כתובות כח ע"א

דף כח - א

ואם היה כהן, אם עדיין לא נישאת - לא תדור עמו אפילו באותו מבוי - מבוי גדול משכונה, ואפילו הכי אסרו משום שכהן אסור בפנויה גרושה, וחיישינן שיבא עליה.

ואם נישאת - לא תדור עמו באותה שכונה, [כלומר - עד מרחק ג' בתים זה מזו] אבל גרה עמו באותו מבוי, משום שאשת איש חמירא ליה ולא חיישינן כולי האי. תוספות ^[161].

ואם היה כפר קטן, אף על פי שיש בו יותר מג' בתים, מכל מקום - זה היה מעשה, ואמרו: שכפר קטן נידון כשכונה ^[162], מפני שאין בני אדם מצויים שם ורגיל לבא אצלה.

ומסתפקת הגמרא: גרוש וגרושה, שגרו באותו מקום, וכעת התגרשו, מי נדחה מפני מי? כלומר - על מי מהם לעבור לגור בשכונה אחרת.

ופשטינן: תא ושמע מה ששנינו בענין זה בברייתא: דתניא - גרוש וגרושה שגרו באותו מקום, היא נדחית מפניו, לעבור למקום אחר, ואין הוא נדחה מפניה. ואם היתה החצר שגרו בה, שלה, הוא נדחה מפניה.

ואכתי איבעיא להו לבני בית המדרש: אם היתה החצר של שניהם מהו, מי נדחה מפני מי?

ואמרינן: תא ושמע, שאף נדון זה נפשט מהברייתא הנ"ל, שהרי שנינו בברייתא - "היא נדחית מפניו", והוינן בה: במאי עסקינן, שנדחית האשה מפני האיש? אילימא, כשגרה בחצר שלו, דבר זה פשיטא הוא, ובודאי לא טרחה הברייתא להשמיענו דין פשוט זה.

ואלא שמא תאמר, שהברייתא איירי כשגרו קודם לכן בחצר שלה.

והלא אי אפשר לומר כן, שהרי תניא בסיפא של הברייתא, שאם היתה חצר שלה, הרי שהוא נדחה מפניה.

וא"כ שוב הדרא קושיין, במה עוסקת הרישא שאמרה "היא נדחית בפניו"?

אלא לאו, על כרחינו עלינו לומר, שהרישא עוסקת בכי האי גוונא, שהייתה החצר של שניהם, והדין בזה שהאשה נדחית מפני האיש.

ודחינן: דלמא הרישא עוסקת בגוונא דאגיר מיגר [שכר] הבעל את החצר מן האשה, ובזה חידשה הברייתא, שאף על פי שגוף החצר שייך לאשה, מכל מקום כיון שכעת החצר שכורה לבעל - הרי שהאשה נדחית מפניו. אבל לעולם בחצר של שניהם ליכא פשיטותא מהברייתא.

והוינן, אכתי מאי הוי עלה, - מה נפשוט בגוונא שהייתה החצר של שניהם?

ופשטינן: תא ושמע, שהרי נאמר בישעיהו - "הנה ה' מטלטלך טלטלה גבר", ויש להקשות, מהי ההדגשה שהדגיש הפסוק "טלטלה גבר"?

ואמר רב: לכך הדגיש הפסוק "טלטלה גבר", משום שטלטולי דגברא קשין מטלטולי דאיתתא.

ולכן אף בנידון דידן, יש לפשוט שהיכא שהחצר של שניהם, האשה נדחית מפני האיש, משום שטלטולי האיש קשים משלה.

מביאה הגמרא נידונים נוספים בדיני גרוש וגרושה:

תנו רבנן בברייתא: כהן שגירש את אשתו, אם לוה הבעל הימנה קודם שהתגרשו בנכסי אביה, ואחר כך התגרשו, אינה נפרעת ממנו אלא ע"י אחר. כדי שלא יקרבו זה לזה בדברים.

אמר רב ששת, ואי אתו לקמן הכהן והכהנת לדינא, ועברו על תקנת חכמים, שלא יקרבו זה לזו אלא על ידי אחר - לא מזדקקינן להו, כלומר - אין דנים בדינם.

ורב פפא הוסיף על דבריו ואמר: אף שמותי משמתינן [מנדים] להו.

רב הונא בריה דרב יהושע הוסיף עליהם ואמר: לא זו בלבד, אלא שנגודי [מלקים] נמי מנגדינן להו.

אמר רב נחמן: תנא ב"אבל רבתי" ["אבל רבתי" כנוי הוא למסכת שמחות], במה דברים אמורים שאינה נפרעת אלא ע"י אחר - כשנתגרשה מן הנשואין, שאז ליבו גס בה. אבל כשנתגרשה מן האירוסין נפרעת ע"י עצמה, משום שאין לבו גס בה.

והיה מעשה, בההוא ארוס וארוסתו, שהתגרשו, והיה הארוס כהן, דאתו לקמיה דרבא, ותבעה האשה את ארוסה על כסף שלווה ממנה קודם שהתגרשו.

יתיב רב אדא בר מתנא קמיה [לפני] רבא, וראה שאוקי רבא שלוחא בינתייהו, שלא ידברו זה עם זו.

אמר לו רב אדא בר מתנא לרבא: והרי אמר רב נחמן "תנא באבל רבתי" כו' כנ"ל, שלא חיישינן בארוס וארוסתו שידברו זה עם זו, משום שאין ליבו גס בה, וא"כ מדוע החמרת עליהם והעמדת שליח ביניהם?

אמר לו רבא לרב אדא: במקרה זה ראיתי צורך להחמיר עליהם יותר, משום שקא חזינן דקא גייסי בהדדי. [ראיתי שרגילים הם זה בזו].

איכא דאמרי, כך היה המעשה: שבאו לפני רבא ולא אוקי רבא שליח בינתייהו,

ואמר לו רב אדא בר מתנא לרבא: ניקום [יעמיד] מר שלוחא בינתייהו.

אמר לו רבא: והא [אמר] רב נחמן, "תנא באבל רבתי" כו', כנ"ל, שאין צריך להעמיד שליח בין ארוס לארוסתו.

אמר לו רב אדא - הני מילי שאין מעמידים שליח ביניהם, דווקא היכא דחזינן שלא גייסי בהדדי, אבל הני ארוס וארוסתו שבאו לפנינו, הרי קא חזינא להו דגייסי בהדדי, ולכן עלינו להעמיד שליח ביניהם.

מתניתין:

ואלו הדברים שנאמנין העדים להעיד עליהם בשעת גודלן ^[163] על מה שראו בקוטנן, אף על פי שבעלמא צריך עדות של גדול, וצריך שתהיה תחילת העדות וסופה בגדלות, מכל מקום כאן הקלו חכמים, והטעם יבואר בהמשך בגמרא:

א. שטר הבא לפנינו, ורוצים אנו לקיים את חתימות העדים החתומים עליו - נאמן אדם לומר, "זכורני מילדותי שזה כתב ידו של אבא, וזה כתב ידו של רבי וזה כתב ידו של אחי". ומקיימים את השטר על פי עדותו, משום שקיום שטרות אינו אלא מדרבנן, הקלו בו חכמים ^[164].

ב. וכמו כן נאמן אדם לומר - "זכור הייתי מילדותי בפלונית שיצאה בהינומא וראשה פרוע כמנהג הבתולות", ונותנים לאותה אשה מאתיים בכתובתה כבתולה. והטעם מבואר בגמרא - כיון שרוב נשים בתולות נישאות, אין בעדותו אלא גילוי מלתא בעלמא ולכן נאמן.

ג. וכן נאמן לומר, "זכורני בילדותי שהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול לאכול בתרומה ושהיה חולק עמנו על הגורן", ואוכל על פיו בתרומה דרבנן, ויבואר בגמרא.

ד. וכן נאמן לומר - "זכורני בילדותי שהמקום הזה הוא בית הפרס, " [כלומר, שבשדה זו היה קבר, ונחרש במחרישה, ומאה אמה מסביב לקבר הוא המקום הנקרא "בית הפרס", שחוששין בו לטומאת מת, ואסור לכהן להכנס לשם.] ומטהרים על פי עדותו את סביבות אותו מקום, כיון שטומאת בית הפרס אינה אלא מדרבנן, האמינוהו להעיד על כך.

ה. וכן נאמן לומר - "עד כאן היינו באין בילדותינו בשבת", שזהו תחום שבת, ונאמן משום שתחומין דרבנן ^[165].

אבל, אין אדם נאמן לומר - זכורני בילדותי שדרך היה לפלוני במקום הזה, או מקום מעמד [מקום שמלווי המת עומדים שם] ומספד היה לפלוני במקום הזה, משום שלדבר שבממון צריכים עדות גמורה, שתהא תחילתה וסופה בכשרות.

גמרא:

אמר רב הונא בריה דרב יהושע הא דאמרינן במתניתין שנאמן אדם להעיד בגודלו על מה שראה בקוטנו, היינו דווקא - והוא שיש עד גדול אחר עמו, אבל ודאי שעד אחד אינו נאמן לקיים את השטר ^[166].

ואכתי קשיא לגמרא, מה השמיענו התנא במה שפירט שנאמן לגבי אביו, ולגבי רבו, ולגבי אחיו?

ומתרצינן: דצריכא להשמועינן כל הני - דאי אשמעינן רק שנאמן להעיד על כתב יד אביו, הוי אמינא, דוקא על אביו הוא נאמן, משום דשכיח גביה, ובקי הוא בכתב ידו, אבל רבו לא. ואי אשמעינן רק שנאמן להעיד על כתב רבו, הוי אמינא, דוקא על רבו הוא נאמן, משום דאית ליה אימתיה דרביה וכשמלמדו נותן את עיניו בכתיבתו כדי לכתוב כמותו, ^[167] אבל אביו, לא.

ואי אשמעינן הני תרתי, היינו - אביו ורבו, הוי אמינא - דוקא אביו דשכיח גביה, ורבו דאית ליה אימתיה, נאמן להעיד על כתב ידם, אבל אחיו דלית ליה לא הא ולא הא אימא לא, קמ"ל, שנאמן גם על אחיו, והוא הדין שנאמן גם על כל אדם אחר ^[168], כיון דקיום שטרות אינו אלא מדרבנן, לכך הימנוהו רבנן, בדרבנן.

שנינו במשנה: שנאמן אדם לומר - "זכור הייתי בפלונית שיצאה בהינומא וראשה פרוע" ונוטלת מאתיים על פיו כבתולה

ומקשינן: מאי טעמא נאמן להוציא ממון על פי עדותו?

ומתרצינן: כיון דרוב נשים בתולות נישאות, אזלינן בתר רובא, ובודאי בתולה הייתה, ואין צריך עדות גמורה, אלא גלוי מלתא בעלמא הוא, ולכן נאמן. ^[169]

שנינו במשנה: וכן נאמן אדם לומר, זכור אני שהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול לאכול בתרומה, ואוכל אותו אדם בתרומה על פיו:

ומקשינן: ודלמא מה שאכל בתרומה, לאו משום שכהן הוא, אלא שעבדו של כהן הוא, והרי עבדי כהנים אוכלים גם כן בתרומה, אבל כעת אחר שהשתחרר אסור בתרומה, ונמצא אוכל בתרומה שלא כדין?

ומתרצינן: על כרחינו צריך לומר שדין זה מסייע ליה לר' יהושע בן לוי. דאמר ר' יהושע בן לוי אסור לאדם שילמד את עבדו תורה, ולכן אם זוכרהו בבית הספר, על כרחינו שאינו עבד.

ומקשינן: ולא?! - וכי אסור ללמדו? ! והלא תניא - עבד שלוה הימנו רבו, או שעשאו רבו  אפוטרופוס על נכסיו,

והוא שיש גדול עמו. יש דלא קאי אלא אזה כתב ידו של אבא, ובפלוניתא שיצאת בהינומא, אבל שהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול ולאכול בתרומתו, אינו צריך לצירופו של גדול, שאם אתה אומר כן תיפוק משום גדול לבדו, דהא מעלין לכהונה על פי עד אחד. אבל הראב"ד ז"ל אוקמה אכולהו, ומתניתין דהכא רבי יהודה היא דאמר אין מעלין לכהונה על פי עד אחד, וכדמוכח לקמן דמתניתין רבי יהודה היא, דאמרינן תנן כמאן דאמר אין חולקין תרומה לעבד בלא רבו, והיינו רבי יהודה, אלמא מתניתין רבי יהודה היא. ומיהו הני דלקמן דקתני בברייתא נאמן התינוק לומר משפחה זו טמאה ומשפחה זו טהורה וכו', הנהו אפילו לחודייהו בלא צירוף גדול מהימני, משום דהנהו קלא יתירא אית להו ומיפרסמא מלתא, ועבידא לאיגלויי ולא אתי לשקורי.

הימנוה רבנן בדרבנן. ודוקא בגודלן מה שראו בקטנם אבל בקטנן לא הימנוה, וקשיא לן, ומאי שנא מבדיקת חמץ דהימנוה אף בקטנן, כדגרסינן בפרק קמא דפסחים (ד, ב) הכל נאמנים על בדיקת חמץ ואפילו נשים ועבדים וקטנים, ואמרינן התם דכיון דבדיקת חמץ מדרבנן הימנוה רבנן בדרבנן. יש לומר, דהתם שאני, דהא מוקמינן לה בדאמרי אנן בדקנוה, דכיון דאינהו גופייהו בדקי לה דייקי טפי, אבל הכא דלמא אמרי בדדמי. ואפילו לספרים דגרסי התם, כגון דאמרי בדיק ליה. איכא למימר, דכיון דבדיקת חמץ שכיחא בכל שנה וכלהו מתעסקין בה, אף תינוקות דייקי בה טפי אבל בדמיון כתיבות אי נמי, באשה היוצאת בהינומא, ודאי לא דייקי בה כולי האי, דבשמחה בעלמא תינוקות עסוקין, ולא דייקי בעיקר מילתא שפיר. כן נראה לי.

נדחת מפניו ואין הוא נדחה מפניה. פי' קתני לישני יתירא לאשמועי' שהיא נדחת מפניו ואף צריכ' ללכת מרחוק ואין הוא נדחה מפניה אפילו למקום קרוב ודלמא דאגיר אגיר ואתא מה לי אגר איגר או שיש לפניהם שווים בחצר וי"ל דקיימא לן טפי להו טפי מינ' כשהי' דרה במקו' מושכר מלהוציא מחצר שלה כשיש לפניה' בית בחצר ונגדי מנגודין להו פי' אף לאחר השמת' דאי לא מאי נגידי נמי דקאמר שהרי השמת' חמורה מן המחה' כדאיתא בפ' מקום שנהגו הלכך הנכון כדפירשו הגאונים ז"ל ואסקי' דכל היכי דגייסי אהדדי אפילו מן הארוסין אינם נפרעין אלא ע"י שליח והיא הצריכה לעשות שליח בשבילה כשם שאמרו היא נדחית מפניו ואין הוא נדחה מפניה ושמעי' מהכא האשה שאינה צנועה שיש לה תביעה מן האחרים והוא רוצה להתבזות בב"ד ע"י עצמה מזדקיקינן לה ומיהו אם האשה צנועה היא ואינה רוצה להתבזות בב"ד יכלה למנות אנטלר ואפי' היא נתבעת ואפילו למאן שאין נתבע ממנו אנטלר דאלו לדידן כל נתבע שבעולם יכול לימנות אנטלר וכדכתיבנא במסכת שבועות בס"ד:

מתניתין אלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן פי' אע"ג דלענין עדות גמור גדול בעינן כדכתיב ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' ובעדים הכתוב מדבר ובעינן נמי תחילתו וסופו בכשרות כדאתא בפרק מי שמת ובמסכת גיטין בדברים שבמשנתינו הקילו אע"פ שתחילתן היה בפסלות מטעמא דמפרש בתלמודא:

נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא. פי' ואע"פ שלא הכירו אלא כשהוא קטן וה"ה הכא נמי דשרינן ממילא על חתימת קרובו ותנא לא אתיא לאשמועינן הא משום ההיא פשיטא ליה דהכא אינו מעיד על קרובו בשום דבר אלא כתב ידו ואין זה מעלה או מוריד לקרובו כלל ונראה הדברים דה"ה שהדיינים המקיימין העדות יכולין להיות קרובים של עדי השטר שהרי אינם דינם על הקרובים כלום אבל צריך שלא יהיו העדים המעידים על הכתב והדיינים המקבלים עדותם קרובים אלו לאלו ואע"פ שהדיינים מכירים חתימות ידי העדים אין צריכין להינה בפעם ואפילו העד נעשה דיין משים קיום שטרות דרבנן כדאיתא לעיל אפילו הכי יש לחוש בזה משום לעג דעלמא שלא יהא הדיינים קרובים לעדים שהוא פסול כדאמר בירושלמי לא מעידין זה על זה ולא זה על זה משום דרכי שלום ושם פי' הטעם שאם הוזמו הרי הם נהרגין על פי קרובים שהעידו עמהם או שדנו אותם ולפי הטעם ההוא יכולין הדיינים לדון השטר שהוא חתום בקרוביהם דהא בעדות השטר ליכא הזמה שמא אחרוהו וכתבוהו וכפירוש רש"י ז"ל בסנהדרין אבל אין זו שיטת התלמוד דילן דהזמה מילתא אחריתי ומעלמא קאתי להו כדאיתא במסכת סנהדרין גבי הא דתנן ג' אחין ואחד מצטרף עמהן הרי ג' עדות ואין עדות אחד בהזמה וטעם פסול קורבה בתלמוד דילן גזרות המלך הוא שלא יהא הדבר יגמר ע"פ קרוביהם שהם כגוף אחד וכשהעדים קרובים זה לזה אינה חשובים אלא כעד אחד וכשהעדים קרובים להדיינים הרי הוא כעד עצמו נעשה דיין אחר שהעיד ואין כאן דין שלם וכיון שכן יש לגזור בזה אפילו בקיום שטרות דרבנן שאין לקבל אפי' עדות הקרואים וכן דעת מורי הרמב"ן ז"ל. אבל יש מרז"ל שאומרים דבקיום שטרות דרבנן כיון שהעד נעשה דיין אפילו נעשה דיין ע"פ קרובו וכן היה דעת מכרעת ולכ"ע צריך שלא היו עדים הקיום קרובים זה לזה דא"כ אין כאן אלא עד אחד וכן אתה אומר בדיינים וצריך ג"כ שלא יהיה הדיינים ולא העדים קרובים למלוה ולא ללוה שא"כ הרי השטר יגבה בעדי קרובים או בדיינים קרובים נמצא אתה אומר שלא הותרה קרובים בקיום אלא שיהיו המקיימים או הדיינים קרוב לעדים החתומים או שיהא עד קרוב לדיין לדעת קצת מרבותינו ז"ל ובשאר מילי כולהו הקרוב פסול:

גמרא. אמר רב הונא בריה דר' יהושע והוא שיש עמו גדול ודייקי קצת רבנן ז"ל דדוקא עמו בעינן אבל רחוק לא בעינן כי אע"פ ששני העדים המקיימין קרובים וכך נראה הדברים אע"פ שהיה אפשר לדחות הראיה דהכא מאי דאצרכי למימר לפרש מתניתן נקט מתניתן לא אתי לאשמועינן מידי אלא לענין קטטות והא דבעינן גדול עמו היינו הדברים השנוים במשנתינו שצריך שני עדים כגון זה אומר זה כתב ידו של אבא וכגון שמעיד על האשה שיצאה בהינומא אבל לענין תרומה א"צ לצרופו של גדול דא"כ באותו גדול נמי סגי דהא מעלין בתרומה ע"פ עד אחד ואע"ג דהא דתרומה כר' יהודא דאמר אין מעלין לתרומה ע"פ עד אחד וכדאיתא בתלמודא הא מתני' בתרומה דרבנן היא ואפי' לר' יהודא מעלים לתרומה ע"פ עד אחד דמתרומה דרבנן ליוחסין לא מסקינן כדאיתא בפירקין דלעיל ולענין תחומין דרבנן נמי סגי בעד אחד וכן לענין טומאת בית הפרס אבל אחיו דלית ליה לא הא ולא הא קמ"ל ופירוש ומתני' לא זו אף זו קתני ומסברא כיון דקתני אחיו דלית ליה לא הא ולא הא ה"ה לאדם רחוק דעלמא דמ"ש ותנא דמתני נקט והנהו דמסתמא שכיח גבייהו וידעי כתבי דידהו:

הימנוה רבנן בדרבנן וא"ת וכיון דמלתא דרבנן הוא למה אינו נאמן להעיד כשהוא קטן לגבי תרומה וכולהו אסורין דהא נאמן קטן בבדיקת חמץ כדאיתא במסכת פסחים הכל נאמנים על ביעור חמץ אפי' קטנים ופרשינן התם טעמא משום דבדיקת חמץ דרבנן וי"ל דהתם רגלים לדבר משום דבבדיקות חמץ מצוים כל השנה וכולם מתעסקים בה הלכך אפי' תינוקת דייקי בה משא"כ באידך דמתני' דלא דייקי בה טפי ואמר בדדמי ובפרק הגוזל האמינהו קטן לומר מכאן בא נחיל זה כשהיו הבעלים מרדפים אחריהם ואלו מסיחים לפי תומם וקושטא אמר ואומר מכאן יצא נחיל זה והיינו טעמא משום דהתם קנין דרבנן כדאית' התם וטעמא בכה"ג שהבעלים מרדפים אחריהם ומסיחים לפי תומם רגלים לדבר דקושטא קאמר והוא שאמר כן על אחר כדאיתא בירושלמי:

וליחוש דלמא עבד כהן הוא. וא"ת כי הוה עבד כהן מאי הוה דהא ראוי להאכיל בתרומה למכרו דלשיחרור ליכא למיחוש כדמוכח בסמוך אפי' לר"י ותו כי אמרינן בפירקן דלעיל חילוק גרנות חזקה לכהונה אמאי לא פרכינן כי הכא דניחוש דלמא עבד כהן הוא ועוד אלא דהאי ליכא לאוקמי לא כר' יוסי כדאמרינן הכא דע"כ ר' יוסי היא כדאמרינן לעיל ויש לומר דמתניתין קתני שהוא נאמן עליו בתרומה בתורת כהן גמור כדאמרינן לעיל כי אמרינן דנהוג היה מנהג בנים אלמא נאמן עליו גבי אכילת תרומה לו ולבניו בתורת כהן וכיון שזה המעיד קטן היה באותו שעה לכך איכא למיחוש שמא עבד כהן הוא ונהי דהוא גופיה אכיל בתרומה אבל לבני ביתו אין להאכיל אבל בההיא דלעיל שהמעיד הוא גדול ומעיד בפי' שהיה מחלק בתורת כהן תו ליכא למיחש מידי:

מי שיש לו דין עם אשתו שנתגרשה כגון שלוה הימנה אחר שנתגרשה או בעודה תחתיו בנכסי מלוג או שתובעת כתבתה או באי זה צד של תביעה אסור לו לפרעה מיד ליד אלא על ידי אחר ואף אם באו לדין לפני בית דין אין בית דין נזקקין להם לשמוע טענותיהם אלא על ידי אפטרופוס שלה ומכל מקום דוקא בנתגרשה מן הנשואין אבל נתגרשה מן האירוסין אין בה חששא ונפרעת על ידי עצמה ואי חזינן להו דגיסי אהדדי אף בזו אסור וגדולי הרבנים פירשו שמועה זו כלה באשת כהן יש אומרין דוקא בדרך זה שהיא תובעת יכולה למנות אנטלר אבל נתבע אינו יכול למנות אנטלר שאין מעמידין אפטרופוס לנתבע וראיה להם בבבא קמא פרק ראשון ח' ע"ב ובמסכתא זו פרק מי שהיה נשואי צ"ב ע"ב ראובן שמכר שדה לשמעון ואתא בעל חוב דראובן וטריף ליה דינא הוא דאזיל ראובן ומפצי ליה ולא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את דאמר ליה אי מפקת מיניה עלאי הדר הא לאו הכי לא מצי למידן במקום נתבע ואף גדולי הפוסקים כתבוה כן בתשובת שאלה ר"ל דלתובע מעמידין אפטרופוס אבל לא לנתבע ואף גאוני הראשונים שלחוה לישיבות בלשון זה תובע דאי בעי יהיב ליה לנכסיה מוקים אפטרופוס נתבע לא אלא שאף הם נותנים מקום לאשה צנועה למנות הן פנויה הן אשת איש אלא שאם תצטרך שבועה תבוא ותשבע ואף חכמי פורבינצא כתבו בחבוריהם שכל שהאפטרופוס אומר אנא יהיבנא משכנתא בבי דינא במקום הנתבע דאי מחייב אנא פרענא רשאי ויש חולקין בזו ממה שאמרו בתלמוד המערב בשני של סנהדרין הלכה א' כהן גדול דן ודנין אותו והקשה וימנה אנטלר ותירץ הגע עצמך שיש שם שבועה וכי אנטלר בשבועה אלמא כל שאין שם שבועה מיהא ממנה שאם לא כן היה לו להקשות וכי נתבע ממנה אנטלר אלא שאין זו ראיה גמורה שאפשר שמכבודו של כהן גדול הקלו בו כל שאין שם שבועה הא אדם אחר לא וכן הדין שהטוען יכפור בכמה דברים שהנתבע יודה שחזקה אין אדם מעיז וכו' ואף לשיטה אחרת זו של בבא קמא ושל פרק מי שהיה נשואי אינה ראיה לדעתי שמא בזו יכול לדון בשבילו אף בלא הרשאה הואיל ועליה דידיה הדר וכבר הוספנו בדינין אלו בשני של סנהדרין:

המשנה השביעית והכונה בה לבאר ענין החלק החמשי והוא שאמר אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא וזה כתב ידו של רבי וזה כתב ידו של אחי זכור הייתי באשת פלוני שיצאת בהינומא וראשה פרוע ושהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול לתרומתו ושהיה חולק עמנו על הגורן ושהמקום הזה בית פרס הוא ועד כאן היינו באין בשבת אבל אינו נאמן לומר דרך היה לאיש פלוני במקום הזה מעמד ומספד היה לאיש פלוני במקום הזה אמר הר"ם ובתנאי שיעיד עמו גדול זה העדות בעצמו ואז נקל ונדין בו ואלו הדברים כלם אמנם הם ענינים יצטרך בו העדות לבא והם כלם דרבנן לפי שקיום שטרות ותקנת כתבה מנה ומאתים ותחומין וטומאת בית הפרס וכן זאת התרומה אשר תנתן לזה הכהן אשר יעלה לכהנה באלו העדויות החלושים תרומה דרבנן שיהיה זה הדבר אשר תצא ממנו התרומה צומח בעציץ שאינו נקוב כמו שהתבאר בתרומות ומה שדומה לזה ולא יאמן זה העדות באמרו דרך ומעמד היה לפלוני לפי שהוא ממון מבלתי עדות שלם ואין מותר אצלנו ללמד העבד תורה וכן מהעקרים שאין חולקין תרומה לעבד בגורן אלא אם כן רבו עמו ולזה לא תאמר אולי עבד כהן כהן הוא שהעבד לא ישנה לפי שאסור ללמוד אותו כמו שאמרנו ולא יחלוק על הגורן גם כן:

