דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 217ימים לסיום הש״ס

כתובות כו ע"א - טקסט הדף מנוקד

בְּמֵסִיחַ לְפִי תּוּמּוֹ כִּי הָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מֵסִיחַ לְפִי תּוּמּוֹ וְאָמַר זְכוּרַנִי כְּשֶׁאֲנִי תִּינוֹק וּמוּרְכָּב עַל כְּתֵיפוֹ שֶׁל אַבָּא וְהוֹצִיאוּנִי מִבֵּית הַסֵּפֶר וְהִפְשִׁיטוּנִי אֶת כּוּתׇּנְתִּי וְהַטְבִּילוּנִי לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָה לָעֶרֶב
וְרַבִּי חִיָּיא מְסַיֵּים בַּהּ וַחֲבֵירַי בְּדֵילִין מִמֶּנִּי וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתִי יוֹחָנָן אוֹכֵל חַלּוֹת וְהֶעֱלָהוּ רַבִּי לִכְהוּנָּה עַל פִּיו
תַּנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר כְּשֵׁם שֶׁתְּרוּמָה חֲזָקָה לִכְהוּנָּה כָּךְ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן חֲזָקָה לִכְהוּנָּה וְהַחוֹלֵק בְּבֵית דִּין אֵינָהּ חֲזָקָה
מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן דְּלֵוִי הוּא כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה דְּתַנְיָא תְּרוּמָה לְכֹהֵן מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן לְלֵוִי דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן אַף לְכֹהֵן אֵימוֹר דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אַף לְכֹהֵן לְכֹהֵן וְלֹא לְלֵוִי מִי אָמַר
אִין בָּתַר דְּקַנְסִינְהוּ עֶזְרָא וְדִלְמָא אִיקְּרוּ וְיָהֲבוּ לֵיהּ אָמַר רַב חִסְדָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן דְּמוּחְזָק לַן בַּאֲבוּהּ דְּהַאי דְּכֹהֵן הוּא וּנְפַק עֲלֵיהּ קָלָא דְּבֶן גְּרוּשָׁה וּבֶן חֲלוּצָה הוּא וַחֲלַקוּ לֵיהּ לְדִידֵיהּ מַעֲשֵׂר בְּבֵית הַגֳּרָנוֹת
לֵוִי דְּלָאו לֵוִי הוּא מַאי אִיכָּא לְמֵימַר בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה הוּא לָא מִיבַּעְיָא לְמַאן דְּאָמַר מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן אָסוּר לְזָרִים דְּלָא הֲווֹ יָהֲבִי לֵיהּ אֶלָּא אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן מוּתָּר לְזָרִים הָנֵי מִילֵּי לְמִיסְפָּא לְהוּ אֲבָל בְּתוֹרַת חֲלוּקָּה לָא יָהֲבִי לֵיהּ
וְהַחוֹלֵק בְּבֵית דִּין אֵינָהּ חֲזָקָה אִי בְּבֵית דִּין לָא הָוְיָא חֲזָקָה הֵיכָא הָוְיָא חֲזָקָה אָמַר רַב שֵׁשֶׁת הָכִי קָאָמַר הַחוֹלֵק תְּרוּמָה בְּנִכְסֵי אָבִיו עִם אֶחָיו בְּבֵית דִּין אֵינָהּ חֲזָקָה
פְּשִׁיטָא מַהוּ דְּתֵימָא מִדְּהָנָךְ לַאֲכִילָה הַאי נָמֵי לַאֲכִילָה קָא מַשְׁמַע לַן הָנָךְ לַאֲכִילָה הַאי לְזַבּוֹנֵי
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵין מַעֲלִין לִכְהוּנָּה עַל פִּי עֵד אֶחָד וְכוּ' רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הַיְינוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְכִי תֵּימָא עַרְעָר חַד אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר עַרְעָר חַד וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר עַרְעָר תְּרֵי הָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן דִּבְרֵי הַכֹּל אֵין עַרְעָר פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם
אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן דְּמוּחְזָק לַן בַּאֲבוּהּ דְּהַאי דְּכֹהֵן הוּא וּנְפַק עֲלֵיהּ קָלָא דְּבֶן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה הוּא וְאַחֲתִינֵּיהּ וַאֲתָא עֵד אֶחָד וְאָמַר יָדַעְנָא בֵּיהּ דְּכֹהֵן הוּא
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כו - א

ומתרצינן: שכאן מדובר במסיח לפי תומו, שלא בא במיוחד כדי להעיד, אלא מתוך דבריו הבנו שאחיו הוא.

וכי הא מעשה שהיה, שהעלו אדם לכהונה על פי נאמנות של "מסיח לפי תומו": דאמר רב יהודה אמר שמואל - מעשה באדם אחד, שהיה מסיח לפי תומו, ואמר: "זכורני, כשאני תינוק, ומורכב על כתיפו של אבא, והוציאוני מבית הספר [139], והפשיטוני את כותנתי והטבילוני כדי לאכול בתרומה לערב",

ורבי חייא מסיים בה, והוסיף על דברי רב יהודה - שאמר אותו אדם "וחבירי בדילין ממני כדי שלא יטמאוני, והיו קורין אותי יוחנן אוכל חלות". והעלהו רבי לכהונה על פיו, ומכאן ראייה שנאמן "מסיח לפי תומו", להעלותו לכהונה לעניין אכילת תרומה.

תניא בברייתא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: כשם שאכילת תרומה - חזקה לכהונה, כך אכילת מעשר ראשון - חזקה לכהונה.

והחולק תרומה בבית דין, - הבינה הגמרא, שכוונת הברייתא לומר - מי שחולק בתרומה על פי בית הדין הקבוע באותה העיר, אינה חזקה. ולקמן תקשה הגמרא, אם בבית הדין לא הוי חזקה, היכא הוי חזקה?

ומקשינן: מהו שאמר רבי שמעון שמעשר ראשון הוי חזקה לכהונה, והלא מעשר ראשון דלוי הוא? ומתרצינן: סבר רבי שמעון כרבי אלעזר בן עזריה, שאמר שהכהן מקבל ג"כ מעשר ראשון.

והיכן נאמרו דברי רבי אלעזר? - דתניא בברייתא: נותנים תרומה - לכהן. ומעשר ראשון - ללוי. דברי רבי עקיבא.

רבי אלעזר בן עזריה אומר: מעשר ראשון אף לכהן.

ומקשינן: אפילו אי סבר רבי שמעון כרבי אלעזר, אכתי ליכא ראיה מאכילת מעשר ראשון, שהאוכלו כהן הוא, משום שאימור [אולי כל מה] דאמר רבי אלעזר בן עזריה הוא רק: "מעשר ראשון אף לכהן", אך שמעשר ראשון לכהן ולא ללוי, מי אמר? וממילא אין ראיה מאכילת מעשר ראשון לכהונה, משום שאולי לוי הוא ולא כהן?!

ומתרצינן: אין! לעולם סבר כרבי אלעזר בן עזריה, אלא שרבי שמעון איירי בתר דקנסינהו עזרא ללויים שלא יקבלו מעשר ראשון [140], ואז באמת מעשר ראשון נאכל רק לכהן, ורבי אלעזר איירי קודם שקנסם שאז נאכל אף לכהן. [141]

ומקשינן: והלא עדיין ליכא ראיה לכהונה מאכילת מעשר ראשון, משום שאולי לוי הוא, ומה שקיבל מעשר ראשון - דלמא איקרו ויהבו ליה, למרות שאיננו כהן, שהרי אינו אסור באכילתו?

ומתרצינן: אמר רב חסדא - הכא במאי עסקינן: כגון, דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא. ונפק עליה [דהיינו על בנו] קלא - דבן גרושה ובן חלוצה הוא. וראינו שחלקו ליה לדידיה מעשר ראשון בבית הגרנות.

וכעת ודאי אין לומר שהוא לוי, דהרי לאו לוי הוא, דהא הוחזק לן באביו שכהן הוא.

מאי איכא למימר, אולי בן גרושה או בן חלוצה הוא?!

לא מיבעיא שאי אפשר לומר כן - למאן דאמר מעשר ראשון אסור לזרים, דלשיטתו - אי לאו כהן כשר הוא, לא הוו יהבי ליה ממעשר ראשון.

אלא אפילו למ"ד מעשר ראשון מותר לזרים, הני מילי שמותר לזרים, רק למיספק להו, [כלומר להאכילם אחר שחלקו], אבל בתורת חלוקה ודאי לא יהבי ליה, ולכן אם הוחזק שחלקו לו במעשר ראשון, ודאי כהן כשר הוא.

והדרינן לבאר את הברייתא, ומקשינן: מהו שאמר רבי שמעון - "והחולק בבית דין אינה חזקה", והלא אי חלוקה בבית דין לא הויא חזקה, היכא הויא חלוקת תרומה חזקה?

ומתרצינן: אמר רב ששת: הכי קאמר רבי שמעון - יורש החולק תרומה שהייתה בנכסי אביו, עם אחיו בבית דין, אינה חזקה. שמא חלל הוא, ואפילו חלל יורש את אביו [142].

ופרכינן: פשיטא! מהיכי תיתי שתהא חלוקתו חזקה לכהונה, והלא ודאי שחולק מדין ירושה?!

ומתרצינן: מהו דתימא, נחזיקנו לכהונה מכך שלא אמר לו אחיו טול אתה חולין ואני תרומה, ומדהנך אחים לקחו מן התרומה לאכילה, האי אח נמי חלק בתרומה לאכילה, שאם לא כן לא היו האחים מזלזלים בתרומה לתיתה לו, והיו נותנים לו חולין כנגדה.

קא משמע לן רבי שמעון, שאמנם הנך אחים חלקו בתרומה לאכילה, אך האי אח חלק בתרומה כדי לזבוני את חלקו לכהנים, ומה שלא נתנו לו אחיו חולין כנגד חלקו, שמא לא היה להם מספיק חולין לכך. ריטב"א:

שנינו במתניתין לעיל (כ"ג ע"ב): רבי יהודה אומר: אין מעלין לכהונה על פי עד אחד. וכו', אמר רבי אלעזר: אימתי במקום שיש עוררין, אבל במקום שאין עוררין מעלין לכהונה על פי עד אחד. רבי שמעון בן גמליאל אומר משום רבי שמעון בן הסגן: מעלין לכהונה על פי עד אחד.

ומקשה הגמרא: והלא רבי שמעון בן גמליאל שאמר - מעלין לכהונה על פי עד אחד, היינו רבי אליעזר, שאף הוא אמר שבמקום שאין עוררין מעלין לכהונה על פי עד אחד?

ושקלינן וטרינן: וכי תימא, שנחלקו האם סגי בערער אחד כדי שלא נוכל להעלותו לכהונה אלא על פי שני עדים, או דלמא - דווקא היכן שישנם שני עדים לערער על כשרותו, בעינן שני עדים להכשירו, אך נגד ערעור של עד אחד, סגי בעד אחד להכשירו.

ודבר זה איכא בינייהו, דרבי אליעזר סבר: אפילו במקום ערער אחד, אין מעלין לכהונה אלא בשני עדים.

ורבי שמעון בן גמליאל סבר: דוקא כשהערער הוא על פי תרי עדים, אזי צריך שני עדים אחרים כדי להכשירו, אך נגד ערער אחד סגי בעד אחד להכשירו.

ודחינן: אי אפשר לומר כן, שהרי אמר רבי יוחנן: שלדברי הכל, כלומר - בין לרבי שמעון בן גמליאל, ובין לרבי אליעזר, אין ערער פוסל בפחות משנים [143].

ואם כן, הדרא קושיא לדוכתא, במה נחלקו רבי שמעון ורבי אליעזר?

ומתרצינן: אלא, הכא במאי עסקינן שנחלקו רבי שמעון ורבי אליעזר: כגון דמוחזק לן באבוה דהאי, דכהן הוא, ונפק עליה קלא [יצא על הבן קול, בלא עדות.] דבן גרושה או בן חלוצה הוא, ופסול לכהונה, ואחתיניה, [והורדנו אותו מן הכהונה] משום אותו קול.

ואח"כ אתא עד אחד, ואמר: "ידענא ביה דכהן הוא",

הערות

[139] כתבו התוספות, שבטעם שהזכיר בדבריו שלקחוהו מבית הספר, משום דאי לאו הכי אפשר לומר, דמה שאכל בתרומה משום שעבד הוא.

[140] כמבואר במסכת יבמות, (דף פו' ע"ב), שקנסם עזרא משום שלא עלו עמו מבבל.

[141] ואמנם רבי עקיבא שסבר שקודם שקנסם עזרא היה מעשר ראשון נאכל ללויים בלבד, סבר שאחר שקנסם נאכל מעשר ראשון אף לכהנים, ולא רק לכהנים כרבי אלעזר. אך יש שפירשו - שכעת חזרה בה הגמרא ממה שתלתה את דברי רבי שמעון בדברי רבי אלעזר, וסברינן כעת שבין לרבי אלעזר ובין לרבי עקיבא - אחר שקנס עזרא את הלויים אין מעשר ראשון נאכל אלא לכהן בלבד. ועיין בתוספות שדחו פירוש זה. - תוספות. ודעת הרמב"ם (פרק א' מהלכות מעשר הלכה ד', ובכסף משנה שם) - שעזרא קנס רק את הלויים שבאותו דור שלא ינתן להם המעשר ראשון כלל, רק לכהנים. אך אח"כ היו נותנים את המעשר בין לכהנים ובין ללויים.

[142] רש"י פירש שאף כאן מדובר כשיצא עליו קול שבן גרושה הוא, ולכן לא סגי בחלוקת נכסי אביו כדי להשבית את הקול. אבל בלא קול - מהיכי תיתי להסתפק שמא בן גרושה הוא?. והריטב"א כתב שאפשר לפרש עוד אפילו בלא קול, כגון שהיו לאביו בנים כאן שהוחזקו ככשרים לכהונה, והלך אביו למדינת הים, וחזר ועמו בן זה, ואמרינן בפרק עשרה יוחסין, (קידושין מט' ע"ב) שצריך להביא ראיה שהבן כשר לכהונה.

[143] וכתבו התוספות, שאמנם מסקנת הסוגיא שערעור על ידי עד אחד לא שמיה ערעור, ולא נפסל מאכילת תרומה משום עד אחד. ברם, אם יצא הקול שפסול הוא, אע"פ שאין שני עדים לפוסלו, נפסל על פי הקול, ואינו עולה לכהונה עד שיבא עד אחד ויכשירנו.

במסיח לפי תומו. שלא העיד האח ממש אלא שמתוך דבריו, שהיה מסיח לפי תומו, מובן היה שזה אחיו ושהוא לוי. כי הא [כמו זה] שאמר רב יהודה אמר שמואל: מעשה באדם אחד שהיה מסיח לפי תומו, ואמר: זכורני כשהייתי אני תינוק והייתי עוד מורכב על כתיפו של אבא, והוציאוני מבית הספר, והפשיטוני את כותנתי, והטבילוני כדי להיטהר מחשש טומאה כדי שאוכל לאכול בתרומה לערב.

ור' חייא שהיה מספר סיפור זה מסיים בה בספרו שאותו אדם המשיך וסיפר: וחבירי היו בדילין (פורשים) ממני, והיו קורין אותי בכינוי "יוחנן אוכל חלות". שהחלה המופרשת מן העיסה דינה לכל דבר כתרומה, ואסורה לזרים ונאכלת רק לכהנים טהורים. והיו חביריו מכנים אותו כך על שאוכל דבר שאין הם רשאים לאוכלו. ומתוך הדברים הללו מובן שכהן הוא והעלהו רבי לכהונה על פיו. וכשם שאפשר היה לסמוך על עדות עצמו, כך אפשר היה לסמוך על עדות האח בכגון זה.

א תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: כשם שאכילת תרומה הריהי חזקה לכהונה — כך לקיחת מעשר ראשון הריהי חזקה לכהונה, והחולק בבית־דין אינה חזקה.

ותוהים: מעשר ראשון הלא של הלוי הוא! ומדוע תהא נטילתו חזקה לכהונה? ומשיבים: הוא סבור כשיטת ר' אלעזר בן עזריה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: תרומה ניתנת לכהן, מעשר ראשון ללוי, אלו דברי ר' עקיבא. ר' אלעזר בן עזריה אומר: מעשר ראשון ניתן אף לכהן. ושואלים: אפילו כך, אימור [אמור] שאמר ר' אלעזר בן עזריה "אף לכהן", אך שניתנת דווקא לכהן ולא ללוי מי [האם] אמר? ואף לשיטתו אם כן אין קבלת מעשר ראשון חזקה לכהונה.

ומשיבים: אין, בתר דקנסינהו [כן, לאחר שקנס אותם] עזרא את הלויים מפני שלא רצו לעלות לארץ ישראל וגזר שלא יתנו להם מעשר ראשון, ומאז מעשר ראשון ניתן רק לכהנים, בעוד שמדין תורה אפשר היה לתת אותו גם ללויים וגם לכהנים. וממילא, נטילת מעשר ראשון מוכיחה על כהונה. ושואלים: כיון שכך הדבר ודלמא [ושמא] אותו אדם לוי הוא באמת, ובאותו מקרה איקרו ויהבו ליה [הזדמנו ונתנו לו] מעשר ראשון! אמר רב חסדא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — במקרה מיוחד, כגון שמוחזק לן [לנו] באבוה דהאי [באביו של איש זה] שכהן הוא, ונפק עליה קלא [ויצא עליו, על הבן, קול] שבן גרושה או בן חלוצה הוא וחלל הוא והוא נחשב לכל דבר כישראל, וראינו כי חלקו ליה לדידיה [לו עצמו, לבן] מעשר בבית הגרנות.

ואם כן לענין החשש שמא לוי הוא, הרי יודעים אנו דלאו [שלא] לוי הוא, שהרי ידוע מי הוא אביו, ועל מקרה כזה מאי איכא למימר [מה יש לומר], מה יש רק לחשוש בו — שמא בן גרושה או בן חלוצה הוא. ואז, לא מיבעיא [נצרכה] לומר למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שמעשר ראשון אסור לזרים, שודאי לא הוו יהבי ליה [היו נותנים לו] שכיון שהוא בן גרושה, דינו כזר. אלא אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שמעשר ראשון מותר לאכילה לזרים, ולכאורה אין בכך הוכחה שכהן הוא, הרי הני מילי למיספק להו [דברים אלו אמורים דווקא לענין לתת להם לאכול], אבל בתורת חלוקה בבית הגרנות לא יהבי ליה [אין נותנים לו לזר]. ולכן חלוקת מעשר ראשון בבית הגרנות, לדעת ר' אלעזר בן עזריה, היא עצמה מהווה הוכחה לכך שאותו אדם הוא כהן כשר.

באותה ברייתא שנינו: והחולק בבית־דין אינה חזקה. ותוהים: אי [אם] בבית־דין לא הויא [אינה] חזקה, היכא הויא [היכן היא] חזקה?! הלא בית דין הוא המקום שבו מבררים את הדברים על בוריים! אמר רב ששת: הכי קאמר [כך אמר, זו הכוונה]: החולק תרומה בנכסי אביו עם אחיו בבית־דין — אינה חזקה שהוא עצמו כהן. משום שייתכן שלענין ירושה יש לו זכות בתרומה כמו בשאר הדברים, משום שהוא יורש חלק מרכוש אביו, ובכלל זה תרומה, אבל הוא עצמו ייתכן שזר הוא, כגון שהוא חלל.

ותוהים: אם כך, פשיטא [פשוט] הדבר שאין זו הוכחה! ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: מדהנך [מכיון שאלה, שאר האחים], מקבלים את התרומה לאכילה — האי נמי [זה, החלל, גם כן] מקבל אותה לאכילה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין זו הוכחה. שאפשר לומר הנך [שהם] מקבלים אותה לאכילה, האי לזבוני [וזה מקבל אותה כדי למכור], שאף שהוא עצמו אינו רשאי לאכול את התרומה, יכול הוא למוכרה לכהנים.

ב שנינו במשנה שר' יהודה אומר: אין מעלין לכהונה על פי עד אחד. ור' אליעזר אומר שאין מעלים לכהונה על פי עד אחד רק כשיש עוררין, ורבן שמעון בן גמליאל אומר שמעלים לכהונה על פי עד אחד. ושואלים: שיטת רבן שמעון בן גמליאל היינו [הרי זו] שיטת ר' אליעזר, ומה ההבדל ביניהם? הרי שניהם מסכימים שמעלים לכהונה על פי עד אחד כשאין עוררין?! וכי תימא [ואם תאמר] כי במקרה של ערער חד [שהמערער הוא אחד] איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], שר' אליעזר סבר שערער אפילו הוא של חד [אחד], שאף אם בא עד אחד ואומר שפלוני אינו כהן — יצא מחזקתו, וצריך שני עדים להעיד עליו. ואילו רבן שמעון בן גמליאל סבר: ערער [ערעור] הוא רק תרי [שנים], וכל עוד לא ערערו שנים על יחוסו, מעלים אותו לכהונה —אינך יכול לומר כן, שכן האמר [הרי אמר] ר' יוחנן: דברי הכל אין ערער [ערעור] על חזקה של אדם בפחות משנים ואין מחלוקת בדבר זה!

אלא, כך צריך לפרש: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — שמוחזק לן [לנו] באבוה דהאי [באביו של אדם מסופק זה] שכהן הוא, ונפק עליה קלא [ויצא עליו, על הבן, קול] שבן גרושה או בן חלוצה הוא, ואחתיניה [והורדנו אותו] מחזקת כהונה בגלל הקול הזה. ואתא [ובא] עד אחד ואמר: "ידענא ביה [יודע אני בו] שכהן כשר הוא"

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara answers: Rabbi Ḥiyya is speaking of a case where the brother speaks offhandedly in the context of a conversation about a different topic. It was understood from this that his brother is a Levite. This is similar to that which Rav Yehuda said that Shmuel said: There was an incident involving a person who was speaking offhandedly and said: I remember when I was a child and still young enough to be carried on my father’s shoulder, and they took me out of school, and removed my cloak, and immersed me to purify me from any possible ritual impurity, so that I would be able to partake of teruma that evening.

And Rabbi Ḥiyya, who related that incident, concluded the story and related that the man said: And my friends distanced themselves from me, and would call me: Yoḥanan who partakes of ḥallot, as it was prohibited for his friends, who were non-priests, to eat ḥalla and teruma. And Rabbi Yehuda HaNasi elevated him to priesthood based on his statement. Just as one’s offhanded statement is reliable, so too, is the offhanded statement of one’s brother.

§ It is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says: Just as teruma establishes the presumptive status for priesthood, so too the first tithe establishes the presumptive status for priesthood. And one who receives a share of teruma in court does not establish the presumptive status of priesthood.

The Gemara asks: First tithe is given to a Levite. How does it establish the presumptive status of priesthood? The Gemara answers: This is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar ben Azarya, as it is taught in a baraita: Teruma is given to a priest, first tithe is given to a Levite; this is the statement of Rabbi Akiva. Rabbi Elazar ben Azarya says: First tithe is given to a priest as well. The Gemara asks: Say that Rabbi Elazar ben Azarya said: To a priest as well. Did he actually say to a priest and not to a Levite? Since it is given to both a Levite and a priest, first tithe cannot establish the presumptive status of priesthood.

The Gemara answers: Yes, first tithe can establish the presumptive status of priesthood. After Ezra penalized the Levites for failure to return to Eretz Yisrael from Babylonia, he decreed that the people should not give them first tithe. Although by Torah law first tithe may be given to both Levites and priests, after that decree, it was given only to priests. The Gemara asks: How can the presumptive status of priesthood be established? But perhaps in this case he was actually a Levite, and by happenstance they gave him first tithe. Rav Ḥisda said: With what are we dealing here? It is a case where the father of that man established the presumptive status of priesthood before us, and a rumor emerged about the son that he is the son of a divorced woman or the son of a ḥalutza. As a ḥalal, who is disqualified from the priesthood, his legal status is that of an Israelite. And it was seen that the son himself received a share of first tithe at the threshing floor.

Therefore, with regard to Levite status, it is clear that he is not a Levite, as his father is a priest. The Gemara asks: What then is there to say? Is it that he is the son of a divorced woman or the son of a ḥalutza? It is not necessary to say that according to the one who says that first tithe is forbidden to non-priests, they would not have given first tithe to the son of the divorcée, as his legal status is that of a non-priest. However, even according to the one who says that first tithe is permitted for non-priests, and therefore the fact that he received first tithe proves nothing, that halakha applies only to the fact that it is permitted for one to whom first tithe produce was distributed to provide it to non-priests. However, in the form of a share of first tithe at the threshing floor, one does not give it to a non-priest. Therefore, according to Rabbi Elazar ben Azarya, the fact that one receives a share at the threshing floor proves that he is a priest of unflawed lineage.

It is taught in the same baraita: And one who receives a share of teruma in court does not establish the presumptive status of priesthood. The Gemara asks: If in court it does not establish the presumptive status, where does it establish the presumptive status? Isn’t court the place where matters are optimally clarified? Rav Sheshet said that this is what the tanna is saying: One who receives a share of teruma from his father’s property with his brothers in court as his portion of the inheritance, in doing so does not establish presumptive status of priesthood. Even if he is a ḥalal and therefore a non-priest, it could be that he owns the teruma as part of his inheritance.

The Gemara asks: It is obvious that receiving teruma in court does not establish the presumptive status. The Gemara answers: Lest you say that from the fact that these brothers receive the teruma to partake of it, it can be deduced that that brother also receives the teruma to partake of it, the tanna therefore teaches us that these brothers receive the teruma to partake of it and that brother receives it to sell it. The fact that he may not eat the teruma does not prevent him from selling it.

§ We learned in the mishna that Rabbi Yehuda says: One does not elevate a man to priesthood on the basis of one witness. Rabbi Elazar says: In a case where there are no challengers, one elevates a man to priesthood on the basis of one witness. Rabban Shimon ben Gamliel says: One elevates a man to priesthood on the basis of one witness. The Gemara asks: The opinion of Rabban Shimon ben Gamliel is identical to the opinion of Rabbi Eliezer, as they agree that one elevates a man to priesthood on the basis of one witness when there are no challengers. And if you would say that there is a difference between them in a case where there is a challenge posed by one witness, as Rabbi Eliezer holds: A challenge posed by one witness is sufficient to undermine one’s presumptive status of priesthood and two witnesses are required to overcome that challenge, and Rabban Shimon ben Gamliel holds: An effective challenge requires two witnesses, didn’t Rabbi Yoḥanan say: Everyone agrees that there is no effective challenge with fewer than two witnesses?

Rather, with what case are we dealing here? It is in a case where the father of that man established his presumptive status of priesthood before us, and a rumor emerged about the son that he is the son of a divorced woman or the son of a ḥalutza, and therefore we downgraded him from the presumptive status of priesthood. And one witness came and said: I know that he is a priest of unflawed lineage,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בתר דקנסינהו עזרא. שקנס אותם לדעת רבי אלעזר בן עזריה שלא ליתן להם כלל, ולרבי עקיבא ליתן בין ללוי בין לכהן.

החולק בנכסי אביו עם אחיו הכהנים בבית דין אינו חזקה. כלומר, כשיצא עליו קול שהוא בן גרושה או בן חלוצה. כן נראה מדברי הראב"ד ואפשר דאפילו בסתם ובא ממדינת הים הוא ובניו דצריך להביא ראיה עליהם, ואף על פי שנתברר לנו שאלו כשרין, וזה לא הוחזק לנו אלא שראינוהו שחלק עם אחיו בתרומה, אין זו חזקה.

והאמר רבי יוחנן דברי הכל אין ערער פחות משנים. אמתניתין דהכא קאי, כלומר, דכולהו תנאי דמתניתין מודו דאין פחות משנים, ופלוגתא אחריתי הוא דפליגי, ובירושלמי (בפרקין ה"ח) על האי מתניתין איתיא להו.

הכי במאי עסקינן דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליה קלא דבן גרושה הוא ואחתיניה. פירוש: לאו הורדה גמורה קאמר אלא חוששין לו, והיינו דלכולי עלמא כי אתא עד אחד מפקינן ליה ולא חיישינן לזילותא, משום דחששא בעלמא הות, דקול לאו עוררין הוא, אלא משום דלא אתחזק הוא אפילו שעה אחת ככהן, ומן הרחם יצא שוברו עמו בקול חששו לה. והיינו דנקט דמוחזק לן באבוה דכהן הוא ולא נקט דמוחזק לן ביה דכהן הוא.

ואתא עד אחד ואסיקיניה. דטפי עדיף עד אחד וחזקת אביו מקול בעלמא.

והטבילן מפני שסתם תינוקות מטפחין באשפות ושרצים מצוים שם. פי' נפקא לן מרבנן ז"ל מהא דאמרינן גבי תינוק שנמצא בצד עיסה ודבק בה רבי מטהר וחכמים מטמאין שדרך תינוק לטפח ופירש רבינו ז"ל עליה במס' נדה ובמס' חולין וקידושין שדרך תינוק לטפח בשרצים וכבר דחו פירוש זה בתוס' דהתם שדרכן לטפח עיסה קאמר וסתם תינוק הוא טמא מפני שהנשים נדות מגפפות אותן כדקאמר במשניות: והעלוהו לכהונה פי' להאכילו בתרומה דרבנן כדאית' בפ' הגוזל כדכתיב' לעיל התרומה לכהן ומעשר א' ללוי:

דברי ר"ע ור"א אומר וכו' פרשתיה ביבמות דבדיני דאורייתא פליגי וטעמא דר"א משום שהרבה מקומות קראום לכהנים לוים ולאו כדפי' רש"י ז"ל דלר"א משום קנס דעזרא אמר ליה כיון דאמר בסמוך בתר דקנסינהו עזרא מכלל דהשתא סבירא לן דבדינא דאורייתא פליגי ולא הוסיף עזרא אלא שיהיה לכהן ולא ללוי:

בתר דקנסינהו עזרא מה שפירוש ר"א קנסינהו שלא יתנו אלא לכהן ולר"ע קנסוהו שיתן בין לכהן ובין ללוי ולא נהירא דהא אמרינן ביבמות בההיא גזרו דהוה ליה לר"א בן עזריה דהוא יהיב מינה מעשר ראשון לכהנים והדרא ליה ר"ע פתחא לבית הקברות דאלמא דלא ללוי ולא לכהן אף דבתר דקנסו עזרא ואי רע"ק קניס דליתנו לכהן ולא ללוי אמאי אהדר להו פתחא לבית הקברות ועוד דבסמוך משנינן אמר רב רב חסדא הכא במאי עסקינן כגון דמוחזק לן ומדלא אמר אלא אמר רב חסדא מכלל דאכתי ס"ל דמתניתן כר"א ואמאי הא אמר בתר דקנסינהו עזרא מודה ר"ע אם כן למה לא אמרינן נמי לעולם ר"ע דבין לכהן ובין ללוי א"כ שפיר אתיא ההיא דר"ע דלוי ודאי לא הוה מאי איכא למימר בן גרושה וכו' אלא ודאי לר"ע ללוי ולא לכהן וכן בכאן דבשלמא לר"א כיון דמדינא דאורייתא בין לכהן ובין ללוי אפשר לא קניס אלא לכהן דוקא אבל לר"ע כיון דמדאורייתא ללוי דוקא והכהנים כזרים הם בזה היכי מתקן דליתביה לכהנים שהם זרים הא ודאי לא שייך למעבד הכי אפילו למ"ד מעשר ראשון מותר לזרים וכ"ש למ"ד אסור לזרים ואע"ג דהפקר ב"ד הפקר מ"מ אין לעשות כך דרך קביעות להפוך דין תורה וכי קניס נמי ר"ע במידי אחריני קנסוהו והא דתניא מעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה אר"ג מעשר ראשון שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכ' לו ההיא כר"ע היא בתר דקנסוהו עזרא הוה ורבי יהושע לא היה מן השוערים כדאיתא התם ואלו לר"א מעשר לכהן ולא ללוי היה ומיהו ההיא שפיר אתיא כר"ע אפי' למ"ד דלר"ע נמי קנסינהו עזרא לתת בין לכהן ובין ללוי ולא כדברי מי שהיה כדאמרי' הכא בתר דקנסינהו עזרא אף כר"ע אמרי' דקנסינהו לכהן ולא ללוי ולא מחוור כלל דלא דייק לישנא דאמרי' ממאי דאקמינהו מתניתן כר"א וסבירא נמי לא מוכחא דקנסינן לרבי עקיבא כולי האי ותו דא"כ מתניתן דר"ג וזקנים כמאן לא כר' עקיבא ולא כר"א ודוחק לומר דלוקמינהו כדעת ג' החולק עם אחיו בנכסי אביו בב"ד אינו חזקה פי' רש"י ז"ל כגון שיצא עליו קול שהוא בן גרושה או בן חלוצה אין חזקה זו משבחת עליו הקול ההוא וכן פירש הרמב"ם ז"ל. ויש לפרש עוד דאפי' בלא יצא קול אלא שאביו היה לו בנים כשרים והלך למדינת הים ובא עמו בן זה צריך להביא ראייה עליו כדאיתא בפרק עשרה יוחסין שזה לא הוחזק לנו בכהונה אלא שיביא עדים שחלק עם אחיו בנכסי אביו מהו דתימא מדהך לאכילה הא נמי לאכילה פירש מדלא אמרו ליה טול אתה חולין ואנו תרומה כדי שלא לזלזל התרומה מרשותו קמ"ל דהנך לאכילה והאי לזבוני לכהנים בדמי התרומה כי שמא היו חלקם רב ולא יוכלו להחליף עמו לחלקו בחולין שלהם:

רשב"ג היינו ת"ק ורש"י ז"ל היינו ר"ח ושתי הגרסאות עולות בקנה אחד דכי פרכינן היינו ת"ק משום ר"א אמרינן משום דהוי ת"ק דרשב"ג דאלו ת"ק דמתניתן ליכא למימר דלמא פליגי בחייש לגומלין דתנא לא חייש כדקתני לה בהדיא ורבי שמעון בן גמליאל דהיינו דחייש כדקתני ע"פ עד אחד ולא שיהיה שנים שיעידו זה על זה דת"ק סבר עד אחד ורשב"ג סבר ערעורי תרי פירוש דסתם תנא בחדא מלתא לטפויי קאתי ואלו ר"א אמר אימתי במקום שיש עוררין ואפלו חד אבל במקום שאין עוררין מעלין לכהונה ועביד תלמודא דקרי לעד אחד עוררין או עסוקי' בלשון רבים: הא אמר רבי יוחנן דברי הכל אין ערעור פחות משנים לא אשכחן עיקרא בהא דרבי יוחנן היכי אתמר דבכל דוכתא אמרינן ליה בהאי לישנא. אבל בירושלמי פירש דהא דא מתני' דהכא אומרת כלומר דכולי תנאי דהכא מודו דאין ערעור פחות משנים ובהא מתרצה האי דמקשו רבנן ז"ל דהא אמר בפרק עשרה יוחסין דהא כר"י ס"ל דאית ליה חזקה דאבהתא ודלמא מתניתן בדלית ליה חזקה דאבהתא ולפי מה שפירש בירושלמי אין לומר כך דהא רבי יוחנן על הא מתניתן אמרה ומיהו בר מהכא ל"ק לן דר"ג לאו דלית ליה חזק' דאבהתיה אמרה דא"כ האיך מעלין אותו ע"פ עד אחד כיון שיש שיעורר עליו עד אחד בהכחשה אינו כלום הלכך ע"כ השתא בדאית ליה חזקה דאבהתי שמעינן ליה והא דאמרינן בסמוך אלא הכא במאי עסקינן בדמוחזק לן אבוה דהאי כהן הוה לאו מלתא לא למימרא דעקרא לא סבירא לן אלא כיון דלעבוד אוקימתא חדתי אמרי' לה כו' כדאיתא מריש ועד סוף:

ונפקא עליה קלא דבן גרושה או בן חלולה יש שפירש דקול המוחזק בב"ד הוא משום הכי חשו לקול ההוא ואחתינתו ורש"י ז"ל פירש קול בעלמא וכן פירשו בתוספות דקלא האי לא אתחזק בבי דינא לאו קלא הוא אלא לומר שהיו חוששין לו והיינו כי אתא עד אחד ואמר כהן הוא מסקינן ליה ולא חיישינן לזילותא משום דחששה בעלמא הוא דקול לאו דעוררין הוא אלא דלא איתחזק הוא שעה אחת בכהן כשר מן הרח' יצא הוא ושוברו עמו ולפיכך חששו לו והינו דנקט במוחזק לן באבוה כהן ולא נקט במוחזק לן ביה שהוא כהן:

ואתא עד אחד ואסקינהו. פי' דטפי עדיף עד אחד וחזקת אביו מן הקול א' רשב"ג סבר אנן אחתיני' ליה ולזילותא דבי דינא שהורידים שני פעמים וכו' והקשו עליו דבפרק ח"ה אמרי' גבי זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי אמרינן אייתי סהדי דאבהתי' הוא ואחתינהו הדר אמר רב נחמן אנן אחתיני' אנן אסקינן ולזילותא דבי דינא לא חיישינן ופרכינן עצה מהא דתניא והא ההם לא אחתינהו אלא חדא זימנא לכך הנכון הוא דזילותא דבי דינא הוא שסותרין דינא על הספק ובלא ראיה מבוררת דכל תרי ותרי אין הדבר ברור לגמרי אבל ההיא דמעקרא דאחתי' והדר אסקי' ע"פ עד אחד ליתא זילותא כדפרישית וכן פירש הרמב"ם ז"ל:

כל שכתבנו שחלוק גרנות ראיה להעלות לכהנה ר"ל לאכילת תרומה פירושו חלוק תרומה בגורן אבל אם ראוהו מחלק עם אחיו תרומה של אביהם אין זו ראיה שמא חלל הוא ומתורת ירשה הוא לוקחה למכרה לכהנים:

אע"פ שמעשר ראשון מותר לזרים יש צדדין שחלוקתו מחזירתו לחזקת כהנה כיצד הרי שהיה אביו מוחזק לנו בכהן ויצא עליו קול שהוא בן גרושה ובן חלוצה ופקפקו בו אחר שלא היתה לו חזקת עצמו וראינוהו אחר כן שחלקו לו מעשר ראשון בגורן והרי מכל מקום הדבר ידוע שלא מצד לוייה נתן לו שהרי מוחזק לנו באביו שכהן היה ואם כן ודאי מתורת כהנה חלקו לו ומתוך כך מחזירין אותו שאע"פ שמותר הוא לזרים מכל מקום אין נותנים מעשר ראשון לזרים בתורת חלוקה הא מכל מקום אם אינו מוחזק בכהן כלל אין חלוק מעשר ראשון ראיה שמא מתורת לוי נתנוהו לו ואע"פ שקנסן עזרא שמא לא היה שם כהן ליטלו וכל שאין שם כהן אין קנס שלא בא עזרא לעקור מעשר שלא ליתנו כל עיקר אלא שהיה סובר שלויים בכלל כהנים והתירו הכהנים לקנסם שלא ליתן ללויים והוא מה שאמרו כאן דילמא איקרי ויהבו ליה וענין הקנס היה מפני שלא עלו בימי עזרא כדכתיב ומבני לוי לא מצאתי שם וקנס זה מפורש במקרא דכתיב והיה הכהן בן אהרן עם הלויים בעשר הלויים ור"ל שבזמן שישראל חולק מעשרות היו שם כהנים ולויים והיה נותנם לכהן והכהן היה נוטלו לעצמו ונותן מהם ללויים מה שהוא רוצה:

רשב"ג אומר וכו' רשב"ג היינו ת"ק פי' ר"א שאין לומר שבמקום עוררין קאמר רשב"ג דמעלין לכהונה ע"פ עד אחד אלא במקום שאין עוררין וה"ק נמי ר"א. ואסיק רב אשי דבמצטרפין לעדות קמיפלגי ובמקום שיש עוררין. והכא במאי עסקינן במוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא. ונפק עלי' [קלא] דבן גרושה ובן חלוצה הוא ואחתיני'. פי' עד שנבדוק הקול אם הוא אמת אם לאו ואתא עד אחד ואמר ידענא ביה דכהן הוא ואסקיני' פי' דע"א נאמן להכחיש את הקול. ואתו בי תרי עוררים ואמרו בן גרושה ובן חלוצה הוא ואחתיני'. ואתא ע"א ואמר ידענא בי' דכהן הוא ר"א סבר הכא [כיון] דאיכא עוררים תרי דפסלו לי' אין מעלין לכהונה ע"פ ע"א שמכשירו ואע"ג דאיכא ע"א קמא שהכשירו כיון שלא העידו יחד בב"ד אין מצטרפים ורשב"ג סבר אע"פ שיש עוררים מעלין ע"פ ע"א זה שמכשירו שמצטרפים אותו עם הראשון ואמרי' אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה. ואי קשיא והא אמרת לעיל דבתרי ותרי דהוא ספק תורה ל"א אוקי גברא אחזקתיה יש לתרץ ודאי באיסור תורה אמרינן הכי והכא בתרומה דרבנן והכי מוקמי' לה לקמן בשילהי פירקין והלכך מקילין בה ואמרי' אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה. ובפלוגתא דתניא. אין עדיות מצטרפין עד שיראו שניהם כאחד (דברי ר"א) ר"י [בן קרחה] אומר אפילו בזה אח"ז פי' לאפוקי ז"א בפני הלוה לו וז"א בפני הודה לו שמה שראה זה לא ראה זה. ואע"ג דבמנה חד מסהדי לת"ק לא מצטרפי. ולר"י מצטרפי:

תניא ר"ש בן אלעזר אומ' כשם שהתרומ' כו' עד בתר דקנסינהו עזרא הפירו' הנכון דפלוגתייהו דר"א ב"ע ור"ע בדיני דאוריית' דר"ע סב' דמן התור' מעש' ראשון ללוי. ור' אלעזר בן עזרי' סבר דמדאוריית' אף לכהן כדאמרינן התם דר' אלעזר בן עזרי' סבר דבעשרי' ושלש' מקומות נקראו כהנים לויים. הילכך כי קנסינהו עזרא לר"א בן עזריה דסבר דמדאוריית' מעשר ראשון אף לכהן קנסא דעזרא הוה לכהן דווקא ולר"ע דסבר דמדאורייתא ללוי דוקא דקנסא דעז' הווה אף לכהן. והיינו מוקמינן לה כר' אלעזר בן עזריה. ורבינו שלמה ז"ל פי' דפלוגתייהו דר' אלעזר בן עזריה ור"ע הוא דמוקמינן בתר דקנסינהו עזרא. והיינו דקא' ר"ע מעשר שני ללוי כלומר אף ללוי ור' אלעזר בן עזריה אומר לכהן דווקא ולישנא לא ניחא לי. והא דאמרינן התם ביבמות בגינתא דהוה לר' אלעזר בן עזריה והוה יהיב מינ' מעשר ראשון לכהן ואהדרי לה ר"ע פתח' לבית הקברות אע"פ שהיה אחר קנס עזרא ואף לדברי ר"ע היה יוצא ידי חובתו בכך דהא אפי' לר"ע בתר דקנסינהו עזרא אף לכהן הוא. אפשר שעשה כן להוציא מלבו שהוא סבור שאחר שקנס עזר' אין דין מעש' ראשון אלא לכהן וי"א דלר"ע לית לי' קנס עזרא דכיון דקסבר ר"ע דמדאורייתא דווקא ללוי לא הי' אפשר לצאת ידי תורה בנתינת כהן ואי אפשר שתיקן עזר כך ואינו נרא' והנכון כמו שכתבנו:

והא דאמ' רב חסדא הכא במאי עסקינן דמוחזק לן באבוה דהאי כהן הוא ונפק עליה קלא וכו': אלא קאמר דהשת' אפילו לר' עקיבא אתיא:

מתני' ר"י אומר אין מעלין כו' והאמ' ר"ו אין ערער פחות מב איתמ' עלה בקידושין דכי אמר ר' יוחנן היכא דאית ליה חזקה דאבהתו' אבל היכ' דלית לי' חזק' לא. והא דקא פריך לר"א מינ' הוא משו' דקס"ד דוודאי ר' אלעזר ור"ש בן גמליאל היכא דאית ליה חזקה דאבהתיה פליגי. דהיכא דלית ליה חזקה כלל הוה לי' האי דקא מסהיד עליה דכהן הוא עד א' בהכחשה ודכ"ע ע לא כלום הוא. אלא וודאי כי פליגי היכא דאית ליה חזקה דאבהתי' והיינו דקאמר ר"ש בן גמליאל אין ערער פחות משנים דכיון דאית ליה חזקה דאבהתיה אמרינן אוקי חד לגבי חד ואוקי גברא אחזקתיה. ולר' אלעזר קס"ד דקסבר דכיון דהאי דקא מסהיד עליה דכהן הוא הוה לי' עד א' בהכחשה כיון איכא ערער כלל. לא אמרינן אוקי גברא אחזקתיה והיינו דמקשינן והא אמר ר"י אין ערער פחות משנים כלומר דכיון דליכא אלא ערער חד. דכ"ע אמרינן אוקי חד לגבי חד ואוקי גברא אחזקתיה והא ר"י לא אשכחן עיקרה בשום דוכת' דכל היכא דאייתינן לה איתמר' בהאי לישנא. ואיכ' לפרושי דברי הכל דברי כל באי עולם. ובירושלמי משמע דאהא איתמר ואכ' לפרושי והאמר ר"י אמתני'. ונסחת הספרים ר"ש בן גמליאל היינו תנא קמא. וגירסת רש"י ז"ל היינו ר"א. ולנוסח' דספרי איכ' לפרושי נמי הכי היינו ת"ק דידיה דהיינו ר' אלעזר. וא"ת ואימא דמת"ק דר"י קאמר דאית לי' מעלין ע"פ עד א' כדאי' במתני' וכ"ת איכ' בינייהו דת"ק לא חאיש לגומלין. ורשב"ג חאיש לגומלין. ומאי חזית דאמרת הכי דרשב"ג חאיש לגומלין ופליגא דת"ק ואתי' כר' אלעזר אדרבה אימ' רשב"ג לא חאיש לגומלין ופליג' בהא אדר' אלעזר ודר' יהוד'. י"ל דהכי אתי משמעות' דלישנא דהכי בדליכא למיחש לגומלין מדתני לה ת"ק בהדי' במעידין זה את זה קתני סתמא מעלין לכהונה ע"פ עד אח' והיינו דקשי' לן רשב"ג הייינו ר"א כלומר דרשב"ג נמי וודאי לא אמר אלא וודאי היכא דליכא עוררין דהיכא דאיכא ערער תרי הא פשיט' וליכ' מ"ד. אלא וודאי רשב"ג היכ' דליכא ערער קאמר ואם כן היינו רבי אלעזר:

אלא הכא בדמוחזק לן באבוה דהא דכהן הוא. מעיקר' נמי הכי משמע לן אלא משום אידך נקט לי'. והא דאמרינן נפק עליה קלא כי ההוא דגיטין דיצא שמה מקודשת ומיהו ומסתברא דדווקא לענין יוחסין או לעבודה או לסנהדרין הא לאו הכי קלא כלום הוא וכן דעת רבינו נ"ר:

במסיח לפי תומו פי' והיינו פלוגתייהו דרבי חייא לא העלה אח על פי אחיו אלא במסיח לפי תומו ור' העלה בן על פי אביו אפי' בלא מסיח לפי תומו ואם תאמר ומנלן דר' חייא העלה אח על פי אחיו ור' העלה בן על פי אביו כדקאמר תסתיים דילמא ר' חייא העלה בן על פי אביו במסיח לפי תומו ור' העלה אח על פי אחיו אפי' בלא מסיח וי"ל דמסתמא במאי דקתני בברייתא מילתיה דרבי עשה ר' מעשה ועוד דלא אפשר למימר העלה אח על פי אחיו ללויה בלא מסיח לפי תומו דהתם לא שייך למימר שבידו להאכילו מעשר דלמ"ד מעשר ראשון מותר לזרים מה איסור יש בו. הרא"ש ז"ל וכן כתבו התוספות ז"ל:
והוציאוני מבית הספר ואם תאמר למה ליה לרבי יהודה להביא כל המעשה ולארוכי כולי האי בדברים בטלים דלא שייכי בענין כלל ותירצו בתוספות דהא נמי שייך בענין שלא לומר שהוא עבד כדאמרינן בסוף פירקין:
והטבילוני פרש"י ז"ל מפני שסתם תינוקות מטפחין באשפות ושרצים מצויין שם פי' נפקא ליה לרבינו ז"ל מהא דאמרינן גבי תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו ר' מטהר וחכמים מטמאין שדרך תינוק לטפח ופי' רבינו ז"ל עליה במסכת נדה בחולין ובקדושין שדרך תינוקות לטפח בשרצים וכבר דחו פירושו בתוס' דהתם שדרכם לטפח בעיסה קאמר וסתם תינוק הוא טמא לפי שהנשים נדות מגפפות אותו כדאי' במשנה. והעלהו ר' לכהונה פי' להאכילו בתרומה דרבנן כדאיתא בפרק הגוזל וכדכתיבנא לעיל. הריטב"א ז"ל:

והחולק בב"ד וכו'. מדקתני והחולק ופריך ליה בהדי דלעיל ולא קתני החולק בבא באפי נפשה משמע דה"ק כשם שתרומה חזקה לכהונה כך מעשר ראשון חזקה לכהונה ודוקא כשחלק המעשר בבית הגרנות אבל אם לא חלק המעשר בבית הגרנות אלא בב"ד אינה חזקה דילמא ב"ד מרחמו עליה ובתורת עניות יהבו ליה וכמ"ד מעשר ראשון מותר לזרים אבל אם חלק בבית הגרנות הויא חזקה לכהונה דאינם חולקים בבית הגרנות אלא לכהנים. כך היה נראה לפרש וליתא דאם כן לא פריך תלמודא מידי אתרומה קאי וקס"ד שע"פ ב"ד הקבוע בעיר היו חולקין לו ולקמן פריך אי ב"ד לא הוי חזקה היכא הוי חזקה במאי דמתרצי' לה דחלוק בנכסי אביו קאמר מתרצא נמי אמאי פריך להו בהדי הדדי דקתני והחולק והיינו משום דתרווייהו מיירי כד נפק עליה קלא דבן גרושה הוא וכדפרש"י ז"ל וכדבעינן למכתב לקמן בס"ד כנ"ל:

[ר' אלעזר בן עזריה אומר מעשר ראשון לכהן. בדאורייתא פליגי והכי איתא בהדיא בפ' יש מותרות דר"ע סבר דוקא ללוי דכתיב ואת הלוים תדבר] ורבי אלעזר אמר אף לכהן דהכהנים בכלל לוים ואין לומר דבקנסא פליגי ודוקא לכהן אמר ורבי עקיבא אמר אף ללוי דא"כ מילתיה [דר"ע הוה ליה למיתני בתר מילתיה] דר' אלעזר בן עזריה כאן דאית ליה אף שייך למתני לבסוף. הרא"ש ז"ל. וכן פי' הריטב"א ז"ל דבדינא דאורייתא פליגי וטעמא דרבי אלעזר מפני שבכ"ד מקומות נקראו הכהנים לוים ולא כמו שפרש"י ז"ל דר' אלעזר משום קנסא דעזרא אמר לה דהא כיון דאמרינן בסמוך בתר דקנסינהו עזרא מכלל דהשתא סבירא לן דבדינא דאורייתא פליגי ולא הוסיף עזרא אלא שיהא לכהן ולא ללוי ע"כ. ודע דלא גרסינן במילתיה דרבי אלעזר אף לכהן אלא הכי גרסינן רבי אלעזר בן עזריה אומר מעשר ראשון לכהן ולשון המפרשים ז"ל דייקא כן ולישנא דתלמודא דקאמר אימור דאמר רבי אלעזר וכו' דייקא כן דוק ותשכח:

הכי גרסינן בכל הספרים אין בתר דקנסינהו עזרא ואם תאמר כיון דמיירי בתר דקנסינהו למה ליה לאוקמיה כרבי אלעזר בן עזריה אפי' כרבי עקיבא נמי מצי לאוקמה וכי קאמר רבי עקיבא מעשר ראשון ללוי היינו בדין תורה וכדכתיבנא אבל לבתר דקנסינהו לכהן ולא ללוי ותירצו בתוס' דלית לן למקנסינהו כולי האי לר"ע דקודם קנסא הוי דוקא ללוי סגי דלקנסינהו לחלקו אף לכהן ולרבי אלעזר בן עזריה דמדינא אף לכהן קנסא דעזרא למיהביה לכהן ולא ללוי ויש שמוחקין אין ומפרשי' דהא דקא משני בתר דקנסינהו עזרא הוי אפילו לרבי עקיבא דבתר קנסא הוי לכ"ע לכהן דוקא והוי כמו אלא והקשו בתוס' דבכמה מקומות מוכיח דמעשר ראשון ללוי אף בתר קנסא כדתנן בפ' כל הגט המלוה מעות את הכהן ואת הלוי להיות מפרישים עליהן ויש לתרץ דלדוגמא בעלמא נקיט סדרא דאורייתא דתרומה לכהן ומעשר ראשון ללוי ומעשר עני לעני ומיהו בגמרא נמי קאמר ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר וכו'. אלמא דלדינא קאמר דהמעשר ללוי והא נמי איכא למדחי דדינא דאורייתא נקט ולא אתא לאשמועינן המעשר למי ומיהו בפרק הזרוע פריך מעשר ראשון דלוי הוא אלמא דהכין הוא דינא דמעשר ראשון דלוי הוא אף לבתר קנסא והיינו כרבי עקיבא והלכך שבוש הוא מאן דמחיק אין דע"כ כרבי אלעזר בן עזריה הוא דמתוקמא הא דקתני חזקה לכהונה ולא כרבי עקיבא ועוד הביאו התוס' ראיה דבפרק יש מותרות פליגי אמוראי דקנסא למי דמר סבר קנסא לעניים ומר סבר קנסא לכהנים והשתא למ"ד קנסא לעניים היכי הוי חזקה לכהונה ואליבא דרבי עקיבא פליגי דרבי אלעזר בן עזריה ע"כ דוקא לכהן הוי אפי' לעשירים כמוקדם קנסא דלא קנסם עזרא שהרי עלו והיכי מצינן למימר קנסא לעניים ישראל וכהנים ולא לעשירים אפילו כהנים אלא ודאי אליבא דרבי עקיבא פליגי ומעתה היכי מצינן לאוקמה הא דר"ש בן אלעזר כרבי למ"ד קנסא לעניים דהיכי הוי חזקה לכהונה אליבא דידיה ואין לומר דמ"ד קנסא לעניים היינו דוקא לעניי ישראל דהא ודאי ליתא כלל דלמ"ד קנסא לעניים משמע התם דוקא לעניים ולא לכהנים עשירים אפי' בימי טומאה דלית ליה דבימי טומאה הוו עניים הלכך אין חילוק בין ישראל לכהנים דלעניים הוא דיהבינן ולא לעשירים בין לישראל בין לכהנים והדרא קושיא לדוכתיה דלרבי עקיבא למ"ד לעניים היכי הויא חזקה לכהונה הלכך ודאי לא תוקמא האי דרבי שמעון בן אלעזר אלא כרבי אלעזר בן עזריה וכדכתיבנא. ויש לפרש דהא דאמרינן התם קנסא לעניים היינו לעניים לוים דוקא ולא עניי ישראל וכהנים ולרבי עקיבא לא נטלי אלא עניי לוים דוקא ולא ישראל וכהנים כלל וקנסא דקנסינהו עזרא היינו דלא נטלי עשירי לוים דאין בדין לקנוס עניים ולרבי אלעזר בן עזריה נמי קנסא לעניים היינו לעניי לוים אבל כהנים בין עניים בין עשירים נוטלים דלא קנס אלא ללוים דלא יטלו עשיריהם ופלוגתא דפרק יש מותרות בין לרבי עקיבא בין לרבי אלעזר בן עזריה פליגי אלא דלכל חד וחד מתפרש כפום שיטתיה והא דמשמע התם דדוקא לעניים ולא לכהנים עשירים היינו לר"ע דלמ"ד לעניים לעניי לוים דוקא ולא לכהנים כלל ומ"ד לכהנים היינו לעניי כהנים או משום דבימי טומאתן עניים נינהו אבל לרבי אלעזר בן עזריה מ"ד לעניים לעניים לוים דוקא וכהנים בין עניים בין עשירים נוטלים ומאן דאמר לכהנים לכהנים דוקא ולוים לא נטלי כלל ומעתה ניחא דשפיר מצינו למימר דכי מתרצינן בתר דקנסינהו עזרא היינו אפילו לרבי עקיבא וכמאן דאמר קנסא לכהנים והוה ליה כמאן דמפרש הכין להדיא דהא לרבי עקיבא בתר קנסא נמי לעניים לוים דוקא ולא לעניי ישראל וכהנים והיכי מצינן למימר דבתר דקנסינהו הויא חזקה לכהונה ועוד דלא שייך קנסא כיון דסוף סוף ללוים יהבינן ולא לזרים אתם הלכך הא דקאמר בתר דקנסינהו כפשוטו משמע דאתיא כמ"ד קנסא לכהנים ואינו צריך לפרש אבל אם נפרש קנסא לעניים דהיינו לעניים כהנים אם אתה אומר דכי קא משני בתר דקנסינהו עזרא היינו למ"ד קנסא לכהנים הוה ליה לפרש להדיא בתר דקנסינהו עזרא ויהיב קנסא לכהנים אלא משמע דלכ"ע משני הכין בין למאן דאמר קנסא לעניים בין למאן דאמר קנסא לכהנים והלכך תקשי למ"ד קנסא לעניים היכי הוי חזקה לכהנים ומיהו אם נפרש עניים דהתם עניים לוים דוקא פשיטא ודאי דכמ"ד קנסא לכהנים היינו שינויין לרבי עקיבא וכדכתיבנא ומ"ד קנסא לעניים מוקי הא דר"ש בן אלעזר כרבי אלעזר בן עזריה דלדידיה ודאי בין למ"ד קנסא לעניים בין למ"ד קנסא לכהנים הוי חזקה לכהונה דלמ"ד קנסא לכהנים פשיטא ודאי דהויא חזקה לכהונה ומ"ד קנסא לעניים נמי כי חזו עשירים נטלי הא ודאי דכהנים נינהו דלוים לא נטלי אלא עניים נמצא דנוכל לקיים הא דמשני תלמודא בתר דקנסינהו בין לרבי עקיבא בין לר"א בן עזריה אלא דלרבי עקיבא לא מתוקמא אלא למ"ד קנסא לכהנים ולרבי אלעזר בן עזריה מתוקמא שפיר לכ"ע בין למ"ד קנסא לעניים בין למ"ד לכהנים אבל למאן דמפרש עניים דהתם עניי כהנים אי אפשר לפרש פלוגתא אליבא דר' אלעזר בן עזריה כלל דלר' אלעזר בן עזריה ע"כ הוי דוקא לכהן ואפילו לעשירים כמו דינא דאורייתא דמעיקרא דלא קנסם עזרא שהרי עלו ומעתה שינויא דבתר דקנסינהו לא אתיא כמ"ד קנסא לעניים כלל לא לרבי עקיבא ולא לרבי אלעזר בן עזריה דכרבי עקיבא לא אתיא משום דקשיא דהיכי הויא חזקה לכהונה וכדכתיבנא וכר' אלעזר בן עזריה נמי לא אתיא דהא מ"ד לעניים לא איירי אליבא דרבי אלעזר בן עזריה ואין לומר דשינוין היינו כמאן דאמר קנסא לכהנים חדא דהיה לו לפרש וכדכתיבנא ועוד דדוחק לומר דסתמא דתלמודא אתיא כחד ולא כרבי עקיבא אבל אם נפרש דפלוגתא דפרק יש מותרות בין לרבי עקיבא בין לרבי אלעזר בן עזריה וכדכתיבנא הרי שינוין דבתר דקנסינהו אתיא שפיר כמאן דאמר קנסא לעניים ואליבא דרבי אלעזר בן עזריה וכדכתיבנא כך נראה לפרש:
ומיהו כתבו התוספות ז"ל דאין לפרש עניים דהתם עניי לוים דא"כ נשתכרו עניי לוים במה שלא עלו דקודם היו נוטלים עמהם העשירים שלהם ועתה יטלו הכל העניים והוה ליה חוטא נשכר והלכך ע"כ צריך לפרש עניים כהנים וישראל וכיון שכן ע"כ פלוגתייהו היינו לרבי עקיבא ולא לרבי אלעזר בן עזריה וכדכתיבנא. ועוד דמשמע התם דאי הוו כהנים בימי טומאתן עניים הוו שקלי לכ"ע אע"ג דמדאורייתא לרבי עקיבא ללוי ולא לכהן הלכך ע"כ יש לפרש דלמאן דאמר לעניים פירוש לעניים כהנים לרבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה נמי ע"כ ס"ל דלבתר קנסא לכ"ע הכהנים נוטלין ולא הלוים כלל דכיון דאפילו רבי עקיבא דחשיב להו לכהנים כזר בחלוקת מעשר בדינא דאורייתא ס"ל דאי הוו כהנים בימי טומאתן עניים הוו שקלי כ"ש לרבי אלעזר בן עזריה דאית ליה דמדאורייתא נוטלין דבתר קנסא יסבור דלא יטלו אלא הכהנים ולא הלוים כלל ואפילו העניי ישראל למ"ד מעשר ראשון מותר לזרים ולמ"ד אסור לזרים אין נראה שינתן לעניי ישראל כדי למוכרו וכו' ככתוב בתוספות כדאמרינן בסמוך לא מבעיא לר"מ דאמר אסור לזרים וכו' וא"ת כיון דמאן דאמר לעניים היינו לעניים לוים וכהנים וישראל למ"ד מותר לזרים דכולהו שוין בה בתר קנסא מעתה מ"ד לכהנים היינו לכהנים דוקא ולא ללוים כלל ותקשי כל הני מתני' דמשמע דמעשר ראשון ללוי אף בתר קנסא וי"ל דרבי עקיבא לא הפקיע את הלויים מכל ולא להשוותן לישראל וכהנים אלא ללוים בין עניים בין עשירים היו חולקין לעולם אלא דלמ"ד לעניים לא היו נוטלין הכהנים אלא לעניים ומ"ד הכהנים היו נוטלין הכהנים בין עניים בין עשירים אבל לכ"ע הלוים נוטלין בתורת לויות ואפי' העשירים ולהכי לא הזכיר בכל הני מתניית' אלא לוים דווקא דאע"ג דכהנים נמי נטלי מ"מ לא נטלי כהן אלא בתורת קנסא ובתורת עניות. כנ"ל פי' לפי' התוספות והקונטריסין האריכו בזה והריני מעתיק לשונם ואתה תבחר ולא אני. וז"ל אין בתר דקנסינהו עזרא כתוב בתוס' דהא בכמה מקומות מוכיח דמעשר ראשון ללוי אף בתר קנסא וכו' וא"ת אמאי לא מייתו נמי מדרבי דלעיל דאמרינן והעלהו רבי ללוי על פיו ופרש"י ז"ל ליתן לו מעשר ראשון ורבי בתרא וי"ל דרש"י ז"ל פי' לפי המסקנ' דהכא אבל קודם המ"ל לקרותו שני בבית הכנסת. עוד כתבו התוס' ועוד דלמ"ד קנסא לעניים היכי הוי חזקה. קשיא לי נימא דלמ"ד לעניים פירושו דוקא כהנים עניים והכי פלוגתא חד אמר לכהנים פי' לכל כהנים אפי' עשירים וחד אמר דווקא לעניים כהנים ואתא נמי כרבי עקיבא וקל לתרץ ודוק. ועוד ליכא למימר דיהבו ליה בתורת עניות ולכהנים בתורת חלוקה ד"ה לא יהבו לכהנים עשירים אפי' בימי טומאתן ולהכי קאמר ולמ"ד לעניים משמע דוקא לא לכהנים עשירים דאי הוי יהבי לכהנים עשירים הוה אתי כר"ע ולמ"ד קנסא לכהנים יהבו אפי' לכהנים עשירים ואפי' אי יהבי לעניים הוי חזקה דיהבו להו בתורת חלוקה לכהנים וזה התירוץ מצאתי ועיין אי כראשון אי כשני. וי"ל כמו שכתוב בתוס' דלמ"ד לעניים ר"ל ממש דלית ליה כהנים בימי טומאתן ואם היו חולקין בזה א"כ אותו שאומר לכהנים הוה ליה למימר לעשירים כיון שאותו אומר לעניים ולא היה לו להזכיר כהנים דמשמע שאותו לא אמר לכהנים. כך אמר מ"ה משום רבו ריב"י ז"ל:

עוד כתבו התוס' ועניים דהתם אין לפרש וכו'. אומר דשמא נראה לומר שכך הפי' אין לפרש עניים דוקא עניים לוים ולא עניים ישראל וכהנים כי לעולם לא רצו שיהא נראה כאילו חלקוהו בתורת עניים ולכן לא נתנו לעניי ישראל וכהנים אלא כשנתנו לעניים לוים היה נראה כאילו נתנו להם בתורת חלוקה אבל לעולם לעשירי כהנים נתנו בתורת חלוקה ואם כן הוי חזקה בכהן עשיר דא"כ משתכרין עניי לוים יותר וכו' דעשירי לוים יותר מעשירי כהנים כדמוכח בתוספות בסמוך. ומהר"ז אמר משה ה"ר פ"ר ז"ל דכך הפי' ועניים דהתם אין לפרש כו' והייתי מרוויח דההיא משנה דהמלוה מעות וגם הגמרא שמביאין התוס' הייתי מעמיד כמ"ד לעניים ודוקא לדידיה לא הייתי יכול להעמיד כר' עקיבא אבל למ"ד לכהנים הוי א"ש כר"ע דא"כ משתכרין ונראה דזה אינו דאם היה ר"ל למ"ד גם מתחילה לא היה קשה מה שמקשי' ועוד למ"ד קנסא לעניים דתירץ כך שהוא למ"ד קנסא לכהנים. עוד ק"ל תאמר לפי האמת למ"ד לעניים פי' לכל עניים בתורת עניות ולכהנים עשירים בתורת חלוקה וקל לתרץ. ועוד קשה אליבא דמאן אמרה התוס' אי אליבא דרבי עקיבא מה הייתי מרוויח בזה אי הוה עניים לוים דוקא וליכא למימר דקושית התוספות עניים לוים דווקא בתורת עניות ולא עניי ישראל וכהנים בתורת עניות אלא בתורת חלוקה והשתא הוי לרבי עקיבא חזקה לכהונה ושפיר הוה קאמר א"כ נשתכרו והיו משתכרים דלוים עשירים היו הרבה יותר מעניים ישראל וכהנים ולהכי לא יהבי לעניים לחודייהו אלא ללוים יהבו נמי לעשירים ולא היו משתכרים א"כ מאי קאמרי התוספות ועוד דמשמע התם דאילו הוו כהנים בימי טומאה תאמר דמיירי דשקלו בתורת חלוקה כמו שאומר התוספות באין לפרש אלא ע"כ אין לפרש כך דלא היה מוכיח ועוד. ומהר"ש פי' הכי אין לפרש אליבא דרבי אלעזר בן עזריה עניים לוים דוקא ולא עניי ישראל וכהנים וא"ת למאי דקאמרי אין לפרש עניים לוים דוקא ואי הוה עניים לוים ולא עניי כהנים ממש היאך תתישב להתוספות הפסוק לקמן והיה הכהן בן אהרן עם הלוים וגו' ושמא מעמיד הפסוק קודם קנסא או אפי' לאחר קנסא ולמ"ד יבאו הכהנים עמהם היינו אליבא דרבי אלעזר בן עזריה דאמר אף לכהן. עכ"ל הקונטריסין:

וז"ל קונטריסין אחרים כתוב בתוס' דאיכא למ"ד קנסא לכהנים וכו'. תימא נימא דמ"ד לכהנים היינו בין כהנים עשירים בין כהנים עניים ומ"ד לעניים היינו לעניים כהנים וי"ל א"כ היה לו לומר מר סבר קנסא לעשירים כהנים ומר סבר קנסא לעניים כהנים ואז הייתי אומר שכולם כהנים ומדהזכיר כהנים סתם ש"מ כולם כהנים. א"נ אין סבר' דלמ"ד לעניים שלא היה ניתן לעשירים כהנים דלמה היה לו לקנוס לעשירים כהנים שהרי עלו הכהנים דבשלמא לפי האמת דאמרינן לעניים היינו בין עניים לוים בין עניי כהנים בין עניי ישראל למ"ד מותר לזרים א"כ ניתן לעניים ולא לעשירים אבל אם אתה אומר לעניי כהנים דוקא למה לא נתנו לעשירים. עוד כתו' בתוס' ועניים דהתם אין לפרש וכו' ודוחים התוס' דאם כן נשתכרו הלוים וקשה נימא דה"ק עניים לוים דוקא בתורת עניות ולא עניי ישראל וכהנים בתורת עניות אלא בתורת חלוקה ואז לא יוכלו התוס' לדחות א"כ נשתכרו עניי לוים שהרי גם ישראל וכהנים העניים היו נוטלין בתורת חלוקה ויש לומר דאין סברא שעניים של ישראל וכהנים היו נוטלין בתורת חלוקה ועשירי ישראל וכהנים לא היו נוטלין כלל אפילו בתורת חלוקה דבשלמא אם העניים היו נוטלין בתורת עניות לא היה קשה מן העשירים אבל כיון שנוטלין בתורת חלוקה אמאי העשירים אין נוטלין ע"כ:

עוד כתבו הקונטריסין כתוב בתוס' ועניים דהתם וכו'. תימא א"כ הדרא קושיין לדוכתא למ"ד קנסא לעניים היכי הוי חזקה לכהונה וי"ל דה"ק אין לפרש עניים לוים דוקא ולא עניים ישראל וכהנים אבל לעולם לכהנים עשירים נתנו אפילו לר"ע מעתה לא תקשי היכי הוה חזקה דכשהוא עשיר ונותנין לו מעשר ראשון אם כן הויא חזקה דכהן הוא. עוד כתוב בתוס' דא"כ נשתכרו עניי לוים וי"ל ה"מ נשתכרו עניים לוים דעשירי כהנים לא שכיחי כמו עשירי לוים כמו שמפרשים התוס' לקמן. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל בתר דקנסינהו עזרא יש שפירשו דלרבי אלעזר קנסינהו שלא יתנו אלא לכהן ולר"ע קנסינהו בין לכהן בין ללוי ולא נהירא מההיא דאמרינן ביבמות [פו ב'] בההיא גנתא דהוה ליה לרבי אלעזר בן עזריה דהוו יהבי מינה מעשר ראשון לכהנים ואהדר ליה רבי עקיבא פתחיה לבית הקברות דאלמא לרבי עקיבא ללוי ולא לכהן ואף לבתר דקנסינהו עזרא ואי רבי עקיבא קניס דליתנו בין לכהן בין ללוי אמאי אהדר ליה רבי עקיבא פיתחא וכו'. ועוד דבסמוך משנינן אמר רב חסדא הב"ע כגון דמוחזק לן וכו' ומדלא אמרינן אלא אמר רב חסדא ולא אמרינן נמי לעולם רבי עקיבא מכלל דאכתי סבירא לן דמתניתין כרבי אלעזר בן עזריה ואמאי דהא אמרת דלבתר דקנסינהו עזרא מודה ר"ע דבין לכהן בין ללוי אם כן שפיר אתיא ההיא כר"ע דלוי ודאי לא הוי מאי איכא בן גרושה וכו' אלא ודאי לר"ע לעולם ללוי ולא לכהן וכן בדין דבשלמא לרבי אלעזר בן עזריה כיון דמדינא דאורייתא בין לכהן בין ללוי אפשר למקנס דלכהן דוקא אבל לר"ע כיון דמדאורייתא ללוי דוקא וכהנים זרים הם בזה היכי מתקן דליהבוה לכהנים שהם זרים הא ודאי לא שייך למעבד הכי ואפי' למ"ד מעשר ראשון מותר לזרים וכ"ש למ"ד אסור לזרים ואע"ג דהפק' ב"ד הפק' מ"מ אין לעשות כן בדרך קביעות להפך דין תורה וכי קנסינהו לר"ע במידי אחרינא קנסינהו והא דתניא מעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה ואמר ר"ג עשור ראשון וכו' נתון ליהושע וכו' ההיא כרבי עקיבא היא דהא בתר דקנסינהו עזרא הוה ורבי יהושע לוי היה ומן העשירים כדאיתא התם ואילו לרבי אלעזר מעשר ראשון לכהן ולא ללוי הוא ומיהו ההיא שפיר אתיא כרבי עקיבא אפילו למ"ד דלר"ע נמי קנסינהו עזרא לתת בין לכהן בין ללוי ולא כדברי מי שפירש דכי אמרינן הכא בתר דקנסינהו עזרא אף כר"ע אמרינן דקנסינהו דלכהן ולא ללוי ולא מחוור כלל ולא דאיק לישנא דהדרינן ממאי דאוקימנא דמתני' כרבי אלעזר בן עזריה וסברא נמי לא מוכחא דלקנסינהו לרבי עקיבא כולי האי ותו דאם כן מתני' דר"ג וזקנים כמאן לא כרבי עקיבא ולא כר"א ודוחק הוא לאוקמי לר"ג בדעת שלישי. ע"כ:

אבל ראיתי בחידושי יבמות פ' יש מותרות מחכם גדול מתלמידי הרא"ה ז"ל שכתב וז"ל ת"ר תרומה לכהן מעשר ראשון ללוי דברי ר"ע ור"א בן עזריה אומר לכהן וכו'. ופרש"י ז"ל דאף לכהן סוגיין מוכיחא בהדיא דפלוגתא דרבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה היינו בדין תורה מקמי דלקנסינהו עזרא וכן פרש"י ז"ל בכאן ונפקא מינה למידע במאי קנסינהו עזרא דרבי עקיבא סבר דמדאורייתא ללוי דוקא שהרי לוים כתוב בפרשה הילכך כי קנסינהו עזרא היינו דליתבו אף לכהן ורבי אלעזר בן עזריה סבר דאילו מדאורייתא אף לכהן שהרי הכהנים נקראו לוים בכ"ד מקומות הילכך קנסא דעזרא היינו דלא ליתבו אלא לכהן דוקא ומשום דאיהו איירי כדין תורה אתמהינן עליה לכהן ולא ללוי דאילו לבתר דקנסינהו עזרא מאי תמיה איכא והיינו מאי דמייתי' ליה מקראי וכ"ת כיון דמדאורייתא לרבי עקיבא ללוי דוקא ולא יצאו ידי נתינה בכהן היכי מצי עזרא לאפוקי דין תורה י"ל דהכא ממונא הוא והפקר ב"ד הפקר ואוקמינהו לפירות ברשותיה דכהנים כאילו הוו דידהו ויש שסבורין מדוחק קושיא זו דרבי עקיבא לית ליה קנס עזרא כלל דאיהו לא הוה מצי לאפקועי דין תורה ולפטור מידי נתינה על ידי כהן שלא כדין תורה והיינו האי עובדא דלקמן דאהדריה רבי עקיבא לפתחא דגנתא דר' אלעזר בי קברי כי היכי דלא ליתבן ליה לר' אלעזר בן עזריה דהוה כהן מעשר ראשון דקסבר ר' עקיבא דאפילו השתא דבתר עזרא לא קנסינהו עזרא ללוים בהא דלא מצי למעבד הכי ואי ס"ד דהשתא מודה ר' עקיבא דקנסינהו למיתן אף לכהן שפיר מצו יהבי לרבי אלעזר ואמאי מהדר ליה פתחיה בי קברי והא בורכא דהא פרכינן לקמן כדאמרינן בפלוגתא דרבי יוחנן וסבר דלכ"ע קנסם מפני שלא עלו הלוים בימי עזרא אלא ר"ע מאי טעמא אהדריה לפיתחא דרבי אלעזר בי קברי כלומר דהא רבי עקיבא בתר עזרא הוה ופרקי' ה"ק ליה אי אתית בתורת קנסא אית לך בתורת חלוקה לית לך כלומר שעשה כן להוציא מלבו שהיה סבור דמדין תורה אף לכהן וקנסא דעזרא לכהן דוקא ואהדר פתחיה לבי קברי דלא לתבי ליה כלל דלידע דמדינא לית ליה כלל אלא משום קנסא דעזרא וכן פירשו בתוספות וכן עיקר ע"כ. והסכי' דעתו לדעת רבו הרא"ה ז"ל שכתב וז"ל הא דאמרינן התם ביבמות בגינתא דהוה ליה לר' אלעזר והוה יהיב מינה מעשר ראשון לכהן ואהד' לה רבי עקיבא פתחא לבית הקברות אעפ"י שהיה אחר קנס עזרא ואף לדברי רבי עקיבא היה יוצא ידי חובה בכך דהא אפילו לר"ע בתר דקנסינהו עזרא אף לכהן הוא אפשר שעשה כן להוציא מלבו שהוא סבור שאחר שקנס עזרא אין דין מעשר ראשון אלא לכהן וי"א דלר"ע לית ליה קנס עזרא דכיון דקסבר ר"ע דמדאוריתא דוקא ללוי לא היה אפשר לצאת ידי תורה בנתינת כהן ואי אפשר שתיקן עזרא כן ואינו נראה והנכון כמו שכתבנו והא דאמר רב חסדא הב"ע דמוחזק לן וכו' אלא קאמר דהשתא אפי' לרבי עקיבא אתיא. ע"כ:
בתר דקנסינהו כתוב בתוס' ולכך נאמר שילכו הכהנים עם הלוים פי' כדי שיאמרו לבני אדם שלא יתנו לו. קונטריסין:

הב"ע דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא. תימא אם כן יכול להתיישב אעפ"י שאומר גם לכהנים דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ועתה בלוי ליכא לספוקי כמו שאמר הספר ואמר מהרש"ב כי אינו מתיישב אליבא דרבי עקיבא כי הספר מקשה ודילמא איקרו ויהבו ליה וזהו אליבא דרבי אלעזר בן עזריה אבל לרבי עקיבא שאומר שלא נתמעטו הלוים מכל וכל אפשר שאפילו אם מוחזק לן באבוה דכהן הוא לא היה מועיל כיון שחולקין ללוי בקביעות שמא לוי הוא ועוד תירץ תירוץ אחר שאינו יכול להיות מה שאומר מאי איכא למימר בן גרושה או בן חלוצה הוא לא מבעיא למ"ד מעשר וכו' אבל למ"ד כו' תינח שלא נתנו לו בתורת כהונה אפשר שיתנו בתורת עניות אפי' אם הוא בן גרושה ולכך לא הוי חזקה לכהונה כיון שרבי עקיבא סובר קנס לעניים והיה צריך להעמיד גם שהוא עשיר וזה נראה לו דוחק ודוק. עכ"ל קונטריסין. וכבר כתיבנא בסמוך שהרא"ה ז"ל סובר דהא דרב חסדא הוה כמו אלא:

החולק עם אחיו בנכסי אביו וכו'. פרש"י ז"ל כגון שיצא עליו קול שהוא בן גרושה אין חזקה זו משבתת מעליו הקול ההוא וכן פי' הראב"ד ז"ל ויש לפרש עוד דאפי' כשלא יצא עליו קול אלא שאביו היה לו בני' בכאן שהם בחזקת כשרים והלך למדינת הים ובא עמו בן זה שצריך להביא ראיה עליו כדאיתא בפרק עשרה יוחסין שזה לא הוחזק לנו בכהונה אלא דמביא עדים שחלק בתרומה עם אחיו בנכסי אביו. הריטב"א ז"ל:

פשיטא פי' כיון שלא ראו שחלקו אז הוא פשיטא שלא נחזיקו כהן בשביל זה. קונטריסין. ואינם מובנים ובמה דכתיבנא בלשון רש"י ז"ל לעיל אתי שפיר דפריך פשיטא:
מהו דתימא מדהנך לאכילה האי נמי לאכילה פי' מדלא אמרו ליה טול אתה חולין ואנו תרומה כדי שלא לזלזל התרומה ברשותו קמ"ל דהנך לאכילה והאי לזבוני לכהנים בדמי תרומה פי' שמא היה חלקם רב ולא יכלו להחליף עמו בחלקו בחולין שלהם. הריטב"א ז"ל:
רשב"ג היינו רבי אלעזר ה"ג רש"י ז"ל ופי' לה דהיינו טעמא דלא אמרינן היינו ת"ק משום דת"ק אמרה אפי' היכא דאיכא למיחש לגומלין ורבי יהודה אפילו היכא דליכא למיחש לגומלין ורבן שמעון בן גמליאל היכא דליכא למיחש ורבי אלעזר נמי היכא דליכא למיחש דאי לא היינו ת"ק וה"ה דמצי למימר היינו ת"ק ונימא דרבן שמעון בן גמליאל אפי' היכא דאיכא למיחש לגומלין [אמר דאלת"ה היינו ר"א כי היכי דאמרינן השתא בדר"א לאו משום דת"ק בהדיא אמרה אפי' דאיכא גומלין] ואינהו סתמא קא תנו לה משמע דתרוייהו היכא דליכא למיחש לגומלין קאמרי ור"ח ז"ל גרס היינו ת"ק ואיכא לפרושי נמי דרבי אלעזר קרי ת"ק כלומר ת"ק דרשב"ג. הרמב"ן ז"ל. וכן כתב הריטב"א וז"ל ג"ה רשב"ג היינו ת"ק ורש"י ז"ל גורס היינו רבי אלעזר ושתי הגרסאות עולות בקנה אחד דכי פרכינן היינו ת"ק משום רבי אלעזר אמרינן דהוא ת"ק דרשב"ג דאילו ת"ק דמתני' ליכא למימר דדילמא פליגי במיחש לגומלין דת"ק לא חייש כדתני לה בהדיא ורשב"ג חייש והיינו דקתני על פי עד אחד ולא שיהו שנים שיעידו זה על זה ע"כ. ואי מהא לא אריא דשפיר מצינן למימר דרשב"ג לא חייש לגומלין דהא קמן מוקמי' פלוגתיי' בחיישינן לזילותא דב"ד א"נ במצרפין לעדות אע"ג דלישנא דעד אחד לא דייק שפיר ומיהו להכי פריך תלמודא רשב"ג היינו רבי אלעזר ולא מוקי דרשב"ג משום דלא חייש לגומלין משום דמשמע ליה דהני תנאי בתראי בתר רבי יהודה רהטי ואיהו לאו בגומלין איירי במתני' והיינו דקתני רבי יהודה אומר אין מעלין לכהונה על פי עד אחד הילכך אינך תנאי נמי דבתריה לאו בגומלין איירי והיינו דנקיט תלמודא פיסקא רבי יהודה אומר וכו' דלא הוה ליה למנקט פיסקא אלא אמר רבי אלעזר וכו' ודוק.עוד יש לתרץ דלהכי פריך תלמודא היינו ר' אלעזר ולא מוקי דרשב"ג בגומלין ותקשי היינו ת"ק דמתני' משום דלא תימא דאיכא בינייהו בין רשב"ג לר' אלעזר במקום שיש עוררין דלרשב"ג אפי' במקום עוררין חד מהימן לכך אתא לאשמועינן דהא ליכא למימר דיסבור רשב"ג דבמקום שיש עוררין ליהוי חד נאמן והילכך אי רשב"ג חייש לגומלין היינו ר' אלעזר ומיהו אי רשב"ג לא חייש לגומלין פשיטא ודאי דהיינו ת"ק ולא הוצרך התלמוד להקשות כן כנ"ל ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל רשב"ג היינו רבי אלעזר. דהא ודאי במקום שיש עוררין לא אמר רשב"ג דליהוי חד מהימן וכי אמר מעלין במקום שאין עוררין קאמר ודוק. אבל הרמ"ה ז"ל בפריטיו לפ' חזקת הבתים גרס היינו ת"ק ופריש דאת"ק דרבי יהודה קאי ולקמן בסמוך אכתוב לשונו בס"ד:
וכ"ת ערעור חד איכא בינייהו תימא הוא אם לית ליה חזקת דאבוה היכי ס"ד דלרשב"ג היכא דליכא ערעור תרי מעלין ליוחסין ואי אית ליה חזקה דאבוה היכי ס"ד דערעור חד מרע לחזקה והלא יש עד אחד כנגדו ואוקי חד לבהדי חד ואוקי גברא אחזקיה וי"ל דהוה ס"ד לאוקמא כדמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליה קלא דבן גרושה ובן חלוצה הוא ואחתיני' ואתא עד אחד ואמר דכהן הוא ועד אחד אומר דבו גרושה הוא דרשב"ג סבר מעלין אותו לכהונה על פי עד אחד שמסייעת לו חזקה ורבי אלעזר סבר כיון שהקול בטל את החזקה עד אחד שבא להעיד עליה בהכחשה לא כלום הוא. שיטה ישנה:

וז"ל גיליון תוספות בפרק חזקת הבתים אילימא ערעור חד וכו'. נראה לריצב"א דה"פ אי נימא ערעור דחד וכדלית ליה חזקה דכשרות פליגי דמר אית ליה דאפ"ה מעלין דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים כי ההיא דנאמנת חיה לומר זה כהן וכו' בפרק בתרא דקדושין לחד לישנא ומר אית ליה כיון דליכא חזקה דכשרות דאפי' בערעור חד אין מעלין כאידך לישנא דהתם ואהא פריך והא אמר רבי יוחנן וכו' וטעמא דרבי יוחנן לההיא לישנא דאפי' ליכא חזקה דכשרות בעי רבי יוחנן ערעור תרי אם כן לא מסתבר לפלוגינהו בהא אלא לכ"ע בעינן תרי ולאידך לישנא ליכא לפלוגינהו בהא דכ"ע ערעור חד הוי ערעור א"כ לא משכח פלוגתייהו אלא כדמפרש ואזיל. ע"כ:

דרבי אלעזר סבר ערער חד וכו'. אין לפרש דהיינו פלוגתייהו אי סגי חד בערעור להורידו או לא דא"כ למה ליה לאדכורי אי מעלין לכהונה על פי עד אחד והרי פלוגתייהו בערעור הוי וזה לא הוזכר במשנה בדברי רשב"ג כלל לכך נראה והנכון דלכ"ע ערעור חד הוי ערעור היכא דליתא חזקה דכשרות ואחתינן ליה על פי עד אחד מיהו בהא פליגי אי אתא עד אחד ומכחיש הערעור אי הויא נאמן העד להכחישו אי לא וכן פירש"י ז"ל וז"ל דר' אלעזר סבר ערעור חד. הוי ערעור ואין אחד נאמן עליו להכחישו ורבן שמעון סבר ערעור תרי בעינן אבל במקום ערעור הוי עד אחד להכשירו ע"כ. וכן פי' רשב"ם ז"ל בפרק חזקת:
וז"ל הריטב"א ז"ל מר סבר ערעור חד ורשב"ג סבר ערעור תרי פי' דסתם תנא בתרא לטפויי מילתא קאתי ואילו רבי אלעזר אמר אימתי במקום שיש עוררים ואפי' אחד אבל במקום שאין עוררין כלל מעלין לכהונה על פי עד אחד ואתא רשב"ג ואמר אפילו במקום שיש עוררין חד מעלין לכהונה ועביד תלמוד' דקרי לעורר אחד עוררין או עסיקין בלשון רבים.ע"כ:

וכתוב בקונטריסין דת"ק סבר ערעור חד וכו'. תימא תנא בתרא לטפויי קא אתי וי"ל זה במקום שאין מבורר אבל היכא דנקט עוררין ר"ל כל דהו. ע"כ:
וז"ל הרמ"ה ז"ל בפריטיו בפרק חזקת רשב"ג היינו ת"ק כלומר היינו ת"ק דרבי יהודה דאמר מעלין לכהונה על פי עד אחד דתנן וכן שני אנשים זה אומר כהן אני וזה אומר כהן אני אינם נאמנים ובזמן שהם מעידים זה את זה הרי אלו נאמנים דכל חד מנייהו מסקינן ליה בסהדותא דחבריה אלמא מעלין לכהונה על פי עד אחד וליכא למימר במקום שיש עוררין איכא בינייהו דאי איכא עוררין דחזי למסמך עלייהו דכ"ע אין מעלין לכהונה על פי עד אחד. וכ"ת ערעור חד איכא בינייהו תנא קמא סבר ערעור בחד ואע"ג דליכא אלא חד ערעור ערעור הוי ואין מעלין לכהונה על פי עד אחד וכי קתני הרי אלו נאמנין דמשמע מינה דמעלין בדליכא ערעור כלל. ורשב"ג סבר ערעור תרי ואי איכא שני עוררין אין מעלין לכהונה על פי עד אחד אבל היכא דליכא אלא ערעור חד מעלין לכהונה על פי עד אחד ואשתכח דארבע מחלוקת בדבר ת"ק סבר מעלין לכהונה על פי עד אחד במקום שאין שם ערעור כלל אפי' היכא דאיכא למיחש לגומלין זה את זה ורבי יהודה סבר אין מעלין אפילו במקום שאין שם ערעור כלל דבהדיא אמרינן בכתובות דטעמא דרבי יהודה דילמא אתו לאסוקי' מתרומה ליוחסין דשמע מינה דאע"ג דליכא ערעור כלל נמי קאמר רבי יהודה אין מעלין ורבי אלעזר סבר אימתי אין מעלין במקום שיש עוררין ואפי' חד אבל במקום שאין עוררין כלל מעלין לכהונה על פי עד אחד היכא דליכא למיחש לגומלין ורשב"ג סבר מעלין לכהונה על פי עד אחד אפי' שיש ערעור חד דאין ערעור פחות משנים אבל ערעור חד כמאן דליתיה דמי והאמר רבי יוחנן אין ערעור פחות משנים ואי אמרת דבערעור חד פליגי אשתכח דלטעמיה דת"ק ערעור בחד וקשיא לר' יוחנן היכי שביק סתמא דהוא רבים ואמר כיחיד. אלא דכ"ע ערעור תרי והב"ע כגון דמוחזק וכו'. ע"כ:
והאמר רבי יוחנן דברי הכל וכו' הא כתיבנא דהרמ"ה ז"ל פירש דהכי פריך היכי שביק סתמא דהוא רבים ואמר כיחיד והיינו לשיטתו ז"ל דגריס רשב"ג היינו ת"ק ופריש דהיינו ת"ק דרבי יהודה ומיהו לשיטת רש"י יש לפרש דהכי פריך והאמר רבי יוחנן דברי הכל וכו' ואילו אנן הא פרישנא דלכ"ע ערעור חד הוי ערעור ואחתינן ליה מיהו בהא פליגי אי אתא עד אחד ומכחיש הערעור מי הויא נאמן העד להכשירו הילכך פריך מדאמר רבי יוחנן אין ערעור פחות משנים ואפילו במקום דליכא עד מכשיר כלל ערעור חד לא הוי ערעור מעתה תקשי לרבי יוחנן מכולי עלמא:
וז"ל הרמב"ן ז"ל ואקשיה וכ"ת ערעור חד איכא בינייהו והאמר רבי יוחנן דברי הכל אין ערעור פחות משנים פי' מאי דברי הכל דברי כל באי עולם ודכותה במסכת חולין דברי הכל דלא איתמר גבי פלוגת' דהא רבי יוחנן גופיה לא אשכחן לה גבי פלוגתא ואפשר דאמתני' קאי ואמר דכולהו מודו דאין ערעור פחות משנים ובפלוגתא אחריתי פליגי ובירושלמי נמי איתא על האי פלוגתא דמתני'. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל והאמר רבי יוחנן דברי הכל אין ערעור פחות משנים לא אשכחן עיקרא דהא דרבי יוחנן היכן אתמירא דבכל דוכתא אמרינן לה בהאי לישנא אבל בירושלמי פירשו הא מתני' דהכא אמרה כלומר דכולהו תנאי דהכא מודו שאין ערעור פחות משנים ובהא מתרצה מאי דמקשו רבנן ז"ל דהא אמרינן בפרק עשרה יוחסין דהא ר' יוחנן כדאית ליה חזקה דאבהתיה ודילמא מתני' בדלית ליה חזקה דאבהתיה ולפי מה שפי' בירושלמי אין לומר כן דהא רבי יוחנן על הא מתני' אמרה ומיהו בר מהכא לא קשיא דרשב"ג לאו בדלית ליה חזקה דאבהתיה אמרה דא"כ היאך מעלין אותו על פי עד אחד דכיון דיש אחר שעורר עליו עד אחד בהכחשה אינו כלום הילכך ע"כ השתא כדאית ליה חזקה דאבהתיה שמעינן לה והא דאמרינן בסמוך אלא הכא במאי עסקינן בדמוחזק לן דאבוה דהאי דכהן הוא לא למימרא דמעיקרא לא סבירא לן הכי אלא כיון דבעינן למעבד אוקמתא חדתא אמרה לה כולי כדאיתא מראש ועד סוף. ע"כ:

וז"ל שיטה ישנה והאמר ר' יוחנן אין ערעור פחות משנים פי' היכא דאית ליה חזקה דכשרות אין ערעור פחות משנים והכא נמי כיון דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא אין עד אחד יכול לערער עליו ואילו קלא אמרינן דאיהו הוא דאפקיה לקלא ואף על גב דבקדושין גבי נאמנת חיה לומר זה כהן וכו'. ובזמן שיש שם עוררין אינה נאמנת ומפרשי' לה בערעור חד מקשי' הא דרבי יוחנן ומתרצינן ה"מ כדאית ליה חזקה דכשרות והתם מוחזק לן באבוה דכהן הוא דלא חשיב לה התם חזקה דכשרות משום דאנן לא ידעינן שהוא בנו אלא ע"פ החיה א"ת הכא היכי מצי לאקשויי מרבי יוחנן אי ס"ל לרבי אלעזר דערער חד ומכחיש את העד המכשירו ועד א' בהכחשה לא כלום הוא ונשאר הקול שבטל החזקה ולא ס"ל שנאמר עד הוא דאפקיה לקלא ומדרבי יוחנן אין להקשות על זה י"ל רבי יוחנן גבי הא מתני' אמרה למלתיה דקבלה בידו היתה דערעור תרי וכן פי' הראב"ד ז"ל ובירושלמי נמי גרסינן אימתי בזמן שיש שם עוררין וכו' רבי חייא משום רבי יוחנן אין ערעור פחות משנים. ע"כ:
וז"ל הרא"ש ז"ל הא אמר ר' יוחנן דברי הכל אין ערעור פחות משנים נראה דעיקר מילתיה דרבי יוחנן אהך מתני' איתמר ולהכי קאמר דברי הכל דהיינו רשב"ג ורבי אלעזר דאיירי בעוררין ולהכי לא קא משני ה"מ היכא דאיכא חזקה דכשרות אבל היכא דליכא חזקה דכשרות עד אחד נאמן כדמשני בי' יוחסין גבי נאמנת חיה לומר משום דאמתני' אמר דבריו וא"ת כיון דאמתני' קאי היאך מקשה מהך מילתא דרבי יוחנן בפ"ק דגיטין דילמא הא דאמר רבי יוחנן לא הוי ערעור דחד היינו כשיש כנגד הערעור עד אחד מכשיר כמו במתני' דקתני מעלין לכהונה על פי עד אחד. וי"ל דתלמודא הוה ידע דרבי יוחנן אמסקנא קאי שבתחלה היה קול ואח"כ בא עד אחד להכשירו ולהסיר הקול ואתו בי תרי ואמרו דבן גרושה דכהאי גוונא קאמר רבי יוחנן שהשנים מעלין ולא אחד אף על גב דעד שהכשירו והקול כמאן דליתנהו דמי שהרי העד גרוע מן הקול אם לא החזקה שהרי הקול פוסל והעד אינו פוסל לרבי יוחנן ע"כ. וכן כתבו התוספות ז"ל:
וכתוב בקונטריסין והא אמר רבי יוחנן דברי הכל אין ערעור פחות משנים וקשה למה לא העמיד לרבי יוחנן משנתנו בדליכא חזקה ופלוגתא בערער חד ומאי דוחקיה לאוקמיה כדאיכא חזקה בערעור תרי ותירץ הש"ר דמשמע ליה לרבי יוחנן אי מיירי בדאיכא חזקה אז לכ"ע בעינן תרי ואי איירי בדליכא חזקה אז לכ"ע די בערער חד כתוב בתוספות ולהכי לא קא משני ה"מ היכא דאיכא חזקה דכשרות צ"ע אמאי לא נאמר הא דלא תירץ בכאן כך משום דאיכא עד אחד דמכשיר כמו שאמר התוס' ואמר מ"ה דפשוט הוא דעד המכשיר אינו כל כך טוב כחזקה. עוד כתוב בתוס' וי"ל דתלמודא ידע דרבי יוחנן אמסקנא וכו' הקשה רש"ב אפילו לפי המסקנא דהכא היאך מקשה הספר לשם והא א"ר יוחנן אין ערעור וכו' תאמר שבכאן נקט רבי יוחנן שנים דאי לאו דאמר שנים לא היה זילותא למ"ד משום זילותא דדוקא כשיש שנים אז הוי זילותא דבי דינא לאסוקי אחר שהורידוהו על פי שנים אבל אם היה אחד הפוסל אז היו שנים המכשירים כנגד אחד הפוסל ולא היה זילותא ותירץ דא"כ דעד אחד הוי ערעור אז יעשה הספר אוקימתא כך בעד אחד פוסל במקום קול ואח"כ מכשיר ואח"כ פוסל ואח"כ מכשיר וא"ת אדרבה לא היה יכול לבא לשנים דכיון שהורידוהו פעם אחת שוב לא יעלוהו אם כן יעשה אוקמתא באחד ואחד כדפי' בשנים וא"ת אם היה אומר בעד אחד אז לא הייתי יודע שרשב"ג מכשיר אפי' בירד פעמיים אז יעמיד בעד אחד שירד מעצמו כמו שאומר הגיליון על קול ומה שהתוספות לא רצו לומר כך על קול כי נראה להם דאין סברא שעל ידי קול לבד ירד מעצמו אבל על אחד היה בטוב סברא אלא על כל פנים צריך לומר דדברי ר' יוחנן הם דוקא אין ערעור וכו' וא"ת אם היה אומר כך הייתי טועה דדוקא כשהורידוהו ב' פעמים הוי זילותא אבל בפעם אחת לא א"כ יעשה אוקמתא בעד אחד פוסל ואחד מכשיר ובזה יחלוקו כיון דעד אחד הוי עוררין אלא ע"כ פשוט לו לספר דדברי רבי יוחנן דקאמר אין ערעור פחות וכו' ר"ל וזה דוקא וזה ראיה וגו' מן התוספות מה שאומר לא בעי למימר וכו' עד כשהקול פוסל ולמה שואלין על קול ולא על עד אחד פוסל אלא היו יודעים שזה הצד היה פשוט לספר דעד אחד לא הוי ערעור דדברי רבי יוחנן הם דוקא מדספר לא נקט עד אחד אלא קול ועוד למה לא הביאו התוס' מיד ראיה דע"כ עד המכשיר אינו כלום מחמת דעד הפוסל אינו כלום דאל"כ יאמר עד אחד במקום קול ולא היו צריכים כל אריכות שמביאים מקול ועד המכשיר דכמאן דליתנהו דמי אלא כיון שהיה פשוט להם שדברי רבי יוחנן הם דווקא הוצרכו לבאר שקול ולא עד פוסל אינו כלום אלא תרי. עוד כתבו התוספות שהרי הקול פוסל והעד אינו פוסל לרבי יוחנן תימא לי תאמר אדרבה קול לעולם גרוע יותר מעד ונקט קול לרבות' דאפי' קול פוסל נגד חזקה ודוק. ומה שאמר התוספות שהרי הקול פוסל וכו' מדנקט קול דאי הוי עד פוסל למה נקט קול יאמר בלא קול כגון דאתא עד ופסל ואתא עד ומכשיר וכו' וא"ת למה לא הביא התוספות מיד ראיה דערער חד אינו פוסל אפילו בלא עד מכשיר מדנקט קול ולא נקט עד אחד וי"ל דהתוספות מיישבי' לפי דס"ד דספר התם דהיה סבור דהכא מיירי בדליכא חזקה ולהכי לא הביאו מיד ראיה מדנקט קול דאיירי דאיכא חזקה כדאמר הספר דמוחזק לן באבוה דכהן הוא ונפיק עליה קלא וכו' פשיטא לן דהספר היה מסיק אמתני' דאיירי בדאיכא חזקה אבל לפי המסקנא לא היה הספר לשם מסיק אדעתיה דאיירי בדאיכא חזקה. עכ"ל הקונטריסין:
ונפק עליה קלא דבן גרושה ובן חלוצה הוא וא"ת למה הוצרך לכל זה לימא דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ואתא עד אחד נמי ואמר דכהן הוא פי' רשב"ם ז"ל דבכה"ג ההוא סהדא קמא כי אתא וקאמר דכהן הוא לאו כלום הוא דעד אחד לאחזוקיה במה דהוה מוחזק לן לא מעלה ולא מוריד ולא משגחינן ביה כלל אבל כי נפיק עליה קלא מעיקרא דבן גרושה ובן חלוצה הוא עד אחד כי אתא מהני הוא לבטולי קלא ולאחזוקיה בחזקת אבוה. הרשב"א ז"ל בפרק חזקת:

הכי גרסינן במקצת ספרים הב"ע דמוחזק לן וכו'. ונפק עליה קלא וכו' ואחתיניה ובספרי דוקני לא גרסי הכא ואחתיניה דהא כ"ע מודו בהא דכי אתי עד אחד ואמר דכהן הוא מסקינן ליה ואפ"ה הוו בעו לאוקמה לפלוגתייהו במיחש לזילותא ואם איתא היכי מסקינן ליה הכא כיון דאחתיניה אלא לא גרסינן ליה ואי גרסינן ליה לאו הורדה גמורה קאמר אלא חיישינן לה קאמר. הרשב"א ז"ל בפרק חזקת. וז"ל הכא במכילתין הב"ע דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליה קלא דבן גרושה הוא ואחתיניה פי' לאו הורדה גמורה קאמר אלא חוששין לו והיינו דלכ"ע כי אתא עד אחד מסקינן ליה ולא חיישינן לזילותא משום דחששא בעלמא הוא קול ולאו עוררין הוא אלא משום דלא אתחזק הוא אפילו שעה אחת בלא קלא לא חיישי' ליה כלל והיינו דנקט דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ולא נקט דמוחזק לן ביה דכהן הוא והיינו דלכ"ע מעלין אותו על פי עד אחד ולזילותא לא חיישינן. ע"כ:
ורש"י ז"ל כתב וז"ל ונפק עליה קלא. קול בעלמא ולא עדות. ואחתיניה. מן הכהונה עד שיבדקו את הדבר שמעלה היא בכהונה. ע"כ. הא קמן דפירש ז"ל נמי דלאו הורדה גמורה אלא עד שיבדקו את הדבר ומיהו לא פירש כן כדי לתרוצי אמאי לא חיישינן הכא נמי לזילותא וכמו שכתב הרשב"א ז"ל דבלאו הכי נמי מתרצה במאי דפירש לקמן חיישינן לזילותא דבי דינא שהורידוהו שני פעמים וכו' וכדבעינן למכתב לקמן בס"ד. אלא הוקשה לו לרב ז"ל דהא לא מבטלינן קלא גבי גרושה לכהן כדאיתא בפרק המגרש ותירץ הרב ז"ל דהאי קלא היינו קול בעלמא ולא עדות פי' דאין כאן נדנוד עדות כלל דלא אתחזק האי קלא כלל והא דאחתיניה היינו עד שיבדקו את הדבר ולהכי כי אתא עד אסקיניה ומבטלינן קלא דבמקום קול הוי חד מהימן וה"ל כאילו יצא הקול ושוברו עמו דהיינו העד האחד וזהו שכתב רש"י ז"ל ואסקיניה. דבמקום קול הוי חד מהימן. כנ"ל. ועוד נבאר זה יותר לקמן בס"ד:

וז"ל הריטב"א ז"ל ונפק עליה קלא דבן גרושה וכו'. יש שפירשו דקול המוחזק בב"ד הוא ומ"ה חשו לקול ההוא ואחתיניה אבל רש"י ז"ל פירש קול בעלמא וכן פירשו בתוספות דקלא דלא אתחזק בב"ד הוה והא דאחתיניה לאו הורדה גמורה דהא כל קלא דלא אתחזק בבי דינא לאו קלא הוא אלא לומר שהיו חוששין לו והיינו דכי אתא עד אחד ואמר כהן הוא מסקינן ליה ולא חיישינן לזילותא דמשום דחששא בעלמא הוות דקול לאו עוררין הוא אלא משום דלא אתחזק הוא אפילו שעה אחת בכהן כשר כי מן הרחם יצא ושוברו עמו בקול ולפיכך חשו לו והיינו דנקט דמוחזק לן באבוה וכו' ולא נקט דמוחזק לן ביה דכהן הוא. ואתא עד אחד ואסקיניה פי' דטפי עדיף עד אחד וחזקת אביו מן הקול הראשון. ע"כ:

וכתוב בשיטה ישנה ונפק עליה קלא וכו'. ואחתיניה ואע"ג דבעד אחד לא הוה מחתינן ליה דאין ערעור פחות משנים. קלא עדיפא מעד אחד ואע"ג דחזקה עדיפא מקול כדאמרן לעיל בתירוצא דברייתא ונפק עליה קלא דבן וכו' וחלקו ליה לדידיה בבית הגרנות וכו' ה"מ בחזקת שהוחזק בה הוא עצמו אבל אדם זה מעולם לא הוחזק הוא עצמו אלא דאית ליה חזקה דאבוה ואלים קול לאורועי חזקה דאבוה לגביה ואתא עד אחד ואסקיניה אע"ג דקול עדיף מעד אחד כדכתיבנא שהוא עד אחד לא אלים לאורועי לגבי חזקה דאבוה וקלא אלים לאורועי הכא אלים עד אחד לבטל הקול מפני שמסייע לו חזקה דאבוה. ע"כ:

תד"ה אין בתר כו' ועוד דלמ"ד קנסא לעניים היכי הוה חזקה לכהונה כו' עכ"ל כתב מהרש"ל אין להקשות כו' דלמא מה שאמר לעניים היינו עניי כהנים בתר דקנסינהו ולא ללוים כו' עכ"ל והאריך ע"ש ועוד נראה בזה דאי משום עניות ניתן להם מ"ל עניי כהנים ומ"ל עניי לוים וישראלים ואי משום כהונה ניתן להם מ"ל עשירים ומ"ל עניים דאין סברא משום עניות ומשום כהונה וק"ל:

בא"ד אין לפרש עניי לוים דוקא ולא עניי ישראל וכהנים כו' עכ"ל כבר כתבנו בפ' יש מותרות דהיאך ס"ד למימר הכי דהא גבי קנסא כתיב והיה הכהן בן אהרן עם הלוים וגו' ע"ש ומיהו ממה שכתבו בסמוך דללוים אין חילוק בין עשירים ובין עניים כדמוכח מכל הני שהיו נוטלין בתורת לויות אין לדחות דע"כ עניים לאו עניים לוים דוקא קאמרי מהנך דלעיל שניתן להם בתורת לויות די"ל דלא מוכח כן אלא לבתר דמוכח דניתן גם לעניים ישראלים וכהנים וא"כ אי לעניי לוים נמי דוקא ולא לעשירים לוים לא ה"ל להזכיר כלל בכל הנהו לוים אי לאו דניתן להם בתורת לויות אבל אם נאמר דלעניים לוים דוקא ולא לעניים ישראלים וכהנים שפיר נקט בכל הנהו לויות אע"ג דלעניים דוקא קאמר מ"מ אתי לאפוקי עניי כהנים וישראלים ודו"ק:

בד"ה והאר"י ד"ה כו' שהרי הקול פוסל והעד אינו פוסל לר"י עכ"ל דאי הוה העד פוסל לר"י לא הוה צריך לאוקמי בכה"ג דנפק עליה קלא כו' אלא דמחזיק לן באבוה כו' ובא עד אחד ואמר דבן גרושה הוא ואחתיניה ואתא ע"א כו' ופליגי בזילותא דבי דינא דשייך אפי' בע"א אלא ע"כ דע"א אינו פוסל במקום חזקה אע"פ שהקול פוסל ואין להקשות דמנליה לתלמודא למימר הכי. לר"י דאימא דקושטא הוא לר"י דמתוקמא בהכי דלא נפק עליה קלא כו' אלא דמחזיק לן באבוה כו' ואתא ע"א ואמר דבן גרושה הוא כו' ואתא ע"א כו' ופליגי בזילותא דבי דינא דא"כ לא הוה קאמר ר"י ד"ה אין ערעור פחות מב' דהא ד"ה יש ערעור מעיקרא ע"פ ע"א ולמ"ד דפליגי בצירוף ודאי דלא צריכין למימר כלל דנפק עליה קלא כו' כנראה מדברי התוס' לקמן וכמו שנפרש דבריהם לקמן ודו"ק:

תוס' בד"ה אין בתר כו' ועוד דלמ"ד קנסא לעניים כו'. נ"ב אין להקשות מה בא להוכיח מכאן דלמא מה שאמר לעניים היינו עניי כהנים בתר דקנסינהו ולא ללוים כלל ומן הראיות דלעיל שניתן ללוים ליכא להקשות שהרי התוס' כתבו ועוד דמשמע אף בלתי הראיות דלעיל ליכא לאוקמי כר"ע ולא קשה מידי מדאמר שם מר סבר לכהנים ומר סבר לעניים משמע דאידך דאמר לעניים הייכו לעניים ולא לכהנים דבהכי פליגי דאל"כ הל"ל מ"ס לכהנים ומר סבר לעניי כהנים. תו מסקי התוס' דלר' אלעזר כו' הכי פירושא דלא תימא הלא אף לר' אלעזר בן עזריה לא אתי למ"ד לעניים וא"כ ליכא לאוכוחי מכאן דלא אתיא האי ברייתא כר"ע אלא כראב"ע שהרי מסתמא אף לר' אלעזר פליגי דמר סבר לכהנים ומ"ס לעניים וא"כ אף לר' אלעזר קשה היכי הוי חזקה על כן מפרשים דזה אינו שהרי לר' אלעזר אף בתר קנסא לעשירים כהנים ואין לומר אין הכי נמי דלרבי אלעזר אף לעשירים כהנים ועניים דקאמר אלוים שלא קנסו הלוים כל כך שלא ליתן לעניים שלהם אבל לכהנים ניתן אף לעשירים ויהיה קשה היכי הוי חזקה אף לר"א על כן כותבין זהו ליתא שהרי לכהנים אף בימי טומאתן לא ניתן להם מכל שכן לעשירים ממש אלא ע"כ אתיא כר"ע. תו מסיק ועניים דהתם אין לפרש כו' פי' דלא תימא עניים במשמעו ללוים לחוד ולא לכהנים א"כ ש"מ שאין ניתן ללוים עשירים אף לר"ע ומן הראיות דלעיל הוכחנו שניתן ללוים בתורת חלוקה כבראשונה על כן מסקי התוס' דלאו דוקא עניי לוים אלא ה"ה שאר עניי כהן וישראל א"כ ממילא נוכל לומר דעניים דקאמר לא קאי אלוים ודו"ק:

בא"ד בין עניי ישראל ולמ"ד כו' כצ"ל:

בד"ה והאמר ר' יוחנן כו' אי לאו משום חזקה דמסייע ליה לבטל הקול שהרי הקול פוסל כו' כצ"ל. ונ"ב י"מ וכי תולה עצמו בדברי עצמו דמנא ליה דהעד אינו פוסל לר"י דשמא פוסל ולא אמר ר"י דאין ערעור פחות משנים אלא היכא דאיכא עד כשר ונ"ל דלק"מ כי התוס' מפרשים שדעת התלמוד דפריך מיניה התם ס"ל פשוט דעד א' גרוע מן הקול שהקול פוסל והעד אינו פוסל אלא שהתוס' רוצים להביא ראיה על סברא זאת שכן הוא שהרי לפי האמת איתא שעד א' אינו פוסל במקום חזקה אע"פ שהקול פוסל ודו"ק:

גמרא ור' חייא מסיים כו'. בב"ק הגי' ר' חנינא:

גמ' שם רשב"ג היינו ר' אלעזר. כצ"ל בל"י וכן בסמוך וברש"י:

תד"ה אין. וכן התם בגמרא ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר לאביך בידי. ע"ש דזה הלשון הוא לאוקימתא מציעאה. וצריך להבין מדוע לא הביאו מאוקימתא קמייתא שם. ואי משום דאיפרכא. הלא גם זו איפרכא. וע"ק אמאי לא הביאו מרישא שם. וזה י"ל משום דברישא קתני א"ח שמא עשה ת"מ כו' וי"ל דמשום ה"ט גופא שהוא יודע שאינו שייך לו אלא לכהן. וי"ל עד"ז גם דקדוק הראשון משום דעל אוקימתא זו פריך שם וכי נחשדו חברים כו'. וכיון דחבר הוא ודאי יודע ג"כ שקנסינהו עזרא וא"כ תיפוק ליה שודאי לא יתרום מדבר שאינו שלו אלא דכהן:

בא"ד ובפרק הזרוע פריך מע"ר דלוי הוא. הן גם שם איתא מסקנא דהכא בתר דקנסינהו עזרא. ומאי אולמא דהתם מהכא. ובאמת ביבמות כתבו ובפ' הזרוע ובכתובות פריך כו'. וכוונת הראיה נ"ל דא"ת דגם לר"ע בתר קנסא דכהן דוקא איך פריך דלוי הוא אטו לא ראה ולא שמע דאין נותנים רק לכהן ולא ללוי. אלא ע"כ דלר"ע אף לכהן וכ"ה המנהג כר"ע להכי פריך שפיר ממנהגא:

תד"ה בתר. והיה הכהן בן אהרן עם הלוים בעשר הלוים. כצ"ל:

בא"ד ולכך נאמר שילכו הכהנים עם הלוים. כצ"ל:

תד"ה בתר כו'. נ"ב עמ"ש בס"ד בפרק יש מותרות שם בארתי הענין יפה כל צרכו:

ראב"ע אומר אף לכהן ביבמות פ"ו ע"א הגי' ראב"ע אומר לכהן ותמה הש"ס ולא ללוי וחזר הש"ס אימא אף לכהן. וקשה אדרבא נימא אבתר דקנסינהו ולכהן דווקא. וי"ל דא"כ ר"ע אף ללוי אמר וזה לא שייך כיון שר"ע התחיל בשלמא ראב"ע קאי אר"ע שייך אף ופשוט הוא. אמנם צריכים להבין לר"מ דאוסר לזרים מנ"ל דכהנים מותרים הם נמי זרים לו. ומי עדיף מלויים גופי' שהמשורר ששוער חייב מיתה דהו"ל זר לגבי דהך. א"כ הה"נ כהן לגבי תרומה זר הוא לר"ע שהתורה מיעטה מקרא ואכלתם אותו בכל מקום וא"כ ממילא אסור במעשר לר"ג. ומיהא בש"ס שם פ"ו ע"א דפריך מתירו מכלל דאיכא מאן דאסר משמע דאפי' ר"מ מתיר לכהן. וצ"ל הא איסור זרים מפקינן מהקישא לתרומה דאסורה לזרים. ומינה מה תרומה שריא לכהנים ה"נ מעשר. ורש"י התם אזל למ"ד דון מינה ומינה. ואה"נ דמאן דדן מינה ואוקי באתרא לר"מ אליבא דר"ע אוסר תרומה לכהנים. ולדידי' ע"כ לא ס"ל קנסא כלל דאיך יקנוס להאכילם איסור לכהנים. וא"כ לפ"ז באמת בפשיטות נוכל לקיים הברייתא בלא הג"ה ולאחר קנסא לר"ע ללוי ולא לכהן ולראב"ע לכהן ולא ללוי. ובזה יובנו דברי רשב"ם בב"ב דף פ"א ע"ב שתמהו תוס' עליו ע"ש בתוס' ד"ה תרומה וכו'. והא"ש דהי' קשה לרשב"ם קו' תוס' מ"ט לא מוקי ככ"ע ואחר קנסא. אע"כ משום דהתם קאי הסוגיא לר"מ דס"ל הקונה ב' אילנות ספיקא ואיהו ס"ל מעשר אסור לזרים. וס"ל לסוגיא דהתם אוקי באתרא ואסור כהן במעשר לר"מ אליבא דר"ע ומיירי הברייתא אחר קנסא ולר"ע ללוי דווקא ולראב"ע לכהן דווקא וק"ל. אמנם בשבועות ל"א ע"ב משמע דר"מ ס"ל דון מינה ומינה וע"ש מיהו בלא"ה עיין בסוף ספר באר יעקב בכללי סוגיא מ"ש ע"ז. והאמנם הרמב"ם ס"ל פ"א מהל' מעשר ה' ד' שעזרא לא קניס אלא כהנים שבזמנו ומשמע שדור אחר לא קנס ומיושב הך דב"ב וכן קו' תוס' מכמה משניות שלווים נוטלים מעשר בתורת לוי א"ש וכן קו' ר' אלחנן מקרא דסוף נחמי' דזה הי' כבר בדור אחר סוף ימי נחמי' ע"ש בקרא. ומשמעתין קשה קצת דקאמר מעשר ראשון חזקה לכהונה בתר דקנסינהו עזרא. וקשה וכי אמר דינא אדור ההוא מה שעבר עבר. וגם לישנא לא משמע הכי. ונ"ל דהכא קמיירי ממי שמתייחס אחר אבותיו עד שנמצא א' מאבותיו שחלקו לו תרומה דאורייתא בזמן שבהמ"ק הי' קיים ונעלהו מזה ליוחסין. ועל זה אמר רשב"א כשם שאם נמצא א' מאבותיו חולקין לו תרומה בימים קדמונים הרי הוא מוחזק לכהונה. ה"ה אם א' מהם חלקו לו מעשר מקנסא דעזרא ואילך כל משך זמן ימי הקנס אז גם הוא חזקה לכהנים של עכשיו:

אמנם בוודאי מיבמות פ"ו ע"ב צע"ג דר"ע הדר פתחא לבי קברא מקשה הש"ס למ"ד קנסא לכהנים וק' מה קושיין הא בימיהם כבר עברו ימי הקנס. ותו צלע"ג דבפי"א ממעשר שני ה' י"ג כ' ובזמן שהיו נותנים מעשר ראשון לכהנים לא היו מתוודין שנאמר וגם נתתיו ללוי עכ"ל. והוא מש"ס דסוטה מ"ח וזה הי' מתקנת יוחנן כה"ג שהעביר הודיות המעשר והוא הי' כמה דורות אחר עזרא. ע"כ צ"ל דרמב"ם ס"ל דכל זמן בית שני מקרי זמן עזרא ר"ל כל זמן שעמד אותו הבית שבנה עזרא ולא עלו הלוים כל אותו הזמן נקנסו ומשחרב אותו הבית בטל לי' קנסא והא"ש דכל המשניות מיירי אחר חורבן ודשמעתין אם נשנית בזה"ז צ"ל כנ"ל שמתייחס אחר אבותיו הראשונים ואש"נ ש"ס דיבמות הנ"ל. אמנם קו' תוס' מקרא סוף נחמי' אינה מיושבת וגם קו' תוס' דב"ב לא א"ש:

בתוס' בד"ה במסיח לפי תומו וא"ת ומנ"ל דהכי הוא כו' עכ"ל. פירוש דמאי קאמר לעיל תסתיים דר' העלה בן ע"פ אביו דלמא לעולם רבי חייא העלה בן ע"פ אביו במל"ת כו' אלא דאכתי אין קושייתם מובן דכיון דקאמר בתלמודא תסתיים אלמא דבעי למימר דמסתמא דמאן דהעלה אח ע"פ אחיו פליג אמאן דהעלה בן ע"פ אביו א"כ כיון דאשכחן דפליגי ר' ורבי חייא בלא מל"ת אתי שפיר דבהאי סברא פליגי. אבל מהיכי תיתי נאמר דפליגי בתרתי. ובמסיח ל"ת אמאי פליגי הא אפושי פלוגתא לא מפשינן כ"ש הכא דהוי כעין סברות הפוכות דבמל"ת יחמיר ר' טפי מר"ח. ובלא מל"ת הוי איפכא וצ"ע בדבריהם ודו"ק:

בד"ה אין בתר דקנסינהו עזרא כו' ועוד דלמ"ד קנסא לעניים היכי הוי חזקה לכהונה דאליבא דר"ע פליגי כו' עכ"ל. ליכא למימר דלמ"ד קנסא לעניים ודאי מוקי לברייתא דהכא כר"א בן עזריה דוקא דס"ל ודאי קנסא לכהנים אבל סוגיא דהכא דמוקי לה אליבא דכ"ע היינו כמ"ד קנסא לכהנים אף לר"ע. דאפ"ה כתבו התוספות שפיר דמה"ט גופא שיבוש הוא למחוק גירסת הספרים דגרסי אין בתר דקנסיהו דהא מצינן לקיים שפיר הגירסא שלנו ולומר דסוגיא דהכא כמ"ד קנסא לעניים דאליבי' צריך לאוקמי כראב"ע דוקא. ומש"ה גרסינן אין כי היכי דתיתוקם שפיר אף למ"ד קנסא לעניים כנ"ל בכוונתם. מיהו מה שכתבו עוד דלראב"ע הוי דוקא לכהנים כו' וכתב מהרש"ל ז"ל דכוונתם שלא נאמר דמ"ד קנסא לעניים היינו אף לראב"ע וא"כ לפ"ז היה מההכרח לומר דסוגיא דהכא לא אתיא כלל כמ"ד קנסא לעניים אלא כמ"ד קנסא לכהנים ולפ"ז שפיר היו מוחקים גירסת אין דלמ"ד קנסא לכהנים הא מיתוקמא שפיר כר"ע. אלא דקשיא לי האיך אפשר כלל לומר כן דמ"ד קנסא לעניים היינו לכ"ע דא"כ האיך מפרש האי מ"ד ברייתא דהכא דמעשר חזקה לכהונה דהוי דלא כמאן. ולכאורה דלפ"ז היה באפשר לומר דודאי מ"ד קנסא לעניים לכ"ע ס"ל דמסקנא דהכא כאוקימתא דרב חסדא בסמוך דאיירי דקים לן בגוויה דלאו לוי הוא. וא"כ איכא למימר נמי דקים לן דלאו עני הוא. ולפ"ז למסקנא א"ש ככ"ע. משא"כ מקמי אוקימתא דרב חסדא הוי משמע לן דברייתא איירי בכל גווני דלעולם הוי חזקה לכהונה וא"כ אי הוי אמרינן דלראב"ע נמי פליגי ע"כ לא הוי אתי שפיר למ"ד קנסא לעניים אלא כמ"ד לכהנים וא"כ שפיר היו מוחקין הגירסא וכ"ש אי הוי ס"ד מעיקרא בשינויא קמא דאיירי דקים לן דלאו עני הוא דלפ"ז א"ש נמי כר"ע. וממ"נ שפיר היו מוחקין הגירסא לכך הוכרחו התוס' להוכיח דלא שייך לומר דמ"ד קנסא לעניים היינו לראב"ע. אלא אליבא דר"ע לחוד דלראב"ע ודאי לכהנים וא"כ שיבוש הוא למחוק הגירסא דשפיר גרסינן לה דלא מיתוקמא כר"ע. דסוגיא מצי סבר כמ"ד דלר"ע לעניים כך היה נ"ל לכאורה לקיים דברי מהרש"ל ז"ל. אלא דא"א לפרש כן דע"כ התוס' לא נחתו כלל לסברא זו דקים לן בגווי' דלאו עני הוא כמו שיתבאר בד"ה בתר דקנסינהו בסמוך ולפ"ז נשארו דברי התוס' בתימא למה הוצרכו להוכיח דלראב"ע לא פליגי הא ממקומו הוא מוכרע דאל"כ מ"ד לעניים היכי מוקי לה להברייתא מכל זה היה נ"ל לפרש דברי התוס' בע"א דלא כפירוש מהרש"ל ז"ל אלא דאי הוי מצינן למימר דשייך פלוגתא דאמוראי לראב"ע היה נראה לומר להיפך דדוקא אליבא דראב"ע פליגי דלר"ע לכ"ע קנסא לעניים ולא לכהנים מדאמרינן התם ביבמות דאהדר ר"ע לפיתחא דהאי גינא לבי קיברי שלא יטול ראב"ע מעשר ולפ"ז שפיר היו מוחקין הגירסא. ובאמת שראיתי בחידושי הרא"ה והריטב"א ז"ל בשמעתין שכתבו כן להדיא דדוקא לראב"ע פליגי ולא לר"ע כההיא דיבמות ע"ש. אלא דתמיהא לי טובא דהא התם בסוגיא דיבמות באמת מקשה הש"ס הכי להדיא ולמ"ד קנסא לכהנים אמאי אהדר ר"ע פיתחא לבי קיברי ומשני התם שפיר. והנראה מזה דהרא"ה והריטב"א ז"ל לא הוי גרסי התם כלל ביבמות האי קושיא והאי פרוקא. דבלא"ה יש שם שינוי גירסא בזה. אלא דמפרש"י ביבמות משמע דגריס לה ע"ש. וא"כ התוס' נמי דשתקי לרש"י משמע דהכי גרסינן לה התם. ולפ"ז ודאי צריך לומר דכל אריכות לשון התוס' בזה לאו להוכיח גירסתם בשמעתין כתבו כן אלא כיון דקושטא דמילתא מפרשי לה התוס' ביבמות ג"כ דדוקא לר"ע פליגי ולא לראב"ע מש"ה מייתו לכולה מילתא נמי הכא בשמעתין כן נ"ל ודוק היטב. ובעיקר דבריהם אפרש בסמוך לקיים שיטת המוחקים לגירסת אין ע"ש:

בד"ה בתר דקנסינהו עזרא והר"ר אלחנן הקשה דבסוף עזרא וכו' עד ס"ה. ונראה דקושיית ר' אלחנן היינו דוקא לשיטת התוספות בדבור הקודם דגרסינן אין ומוקי לה כראב"ע דוקא דהוי מעשר חזקה לכהונה וא"כ מקשה שפיר דקרא כתב להדיא דהלויים מיהו ג"כ שקלי משא"כ לגירסת המוחקין אין כמ"ש בדבור הקודם א"כ איכא למימר דמה"ט גופא מוחקין הגירסא דפשיטא להו דלכולהו תנאי וכולהו אמוראי לא קנסו הלויים מכל וכל ואף את"ל דקנסו שלא יטלו הלויים היינו עשירים אבל לעניי לויים לא קנסו ואפ"ה לא נשתכרו עניי לויים כיון דשאר עניים או כהנים אף עשירים הוי שקלו בהדייהו. אלא דאפ"ה הוי בעי למימר שפיר דבתר דקנסינהו עזרא הוי חזקה למעשר וכגון דקים לן בגוויה דלאו עני הוא וא"כ שפיר מחקו הגירסא דהא בתר דקנסינהו עזרא אתי שפיר ככ"ע דמצינן למימר דבתר תקנת עזרא לא פליגי ר"ע וראב"ע ובהכי אתי שפיר נמי כולהו מתניתין דלויים שקלו והיינו עניי לויים שהיו רגילין ליתן להם יותר משאר עניים. ועוד יש לפרש כפרש"י בפ' הזרוע והלחיים דף קל"א דעיקר הקנס ללוים היה שלא יתנו להם אלא בפני הכהנים מפני שלא האמינום על תרומת מעשר לפי שלא עלו. וא"כ י"ל סוגיא דהכא לכ"ע וכגון שהעידו עליו שהיה נוטל מעשר יחידי. וא"כ ודאי כהן הוא. ולפ"ז ג"כ שפיר מחקו הגירסות וידעתי שיש לדקדק בזה על שיטת רש"י ר"פ הזרוע ויש ליישב הכל למאי דפרישית ואין להאריך יותר ודו"ק:

בגמרא אמר רב חסדא הב"ע כו' לכאורה נראה פשוט דלאוקימתא דר"ח תו לא צריך לאוקמי כראב"ע דוקא אלא אפילו כר"ע. ועוד דאי מוקי לה כרבי אלעזר בן עזריה מיתוקמא שפיר נמי אף קודם תקנת עזרא. וא"כ ממ"נ הו"ל למימר אלא אמר רב חסדא ובשלמא לפי הגירסא שהביאו התוס' שמוחקין לעיל אין בתר דקנסינהו וגרסי סתמא בתר דקנסינהו והיינו דמוקי לה נמי כר"ע אף כר"ע אתי שפיר דר"ח לא קאמר אלא. משא"כ לגירסת התוספות קשה. ויש ליישב דלשיטת התוספות ר"ח נמי מוקי לה כראב"ע דוקא משום דס"ל כמ"ד דלר"ע קנסא לעניים. וא"כ אפילו אי הוי בן גרושה ובן חלוצה אפשר דחולקין לו בתורת עניות וכמו שכתבתי לעיל דהתוספות לא נחתו להאי סברא דקים לן בגוויה דלאו עני הוא וא"כ לר"ע לא הוי חזקה לכהונה מש"ה מוקי לה כראב"ע דלדידיה לכ"ע קנסא לכהנים כמ"ש התוספות בשיטתם והא דלא קאמר אלא משום קודם תקנת עזרא היינו משום דבלא"ה מסתמא איירי ברייתא בזמן הזה דאחר תקנת עזרא דקודם תקנת עזרא מאי דהוה הוה כן נ"ל ודו"ק:

בתוספות בד"ה והאמר ר' יוחנן כו' נראה לר"י דעיקר דבריו על משנתינו כו' עכ"ל. ולכאורה פשטא דלישנא דר' יוחנן נמי הכי דייק דקאמר לשון דברי הכל והיכא אשכחן פלוגתא בכה"ג דקאמר ד"ה. אע"כ דאמתניתין קאי והיא גופא אתא ר"י לאשמעינן דלא תימא דפלוגתא דרשב"ג ור"א היינו בערער דחד אלא בערער דשנים פליגי כדמסקינן לקמן. ואין להקשות אדרבי יוחנן גופא מנא ליה דמתני' איירי בדאית ליה חזקה דאבהתא דמש"ה לא מהני ערעור דחד כלל ואמאי לא מוקי לה בפשיטות בדלית ליה שום חזקה דאבהתא דבהכי איירי פשטא דמתניתין וא"כ שפיר קאמר ר"א דבמקום דליכא עוררין כלל עד א' נאמן להעלות אבל בדאיכא נמי עד הפוסלו אין מעלין ע"פ ע"א דאוקי חד לבהדי חד ורשב"ג פליג וס"ל דבכל ענין מעלין. הא ליתא דקים ליה לר' יוחנן דבכה"ג לא שייך פלוגתא דאי בדאתי עד הפוסל מעיקרא פשיטא דלא יאמר רשב"ג דעד המכשיר נאמן דמהיכי תיתי. אוקי חד לבהדי חד ותו לית ליה חזקת כהונה כלל. ובדאתא עד המכשיר מעיקרא איכא למימר דסבר ר"י דלכ"ע מעלין דכל מקום שהאמינו ע"א הו"ל כשנים ואין דבריו של א' במקום ב' ולשיטות הסוברים דלא שייך לומר כן אלא היכא שהאמינו ע"א במקום שנים דוקא כגון בדאיכא חזקת איסור. משא"כ היכא שלא האמינו ע"א אלא כחד כגון בכל האיסורין דלא איתחזק לא התירא ולא איסורא דקי"ל לכ"ע ע"א נאמן באיסורין א"כ בכה"ג לא הוי אלא כחד לגבי חד כמבואר בל' הש"ך בי"ד סימן קכ"ז ע"ש שהוא מחלוקת הפוסקים אפ"ה איכא למימר דפשיטא ליה לר"י לאידך גיסא דבכה"ג לכ"ע אין מעלין ע"פ ע"א. אע"כ דמתני' בדאיכא חזקת אבהתא איירי דקאמר שפיר אין ערער פחות משנים ופליגי כדלקמן ועוד דלשון אין מעלין ע"פ ע"א משמע דעד המכשיר בא לבסוף כנ"ל ועוד אבאר לקמן בזה ודו"ק:

קונטרס אחרון
בלשון התוספות בד"ה והאמר ר' יוחנן אין ערעור פחות משנים נראה לר"י דעיקר דבריו על משנתינו. והקשיתי דלפ"ז קשה על ר' יוחנן גופא מנא ליה דמתניתין באית ליה חזקת אבהתיה ובעינן תרי דלמא בדלית ליה חזקה דאבהת' ובערעור דחד והעליתי מזה כשיטת הסוברים דהיכא דאתא ע"א המכשיר מעיקרא הו"ל כשנים וא"כ האי דאתא בסוף אין דבריו כלום במקום שנים ואף דשדיתי בה נרגא דאיכא למימר נמי איפכא אפ"ה פשטא דמילתא משמע כלשון ראשון וכמו שכתבתי עוד בלשון התוספות בד"ה ואסקיניה ובריש גיטין אבאר יותר ע"ש:

בד"ה והואיל דאמתניתין קאי כו' דלמא הא דקאמר ר"י כו' היינו היכא דאיכא ע"א המכשיר כו' עס"ה. ולפי מה שכתבתי בסמוך אין מקום לדבריהם דא"א לאוקמי בכה"ג אלא דאפשר שזה בכלל תירוץ התוס' שכתבו וי"ל דהש"ס ידע דר"י אמסקנא דיבר כו' והיינו נמי כדפרישית דע"כ א"א לאוקמי בענין אחר אלא כפי המסקנא וכמו שאבאר לקמן בסמוך ויתר דברי התוספות עיין במהרש"א:

בד"ה ואתא עד אחד כו' ועוד דקול לא הוי קרי עוררין. ואע"ג דאשכחן בדוכתי טובא בגמרא כשקרא עליו ערעור והיינו ע"י קול אפ"ה לשון עוררין לא משמע קול אע"ג דאשכחן דעד א' מקרי שפיר עוררין כדמשמע בגיטין ובפ' עשרה יוחסין מיהו בפ' עשרה יוחסין נמי לא קתני אלא שם ערעור ובהאי דגיטין נמי אפשר דשאני ערעור דבעל דהו"ל כערעור דתרי כמ"ש בזה באריכות בחידושי גיטין:

תוס' ד"ה במסיח לפי תומו וא"ת מנ"ל וכו'. נלענ"ד דלפמ"ש התוס' לעיל ד"ה הרי שאמר וכו'. דהא דאינו נאמן במיגו דלא אמר בני הוא משום דלדבריו הוא בנו. גם הכא צ"ל כן דהא לפמ"ש התוס' לעיל דף כ"ד דלא חיישינן לממזרות משום דמכירין ישראל ממזרים שביניהם ובדיקה היא משום חללים וזה לא שייך בלוי דאפילו אמו היא חללה לוי גמור הוא א"כ כיון שאחיו לוי א"צ להעיד עליו שגם הוא לוי. וצ"ל לכאורה כתירוץ התוס' דגם הכא באינו ידוע שהוא אחיו והא דאינו נאמן במיגו משום דלדבריו הוא אחיו ופסול. אך אכתי קשה לפמ"ש לעיל דלמאי דקי"ל פלגינן דבורא יש לנו לומר איפכא דנאמן שהוא לוי ואינו נאמן שהוא אחיו. דבשלמא באביו תרצנו לעיל שהתורה האמינתו לומר זה בני. אבל באחיו דליכא למימר הכי א"כ הדרא קושיא לדוכתיה. ונראה דצ"ל שידוע שהוא אחיו אלא שהוא בעצמו לא היה מוחזק לוי. ואע"ג שהוא נוגע בדבר דיוכל להתחזק עצמו ע"פ אחיו הא במסיח לפי תומו אפילו על עצמו נאמן כדרבי וכ"ש נוגע וא"כ הראיה דמייתי מדרבי הוא דוגמא ממש דה"נ כיון דהוא נוגע הוי כמעיד על עצמו. ולפ"ז ממילא מתורץ קושיות התוס' דא"א לומר דרבי העלה אח ע"פ אחיו ללויה דכיון דנימא דלא מיירי במסיח לפי תומו א"כ נוגע הוא ופסול ותו דלא שייך בידו להאכילו אלא כשידוע שהוא לוי ואין צריך ראיה על אחיו כלל. ודוק:

מיהו לע"ד זה אינו חדא דלפמ"ש התוס' לעיל דמיירי בתרומה ומעשר דאורייתא אינו נאמן במסיח לפי תומו על עצמו וכמו שהוכחנו ג"כ לעיל דהא ר' חייא מחמיר לפסול קרוב טפי משבויה ואיך יכשיר ע"פ עצמו דפסול בשבויה במסיח לפי תומו א"כ ליכא למימר דמיירי שהוא בעצמו אינו מוחזק ללוי דא"כ נוגע הוא. ותו דאכתי קשה לדעת המקשה דלא ידע במסיח לפי תומו ומטעם עדים דע"כ צ"ל דאינו נוגע. וצ"ל לפי שיטת התוס' דהכא מיירי באחיו מאמו דאינו נוגע דהוא אינו לוי משום שאחיו מאמו לוי. ולפ"ז מתורץ נמי דלא שייך לומר הטעם שבידו להאכילו דבשלמא באביו א"צ לפרש דבודאי אביו כהן אבל באחיו מאמו מי יימר שהוא לוי דנימא הטעם שבידו להאכילו והוי ליה לפרש. אמנם הנלענ"ד דמזה היה ראיה לרש"י ז"ל בשמעתין דחיישינן לממזרות דדוחק לאוקמי באחיו מאמו ותו דהא מקשה בספר פני יהושע אהא דפשיטא להש"ס מ"ש בן ע"פ אביו או אח וכו' דילמא מעלה עשו באביו כמו בשבויה דתנן חוץ מבנה ובתה אלא דלא משמע להש"ס לחלק בכך בין אב לאח. אבל באחיו מאמו דלדעת הרמב"ם בח"מ סימן ל"ג דקרובי האם מדברי סופרים שפיר ה"ל לחלק משא"כ אי חיישינן לממזרות אתיא הכל פשוט ודוק:

בגמרא הכא במאי עסקינן וכו' ונפק עליה קלא וכו'. מכאן משמע כמ"ש הרמב"ם דבלא קול אינו צריך ראיה על אמו כיון שיש לו חזקת אבות. מיהו אכתי קשה לי דה"ל לאוקמי דהאי לכהונה היינו ליוחסין דליוחסין מודה הרמב"ם דצריך להביא ראיה על אמו כמ"ש תוס' לעיל ד"ה נאמן וכו' מההיא דפרק עשרה יוחסין דצריך להביא ראיה על הבנים. ותו דמשמע מדלא פריך שמא עבד היה ונשתחרר כדמקשה בסוף פרקין. וצ"ל דס"ל דאין חולקין לעבד בלא רבו וא"כ ס"ל דמעלין מתרומה ליוחסין דהא בהא תליא כדאיתא בסוף פרקין ועמ"ש שם. וא"כ כיון דמעלין מתרומה כל דין יוחסין ולא מהני חזקת אבות וצ"ל דס"ל אין מעלין מתרומה ליוחסין וידוע דאינו עבד רק חשש הקול דבן גרושה הוא וקשה דמנ"ל כל זה. וצ"ל דפשיטא להש"ס דדוקא מתרומה מעלין ליוחסין לפי דאית ביה מיתה כדאיתא לעיל אבל ממעשר לא וע"כ ס"ל להך תנא דאין מעלין מתרומה ליוחסין ומעלין ממעשר לתרומה לחוד. ובזה הוי נכון מה שהקשינו לעיל דף כ"ד ע"ב בתוס' ד"ה חד אמר וכו' דלא חשיב מעשר ע"ש אלא דלכאורה בחילוק גרנות אין חילוק בין מעשר לתרומה וכן מדמה לעיל מעשר לתרומה כדפריך ור"ח מ"ש בן וכו' וצ"ע. ודוק:

שם אי בבית דין לא הוי חזקה וכו'. לכאורה הוי ס"ד דהיינו במקום שיש בו בית דין כדלעיל דף כ"ה בברייתא ומיהו קשה לי דמאי תמיה היא הא לפי שיטת הרמב"ם אין מעלין מחילוק גרנות ומעלין מאכילת תרומה א"כ דילמא באמת רשב"א ס"ל כר' מאיר דמעשר אסור לזרים ולכך מעלין מאכילה דוקא ולא מחלוקה. ואפשר דדוקא בתרומה עדיפא אכילה מחלוקה משום דאית ביה איסור מיתה אבל במעשר לר"מ לית ביה מיתה כדאיתא ביבמות דף פ"ו. ואכתי קשה דילמא ס"ל לרשב"א קנסא לעניים וסבירא ליה כר"מ דאסור לזרים נמצא מחלוקת מעשר אין ראיה דשמא נתנו לו בתורת עני. מיהו נראה דמזה באמת נפקא להו להתוס' בד"ה אין וכו' דלמ"ד דאסור לזרים אין סברא שיחלוקו לעניי ישראל כדי שימכרו וכן כתבו התוס' ביבמות דף פ"ו ע"ב ודף צ"ט ע"ב. ואפשר דזהו שכתבו שם דף פ"ו ע"ב בד"ה מר סבר וכו' וסיימו וכה"ג אמרינן בפרק ב' דכתובות. וק"ל:

תוספות ד"ה אין וכו' דאליבא דר"ע פליגי וכו'. הנה המפרשים הקשו דהוי ליה להוכיח דאליבא דר"ע פליגי דאי אליבא דר' אליעזר בן עזריא פליגי א"כ קשה למאן דאמר קנסא לעניים רשב"א דאמר כמאן אליבא דאמת. דדילמא לקח בחזקת עניות עיין בספר פני יהושע. ולענ"ד נראה דהא כתבו התוס' בסמוך דאין נראה שיתנו לעניי ישראל לר"מ דס"ל דאסור לזרים א"כ שפיר יש לומר למסקנא דידענו באביו דלאו לוי הוא ורשב"א ס"ל כר' מאיר דאסור לזרים וכיון דידענו דלאו לוי ע"כ כהן הוא. ותו דאפילו בלא סברת התוס' דבסמוך יש לומר דרשב"א מיירי באכילת מעשר וס"ל כר"מ דאסור לזרים וכיון דידענו דלאו לוי הוא ע"כ כהן הוא. ומה שכתבו התוס' ועוד דלמ"ד קנסא לעניים היכא הוי חזקה לכהונה היינו לפי הס"ד דלא ידע מדרב חסדא דמוקי בידענו באביו דלאו לוי הוא א"כ שפיר הקשו דשמא לוי הוא. אבל אין בזה הכרח למסקנא דהוי אפשר לומר דלמ"ד קנסא לעניים אמר אפילו אליבא דראב"ע אף דודאי אם נאמר דמ"ד קנסא לעניים הוא אף לראב"ע ע"כ נצטרך לומר דראב"ע ס"ל מותר לזרים דאל"כ נשתכרו עניים דלויים כמ"ש התוס' בסמוך דהא כהנים בלא"ה הוי שקלי לראב"ע וע"כ צ"ל דהפסידו במאי דשקלי עניי ישראל דס"ל דמותר לזרים וכן הוא באמת ביבמות דף פ"ו ע"א לחד גירסא דראב"ע פליג אדר' מאיר ע"ש מ"מ אין הוכחה מרשב"א דאמר כמאן דיש לומר למאן דאמר קנסא לעניים דסבר כר"ע דלדידיה שפיר יש לומר דהקנס היה שיטלו עניי כהנים וס"ל כר"מ דאסור לזרים וכיון שידענו שאינו לוי ע"כ עני כהן הוא. כך נלענ"ד ליישב דבריהם:

אמנם אילולי דבריהם נלענ"ד דמאי שכתבו למ"ד קנסא לעניים משמע התם דוקא לעניים ולא לכהנים עשירים וכו'. יש לומר דסוגיא דהתם אזלא אליבא דר"ע דס"ל דמעשר מן התורה אינו אלא ללוי ולא לכהן. אבל לראב"ע ס"ל דהקנס היה שיתנו אף לעניי ישראל אבל כהנים עשירים הוי שקלי כמקודם ואדרבא נראה דאליבא דראב"ע כ"ע ס"ל קנסא לעניים ומתורץ בזה קושיות הר"ר אלחנן בתוס' בסמוך דמסוף עזרא מוכח מקראי דהלוים היו נוטלין מעשר אף לאחר קנסא והיינו משום דס"ל קנסא לעניים וממילא דהלוים עניים היו נוטלים אף לבתר קנסא. ובזה נלענ"ד דמובן היטב הסוגיא ביבמות דף פ"ו ע"א דמייתי שם ברייתא תרומה לכהן ומעשר ראשון ללוי דברי ר' מאיר וראב"ע מתירו וכו' אלא אימא נותנו אף לכהן וכו' שנתקשו שם התוס' איך מרומז בזה פלוגתייהו דלר"מ ס"ל אסור לזרים ולראב"ע מותר לזרים. ולפי מה שכתבתי ק"ל דמוכח מדראב"ע דמותר לזרים כיון דס"ל דמן התורה אף לכהן וכיון דחזינן דמוכחי קראי דאף לבתר קנסא עכ"פ עניי לוים נוטלין ש"מ דהקנס היה לעניי ישראל דאי אסור לזרים ע"כ לא היה הקנס לעניי ישראל כמ"ש התוס' ועניי כהנים בלא זה הוי שקלי מטעם כהונה אפילו עשירים נמצא עניי לוים נשתכרו. ומיהו ע"כ צ"ל דלוים עשירים אינם נוטלים לאחר הקנס דאי ס"ד דנוטלין רק הקנס הוא משום שעניי ישראל ג"כ נוטלין אכתי קשה דזה הקנס הוא ג"כ לכהנים כמו ללוים אלא ודאי דהקנס הוא שלוים עשירים לא יטלו נמצא דעניי לוים לא נשתכרו כיון שנוטלין נמי עניי ישראל (אבל כהנים לא הפסידו במה שנוטלין עניי ישראל דנגד הזה הרויחו שאין לוים עשירים נוטלין) וטעמא דר"מ דס"ל ללוי ולא לכהן הוא מטעם דס"ל דאסור לזרים וע"כ אין עניי ישראל נוטלין וממילא מוכח דמן התורה ללוי ולא לכהן דאל"כ במאי נקנסו דהא כהנים בלא"ה שקלי ולוים ג"כ מוכחי קראי דנוטלין אף לאחר הקנס ואפילו אי מיירי קראי בעניי לוים כמ"ש אכתי קשה דנשתכרו עניי לוים אלא ודאי דמן התורה ללוי ולא לכהן והיה הקנס שיטלו הכהנים למ"ד קנסא לכהן ולמ"ד קנסא לעניים הוי הקנס שיטלו עניי הכהנים ג"כ. ובזה מתורץ שם קושיות התוס' ביבמות דף פ"ו ע"ב ד"ה מי שיכול לאכלו וכו' דלר"מ לא שייך למידרש שיכול לאכלו בכל מקום דלדידיה אסור לאכלו בטומאת הגוף. ולפמ"ש א"ש דבאמת ר" מאיר לא דריש הך דרשא דר"ע וטעמיה דידיה הוא כמ"ש משום דס"ל דאסור לזרים וממילא מוכרח דהוא ללוי ולא לכהן כנ"ל. ור"ע דדריש הך דרשא דמי שיכול לאכלו ס"ל באמת דמותר לזרים כי היכא דמותר בטומאת הגוף כדמשמע שם דס"ל לר"ע דמותר בטומאת הגוף מדקאמר שם דר"ע אהדר פתחי דהאי גנתא לביה קברא וצ"ל אליביה דמותר לזרים ג"כ וטעמיה דס"ל ולא לכהן משום דדריש מי שיכול לאכלו בכל מקום. וממילא מתורץ מה שהקשו התוס' ביבמות שם דה"ל למימר דסתם מתניתין כר"ע דלר"ע מוכח דמותר לזרים משא"כ לר"מ שפיר אתיא מתניתין כותיה כמ"ש התוס' שם דסתם מתניתין ר"מ וטעמיה דס"ל דללוי ולא לכהן הוא משום דס"ל דאסור לזרים כנ"ל. ודוק:

ונראה דעיקר הוכחת התוס' הוא דאי נימא דלראב"ע קנסא לעניים כמ"ש תקשי מקרא שהביאו התוס' בסמוך בד"ה בתר דקנסינהו וכו' דכתיב והיה הכהן בן אהרן עם הלוים במעשר דהא לראב"ע כהנים מקמי הכי שקלי אפילו עשירים ולא שייך מ"ש התוס' דכהנים עניים שכיחי טפי ועיין בסמוך מה שכתבנו ליישב. והנה לפי מה שכתבנו ליישב קושיות הר"ר אלחנן דס"ל לראב"ע קנסא לעניים אכתי לא אתי שפיר מאי דמשני בתחלה אין בתר דקנסינהו הרי דהוי ס"ל דהקנס הוא לראב"ע שלא יקחו לוים כלל. אמנם נלפענ"ד דיש לומר דהמקשה נמי ס"ל כנ"ל דלראב"ע הקנס לעניים אלא דיש לומר דמייתי ראיה דלאו עני הוא וכיון דלוים עשירים נקנסו לראב"ע כנ"ל ע"כ כהן עשיר הוא. ובזה א"ש הגירסא אין בתר וכו'. דדוקא כראב"ע אתיא אבל לר"ע אי אפשר לומר דידוע דלאו עני הוא דאי ס"ל קנסא לעניים לא שקיל כהן עשיר כלל. ואי ס"ל קנסא לכהן היינו אף לכהן כמ"ש התוס'. (וראיתי אחרי רואי שבספר פני יהושע כתב ג"כ סברא זו שיש לומר דידענו בו שאינו עני אלא שכתב בענין אחר ע"ש. ולע"ד נראה נכון כמ"ש). ובזה א"ש ברווחא טפי למאי דמשני רב חסדא. דאין צריך לדחוקי כמ"ש לעיל דלמ"ד לעניים צ"ל דרשב"א ס"ל כר"ע וכר"מ אלא דשפיר אתיא כראב"ע וידענו בו שאינו עני דע"כ כהן עשיר הוא דישראל עשיר בודאי לא שקיל וליכא למיחש דאתרמי ושקיל לוי עשיר דידענו באביו דלאו לוי הוא. ואין לתמוה דהא דהש"ס בתחילה ידע מסברא דידענו דלאו עני ולא ס"ד דידענו בו דלאו לוי דכבר כתבנו לעיל דלא ידע מהך סברא דמיירי דנפיק עליה קלא דכיון דידענו שאביו כהן א"צ לעדות כלל כמ"ש בשיטת הרמב"ם ז"ל. אבל דידענו שאין עני הוא נכון בפשטות תדע דלפמ"ש לעיל צ"ל ע"כ דידענו בו שאינו עבד כנ"ל כנלע"ד ברור. ודוק:

תוס' ד"ה בתר דקנסינהו וכו' ומיהו לראב"ע וכו' הר"ר אלחנן הקשה וכו' כבר כתבנו לעיל אי נימא לראב"ע קנסא לעניים קשיא קרא דוהיה הכהן וגו'. ונראה דהיינו דהקדימו דבריהם לקושיות הר"ר אלחנן דלא נימא דס"ל לראב"ע קנסא לעניים. אך לפמ"ש דסוגיא דיבמות מוכח טובא דס"ל לראב"ע קנסא לעניים נראה דיש ליישב קרא דוהי' הכהן היינו שתיקנו שלא יתנו ללוי עני בתורת עניות עד שיהא כהן עמו. והטעם דכיון שקנסו ללוים עשירים שלא יטלו היה החשד שיטלו בתורת עניות כמ"ש התוס' דלא נמנעו הלוים מלילך לבית הגרנות מחמת הקנס ולא הטריחו על בעל השדה לחקור ע"ז ולכך התקינו שלא יטול הלוי בתורת עני עד שיהא הכהן עמו והכהנים ממילא יחקרו ע"ז הואיל והוא נוגע להם. וק"ל:

תוס' ד"ה והאמר ר' יוחנן וכו' עמ"ש מהרש"א ז"ל דמוכח דאין עד אחד פוסל דאי לאו הכי למה מוקי דנפיק עליה קלא. הוי ליה למימר בעד אחד פוסל ועד אחד מכשיר פליגי בזילותא דבי דינא דבעד אחד נמי שייך זילותא. ונראה דזהו לפי שיטת התוס' לקמן דלא בעינן הורידוהו ב' פעמים כמו שיבואר לקמן בשיטת רש"י ז"ל. א"כ אין צריך כלל לאוקמי בהורדה שתי פעמים אלא שעד אחד בא בתחלה ופסלו ואח"כ בא עד אחד להכשיר אי חיישינן לזילותא דבי דינא. אבל לשיטת רש"י ז"ל ע"כ יצטרך לומר בעד אחד פוסל ועד אחד מכשיר והדר עד אחד פוסל ועד אחד מכשיר א"כ יש לומר דילמא באמת כוונת ר' יוחנן כן כיון דעכ"פ צריך להיות שנים זה אחר זה. והא דהועיל עד אחד בתחלה היינו משום דלא הוי עד המכשיר קודם. וכוונת מהרש"א ז"ל לשיטת התוס' והיינו דכתב דבעד אחד נמי שייך זילותא לפי מאי דמחלקין התוס' לקמן בין הורדה על ידי קול להורדה על ידי עדים. ע"ז כתב דבעד אחד איכא זילותא כמו בשני עדים ולא הוי צריך לאוקמי כלל בשני עדים. ואפשר כוונתו דאף לפירש"י אכתי לא אתא שפיר הלשון דקאמר ר' יוחנן על מתניתין דאין ערעור פחות משנים דהא עכ"פ הועיל הערעור בתחלה ע"פ עד אחד. ואמנם אכתי לא מתישבא דלמה להו להתוספות כל האריכות דבהא לבד סגי מדקאמר אין ערעור משמע דבתחלה בעי קול ולא עד אחד. וכ"ש לשיטת התוספות מדלא מוקי בהכי כנ"ל. ותו נלפענ"ד דמזה אין הוכחה דאיכא למימר דעד שבא בתחלה חשיב טפי היכא דנפסק הדין על פיו ואין צריך לזילותא דבי דינא תדע דהא יש לדקדק בלשונם ז"ל דלמה להו למימר דעד המכשיר וקול כמאן דליתנהו ונשאר עד הפוסל נגד החזקה יותר הוי להו למימר דנוקי עד כנגד עד ונשאר קול נגד החזקה דודאי קול פוסל דהא בתחלה נפסל ע"י קול וע"כ דאין עד אחד יכול לפסול אלא דהוי אפשר דעד המכשיר שבא בתחלה עדיף. א"כ ה"נ יש לומר דעד הפוסל הבא בתחלה עדיף כמ"ש הש"ך ביורה דעה סימן קכ"ז דיש לומר דלאסור הוי כמו להתיר. ולולי דבריו ז"ל נלענ"ד דהתוס' שכתבו דקול עדיף מעד אחד לאו מהוכחה כתבו כן אלא דפסיקא ליה להש"ס הכי ומ"ש שהקול פוסל ועד אינו פוסל רצה לומר דהרי חזינן השתא דהאמת כן הוא א"כ יש לומר דזהו סברא פשוטה דקול עדיף. א"כ ממילא מוכח דאין עד אחד פוסל דליכא למימר משום דעד המכשיר בא בתחלה דהרי הקול היה תחלה. א"כ אי ס"ד דעד הפוסל מגרע החזקה אין העד המכשיר יכול להוציא מן הקול כנלע"ד. ודוק:

והטבילוני. מפני שסתם תינוק מטפח באשפות ושרצים מצויין שם: לערב. דצריך הערב שמש: והחולק בב''ד. קא ס''ד שעל פי ב''ד הקבוע בעיר היו חולקין לו תרומה בבית הגרנות ולקמיה פריך אי בב''ד לא הוי חזקה היכא הויא חזקה: בתר דקנסינהו עזרא. ללוים דלא ליתבו להו כדאמרי' ביבמות בפ' יש מותרות (דף פו:): לוי דלאו לוי הוא. כלומר בלוי ליכא לספוקי דהא אביו כהן: למ''ד כו'. פלוגתא היא ביבמות (שם): בנכסי אביו כו' אינה חזקה. להשבית מעליו קול היוצא על אמו שהיא גרושה והוא חלל: פשיטא. דהא אפי' הוא חלל יורש את אביו: רבן שמעון היינו רבי אליעזר. דהא ודאי במקום שיש עוררין לא אמר רבן שמעון דליהוי חד נאמן וכי אמר מעלין במקום שאין עוררין קאמר: דר''א סבר ערער חד. הוי ערער ואין אחד נאמן עליו להכשירו: ונפק עליה קלא. קול בעלמא ולא עדות: ואחתיניה. מן הכהונה עד שיבדקו את הדבר שמעלה הוא לכהונה:
במסיח לפי תומו. וא''ת ומנ''ל דהכי הוא דלמא ר' חייא העלה בן על פי אביו במסיח לפי תומו ורבי העלה אח ע''פ אחיו אפי' בלא מסיח ואר''י דמסתמא דבמאי דקתני בברייתא מילתא דרבי עשה רבי מעשה ועוד דאי אפשר דרבי העלה אח ע''פ אחיו ללויה אפילו בלא מסיח דהתם אין שייך לומר שבידו להאכילו מעשר למ''ד מעשר ראשון מותר לזרים: מבית הספר. נקט שלא לומר שהוא עבד כדאמר בסוף פירקין (לקמן דף כח.): אין בתר דקנסינהו עזרא. ולר''ע דקודם קנסא הוי דוקא ללוי בתר קנסא אף לכהנים אבל לר''א בן עזריה דמקמי קנסא הוי אף לכהן בתר קנסא הוי לכהן דוקא והא דמעשר ראשון חזקה לכהונה אתיא כר' אלעזר בן עזריה ולא כר''ע ויש שמוחקין אין ומפרשים דהא דקאמר בתר דקנסינהו עזרא הוי אפי' לר''ע דבתר קנסא הוי לכ''ע לכהן דוקא והוי כמו אלא ושיבוש הוא בידם דהא בכמה מקומות מוכיח דמעשר ראשון ללוי אף בתר קנסא כדתנן בפ' כל הגט (גיטין דף ל.) המלוה מעות את הכהן ואת הלוי להיות מפריש עליהן כו' וכן התם בגמרא ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר לאביך בידי ובפ' הזרוע (חולין קלא: ושם) פריך מעשר ראשון דלוי הוא וכן בכמה מקומות והיינו כר''ע ועוד דלמ''ד קנסא לעניים היכי הוי חזקה לכהונה דאליבא דר''ע פליגי בס''פ יש מותרות (יבמות פו: ושם) דאיכא למ''ד קנסא לכהנים ואיכא למ''ד לעניים דלר' אלעזר בן עזריה הוי דוקא לכהן ואפי' לעשירים כמו קודם קנסא דלא קנסם עזרא שהרי עלו ולמ''ד קנסא לעניים משמע התם דוקא לעניים ולא לכהנים עשירים אפי' בימי טומאה דלית ליה דבימי טומאה עניים הוו ועניים דהתם אין לפרש עניי לויים דוקא ולא עניי ישראל וכהנים דא''כ נשתכרו עניי לויים במה שלא עלו ועוד דמשמע התם אילו הוו כהנים בימי טומאתם עניים לכ''ע הוו שקלי אע''ג דלענין חלוקת מעשר הוו כישראל דללוי ולא לכהן קאמר אלא לעניים בין עניי כהנים בין עניי לויים ולמ''ד מעשר ראשון מותר לזרים שקלי אפילו עניי ישראל אבל למ''ד אסור לזרים אין נראה שינתן לעניי ישראל כדי למוכרו דמילתא דאתי לידי תקלה לא אתקינו רבנן דאיכא למיחש דלמא אתי למיכליה [כדאמר בסמוך לא מיבעיא לר''מ דאמר אסור לזרים כו'] ולר''ע לא הפקיע עזרא את הלויים מכל וכל להשוותן לישראל וכהנים שלא יטלו עשירים לויים אלא עניי לויים בתורת עניות אלא ללויים בין עניים בין עשירים היו חולקים לעולם כדמוכח בכל הנהו שהבאתי שהיו נוטלין בתורת לויות ועוד דר''ג בספינה שנתן מעשר ראשון לר' יהושע בן חנניא (מעשר שני פ''ה מ''ט) אי בתורת עניות יהיב ליה אמאי לא יהב ליה נמי מעשר עני שהרי מעשר עני נתן לר''ע ומיהו יש לדחות דלעולם בתורת עניות נתן לו ומה שלא נתן לו מעשר עני לפי שהיו לו מאתים זוז דאינו נוטל במעשר עני כדתנן במסכת פאה (פ''ח מ''ח) אבל מעשר ראשון יטול אפי' יש לו מאתים זוז דהא איכא למ''ד דאפי' כהנים עשירים בימי טומאה עניים נינהו ועוד דלא רצה ליתן כל מתנותיו לעני אחד: בתר דקנסינהו עזרא. לא אשכחן בהדיא בקרא דקנסינהו רק מצינו בעזרא (נחמיה י) והיה הכהן בן אהרן עם הלוים בעשר הלוים ואיכא למימר דה''ק כשיבאו הלוים לחלוק בבית הגרנות יבאו הכהנים עמהם ומיהו לר''א בן עזריה דבתר קנסא דוקא לכהן לא משמע מהאי קרא דליכא למימר עם הלוים דקאמר קרא היינו לקבל מהם מעשר ראשון משלהם דהא משלהם לא קנסם עזרא כדמוכח בפרק הזרוע (חולין קלא:) וי''ל דלר''א בן עזריה לא נמנעו הלוים מכל וכל מלילך לבית הגרנות לחלוק במעשר כדאמר בסמוך דלמא איקרי ויהיב ליה כל שכן בימי עזרא שעדיין לא פשט הקנס שהיו הולכים בבית הגרנות ולכך נאמר שילכו הכהנים עם הלוים ולמ''ד קנסא לעניים הא דכתיב והיה הכהן היינו בכהן עני ומשום דכהנים עניים שכיחי טפי לפי שאין כל כך עסוקים במלאכה אלא בעבודת בית המקדש וגם אין להם קרקעות נקט כהן וה''ה עניי ישראל למ''ד מעשר ראשון מותר לזרים וה''ר יוסף פירש מדכתיב (במלאכי ג) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר דבית האוצר היה לשכה שתיקן עזרא לתת שם תרומת הכהנים כדכתיב בעזרא (נחמיה י) וכיון שאומר להביא שם המעשר א''כ של כהנים הוא וקיימא לן (מגילה דף טו.) דמלאכי זה עזרא ולמ''ד לעניים נקט אל בית האוצר משום דכהנים עניים שכיחי טפי כדפרישית אי נמי אל בית האוצר לא ליתן לכהנים אלא לחלק לעניים וה''ר אלחנן הקשה דבסוף עזרא משמע שהמעשר היה ללוים דכתיב ואדע כי מניות הלוים לא נתנה (להם) ויברחו. איש לשדהו הלוים והמשוררים כו' משמע שהלוים והמשוררים היו חולקים וצריך לומר דזה היה מקמי דקנסינהו עזרא אך קראי לא מוכחי הכי: והאמר רבי יוחנן דברי הכל אין ערער כו'. נראה לר''י דר' יוחנן עיקר דבריו על משנתנו ולהכי לא קא משני הכא ה''מ היכא דאיכא חזקה דכשרות כו' כדמשני בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף עג:) ואם תאמר והואיל ואמתני' קאי היכי פריך מיניה התם ובפרק קמא דגיטין (דף ט.) גבי גט דלמא הא דקאמר ר' יוחנן דלא מהני ערער דחד היינו היכא דאיכא עד אחד דמכשר דקתני מעלין לכהונה על פי עד אחד ויש לומר דהש''ס ידע דר' יוחנן אמסקנא דיבר דבתחלה היה קול ואח''כ בא עד אחד להכשירו ולהסיר הקול ואתו בי תרי ואמרי דבן גרושה ובן חלוצה הוא דבכי האי גוונא א''ר יוחנן דבעינן שנים אע''ג דהעד שהכשיר והקול כמאן דליתנהו דמי שהרי העד גרוע מן הקול אי לאו משום חזקה דמסייע ליה לבטל הקול שהרי הקול פוסל והעד אינו פוסל לרבי יוחנן: אין ערער פחות משנים. לאפוקי חד דלא הוי ערער אבל קול נמי פוסל בתחלה בתרומה קודם שבא העד המכשיר: ואתא עד אחד ואמר ידענא ביה דכהן הוא. לא בעי למימר דפליגי אי מעלין ע''פ עד אחד כשהקול פוסל דפשיטא ליה להש''ס דלא פסיל קול לכ''ע כיון דאיכא עד וחזקה ועוד דקול לא הוי קרי עוררין:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד