה בידו כו' עכ"ל ולפי נוסחת גמרות שלנו דגרסינן לעיל רב אסי בסמ"ך לק"מ וכן מצאתי מי שכ"כ ומצינו רב אסי דבתראה הוה לבתר אביי ורבא ובהאי תירוצא דרב אשי עיין בר"ן וק"ל:
תוס' בד"ה מאן דמתני כו' דלמא אסיפא לא מצי קאי דאפילו באו עדים כו' עכ"ל ר"ל ומאן דמתני לה אסיפא כ"ש ארישא ולא פליגי כלל ברישא אלא בסיפא דאל"כ בתרתי הוי פליגי ולפי מה שתירצו ולמאי דמפרש בסמוך לא ניסת ממש אלא התירוה לינשא א"ש ואין להקשות דאכתי אימא דאסיפא לא מצי קאי משום דאית ליה בסיפא דאפי' לא הותרה ובאו עדים ונשאת לא תצא דהא לקמן בברייתא גבי שבויה קתני נמי דוקא התירוה לינשא כו' ודו"ק:
בד"ה אית ליה דרב המנונא אע"ג דרב המנונא איירי בפניו כו' עכ"ל דבהדיא קאמר רב המנונא אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה מ"מ לענין אם כבר ניסת מהני האי טעמא דאינה מעיזה אפי' שלא בפניו ולמאי דמסיק נמי דכ"ע אית להו דרב המנונא כו' ומ"ס שלא בפניו נמי כו' היינו נמי באם כבר ניסת דוקא וממתני' נמי מוכח דבשלא בפניו מעיזה דהא באמרה גרושה אני ויש עדים שהיתה א"א אינה נאמנת ודו"ק:
בד"ה עד האידנא מאן נטרינהו פי' דכבר נאסרו עכ"ל דבהא ודאי לא הוה טעי שמואל דאטו משום דנעשתה בהן עבירה כבר יניחן עוד להעשות בהן עבירה אלא ודאי לא בעי שמואל אלא לומר דלא יועיל להן עוד שמירה לענין איסור כהונה דעד האידנא כו' וכבר נאסרו כמ"ש התוס' ואביו א"ל דלא הוה לך לזלזולי בהו כולי האי לומר בהאי לישנא כאילו שרי לזלזולי בהו להניחן בלא שמירה וק"ל:
גמ' רב אשי אמר לעולם תרי ותרי כו'. נ"ב פי' אף רב אשי ידע שיכול לתרץ הברייתא כמו שתירץ לעיל דברי ר' יוחנן דאיירי האי שעתא קדשה והאי שעתא גרשה אלא שקבלה היתה בידו שברייתא הפוכה נשנית ומשום הכי מגיה נמי הברייתא דאיירי באמרו ראינו נ"ל. (עיין במהרש"א):
שם ר' אושעיא כו' כצ"ל:
גמ' רב אשי וכו'. לא משני כדלעיל [דהיינו עכשיו נתקדשה וכו' לנוסחת הספרים דגרסי לעיל רב אשי אמר כגון דאמרי עדים עכשיו מת] עיין בח"ש ואפ"ל דלא ניחא ליה לאוקמי הברייתא בכה"ג דא"כ הו"ל לאשמעינן ברישא רבותא במת דהוי בחזקת א"א ואפ"ה לא תצא ואי משום לאשמעי' דאף בקדושין דהוי בחזקת פנויה לא תנשא לכתחלה עדיפא מני' שמעינן אף בע"א נגד שנים לא תנשא וכדלעיל [לתי' דאביי דהאי דקאמר מת הו"ל תרי כו' ואין דבריו של אחד במקום שנים ואפ"ה לכתחלה לא תנשא משום דרב אסי ומסתמא רב אשי לא פליג אגופא דדינא רק דלא בעי להגיה הברייתא דקתני שנים] משא"כ לאביי [דתרגמה בע"א אומר נתקדשה] י"ל דקמ"ל לא תצא דהוי בקידושין רבותא טפי דלעיל במת הוי כאילו ישנו ב' עדים על שמת והיא עכשיו פנויה דכל מקום שהאמינה התורה וכו' משא"כ כאן ליכא ב' עדים שהיא עכשיו פנויה ואי משום דכאן חזקה דפנויה הא ע"כ איירי בזרק לה קידושין וכו' [כמו שכתבו תוס' בד"ה תרוייהו ור"י נקיט מת לרבותא דלא תנשא] ודו"ק:
גמ' רב אשי אמר כו' מהו דתימא וכו' מהו דתימא וכו'. הקושיא מפורסמת [דמרישא משמע דאי הוי תרי ותרי לא תצא כרבנן ומסיפא משמע דאי הוי תרי ותרי תצא] ונ"ל דלתי' דרב אשי שנויה הך ברייתא אליבא דכ"ע וכ"ע מודים בזה ולית ביה פלוגתא ברישא תני אף לרבנן תצא מ"ד הוי הכחשה והוי כתרי ותרי דאמרי' לרבנן לא תצא קמ"ל ובסיפא אף לרבי מנחם בר' יוסי לא תצא מ"ד הוי הכחשה ולר' מנחם בר' יוסי תצא קמ"ל דעבידי אינשי וכו' וליכא הכחשה כלל. או אפ"ל מ"ד אם איתא דנתקדשה וכו' והוי תרי ותרי וכיון דיש לה חזקת פנויה הו"ל תרי ותרי וספיקא דרבנן ומדאורייתא מיהו לא תצא ולא הוי ממזר דאורייתא קמ"ל דלא הוי הכחשה כלל ותצא מדאורייתא ובסיפא מ"ד אם איתא דנתגרשה וכו' ותצא מיהת מדרבנן או אפילו אף מדאורייתא דכיון דל"ל חזקת פנויה עכ"פ ואף אם יניח דל"ל חזקת א"א משום דחזקה דאשה דייקא מ"מ נשאר תרי ותרי ספיקא דאורייתא אפי' וק"ל:
ובר"ן מתרץ וז"ל קמ"ל דעבידי אינשי דמקדשי בצינעא הא לא"ה אם ניסת לאחד מעידיה לא תצא וכרבנן דלעיל ובסיפא אמרינן עבדי אינשי דמגרשי בצינעא הא לא"ה אם ניסת לאחד מן השוק תצא וכו' וזה נכון ודו"ק:
ברש"י בד"ה ארישא וכו'. באשת איש מפרש בשניסת ממש ובסיפא מפרש התירוה להנשא וכו' דבשבויה נסתיים מאבוה דשמואל ובסמוך מייתי אבוה דשמואל אשבויה אבל בא"א לא נסתיים ודו"ק:
בתד"ה מ"ש וכו' רישא בחזקת פנויה כו'. ואף שכתבו בסמוך בד"ה תרוייהו שאנו יודעין שזרק וכו' דליכא חזקה (ח) מ"מ מנ"ל להמקשה להקשות דלמא איירי כפשטא בדאיכא חזקה. ולא תנשא לכתחלה כיון דתרי ותרי נינהו משום לזות. אבל למאי דמשני בעד אחד כתבו לי"ל דאיירי בכי ה"ג דזרק לה כדי לישב הברייתא אמאי לא תנשא לכתחלה דהו"ל לאוקמי אחזקה כיון דאיירי בעד א' ואין דבר שבערוה פחות משנים וכו' א"כ נוקמה אחזקה דהשתא ליכא לזות כו' וסיפא בחזקת אשת איש ואתיא ברייתא כר' מנחם בר' יוסי כפשטה דס"ל תצא ואע"ג דחזקה דאשה דייקא ומינסבא מרעא לה להך חזקה דאשת איש היינו דלא נוקמא אחזקת אשת איש ודאי אבל מ"מ בחזקת פנויה מיהת לא הוי. גם אפ"ל דלר' מנחם בר' יוסי לית ליה הך סברא כלל דחזקה דאשה דייקא מרעא ואפ"ה אם משנישאת באו עדים לא תצא (ט) אבל לרבנן הא ס"ל לא תצא בניסת לאחד מעידיה אף בספיקא דאורייתא [וכמו שתי' התוס' ליש מפרשים]:
בא"ד והול"ל תצא מדרבנן. כי היכי דבסיפא תצא מדאורייתא ואף בניסת לאחד מעידיה לר' מנחם בר' יוסי ה"נ תצא ברישא מדרבנן אף בניסת לאחד מעידיה. ובשינויא דרב אשי מוקמי כרבנן ולהכי אי לאו דעבידי דמקדשי בצינעא הוי תרי ותרי ולא תצא בניסת לאחד מעידיה אף מדרבנן כי היכי דבגירושין לא תצא מדאורייתא לרבנן (י) כנ"ל:
בא"ד וי"מ כיון דלא מפליג וכו'. דבשלמא בדברי רבי יוחנן לעיל לשינויא דרבא לא הוי רק פוסק וראה דברי כו' וסמך עצמו אברייתא דלעיל דעלה קאי משא"כ בברייתא דלא סמכה עצמה אברייתא דלעיל. ולהך יש מפרשים לא תליא הקושיא מרישא רק בסיפא מני' ובי' כיון דלא מחלק ש"מ רבנן הוא והא ס"ל לעיל לא תצא:
ויש לראות ומאי קושיא לימא דאתיא כרבנן ותצא בניסת לאחד מן השוק דהבא עליה באשם תלוי קאי וברישא לא תצא דאוקמי בחזקה פנויה מאי אמרת תרי ותרי ספיקא דרבנן הוי ותצא בשנישאת לאחד מן השוק מדרבנן אף לרבנן ולהכי פריך נמי שפיר מרישא דבסיפא גופיה לא קשה מידי דתצא בניסת לאחד מן השוק א"כ היינו תירוץ ראשון דתוס' ולמה להו הך דלאו ר' מנחם כו' ודוחק לומר דלרבנן לא הו"ל למיתני דתצא בניסת לאחד מן השוק דחידושא אליבא דרבנן הוא שלא תצא בניסת לא' מעידיה ולאפוקי מר' מנחם בר' יוסי ודו"ק:
בתד"ה תרוייהו כו' לא הוי צריך כו'. אבל בנתגרשה ניחא דאי לאו תרוייהו באשת איש קמסהדי הוי בחזקת פנויה מסתמא ועד אחד שאמר אשת איש ונתגרשה מהימנינן ליה דהפה שאסר כו' וכעד שאמר פלוני חייב לפלוני ופרעו. ועיין בר"ן:
גמרא רב אשי אמר לעולם כו'. עי' מהרש"א. ומה שנדפס בגליון ס"א רב אסי הוא שבוש:
גמ' שם כי איתמר דרה"מ בפניו כו'. גיטין (פט ב):
גמ' שם ת"ר אמרה כו' התירוה לינשא ואח"כ באו עדים ואמרו ל"י כו'. ר"ל ל"י אם טהורה היא. אבל זה יודעים שנשבית וכפרש"י כי כן משמע לישנא דסיפא ואם באו עדי טומאה כו'. והא דלא מסייע מזה לאבוה דשמואל משום דלר' אושעיא דמתני לה ארישא ליכא סיועא. ועמש"כ בברכות (כו):
תד"ה מאן. וא"ת מנ"ל דלמא אסיפא לא מצי קאי כו'. בכאן קושייתם אינה חזקה כ"כ. דא"ל דזה אין סברא להש"ס לומר דלא קאי אלא ארישא דא"כ ה"ל למתנייה שם. וע"כ כוונת ר"א אף ארישא. אבל לקמן (כד) דפריך בגמרא אלא למ"ד לה ארישא מא"ל. שם יש להקשות דלמא קמ"ל דאפילו בשבויה אינה אלא בנישאת ואח"כ באו עדים. ותירוצם יעלה גם שמה דכיון דנשאת היינו התירוה להנשא פשיטא דאפי' בשבויה אם באו עדים קודם התרה לא יתירוה. עי' בתוספות שם בד"ה נשבית ובמש"ש שם. ודלא כהמהרש"א שכ' להוכיח כן מהברייתא. דא"כ י"ל דגם המשנה אתיא לאשמעינן כן. וגם בכאן לא מחוור לפרש כן דאכתי לא מייתי הך ברייתא:
תד"ה לא תצא. אבל אין לפרש כההיא דיבמות כו'. עי' לעיל (כב ב) תד"ה משום בסופו:
בסה"ד שהתירן לכתחלה. עי' ת"י עה"ג. ולכאורה י"ל דדייקי מהא דאמר לר"ש פוק איטפל בקרובותיך לאחר שאתו השבאים והנם עדי שבויה כמש"כ התוס' בסד"ה והא. אולם לפי מאי דאפרש בסמוך נצרכים אנחנו לדיוק הת"י:
תד"ה והא. ומיהו קשה כו' הל"ל הא איכא עדים קמן דהא איכא שבויינהו. דברי הת"י בזה מגומגמין ואינם מובנים. ולע"ד ה"נ דמיירי שלא היה מי שראה אותן בכאן ת"י השבאים. וכדעיילי לר"ח הרי עיילי בלחודייהו בלא השבאים. והם היו עובדי כוכבים. לכן אף דלבסוף עלו ואמרו שהן היו שבויות ת"י לא מהימני דאין עדות לעובד כוכבים. גם מה שפי' התוס' להא דקאמר והאיכא עדים כו' היינו שיצא קול כו' צ"ל דיצא הקול לאחר שהתירן ולכן דייק שפיר טעמא כו' הא אתו עדים כו' והיינו אפי' לאחר התירן דומיא דיציאת הקול והאמר אבוה דשמואל כו'. אבל לישנא והאיכא עדים משמע דדבר ברור הוא. והיה נראה לכאורה לפרש דר"ל דא"א שלא ראו אותן בכל הדרך שהוליכן שהן ת"י. ודיוקא דטעמא כו' הוא ממה שאמר השתא מיהת כו' דמשמע דאילו הוו קמן השתא דהיינו אפי' לאחר התירן הוה מיתסרי. אולם למסקנא דר"ל עדי טומאה ע"כ צ"ל כפי' התוס' דהיינו יציאת קול:
תד"ה עדי טומאה. עמש"כ ע"ד בקדושין שם בס"ד:
גמ' עדי טומאה אתמר. נ"ב וכך היה ודאי באחת מבנות מר שמואל. שממנה נולד רב מרי בר רחל בת שמואל (ועי' תוס' שבת קנ"ד א' ד"ה ואמרי):
גמ' שרינהו סוף עול אתו שבויינהו. עיין ב"ב קמט ע"א תד"ה רב מרי. שבת קנד ע"א תד"ה ואמרי לה:
תוס' ד"ה אית ליה. אע"ג דרב המנונא איירי בפניו. עיין יבמות קטז ע"ב תד"ה באותה שעה:
תד"ה מ"ש, כיון דלא מפליג, במהרש"א הקשה גם רבא אמר לעיל כהאי לישנא וס' כרמב"י ואעפ"כ לא מפליג.
ונראה דלק"מ דהא בלא"ה צריכים להבין דאמאי לא פרכינן מסיפא דלא מפליג, והא בנשאת ואח"כ באו עדים לכ"ע לא תצא, וא"כ הברייתא דלא כמאן, וצ"ל דבסיפא ליכא דיוק דלא מפליג דלישנא וב' עדים אומרי' לא נתגרשה לא תנשא ואם נשאת תצא, דלא תנשא הוא משום שכבר באו עדים דלא נתגרשה ועלה קאי ואם נשאת ול"צ להפליגו ורק ברישא אלו מיירי דוקא בנשאת ואח"כ ב"ע דנתקדשה היה צריך להפליג כיון דפשטא דלישנא לא משמע כן, וביותר דאיך שייך שבאו עדים דלא נתקדשה קודם שבאו עדים דנתקדשה וא"כ ממילא ליתא לקושית המהרש"א דרבא ל"צ להפליג דהלשון ממילא משמע דמיירי בבאו עדים ואח"כ נשאת:
גמרא אני טמאה וחברתי טהורה נאמנת כו' ואיכא ע"א דקא אפיך.
מסתפקנא באשת כהן שנשבית וע"א מעיד דטהורה והיא אומרת טמאה אני די"ל דאינה נאמנת דאמרי' עיניה נתנה באחר ודינא דהכא רק בפנוי' שאומרת טמאה, או כיון דנשבית ויש חשש גדול לטומאה נאמנת וכמו ברגלים לדבר דנאמנת וצ"ע לדינא:
גמרא הא תו למה לי היינו רישא וא"ת ואמאי לא קאמר הכא מרישא דרישא ובתוספות הקשו כן.
וי"ל למ"ש הר"ן בסוגיין דאף דבבאו בבת אחת בכל מקום הוי ע"א בהכחשה ולא אמרינן דזה שהאמינה התורה הוי כשנים צ"ל דבשבויי' הקילו עיי"ש ולדברי תוס' לעיל (דף כב ע"ב ד"ה א"ה) דבמילי דאורייתא הדין כן בכ"מ דאף בבאו בב"א הוא כשנים ורק בע"א אומר מת בעלי דלא מהימן אלא מדרבנן בזה לא הוי כב' אלא בבאו זה אחר זה אבל לא בב"א, וא"כ ממילא בשבויה דעדיף יותר דמדאורייתא ל"צ לנאמנותו אלא דרבנן אסרוה לשבויה מכיון דהם האמינוהו לע"א בודאי כחו יפה כמו בהימנותיה במילי דאורייתא מש"ה אף בבאו בב"א הוי כב', א"כ מרישא דרישא לא נשמע זה דרק כיון דהיא אמרה תחלה וחברתי טהורה היא כב' מש"ה כשאח"כ אפיך העד ואמר חברתך טמאה א"נ אבל באני וחברתי טמאה דכשבא העד המפיך כבר הוא מוכחש מהראשון סד"א דלא הוי כב' מש"ה הפרכא רק מסיפא דרישא דאני טהורה וחברתי טמאה דא"נ על חברתה הרי דאף דהיא אמרה תחלה חברתי טמאה א"נ נגד העד המפיך אח"כ.
והנה מאי דמקשה דחתיכה דאיסורא מרישא שמעינן יש להקשות עליו דהא י"ל דדוקא ברישא דהעד המפיך אומר את טהורה כיון דתוך כ"ד אמר וחברתך טמאה ועל עדות זו אנו דנין דהיא שאמרה חברתי טהורה הוא כשנים ומחזיקינן לעדות המפיך בזה לשקר מש"ה גם עדותו דאת טהורה בטלה כההיא דבב"ק דבהוזמו על הטביחה בטל גם עדות גניבה כיון דבתכ"ד העידו על הטביחה והוזמו עלה, ומש"ה נאמנת על עצמה כיון דהעד נפסל אבל במציעתא דאני וחברתי טמאה והעד אומר את וחברתך טהורה דלא נפסל העד בעדותו על חברתה ס"ד דנאמן גם לגבי דידה וי"ל דדוקא התם דמעידן שהעידו על הטביחה נפסלו לכל עדות בעולם בזה אמרינן דאף דמקודם העידו שגנב מ"מ כיון דעדות טביחה הוא תוך כדי דבור הכל חד וכאילו העידו טבח וגנב אבל אלו לא נפסלו להעיד אח"כ היה מתקיימת עדות גניבה וכדאמרינן התם דאם מכאן ולהבא נפסל עדות גניבה קיימת, ולהכי בזה דהעד המפיך אף דדנין דעדות שלה וחברתי טהורה הוי כתרי היינו לענין הך מלתא הימנוה רבנן כבי תרי אבל לא שיפסול העדות המפיך לשאר עדיות.
וכן נראה אף בעד סוטה דמדאורייתא הוא כתרי וע"א אומר לא נטמאת הוי כחד במקום תרתי והיינו ג"כ לאותו עדות אבל מ"מ העד דאומר לא נטמאת לא נפסל לשאר עדות ולא הוי כהוכחש על פי שנים ואם כן עדות המפיך בזה שאומר את טהורה לא בטל אם לא מדין שוויה אנפשה חד"א:
לימא בדרב המנונא קא מיפלגי. לולי דברי תוס' הייתי אומר כפשוטו דהוי סד"א ר"ה הכי קאמר בפני בעלה לא תוכל להעיז ונמצא שאינה יכולה מכחישתו מפני ההעזה וממילא נאמנת גרשני שלא בפניו כמו מת בעלי שהרי מתיראת שמא יבוא. ובמסקנא נמי בהך סברא פליגי לא דס"ל לחד מ"ד דשייך העזה שלא בפניו אלא מפני ההעזה שבפניו אנו מאמינים לה שלא בפניו. ונראה דהתוס' מיאנו בזה דא"כ אפי' איכא עדים דמעיקרא נמי אע"כ דשלא בפניו לא שייך חזקת העזה אלא בנחיתת דרגא רצוני בצירוף המגו שהי' לה קודם העדים כנ"ל בכוונת תוס'. וא"כ לפמ"ש בשם א"ח הובא בב"י בסי' י"ז דדוקא הוחזקה בחזקה דעלמא שהי' א"א לא תועיל בטענת גרשתני. ונראה דס"ל מדפשיט ר"ה הך דגרשתני ממשנה ראשונה סוף דנדרים דמהימנת טמאה אני לך. והתם נמי ליכא אלא חזקה שהי' לה חזקת היתר לבעלה אבל עדים ליכא שהיא טהורה וה"נ בגרשתי דילפינן מינה וק"ל. וס"ל לאורחות חיים הא דאם משנשאת באו עדים לא תצא אע"ג דעכשיו יש עדים מ"מ בצירוף המגו שהי' לה בתחילה קודם ביאת העדים לא תצא. וא"כ לדידי' שפיר יש לפרש כמ"ש. ואם יש עדים לא תצא משום דאז לא מועיל גרשתני וא"ש בפשיטות וק"ל ועיין בסמוך אי"ה:
ומ"ס שלא בפניו נמי אינה מעיזה נ"ל דפליגי בטעם ההעזה מ"ס דלא תעיז במה שאידך מכיר בשיקרא וכתי' הש"ס סוף נדרים דהשמים ביני לבינך לא מכיר בשיקרא משא"כ גרשתני וא"כ תינח בפניו אבל שלא בפניו לא. ואידך ס"ל כדעת ר"ת לעיל י"ח ע"א ד"ה חזקה שאין לאדם פנים לכפור אפי' במה שאין חבירו יודע בשיקרא להפקיע אידך מכל וכל ועמ"ש שם לעיל וכן מוכח ממשנה ראשונה דסוף נדרים שם. ומה שהקשה הש"ס ממשנה אחרונה ק' לר"ה לא ס"ל לתרץ כתי' הש"ס דהתם לא ידע בשיקרא אלא כמ"ש הרא"ש שם דגירושין שהיא באיסור א"א כל ימי' לא תשקר לקלקל עצמה לעולם ע"ש ברא"ש:
ואולי מדלא משני הש"ס הכי ס"ל דמעיקרא נמי חשו חז"ל למכשול ועבדו תקנתא כל היכא שאומרת גרשתני אפקיעו לקידושי בעלה מעיקרא וכמ"ש הר"ן שם במתניתין גבי טמאה אני לך ונמצא לפ"ז איננה באיסור כל ימי'. וזה נ"ל דעת רי"ו שכ' אשה שפשטה ידי' וקבלה קידושין מאחר אם תרצה אח"כ להשאר עם בעלה הראשון צריכה גט משני. ותמהו עליו הא הו"ל מחזיר גרושתו משנשאת ועב"ח וחלקת מחוקק ועי' עזרת נשים ולח"מ. והא"ש דאפקעינהו רבנן לקידושי קמא ומותרת לחזור לו. והנה הראב"ד פי"ו מאישות הלכה כ"ו כתב דלא אמר ר"ה למילתי' אלא לחוש לקידושין לכתחלה אבל לא להנשא לכתחלה והקשו עליו מכמה סוגיות ועי' לח"מ פ"ד מאישות הל' י"ג. ונ"ל דס"ל להראב"ד ז"ל כיון דכל עיקר סמיכת ר"ה הוא על חזקה אין אשה מעיזה פני' והא השתא תיקן ר"נ היסת והטעם דראה דנפישי פריצי וחציפי טובא ואזדא לי' חזקה אין אדם מעיז פניו דלהשתמט מעיז ומעיז עמד ותיקן היסת א"כ ממילא תו אזדא לי' הך חזקה נמי דאין אשה מעיזה וכן הוא להדיא בש"ע אהע"ז שגם בימי הש"ס מר"נ ואילך כבר הי' כן והשתא לק"מ מכל הסוגיא דאינהו קמקשי בהדרגה מדס"ל לר"ה הך חזקה לענין למיחש א"כ ממילא בזמן שלא הי' הדור פרוץ ולא הי' עדיין היסת היינו בזמן המשנה וברייתא ואמוראי דקודם ר"נ הי' מהימנת לגמרי משו"ה שקיל וטרי הש"ס עליו בדוכתי טובא ולעולם כהראב"ד אמנם אי נימא עקרוהו רבנן לקידושין מיני' ליכא למיחש למידי:
עד האידנא מאן נטרינהו נ"ל דעובדא הוי דלא נתפרסם בשווקים וברחובות שראו הנהו שבויינהו כי מיד הולכים אל ב"מ של אבוה דשמואל לפדותם פירש"י שמתחילה ע"מ כן הביאום השבויים לפדותם והוליכום מיד לרבה דעמי' המתעסק בצרכי הציבור ועכשיו כי מותיב נמי נטורי בהדייהו לא יהי' שום איש בעיר היודע באמת שהם שבוים שנתייחדו עם העכו"ם שהרי כל זמן היותם בעיר הי' שומרים אצלם ובתחילת ביאתם ביד השבוי לא נראו בעיר והשבוי לא מהימן עליו דעכו"ם לא מהימן וכמ"ש ג"כ במגיני שלמה על קו' רשב"א שבתוס'. נמצא עי"ז לא יהי' עדים מצויים להעיד עליהם. והן ילכו אחר שנפדו אל מקומות הסמוכים ויאמרו נשביתי וטהורה אני ויתירוה לכהונה. ובאמת כבר נאסרה דעד האידנא מאן נטרינהו. נמצא במה שאנו משמרים את אלו אנו נותנים מכשול לכהנים אחרים. הלא טוב מבלי לשמור את המקולקלות. ועי"ז יראו רבים איך הם שבויות מסורים ביד עכו"ם ויהי' עדים מצויין בכל מקום להעיד עליהם ולא יבואו להכשיל את המתוקנים ועמ"ש תשובת רשב"א הביאו גם בכ"מ פ"ה מיסודי תורה הלכה ה' ועבי"ד סי' קנ"ז מ"מ יש לחלק בין התם להכא וק"ל ואפ"ה א"ל אבוה שלא לזלזל בהו כ"כ והוי לי' בבנתי' ממש כנ"ל:
אוקמן לשבויינהו מאבראי. מדברי רשב"א שבתוס' מבואר דאעפ"י שהנשים יודעות שהעדי' ממשמשים ובאים מ"מ כיון שעדיין אינם פה לפנינו מהני מגו דידהו. ובמגיני שלמה דחה קושייתם דעכו"ם לא הוי עדים מ"מ הדין דין אמת. ויל"ד מנ"ל ממתניתין כן ונ"ל דתנן לקמן ב' נשים שנשבו זאת אומרת נשביתי וכו' וכ' תוס' דמיירי שלא ידעו מהעדים וסד"א דתועיל קמ"ל. וא"כ ע"כ משנתינו ואם יש עדים מיירי שהנשים יודעים. ואפילו הכי אם באו אחר שהתירוה מועיל שמע מינה וק"ל:
הא אמרה נשביתי וטהורה אני והא אמרה נשביתי וטהורה אני. יל"ד מ"ט לא העידו זע"ז בשלמא הא לא קשיא כל ב' נשים אם יש עדים ואמרו כל א' נשביתי וטהורה תאומן במגו דמעידים זע"ז ז"א דהו"ל מגו דבי תרי אבל אבנתי' דמר שמואל קשיא. ודוחק לומר שלא היו יכולין להעיד זע"ז משום שנפרדו זה מזה. ונ"ל משום שהיו יודעות בעצמן שיש עליהם קול שיש עדים בצד אסתן וחשו שמא יהי' הקול גם בעיר הזאת. ונהי היכא שהותרו ע"י מגו שהוא היתר גמור לא חיישינן לקול. מ"מ אי לא הותרו ע"י עדות עצמן שהוא כגומלין שההיתר הזה הוא גרוע מקול קילי שבוי' בזה חיישינן לקול משו"ה אוקמינהו לשבויינהו אבראי ויהיו נאמנות במגו. ובזה נבין מה דאמר והא יבוא עדים ממ"ה וקשה הלא לא הוזכר עדיין לפני זה כלום והא"ש מדבורן של עצמן מוכח כן מדלא העידו זע"ז:
והאמר אבוה דשמואל כיון שהתירוה. מדקדקים מ"ט לא מייתי מברייתא דמפורש בהן כיון שהתירוה. ונ"ל דמברייתא ה"א דוקא כי ליכא קלא קודם ההיתר אז מועיל מגו גרועה כי הא אבל באיכא קול והמגו נתרועע ג"כ ע"י עדים שבאו אח"כ ה"א לא. לכן מייתי מאבוה דשמואל דקאי אמתניתין דמיירי נמי באיכא קול מדקתני ואם יש עדים משמע קול אינו מזיק כמ"ש מ"ו בהפלאה ואהא אמר ואם משנשאת באו עדים ופי' אבוה דשמואל והתירוה אעפ"י דאיכא קול וא"ש:
עדי טומאה אתמר ברש"י דשמעתין וכן בקידושין י"ב ע"ב ובתוס' שם מבואר דמפרשי למסקנא נמי ביש קול אעדי שבוי' לחוד. וצ"ל הא דקאמר עדי טומאה ר"ל דיש עלינו לחקור אצל עדים ההם אולי יודעים גם מהטומאה ומיושב קו' תוס' אלא לשון אתמר לא משמע הכי דמשמע שהקול הוא שהעדים שבאסתן הם עדי טומאה ולזה האריכו תוס' וכ' מ"ש ואח"כ הקשה ר"ת כדי להזהר מפירוש הנ"ל וק"ל:
והנה מ"ש ר"ת ה"נ איכא סקילה בעובד בשבת בבהמ"ק הקשה מ"ו בהפלאה נ"י הא חלל שעבד עבודתו כשירה. ולפענ"ד דהרב"י סוף הלכות מילה אוסר לשני מוהלים למול בשבת וביש"ש פ' הערל מחייב עליה כרת וסקילה. ובשאגת ארי' סי' נ"ט העלה שחייב סקילה משום דכל שלא סילק ידו ליכא רק חילול א' וניתן שבת לדחות אך כשמסלק ידו גורם חילול שבת מחדש וחייב ע"ז ולא דמי לכהנים בעבודה דמייתי רמ"א ראי' מיני' התם אפי' הי' א' עובד הכל נמי הי' צריך לסלק את ידו ולעשות כמה חילולים ע"ש. ולפענ"ד דבכהנים נמי הוי מצי לזרוק כל האברים בבת אחת ע"י כהן א' על המערכה והם חלקו זה לכמה כהנים ע"כ צ"ל משום ברוב עם הדרת מלך שרינן אפי' איסור סקילה וגדולה מזה כ' תוס' ר"פ ראד"מ למהר המצוה מחללינן שבתא וע"ש בחי' הרשב"א. והנה במקום הארכתי והעליתי מ"מ שלא ימולו ב' מוהלים בשבת. אבל מ"מ בהא סלקינן דבכהנים איכא איסור סקילה לולי משום ברוב עם הדרת מלך תינח בכשרים איכא הדרת מלך אבל בחללים נהי אם עבד לא חילל מ"מ הדרת מלך ליכא והו"ל מרבה חללים ואיכא חיוב סקילה וא"ש:
אמנם בפ"י הקשה אטו עבודה בימי ר' חנינא מי הוי. ורצונו לכשיבנה בהמ"ק יבוא אלי' עמהם ויברר מי הם החללים וצ"ל הא דאמרינן בסוף אין אלי' בא לרחק ולא לקרב היינו ממזרים שבישראל אבל פשיטא לי' שבא לייחס הכהנים. והנה בשאילת יעב"ץ סי' צ"ט פשיטא לי' טובא דלמ"ד קדושה ראשונה קדשה לע"ל מקריבים בזה"ז אפי' שאין בית ושוב מצא כן בספר כפתור ופרח פ"ו דף כ"ב ע"ב כ' וז"ל אמר לי הר"ר שהר"ח מפאריז אמר לבוא בירושלים בשנת י"ז לאלף הששי ושיקריב קרבנות בזה"ז כו' שקרבנות ציבור דוחין שבת וטומאה ע"ש. א"כ מבואר דתלוי ברשיון המלך ושרים ואז נוכל להקריב בזמן הזה ואיכא חיוב סקילה וא"ש. אלא דצל"ע טובא מש"ס בדוכתא טובא דפריך בכי האי גוונא הילכתא למשיחא ועמ"ש תוס' יומא י"ג ע"א. ומאי קושיין הא איצטרך אבזה"ז אם נזכה לבנות בהמ"ק קודם למשיח. ואולי נ"ל דמכיון דליכא אפר פרה שאותו של מרע"ה נגנזה א"כ נצטרך לעשות הכל בטומאה משום דהותרה בציבור ולא שייך להביא שום שעירי רגלים ויה"כ דבאים רק על טומאת מקדש וקדשיו עיין ריש מס' שבועות וכיון דליתא להנך ליכא שום קרבן והכא ר"ח הי' בזמן שהי' להם עדיין אפר פרה עיי' בנדה וי"ו ע"ב וכיון דמקריבין אעפ"י שאין בית הי' שייך שפיר איסור סקילה ועמ"ש עוד בסמוך מ"מ דברי כפתור ופרח הנ"ל צ"ע:
והנה בירושלמי דפרקין איתא שמתה בתו של מר שמואל מפני חטא חנני' אחי ר' יהושע שעיבר בחו"ל. הך מעשה דחנני' בן אחי ר"י עיין בש"ס דילן בברכות כ"ג סוף ע"א ע"ש. ועמ"ש פ"י בשמעתין בפי' הירושלמי ולדבריו צ"ל דרב שמן בר אבא אחר שנשאה ירד עמה לח"ל עיי'. ובשם הגאון מו"ה אלי' מווילנא זצ"ל שמעתי אומרים שהאמת שנבעלה לשבאי בקטנותה ולפי עיבור שנים של חנני' שנגררו אחריו בח"ל לא היתה עדיין בת ג' שנים ויום אחד ומשום כן אמרה טהורה אני ובאמת שעיבור שלו אינו כלום. ולפי העיבור האמת כבר היתה ג' שנים ונשאת באיסור ומשום כן מתה ודפח"ח. ולפ"ז צ"ל רב שמן בר אבא לא הי' בקי בפתח פתוח דא"כ הי' מוצא פתח פתוח. ואולי עירה בה השבאי או שכבר הי' בוגרת בשעת נישואין ואין לה טענת בתולים. וצ"ל לפ"ז שהופרשו מבית אביהן פחותה מבת ג' ואפ"ה היו יודעין התחבולה לקיים שבויינהו אבראי ושמעו כן בקטנותן. והוא פלא. ולפי דרכו הי' אפשר לומר שגדולות היו כשנשבו אלא שהבא עליהן היו יודעות ומכירות אותו שהי' פחות מבן ט' עפ"י חשבונו של חנני'. ואמנם על פי החשבון האמת הי' יותר מבן ט'. ועיין לעיל י"א ע"ב. א"נ י"ל עפ"י דרכו דקטנה לא מהימנא במגו והן שהי' להן מגו והותרו הוא עפ"י דבורן וחשבונן שהן יותר מבנות י"ב ויום א' אמנם עפ"י חשבון האמת עדיין לא הגיעו לכלל גדלות ולא מהימני ואסורות לכהן. א"נ י"ל לפמ"ש לעיל דהנה הא דהוי ס"ל לחנניא דכיון שלא הניח כמותו בא"י יכולין לעבר שנים בח"ל היינו אי לא קדשה לע"ל אבל אי מקריבין אעפ"י שאין בית א"כ לעולם המקום גורם וכן מצאתי ברלב"ח בקונטרס הסמיכות וכן העליתי בחי' מס' פסחים מ"ז ע"א בלשון רש"י ד"ה ב' ימים של ר"ה ע"ש בסוף הדיבור. וע"ש בצל"ח וק"ל:
והא"ש דהא דלא חייש ר"ח לעדים בצד אסתן משום דליכא איסור סקילה משום דלפי טעותו של ר' חנניא ודור ההוא הוי ס"ל לא קדשה לע"ל ואין מקריבין בזה"ז וליכא איסור סקילה. ויש נמי לצרף הדברים ולומר כך כשהופרשו מאסתן היו בנות ג' לפי חשבונו של חנניא. אמנם לפי חשבון האמת של זה לא היו עדיין בנות ג'. והנה יצא קול שיש עדי טומאה בצד אסתן ואר"ח למאי ניחוש ממ"נ אי חשבון של א"י אמת הרי הופרשו משם קודם ג' שנים ומה יועילו עדי טומאה ההמה ואי חשבון של חנני' אמת א"כ אין מקריבין בזה"ז וליכא איסור סקילה ולא חיישינן לעדים בצד אסתן. אמנם מ"מ מתו בעונש הזה משום דהא נפקא לן מלאל גומר עלי ומייתי לי' ש"ך י"ד סי' קפ"ט סקי"ג ע"ש והיינו מי שמאמין בעיבור של חדש עביד לי' ניסא והן היו מבני ח"ל ונגררו אחר חנני' ולא חזרו בתוליהן אחר עיבורו של א"י והיו בעולות גמורות ולעולם מקריבים בזה"ז והי' לי' למיחש לקלא ולא חש משו"ה נענשו:
בתוס' בד"ה מ"ש רישא וכו' ויש מפרשים כיון דלא מפלגינן וכו' אלא רבנן א"כ סיפא אמאי תצא הא שמעינן להו דאמרי לא תצא עכ"ל. והקשה מהרש"א דאכתי מצינן לאוקמי כרבנן ואיירי הכא דלא ניסת לא' מעידיה וכו'. ולענ"ד לק"מ דודאי היש מפרשים נמי מודו בהא דלרבנן אפילו היכא דלא ניסת לא' מעידיה לא מיתוקמא. דסוף סוף ספיקא דרבנן מיהא הוי והוי לן למימר תצא מדרבנן דהא לא אשכחן מאן דאית ליה דתרי ותרי אפילו ספיקא דרבנן לא הוי ואדרבא איכא למ"ד דספיקא דאורייתא נמי הוי. ול"ל דכיון דליכא אלא ספיק' דרבנן בקידושין מש"ה לא תצא בדיעבד כדאשכחן בספק חלוצה וספק אחות זקוקתו שאם קדמו וכנסו אין מוציאין מידם. נלע"ד דשאני התם דעיקר מילתא מדרבנן משא"כ הכא כיון שהחמירו חכמים לומר דתרי ותרי לא אזלינן בתר חזקה ממילא הו"ל א"א ואפי' בדיעבד בקידושין נמי הוי לן למימר דתצא. אלא הא דלא ניחא להו להיש מפרשים בהאי תירוצא קמא היינו משום דאכתי הוי מצי לאוקמי בניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי דבכה"ג לא הוי אפילו ספיקא דרבנן בדיעבד כדמוכח הסוגיא לעיל ואפ"ה בגירושין תצא כדר' מנחם וע"ז כתבו שפיר דלא מיתוקמא כר' מנחם מדלא מפליג כנ"ל ברור בכוונת התוס' ודו"ק:
בד"ה תרוויהו בפנויה קמסהדי לא הוי צריך להא וכו' דאין דבר שבערוה פחות משנים עכ"ל. ואע"ג דבקידושין דף ס"ה איכא למ"ד דהמקדש בע"א חוששין לקדושין מ"מ לא ניחא להו לאוקמי שמעתא דהכא דלא כהלכתא דלהסכמת רוב הפוסקים קי"ל דאין חוששין. מיהו בלא"ה נראה דאפילו למ"ד חוששין היינו היכא שהבעל והאשה מודים משא"כ הכא שהאשה ודאי אומרת שלא נתקדשה דהא קמן שניסת לאחר אם כן לכ"ע אין חוששין ועיין בזה בל' הר"ן ז"ל ובמהרש"א ז"ל:
בא"ד אבל תימא אמאי לא תינשא דהוי לן לאוקמי אחזקה עכ"ל. ואף ע"ג דבכמה דוכתי אשכחן דלא סמכינן אחזקה מדרבנן ואפילו בשאר איסורין. היינו נמי היכא דאיתרע החזקה קצת משא"כ הכא דלמאי דמשמע להו עכשיו שאין כאן כ"א ע"א המעיד על עיקר הקידושין א"כ לא איתרע החזקה כלל ומש"ה קשיא להו דתינשא לכתחילה כן נראה לי ועיין במהרש"א ז"ל:
גמרא מאן דמתני לה ארישא כ"ש אסיפא דבשבויה הקילו ופרש"י דחששא בעלמא הוא דאיכא שמא נבעלה וכו'. ואע"ג דלעיל בפ"ק ד' י"ג ע"ב אמרינן דלזו יש עדים ולזו אין עדים ופרש"י שם דכיון שנישבי' לבין העכו"ם והם פרוצין בעריות כולנו עדים שנבעלה כבר כתבתי שם דהא דרוב עכו"ם פרוצים בעריות לא הוי רוב גמור דמדאורייתא סמכי' אהא דשבוי' מנוולא נפשה לגבי שבאי. ועוד דבר"פ ג' דבכורות אסקי' דרובא דתליא במעשה לא הוי רוב ואף שהתוס' הקשו שם מהא דאמרינן בר"פ האשה שהלכה דרוב נשים מתעברו' ויולדות ומחלקים שם בין תשמיש דאדם לתשמיש דבהמה דתשמיש דאדם לא מיקרי רובא דתליא במעשה כבר העליתי בתשובה דהיינו דוקא בתשמיש דאיש ואשתו שהוא מצוי ואמרינן בעלמא רוב ומצוי ליכא למ"ד משא"כ בביאת זנות ודאי מיקרי רובא דתליא במעשה ולא הוי רובא. אלא דמדרבנן עשאוהו כרוב וכיון דמדרבנן הוא הם אמרו והם אמרו להקל לענין עדות כל דהו ועוד משום שאין עדים מצויין להעיד עליה לכך הקילו כדאשכחן בעיגונא כנ"ל ודו"ק:
קונטרס אחרון
מאן דמתני ארישא כ"ש אסיפא דבשבוייה הקילו ופרש"י דחששא בעלמא היא שמא נבעלה. וכתבתי דאע"ג דבפ"ק אמרינן דרוב גוים פרוצין בעריות אפ"ה הא מסקינן בפ"ג דבכורות דרובא דתליא במעשה לא הוי רוב ואע"ג דהתוס' כתבו שם דתשמיש דאדם לא מיקרי רובא דתליא במעשה היינו בתשמיש דאיש ואשתו אבל תשמיש שע"י זנות ודאי הוי רובא דתליא במעשה:
תוספות בד"ה מאן דמתני וכו' וא"ת דלמא אסיפא לא מצי קאי וכו' ולמאי דמפרש בסמוך א"ש עכ"ל. ואע"ג דהא דאמרינן בסמוך לא ניסת ניסת ממש לא אשכחן מאן דפליג אאבוה דשמואל. אפ"ה הוי קשיא להו מעיקרא משום דאיכא למימר דאבוה דשמואל גופא דקאמר לא ניסת ניסת ממש היינו משום דמתני לה אסיפא ומש"ה מיקל לומר דאפי' התירוה להינשא משום דבשבויה הקילו משא"כ מאן דמתני ארישא מפרש ניסת ממש דוקא וא"כ שפיר קשיא להו דלמא אסיפא לא מצי קאי דאפי' באו עדים מעיקרא והיא ניסת באיסור ואפ"ה לא תצא כיון שכבר ניסת ממש ואין בידינו להוציאה כיון דאיסור שבויה אינו אלא מספק. וע"ז מסקי התוספות ולמאי דמפרש בסמוך לא ניסת ניסת ממש א"ש והיינו משום דמשמע להו דאבוה דשמואל למאן דמתני ארישא נמי קאי. ואפשר דמשמע להו הכי דאי אסיפא קאי מאי קמ"ל אבוה דשמואל הא ברייתא דבסמוך בהדיא קתני התירוה להינשא ואח"כ באו עדים לא תצא אע"כ דארישא קאי וא"כ א"ש דמאן דמתני ארישא הוי כ"ש אסיפא לכל מאי דתנן בהדיא במתניתין ואע"ג דלענין ניסת אפשר לאפלוגי בינייהו מ"מ מניסת ממש לא איירי מתני' כנ"ל ובהכי א"ש נמי דאכתי הוי מצינן למימר דדוקא אסיפא אמרי' דהתירוה להינשא לא תצא מהיתרה הראשון ותינשא לכתחלה כמו שהוכיחו התוספות בדיבור הסמוך מבנתיה דמר שמואל משא"כ למאן דמתני ארישא אמרינן דהאי לא תצא היינו לענין אם נשאת לא תצא וא"כ לא שייך לומר כ"ש אסיפא אבל למאי דפרישית אתי שפיר ודו"ק:
בד"ה והא איכא עדים וכו' ומיהו קשה לרשב"א וכו'. עיין בס' מגיני שלמה למורי זקיני ז"ל:
גמרא טעמא דלא אתו עדים וכו' והאמר אבוה דשמואל כיון שהתירוה להינשא אע"פ שלא נשאת וכו'. ול"ל דהא דקאמר ר' שמן והאיכא עדים במדינת הים ה"ק דמתחלה למה התירוה להנשא כיון דאיכא קול שיש עידי שבויה דאפשר דקים ליה לתלמודא דהכי הוי עובדא שלא יצא הקול עד לאחר שהתירוה ולפ"ז נראה דלמאי דמסקינן נמי עידי טומא' איתמר איירי בכה"ג שיצא הקול אחר שהתירוה ובזה נתיישב מ"ש הטור בשם הרמב"ם דאפילו יצא הקול שיש עידי טומאה מתירין אותה ותמה עליו הב"ח למה כ"כ בשם הרמב"ם והא גמרא ערוכה היא ולמאי דפרישית אדרבא מסוגיא דשמעתין משמע דדוקא היכא שיצא הקול אחר שהתירוה לא תצא מהתירה אבל אם יצא הקול קודם שהתירוה לא משמע הכא מידי דמתירין אותה. אלא דהרמב"ם מסברא דנפשיה לא משמע ליה לחלק. וטעמו דהא אידי ואידי קלא דקמי נשואין הוא וקי"ל דחוששין. אע"כ דהכא אין חוששין כדאמרינן בגיטין דפ"ט יצא לה קול מזנה אין חוששין והיינו אפילו קמי נשואין ואמרינן נמי התם יצא עליה קול בעולה אין חוששין לה ופירשו התוספת שיצא קול שנבעלה למי שפסולה לכהונה. והכא אע"ג דשבויה היתה אפ"ה מקילינן בשבויה דלא חיישינן להאי קלא כנ"ל ודו"ק:
תוספת בד"ה עידי טומאה איתמר וכו' ורש"י פי' שם וכו' והקשה ר"ת דבשבויה נמי איכא למימר איסור סקילה וכו' שישמש בנה ע"ג מזבח עכ"ל. ויש לתמוה וכי עבודה יש לנו בימי רבי חנינא וכ"כ מורי זקיני בס' מג"ש ועוד נ"ל דאפילו את"ל דפשיטא להו לתוספות שלא ישתנה דינן בשביל כך מכמו שהיה בזמן הבית. אכתי יש לדקדק מאי פסיקא להו דבזמן הבית היו מתירין בכה"ג לשמש ע"ג המזבח ממה שהתירו את אמו להנשא לכהן דהא לקמן בפירקין איכא למ"ד דאפי' מתרומה דעון מיתה אין מעלין ליוחסין וכ"ש דאין מעלין משבויה לכהן דאיסור לאו לעבודת מזבח דעון מיתה דהא קי"ל אין בודקין מן המזבח ולמעלה לכ"ע. אלמא דאין מעלין מתרומה למזבח. ולקמן נמי אשכחן בתרי ותרי דמוקמינן לבן בחזק' כשרות דאבהתא והקשו עליו מעובדא דינאי מלכא דמשמע בתרי ותרי פסלינן ליה. ותירץ הב"י בא"ע סי' ג' בשם הרמב"ן דמ"מ לענין עכו"ם החמירו דלא מוקמינן בחזקת אבהתא. וא"כ כ"ש לנדון שלפנינו. ולכאורה היה נ"ל דמשמע להתוספות דאפ"ה לא שייך להתירה לכתחלה לינשא לכהן כיון שבניו יהיו ספק חללין לגבי מזבח. אלא דאכתי קשה מהאי דתרי ותרי וצ"ע ליישב שיטת התוספות. מ"מ זכינו מיהא שאין כאן קושיא לשיטת רש"י. ועפ"ז ישבתי לנכון דברי הירושלמי דמייתי אהאי עובדא דשמעתין דבנתיה דמר שמואל מתו בגין דחנניה בן אחי רבי יהושע עיבר שנים בח"ל והיינו משום דלקמן אמרינן דבכל מקום ששלוחי ראש חדש מגיעין מעלין אפילו מנשיאת כפים ליוחסין כיון שצריכין ב"ד מומחין וא"כ כיון דחנניה עיבר שנים אפי' בח"ל ממילא היו ב"ד קבועין בכל המקומות ומעלין אפילו מאיסור עשה ליוחסין וא"כ נישאו שלא כדין דאיכא למיחש שיעלו בניהם למזבח ע"י כך. והארכתי בזה וכאן אין להאריך ודו"ק:
קונטרס אחרון
יישוב נכון על לשון הירושלמי בבנתיה דמר שמואל שנשבו ומסיק דמה שמתו לאו משום דהוי משקרי אלא משום דחנניא בן אחי רבי יהושע עיבר שנים בחוצה לארץ ופירשתיו בדרך פשוט וקרוב:
תוס' ד"ה מאי שנא וכו' כתב בספר מגיני שלמה הגם כי אין דרכי להשיב וכו'. מ"מ אהבת האמת דחקני וכו'. דהמקשן פריך הכי דע"כ ברייתא שאין אנו יודעין שזו היתה פנויה ומיירי רישא אדרבא שהיתה בחזקת אשת איש וכו' וכמ"ש התוס' בדיבור שאחר זה. וכן משמע לישנא דתלמודא דקאמר תרווייהו בפנויה קמסהדי וכו' ואף שאין משיבין את הארי וכו'. מ"מ כיון שהאמת לפענ"ד כדבריהם ז"ל. ג"כ דחקני אהבת האמת דאפילו נימא דמסתמא רישא וסיפא בחד גוונא שהיתה בחזקת אשת איש מקדם. מ"מ כיון דכולם מעידים שהיתה פנויה כבר הרי היא בחזקת פנויה. ולא ידעתי מה לי נתחזקה מאז ומקדם בפנויה אם ע"פ העדים האלו כיון דכולם מעידים שהיתה פנויה כבר. ואין לומר דקושיות הש"ס הוא שיהיו העדים שאומרים נתקדשה נאמנים במיגו דהיו אומרים שהיא עדיין אשת איש מן הראשון והיתה בחזקת אשת איש. דזה אינו דהא כתבו התוס' לעיל ובכמה דוכתין דבשני עדים לא אמרינן מיגו. ואם נאמר דאכתי מקשה שפיר דעדים שאמרו נתקדשה יש להם מיגו דאי בעי שתקו מזה שאמרו שהיא פנויה מן הראשון ולא היו מעידין רק שראו שנתקדשה ואף שהעידו אותם עדים שאמרו לא נתקדשה שהיתה פנויה. מ"מ לרב חסדא דס"ל בשבועות דף מ"ז שני כיתי עדים המכחישים זה את זה פסולים לעדות אחרת לא יהיו עדים עליה שהיא פנויה ואפשר דאפילו לרב הונא דס"ל דכל אחת באה בפני עצמה ומעידה מ"מ אי אפשר לאוקמי בחזקת פנויה כיון דלפי דברי אלו העדים שאמרו נתקדשה אותן העדים המכחישים אותם הם פסולים וממילא אין עדים שהיא פנויה אך זה אינו דהא טעמא דאמרינן גבי שני עדים מיגו דאי בעי שתקו משום דאמרינן לגבי כל אחד מיגו דאי בעי שתק דאפילו אם יאמר השני כן לא יהיה נאמן כיון שישתוק הוא. א"כ מנ"ל להקשות דילמא מיירי ששני כיתי העדים מעידין שמת הבעל הראשון א"כ כיון דקי"ל דעד אחד נאמן לומר מת נמצא אם ישתוק יהיה השני נאמן שמת. וכ"ש שיש לומר שהאשה בעצמה ג"כ אמרה שמת. ודוחק לומר דקושיות הש"ס דמדנקט סתמא משמע דאפילו אומרים שנתגרשה מן הראשון דאין עד אחד נאמן ויש להם מיגו דאי בעי שתקו ותו דיש לומר דגם בזה אינו מיגו כמ"ש התוס' ישינים דרוצים לפסלה מן הכהונה ודוק:
בא"ד ויש מפרשים וכו'. דבריהם אינם מובנים דמלבד קושיות מהרש"א ז"ל דיש לומר אף לרבנן בלא ניסת לאחד מעדים. אף לשונם קשה מאוד דלא הוי להו למימר אלא מדלא מפליג בסיפא. דפשיטא דלרבנן קשה טפי. וקצת היה נלענ"ד ליישב דס"ל כמ"ש התוס' לקמן דף כ"ו ע"ב דבתרי ותרי לא שייך לאוקמי אחזקה היכי דאיכא למימר הרי לפניך כמו שכתבו שם גבי הרי נטמאה לפניך ע"ש. א"כ יש לומר דה"נ בניסת קודם שבאו עדים ליכא למימר משום חזקת פנויה כיון דנשואה לפניך וגרע טפי. א"כ הוי ליה לפלוגי ברישא בניסת קודם דליכא חזקת פנויה. ואפילו תימא דר' מנחם בר' יוסי היא ובניסת קודם אף בסיפא לא תצא א"כ הוי ליה לפלוגי בסיפא אלא ע"כ מדלא מפליג לא ברישא ולא בסיפא ש"מ דרישא אתיא כרבנן דס"ל דאפילו בלא חזקת פנויה לא תצא א"כ אפילו סיפא נמי ודוק:
תוספות ד"ה תרווייהו בפנויה וכו'. נראה דלפי תירוצם דמיירי בספק קרוב לה מתרצא נמי קושיא קמייתא שכתבו לא הוי צ"ל וכו'. רצה לומר דאין עד אחד נאמן בקידושין דהא הכא נמי קשה קושיות התוס' ישינים לעיל דכיון דקאמר תרווייהו בפנויה משמע דנעשית פנויה על פיהם א"כ יאומן עד קידושין במיגו דלא היתה פנויה כלל. אלא כמ"ש לעיל דאין זה מיגו כיון דאין אנו חושדין במשקר אלא בטועה לא שייך מיגו. וכן צ"ל משום קושיות הר"ן דכיון דמכחישים זה את זה איך מצטרפים לעדות להחזיקה בפנויה. אלא באמת כיון דמכחישה תלינן בטעות ספק קרוב לה כמ"ש הר"ן לעיל ולהכי צ"ל באמת תרווייהו בפנויה דאל"ה עד שני למה לי דאין עד אחד נאמן בקידושין. אלא משום הך גופא דאי ליכא הכחשה מהיכי תיתי נימא דטעה. ודוק:
שם בגמרא לימא בדרב המנונא קמפלגי. סוגיא זו קשה להבין דמאי ענין ניסת ואח"כ באו עדים לצרף לדרב המנונא וגם להבין פלוגתייהו להאמין לאשה שלא בפניו ורב המנונא בהדיא קאמר חזקה אין אשה מעיזה בפני בעלה. ותו קשה לי מסוגיא זו למ"ש הב"ש בשם א"ח בסימן י"ז ס"ק ד' דלא אמרינן הא דרב המנונא אלא באינה ידועה ע"פ עדים שהיא אשת איש אלא שהיא בחזקת אשת איש. אבל בידוע בעדים אינה נאמנת והוא סותר סוגיא זו דקאמר בדרב המנונא ומתניתין קתני ואם יש עדים שהיא אשת איש. ולע"ד נראה דאדרבא מסוגיא זו מוצא דבריו ז"ל ומוכרח אני להאריך קצת. ונראה טעמא דמ"ד דרב המנונא אפילו שלא בפניו הא דנקט רב המנונא בפני בעלה לרבותא נקט והוא דבאמת יש לומר דכיון דחזקה דאין אשה מעיזה הוא נגד חזקת אשת איש ממילא נאמנת דקי"ל עד אחד נאמן באיסורין אלא דאינו נאמן משום דאתחזק איסורא דא"א כדאיתא ר"פ האשה רבה ובריש גיטין. א"כ הכא כיון דאיכא חזקה כנגד חזקה ממילא דהיא נאמנת מטעם ע"א נאמן באיסורין. מיהו קי"ל עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא א"כ שלא בפניו כיון דליכא דמכחיש ודאי נאמנת מטעם עד אחד נאמן באיסורין ורב המנונא רבותא קמ"ל דאפילו כשהבעל מכחיש דה"ל עד אחד בהכחשה אפ"ה נאמנת וע"כ צ"ל משום אלימתא דחזקה דאין אשה מעיזה בפני בעלה דעדיף מחזקת אשת איש ובאמת חידוש גדול הוא. (א"נ דס"ל דאפילו ע"א בהכחשה נאמן להתיר יותר מלאסור אפילו אי החזקות שוות כדאיתא בי"ד סימן קכ"ז). משא"כ שלא בפניו דאע"ג דלאו חזקה דמעיזה אלימתא כולי האי מ"מ הוי ליה עד א' שלא בהכחשה ואפילו אם לאחר שהתירוה יבא הבעל ויכחיש. מ"מ לפמ"ש לקמן בסמוך דניסת או דהתירוה להינשא כבר אזיל חזקת אשת איש ממילא דחזקה דאין אשה מעיזה עדיפא טפי דכבר יצאה מחזקת אשת איש. אמנם לפמ"ש המפרשים בריש גיטין דאפילו בלאו טעמא דאתחזק איסורא יש לומר דאפ"ה אין דבר שבערוה פחות משנים ובחדושינו שם פרשנו טעמם א"כ ממילא להך טעמא אידחי לה סברא הנ"ל ואינה נאמנת שלא בפניו דאף דאזיל ליה חזקת אשת איש מ"מ אין עד אחד נאמן מטעם דאין דבר שבערוה פחות משנים. ונראה דמטעם זה נחלקו אם נאמנת שלא בפני בעלה. ונראה דהכא במתניתין דמיירי ביש עדים שהיתה אשת איש לא שייך חזקה דרב המנונא ואין מועיל אלא נגד חזקת אשת איש כמ"ש הא"ח. אך טעמא דמאן דמתני ארישא דכבר כתבו התוס' לקמן דף כ"ו ע"ב ד"ה אנן וכו' בשם ר"י בר ברוך דכיון שבאו עדים שאומרים מת תחלה יצאה מחזקת אשת איש. ונהי דהתוס' פליגי שם מ"מ היכא דניסת כבר יש לומר דמודים וכן כתב בספר פני יהושע בשמעתין באריכות דזהו טעמא דר"מ בר"י דמודה בניסת ואח"כ באו עדים וכמ"ש גם כן לעיל. ואפשר דאפילו בהתירוה להנשא. א"כ יש לומר דהיינו טעמא דהכא דמתני ליה ארישא משום דאזיל חזקת אשת איש משעה שהתירוה להנשא וממילא דנאמנת מטעם עד אחד נאמן באיסורין. ומאן דמתני ליה אסיפא ס"ל דברישא לא דאע"ג דאזיל חזקת אשת איש מ"מ אין דבר שבערוה פחות משנים נמצא דשפיר פליגי בדרב המנונא שלא בפניו דבסברא זו הוא נמי פלוגתא דמאן דמתני לה ארישא או אסיפא. ונראה דאפילו הפוסקים החולקים על א"ח דס"ל דאפילו במקום עדים שייך חזקה דאין אשה מעיזה מ"מ יש לומר דבמתניתין אין להתיר משום חזקה דאין אשה מעיזה אפילו שלא בפני בעלה דבמתניתין בשעה שאמרה גרושה אני אינו ידוע כלל שהיתה אשת איש לא שייך העזה כלל ואף אח"כ שבאו עדים כבר כתבו הפוסקים דכיון דכבר אמרה שלא בפני בעלה תו לא מהני בפני בעלה משום דמחזקת בדבריה וה"נ יש לומר כן. ולפמ"ש טעמא דמתניתין משום שיצאה מחזקת אשת איש מחמת התירוה ממילא עד אחד נאמן למאן דמתני ארישא. כנלענ"ד ואין להאריך עוד ודוק:
תוספות ד"ה מאן דמתני וכו'. הא דפסיקא להו דהא דאמר אבוה דשמואל לא ניסת ממש קאי אף למאן דמתני ארישא ולא נימא דדוקא בסיפא מועיל התירוה כמפורש בברייתא דלקמן משום דא"כ מאי קמ"ל אבוה דשמואל הא מפורש בברייתא. ותו דעכ"פ הוי ליה למימר תניא נמי הכי. ועמ"ש לקמן בזה. ומהאי טעמא פסיקא להו ג"כ דבסיפא בעינן התירוה. ולא אמרינן דמאן דמתני לה ארישא אבל בסיפא אפילו באו עדים קודם שיצא ההיתר מבית דין מתירין אותה כיון שאמרה בבית דין קודם שבאו העדים אלא משום דברייתא נקט בשבויה התירוה דוקא. מיהו לפמ"ש לקמן בסמוך בס"ד בפירושא דברייתא אין הכרח לכל זה. מיהו אלולי דבריהם ז"ל יש לומר דהא גופיה קאמר הש"ס דלא שייך למימר דנקט בתר סיפא וקאי רק ארישא דהוי ליה למתני בתר רישא מיד אלא כ"ש דקאי נמי אסיפא דסמוך ליה ועמ"ש לקמן דף כ"ג ע"ב:
תוספות ד"ה לא תצא וכו'. לכאורה נראה דהיינו דקמ"ל אבוה דשמואל דמברייתא ה"א לא תצא אם ניסת אחר שבאו עדים כיון שהתירוה קודם שבאו עדים והיינו דדקדק כיון שהתירוה אע"פ שלא ניסת רצה לומר אע"ג דלא ניסת כלל אפילו אחר שבאו עדים. ובזה אתי שפיר דמקשה לקמן טעמא דלא אתו עדים וכו' והאמר אבוה דשמואל ולא מקשי מברייתא. ודוחק לומר דה"א דמתניתין דנקט ניסת פליג אברייתא. אלא יש לומר דמברייתא ה"א דוקא שניסת אח"כ. (ומיהו מדבריהם ז"ל שכתבו כדמשמע גבי בנתיה וכו' לא משמע הכי ועמ"ש לעיל בסמוך) מיהו נראה דיש לפרש הברייתא כפשטיה דקמ"ל בהא דאמרינן אין אומרים נמתין וכו'. לאפוקי ממאן דאמר בב"ב דף ק"ע דצריך לברר דבריו אף בטוען מילתא יתירתא. ועיין בח"מ ריש סימן ע"ה וא"כ יש לומר דהיינו דקמ"ל נמי דאפילו באו עדים ואמרו לא ידענו. לאפוקי מדעת יש אומרים שם דהיכא דאמר יש לי עדים אע"ג דלא צריך ואמרו לא ידענו דלא מהימן. ואין קושיא מזה על דעת יש אומרים שם דיש לומר דהכא שאני משום שהתירוה כבר. ולפ"ז יש לומר דאין העדים יודעים כלל אפילו מן השביה דהא ברייתא מילתא אחריתא קמ"ל אע"ג דניתפסה בשיקרא ולא ביררה הדברים ולהכי צריך להקשות לקמן בסמוך והאמר אבוה דשמואל דמברייתא אין ראיה כלל היכי דבאו עדים שנשבית. והא דבעי בברייתא התירוה קודם היינו כדעת יש אומרים הנ"ל. מ"מ אין מזה ראיה לדבריהם דלבתר דקמ"ל אבוה דשמואל יש לומר דהעדים יודעין מן השביה ולהכי בעי דוקא התירוה אלא דלא מצי להקשות דהוי מצי למימר כן ועמ"ש לקמן. וק"ל:
בגמרא והאיכא עדים במדינת הים וכו'. אמר רב אשי עדי טומאה איתמר וכו'. הנה הרמב"ם ז"ל ובש"ע סימן ז' סעיף ז' כתבו אפילו יצא קול שיש עדי טומאה מתירין אותה עד שיבואו. שבשבויה הקילו. והב"ש ס"ק י"ג נתקשה בזה דמנ"ל להתיר אותה כשיש קול וז"ל שם ואפשר דס"ל פי' הסוגיא והאיכא עדים במדינת הים היינו לפי המסקנא עדי טומאה היינו שיצא הקול שיש עדי טומאה ומיהו צ"ע ליישב הסוגיא וגם נראה דהתוס' לא ס"ל פי' זה. עוד כתב בסעיף י"ד שבשבויה הקילו משמע באשת איש לא הקילו כה"ג ומזה מבואר דלא דייקינן מדקתני עדים מכלל דקול לא דהא באשת איש נמי תני עדים עכ"ל. נראה פי' דבריו ז"ל דקשה ליה דמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל וש"ע דאפילו יצא הקול קודם ההיתר מתירין אותה. וזה לא נשמע דהא מדמקשה טעמא דלא אתו וכו' משמע להדיא דמיירי הכא לאחר ההיתר אלא שכתב דלמסקנא יש לומר שיצא קול קודם ההיתר. ומיהו צ"ע ליישב הסוגיא דא"כ ה"ל לשנויא אפילו בעדי שביה בשיצא הקול קודם ההיתר. והוא הדין דקשה יותר דמנ"ל אפילו בקול דעדי שביה קודם ההיתר כיון דהסוגיא מיירי בקול שאחר ההיתר. אך בזה יש לומר מדנקט במתניתין ואם יש עדים שנשבית יש לדייק עדים דוקא ולא קול:
ומה שכתב הב"ש בס"ק י"ד ומזה מבואר דלא דייקינן וכו'. קשה דזה הדיוק אינו אלא למעט קול עדי שביה. וא"כ יש לדייק כן גם באשת איש דאפילו יש קלא שהיתה אשת איש נאמנת והא דכתבו הרמב"ם וש"ע בשבויה הקילו הא הם בעדי טומאה מיירי וזה בודאי אסורה באשת איש כשיש קול שהיא עדיין א"א. ותו נלענ"ד דלק"מ דהא קי"ל כמאן דמתניתין אסיפא ואם משנשאת אבל ברישא ואם יש עדים היינו אפילו לאחר שנשאת א"כ ממילא אי אפשר למיתני קול דהא ה"ל קלא דבתר נשואין דלא חיישינן ליה. ואפשר דאפילו בהתירוה להנשא אינו מועיל קול. והא דכתבו בשבויה הקילו היינו קודם ההיתר. אך אכתי לא מתרצא קושיא קמייתא דלא משני בקול דעדי שביה קודם ההיתר. אמנם הנלפענ"ד דיש לומר דקול דשביה גרע טפי מקול דטומאה והוא דהא קי"ל בח"מ סימן קמ"ט וק"נ והוא מסוגיא ב"ב דף ל"ב בעובדא דרבה בר שרשום דלא אמרינן מיגו דאי בעי אמר דידיה הוא הואיל ונפיק עליה קלא דארעא דיתמי והכי קי"ל בסימן ע"ב סי"ח דבדבר מפורסם לא אמרינן מיגו דאי בעי מכחיש אע"ג דאין מוציאין ממון בקול אפ"ה מיגו לא אמרינן. ולפ"ז יש לומר דהרמב"ם והש"ע דוקא קול עדי טומאה קאמרי אבל קול דשביה באמת לא מהני. ובזה א"ש דלמסקנא מיירי קודם ההיתר ולא מצי משני בעדי שביה דקול דעדי שביה גרע טפי דליכא מיגו ולא מהני קודם ההיתר. וצ"ל לאחר ההיתר יצא הקול שפיר מקשה דאפילו אתו עדים נמי. אבל לבתר דמשני עדי טומאה יש לומר אפילו קודם ההיתר. אך אכתי אינו מוכרח דלמסקנא מיירי קודם ההיתר. ונלענ"ד דנפקא ליה להרמב"ם ז"ל מסוגיא דקידושין דף י"ב דמייתי ראיה שם רב חסדא מדר' חנינא דאמר עדים בצד אסתן. וקאמר אביי ורבא לא ס"ל משום דבשבויה הקילו דהיינו ממש דברי הרמב"ם ז"ל והתם בלא התירוה מיירי אע"ג דמשמע דכבר נתקדשה כדקאמר שם לאו כל כמינך דאסרת אבתרא וזה ה"ל כהתירוה לדעת הר"ן בסימן י"ז סעיף ל"ט מ"מ צ"ל שיצא הקול קודם הקידושין דאל"ה ה"ל קלא דבתר נשואין דלא חיישינן לה דנשואין לאו דוקא כדאיתא באה"ע סימן מ"ו סעיף ס"ח אפילו אחר קידושין וכו' וא"כ מאי ראיה מדר' חנינא ש"מ דבשבויה אפילו יצא קול קודם ההיתר. וכ"ש דא"ש לדעת הפוסקים דנשאת בלא רשות בית דין לא ה"ל כהתירוה כמבואר שם בסעיף ל"ט בב"ש ס"ק קכ"ג לדעת הרמב"ן והריב"ש ע"ש. ואפשר דהר"ן דוקא בניסת ולא בקידושין. נמצא שפיר מוכח דאינו מועיל קול טומאה אפילו קודם ההיתר. ונלפענ"ד דיש לומר נמי דא"ש הדיוק דמתניתין דנקט דוקא ואם יש עדים למעט קול דאע"ג דכתבנו דה"ה דאין להתירה בקול דשביה כמו בעדי שביה דתו ליכא מיגו. מ"מ לא מצי למיתני ואם יש קול שנשבית דלאו כללא הוא כיון דאם יש קול טומאה ג"כ שפיר נאמנת במיגו כיון דגם עתה מכחשת הקול שפיר ה"ל מיגו מעליא ולא פסיקא לן למיתני קול משא"כ בעדים. ולפ"ז שפיר יש ראייה דאפילו יש קול דעדי טומאה מתירין אותה מדיוקא דעדים כנ"ל. וכ"כ לתרץ קושיות הב"ש דהא באשת איש נמי תנא עדים דברישא לפי מאי דקי"ל כמאן דמתניתין אסיפא אבל ברישא מיירי אפילו באו עדים אחר שנשאת שפיר תני עדים דוקא דקול דלאחר נשואין לא מהני נמצא דדברי הרמב"ם וש"ע מוכח ממתניתין דנקט עדים. נראה דיש למר דבזה מחולקים שם רב חסדא ואביי ורבא דרב חסדא ס"ל כמאן דמתני ארישא וס"ל דרב חנינא נפקא ליה לדיוקא דמתניתין דעדים אין אבל קול לא וא"כ הך דיוקא איכא נמי ברישא דמיירי באשת איש ואביי ורבא ס"ל דרב חנינא דוקא בסיפא מדייק כן. אבל רישא מיירי אפילו בבאו עדים משנשאת כנ"ל וכמאן דמתני אסיפא ודוק:
ומיהו אפ"ה דחוק קצת דמשמעות הסוגיא דמאי דמסיק עדי טומאה הוא באותו ענין דהוי ס"ד בעדי שביה וכיון דלפי הס"ד מוכרח לומר בעדי שביה לאחר ההיתר דחוק קצת לפרש בעדי טומאה קודם ההיתר ולקמן בסמוך יבואר דיש ליישב גם לפי הס"ד ביצא הקול קודם ההיתר וק"ל:
בא"ד מיהו קשה להרשב"א וכו'. ראיתי בספר מגיני שלמה שכתב לתרץ קושיות הרשב"א משום דהיא נאמנת להכחיש השבויה ומה שהניחו לשבויינהו מאבראי משום דלא ליהוי מיגו דהעזה ע"ש. ולפי מה שיבואר בס"ד בסוגיא דלקמן דהיכא דאינה נאסרת אלא ע"פ עצמה נאמנת להתיר אפילו היכא דהוי מיגו דהעזה וכמ"ש הטור בסימן קנ"ב דמהאי טעמא לא בעינן שתאמר תוך כדי דיבור א"כ לא היו צריכות לאוקמינהו אבראי. אך לפמ"ש לקמן ממשמעות דברי התוספות דהיכא דאיכא מיגו טוב מהני אפילו היכא דנאסרת ע"פ עדים מ"מ כיון שהם לא ידעו מן העדים והיה להם מיגו טוב נאמנות. יש לומר דה"נ אוקמינהו לשבויינהו אבראי כי היכא דיהיה להם מיגו טוב ויועיל אפילו אם יבואו עדים אח"כ שנשבו. ואף כי לאחר שיתירון יבואו השבויות והוי ליה מיגו דהעזה מ"מ כיון שכבר התירון לא תצאו מהיתר הראשון. ולפי הס"ד הוי סבר כיון דאיכא קול דשבויות הוי סבר רב שמן דנאסרות ע"פ הקול וצריך מיגו טוב והכא הוי מיגו דהעזה מפני השבויות כשבאו לבית המדרש ועל זה מקשה טעמא דלא אתו עדים וכו' דהא אפילו היו עדים הרי כבר התירון. ולפ"ז יש לומר דבאמת יצא הקול קודם ההיתר כמ"ש לעיל ממשמעות סוגיא דקידושין אלא דמסתמא הם לא ידעו מן הקול והיה להם מיגו טוב כיון דשבויינהו לא היו עדיין בבית דין והיינו דמקשה דאפילו איכא עדים בכה"ג שלא ידעו מהם היו נאמנות במיגו טוב ואף דכשבאו השבויות הוי ליה מיגו דהעזה מ"מ הא כבר התירון. ולפ"ז אתי שפיר דבין לפי הס"ד ובין לפי המסקנא מיירי הכל כשיצא הקול קודם ההיתר כשיטת הרמב"ם ז"ל שכתבנו לעיל ודוק:
תוספות ד"ה עדי טומאה וכו' שישמש בנה וכו'. עיין בספר מגיני שלמה שכתב לדחות זה דבימי ר"ח לא היה עבודה ולפמ"ש לעיל דר' חנינא נפקי ליה ממתניתין וברייתא דנקטי דוקא עדים וממעט קול א"כ דוחק לאוקמי הכל דוקא שלא בזמן הבית. מיהו לכאורה קשה לי טובא הא דכתבו התוס' בפשיטות דיש איסור מיתה בעבודת חילול שבת הא קי"ל כר' יהושע דס"ל בקידושין סוף פרק האומר דף ס"ו דאין העבודה מחוללת בנודע אח"כ שהוא חלל וא"כ הכא בלא נודע שנטמאה העבודה רצויה וליכא חלול שבת וכ"ש לדעת הרמב"ם ז""ל בפרק ו' מהלכות ביאת מקדש דאפילו לאחר שנודע אם עבד לא חלל. ונראה דהא מקשה הש"ס ביבמות דף ל"ג ע"ב בזר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה הא כשירה בזר אי בהקטרה הא הבערה ללאו יצאה לר' יוסי ומשני בשחיטת פרו של כהן גדול א"כ יש לומר דה"נ הא דכתבו דאיכא איסור מיתה הוא אפילו אי סבירא ליה כר' יוסי א"כ לא מבעיא למ"ד שחיטת פרו של כה"ג בזר פסולה וכיון דאפילו בכהן כשר פסולה כ"ש בחלל. ואפילו למ"ד דכשירה מ"מ כיון דחלל הוא ואינו ראוי לכ"ג דלא אמרה תורה אלא דאינו מחלל עבודה אבל עכ"פ לכל מילי אין לו דין כהן וכ"ש שאינו כ"ג כלל. וממילא דאיכא חילול שבת ביום הכיפורים שחל להיות בשבת. ודוק: ועמ"ש לקמן בזה בדף כ"ו ע"ב:
(כג סע"א) א"ל ר' חנינא לרב שמן בר אבא פוק וכו'.—נ"ל דר' שמן בר אבא ור' חייא בר אבא ושמואל כולם בני אבא בר אבא הכהן הם, דכאן מבואר דר' שמן בר אבא כהן היה, וכן ר' חייא בר אבא היה כהן כמבואר בירושלמי ברכות (פ"ג ה"א, ו ע"א). ועוד שרב שמן בר אבא מוצאו מבבל, כמבואר בחולין צג ב (וכן בירושלמי שבת פ"ו ה"ב, ח סע"א; ושם הוא מכונה: שמעון בר בא או שמעון בר אבא). וכן ר' חייא בר אבא היה מבבל, כמבואר בשבת קה ב. ועוד היו להם שני אחים: פנחס אחוה דמר שמואל (מו"ק יח רע"א, מגלה כב א ועוד) ור' בנאי אחוה דר' חייא בר אבא שבא לפני שמואל (לקמן נ ע"ב) או רבנאי (לעיל כא רע"ב). ואפשר שגם ר' נתן בר אבא (הנזכר בביצה לב ב וב"מ מא א) היה להם אח ששי.
(כג א תוספות) ד"ה עדי וכו' דבשבויה נמי איכא איסור סקילה אם נשאת לכהן שישמש בנה וכו'.—אין זה נכון, דמשנה שלימה שנינו בתרומות רפ"ח: היה עומד ומקריב על גבי המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה וכו' ור' יהושע מכשיר. ודעת הרמב"ם (הל' ביהמ"ק פ"ו ה"י), שאפי' חלל ודאי ידוע שעבד עבודתו כשרה. סוף דבר: אין כאן איסור סקילה כל עיקר.
תרוייהו בפנויה קמסהדי. לדברי שניהם עד עכשיו בחזקת פנויה היתה [קודם שנתקדשה]: איפוך. ברישא תני אם ניסת תצא וסיפא אם ניסת לא תצא: דמגרשי בצנעא. ואפילו הכי לכתחלה לא תנשא משום לזות שפתים: ארישא. אם משניסת באו עדים שהיתה אשת איש והיא ניסת על פי עצמה שאמרה גרושה אני: אסיפא. אנשביתי וטהורה אני והתירוה לינשא ואח''כ באו עדים שנשבית: בשבויה הקילו. דחששא בעלמא הוא דאיכא שמא נבעלה לעובד כוכבים ונפסלה לכהונה: דרב המנונא. דאמר האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת הלכך הא דאמרה גרושה אני מהימנא: ויש לי עדים. שהיו עמי תמיד שלא נתייחדתי עם עובד כוכבים: ואח''כ באו עדים. שנשבית דהשתא לאו הפה שאסר הוא אפי' הכי לא תצא: אפי' יש לה כמה בנים. מן הכהן הזה שנשאה: דאתיין לנהרדעא. להפדותן: אוקמינהו לשבויינהו אבראי. שלא יבואו לפני ב''ד ולא ידעו ב''ד שהן שבויות אלא ע''פ עצמן ויתירום: בנן דמוריין אינון. בנות אדם גדול ובעל הוראה הוא שידעו לעשות הן: לרב שמן. כהן היה: איטפל בקרובותיך. שא אחת מהן שהן קרובותיך: והא איכא סהדי במדינת הים. שראו שנשבו ודלמא אתו לקמן למחר וליומא אוחרן לאחר שתנשא: השתא מיהא לא איתנהו. קודם נישואין ומשום דלמא אתו לא אסרינן לה השתא: עדים בצד אסתן. בצד צפון [מצפון זהב יאתה (איוב לז) מתרגם מדאיסתנא]: ותאסר. בתמיה הא אתו קודם נשואין:
מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. ואם תאמר שנא ושנא דרישא אית לן לאוקמה בחזקת פנויה וסיפא בחזקת אשת איש ויש לומר דברישא אע''ג דאית לן לאוקמה בחזקת פנויה מ''מ תרי ותרי ספיקא דרבנן היא כדמוכח בפרק ד' אחין (יבמות דף לא. ושם) והוה לן למימר תצא מדרבנן וי''מ כיון דלא מפליג בין באו עדים עד שלא ניסת לבאו עדים משניסת ש''מ דלאו רבי מנחם בר יוסי היא אלא רבנן א''כ סיפא נמי אמאי תצא הא שמעינן להו דאמרי לא תצא: תרוייהו בפנויה קמסהדי. לא הוה צריך להא דאפי' ליכא אלא ההוא דאמר נתקדשה לא תצא דאין דבר שבערוה פחות משנים אבל תימה אמאי לא תנשא לכתחלה דהוה לן לאוקמה אחזקה וי''ל כגון שאנו יודעים שזרק לה קדושין ומספקא לן אי קרוב לו או קרוב לה והני ב' סהדי חד אמר קרוב לו וחד אמר קרוב לה דכיון דודאי זרק לה הקדושין לית לן למימר אוקמה אחזקה להתירה לכתחילה אי נמי כגון שהיו נרות דולקות ומטות מוצעות שהיה עומד לקדש כדאמר בסוף המגרש (גיטין פט.) ועד אחד אומר נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה באותה שעה: מאן דמתני לה ארישא כל שכן אסיפא. וא''ת מנא ליה דלמא אסיפא לא מצי קאי דאפי' באו עדים ואחר כך נשאת לא תצא ולמאי דמפרש בסמוך לא ניסת ניסת ממש אתי שפיר: אית ליה דרב המנונא. אע''ג דרב המנונא איירי בפניו מ''מ לענין ניסת ואח''כ באו עדים מהני שלא בפניו: לא תצא מהיתרה הראשון. פירוש ותנשא [לכתחלה] דלא שייך לזות שפתים כלל אבל אין לפרש כי ההיא דיבמות דלא תצא מהיתרה הראשון לענין דאם נשאת לא תצא אבל לכתחלה לא תינשא כדמשמע גבי בנתיה דמר שמואל בסמוך שהתירן לכתחילה: באו עדים לא תצא. פירוש לא תצא מהיתרה הראשון: עד האידנא מאן נטרינהו. פי' דכבר נאסרו: והא איכא עדים במדינת הים. אין לפרש דלמא איכא עדים במדינת הים דאם כן תיקשי ליה נמי אמתניתין דקתני נשביתי וטהורה אני נאמנת ואמאי דלמא איכא עדים אלא הכי פירושה הא יצא קול דאיכא עדים במדינת הים שיודעים שנשבית ומיהו קשה לרשב''א דהיכי סלקא דעתיה השתא דעדים היינו עדי שבויה דא''כ מה הוה צריך למימר הא איכא עדים במדינת הים הוה ליה למימר הא איכא עדים קמן דהא איכא שבויינהו: עדי טומאה איתמר. והא איכא עדים במדינת הים דפריך לעיל פירוש והא יצא קול דאיכא התם עדי טומאה כדפירשתי הקשה ר''ת בפרק קמא דקידושין (דף יב.) גבי ההוא גברא דקדיש באבנא דכוחלא ויתיב רב חסדא וקא משער אי אית בה שוה פרוטה אי לא ומסיק לאו היינו דר' חנינא דאמר עדים בצד אסתן ותאסר וקאמר אביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא אם הקילו בשבויה נקל באשת איש והשתא למאי דמסיק דעדי טומאה איתמר מה לי עדי שבויה מה לי עדי אשת איש ורש''י. פירש שם אם הקילו בשבויה דאיסור לאו וקשה לרבינו תם דבשבויה נמי איכא איסור סקילה אם נשאת לכהן שישמש בנה על גבי מזבח בשבת ומיהו אית ספרים דגרסי התם אם הקילו בשבויה דמנוולה נפשה באפי שבויה כו' פירוש ולא שכיח כולי האי שנטמאה נקל באשת איש דשכיח דידעי אם אית בה שוה פרוטה ובלאו הך גירסא איכא למימר דלא שכיח שיהו עדי טומאה אבל עדים שידעו ששוה פרוטה שכיח:
217ימים לסיום הש״ס