אמר המאירי אע"פ שמת אחד מאלו בעוד שזה קטן והוא נאמן בזה ופירשו בגמרא לא שיהא נאמן לקיימו על פיו לבד אלא כשיצטרף עמו אחר שאין קיום שטרות בפחות משנים על כל חתימה וחתימה ואע"פ שזה קרוב ללוה או למלוה או לערב כשר כל שאינו קרוב לעד שעמו ובתשובות לגדולי הפוסקים ראיתי שצריך לגדול מצטרף עמו שלא יהא קרוב לא ללוה ולא למלוה ולא לערב ולא לעד שעמו וכן אם העידו שנים בגדלן על חתימה שראו בקטנן אינו כלום עד שיצטרף עמו אחר גדול שהכיר החתימה משהגדיל ואף בדרך זה דוקא באלו השלשה שסתמו רגיל עמהם הרבה וסמכו בענין זה הואיל וקיום שטרות דרבנן אקילו גבה ויש מפרשים שאף בשאר כל אדם כן שהרי באחיו אמרו בגמרא דלית ליה אימתא ולא שכיח גביה ואם כן אף בשל כל אדם כן ומכל מקום בתלמוד המערב אמרו ובלבד בדברים שהם רגילים בו ושאר הדברים הנזכרים במשנתנו אינו כן אלא יש מהן שצריך עדות שנים אלא שדיינו שיעידו בו בגדלם מה שראו בקטנם ויש מהם שדיינו באחד שמעיד בגדלו מה שראה בקטנו כמו שיתבאר בפרטים זכורני באשה פלונית שיצתה בהינומא וראשה פרוע והוא הוראה שבתולה נשאת מגבין לה מאתים על פיו שאין זה אלא גלויי מילתא בעלמא ואינו צריך עדות אלא פירסום הדבר וזו צריכה לשנים אלא שדיינו ששניהם יעידו בגדלן על מה שראו בקטנן זכורני שהיה איש פלוני יוצא מבית הספר ר"ל כשהיינו למדים יחד לטבול לאכול בתרומה לערב מאכילין אותו תרומה לערב על פיו ובזו דיו בעד אחד שיעיד בגדלו על מה שראה בקטנו ומכל מקום פירשוה בגמרא דוקא לתרומה דרבנן אבל לתרומה דאורייתא אע"פ שבעד אחד מאכילין לו דוקא בעד שראה בגדלו ושהיה חולק עמנו בגורן ר"ל שכהן אחר הידוע בכהן מעיד עליו כך וכשר אף בעד זה לבד כשהעיד בגדלו על מה שראה בקטנו ושמא תאמר בשני אלו נחוש שמא עבד כהן הוא תירצו בגמרא בראשונה שאסור לאדם שילמוד עבדו תורה ומאחר שמבית הספר היה יוצא לאו עבד הוא ובשניה תירצו שאין חולקין תרומה לעבד אלא אם כן רבו עמו ושהמקום הזה בית הפרס ר"ל שדה דנחרש בו קבר שעושה בית הפרס עד מאה אמה כמו שביארנו ענינו בחגיגה ובהרבה מקומות ויש לחוש בו למגע של עצם כשעורה ועדותו בזו הוא מתוך שהיה אביו מונעו מליכנס לשם שלא לטמא טהרותיו וכל שעברו שם טהרות תולין על פיו אע"פ שלא היו מוחזקים בטומאה זו ומכל מקום אם העיד שאבד בו הקבר שדינו בשריפת התרומה אין שורפין על פיו ויש מפרשים דבר זה לקולא ר"ל שאם העיד שנידש או נופח טהור וכן נראה מסוגיית הגמרא שאמרו בית הפרס דרבנן כלומר מה טעם נאמן בה מפני שבית הפרס עצמו אף קודם דישה וניפוח אינו אלא מדרבנן וכן אם היה נודע בבית הפרס והעיד שלא היו נזהרים בו אלא עד מקום פלוני נאמן ופירושו שהמקום הזה לבד הוא בית הפרס ולא עוד:

ועד כאן היינו באים בשבת ר"ל שלא היו אבותינו מוחין בידינו ונאמנין שלא להצריך מדידה עד אותו מקום הואיל ותחומין דרבנן כמו שיתבאר במקומו שאפילו עבד ושפחה נאמנין בכך ושמא תאמר אף קטן עצמו יהא נאמן בה כבדיקת חמץ התם הוא דאמרי אנן בדיקניה אבל אם אמרו פלוני בדקו אין נאמנין ובראשון של פסחים תירצנוה בדרך אחרת והכל אמת:

אבל אינו נאמן לומר דרך היה לפלוני במקום הזה לילך בו לכרמו או לשדהו או מעמד היה לו לפלוני במקום הזה להספיד בו מתיו כשמוליכם לבית הקברות שכל אלו אפוקי ממונא הוא ואע"פ שקיום שטרות גם כן אפוקי ממונא הוא התם הוא משום דרבנן הוא וכן כתבה משום דרוב נשים בתולות נשאות וגלויי מילתא בעלמא הוא:

ושאכלנו בקצצה של פלוני ופירשו בגמרא שכשהיה אחד מן האחים נושא אשה שאינה כשירה באין בני משפחה ומביאין חבית מליאה פירות ושוברין אותה באמצע רחבה ואומרים אחינו בית ישראל שמעו אחינו נשא אשה שאינה הגונה לו ומתיראים אנו שמא יתערב זרעו בזרענו באו וקחו לכם דוגמא לדורות שלא יתערב זרעו בזרענו וזו היא קצצה שתינוק נאמן עליה ובזו פירשו גדולי המחברים שבעדות אחד שיעיד בה על מה שראה בקטנו חוששין לו ובשנים פוסלין אותו ובתלמוד המערב הלכה י' פירשו שאם היה מניחה היו חוזרין פעם אחרת לעשות כן ואומרין חזר פלוני למשפחתו:

ושהיינו מוליכין חלה ומתנות לפלני כהן על ידי עצמו ר"ל שהוא מעיד אני בעצמי הייתי מוליכה אבל אם היה מעיד רואה הייתי שהיו מוליכין לו אינו כלום אלא אם כן ראה משהגדיל ויש מפרשים אף כשראה משהגדיל:

וכלן אם היה גוי ונתגייר או עבד ונשתחרר והעידו משנתגייר או נשתחרר על מה שראו בגיותו ועבדותו אין נאמנין ור' יוחנן בן ברוקא אומר נאמנין והלכה כתנא קמא ולמדת מכל מקום שבקטנותו אינו נאמן מכלום ואע"פ שבבדיקת חמץ אמרו הימנוהו רבנן בדרבנן התם דאמרי אנן בדיקניה אבל להעיד על אחרים בקטנותם בשום דבר לא ואף למי שגורס שם דאמר בדיק ליה מכל מקום שב ואל תעשה שאני ר"ל שלא להצריכו בדיקה אבל לעשות מעשה על פיו כגון ליתן תרומה ולהוליך טהרות בבית הפרס וכל שכן להוציא ממון לא והוא שאמרו על משנה זו בתלמוד המערב הלכה י' לא אמרו אלא בגדלן הא בקטנן לא:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ומה שנכנס תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה כך הוא:

ת"ש המגרש את אשתו לא תנשא בשכונתו. פי' לפי שמכרת ברמיזותו ובקריצותו ושמא יבואו לידי עבירה. ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי. פי' שמא יבוא עליה וכהן אסור בגרושה [אם היה כפר קטן] זה היה מעשה ואמרו כפר קטן נידון כשכונה:

איבעי' להו מי נדחה בפני מי ת"ש דתניא היא נדחת מפניו והוא אינו נדחה מפניה. ואם היתה חצר שלה הוא נדחה מפניה איבעיא להו היתה חצר של שניהם מהו. ת"ש היא נדחית מפניו דטלטולא דגברא קשה מדאיתתא:

ת"ר לוה ממנה בנכסי אביה. פי' בעודה תחתיו שהי' בידה נכסי מלוג ובכהן שגירש את אשתו מיירי ה"ז אינה נפרעת אלא על ידי שליח. פי' ולא ע"י עצמה שלא יתקרבו בדבריהם. א"ר ששת כי אתו לקמן לא מזדקקינן להו. ר"פ אמר שמותי משמתינן להו ר"ה ברי' דר"י אמר נגידי נמי מנגדינן להו. אמר ר"נ תנא באבל רבתי פי' מסכתא היא וקרי' אותה מס' שמחות ומשנה ראשונה שלה זו היא הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו בד"א בשנתגרשה מן הנשואין אבל נתגרשה מן האירוסין נפרעת ע"י עצמה שאין לבו גס בה. ההוא ארוס וארוסתו דאתו קמי' דרבא אוקי רבא שליח בינייהו. פי' בפניו היו הוה יתיב ר"א ב"מ קמי'. א"ל למה ליה למר כולי האי והאר"נ תנא באבל רבתא וכו'. א"ל ה"מ היכי דלא גיסי אהדדי הכא הא חזינא דגיסי אהדדי. פי' שמכירין זא"ז ברמיזות ובקריצות:

מתני' ואלו נאמנין להעיד בגודלן על מה שראו בקוטנן. פי' אע"ג דבעינן ראי' והגדה בכשרות הכא נאמנים על ראיית קטנותם משום דהוה מדרבנן ודוקא להעיד בגודלן על מה שראו בקוטנן אבל להעיד בקטנותם לא פי' שאם יאמר הקטן זה כת"י של אבא אין משגיחין בדבריו דאמרי' אין ממש בדבריו אבל כשהגדיל ומעיד על ראיית קטנותו אמרי' אי לאו דקים לי' שפיר לא הוה מסהיד בגודלו. נאמן אדם לומר זה כת"י של אבא זה כת"י של רבי זה כת"י של אחי. פי' ומקיימים השטר על פיו. ואע"פ שמתו בעוד זה קטן. שנמצא שמעיד עכשיו כשהוא גדול על ראיית קטנותו נאמן הוא משום דקיום שטרות דרבנן. זכור אני באשת פ' שיצאת בהינומא וראשה פרוע פי' והוא סימן שנשאת בתולה וכתובתה מאתים כדאמרינן בריש פירקן. ושהיה איש פ' יוצא מבית הספר לטבול לתרומתו ושהיה חולק עמנו בגורן ושהמקום הזה הוא בית הפרס אבל אינו נאמן לומר דרך הי' לאיש פלוני במקום הזה מעמד ומספד הי' לפלוני במקום הזה. פי' דאפוקי ממונא הוא ובעי' עדות מעלייתא והיינו טעמא דכתובה דרוב נשים בתולות נשאות:

אמר ר"ה ברי' דר"י והוא שיש גדול עמו. פי' דשני עדים צריך להעיד על חתימ' שהיא שלהן כדאמר לעיל דע"כ לא פליגי רבנן עלי' דר' אלא בז"א זה כתבי אבל זה כתב חבירי מודו רבנן דבעינן שנים עדים על כל חתימה וחתימה והכא אמר ר"ה דוקא ראיית קטן א' הכשירו ולא ראיית שני קטנים שאם היו שניהם מעידין בגודלן על מה שראו בקוטנן אינן נאמנים אלא בעי' שיהא א' גדול מעיד על ראיית קטנותו. וצריכא דאי אשמעינן אביו משום דשכיח גבי' פי' ונותן עיניו בקטנותו מכתב יד אביו אבל רבו אימא לא ואי אשמועינן רבו משום דאית ליה אימתי' דרביה אבל אביו אימא לא ואי אשמיענן הני תרתי אביו משום דשכיח גבי' ורבו משום דא"ל אימתי' אבל אחיו דלא הא ולא הא אימא לא קמ"ל. כיון דקיום שטרות דרבנן. פי' דמדאורייתא לא בעי קיום דאר"ל עדים החתומים ע"ה נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד הימנוה רבנן בדרבנן פי' בדבר שהוא מדבריהם האמינוהו. ואין זה עוקר דבר מן התורה אלא הם אמרו והם אמרו. הם הצריכו העדות והם הכשירו בו את אלו ודוקא באלו שהוא רגיל בהן הוא נאמן אבל על כתב נכרים אינו נאמן להעיד על ראיות קטנותו דדילמא לא קים ליה שפיר ואפילו אמר אני ראיתי כשחתם בשטר זה אין ראיית הקטן עדות עד שיאמר כי אני מכיר בחתימתו ודוקא הקרוב מעיד על חתימת הקרוב ואין זה נוגע בעדותו שאין מגיע לקרובו שום הנאה והפסד אלא למלוה וללוה מגיעים. אבל אם היו העדים קרובים למלוה או ללוה או שהי' שניהם קרובים זל"ז אינן נאמנים להעיד על החתימה שאין מוציאין ממון ע"פ קרובים. ואע"ג דקיום שטרות דרבנן ראיית קטן הוא דהכשירו בהן חכמים. אבל לא עדות קרובים:

זכור הייתי וכו' מ"ט כיון דרוב נשים בתולות נשאות גלוי מילתא בעלמא הוא לברר הדבר. פי' אע"ג דבמידי דממונא לאו מהימן דלאו עליה בלחוד סמכי אלא על הרוב. וה"ה דבעינן נמי הכא והוא שיש גדול עמו ששני עדי' צריך בעדות הינומא כדתנן אם יש עדים שיצאה בהינומא וראשה פרוע וכל היכא דבעי' שני עדים בעינן שיהא גדול עמו שלא יעידו שניהם על ראיית קטנותן:

ת"ש היא נדחי' מפניו כו' עד דגייסי אהדדי:

מתני' ואלו נאמנין כו' א"ר הונא ברי' כו' עד אבל אחיו דלא כו' קמ"ל דכיון דקיו' שטרו' דרבנן הימנו רבנן בדרבנן וכיון דאפי' באחיו מהימן ה"ה לאונ' אחרינ' דעלמ' והא דבעי' הכא גדול. גדול הוא דבעי' אבל רחוק לא בעינן דלקיו' שטרו' לא בעינן רחוקי' אלא אפי' קרובי' והא דאמרי' הכ' טעמ' דכיון דקיו' שטרות דרבנן הימנו' רבנן בדרבנן לאו קרובי' אלא לפי שמעידין על שעה שהיו קטני' שהיו פסולין לכל בירוש' אמרו קרובי' אין מעידי' לא זה ע"ז ולא עם זה ולא בפני זה ואמרו הטע' שם לפי שאם הוזמ' משלמין על פיה' ולפ"ז כת' א"ז הרב בעל המאו' ז"ל דה"ט דבקיו' שטרי' קריבי' כשרי' לפי שא"א בהן כלומר בעידי השט' בהזמ' שאין הזמה אלא בעל פה דהזמ' חדו' הו' ואין לך בו אלא חדושו בלבד אבל אין שטת גמרתנו כן שהרי אמרו במס' סנהדרין הרי אלו ג' עדויו' והן עדו' א' להזמ' ואמרי דהזמא מילת' אחריתי הי' ולפי גמרתנו טע' פסו' קרובי' גזיר' מלך הו' וכן הדין בעידי קיו' שהו' צריך שלא יהיו קרובי' זה אל זה ולא לבעלי הדין ולא לדיינין לא לדייני הקיו' ולא לדייני המלו' אבל לעדי' החותמין על השט' אין לנו לפי שהעדי' כיון שחתמו הרי הם כאלו נסתלקו מכאן והימנינהו רבנן. וראוי לספק בעדי' שהעידו בב"ד ונחקר' עדותן אם נאמני' קרובים להעי' עליה כך וכך העידו פלוני ופלוני בב"ד של פלוני. אבל וודאי הדיינין על עיקר המלו' אינן רשאין להיו' קרובים לעידי השט' כדי שלא יהא כל המעש' נגמ' ע"פ קרובי' ואשתכ' השת' דכולי ממונ' מפקי ע"פ קרובי' אלו היו עידי השט' ודייני המלוה קרובי' וכן דעת רבינו נ"ר ודייני ההיו' יכולין להיו' קרובי' לעידי השטר ואפי' בדינין ע"פ עצמן במכירין חתימתן. ודייני המלו' יכולין להיות קרובים לדייני הקיום ובלבד שלא יסמכו על פיהם אלא ע"פ אחרים המכירין חתימתן או ע"פ עצמן:

וליחוש דילמ' עבד כהן הוא. כלומר וליחוש דאי יהבינן ליה השתא תרומה אתי לאסוקי ואמרי כהן הוא:

במאי עסקינן אילימא בחצר שלו פשיטא. אם תאמר תקשי לך נמי סיפא דקתני אם היתה חצר שלה הוא נדחה מפניה פשיטא יש לומר כל היכא דשמעינן רבותא ברישא איכא למימר דסיפא תנא משום רישא. מ"מ יצ"ו. וי"א בסיפא לא קשיא ליה דקמ"ל שלא תאמר טלטולא דגברא קשי מדאיתתא נהי דלא הוה פשיטא לן דמהאי טעמא בחצר של שניהם היא נדחית אבל סברתינו היתה נוטה דטלטולא דגברא קשי טפי ויש לי להוכיח דהשתא נמי הוה סבירא לן דטלטולא דגברא קשי מדדחי' דילמא דאגור מיגר והא איכא דאגור מיגר דתרווייהו שוין בה והיא נדחית מפניו מיהו בחצר של שניהם הוה מספקא לן אם היא נדחית משום דכל כבודה בת מלך פנימה ולאו אורחה לשכור בתים. שיטה ישנה:

ודילמא דאגור מיגר. ואם תאמר מה לי אגור מיגר או שיש לשניהם בית בחצר דהא והא שניהן שוין בחצר. ויש לומר דאפילו קיל טפי להודיע כחה טפי מיניה כשהיא דרה במקום מושכר מלהוציאה מחצר שלה כשיש לשניהם בית בחצר. הריטב"א ז"ל:
ת"ר לוה הימנה בנכסי אביה פרש"י ז"ל לוה ממנה כשהיתה יושבת תחתיו מנכסי מלוג שלה וי"א שלותה היא מאביה והלותה לבעלה וגרשה ומת אביה ותובעת חובה. ואם תאמר אמאי לא נקט אינה נפרעת כתובתה על ידי אחר. יש לומר אורחא דמילתא נקט דאילו כתובתה לאלתר כשגרשה מתרעמת ונפרעת ממנו. שיטה ישנה:

נגודי נמי וכו'. פי' שמותי ונגודי דאי אמרת נגודי בלבד נמצא שהוא מיקל דהא שמתא חמירא מנגודי כדאמרינן בפסחים [נב א'] במערבא ממנו אנגידא וכו' ורב הונא ודאי להחמיר אתי דהא קאמר נגודי נמי. שיטה ישנה והריטב"א ז"ל:
וכן כתבו התוספות ז"ל אלא דלא מכרעי מדקאמר נמי דאפשר דלא הוו גרסי נמי אלא מדהוה בתרא עיין בתוס':

באבל רבתי. כתב רש"י ז"ל מסכת היא וקורין אותה מס' שמחות וזו היא משנה ראשונה הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו. פי' לפירושו הוקשה לו ז"ל אמאי קראו אותה מסכת שמחות ולא קראו אותה על שם תחלת המסכת כמו מסכת משקין מסכת ביצה. ותירץ ז"ל לפי שהמשנה הראשונה הגוסס לכך לא קראו אותה על שם תחלתה דאין קוראין שם של פורעניות כנ"ל:
ואי גייסי בהדדי כלומר שאנו מכירין בהן שאין מתביישין זה מזה אפילו מהאירוסין נפרעת על ידי אחר. ר' יהונתן ז"ל:
מתניתין אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן פי' דאף ע"ג דלעדות גדול בעינן כדכתיב ועמדו שני האנשים ובעדים הכתוב מדבר ובעינן נמי שתהא תחלתו וסופו בכשרות כדאיתא בפ' מי שמת ומסכת גיטין ובדברים אלו שבמשנתנו הקלו אע"פ שתחלתן היה בפסלות מטעמא דמפרש בגמרא:
נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא פי' ואף על פי שלא הכירו אלא כשהוא קטן וה"ה נמי דשרינן הכא ממילא להעיד על חתימת קרובו והכא לא אתא לאשמועינן הא משום דפשיטא ליה דהכא אינו מעיד על קרובו בשום דבר אלא על כתב ידו ואין זה מעלה ומוריד לקרובו כלל ונראין הדברים דה"ה שהדיינין המקיימין העדות יכולין להיות קרובים לעדי השטר שהרי אינן דנין על קרובם כלום אבל צריך שלא יהיו העדים המעידים על הכתב והדיינין המקבלין עדותן קרובין אלו לאלו ואף על פי שהדיינין המכירין חתימות ידי עדים אין צריכין להעיד בפניהם ואפילו העד נעשה דיין משום דקיום שטרות דרבנן כדאיתא לעיל אפילו הכי יש לחוש בזה משום לתא דעלמא שלא יהיו הדיינין קרובים לעדים שהוא פסול כדאמרינן בירושלמי אין מעידין לא זה על זה ולא זה עם זה ולא זה בפני זה ושם פירשו הטעם שאם הוזמו הרי הן נהרגין על פי קרוביהן שהעידו עמהם או שדנו אותם ולפי הטעם יכולין דיינין לדון שטר שהוא חתום בקרוביהם דהא בעדות בשטר ליכא הזמה שמא איחרוהו וכתבוהו וכדפרש"י בסנהדרין אבל אין זו שיטת גמרא דילן דהזמה מילתא אחריתי הוא ומעלמא קאתי להו עונש וכדאיתא במסכת סנהדרין [כח א'] גבי הא דתנן שלשה אחין ואחד מצטרף עמהן הרי אלו שלש עדיות והן עדות אחת להזמה וטעם פסול דקורבא בגמ' דילן גזרת מלך הוא שלא יהא הדבר נגמר על פי קרובין שהם כגוף אחד וכשהעדים קרובים זה לזה אינן חשובים אלא כעד אחד וכשהעדים קרובים לדיינין הרי הוא כאילו העד עצמו נעשה דיין אחד שהעיד ואין כאן דין שלם וכיון שכן יש לגזור זה אפילו לקיום שטרות דרבנן שלא יקבל דיין עדות קרוביו. וכן דעת מורי הר"א הלוי ז"ל. אבל יש מרבותי אומרים דבקיום שטרות כיון שהעד שהעיד נעשה דיין אף נעשה דיין על עדות קרובו וכן היתה הדעת מכרעת ודכ"ע צריך שלא יהו עדי הקיום קרובים זה לזה דאם כן אין כאן אלא עד אחד וכן אתה אומר בדיינים צריך גם כן שלא יהיו העדים ולא הדיינים קרובים לא למלוה ולא ללוה שאם כן הרי השטר נגבה בעדות קרובים או בדיינים קרובים נמצאת אתה אומר שלא הותרה קורבה בקיום אלא שיהיו המקיים או הדיין קרוב לעד החתומים או שיהא העד קרוב לדיין לדעת קצת [רבותי] ודעתי ובשאר מילי כולהו הקרוב פסול. הריטב"א ז"ל:
גמרא הא דאמר רב הונא בריה דרב יהושע והוא שיש גדול עמו לא קאי אלא אקיום שטרות ואיצתה בהינומא דאפוקי ממונא נינהו דאילו אתרומה ובית הפרס ובתחום שבת אי כשיש גדול עמו תיפוק ליה דאותו גדול נאמן לבדו. שיטה ישנה:
והוא שיש גדול עמו דייקי קצת רבנן ז"ל דדוקא גדול עמו בעינן אבל רחוק לא בעינן כי אף על פי ששני העדים המקיימין קרובים לעדים החתומים הרי הם כשרים אם אינם קרובים זה לזה וכן נראין הדברים אף על פי שהיה אפשר לדחות הראיה דהכא מאי דאצטריכא ליה למימר לפום מתני' נקט דאילו במתני' לא אתא לאשמועינן מידי אלא לענין קטנות והא דבעינן גדול עמו היינו לדברים השנויין במשנתינו שצריך שני עדים כגון זה אומר כתב ידו של אבא וכגון שמעיד על האשה שיצאת בהינומא אבל לענין תרומה אין צריך לצירופו של גדול ואם כן באותו גדול סגי דהא מעלין לתרומה על פי עד אחד ואף על גב דאוקים להא דתרומה כרבי יהודה דסבר אין מעלין לתרומה על פי עד אחד וכדאיתא בגמרא הא מתני' בתרומה דרבנן היא ואפילו לרבי יהודה מעלין לתרומה על פי עד אחד דמתרומה דרבנן ליוחסין לא מסקינן כדאיתא בפירקין דלעיל ולענין תחומין דרבנן נמי בעד אחד סגי וכן לטומאת בית הפרס. הריטב"א ז"ל:

משום דאית ליה אימתיה וכשמלמדו נותן עיניו בכתיבתו וכדי לכתוב כמותו אבל אביו דליכא אימתא כו'. תלמידי הר"י ז"ל:
אבל אחיו דלא הא ולא הא אימא לא קמ"ל פי' ומתני' לא זו אף זו קתני ומסתברא דכיון דקתני אחיו דלא הא ולא הא ה"ה לאדם רחוק דעלמא דמאי שנא ותנא דמתני' נקט הנהו דמסתמא שכיח גביה וידע כתבא דידהו. הריטב"א ז"ל:
וכבר כתבתי במתני' מה שכתבו תלמידי הר"י ז"ל בזה. והרא"ש ז"ל כתב בתוספותיו וז"ל זה כתב ידו של אחי ודוקא אהני תלת אבל איניש דעלמא לא מפורש בירושלמי ע"כ ועיין בפסקין:

הימנוהו רבנן בדרבנן. ואם תאמר וכיון דמילתיה דרבנן הוא למה אינו נאמן להעיד אפילו כשהוא קטן לגבי תרומה וכולהו איסורין דהא נאמן קטן בבדיקת חמץ כדאמרינן בפ"ק דפסחים הכל נאמנים על ביעור חמץ אפילו קטנים ופירש טעמא התם משום דבדיקת חמץ דרבנן. ויש לומר דהתם רגלים לדבר לפי שבדיקת חמץ מצויה בכל שנה וכולם מתעסקין בה הילכך אפילו תינוקות דייקי בה [משא"כ באידך דמתני' דלא דייקי בה] טפי ואמר בדדמי ובפרק הגוזל האמינו קטן לומר בכאן יצא נחיל זה כשהיו בעלים מרדפין אחריהם ואלו מסיחין לפי תומם ואומרים מכאן יצא נחיל זה והיינו טעמא משום דהתם קנין דרבנן כדאיתא התם ובכה"ג שבעלין מרדפין אחריהם והם מל"ת רגלים לדבר דקושטא אמרו והוא שאומרים כן לאלתר כדאיתא בירושלמי. הריטב"א ז"ל:
וז"ל שיטה ישנה ואית דגרסי התם בדיק ליה. ויש לתרץ לאותה גירסא דהתם מהמניה משום דאי בעו מצו למבדקיה השתא בפנינו והרי בידם לתקן וליכא לאקשויי תרומה נמי הרי בידו להאכילו בתרומה דאיכא למימר קטן לא יכול להחזיקו בתרומה דאין מעשיו כלום. וקשיא לי אם כן בית הפרס דבידו לתקן ולנפח אמאי לא הימנוהו עליו בקטנו. ויש לומר דילמא קטן לא ידע למנפח וידע לבדוק מחמץ שרגיל בו. אמי"ץ. ועוד יש לומר התם דשב ואל תעשה הוא הימנוהו שלא להצריכו בדיקה אבל לעשות מעשה על פיו כגון לתת תרומה ולעשות טהרות בבית הפרס ולאפוקי ממונא לא מהמנינן להו א"נ יש לומר דברים הקבועים לעולם כגון מצות בדיקה שקבועה בכל שנה בההיא מהמנינן להו בדרבנן ולא נהירא דאם כן בתחומין אמאי לא ובעירובין פרק כיצד מערבין נמי גרסינן גבי תחומין לא אמרו חכמים הדבר להחמיר אלא להקל ואפילו עבד ושפחה נאמנין ואילו קטן לא קתני וטעמא דעבד ושפחה דמהימני מפני שגם הם מוזהרין במצות שבת כמו האנשים ועוד דשבת היא מצוה תדירה בכל שבוע ובדברים שהם ענין צרכי הבית ותדיר בכל יום נשים נאמנות אפילו בדאורייתא כגון בנקור בשר ובמליחתו ובספירת נדה. ע"כ:
וז"ל הרשב"א ז"ל י"ל דהתם שאני דהא מוקמינן לה כדאמרי אנן בדקנוה דכיון דאינהו גופייהו בדקו לה דייקי טפי אבל הכא דילמא אמרי בדדמי ואפילו לספרים דגרסי התם כגון דאמרי בדיק ליה איכא למימר דכיון דבדיקת חמץ שכיח בכל שתא וכלהו מתעסקין בה אף תינוקות דייקי בקטפי אבל בדמיון כתיבות א"נ באשה יוצאה בהינומה ודאי לא דייקי בה כולי האי דבשמחה בעלמא תינוקות עסוקין ולא דייקי בעיקר מילתא שפיר כנ"ל. ע"כ:

כיון דרוב נשים וכו'. גלויי מילתא בעלמא הוא אין פירושו דכיון דגלויי מילתא הוא לא משקר דהא אין אנו חוששין שישקר מדעת אלא שיטעה במחשבתו משום דבקטנו לא דק. ועוד א"כ בתחומין דגלויי מילתא בעלמא היא מאי שנא דמהימנינן ליה משום דתחומין דרבנן אלא ה"פ כיון דרוב נשים בתולות נשאות לא היינו צריכין לעדות גמורה אלא בפרסום דתרי בעלמא סגי ובגלויי מילתא שיצא הדין לאור ויתפרסם הדבר בלא גמגום וכך פרש"י ז"ל. שיטה ישנה:

וליחוש דילמא עבד כהן הוא. ואם תאמר וכי הוי עבד מאי הוי דהא ראוי לאכול בתרומה למכירה ולשחרור ליכא למיחש כדמוכח בסמוך ואפילו לרבי יוסי ותו כי אמרינן בפרק דלעיל חלוק גרנות חזקה לכהונה אמאי לא פרכינן כי הכא דניחוש דלמא עבד כהן הוא ולא עוד אלא דבההיא ליכא לאוקמה דלא כר' יוסי כדאמר הכא דההיא ע"כ ר' יוסי היא כדמוכח לעיל. ויש לומר דמתניתין קתני שהוא נאמן עליו לתרומה בתורת כהן גמור וכדאמרינן לעיל כי אמרינן דנהיג ביה מנהג בנים דאלמא נאמן עליו להאכילו לו ולבניו בתרומה בתורת כהן וכיון שזה המעיד הוא קטן באותה שעה איכא למיחש שמא עבד ונהי דהוא גופיה אכיל בתרומה אבל לבני ביתו אין להאכיל אבל בההיא דלעיל שהמעיד הוא גדול ומעיד בפי' שהיה מחלק בתורת כהן תו ליכא למיחש מידי.ע"כ הריטב"א ז"ל:

מסייע ליה לרבי יהושע בן לוי וכו'. והילכך הכא נמי כיון שמעיד שהיה יוצא מבית הספר לטבול ודאי מוכחא מילתא שכן בדין שאם היה עבד לא מניחו רבו ללמוד תורה בקביעות עם מלמד דאסור לאדם שילמד את עבדו תורה. תלמידי הר"י ז"ל:

ולא והתניא וכו'. פי' ובלא זה לרבי יהושע בן לוי בלחודיה לא תקשי ולא מידי דהוה יכילנא לשנויי דשאני בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה וכמו שחילק הרמב"ם ז"ל בה' ת"ת לגבי לימוד הבת דהויא לה כאלו מלמדה תפלות ומיהו במתני' דקתני יוצא מבית הספר דסתמו היינו תורה שבכתב הילכך קשיא כנ"ל:

לאכול בתרומתו בתרומה דרבנן פי' לתרומה דרבנן מהימנינן להו אבל לא להאכילו בתרומה דאורייתא. וכן נראה מפרש"י ז"ל. וקשיא ליה למורי יצ"ו והא אתי לאסוקיה מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא ותירצה בתרומה דרבנן בחוצה לארץ דליכא למגזר משום תרומה דאורייתא אי נמי בתרומה דרבנן בארץ ולרבי יהודה דאמר מעלין מתרומה ליוחסין שאין מעלין מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא דהוי כמאן דמסקא ליה ליוחסין כדאמר רבי יהודה דאין מעלין לתרומה על פי עד אחד משום דהוי כמאן דמסקינן ליה ליוחסין וכן משמע מדתריצנא לעיל וכי מסקינן ליוחסין מתרומה דאורייתא מתרומה דרבנן לא מסקינן ומינה משמע דמתרומה דרבנן לא מסקינן לדאורייתא כיון דלא מסקינן מינה ליוחסין ומתני' ודאי ר' יהודה כדמוקים לה לקמן דאמרינן תנן כמ"ד אין חולקין וכו' ומפרשינן טעמא דר' יהודה משום דמעלין מתרומה ליוחסין. ר"ת. שיטה ישנה:

תד"ה אלו נאמנים כו' משמע דבקוטנן לא מהימן כו' מוקי לה בגמ' בתרומה דרבנן וקשה כו' עכ"ל מכל אינך דקתני במתני' ל"ק להו דאף על גב דמדרבנן נינהו הרי לא האמינו בהו אלא שנים דהיינו שיש גדול עמו אבל מתרומה דהאמינו את זה שראה בקוטנו אפילו אין עוד עמו אחר כמו שהוכיחו התוספות לקמן קשיא להו שפיר אמאי לא מהימן גם בקוטנו כי התם גבי חמץ וק"ל:

בד"ה ודלמא עבד כו' דבפרק נושאין כו' דלמא אתי לאסוקיה ליוחסין כו' עכ"ל צ"ע דמאי משמע ליה סוגיא דפרק נושאין טפי מסוגיא דהכא דמשמע נמי הכא דמשו"ה אין חולקין משום דמעלין כפרש"י לקמן [ד"ה] במקומו של ר"י מש"ה אמר אין חולקין ואם יש לבעל דין לחלוק לפרש להיפך דבמקומו של ר"י היו מעלין משום דאין חולקין ה"נ איכא לפרושי ההיא דפרק נושאין ע"ש וי"ל בדוחק ודו"ק:

בא"ד וי"ל דלא שכיחא כו' כי ירא פן יבדקוהו ויתברר שהוא עבד כו' עכ"ל היינו היכא דמכירין אותו שהוא עבד הוא ירא לשאול תרומה אחר שישתחרר פן יתברר הדבר ולכך היו חולקין לו כל זמן שמכירין בו שהוא עבד אי לאו משום טעמא דמעלין אבל במתני' דהכא דאין אנו מכירין אותו שהוא עבד ודאי דאינו ירא לשאול גם אחר שישתחרר ולכך פריך ודלמא עבד כהן כו' ודו"ק:

[טלטולא דגברא קשה כו'. מפורש פ"ב דסנהדרין]:

תוס' בד"ה כפר קטן נדון כמבוי וטעמא כו' כצ"ל. ונ"ב עיין בפיסקי התוס' וכן גריס הרמב"ם והסמ"ג אך האשר"י גריס שכונה לפי שהוא סבר שכונה גדולה ממבוי וק"ל:

גמרא ואלא בחצר שלה והתניא אם כו'. מכאן סתירה למש"כ התוס' בברכות (כד) דהיכי דמביא מההיא ברייתא דעסיק בה לא אמר והתניא אלא והקתני ע"ש:

גמ' שם משום דאית ליה אימתיה דרביה. נראה דר"ל לכן אי לא הוה קים ליה בבירור שזהו כת"י היה ירא לומר על הספק פן יוכיחנו על פניו שקר העדת בי:

תד"ה אלו. דבפ' המדיר תנן ולא קוצה לה חלה. כצ"ל:

שאין לבו גס בה. נ"ב דלאו ביהודה קאי:

תוס' סד"ה קיום כו'. נ"ב עמו"ק ח"מ (סכ"ח) ונ"ל עוד הא דקיום שטרות דרבנן מיירי בחתומין על השטר עדים שאנו מכירים אותם והיו ידועים כחיים בזמן ההוא הכתוב בשטר. אמרינן ודאי לא חציף אנש מסתמא לזייף ח"י דלמא שיילינהו אתו ומכחשי ליה. ואף אם אח"כ הלכו למד"ה או שמתי. הרי השטר בחזקתו. אא"כ אית ביה ריעותא. אבל בעדים דלא ידעינן להו לגמרי. ודאי חספא בעלמא הוא אי לא קיימו. ובכה"ג כ"ע מודו בשטר שמודה בו צריך לקיימו דנאמן הלוה כי טעין פרוע. ואית לן דר"נ דא"ל קיים שטרך וחות לדינא (לעיל י"ט א'). ול"פ אי צריך לקיימו אי לא. אלא בגוונא דפרישית. כשעדיו ידועים וניכרים לנו דהויא מלתא דעבידא לאגלויי דלא משקרי בה אינשי:

תוס' ד"ה והוא וכו' לא קאי אתרומה. עי' עירובין דף נט ע"א תוס' ד"ה אפילו עבד:

תד"ה והוא. דלהכי מוקי בתרומה דרבנן כיון דסבר תנא דמעלין מתרומה ליוחסין.
תמוה לי דמה צריכי לזה הא בפשוטו ניחא דבתרומה דאורייתא ממנ"פ אי מעלין ליוחסין מה מהני עדות גרוע לזה דהא יעלו ליוחסין ואי אין מעלין ממילא ע"א כשר לחוד מהני, ואם אין גדול עמו אמאי נאמן בדאורייתא על מה שראה בקטנו, אע"כ בתרומה דרבנן ומיירי באין גדול עמו ומ"מ נאמן בדרבנן על מה שראה בקטנו, וצ"ע.
גם כל אריכות דבריהם אינו מובן אמאי לא הוכיחו בפשוטו דלא קאי אתרומה דהיכא דמעלין לא מהני גדול עמו, והיכא דאין מעלין בגדול לחוד תסגי:

רש"י בד"ה ואם היה כהן אפילו לא ניסת עכ"ל. לכאורה משמע מפירושו דלא כפירוש התוספות דלפירושם דוקא אם לא ניסת איירי דבניסת דחמירא ליה א"צ להרחיק אלא כדי שכונה ואפשר לומר דלשון אפי' שכתב רש"י לאו לענין שיעור הרחקה איירי אלא לענין עיקר הדין דבאשת ישראל פשיטא ליה לרש"י דאין שום סברא לומר שצריך להרחיק היכא דלא ניסת דפנויה היא אלא דוקא בניסת משא"כ באשת כהן ע"כ אפילו אם לא ניסת איירי דאי בניסת לא שייך להחמיר או להקל בענין שיעור הרחקה כיון דאיסור אשת איש ודאי חמור מאיסור כהונה והאי איסורא שייך בתרווייהו ואין שום סברא ג"כ לומר כיון דבאשת כהן איכא תרי איסורי חמירא ליה וא"צ להרחיק אלא במבוי שהוא שיעור קטן משכונה לשיטת הרא"ש ז"ל או להיפך כשיטת התוספות דמבוי גדול משכונה ולומר דהיכא דאיכא תרי איסורי החמירו יותר כסברת הרא"ש ז"ל דהא ודאי דלגבי איסור אשת איש איסור כהונה לאו מידי היא. אע"כ הוכרח רש"י לפרש דעיקר בבא דאשת כהן היינו אם לא ניסת ולפ"ז לענין אי שכונה גדולה ממבוי או קטנה אין הכרח בפרש"י כן נ"ל ודו"ק וכה"ג יש לדקדק בלשון התוספות בד"ה ואם היה כהן שכתבו בסוף הדיבור כיון דניסת חמירא ליה אפילו לכהן וע"כ דהאי אפילו לאו לענין דחמירא ליה קאי דפשיטא דאשת כהן שניסת חמירא ליה טפי מאשת ישראל אלא דלשון אפילו אעיקר הדין קאי דאפילו אשת כהן שניסת אין צריך להרחיק אלא כדי שכונה לחוד ודו"ק:

בתוספות בד"ה והוא שיש גדול עמו לא קאי אתרומה כו' עכ"ל. לכאור' נראה מפירושם דדוקא אתרומה לא קאי דפשיטא לן לעיל דבגדול לחוד סגי דמעלין לתרומה דרבנן ע"פ ע"א משא"כ בתחומין ובית הפרס אע"ג דהוי נמי מדרבנן בעינן דוקא גדול עמו. וכ"כ מהרש"א ז"ל בפירוש התוס' בדיבור הקודם אלא דהתוס' גופא בפ' בכל מערבין ובפ' מי שהוציאוהו מספקא להו אי בעינן בתחומין גדול עמו או לא ולשון המשנה שם לכאורה משמע דאפילו בעבד ושפחה לחוד סגי וכ"כ הרא"ש ז"ל בשמעתין ואפשר דכוונת התוספות כאן ג"כ היא כן דמתרומה מוכח דאכל הני דקתני מתרומה ואילך לא קאי רב הונא אלא דוקא לקיום שטרות והינומא דהוי מילתא דממונא מש"ה בעינן גדול עמו:

קונטרס אחרון
תוספות בד"ה והוא שיש גדול עמו לא קאי אתרומה כו'. משמע לכאורה מלשונם דאתרומה לא קאי אבל אתחומין קאי דבעינן נמי גדול עמו אלא דבתוספות בעירובין פ' בכל מערבין ופ' מי שהוציאוהו מספקא להו לענין תחומין אי בעינן גדול עמו או לא והרא"ש ז"ל כתב כאן בפשיטות דבתחומין נמי לא בעינן גדול עמו:

בד"ה קיום שטרות דרבנן תימא כיון דמדאורייתא כו' א"כ כל אדם שירצה יזייף כו' עכ"ל. הנה רש"י ז"ל בריש גיטין דף ג' הרגיש בזה וכתב דלא חציפי אינשי לזייף ע"ש וכתבתי שם דהו"ל כמילתא דעבידי לאיגלויי אלא דהתוספות כאן לא הונח להם בזה דנהי דמילתא דלא שכיח היא אפ"ה כיון דודאי איכא מיעוטא דמיעוטא דחציפי א"כ לא שבקת חיי לכל בריה ולפ"ז לשון כל אדם לאו דוקא ובשלמא בלא פי' רש"י אפשר דאף ע"ג דרוב בני אדם מוחזקין בכשרות אפ"ה כל בני אדם שיש להם ספק מלוה ישנה על חבירו יכול לזייף עליו שטר משא"כ לפרש"י דלא חציפי לזייף א"א לפרש תמיהת התוספות אלא כדפרי' דאכתי לא שבקת חיי משום הני דחציפי וחשידי. אמנם לענ"ד בזה ג"כ י"ל דאין לתמוה כ"כ דהא אם יוציא איזה אדם חשוד שטר מזוייף על חבירו בקל יוכל זה שכנגדו להציל עצמו ולשבר מלתעות רשע ע"י שיכתוב ג"כ שובר מזוייף באותן עדות עצמן או עדים אחרים שאין מכירין ג"כ. ועי"ל דריש לקיש גופא לא קאמר עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן אלא כשיודעין מיהא שיש עדים בעולם ושמותיהם כן וא"כ הו"ל שפיר מילתא דעבידא לאגלויי ואף בגיטין הבאין ממדינת הים משמע בריש גיטין שהיו רגילין להחתים תמיד ספרי דדייני כדפרישית התם וא"כ הו"ל שפיר מילתא דעבידא לאיגלויי משא"כ כשאין העדים ידועין כלל אפשר דלכ"ע בעינן קיום. ובריש גיטין הארכתי בענין זה יותר ע"ש:

פיסקא ושהיה איש פלוני יוצא מבית הספר כו' ודלמא עבד כהן הוא כו'. כבר כתבתי לעיל דף כ"ה בל' התוספות בד"ה או דלמא שאין סברא זו מוכרח לחוש דלמא עבד הוא אף לענין יוחסין. משום דמכירין ישראל עבדים שביניהם דאלת"ה האיך מתירין לו לישא אשה כלל וכמ"ש התוס' ג"כ לעיל דף כ"ד בד"ה אבל נאמן מסוגיא דהחולץ אלא דאפשר דאדרבא לענין לחלוק לו תרומה בבית הגורן במקום כהנים אחרים חשיב כמו לכתחלה ואיכא למיחש טפי דלמא עבד כהן הוא ובהכי אתיא ליה שפיר לישנא דמתני' גופא דקתני דנאמן לומר זכור אני בפלוני שהיה טובל לאכול בתרומה ומסקי' בסמוך דמהני האי עדות לתרומה דרבנן וא"כ מאי עדות שייך הכא שמעיד שהיה אוכל תרומה להאכילו השתא תרומה (דאי חשוד השתא לעבור אעון מיתה ולאכול תרומה א"כ מאי ראיה שאכל תרומה מעיקרא) אע"כ דמהני עדות שהיה אוכל תרומה לענין שנותנין לו עכשיו תרומה דרבנן וכמ"ש לעיל דף כ"ה בתוספות ד"ה ודילמא כו' וא"כ מקשה שפיר ודילמא עבד כהן הוא. ועוד נ"ל דמשמע ליה לתלמודא דמתניתין דהכא דאלו נאמנין איירי אף בקרא עליו ערער דהא אמתניתין דלעיל בפירקין קאי דקתני וכן שני אנשים זה אומר כהן אני הרי אלו נאמנין ואיירי בקרא עליו ערער כדמסקי' התם דנפיק קלא. וא"כ מקשה שפיר ודלמא עבד כהן הוא והיינו אי קרא עליו ערער שהוא עבד דקפסיק ותני ואלו נאמנין. ומשני שפיר מסייע ליה לריב"ל. ובזה נתיישב מה שהשמיט הטור בא"ע סי' ג' יוצא מבית הספר לאשמעינן דבלא קרא עליו ערער לא בעינן יוצא מבית הספר דלא חיישינן דלמא עבד כהן הוא. וכ"ש דא"ש טפי למאי דקי"ל כל המשפחות בחזקת כשרות הן וא"כ לא חיישינן דלמא עבד הוא לקצת הפוסקים וכמ"ש הבית חדש דמה"ט השמיט הטור הא מלתא דיוצא מבית הספר והיינו נמי ע"כ בלא קרא עליו ערער אלא דאפ"ה מקשה הכא שפיר משום דמשמע ליה דמתניתין איירי אף בקרא עליו ערער וכדפרישית כן נ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה ודילמא עבד כו' וקשה לר"י דבפרק נושאין כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דמאי אולמא סוגיא דפ' נושאין טפי מסוגיא דבסמוך ע"ש קצת באריכות ובאמת דלפי הבנתי כל אריכות לשונו הוא שלא לצורך כיון דכל השקלא וטריא בסוגיא דפ' נושאין ככתבה וכלשונה איתא נמי בסמוך אלא דלאחר המחילה מכבוד תורתו של המהרש"א ז"ל אגב שיטפא לא דק שפיר דודאי אין כוונת התוספות אסוגיא דבמקומו של רבי יהודה דודאי יש לפרש להיפך דמעלין תלוי באין חולקין כמ"ש מהרש"א ז"ל וכמו שאפרש עוד בסמוך אלא דכוונת התוספות בסוגיא ר"פ נושאין היינו אאידך ברייתא דקתני התם עשרה אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות וקחשיב עבד בהדייהו ומפרש סתמא דתלמודא התם טעמא דעבד משום דלמא אתי לאסוקי ליוחסין ואהא קשיא להו שפיר דבלא"ה הו"ל למימר שמא ישאל לאחר שישתחרר וכבר הרגיש בזה ג"כ מורי זקיני ז"ל בס' מג"ש לעיל בפירקין והשיג על מהרש"א ז"ל מיהו סברת מהרש"א ז"ל אפשר דאין לפרש כן כוונת התוספות כיון דמייתי ראיה מהא דמוקמינן טעמא דאשה נמי משום גרושה וא"כ המקשה דהתם דלא אסיק אדעתיה טעמא דגרושה לא אסיק נמי אדעתיה טעמא דשחרור. ולמאי דמסיק התם טעמא דאשה גרושה אפשר דאין ה"נ דטעמא דעבד משום שחרור. אלא דאפ"ה לשון התוס' משמע להדיא כדפרישית דאהאי סוגיא קאי ופשיטא להו דבעבד יש לחוש לשחרור טפי אף מאן דלא חייש באשה משום גרושה וכן נראה גם כן לשון הרשב"א ז"ל בחידושי יבמות פרק נושאין ע"ש:

ד"ה ואם היה כהן וכו'. לכאורה קשה לשיטת הרמב"ם דס"ל בגרושה לכהן בעל ולא קידש אינו לוקה אם כן למה החמירו בכהן טפי לגירסתו דלא תדור עמו בחצר ואם היה כהן וכו' וכ"ש דקשה לפמ"ש לעיל דאיסור הפנויה משום לאו דלא תהיה קדשה א"כ אפילו בישראל איכא איסור לאו. ונראה דפנויה דכיון דיש לה היתר ע"י קידושין לא החמירו כל כך כמו שמצינו בסוטה דף ז' דהחמירו בסוטה טפי מנדה משום שיש לה היתר לא תקיף יצרו כל כך. א"כ יש לומר דהיינו טעמיה דבכהן דאין לה היתר ע"י קידושין וממ"נ איכא לאו תקיף יצרו יותר לכך החמירו בכהן. ובחידושי אהע"ז הארכתי. ודוק:

שם ואי אתו לקמן לדינא. בטור סימן קי"ט כתב והוא תובעה. וכתב הב"י דלאו דוקא דהוא הדין תובעתו. וכן משמע לכאורה דקאי אדלעיל דלוה ממנה בנכסי אביה דהיא תובעתו. ולכאורה נראה דס"ל להטור הא דקאמר משמתינן להו והיינו שהיה להם להרשות אחר. ולפי מאי דקי"ל דאין הנתבע ממנה מורשה כדאיתא בח"מ סימן קכ"ד א"כ אין לחייב הנתבע ולא שייך לשון משמתינן להו. מיהו לשיטת הטור דמיירי בנשואה כבר כמ"ש הב"י שם והיא נתבעת יש לומר דיכול בעלה לטעון עבורה כיון דבעל בנכסי אשתו א"צ הרשאה הואיל ויש לו פירות כדאיתא בח"מ סימן קכ"ג הוא הדין דיכול לטעון אפילו כשהיא נתבעת כיון דנחית אפירי. א"נ יש לומר דמשמע לעיל דלעולם יותר היא נדחת מפניו אפילו בלאו טעמא דרב דאמר דקשה טילטולא דגברא וכו' דהא לבתר דפשיט מברייתא שנדחת מפניו בעי הש"ס חצר של שניהם מהו וברייתא דהיא נדחת מיירי באגיר מיגר אף דלא ידע אכתי טעמיה דרב דקשה וכו'. ונראה דהוא מטעמא דקאמר פרק יש מותרת דף פ"ה דהיא מרגילא ליה מסתמא א"כ ה"נ היה מוטל עליה למנות מורשה יותר ממנו ולמה משמתינן ליה. אלא דכשהיא נתבעת אינה יכולה למנות מורשה כנ"ל כי אם כשהתובע נותן רשות ע"פ בית דין כדאיתא שם ושניהם מחויבים בדבר דאף הוא היה לו לבא לפני בית דין ויתן לה רשות שתמנה אחר במקומה. מיהו נראה דיש לומר דאין הפירוש שימנו מורשה דאפילו כששניהם לפני בית דין רק שיהיה אחד ממוצע ביניהם ושניהם בעצמם יטענו לפני בית דין. תדע דהא מדינא דגמרא אינו יכול למנות הראשה על מטלטלי דכפריה כדאיתא בח"מ סימן קכ"ג וכן משמע מהא דרבא אוקי שלוחא. ודוק:

פירש"י ד"ה זה כתב יד וכו' שמת אביו וכו'. נראה כונתו דמשמע דהקיום הוא במה שמכיר חתימת אביו ולא שמעיד שראה חתימת אביו כשחתם באותו הזמן הכתוב בשטר בזה השטר עצמו מדקאמר בגמרא דה"א דוקא אביו שרגיל עמו וזה שייך במכיר כתב יד אביו מצד ההרגל עמו וראה כמה פעמים כשהוא חתם שטרות. אבל בקיום שראה שחתם זה השטר לא שייך טעמא דהרגל. א"כ צ"ל דמה שמכיר דוקא מקטנותו ולא כשהיה גדול משום דמיירי שמת אביו ואפילו אי נימא דמיירי שהוא אומר כן שאינו מכיר אלא מקטנותו היה נאמן במיגו דמכיר בגדלותו לכך פירש"י שמת אביו בקטנותו. מיהו נראה דמדנקט מתניתין סתמא משמע דאפילו אינו מעיד מצד ההכרה אלא שמעיד שראה חתימה זו בשטר עצמו נמי מהני לא מיבעיא למסקנא דאפילו בכתב יד אחים. וכתבו הפוסקים דאפילו בכתב יד אחר נמי מהני משמע דלאו מטעם רגילות הוא ואפילו לפי הס"ד דמטעם רגילות הוא מ"מ הא נאמן במיגו דהיה מעיד מצד ההכרה. ואין לומר דע"כ לא שייך בזה להאמין במיגו דא"כ פשיטא דנאמן שיש לו מיגו שיעיד שחייב ממון ממקום אחר כיון דעתה גדול הוא. זה אינו דהא בעינן שיהא אחר עמו וא"כ אין אומרים מיגו בשנים. משא"כ בקיום עצמו דידיה שפיר יש לומר מיגו ולכאורה היה אפשר לומר לפמ"ש התוס' לעיל דף כ"ה ע"ב ד"ה הרי שאמר וכו' דאינו נאמן במיגו משום דלדבריו קרוב הוא ה"נ יש לומר דהכא לא שייך מיגו משום דלדבריו קטן הוא ולא מהני ראיה דידיה לפי דבריו אך כ"כ שם דדוקא באביו שייך לומר כן . וק"ל:

ולפי זה יש ליישב קצת הא דהקדים הש"ס קודם הצריכותא דבעינן שיהיה גדול עמו דלפמ"ש הא דקאמר דה"א דוקא אביו דרגיל עמו אע"ג דמשמע מדנקט סתמא דהוא מעיד שראה שחתם ומה שייך בזה רגילות אלא דנאמן במיגו שהיה אומר דמכיר מצד הרגילות ואמרינן מיגו בכה"ג אע"ג דלדבריו קטן הוא. ולכך הוצרך להקדים הא דאינו נאמן במיגו שחייב לו ממקום אחר הוא משום דבעינן שיהיה גדול עמו ואין מיגו בשנים. ועמ"ש לקמן. וק"ל:

והנה המרדכי כתב בשמעתין דמשמע מכאן דעדי קיום יכולים להיות קרובים ללוה. ע"כ שהוא מפרש דמיירי בכתב יד אביו שהוציא עליו שחייב כדתנן הוציא עליו כתב ידו גובה מנכסים בני חורין. ולכאורה קשה דמנ"ל הא. ותו דבש"ס לא משמע כן דהא קאמר קיום שטרות דרבנן ופירש"י משום דריש לקיש דעדים החתומים בשטר כו'. אבל בכתב ידו שחייב לו יש לומר שהקיום דאורייתא וכבר נחלקו בזה הפוסקים. ותו דא"כ ה"ל להש"ס למעבד צריכותא מהא דאי אשמעינן רבו לא ידענו דין זה דעדי קיום יכולים להיות קרובים ללוה וקמ"ל דאף זה תקנו חז"ל משום דקיום שטרות דרבנן. ונראה דדייק לה מהא דקאמר רב הונא בריה דרב יהושע דבעינן שיהיה גדול עמו. ולכאורה הוא מילתא דפשיטא טובא דאטו מי עדיף מעד אחד דעלמא דאינו נאמן כמפורש במשניות דלעיל דלרבי דס"ל דעל כתב ידן הן מעידין צריך לצרף עמהם אחר. וצ"ל דאשמעינן בלא גדול עמו לא מחשיב עדותו כלל אפילו כעד אחד לחייב שבועה. ולפ"ז אי אפשר לומר בשטר גמור דממ"נ אם יש עוד עד אחד מקוים על השטר כיון דודאי אי אפשר להוציא ממון אלא בשני עדים מקוימים א"כ באין גדול עמו לענין מאי יועיל קיום הקטן אי לענין שבועה הא בל"ז צריך שבועה משום עד השני. ואי מיירי שאינו אלא שטר בעד אחד א"כ אפילו בגדול עמו אין מחייבים אלא שבועה וממילא בלא הגדול אפילו נחשבהו לזה הקטן כעד אחד לא שייך בזה שבועה דהוי ליה עד אחד על עד אחד וקי"ל דדוקא במקום ששנים מחייבין ממון עד אחד מחייב שבועה. אבל במקום ששני עדים מחייבין שבועה עד אחד לאו כלום הוא. מזה משמע ליה להמרדכי דמיירי בכתב יד אביו שחייב לאחר א"כ שפיר בגדול עמו מוציאין ממון. ובאין גדול עמו ה"א דעכ"פ יחשב כעד אחד לחייב שבועה קמ"ל רב הונא בריה דרב יהושע דלא ושפיר נשמע דקרוב כשר לקיים. ולפ"ז נכון הכל דנהי דנשמע כן מדהוצרך רב הונא בריה דר"י לפרש כן. אבל ממתניתין לא נשמע דיש לומר בשטר על אדם אחר ובאמת מיירי בגדול עמו ע"כ ושפיר הוצרך למיעבד צריכותא באביו. ולפ"ז יש לומר דגם המרדכי ס"ל אליבא דאמת דמיירי בשטר בעדים אלא דהוכחתו מדהוצרך רב הונא בריה דר"י לאשמעינן והוא שיש גדול עמו ע"כ דהוי ס"ד דמיירי בכתב יד אביו כנ"ל נמצא מוכח מזה דקרוב כשר. ואתי שפיר נמי לישנא דקיום שטרות דבאמת מיירי בשטר בעדים. ובזה אתא שפיר נמי הא דהקדים הש"ס הא דרב הונא בריה דר"י קודם הצריכותא דאי הוי אמרינן דמיירי באין גדול עמו ולענין שבועה. ע"כ דהוי צ"ל דמיירי בכתב יד אביו שחייב ושפיר הוי אשמעינן באביו דעדי קיום יכולים להיות קרובים ולא בעי למעבד צריכותא באביו. אבל כיון דמיירי בגדול עמו ומיירי אפילו בשטר דעלמא בין שיש עוד עד אחד מקוים על השטר ולהוציא ממון או שאין רק אביו ולחייב שבועה וליכא למשמע ממתניתין הוצרך לומר צריכותא באביו. ואין לומר דלפמ"ש רש"י דמיירי במת אביו כשהיה קטן א"כ אי ס"ד דמיירי בכתב יד שחייב אביו לאחרים ע"כ שבא לגבות מיתומים א"כ מה שייך בזה באין גדול עמו לחייב שבועה דאין יתומים נשבעים לפטור כדאיתא בח"מ סימן ס"ט ואפילו נימא שהיתומים טוענים ברי שאין אביהם חייב דשפיר שייך להשביעם. מ"מ מה מועיל בזה עדות הקטן להחשב כעד אחד גדול לחייב שבועה דאורייתא. הא בל"ז מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב. וצ"ל שבא לגבות מקרקעות א"כ הא קי"ל דקרקעות אין בהם שבועה דאורייתא כי אם שבועת היסת ולזה אין צריך לעדות כלל. זה אינו דמשכחת בששעבד לו מטלטלים אגב קרקע. א"נ בשטר פקדון וכיוצא בו. ותו דכבר כתבנו דהא דפירש"י כן הוא מסתמא דמילתא. אבל עכ"פ אין מזה קושיא דשפיר משכחת שמעיד שראה רק בקטנותו אפילו אביו קיים ודוק: ועיין בסמוך:

מיהו לפי מה שהסכימו הפוסקים דקרוב ללוה אינו יכול להעיד על כתב יד הלוה ע"כ צ"ל דמיירי בשטר שחתם בו אביו לעד וצריך ליישב קושיא הנ"ל דמאי קמ"ל רב הונא בריה דר""י הא הוי ליה עד על עד. ונראה דמיירי כגון שיש עוד עד חתום בשטר ולפי מאי דקי"ל כר' יהושע בן קרחה בסנהדרין דף ל' דמצטרפין לעדות ממון אפילו בהלואה אחר הלואה. א"כ כשיש עד אחד המקיים חתימת יד עד השני מצטרפין עדות הקטן על חתימת יד אביו והוי כשני עדים מעידים על חתימת יד עד אחד ומחויב שבועה. ובזה מדוקדק הלשון דאמר והוא שיש גדול עמו והוי ליה למימר והוא דאיכא נמי גדול. ולפמ"ש אתי שפיר דודאי מיירי דאיכא גדול אלא דה"א דאיכא גדול על עד השני וקמ"ל דבעינן גדול עמו. רצה לומר שיעיד עמו על חתימת יד אביו. ודוק:

תוספות ד"ה קיום שטרות וכו' והכא אור"י וכו'. הקשה לי כבוד אחי הגאון מהור"ר שמעלקי הלוי זלה"ה כיון דמיירי בטוען פרוע ואינו נאמן אלא במיגו דמזויף. א"כ למה לי עדות הקטן כיון שיש גדול שמעיד על החתימה תו לא הוי מיגו כדקי"ל בנסכא דר' אבא ומפורש בח"מ סימן ע"ה וכ"כ הש"ך שם דבטוען פרוע אין צריך אלא עד אחד על הקיום ותו לא אמרינן מיגו והוי ליה מחויב שבועה ואינו יכול לשבע משלם. ונלע"ד דאתי שפיר לפמ"ש לעיל דהכא מיירי בשטר שחתם בו אביו לעד וע"כ צ"ל דהוי ליה שטר בעד אחד דאל"ה דאיכא עוד עד אחד מקוים קשה לפי שיטת התוס' דמיירי בטוען פרוע אין צריך לקיים כלל חתימת אביו דבל"ז הוי ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם נגד עד החתום המקוים אלא ע"כ דמיירי בשטר בעד אחד ומהני קיום דקטן וגדול עמו למהוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם כדין שטר בעד אחד מקוים כשטוען פרוע משא"כ בלא הקטן הוי ליה עד על עד דליכא שבועה כלל. כמ"ש לעיל דדוקא במקום ששנים מחייבים ממון עד א' מחייב שבועה ודוק:

אבל לפמ"ש המרדכי דהכא מיירי בכתב יד אביו שחייב לפ"ז אי אפשר לומר כתירוץ ר"י דמיירי בפרוע במיגו דמזויף דא"כ תקשי כיון דגדול עמו בל"ז הוי ליה מחויב שבועה ואינוח יכול לישבע משלם נגד הגדול דמעיד על ממון ממש שחייב על פי כתב ידו. אך לפמ"ש לעיל דהמרדכי מודה דע"פ האמת מיירי מתניתין בשטר בעד שחתם אביו שפיר יש לומר כתירוץ התוס' רק הא דה"א דמיירי באין גדול עמו ולענין שבועה באמת הוי צריך לומר דמיירי בכתב יד אביו שחייב ובטוען מזויף לענין שבועה. א"נ כתירוץ ר"י בטוען פרוע דהוי ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. משא"כ לבתר דאשמעינן רב הונא בריה דר' יהושע דמיירי בגדול עמו ע"כ צ"ל דמיירי בשטר על אחרים דאל"כ בל"ז הוי ליה מחויב ואינו יכול לישבע נגד העד הגדול. והשתא אתי שפיר טפי מ"ש לעיל דהקדים מילתא דרב הונא בריה דר' יהושע קודם הצריכותא דבלא רב הונא בריה דר"י היה הכרח לומר דמיירי בכתב יד אביו שחייב כמ"ש לעיל וטובא אשמעינן דעד קיום כשר בקרוב ללוה. משא"כ לרב הונא בריה דר"י הכרח לומר דמיירי בשטר כמ"ש שפיר קאמר וצריכא כנלענ"ד ודוק היטב:

מיהו נראה דבל"ז לא קשה על התוס' דיש לומר בקרקעות או בשיעבוד קרקעות דאין בהם שבועה דאורייתא ואדרבא נלענ"ד דיש לומר דמזה הוכיח המרדכי דמיירי בכתב יד אביו. דלכאורה סברת התוס' דחוק דמיירי בטוען פרוע דמתניתין סתמא קתני ואינו מרומז טענת פרעון דוקא אך לפמ"ש המרדכי דמיירי בכתב יד אביו א"כ לפי מה שפירש"י דמסתמא מיירי במת אביו בעודו קטן וכמ"ש לעיל והתוס' כתבו בריש גיטין ולקמן דף צ"ב דלא טענינן ליתמי טענת מזויף אלא דטענינן להו פרוע במיגו דמזויף א"כ שפיר הקיום מדרבנן כמ"ש התוס' ולפ"ז אתא שפיר טפי דהא ממילא מוכח דמיירי בשיעבוד קרקעות דהא קי"ל מטלטלי דיתמי לא משתעבדא לבעל חוב ודוק:

בא"ד וקסבר האי תנא וכו'. יש בכאן תמיה רבתי דמשמע דס"ל לר"י דבטענת מזויף הקיום מדאורייתא. והוא סותר דברי ר"י בעצמם לעיל דף י"ט שכתב דטעמא דמ"ד דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו משום דליכא מיגו מדאורייתא משום דעדים החתומים וכו' הרי דס"ל דאף בטוען מזויף הקיום הוא מדרבנן. והנה כבר כתבתי שם דס"ל לר"י דבטוען מזויף ולא לויתי באמת הקיום מדאורייתא אלא דזה אינו מיגו שירא פן יכחישוהו ויקיימו השטר ויהיה מוחזק כפרן שלא יוכל אח"כ לומר פרעתי. אלא דלא נימא דאכתי לא שייך לומר שטרך בידי מאי בעי ויהא נאמן לומר פרוע במיגו שהיה טוען שהלואה אמת אלא שהיה מלוה על פה והשטר מזויף ופרע דבזה לא הוחזק כפרן כמ"ש שם. מ"מ בזה ס"ל לר"י כיון שמודה שהלואה אמת אינו נאמן לומר מדאורייתא שהשטר מזויף דמסתמא לא שדי איניש זוזי בכדי ומסתמא כתב שטר על הלואה. וכדקי"ל אסור להלוות בלא שטר משום לפני עור. וגם לא שייך בזה קושיות התוס' לא שבקת חיי לכל בריה דכל מלוה ע"פ יזייף שטר. חדא דלא שכיחא כנ"ל. ותו דהא יכול לפרעו בעדים או ליקח ממנו שובר. וכן מה שכתב הכא דלמ"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו הקיום הוא מדרבנן היינו נמי מהאי טעמא גופיה משום דמדאורייתא אין זה מיגו דאפילו אם יטעון לויתי ופרעתי והשטר מזויף אינו נאמן מן התורה. והא דלא כתבו הכא התוס' דמיירי באמת בטוען לויתי ופרעתי והשטר מזויף נראה דניחא להו להתוס' לאוקמי בטענת פרוע משום דבהכי מתישב טפי הא דנקט במתניתין סתמא משום דמתניתין מיירי בקיום עד אחד דאין מוציאין ממון ע"פ עד אחד אלא בכה"ג שטוען פרוע במיגו דמזויף דהוי ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. משא"כ אי הוי מפרשי בטוען לויתי ומזויף נמצא דלאחר הקיום אין להוציא ממון שהרי הוא יכול לישבע נגד עד החתום שלא ציווהו לכתוב שטר וחתם עצמו בשקר ולא ניחא להו לפרש דבאמת מתני מיירי לענין שבועה נגד עד החתום דאין בזה רמז במתניתין שמודה בהלואה דהא כשטוען לא לויתי נמי צריך שבועה. ותו לא שייך לאוקמי סתמא דמתניתין לענין שבועה. ולפי שיטת המרדכי שכתבנו לעיל דמתניתין מיירי בכתב ידו של אביו שהוא הלוה כבר כתבתי דאתי שפיר טפי הא דנקט מתניתין סתמא דמיירי ע"כ בטענת פרוע במיגו דמזויף כמ"ש לעיל. ודוק:

וראיתי בספר פני יהושע דמתרץ קושיות התוס' דא"כ לא שבקת חיי וכו'. דכמו כן יכול לזייף שובר דגם כן הקיום מדרבנן. ולא נהירא דאם נימא דנאמן במיגו דאי בעי מזייף שובר א"כ הדר הוי ליה קיום שטרות דאורייתא משום זה המיגו. ותו דא"כ מה מועיל מלוה בשטר אפילו מקוים הא יהיה נאמן במיגו לטעון פרעתי דאי בעי מזייף שובר אלא ע"כ דזה אינו מיגו. ואם נימא דבאמת יזייף שובר גם זה אינו דממ"נ אם יודה שהוא מזויף רק שיהיה נאמן במיגו דאי בעי לא היה מודה הא זהו פלוגתא דרבה ורב יוסף בב"ב דף ל"ב ע"ב בההיא דאמר אין שטרא זייפא הוא. אי חשיב מיגו בכה"ג שצריך לבא לפני בית דין בתחלה בזיוף ואם יטעון שקר שאינו מזויף פשיטא קשה קושיות התוס' דלא שבקת חיי לכל איש אמיתי שאין רוצה לטעון שקר לפני בית דין ולהחזיק בשקרו. וזה פשוט:

בגמרא ודילמא עבד כהן היא מסייע ליה וכו' הטור השמיט הא דיוצא מבית הספר. וכתבו הח"מ והב"ש באהע"ז סימן נ' דס"ל דמתניתין אתיא כר' מאיר דלית ליה כל המשפחות בחזקת כשרות. אבל למאי דקי"ל כחכמים דר"מ בקידושין דף ע"ו ע"ב לא חיישינן לעבדות. וקצת נראה ראיה לזה מלישנא דש"ס לקמן תנן כמ"ד אין חולקין וכו' ולא קאמר מתניתין מני ר' יהודה היא כסוגית הש"ס בכל דוכתיה. אלא דלר' יהודה בעצמו יש לומר דס"ל דלא חיישינן לעבדות אלא במקום שיש עוררים דסתם חכמים דר"מ הוא ר"י כדאיתא לקמן דף ל"ו ע"א. ומתניתין דנקט יוצא מבית הספר ע"כ דס"ל כר"מ רק דבהא ס"ל כמ"ד אין חולקין. ובזה א"ש פירש"י לקמן ד"ה במקומו של ר"י וכו' מש"ה אמר אין חולקין ואינו מפרש איפכא כמ"ש מהרש"א לעיל דף כ"ד ע"ב בשיטת התוס' ד"ה ואב"א דאין חולקין משום דחיישינן לבית דין טועין וכיון דאין חולקין להכי מעלין ועיין מ"ש לקמן בזה. ולפמ"ש א"ש דלר' יהודה מדינא מעלין ליוחסין משום דס"ל כל המשפחות בחזקת כשרות ומיישב רש"י ז"ל בזה לישנא דתנן כמ"ד כנ"ל. ודוק:

מכל מקום אכתי קשה לי דמנ"ל למקשה דפריך ודילמא עבד הוא דמתניתין אתיא כר"מ. וראיתי בספר פני יהושעדכתב דס"ל להטור דמתניתין מיירי בקרא עליה ערעור דמודים חכמים לר"מ כדאיתא בקידושין דף ע"ו וקים ליה להמקשה דמיירי בהכי משום דלהוי דומיא דמתניתין דלעיל דמוקי הש"ס דנפיק עליה קלא והוא דחוק. ותו קשה לי דמאי מקשה ודילמא עבד הוא ושמא נשתחרר דלמה לא נוקי אחזקה קמייתא שלא נשתחרר דהא בתרומה דרבנן אמרינן לעיל דמוקמינן אחזקת אבות ויבואר לקמן בס"ד באורך. ולפמ"ש בספר פני יהושע דמיירי ביצא עליו ערעור לק"מ דהא גם בחזקת אבות אמרינן לעיל דהיכא דיצא קול מערעור מבטל את החזקה. ומיהו אכתי קשה דמנ"ל להקשות. ונלפענ"ד ליישב בטוב טעם והוא דקשה דהמקשה דלא ידע מהך מסייע ליה ה"ל להקשות יותר דלענין מאי נקטה מתניתין יוצא מבית הספר. ונלענ"ד לכאורה דיש לומר דהמקשה היה סבר דנאמן אפילו לתרומה דאורייתא. א"כ צריך שיעיד על תרומה דאורייתא דמדרבנן לדאורייתא אין מעלין. ואיך ידע הקטן אם היה תרומה דאורייתא מארץ ישראל או דרבנן כגון תרומת חוץ לארץ והוי ס"ל דמזה ראיה שיצא מבית הספר לטבול וס"ל למתניתין דבעל קרי אסור בדברי תורה. וע"כ שהיה תרומת ארץ ישראל כדאיתא בבכורות דתרומת חוץ לארץ מאכילין לקטן שלא ראה קרי או לגדול שטבל לקריו משום דטומאת מגע אינו פוסל בו ולא חיישינן לשאר טומאות שבגופו כגון זיבה וצרעת משום דלא שכיחא וה"נ הכא לא חיישינן וע"כ דהוי תרומה דאורייתא ובתרומה דאורייתא לא מהני חזקת אבות. וה"ה דלא מוקמינן אחזקה שלא נשתחרר ומתורץ קושיא שניה הנ"ל. וממילא דמתורץ דברי הטור דלמסקנא דמיירי בתרומה דרבנן ע"כ מיירי מתניתין בקרא עליו ערעור דאל"ה מוקמינן אחזקה ולא חיישינן לשחרור. מיהו אכתי לא מתרצי קושיא קמייתא דמנ"ל להקשות דילמא אתיא מתניתין כחכמים דכל המשפחות בחזקת כשרות. מיהו יש לומר דבתרומה דאורייתא כיון דאית ביה מיתה מחמיר טפי מיוחסין ואפילו חכמים דס"ל כל המשפחות בחזקת כשרות ומקילים ביוחסים אפ"ה מחמירי בתרומה דאורייתא דצריך בדיקה. ובזה מיושב יותר דברי הטור דהמקשה הוכיח מדנקט יוצא מבית הספר דמיירי בתרומה דאורייתא ויש לחוש אפילו לחכמים אבל למסקנא דמוקי בתרומה דרבנן ויוצא מבית הספר משום עבדות ע"כ דמתניתין ר' מאיר היא. ובזה א"ש סמיכות הש"ס דבתחלה הוי סבר מדקתני יוצא מבית הספר דמיירי בתרומה דאורייתא ולבתר דמשני דנקט מבית הספר משום עבדות ניחא להש"ס יותר לאוקמי מתניתין בתרומה דרבנן וכיון דמוכרח ממתניתין דחיישינן לעבדות אפילו בתרומה דרבנן לכך פריך לבתר הכי אהא דקאמר שהיה חולק ודילמא עבד הוא וע"ז קאמר תנן כמ"ד ר"ל דאף דר"י עצמו לא חייש לעבדות כנ"ל אבל מתניתין ס"ל בהא דאין חולקין כר"י. ודוק היטב:

תוס' ד"ה ודילמא עבד וכו'. כדבריהם דהכא כן כתבו ביבמות דף צ"ט ע"ב ד"ה ואם עבד וכו'. רק דכאן הקשו גם אליבא דר"י דלמה ליה למימר שמא יעלוהו ליוחסין משא"כ שם. גם בתירוצם הוסיפו כאן ולא בתורת כהן. עוד הקשה מהרש"א ז"ל לתירוצם מה מקשה הכא ודילמא עבד הא מתירא כמ"ש התוס' ונדחק מאוד בזה ע"ש. תו צריך להבין מאי קשיא להו ומאי ראיה הביאו לדבריהם כדפריך הכא הא אדרבא מזה סתירה לדבריהם דחיישינן לעבדות ונשתחרר מש"ה אין חשש שמא יקח אחר שנשתחרר דהא באמת ניחוש לזה ויצטרך לברר שלא נשתחרר. ולכאורה היה נלענ"ד דס"ל להתוס' דהא דמקשה הש"ס הכא דניחוש לשחרור ולא מוקמינן אחזקה קמייתא וכדמוכח מהא דקאמר דאין חולקין לאשה שמא תתגרש. וע"כ צ"ל דלא חיישינן מסתמא שמא נתגרשה כבר דאל"כ אין חשש. והטעם כדאיתא בגיטין דף כ"ח דאפילו למאן דחייש שמא ימות לשמא מת כבר לא חיישינן א"כ ע"כ צ"ל דהא דפריך הכא דדילמא עבד ונשתחרר כבר הוא משום דאמרינן שם דלר' יהודה ור' יוסי חיישינן לזמן מרובה שמא מת לענין תרומה ולא מוקמינן אחזקת חי. א"כ הכא נמי דמעיד מה שראה בקטנו הוי לזמן מרובה. אבל באשה חיישינן שמא תקח בזמן מועט אחר הגירושין דלא ניחוש שמא גירשה. ולפ"ז שפיר מקשים התוס' דגם בעבד ניחוש שמא יקח בזמן מועט אחר השיחרור דלא ניחוש לשיחרור בזמן מועט. ולפ"ז מתורץ נמי קצת קושית מהרש"א דיש לומר מה שכתבו התוס' דמתירא היינו בזמן מועט. אבל לזמן מרובה אינו מתירא ושפיר פריך הכי אבל ליכא למיחש לזמן מרובה שם דהא לזמן מרובה ניחוש באמת שמא נשתחרר כבר כדפריך הכא ולזמן מועט מתירא. מיהו כל זה דוחק דהא דקאמר בגיטין דחיישינן לזמן מרובה אינו אלא לאביי אבל לרבא דפליג התם וכותיה קי"ל דלא מחלק בין זמן מרובה למועט. והעיקר נלפענ"ד בפשטות דבריהם ז"ל דלשיטתם אזלי דכתבו לעיל דף כ"ד ע"ב ד"ה ואב"א דהא דאין חולקין לעבד ולא נימא איפכא שיחלוקו לעבד ולא יעלוהו מתרומה ליוחסין משום דס"ל לר"י דחיישינן לבית דין טועין שיסברו דמעלין מתרומה ליוחסין והיינו דקשה להו דנהי דקאמר הכא דחיישינן לעבד ונשתחרר. מ"מ הוי ליה למימר דאין חולקין דניחוש לבית דין טועין שלא יחושו לזה והכי עדיף טפי דלמה להו למיחש לבית דין טועין שלא יחושו כלל לעבדות הוי ליה למימר דאף שיחושו לעבדות שמא לא יחושו לשיחרור ואתיא ריעותא לתרומה שיקח אח"כ בין בתורת עבדות ובין בתורת כהן אם יטעו שלא יחושו לעבדות כלל. ונראה עוד דס"ל להתוס' מדחזינן דלכ"ע באשה חיישינן שתקח לאחר גירושין ולא ניחוש לשמא גירשה ע"כ היינו משום דנהי דפליגי בבית דין טועין שלא יחושו לעבדות. אבל בהא ודאי חיישינן לכ"ע לבית דין טועין שלא יחושו לגירושין. א"כ שפיר מקשין דבעבד נמי ניחוש הכי אפילו למ"ד חולקין ועל זה תירצו דמתירא שלא יטעו הבית דין ויבדקוהו כדין. והיינו דכתבו לא בתורת עבד למ"ד חולקין דאין החשש כי אם לבית דין טועין בשחרור. ולא בתורת כהן למ"ד אין חולקין שניחוש לבית דין טועין שלא יחושו לעבדות כלל. ובהכי אתיא שפיר דהתם ביבמות דלא נחתי לסוגיא דהכא לא הקשו למ"ד חלוקין ולא הוצרכו בתירוצם נמי ולא בתורת כהן. וממילא מתורץ היטב קושיות מהרש"א ז"ל דמאי פריך הכא הא מתירא. ולפמ"ש הא היראה הוא משום שצריך בדיקה באמת ומתירא שיעשו כדין. אבל עכ"פ צריך בדיקה דאל"ה אינו מתירא כלל. כך נלענ"ד נכון ודוק היטב:

ואם היה כהן. אפילו לא ניסת: לא תדור עמו במבוי. שמא יבא עליה וכהן אסור בגרושה אבל ישראל כל זמן שלא ניסת תדור בשכונתו: ואמר רב גרס ומהאי קרא שמעינן לה: לוה הימנה. בהיותה תחתיו: בנכסי אביה. שהיו בידה נכסי מלוג ובכהן שגירש את אשתו קא מיירי: אינה נפרעת. הימנו ע''י עצמה שלא יקרבו בדברים: באבל רבתי. מסכתא היא וקורין אותה שמחות וזו היא משנה ראשונה שלה הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו: ארוס וארוסתו. כהן היה: והאמר רב נחמן תנא באבל רבתי. דמן האירוסין נפרעת על ידי עצמה: דגייסי בהדדי. מכירין זה את זה ברמיזות וקריצות בלע''ז פריווי''ץ: מתני' זה כתב ידו של אבא. ומקיימין השטר על פיו אע''פ שמת אביו בעוד זה קטן: שיצאת בהינומא. והוא סימן שניסת בתולה וכתובתה מאתים כדאמרינן בריש פירקין: יוצא מבית הספר. כשהיינו למידין תינוקות בבית רבן ובכולהו מפרש טעמא בגמרא: אבל אין נאמנין כו'. דאפוקי ממונא הוא ובעינן עדות מעלייתא וכתובה היינו טעמא דרוב נשים בתולות נישאות: מעמד ומספד. מקום היה לו כאן להספיד מתיו כשמוליכן לבית קברות שלו ולעשות שם מעמדות ומושבות שהיו עושין שבעה למת: רבי יוחנן בן ברוקא אומר נאמנים. לא גרסינן ליה במתני' אלא בברייתא ולא אדרך מעמד ומספד קאי: גמ' דשכיח גביה. ונתן עיניו בקטנותו בכתב יד אביו: קיום שטרות מדרבנן. דמדאורייתא לא בעינן קיום דאמר ר''ל (לעיל דף יח:) עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב''ד: הימנוהו רבנן בדרבנן. בדבר שהוא מדבריהם האמינו ואין זה עוקר דבר מן התורה הם אמרו והם אמרו הם הצריכו קיום העדות והם הכשירו בו את אלו: גלוי מלתא בעלמא הוא. כלומר אין הדבר צריך עדות אלא לפרסם שיצא הדין לאור בלא גמגום:

ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי: דכיון דפנויה היא קיל ליה אבל אם נישאת אין צריך להרחיק אלא כדי שכונה דהיינו ג' בתים כדאמרינן בסוף פרק קמא דע''ז (דף כא.) דכיון דנישאת חמירא ליה אפי' לכהן: כפר קטן נידון כשכונה. וטעמא לפי שאין בני אדם מצוין שם ורגיל יותר לבא אצלה ודווקא כפר קטן אבל כפר בינוני לא: רב הונא אמר נגודי מנגדינן להו. נראה לר''ת דלרב הונא נמי משמתינן וגם מנגדין שכל אחד מחמיר מחבירו ואם הוא אומר דנגדינן ליה בלא שמתא הוה מיקל טפי כדאמרינן במועד קטן (דף יז.) ובפרק מקום שנהגו (פסחים נב.) במערבא כי מחייב צורבא מרבנן מימנו אנגידא ולא מימנו אשמתא: אלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן. משמע דבקוטנן לא מהימן אפילו בדרבנן דהא מוקי לה בגמרא בתרומה דרבנן וקשה לריב''א דאמר בפ''ק דפסחים (דף ד: ושם) דנאמנים על בדיקת חמץ אפי' נשים ועבדים וקטנים ופריך מידי מששא אית בהו. ומשני הואיל ובדיקת חמץ דרבנן הימנוהו רבנן בדרבנן וי''ל דהתם היינו טעמא משום דבדיקת חמץ הוא בידו לכן נאמן אפילו קטן בדרבנן אבל קשה דהיכא דבידו אפי' בדאורייתא אשה מהימנא דבפרק המדיר (לקמן דף עב. ושם) תנן . וקוצה לה חלה ובניקור מעשים בכל יום שאנו סומכין עליהן וי''ל דבירושלמי מפרש דבדיקת חמץ הוא טורח ונשים עצלניות הן ולהכי אי לאו דבדיקת חמץ דרבנן לא הוו מהימני: והוא שיש גדול עמו. לא קאי אתרומה דבתרומה סגי בא' כיון דאין מעלין מתרומה דרבנן ליוחסין דלהכי מוקי לה בתרומה דרבנן דבתרומה דאורייתא כיון דסבר תנא דידן דמעלין ממנה ליוחסין כדאמרינן לקמן אינו נאמן אפי' יש גדול עמו הלכך בתרומה סגי באיהו לחודיה וכל היכא דבעינן תרי מדרבנן סגי בהוא ואחר: קיום שטרות דרבנן. תימה כיון דמדאורייתא אפילו אין עדים שיכירו חתימת העדים השטר כשר א''כ כל אדם שירצה יזייף ויכתוב ויחתום מה שירצה ויגבה ממנו והכא אור''י דאיכא למימר כגון שלוה מודה שכתבו וטוען שהוא פרוע וקסבר האי תנא דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו והאי קיום הוי ודאי מדרבנן אי נמי כגון שנתקיים משדה אחת או משתי שדות ויוצא מתחת ידי עצמו דאמר לעיל (דף כ.) דחיישינן שמא זייף ומיהו בריש גיטין (דף ג. ושם) מוכח דאפילו היכא דאין מכירין החתימה כלל הוי מדאורייתא כמי שנחקרה עדותן בב''ד: ודלמא עבד כהן הוא. פי' ועכשיו נשתחרר ונוטל שלא כדין וקשה לרבינו יצחק דבפ' נושאין על האנוסה (יבמות דף צט: ושם) מפרש הש''ס הא דאין חולקין תרומה לעבד משום דלמא אתי לאסוקיה ליוחסין מה צריך להאי טעמא הוה ליה למימר דאין חולקין אפי' אין מעלין שמא ישאל גם אחר שישתחרר כדפריך הכא הש''ס וכן מפרש התם הש''ס דאין חולקין לאשה בלא בעלה משום גרושה ומאי טעמא נמי דמאן דאמר חולקין וי''ל דלא שכיחא כולי האי שישאל תרומה אחר שישתחרר לא בתורת עבד ולא בתורת כהן כי ירא פן יבדקוהו ויתברר שהוא עבד ויוציאו עליו קול עבדות ולא חיישינן נמי פן ימכרנו רבו לישראל וישאל תרומה שהרי מזונותיו על רבו ואין אדם חוטא ולא לו וכולי האי לא חיישינן שמא יאמר לו רבו ישראל צאי מעשה ידיך במזונותיך: