כתובות לב ע"א

דף לב - א

והשתא תיקשי, הא קיימא לן דאינו לוקה ומשלם, אלא רק לוקה את המלקות ונפטר מן הממון, והאיך שנינו במשנתנו שחייבי כריתות יש להן קנס!? ^[1]

על קושיא זו נאמרו בגמרא שלשה תירוצים:

א. תירוצו של עולא כאן, שבכל מקום "משלם ואינו לוקה", והמשנה במסכת מכות מדברת באופן שאינו חייב עליה קנס.

ב. תירוצו של רבי יוחנן [בעמוד הבא], שבכל מקום "לוקה ואינו משלם", ומשנתנו המחייבת קנס עוסקת במי שלא התרו בו, ולכן אינו לוקה אלא משלם. כי לדעתו של רבי יוחנן, חייבי מלקיות כשהם שוגגין - משלמים.

ג. תירוצו של ריש לקיש [לג ב], שמשנתנו היא כרבי מאיר, הסובר ש"לוקה ומשלם".

ובגמרא לקמן [לה ב] מזכירה הגמרא אפשרות רביעית, שמשנתנו סוברת כדעת התנא שאין חייבי כריתות לוקין, ולכן הם משלמים. אלא שדחתה הגמרא תירוץ זה, היות ועדיין תיקשי למה משלם קנס הבא על הממזרת, שאין הוא מחייבי כריתות, אלא לוקה.

אמר עולא: לעולם אינו לוקה ומשלם.

ומיהו, אין אנו אומרים שילקה ולא ישלם, אלא להיפך, שמשלם ואינו לוקה. ולא תיקשי משנתנו האיך לוקה ומשלם? שהרי רק משלם את הקנס, ואינו לוקה.

ואם תאמר: אם כן למה שנינו במשנה במסכת מכות שהוא לוקה, והרי חייב עליה קנס, ויפטור הקנס את חיוב המלקות -

הא לא קשיא:

כאן - משנתנו עוסקת - באחותו נערה, שחייב עליה קנס.

כאן המשנה במסכת מכות - ששנינו בה אחותו שלוקה עליה - עוסקת באחותו בוגרת, שאין משלם עליה קנס, ולכן חייב עליה מלקות.

א. שנינו במשנה לקמן לט א: המפתה נותן שלשה דברים, והאונס ארבעה. המפתה נותן בושת ופגם [שנעשית בעולה על ידו] וקנס. מוסיף עליו האונס, שנותן את הצער [ושם בגמרא לט ב מתבאר מה הוא הצער]. מה בין אונס למפתה? האונס נותן את הצער, והמפתה אינו נותן את הצער. ומפרשת הגמרא [שם ע"ב] טעמו של דבר: "פקחות שבהן אומרות: מפותה אין לה צער".

ב. הפגם הבושת והצער יסוד חיובם הוא - לדעת רש"י - מדין חובל בחבירו, שהוא חייב בתשלומים אלו. ^[2] וכך שמין את הפגם: רואים מה הוא מחירה של שפחה לימכר בשוק כשהיא בתולה, שאז מחירה גבוה, היות והאדון הקונה אותה רוצה לקנות שפחה בתולה כדי שיוכל להשיאה לעבד שיש לו קורת רוח הימנו, ובכמה פחתו דמיה בכך כשהיא עתה בעולה, ואת ההפרש משלם הבועל.

ג. חיוב תשלום הקנס אינו אלא בנערה בתולה, ואילו חיוב הבושת הפגם והצער הוא אף בבוגרת.

ד. קנס, בושת, פגם וצער של נערה הרי הוא לאביה. ואם היא יתומה הרי הוא לעצמה.

וכן בושת פגם וצער של בוגרת - הרי הוא לעצמה.

ה. אף על גב שחיובם של התשלומים הללו [מלבד צער] הוא בין באנוסה ובין במפותה, יש חילוק בין אונס למפתה כאשר הנערה היא יתומה, או כשהיא בוגרת.

לפי שהיתומה, קנסה וכל שאר התשלומים הם לעצמה, וכן הבוגרת, כל התשלומים שמשלמים לה, הם שלה. ולכן רק לאונס אותן יש חובת תשלומים. אבל המפתה אותן, אין הוא חייב לשלם להן מאומה, כי היות ומדעתן הן עושות, מוחלות הן לו על כל חיוביו.

ומקשה הגמרא לפי שיטתו של עולא, שהמתחייב מלקות וממון, משלם ואינו לוקה -

הרי בוגרת נמי - שבה עוסקת לדבריך המשנה במסכת מכות - הא איכא תשלום ממון של בושת ופגם. ותשלום הממון הזה היה לו לפטור את המלקות, כיון שמשלם ואינו לוקה!? ^[3] ומשנינן: המשנה במסכת מכות עוסקת בשוטה, שאין לה בושת, ^[4] ומאחר שאינה שוה לימכר בשוק, אף אין לה פגם. ^[5]

ואכתי מקשינן: והא איכא תשלום ממון על צערא, ואפילו כשהיא בוגרת ושוטה, ויפטור אותו ממון את המלקות לדעת עולא!?

ומשנינן: המשנה במסכת מכות עוסקת במפותה, שאין לה צער. ^[6]

השתא, ומעתה, דאתית להכי [כיון שבאת] לפרש את המשנה במסכת מכות במפותה, שוב אין אנו צריכים לפרשה בבוגרת כדי שלא יפטור חיוב הקנס את המלקות, ואף לא בשוטה שלא יפטור חיוב הבושת והפגם את המלקות. אלא:

אפילו תימא שהמשנה במכות עוסקת באחותו נערה, שבעלמא יש לה קנס, וכשהיא פקחית יש לה גם בושת ופגם, ומכל מקום לא יפטרו הקנס הבושת והפגם את המלקות, כי הכא במשנה במכות עסקינן: ביתומה, שהקנס, הבושת והפגם משתלם לה ולא לאביה, והיא מפותה. ומאחר שמדעתה היא עושה, הרי היא מוחלת לו על כל תשלומי הממון המגיעים לה, ומאחר שאינו חייב עליה שום ממון, לכן יש חיוב מלקות.

אלמא מוכח דקסבר עולא: כל היכא דאיכא ממון ומלקות, בכל מקום שמתחייב אדם ממון ומלקות, הדין הוא שממונא משלם, מילקא לא לקי!

ולכן במשנתנו יש לחייבי כריתות ומלקיות קנס, ואין אומרים שחיוב המלקות יפטור את הממון, אלא חיוב הממון הוא זה שפוטר את המלקות. ^[7]

ודנה הגמרא: מנא ליה לעולא הא? מהיכן למד עולא שהמשלם אינו לוקה, ולא שהלוקה אינו משלם?

ומפרשינן: גמר, למד עולא דין זה, מחובל בחבירו:

מה חובל בחבירו, דאיכא חיוב ממון של חמשה דברים [נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת] ומלקות משום שעבר על "לא יוסיף להכותו", אמרה תורה ממונא משלם, מילקא לא לקי [ממון משלם החובל ואינו לוקה], וכפי שמתבאר המקור לזה בהמשך הסוגיא.

אף כל היכא דאיכא חיוב ממון וחיוב מלקות כאחד, הדין הוא שממונא משלם, מילקא לא לקי.

ופרכינן: מה לחובל בחבירו, דין הוא שהחמירה עליו תורה לשלם את הממון החמור ולא להפטר בקבלת עונש המלקות הקל, שכן מצינו בו חומרא אחרת, שהוא חייב בחמשה דברים, ולכן החמירה עליו התורה שישלם את הממון [ולא ילקה], ולא יהיה די לו בקבלת מלקות. ^[8]

ואי ממונא לקולא, ושמא תאמר כי אדרבה, כשחייבה התורה את החובל בחבירו ממון ולא מלקות, קולא הוא שהקילה התורה עליו, כי עונש ממון קל הוא מן המלקות, ונמצא שאי אפשר לפרוך, שלכן הקילה עליו התורה משום שחייב בחמשה דברים ^[9] -

יש לך לפרוך באופן אחר: לכן הקילה התורה בחובל בחבירו להפטר מן המלקות בתשלום ממון, ולא להתחייב במלקות וליפטר מן הממון, שכן הותר הלאו של "לא יוסיף" מכללו בבית דין, שהרי בית הדין מכין וחובלין ברשעים. ^[10] תאמר בלאו של אחותו, שלא הותר מכללו בשום מקום. ומנין לנו לומר שאף על עונש המגיע עבור עבירת לאו חמור זה, פטרה התורה משום עונש ממון הקל. ^[11]

אלא, גמר למד עולא את דינו שבכל מקום משלם ואינו לוקה, מעדים זוממין, שזממו לחייב ממון את הנידון, וכך למד עולא:

מה כמו בעדים זוממין, דאיכא ממון ומלקות, חייבים הם ממון משום שאמרה תורה "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", ומלקות על שעברו על "לא תענה ברעך עד שקר":

אמרה תורה שממונא משלם, מילקא לא לקי,, וכפי שמוכיחה הגמרא בהמשך הסוגיא בעמוד ב'.

אף כל היכא דאיכא חיוב ממון וחיוב מלקות כאחד, הדין הוא שממונא משלם, מילקא לא לקי.

ופרכינן עלה: מה לעדים זוממין, שכן החמירה עליהם התורה שאינן צריכים התראה לחייבם ב"כאשר זמם", אם זממו להעניש את הנידון עונש מיתה או מלקות או ממון. ^[12]

ואי, שמא תאמר, שעונש ממונא לקולא הוא, כי עונש ממון קל יותר מעונש מלקות.

גם יש לך לפרוך: מה לעדים זוממים, לכן הקילה עליהם התורה להיות נידונים בעונש הקל, שכן לא עשו מעשה אלא בדיבור בעלמא הם נענשים. ^[13] אלא, גמר עולא שבכל מקום משלם ואינו לוקה, מתרוייהו, משנינם, מחובל בחבירו ומעדים זוממין, שהרי בשניהם משלם ואינו לוקה:

וכך הוא לומד: מה הצד השוה שבהן, דאיכא ממון ומלקות ואמרה תורה ממונא משלם, מילקא לא לקי. אף כל היכא דאיכא ממון ומלקות, ממונא משלם, מילקא לא לקי,

ואכתי פרכינן: מה להצד השוה שבהן, שכן יש בהן [בכל אחד מהם] צד חמור, שהחובל בחבירו חייב בחמשה דברים, ועדים זוממין נענשים בלי התראה.

ואי, שמא תאמר, ממונא לקולא הוא, כך יש לך לפרוך על הצד השוה: מה להצד השוה שכן יש בהן צד הקל, שחובל מחבירו הותר מכללו, ועדים זוממים לא עשו מעשה. ^[14]

פריק עולא לא קשיא כאן באחותו נערה כאן באחותו בוגרת. והוא הדין דהוה מצי לאוקמה לההיא דמכות (יג, א) בנערה ובעולה, אלא דרבותא נקט דמשכחת לה אפילו בבתולה.

ואי ממונא לקולא שכן הותר מכללו בבית דין. כלומר, ותינח אשת אחיו דילפת מיניה דאף היא הותרה מכללא במקום מצוה, אבל אינך כולהו לא אתו מיניה.

ואי ממונא לקולא הוא שכן לא עשו מעשה. ואף על גב דעקימת שפתיו הויא מעשה, מכל מקום מעשה זוטא הוא ולא עשו מעשה רבה. אי נמי יש לי לפרש שכן לא עשו מעשה במה שהן מתחייבין עליו, כדאמרינן (מכות ה, ב) הרגו אין נהרגין, תאמר באלו שכן עשו מעשה במי שמתחייבין עליו.

הא דאקשינן מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור ומה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד הקל. קשיא להו לרבוותא ז"ל (עי' תוס') טובא, אי צד חמור וצד הקל פרכינן, בטלת כל מה הצד שבתורה. ויש מי שכן יש בהן צד חמור שאינו בכל התורה כולה, שלא מצינו חייב בחמשה דברים חוץ מחובל, ולא מצינו מלקות בלא התראה אלא בעדים זוממין בלבד. ואינו מחוור, דהא פרכינן נמי הכא צד הקל, וצד קל שבאלו ישנו בעלמא בשאר אסורין, דקציצת בהרת הותרה מכללה במילה (שבת קלב, ב) וכלאים בציצית ואשת אח במקום מצוה (לקמן כתובות מ, א) והרבה כיוצא באלו, ויש שאינם עושים מעשה ולוקים, כגון נשבע ומומר ומקלל את חבירו בשם (תמורה ג, א), ובצד חמור נמי איכא לאקשויי מהא דאמרינן בכיצד צולין (פסחים עו, ב) גמרא חמשה דברים באים בטומאה ואין נאכלין בטומאה,ואמרו עלה בגמרא מנא הא מילתא, דתנו רבנן רבי אומר (ויקרא כג, ד) וידבר משה את מועדי ה' וגו', לפי שלא למדנו אלא לתמיד ופסח שנאמר בהם במועדו במועדו ואפילו בטומאה, שאר קרבנות הצבור מנין וכו', אי כתב רחמנא תמיד שכן תדיר וכליל, ואי כתב רחמנא הני תרי שכן יש בהן צד חמור תמיד תדיר וכליל, פסח ענוש כרת, אבל שאר קרבנות צבור אימא לא וכו', ואי צד חמור שאינו בשאר אסורים שבתורה קאמר, הרי מצינו כמה כריתות בתורה, אלא דאיכא למימר בזו דצד חמור שאינו בשאר קרבנות קאמר, ומכל מקום צד הקל קשיא. ויש מי שפירש: דצד חמור שבאלו אינו בשאר מחוייבי מלקות וממון, ואין בכל שאר מחייבי מלקות וממון צד חמור כלל שאינו בחובל ועדים זוממים, אבל בעלמא שיש נמי בנדונין צד חמור אחר שאינו בדנין, וצד חמור שבזה אינו בזה אתי במה הצד, ולא פרכינן צד חמור, וכן כתב רש"י ז"ל בפרק ד' מיתות ב"ד (סנהדרין סו, א ד"ה ה"ג), דמייתינן מקלל אביו מדיין וחרש במה הצד, ופרכינן מה להצד השוה שבהן שכן משונין, ופירש רש"י ז"ל (ד"ה שכן): דאינו צד חמור, דאי משום צד חמור פריך לאו פירכא הוא דאביו נמי יש בו צד חמור שאינו בשאר שכן הוקש כבודו לכבוד המקום. ומיהו אכתי קשה, דהא בההיא דפרק כיצד צולין (פסחים עו, ב) איכא בשארא צד חמור שאינו בדנין, שהרי עומר ושתי הלחם שבאין מן הדין יש בהן צד חמור, שכן מתירין חדש מה שאין כן בתמיד ופסח, ושאר קרבנות הצבור שכן מכפרים מה שאין כן בפסח. ויש לומר, דלא פריך התם צד חמור אלא לשאר קרבנות הצבור אבל לעומר ושתי הלחם לא פרכינן צד חמור, אלא משום פירכא אחריתי הוא דאתו כדאמרינן התם, אי כתב רחמנא הני שכן יש בהם צד חמור וכו', כתב רחמנא (במדבר כט, לט), אלה תעשו לה' במועדיכם, ואי כתב רחמנא אלה תעשו הוה אמינא שאר קרבנות צבור הוא דבאין לכפר אבל עומר ושתי הלחם דאין באין לכפר לא, כתב רחמנא וידבר משה את מועדי ה' הכתוב קבע מועד לכולן אלמא עומר ושתי הלחם משום פירכא אחרינא הוא דאתו, ולא משום צד חמור שבהצד השוה שבתמיד ופסח, ופסח נמי מכפר הוא, דכיון דאיכא הרצאת דמים מכפר הוא.

הא דאקשינן רבי יוחנן מאי טעמא לא אמר כעולא. לאו קושיא היא, דאם כן לימא ליה ר' יוחנן גזירה שוה לא ואין אדם דן גזירה שוה מעצמו (נדה יט, ב) אלא לברר האי תחת אשר ענה, כיון דלא דרשי גזירה שוה למאי אתא, ואוקמיה לכדאביי.

בשוטה. פי' דליכא בושת דכיון דשוטה הוא אין לך בושת גדול מזה הלכך אפי' לאב אין כאן בושת. גרסת ר"ח וגרסת הספרים ביתומה שוטה ומפותה אבל רש"י ז"ל פי' דלא גרסי' שוטה דאפי' פקחת נמי פטור דכיון דיתומה היא ובושתה לעצמה הא אחילתי' כשהיא מפותה ויש לקיים גרסת הספרים לאו ביתומה גמורה אוקימנא לה אלא ביתומה בחיי אב בנתארסה ונתגרשה וקסבר תנא דמתני' דיתומה בחיי האב אין לה קנס ואלו היה פקחת יש שם בושת לבני משפחה ואינם יכולה למוחלה אבל השתא דהיא שוטה אין לשוטה בושת שאין לך בושת גדול מזה:

אלמא קסבר עולא כל היכי דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי וא"ת דלמא בעלמא לקי ואינו משלם ושאני הכא בפירוש רבתה התורה תשלומין מדכתיב נערה ואי משום הא לוקמא לקרא דבלא אתרו בי' וכדפי' רש"י ז"ל הא ליכא למימר דדילמא ס"ד דכל היכא דכי אתרו ביה פטור כי לא אתרו ביה נמי פטור וכסברא דריש לקיש לקמן והיינו דלא שני כאן שהתרו בו וכאן שלא התרו בו כדמשני ר' יוחנן בסמוך ותירצו בתוספת דא"כ ס"ל לעולא דהכא חידוש הוא שחדשה התורה בקנס ואע"ג דלקי ממונא משלם א"כ ניקו יתירא דקרא בחייבי עשה ובחייבי לאוין היכי אמרינן לעיל בתרווייהו בחד קרא סגי להו היינו היכי דלא הוי משינוי דעלמא אבל השתא דס"ל איתא בהו שינוי דעלמא לעולא אימא לך דלא שנאי קראי אלא בחייבי לאוין ולא בחייבי כריתות והתם לוקה ואינו משלם ועוד דא"כ בת נמי יש לה קנס ולא יהרג דהא גלי קרא גבי בת שיהא חייב נמי קנס ולא נימא קים ליה בדרבה מיניה לפוטרו מקנס ומה לי חייבי כריתות ומלקות או חייבי מיתות בית דין:

ואם ממונא לקולא שכן הותר מכללו לב"ד. איכא למידק היאך אפשר לומר ממונא לקולא אם כן אתגורי אתגור דאלו הכהו הכאה שאין בו שוה פרוטה היה לוקה ועכשיו שהוסיף על חטאתו פשע להכותו הכאה גדולה משלם ואינו לוקה והכי אמרינן גבי מי שנתחייב ב' מיתות נידון בחמורה דאי לא אתגורי אתגור. וי"ל דהתם הוא דאסור גמור וחמור שיש בו מיתה אבל הכא באיסור שאין בו אלא מלקות וממון לעולם אימא לך דהכי עדיף שישלם ולאסקה כדי שלא יפסיד הניזק והיינו דאמרינן דאי ממונא לקולא הוא היינו לפי שהוא איסור קל שהותר מכללו בב"ד משא"כ בממזרת שלא הותרה מכללו בב"ד וא"ת אם המלקות הוא לייסר את הרשעים הוי איסור קל החובל בחבירו שלא כדין מה ענין זה אצל זה. ויש לומר דהיינו קולא דידיה דלא חשו שמא יוסיף על ההכאות שבו משום דלא יוסיף כדאי' במסכת מכות והנכון הוא דאורחא דתלמודא בהכי למיפרך כי הא ודאי אסור חלב שהותר מכללו אצל חיה היינו לפי שאינה חלב ואפ"ה פרכינן מינה בעלמא ולא עוד דכל כי האי גוונא פרכינן כל דהו וכדאמרינן בפרק ארבע מיתות סקילה חמורה שכן נתנ' למגדף ועובד כוכבים ומזלות ומאי חומרא שכן פשט ידו בעיקר ופרכי' אדרבה שריפה חמורה מסקילה שכן נתנה לבת כהן ומאי חומרא שכן מחללת אביה וכדפרשינן התם בס"ד:.

מה להצד שוה שכן יש צד חמור בהם פי' רש"י ז"ל דהחובל חייב בחמשה דברים ועדים זוממין אינן צריכין התראה ואי ממונא לקול' שכן יש בהם צד קל דהחובל בחבירו הותר מכללו ועדים זוממין לא עשו מעשה והקשו בתוספת דליכא למפרך מה להצד שוה שבהם אלא או מקולא או מחומר' שהיא שוה ביניהם דאי פרכינן צד חמור בכה"ג דפירש"י ז"ל בטלת כל הצד השו' שבעול' אין לך השו' שאין בכל א' מהם או חומר' או קולא ולפי שלא הושוו באותה קולא או באותה חומרא לא ראי זה כראי זה ולפיכך נידון בהצד השוה שבהם והרבה תירוצים נאמרו בזה שאינם נכונים. יש מרבותינו בעלי תוספ' ז"ל שתירצו דהכא צד חמור בשניהם השוה אמרינן דהא חומרא שייכא בעדים זוממין כגון שהעידו על א' שחבל בחבירו והוזמו וצד הקל נמי איכא בינייהו שאף בעדים הותר עדות שקר מכלל לענין עדות החודש דק"ל דמאיימים את העדים לומר שראו את החדש אע"פ שלא ראוהו כדאי' במסכת ראש השנה ואין לשון התלמוד הולם פירושם גם במסכת מדות ופסח שני דפרכינן צד חמור אין לפרש כן גם לשון צד חמור לא משמע הכי. ורבי ז"ל תי' הכי דכי פרכינן צד גמו' חמיר היינו כשהם חמורי' באותו ענין שאנו באים לדון ממנו וכשהם קלים בו פרכינן צד הקל כי הכא שעדים זוממין חמורים בעונשין שאינן צריכין התראה וקובל בחבירו חמור בענשו דחייב בחמשה דברים וכן לענין הקולא חובל קל שהותר עיקר אסורו מכלל ועדים זוממין קלים שכן לא עשו מעשה וזה בהצד השוה חשיבי דמ"מ שנים הם בזה שהם חמורים בעיקר ענשם או שהם קלים בעיקר איסורם אבל כשהחומרות או הקלות כשיש במלמדי' אינם בעיקר דינים שאנו באים ללמוד מהם לא פרכינן צד חמור:

האונס את הבוגרת אע"פ שאין לה קנס יש לה בשת ופגם וצער והכל לעצמה ואם היא מפותה אין לה כלום והשוטה אין לה קנס ולא בשת ופגם אבל צער יש לה ונערה יש לה קנס ובשת ופגם וצער דכתיב תחת אשר ענה כלומר הקנס יהא תחת הענוי מלבד בשת ופגם האמור בכל חובל והכל לאביה ואם היא יתומה באנוסה ישנה בדין קנס ובשת ופגם וצער והכל לעצמה כמו שיתבאר למטה מ' א' וכל שהיא יתומה ומפותה אין לה כלום:

ולענין ביאור הגירסא הנכונה שבספרים ביתומה ומפותה ואין צורך לגרוס בה בשוטה:

כבר ביארנו שחייבי כריתות כל שהתרו בהן למלקות לוקין ונפטרו מידי כריתתן והוא שאמרו אלו הן הלוקין הבא על אחותו וכו' כמו שבארנוה במקומה במסכת מכות י"ג ב' וכל שלא התרו למלקות משלם קנס הא כל שהתרו בו למלקות אינו משלם קנס שכל שיש בו חיוב ממון וחיוב מלקות לוקה ואינו משלם חוץ מחובל בחברו שיש שם מלקות כמו שאתה למד ממה שהותר מכללו בבית דין ר"ל במלקות דכתיב ביה לא יוסיף פן יוסיף וממון בחמשה דברים ומשלם ואינו לוקה בפירוש רבתה התורה חובל לתשלומין שנאמר רק שבתו יתן ורפא ירפא:

אף בעדים זוממין כל שאי אפשר לקיים בהם דין הזמה לוקין כגון שהעידו על כהן שהוא בן גרושה וחלוצה שאין אומרין יעשה זה בן גרושה ובן חלוצה תחתיו אלא סופג את הארבעים ולא משום לא תענה שהרי לאו שאין בו מעשה הוא אלא מדכתיב והצדיקו את הצדיק וכו' ופירשו בו במסכת מכות ב' ב' עדים שהרשיעו את הצדיק ואתו עדים אחריני והצדיקו את הצדיק דמעיקרא והיה אם בן הכות הרשע הא כל שיש בו לקיים בו מצות הזמה כגון שהעידו בממון משלמין ואינן לוקין שכל שיש בעדים זוממין דין ממון ודין מלקות ממונא משלם מילקא לא לקי הילכך מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחברו מאתים זוז ונמצאו זוממין משלמין ואין לוקין הא כל שאין שם דין ממון או צד שיהא באפשר לקיים בהם דין הזמה לוקין ואין צריכין התראה:

אמר עולא ל"ק כאן באחותו נערה כאן באחותו בוגרת אחותו נערה דאיכא קנס משלם ולא לקי. בוגרת דליכא קנס לקי פי' המורה מתני' דהכא בנערה. ומתני' דמכות בבוגרת. אלמא קסבר עולא כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקי לא לקי דגמיר לה מחובל בחבירו ומעדים זוממין דממונא משלם ומילקי לא לקי. פי' חובל בחבירו איכא מלקות בלא יוסיף פן יוסיף. וממונא משלם כדכתיב רק שבתו יתן ואפי' אתרו בי' נמי עדים זוממין נמי (במה) מצינו דאיכא ממון דכאשר זמם ומלקות מלא תענה:

אמר עולא לא קשיא כאן כו' עד במפותה אלא קאמרי' דכיון דאמרינן במפותה תו לא בעינן שוטה דכיון דמפותה דמדעתה עבד הא קא מחלה. והא דאמרינן השתא דאתית להכי אפי' תימא אחותי נערה ביתומה שוטה מפותה. פירש"י ז"ל דלא גרסינן שוטה דכיון דאוקימנא במפותה אפי' בלאו שוטה הא עבדה מדעתה ומחלה כדאמרן:

ורב שמואל הלוי הנגיד ז"ל כתב יתומה. לאו דווקא יתומה אלא מאי יתומה לענין קנס שנתארסה ואליבא דר"י הגלילי דאמר נתארסה ונתגרשה אין לה קנס. ובשיש לה אב איירי והיינו דקאמ' ביתומה שוטה ומפותה יתומה לענין קנס. שיטה שאין לה בושת ופגם. ומפותה שאין לה צער דאי לא כיון דיש לה אב מחילה דידה לא כלום הוא דהא יש לה אב. וקשיא לן ונוקמ' ביתומה גמורה ומפותה דכיון דהוי יתומה גמורה הוי שלה ומפותה עבדה מדעתה ומחלה. וי"א דלא יכול לאוקמי הכי דאפי' בהא איכא ממונא. דהא איכא קנס וקנס לא מצי מחלה שלא זיכת' אותו תורה עד שעת נתינה כדכתיב ונתן וליתיה כדבעינן למימ' קמן. ותו קשיא לי אכתי לוקמ' ביתומה גמורה שאין לה אב. וכן לענין קנס כגון שנתארסה ונתגרשה ומפותה דכיון דליכ' אלא בושת ופגם והוי דידה וודאי מציא מחלה. ואפשר לומר דבעי לאוקומה אפי' בשיש לה אב והשת' דאתינן להכי אפי' תימא דקנס מציא מחלה ולא בעי לאוקומה ביתומה ומפותה דניחא לי' לאוקומה אפי' בשיש לה אב. ומיהו מחוורת' דמילתא דשוטה לאו דווקא אלא אשגר' לישן הו' ונקט לה איידי דאמר בקמיית' שוטה ומפותה:

מה לעדים זוממין שכן אין צריכין התריאה. ואי ממונא לקולא הוא שכן לא עשו מעשה האי דקא חשבינן כי לא צריכי התראה חומרא. וכי לא עשו מעשה לקולא. משום דהתראה דאנן הוא דלא מצריכ' להו היינו חומר' דמחמרי' גבייהו בהא. אבל לא עשו מעשה דהכי הוא דאין עושין מעשה היינו קולא. כלומר ראוי להקל עליהם שהרי לא עשו מעשה:

מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור. ואי ממונא לקולא הוא שכן לא עשו מעשה. קשיא להו לרבוותא ז"ל אי פרכי' צד חמור אם כן בטלת כל מה הצד שבכל התלמוד. וי"א שאין מקשים צד חמור אלא כשחומרות אלו חמורו' שאין כיוצא בהם בכל התורה כגון אלו של חובל ושל עדים זוממין שהרי חובל חייב בחמשה דברים. ועדי' זוממין אין צריכין התראה שאין כיוצא בהן בכל התורה. אבל בעלמא אע"ג דאיכא צד חמור גמר מחרווייהו. וזה אינו דהא דהכא וודאי אשכחן דכוותייהו בצד הקל דאמרי' בחובל שכן הותר מכללו. ועדי' זוממין שכן לא עשו מעשה שהרי חלב חיה שהות' מכללו. והרי אשת אח שהות' מכללו אצל יבם. והרי נשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם ומסית שלא עשו מעשה. ותו דהא במסכת פסחים בפ' כיצד צולין אשכחן דפרכי' נמי צד חמור. דאמרינן מה לפסח ותמי' שכן יש בהם צד חמור פסח שכן כרת. תמיד שכן תדיר וכליל ואם איתא להאי כללא מאי קושיא אטו חומר דכרת לא אשכחן. וכ"ת דבטל עשה כגון פסח לא אשכחן. והא מילה. ואפשר לומר דכיון דבשאר קרבנות לא אשכחן ועליהו דנינן מסתיין בהכי. ואכתי קשיאן הנך דהכא. ומדברי רבינו שלמה ז"ל במסכת' סנהדרין נראה שהוא סובר דכי פרכי' צד חמור. ה"מ כשאין חומר' בלמד שאינה במלמדין. ויש חומר' במלמדין שאינה בלמד. אבל כל מקום שיש חומרא בלמד שאינה במלמדין לא פרכי' צד חמור. והכא ליכ' חומר בלמד שאינה בשני המלמדין. אע"פ שיש בו חומרא שאינה באחד מהם. שהרי עשו מעשה ולא הותרו מכללן מה שאין כן במלמדין שהרי חובל הות' מכללו ועדים זוממין לא עשו מעשה. מ"מ אין בו חומר' שאינ' בין שניהם שהרי חובל עשה מעשה ועדים זוממין לא הותרו מכללן. ויש חומרא באילו שאינה בלמד. אע"ג דאיכא הכא בהאי למד כרת. כרת מעלמא אתי להו ואינו חומר שבעצמן. מה שא"כ בחומרין אלו שבחובל ועדים זוממין וכן לענין צד הקל אין קולא בלמד שאינה במלמדין בשניהם אע"פ שבאחד מהם דהא בלמד איכא קולא שהן צריכין התראה ושאין חייבין בחמשה דברים. מה שא"כ במלמדין אלו. שחובל חייב בה' דברים. ועדים זוממין שאין צריכין התראה. אלא שאין בין שניהם. שכן חובל צריך התראה ועדים זוממין בחמש' דברים כגון שהיו מעידין פלוני חבל לחבירו ונמצא זוממין ויש קולא באלו שאינן בלמד. חובל שכן הותר מכללו ועדים זוממין שכן לא עשו מעשה. מיהו קשיא עליה ההוא דאמרי' בפסחים דפרכינן צד חמור בפסח ותמיד. פסח שכן כרת. תמיד שכן תדיר וכליל. והא וודאי איכא שאר חומרי בשאר קרבנות שאינן באלו שהרי שאר קרבנות מכפרין מה שאין כן בפס' שאינו מכפר:

ואיכא עומר ושתי הלחם שכן מתירין בחדש משא"כ באלו. ואפשר לומר פסח כיון דאיכא הרצאת דמים וודאי מכפר הוא א"נ האי לא איכפ' לן דאית' באידך דוודאי תמיד מכפר הוא. עומר ושתי הלחם נמי הא אמרינן עלה התם פירכא אחריתי דבלאו הכי נמי לא אתו מינייהו. ול' רחוק הוא. ותו קשיא לן עליה דוודאי הכא נמי איכא בלמד קולא שאינה במלמדין דהא אי בעי מודו ומפטרי כדקיימ' לן דמוד' בקנס פטור ולי בזה פירו' נכון כתבתי במס' מכות בס"ד:

דאיכא לאוקמה באחותו בוגרת ולא קשיין מתניתא אהדדי וקשיא ליה לרש"י ז"ל לפי שיטה זו דאם כן מנא שמעינן לה דעולא סבר כל היכא דאיכא ממון ממונא משלם וכו'. דילמא עולא לא אתא אלא לתרוצי מתנייתא וחדא מתרי תירוצי נקט וה"ק מההיא דמכות לא תידוק מידי דאיכא לאוקמה באחותו בוגרת וה"ה נמי דמתני' דהכא לא מצינן למידק מידי דאיכא לאוקמה בדלא אתרו ביה אלא דלעולא לא אתא אלא לתרוצי דומיא דמתני' ובהכי סגי ליה וזיל הכא קא מדחא לה א"נ ה"ק עולא אפי' תימא דממתני' בדאתרו ביה אכתי לא תיקשי ולא מידי מתני' דמכות איכא לאוקמה באחותו בוגרת ומיהו איהו לא ס"ל הכין אלא אפילו תימא הוא דקאמר וליה לא ס"ל. ותירץ רש"י ז"ל דה"ק דע"כ ס"ל לעולא דאפי' בדאתרו ביה נמי ממונא משלם וכו' דאי הוה סבירא ליה דדוקא בדלא אתרו ביה לא הוה שביק מלמעבד אוקמתא אמתניתין דמכות שהיא חצוניות ד' דמייתי לה להכא כדי לאקשויי וזהו שכתב רש"י ז"ל קסבר עולא. דאוקי מתני' דמכות בבוגרת ולא אוקמתא למתניתין דהכא בשלא התרו בו שמעת מינה אפי' אתרו ביה ממונא משלם ולא לקי. ע"כ. ולשיטת התוס' ז"ל ניחא דכיון דמעיקרא לא הוה קשיא ליה אלא אמתני' אמאי משלם קנס כיון דאיכא מלקות ואפילו בדלא אתרו ביה כדכתיבנא לעיל ומשני עולא דמתניתין אפילו בדאתרו ביה וממונא משלם ולא לקי אלמא דהכי ס"ל לעולא דאין לומר כלל דבא לתרוצי למתני' קאמר לה וליה לא ס"ל אטו עולא פליג עלה דמתני'. ומיהו אכתי קשיא להו לתוספות ז"ל תינח הכא באונס ומפתה הוא דאמרינן הכי דממונא משלם וכו' ואפילו בדאתרו ביה משום דגלי קרא כדאמרינן לעיל נער נערה הנערה אבל בעלמא מנא ליה ותלמודא דסבר עולא ממונא משלם וכו' דילמא בעלמא סבר דמלקא לקי וממונא לא . ויש לומר דאה"נ דעולא לא קאמר אלא דוקא הכא ואפילו הכי בעי תלמודא מנא ליה דאפילו בדאתרו ביה דילמא לא גלי קרא אלא בדלא אתרו ביה והא דקאמר תלמודא אלמא קבר עולא כל היכא דאיכא ממון ומלקות וכו' לאו בכל דוכתא קאמר אלא בכל גוונא קאמר ואפילו אתרו ביה. ולכאורה יש לדייק מלשונו של רש"י ז"ל כן ולא נהירא חדא דאם כן קשיא תלמודא מדידיה אדידיה דהכא בעי מנליה לעולא אלמא דהסברא מבחוץ היינו דהיכא דאתרו ביה מלקא לקי ממונא לא משלם ולקמן בעי עלה דרבי יוחנן מנליה אלמא דהסברא מבחוץ היינו דהיכא דאתרו ביה ממונא משלם מלקא לא לקי ועוד דלשון כל הכא לא דייק שפיר אלא ודאי סבירא ליה לתלמודא דעולא סבירא ליה דבכל דוכתא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מלקא לא לקי והשתא ניחא דלא קשיא תלמודא מדידיה דסברת התלמוד היינו דנימא דהכא דוקא דגלי קרא הוא דאמרינן דממונא משלם וכו' אבל בעלמא לא ועולא סבירא ליה אפילו בעלמא אמרינן נמי ממונא משלם וכו' ולהכי בעי עלה מנליה דבעלמא אמרינן הכי ורבי יוחנן סבירא ליה דאפי' הכא נמי מלקא לקי וכו' היכא דאתרו ביה ולהכי בעי עלה מנליה דאפילו הכא אמרינן מלקא לקי ולקמן נאריך עוד לפרש שיטה זו בס"ד ומכל מקום הדרא קושיין לדוכתין מנליה לתלמודא דעולא סבירא ליה דאפילו בעלמא ממונא משלם וכו' כמו שהקשו התוספות ז"ל ואין לתרץ מדרמי תלמודא ממתניתין דאלו הן הלוקין ופירשו התוספות לעיל דאמתניתין קשיא ליה אמאי משלם קנס וכדכתבינן לעיל והוצרך עולא לתרץ כאן באחותו נערה וכו' ולא תירץ בקוצר משום דגלי קרא אלמא דעולא אפילו בעלמא נמי ס"ל הכין. דהא פרישנא לעיל דמאן דרמי לא אסיק אדעתיה דנימא ממונא משלם מילקא לא לקי דאטו אתגורי אתגור וכמו שהקשו התוס' ז"ל לקמן אלא ס"ד דמתניתין אית ליה דמשלם קנס אף על גב דלקי ולהכי קשיא ליה דאף על גב דגלי קרא נער נערה מכל מקום הא כתיב להדיא כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו וכו' ומעתה לית לן למידרש הרבויין הכין כיון דקי"ל דאינו לוקה ומשלם מדכתיב כדי רשעתו אלא אית לן למדרש הרבויין כשמעון התימני וכר"ש בן מנסיא וכדכתבינן לעיל ואפילו בלא אתרו ביה ס"ד דמקשן דחייבי מלקיות שוגגין פטורין מן התשלומין ומשני עולא דשפיר מצינן לקיומי מאי דכתיב כדי רשעתו והרבויין ומתניתין אפי' בדאתרו ביה דממונא משלם ולא לקי וכדפרי' לעיל וכיון שכן הקושיא במקומה עומדת דדילמא לא אמרינן ממונא משלם מלקא לא לקי אלא הכא דאית לן הרבויים ובעינן לקיומי הרבויים וקרא דכתב כדי רשעתו אבל בעלמא אה"נ דמלקא לקי ממונא לא משלם ואומר ר"ת אי לאו דבעלמא ס"ל הכין מייתורא דקראי ליכא למשמע הכא הכי דאיכא לאוקמה לקרא בשלא התרו בו ואפילו אי ס"ל כר"ל דאמר לקמן חייבי מלקיות שוגגין פטורין הני מילי בעלמא דלא מייתרי קראי אבל הכא דאיכא קרא איכא לאוקמי בפחות שנוכל והיינו כשלא התרו בו. ואל תטעה לומר דמה שכתב רש"י ז"ל וז"ל קסבר עולא. דאוקי מתני' דמכות וכו' שמעת מינה אפילו אתרו ביה וכו'. היינו כתירוצו של ר"ת ז"ל דעיקר מאי דהוקשה לרש"י ז"ל היינו דאפילו הכא מנא לן דאפילו אתרו ביה קאמר עולא וכדפרי' לעיל ועל תירוצו ז"ל קשיא להו לתוס' ז"ל ומתרץ לה ר"ת ז"ל וכדכתיבנא ואפשר לי לומר דס"ל לרש"י ז"ל דאי ס"ל לעולא הכא אפילו אתרו ביה ממונא משלם מלקא לא לקי מהכא ילפינן לבעלמא דאמרינן הכי ואין לך לומר דמקנסא לא ילפינן דאדרבה הסברא נותנת דבקנסא לוקה ומשלם וכדכתיבנא לעיל וכיון דאמרינן דאפילו בקנסא משלם ואינו לוקה כ"ש בעלמא. ועוד דהכא נמי הא איכא בושת ופגם דהיינו ממונא הילכך ודאי אי הוה אמרינן נמי דנילף מהכא לבעלמא אלא דבעי תלמודא מנליה לעולא דהכא אפילו בדאתרו ביה ממונא משלם מלקא לא לקי והשתא לפי מאי דאסיקנא דעולא תחת תחת גמרינן ומ"ה יליף מהכא לבעלמא. וכן כתב רש"י ז"ל להדיא לקמן וז"ל מ"ט לא אמר כעולא. דגמר ג"ש וכו' לכל חייבי ממון ומלקות. ע"כ. ולקמן נאריך עוד בזה בס"ד:

והתוספות לא פירשו כן אלא הא דבעי מנליה לעולא קאי אבעלמא וה"ק דבשלמא הכא גלי קרא אבל בעלמא מנא ליה לעולא דממונא משלם וכו'. וקשיא להו לתוספות ז"ל מנליה לתלמודא הא דילמא בעלמא סבר דמלקא לקי וכו' ותירץ ר"ת ז"ל אי לאו דבעלמא ס"ל הכין וכו' וכדכתיבנא ומיהו לעולם הא דבעי תלמודא מנא ליה לעולא קאי אבעלמא וכו' אסיקנא דעולא תחת תחת גמר מצינו למימר דלא קאמר עולא דממונא משלם ולא לקי אלא בהנהו תלת דגלי בהו קרא וכמו שכתבו התוספות ז"ל לקמן דהא לשיטת ר"ת ז"ל לא הכריח דבעלמא ס"ל הכין אלא מדאוקי אפילו בדהתרו בו והשתא דאית לן ג"ש למילף הכא אפילו באתרו ביה מעתה שפיר מצינן למימר דבעלמא ס"ל מלקא לקי. אבל לשיטת רש"י ז"ל ילפינן מהכא לבעלמא וכדכתיבנא ועוד נאריך בזה בס"ד:
והתוספות ז"ל דחו שיטת ר"ת ז"ל דאין זה דיוק דאיכא למימר דעולא ס"ל כר"ל דאין לחלק כלל בין התרו בו ללא התרו בו ואי מרבינן לקנס מקרא בלא התרו בו הוא הדין התרו ואין לך לומר דנוקי קרא בפחות שנוכל דהיינו בלא התרו בו דאין חילוק לדידיה בין התרו בו ללא התרו בו כלל ופי' ר"י דע"כ ס"ל בעלמא ממונא משלם וכו' מדרבינן לעיל מחד חייבי לאוין ומחד חייבי כריתות דאי בעלמא מלקא לקי דילמא חד לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין אבל חייבי כריתות מנ"ל דכיון דבעלמא מלקא לקי ולא משלם אצטריך קרא לחייבי לאוין:

וז"ל הריטב"א ז"ל אלמא קסבר עולא וכו'. ואם תאמר ודילמא בעלמא לוקה ואינו משלם ושאני הכא שבפי' רבתה תורה תשלומין מדכתיב נערה הנערה וכ"ת דאי משום הא דלוקמיה לקרא בדלא אתרו ביה וכדפירש רש"י ז"ל הא ליכא למימר דדילמא עולא ס"ל הכין דכל היכא דאתרו ביה פטור כי לא אתרו ביה נמי פטור וכסברא דר"ל דלקמן והיינו דלא שני כאן שהתרו בו כאן שלא התרו בו כדשני רבי יוחנן בסמוך ותירצו בתוס' ז"ל דאם איתא דס"ל לעולא דהכא חידוש הוא שחדשה תורה בקנס דאף על גב דלקי ממונא משלם ולא לקי אם כן נוקים יתורא דקראי בחייבי עשה וחייבי לאוין דכי אמרינן לעיל דתרווייהו בחד קרא סגי להו היינו היכא דלא הוו משונים מעלמא אבל השתא דסבירא לן דאית בהו שנוי בעלמא לעולם אימא לך דלא שני קרא אלא בחייבי לאוין אבל לא בחייבי כריתות והתם לוקה ואינו משלם ועוד דהא בתו נמי ישלם קנס ולא יהרג דהא גלי קרא גבי קנס הבת שיהא חייב בו ולא נימא קלב"מ לפוטרו מקנס ומה לי חייבי כריתות ומלקיות או חייבי מיתות ב"ד. ע"כ:
מה שכתב הרב ז"ל בשם רש"י ז"ל, אפילו לר"ע דס"ל אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ומיהו התוס' ז"ל לא כתבו כן שכך סיימו בדבריהם ז"ל אבל חייבי כריתות לא משום דבעינן אשה דיש בה הויה וכדרבנן דאמרי קדושין תופסין בחייבי לאוין. וכתבו הקונטריסין על זה ז"ל וקשה למה צריכין התוספות לומר דדוקא אליבא דרבנן אפילו אליבא דר"ע תמצא שיהיו חייבי כריתות מבחוץ דנימא חד לעשה וחד לנדה ונשארו חייבי לאוין וכריתות אליבא דר"ע מבחוץ וכ"ת דעשה ונדה שקולים א"ה אפילו אליבא דרבנן אין ראיית התו' ראיה דנילף חייבי לאוין מבינייהו מעשה ונדה דכי פרכת מה ללאוין שאין ראויה לקיימה חייבי עשה יוכיחו מה לחייבי עשה שאין בהם לאו נדה תוכיח שיש בה לאו מה לנדה דתפסי קדושין לאוין נמי תפסי קדושין ואם כן יהיה חד לנדה ועשה וחייבי לאוין מבינייהו וחד לכריתות ונראה דלפי' אחרון שאמרנו לעיל דנדה בכלל ולו תהיה לאשה ואינה צריכה ריבוי שהרי היא כמו כשרה דעלמא אתי שפיר דלא תוכל ללמוד לאוין מבינייהו דנדה אינה צריכה ריבוי א"כ אצטריך חד לעשה וחד ללאוין אליבא דרבנן ונשארו חייבי כריתות מבחוץ וראיית התוס' ראיה טובה. ע"כ:
ועוד הקשו בקונטריסין על פי' ר"י ז"ל דנימא דעולא סבר כשמעון התימני דולו תהיה לאשה שיש בה הויה משמע ועשה ונדה הם בכלל ואצטריך חד ללאוין אליבא דר"ע וכדכתבינא לעיל ומשמע ליה לתנא דמתני' תהיה לשון קיום כר"ש בן מנסיא וכדכתבינן לעיל מדאצטריך למתני הכא על הממזרת וכו' דאי משמע ליה תהיה לשון הויה כשמעון התימני לא הוה צריך למיתני ממזרת כי היכי דלא תני שאר כשרות ואין לך לומר להכי תני ממזרת משום דאית בה מלקות והוה אמינא דמלקות פטר ליה מממונא קמ"ל דלא דהא ודאי ליתא דאם כן כי היכי דתני בסיפא אף על פי שהן בהכרת כו' הוה ליה למיתני ברישא נמי אף על פי שלוקין עליהם כו' אלא ודאי משמע דחידושיה דרישא היינו דאף על גב דכתיב ולו תהיה לאשה דמשמע דבעינן אשה הראויה לקיימה וממזרת אינה ראויה לקיימה קמ"ל דאפילו הכי יש להם קנס מריבויא דקרא וכדכתיבנא לעיל והיינו דלא כשמעון התימני ועולא עלה דמתני' קאי הילכך ע"כ לית ליה כשמעון התימני אפילו כפשטיה דקרא דולו תהיה לאשה כנ"ל ודע אף על גב דמסקנות התוס' כפי' ר"י לא תיקשי דלמה להו לתוס' לדחוקי בשינויא דחיקא אהא דלא פריך תלמודא ארישא דמתני' בריש שמעתין ע"כ לא מצי לאקשויי אלא אכריתות לפי' ר"י ז"ל דבמאי דכתיבנא ניחא דהמקשן לא הוה אסיק אדעתיה דהיכא דאיכא מלקות וממון דממונא משלם ולא לקי אלא הוה משמע ליה דלקי ומשלם ולהכי הוה קשיא ליה אפילו אריבויי דנערה הנערה דהא כתיב כדי רשעתו וכדכתיבנא עד הבא על אחותו וכבר כתבתי זה פעם אחרת:

כתוב בקונטריסין וז"ל בתוס' שאנץ הקשו על עיקר קושית התוס' דמאי קשיא לן דשפיר יש להוכיח דאית ליה לעולא בעלמא ממונא משלם כו'. מדתירץ על קושית הספר דקאמר אחותו בוגרת נמי האיכא בושת ופגם דמיירי בשוטה ואי הוה ס"ל בעלמא לוקה ואינו משלם הוה ליה למימר אה"נ אף על גב דאיכא בושת ופגם אנא סבירא לי לוקה ואינו משלם. ותירץ שם דהספר מתרץ הכי ולא עולא וראיה מדקאמר השתא דאתית להכי. ע"כ:
וז"ל גליון התוס' ועוד לקמן אמר עולא תחת תחת גמר משמע דצריך למילף בקנס דמשלם ואינו לוקה ואמאי צריך והא שמעינן מהנך רבויי. ועוד דבעי מנליה לעולא הא אמאי לא נגמר מהכא דרבי קרא וכ"ת מקנסא לא ילפינן מכל מקום אמאי אצטריך למילף תחת תחת משמע דאי אפשר ללמוד בענין אחר אמאי לא יליף מקנס וחובל בחברו ועדים זוממין וכן קשה אפר"ת דפי' דדייק דבעלמא ממונא משלם כו' מדמשני בשוטה כי פריך והא איכא בושת ופגם ולא משני דלא משלם בושת ופגם כיון דלקי כו'. ועוד קשה לפי' זה דנראה דאין זה מדברי עולא אלא תלמודא הוא דמסיק הכי. ועוד כיון דאבושת ופגם קאי מאי קאמר בסמוך מה לחובל בחברו שכן חייב בחמשה דברים אטו בושת ופגם לאו חובל הוא וכמה עניני חבלות שאין חייב בהן כל חמשה דברים כדאמר בהחובל ומיהו ריב"ם כתב דהכי פריך מה ללאו דחובל שכן לפעמים יש בו כל חמשה דברים תאמר בלאו ערות אחותך לא תגלה דלעולם אין בה כל ה' דברים ופ"ה. ע"כ:
עוד כתוב בגליון תוס' השתא אתי שפיר דקאמר מנלן דהא ע"כ מדמוקי חד לחייבי כריתות נפקא ליה מעלמא דממונא משלם ולא לקי ולפי המסקנא דגמר תחת תחת אצטריך חד קרא לחייבי עשה דאי לאו ההוא קרא הוה דרשינן תחת לדרשא אחרינא ואידך לחייבי כריתות. ע"כ:
עוד כתוב בגליון תוספות וריש לקיש נמי לא אוקמה כרבנן משום דחייבי כריתות דאי בעלמא מלקא לקי דילמא חד לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין אף על גב דבעלמא לוקה ואינו משלם אבל בחייבי כריתות ע"כ. ודע שהגליונות של תוס' הם מלשון ה"ר אליעזר מטוך מחבר התוס' ולכן אתה המעיין הפוך בהם והפוך בהם ותמצאם בטוב טעם ודעת. וכבר כתבתי שיטת רש"י שהוא הפך משיטת התוס'. ועוד אכתוב בזה בס"ד:

מה לחובל בחברו שכן חייב בחמשה דברים הא כתיבנא בסמוך בגליון תוספות דריב"ם ז"ל דה"ק מה לחובל בחברו פי' מה ללאו דחובל שכן לפעמים יש בו כל חמשה דברים כו'. ובגליון מפרש"י ישן מצאתי וז"ל כל חובלין חייבין רפואה משא"כ בבועל בתולה שהרי אינה צריכה רפואה והיינו דקא פריך מה לחובל כו' אבל ממה שיש בחובל כגון שבת שאינו בבועל בתולה לא הוה מצי למפרך שיש גם בהרבה חובלים שאינן חייבין שבת ואפילו הכי ממונא משלמי ולא לקי. ע"כ:
וכתוב בקונטריסין וז"ל מה לחובל בחברו שכן חייב בחמשה דברים פי' תאמר בעלמא דאינו חייב בחמשה דברים לכך ילקה ולא ישלם. הקשה מהר"ז לפי מאי דקס"ד השתא דממונא לחומרא א"כ ע"כ בעלמא נמי משלם דאם לא כן איתגורי איתגור ומאי קאמר שכן חייב בחמשה דברים אבל בעלמא לא. ותירץ דה"פ מה לחובל דין הוא שישלם כי גבי חובל הוי ממון חומרא מחמת שמשלם חמשה דברים אבל בעלמא דלא משלם חמשה דברים הוי ממון קולא ע"כ. ורש"י ז"ל לא פירש כן והדין עמו דלפי' מהר"ז מאי קאמר תו ואי ממונא קולא הוא כו' ואין להקשות דנאמר כן ולא יאמר תו ואי ממונא לקולא הוא כו' דיש לומר דעדיפא טובא קנסא דהויא דבר קצוב מכל חמשה דברים דאפשר דכל החמשה דברים לא ישוו אפילו חמשה כסף לכך אין לומר מה לחובל בחברו דין הוא שישלם משום דחמירא ממלקות דמשלם טובא דהיינו חמשה דברים. ומיהו על צד חומרא שפיר מצינן למימר מה לחובל בחברו דין הוא לידון בממון שהוא חמור ממלקות שכן יש בו חומר אחר שחייב בחמשה דברים וכמו שפרש"י ז"ל. ומעתה הדרא קושית מהר"ז לדוכתיה. וראיתי בשיטה ישנה וז"ל מה לחובל בחברו שכן חייב בחמשה דברים קס"ד דממונא חומרא. ואם תאמר אם כן היכי הוה ס"ד דלקי ועבדינן ביה דבר הקל והא במסכת סנהדרין פרק אלו נשרפין אמרינן בחמותו הנעשית אשת איש דנדון בחמורה יש לומר הכא תרווייהו ראוין לעשות בו כאחד ממון ומלקות ותורה פטרתו מחדא מינייהו דכתיב כדי רשעתו רשעה אחת אתה מחייבו כו' ולא ידעינן הי מינייהו אפיק ואית לן לאפוקי חמורתו כיון דלהקל עליו באתה תורה והתם אי אפשר למעבד ביה תרי קטלי הילכך נדון בחמורה דלאו אתגורי אתגור ע"כ. וכן תירץ תלמיד הרשב"א דשאני הכא דשני ענינים ראוין לעשות בו כאחד ממון ומלקות והתורה פטרתו מאחד מהן דכתיב כדי רשעתו וכיון שכן אפשר לומר דלהקל עליו באתה תורה ונדון בקלה אבל התם שתי רשעיות הוא חייב מדין תורה אלא דלא אפשר והילכך נדון בחמורה דלא אתגורי אתגור ע"כ. והתוס' לא חלקו כן שהקשו לקמן גבי הא דאמרינן ואי ממונא לקולא. ואם תאמר אתגורי אתגור שנדון בקלה דהכי פריך בפרק הנשרפין גבי מי שנתחייב שתי מיתות. ותירצו דשאני הכא דחס רחמנא אממונא של נחבל. ומעתה לשיטת התוס' ז"ל איכא לאקשויי דכי אמרינן ממונא לחומרא הכי מצינן למימר שנדון בקלה דהיינו מלקות וכמו שהקשו המפרשים ז"ל וכדכתבינן. ודע שהריטב"א פי'יפה קושית התוס' וז"ל ואי ממונא לקולא הוא שכן הותר כו' איכא למידק האיך דממונא לקולא אם כן אתגורי איתגור דהא אילו הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה היה לוקה ועכשיו שהוסיף על חטאתו פשע להכותו הכאה גדולה משלם ואינו לוקה דהכין אמרינן גבי מי שנתחייב שתי מיתות ב"ד נדון בחמורה דאי לא אתגורי אתגור דהתם הוא באיסור [חמור שיש בו מיתה אבל באיסור] שאין בו אלא מלקות וממון לעולם אימא לך דהכי עדיף שישלם ולא ילקה כדי שלא יפסיד הניזק והיינו דאמרינן דאי ממונא לקולא הוא היינו לפי שהוא איסור קל שהותר מכללו בב"ד מה שאין כן בממזרת שלא הותר מכללו בב"ד ע"כ. הא קמן דדוקא אי אמרי' ממונא לקולא הוא דקשיא לן אתגורי אתגור משום דמתחלה מתחייב בחמורה דהיינו כשהכהו הכאה שאין בה שוה פטורה וכיון שכן היכי נימא בו שכשהוסיף על חטאתו פשע יקלו עליו אבל אי ממונא לחומרא הרי המלקות קדים ויש לנו לומר דכיון דכבר חל עליו המלקות אף על פי שהוא קל לא יחול עליו עוד חיוב הממון אף על פי שהוא חמור ואפילו שיחולו שניהם כאחד יבא למימר דעונשא דמלקות עדיף ליה אף על פי שהוא קל לא קשיא לן אמאי נדון בקלה אלא הכי קשיא לן אתגורי אתגור והא דאקשינן התם בפרק הנשרפין אתגורי אתגור היינו משום דעבר שתי עבירות וכמו שפרש"י ז"ל התם אבל הכא אין כאן אלא עבירה אחת שבא על הממזרת וק"ל כנ"ל. וראיתי מי שהקשה דתפשוט ע"כ דממונא לקולא מדאצטריך קרא לרבות חובל ועדים זוממין לתשלומין דאי ממונא חומרא הוא מה אצטריך לרבות תיפוק ליה בלא זה דאל"כ אתגורי אתגור והניח הדבר בצ"ע ובמאי דכתיבנא ניחא:

ואי ממונא לקולא הוא שכן הותר מכללו. לכאורה משמע דה"פ ואי ממונא לקולא הוא ומעתה שפיר ילפינן מחובל בחברו ופירכת ה' דברים אינה פירכא דאינה גורמת קולא אלא חומרא אכתי יש צד קל למפרך דמה לחובל בחברו פי' הלאו שבו דהיינו לא יוסיף הותר מכללו בב"ד וכן דין הוא שידחה מפני הממון תאמר בממזרת ועריות דלא הותר מכללן הילכך לא ידחה מפני הממון. וקשיא טובא דבעריות נמי מצינו דהותר מכללן כגון אשת אחיו במקום מצוה. ולזה תירץ הרשב"א דה"ק ואי ממונא לקולא הוא שכן הותר מכללו בב"ד כלומר ותינח אשת אחיו דילפת מינה דאף היא הותרה מכללא במקום מצוה אבל אינך כלהו לא אתו מיניה. ע"כ:
וכן כתוב בשיטה ישנה וז"ל שכן הותר מכללו בב"ד ונהי דאשת אחיו מצית למילף מינה דהותר נמי מכללה ליבום אבל אינך לא מצית למילף מינה ע"כ. ומיהו ממזרת נמי הותר מכללה לגבי גרים ולגבי ממזר ולגבי עבד ואחות אשתו נמי כשמתה אשתו אלא דיש לתרץ דלא קשיא ליה להרב ז"ל אלא מאשת אחיו משום דאנן הכי פרכינן שכן הותר מכללו דמצוה נמי איכא שילקו אותו ב"ד לכך קשיא ליה לרב ז"ל דבאשת אחיו נמי איכא מצוה ומיהו עיקר הפירכא היינו מהותר מכללו כדאמרינן בעלמא גבי חלב דצד מצוה לא מעלה ולא מוריד. ועוד דאי ילפינן אשת אחיו מהא מעתה שפיר איכא למילף לכולהו שאר כריתות דכיון דילפינן בחדא מינייהו דאין חילוק בין אתרו ביה בין לא אתרו ביה הילכך כל מאי דאיתרבו מנערה נערה הכי נמי הוא דלא משוינן חילוקא בינייהו כלל והיינו לשיטת רש"י דכתיבנא לעיל ואפילו לשיטת ר"י ז"ל דנשארו חייבי כריתות מבחוץ וכדכתיבנא אי עיילינן חד מחייבי כריתות ברבויין מהנהו דלא תפסי בהו קדושין תו לא מפקינן חד מינייהו לברא תדע דכתבו התוס' ז"ל בריש פרקין בדבור המתחיל חד לאתויי חייבי לאוין דמחד רבויא מרבינן כל שאינה ראויה לקיימה בין חייבי עשה בין חייבי לאוין וכיון שכן הדרא קושיין לדוכתין ונ"ל דה"פ ואי ממונא לקולא הוא ואדרבא בהך פירכא דחמשה דברים יש לדון ק"ו ונילף מחובל בחברו ומה חובל בחברו שחמור להתחייב בחמשה דברים נדון בקלה שבשני חיובים שבו ק"ו לשאר חייבי ממון הקלים שידונו בחיוב הקל איכא למפרך מה לחובל בחברו שכן הותר מכללו בב"ד דניתן רשות בב"ד להלקותו ואינן פורעין חמשה דברים ומ"ה דין הוא שנדון בקלה שבשני חיובים תאמר בשאר חייבי ממון כגון קנס דאונס ומפתה שלא הותרו לב"ד דאפילו ב"ד שיאנסו או יפתו חייבין בקנס הילכך אף אנו נאמר שנדון בחמורה שבשני חיובין כנ"ל. והשתא הק"ו והפירכא הוא מממון לממון ונדחה שפיר וכן פרש"י ז"ל דוק ותשכח והוא ברור ונכון:
שכן הותר מכללו בב"ד איכא למידק וכי משום דהותר מכללו בב"ד ליסר הרשעים הוי איסור קל החובל בחברו שלא כדין מה ענין זה אצל זה. ויש לומר דהיינו קולא דידיה שלא חשו שמא יוסיף על ההכאות שיש בו משום לא יוסיף פן יוסיף כדאיתא במסכת מכות והנכון דאורחא דתלמודא הוא בהכי למפרך כי הא והא איסור חלב שהותר מכללו אצל חיה היינו לפי שאינו חלב ואפילו הכי פרכינן מיניה בעלמא ולא עוד אלא דכל כה"ג פרכינן כל דהו וכדאמרינן פרק ד' מיתות [סנהדרין נ א'] סקילה חמורה שכן ניתנה למגדף ועובד ע"ג ומאי חומרא שכן פשט ידו בעיקר ופרכינן אדרבא שרפה חמורה מסקילה שכן ניתנה לבת כהן ומאי חומרא שכן מחללת את אביה וכדפרישנא התם בס"ד. עכ"ל הריטב"א ז"ל:
אלא גמר מעדים זוממין נ"ל דלעולם לא גמרינן מעדים זוממין אלא במה מצינו ולא מק"ו ואפילו בחמשה דברים אמרינן ואי ממונא לקולא הוא לא עבדינן ק"ו כדאמרינן לעיל גבי חובל דאי דיינת ליה בקל וחומר תו ליכא למפרך שכן לא עשו מעשה דהיינו פירכא מסברא ואינה כתובה בתורה וכל פירכא שאינה כתובה בתורה מכניסין אותו בתוך הק"ו וכמו שכתבו התוס' בפרק קמא דקדושין ובפרק כיצד הרגל ובפרק כיסוי הדם. ואם תאמר ונעביד ק"ו ולא יהיה פירכא דנשים הפירכא בתוך הקל וחומר שתי תשובות בדבר חדא דבשלמא חמשה דברים חשיבא חומרא לבנות ממנה קל וחומר אבל הא דאין צריכין התראה לא חשיבא חומרא כולי האי לבנות ממנה ק"ו ולהשים בתוכו צד קל דלא עשו מעשה דאדרבה איכא למימר היא הנותנת דכיון דאין צריכין התראה ובלא התראה לוקין אלמא דלעולם מהדרינן אמלקות ואפ"ה אמרינן דמשלמין ממון ואינן לוקין אם כן כל שכן היכא דאין לוקין בלא התראה דאיכא למימר ממונא משלם ומלקא לא לקי ולקמן נכתוב עוד בזה בס"ד ועוד שהרי הקשו בשיטה ישנה וז"ל אלא מעדים זוממים. ואם תאמר והא לא ילפינן מקנסא מידי. ויש לומר הא גלויי מילתא בעלמא הוא הי משתי רשעיות מיחייב כיון דתרווייהו שייכי ביה אלא דתורה פטרתו מחדא ולא ידעינן מאי היא וכיון דגלי לך בעדים זוממים דממונא משלם ולא לקי איגלי לן דממלקות פטרתו ע"כ:
ומעתה ע"כ לא ילפינן מעדים זוממין מק"ו אלא במה מצינו בדרך גלויי מילתא בעלמא ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל אלא מגמר מעדים זוממין. במה מצינו. וכתב ז"ל נמי ואי ממונא קולא הוא. אשכחן בהן צד הקל ודין הוא שידונו בקלה. ולא האריך הרב ז"ל לעשות ק"ו כדלעיל גבי חובל מטעמא דכתיבנא. עוד כתב הרב ז"ל שכן לא עשו מעשה. אלא אדיבורא בעלמא מיענשי. ע"כ. והיינו פירכא מסברא ומכניסין אותה בתוך הק"ו וכדכתיבנא. ומיהו הר"ש בן אדרת ז"ל פי' שכן לא עשו מעשה במה שהן מתחייבין עליו כדאמרינן הרגו אין נהרגין תאמר באלו שכן עשו מעשה במה שהן מתחייבין עליו. והא ודאי חשיבא פירכא הכתובה בתורה ואין מכניסין אותה בתוך הק"ו אבל פרש"י ז"ל הוא הנכון וכן פירשו בתוס' ז"ל וכדבעינן למכתב קמן בס"ד כנ"ל. ומכל מקום ההיא דאין צריכין התראה לרבא דלקמן גבי הא דר' אלעזר הויא ליה פירכא מסברא ואינה כתובה בתורה דמסברא הוא דאמרינן דלא בעיא התראה כדלקמן. וכתב הרא"ה ז"ל הא דקא חשבינן כי לא צריכי התראה חומרא וכי לא עשו מעשה קולא משום דהתראה דאנן הוא דלא מצרכינן להו היינו חומרא דמחמירין גבייהו בהא אבל לא עשו מעשה דהכי הוא דאין עושין מעשה היינו קולא כלומר ראוי להקל עליהם שהרי לא עשו מעשה. ע"כ:
מה עדים זוממים דאיכא מלקות וממון. כתב רש"י ז"ל דאיכא ממון דמאשר זמם ולא רצה לפרש דהיינו מדכתיב יד ביד כדאמרינן לקמן דאי מהתם לא ילפינן מיניה וכדאמרינן לקמן בפירוש רבתה תורה עדים זוממין לתשלומין פי' ולא ילפינן מינייהו וכדבעינן לפרושי קמן בס"ד לדעת רש"י ז"ל הילכך הכא דאמרינן דבעינן לאגמורי מינייהו לא אסיק אדעתין ילפותא אחריתי דאית בה ממון אלא מכאשר זמם ולקמן נפרש עוד בס"ד:
וכתב עוד רש"י ז"ל מלקות דלא תענה וכתוב בקונטריסין ותימא דלא תענה הוי לאו שאין בו מעשה ועוד שהספר לקמן לא נקט לא תענה דקאמר בטלת והיה אם בין הכות הרשע ושמא כר' מאיר ס"ל דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו ע"כ. ואיברא דבריש פרק קמא דמכות פריך תלמודא ותיפוק ליה מלא תענה ומשני משום דהוי לאו שאין בו מעשה וכו'. ומיהו התוס' ז"ל התם עלה דמתני' דתנן מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחברו מאתים זוז בדיבור המתחיל ורבנן האי לא תענה מאי עביד ליה כתבו וז"ל הא דקאמר לעיל גבי לא תענה משום דהוי לאו שאין בו מעשה היינו אי לאו קרא דוהצדיקו אבל בתר דגלי לן קרא דוהצדיקו דשייך בו מלקות יש לו לומר דלקי מלא תענה וכו' ע"כ. והא דלא נקט רש"י ז"ל והיה אם בין הכות וגו' ואפשר משום דאיכא למימר דלא מיירי האי קרא אלא בבן גרושה וחלוצה דלא אפשר למענשינהו מכאשר זמם וכדאמרינן לקמן גבי הא דרבי אלעזר להכי נקט לא תענה דלבתר דכתיב והצדיקו וגו' והיה אם בין הכות וגו' לקי משום לא תענה אף ע"ג דאפשר למענשינהו מכאשר זמם. ובשיטה ישנה כתבו לקמן דלא תענה הויא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו והתוס' ז"ל שם בפ"ק דמכות כתבו דכיון דגלי בדקאמר רחמנא והיה אם בין הכות הרשע מכלל דלקי משום לא תענה דלא ענש אלא אם כן הזהיר ע"ש:
שכן אין צריכין התראה מצינו למימר דהא דאין צריכין התראה לא תליא בקולא וחומרא אלא ה"ק דכיון דלקי בלא התראה א"כ בקל הוא נדחה מפני הממון אבל מלקות שבא על ידי התראה אינו נדחה כלל. ומעתה קשיא מאי קאמר תלמודא ואי ממונא לקולא וכו' הא לעולם מצינן למיפרך הך פירכא וקרוב לזה קאמר ר' אלעזר לקמן עדים זוממין ממונא משלמים וכו' משום דלאו בני התראה וכו'. ונראה דלכך כתב רש"י ז"ל שכן אין צריכין התראה. ונענשין במיתה או במלקות או בממון ודין שידונו בחמורה כי איכא תרתי. ע"כ. פי' דאי הוה המלקות לבד בלא התראה אה"נ דאי הוה מצינן למימר הכי מיהו אמיתה ואממון נמי אין צריכין התראה הילכך משום חומרא הוא והויא לה פירכא דחומרא ודוק כנ"ל:

לא עשו מעשה. פרש"י ז"ל אלא אדיבורא בעלמא מענשי וכן פירשו התוס' ז"ל לקמן גבי צד חמור. והקשו ז"ל דהא איכא מ"ד עקימת שפתים הוה מעשה. ותירצו דהא אמרינן בפרק ד' מיתות בסנהדרין שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה פירוש דעיקר חיובא בא על ידי הראיה שמעידין שראו וראיה לית בה מעשה. ובשיטה ישנה תירצו דאף על גב דעקימת שפתים הוה מעשה מעשה זוטא הוא ולא חשיב לגביה הנך. וז"ל הרשב"א ז"ל ואע"ג דעקימת שפתיו הוי מעשה מכל מקום מעשה זוטא הוא ולא עשו מעשה רבה אי נמי יש לו לפרש שכן לא עשו מעשה במה שהן מתחייבים עליו כדאמרינן הרגו אינן נהרגין תאמר באלו שכן עשו מעשה במה שהן מתחייבין עליו. ופרש"י עיקר דלפירוש הרשב"א ז"ל קשיא מאי דקשיא ליה להרא"ה ז"ל לעיל דמאי שנא משבת שכן לא עשו מעשה קולא טפי מאין צריכין התראה עיין בלשון הרא"ה ז"ל דכתיבנא לעיל. ועוד דלא חשיבא הך פירכא דהכי נמי אמרינן הרגו אין נהרגין כן נראה לי:
שכן יש בהן צד חמור לא אתברר גבן פי' צד חמור דאי פרכינן צד חמור אפריכו להו כל מה הצד דבכל התורה וראיתי מי שרוצה לפרש שכן יש בהן צד חמור מה שאין כן בכל התורה כלומר חומרא יתירה יש בהן שלא מצינו חייב בחמשה דברים אלא חובל בחברו ולא מצינו מלקות בלא התראה וכן הוה מפרש בכל מקום בענין הזה וזו השמועה תשובתו דבר קל דפרכינן איתיה בכמה איסורין שהותר מכללן ויש שאין עושין מעשה ומשלמין ממון ויש נמי שלוקין כגון נשבע וממר ומקלל את חברו בשם ובצד חמור גופיה קשיא ההיא דאמרינן בפסחים בפרק כיצד צולין [פסחים עז א'] בענין תמיד ופסח שכן יש בהם צד חמור תמיד שכן כליל ותדיר ופסח שכן ענוש כרת והכי מצינו בתורה כמה עבירות שחייב אדם עלייהו כרת ואי משום דעשה הוא הרי מילה אלא דיש לומר דמקרבנות קא פריך בלחוד והכי קאמר אין בכל הקרבנות תדיר וכליל כתמיד ולא שחייב כרת בבטולו כפסח ויש מפרשים שמצינו בחובל בחברו ובעדים זוממין חומר שלא מצינו בשאר מחוייבי ממון ומלקות ואין למדין מהם שאר מחוייבי ממון ומלקות שאין בהם שום חומר שאינו בשני אלו אבל בעלמא דלא פרכינן צד חמור מפני שמצינו אף בבא מן הדין חומרא שאין כן בדנין וכיון דלא דמו חומרייהו דנדונין להדדי אתי במה הצד. ובפ' ד' מיתות בגמרא דמייתי מקלל אביו מדין חדש במה הצד ופרכינן מה להצד השוה שבהן שכן משונין. וכתב רש"י ז"ל שאינו צד חמור דאי צד חמור פריך לאו פירכא היא דאביו נמי אית ליה צד חמור שהוקש כבודו לכבוד המקום נראה שהוא מפרש בלשון זה האחרון שכתבנו ועדיין הדבר קשה בפרק כיצד צולין דפריך צד חמור בפסח ותמיד לשאר קרבנות צבור דהתם והרי עומר ושתי הלחם הבאים מן הדין יש בהן צד חמור שכן מתירין חדש מה שאין כן בתמיד ופסח ושאר קרבנות צבור נמי מכפרין מה שאין כן בפסח ואיכא למימר כי פריך צד חמור לשאר קרבנות צבור אבל עומר ושתי הלחם לא אתו משום פירכא דפריך עלה בסמוך ופסח כיון דאיכא הרצאת דמים מכפר הוא וצ"ע ובדיקה. הרמב"ן ז"ל:
וז"ל הרא"ה תלמידו ומדברי רבינו שלמה ז"ל במסכת סנהדרין נראה שהוא סובר דכי פרכינן צד חמור הני מילי בשאין חומרא בלמד שאינה במלמדין ויש חומרא במלמדין שאינה בלמד אבל כל מקום שיש חומרא בנדון שאינה במלמדין לא פרכינן צד חמור והכא ליכא חומרא בלמד שאינה בשני המלמדין אף על פי שיש בו חומרא שאינה באחד מהם שהרי עשו מעשה ולא הותרו מכללן מה שאין כן במלמדין שהרי חובל הותר מכללו ועדים זוממין לא עשו מעשה מכל מקום אין בו חומרא שאין בין שנים שהרי חובל עשה מעשה ועדים זוממין לא הותרו מכללן ויש חומרא באלו שאינה בלמד אף על גב דאיכא הכא בהאי למד כרת כרת מעלמא אתי ליה ואינו חומר שבעצמן מה שאין כן בחומרין אלו שבחובל ועדים זוממין וכן לענין צד הקל אין קולא בלמד שאינה במלמדין בשניהם אף על פי שיש באחד מהם דהא בלמד איכא קולא שהן צריכין התראה ושאין חייבין אלא בד' דברים מה שאין כן במלמדין אלו שחובל חייב בד' דברים ועדים זוממין שאינם צריכים התראה אלא שאין בין שניהם שכן חובל צריך התראה ועדים זוממין בחמשה דברים כגון שהיו מעידים פלוני חבל בחברו ונמצאו זוממין ויש קולא באלו שאינה בלמד שכן הותר מכללו ועדים זוממין שכן לא עשו מעשה. מיהו קשיא עליה ההוא דאמרינן בפסחים דפרכינן צד חמור בפסח ותמיד פסח שכן כרת תמיד שכן תדיר וכליל והא ודאי איכא חומרא בשאר קרבנות שאינם באלו שהרי שאר קרבנות מכפרין מה שאין כן בפסח שאינו מכפר ואיכא עומר ושתי הלחם שכן מתירין בחדש מה שאין כן באלו ואפשר לומר פסח דאיכא הרצאת דמים ודאי מכפר הוא אי נמי האי לא איכפת לן דאיתא באידך דודאי תמיד מכפר הוא עומר ושתי הלחם נמי הא אמרינן עלה התם פירכא אחריתי דבלאו הכי נמי לא אתו מינייהו ולשון דחוק הוא ותו קשיא לן עליה דודאי הכא נמי איכא בלמד קולא שאינה במלמדין דהא אי בעי מודה ומפטר כדקי"ל דמודה בקנס פטור ולי בזה פי' נכון כתבתיו במסכת מכות בס"ד. ע"כ:
וז"ל שיטה ישנה שכן יש בהן צד חמור ואם תאמר אם כן בטלת כל מה הצד דלעולם איכא למיפרך צד חמור וי"ל הכא כיון דהני תרי רשעיות חזו ליה יש לומר בהו משום צד חמור דאית בהו בררה תורה רשעיה חמורה אבל בעלמא בררה הקלה אבל דין אחר מעיקרו או איסור אחר מעיקרו לא תלינן בצד חמור אלא דרשינן צד שוה ובפ"ק דמכות דרשינן ליה ומצד חמור דבעינן למגמר מלקות בלאו שאין בו מעשה מעדים זוממין ומוציא שם רע ופרכינן מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור וצ"ע. ואיכא דאמרי צד חמור (לא) שאינו נמצא ברוב המצות חובל שחייב בד' דברים ועדים זוממין שאין צריכין התראה ואם כן בשאר עבירות וצד הקל דעדים זוממין שחייבים בלא מעשה וחובל הותר מכללו מה שאין כן ברוב מצות שבתורה וכן בההיא דמכות עדים זוממין אין צריכים התראה ומוציא שם רע לוקה ומשלם משא"כ בכל עבירות שבתורה וצד חמור כה"ג דרשינן. ע"כ:
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל מה להצד השוה שבהם שכן יש בהם צד חמור פי' רש"י ז"ל דחובל חייב בה' דברים ועדים זוממין אין צריכים התראה ואי ממונא לקולא הוא שכן יש בהן צד קל דחובל הותר מכללו ועדים זוממין לא עשו מעשה והקשו בתוספות דליכא למפרך להצד השוה אלא מחומרא או קולא שהיא שוה בשניהם דאי פרכינן צד חמור בכי הא דפרש"י ז"ל בטלת כל הצד השוה שבעולם שאין לך הצד השוה שאין בכל אחד מהם חומרא או קולא ולפי שלא הושוו באותה קולא או באותה חומרא ולא ראי זה כראי זה לפיכך נדון בהצד השוה והרבה תירוצים נאמרו בזה שאינם נכונים ויש מרבותינו בעלי התוס' שתירצו דהכא צד חמור שוה בשניהם אמרינן דהא מימרא דד' דברים שייכא בעדים זוממין כגון שהעיד על אחד שחבל בחבירו והוזמו וצד הקל נמי איכא בתרווייהו שאף בעדים הותר עדות שקר מעיקרו מכללו לענין עדות החדש דקי"ל שמאיימין את העדים לומר שראו את החדש אף על פי שלא ראוהו כדאיתא במסכת ראש השנה [כ א'] ואין לשון הגמרא הולם פי' זה גם במסכת מכות ופסח שני דפרכינן צד חמור אין לפרש כן גם לשון צד חמור לא משמע הכין. ורבינו ז"ל תירץ דכי פרכינן צד חמור היינו כשהן חמורים באותו ענין שאנו באים לדון ממנו וכשהם קלים בו פרכינן צד הקל כי הכא שעדים זוממין חמורים בענשם שאינם צריכים התראה וחובל בחבירו חמור בענשו שהוא חייב בה' דברים וכן לענין הקולא חובל קל שהותר עיקר איסורו מכללו ועדים זוממין קלים שכן לא עשו מעשה וזה בצד השוה חשיב דמכל מקום שוין הם בזה שהן חמורים בעיקר ענשם או קלים בעיקר איסורם אבל כשהחמורות והקלות שיש במלמדין אינם בעיקר דינם שאנו באים ללמוד בהם לא פרכינן בהם צד חמור. ור"ת מפרש דגבי עדים זוממים שייך צד חמור דאותו צד חמור של חובל יכול להיות בעדים זוממים וכו' וצד הקל יש לפרש שכן לאו דבחובל ועדים זוממין אין בהם כרת אלא לאו גרידא ולא נגמור מינייהו חייבי כריתות:
וכתוב בקונטריסין משמע שתחת תחת אליבא דעולא איצטריך לחייבי כריתות דחייב קנס דכיון דהוו לאו שיש בהם כרת לא גמרינן מחובל ומעדים זוממין אלא ילפינן להו מג"ש דתחת וקשה מה צריך ג"ש דתחת נילף חייבי כריתות מריבויי דנערה נערה ויש לומר דאצטריך ריבוי חד דעשה ולגלויי דדרשינן ג"ש דתחת להך דרשא ולא לדרשא אחריתי כדפי' הנ"י לעיל וחד ליבמה לשוק דמחובל ועדים זוממין לא ילפינן יבמה לשוק משום דהכא כתיב ולו תהיה לאשה אשה שיש בה הויה הילכך לא ילפינן מחובל ועדים זוממים אלא לאו גרידא דאית בהו הויה אליבא דרבנן הילכך דרשינן חד ריבוי ליבמה לשוק דמסתבר טפי מעתה אתיא ג"ש דתחת תחת לחייבי כריתות שהם חמורים אבל קשה דמתחת ילפינן יבמה לשוק וחייבי כריתות וא"כ אכתי נתייתר עדיין רבוי אחד ויש לומר דדרשינן ג"ש דתחת לנדה דאע"ג דיש בה קיום מכל מקום יש בה כרת ואיצטריך לרבוייה מג"ש דתחת וריבוי אחר שנשאר דרשינן ליה לשאר חייבי כריתות אליבא דעולא. ע"כ:
ורוב פילפול זה הוא בטל ומיהו צריך לדקדק בעיקר קושייתם ז"ל דהא פרישנא לעיל דלר"ת ז"ל אי לאו דבעלמא אית לן ממונא משלם מילקא לא לקי לא הוה מוקמינן הריבויין אלא בפחות שנוכל דהיינו בדלא אתרו ביה אבל אתרו ביה מלקא לקי וכו' לכך בעי תלמוד' מנלן דבעלמא ממונא משלם וכו' עד דנוקי הריבויין אפי' בדהתרו ביה ובעינן למילף מחובל ומעדים זוממים בבנין אב לכלהו דבעלמא ובזה נרבי אפילו בדהתרו ביה והשתא קשה ומאי פריך שכן צד קל שאין בהם כרת דהא אנן בעינן לאגמורי אבעלמא דלא מיירי בחייבי כריתות וכיון דידעינן דבעלמא ממונא משלם וכו' מעתה נוקי הריבויים אפילו בדאתרו בה וחייבי כריתות בכלל דהא חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות ויש לומר דנחלק הריבוים דריבויא דלאוין מיירי אפי' בדהתרו ביה אבל ריבויא דכרת דלא שמעינן בשום דוכתא דממונא משלם הוה מוקמינן ליה דוקא בדלא אתרו ביה דלגבי כרת נוקי הריבוי בפחות שנוכל ומיהו אכתי קשיא דא"כ מאי משני דעולא תחת תחת גמר דהיינו תחת אשר עינה דכתיב הכא גבי אונס ומשמע דבעינן למילף הכא ובעלמא דאין לך לומר דיליף לבעלמא ולא להכא דהא תחת אשר עינה הכא גבי אונס כתיב אלמא דבעינן לאגמורי נמי להכא ותימא דהכא למה לי קרא כיון דידעינן דבעלמא ממונא משלם וכו' פשיטא דהכא נמי ממונא משלם וכו' מריבויא דקרא ואפילו בדהתרו ביה ואין לומר דלא אתא גזרה שוה אלא לבעלמא ואף על גב דכתיב הכא תחת אשר עינה אם אינו ענין להכא תנהו ענין לבעלמא דזהו דוחק ועוד דלא מצינו אם אינו ענין בכיוצא בזה דהא ודאי ענין להכא הויא לגלויי אריבויא דהכא וענין לבעלמא הוי ענין להכא דאי לאו דבעלמא ממונא משלם וכו' לא הוה מוקמינן קרא אלא בדלא אתרו ביה וכל כה"ג לא אמרי' אם אינו ענין וכו' וכדי לגלויי על הריבויין הוה ליה לגלויי בעלמא לברורי דהדין כן בעלמא וממילא איתברר ג"כ פירושא דריבויי דהכא ולא בדוכתא דריבויי עצמן דהא כבר רבינהו ונראה קראי כמאן דמייתרי ובמה שכתבו התוס' ז"ל בסמוך דלפי מסקנא זו דגמ' תחת תחת לא קאמר עולא דממונא משלם אלא בהנהו תלת דגלי בהו קרא אתי שפיר דמעיקרא בא מנלן דעולא סבר דבעלמא דממונא משלם וכו' דע"כ סבירא ליה הכין בעלמא מדלא אוקי קרא בדלא אתרו ביה וכדכתי' ומעיקרא הוה קא מהדר למילף אבעלמא משום דיליף בבנין אב ולהכי הוה ילפינן בכל דוכתא ואסיק דאין ללמוד מדאוקי קרא בלא אתרו ביה דסבירא ליה הכין בעלמא דמ"ה אוקי אפי' בדאתרו ביה משום דקא יליף ג"ש אבל בעלמא מילקא לקי ממונא לא משלם וכיון שכן איצטריך הג"ש ועוד נבאר זה בסמוך בס"ד כנ"ל:

תד"ה וקי"ל דאינו לוקה כו' אמאי לוקה דהא פשיטא דמשכחת לה מלקות בלא קנס כו' עכ"ל וליכא למימר (ג) נמי דאמתני' דהתם פריך מבושת ופגם כדפריך בסמוך כיון דמשלם בושת ופגם אמאי לוקה דא"כ לא הוה משני מידי כמ"ש התוס' לקמן וק"ל:

בא"ד אמתני' קשיא ליה אמאי כו' ואפילו בלא אתרו ביה מצינן למימר דס"ד דמקשה כו' עכ"ל וק"ק דמאי משני ליה כאן באחותו נערה כו' דהא ודאי נמי ידע המקשה דאיירי מתני' בנערה ועיקר תירוצא דס"ל דאפילו בהתרו ביה ממונא משלם ולא לקי הוא חסר מן הספר ויש ליישב דלא משמע ליה למקשה דלוקין אלא מכח מתני' דהתם ואהא משני ליה שפיר דמתני' דהכא דאין לוקין דאיירי בנערה ודקתני התם דלוקין היינו בבוגרת ודו"ק:

בד"ה דאין לוקה כו' וליכא למימר דמבושת ופגם שהן ממון פריך כו' דא"כ לא הוה כו' עכ"ל ואמתני' דהתם לחוד לא הוה קשיא ליה דאימא באחותו דלוקין אין לה פגם ובושת אבל במתני' דהכא משמע ליה דבאחותו נמי יש בושת ופגם כמו קנס דהכי משמע לקמן במתניתין כל היכא דיש קנס יש בושת ופגם וק"ל:

בד"ה אלמא קסבר כו' ונראה לר"י דע"כ ס"ל ממונא כו' אבל חייבי כריתות לא כו' עכ"ל וק"ק אכתי מעיקרא דפריך והא קי"ל דאין לוקין ומשלמין כו' כיון דאמתני' דהתם ניחא ליה לאוקמא בבוגרת מאי קשיא ליה אמתני' דהכא דאימא דהכא דוקא ממונא משלם משום דגלי ביה קרא ואי אחייבי כריתות קשיא ליה וכמו שפר"י אהא לא משני מידי במאי דמוקים ליה כאן כאחותו נערה ועוד מאי קשיא להו לעיל למפרך ארישא דמתני' דהא אחייבי לאוין לא קשה ליה מידי ויותר ק"ל לפירוש ר"ת מאי פריך מעיקרא והא קי"ל דאינו לוקה ומשלם דע"כ לא ניחא ליה לפלוגי בין אתרו ביה ללא אתרו דא"כ לא הוה מקשה מידי כמ"ש התוס' לעיל וא"כ מאי קשיא ליה ואימא דהכא דוקא ממונא משלם משום דגלי ביה קרא נערה כו' ויש ליישב בדוחק ודו"ק: בד"ה ואי ממונא קולא הוא וא"ת איתגורי איתגר שנידון בקלה כו' עכ"ל וכן יש לדקדק ממ"נ לר' יוחנן דבעלמא לוקין ואין משלמין אי ממונא קולא היא איתגורי איתגור בחובל ועדים זוממין ואי ממונא חומרא איתגורי איתגור בעלמא ודו"ק:

בד"ה שכן יש בהן צד חמור כו' ולא חש התלמוד לפרשה ובטעם מועט מסתלק לומר דצריכי עכ"ל נראה לפרש דבריהם דהכא ובפ' טבול יום דבעי למילף חדא מתרתי אי ה"ל לתלמודא שום פירכא אחריתא ה"ל לפרש הך פירכא משא"כ בהך דפרק כיצד צולין דלא נחית למימר אלא דצריכי ההוא חדא דטרח ליה קרא וכתב ליה דלא למלפיה מהנך תרתי בטעם מועט מסתלק לומר דצריכי ההוא חדא ולא חש תלמודא לפרשו וכמו שכתב פר"ח שם דאיכא שום פירכא מה להצד השוה שבהן שכן ישנן לפני הדבור והתלמוד לא חש לפרש מהאי טעמא שכתבו דבטעם מועט כו' ודו"ק:

תוס' ד"ה דאין לוקה ומשלם וכו' עד אפילו נתחייבו קנס כגון בשעת שהעידו טבחו או מכרו שור של גניבה וכו'. פי' בשעה שהעדים זוממין העידו באותה שעה טבחו או מכרו שור שגגבו העדים כבר מקודם זה ועתה בשעת העדות טבחו או מכרו אותו הם בעצמם או ציוו לאחרים שימכרו או יטבחו בשבילם דטביחה ומכירה חייב אפילו ע"י שליח כדלקמן בדף ל"ג דהשתא עונש מלקות על העדות ותשלומי ד' וה' על הטביחה והמכירה באין כאחת דומיא הא דאמר לעיל בתחלת (כתובות דף ל"א) בזר שאכל תרומה ובשעת האכילה קרע שיראין וכו' וק"ל:

רש"י בד"ה בושת ופגם כו' הוא ופגם כו' הד"א:

בד"ה ואי ממונא כו' לא הותרו מכללו לב"ד. נ"ב פי' הלאו שלהן וק"ל:

בד"ה מלקות צ"ל ומלקות:

תוס' בד"ה דאין לוקה ומשלם כו' דמבושת ופגם שהן ממון כו'. נ"ב פירושו ס"ל כל היכא שאמור במשנה משלם קנס סתמא היינו כל מה ששייך עם הקנס דהיינו בושת ופגם וכל השייך עמו ודו"ק:

בא"ד מכדי רשעתו השתא אית כו' כצ"ל:

בא"ד בסופו דסבר לוקה ומשלם כו'. נ"ב פי' אפילו בקנס:

בד"ה שכן יש בהן כו' קשה דא"כ כו'. נ"ב ול"נ ליישב דמשום הכי פרכי' הכא צד חמור לפי שלא באנו למילף שום דין מחדש אלא דלא ידעינן הי מתרתי נעביד החמור או הקל ומש"ה פרכינן שפיר הצד השוה שבהן שיש בהן צד חמור ומש"ה עבדינן החמור או איפכא משום צד הקל שבהן עבדי' הקל ומש"ה מיושב שפיר דפריך הכא מה להצד השוה שבהן שיש בהן צד חמור והתם בסוטה מסיק להדיא ורבי יוחנן בן זכאי צד חמור לא פריך וכן במכות אליבא דרבי יוחנן וא"כ אמאי פריך הכא בסתמא ולא אמר הניחא אלא כדפרישית ודו"ק:

בא"ד הואיל וישנן בראיה כו'. נ"ב פ' ד' מיתות והכי פירושו שלא עשו שום מעשה אלא שמעידים שכך ראו וק"ל:

גמ' כאן באחותו בוגרת. ולא משני באחותו קטנה דמתניתין ס"ל נערה אין קטנה לא והיה מיושב נמי קצת בושת. [משום דלא ירויח בזה דעכ"פ יצטרך לאוקמי בשוטה משום פגם] אבל אין לתרץ אחותו בעולה ומיושב צער דבתפוסה יש לה צער אף בבעולה ודו"ק:

גמ' גמר מחובל וכו'. דבכל מקום דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם וכו'. ואיצטריך ריבויא דהנערה שלא נמעט מולו תהיה לאשה אשה הראויה לו:

גמ' שכן אין צריכין התראה ואי ממונא לקילא וכו'. אין להקשות יעשה זה נמי לקולא כיון שאין בהן התראה להכי הקילה התורה דאף אם התרו בהן מ"מ משלמין ממון ועוד דמה שאמרה התורה דאין צריכין התראה היא גופא חומרא הוא דלמה שינתה תורה בכאן לחייבן מלקות או מיתה בלא התראה אי לא משום חומרא משא"כ לא עשו מעשה הוא מצד טבע הענין בעצמו מיהו לקמן אמרינן דאין שייך בהן התראה אבל לא נשאר במסקנא ודו"ק:
בתד"ה וקי"ל וכו' דפשיטא דמשכחת מלקות וכו'. וא"ל דאבושת ופגם פריך כדפריך בסמוך (ר) דא"כ לא משני מידי ודו"ק:

בא"ד ואפילו בלא אתרו וכו'. דהניחא אי מקשה אמאי לוקה:
בתד"ה דאינו לוקה ומשלם תימה כו'. ר"ל א"כ לישני אידי ואידי באחותו נערה ואית בה ממון ומלקות כמו במוציא שם רע דכתיבא בה תרוייהו בהדיא ויסרו אותו וענשו אותו מאה כסף וילפינן קנסא מקנסא כמו עדים זוממין לר"מ דלוקה ומשלם משום דס"ל דעדים זוממין קנסא וק"ל:

בא"ד וליכא למימר דמבושת ופגם כו'. וא"ל דא"כ היאך תליא במתני' דהכא [כיון דבמתני' לא הוזכר בושת ופגם וע"כ דפריך אמתני' דהתם א"כ היאך תליא במתני' דהכא. דז"א] דתיקשי בלא"ה נמי קשה [אמאי דפריך] אחותו בוגרת והאיכא בושת ופגם היאך תלוי כאן (ש) אלא ע"כ דמשמע ליה כיון דאית לה קנס כדתנן במתני' מסתמא אית לה נמי בושת ופגם:

בא"ד וי"ל וכו'. כעין זה כתבו בהשוכר את הפועלים לרבי מאיר ורצונם לומר הכא והתם דרבי מאיר ורבנן לא פליגי אלא בעדים זוממין לר"מ הוא קנסא ויליף ממוציא שם רע דקנסא הוא ולוקה ומשלם ולרבנן ממונא אם כן ממעטינן מכדי רשעתו והכא בשמעתין משמע דאף קנסא לא ילפינן ממוציא שם רע לרבנן ובהשוכר את הפיעלים משמע דאף בממונא בחוסם את הפרה לוקה ומשלם לר"מ דקאמר הא מני ר"מ הוא וכו' ותירצו דאחד תלוי באידך דלר"מ כיון דעדים זוממין קנסא הוא א"כ כדי רשעתו דכתיב בעדים זוממין ליכא לאוקמי במלקות וממון דהא ילפינן לה ממוציא שם רע דמיחייב משום ב' רשעיות וע"כ מיתוקמי במלקות ומיתה וא"כ בכל דוכתא לוקה ומשלם [אף בממון] דהא ליכא מיעוטא דאין סברא לאוקמי כדי רשעתו אעדים זוממין באופן היכא דליכא קנסא כגון שבשעה שהעידו שקר קרע שיראין של חבירו דהוי ממונא דכדי רשעתו קאי עכ"פ אגוף הדבר היכא דהוי ב' רשעיות מכח שהעידו שקר ומקרא מלא דיבר הכתוב בכל ענין כדי רשעתו משום וכו' וא"כ אם תוקמה אהיכא דאיכא ב' רשעיות מכח שהעידו שקר ליכא לאוקמי כדי רשעתו אממון ומלקות דהא כל תשלומי עדים זוממין מכח עדות קנסא הוא וילפינן לה ממוציא שם רע אע"כ למלקות ומיתה לרבנן כיון דס"ל דעדים זוממין ממונא וא"כ לא ילפינן לה ממוציא שם רע וקאי שפיר כדי רשעתו אממון ומלקות ואפילו אקנס ומלקות נמי דמקרא מלא וכו' כגון בשעה שהעידו טבחו וכו'. אבל אם העידו על א' שהוציא שם רע או שאנס פלונית אע"ג דהוי נמי קנס ומלקות בכי האי גוונא לא מיקרי קנסא דכל תשלומי עדים זוממין מה שמשלמין מכח כאשר זמם הוי ממון לרבנן וא"כ כיון שהעידו על אחד שהוציא שם רע וזממו לחייבו קנס ומלקות וגבי דידהו מצד הדין משלמין ומיקרי ממון בדידהו לזה כתבו טבחו ומכרו דודאי הוי קנס ומעתה ילפינן בכל מקום מעדים זוממין דכל מלקות ילפינן מיני' דסמיך לי' ארבעים יכנו וכו' לא תחסום וכו' וק"ל. ובזה מיושב נמי למאן דמוקי לקמן מתני' כר"מ דאית ליה לוקה ומשלם אכתי קשה אלו הן הלוקין הבא על אחותו (ת) הא איכא בושת ופגם דממונא הוא ור"מ דוקא בקנס ס"ל כן [אלא אף בממון ס"ל כן]. ואח"כ ראיתי שהתוספות כתבו כעין זה לקמן (כתובות דף ל"ד ע"ב) בד"ה ור"מ לוקה ומשלם כו' ככל מה שכתבתי. ולעולא ניחא דילפינן [לרבנן] בכל מקום מעדים זוממין אף קנס דהכא וכמו דעדים זוממין ממונא משלם מילקי לא לקי מכדי רשעתו דקאי עליה ה"נ בכולהו ממונא משלם וכו' אבל לר' יוחנן לא יתכן כן כל כך דילפינן בכל מקום מעדים זוממין דכדי רשעתו קאי עלי' והתם בעדים זוממין משום רשעה אחת אתה מחייבו היינו ממון ובכל מקום מילקי לקי ממונא לא משלם (א) וצ"ל דעכ"פ כדי רשעתו קאי על עדים זוממין וילפינן מיניה כולהו דמשום רשעה אחת אתה מחייבו רק סמוך ליה ארבעים יכנו כדבסמוך וע"כ אעדים לא קאי דבפירוש ריבתה תורה עדים זוממין לתשלומין מיד ביד ע"כ אדוכתא אחריתא קאי דהיכא דמיחייב משום רשעה אחת היינו מלקות וק"ל:

בא"ד דלדידי' לא שמעינן דאית ליה מת ומשלם וכו'. ולא יקשה לדידיה מבא על בתו פטור וק"ל:
בתד"ה אלמא קסבר עולא וכו' כמ"ש ר"ת וכו'. וכפי' רש"י אבל רש"י לא נתכוין לתרץ הך קושיא דנערה רק מנ"ל לתלמודא דלמא עולא איירי בלא אתרו וכו'. והו"ל לרש"י לפרש מדמוקי מתני' דמכות בבוגרת משמע אבל בנערה אף דאיירי בהתרו אפ"ה לא לקי אלא משלם:

בא"ד ומתני' כשלא התרו כו'. ואיצטריך נערה שלא למעוטי מולו תהיה לאשה. ויש לראות דנקשי קושית התוס' להמקשה מאי פריך ורמינהו וכו' שאני הכא דרביי' קרא וא"ל כר"ת דהא כל דיוקא מדלא משני כאן בהתרו ותקשי לי' לתרץ באמת כן דהריבוי בא ללא אתרו ובהכי איירי מתני' מאי אמרית כמ"ש התוס' לעיל דס"ד דמקשה דחייבי מלקות שוגגין פטורין וכו' וא"כ כי איתרבי לא אתרו ה"ה אתרו א"כ לא מקשה מידי וכן לפירוש ר"י אי קושית המקשה מנ"ל חייבי כריתות לא משני עולא מידי. י"ל דהמקשה מקשה מכח הא קי"ל דאינו לוקה ומשלם ובמכות משמע דבאחותו איכא מלקות והכא קתני באחותו תשלומין ואף דכתיב נערה לרבות תשלומין א"כ אינו לקי בהכרח דכדי רשעתו כתיב משום רשעה אחת וכו' ואי רביי' קרא לתשלומין א"כ אין כאן מלקות וא"ר היאך קתני הכא באחותו תשלומין והתם באחותו מלקות הא קי"ל אינו לוקה ומשלם דמשום רשעה אחת וכו' ומשני עולא כאן באחותו וכו' ואף דידע לפרש לוקין בבוגרת ומפותה או בעולה דוק בזה (ב):
בתד"ה ואי ממונא כו' וי"ל כו' דחס רחמנא כו'. ובסמוך בעדים זוממין נמי חס רחמנא אממונא של מי שהעידו עליו שקר. ומכאן ראיה קצת למ"ש התוס' בעלמא דלא בעי בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה דאל"כ לא הוי שייך חס רחמנא אממונא (ג) וק"ל. וא"ל דליפרוך מה להתם שכן חס רחמנא אממונא של נחבל ועוד בסמוך לפרוך מה להצד השוה שכן חס כו' אי ממונא לקולא הוא דה"נ י"ל חס רחמנא בפגם דמיחסרא ממונא אלו נמכרת בשוק כשאר נזק וכיון דמשלם ממונא של פגם דחס וכו' א"כ תו ליכא מלקות דאינו לוקה ומשלם וא"כ משלם נמי קנס וק"ל:
בתד"ה שכן יש בהן וכו'. הרואה יראה הדוחקים שבדבריהם איה איפוא נזכר חמור משונה ולפירוש ר"ת תחלה קאמר עדים זוממין יוכיח על מה לחובל שכן חייב בה' דברים ואח"כ קאמר מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן וכו' והיינו ה' דברים אף שיש ליישב בקל מ"מ דוחק הוא:
והנראה לי לדעתי דבכל מקום הצד השוה שבהן הוא חומרא שיש בשניהן כמו לא הרי שור וכו' הצד השוה שדרכן להזיק וכו' וכן בהחובל דף פ"ח ע"א צד שוה שבהן שכן אינן בכל מצות וכו' אף כיוצא בהן כו' שם ודאי ליכא למיפרך מה להצד השוה צד חמור דפשיטא דתלינן טפי אותו הדין בחומרא שיש בשניהן מסתמא אותה החומרא גורם שהדין כן א"כ אף אני אביא וכו' שיש בו ג"כ אותה החומרא שיהיה הדין כן דלית לן למיתלי הדין בחומר שיש באחד שאותו חומר גורם שהדין כן כיון שאותו החומרא אינו בחבירו וכגון בריש ב"ק אינו ראוי לתלות הא דחב המזיק לשלם במיטב ביש הנאה להיזיקו דהרי רגל אין הנאה ויש בו ג"כ הדין שחייב לשלם במיטב וכן א"ל שחומר היזיקו מצוי גורם הדין דשן אין וכו' אלא חומרא שיש בשניהן דהיינו שדרכן להזיק גורם אף אני אביא וכו' וכן שכן אינן בכל המצות וכן בכ"מ משא"כ הכא דל"ל הצד השוה חומרא שיהיה בשניהם בשוה שנאמר אותו החומרא גורם שמשלם ממון או קולא שיהיה בשניהם בשוה שנאמר שאותו הקולא גורם שמשלם ממון וא"כ אף אני אביא מה שיש בו אותה החומרא או אותה הקולא שיהיה הדין כן שישלם ממון רק אנו מבקשין ללמוד הדין מחובל ועדים זוממין שישלם ממון היכא שיש ממון ומלקות ולא מצא הצד השוה למה הוא כן רק אמר הצד השוה שדין הוא כן וע"ז מקשה שפיר מה להצד וכו' שכן צד חמור אף שחומרא אינן שוין מ"מ בזה שוין שבכל אחד יש חומרא או קולא ונאמר שהוא גורם שהדין כן דהא אין לתלותו בחומר שוה לשניהן וכן במכות הצד השוה שבהן לאו שאין בו מעשה לוקין והצד השוה הוא הדין בעצמו שרוצה עתה לילף שיהיה הדין כן ועושהו לצד השוה וכן בפרק כשם הצד השוה שפוסלין בתרומה שזהו בעצמו רוצה לילף עתה שיפסול בתרומה כן נראה לי ואקוה לה' שכיוונתי האמת:

בא"ד שכן לאו דחובל ועדים זוממין כו' ולא נגמור מנייהו חייבי כריתות. א"ל הא אית לן ריבויא דנערה הנערה חד לחייבי עשה וחד לחייבו כריתות כיון דלמדנו חייבי לאוין אף דמילקי לקי ממונא משלם א"כ סגי לן בתרי ריבויא וממנ"פ (ד) אין צריך לחייבי לאוין לחודא ריבויא דאי קדושין תופסין נלמוד מחייבי עשה ולא איצטריך לחייבי לאוין כיון דבעלמא משלמין ואין לוקין א"כ ע"כ לחייבי כריתות אתיא וי"ל מ"מ לר"ע דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין דלמא חד לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין כיון דאין קדושין תופסין וחייבי כריתות מ"מ לא איתרבי כיון דלוקין ואין משלמין וק"ל. אבל מ"מ קשה דלמא עולא סבר לה כרבנן דאי פשיטא ליה דכר"ע ס"ל לא דייק לעיל מידי אלמא קסבר עולא וכו' וכמ"ש ר"י לעיל בד"ה אלמא דמדרבנן דייק דהא לר"ע לא דייק מידי אלמא קסבר עולא כל היכא וכו' דדלמא דוקא הכא דגלי קרא ע"כ בדרבנן דייק כמ"ש ר"י לעיל א"כ לרבנן שפיר מתורץ דילפינן דחייבי לאוין משלמי מהצד השוה דליכא למיפרך עלה מידי אחייבי לאוין וא"כ כיון דקדושין תופסין בחייבי לאוין איתרבי חייבי לאוין ועשה מחד רבויא ואידך לחייבי כריתות וצ"ל דר"ת כתב זה לפירושו לעיל בד"ה אלמא אבל לשיטת ר"י דלעיל ודאי דאין לפרש כן (ה) ודו"ק:
בסה"ד מסתלק לומר דצריכי. דהתם שלא בא אלא לעשות צריכות בקל נוכל לומר דבר להצריך אותן דהא אפילו מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב קרא משא"כ כאן שהוא ילפותא ללמוד דין אחר ודאי צריך פירכא חשובה שימנע הלימוד לא טעם מועט. מיהו לפירוש ר"ת נמי אינו מפורש כאן הקולא ששוה בשניהם ולפי דרכנו לעיל אתי שפיר נמי הא דפסחים דלית לן צד שוה בפסח ובתמיד חומרא שוה לתלות בו אותו הדין שיהיה בשלישי שילמוד מהן לתלות בו הדין הזה וק"ל:

גמרא הא איכא בושת ופגם בשוטה. ופרש"י ודמים למכור בשוק נמי אין לה. וק"ל דבריש ערכין תנן חש"ו נדרין. ולפמש"כ התוס' שם לחלק בחרש. כן י"ל גם בשוטה. ולענ"ד הנל"פ דבשוטה אין שייך להשיאה לעבדו שיש לו קורת רוח הימנו דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת (יבמות ר"פ חרש):

גמ' שם במפותה. עפרש"י. ולכאורה יל"פ דמחלה כיון דמוקי לה בבוגרת דשייכי לה לעצמה והשתא תו ל"צ לאוקמי בשוטה. וא"ש טפי לפ"ז לישנא דהשתא דאתית להכי כו':

גמ' שם ואי ממונא לקולא. עי' שבועות (לז) ובתוס' שם ד"ה מאי:

רש"י ד"ה שכן א"צ התראה. ונענשין כו' או בממון. כדי נסבא דבממון גם בעלמא ל"צ התראה. עי' לקמן (לג) ברש"י ד"ה דלאו בני התראה נינהו ושם ע"ב בד"ה אלא לרבי ובתוס' לקמן (בע"ב) בד"ה שלא ובת"י שם:

תד"ה וקי"ל. כגון בוגרות ומפותה. הא דנקטי מפותה ע"כ היינו משום בושת ופגם ומטעם דמחלה. א"כ או בעולה דנקטי מאי אהני מ"מ בושת איכא:

תו"י ד"ה ורשב"ל. ולר"י דאמר מלקי לקי על כרחך דסבר כו'. כצ"ל:

בא"ד נפ"ל מעלמא דממונא משלם ולא לקי. כצ"ל:

תו"י בד"ה ועוד פי' ר"ת. משמע דבקנס גופה בעי קרא כו'. כצ"ל:

בא"ד וכן כמה עניני חבלות כו'. כצ"ל:

בסה"ד שכן פעמים יש בו כה"ד. וקשה א"כ מאי קאמר אלא גמר מתרוייהו. הלא גם בעדים זוממין יש לפעמים ה' דברים כגון שהעידו באחד שחבל בחבירו חבלה שיש בה כה"ד והוזמו וכמש"כ התוס' לקמן בד"ה שכן בשם ר"ת. וי"ל:

תד"ה שכן. דהכא ה' דברים ושאין צריכים התראה כו'. כצ"ל:

תד"ה וקי"ל דאינה לוקה כו' דהא פשיטא דמשכחת לה וכו', היינו דע"כ המקשן ניחא ליה לאוקמי מתני' בשום גוונא מדלא הקשה בלא"ה אמתני' דמכות הא איכא בושת ופגם, דאף דמקנסא ליכא למפרך בלא"ה די"ל דבעדות פסולות ליכא קנס מקרא ולו תהי', מכל מקום מבו"פ הו"ל למפרך, וע"כ דידע דמשכחת בשוטה ומפותה, א"כ גם מקנס מי סני לי' לאוקמי גם בבוגרת:

תד"ה אלמא, בתוס' ישנים, אטו בושת לאו חובל הוא. תמוה לי דבפשוטו יש ליישב קושיית' והיינו דש"ס פריך בממנ"פ דאם בו"פ ניחא דבכלל חובל הוא תקשי בהיפוך דלמאי צריך עולא לשנוי' על קנס הא בקנס י"ל דמלקי לקי, ואי דגזה"כ הוא נערה הנערה הא כיון דקיימי' עכשיו דבו"פ בכלל חובל ממילא ליכא גזה"כ לענין קנס דהא בלא"ה לא לקי מכח בו"פ ומדינא משלם קנס, משא"כ במתני' דמכות דמיירי בשוטה ומפותה דליכא רק קנס הדין דמלקי לקי ולמ"ל לעולא לאוקמי בבוגרת. ומזה הכרח לומר דבכה"ג מקרי ג"כ נתחייב מלקות וכלא אתרו, גם אפשר לומר דהא דמדמי תוס' בו"פ לחובל היינו היכא דהוא ממונא של נחבל כמו בבוגרת דממונא של נחבל חמיר דלפעמים משלם ה' דברים, משא"כ היכא דהבו"פ לאבי' דבכה"ג לא משכחת ה' דברים דבחבלה דעלמא אינו משלם לאבי' כדאיתא פ"ח דבב"ק אינו בכלל חובל, וא"כ ע"כ ריבוי' דהנערה היינו מגזה"כ ושפיר הקשו תוס':
אמנם נלע"ד דהא גם לאביה שייך ה' דברים דמשלם האונס, והעיקר כמ"ש בראשונה, ונכון:

תד"ה ואי ממונא קולא כו', וי"ל דחס רחמנא אממונא של נחבל. מה שכ' הפ"י בהא דאמרי' בעדים זוממין ואי ממונא לקולא אף דהתם ל"ש חס רחמנא, מ"מ כיון דהכל משם א' מכח עדות שקר ל"א אתגורי אתגר. ועיקר קושי' תוס' רק דבחובל כבר נתחייב בעונש חמור בהכא' ראשונה שלא היה ש"פ ע"ש:
דבריו אינם נוחים בעיני דלפ"ז היאך אמרי' ואי ממונא לקולא הא מ"מ א"א למילף קנס דהכא מעדים זוממים דשאני התם דלא נתחייב מעולם בעונש חמור והכל בהדדי אתי' מש"ה ל"א אתגורי, משא"כ הכא דבהערא' דלא משלם קנס כנר נתחייב בעונש חמור י"ל דאינו נידון בקלה מכח הגמר ביאה כמו בחובל:

בתוספות בד"ה וקי"ל וכו' ואפי' בלא אתרו ביה מצינן למימר דס"ד דמקשה עכ"ל. אבל לא ניחא להו לפרש דהכא אליבא דר"ל מקשה כדאשכחן בדוכתי טובא דמקשה אליבא דחד אמורא דתקשי ליה מתני' אלא דהכא ר"ל גופא הא מוקי לקמן מתני' כר' מאיר דאמר לוקה ומשלם ובהא נתיישב לי ג"כ אמאי דחיק עולא לאוקמי מתני' דמכות בבוגרת ומפותה הא אפי' בנערה מצי לאוקמי וכגון שמודה. דקי"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור מתשלומין ומש"ה חייב מלקות אלא משום דא"כ תקשי מיהא לאינך אמוראי דס"ל מודה בקנס ואחר כך באו עדים חייב וק"ל:

בד"ה וקי"ל דאין לוקה ומשלם תימא דבפ"ק דמכות משמע דבקנס לוקה ומשלם עכ"ל. ולכאורה לפי מה שפירש ר"י בדיבור הקודם דהמקשה סבר דחייבי מלקות שוגגין פטורים מתשלומין והיינו ע"כ דיליף ממכה מכה מחייבי מיתות או רשע רשע כדלקמן דף ל"ה וא"כ אין מקום לקושייתם כאן על המקשה דהכא דהא קי"ל אין ג"ש למחצה ולפ"ז איכא למימר דהמקשה סבר ג"ש דרשע רשע וכי היכי דבחייבי מיתות ע"כ לתנא דמתני' פטור אפי' מקנס דאל"כ תקשי בתו א"כ בחייבי מלקות נמי יש לפטור אפי' מקנס דהא רשע רשע אכולהו חייבי מלקות קאי. ועוד דעכ"פ יש להקשות להיפך אי ס"ד דילפינן חייבי מלקות ממוציא ש"ר לחייב בקנס ממון ומלקות א"כ קשיא בתו דנילף איפכא בג"ש דרשע רשע חייבי מיתות מחייבי מלקות דבקנס עבדינן שני רשעיות ועוד שהרי התוס' כתבו לקמן דמאן דאית ליה ג"ש דרשע רשע לית ליה דרשא דכדי רשעתו לממון ומלקות דלא איצטריך. וא"כ שפיר מצינן למימר דהמקשה דאית ליה ג"ש דרשע רשע אית ליה נמי דרשא דכדי רשעתו ואייתר ליה לפטור במחוייבי קנס דבכה"ג דרשינן לקמן דף ל"ח מדרשא דכל חרם לא יפדה לענין מיתה וקנס והיינו באם אין ענין. מיהא בהא מצינן למימר דלקמן גבי מיתה וקנס שייך שפיר דרשא דכל חרם לא יפדה כיון דאשכחן קנס בחייבי מיתות ב"ד כגון הבא על בתו משא"כ בדרשא דכדי רשעתו כיון דלסברת התוספות עכשיו בעדים זוממין איירי דממונא הוא תו לא מיתוקמא לענין קנס אבל קמייתא קשיא. ול"ל דמקשה נמי ארבי יוחנן דלית ליה רשע רשע ומכה מכה ואמאי איצטריך לאוקמי בלא אתרו ביה לוקמי באתרו ביה ולוקה ומשלם כיון דקנס הוא הא ליתא דהא ר' יוחנן איצטריך לאוקמי בלא אתרו ביה משום בושת ופגם. ויש ליישב ואין להאריך דבלא"ה משני התוספות שפיר ותירוצם מוכרח מדפשיטא לן בדוכתי טובא דבקנס נמי אין לוקה ומשלם. ועוד דא"ש טפי למה שאפרש בסמוך בשיטת רבינו תם דלא ס"ל ההיא דפירש ר"י בדבור הקודם ודו"ק:

בא"ד ועולא גופיה דדחיק הכא לשנויי וכו' הוא דמסיק התם הכי עכ"ל. ולכאורה אין הל' מדוקדק דודאי הא דמסיק התם עולא היינו למאי דמסקינן נמי הכא דעולא תחת תחת גמר ואם כן שפיר הוצרך לאוקמא מתניתין דמכות באחותו בוגרת דבנערה ילפינן תחת תחת מחובל דמשלם ואינו לוקה ואם נתכוונו לשקלא וטריא דשמעתין למאי דלא סליק אדעתיה גזירה שוה דתחת תחת ואם כן קשיא להו דעולא אדעולא אם כן עדיפא הו"ל לאקשויי האיך בעו למיגמר כלל מחובל ועדים זוממין אדרבא לילפו ממוציא שם רע קנס מקנס דלוקה ומשלם. ויש ליישב דלעולם אפילו למסקנא דעולא יליף תחת תחת אפ"ה קשיא להו אמאי איצטריך ליה לאוקמי בבוגרת שוטה ומפותה אפילו בנערה שוטה ומפותה מצי לאוקמי כיון דלית בה אלא קנס לוקה ומשלם וג"ש דתחת תחת דמשלם ואינו לוקה היינו בסתם נערות דאיירי ביה מיהו למה שאפרש בסמוך בל' הגמרא דלמסקנא לא צריכא לאוקמא לעולא בשוטה ומפותה הדרא קושיא לדוכתא ודו"ק:

בא"ד וי"ל כיון דלרבנן דר"מ וכו' דכל מלקות ילפינן מעדים זוממין וכו' דארבעים יכנו בעדים זוממין כתיב עכ"ל. לכאורה משמע מלשונם דוהיה אם בן הכות הרשע פשטא דקרא לא איירי אלא בעדים זוממין. וכן כדי רשעתו. אלא דילפינן כולהו לאוין בבנין אב מעדים זוממין. וקשיא לי טובא חדא דהא קי"ל אין עונשין מן הדין ועוד דהא בריש פרק אלו הן הלוקין ילפינן כולהו מלקיות מדכתיב אם לא תשמור לעשות והפלא וכו' אלא דגילוי מילתא בעלמא ילפינן דהפלאה היינו מלקות מדכתיב והפילו השופט. ועוד קשה דאי ס"ד דכדי רשעתו לא כתיב אלא בעדים זוממין א"כ היאך ילפינן מיניה כל חייבי מלקות דאין לוקין ומשלמין האיכא למיפרך מה לעדים זוממין שכן לא עשו מעשה כדמקשה הש"ס בסמוך אי ממונא לקולא וכו'. לכך היה נלע"ד דודאי פשטא דקרא דוהיה אם בן הכות הרשע אכולהו מלקות קאי שאם בן מלקות הוא כדכתיב אם לא תשמור לעשות והפלא גלי לן הכא דארבעים יכנו והיינו כדי רשעתו ולא שתי רשעיות וכן פרש"י בחומש וכן כתבו כל התרגומים וכן הוא להדיא בספרי והרשיעו את הרשע יכול כל המרשיעין לוקין ת"ל והיה אם בן הכות פעמים לוקין ופעמים אינן לוקין ואיזהו פרט לך הכתוב לא תחסום מה חסימה וכו' אלא מדכתב רחמנא בלשון והצדיקו את הצדיק יליף עולא בריש פ"ק דמכות דאתא לרמז על עדים זוממין ומדקאמר בל' רמז משמע דלעולם פשטא דקרא בכולהו איירי וא"כ לפ"ז אכולהו קאי כדי רשעתו. ואם לזה נתכוונו ג"כ התוס' טפי הו"ל לפרש דכיון דעדים זוממין ממונא הוא וא"כ מיתוקמא שפיר כדי רשעתו לענין ממון ומלקות בההיא מלקות דעדים זוממין דפרט טפי ולא מוקמינן ליה למיתה ומלקות לחוד וממילא ילפינן בכולהו מלקיות לענין ממון ומלקות אפי' בבא על אחותו דשייך בהו קנס דסוף סוף מלקות דאחותו כתיב נמי בההיא עניינא דוהיה אם בן הכות דמקרא מלא דיבר הכתוב כדי רשעתו לבר ממוציא שם רע דמלקות דידהו לא כתיב בההיא עניינא אלא בהדיא כתיב ביה ויסרו וכדי רשעתו נמי על כרחך לאו עלייהו קאי מה שאין כן הא דמסקו התוספות אפילו בשעה שהעידו טבחו ומכרו לא כתיב כלל בהאי עניינא והיא גופא מנא לן וצריך לדחוק כמו שאפרש בסמוך ודוק היטב:

בא"ד דמקרא מלא דיבר הכתוב וכו' כגון בשעה שהעידו טבחו ומכרו עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דהיא גופא מנ"ל דהיינו קושיין. ודוחק לומר דכה"ג לא שייך למילף ממוציא ש"ר דהתם שניהם באיסור א' הא ליתא דאדרבא בכולהו סוגיין משמע דכששניהם באיסור א' שייך טפי לומר דלא עבדינן תרתי ועוד דאכתי בא על אחותו וממזרת נילף ממוציא ש"ר ועוד קשה לשיטת התוספות מאי האי דאמרינן בפ"ק דמכות ובכולה תלמודא דרבי מאיר לא מוקי כדי רשעתו בממון ומלקות משום דלא שייך בעדים זוממין דילפינן ממוציא שם רע דשניהם קנס דאכתי איכא לאוקמי בממון ומלקות בעדים זוממין גופא בהאי עניינא שהעידו שהוא בן גרושה ובאותה שעה תוך כדי דיבור נתחייבו ממון גמור מצד אחר כגון שקרע שיראין של חבירו. והנלע"ד בכוונת תוספות דלרבנן דעדים זוממין ממונא ודאי מוקמינן כדי רשעתו כפשטא דבשום ענין לא עבדינן תרתי רשעיות יהיה מה שיהיה ואפילו ממון ומלקות במשמע כיון דליכא למימר שאני ממון ומלקות דאיתרבו במוציא ש"ר דשאני התם שהוא קנס ולפ"ז אדרבא עיקר קרא לממון ומלקות דבמיתה ומלקות לא שייך ארבעים יכנו דאטו איתגורי איתגר ועוד דפשטא דקרא איירי בעדים שחייבין מלקות כדכתיב והיה אם בן הכות וכיון דכדי רשעתו איירי בעדים זוממין בממון ומלקות לית לן למימר דהיינו עדים זוממין דשייך בהו ממון כגון שנתחייבו ממון שהעידו שחייב לפלוני מאתים זוז דהא בכה"ג לא קרינן והיה אם בן הכות דהא בפירוש ריבתה התורה עדים זוממין לתשלומין ואע"ג דהכא אליבא דעולא קיימי' ולדידיה שפיר מצינן לחלק בין רשעה א' לשתי רשעיות בעדים זוממין גופא למימר דדוקא בבן גרושה מחייב מלקות משא"כ בחייב לחבירו מאתים זוז אפ"ה לא משמע להו לתוס' כלל לאוקמי שתי רשעיות בהעידו על מאתים זוז כדמוכח מלשונם דלקמן דף ל"ה גבי רשע רשע. אע"כ דפשטא דקרא איירי שהעידו בבן גרושה וא"כ לית ביה תרתי דהא לא שייך ממון אע"כ דאתא למעוטי ממון מצד אחר והא היכא רמיזא בקרא אע"כ דקרא מילתא דפסיקא קאמר דלעולם א"א לחייב מלקות וממון בשום ענין בעדים זוממין ולפ"ז ממילא ממעטי נמי קנס כיון דע"כ קרא מילתא דפסיקא קאמר ומיניה ילפינן לכולהו מלקיות לר' יוחנן כדאית ליה דמחייב מלקות ולא ממון ולעולא איפכא דבעדים זוממין בהעידו שהוא בן גרושה ונתחייבו באותה שעה ממון מצד אחר חייב בממון ופטור ממלקות אם נאמר דעולא בכולהו איירי כמו שנפרש לקמן. נמצא דכל זה היינו לרבנן דווקא משא"כ לר"מ דעדים זוממין קנסא תו לית לן למימר דכדי רשעתו איירי בממון ומלקות כיון דלדידיה מסתמא והיה אם בן הכות אהא נמי קאי שהעידו שחייב לחבירו מאתים זוז דמסתמא חייב נמי מלקות מהאי קרא כדאשכחן במוציא ש"ר וכיון דכתיב סמוך ליה כדי רשעתו לא בא הכתוב לחלק בעדים זוממין גופא. אע"כ דקרא לא איירי כלל בממון ומלקות אלא במיתה ומלקות כנ"ל בכוונתם. אבל לפמ"ש בסמוך א"ש טפי דמקרא מלא היינו לענין כל המלקיות ואפילו הבא על אחותו כיון דמלקות דידה נמי מהאי קרא אתא וכל מאי דממעטינן בעדים זוממין דפרט קרא. ממעטינן נמי בכל מלקיות דאתיין מכללא דהאי קרא. משא"כ לר"מ כי היכי דבעדים זוממין לא שייך למעט ממון ומלקות בהעידו שחייב מאתים זוז דשייך נמי בהאי קרא דוהיה אם בן מהיכי נמעט באינך דע"כ קרא לא אתא אלא למיתה ומלקות דשייך בכולהו כנ"ל ודוק היטב:

בא"ד ועוד תירץ ריצב"א דרבנן נמי מצי סברי וכו' דאע"ג דעדים זוממין נמי בדיבורייהו מחייבי עכ"ל. וקשיא לי דמאי הוצרך ריצב"א לזה דאדרבא מצי לפרש בפשיטות כפשטיה דסוגיא דמכות דדוקא ר"מ אית ליה דעדים זוממין קנסא מש"ה שפיר ילפינן ממוציא ש"ר דדמי לגמרי דתרווייהו קנס ותרווייהו אין בהן מעשה משא"כ לרבנן עדים זוממין ממון ולא דמי למוציא ש"ר. ושאר קנסות נמי לא ילפינן ממוציא ש"ר דחידוש הוא דלית ביה מעשה משא"כ שאר קנסות כגון בא על אחותו דהכא. ובהא מיתרצא שפיר קושית התוספות ויש ליישב:

גמרא אחותו בוגרת הא איכא בושת ופגם. לכאורה נראה דההיא שקלא וטריא היינו דוקא למאי דס"ד עכשיו דאכתי לא ידעינן דעולא תחת תחת גמיר. משא"כ למסקנא דטעמא דעולא מתחת תחת וכשיטת התוספות לקמן דדוקא בהני דגלי קרא אית ליה דמשלם ואינו לוקה משא"כ באינך לוקה ואינו משלם א"כ מאי מקשה אחותו בוגרת האיכא בושת ופגם דסוף סוף תחת תחת לא כתיב בבוגרת אלא בנערה ודוקא בנערה דאיכא נמי קנס גלי קרא דמשלם ואינו לוקה משא"כ בבוגרת שפיר מיתוקמא ההיא דאלו הן הלוקין ולא איצטריך לאוקמי בשוטה ומפותה כנ"ל:

שם השתא דאתית להכי אפילו תימא אחותו נערה ביתומה ומפותה. ועולא גופא דלא מוקי הכי. נ"ל דסובר קנס אינה יכולה למחול כמ"ש התוספות לעיל בריש פרקין בד"ה ועל אשת אחיו בשם הירושלמי. וכתבו שם ג"כ דמגופא דמתני' יש להוכיח כן אליבא דר"פ דפ' בן סורר דמוקי למתני' דריש פירקין במפותה דאין ניתן להצילה בנפשו ואשת אחיו נמי ע"כ במפותה ואע"ג דנתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה אפ"ה קתני דיש לה קנס אלמא דקנס אינה יכולה למחול ומש"ה הוצרך עולא לאוקמי בבוגרת מפותה דאין לה קנס ולא צער ובשוטה דאין לה בושת ופגם מיהו למאי דפרישית בסמוך דלמסקנא לא איצטריך לעולא בבוגרת שוטה ומפותה אלא בבוגרת סתמא בלא"ה א"ש דניחא ליה לאוקמיה בבוגרת מלאוקמיה בנערה יתומה ומפותה כנ"ל ודו"ק:

רש"י בד"ה קסבר עולא דאוקי מתני' וכו' ולא אוקמה למתני' דהכא בשלא התרו ביה עכ"ל. נראה דלאו משום קושיית התוספות כתב כן אלא דלישנא דגמרא הכי משמע ליה דקאמר אלמא קסבר עולא מנ"ל לעולא הא משמע דעולא סברא דנפשיה קאמר ותיפוק ליה דמרומיא דמתניתין ע"כ הוצרך לומר כן לכך כתב רש"י דאי משום רומי' דמתני' איכא לאוקמי כר"י ומדלא מוקי הכי איך שיהיה סוף סוף ע"כ סברא דנפשיה אית ליה דממונא משלם ולא לקי כנ"ל:

תוספו' בד"ה אלמא קסבר עולא וכו' וא"ת מנ"ל לתלמודא וכו' דלמא דוק' הכא משלם ממונא דגלי קרא נערה הנערה עכ"ל. פי' אבל בעלמא לוקה ואינו משלם ולא ילפינן מהכא דכר"י ס"ל דסמיך ליה ארבעים יכנו. ולכאורה היה נראה ליישב קושייתם דאי ס"ד דבעלמא כר"י ס"ל א"כ כדי רשעתו דסמיך ליה ארבעים יכנו ע"כ איירי במקום שיש שתי רשעיות ולא אתא למעט מלקות כלל אלא למעט ממון וא"כ אכתי היכא דגלי קרא בהדיא דמשלם ממון טפי הוי לן למימר דמשלם ולוקה ממאי דנאמר דמשלם ואינו לוקה דהו"ל דבר והיפוכו מבשאר דוכתי דלוקה ואינו משלם. אלא דלקמן בעדים זוממין וחובל לא משמע כן אלא כדי רשעתו אתא למעט נמי מלקות היכא דגלי קרא תשלומין אפילו לרבי יוחנן ולקמן אפרש לנכון:

בא"ד וא"ל כמו שפי' ר"ת וכו' הו"ל לאוקמי וכו' ומתניתין כשלא התרו בו עכ"ל. והקשה מהרש"א דאכתי לעיל בדברי המקשה דמקשה והא קי"ל דאין לוקה ומשלם מאי קושיא דלמא שאני הכא דכתיב הנערה ולענ"ד משום הא לא איריא דר"ת סבר דאפשר דהמקשה סבר דבעלמא בממון ומלקות משלם ולא לקי כדאשכחן בעדים זוממין וקתני נמי התם בהדיא כל המשלם אינו לוקה ודלא כפי' ר"י בד"ה דקי"ל וא"כ מקשה שפיר אמתניתין דמכות וכמ"ש לעיל בל' התוספות בד"ה ורמינהו ע"ש ועי"ל דלא פסיקא ליה ואפ"ה מקשה שם ממ"נ אמתני' דהכא דאת"ל דשאני הכא דכתיב הנערה א"כ אית לן למילף מהכא דבעלמא משלם ואינו לוקה ולא סליק אדעתיה ההיא דסמיך ליה ארבעים יכנו. או דקשיא ליה אדנילף מעדים זוממין נילף מההיא דהנערה לבוגרת דדמי טפי וא"כ קשיא מתני' דהתם דאיכא בושת ופגם. ולא קשיא ליה לר"ת אלא אההיא דקאמר אלמא קסבר עולא וכדפירשתי נמי בפרש"י. אלא אי קשיא הא קשיא לי דאהא דמקשה הש"ס אחותו בוגרת נמי איכא בושת ופגם הו"ל לתוספות להקשות דלמא ה"נ קאמר עולא כאן בנערה דרבי רחמנא הנערה כאן בבוגרת דליכא ריבוי ילפינן מעדים זוממין דסמיך ליה ארבעים יכנו כמ"ש התוס' דכל מלקות ילפינן טפי מעדים זוממין. וי"ל דאין הכי נמי. דר"ת אההיא קושיא מפרש לה הכי ומתרץ לה:

בא"ד דאין זה דיוק דאיכא למימר דעולא ס"ל כר"ל עכ"ל. ויש ליישב שיטת ר"ת דפשיטא ליה לתלמודא דעולא לא ס"ל כר"ל. דהא טעמא דר"ל מפרשי לקמן אביי ורבא דף ל"ה דיליף מכה מכה או רשע רשע וכתבו שם התוס' דמכה מכה פלוגתא דתנאי היא וכתבו ג"כ שם דמאן דיליף רשע רשע ע"כ לית ליה דרשא דכדי רשעתו ע"ש וא"כ הכא ליכא למימר דעולא ס"ל כר"ל מטעמא דמכה מכה דאכתי לוקמי כהאי תנא דלית ליה מכה מכה. ול"ל נמי דס"ל רשע רשע וא"כ לית ליה דרשא דכדי רשעתו ובפ"ק דמכות דף י"ד קאמר עולא גופא בפלוגתא דר"מ ורבנן דרבנן דרשי כדי רשעתו לענין ממון ומלקות ור"מ לית ליה משום דיליף בבנין אב ממוציא ש"ר ואי ס"ד דטעמא דרבנן נמי לאו מכדי רשעתו אלא מרשע רשע מאי קאמר עולא דר"מ לית ליה משום דיליף ממוציא ש"ר דהא ג"ש עדיפא מבנין אב כנ"ל נכון מיהו לקמן דף ל"ה אפרש דמ"ש התוס' דמאן דיליף רשע רשע לית ליה דרשא דכדי רשעתו אין זה מוכרח ע"ש ודו"ק:

בא"ד ונראה לר"י דע"כ ס"ל וכו' דאי בעלמא מילקי לקי דלמא חד לחייבי עשה עכ"ל. וקשיא לי דאי משום הא לא אירי' דאיכא למימר דעולא מוקי למתני' דהכא כר"ע דברייתא דף ל"א דנערה שנתארסה ונתגרשה קנסה לאבי' דבלא"ה כתבו התוספות בריש פירקין בד"ה ועל אשת אחיו דמתני' כר"ע דברייתא וא"כ ס"ל דאשר לא אורסה לג"ש ומייתר ליה בתולה הבתולה דלא איצטריך לג"ש והשתא דריש שפיר חד לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות. מיהו למאי דפרישית בסמוך בל' הגמרא דמדלא אוקי עולא ביתומה ומפותה ע"כ ס"ל דמפותה אינה יכולה למחול קנסה ומוכח לה ממתני' דקתני ועל אשת אחיו דאיירי בנתארסה ונתגרשה ובמפותה כרב פפא דפרק בן סורר וא"כ מהכא גופא מוכח דלית ליה כר"ע דברייתא דא"כ לא מוכח מידי אע"כ כר"ע דמתני' ס"ל וא"כ א"ש. אלא דאכתי קשה לקמן דף ל"ה דמקשה ר"פ לאביי לרבה מתני' היכא מוקי לה ומהדר לאוקמי כיחידאי כר' נחוניא או כרבי יצחק ולא מיתוקמא ליה ומסיק דע"כ כר' יוחנן ס"ל ומאי קושיא הא איכא לאוקמי כר"ע דברייתא דאשר לא אורסה לג"ש ואייתר ליה תו קרא דבתולה הבתולות ודריש חד לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות כדפרישית. וכ"ש לפירוש ר"ת קשה טפי האי סוגיא דלקמן דף ל"ה דמאי מקשה ר"פ לאביי מתני' כמאן מוקי לה דאיכא לאוקמי כר"ע ושאני הכא דמנערה הנערה ילפינן ושם לא שייך תירוצא דר"ת ושם יבואר אי"ה. מיהו כל זה בשיטת תוס' אבל למאי דפרישית בריש סוגיין דכולה שקלא וטריא במתני' היינו אלישנא דמתני' דקתני אע"פ שהן בהכרת אין בהם מיתת ב"ד ואכתי מצד מלקות ליפטר ואי משום ריבוי דנערה עיקר חסר מהספר א"כ א"ש נמי סוגיא דלקמן ודוק היטב:

גמרא מה לחובל בחבירו שכן חייב בה' דברים. פי' משא"כ בנערה ליכא אלא ד' באונס וג' במפותה כדאיתא במתני' דלקמן דף ל"ט. וקשיא לי דבחובל נמי זימנין דלא אשכחן כולהו בהדדי דהא איצטריך קרא ליתן צער במקום נזק אלמא דשלא במקום נזק כגון היכא דלא אפחתה מכספא ובבושת נמי אינו חייב אם נתכוון להזיק ולא נתכוון לבייש. ואפ"ה משלם ולא לקי וא"כ שפיר מצינן למילף מחובל מיהא לנערה. מיהו אם נפרש דפשיטא לתלמודא דעולא ס"ל ממונא משלם ולא לקי לאו אנערה לחוד קאי כיון דכולהו ממון ומלקות מכדי רשעתו ילפינן תו אין לחלק ביניהם אלא כולהו כהדדי נינהו או דמשלם ולא לקי או דלקי ולא משלם משום דסמיך ליה ארבעים יכנו אם לא היכא דכתיב בהדיא א"כ א"ש כנ"ל ודו"ק:

תוספות בד"ה ואי ממונא לקולא וא"ת איתגורי איתגר וכו' וי"ל דשאני הכא דחס רחמנא עליה דנחבל עכ"ל. ויש לתמוה דאכתי בעדי' זוממין מאי איכא למימר. וכה"ג קשה בכולה שקלא וטריא דשמעתין למאי דס"ל ממונא לחומרא ובעי למילף מנ"ל לעולא ולא אתיא ליה אלא מג"ש הו"ל למימר דעולא מסברא דנפשיה קאמר דהיכא דאיכא ממון ומלקות משלם ממון דחמיר לא מלקות דקיל דאטו איתגורי איתגר. והתם לא שייך תירוץ התוס' דאדרבא אית לן למימר נמי דחס רחמנא. ואי לא שייך בקנס דנערה הא דחס רחמנא א"כ בהאי צדדא דאי ממונא לקולא מאי ס"ד פשיטא דבנערה ליכא למימר דאטו איתגורי איתגר. והנלע"ד בזה דבלא"ה קשיא לי הא דפשיטא להתוס' האי סברא דאיתגורי איתגר לענין ממון ומלקות דהא אפילו בחייבי מיתות איצטריך קרא דלא תקחו כופר לנפש רוצח דלא נישקיל מיניה ממונא וניפטריה מקטלא כדאיתא לקמן דף ל"ז ע"ב ומייתי נמי התם ברייתא דדריש רבי ישמעאל בנו של ר"י ב"ב כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה לפי שמצינו מומתין בידי שמים שנותנין ממון ומתכפרין יכול אף בידי אדם כן אלמא במיתה וממון איצטריך קרא ולא סמכינן אהאי סברא דאיתגורי איתגר וא"כ כ"ש בממון ומלקות דאיכא למימר דבחייבי מלקות היכא דשייך תשלומין חס רחמנא עליה שיתן ממון ויתכפר ולא דמי לההיא דפרק בן סורר דעבד שתי עבירות מקשה שפיר פשיטא דאיתגורי איתגור כיון דבעבירה אחת לא חס רחמנא עליה לדונו בקלה אלא בחמורה וכי משום שחזר ואכל שום והוסיף חטא על פשע נדונו בקלה וזו אינה סברא כלל משא"כ בהנך דהכא. לכך נראה דלא קשיא להו להתוס' הכי אלא בההיא דחובל דדמי לגמרי לההיא דפרק בן סורר דהכא נמי דמכיון שהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה נתחייב במלקות ולאחר שהוסיף להכותו ויש בה ש"פ נאמר דחס רחמנא עליה וידון בקלה הא מהי תיתי. וע"ז מתרצי שפיר דחס רחמנא עליה דנחבל אבל בעדים זוממין לא קשיא להו שפיר מצינן למימר דהיכא דשייך תשלומין אקיל רחמנא לגביה שיתנו ממון ויתכפרו וכן בנערה דהכא דבכל אנוסות או אפילו מפותות שהממון לאביה אקיל רחמנא לגביה שיתן ממון ויתכפר ואפילו בבוגרת ובנשואות אנוסות שייך נמי בושת ופגם לבר מבוגרת ונשואות מפותות דהתם לא שייך שיתן מעות ויתכפר דאיהי נמי עבדה איסורא (ועוד דכיון דלעצמה לא יהיב מפתה דמדעתה עבדה ואחולי אחלה גבה) מש"ה לוקה כנ"ל נכון ומוכרח ליישב כל הסוגיא. אלא דאכתי קשה לפמ"ש התוס' בד"ה דאין לוקה ומשלם דמקרא מלא דיבר הכתוב בעדים זוממין דאפילו טבחו ומכרו באותו שעה לא עבדינן תרתי ואליבא דעולא משני הכא וא"כ משמע דלעולא בכה"ג נמי משלם ואינו לוקה וא"כ אי ממונא לקולא קשה איתגורי איתגר דלאחר שכבר העיד בבן גרושה נתחייב מלקות וכשהוסיף בטביחה ומכירה יפטור ודמיא נמי לההיא דבן סורר ויש ליישב ודוק היטב:

שם בגמרא ואי ממונא לקולא שכן לא עשו מעשה. ואע"ג דעיקר מילתא דלא עבדינן שתי רשעיות ילפינן מעדים זוממין ולא פרכינן הכי כבר כתבתי ליישב בל' התוספת בד"ה דאין לוקה כו' גבי מ"ש מקרא מלא דיבר הכתוב ע"ש. מיהו ק"ל לפמ"ש התוס' דמקרא מלא וכו' ואליבא דעולא כ"כ ולדידיה הא דממעטינן שתי רשעיות היינו מלקות וא"כ איירי נמי אפי' בהעידו שנתחייב מאתים זוז ונתחייבו באותו שעה מלקות ממקום אחר כמ"ש התוס' וכי היכי דמהני מקרא מלא לענין העידו בבן גרושה וטבחו ומכרו ה"נ שייך מקרא מלא איפכא שהעידו במאתים זוז ונתחייב מלקות דפטרינן ליה ממלקות ואפילו אם עבר באיסור מלקות שיש בה מעשה וא"כ מאי קאמר מה לעדים זוממין שכן לא עשו מעשה דהא פטרינן ליה נמי ממלקות שיש בהן מעשה כמ"ש התוס' לענין קנס. ויש ליישב בשיטת התו' דאפ"ה לא שייך לומר כן לענין מאתים זוז מקרא מלא דיבר דפשטא דקרא ודאי איירי בבן גרושה דהא כתיב והיה אם בן הכות וסמיך נמי ארבעים יכנו כדי רשעתו דהיינו דבהאי עניינא דבן גרושה קאמר רחמנא שיש לחייבו מלקות ברשעה א' אבל כשיש עם העדות זה עוד רשעה אחרת אין לחייבו מלקות ובכה"ג הוא דאמרינן דמקרא מלא דיבר משא"כ בהעיד מאתים זוז דלא איירי ביה האי קרא בהדיא דהא לאו בר מלקות הוא אלא לענין תשלומין קרא אחרינא כתיב יד ביד כדלקמן אלא דלענין דלא לקי ילפינן בגילוי מילתא מכדי רשעתו וא"כ אפשר דלא שייך בכה"ג מקרא מלא וי"ל דלא מיפטר אלא מאותו מלקות גופא דלא תענה שאין בו מעשה ולא ממלקות אחר והיינו כדפרישית כנ"ל נכון בשיטת התו' ודו"ק:

שם מה להצד השוה שכן יש בהן צד חמור ואי ממונא לקולא שכן יש בהן צד קל. והקשו בתוס' דא"כ בטלה כל הצד השוה שבתלמוד ותירצו בכמ' דרכים בדוחק ואף שאיני כדאי מ"מ תורה היא ולולי דבריהם היה נלע"ד ליישב בפשיטות דלא דמי דבלא"ה צריכין לעיין תחילה אמאי לא פרכינן באמת בכל דוכתי מצד חמור. אע"כ משום דאין לנו להמציא טעמים חלוקים דכיון דחומרא דאיתא בהא מילתא ליתא באידך א"כ א"א לומר שזו החומרא גורמת חומרא אחרת וה"נ איפכא ונוח לנו לומר שזו החומרא שמצאנו בשניהם הוא הגורם חומרא אחרת ומעתה כ"מ שמצאנו בשום דבר אותו חומרא שיש בשניהם יש לנו לומר שיש לאותו דבר ג"כ החומרא החדשה דכיון שהוא הגורם כגון הצד השוה שדרכן להזיק דהדר דינא שמה שדרכו להזיק הוא הגורם וכן הצד השוה שבכל מקום נותן הטעם שזה גורם וא"כ לא שייך להקשות מצד חמור כיון דבלא"ה יש לנו צד חמור השוה בכולן משא"כ בשמעתין דלא הדר דינא דהא עיקר הספק הוא מנ"ל לעולא דמשלם ולא לקי דלמא איפכא ולא אמרינן טעמא דעולא משום דנידון בחמורה וממונא לחומרא או בקלה וממונא לקולא. אע"כ דבהא ג"כ מספקא לן אם יש לנו לדון בחמורה מטעמא דאיתגור או איפכא דיש לנו לדונו בקלה מטעמא דפרישית דכיון שמצינו למומתין בידי שמים שנותנין ממון ומתכפרין. וא"כ י"ל דה"נ אקיל רחמנא לגביה שיתן ממון ויפטר והא מילתא בעי למילף בבנין אב. ולפ"ז הא דמסיק הצד השוה שבהן דאיכא ממון ומלקות לא מקרי הדר דינא דאכתי לא יהיב טעמא בהכי מאיזה טעם גורם לנו חומרא זאת וכ"ש איפכא אי ממונא לקולא מאי קאמר הצד השוה שבהן שנידונין בקלה אין זה נתינת טעם אלא עיקר הדין ואכתי לא ידעינן טעמא למה נדונו בקלה הא אשכחן בדוכתא אחרינא שנותנין ממון ומתכפרין וכיון דלא אשכחן טעם שוה לומר שהוא הגורם ע"כ אית לן למימר טעם בכל א' בפני עצמו והיינו דפרכינן מה להנך שכן יש בהן צד חמור ואי ממונא לקולא שכן יש בהן צד קל וע"כ הן הגורמין (ובמ"ש כאן יש ליישב יפה סוגיא דסוטה שהביאו התוספות דהתם פשיטא דלא הדר דינא כלל דהא מסיק הש"ס התם הצד השוה שבהן שכן מותרין בחולין ופסולין בתרומה והאי שמותרין ודאי אינו נתינת טעם דודאי אין זה גורם חומרא והיינו דמקשינן שכן יש בה צד חמור משום דע"כ הטעמים החלוקים גורמין כדפרישית הכא ובאמת דרש"י ז"ל מוחק בסוטה הגירסא משום האי קושיא גופא והאיך קאמר הצד השוה שמותרין וכו' ולפ"ז הקולא גורמת החומרא ולא מיקרי הצד השוה ולענ"ד משום הא לא איריא שיש לנו כיוצא בזה בההיא דפ"ק דמכות שהביאו התוס' כאן דקאמר הש"ס הצד השוה שבהן דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו אף כל כו' הרי דהא דלאו שאין בו מעשה קולא היא אע"כ דהכי קאמר הצד השוה שבהן ואע"ג דאין בו מעשה לוקין עליו ולא קיהיב טעמא מה הגורם החומרא והיינו דמקשה הש"ס באמ' מה להצד השוה שכן יש בהן צד חמור דע"כ הני טעמי גרמי כיון דליכא טעם אחר והתם בסוטה נמי אין צורך למחוק דהכי נמי קאמר הצד השוה שבהן אע"פ שמותרין בחולין פסולין במעשר ולא קיהיב טעמא מש"ה איכא דפרכי צד חמור ושם ברש"י נדחק למצו' טעם ע"ש ואין להאריך כאן סוף דבר לפמ"ש עלו כהוגן סוגיא דהכא ודסוטה ודפ"ק דמכו' הכל בסיגנון א' בעזה"י) וכמדומה לי שמקום הניחו לי משמים בזה ודו"ק:

קונטרס אחרון
בתוספות בד"ה מה להצד השוה שבהן שיש בו צד חמור והקשו התוספות א"כ בטלת כל מה הצד שבתלמוד וכן הקשו מסוגיא דסוטה ומפ"ק דמכות. ותירצתי הכל בסיגנון א' דכל היכא דלא הדר דינא לומר שדבר אחד השוה בכולן גורם החומרא או הקולא שפיר שייך למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור ולענ"ד הוא ענין אמיתי בעזה"י וכן מצאתי בחידושי הגאון מהר"ם שי"ף זצ"ל:

גמרא השתא דאתית להכי וכו' אלמא קסבר עולא וכו'. ופירש"י ד"ה קסבר וכו' ולא אוקמי למתניתין דהכא וכו'. לכאורה כוונת רש"י ז"ל לתרץ קושיות התוספות ד"ה אלמא וכו' וכמ"ש בתירוץ ר"ת אבל כבר השיבו התוס' דאין זה דיוק דאיכא למימר דעולא ס"ל כריש לקיש וכו'. ולכאורה נלענ"ד לתרץ קושייתם על ר"ת וממילא יהיה על דרך זה גם שיטת רש"י ז"ל. והוא דלפמ"ש בריש פרקין בתוס' ד"ה הבא על אשת אחיו וכו' לתרץ סוגיא זו דמוקי ביתומה ומפותה דמועיל מחילתה בקנס שאינו סותר להירושלמי שהביאו התוס' שם דקנס אינה יכולה לימחול וכדהוכיחו התוספות לעיל דע"כ אשת אחיו איירי בנתאר סה ונתגרשה ומפותה. היינו משום דבאשת אחיו בושתה ופגמה לאביה וכשמודה מחייב את עצמו בבושת ופגם ופטור מקנס הוי ליה דבר שלא בא לעולם ולא מהני מחילה משא"כ ביתומה ומפותה לא הוי ליה מודה בקנס פטור משום דאינו מחייב עצמו בכלום וא"כ ליכא למימר מטעם דרבי קרא דאכתי תקשי הא במתניתין נמי יפטור מבושת ופגם דנהי דרבי רחמנא לקנס אבל בושת ופגם יפטור משום חיוב מלקות א"כ כשמודה אינו מחייב עצמו בכלום ואף דאינו חייב מלקות עפ"י הודאתו מ"מ לא גרע מחייבי מלקות שוגגין. וצ"ל דס"ל דחייבי מלקות שוגגין חייבין. א"כ שפיר תירץ ר"ת. ולפמ"ש היא ג"כ שיטת רש"י דמנ"ל לרבות מרבויא דנערה דהוי ליה לאוקמי בדלא אתרו. ואתיא המשך הש"ס אלמא קסבר עולא דלמאי דמסיק ביתומה ומפותה ומוכח דקנס יכולה לימחול היכא דלא מחייב עצמו בכלום ע"כ לא ס"ל כריש לקיש ודוק:

אך לפמ"ש התוס' ישינים דעולא עצמו לא אמר אלא כאן באחותו בוגרת וכל זה ההמשך משיטת הש"ס אי אפשר לפרש הכי. ועיין מ"ש לקמן בזה. גם יש לומר בפשטות לפמ"ש התוס' בד"ה דאין וכו' וליכא למימר מבושת ופגם פריך שהן ממון וכו' וכתב מהרש"א משום דמשמע ממתניתין דחייב בבושת ופגם כמו קנס ע"ש וא"כ נהי דנימא דרביא קרא לקנס אכתי קשה למה חייב בבושת ופגם. וצ"ל משום דכיון דמיפטר ממלקות מחמת חיוב הקנס הוי ליה כחייבי מלקות שוגגין וס"ל כר' יוחנן דחייב. ולהכי חייב לשלם גם כן בושת ופגם א"כ שפיר תירצו רש"י ור"ת דע"כ לאו מרבויא יליף דהוי ליה לאוקמי בדלא אתרו וק"ל:

אמנם הנלפענ"ד דרך יותר נכון בפירש"י ז"ל. והוא דכתבו התוס' ישינים בד"ה אלמא וכו' דליכא לאוכוחי מבושת ופגם דקסבר עולא ממונא משלם משום דא"כ מאי האי דקאמר מה לחובל בחבירו וכו' אטו בושת ופגם לאו חובל הוא. ולפ"ז נלענ"ד לפרש פירש"י בפשטות דהמ"ל למאי דאוקמי למתניתין במפותה דהא דסבר עולא הכא ממונא משלם היינו משום דאיכא בושת ופגם ונלמד מחובל דרביא רחמנא לממון ולא למלקות וכיון דלא לקי שפיר משלם קנס והוכרח לזה הסברא משום דקשיא ליה מתניתין דהכא. ולהכי הוצרך לתרץ מתניתין דמכות דמיירי בבוגרת ומפותה דהכל לעצמה ומחלה הכל. (והא דלא אוקמי בשוטה דאין לה בושת ופגם ומפותה דאין לה צער וממילא דאין משלם קנס כיון דלא דמי לחובל יש לומר דניחא טפי לאוקמי בבוגרת דשכיח טפי מלאוקמי בשוטה. וכ"ש לפמ"ש בריש פרקין דבשוטה או קטנה מפותה ניתן להצילה בנפשו משום דפתויה אונס א"כ יש לומר דמש"ה לא מוקי בשוטה ומפותה משום דס"ל כרב פפא בסנהדרין דף ע"ג דמוקי למתניתין דידן במפותה וכן צריך לאוקמי מתניתין דמכות דלוקה ולא אמרינן דניתן להצילה בנפשו וממילא דליכא למימר בשוטה דפתויה אונס וניחא ליה טפי לאוקמי מתניתין דמכות בבוגרת דמחלה בושת ופגם כיון דמיירי במפותה כנ"ל. ונראה דס"ל לרש"י ז"ל דזה הוי כמו חייבי מלקות שוגגין דנהי דאינו לוקה משום בושת ופגם דרבי רחמנא מ"מ בר מלקות הוא ועיין מ"ש לקמן בזה. ואכתי קשה מתניתין דידן דחייב קנס וצריך לומר דסבירא ליה חייבי מלקות שוגגין חייבין א"כ ה"ל לשנויא במתניתין דלא אתרו בו כר' יוחנן ומנ"ל לחדש זה דבושת ופגם ילפינן מחובל כיון דאין הכרח ממתניתין דאיכא לאוקמי בלא אתרו כר' יוחנן ולפ"ז אתי שפיר דברי רש"י ז"ל ודוק:

מיהו לפ"ז היה נלענ"ד דיש לפרש הסוגיא בפשטות דאתיא מכוון עם דעת הירושלמי דקנס אינו יכול למחול א"כ אי ס"ד דטעמא דעולא הכא משום דאינו לוקה כיון דמשלם בושת ופגם דיליף מחובל א"כ שפיר המ"ל ביתומה ומפותה ונהי דקנס אינה יכולה לימחול מ"מ כיון דמוחלת בושת ופגם א"כ שפיר לוקה ואינו משלם קנס אלא ודאי דס"ל לעולא בכל מקום דמשלם ואינו לוקה וצ"ל בבוגרת דאין לה קנס כלל ומנ"ל לעולא הא ודוק: שוב מצאתי בסוף ספר אור יקרות שפירש הסוגיא כן בשם הגאון מהר"נ הירץ ז"ל והוא פירש נאה לולי שרש"י ותוס' ז"ל לא פירשו כן:

תוספות ד"ה דאינו לוקה וכו' תימא דבפרק קמא וכו'. לולי דבריהם ז"ל נלע"ד לתרץ קושייתם דבאמת עיקר הפלוגתא הוא אי עדים זוממין קנסא או ממונא וממילא מוכח דפליגי בכל קנסות דהא בהא תליא דנהי דמצד תשלומין הקנס חייב במקום מלקות מ"מ כיון שכתבנו לעיל דאפילו למ"ד דלא בעינן בממון עדות שאתה יכול להזימה מ"מ בקנס לכ"ע בעינן עדות שאתה יכול להזימה נמצא הקנס אינו יכול להזים דהא העדים שרצו לחייב הקנס ממונא הוא שרצו להפסידו ואין חילוק בין שרצו להפסידו מטעם קנס או ממון נמצא דרבנן דס"ל עדים זוממין ממונא הוא. הוי ליה הקנס עדות שאי אתה יכול להזימה דהא העדים נפטרו לשלם משא"כ לר"מ דסבירא ליה דכל עדים זוממין הוא קנסא א"כ גם העדים יתחייבו לשלם והוי ליה הקנס עדות שאי אתה יכול להזימן. והא דלרבנן במוציא שם רע עצמו לוקה ומשלם יבואר לקמן באריכות בסוגיא שלפנינו בסייעתא דשמיא. ובזה מתורץ נמי הא דקשה לע"ד דפריך לקמן דף ל"ח ע"ב אליבא דרב עקיבא דברייתא. ולרבה דאמר חידוש הוא שחידשה וכו' ומה ענין דברי רבה אליבא דר"מ לר"ע. ולפמ"ש נכון דכיון דטעמא דר' מאיר היא משום דס"ל כר"ע דעדים זוממין קנסא אין לחלק בין ר' מאיר ובין ר"ע. ועמ"ש לקמן דף ל"ד ע"ב באורך. וממילא דמתורץ נמי מ"ש בסוף דבריהם ואמאי לא מוקי לה כר"ע דס"ל בפ"ק דב"ק וכו' ודוק היטב:

בא"ד וכי היכא דעדים זוממין אין לוקין ומשלמין בכל ענין וכו'. נראה מדבריהם לכאורה דקרא מיירי בממון אחר שנתחייבו בשעה שהעידו והטעם דהא היכא שנתחייבו ממון מטעם שרצו לחייב בעדותם ממון הא באמת ריבתה התורה עדים זוממין לתשלומין והכא כתיב גבי כדי רשעתו ארבעים יכנו כדאיתא לקמן ע"ב. אלא ע"כ דמיירי בממון אחר שהזיקו בשעה שהעידו. אלא דלפ"ז קשה טובא דהא כתבו התוס' לקמן דף ל"ד ע"ב ובמכות דף ד' ע"ב דלהכי אמרינן בכמה דוכתין דלר' מאיר אפילו בממון לוקה ומשלם משום דכיון דכדי רשעתו כתיב גבי עדים זוממין ואיהו ס"ל דעדים זוממין קנסא דיליף ממוציא שם רע דלוקה ומשלם. א"כ אי אפשר למידרש כלל דרשא דכדי רשעתו לממון ומלקות וכיון שכתבנו דאפילו לרבנן א"א לאוקמי קרא בעדים זוממין עצמן אלא בממון אחר שהזיקו בשעה שהעידו א"כ אין חילוק בין ר"מ לרבנן דמה ענין עדים זוממין קנסא לממון אחר שנתחייבו בשעה שהעידו. ונראה דודאי גם לרבנן פשטא דקרא מיירי שהממון בא מחמת עדותן. אלא הא דריבתה התורה עדים זוממין לתשלומין היינו במקום מלקות דלא תענה דלא נימא דלוקין ואין משלמין אבל אם העידו על ממון ומלקות דגם המלקות בא מכאשר זמם בזה מיירי קרא דלוקין ואין משלמין וכיון דלא חילקה התורה מיירי נמי בממון אחר ואפילו קנס שנתחייבו בשעה שהעידו כמ"ש התוס'. ולפ"ז מוכרחים דברי ר"י לקמן ע"ב בד"ה שלא מן השם וכו' דבכה"ג לר"מ שהעידו על ממון ומלקות דלוקין ומשלמין כיון שרצו לחייבו שניהם דאם נימא דבהא מודה ר"מ א"כ אין חילוק בין ר"מ לרבנן אלא ע"כ דלר"מ בזה לוקין ומשלמין כיון דקנס הוא ואי אפשר לאוקמי פשטא דקרא בממון ומלקות כמ"ש התוס' במכות ומשכחת לרבנן שיתחייבו מכאשר זמם ממון ומלקות כגון שהעידו על אחד שנתחייב ממון ומלקות משום שהוציא שם רע כמ"ש התוס' לקמן ויבואר שם. ומשכחת נמי כגון שהעידו על דבר אחד בשני בני אדם שעל ידי עדותם אחד נתחייב ממון ואחד מלקות וזה למ"ד ממון לזה ומלקות לזה פטור מממון. ולמ"ד דס"ל דחייב בממון לזה ומלקות לזה משכחת כפשטיה שהעידו על אדם אחד שהוא חייב ממון לזה ומלקות לזה נמצא לגבי העדים הוה ליה ממון ומלקות לאחד. ועפ"ז נלענ"ד דא"ש סוגיא דמכות שם דפליגי שם ר"מ ורבנן במעידין על חבירו שחייב מלקות דר"מ ס"ל דלוקין שמונים ורבנן ס"ל דאין לוקין אלא ארבעים ולא מפרש הש"ס טעם פלוגתייהו אלא דמקשה הש"ס שם ורבנן האי לא תענה מאי דרשי ביה ואין זה סוגית הש"ס דהכי ה"ל למימר מ"ט דרבנן דלא לקי משום לא תענה. ולפמ"ש יש לומר דממילא רבנן ור"מ לשיטתייהו אזלי דלרבנן דר"מ דמפרשי פשטיה דקרא כגון שנתחייבו מלקות מכאשר זמם ואמר רחמנא דלוקין ואין משלמין מדסמיך ליה ארבעים יכנו א"כ מוכח בהדיא דאין לוקין שמונים דהא בזה עצמו אמר רחמנא ארבעים יכנו אף כשהעידו על מלקות. ולכך לא מקשה הש"ס אלא מאי דרשי ביה. ועיין מ"ש לקמן בזה. ודוק:

בא"ד כגון בשעה שהעידו טבחו וכו'. קשה לי דהא פריך בבבא קמא דף ע"ג דלמאי דקיימא לן דלמפרע נפסל עדים שהוזמו אטביחה ואח"כ אגניבה אגלאי מילתא למפרע דבעידנא דאסהידו אטביחה פסולים היו ומשני שהעידו בבת אחת ע"ש נמצא דהיכא דהיו פסולים בשעה שהעידו אפילו לא נודע בשעת עדות אפ"ה פטורין א"כ הכא דשחטו שור של גניבה ע"כ היו פסולים בשעת עדות משעת גניבה ויותר הוי ליה למימר שנגח שור שלהם למאי דקי"ל פלגא ניזקא קנסא ועכ"פ אינו לכ"ע וצ"ע. וצ"ל דס"ל דנהי דאין בהם משום הזמה אפ"ה חייבין מלקות משום לא תענה וק"ל:

בגמרא ואי ממונא לקולא וכו'. משמע דהש"ס מספקא ליה בהא. ולכאורה נ"מ טובא לדינא דאי ממונא לחומרא בחובל א"כ אפילו היכא דחייב מלקות מצד אחר כגון החובל בי"ט וביום הכיפורים נמי משלם ואינו לוקה משום חומר התשלומין בחובל שחייב בד' דברים. ואי ממונא לקולא משום גריעותא לאו דחובל דהותר מכללו א"כ במקום לאו אחר לוקה ואינו משלם דמנ"ל להקל בלאו אחר. והנה הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מחובל וטוש"ע ח"מ סימן תכ"ד פסקו בפשיטות בחובל בי"ט וביוה"כ דמשלם ואינו לוקה. וכן משמע מלשון רש"י ז"ל דף ל"ה ע"ב ד"ה מאן תנא וכו' שהדליק גדיש ולא כתב חובל ביוה"כ דנקיט שם במתניתין קודם דחייב דלריש לקיש דפוטר במלקות שוגגין א"כ יפטור ע"כ צ"ל משום דחובל שאני וצ"ע מנ"ל להלכתא דילמא ממונא לקולא משום גריעותא לאו דחובל דהותר מכללו אבל בלאו אחר לוקה ואינו משלם. מיהו על רש"י ז"ל לקמן יש לומר דלא מצי להקשות מחובל ביוה"כ על ר"ל דדילמא ממונא לחומרא ועוד יש לומר דלר"ל דס"ל חייבי מלקות שוגגין פטורין אם כן הא דמייתי לקמן בחובל בחבירו מקרא דכן ינתן בו דמשלם ואינו לוקה ע"כ בלאו אחר דאי בלאו דחובל א"צ קרא דחייב בתשלומין דמיד ביד נפקא כמ"ש התוס' לקמן ע"ב ד"ה חובל. אבל למאי דקי"ל כר"י דחייבי מלקות שוגגין חייבין ואיצטריך קרא ללאו דחובל גופיה היכא דאתרו ביה כמ"ש התוספות שם מנ"ל ללאו אחר. ואין לומר דחובל בי"ט וביוה"כ נמי הותר מכללו בעבודת ציבור דא"כ מאי מקשה לקמן דף ל"ה ע"ב ממתניתין דשבועות מאן תנא וכו' דחייב לשלם בהדליק גדיש ביום הכיפורים. והוצרך לאוקמי כר' יצחק הא מבעיר נמי הותר מכללו בעבודת ציבור ודמי לחובל. ולפמ"ש דלריש לקיש מוכח דקרא דכן ינתן בו מיירי אפילו בלאו אחר וע"כ ממונא לחומרא אתי שפיר אך דזה דוחק דלא מקרי הותר מכללו כלל כיון דמצותו בכך כדאמרינן במנחות דף כ"ה ע"א. ולכאורה היה נראה דנפקא להו דקי"ל דממונא לחומרא דאי ממונא לקולא דהיינו משום גריעותא לאו דחובל דהותר מכללו. א"כ הא דאמר לקמן דף ל"ה ע"ב בהכאה שאין בו שוה פרוטה וקרע שיראין דלוקה ואינו משלם אלמא אע"ג דלאו דחובל הותר מכללו אפ"ה לוקה ואינו משלם ש"מ דטעמא דתשלומין בחובל משום חומרא הוא. מיהו לפמ"ש דלריש לקיש ע"כ לחומרא א"כ אין ראיה משם דהתם קאי אליבא דר"ל שפיר מוכח מקרא דאפילו בלאו אחר משלם וע"כ לחומרא. ותו דלפמ"ש התוס' ד"ה ואי ממונא וכו' דחס רחמנא אממונא דנחבל א"כ בממון אחר לוקה ואינו משלם דכי אתגורי אתגיר. מיהו נראה דמה שכתבו התוספות דחס רחמנא אממונא דנחבל לאו דוקא ממון של נחבל אלא כל ממון של שום ניזק שיהיה דאל"כ הוי ליה הש"ס למימר הכא ואי ממונא לקולא משום דחס רחמנא אממונא של נחבל. ותו דלגבי עדים זוממין נמי קאמר הכי ואי ממונא לקולא וכו'. וא"כ ע"כ הא דבקרע שיראין לוקה ואינו משלם משום דטעמא דתשלומין בחובל הוא משום חומרא דחובל. אך אכתי קשה דמשם אין ראיה דקאי אליבא דריש לקיש כנ"ל. ונראה דטעמייהו דנהי דהש"ס מספקא ליה מ"מ כיון דאי ממונא לחומרא ממילא אפילו בלאו אחר משלם. ואי ממונא לקולא אם כן הא קי"ל דבכל ספק אי אתה רשאי להחמיר עליו אלא להקל עליו. וממילא דנידון בקל ומשלם ואינו לוקה ולא שייך למיפטר לגמרי מספיקא דהא קי"ל כר' יוחנן דחייבי מלקות שוגגין חייבין. ודוק ועיין בסמוך מ"ש בזה:

תוספות ד"ה ואי ממונא לקולא וכו'. ויש לומר דשאני הכא דחס רחמנא אממונא דנחבל. לכאורה קשה דהא איתא במתניתין פרק החובל דף פ"ז העבד והאשה פגיעתן רעה דהם שחבלו באחרים פטורין וכו' נשתחרר העבד ונתגרשה האשה חייבין לשלם. וקשה כיון דע"כ אינם לוקין דאל"ה למה משלמין לאחר זמן וכיון דפטורין לשלם ולא שייך חס רחמנא אממונא דנחבל למה אין לוקין. וצ"ל דכיון דאם ילקו לא יתחייבו לשלם אפילו אם ישתחרר או תתגרש כבר שייך דחס רחמנא אממונא דנחבל כיון שאפשר באופן שיבוא לידי תשלומין. אך הא קשיא לי בהא דקאמר בבבא קמא דף ד' עבד ואמה לאו אע"ג דכוונתן להזיק אפ"ה פטורי ופירש"י כדאמרינן בפרק החובל העבד והאשה פגיעתן רעה דהם שחבלו באחרים פטורין ומשני רב אשי אטו עבד ואמא לאו טעמא רבה אית בהו שמא יקניטנו רבו וכו' ולכאורה נראה פשוט דאם היה עבד חייב מלקות כשחובל באחרים לא שייך טעמא דאם יקניטנו רבו יחבול באחרים דהא יתחייב מלקות. וא"כ קשה דלמה פטורין ממלקות משום דחס רחמנא אממונא דנחבל שישלם אם ישתחרר אדרבא הא אם ילקה יתחייב רבו לשלם מיד כמו שורו שהזיק. ובזה לא שייך ממון ומלקות כיון דאינם באדם אחד שהעבד ילקה מטעם לאו דחובל ורבו ישלם מדין שורו שהזיק. ואפשר לומר דבאמת רב אשי ס"ל דממונא לחומרא ואינו נפטר במלקות ולאו משום דחס רחמנא. והא דקאמר הכא ואי ממונא לקולא היינו לרב יהודה שם בבבא קמא דף ד' דאמר מידי דהוי אעבד ואמה וכו'. ואיכא למימר דמהאי טעמא לית ליה סברא דרב אשי משום שמא יקניטנו. ובזה הוי נכון מה שהקשינו לעיל על הרמב"ם דפסק בחובל בי"ט דממונא לחומרא היינו דפסק כמסקנת הש"ס לרב אשי שם. אך הנלענ"ד דיש לומר דהא דפטור העבד ממלקות הוא משום דחס רחמנא אממונא דנחבל שישלם ארבעה דברים דודאי האדון אינו חייב אלא בנזק כדין שורו שהזיק אבל ארבעה דברים דפטור בשורו פטור נמי בעבד ושפיר איכא למימר דחס רחמנא אממונא דנחבל שישלם ד' דברים לכשישתחרר דאם ילקה יפטור מד' דברים וכיון דאינו לוקה ממילא שייך טעמא דשמא יקניטנו. ובסוגיא דבבא קמא שם הארכנו בזה יותר. ודוק: