כתובות כד ע"א

אימא [אמור] שלא, ויהא נאמן במה שחוזר ואומר "לקחתיה ממנו".

ועוד: ואי אשמעינן הני תרתי [ואם היה משמיע לנו את שני המקרים הללו בלבד], הייתי אומר שנאמנים הם אף במה שהם מסייגים את עדותם משום שהם עניינים דממונא [של ממון], אבל אשת איש האומרת שהיא גרושה כעת, שהוא ענין דאיסורא [של איסור] אימא [אמור] שלא יאמינו לה במה שאומרת "נתגרשתי", ולכן הוצרך להשמיענו גם בזה.

ושואלים: הדין של "נשביתי וטהורה אני" למה לי? והרי אין כאן שום חידוש! ומשיבים: משום דקא בעי למיתני [שרצה לשנות] את ההמשך: "ואם משנשאת באו עדים — הרי זו לא תצא", משום כך הוזכר גם דין זה לגופו.

ושואלים: הניחא למאן דמתני לה אסיפא [זה נוח למי ששונה אותה, את ההלכה הזו על הסוף], על המקרה של שבויה, אלא למאן דמתני לה ארישא [למי ששונה אותה על ההתחלה] וסבור שהלכה זו אמורה גם במי שאמרה שהיתה אשת איש ונתגרשה — אם כן מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שלפי זה, הדין של שבויה (שאיסורה לכהן הוא קל מאיסור אשת איש) הוא מיותר, ובודאי נאמנת! ומשיבים: משום דקא בעי למיתני [שרוצה לשנות] אחר כך את הדין של "שתי נשים שנשבו", היה צריך להקדים את עיקר ההלכה באשה שאומרת "נשביתי" על אף שנאמנותה ברורה.

ושואלים: והלכה זו של "שתי נשים שנשבו" למה לי? מה החידוש בו יותר מבאשה אחת שנשבתה ומעידה על עצמה בלבד? ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר] כי ניחוש [נחשוש] לגומלין, שמא מה שמעידות זו על זו הוא משום הסכם גומלין, שכל אחת מעידה על חברתה בתנאי שחברתה תעיד כן אף עליה, על כן קמשמע לן [השמיע לנו] שאין אנו חוששים לכך.

ושואלים: והדין של "וכן שני אנשים" המעידים על כהונתם למה לי? הרי בכך אין חידוש, שהרי כבר למדנו שנשים המעידות זו על זו נאמנות! ומסבירים: משום דקא בעי למיתני [שרוצה לשנות] בהמשך פלוגתא [מחלוקת] של ר' יהודה ורבנן [וחכמים] אם עד אחד נאמן לחזקת כהונה, לכך הזכיר קודם לכן הלכה זו ביחס לנאמנות אדם על עצמו לענין כהונה.

א ומעתה באים לדון בגוף ההלכה, תנו רבנן [שנו חכמים]: אדם שאמר "אני כהן וחברי כהן" — הרי הוא נאמן על חבירו להאכילו בתרומה, שנותנים לחבירו תרומה מכח עדות זאת, ואולם אינו נאמן להשיאו אשה מיוחסת, שייחשב כהן לענין יוחסין, עד שיהו שלשה עדים, כלומר, שצריך עוד עד אחד שיעיד על כך ששניהם כהנים, חוץ משניהם, כדי שיהיו שנים מעידין על זה ושנים מעידין על זה. ר' יהודה אומר: אף אינו נאמן להאכילו בתרומה עד שיהו שלשה אנשים, כדי שיהיו בסך הכל שנים מעידין על זה ושנים מעידין על זה.

ומבררים את הסברות: למימרא [האם לומר] כי ר' יהודה חייש [חושש] לגומלין, שכל אחד מהם מעיד על כך שחבירו כהן כדי שבתמורה יעיד לו חבירו כמו כן ובאמת הם משקרים, ורבנן לא חיישי [וכי חכמים אינם חוששים] לגומלין? והא איפכא שמעינן להו [והרי היפך הדברים שמענו אותם אומרים], דתנן [ששנינו במשנה]: החמרין שמובילים על גבי חמוריהם תבואה שנכנסו לעיר, ואמר אחד מהן: התבואה שלי חדש, כלומר, מיבול שנה זו ואינה מובחרת כל כך, ושל חברי ישן, ומשתמרת היטב. או שאמר: היבול שלי אינו מתוקן (אינו מעושר), ושל חברי מתוקן — אינו נאמן. ולכאורה הטעם הוא מפני שהחמרים הינם בדרך כלל עמי הארץ ואינם נאמנים על המעשר, ואף על פי שאומר על שלו שאינו מתוקן, מכל מקום חוששים אנו לגומלין, שמא אומרים כך במקום זה, ובמקום אחר יהפכו דבריהם, ויעיד השני שתבואת חבירו היא המובחרת. ור' יהודה אומר: נאמן. ואם כן רואים שר' יהודה אינו חושש לגומלין!

אמר רב אדא בר אהבה אמר רב: מוחלפת השיטה. כלומר, צריך להחליף את דעות החולקים באחת המשניות, שלשיטה אחת חוששים לגומלין ולשיטה אחרת אין חוששים. אביי אמר: לעולם לא תיפוך [אל תהפוך] ומה שסומך ר' יהודה על החמרים בענין דמאי הוא משום שבדיני דמאי הקילו חכמים, מפני שאנו מניחים כי רוב עמי הארץ מעשרים הן. ותקנת חכמים שיעשרו את הדמאי היא רק מפני חשש רחוק, ולכן יש לסמוך על עדות כל שהיא כדי להתיר, אבל למעשה חושש ר' יהודה לגומלין.

אמר רבא: וכי מדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה קשיא [קשה], ואילו דרבנן אדרבנן לא קשיא [מדברי חכמים על דברי חכמים אינו קשה]? הרי יש סתירה גם בשיטת חכמים, שהרי אף שיטתם הפוכה! אלא כך צריך לומר: מדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה לא קשיא [אינו קשה], כדשנינן [כפי שתירצנו], שר' יהודה מיקל בדמאי. ואילו דרבנן אדרבנן לא קשיא [מדברי חכמים על דברי חכמים אינו קשה] מטעם אחר; אכן חכמים אינם חוששים לגומלין, אך במקרה של החמרים מדובר כדאמר [כפי שאמר] ר' חמא בר עוקבא לגבי נושא אחר, ששם מדובר באופן שכלי אומנותו בידו של האיש מוכר התבואה,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כד - א

אימא לא נתכוין לומר "ולקחתיה ממנו" בתחילה, ורק לאחר שאמר "שדה זו של אביך הייתה" וראה שמפסיד לעצמו, הוסיף ואמר "ולקחתיה ממנו" ואילולי מתניתין הוי אמינא דאינו נאמן בזה, לכך קמ"ל תנא דמתניתין דנאמן.

ואי אשמעינן הני תרתי, מתניתין ד"מודה רבי יהושע", ומתניתין ד"העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה", הוי אמינא דדוקא התם אמרינן "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" משום דגבי ממונא הם מעידים, אבל מתניתין ד"האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני" דגבי איסורא היא מעידה - אימא לא מהימנא, קמ"ל מתניתין דאף לגבי איסורא אמרינן "הפה שאסר" ^[116].

ומקשינן בגמרא: אכתי מתניתין ד"נשביתי וטהורה אני" (לעיל כב' ע"א) למה לי? והרי לא השמיענו התנא במשנה זו שום חידוש בדין "הפה שאסר" ^[117].

ומשנינן: דתני להא מתניתין משום דקא בעי למיתני בסיפא "ואם משנשאת באו עדים הרי זו לא תצא"

ומקשינן: והא בגמרא לעיל (כ"ג ע"א) נחלקו רב אושעיא ורבה בר אבין, אי סיפא דסיפא - "אם משנשאת באו עדים הרי זו לא תצא" קאי ארישא דסיפא - "ואם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת", או דלמא, קאי ארישא דמתניתין - "האשה שאמרה אשת איש וגרושה אני נאמנת" ועל זה אמרינן דאם יש עדים לא תצא.

וא"כ - הניחא למאן דמתני להאי ד"ואם נישאת ואח"כ באו עדים לא תצא", אסיפא ד"ואם יש עדים שנשבית אינה נאמנת", אזי אפשר לומר שזהו חידושא דמתניתין.

אלא למאן דמתני להאי ד"ואם נישאת ואח"כ באו עדים לא תצא", ארישא ד"האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני", מאי איכא למימר, למה הוצרך התנא להשמיענו את הסיפא דנאמנת לומר "נשביתי וטהורה אני" דהא כבר השמיענו דין "הפה שאסר"?

ומשנינן: להא השמיענו דין "נשביתי וטהורה אני" - משום דקא בעי למיתני (לעיל כג' ע"ב) למתניתין ד"שתי נשים שנשבו זאת אומרת נשביתי וטהורה אני וזאת אומרת נשביתי וטהורה אני אינן נאמנות".

והוינן בה: והאי מתניתין גופא ד"שתי נשים שנשבו" למה לי? וכי איזה חידוש השמיענו בהם התנא? ^[118] ומשנינן: להא השמיענו למתניתין ד"שתי נשים שנשבו" משום סיפא ד"ובזמן שהן מעידות זו את זו הרי אלו נאמנות" - מהו דתימא ניחוש לגומלין, שמא הערימו לטהר אחת את חברתה, קמשמע לן דלא חיישינן.

ומקשינן: אכתי מתניתין דידן - "וכן שני אנשים זה אומר כהן אני וכו'" למה לי?

ומשנינן: דתני למתניתין משום דקא בעי למיתני פלוגתא דרבי יהודה ורבנן אי מעלין לכהונה על פי עד אחד.

תנו רבנן בברייתא:

שנים שבאו לבית הדין, ואין ידוע לנו יחוסם, ואמר אחד מהם - "אני כהן וחברי כהן!".

נאמן להאכילו בתרומה על פי עדותו, וסבירא להו לרבנן דלא חיישינן לגומלין, וטעמא יבואר לקמן בשמעתין.

ואינו נאמן להשיאו אשה מיוחסת, שמא ממזר הוא, ומעלה עשו ביוחסין שלא להשיא לאדם אשה עד שיבדקו אחריו שאינו ממזר. ^[119]

עד שיהו שלשה אנשים, כגון ראובן שמעון ולוי, שנים, כגון ראובן ושמעון, מעידין על זה, היינו לוי. ושנים, כגון שמעון ולוי, מעידין על זה, היינו ראובן.

רבי יהודה אומר: אף אינו נאמן העד אחד להאכילו בתרומה, עד שיהו שלשה אנשים, כנ"ל, שנים מעידין על זה ושנים מעידין על זה.

ושקלינן וטרינן לבאר מחלוקתם:

למימרא דטעמא דרבי יהודה דאף לגבי תרומה אינו נאמן אלא על פי שני עדים, משום דחייש לגומלין, דהיינו שמא הערימו ביניהם להעיד כל אחד על חבירו.

ורבנן דפליגי עליו וסברי שנאמן כל אחד להעיד על חברו, טעמם משום דלא חיישי לג ומלין.

ודחינן: והא ליכא למימר הכי, דהא איפכא שמעינן להו, דרבנן חיישי לגומלין, ורבי יהודה לא חייש לגומלין.

והיכא שמעינן להו: דתנן במסכת דמאי - "החמרין [מוכרי יינות] שנכנסו לעיר למכור יינם, ואמר אחד מהן: "שלי יין חדש, ועדיין אינו יבש כל צרכו, ושל חברי יין ישן ויבש כל צרכו ^[120], שלי אינו מתוקן [מעושר] ושל חברי מתוקן [מעושר] " אף על פי שמשבח את יינו של חברו ומזלזל את יינו שלו, אינו נאמן. כיון שעם הארץ הוא וחשוד על המעשרות. ואע"פ שמעיד על שלו שאינו מתוקן, ועוד - שמוסיף דברים לשבח את יינו של חברו ^[121], אינו נאמן להחזיק את יינו של חברו בחזקת מתוקן, דחיישינן שמא מערימים הם - "אמור אתה כאן ואני במקום אחר".

רבי יהודה אומר: נאמן להחזיק את יינו של חברו בחזקת מעושר, דלא חיישינן לגומלין.

וא"כ קשיא מרבי יהודה לר' יהודה, דבמתניתין חייש לגומלין ואילו גבי דמאי לא חייש לגומלין, וכן מרבנן לרבנן, דבמתניתין לא חיישי לגומלין וגבי דמאי חיישי לגומלין.

ומתרצינן: אמר רב אדא בר אהבה אמר רב - מכח קושיא זו עלינו לומר דמוחלפת השיטה, ורבי יהודה הוא דלא חייש לגומלין, ורבנן חיישי לגומלין.

ואילו אביי אמר - לעולם לא תיפוך את השיטות, ובעלמא חייש רבי יהודה לגומלין.

ודקשיא לך אמאי גבי דמאי לא חייש רבי יהודה לגומלין? תשובתך שבדמאי הקילו ולא חששו לגומלין משום שרוב עמי הארץ מעשרין הן, ובשביל חשש רחוק - שמא הוא מן המיעוט שאינם מעשרים, ושמא נתכוונו לגומלין, לא חיישינן לאסור את התבואה. ^[122]

אמר רבא לאביי, - וכי רק דרבי יהודה אדרבי יהודה קשיא לך, ודרבנן אדרבנן לא קשיא לך, שנזקקת לתרץ רק את דברי רבי יהודה ולא את דברי רבנן?!

אלא, דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא. כדשנינן, דבדמאי הקלו.

ואף דרבנן אדרבנן לא קשיא, דלעולם לא חיישי רבנן לגומלין.

ודקשיא לך אמאי בדמאי חיישי רבנן לגומלין? תשובתך - דעל כרחינו נעמיד את המשנה כדאמר רבי חמא בר עוקבא גבי ענין אחר, שהעמיד משנה באומן שכלי אומנותו בידו, ולקמן בשמעתין יבואר גבי מה אמר כך רבי חמא בר עוקבא,

הערות

^[116] וכמו כן אי אפשר ללמוד את דין "הפה שאסר" ממתניתין ד"האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני", משום דממונא מאיסורא לא ילפינן, והוי אמינא, דדוקא גבי איסורא שייך דין הפה שאסר ולא גבי ממונא - ריטב"א.

^[117] ואם תמצא לומר שהשמיענו התנא את הסיפא - "ואם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת, " - משום הא לא איצטריך דכבר שנינו (לקמן כז' ע"א) "עיר שכבשוה כרכום כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות" ואינה נאמנת לומר טהורה אני. - תוספות

^[118] ואם תמצא לומר דהשמיענו התנא שאחת נאמנת על חברתה, משום הא לא איצטריך, שהרי בהדיא שנינו לקמן (דף כז' ע"א) דאפילו עבד ושפחה נאמנים להתירה. - תוספות.

^[119] רש"י כאן, ולקמן בד"ה להשיאו אשה. אך הראשונים הקשו לדעת רש"י, הרי קיימא לן בקידושין (דף עו' ע"א) שכל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות, ואין צריך לבדוק אחרי כל אדם כדי להשיאו אשה? ונאמרו בזה כמה תרוצים: א. הרא"ש (קידושין עב' ע"ב) כתב, שדעת רש"י שנפסקה הלכה כרבי מאיר, דלית ליה "כל המשפחות בחזקת כשרות". ב. הרמ"ה (הובא בטור אבן העזר סימן ב') כתב, שדעת רש"י, דאף לרבנן דסבירא להו ד"כל המשפחות בחזקת כשרות", הני מילי היכא שמשפחתו ידועה ויש לה חזקת כשרות, אך זה שמשפחתו אינה ידועה אף רבנן מודו דלית ליה חזקת כשרות. אך יעויין בתוספות בסוגיין, דפליג על רש"י, וסבירא ליה דלעולם אין לחוש לממזרות, והכא איירי לענין שאם ישא אשה לא תהיה בתו מותרת לכהונה עד שיבדקו אחריו אם אינו חלל, משום שאין ישראל מכירים חללים שביניהם, ולענין זה לא מהני חזקת כשרות. תירוץ נוסף תרצו התוספות - דהכא איירי כשיצא ערער על כשרותו, דאז אפילו לרבנן לא מהני חזקת כשרות.

^[120] כך פירש רש"י בסוגיין, אך לקמן (נו' ע"ב) פירש רש"י בשם יש מפרשים - "שלי חדש", היינו מתבואה חדשה שלא הונף עליה העומר. אך התוספות דחו פירוש זה - דלא מצינו בשום מקום דנחשדו עמי הארצות על איסור חדש.

^[121] כך פירש רש"י, ומשמע מדבריו דמה שמשבח את התבואה של חבירו, הוי סיבה להאמין לדבריו יותר. אך רבינו תם כתב, דמה שמשבח את תבואתו של חברו, הוי סיבה יותר לחוש לגומלין. והיינו רבותיה דרבי יהודה דמכל מקום לא חיישינן לגומלין. והקשה רבינו תם, דא"כ מאי מקשינן מרבנן דדמאי על רבנן דמתניתין, דלמא דוקא בדמאי דנראים כגומלין, משום שכל אחד משבח תבואתו של חברו, אזי חיישינן לגומלין, אבל בעלמא לא חוששים לגומלין. ותירץ - דאי סבירא לרבנן בעלמא דלא חיישינן לגומלין, ודאי שמשום שנראים כגומלין לא הוו חיישי, אלא על כרחך דאף בעלמא חיישי לגומלין, ואכתי קשיא מרבנן על רבנן.

^[122] ובירושלמי מבואר טעם נוסף מדוע הקל רבי יהודה בדמאי - מפני חייהם של בני העיר, כדי שיהיו החמרים מספקים תבואה לעיר.

אימא [אמור] שלא, ויהא נאמן במה שחוזר ואומר "לקחתיה ממנו".

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

say no, his claim is not accepted.

And if the tanna taught us these two cases, one might have thought that the claim is deemed credible due to the fact that the cases involve monetary matters; however, in the case of a married woman who claims that she was divorced, which is a ritual matter, say no, she is not deemed credible. Therefore, it was necessary for the tanna to teach us all three cases.

The Gemara asks: With regard to the case where one says: I was taken captive and I am pure, why do I need the tanna to teach that case? There is no novel element in that ruling, as it is merely another application of the same principle. The Gemara answers: The tanna taught that case due to the fact that the tanna sought to teach based on it: And if the witnesses came after she married, this woman need not leave her husband.

The Gemara asks: This works out well according to the one who teaches this halakha in reference to the latter clause of the mishna with regard to a woman taken captive. However, according to the one who taught this halakha in reference to the first clause of the mishna, with regard to a woman who claimed that she was married and divorced, what is there to say? According to that opinion, the ruling with regard to a woman taken captive who claims that she remained pure is superfluous. If a woman is deemed credible in the case where the concern is that she is a married woman, she is all the more so deemed credible when the concern pertains to a less severe prohibition, that of a woman who was violated in captivity marrying a priest. The Gemara answers: The tanna taught the superfluous halakha that a woman claiming that she was taken captive and remained pure is deemed credible as an introduction, due to the fact that he sought to subsequently teach the case of two women who were taken captive.

The Gemara asks: And why do I need the tanna to teach the case of two women who were taken captive? What novel element is introduced in that case that did not exist in the case of one woman? The Gemara answers: Lest you say: Let us be concerned for collusion between the women, that each would testify for the benefit of the other, the tanna therefore teaches us that this is not a concern.

The Gemara asks: And why do I need the tanna to teach the following case: And likewise two men, each testifying that the other is a priest? He already taught that if two women each testify that the other is pure, they are deemed credible. The Gemara answers: The tanna taught the superfluous halakha with regard to two men as an introduction, due to the fact that he sought to subsequently teach the dispute between Rabbi Yehuda and the Rabbis, concerning whether or not the testimony of a single witness is deemed credible to establish another’s presumptive status as a priest.

§ The Gemara elaborates: The Rabbis taught in a baraita: In the case of two men, each of whom says: I am a priest and my counterpart is a priest, each is deemed credible with regard to enabling his counterpart to partake of teruma. But he is not deemed credible with regard to establishing his presumptive status as a priest of unflawed lineage for the purpose of his marrying a woman until there are three people, the two claiming to be priests and an additional witness, so that there are two witnesses testifying with regard to the status of this person and two witnesses testifying with regard to the status of that person. Rabbi Yehuda says: Each is not deemed credible even with regard to enabling his counterpart to partake of teruma until there are three men, so that there are two witnesses testifying with regard to this person and two witnesses testifying with regard to that person.

The Gemara asks: Is that to say that Rabbi Yehuda is concerned for collusion between them, and the Rabbis are not concerned for collusion? But didn’t we learn that they said the opposite? As we learned in a mishna: In a case where there were donkey drivers who entered a city, and one of them said: My produce is new from this year’s crop, and it is not yet completely dry and therefore of lower quality, and the produce of my counterpart is old and dry and therefore more durable; or if he said: My produce is not tithed and the produce of my counterpart is tithed, he is not deemed credible. Presumably, there is collusion between the two merchants. In this city, one denigrates the quality of his own produce, enhancing his credibility, while praising the quality of the produce of his counterpart; and his counterpart says the same in the next city that they enter. And Rabbi Yehuda says: He is deemed credible, as apparently he is not concerned for collusion between the merchants.

Rav Adda bar Ahava said that Rav said: The attribution of the opinions is reversed in one of the mishnayot, so that the opinions of the tanna’im are consistent in both the case of the priests and the case of the donkey drivers. Abaye said: Actually, do not reverse the attribution, and the fact that Rabbi Yehuda accepts the claim of the donkey driver is because with regard to doubtfully tithed produce [demai] the Sages were lenient, because most amei ha’aretz tithe their produce. The ordinance of the Sages classifying produce purchased from an am ha’aretz as doubtfully tithed produce and requiring its tithing is based on a far-fetched concern. Therefore, testimony of any sort is sufficient to permit its consumption. However, as a rule, Rabbi Yehuda is concerned about collusion.

Rava said: Is that to say that the contradiction between one statement of Rabbi Yehuda and another statement of Rabbi Yehuda is difficult, but the contradiction between one statement of the Rabbis and another statement of the Rabbis is not difficult? Clearly, the contradiction between the rulings of the Rabbis in the respective mishnayot is difficult. Rather, the contradiction between one statement of Rabbi Yehuda and another statement of Rabbi Yehuda is not difficult, as we explained above that Rabbi Yehuda was lenient with regard to doubtfully tithed produce. The contradiction between one statement of the Rabbis and another statement of the Rabbis is also not difficult. Fundamentally, the Rabbis are not concerned for collusion between the two parties. However, in the case of donkey drivers they are concerned, as Rabbi Ḥama bar Ukva said in another context that it is referring to a case where one has the tools of his trade in his hand.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אני כהן וחברי כהן נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה. פירש רש"י אשה מיוחסת. איכא למידק, אף להשיאו אמאי לא, והרי לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין, כדאמרינן בפרק עשרה יוחסין (קידושין עו, א-ב) גבי הנושא אשת כהנת צריך לבדוק אחריה ארבעה אמהות, ותבדוק נמי איהי בדידיה, ומהדרינן לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין, כלומר, לפסולי כהונה, ולפסולי קהל כממזרי ונתיני לא חיישינן, שכל המשפחות בחזקת כשרות הן, ועוד, דישראל מכירין ממזרין שביניהם, וכל מאן דאתא ואמר ישראל כשר אני אין בודקין אחריו לרבנן דאמרי בקידושין (שם), כל המשפחות בחזקת כשרות הן וקיימא לן כותייהו, ואמרינן נמי ביבמות פרק החולץ (יבמות מה, א) גבי גוי ועבד הבא על בת ישראל, ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר ליה זיל גלי או נסיב בת מינך, אלמא במקום שאין מכירין אותו משיאין לו אשה מכל מקום, ואין מצריכין אותו ראיה שאינו פסול מפסולי וההיא דאמרינן בפרק החולץ (יבמות מו, ב) גוי שבא ואמר גר אני צריך לביא ראיה, ההיא במוחזק לן דגוי הוה אלא שבא עכשיו לומר שנתגייר, הא באיניש דעלמא דאתא ואמר ישראל אני נאמן לכל דבר, וכדאמרינן בפסחים (ג, ב) ההוא גוי דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים, אלמא מסתמא מחזקינן ליה בישראל, ומעשים בכל יום משיאין נשים לכל אדם בכל מקום בחזקת שהוא ישראל וכשר.
ויש לומר, דברייתא זו אתיא כרבי מאיר, דאמר כל המשפחות בחזקת פסולין הן עד שיודע לך שזה כשר כדאיתא בפרק עשרה יוחסין (קידושין עו, ב).
ור"ת ז"ל כתב בספר הישר (סי' ל, סי' נ"ח, והו"ד בתוס'): דלהשיאו אשה לאו דוקא, אלא כלומר אינו נאמן ליוחסין, ולומר שאין כהן שהוא בדוק נושא בו, וכן משפחות הבודקות כגון של מזבח ודוכן וסנהדרין כדי שלא תהא משפחתם עיסה. ויש כיוצא בה שלא דקדקו בלשון, כאותה ששנינו בפרק קמא דמכילתין (יג, א), אבל עדות אשה בבתה הולד שתוקי, ובתה לאו דוקא אלא וולדה בין זכר בין נקבה, הכא נמי להשיאו אשה לאו דוקא אלא ליחס זרעו בכהונה קאמר, והוא הדין דהוה מצי למיתני ואין נאמן לעבודה, אלא חדא דאית בה כולהו נקט. ודעת ר"ת ז"ל: שאין בודק אלא או משום עבודה או להכשיר זרעו לכך, אבל אילו לא רצה לבדוק נושא ואינו בודק בישראל.

למימרא מאי דר' יהודה חייש לגומלין ורבנן לא חיישינן לגומלין, והא איפכא שמעינן להו דתנן החמרין כו'. אבל מתניתין דשתי נשים שנשבו (לעיל כתובות כג, ב) לא קשיא לן לר' יהודה, אף על גב דאיכא למיחש בהו לגומלין, כדאמרינן לעיל בשתי נשים ואפילו הכי לא חיישינן, ומשמע דליכא מאן דפליג בה, דרבי יהודה ודאי בנשים שנשבו לאו משום דלא חייש בהו לגומלין הוא, אלא משום דקסבר דשבויה זו בקדושתה קיימא, דמפני שמיעך לה ערבי בין דדיה לא פסלה מן הכהונה, ואפילו חדא נמי משתריא אפומא דידה כדאיתא לקמן בפרק נערות (להלן לו, ב). והא נמי דרמי מדרבנן דמתניתין דהחמרין לרבנן דברייתא, ולא רמי מינה לרבנן דמתניתין, משום דניחא ליה למרמי לרבנן ולרבי יהודה, ואילו רמה ליה אמתניתין לא הוה מצי למרמי אלא ארבנן בלחוד.

למימרא דר' יהודא חייש לגומלין. פי' בעד א' דאי בשני עדים הא חיישינן כדקתני סיפא בהדי' שלי חדש ושל חבירי ישן פי' רש"י ז"ל דלא לענין אסור קאמר לי' אלא להשביח מקחו של חבירו לפי שהישן משובח כדתני ישנות משלש חדשות מד' וכן עיקר. יש שפירש דלענין אסורא קאמר הכי שלי חדש שלא התירו העומר ושל חבירי ישן משל אשתקד שהתירו עומר א"נ שלי חדש משל שנה שביעית ושל חבירי ישן משל שנה ששית ולא נהירא חדא דהא אשכחן שנחשדו סתם עם הארץ לא בחדש ולא בשביעי' וכדכתיב' בפרק הניזקין ובפ' קמא דחולין ועוד כי פרכי' לקמן מדמאי הקלו דרוב עמי הארץ מעשרין הם לענין של חבירו מתוקן לענין של חבירי ישן מאי איכא למימר. ועוד הקשו ז"ל מדתנן במסכת דמאי נכנס לעיר ואינו מכיר מי הם ואמ' מאן נאמן למעשר אמר לו אחד אני איני נאמן אבל חבירי נאמן הרי זה נאמן הלך ליקח ממנו אמר לו מי כאן מוכר ישן ואמר לו מי ששלחך אצלי אע"פ שהן הגומלין זה את זה הרי אלו נאמנים ע"כ ומדקאמר לשון מי כאן מוכר ישן מכלל דעד השתא חדש לקח ואי לענין איסור הוא אחר שלקח חדש ולא חש לאסורא חוזר אחר ישן דהתירא אלא ודאי לענין שבח המקח הוא כדפי' רש"י ז"ל וקמ"ל כיון דמוסיף בה דברים אחרי' לא אמר בה להשביח תבואת חבירו מתכוון וליחוש לגומלין: כשכלי אומנתו בידו. פירוש דמוכחא מלתא דתגר קבוע הוא ורוצה למכור ומשום גומלין הוא דאמרי הכא:

חמרים המוליכים תבואה למכור בכרכים ובעיירות והם עמי הארץ שתבואתם דמאי ונכנסו לעיר ואמר אחד מהם שלי אינו מתקן ושל חברי מתקן אינו נאמן להעמיד את של חבירו בחזקת מתקן שאינם אלא מערימים אמור אתה כך במקום זה ואני כך במקום אחר או שמא קנוניא הם עושים כדי לחלק השכר ביניהם ואפילו צירף בו דברים אחרים לשבח את של חברו כגון שאמר שלי חדש ואינו יבש כל צרכו ושל חברי ישן ויפה הימנו אינו נאמן ויראה מן הסוגיא דוקא בשהיו כלי אמנותם בידו כגון הסאה והמחק כאדם העשוי למכור ואחר כך נמנע ולא מכר וזלזל בשלו ושבח את של חברו:

מתני' וכן שני אנשים זה אומר כהן אני וז"א כהן אני אין נאמנים ובזמן שהן מעידים זע"ז הרי אלו נאמנים. ר"י אומר אין מעלין לכהונה ע"פ ע"א. אר"א אימתי בזמן שיש עוררים. אבל במקום שאין עוררים מעלין לכהונה ע"פ ע"א. רשב"ג אומר משום ר"ש בן הסגן מעלין לכהונה ע"פ ע"א. פי' ב' אנשים שבאו ממדה"י ולא ידענו מי הם ז"א כהן אני וז"א כהן אני. אין נאמנים ליתן להם תרומה ובזמן שמעידים זע"ז שז"א אני וחברי כהנים וכמו כן זה הרי אלו נאמנים שמעלין לכהונה ע"פ ע"א. ואפילו היכא דאיכא למיחש לגומלין. ר"י אומר אין וכו' ואפילו היכא דליכא גומלין וכ"ש היכא דאיכא גומלין. פי' העד אתה עלי ואני עליך. אר"א אימתי אין מעלין במקום שיש עוררים הבאים לפוסלו. אבל במקום שאין עוררין מעלין והוא דליכא גומלין רשב"ג אומר וכו'. לקמן מפרש מאי בינייהו:

ת"ר זה אומר אני כהן וחבירי כהן . וז"א אני כהן וחבירי כהן נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה עד שיהיה שלשה ב' מעידים ע"ז. וב' מעידים ע"ז. פי' המורה אינו נאמן להשיאו אשה מיוחסת ומעלה הוא בכהונה. (ולכך) [וכן] פי' גם ר"ח דאינו נאמן להשיאו אשה הראויה לכהונה. דחיישינן שמא חלל הוא. וק' לי א"כ איזה אשה יקח. דכשירה הראויה לכהונה אסרת לו ישא פסולה לכהונה אסור לו ליקח. דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא באומרו כהן אני. ותו אפילו אי ברירא לן דחלל הוא. אמאי לא ישא אשה כשרה ואפי' בתו של כ"ג. והא קי"ל דלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים. ונ"ל לפרש? דהאי דאמר להשיאו אשה לאו להשיאו לו אשה. אלא להשיא מנשיו לכהונה. כגון אלמנתו ובתו דמספקינן ליה בחלל. ובת חלל ואלמנות חלל הן פסולות לכהונה:

תנו רבנן אני כהן וחבירי כהן נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה כו'. קשיא לן להשיאו אשה אמאי לא. דפסול' קהל לא חיישי' מסתמ'. והכי אמרינן התם ביבמות זיל גלי. או נסיב בת מינך. אלמ' דאי גלי מוקמי ליה בחזק' כשר ומנסבי ליה. אי משו' פסולי כהונה נמי הא קי"ל לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין. ואיכא דמוקים לה כגון דנפק עלה קלא דפסלו'. ואע"ג דקיימא לן דאין ערער פחות משנים. ה"מ לפסולין ממש אבל לענין יוחסין חיישי' דמעלה עשו ביוחסין והיינו דנאמן לתרומה ולא להשיאו אשה. ואיכא מאן דאמר דמתני' ר"מ דאמר כל המשפחות בחזקת פסולות. ופליגא רבנן דקסברי דכל המשפחות בחזקת כשרו' וקיי"ל כוותייהו. וזהו שנוהגין עכשיו להשיא כל אד' ע"פ עצמו. דוודאי נאמן לומר ישראל הוא כדמוכח בפסחים בההוא עובדא דאמרי' בההוא א"י דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים. וכיון דנאמן לומר שהוא ישראל הרי הוא בחזקת כשר כרבנן. ורבי' יעקב ז"ל פי' להשיאו אשה לאו דווקא אלא כלומר לענין יוחסין. שיהא אצלנו בחזק' מיוחס להעלות בנו לעבודה או לסנהדרין או להשיא בתו לכהן הבא לישא ורוצה לבדוק. ולפי דעת רבינו נ"ר חוב' עליו לבדוק שאין שום כהן רשאי לישא בלא בדיקה משו' משפחה שאינה מוחזקת כמו שמוכיח במסכת' קידושין ואינו נאמן אצלינו שיהא בחזקת מיוחס ע"פ עד אחד בלא שנים.

וז"ל הרמב"ן נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה איכא דרמי הכא להשיאו אשה אמאי לא הא אמרינן בפרק עשרה יוחסין ותבדוק נמי איהי בדידיה ומהדרינן לא הוזהרו [כשרות לינשא לפסולות אלמא לפסולי כהונה לא הוזהרו] ולממזרים ולשאר פסולי קהל לא חששו משום דמכירין ישראל פסולין שביניהם וביבמות בפרק החולץ נמי אמרינן זיל גלי או נסיב בת מינך אלמא אי גלי למקום שאין מכירין אותו יהבה ליה אתתא ולא חיישינן לפסולי קהל. איכא דמפרש דבאיכא עליה קלא דהוא פסול ולענין יוחסין חוששין לקול דהא דאמרינן אין ערעור פחות משנים לפסלו ממש שלא להעלותו על פי היחיד אבל כי ליכא קלא לא ואיכא למימר נמי דהך ברייתא סתמא כר' מאיר דס"ל כל המשפחות בחזקת פסולות עד שיודע לך שזו כשרה ומתני' דקדושין אי כרבנן דס"ל כל המשפחות בחזקת כשרות עד שיודע לך שזה פסול משום הכי לא בדקינן בפסול קהל וסיפא דההיא לוים וישראל מוסיפין בשקרא עליה הערעור ואי כר' מאיר בין ברישא בין בסיפא בדקי' אפילו בפסולי קהל ואפילו איהי בדידיה וכי אמר דזיל גלי או נסיב בת מינך משום דס"ל כרבנן דהכי הלכתא ומעשים בכל יום שמשיאין להם נשים על פי עצמן ולא ידעינן אי מישראל נינהו או פסולין דכיון דקי"ל דמי שבא ואמר ישראל אני נאמן היכא דלא איתחזק לן דע"ג הוה כדאמרינן בפסחים [ג ב'] ההוא ע"ג דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים אלמא מחזיקין ליה בישראל וקי"ל דכל ישראל בחזקת כשרים הם עומדין עד שיודע שזה פסול משיאין להם ואין חוששין. ובספר הישר מתרץ דלהשיאו אשה לאו דוקא אלא באומר אינו נאמן ליוחסין לומר שאין כהן שהוא בדוק נושא בתו וכן משפחות שבודקות כגון של מזבח ודוכן וסנהדרין אין משיאין לו שלא יעשה משפחתם עיסה שאין בה כשר לעבודה ולדוכן ודמיא לההיא דתניא בפ"ק אבל עדות אשה לבתה הולד שתוקי כלומר ובתה לאו דוקא הכא נמי להשיאו אשה ליחס זרעו לכהונה קאמר וה"ה דהוה ליה למיתני ואין נאמן לעבודה אלא חדא דאית ביה כולהו נקט וזה הדרך עיקר אבל הלשון אינו מחוור ולפי דעתי שכל כהן בודק בפסולי כהונה ויתברר מדברינו שם במסכת קדושין ולהשיאו אשה היינו להכשיר בתו ואלמנתו לכהן ודעת ר"ת ז"ל שאין בודק אלא משום עבודה ולא להכשיר זרעו בכך והוא מותר בכל הנשים כישראל:
וז"ל הרא"ש ואינו נאמן להשיאו אשה פרש"י להשיאו אשה מיוחסת משום מעלה דיוחסין וקשה לר"ת דהא אמרינן בעשרה יוחסין גבי ההיא משום דהנושא אשה צריך לבדוק בד' אמהות דדוקא כהן בודק אבל אשה אינה בודקת דלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין. ונראה לר"ת דלהשיאו אשה דכוליה שמעתין היינו אשה בדוקה מארבעה אמהות כדתנן בעשרה יוחסין הנושא אשה צריך וכו'. ואז אין צריך לבדוק אחר בתו ומותרת לכהן המשמש על גבי המזבח ובנו נמי משמש על גבי המזבח בלא בדיקה. וה"ק אינו נאמן להשיאו אשה בדוקה להתיר בנו ובתו. ומיהו תמיה לי אמאי קאמר דאינו נאמן לגבי מזבח לענין בנו ובתו בדידיה נמי מצי למיתני נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן לעבוד על גבי המזבח וכולה שמעתין דמצרכי' בדיקה היינו כר' מאיר דאמר הנושא אשה צריך לבדוק בקרובותיה בארבע אמהות אבל רבנן דאמרי התם כל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות אין צריך עד אחד אפי' ליוחסין כ"ש לתרומה. ואיבעי לאוקמי שמעתין כרבנן אית לך למימר לאוקמי במקום שיש ערעור קול כדאמרינן התם וקרא עליו ערעור צריך לבדוק אחריו פי' ערעור דקול. וכן הני דאתו לקמיה דרבי חייא ולקמיה דר' ומצרכי' להו עדות אף לתרומה היינו דנפק עליו קול והכי קיימא מההוא דאתא לקמיה דרב א"ל זיל גלי או נסיב בת מינך ומה מועיל לו שיגלה הלא יבדקו אחריו אלא ודאי היכא דליכא ערעור דקול אין צריך בדיקה:
שלי חדש ושל חברי ישן לקמן פרש"י חדש לפני העומר ולא נהירא דכי משני הכא בדמאי הקילו בחדש מאי איכא למימר. ועוד לא מצינו שנחשדו עמי הארץ על החדש. ועוד הוה ליה למימר שלי חדש ושל חברי אינו חדש. ורשב"ם פי' דבשנת שביעית קיימי'. וקאמר שלי חדש וגדל בשביעית ואסור להשהותו עד לאחר הביעור ושל חברי ישן וגדל בשנה שעברה ומותר להשהותו. והכי תנן במסכת שביעית וורד ישן שכבשו בשמן חדש וקרי ליה של שביעית חדש ושל אשתקד ישן. ולא תיקשי להא דמתרץ בדמאי הקילו. איסור שביעית מאי איכא למימר דאיכא למימר דלא חייש לתרוצי אשביעית דפשיטא ליה לתלמודא דר' יהודה מקיל בשביעית משום דבאתריה דר' יהודה חמירא להו שביעית כדאיתא בגיטין פרק הניזקין ההוא דאמר ליה לחבריה דיידא בר דיידתא א"ל תיתי לי דלא אכלי פירות שביעית מעולם. ולא נהירא לר"ת שהרי סתם עמי הארץ דהיינו חמרין אין חשודין על השביעית. דתנן בבכורות בפ"ק החשוד על המעשר אינו חשוד על השביעית החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשר פי' מעשר שני מדקתני חשוד מכלל דמסתמא אין חשודין לא על מעשר שני ולא על שביעית אבל מעשר ראשון נחשדו עמי הארץ ובמסכת דמאי תנן הנותן לפונדקית מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל הימנה אבל אשביעית לא חיישינן. אלמא דעמי הארץ אינם חשודין על השביעית אע"ג דתנן במסכת דמאי המוליך חטים לטוחן כותי או לטוחן עם הארץ אינו חושש לא משום מעשר ולא משום שביעית דלא חשידי למיחלף משום כותי נקט שביעית או אי נמי מיירי בחשוד ודאי. וכן הא דמייתי בפ"ק דחולין הנותן לשכנתו עיסה לאפות אינו חושש וכו' ואם אמר עשה לי משליכי חושש משום שביעית ומשום מעשר התם נמי מיירי בחשוד ודאי אבל סתמא אינם חשודין ופרש"י נראה לר"ת עיקר ומשום רבותא נקטיה אע"פ שמזלזל את שלו ומוסיף שבח על חברו לא מיחזי כגומלין ומיהו כי פריך מדרבנן לרבנן לא משני דילמא הכא ודאי חיישינן לגומלין משום שמוסיף דברים אחרים לשבח את של חברו משום דאם ת"ל דלא חיישינן לגומלין משום הכי לא חייש טפי. בשכלי אומנותו בידו. פר"ח זה שאומר עליו כהן הוא כלי אומנות הכהן בידו שדרך הכהן להוליך בידו כלי גללים וכלי אבנים שאינם מקבלים טומאה. ובזה ניכר שהוא כהן ומשתמש בכלים טהורים ומתרחקין ממנו טמאים מלטמאו:

וז"ל הרא"ה ז"ל ואינו נאמן להשיאו אשה וכו'. קשיא לן להשיאו אשה אמאי לא דפסולי קהל לא חיישינן מסתמא והכי אמרי' התם ביבמות זיל גלי או נסיב בת מינך אלמא דאי גלי מוקמינן ליה בחזקת כשר ומנסבי ליה אי משום פסולי כהונה נמי הא קי"ל לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין ואיכא דמוקים לה כגון דנפק עלה קלא דפסלות ואף על גב דקי"ל דאין ערעור פחות משנים ה"מ לפסולין ממש אבל לענין יוחסין חיישינן דמעלה עשו ביוחסין והיינו דנאמן לתרומה ולא להשיאו אשה ואיכא מאן דאמר דמתני' ר"מ דאמר כל המשפחות בחזקת פסולות. ופליגא רבנן דקסברי דכל המשפחות בחזקת כשרות וקי"ל כוותייהו וזהו שנוהגין עכשיו להשיא כל אדם ע"פ עצמו דוודאי נאמן לומר ישראל הוא כדמוכח בפסחים בההוא עובדא דאמרי' בההוא ע"ג דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים וכיון דנאמן לומר שהוא ישראל הרי הוא בחזקת כשר כרבנן. ורבי' יעקב ז"ל פי' להשיאו אשה לאו דווקא אלא כלומר לענין יוחסין שיהא אצלנו בחזקת מיוחס להעלות בנו לעבודה או לסנהדרין או להשיא בתו לכהן הבא לישא ורוצה לבדוק. ולפי דעת רבינו נ"ר חוב' עליו לבדוק שאין שום כהן רשאי לישא בלא בדיקה משום משפחה שאינה מוחזקת כמו שמוכיח במסכת קידושין ואינו נאמן אצלנו שיהא בחזקת מיוחס ע"פ עד אחד בלא שנים. ופרישנא דר' יהודה ורבנן במעלין מתרומה ליוחסין קא מפלגי לאו אדינא פליגי כלומר אי דינא לאסוקי מתרומה ליוחסין דאם כן אשתכח דבלא כלום פליגי. אלא בהא פליגי דר"י דחיישינן דילמא אתי לאסוקי מתרומה ליוחסין ולאו מן דינא אלא דמאן דחזי ליה דאכיל תרומה מחזיק ליה בכהן כשר ומיוחס ויבא להעיד עליו ליוחסין הילכך כל אסוקי לתרומה נמי כאסוקי ליוחסין דמי. וכיון דכן לאסוקי לתרומה נמי בעינן שנים ורבנן סברי אין מעלין דקסברי דלא חיישינן דילמא אתי לאסוקי מתרומה ליוחסין הילכך לאסוקי לתרומה בעד אחד סגי לן. והא דאמרינן היכי דמי אילימא דכתיב ביה אני פלוני כהן עד מאן קא מסהיד עילויה. פירשו בתוספות דדווקא ליוחסין הוא דאמרי' האי טעמא אבל לתרומה מהימן דלא גרע ממסיח לפי תומו ואליבא דרבנן דסברי אין מעלין מתרומה ליוחסין דאלו לרבי כיון דליוחסין לא מסקינן ליה הוא הדין לתרומה:
איבעיא להו מהו להעלות משטרות ליוחסין היכי דמי אילימא דכתיב ביה הכי אני פלוני כהן עד מאן מסהיד עילוהי לא צריכא דכתיב ביה אני פלוני כהן לויתי מפלוני וחתימי סהדי מאי אמנה שבשטר מסהדי או דילמא אכולה מילתא מסהדי. רב הונא ורב חסדא חד אמר מעלין וחד אמר אין מעלין. פירוש האי דמספקא לן דוקא בלישנא דידיה כי האי דאמר אני פלוני כהן אבל בלישנא דמסהדי וודאי מהני. וכי מספקא לן נמי דווקא בהך דשייך למידק בשמא דידיה אבל אידך מילי דמימרי בשטרא משמא דחד ובלישנ' דידיה הא וודאי לא לאסהודי סהדי אתא אלא דאינהו אמר להו הכי. [ע"כ הרא"ה ז"ל]:
וז"ל הריטב"א ז"ל. ואינו נאמן להשיאו אשה תמיה מלתא להשיאו אשה מאי עדות בעי דאי להשיאו בקהל ישראל כל ישראל בחזקת כשרות הם עומדים כדאמר התם זיל גלי או נסיב בת מינך מכלל דכל היכא דלא ידעי פסולא דידיה כי אמר ישראל כשר אני מהימני ליה להשיאו בת ישראל כשרה ואי משום חללות דהוי פסול לכהונה להא נמי לית לן למיחש מסתמא ועוד הרי לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין ותירץ ר"ת דלהשיאו אשה לאו דוקא אלא לומר שאין מעלין אותו ליוחסין שיהא אצלנו בחזקת כהן כשר ומיוחס להעלות בנו לעבודה או לסנהדרין ולהשיא בתו לכהן בלא בדיקה דאיתא בפרק בתרא דקדושין דכהן הנוש' אשה חייב לבדוק בד' אמהות ואינו רשאי לסמוך על חזקה של משפחה שהיא בחזקת כשרה ואיכא למימר להשיאו אשה ממש לומר שאין אצלנו בחזקת כהן מיוחס לעבודה ולסנהדרין עד שנתחייבו להשיא אשה בדוקה כהן מיוחס. למימרא דר"י חייש לגומלין פי' בעד אחד דאלו בשני עדים הא לא חייש כדקתני סיפא בהדיא. שלי חדש ושל חברי ישן פרש"י דלא לענין איסורא קאמר לה אלא להשביח מקחו של חברו לפי שהישן משובח מהחדש כדתניא ישנות מג' וחדשות מד' וכן עיקר אבל יש שפי' דלענין איסורא קאמר להכי שלו חדש שלא התירו העומר א"נ שלי חדש מג' שנה שביעית ושל חבירו ישן משנה שלישית ולא נהירא חדא דלא אשכחן שנחשדו סתם עמי הארץ לא בחדש ולא בשביעית וכדכתיבנא בפרק הנזיקין ובפ"ק דחולין ועוד כי פרכי' לקמן בדמאי הקלו דרוב ע"ה מעשרין הן ניחא לענין של חברי מתוקן לענין של חברי ישן מא"ל עוד הקשה ר"ת מדתנן במסכת דמאי הנכנס לעיר ואינו מכיר מי הם ואמר מי כאן נאמן מעשר א"ל אני איני נאמן אבל חבירי נאמן הלך ולקח ממנו וא"ל מי כאן מוכר ישן א"ל מי ששלח אותך אצלי מוכר ישן אף על פי שאין גומלין זה לזה והרי אלו נאמנין ע"כ. ומדקאמר לשני מי כאן מוכר ישן מכלל דעד השתא חדש לקח ואי לענין איסור הוא אחר שלקח חדש ולא חש לאיסורא חוזר אחר הישן דהיתרא אלא ודאי לענין שבח המקח הוא כדפרש"י וק"ל דאע"ג דמוסיף בו דברים אחרים לא אמרי לה להשביח תבואת חברו מתכוון וניחוש לגומלים. בשכלי אומנותו בידו פי' דמוכחא מלתא דתגר קבוע הוא ורוצה למכור שלו ומשום גומלין דאמר הכי:

תוס' בד"ה נשביתי וטהורה כו' דמסיפא דמתני' שמעינן לה דקתני עיר שכבשוה כו' עכ"ל ק"ק דהמ"ל משום הא לא אצטריך דממתני' דשתי נשים שנשבו כו' נמי שמעינן לה דמיירי שיש עדים שנשבו ולכך אינן נאמנות על עצמן וק"ל:

בד"ה אבל אינו נאמן כו' לא יבדקו אלא יחוס אביה לבד דאפילו כו' עכ"ל פי' אמהות של צד האב לבד ולא יצטרכו לבדוק אמהות של צד האם וק"ל:

בד"ה שלי חדש כו' ולרבותא דר"י נקטיה דאע"פ שמגרע כו' ואפ"ה נאמנים כו' עכ"ל ומפרש"י נראה דלרבותא דאינו נאמן נקט לה דאע"פ שמוסיף עם זו דברים אחרים לשבח שלא היה לנו לתלות באותו שבח לגומלין אפ"ה אינן נאמנים וק"ל:

רש"י בד"ה אינו נאמן כו' ועוד שמוסיף עם זו כו' כנ"ל:

גמרא עד שיהו ג' שנים מעידין ע"ז ושנים מעידין ע"ז. נ"ל דהברייתא קצרה מלומר פעם ג' כי כן דרך חז"ל בכ"מ כמ"ש בעירובין (צג) וביבמות (קח ב):

תד"ה נשביתי. וקשה לרשב"א כו' וי"ל כו' דקתני סיפא עיר כו'. מה שהקשה המהרש"א נ"ל דלק"מ דמהתם לא שמעינן דאם נשאת תצא. אבל מהא דכרכום שפיר מוכח דקתני בה כל כהנות כו' דהיינו הנשואות לכהן כדפרש"י. וכדמוכח ג"כ מעובדא דר"ז בן הקצב. אך ק"ק דנימא דאשמעינן דדוקא אם משנשאת באו עדים לא תצא עמש"כ לעיל (כג) אבל אם באו קודם שנישאת אף דבשעה שאמרה נשביתי וטהורה אני עדיין לא באו אף אם נישאת תצא. ועי' לעיל תד"ה שתי נשים:

תד"ה אבל. פי' בקונטרס משום חשש ממזרות ונתינות. לקמן (סוף דף כה):

בא"ד דאין מכירין ישראל חללים כו'. לעיל (יד ב):

בא"ד דלכ"ע בנ"י מקוה טהרה כו'. קדושין (עז):

תד"ה שלי. ורשב"א פי' דקאי אשביעית. נראה דצ"ל ורשב"ם עי' ר"ש פ"ד דדמאי מ"ו ובתוס' בכורות (ל) בד"ה מתניתין:

בא"ד דאמע"ר חשודין הם. ר"ל שלא להפריש מע"ר וה"ה אמע"ש בזה:

בא"ד איכא למימר דמשום כותי נקיט שביעית. וע"ה דקתני ע"כ קאי אמע"ר דאמע"ש ג"כ לא חשיד כדמוכח ההיא דפ' עד כמה. וא"כ ר"ת סותר א"ע למש"כ שם בתד"ה מעשרות:

תד"ה וכן כו' וי"ל דבתרומה דרבנן דוקא הוא דמתכשר מסיח לפ"ת.
תמיהני דא"כ דמוכח דעכ"פ תרומה דרבנן קיל משבוי' עדיין יקשה הא בשבויי' קטן נאמן אף בלא מסיח לפי תומו כדקתני לקמן (דף כז ע"ב) בברייתא זו עדות איש ואשה תינוק ותינוקת ומוקי ליה שם בליכא מסל"ת, ואלו בתרומה דרבנן אין קטן נאמן באין מסל"ת דהא תנן במתניתין (דף כח) ואלו נאמנים להעיד בגודלן כו' להאכיל בתרומה ומוקמי שם בתרומה דרבנן הרי דנאמן רק להעיד בגדלו מה שראה בקטנו אבל בעודו קטן אינו מעיד, וצלע"ג:

גמרא דר' יהודה אדר"י קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא.
קשה לי מאי רומיא הא שני ושני [אאב"ה וכן הקשה הפ"י] דהכא דע"א נאמן בעדותו בעצמותו לא משוי חשש דגומלין לריעותא לבטל עדותו משא"כ התם דבעצמותו אינו נאמן כיון דהוא ע"ה וחשוד על המעשרות אלא דבאנו להוכיח דבקושטא מעיד מדאמר שלי אינו מתוקן בזה אמרינן דאין זה הוכחה דדלמא אמר כן משום גומלין והדרא לדינא דע"א א"נ.
ואולי דמ"מ הוי כסברות הפוכות דר"י חייש הכא יותר לגומלין ורבנן חיישי התם יותר, ומדוקדק לישנא דר"י אדר"י קשיא היינו דמכח זה דרבנן אדרבנן קשיא ואתי שפיר במה דמשנינן דטעמא דר"י משום דמעלין מתרומה ליוחסין היינו דממילא מיושב רומיא דרבנן די"ל כנ"ל:

נשביתי וטהורה אני למה לי. כ' תוס' דלא מהימנת באיכא עדים מכרכום שמעינן לה. והקשה מהרש"א דהו"ל למימר משתי נשים שנשבו שמעינן לה. וי"ל דתרי מתניתין איצטרך לידע דאפילו לא ידעו מהעדים כמ"ש תוס' לעיל ד"ה שתי נשים וק"ל:

נאמן להאכילו בתרומה. כ' ר"ן מדמוקי פלוגתיי' במעלין מתרומה ליוחסין. ש"מ בתרומה דאורייתא קיימינן ואפ"ה ע"א מהימן דע"א נאמן באיסורין ודלא כרמב"ם. וכ' פני יהושע כיון דרובא דעלמא לא כהנים נינהו הו"ל כמעיד נגד החזקה. והר"ן ס"ל גילוי מילתא בעלמא הוא ולא הי' צריך לזה לפי דברי עצמו בקידושין ס"ג באומר קידשתי את בתי ואיני יודע למי. דאמרינן נאמן ליתן גט חזקה אין אדם חוטא ולא לו. הקשה שם פ"י הא הוי ע"א נגד הרוב דרובא דעלמא לא הוי ארוס שלה. ותי' משום שעושה מעשה ליתן גט הו"ל בע"ד ומהימן טפי מע"א דעלמא. וחזר וכ' שמהר"ן שם מוכח דע"א דעלמא נמי נאמן בכה"ג והדרא קו' לדוכתי'. וצ"ל דס"ל להר"ן דלענין זה קיל רובא מחזקה כיון דעכ"פ איכא מיעוטא אין ע"א בא אלא לברר המיעוט מתוך הרוב ולומר זה הוא המיעוט ובכה"ג מהימן וא"כ לק"מ הכא. דהר"ן לטעמי' לא קרי הכא נגד החזקה משא"כ לרמב"ם. ואפשר עוד לומר גם הרמב"ם מודה ברוב כי התם דידעינן בוודאי דאיכא מיעוטא בעולם ולא ידענו לי' וצריכים עכ"פ לברר מי הוא בכה"ג מהימן. וכן ברוב טריפות במקולין דעכ"פ ידעינן דאיכא שם מיעוט כשירות וצריך מי שיבררם מהימן הטבח וכמ"ש פ"י שם. משא"כ הכא נהי דהרוב דעלמא ישראל ומיעוט כהנים מ"מ מאן לימא לך דאיכא שום כהן בעולם יותר מאותו המיעוט המבוררים לנו בעדים וראיות ברורות. ומה"ת לומר שגם זה הוא כהן ואין לו עדים ומשו"ה ס"ל להרמב"ם דהו"ל כמעיד נגד הרוב. ואולי פשיטא לי' לפ"י שגם הר"ן ס"ל כן ע"כ נדחק לומר דס"ל לר"ן גילוי מילתא בעלמא הוא. ומה שהקשה הר"ן משמעתין י"ל ס"ל להרמב"ם דבהכי פליגי לישני דר"פ האשה רבה אי ע"א מהימן נגד החזקה וה"ה לרוב או לא. ובהכי פליגי נמי לישני דשמעתין דל"ק ס"ל אין ע"א נאמן ומוקי לה בתרומה דרבנן דלכ"ע אין מעלין ממנה ליוחסין ופליגי בגומלין ול"ב ס"ל דמהימן אפי' נגד החזקה ומוקי לה בתרומה דאורייתא ופליגי במעלין. ובזה מיושב קו' תוס' ד"ה ואב"א וק"ל. אלא לפ"ז פסק הרמב"ם כלישנא קמא והרי הוא השמיט אוקימתא כלי אומנתו בידו. וכ' הכ"מ דס"ל כל"ב וכאשר יבואר לפנינו בעזהי"ת ונמצא סתרי אהדדי. וי"ל הא הך דע"א נאמן באיתחזק איסורא דפליגי לישני ר"פ האשה רבה לא איפסיק הילכתא ועבדינן לחומרא כמ"ש תוס' ריש גיטין. א"כ ה"נ עבדינן כתרי לישני לחומרא אין ע"א נאמן בתרומה דאורייתא כלישנא קמא ומ"מ אמרינן לא מהימן אפי' בלא כלי אומנתו כל"ב וק"ל ועיין בסמוך אי"ה:

להשיאו אשה עיי' לקמן כ"ה ע"ב פירש"י מחשש נתין וממזר כמ"ש תוס' בשמו. ונ"ל בדעת רש"י ז"ל דס"ל דוודאי במשפחה המוחזקת בעירה שוב אין בודקין אחרי' לעולם אע"ג דאפשר ששוב נתקלקלה המשפחה. מ"מ קי"ל כרבנן דר"מ דכל המשפחות בחזקת כשרות הן. אמנם אדם יחידי הבא לפנינו שאין אנו מכירים אותו מי הוא ע"כ יש לחוש ג"כ לנתין ולממזר עד שיביא ראי' שהוא מעיר פלוני ממשפחה פלונית המוחזקת שם בכשרותה. וסברא זו בעינה כ' ה"ה בדעת הרמב"ם פ"כ מא"ב ה' ה' ע"ש והא"ש. ולק"מ כל קו' תוס' דהכא שבא לפנינו אדם פרטי אין להשיאו אשה עד שיברר משפחתו והתם נמי דאמר או גלי או נסיב בת מינך ס"ל שם לא יחקרו רק אחר משפחתו וזה יברר שבא ממשפחה שהוחזק בכשרות דהיינו משפחת אמו ותו לא יחקרו ממי נולד ולא יודע להם שהי' אביו עכו"ם ועבד. וכן ר' יהודה שהעמיד בנו הגר בחזקתו. ר"ל בחזקת משפחת אמן שמסתמא לא נטמע בהם גר שלא טבל דא"כ יהי' בניו ממזרים לדעת ר"י והמשפחה מוחזקת שאין בה ממזרים. וכן לק"מ מקידושין מ"ט לא תבדוק גם היא אומר דס"ל לרש"י גם ר"מ לא פליג דלא מוקמי' בחזקתה אלא לענין פסולי כהונה ואגב בודק נמי אנתין וממזר כמ"ש תוס' ג"כ ומשו"ה היא לא תבדוק. ועמ"ש הר"ן מההוא ארמאה דהוי סליק ואכל פסחים בירושלים עיין בתוס' ריש פסחים וביבמות מ"ז ע"א ד"ה במוחזק כו' וכ' הטעם דמהימנינן לי' שהוא ישראל ולא חיישינן לרוב דעלמא משום דרוב הבאים לפנינו ואמרי' כן לא משקרי. ומ"מ צל"ע דהא רובא דעלמא עכו"ם רובא דאיתא קמן הוא והוא עדיף מרוב הבאים לפנינו לא משקרי דההוא רובא דליתא קמן. ע"כ נ"ל דרובא דעלמא עכו"ם נינהו לאו רוב מעליא הוא כיון דאותו ארמאה בא לפנינו לירושלים ובה כולם ישראלים הו"ל כשכונת ישראל דלא אזלינן בתר רובא דעלמא כה"ג כמ"ש רמב"ן פ' לא יחפור גבי אצנועי בגוה לא הוי מצנעי ועיי' בש"ע יו"ד סי' קכ"ט סי"א וא"כ בח"ל כה"ג לא מהימן וכן פסק להדיא הרמב"ם פי"ג מא"ב הלכה יו"ד וע"ש בה"ה ועדיין צ"ע:

שלי חדש ושל חברי ישן נ"ל ע"ד הרשב"א דמייתי תוס' דמיירי בשביעית דמיירי שאמר אני לא תקנתיו מפני שהוא של שביעית ולא בעי תיקון ומי שאינו מאמינו ומתקנו עכ"פ מ"מ יאכלנו קודם הביעור. ושל חברי תרתי אית בי' ישן ומתוקן. וחבירו אומר כמוהו משבח שלו ואומר שלי ישן ומתוקן ושל חבירי חדש ומפני כן לא תיקנו באופן שאינם מכחישים זא"ז והשתא קמ"ל לרבנן אפי' זה שגינה את שלו לא מהימן דאיערומי קא מערים ולר' יהודה אפי' זה ששיבח את שלו מהימן על של חבירו שלא יצטרך תיקון שהם פירות שביעית ובזה מיושבים קו' תוס' כולם:

אינו נאמן פירש"י הואיל וע"ה הוא ואינו נאמן על המעשרות. צ"ע א"כ מאי קשיא דרבנן אדרבנן דלמא הא מני ר"מ הוא דס"ל בבכורות ל"ה דחשיד על הדבר לא דנו ולא מעידו ואפי' בלא גומלים לא מהימן והא דנקיט בגומלין להודיעך כח התירא דר"י ועוד כמ"ש הר"ש בשם הירושלמי דהכא משום תקנתא דכרכום יש להקל טפי ואי לאו גומלין הי' מקילין אע"ג דחשוד הוא אבל בגומלין מיהו לא יעיד משא"כ בתרומה דע"א נאמן אפי' בגומלים. ודוחק לומר דלא ס"ל לאוקמא דרבנן דר"י כר"מ דלא קיי"ל כוותי' זה דוחק דהרי להתוס' ע"כ סתם רבנן דר"י דברייתא דאינו נאמן להשיאו אשה היינו ר"מ דס"ל סתם משפחה לאו בחזקת כשרות קיימא א"כ מי סני דהנך רבנן דר"י נמי ר"מ הוא וצ"ע:

מיהו בלא"ה נראה לי דהכא גבי דמאי לכ"ע לא דנו ולא מעידו וכן נראה מפסק הרמב"ם שפסק כרבנן דר"מ דחשוד דנו ומעידו ואלו בדמאי לא פסק כן. כמ"ש בזה מאוד בפר"ח לי"ד סי' קי"ט. ולפענ"ד הטעם לחלק כפשוטו דהא בלא"ה רוב עמי הארץ מעשרים הם. ואפ"ה לא הלכו אחר הרוב לענין נאמנותו של ע"ה ה"נ לא יועיל הך חזקה דאתי מכח רוב דעל הרוב אין אדם חוטא ולא לו מה יושיענו זה אם נרצה נסמוך על הרוב בוא ונסמוך על המוכר עצמו שהוא מרוב מעשרים. ויש להתעקש ולו' הכא איכא צירוף המוכר מרוב מעשרים והמעיד מרוב שאינו חוטא ולא לו וזה אינו אלא עיקוש לכל יודע דרכי גזירת חז"ל וסברא כזו כ' ה"ה גבי בדיקת חמץ כיון שמתחילה נתקן משום ספק לא אזלינן בספיקא לקולא וה"נ דכוותי' וא"ש שיטת הרמב"ם. מ"מ מדמקשה הש"ס דרבנן אדרבנן ואולי כל זה בכלל תי' של אביי שהאריך ואמר בדמאי הקילו רוב ע"ה מעשרים הם והי' די באומרו בדמאי הקילו ויהי' רק ספק שקול מ"מ קיל מתרומה דאפי' תרומה דרבנן הוי מיהת וודאי דרבנן והכא ליכא רק ספק מדרבנן ואביי הא ס"ל לחלק בהכי כמ"ש תוס' בשמעתין ד"ה אביי אמר. אע"כ נתכוון למ."ש דר"י אדר"י לא קשיא דחמיר להו משום דרוב ע"ה מעשרים הן לא מועיל לו חזקת אין אדם חוטא ולא לו ולא יעיד החשוד על חבירו. ורבא הי' נ"ל לדוחק שיהי' דבר אחד גורם חומרא למר וקולא למר. ובזה מיושבים דקדוק לשון דאמר רבא דר"י אדר"י לא קשיא כדשנינן ומאי אלא דקאמר הלא בדר"י לא חידש מידי. וגם קו' תוס' לקמן אמר אב"א במעלין מתרומה ליוחסין קמפלגי ועדיין לא מתרצי רבנן בזה ונדחקו תוס' דמיירי בשכלי אומנתו בידו והוא דחוק בלשון הש"ס גם כי הרמב"ם לא ס"ל כן שהרי לא הביא הא דכלי אומנתו וכמ"ש בכ"מ ותוי"ט ונשארו דבריו בקו' ולפי הנ"ל אתי שפיר דלא הוי קשה לרבא על דברי אביי אלא דממ"נ אם יגרום חומרא למר לא שייך שיגרום אותה סברה בעצמה קולא למר. ע"כ חזר רבא בעצמו ויישב הקושיא בשני אופנים. או דרבי יהודה כדשנינן דדמאי קיל טפי ודרבנן בשכלי אומנתו. או דרבנן לק"מ משום דרוב ע"ה מעשרים הם גורם חומרא ודר"י משום מעלין מתרומה ליוחסין אתי עלה וכן פסק הרמב"ם. הקצרתי וק"ל:

שוב עיינתי במ"ש פני יהושע בענין זה. וארשום בכאן איך הי' דעתי דעת פעוטים נוטה דלע"ד אע"ג דרוב ע"ה מעשרים הם ואין כאן ספק שבוודאי מעושר הוא מן התורה מ"מ השתא דתקינו רבנן לחוש להם. הו"ל איתחזק איסורא דטבל מדרבנן עכ"פ דבחזקתו הוא שלא הפריש ממנו. והשתא לפ"ז להך דר"פ האשה רבה היכא דאיתחזק איסורא אין ע"א נאמן זולת בטבל הואיל ובידו לתקנו מ"מ בדמאי לא מהימן ע"ה להעיד על חבירו דהכא לא שייך בידו לתקנו דכל זמן שלא נתברר לו אם תיקן חבירו הכרי ומסתפק בדבר גם הוא אינו יכול לתקנו משלו דהרי הוא ידע בנפשו אם תיקן את של עצמו או לא. והו"ל מפטור על החיוב או בהיפך וכן הוא בדמאי משנה ג' דפ"ה ע"ש. ואין לומר א"כ אפילו ע"א חבר לא יאומן. דלא החמירו בו חז"ל מודאי טבל דנאמן החבר עליו משום שבידו לתקנו אע"ג דהכא אין בידו כנ"ל מ"מ הוי חוכא וטלולא להחמיר בו יותר אצל ע"ה לא יעיד על חבירו ויש לדבר בזה הרבה אלא שבטלתי דעתי מפני דעת פ"י זצ"ל:

בשכלי אומנתו בידו. לפי' ר"ח דכלי טהרותו קאמר. נראה דגרסי' איפכא גבי קדר אי כלי אומנתו הכל טהור דנמנעים מנגוע בקדירותיו וההיפך בהיפך ותמהו שלא כ' זה המפרשים. ודע דיש בזה להראב"ד פי"ב ממשכב ומושב פי' אחר ר"ל אותן כלים יפים שעשה כשנעשה אומן שע"י יפים הכל באין לראותם ומטמאים קדירותיו. ותמי' איך יאמר בחמרין ואוכלי תרומה ולא ראיתי מי שנתעורר בזה:

בתוס' בד"ה וכן שני אנשים וכו' משמע דלא פליג ר"י משום דבשבויה הקילו וקשה דלקמן משמע איפכא עכ"ל. והא דלא ניחא להו לפרש באמת דר"י פליג לענין תרומה כ"ש דפליג נמי בשבויה דחמיר טפי ואפ"ה איצטריך שפיר מתני' דוכן שני אנשים לאשמעינן רבותא אליבא דר"י אלא דנראה דמדקאמר ר' יהודה אין מעלין לכהונה ע"פ ע"א וקס"ד דהיינו משום חששא דגומלין משמע דדוקא לכהונה חייש להכי אבל בשבויה מודה ועדיין צ"ע:

בא"ד ומיהו למאי דמוקמינן פלוגתייהו במעלין מתרומה ליוחסין עכ"ל. ויש לדקדק דלהאי אוקימתא נמי קשה מיהא מדר"א דקאמר במתני' דבמקו' שאין עוררין מעלין ופרש"י במתני' דהיינו דוקא היכא דליכא גומלין משמע דלענין תרומה חייש לגומלין ואפ"ה לא פליג ר' אליעזר בשבויה משום דבשבויה הקילו. ולקמן משמע איפכא. אלא דמדר"א לא קשיא להו דאיכא למימר דאה"נ דר"א פליג נמי בשבויה מכ"ש ודווקא מדר' יהודה קשיא להו מדקאמר אין מעלין לכהונה כדפרישית בסמוך משא"כ בדר"א דלא שמעינן דחייש לגומלין אלא מדיוקא א"כ לא קשה מידי וק"ל:

בא"ד וי"ל דבתרומה דרבנן הוא דמתכשר במסל"ת וכו' אבל בתרומה דאורייתא לא עכ"ל. כוונתם מבואר דדוקא לענין תרומה דרבנן מקילינן טפי מבשבויה משא"כ במתני' דאיירי בתרומה דאורייתא מחמרינן טפי מבשבויה ולפ"ז יש לתמוה דלקמן ד' כ"ו ע"ב גבי חיישינן לזילותא דבי דינא כתבו התוס' להדיא דמתני' דהכא איירי בתרומה דדבנן. מיהו לתירוץ השני שכתבו התוספו' שם דלענין משיח לפי תומו איירי דוקא בתרומת ח"ל או בתרומת פירות שאין להם עיקר מן התורה כלל. א"כ איכא למימר דמתני' דהכא איירי בתרומ' דגן ותירוש בא"י דלגבי תרומת פירות או ח"ל קרי ליה תרומה דאורייתא כמ"ש כאן. ומ"ש שם דמתני' איירי בתרומה דרבנן היינו משום דאפילו תרומת דגן ותירוש בא"י דיש להו עיקר מן התורה אפ"ה קרי להו דרבנן דתרומה בזמן הזה מדרבנן משא"כ לתירוצם הראשון שם לקמן לא נחתו לחלק בהכי א"כ קשה. ועוד דאכתי קשה מתני' גופא דלענין גומלין מחמרינן בתרומה טפי משבויה ובסיפא דמתני' לענין עוררין דתרי ותרי לשיטת התוספות לקמן מקילינן טפי בתרומה דמוקמינן ליה בחזקת כשרות ובשבויה בחזקת איסור כדמוכח מעובדא דינאי מלכא דאיירי בשבוי' ויש ליישב דמ"ש כאן דמתני' איירי בתרומה דאורייתא והחמירו טפי מבשבויה היינו למאי דס"ד עכשיו דפלוגתא דר"י ורבנן משום גומלין כי היכי דלא תיקשי אמאי מחמיר ר' יהודה טפי מבשבויה. משא"כ לקמן בזילותא דבי דינא מיתוקמא לפי מאי דמסקינן ואיבעית אימא דפליגי במעלין מתרומה ליוחסין מצינן למימר שפיר דמתני' איירי בתרומה דרבנן והקילו טפי מבשבויה. ולפ"ז ע"כ צ"ל דהא דס"ל לר"א דמתניתין דבתרומה חיישינן לגומלין ע"כ בשבויה נמי פליג וכדפרישית בסמוך ודו"ק:

בד"ה אבל אינו נאמן ונו' פירש בקונטרס משום חשש ממזרות ונתינות וקשה דלהכי ליכא למיחש עכ"ל. לפי גירסת רש"י שלפנינו משמע להדיא דרש"י נמי מפרש דלהשיאו אשה היינו מיוחסת ומשום מעלה דיוחסין. אלא דלקמן דף כ"ה ע"ב מפרש רש"י להדיא דאינו נאמן להשיאו אשה היינו משום חשש ממזרות ונתינות. ולפ"ז נראה יותר תימא פרש"י דקשה מדידיה אדידיה. והנלע"ד דהיא גופא קשיא לרש"י דהכא בשמעתין משמע דלכ"ע ליוחסין בעינן שני עדים ולקמן דף כ"ה בפלוגתא דר' ור' חייא משמע דלר' חייא ע"א נאמן להשיאו אשה ואפילו קרוב ולא ניחא ליה לרש"י לפרש כפי' התוספות שם דלר' חייא נמי ע"י צירוף עוד ע"א קאמר וכמו שאפרש שם. לכך ניחא ליה לרש"י לפרש דהכא דוקא להשיאו אשה מיוחסת בעינן שני עדים ומהטעם שנתבתי במשנתינו דרובא דעלמא לאו כהנים נינהו. משא"כ לקמן לא איירי להשיאו מיוחסת אלא משום חשש ממזרות ונתינות ומש"ה לר"ח סגי בחד. דע"א נאמן באיסורין וכ"ש הכא דרובא דעלמא לאו פסולי קהל נינהו כנ"ל בשיטת רש"י. ומה שהקשו בתוס' מההיא דהחולץ י"ל דהתם אתיא כמ"ד כל המשפחות בחזקת כשרות כמ"ש התוס' כאן בס"ה וכן תירצו להדיא בהחולץ והא דלא סגי להו להתוס' בהאי שינויא היינו משום אידן קושיא דהחולץ דקשיא דר"י אדר"י דבשמעתין משמע דר"י מצריך בדיקה ליוחסין. משא"כ לרש"י לק"מ דהכא איירי לענין להשיאו מיוחסת כדפרישית. ודוקא בההיא דר"ת לקמן מפרש משום חשש ממזרות ונתינות משום דלית להו כל המשפחות בחיקת כשרות עומדות כנ"ל ודוק היטב:

גמרא למימרא דר"י חייש לגומלין וכו' הא דלא מקשה אמתני' משום דאיכא למימר דמתני' לענין יוחסין איירי ומש"ה חייש ר' יהודא משום מעלה דיוחסין. כדאשכחן דליוחסין עבדו כמה מעלות ורבנן סברי איפכא כיון דליכא אלא מעלה בעלמא דאפילו איסורא דרבנן ליכא דלא הוזהרו כשירות לינשא לפסולין מש"ה לא חיישינן לגומלין. ומשבוי' נמי לא תקשי אחמרין משום דבשבוי' הקילו טפי משא"כ מברייתא דאיירי לענין תרומה מקשה שפיר אחמרי' ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה שלי חדש וכו' בפרק אע"פ פירש בקונטרס די"מ משום עומר ולאו מילתא היא דא"כ מאי משני וכו' תינח דמאי חדש וישן מאי איכא למימר עכ"ל. קושייתם בזה אינו מובן לי דהא מצינן למימר דמעיקרא לא קשיא ליה מחדש וישן אלא מדמאי דהא בפ' אע"פ משמע דר"י סובר דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ומייתי עלה האי דחמרין גופא. ואפשר דהתוספות לשיטתייהו שכתבו לעיל בד"ה וכן שני אנשים דמתני' נמי איירי בתרומה דאורייתא אבל לפמ"ש לעיל בכוונת' לחד פירושא דהא דקרי לה תרומה דאורייתא היינו בתרומה בא"י דאית לה עיקר מן התורה אבל לעולם בתרומה דרבנן איירי א"כ לק"מ מחדש וישן ודו"ק:

בא"ד ועוד הקשה ר"ת וכו' ואמר לו אחד אין אני נאמן וכו' והאיך קנה ממי ששלחו אצלו והלא הוא בעצמו אמר שאינו נאמן עכ"ל. קושיית ר"ת לפי גרסתו דאמר לו אחד אין אני נאמן אבל במשניות שבידינו גרסינן אמר לו אחד אני אינו נאמן א"כ יש לפרש בענין אחר דכשאמר לו אחד שהוא בעצמו נאמן אין אנו מאמינין לו בוה ואינו נאמן ואם אמר פלוני הוא הנאמן ואח"כ שלחו הלה אצל זה ואמר שהוא מוכר ישן נאמן וא"כ לא קשה מידי ודו"ק:

גמרא אמר רבא דר"י אדר"י קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא. וקשיא לי מאי קושיא דרבנן אדרבנן דהתם אפילו בלא טעמא דגומלין אין להאמינו בזה כיון שהוא חשוד על המעשרות וקי"ל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. אלא דלרבותא קתני דאע"ג שאומר שלי אינו מתוקן וקס"ד דמוכחא מילתא דקושטא קאמר קמ"ל דאפ"ה אינו נאמן דאיערומי קא מערים משום גומלין אי נמי דלרבותא דר"י אשמעינן דאפ"ה נאמן משום דר"י לית ליה האי דחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו או משום דס"ל כדאיתא בירושלמי דבחמרין הקילו משום אכסניא וחיי נפש אבל אכתי לא קשיא שפיר דרבנן אדרבנן ואף לשיטת הסוברים דהא דחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו לאו הלכתא היא כדאיתא בבכורות מ"מ לענין דמאי ודאי הלכתא היא כדאיתא התם ברפ"ג דדמאי בלוקח פירות בשבת ומצאו אדם אחר ואמר לו פירות הללו מעושרין הם אוכל בשבת על פיו ובמוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר וכן פסק הרמב"ם בפי"ב מהל' מעשר. והנלע"ד דהא דחשוד אינו נאמן אף בשל אחרים היינו דוקא בפירות שהם משל ודאי חשוד ובהא איירי מתני' דריש פ"ג דדמאי כדקתני ממי שאינו נאמן על המעשרות והטעם נ"ל בזה דאע"ג דלא קי"ל כמ"ד החשוד על הדבר לא מעידו אלא דמעיד בשל אחרים משום דאין אדם חוטא ולא לו אפ"ה מעיקר הדין כיון שהפירות של זה ודאי חשוד א"כ איתחזק איסור טבל והיכא דאיתחזק איסורא אמרינן בר"פ האשה רבה דבטבל אפילו ע"א כשר אינו נאמן. אלא משום דבידו להפריש משלו וכתב הרא"ש בפ' הנזקין גבי י"ד כללים בע"א באיסורין דאע"ג דלאו בשופטני עסקינן להפריש משלו על של אחרים אפ"ה כיון דבידו הכל קרוי בעלים עליו וא"כ כיון דחשוד אינו נאמן על שלו בדין הוא דבאיתחזק איסור טבל אינו נאמן אף בשל אחרים שהם חשודין דהא אם נחשבהו כבעלים גופא משום דבידו אפ"ה אינו נאמן דבשל עצמו אינו נאמן משא"כ הכא בחמרין לא איירי מודאי חשודין אלא שהם עמי הארץ וא"כ שפיר יכולים להעיד בשל אחרים ולא שייך לומר איתחזק איסורא דהא רוב ע"ה מעשרין הם ורוב עדיף מחזקה וא"כ ע"כ הא דאינן נאמנין לרבנן היינו משום חששא דגומלין ומקשה שפיר. ומתוך מ"ש יש ליישב לשון הרמב"ם דבריש פי"ב מהל' מעשרות פסק בלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ומצאו אדם אחר שאינו נאמן וא"ל פירות אלו מעושרין הם בשבת אוכל על פיו ובמ"ש צריך לעשר אלמא דחשוד אינו נאמן אף בשל אחרים ובסוף הפרק כתב להדיא דחשוד נאמן לומר פירות אלו מתוקנין הם ולמאי דפרישית א"ש דבתחלת הפרק איירי שהפירות הם של ודאי חשוד מש"ה אפילו אדם אחר שהוא חשוד אינו נאמן אלא בשבת דוקא ומ"ש בסוף הפרק דחשוד נאמן על של אחר היינו שאותו אחר אינו ודאי חשוד אלא ע"ה ומש"ה נאמן כדפרישית ודו"ק:

קונטרס אחרון
אמר רבא דרב יהודה אדר"י קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא. והקשיתי מאי קשיא דרבנן אדרבנן דהא אף אי לא חיישי רבנן לגומלין אפ"ה אין נאמנין דקי"ל החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו וכדאיתא בהדיא במשנה דדמאי בלוקח פירות בשבת ומצאו אדם אחד וא"ל דמעושרין הן במוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר ותירצתי לחלק בין ודאי חשוד לסתם ע"ה דספק חשוד ובכך נתיישבו דברי הרמב"ם ז"ל שהשמיט אוקימתא דבשכלי אומנתו בידו הכל כמבואר בפנים:

בתוספות בד"ה אביי וכו' ומיהו בפ"ק דשבת וכו' עיין מ"ש בזה בגיטין דף ס"א ותמצא נחת:

תוס' ד"ה נשביתי וכו'. עיין קושיות מהרש"א דנשמע ממתניתין דשתי נשים וכו' ויש ליישב דאכתי לא מתרצא דיותר הוי ליה להקשות מיד. שתי נשים שנשבו למה לי דכן נכון להקשות יותר דלמה לי סיפא דנשמע מדלעיל משא"כ למאי דתירצו דנשמע ממתניתין דעיר שכבשוה דלא שייך להקשות למה לי אמתניתין דעיר שכבשוה וכו' דאיצטריך לגופיה וזה פשוט:

תוספות ד"ה וכן שני אנשים וכו' וקשה וכו'. לכאורה היה נראה לי לולי דבריהם ז"ל דיש לומר דר' יהודה לשיטתיה דמיקל בשבויה דס"ל לקמן דף ל"ו ע"ב דשבויה בקדושתה קאי ואיכא מ"ד שם דס"ל לר"י דשבויה אוכלת בתרומה. ועוד יש לומר לפמ"ש התוספות לעיל דף כ"ג סוף ע"א הגירסא אם הקילו בשבויה דאיסור לאו וכו' והקשו שם דאכתי איכא איסור מיתה אם יעבוד בנה על גבי המזבח בשבת ור"י לשיטתיה דליכא איסור מיתה לדידיה אפילו אם יעבוד בשבת דהא מקשה בפסחים דף ע"ג למ"ד מקלקל בחבורה פטור מאי תיקון ומשני להוציאו מידי אבר מן החי. א"כ כיון דקי"ל דשחיטה בזר כשירה וליכא חששא אלא בהקטרה כדאמר בפרק ארבעה אחין דף ל"ג ור"י ס"ל מקלקל בהבערה פטור. מיהו כבר כתבתי שם דבל"ז בחלל ליכא חילול עבודה וע"כ צ"ל כדמשני ביבמות ועיין לקמן דף כ"ו ע"ב מ"ש שם בזה ודוק:

בא"ד אשכחן איפכא וכו' קשה לי דבעובדא דר' חייא גופיה אשכחן איפכא דבמסיח לפי תומו קילא תרומה משבויה כמ"ש התוספות ובעדות של קרוב חמירא תרומה משבויה דהכל מעידין בה. מיהו בהא יש לומר דר"ח עצמו ס"ל דמסיח לפי תומו אין נאמן בתרומה והא דמייתי לקמן להאי עובדא אד"ר חייא רצה לומר כמו דרבי ס"ל במסיח לפי תומו ע"פ עצמו הכי ס"ל לר' חייא בקרוב במסיח לפי תומו. ובל"ז צריך לומר כן למאי דמוקי רב אשי לההוא דרבי בהגוזל בתרא בתרומה דרבנן ור' חייא מיירי במעשר דאורייתא כדמקשה שם ור' חייא מאי שנא וכו' ויבואר לקמן בס"ד באורך. אך אכתי קשה דמשמע דרבי עצמו לא האמין לקרוב אלא משום שבידו להאכילו בתרומה ובשבויה נאמן קרוב אף שאין בידו ובמסיח לפי תומו שבויה חמירא. מיהו לפי תירוצם דבמסיח לפי תומו מיירי בתרומה דרבנן מתרצא נמי הך דבקרוב מיירי בתרומה דאורייתא. אך אכתי לפמ"ש התוספות לקמן דף כ"ה ע"ב ד"ה נאמן וכו' דלמ"ד אין מעלין מנשיאת כפים ליוחסין מעלין מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא ואין לחלק לדידיה בין תרומה דרבנן לדאורייתא א"כ לא שייך תירוץ התוספות אליביה. וצ"ל ע"כ לדידיה דס"ל כמ"ש לעיל דפליגי במעלין מתרומה ליוחסין אם כן אכתי קשה ברבי עצמו וצ"ע ודוק:

תוספות ד"ה להשיאו אשה וכו'. הנה לכאורה מדברי רש"י ז"ל שלפנינו שפירש להשיאו אשה מיוחסת משמע כשיטת התוספות וכן כתב בספר פני יהושע. וזה לא יתכן דא"כ יסתור דברי עצמו שפירש לקמן דף כ"ה ע"ב בעובדא דרבי העלה ע"פ אביו דחיישינן שמא ממזר או נתין. ולפי פשוטו נראה דיש לומר דגם הכא כוונתו דחיישינן שמא ממזר או נתין אלא דס"ל דאין חשש זה אלא בנושא מיוחסת שידוע לנו שהיא מיוחסת בלי ספק פסול. ואז הצריכו חז"ל לבדוק אותו אבל כשגם היא בספק לא החמירו כיון דמדאורייתא קי"ל בקהל ודאי לא יבא אבל בקהל ספק יבא אף דגם במיוחסת אין חשש מדאורייתא דקי"ל ממזר ודאי הוא דלא יבא. מ"מ החמירו בחד ספיקא אף דקי"ל כל דפריש מרובא פריש מעלה עשו ביוחסין כדאיתא לעיל סוף פרק קמא. אבל כשגם היא בספק דאיכא תרתי ספיקא לא החמירו אף דקי"ל כראב"י דספיקן בספיקן אסורים היינו בשתוקי או אסופי החמירו. אבל בשאר אנשים שאין ידוע יחוסם לא החמירו שלא ינשאו זה לזה. וממילא מתורץ קושיות התוספות על רש"י ז"ל מההיא דזיל גלי ומההיא דאי אתה נאמן וכו' דהתם מיירי לישא אשה שאינה מיוחסת והא דקאמר הנושא אשה צריך לבדוק היינו נמי כשהוא מיוחס ונכון בזה הא דקאמר סתם להשיאו אשה משום דאשה שאינה מיוחסת פסולה לו מחמת עצמו שאמר כהן אני וכיון דמחזיק את עצמו במיוחס ממילא אסור באינה מיוחסת דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא. ואתי שפיר דלהכי נקט בברייתא אני כהן דהוא מיותר דעדות כל אחד על עצמו ודאי לאו כלום הוא ולא הוי ליה למימר אלא שכל אחד אומר שחבירו כהן. ולפמ"ש דהא דנקט להשיאו אשה סתם משום דאסור אפילו באינה מיוחסת א"כ ודאי דחבירו עד אחד הוא ואינו נאמן לאוסרו באינה מיוחסת אלא מחמת הודאת עצמו שהוא מיוחס וצ"ל דס"ל לרש"י ז"ל דהא דקאמר בקידושין דהיא אינה צריכה לבדוק בדידה היינו דאינה צריכה לבדוק בו ארבעה אמהות. אבל צריכה להכיר אותו שאביו ואמו בחזקת כשרות וכה"ג כתב הב"ש בסימן ב' ס"ק ג' לשיטת הרמב"ם דצריך בדיקה ולא בדיקת ד' אמהות ע"ש. ודוק:

עוד נלפענ"ד דלא פירש בסוגיא זו שמא ממזר או נתין כדפירש לקמן בעובדא דרבי. והוא דס"ל לרש"י ז"ל דהכא לאו משום ממזרות ונתינות דמכירין ישראל ממזרים ונתינים שביניהם אלא משום חשש עבדות. והיינו דקאמר בשנויא בתרא דבמעלין מתרומה ליוחסין קמפלגי. והיינו כדקאמר בסוף פרקין דפליגי אי חולקין תרומה לעבד. וכן כתב הטור בסימן ב' בשם הרמ"ה וז"ל מאן דלית ליה חזקת כשרות וכו' ואין עד אחד נאמן אע"פ דלא הוזהרו כשירות וכו' הני מילי פסולי כהונה וכו' עד דמייתי ראיה שמא עבד הוא עכ"ל. וכן בש"ע סימן ב' וסימן ד' נקט הכל חשש עבדות והוכרחו לזה כמו שיבואר בס"ד משא"כ לקמן בדרבי אי אפשר לפרש הכי כיון דפסלו מטעם קורבה שהוא בנו ואי ס"ד דהחשש הוא משום עבדות ע"כ צ"ל דהחשש שמא אביו הכהן נשא שפחה א"כ ממ"נ אינו בנו דקי"ל בנו משפחה אינו בנו לכל דבר וכשר להעידו ואין שייך לומר כמ"ש התוס' שם דלדבריך הוא בנו כיון דממ"נ אם בנו הוא אינו עבד ואיך שייך לפסלו משום עבדות ולפסול עדותו משום שהוא בנו. וע"כ צ"ל דהחשש הוא משום נשא ממזרת או נתינה ודוק: ויבואר עוד שם בס"ד:

ונלע"ד דס"ל לרש"י ז"ל בהא דכתבו התוס' שם בעובדא דרבי בד"ה נאמן דלהאכילו בתרומה מיירי ע"כ דליכא עד אחר עמו דעד אחר נאמן לבדו לתרומה. ולהשיאו אשה ע"כ ביש עד אחר עמו דלא משתמט תנא דעד אחד נאמן להשיאו אשה. והוא דחוק מאוד. ויש לומר דס"ל לרש"י ז"ל דהא דבעינן ליוחסין שנים היינו משום חשש עבדות או חשש חללים. אבל חשש דממזרות או נתינות (לא) דמכירין ישראל ממזרים שביניהם דהרי לדעת התוס' אין צריך בדיקה כלל ונהי דרש"י ז"ל סבירא ליה דבעי בדיקה מ"מ עד אחד נאמן בזה כיון דמילתא דעבידא לגלוי היא כדאיתא להדיא בסוגיא דר"פ האשה רבה דף צ"ג ע"ב דעד אחד נאמן בכה"ג. וכיון דהתם ליכא למימר משום עבדות כנ"ל יש לומר שהיה ידוע בעדים שאין אמו שפחה. א"כ שפיר עד אחד נאמן משום חשש ממזרות או נתינות. והכא דבעינן שנים היינו מחשש עבדות דאין מכירין. ובזה נראה דא"ש טפי הא דכתבו התוס' לקמן דלשנויא קמא דפליגי בגומלין ע"כ דס"ל דאין מעלין מתרומה ליוחסין משום דחולקין תרומה לעבד. וכן לפמ"ש לקמן דבאכילת תרומה ס"ל דאין מעלין משום דחיישינן שמא עבד הוא. קשה לכאורה דאכתי אתי ריעותא להעלותו ליוחסין כשיברר שאינו עבד. וכיון שהיה אוכל בתרומה לא יבדקו משום ממזרות או נתינות וא"כ ראוי לחוש בשעת אכילת תרומה משום ממזרות או נתינות. וצ"ל בדוחק דכיון דאין מעלין משום עבדות לא היו מדקדקים כלל אפילו בשאר פסולים והוא דוחק ויבואר לקמן בסוגיות שלפנינו. ולפמ"ש דליכא חשש אלא משום עבדות. אבל משום חשש ממזרות ונתינות אפילו להשיאו אשה סגי בעד אחד משום דעבידא לגלויא. וא"כ אם יברר שאינו עבד באמת סגי בעד אחד ומועיל נמי עדותן זה על זה ועיין לקמן. יצא לנו דס"ל לרש"י ז"ל דמשום עבדות הוצרכו בדיקה טפי דלא שייך מכירים ישראל עבדים דאדרבא חזינן בכל מקום דמקשה ודילמא עבד הוא. מיהו הא דלא פירש"י כן בקידושין גבי בדיקת ד' אמהות משום דבאמת בזה לא שייך בדיקת ד' אמהות דהא מה אכפת להן באביו דהא הולד כשר כמותה ואדרבא לא הבנתי למה לא פי' התוס' כן דהוא מטעם עבדות דלא שייך טעמא דמכירין וכמ"ש הטור בשם הרמ"ה כנ"ל ולא חיישינן לממזרות ונתינות כלל. ובזה היה מתורץ קושיתם מהא דקאמר קום גלי. דיש לומר דיביא ראיה על אמו שהיא ישראלית. ולכאורה היה נראה לתרץ בזה גם מה שהקשו מהא דקאמר נאמן אתה לפסול עצמך ואי אתה וכו' דהתם בידוע שאמו ישראלית. אך זה אינו דלפמ"ש התוס' שם ס"ל לר"י דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר. וכבר תירצנו לעיל דבאינה מיוחסת לא החמירו. ודוק: ועוד יבואר לקמן בס"ד פירש"י שם דף כ"ה ע"ב באריכות:

וראיתי בספר מגיני שלמה שהכריח כדברי רש"י ז"ל שצריכה לבדוק עכ"פ בדידיה משום ממזרות או נתינות מהא דקאמר לעיל אשה בודקת ונושאת אף דשם מיירי בידוע שנתערבו מ"מ כיון דס"ל לר"ג אשה מזנה בודקת ומזנה כמ"ש התוספות שם כ"ש כשנשאת. ולע"ד אין מזה קושיא על התוספות ז"ל דהא ע"כ לאו מטעם חיוב בדיקה קאמר התם דאל"כ בחשש חלל דגם כן אמרינן לעיל דבודקת קשה הא בודאי לא הוזהרו כשירות להנשא לפסולים וע"כ צ"ל דאף שאין חיוב בדיקה מצד האיסור מסתמא בודקת שתהיה היא ובתה כשירות לכהונה. וק"ל:

בא"ד וכולה הך שמעתין וכו'. לכאורה קשה דא"כ מאי קשיא להו לעיל על רש"י ז"ל מההיא דזיל גלי וכו' דילמא היינו משום דס"ל כרבנן דכל המשפחות בחזקת כשרות. וכן תירצו התוס' בעצמם בפרק החולץ דף מ"ה ונראה דס"ל הכא לדוחק משום דס"ל דלא קי"ל בהא כרבנן וכמ"ש הטור וב"י באה"ע סימן ב' מדאמר רב אשי בקידושין דף ע"ב מאי דעתך דאמר ר' יהודה וכו' והא ביה רב כהנא וביה רב פפא וביה רב זביד לא מתנו הכי. ומ"ש וכולה הך שמעתין היינו לרב יהודה והיינו דהביאו לעיל מהא דזיל גלי דאמר רבא שם. ולא הביאו מהא דאמר רב יהודה שם קודם זיל אטמר כמו שהקשו שם בהחולץ משום דרב יהודה עצמו אמר זו דברי ר"מ שפיר יש לומר דס"ל כרבנן כמו שתירצו התוס' שם. ונראה דטעמא דרמב"ם דפסק כרבנן היינו משום דגם הוא מפרש כפירש"י דהבדיקה הוא משום ממזרות ונתינות כמפורש בדבריו ומפרש הך דזיל גלי משום דס"ל לרבא כרבנן וכיון דרבא עבד עובדא כרבנן פסק כן. ודוק:

בא"ד א"נ אפילו כרבנן וביצא עליו ערעור וכו'. הנה לכאורה הטעם דאף דס"ל לרבנן דכל המשפחות בחזקת כשרות מ"מ ביצא ערעור איתרע חזקה. ולפ"ז הא דקאמר בשמעתין דמעלין מתרומה ומנשיאת כפים ליוחסין היינו אפילו איתרע חזקת כשרות. וקשה לכאורה דהא כתבו התוס' לקמן ע"ב בד"ה שאני התם דריע חזקתיה וכו' והיכא דאיתרע חזקה אין מעלין לכ"ע וצ"ל דלפי פירש"י בקידושין דף ע"ו ע"ב ד"ה בשקרא עליו ערעור שקראו עליו עדים שמץ של פסול ולא שמעידין עדות גמור אלא יציאת קול וכו'. א"כ יש לומר דמשום קול לבד לא הוי כל כך ריע חזקייה כמו ריע חזקייה דלקמן בבני ברזילי. אך לפמ"ש הה"מ בפי"ט מהלכות איסורי ביאה לפרש בדעת הרמב"ם דס"ל דיצא עליו ערעור היינו עדות גמור שנתערב בהן פסול א"כ אין לך ריע חזקייה יותר מזה וצריך לחלק בדוחק דהתם בבני ברזילי היה הריעותא לכל בני המשפחה כולה ע"כ אין להעלות אותם ליוחסין אבל בנתערב בהן שפיר יש להעלות ליוחסין ולתלות הפסול בשאר המשפחה. ותו קשה לי על הה"מ דהא כתב הרמב"ם שם דביצא ערעור מהני בדיקת ארבעה אמהות ואי מיירי בעדים ברורים קשה נשאל לעדים באיזה זמן היה התערובות דאם יאמרו שהיה בזמן קרוב למה נצטרך לבדוק ארבעה דורות. וכן להיפך אם יאמרו שהתערובות מזמן רב מה יועיל בדיקת ארבעה אמהות כיון שהתערובות היה בדורות הקודמין להן דהרי בני ברזילי נפסלו לעולם עד עמוד הכהן וגו'. ויותר נראה דגם הרמב"ם ס"ל כשיטת רש"י דאין העדים מעידין אלא ששמעו קול ואינם יודעין באיזה זמן ושיערו חז"ל לבדוק ארבעה אמהות. ובזה נראה לע"ד לתרץ דברי הרמב"ם שם התמוהים שכתב דאין צריך בדיקה אלא עשרה אמהות ובגמרא דקידושין שם מפורש י"ב אמהות כמו שנתקשה שם הה"מ בזה ע"ש. ולפמ"ש יש לומר דאותן שני אמהות דהיינו אם אם אם אבי אביה ואם אם אם אבי אמה לא הוצרך לבדוק אם לא נולדו מפסולים משום דקי"ל כחכמים דאין צריך בדיקה אלא ביצא ערעור דהיינו קול ואמרינן לעיל דף כ' ע"ב דעד שיתין שנין מידכיר קלא אבל טפי לא א"כ תלינן מסתמא הקול תוך ששים שנה וכיון דקי"ל בר"פ בן סורר דקטן אין צריך לחזור עליו אם יש לו יורשים שאינו מוליד וכן קטנה אינה מולידה פחותה מי"ב שנה כדלקמן דף ל"ט נמצא אין צריך לחקור על דור החמישי דעכ"פ הוא יותר מחמשה פעמים י"ב שהוא ששים שנה. והש"ס שם מפרש למתניתין שהוא דברי ר' מאיר דס"ל בדיקה בכל המשפחות אפילו בלא ערעור. אבל לדידן דקי"ל כחכמים דאין צריך בדיקה אלא משום ערעור הקול אין צריך בדיקה בדור החמישי. מיהו אף לדעת הה"מ דס"ל דבעינן עדות גמור ע"כ צ"ל שאינם יודעים הזמן א"כ יש לומר גם כן כנ"ל דאף דאמרינן לעיל במסקנא דעדים כיון דרמיא עלייה אפילו טובא נמי יש לומר דהיינו דוקא אם יחדוהו לעדים כפירש"י לעיל שעשאוהו עד בדבר ע"ש. ואפילו לדעת הפוסקים שכתבנו שם דאפילו בלא יחדוהו רמו אנפשיה. יש לומר דהיינו דוקא שמעידין בפירוש שהיה מקודם אבל מסתמא אמרינן שהיה תוך ששים. ודוק:

תוס' ד"ה שלי חדש וכו' ולאו מילתא היא דא"כ מאי מתרץ וכו'. נראה ליישב דבריהם דס"ל כפירש"י הכא ובפרק אע"פ מפורש יותר דמה שמשבח במילי אחרינא יש להאמין לו יותר כיון שמשבח בדבר דלא שייך ביה נאמנות וס"ל דאם כן לא הוי מצי להקשות דר' יהודה אדר' יהודה. דדילמא התם שאני משום שמשבח בדבר אחר דלית ביה צד איסור. ובזה הוי מיושב קצת מה שהקשה רש"י ז"ל עליהם דמאי משני בדמאי הקילו תינח דמאי ישן מאי איכא למימר דיש לומר כיון דנאמן בדמאי הוי ליה כמשבח בדבר אחר ומהימן נמי אחדש. מיהו יותר נראה דהיש מפרשים לאו מצד איסורא קאמרי דודאי לא חשידי בחדש אלא למעלה בעלמא קאמרי דשל חבירו נשרש קודם העומר ושלו נשרש אחר כך. וכוונתם ג"כ כפירש"י ותוספות דמשבח במילתא אחריתא. אלא דלא רצו לפרש כפירש"י משום דתבואה ישנה מעליא טפי חדא דאמרינן כה"ג בהזהב דף מ"ו דאדרבא איכא דניחא ליה בחדש דיכול לישנו. ותו דס"ל כיון דהוא מצד המעלה בתבואה והוא ניכר לעינים ולא שייך ביה גומלין כמו שיבואר לקמן בסוף דבריהם ז"ל לכך פירשו דהמעלה הוא משום שהוא ישן ונשרש קודם לעומר דודאי בהא לא מנכרא לעינים וממילא דמיושב נמי מה שהקשה ר"ת ממתניתין דמי כאן מוכר ישן דלאו בנאמן על הישן קאמר אלא שמכר לו בחזקת חדש ורוצה ליקח ישן. עוד יש לומר דהא דלא משני על חדש משום דלשנויא קמא ע"כ ס"ל דמיירי בתרומה דרבנן ולהכי הוי ס"ד דלכ"ע אין מעלין ליוחסין א"כ לא מצי להקשות אלא מדמאי דגם הוא מדרבנן דלא ניחא ליה לאוקמי דוקא בתבואת א"י דחייב במעשרות מדאורייתא כיון דנקט סתמא כמו ברייתא דלעיל. אבל מחדש לא קשה מידי דיש לומר דס"ל דחדש בכל מקום דאורייתא. א"כ רב יהודה לשיטתיה דס"ל עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה וכדאיתא לקמן דף נ"ו ע"א ודוק:

ומה שהקשה עוד דאי באיסור חדש או שביעית הוי ליה למימר של חבירי אינו חדש כדקאמר אינו מתוקן. יש ליישב דהא דקאמר גבי דמאי שלי אינו מתוקן ולא קאמר שלי טבל משום דהא ודאי דאינו אומר על עצמו שהוא חשוד דהא קי"ל במשנה ח' פרק ה' דדמאי שאין מוכרין את הטבל אלא לצורך ואפילו לפירש"י בד"ה בשכלי אומנתו וכו' דמשמע שרוצה להצניע אפ"ה הא אמרינן חזקה לחבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן ואפילו בפירות בני יומן מתקנין מיד. אלא הא דאומר שאינו מתוקן רצה לומר שקנאו ממי שאינו נאמן ומוכרם בתורת דמאי כדקי"ל בפ"ב דדמאי דהמשפיעים במדה גסה מותרים לימכור את הדמאי. אבל בחדש רשאי לימכור אפילו ודאי חדש שפיר נקט לשון חדש וישן. ותו דלפמ"ש לעיל דגם היש מפרשים ס"ל בלא חשידי עם הארץ על חדש ולמעלה בעלמא קאמר. א"כ אין שייך לומר בחדש כלל שקנאו מחשוד דסתם לא חשידי. ולפ"ז היה נלענ"ד גם לשיטת הרשב"א דמיירי בשביעית יש לומר כן דאין לומר שקנאו מעם הארץ החשוד על השביעית. דהא אסור למסור דמי שביעית לעם הארץ כדאיתא במסכתא סוכה דף ל"ט ע"א. מיהו שיטת הרשב"א יבואר לקמן דצ"ל איפכא. מיהו יש לומר דמיירי בתבואה שלו שהוא ודאי טבל דאף דאסור להשהות את הטבל היינו משום מכשול דילמא אתי למיכל מיניה. משא"כ הכא דקאמר נמי שלי חדש הרי דאותה תבואה עצמה היא חדש ג"כ דבלאו הכי אי אפשר לתקן משום איסור חדש. ותו דאמרינן בפסחים דף י"א דחדש מבדל בדילי מיניה וליכא למיחש דילמא אתי למיכל מיניה וממילא דאין חיוב לתקנו מיד. ואפשר לומר כיון דמיירי בתבואה אחת שהיא חדש וטבל וכיון דאין איסור טבל חל על איסור חדש שחל קודם שהגיע לעונת מעשרות. להכי לא נקיט לשון טבל אלא לשון אינו מתוקן דעכ"פ צריך תיקון כשיחול איסור טבל ודוק:

בא"ד ורשב"א פירש וכו'. לא הבנתי שיטתו דהא קי"ל דפירות שביעית פטורים מן המעשרות ולא שייך שביעית ואינו מתוקן בתבואה אחת ודוחק לאוקמי בשני מיני תבואות. א"נ או או קאמר או חדש או אינו מתוקן ואפשר לומר כמ"ש המשנה למלך בפ"ד מהלכות שמטה ויובל דיש לומר דבמקום שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל חייב בשביעית ומעשרות. ולפ"ז היה נכון דאין צריך לתרץ אשביעית משום דשביעית באותו מקום דאורייתא הוא. ומעשרות באותו מקום בשביעית הוא מדרבנן. ור' יהודה סבירא ליה לקמן דף נ"ו ע"א דעשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה. ואין הקושיא אלא משום דלשנויא קמא ס"ל דמיירי הכא בתרומה דרבנן וקשה אמעשר דהוא גם כן מדרבנן. להכי משני רק אמעשר דבדמאי הקילו. מיהו הרשב"א עדיפא משני. ואפשר לפמ"ש לעיל דקאמר שאינו מתוקן משום באמת אין מוכרין ואין משהין הטבל אלא דאמרינן שקנה מאינו נאמן. א"כ יש לומר דמסופק בשניהם אם הוא ישן ואינו מתוקן או הוא חדש ויש בו משום שביעית. א"נ שאמר לו בפירוש שהוא שביעית אלא שאינו מאמינו שמא ישן הוא וחייב במעשרות. מיהו לפמ"ש לעיל דאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ ע"כ צ"ל בדוחק שנתן לו בטובה וצ"ע ודוק:

בא"ד ולרבותא דר' יהודה נקטיה דאעפ"י שמגרע וכו'. ומחזי טפי כגומלין וכו'. לכאורה הפוכה סברתם מסברת רש"י כאן ובדף נ"ו דלרבותא דרבנן נקטיה. ונראה דלפמ"ש לעיל דחדש וישן דבר הניכר הוא א"כ יש לומר דשניהם אמת דאם חזינן דאמת אומר שחבירו מוכר ישן הוא רבותא לרבנן דיש לומר כיון דאמת אמר בזה גם בזה נאמן. ואם חזינן דמשקר הוא רבותא לרב יהודה. ובהא יש לתרץ קושיות ואם תאמר אם כן מאי קושיא דרבנן אדרבנן. וכן יש להקשות לפירש"י לר' יהודה. אלא יש לומר דמתניתין סתמא קאמר בין דחזינן שאמר אמת בין להיפך פליגי ושפיר מקשה לכ"ע. וק"ל:

משום דבעי למיתני שתי נשים שנשבו. לאשמועינן דבזמן שמעידות זו את זו נאמנות: נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה. מיוחסת מעלה היא ביוחסין: למימרא כו'. קא ס''ד דטעמא דרבי יהודה משום גומלין: החמרים. סוחרי תבואה ומוליכין ממקום הזול לכרכין: שלי חדש ושל חברי ישן שלי אינו מתוקן ושל חבירי מתוקן. משבח את של חבירו ומזלזל את שלו שלי אינו מעושר של חבירי מעושר שלי חדש ואינו יבש עדיין כל צורכו [ושל חבירי ישן ויבש כל צורכו] דסתם ישן טוב מן החדש בעת הגורן כדאמרי' באיזהו נשך (ב''מ עב:) היו חדשות מארבע וישנות משלש: אינו נאמן. הואיל ועם הארץ הוא ואינו נאמן על המעשר אע''פ שמעיד על שלו שאינו מתוקן ועוד שמוסיף עם זו דברים אחרים לשבח את של חבירו אינו נאמן להחזיק את של חבירו בחזקת מתוקן שאינן אלא מערימין אמור אתה כאן ואני במקום אחר:

נשביתי וטהורה אני למה לי. וקשה לרשב''א אמאי לא משני משום דבעי למיתני סיפא אם יש עדים שנשבית ואמרה טהורה אני אינה נאמנת וי''ל דמשום הא לא אצטריך דמסיפא דמתני' שמעינן לה דקתני סיפא עיר שכבשוה כרכום כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות ואינה נאמנת לומר טהורה אני: שתי נשים שנשבו למה לי. דאי לאשמעינן דאחת נאמנת על חברתה הא בהדיא תנן (לקמן כז.) דאפי' עבד ושפחה נאמנים: וכן שני אנשים למה לי משום דבעי למיתני פלוגתא דרבי יהודה ורבנן. אבל בשתי נשים משמע דלא פליג רבי יהודה משום דבשבויה הקילו וקשה דלקמן (דף כו.) אשכחן איפכא דמסיח לפי תומו נאמן בתרומה אפי' על פי עצמו כדאמר גבי יוחנן אוכל חלות דהעלהו רבי לכהונה על פיו וגבי שבויה תני לקמן (דף כז:) הכל נאמנים להעידה חוץ מבעלה ומוקי לה במסיח לפי תומו ומיהו למאי דמוקמינן פלוגתייהו במעלין מתרומה ליוחסין ניחא דטעמא דמחמיר רבי יהודה טפי בתרומה מבשבויה משום דמעלין מתרומה ליוחסין אבל רבי דמיקל טפי בתרומה במסיח לפי תומו היינו משום דקסבר דאין מעלין מתרומה ליוחסין כדאמר לקמן אבל למאי דמוקי פלוגתייהו משום גומלים קשה וי''ל דבתרומה דרבנן דוקא הוא דמתכשר במסיח לפי תומו כדמשמע בהגוזל בתרא (ב''ק קיד:) אבל בתרומה דאורייתא לא: אבל אינו נאמן להשיאו אשה. פי' בקונטרס משום חשש ממזרות ונתינות וקשה דלהכי ליכא למיחש כדאמרינן בהחולץ (יבמות מה. ושם) גבי עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל דאמרינן ליה זיל גלי או נסיב בת מינך משמע דאם ילך למקום שאין מכירים אותו ישיאוהו בת ישראל אע''פ שאין מכירים ולא יסתפקו בו בנתין וממזר וכן גבי ההוא דאתא לקמיה דרבי יהודה וא''ל נאמן אתה לפסול עצמך ואי אתה נאמן לפסול בניך משמע שהוא ובניו היו בחזקת כשרים אע''פ שלא היו מכירים בהם ונראה לר''ת דלהשיאו אשה דקאמר היינו להשיאו בדוקה מד' אמהות כדתנן בעשרה יוחסין (קדושין דף עו. ושם) הנושא אשה צריך שיבדוק אחריה ד' אמהות ואין נאמן אם ישא אשה בדוקה להכשיר בתו לכהן בלא בדיקה אלא יצטרך לבדוק אחריו וה''ה דמצי למימר ואינו נאמן להכשירו לעבודה ואותה בדיקה היא משום חללות דאין מכירין ישראל חללים שביניהם ולא משום ספק ממזרות ונתינות דלהא לא חיישינן כדפי' וכן משמע התם דקאמר דהיא אינה בודקת בדידיה דלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים ואי משום ממזרות ונתינות הא ודאי הוזהרו דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ואם תאמר אי משום חללות בודקין לא יבדקו אלא יחוס אביה לבד דאפילו היתה אמה חללה כשרה היא ע''י אביה דלכ''ע בני ישראל מקוה טהרה לחללות ויש לומר מאחר שהצריכו לבדוק את יחוס האב משום חללות אגב חללות הוצרכו לבדוק כל פסול שבה גם של ממזרות ונתינות וכולה הך שמעתין דמצרכי בדיקה להשיא בתו לכהן אתיא כרבי מאיר דרבנן פליגי עליה התם ולא מצרכי בדיקה ואמרי כל משפחות בחזקת כשרות הן עומדות וא''צ אפילו עד אחד כדי להכשיר בתו לכהונה ומיהו להכשיר בנו או עצמו לעבודה צריך דלאו בחזקת כהונה עומד אי נמי אפילו כרבנן וביצא עליו ערער כדקאמר התם במילתייהו דרבנן בד''א שלא יצא עליו ערער כו': שלי חדש ושל חבירי ישן. בפרק אע''פ פי' בקונטרס די''מ משום עומר ולאו מילתא היא דאם כן מאי מתרץ בדמאי הקילו התינח דמאי חדש ישן מאי איכא למימר ועוד דלא מצינו בשום מקום שנחשדו עמי הארץ על החדש ורשב''א פירש דקאי אשביעית וקאמר שלי חדש וגדל בשביעית ואסור להשהותו אחר הביעור ושל חבירי ישן וגדל בשנה שעברה ואשכחן דקרי לשביעית חדש דתנן במסכת שביעית (פ''ז מ''ז) ורד חדש שכבשו בשמן ישן ילקט את הורד וכי משני בדמאי הקילו בשביעית לא חש לתרץ דפשיטא ליה להש''ס דרבי יהודה מיקל בשביעית משום דבאתריה דרבי יהודה חמירא להו שביעית כדאמר בהניזקין (גיטין נד.) ואין נראה לר''ת דסתם עמי הארץ לא נחשדו אשביעית דתנן בפרק עד כמה (בכורות ל. ושם) החשוד על המעשר אינו חשוד על השביעית החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשר אלמא דסתמא אינן חשודין בשביעית ומעשר דקתני היינו מעשר שני דאמעשר ראשון חשודין הם והא דתנן במסכת דמאי (פ''ג מ''ד) ומייתי לה בהניזקין (גיטין סא:) המוליך חיטין לטוחן כותי או לטוחן עם הארץ אינו חושש לא משום מעשר ולא משום שביעית דמשמע דחשודים על השביעית איכא למימר דמשום כותי נקט שביעית אי נמי בודאי חשוד איירי וכן ההיא דמייתי בפרק קמא דחולין (דף ו. ושם) הנותן לשכנתו עיסה לאפות וקדירה לבשל אינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום מעשר ולא משום שביעית ועוד קשה לר''ת דאי באיסור חדש או שביעית מיירי הוה ליה למימר של חברי אינו חדש כדקאמר אינו מתוקן ועוד הקשה ר''ת דלעיל דההיא משנה דחמרין תנן במס' דמאי (פ''ג) הנכנס לעיר ואינו מכיר אדם שם ואמר מי כאן נאמן מי כאן מעשר ואמר לו אחד אני איני נאמן איש פלוני נאמן הלך ולקח הימנו אמר ליה מי כאן מוכר ישן אמר ליה מי ששלחך אצלי אע''פ שהן כגומלין זה את זה הרי אלו נאמנים ואי ישן היינו דלית ביה איסור חדש או שביעית היאך קונה ממי ששלחו אצלו והלא הוא בעצמו אומר שאינו נאמן ועוד מדקא שאיל להיאך מי מוכר ישן מכלל שמה שקנה ממנו כבר היה חדש או שביעית והלא לא הלך אצלו אלא לפי שהוא נאמן ופי' הקונטרס נראה לר''ת עיקר דלהשביח קאמר ולרבותא דרבי יהודה נקטיה דאע''פ שמגרע את שלו ומשביח את של חבירו ומיחזי טפי כגומלין אפילו הכי נאמנין ואם תאמר א''כ מאי קשה ליה דרבנן אדרבנן דלמא הכא הוא דחיישינן לגומלין דדומה שהן גומלין כדפי' ויש לומר דאי לאו דחיישינן לגומלים בעלמא משום הכי לא הוו חיישינן טפי: אביי אמר לעולם לא תיפוך בדמאי כו'. והא דאמר אביי בפרק במה מדליקין (שבת דף כג.) ספק דבריהם לא בעי ברכה רבא אמר רוב עמי הארץ מעשרין הן וכן בפרק אע''פ (לקמן נו:) משני אביי ודאי דבריהם עשו חיזוק ספק דבריהם לא עשו חיזוק רבא אמר בדמאי הקילו לא משום דלית ליה לאביי דרבא דהא הכא אית ליה ועוד דבשילהי המביא (ביצה לה:) דייק ממתני' דרוב עמי הארץ מעשרין הן אלא דאית ליה לאביי דכל ספק דבריהם אע''ג דליכא רוב לא בעי ברכה וגם לא עשו חיזוק ומיהו בפרק קמא דשבת (דף יג. ושם) אההיא דלא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ מפרש אביי שמא יאכילנו דברים שאינם מתוקנים ולא סמיך ארוב עמי הארץ מעשרין כדקאמר רבא התם סבירא ליה דלההיא מלתא מחמירין ולא סמכינן ארובא וכן רבא בסוף הניזקין (גיטין סא. ושם) גבי משאלת אשה נפה כו' ולא בעי למיסמך ארוב עמי הארצות דמעשרין לענין לסייע ידי עוברי עבירה דנראה לו לענין זה להחמיר:

כתובות כד ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף כד - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד