כתובות כה ע"א

כתובות כה ע"א - Steinsaltz

The Gemara asks: And what, then, is the meaning of: Great is the legal authority of presumptive status? This is a standard case of presumptive status, as the practice of the priests remained as it was. There is nothing novel in the application of the principle of presumptive status in this case. The Gemara answers: Initially, in the Babylonian exile, they would partake of teruma taken from produce obligated by rabbinic law. Now, upon their return to Eretz Yisrael, they partake of teruma taken from produce obligated by Torah law: Grain, wine, and oil, based on their presumptive status.

And if you wish, say instead: Now too, upon their return to Eretz Yisrael, they partake of teruma taken from produce obligated by rabbinic law. However, of teruma taken from produce obligated by Torah law they may not partake. And when we elevate from teruma to lineage, this is only with regard to one who partakes of teruma by Torah law. However, in the case of one who partakes of teruma by rabbinic law, we do not elevate him to priestly lineage. The Gemara asks: And what, then, is the meaning of: Great is the legal authority of presumptive status? The Gemara answers: It means that although there is reason to issue a decree in Eretz Yisrael prohibiting consumption of teruma by rabbinic law, due to teruma that is forbidden by Torah law, we do not issue that decree because: Great is the legal authority of presumptive status.

The Gemara asks: And did they in fact not partake of teruma by Torah law? But isn’t it written: “That they should not partake of the most sacred items [kodesh hakodashim]” (Ezra 2:63), from which it may be inferred: It is of the most sacred items, i.e., offerings, that they did not partake; of teruma by Torah law, they did partake.

The Gemara answers that this is what the verse is saying: Neither did they partake of items called kodesh, as it is written: “And no common man may eat of kodesh” (Leviticus 22:10), referring to teruma, nor did they partake of items called kodashim, as it is written: “And if a priest’s daughter be married to a common man, she shall not eat of terumat hakodashim” (Leviticus 22:12). The Master said that this means: Of that which is set aside from the offerings [kodashim] to the priests, i.e., the loaves of the thanks-offering and the breast and the shoulder, they may not partake. According to neither explanation can any proof be cited from the baraita as to whether or not one elevates from teruma or from the Priestly Benediction to lineage.

The Gemara suggests: Come and hear proof from a baraita: Presumptive status for priesthood is established by the lifting of hands in Babylonia; by partaking of ḥalla in Syria; and by distributing priestly gifts, i.e., the foreleg, the jaw, and the maw, in the cities. In any event, the tanna teaches that the lifting of hands establishes the presumptive status of priesthood. The Gemara asks: What, does it not establish presumptive status for lineage? The Gemara answers: No, it establishes presumptive status for teruma.

The Gemara asks: But isn’t lifting of hands taught parallel to partaking of ḥalla? Just as with regard to partaking of ḥalla the tanna teaches that it establishes presumptive status for lineage, so too with regard to the lifting of hands the tanna teaches that it establishes presumptive status for lineage. The Gemara answers: No, partaking of ḥalla itself establishes presumptive status only for teruma and not for lineage. This tanna holds that today the obligation to separate ḥalla from dough is by rabbinic law and the obligation to separate teruma is by Torah law. The tanna teaches that we elevate from ḥalla, which is an obligation by rabbinic law, to teruma, which is by Torah law. And this explanation is in accordance with the opinion of Rav Huna, son of Rav Yehoshua, cited below, who reversed the opinion of the Rabbis and posited that ḥalla today is an obligation by rabbinic law.

The Gemara suggests: Come and hear proof from a baraita: Presumptive status for priesthood is established in Eretz Yisrael by the lifting of hands and distribution of teruma at the threshing floors. And in Syria and everyplace outside Eretz Yisrael that emissaries informing residents of the Diaspora of sanctification of the New Moon arrive, the lifting of hands constitutes proof of presumptive status for priesthood, as the court would investigate the lineage of everyone who recited the Priestly Benediction. But distribution of teruma at the threshing floors does not constitute proof of that status. Since there is no obligation of teruma by Torah law, the courts were not as resolute in examining the lineage of those to whom teruma was distributed.

And the status in Babylonia is like that in Syria, as there, too, there are permanent courts that examine the lineage of those reciting the Priestly Benediction. Rabban Shimon ben Gamliel says: Even Alexandria of Egypt initially had the same status as Syria, due to the fact that there was a permanent court there ensuring that the lifting of hands was performed only by a priest.

In any event, the tanna teaches that the lifting of hands establishes the presumptive status of priesthood. The Gemara asks: What, does it not establish presumptive status for lineage? The Gemara answers: No, the lifting of hands establishes presumptive status for ḥalla. The Gemara asks: But isn’t the halakha of lifting of hands taught parallel to the halakha of distribution of teruma at the threshing floors? Just as distribution of teruma at the threshing floors in Eretz Yisrael establishes presumptive status for lineage, so too, the lifting of hands establishes presumptive status for lineage. The Gemara answers: No, distribution of teruma at the threshing floors establishes presumptive status only for ḥalla but not for lineage. This tanna holds that today the obligation to separate teruma is by rabbinic law, and ḥalla is by Torah law. The tanna teaches that we elevate from teruma, which is an obligation by rabbinic law, to ḥalla, which is by Torah law.

And the dispute with regard to the legal status of teruma and ḥalla today is as in the incident where Rav Huna, son of Rav Yehoshua, found that this is the opinion of the Rabbis, as Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: I found the Sages in the study hall of Rav, who were sitting and saying: Even according to the one who said that teruma today is an obligation by rabbinic law, the obligation to separate ḥalla is by Torah law, as during the seven years that the Israelites conquered the land of Canaan led by Joshua and during the seven years that they divided the land, they were obligated in ḥalla but were not obligated in teruma. Today, too, although there is no obligation to take teruma in Eretz Yisrael by Torah law, the obligation to separate ḥalla is by Torah law.

And I said to them: On the contrary, even according to the one who said that teruma today is an obligation by Torah law, the obligation to separate ḥalla is by rabbinic law, as it is taught in a baraita with regard to the verse concerning ḥalla: “When you come into the land…from the first of your dough you should separate teruma” (Numbers 15:18–19). If the obligation is when you come, one might have thought that it took effect from the moment that two or three spies entered the land, therefore the verse states: “When you come,” from which it is derived that God is saying: I said that the obligation takes effect with the coming of all of you and not with the coming of some of you. Separating ḥalla is an obligation by Torah law only when the entire Jewish people comes to Eretz Yisrael, and when Ezra took them up to Eretz Yisrael at the beginning of the Second Temple period,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כה - א

ומקשינן: אי סבירא לן דאף על גב דבעלמא חיישינן שמא יעלו מנשיאות כפיים ומתרומה ליוחסין, הכא לא חיישינן, משום

דריע חזקייהו, אלא מאי "גדולה חזקה" דאמר רבי יוסי? והלא אין שום סיבה לבטל את חזקתם, כיון שאין חשש שיעלום ליוחסין ^[128].

ומתרצינן: לכך בעינן לחידושא דרבי יוסי שגדולה חזקה, משום דמעיקרא אכול רק בתרומה דרבנן, שהרי בגולה היו, ובחוצה לארץ לא נוהגת תרומה אלא מדרבנן, אבל השתא, כשעלו לארץ, אכול בתרומה דאורייתא, ולכך הועילה חזקתם.

ומביאה הגמרא אפשרות נוספת לתרץ הא דאקשינן למאן דאמר "מעלין מתרומה ליוחסין", מה הועיל נחמיה בתקנתו, והלא אם יאכלו בתרומה יבואו להעלותם ליוחסין?

ואי בעית אימא: לעולם השתא נמי, כשעלו לארץ, רק בתרומה דרבנן - כגון תרומת פירות האילן ותרומת ירק, שהם מדרבנן אף בארץ - אכול, אבל בתרומה דאורייתא - היינו תרומת דגן תירוש ויצהר - לא אכול.

ולהכי לא קשיא למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין, משום דכי מסקינן מתרומה ליוחסין, דווקא בתרומה דאורייתא, אבל בתרומה דרבנן לא מסקינן, והכא לא התירם נחמיה אלא בתרומה דרבנן, ולכך לא חיישינן שמא מתוך כך יבואו להעלותם ליוחסין ^[129].

ומקשינן דאי התירם רק בתרומה דרבנן - אלא מאי גדולה חזקה דאמר רבי יוסי? והלא כעת אין שום סיבה לבטל את חזקתן, שהרי אין חשש שיעלום מתרומה דרבנן ליוחסין.

ומשנינן: לכך השמיענו רבי יוסי ש"גדולה חזקה" לומר - דאע"ג דאיכא למיגזר ולאוסרם אף בתרומה דרבנן - משום חשש שמא יבואו להאכילם גם תרומה דאורייתא, מכל מקום לא גזרינן, משום שגדולה חזקה.

ומקשינן: וכי רק בתרומה דרבנן אכול ובתרומה דאורייתא לא אכול?

והא כתיב, בעזרא שם - "אשר לא יאכלו מקדש הקדשים", ומדייקינן - דווקא מקדש הקדשים - היינו קדשי המקדש - הוא דלא אכול, הא בתרומה דאורייתא אכול! ודלא כדאמרינן לעיל דרק בדרבנן אכול?

ומתרצינן: דהכי קאמר להם נחמיה: לא תאכלו במידי דאיקרי קדש, דהיינו תרומה, דכתיב בה לשון קודש - "וכל זר לא יאכל קדש", ולא במידי דאיקרי קדשים דהיינו חזה ושוק של שלמים שנאכלים לנשי הכהנים ולעבדיהם, דכתיב בהם לשון קדשים - "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל", ואמר מר: שפסוק זה עוסק במורם מן הקדשים דהיינו חזה ושוק, שבהם הדין, שבת כהן שנישאת לאיש זר, ונתאלמנה, וזרע אין לה - חוזרת לבית אביה לעניין אכילת תרומה, אבל במורם מן הקדשים לא תאכל.

ובזה אמר להם נחמיה שלא יאכלו, ורק בתרומה דרבנן יאכלו, וכדשנינן לעיל.

ובעניין זה אומרת הגמרא: תא ושמע מה ששנינו בברייתא: איזו היא חזקה המספקת להעלות לכהונה?

מי שהוחזק לנשיאות כפים בבבל, הרואהו מעיד עליו בכל מקום שהוא כהן, ומקבלים הימנו, כיון שיש בבבל ישיבה ובית דין קבוע, ובודקים אחר נושאי כפיים, ודאי בדקו ומצאו שכהן הוא.

וכן מי שהוחזק על אכילת חלה בסוריא, מעידים עליו בכל מקום שכהן הוא. וסבר האי תנא שכיבוש יחיד שכבש דוד המלך את ארם צובא שמיה כיבוש, ולא חיישינן שמי שאינו כהן יאכל בה חלה, אבל בבבל אין אכילת חלה ראיה, שכיון שאין חיובה שם אלא מדרבנן, לא מדקדקים בה כולי האי ^[130].

וכן מי שהוחזק כמשתתף בחילוק מתנות כהונה, כהזרוע והלחיים בכרכין, אע"פ שאין המתנות אסורות לזרים, מכל מקום אי לאו דכהן הוא לא הוי חציף כולי האי להתחזות ככהן במקום שרבים בו העוברים ושבים ושכיח שיכירוהו, ולכך מעידים עליו שכהן הוא.

ומוכחינן: קתני מיהת בברייתא שנשיאות כפים הוי ראיה להעלות לכהונה, מאי לאו דמעלין מנשיאות כפיים ליוחסין?

ודחינן: לא! ברייתא איירי לעניין תרומה, שהרואה אדם הנושא את כפיו בבבל מעיד עליו להאכילו בתרומה ^[131], אבל לא ליוחסין.

ומקשינן: והא נשיאות כפיים דאמרינן דמעלין דומיא דמעלין אכילת חלה קתני, ומה דין מעלין שנאמר לגבי אכילת חלה - מהני להעלותו ליוחסין, דאי לאכילת תרומה, פשיטא הוא, שהרי חלה גופא תרומה היא, וכבר הוחזק לאכול בה. אף דין מעלין שנאמר לגבי נשיאות כפים, מהני להעלותו ליוחסין? ומותבינן: לא! לעולם אימא לך שאף דין "מעלין" שנאמר לגבי אכילת חלה גופה, מהני רק להעלותו לתרומה.

ומה שהקשינו, דאי מהני רק לתרומה, פשיטא הוא, שהרי כבר הוחזק לאכול חלה שדינה כתרומה?

נפרש - דקסבר האי תנא דברייתא שחלה בזמן הזה דרבנן, ותרומה דאורייתא. וחידשה הברייתא דמסקינן מחזקת אכילת חלה דרבנן, לאכילת תרומה דאורייתא.

ויבואר בהמשך הסוגיא, דמה שיש להקשות לדין זה דתרומה חיובה בזמן הזה מדאורייתא וחלה מדרבנן, מדברי רבנן שיובאו להלן, שאמרו להיפך - דחלה חיובה מדארייתא, ותרומה - מדרבנן, יתורץ - כדאפיך להו רב הונא בריה דרב יהושע לדברי רבנן, דאף הם סברו הכי.

ומרחיבה הגמרא:

תא ושמע, מה ששנינו בברייתא: איזו היא חזקה המספקת להעלות ממנה לכהונה?

מי שהוחזק לנשיאות כפים בארץ ישראל, מעלין אותו לכהונה, כיון שיש בארץ בתי דינים קבועים שבודקים את יחוסיהם של הכהנים, וכן מי שהוחזק להשתתף בחילוק גרנות של תרומה בארץ ישראל. וקא סלקא דעתין כעת, שטעם הדבר משום שתרומה דאורייתא וכיון שיש בה עוון מיתה נזהרים בה האנשים, ואמרינן דאילולי שהיה כהן לא היה אוכל בתרומה.

ואין הדין כן בסוריא, ובכל מקום ששלוחי ראש חודש מגיעין להודיע על קידוש החודש, דהיינו מהלך חמשה עשר יום מחוץ לארץ.

ושם הדין - שרק נשיאות כפים הוי ראיה לכהונה, משום שיש שם בתי דינים קבועים, אבל לא חילוק גרנות, כיון שתרומה דידהו דרבנן, ואף בסוריא סבר האי תנא שכיבוש יחיד שכבש דוד את ארם צובא לא הוי כיבוש, ואינה חייבת בתרומה אלא מדרבנן.

ובבל לענין זה כסוריא.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף אלכסנדריא של מצרים, בראשונה [דהיינו בעבר] היה דינה כן, להעלות מנשיאות כפיים ליוחסין, מפני שבית דין היו קבועין שם. אך כעת, שאין בי"ד קבועים שם לא הוי נשיאות כפיים ראייה.

וקא משמע לן רבי שמעון - שאף אם נמצא כיום מקום שבי"ד קבועים בו - תהיה נשיאות כפיים באותו מקום ראיה לכהונה. ריטב"א.

ומדקדקת הגמרא: קתני מיהת בברייתא - שנשיאות כפים הוי חזקה לכהונה. מאי לאו, כוונת הברייתא לחדש שחזקה זו מועילה אף ליוחסין?! ומכאן ראיה למאן דאמר מעלין מנשיאות כפיים ליוחסין.

ודחינן: לא! כוונת הברייתא לחדש שחזקת נשיאות כפיים מועילה להעלותו לעניין אכילת חלה.

ומקשינן: דהא הברייתא שחידשה את חזקת נשיאות כפיים דומיא דחזקת חילוק גרנות קתני. ומה חזקת חילוק גרנות מועילה אף להעלותו ליוחסין, אף חזקת נשיאות כפים מועילה להעלותו ליוחסין, ודלא כדשנינן לעיל דאיירי רק לעניין אכילת חלה?

ומתרצינן: לא! לעולם גם חזקת חילוק גרנות גופה לא מועילה אלא לעניין אכילת חלה.

ודקשיא לך - פשיטא, והלא אם הוחזק לחלוק תרומה בגורן, ודאי שהחזק לאכול חלה, שהרי גם חלה תרומה היא?

תשובתך - דקסבר האי תנא דברייתא, דתרומה בזמן הזה חיובה מדרבנן, וחלה חיובה מדאורייתא, ודבר זה השמיענו התנא - דמסקינן מחזקת אכילת תרומה דרבנן, לחלה דאורייתא.

ודין זה התבאר כדאשכחינהו [כשפגש] רב הונא בריה דרב יהושע לרבנן.

וכך היה המעשה: דאמר רב הונא בריה דרב יהושע: אשכחתינהו [פגשתי] לרבנן, בבי רב [בבית המדרש], דיתבי וקאמרי: אפילו למאן דאמר שחיוב תרומה בזמן הזה אינו אלא מדרבנן, מכל מקום חיוב חלה הוי מדאורייתא!

וטעמם - שהרי במשך שבע השנים שכיבשו ישראל את הארץ, ושבע השנים שחילקו, נתחייבו בחלה, משום שבחלה נאמר "בבואכם אל הארץ" - שינה הכתוב את לשונו מכל ביאות אחרות, שבכולם נאמר "כי תבואו" או "כי יביאך", וכאן נאמר "בבואכם", ודרשו חכמים: כיון שנכנסו לארץ מיד נתחייבו בחלה. ולא נתחייבו בתרומה, משום שבתרומה נאמר - "דגנך", ודרשו חכמים: דגנך המיוחד לך, ועד שלא גמרו לרשת את הארץ לא חשיב דגן המיוחד להם ^[132].

וסברו רבנן, שאף בזמן הזה חייבים בחלה מדאורייתא, משום שחלה תלויה במגורים בארץ, אפילו שעדיין לא כבשוה, אך בתרומה אין חייבים אלא מדרבנן, כיון דלא חשיב "דגנך" המיוחד לך, אלא בשעה שכבשו את הארץ.

ואמר רב הונא בריה דרב יהושע דאמינא להו [לרבנן]: אנא סבירא לי, דאדרבה! אפילו למ"ד תרומה בזמן הזה דאורייתא, מכל מקום, חיוב חלה הוי מדרבנן!

והטעם - משום דתניא בברייתא: לבאר מה שנאמר בתורה - "בבואכם אל הארץ".

והוינן בה: מה השמיענו הפסוק באומרו - "בבואכם"?

אי לומר שדי בבואכם ביאה כל שהיא לארץ כדי להתחייב בחלה.

זה אינו! וכי יכול להיות שכבר משנכנסו לה [לארץ] רק שנים ושלשה מרגלים, כבר יתחייבו בחלה?!

אלא ודאי תלמוד לומר "בבואכם" לומר שרק בביאת כולכם אמרתי שתתחייבו בחלה, ולא בביאת מקצתכם! עד כאן הברייתא.

הערות

^[128] אך אי סבירא לן דבעלמא נמי אין מעלין מתרומה ונשיאות כפיים ליוחסין, לא קשיא "מאי גדולה חזקה", משום דאפשר לומר שדווקא לעניין יוחסין דחמירא לא חיישינן שמא יטעו ויעלו מתרומה ליוחסין, אבל לקדשי קדשים דלא חמירא כולי האי, ניחוש שמא יטעו ויעלו, ולהא קמ"ל רבי יוסי דגדולה חזקה, ולא חיישינן להכי. - תוספות.

^[129] התוספות לא גרסו את ה"איבעית אימא" האמור, משום שלפי האיבעית אימא אין ראיה לתירוצא דרב נחמן דלעיל - "שאני הכא דריע חזקייהו", ואין דרך הש"ס לחזור בו מראיות שהביא בלא לומר שום לשון דחיה, כגון "לאו מילתא הוא דאמרי".

^[130] ואף על פי שמסקנת הסוגיא שאף בסוריה אין חייבים בחלה בזמן הזה אלא מדרבנן, מכל מקום דוקא בסוריה הוי אכילת תרומה ראיה, מכיון שיש לה שם עיקר מן התורה, אע"ג שכיום אכילתה דרבנן דייקי בה, ולא אכלי בתרומה אלא כהנים. משא"כ בבבל שמאז ומעולם חיוב החלה הוי דרבנן - לא דייקי בה כל כך, ולכך אין אכילתה ראיה. - תוספות, ועיין שיטה מקובצת.

^[131] מבואר בגמרא, שמעלין מנשיאות כפיים לתרומה אפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דאורייתא. ולפי זה צריך לומר, דמאן דסבירא ליה דאין מעלין מנשיאות כפיים ליוחסין, סבירא ליה נמי דאין מעלין מתרומה ליוחסין, שאם לא כן, כיון שמעלין מנשיאות כפיים לתרומה, יבואו אח"כ להעלות נמי ליוחסין. וא"כ כעת חזרה בה הגמרא ממאי דקא סלקא דעתה מעיקרא לעיל כד' ע"ב, דאפשר לומר אף למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין, דאין מעלין מנשיאות כפיים ליוחסין. - מהרש"א. אך יעויין ברמב"ן, שהביא סברא לומר דמאן דסבירא ליה אין מעלין מנשיאות כפיים ליוחסין יכול נמי לסבור דמעלין מתרומה ליוחסין, ואף שכעת איכא למיחש שמא יעלו מנשיאות כפיים לתרומה, ומתרומה ליוחסין, כולי האי לא חיישינן.

^[132] טעם נוסף כתב רש"י - מפני שחיוב מעשר אינו אלא בזמן שמונים לשמיטה, דכתיב - "ובשנה השלישית שנת המעשר", ושמיטות לא מנו אלא משכבשו את הארץ וחלקוה, לכן לא נתחייבו במעשר עד אז.

ושואלים: אלא, לפי מה שהסברנו, מאי [מה] המשמעות של גדולה חזקה? שהרי נשארו כהנים אלה בחזקתם, כפי שהיו, ולא למדנו כל דבר חדש בדבר תוקפה של חזקה! ומשיבים: יש חידוש בדבר, כי החזקה הועילה להם, שהרי מעיקרא אכול [בתחילה אכלו] בתרומה דרבנן [שמדברי סופרים], שבבבל אין תרומה מדברי תורה כי אם מדברי סופרים בלבד, ואילו השתא אכול [עכשיו, בבואם לארץ ישראל, הם אוכלים] בתרומה דאורייתא [שמן התורה].

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן אחר: השתא נמי [עכשיו גם כן] בתרומה דרבנן [שמדברי סופרים] אכול [הם אוכלים], וכגון תרומת פירות האילן והירק שאף בארץ ישראל אינה אלא מדברי סופרים, ואולם בתרומה דאורייתא [שמן התורה], וכגון דגן תירוש ויצהר, שבארץ ישראל היא מן התורה, לא אכול [אינם אוכלים]. ואולם כי מסקינן [כאשר אנו מעלים] מתרומה ליוחסין — הרי זה דווקא במי שאוכל בתרומה דאורייתא [שמן התורה], אבל האוכלים רק בתרומה דרבנן [שמדברי סופרים] — לא מסקינן [אין מעלים]. ושואלים: אלא אם כן, כיון שלא השתנה דינם כלל, מאי [מה] המשמעות של גדולה חזקה, המורה על כך שלכאורה היה מקום לבטל את חזקתם? ומסבירים: דאף על גב דאיכא למיגזר [שאף על פי שיש מקום לגזור] ולאסור עליהם בארץ ישראל גם בתרומה שמדברי סופרים משום תרומה דאורייתא [שמן התורה] — לא גזרינן [אין אנו גוזרים] ומשאירים אותם בחזקתם.

על הסבר זה מקשים מצד אחר: והאם בתרומה דאורייתא [שמן התורה] לא אכול [אכלו]? והא כתיב [והרי נאמר]: "אשר לא יאכלו מקדש הקדשים" (עזרא ב, סג), ונדייק: מקדש הקדשים הוא שלא אכול [אכלו], הא [הרי] בתרומה דאורייתא [שמן התורה] אכול [אכלו]!

ודוחים: הכי קאמר [כך אמר], כך כוונת הכתוב: לא אכלו במידי דאיקרי [בדבר שנקרא] "קדש", כלומר, בתרומה, דכתיב [שנאמר]: "וכל זר לא יאכל קדש" (ויקרא כב, י), ששם מדובר בתרומה, ולא במידי דאיקרי [בדבר שנקרא] "קדשים", כלומר, מן הקרבנות, דכתיב [שנאמר]: "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל" (ויקרא כב, יב) ואמר מר [החכם]: מה שנאמר "בתרומת הקדשים", משמעו — במורם מן הקדשים, במה שנותנים למשפחות הכהנים מן הקרבנות (לחמי־תודה וחזה ושוק) — לא תאכל בת כהן שנישאה לזר. ומכל מקום אי אפשר לפתור מתוך ברייתא זו את הבעיה, האם מעלים מנשיאת כפים ליוחסין.

ומציעים הוכחה אחרת, תא שמע [בוא ושמע] הוכחה לכך ממה ששנינו: חזקה לכהונה מהי? — נשיאות כפים בבבל, שהרואה אדם הנושא את כפיו בבבל, נאמן להעיד עליו בכל מקום שהוא כהן, וכן אכילת חלה בסוריא, וחילוק מתנות כהונה (זרוע לחיים וקיבה) בכרכין. קתני מיהת [שנינו על כל פנים] שנשיאות כפים היא חזקה לכהונה, מאי לאו [האם לא] אפילו לענין יוחסין? ודוחים: לא, הכוונה היא שהיא חזקה להעלותו לאכילת תרומה.

ומקשים: והא דומיא [והרי בדומה] לאכילת חלה קתני [שנה] שם, ואם כן יש לומר מה אכילת חלה היא חזקה כדי להעלותם ליוחסין — אף נשיאות כפים בוודאי הכוונה שהיא חזקה ליוחסין! ודוחים: לא, אכילת חלה גופה היא ראיה לאכילת תרומה בלבד, אבל לא ליוחסין. כי קסבר [סבור] חכם זה שחובת הפרשת חלה בזמן הזה היא רק דרבנן [מדברי סופרים] ותרומה אף בזמן הזה היא אכן דאורייתא [מן התורה], ומשמיעה לנו הברייתא שמסקינן [מעלים] מאכילת חלה דרבנן [שהיא מדברי סופרים] לאכילת תרומה דאורייתא [שהיא מן התורה]. וכדאפיך להו [וכפי שהפך להם] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרבנן [לחכמים] כאשר יבואר בהמשך, שהעלה סברה זו שחיוב הפרשת חלה בזמן הזה הוא רק מדברי סופרים.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: חזקה לכהונה — נשיאות כפים וחילוק גרנות של תרומה בארץ ישראל. ובסוריא ובכל מקום בחוץ לארץ ששלוחי ראש חודש מגיעין לשם, שהיו באים שלוחי בית הדין הגדול להודיע מתי התקדש החודש, והיה שם בית דין שקיבל את עדותם, — שם נשיאות כפים היא ראיה, משום שבית הדין היה בודק את אלה שנשאו כפיהם בתורת כהנים. אבל לא חילוק תרומה בגרנות, שמפני שהפרשת תרומה במקומות אלו אינה מדין תורה, אין מדקדקים בה.

ובבל דינה כסוריא. משום שיש בה בתי דינים חשובים המדקדקים בכך. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף אלכסנדריא של מצרים בראשונה היה דינה כסוריה מפני שבית דין היו קבועין שם ומשגיחים שיעשו הכל כהלכה.

קתני מיהת [שנינו על כל פנים] שם שנשיאות כפים היא חזקה לכהונה, מאי לאו [האם לא] להעלות ליוחסין? ודוחים: לא, הכוונה היא להיתר אכילת חלה המופרשת מן העיסה, למי שנושא את כפיו. ומקשים: הא דומיא [הרי בדומה] לחילוק גרנות קתני [שנה] ומה חילוק גרנות בארץ ישראל הוא ראיה לענין יוחסין — אף נשיאות כפים היא לכאורה ראיה ליוחסין! ודוחים: לא, חילוק גרנות גופה היא ראיה לחלה. ואפשר לומר כי קסבר [סבור] תנא זה שתרומה בזמן הזה אף בארץ ישראל היא רק דרבנן [מדברי סופרים], וחלה היא דאורייתא [מן התורה], ומשמיע לנו שמסקינן [שאנו מעלים] מתרומה דרבנן [שמדברי סופרים] לחלה דאורייתא [שמדברי תורה].

חילוקי הדעות בשאלה אם תרומה או חלה הן חיוב מן התורה בזמן הזה באים לידי ביטוי במעשה הבא; וכדאשכחינהו [וכפי שמצא אותם] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרבנן [את החכמים] שסבורים כן, שאמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: אשכחתינהו לרבנן בבי [מצאתי את החכמים בבית מדרשו] של רב דיתבי וקאמרי [שיושבים ואומרים] כך: אפילו למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] כי תרומה בזמן הזה היא דרבנן [מדברי סופרים], מכל מקום חובת הפרשת חלה היא דאורייתא [מן התורה]. וראיה לדבר שהרי במשך שבע השנים שכיבשו ישראל את הארץ בימי יהושע ושבע השנים שחילקו אותה — נתחייבו בחלה, למרות שעדיין לא נתחייבו בתרומה. ואף בזמן הזה, גם כאשר בטל דין תרומה מארץ ישראל — מצות הפרשה חלה קיימת.

ואמינא להו אנא [ואמרתי להם אני]: אדרבה (להיפך), אפילו למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] כי תרומה בזמן הזה היא דאורייתא [מן התורה] — חלה היא לכל הדעות דרבנן [מדברי סופרים]. וראיה לדבר, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: "בבאכם אל הארץ... ראשית עריסותכם חלה תרימו תרומה" (במדבר טו, יח. במדבר טו, כ), ונדייק: אי [אם] "בבאכם", יכול שהכוונה היא משנכנסו לה לארץ שנים ושלשה מרגלים, שכבר מזמן זה תחול חובת הפרשת חלה — תלמוד לומר: "בבאכם" ויש לדייק: בביאת כולכם אמרתי, ולא בביאת מקצתכם. הרי שחובת הפרשת חלה מן התורה תלויה בביאת כל ישראל לארץ, וכי אסקינהו [וכאשר העלה אותם] עזרא בראשית ימי בית שני,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלא מאי גדולה חזקה. בעיא דתלמודא הוא דקא בעי אעיקר מילתא דאמר רבי יוסי גדולה חזקה, ולאו אקשויי קא מקשי למאי דפרקינן דאף למאי דסבירא ליה לרבא דאין מעלין בעלמא מנשיאות כפים ליוחסין, הכי נמי קא קשיא ליה מאי גדולה חזקה.
ופירש רש"י ז"ל: מאי גדולה חזקה למה לנו להשבית חזקתיה מה יש לחוש לבטלם, ופרקינן משום דגדולה חזקה העלום מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא, ואי בעית אימא, לא קשיא למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין, דהכא בתרומה דרבנן אכול בתרומה דאורייתא לא אכול, וכי מסקינן מתרומה ליוחסין הני מילי מתרומה דאורייתא אבל מתרומה דרבנן לא. ואלא מאי גדולה חזקה, דאף על גב דאיכא למגזדר משום תרומה דאורייתא, לא גזרינן.
ואינו מחוור לי, דאי האי איבעית אימא לפרוקי מאי דאקשינן למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין, לעיל הוה ליה למימר ליה ולא לאפסוקי בנתים אלא מאי גדולה חזקה, ועוד, דאם כן רב נחמן בר יצחק אמרה, מדקאמר ואי' אימא רבא אמריה ולפרוקיה מאי דאמר רב נחמן בר יצחק מאי איבעית אימא דקאמר דמאי פריק רבא מעיקרא דילמא השתא אי בעית אימא, אלא רב נחמן בר יצחק אמריה, ואי אפשר, דאם כן הפך דבריו הוא זה.
ויש מי שפירש, דהכי קשיא ליה מאי גדולה חזקה, אי אמרת בשלמא אין מעלין ליוחסין לא מנשיאות כפים ולא מתרומה היינו דגדולה חזקה דמוקמין להו בחזקתייהו, אלא אי אמרת מעלין אי הכי בבבל היתה להם חזקה גדולה והיו ראויים לעלות ממנה ליוחסין וכי אסקינהו עזרא לארץ ישראל לאו עלויי מעלינהו, דאדרבה גרועי מגרע חזקייהו, דאמר דלא ליכלו בקדשי קדשים, ומתוך כך לא היו מעלין אותן ליוחסין, אם כן, מאי גדולה חזקה והאיך אנו למדין מכאן שגדולה חזקה, אדרבה מכאן נראה שאינה גדולה ובכל מקום שיש לחוש אין הולכין אחר חזקה. ופרקינן, אין הכי נמי דגריעא דלא מסקינן ליוחסין ועדיפא דאכלי בתרומה, ואף על גב דאיכא למיגזר אטו דאורייתא.
ונראה לי לפרש, אלא מאי גדולה חזקה כיון דאמרת דהכא ריע חזקתיהו, דהא אין לשון זה אלא בזמן שאנו מעלין אותן ממה שהיו מתוך חזקתם, או שאנו מחזיקים אותן במה שהיו אף על פי שיש בהן לחוש עכשיו לדבר שלא היה לנו לחוש למפרע, ואלו לא העלינו אותן, אלא למה שהיו מוזקין בהן בבבל, דהיינו תרומה דרבנן דהכי משמע לכאורה מאי דקאמר במה הייתם אוכלין בקדשי הגבול אף כאן בקדשי הגבול, כלומר, דוקא במה שאכלתם תאכלו דהיינו תרומה דרבנן אבל תרומה דאורייתא לא. ובאכילת תרומה ליכא למיחש למידי, דהא אין מעלין ממנו ליוחסין לכולי עלמא דהא אמרת דהכא ריע חזקיהו. ומשני, גדולה חזקה דהעלום מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא. איבעית אימא, לעולם אימא לך שלא העלום כלל דהשתא נמי לא אכלו אלא בתרומה דרבנן. ולעולם אין לחוש לאכילתם כלל, דאפילו למאן דאמר מעלין הכא אין מעלין דמתרומה דרבנן אין מעלין ליוחסין, ואפילו הכי איכא למימר דהיינו גדולה חזקה, דאף על גב דאיכא למיגזר משום תרומה דאורייתא, לא גזרינן מפני שהוחזקו בה מעיקרא.

ת"ש חזקה לכהונה נשיאות כפים בבבל ואכילת חלה וכו'. קתני מיהא נשיאות כפים מאי לאו, ליוחסין, לא לתרומה. קשיא לן, מכל מקום, תפשוט בעיין למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין דאף מנשיאות כפים מעלין ליוחסין, דכיון שאתה מעלהו לתרומה הא אתית להעלותו ממנה ליוחסין, יש לומר, דאין הכי נמי, למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין איפשיטא לך בעיין, והא דדחינן לא לתרומה, הכי קאמר: ועדיין תיבעי לך למאן דאמר אין מעלין.

אבל לא חלוק גרנות. פירש רש"י ז"ל: דקסבר האי תנא דכבוש יחיד לאו שמיה כבוש, הלכך תרומה דידהו לאו דאורייתא. ואף על גב דמסיקין מתרומה דרבנן לחלה דאורייתא, התם הוא דכיון דבזמן שבית המקדש קיים הוי דאורייתא השתא נמי חמירא להו, וכיון דיהבי ליה תרומה אף איתחזק לחלה, מיהא אף על גב דהויא כאורייתא, דתרומה נמי חמירא להו כדמעיקרא, אבל תרומה בסוריא דאפילו בפני הבית אינה אלא של דבריהם לא חמירא להו ולא הויא חזקה לחלה דמדאורייתא.

רשב"ג אומר אף אלכסנדריא של מצרים בראשונה מפני שבתי דינין קבועים שם. ואם תאמר מאי נפקא לן מינה מאי דהוה יש לומר, אשמעינן רשב"ג דאי איכא דוכתא דקביעי בי דינא האידנא נשיאות כפים חזקה (הרמב"ן).

ואלא מאי גדול' חזקה פשיט' דמספיק' מפקינן להו מחזקייהו וא"ת ולמ"ד אין מעלין הא ליכא למיחוש למידי וא"כ מאי גדולה חזקה ויש שפי' דהכי קו' דתלמוד' היא דפריך לכ"ע ולא דייק הכא לישנא דאמר ואלא אלא ה"פ בשלמא לדידי לית לי טעמייהו דרעי חזקייהו לדורות הא ודאי לא טעי בהכי אדרבה אלו היו יכולין היו מורידין אותו שהקול היה משתכ' וכיון דכן אע"פ דמדינ' אין מעלי' איכא למיחש שמא יטעו ויעלו אותו ליוחסין אי לאו משום דגדולה חזקה אלא לדידך א"א דריעי חזקייהו לדורות הא ודאי לא טעו בהכי אדרבה אלו היו יכולים היו מורידים מחזקתם וכמו שנעשו בימי עזרא אי לאו דאוקימינהו עזר' בחזקייהו א"כ מאי גדולה חזקה:

וא"א מתרומה דרבנן וכי מסקינן מתרומה ליוחסין הא ודאי לא היה צריך לומר השתא כי מסקי מתרומה ליוחסין אלא דקושטא דמלתא קאמר השתא דגופא הכא ליכא למימר הא דאמרינן לעיל למ"ד מתרומה כיון דאכלו תרומה אתי לאסוקינהו וליכא לאברוחי מתרומה כדלעיל והדין אורחא דתלמודא בדוכתא טובא:

אכילת חלה דאורייתא לגופא ולתרומה דאורייתא. פירשו סבירא ליה להאי תנא שאין מעלין מתרומה ליוחסין ומסקינן מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא וא"כ כיון דחלה מדרבנן היא מאי אירי' סורי' אפילו בבל נמי בשלמא אי חלה בזמן הזה דאורייתא משום הכי נקרא סורי' משום דס"ל כיבוש יחיד שמי' כיבוש וחלה דידי' דאורייתא וי"ל דאע"ג דחלה בזמן הזה דרבנן אפילו בארץ מ"מ חמירא חלה דסוריא כיון דאית ליה עיקר מן התורה בזמן שבית המקדש קיים משום דכיבוש יחיד שמי' כיבוש וכן יש לנו לפרש באידך מתני' דבסמוך דקתני חילוק גרנות דבסוריא ואוקימנא דקסבר דתרומה בזמן הזה דרבנן ואפילו הכי דוקא בא"י חמירא דאית ליה עיקר מן התורה משא"כ בסוריא דקסבר ההוא תנא דכיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש וכן פי' רש"י ז"ל:

אף אלכסנדריא של מצרים בראשונה מפני שבתי דינין קבועי' שם פי' והא קמ"ל דאי איכא האי דינא דקבעני' דהכא כד הוה קביעי התם בנשיאת כפים הוה חזק' דאי לא מאי קמ"ל דהאי מאי דהוה היה:

שבע שכבשו ושבע שחלקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה. פי' רש"י ז"ל נתחייבו בחלה דכתיב ביה בבואכם ותניא בספרי משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה שבכולן נאמר כי תבואו כי יביאך וכאן נאמר בבואכם ללמוד כיון שנכנסו לה נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה ומעשרו' דכתיב מעש' דגנך תירושך ויצהרך תבואת זרעך המיוחדת לך ועוד שהרי תלה הכתוב במעשר במנין שני השמיטה כדכתי' בשנה השלישי' שנת המעש' ושמיט' לא נאמר עד שנכנסו וחלקו כדאי' בסדר עולם ובמס' ערכי' ע"כ ובפ' בהר סיני אשכח' דמפיק שלא נהגו שמיט' עד שכבשו' וחלקו' דכתיב שדך וכרמך ועד שכבשוה וחלקוה לא הוא שדך וכרמך ואיכא דמפיק דשמיטן נפקא לן מדכתיב ביובל לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה וילפינן שמיטין מיובל מדכתיב וזה דבר השמיטה שמוט בב' שמטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים וכו' והא אתיא שפיר אליבא דר' דדריש הכי בפרק השולח אבל ר' יוסי דהוא תנא בסדר עולם לית ליה דר' כדאיתא בירושלמי בשביעי' ותו דכתב ז"ל בפרק השולח דשמטות קרקע אינו משום יובל שהשדות לבעליהן כדפירש רש"י ז"ל אלא שמיטות עבוד' קרקעות ונשבעין ואע"פ שפרשו הוא הנכון כדפרישית בדוכתא בס"ד ובתוספת כתבו ותרומה ומעשר לא משמטין לפי' אלא מדכתיב ועברת' את הירדן בארץ וכו' והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם ואת תרומת ידכם ומסתמא לא נתחייבו להפרישו אלא כשהוא ראויה להביאו ולא שהיה מופרש ומונח עד לאחר כיבוש וישיבה ואע"פ שבזמן הזה למ"ד קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא מפרישן לאבוד מעתה הדרי שמטות ממעשר שאין נוהגין אלא לאחר כיבוש וחילוק שהרי תלה הכתוב מעשר בשמיטין וכדפירש רש"י ז"ל. יש ספרים דגורסין כתנאי כי תבואו יכול משנכנסו בה שנים או שלשה מרגלים ת"ל בבואכם ואין גירסא זו מכוונת דהא גבי חלה לא כתיב כי תבואו וה"ג לה יכול משנכנסו לה וכו' ת"ל בבואכ' ופי' ז"ל כיון דשוה ביאה זו לגמרי דכתי' בבואכם בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתם מדלא כתיב כי תבואו. וחיוב חלה נמי דהא תניא בכיבוש הארץ קודם כיבוש וחילוק שהיה רובה ביד ישראל מ"מ בעינן שיהי' כל ישראל או רובם וכו' בארץ כמו שהיא בזמן כיבוש דשיבה וכדאסקינהו עזרא לאו כולהו סליק אע"ג דחלה נהגה מן התורה בזמן כיבוש וחילוק לא נהגה עכשיו כיון שאיו רוב ישראל עליה ואפי' מתרומת ומעשרות נוהגות בה מן התורה משום קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא וזו הכתוב הוא נחלה:

אלא מאי גדולה חזקה פי' רש"י ז"ל אם כן מה לנו לחוש עליהם כדי לבטל חזקתן שלא להעמידן על חזקתן. ונראה לפי דעתו דקושיין דגמר' היא אליב' דכ"ע בין אליב' דאידך דמתרצי לה דכולהו קשי' לן לרבא דקסבר דאין מעלין מנשיאות כפים ליוחסין. כיון דכן למה לי טעמ' דגדולה חזקה בלאו האי נמי מאי איכ' למיחש עליהו לאפוקינהו מחזקתייהו ולאידך נמי דאית ליה מעלין מנשיא' כפים ליוחסין דמתרץ דטעמא משום דריע חזקתייהו. כיון דאיכא הך טעמ' נמי דריע חזקייהו תו ליכא למיח' עליהו וכיון דכן מאי גדולה חזקה דלא שייך לישנא דגדולה חזקה אי לא הוה מידי דחזי למיחש עליה ולא חיישינן משו' טעמ' דגדולה חזקה אבל השתא דאמרינן דליכא למיחש למידי מאי גדולה חזקה אי משום דקיימי בחזקתייהו הא לאו כלום הוא דלא סגיא בלאו הכי. ומפרקינן דמעיקרא אכלו בתרומ' דרבנן והשת' אכלו בתרומה דאורייתא דלענין תרומ' אוקמינהו אחזקתייהו והיינו גדולה חזקה. ואי בעית אימא השתא נמי בתרומה דרבנן אכיל בתרומה דאורייתא לא אכיל. וכי מסקינן ליוחסין כו' כלומר השתא דאתינן להכי הא דאמרינן לעיל למ"ד מעלין דמוכח דאיתיה לטעמ' דריע חזקתייהו ממאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין אי מהא לא אריא דכי מסקינן ליוחסין בתרומה דאוריית' מתרומה דרבנן לא מסקינן. והא מוכח' דלרבא נמי מהדרינן דהא האי טעמ' דאמרינן וכי מסקינן וכו' לרבא הוא דמיצטריך:

אלא מאי גדולה חזקה דאע"ג דאיכ' למיגזר משום תרומה דאוריית' לא גזור והיינו גדולה חזקה ולמאן דאית ליה טעמא דריע חזקייהו אפ"ה אמרי' בה גדולה חזקה דבהא הוה לן למיחש טפי משום דאתי למיחלף מאי לאו ליוחסין לא לתרומה כלומר ואליבא דרבנן דקסברי אין מעלין מתרומה ליוחסין דאלו ר"י כיון דקסבר מעלין מתרומה ליוחסין כל אסוקי לתרומה כאסוקי ליוחסין דמי וכל היכא דלא מסקינן ליוחסין לא מסקינן לתרומה:

קסבר חלה בזמן הזה דרבנן ותרומה דאוריית' וכדאפוך להו רב הונא בריה דרב יהושע לרבנן. קשי' לן וכיון דכן אמאי נקט אכילת חלה בסוריא אפי' בח"ל נמי. וי"ל דאפ"ה אע"ג דהא וודאי דרבנן דווק' בסורי' הוא דהוי ראיה דאית לה עיקר מן התורה. דכיון דכן אפי' האידנ' דהויא דרבנן דייקי בה מה שאין כן בח"ל דכיון דלית ליה עיקר בדאוריית' כלל לא הויא ראיה:

רבן שמעון בן גמליאל אומר אף אלכסנדריא של מצרים בראשונה קשי' לן בראשונה מאי דהוה הוה. וי"ל שאם יש לו עדים שנשאו אבותיו כפיהם באלכסנדרי' של מצרים הרי זו חזקה והא דאמרי' קסבר תרומה בזמן הזה דרבנן וחלה דאורייתא אפילו הכי בעינן בארץ ישראל דאיכא עיקר בדאורייתא. כדפרישנא לעיל:

אמר רב הונא בריה דרב יהושע אשכחתינהו לרבנן כי' עד שהרי שבע שכיבשו ושבע שחילקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה. כתב רבינו חננאל ז"ל פירש אפי' כשהיתה מקצת הארץ ביד ישראל ומקצתה ביד הא"י כמו עתה בזמן הזה נתחייבו בחלה מן התורה. אבל אין חייבין בתרומה עד שתהא ארץ ישראל כולה ביד ישראל. ואמינא להו אנא איפכא כו' דתני' כי תבואו יכול משנכנסו מרגלי בארץ ישראל חייבין בחלה תלמו' לומר בבואכם בביאת כולכם ולא בביאת מקצתכם וכי סליק עזרא לאו כולהו סליק ע"כ. פי' בבואכם בביאת כולכם אמרתי דבבואכם משמע ביאת כולם. מיהו משמע משעת התחלת' להיכנס לה. אבל כי תבאו משמע אע"ג דלאו כולהו אלא שנכנסו לה לגמרי אותן שעתידין להיכנס והיינו דאמרינן בחלה דכתיב בה בבואכם דנתחייבו בה בשבע שכיבשו ושבע שחילקו מכיון שהתחילו ליכנס לה ובביאת עזרא פטירי אפילו לאחר דאתו כולהו והכי איתא בספרי כמו שכתב רש"י ז"ל:

וז"ל הרא"ש ז"ל. אלא מאי גדולה חזקה. וא"ת לרבא נמי תיקשי שרצה לפשוט מכאן דאין מעלין אם כן מאי גדולה חזקה. וי"ל דה"פ א"א בשלמא דאין מעלין ולא תדחה משום טעמא דריע חזקייהו היינו דקתני גדולה חזקה דאע"ג דאיכא למיחש לב"ד טועין שיעלו מנשיאות כפים לקדשים שבקינן להו בחזקתייהו דאף ע"ג דבעלמא בלא חזקה נמי למ"ד אין מעלין מתרומה ליוחסין מעלין לתרומה על פי עד אחד ולא חיישינן לב"ד טועין שיעלו אף ליוחסין דס"ל להאי מקשה דיוחסין חמירי לא אתו למיטעי כמו לקדשי קדשים. אבל השתא דאמרת טעמא דלא חיישינן דילמא אתי לאסוקינהו משום דריע חזקייהו אם כן מאי גדולה חזקה. ואי תי' השתא נמי בתרומה דרבנן אכולא אלא מאי גדולה חזקה וכו' מה שכתוב בספרים וכי מסקינן מתרומה ליוחסין ה"מ בתרומה דאורייתא אבל מתרומה דרבנן לא מסקינן רבינו יצחק בה"ר מאיר לא גריס ליה דהא האי ואי בעית אימא רב נחמן בר יצחק א"ל דדחי למילתיה דרבא וקאמר שאני הכא דריע חזקייהו. ואי גרסי' ליה א"כ היה סותר הוא עצמו הראיה שהביא למעלה למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין אתי לאסוקי ואין זו סוגיית התלמוד אם לא יאמר לאו מילתא היא דאמרי אלא ודאי ליתא ואגב דאכתיבא בריש עשרה יוחסין אשתבוש לכתבה כאן. ולא מידי דאיקרי קדש וא"ת תרומה נמי איתא בכלל קדשים דכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים והיינו תרומה דהעריב שמשו אוכל תרומה. ואם כן אמאי הוצרך הכא לכתוב קדש. ויש לומר דודאי לגבי טמא אקרי קדשים ובאכילת זר קיימינן. נשיאות כפים בכלל ולא אכלתי חלה. ואע"ג דסוריא נמי הויא מדרבנן כדמסקינן מיהו אין מדקדקים בבבל כמו בסוריא דסבר האי תנא כבוש יחיד שמיה כבוש. ואכילת חלה בסוריא ה"ה נשיאות כפים כדמוכח לקמן. עדות הבאה מכח חזקה בחזקה. תי' אכתי תיקשי פשיטא מה לנו אם אינה חזקה או אם עדים מעידים עליה. וי"ל דה"פ עדות הבאה מכח חזקה שאנו יודעין שהוא כהן מחמת חזקה של הקורא אחריו שהוא מוחזק לנו שהוא לוי:
וז"ל הרא"ה ז"ל. אלא מאי גדולה חזקה פי' רש"י ז"ל אם כן מה לנו לחוש עליהם כדי לבטל חזקתן שלא להעמידן על חזקתן. ונראה לפי דעתו דקושיא דגמרא היא אליבא דכ"ע בין אליבא דאידך דמצרכי לה דכולהו קשיא לן לרבא דקסבר דאין מעלין מנשיאות כפים ליוחסין. כיון דכן למה לי טעמא דגדולה חזקה בלאו האי נמי מאי איכא למיחש עלייהו לאפוקינהו מחזקתייהו ולאידך נמי דאית ליה מעלין מנשיאות כפים ליוחסין דמתרץ טעמא משום דריע חזקתייהו כיון דאיכא הך טעמא נמי דריע חזקתייהו ליכא למיחש עלייהו וכיון דכן מאי גדולה חזקה דלא שייך לישנא דגדולה חזקה אי לא הוה מידי דחזי למיחש עליה ולא חיישינן משום טעמא דגדולה חזקה אבל השתא דאמרינן דליכא למיחש למידי מאי גדולה חזקה. אי משום דקיימי בחזקתייהו הא לאו כלום הוא דלא סגיא בלאו הכי. ומפרקינן דמעיקרא אכלו בתרומה דרבנן והשתא אכלו בתרומה דאורייתא דלענין תרומה אוקמינהו אחזקתייהו והיינו גדולה חזקה. ואי בעית אימא השתא נמי בתרומה דרבנן אכיל בתרומה דאורייתא לא אכיל. וכי מסקינן ליוחסין וכו' כלומר השתא דאתינן להכי הא דאמרינן לעיל למ"ד מעלין דמוכח דאיתיה לטעמא דריע חזקתייהו ממאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין אי מהא לא אריא דכי מסקינן ליוחסין מתרומה דאורייתא מתרומה דרבנן לא מסקינן. והא מוכחא דלרבא נמי מהדרינן דהא האי טעמא דאמרינן וכי מסקינן וכו' לרבא הוא דאיצטריך. אלא מאי גדולה חזקה דאף על גב דאיכא למיגזר משום תרומה דאורייתא לא גזור והיינו גדולה חזקה ולמאן דאית ליה טעמא דריע חזקייהו אפ"ה אמרינן בה גדולה חזקה דבהא הוה לן למיחש טפי משום דאתי למיחלף. מאי לאו ליוחסין לא לתרומה כלומר ואליבא דרבנן דקסברי אין מעלין מתרומה ליוחסין דאלו ר"י כיון דקסבר מעלין מתרומה ליוחסין כל אסוקי לתרומה כאסוקי ליוחסין דמי וכל היכא דלא מסקינן ליוחסין לא מסקינן לתרומה. קסבר חלה בזמן הזה דרבנן ותרומה דאורייתא וכדאפיך להו רב הונא בריה דרב יהושע לרבנן קשיא לן וכיון דכן אמאי נקט אכילת חלה בסוריא אפילו בח"ל נמי. ויש לומר דאפ"ה אף על גב דהא ודאי דרבנן דווקא בסוריא הוא דהוי ראיה דאית לה עיקר מן התורה דכיון דכן אפילו האידנא דהויא דרבנן דייקי בה מה שאין כן בח"ל דכיון דלית ליה עיקר בדאורייתא כלל לא הויא ראיה. רבן שמעון בן גמליאל אומר אף אלכסנדריא של מצרים בראשונה קשיא לן בראשונה מאי דהוה הוה. ויש לומר שאם יש לו עדים שנשאו אבותיו כפיהם באלכסנדריא של מצרים הרי זו חזקה והא דאמרינן קסבר תרומה בזמן הזה דרבנן וחלה דאורייתא אפילו הכי בעינן בארץ ישראל דאיכא עיקר בדאורייתא כדפרישנא לעיל:

אמר רב הונא בריה דרב יהושע אשכחתינהו לרבנן וכו'. עד שהרי שבע שכבשו ושבע שחלקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה. כתב רבינו חננאל ז"ל פירוש אפי' כשהיתה מקצת הארץ ביד ישראל ומקצתה ביד הא"ה כמו עתה בזמן הזה נתחייבו בחלה מן התורה אבל אין חייבין בתרומה עד שתהא ארץ ישראל כולה ביד ישראל ואמינא להו אנא איפכא וכו' דתניא כי תבואו יכול משנכנסו מרגלים בארץ ישראל חייבין בחלה תלמוד לומר בבואכם בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם וכי סליק עזרא לאו כולהו סליק ע"כ. פירוש בבואכם בביאת כולכם אמרתי דבבואכם משמע ביאת כולם. מיהו משמע משעת התחלתם להיכנס לה אבל כי תבאו משמע אף על גב דלאו כולהו אלא שנכנסו לה לגמרי אותן שעתידין להיכנס. והיינו דאמרינן בחלה דכתיב בה בבואכם דנתחייבו בה בשבע שכבשו ושבע שחלקו מכיון שהתחילו ליכנס לה ובביאת עזרא פטירי אפילו לאחר דאתו כולהו והכי איתא בספרי כמו שכתב רש"י ז"ל. [ע"כ הרא"ה ז"ל]:
וז"ל הרמב"ן ז"ל. מאי לאו ליוחסין לא לתרומה איכא דק"ל ולמ"ד מעלין מתרומה ליוחסין כיון דאסקינהו לתרומה אתי לאסוקי ליוחסין ותפשוט מהא למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין דמנשיאות כפים נמי מעלין. ואיכא למימר אין הכי נמי דתפשוט לההיא סברא אי נמי אף על גב דמיבעיא לן בין למ"ד מעלין בין למ"ד אין מעלין כי איפליגו רב חסדא ורב אבינא בה אליבא דמ"ד אין מעלין מתרומה ליוחסין פליגי אבל למ"ד מעלין כיון דלתרומה מסקינן ליוחסין נמי ולא דייק אלא מעלין מתרומה ליוחסין פלוגתא דתנאי היא. ומשום דכיון דהכי דחי' הכא לא לתרומה ומני רבנן היא דאמרי אין מעלין מתרומה ליוחסין אבל מנשיאות כפים דכ"ע אין מעלין ליוחסין לדבר המביאה לידי יוחסין קאמר כנ"ל. ואיכא דסבר כיון דאנן לתרומה מסקינן ליה ולא ליוחסין לא איכפת לן. וקשה לן דהא אקשינן לעיל ואי ס"ד מעלין מנשיאות כפים ליוחסין כיון דפרשי ידייהו אתו לאסוקינהו ואף על גב דלא אסקיניה. אבל לא חלוק גרנות. פרש"י ז"ל דקסבר האי תנא כבוש יחיד לא שמיה כבוש הילכך תרומה דידהו לאו דאורייתא הוא. וקשיא לן וליהוי נמי דרבנן אמאי אין מעלין מינה לדאורייתא דהא מסקינן מתרומה דרבנן לחלה דאורייתא. לאו מילתא היא דשאני הכא כיון שבזמן שבית המקדש קיים דרבנן היא לא דייקינה מה שאין כן בשאר תרומה בארץ ישראל דכיון שבית המקדש קיים דאורייתא היא ולחומרא אזלינן בה. השתא נמי חמירא להו כמעיקרא, והא דאמרינן לעיל בדרבנן אכול בדאורייתא לא תכול ולא חיישינן דילמא אתי לאסוקינהו מדרבנן של ארץ ישראל לשל תורה אריע חזקייהו סמיך ליה והא דאמר רשב"ג אף אלכסנדרי' של מצרים אי קשיא בראשונה מאי דהוה הוה לא תיקשי דהא קא משמע לן דאי איכא דוכתא דקביעי האידנא בי דינא נשיאות כפים חזקה:
וז"ל הריטב"א ז"ל. אף אלכסנדרי' של מצרים בראשונה מפני שבתי דינים קבועים שם פי' והא קמ"ל דאי איכא דוכתא האי דינא דקביעו ב"ד כדהוו קביעי התם בנשיאות כפים הויא חזקה דאי לא מאי קמ"ל דהא מאי דהוה הוה. שהרי שבע שכבשו ושבע שחלקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה פרש"י נתחייבו בחלה דכתיב בה בבואכם ותני' בספרי ר' ישמעאל אומר משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה שבכלן נאמר כי תבואו כי יביאך וכאן אמר בבואכם ללמד שכיון שנכנסו לא"י נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה ובמעשרות דכתיב דגנך תבואת זרעך המיוחדת לך ועוד שהרי תלה הכתוב המעשר במנין שני השמטה כדכתיב בשנה השלישית שנת המעשר ושמיטין לא נמנו אלא משנכנסו לארץ וחלקו כדאיתא בסדר עולם ובמס' ערכין ע"כ. ובפרשת הר סיני אשכחן דמפיק שלא נהגו שמיטין עד שכבשו וחלקו דכתיב שדך וכרמך ועד שכבשו וחלקו לא הוי שדך וכרמך ואית דמפיק דשמיטין נפקי מדכתיב ביובל לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה וילפי' שמיטין מיובל מדכתיב וזה דבר השמטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר א' שמיטת קרקע ואחד שמיטת כספים בזמן שאתה משמט קרקעות וכו' והא אתי שפיר אליבא דר' דדריש הכי בפ' השולח אבל רבי יוסי דהוא תנא דסדר עולם לית ליה דר' כדאיתא בירושלמי דשביעית ותו דכתב ז"ל בפ' השולח דשמיטת קרקעות אינו משום יובל שהשדות לבעליהן כדפרש"י אלא שמטת עבודת קרקעות בשביעית ואעפ"י שפי' רש"י הוא הנכון כדפרי' בדוכתא בס"ד ובתוס' כתבו דתרומה ומעשר לאו משמיטין ילפינן אלא מדכתיב ועברתם את הירדן בארץ וגו' והבאתם שמה עולותיכם ואת מעשרותיכם ואת תרומת ידכם ומסתמא לא נתחייבו להפרישו אלא בשהיה ראוי להביאו ולא שהיה מופרש ומונח עד לאחר כבוש וישיבה ואף עפ"י שבזמן הזה למ"ד קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא מפרישין לאבוד [וכן בנוב וגבעון לר"ש, שאני הני שכבר נתחייבו במעשר ותו לא פקע דין המעשרות מן הארץ אבל בתחלת המצוה אין לומר שיצוה הכתוב להפריש לאיבוד] מעתה הדר ילפינן שמטות ממעשר שאין נוהגין אלא לאחר כבוש וחלוק שהרי תלה הכתוב מעשר בשמיטין כדפרשי'. יש ספרים שגורסים דתניא כי תבואו יכול משנכנסו לה ב' או ג' מרגלים ת"ל בבואכם [וכן הגרסא במקצת הספרים ורש"י ז"ל גורס בבואכם יכול משנכנסו לה וכו' ת"ל בבואכם] ואין גירסא זו מחוורת דהא גבי חלה לא כתיב כי תבואו וה"ג דתניא יכול משנכנסו לה וכו' ת"ל בבואכם ופי' ז"ל כיון דשינה ביאה זו לגמרי לכתוב בבואכם ולא כתב כי תבואו יכול משנכנסו לה ב' וג' ואינה מחוורת. בבואכם בביאת כלכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם כלומר וחיוב חלה נהי דהא דתניא בכבוש הארץ ותנו בה ארץ קודם חלוק וכבוש היה רובה ביד ישראל מ"מ בעי' שיהו כל ישראל או רובם בארץ כמו שהיה בזמן כבוש וישיבה וכי אסקינהו עזרא לאו כלהו סליק הלכך אע"ג דחלה נוהגת מן התורה בזמן כבוש וחלוק אינה נוהגת עכשו מן התורה כיון שאין רוב ישראל עליה ואפי' למ"ד דתרומה ומעשרות נוהגין בה מן התורה משום דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא וזה הכתוב הוא בחלה. בחזקת שהוא כהן או בחזקת שהוא גדול פי' לפי שהיה לו שם כהן או שהיה הכהן עם הארץ שהגדול בתורה קודם כדאיתא במס' מגילה וכדאמר רב קרא בכהנא. א"ל בחזקת שהוא כהן שקרא אחריו לוי פי' ואמרי' במס' גיטין [נט ב'] אם אין שם כהן נתפרדה חבילה ופרש"י שם שאין לוי קורא כלל ואתיא הא דהכא שפיר ורש"י ז"ל כתב שאין לוי קורא שני אלא שלישי או ראשון או בשאר מקומות כפי מעלתו ולפי האי פי' נמי אתיא שמעתין שפיר אבל יש שפי' נתפרדה חבילה שתקנו חכמים שיהא לוי קורא שני לעולם ואף עפ"י שאינו חשוב כישראל ואינו קורא אלא לפי מה שראוי לפי מעלתו וגם אם ראוי לקרא שני קורא שני ולאותו פי' יש לדחוק כאן דה"ק שקרא אחריו לוי בתורת לוי שהכיר בו שהיה ישראל אחריו חשוב ממנו וכבר הארכתי בזה במסכת גיטין בס"ד ושם כתבתי דעת מורי ז"ל דכשאין כהן או לוי קורא בכל מקום שירצו ובלבד שיאמר אעפ"י שהוא כהן או אעפ"י שהוא לוי ולא חיישינן לנכנסים שלא שמעו את הקריאה דאינהו מישל שיילי ואומרים להם ולפי זה הא דגרסינן בתוספ' עיר שכלה כהנים שאין יודעין לקרא בתורה אלא כהנים שקורא הכהן ז' פעמים יש לומר שזהו לפי מנהגם שלא היו קוראים איש בשמו וכדמוכח שמעתא ולפי מנהגנו יכולין לקרוא כהן אחר כהן כשיאמרו לכל אחד אף עפ"י שהוא כהן וכן היה עושה ז"ל כשהיו שם ב' כהנים חתנים וכן היה נוהג בעצמו לקרא בתורה שלישי או בשאר מקומות וש"ץ קורא אעפ"י שהוא לוי.ואם אין דוכן שם בטלה כהונה פי' במקום שאין שם ב"ד שאין נשים בפי' חזקה ובעיירות שאין חלוק מתנות חזקה אם אין שם גורן בטלה כהונה:

בד"ה או דילמא כו' אלא דתליא הא פלוגתא בפלוגתא אם חולקין תרומה לעבד כו' עכ"ל לכאורה כיון דהך פלוגתא דמעלין מתרומה ליוחסין תליא בפלוגתא דחולקין כו' הדרן קושי' התוספות דלעיל לדוכתין דבאיזה סברא פליגי לימרו תרוייהו דחולקין ואין מעלין או דלימא תרוייהו דאין חולקין ומעלין ויש לפרש דבריהם דודאי הך פלוגתא דמעלין עיקר ואית ביה טעמא דמר סבר מעלין משום דחיישינן לבית דין טועין דשמא יעלו מתרומה ליוחסין ומר סבר דלא חיישינן לבית דין טועין שיעלו כמה שכתבו התוס' לעיל אלא דר"ל הכא דפלוגתא דמעלין וסברתן אינה מפורשת אלא דשמעינן לה מפלוגתא דאשכחן בחולקין תרומה לעבד ומיהו עיקר פלוגתא וטעמיה במעלין ואין מעלין כמ"ש התוס' לעיל ומשום דמעלין אין חולקין ומשום דאין מעלין חולקין ודו"ק:

גמ' מאי לאו ליוחסין לא לתרומה כו' חלה גופה לתרומה כו' ומסקינן מחלה דרבנן לתרומה דאורייתא כו' וצ"ל לפי זה דומיא דהכי מנשיאות כפים לתרומה אפי' לתרומה דאורייתא וא"כ פשוט מיהת הא דלמ"ד אין מעלין מנשיאות כפים ליוחסין ע"כ דאין מעלין נמי מתרומה אפילו דאורייתא ליוחסין ודו"ק:

תוס' בד"ה נשיאות כו' דבסוריא נמי הוי מדרבנן כו' עכ"ל ר"ל הוה מדרבנן בזמן הזה מ"מ אין מדקדקין בחלה בבבל שהיא לעולם מדרבנן כמו בסוריא דהות מדאורייתא קודם שגלו משום דכיבוש יחיד כו' וקאמרי אכילת חלה בסוריא וה"ה נשיאות כפים בסוריא דשם ג"כ בתי דינין קבועין כדמוכח בברייתא דלקמן ובהא ודאי לא פליגי:

גמרא מקדש הקדשים הוא דלא אכול הא בתרומה כו'. לכאורה קשה דהל"ל ולטעמיך מקה"ק הוא דלא אכול הא בקדשים קלים דהיינו המורם משלמים ותודה ואיל נזיר אכול. והוא לא התירן אלא בקדשי הגבול. וי"ל דקדשים קלים נוכל ג"כ לקרותן קדק"ד נגד תרומה דאיקרי ג"כ קדש. וכמו שדרש ריב"ב במנחות (ס"ד ח) קרא דבקדש הקדשים תאכלנו על ההיכל. לפי שהוא קדק"ד נגד העזרה שנקראה ג"כ קדש כמש"כ המזרחי שם בפ' קרח:

גמ' שם ת"ל בבואכם בביאת כולכם כו'. כה"ג דרשינן (בזבחים כו):

תד"ה נשיאות. ואע"ג דבסוריא נמי הוי מדרבנן כו'. עי' מהרש"א. ול"י מדוע סני ליה פרש"י דבסוריא איכא למיגזר אטו תרומה דאורייתא. משא"כ בבבל דהכל מדרבנן. ועי' לקמן ע"ב בתד"ה נאמן (הא'):

גמרא קתני מיהו נשיאת כפים והא דומיא דאכילת חלה קתני.
קשה לי למה צריך למידק מדומיא בלא"ה ליפרוך כיון דאמרת דמאכילת חלה מעלין ליוחסין, איך אפשר דנשיאת כפים הוא לתרומה ולא ליוחסין, הא כיון דמאכילין אותו בתרומה הדר יהיו מעלין אותו ליוחסין:

יכול משנכנסו ב' או ג' מרגלים. צ"ע והיאך ס"ד הא בעי מלך ונביא ואו"ת עיין ריש פ"ב דשבועות. וצ"ל כיון דקידשה לע"ל לא בעי קידוש. מ"מ כך הי' תנאי הקדש מתחילה שאם יהי' ביאת כולכם יתחייבו בחלה מכח קידוש הראשון. והארכתי יותר בחי' למס' נדה מ"ז ע"א ויישבתי דעת ר"ח בתוס' יבמות פ"ב ע"ב ד"ה ירושה כו' ע"ש:

ואלא מאי גדולה חזקה וכו' ועיין בתוספות. ולפי' ר"ת דבסמוך קשיא לי מאי מקשה הא שפיר קאמר גדולה חזקה דאע"ג דריע חזקתייהו שלא מצאו כתבם המתייחסים והיו מיחסין אותן אחר בני ברזילי אפ"ה הניחם בחזקתם דמעיקרא וצ"ע:

בתוספות בד"ה או דלמא כו' תימא מה תולה באכילה כו'. לכאורה יש לתמוה טובא על תמיהתם דלכאור' משמע להדי' בכולה סוגי' דהא דפליגי אי מעלין מתרומה ליוחסין איירי באכילה כדאמרינן נמי תרומה דעון מיתה. ובחלוקה על הגורן לא שייך לומר כן דשמא לא יאכלנה אלא ימכרנה לכהן אחר. אע"כ דבאכילה איירי וכמו שכתב ג"כ מורי זקיני ז"ל בס' מג"ש ע"ש באריכות. וכתב ג"כ ליישב קושית התוס' דשמא עבד הוא. שכבר ישבה רש"י ז"ל בנעימת לשונו לעיל בסמוך בד"ה מעלין מתרומה ליוחסין דאיירי ברואה שמאכילין אותו בחזקת כהן אלא דמלבד זה נראה לי ליישב קושית התוס' דלא חיישינן כלל לומר מסתמא שמא עבד כהן הוא לענין יוחסין. דמכירין ישראל עבדים שביניהם. דאלת"ה מאי איריא ליוחסין אף בלא יוחסין האיך מתירין לו לישא אשה כלל שמא עבד הוא. אע"כ דלא חיישינן להכי כמ"ש התוספות בעצמן בדף הקודם בד"ה אבל אינו נאמן וכו' דאף לענין מיוחסת ממש אין הטעם משום חשש ממזר ונתין אלא משום חללות והביאו ראיה מהחולץ וא"כ מהאי ראיה גופא פשיטא טפי דלא חיישינן שמא עכו"ם ועבד הוא ועיין מה שכתבתי בל' התוס' דלעיל דשיטת רש"י נמי הכי הוא. וכ"ש דא"ש טפי למאי דקי"ל כל המשפחות בחזקת כשרות וכמ"ש לעיל בל' התוס' הנ"ל. והא דבעינן ע"א לכהונה היינו שמא ישראל כשר הוא דרובא דעלמא הבאים לפנינו בחזקת ישראלים נינהו טפי מכהנים כן נ"ל נכון. והא דמקשינן לקמן סוף פירקין ודלמא עבד כהן הוא היינו משום דמשמע ליה דאפילו בקרא עליו ערעור איירי. כמו שאפרש שם במקומו בעזה"י ודו"ק היטב. ועוד נראה לי דאף לפי מה שהבינו בתוספות דפלוגתא דמעלין מתרומה ליוחסין איירי מחלוקה על הגורן אפ"ה א"ש נמי הא דמסיק הש"ס תרומה דמיתאכלא בצינעא. דמש"ה לא שייך סברא דתרומה עון מיתה דכיון דבצינעא מתאכלא אפשר שלא יאכלנה אלא ימכרנה לכהן אחר ולא חייש לגזל כהנים שהוא ממון שאין לו תובעין. משא"כ נשיאת כפים דבפרהסיא לא מחציף נפשיה דאיכא מיהו איסור עשה וגם זה נכון ליישב תמיהת התוספת ודו"ק:

בד"ה וכי מסקינן מתרומה ליוחסין וכו' ריב"ם לא גריס לה וכו' עד סוף הדיבור. ולפ"ז משמע דאפילו מתרומה דרבנן איכא למ"ד דמעלין ליוחסין. ואע"ג דלעיל אמרינן דטעמא דמ"ד מעלין היינו משום דתרומה עון מיתה. צ"ל דבתרומה דרבנן נמי שייך האי טעמא כיון דאיכא מיהא שם מיתה בתרומה דאורייתא. וכן משמע בסמוך ועיין במהרש"א ז"ל בד"ה מאי לאו ליוחסין לא לתרומה כו' ע"ש. ומה שהקשו בתוס' על גירסא זו דרב נחמן סותר בעצמו ראיה שהביא. נלע"ד ליישב למאן דגריס לה. והיינו לפי מה שפירשו התוס' לעיל בד"ה ואיב"א דמאן דאית ליה מעלין ובעינן ב' עדים היינו משום שאם לא נצריך עדים ונאמר דאין מעלין אותו איכא למיחש דלמא אתו למיטעי ויעלו ליוחסין אם כן השתא נמי למ"ד מעלין מתרומה דאורייתא ומדרבנן אין מעלין אכתי היא גופא קשיא דבתרומה דרבנן נמי הול"ל שמעלין ובעינן עדים דאל"כ אתי למיטעי ויאמרו מעלין. אע"כ דהיכא דריע חזקתייהו שאין אוכלין בתרומה דאוריי' לא חיישינן והיינו כדרב נחמן וכפרש"י בההיא דריע חזקתייהו. אבל התוס' לשיטתייהו בריע חזקתייהו. ומש"ה לא גרסי לה כנ"ל ודו"ק:

בגמרא נשיאות כפים בבבל ראיה. ופרש"י לפי ששם ישיבה וב"ד קבועים ובודקים ואע"ג דלעיל בל' האיבעיא מפרש טעמא דמעלין מנשיאת כפים ליוחסין משום דבפרהסיא לא הוי מחציף נפשיה י"ל דהיינו דוקא היכא שב"ד קבועין דאף דאי איתרמי שלא בדקו לא הוי מחציף נפשיה משא"כ היכא שאין ב"ד קבועין לא שייך טעמא דלא הוי מחציף נפשיה וק"ל:

תוס' ד"ה ואלא מאי וכו'. לולי דבריהם ז"ל היה נראה לפרש דהמקשה היה סבר דלא העלום לתרומה דאורייתא משום דהיה ריע חזקתייהו א"כ יש לומר דאף למ"ד אין מעלין מנשיאת כפים ליוחסין אפ"ה מודה דמעלין מנשיאת כפים לתרומה דאורייתא כדקאמר בברייתא בסמוך א"כ שפיר קאמר גדולה חזקה אע"ג דאיכא חששא שמא יעלום לתרומה דאורייתא אפ"ה לא חיישינן משום דגדולה חזקה אבל למאן דאמר מעלין מנשיאת כפים ליוחסין קשה דאתי לאסוקינהו. וצ"ל משום דריע חזקתיה א"כ הוי ס"ד דסברא דריע חזקתייהו מועיל נמי לענין תרומה דלא לייתי לאסוקינהו ושפיר פריך מאי גדולה חזקה ואהא משני בשנויא קמא דבאמת העלום לתרומה דאורייתא ואב"א וכו' דאע"ג דאיכא למיגזר ר"ל דאע"ג דריע חזקתייהו כמו שפירש"י שאין אוכלין קדשי המקדש אפ"ה מחליף בתרומה דאורייתא דלא חמירא כמו קדשי המקדש. וק"ל:

תוס' ד"ה או דילמא וכו'. כבר כתבנו לעיל בשיטת הרמב"ם ז"ל הא דקאמר לעיל דפליגי במעלין מתרומה ליוחסין היינו מאכילת תרומה כשמברר שאינו עבד וכדקאמר דאיכא איסור מיתה היינו זר שאוכל תרומה ולקמן בסוף פרקין וכן הברייתות דמייתי הש"ס בסמוך היינו מחילוק גרנות. גם כבר כתבנו דאף לפי שיטתם יש לומר דהא דקאמר משום דלא מחציף ולא קאמר משום דאין עבד נושא כפיו דלפמ"ש דעיקר האיסור בזר הנושא כפיו הוא משום דעובר על עשה דאין מתברך משא"כ בחשש עבדות לא שייך זה כנ"ל. וק"ל:

תוס' ד"ה וכי מסקינן וכו'. צריך להבין דבריהם דאכתי מאי ראיה מייתי ממ"ד מעלין מתרומה ליוחסין דאתי לאסוקינהו כיון דלא העלום אלא לתרומה דרבנן שאין מעלין ממנה ליוחסין דהא ודאי אפילו למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין אפ"ה מעלין ע"פ ע"א לתרומה דרבנן כדאיתא בסוף פרקין ולא חיישינן מידי. ונראה דס"ל דהך תירוצא דואב"א ע"כ אזלי למ"ד אין מעלין מתרומה ליוחסין והכי ס"ל לר' יוסי עצמו בסוף פירקין דלדידיה שפיר מעלין מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא וממילא דאיכא למיגזר משום תרומה דאורייתא דהא מעלין מתרומה דרבנן ומנשיאת כפים לתרומה דאורייתא. אבל למ"ד מעלין מתרומה דאורייתא ליוחסין ע"כ דס"ל דאין מעלין מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא ולא שייך למיגזר אטו תרומה דאורייתא ומאי גדולה חזקה. ע"כ צ"ל למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין באמת כשנויא קמא דהעלום לתרומה דאורייתא. והא דלא חשש שמא יעלוהו ליוחסין היינו משום דריע חזקתייהו. אך אכתי קשה הא הך ברייתא דגדולה חזקה ר' יוסי קאמר לה ור' יוסי ס"ל דאין מעלין מתרומה ליוחסין ואפשר דלמ"ד דמעלין מתרומה ליוחסין לית ליה הא דגדולה חזקה. אך לפמ"ש לעיל דהאי מעלין מתרומה ליוחסין דשמעתין אינו ענין לפלוגתא דר' יוסי בסוף פירקין דמיירי בחילוק גרנות ומשום עבדות וכשמברר שאינו עבד יש לומר דמודה ר' יוסי דמעלין מתרומה ליוחסין או מחילוק גרנות או מאכילת תרומה כנ"ל א"כ לדידיה אין מעלין נמי מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא משום שאר חששות חללות וממזרות דהא איכא למיחש שיעלוהו ליוחסין. וה"ה דאין מעלין מנשיאת כפים לתרומה דאורייתא מחשש זה כיון דנימא דאין מעלין מנשיאת כפים ליוחסין וא"כ אי נימא הכי צ"ל דבאמת העלום לתרומה דאורייתא כשנויא קמא דאל"ה מאי גדולה חזקה דקאמר ר' יוסי וכיון דלא חשש שיעלום ליוחסין כשיבררו שאין בהן חשש עבדות ע"כ צ"ל משום דריע חזקתייהו ושפיר מייתי ראיה. ודוק:

שם בגמרא לא לתרומה וכו'. כתב מהרש"א ז"ל ופשוט מיהת דלמ"ד אין מעלין מנשיאת כפים אין מעלין מתרומה ליוחסין. ולא הבנתי דבריו דהא מעלין מתרומה ליוחסין פלוגתא דתנאי היא והנך ברייתות ס"ל כתנא דאין מעלין ובאמת למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין אין מעלין מנשיאת כפים אפילו לתרומה. ואף למ"ש התוספות לקמן ע"ב ד"ה נאמן וכו' לחד תירוצא דהעלו לבני ברזילי מנשיאת כפים לתרומה. היינו או דאין מעלין מתרומה ליוחסין או משום דליכא חשש משום דריע חזקתייהו כדאיתא לעיל. מיהו הא קשה דמשמע מסוף פירקין דפלוגתא דמעלין מתרומה ליוחסין היינו אי חולקין תרומה לעבד משמע דליכא חשש בתרומה אלא משום עבדות וכשמברר שאינו עבד מעלין ליוחסין לכ"ע. ולפ"ז אפילו מתרומה לתרומה אין להעלות לא מיבעיא מתרומה דרבנן לדאורייתא משום שאר חששות כגון חללות וממזרות דאם יברר שאינו עבד אתי להעלותו ליוחסין אלא אפילו מדאורייתא לדאורייתא אין להעלות דניחוש שמא היה עבד ונשתחרר כדמקשה בסוף פרקין גבי קטן דהא ס"ל דחולקים תרומה לעבד. (ועמ"ש באריכות בדברי התוספות ומהרש"א שם בד"ה ודילמא עבד וכו') ואי מיירי שמברר וידוע שאין עבד א"כ מעלין ליוחסין נמי. ודוחק לומר דהואיל דהיו חולקין לעבד וממילא אין מעלין ליוחסין לא היו מדקדקים כבר אפילו בשאר פסולים דלמה באמת עשו כן שלא לדקדק בחילוק גרנות ועמ"ש סוף פרקין. ומזה נראה ראיה גדולה למה שכתבנו לעיל דהך פלוגתא דסוף פרקין היינו בחילוק גרנות דוקא והכא מיירי באכילת חלה וכדפירש"י בד"ה לא לתרומה וכו' מקבלין עדותו לאכילת תרומה ומאכילת תרומה אין מעלין ליוחסין עד שיברר כל חששות. מיהו בברייתא שניה דנקט חילוק גרנות. קצת קשה דניחוש שמא עבד ונשתחרר. ואי בידוע שאין חשש עבדות א"כ הא משמע בסוף פרקין דמחילוק גרנות מעלין ליוחסין אם לא מחשש עבדות. מיהו יש לומר דלמאי דמשני דמיירי בתרומה בזמן הזה דרבנן א"כ יש לומר דבסוף פרקין מיירי בתרומה דאורייתא אבל מחילוק גרנות דרבנן אין מעלין אלא כשיברר כל החששות ולא קאמר דמעלין אלא לחלה דאורייתא והיינו לאכילת חלה ולא לחילוק גרנות דאורייתא דלא שייך בחלה. ולפ"ז היה נראה ליישב מ"ש התוספות ד"ה לא חילוק גרנות וכו' וצ"ל דפליגי הנך ברייתות וכולי ופליגי נמי וכו'. ולפמ"ש יש ליישב דעד כאן לא קאמר הש"ס בתחלה וכדאפיך וכו'. אלא משום דהוי סבר דמחילוק גרנות מעלין אפילו מתרומה דרבנן אבל למאי דמסיק דצ"ל ע"כ דאפילו מחילוק גרנות דרבנן אין מעלין יש לומר דהא דקאמר בברייתא דלעיל דמעלין מאכילת חלה היינו לחילוק גרנות דרבנן ובברייתא שניה דמעלין מחילוק גרנות דרבנן לאכילת חלה דאורייתא. ולפ"ז יש ליישב נמי דלא פליגי בסוריא גם כן דלעיל באכילת חלה דאורייתא היו מדקדקים אף בסוריא. אבל ברייתא שניה דמיירי בחילוק גרנות דרבנן לא היו מדקדקים בסוריא כיון דהוא דרבנן. מיהו התוספות לשיטתייהו אזלי כמ"ש התוספות לקמן ע"ב ד"ה נאמן וכו'. ועיין מ"ש שם בדבריהם ודוק:

ואלא מאי גדולה חזקה. דקאמר ר' יוסי למה לנו [לחוש] להשבית חזקתם כי מה יש לחוש לבטלה: בתרומה דרבנן. שהרי בגולה היו שאין שם תרומה מן התורה דכל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ כדאמרינן בקידושין (דף לו:): ואיבעית אימא השתא נמי בתרומה דרבנן אכול. תרומת פירות האילן וירק: דאורייתא. דגן תירוש ויצהר לא אכול ומש''ה לא קשיא למ''ד מעלין מתרומה ליוחסין דכי מסקינן ליוחסין מתרומה דאורייתא כו': דאיכא למיגזר משום תרומה דאורייתא. שהרי לארץ באו ומצויה שם תרומה גמורה דאורייתא מה שלא היה מצוי להם בגולה ויש לחוש פן יאכילום בה: לא במידי דאקרי קדש. והיינו תרומה: וכל זר לא יאכל קדש. בתרומה משתעי דכתיב בפרשה לעיל מיניה ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים ואוקמינן בתרומה ביבמות בהערל (דף עד:): ולא במידי דאקרי קדשים. אפילו חזה ושוק של שלמים הנאכלים לנשי כהנים ולעבדיהם: ואמר מר. ביבמות בפרק יש מותרות בבת כהן שניסת לישראל ונעשית אלמנה וגרושה וזרע אין לה שחוזרת לתרומת אביה ואינה חוזרת לחזה ושוק ויליף לה מהאי קרא כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל עוד: חזקה לכהונה. להעיד עליו שהוא כהן: נשיאות כפים בבבל. הרואהו נושא כפיו בבבל מעיד עליו בכל מקום שהוא כהן ומקבלין הימנו לפי שיש שם ישיבה וב''ד קבוע בודקין אחר נושאי כפים אבל אכילת חלה ותרומה אינה חזקה דחוצה לארץ לאו דאורייתא תרומה דיליה ולא קפדי כולי האי: ואכילת חלה בסוריא. היא ארם צובה שכיבשה דוד וחיברה לא''י וקסבר האי תנא כיבוש יחיד שמיה כיבוש וחלתה ותרומתה דאורייתא וקס''ד תנא חלה וה''ה לתרומה: וחילוק מתנות. דהזרוע והלחיים: בכרכין. ואע''ג דאיסורן אין איסור לזרים הואיל וכרכים מקום שווקין הן ומצויין בו עוברים ושבים המכירין בו אי לאו דכהן הוה לא מחציף נפשיה: לא לתרומה. הרואהו נושא כפיו בבבל או אוכל חלה דווקא בסוריא והעיד עליו בא''י מקבלין עדותו להאכילו תרומה אבל לא ליוחסין: מה אכילת חלה. עדות חזקתה: ליוחסין. דאי לתרומה פשיטא היא גופה תרומה היא וכבר הוחזק בה: ומסקינן מחלה דרבנן כו'. דאי לאו כהן הוא לא הוו ספו ליה חלה גזירה משום תרומה: וכדאפיך. לקמן מפרש: נשיאות כפים וחילוק גרנות. דתרומה: בא''י. נושאי כפים דאיכא ב''ד קבועין ובדקי וחילוק גרנות קס''ד השתא דתרומה בזמן הזה דאורייתא וכיון דעון מיתה איכא מסקינן מינה ליוחסין: בסוריא וכ''מ ששלוחי א''י מגיעין. להודיע לגולה יום שקידשו ב''ד את החדש לעשות פסח בזמנו דהיינו היושבים בתוך מהלך חמשה עשר יום: נשיאות כפים ראיה. לפי שב''ד קבוע שם שמקבל שליחות החדש של ב''ד הגדול: אבל לא חילוק גרנות. דתרומה דידהו לאו דאורייתא ובסוריא נמי האי תנא סבר כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש ופלוגתא דתנאי היא בהך מילתא (ע''ז דף כא.): בבי רב. בית המדרש קרי בי רב: נתחייבו בחלה. דכתיב בבואכם אל הארץ ותניא בספרי ר' ישמעאל אומר שינה הכתוב ביאה זו מכל ביאות שבתורה שבכולן נאמר כי תבאו כי יביאך וכאן בבואכם ללמדך שכיון שנכנסו לה נתחייבו: ולא נתחייבו בתרומות ומעשרות. דכתיב דגנך תבואת זרעך המיוחדת לך ועוד שהרי תלה הכתוב המעשר במנין שנות השמטה דכתיב בשנה השלישית שנת המעשר ושמטות לא מנו אלא משכבשו וחילקו כדאמרינן בסדר עולם ובמסכת ערכין (דף יב:): הכי גרסינן אי בבואכם יכול משנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים תלמוד לומר בבואכם בביאת כולכם כו'. והכי פירושו כיון דשינה הכתוב ביאה זו לכתוב בה בבואכם ולא כתב כי תבאו יכול משנכנסו לה מרגלים ת''ל כו':

ואלא מאי גדולה חזקה. בשלמא אי אין מעלין ניחא הא דגדולה חזקה אע''ג דאיכא למיחש לב''ד טועין שיעלו מן נשיאות כפים לקדשי קדשים [ואע''ג דבלא חזקה מעלין לתרומה ע''פ עד אחד ולא חיישינן לב''ד טועין שמא יעלו ליוחסין השתא סבר המקשן דיוחסין חמירא ולא אתו למיטעי כמו לקדשי קדשים] אבל השתא דאמרת טעמא דריע חזקייהו ולא חיישינן דלמא אתי לאסוקי כיון דלא אתי למטעי מאי גדולה חזקה: (לעיל) או דלמא אפילו למ''ד אין מעלין ה''מ תרומה דמתאכלא בצינעה כו'. תימה מה תולה באכילה והא פשיטא דלכ''ע אין מעלין מאכילת תרומה ליוחסין דהא איכא למיחש דלמא עבד כהן הוא אלא בחלוקת תרומה בגורן הוא דפליגי אם מעלים ליוחסין אם לאו ובמעלין מתרומה ליוחסין לא איפליגו בה תנאי בהדיא אלא דתליא הא פלוגתא בפלוגתא אם חולקין תרומה לעבד בלא רבו אם לאו למ''ד חולקין אין מעלין דדלמא עבד הוא והכי איבעי ליה למימר הכא אפילו למ''ד אין מעלין ה''מ תרומה דחולקין לעבד בלא רבו ואיכא למיחש דלמא עבד הוא אבל נשיאו' כפים לעולם אימא לך דמעלין דאין עבד נושא כפיו: [נ''ל דשפיר נקט דמתאכלא בצינעא דלמ''ד מעלין מאכילת תרומה נמי מעלין ובענין דליכא למיחש שהוא עבד שיצא מבית הספר וטעמא כיון דעון מיתה הוא חיישינן שמא יעלוהו ליוחסין ולכך איצטריך שני עדים להאכילו בתרומה ולכך נמי אין חולקין לעבד אלא א''כ רבו עמו ומ''ד אין מעלין אע''ג דעון מיתה הוא לא חייש להכי שמא יעלוהו כיון דבצנעא הויא אכילת תרומה וכן חלוקה אבל נשיאות כפים דאיפרסם איבעיא ליה אי חיישינן שמא יעלוהו משום דאי לאו דכהן הוא לא הוה חציף כולי האי ולא הוי מצי למנקט כמו שכתבו התוס' אפילו למ''ד אין מעלין משום דאיכא למיחש דלמא עבד הוא דלא תליא בהכי דאפילו היכא דליכא למיחש דלמא עבד הוא אין מעלין כמו ביוצא מבית הספר או שמעידין עליו שאינו עבד ואדרבה הא דחולקין לו בלא רבו היינו משום דאין מעלין ועיקר טעמא דפלוגתייהו משום מעלין ואין מעלין דאי לאו הכי קשה באיזה סברא פליגי כמו שהקשו לעיל] (ת''י): וכי מסקינן מתרומה ליוחסין ה''מ בדאורייתא כו'. רבינו יצחק בן רבינו מאיר לא גריס לה דהא איבעית אימא רב נחמן קאמר לה ואי גרסי' לה א''כ היה סותר בעצמו ראיה שהביא דאי לא תימא הכי למ''ד מעלין מתרומה ליוחסין הא אתי לאסוקי אלא טעמא משום דריע חזקייהו ואין זו סוגיית הש''ס אם לא יאמר ולאו מילתא היא דאמרי ובפ' עשרה יוחסין (קדושין סט:) גרסינן לה ואגב שיטפא דהתם שיבשו לכותבה כאן: לא במידי דאיקרי קדש. וא''ת תרומה נמי איקרי קדשים דכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים וההוא קרא איירי בתרומה דהעריב שמשו אוכל בתרומה וי''ל דודאי גבי טמא תרומה מיקרי קדשים אבל הכא אאכילת זר קאמר דלא אשכחן קדשים גבי אכילת זר: נשיאות כפים בבבל. דוקא נשיאות כפים ולא אכילת חלה ואע''ג דבסוריא נמי הוי מדרבנן אין מדקדקין בבבל כמו בסוריא דסבר האי תנא כיבוש יחיד שמיה כיבוש ואכילת חלה בסוריא ה''ה נשיאות כפים כדמוכח לקמן: לא חילוק גרנות גופה לחלה וקסבר תרומה כו'. וצ''ל דפליגי הנך ברייתות בפלוגתא דרב הונא בריה דרב יהושע ורבנן דאי לאו הכי בחד מהנך ברייתות ממה נפשך איכא למידק דמעלין מנשיאות כפים ליוחסין ופליגי נמי דלברייתא קמייתא אכילת חלה בסוריא חזקה לתרומה וכל שכן דאכילת תרומה דאורייתא דהויא חזקה לאכילת חלה דרבנן ובברייתא שניה קתני דחילוק גרנות דהיינו תרומה בסוריא לא הויא חזקה לחלה:

כתובות כה ע"א