דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 216ימים לסיום הש״ס

כתובות לה ע"א - Steinsaltz

Is this not referring to actual harm, i.e., the woman’s death? And the verse states that he pays only if she did not die, but if she died is he exempt, even if he was not forewarned? The Gemara answers: No, the verse can be explained to mean: If there is no sentence of harm. If the court does not actually sentence him to death, he pays the damages for the miscarried fetus. He is exempt from payment only if he is actually executed. Some say a different version of this exchange: Rabbi Yoḥanan raised an objection to the opinion of Reish Lakish: “And yet no harm follow, he shall be punished” (Exodus 21:22); is this not referring to a sentence of harm? The Gemara answers: No, the verse can be explained to mean: If there is no actual harm.

Rava said: Is there anyone who said that those who unwittingly performed a transgression for which one is liable to receive the death penalty are obligated to pay? But didn’t the Sage of the school of Ḥizkiyya teach: The verse speaks of one who smites a person, and the verse speaks of one who smites an animal. The two cases are juxtaposed in the verse “And one who smites an animal shall pay for it, and one who smites a person shall die” (Leviticus 24:21).

Just as in the case of one who smites an animal, you did not distinguish between one who did so unwittingly and one who did so intentionally, between one who acted with intent and one who acted with no intent, between one who smites in the course of a downward motion and one who smites in the course of an upward motion, and in all those cases it is not to exempt him from paying money but rather to obligate him to pay money; so too, in the case of one who smites a person, do not distinguish between one who did so unwittingly and one who did so intentionally, between one who acted with intent and one who acted with no intent, between one who smites in the course of a downward motion and one who smites in the course of an upward motion. In all those cases as well it is not to obligate him to pay money but rather to exempt him from paying money. The halakha in both cases is unconditional; when he smites an animal he is always liable to pay and when he smites a person he is always exempt from payment, regardless of whether or not he is actually executed.

Rather, when Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said: With regard to those who unwittingly performed a transgression for which one is liable to receive the death penalty, everyone agrees that they are exempt, as per the derivation of the Sages of the school of Ḥizkiyya. When they disagree it is with regard to those who unwittingly performed a transgression for which one is liable to receive lashes, and another matter, for which he is liable to pay money. Rabbi Yoḥanan said that he is obligated to pay, as those liable to receive the death penalty are juxtaposed to cases of monetary payment and are unconditionally exempt from payment. However, those liable to receive lashes are not juxtaposed. Therefore, in the case of one who is liable to receive lashes, unless one is actually flogged, he is obligated to pay for the damage he inflicted. Reish Lakish said: He is exempt, as the Torah explicitly included those liable to receive lashes, like those liable to receive the death penalty, and unconditionally exempted them from payment.

The Gemara asks: Where did the Torah include those liable to be flogged? Abaye said: It is derived by means of a verbal analogy between the term wicked in the verse “That he is wicked and liable to die” (Numbers 35:31), and the term wicked in the verse “That he is wicked and liable to be flogged” (Deuteronomy 25:2). Rava said: It is derived by means of a verbal analogy between the term smites in one verse and the term smites in another verse. Rav Pappa said to Rava: To which term smites are you referring? If we say that it is the verse “And one who smites an animal shall pay for it, and one who smites a person shall die” (Leviticus 24:21), clearly that is not so, as that is written with regard to death. Smiting a person in that verse is referring to murder. Rather, it is to this term smites that Rava is referring: “And he who smites an animal shall pay for it, a life for a life” (Leviticus 24:18), and juxtaposed to it, it is written: “And a man who places a blemish upon his counterpart, as he has done so shall be done to him” (Leviticus 24:19). The verses liken those liable to receive lashes to those obligated to pay money, from which it is derived that those liable to receive lashes are exempt from payment.

The Gemara raises a difficulty: But this term that appears in the latter verse is “places a blemish,” not smites. How, then, can one derive a verbal analogy? The Gemara answers: This is not a verbal analogy based on identical terms; rather, it is based on identical concepts. We are saying that it is a verbal analogy between smiting an animal in the first verse and smiting a person in the latter verse. The Gemara asks: However, when the second verse is written, it is written with regard to one who injures another, and one who injures another is subject to payment and not to lashes. This undermines the proof, as lashes are not mentioned in either verse. The Gemara answers: If it is not a matter of smiting that causes damage equivalent to the value of a peruta, in which case he would pay and would not be flogged, apply it to the matter of smiting that causes damage that is not equivalent to the value of a peruta. Since in that case there is no payment for the injury, one is flogged for striking that blow.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לה - א

מאי לאו, וכי אין פירוש מה שאמרה התורה "ולא יהיה אסון" דהיינו שלא יהיה באשה "אסון" ממש, שלא מתה.

ואם כן, משמע אם אך מתה האשה, בין שהתרו בנוגף ובין שלא התרו בו, הרי זה לא יענש בדמי ולדות.

ואם כן, מלמדנו הכתוב שחייבי מיתות שוגגין פטורין מן התשלומין, ותיקשי לרבי יוחנן המחייבן!?

ומשנינן: לא כאשר פירשת את הכתוב "ולא יהיה אסון", שלא מתה האשה.

אלא פירוש הכתוב, כך הוא: ואם לא יהיה דין אסון על האיש הנוגף, שלא יתחייב הנוגף במיתת בית דין, אם משום שלא מתה האשה, ואם משום שלא התרו בו, אז ייענש בדמי ולדות!

אבל "אסון ממש" באשה, בלי "דין אסון" באיש - אינו פוטר את דמי הולדות. [1]

איכא דאמרי: איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש, שרבי יוחנן הוא שהקשה מכתוב זה, על ריש לקיש הסובר שחייבי מיתות שוגגין חייבין בתשלומין:

וכך הקשה: כתיב: "ולא יהיה אסון ענוש יענש"

מאי. לאו, האם אין פירוש הכתוב כך: ואם לא יהיה דין אסון בנוגף, שלא יתחייב מיתה, אז ענוש יענש. אבל אם יהיה דין אסון באיש, לא ייענש.

ואם כן משמע, שאם תמות האשה ולא יהיה על הנוגף דין אסון, שלא יתחייב מיתת בית דין משום שלא התרו בו, אז ייענש בדמי ולדות.

ונמצא הכתוב מלמדנו, שחייבי מיתות שוגגין כגון זה שהרג את האשה ולא נתחייב מיתה, ייענש בדמי ולדות. ותיקשי לריש לקיש, הפוטר אף חייבי מיתות שוגגין מן התשלומין!?

ומשנינן: לא כך הוא ביאור הכתוב.

אלא אם לא יהיה אסון ממש באשה, אז ייענש בדמי ולדות. אבל אם יהיה בה אסון, אף שלא התרו בנוגף, אזי לא יתחייב הנוגף בדמי ולדות. כי חייבי מיתות שוגגין פטורין מן התשלומין.

אמר תמה רבא: ומי איכא למאן דאמר וכי יש מי שסובר שחייבי מיתות שוגגין חייבים ממון!?

והא תנא דבי חזקיה: [2]

כתוב בתורה [ויקרא כד] "מכה בהמה ישלמנה, ומכה אדם [לא ישלם ממון אלא] יומת" [3] -

הקיש הכתוב מכה אדם למכה בהמה, כדי להשוותם [בחילוק שביניהם]:

הוקש מכה אדם לפטור מתשלומין, ומכה בהמה, לחייבו בתשלומין.

וכך הקישם הכתוב, כדי ללמד: מה מכה בהמה, לא חילקת בו לענין תשלומין:

א. בין מכה בהמה בשוגג ובין המכה אותה במזיד, שהרי ריבתה התורה "פצע תחת פצע" לחייב אדם המזיק ממון חבירו בשוגג כמזיד, ובאונס כרצון.

ב. ובין המתכוין להכות את הבהמה, למי שאין מתכוין להכותה.

ג. ובין המכה את הבהמה דרך ירידה, כדרך המכים בהנחתת היד, לבין המכה אותה דרך עלייה, שהכה בהגבהת ידו, או שחתך בחרבו מלמטה למעלה. [4]

בכל אלו לא חילקת לפוטרו ממון בכל אחד מהאופנים הללו, אלא לחייבו ממון בכל האופנים שנזכרו.

אף מכה אדם, לא תחלוק בו לענין פטורו מתשלומין כשהוא הורג אדם:

א. בין ההורג בשוגג, שלא התחייב מיתה, לבין ההורג במזיד שהתחייב מיתה.

ב. בין המתכוין להרוג, ונתחייב מיתה, למי שאין מתכוין להרוג, ולא נתחיב מיתה.

ג. ובין ההורג דרך ירידה, לבין ההורג דרך עלייה.

שבכל אלו לא תחלוק לחייבו ממון בחלק מהם, [5] אלא לפוטרו ממון בכל האופנים שנזכרו. [6]

הרי שלימדנו תנא דבי חזקיה, כי אף חייבי מיתות שוגגין פטורים הם מן התשלומין. ואם כן, האיך אמר רבי יוחנן שחייבי מיתות שוגגין חייבין בתשלומין!?

אלא, כי אתא רבין, מארץ ישראל לבבל,, אמר:

חייבי מיתות שוגגין וממון, כולי עלמא - בין רבי יוחנן ובין ריש לקיש - לא פליגי דפטורין הם מן הממון, וכדתנא דבי חזקיה.

כי פליגי רבי יוחנן וריש לקיש, בחייבי מלקות שוגגין ודבר אחר, דהיינו ממון.

דרבי יוחנן אמר: חייב הוא בממון. היות ורק חייבי מיתות בלבד איתקוש [הוקשו] ל"מכה בהמה" בהיקש של "תנא דבי חזקיה" כדי ללמד שאף בשוגג הם פטורים.

אבל חייבי מלקיות - לא איתקוש בפסוק זה, ואין לנו מקור לפוטרם מן הממון בשוגג.

ריש לקיש אמר: פטור הוא מן הממון, כי בפירוש ריבתה תורה חייבי מלקיות להיות כחייבי מיתות, ומפרש לה ואזיל.

ומפרשת הגמרא: היכן ריבתה זאת התורה?

אמר אביי: אתיא, יש ללמוד דין חייבי מלקיות מחייבי מיתות בגזירה שוה: "רשע רשע".

שהרי נאמר: "והיה אם בן הכות הרשע", הרי "רשע" בחייבי מלקיות. ונאמר "אשר הוא רשע למות". הרי "רשע" בחייבי מיתות בית דין.

ומלמדת גזירה שוה זו, שדין חייבי מלקיות הוא כדין חייבי מיתות. וכשם שחייבי מיתות שוגגין פטורים מן הממון, כך חייבי מלקיות שוגגין פטורים מן הממון.

רבא אמר: אין צורך בגזירה שוה כדי לומר שיהא דין חייבי מלקיות כחייבי מיתות. אלא בחייבי מלקיות עצמן גילתה התורה שהן פטורין מן הממון אפילו בשוגג -

דאתיא, שנלמד דין חייבי מלקיות לפוטרם מן הממון אפילו בשוגג, בהיקש:

נאמר בכתוב "מכה" לגבי חיוב מלקות [כדמפרש לכולה ואזיל], ונאמר "מכה" בבהמה לגבי חיוב תשלומין.

וכשם שהועיל היקש חייבי מיתות למכה בהמה לפוטרם מן הממון בכל אופן, כך הועיל היקש חייבי מלקיות למכה בהמה כדי לפטור חייבי מלקיות מן הממון אף בשוגג.

אמר ליה רב פפא לרבא: הי "מכה"? כלומר: היכן הוקש לשון "מכה" האמור בענין מלקות ל"מכה" בהמה?

אילימא בכתוב זה הוקשו, שנאמר: "ומכה בהמה ישלמנה, ומכה אדם יומת"?

אי אפשר לומר כך. כי:

האי קרא, בקטלא [בחייבי מיתות בית דין] הוא דכתיב, ולא בחייבי מלקיות.

אלא האי "מכה" הוא שהוקש למכה בהמה, דכתיב "מכה נפש בהמה ישלמנה. נפש תחת נפש".

וסמיך ליה: "ואיש כי יתן מום בעמיתו, כאשר עשה - שהכה את חבירו - כן יעשה לו", שילקה על ידי בית דין.

ותמהה הגמרא: והרי האי מקרא האמור לגבי חייבי מלקיות לאו לשון "מכה" היא, ואילו רבא אמר: אתיא "מכה מכה"!?

ומשנינן: אנן, לאו דוקא לשון "מכה" הוא דאמרינן.

אלא, "הכאה הכאה" קאמרינן.

כלומר, פעולת הכאה של אדם, [7] המחייבת אותו מלקות, הוקשה לפעולת הכאה של בהמה, המחייבת אותו תשלומי ממון.

ועוד תמהה הגמרא: והא כי כתיב מקרא זה "ואיש כי יתן מום בעמיתו", בחובל בחבירו הוא דכתיב. וחובל בחבירו, הרי בר תשלומין הוא ואינו בן מלקות, וכמבואר בסוגיא לעיל. [8]

ובהכרח שיש לפרש את זה שאמרה תורה "כאשר עשה, כן יעשה לו" שישלם ממון. והאיך נלמד מפסוק זה להסמיך חייבי מלקיות למכה בהמה!?

ומשנינן: אם הפסוק "כאשר עשה כן יעשה לו", אינו ענין [אין בו צורך, ומיותר הוא] להכאה שיש בה שוה פרוטה, ללמד שיש תשלומי ממון בחובל, שהרי ממקרא אחר, שאמרה התורה בסמוך למקרא זה, "כן ינתן בו", אנו למדים שמשלם "דבר שיש בו נתינה", דהיינו ממון.

תנהו - למקרא "כאשר עשה כן יעשה לו"

- ענין להכאה שאין בה שוה פרוטה, שאין בה חיוב של תשלום ממון, ללמד שיש מלקות בחובל.

וכך אמר הכתוב: כאשר הכה את חבירו, כן יכו גם אותו, מלקות ארבעים חסר אחת.

ומאחר שמקרא זה במלקות הוא מדבר, והוקש למכה בהמה הרי לימדך הכתוב שחייבי מלקיות שוגגין פטורין מן התשלומין, כשם שמכה בהמה חייב בתשלומין אף בשוגג.

הערות

[1] נתבאר על פי משמעות דברי רש"י, ש"אסון ממש" פירושו "מיתת האשה", ו"דין אסון" פירושו "משפט מות לנוגף". ובתוספות ד"ה מאי לאו, מבואר שהם מפרשים אחרת.

[2] כתבו התוספות שאין דברי "תנא דבי חזקיה" מוסכמים, ובכל זאת מקשה הגמרא "ומי איכא למאן דאמר". כי חזקיה היה שונה את הברייתות של רבי חייא אביו שהן ברייתות עיקריות, ומקשים מהם קושיות.

[3] א. לשון רש"י הוא: "מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם לא ישלם אלא יומת, הקיש פטור ממון דמכה אדם". ומשמעות דבריו היא, שכוונת הכתוב "ומכה אדם יומת" היינו לומר: ומכה אדם לא ישלמנו כמכה את הבהמה, אלא יומת. והשמיענו אף פסוק זה דין "קם ליה בדרבה מיניה". אבל רש"י לקמן לח א כתב, שמפסוק זה אין ללמוד דין קם ליה בדרבה מיניה, שאם לא היה אומר הכתוב במקום אחר את עיקר דין קם ליה בדרבה מיניה, היינו מפרשים את ההיקש באופן אחר, ואומרים: מה מכה בהמה לעולם חייב בתשלומים, אף מכה אדם לעולם חייב בתשלומים. [וראה על דברי רש"י כאן, מה שכתב בעל השיטה מקובצת בד"ה מכה]. ב. ביארו התוספות את דרשת הגמרא כאן, שכוונת הכתוב לומר: מה מכה בהמה לא חילקת במה שכתוב בו דהיינו חיוב דבכל ענין חייב, אף מכה אדם כל עניני פטור ממון שכתוב בו לא תחלוק בו. וביארו עוד ש"שוגג ומזיד" היינו לענין פטור של ממון אחר שנתחייב עם חיוב המיתה. ו"דרך עלייה ודרך ירידה" ללמד הוא בא שבכל ענין אין מועיל כופר לפוטרו מחיוב מיתה [וברש"י לקמן לח א ד"ה לחייבו ממון אין נראה כן, כמבואר שם בהערות]. ו"מתכוין ושאין מתכוין" הוא לענין דמי האשה עצמה.

[4] ללמדנו, שאין דין אדם המזיק כדין ההורג בשגגה לענין גלות, שחילקה התורה בו בין דרך ירידה לדרך עלייה, שאינו גולה עד שיתקיים "ויפל עליו וימות".

[5] דהיינו בשוגג או באין מתכוין או בדרך עליה.

[6] ב"הערות" להגרי"ש אלישיב שליט"א העיר, מכך שלא הזכיר תנא דבי חזקיה גם אונס, אע"ג שמכה בהמה, דהיינו אדם המזיק, חייב אף באונס, משמע, שחייבי מיתות אונסין אין פטורים מן הממון. ורבינו עקיבא איגר נסתפק בזה להלכה. ואולם העיר, שמרש"י בד"ה מכה אדם שכתב "מכה בהמה לעולם חייב, דאמרינן בבבא קמא: פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ואונס כרצון", משמע, שגם לענין זה הוקש מכה אדם לפטור על הממון אפילו באונס; והביא כן גם משיטה ישנה לעיל ל ב, כיון שהוקש מכה אדם למכה בהמה, לכל מילי הוקש, ואפילו לענין אונס. והעיר עוד, כשם שנחלקו הרמב"ן והתוספות באדם המזיק באונס גמור אם הוא חייב, כן יהא הדין לענין "קם ליה בדרבה מיניה", שהרי אנו לומדים את הפטור מאדם המזיק.

[7] שהרי הפסוק עוסק במי שנותן מום בעמיתו, ונתינת מום על ידי הכאה היא באה.

[8] לב ב, ולג א.

מאי לאו [האם לא] הכוונה ש"אסון" משמעו אסון ממש, שמתה האשה ואז אינו משלם ממון כלל, ואפילו כשלא התרו בו, שהרי היה הדבר בשוגג, ושלא כשיטת ר' יוחנן! ודוחים: לא, אפשר לומר שהכוונה היא דין אסון, דבר שיש בו דין של אסון. כלומר, חיוב מיתת בית דין בעדים והתראה, רק אז פטור המכה מתשלומים, אבל כשלא היה דין אסון, כגון שמתה האשה ולא התרו במכה — חייב בתשלומים. איכא דאמרי [יש שאומרים] כי איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש: נאמר "ולא יהיה אסון ענוש יענש" (שמות כא, כב), מאי לאו [האם לא] הכוונה היא דין אסון? ודוחים: לא, הכוונה היא אסון ממש.

אמר רבא: ומי איכא למאן דאמר [והאם יש מי שאומר] שאותם עושי מעשה במזיד שבגללו הינם חייבי מיתות, אם עשו זאת שוגגין, חייבים בתשלומים? והא תנא דבי [והרי שנה החכם מבית מדרשו] של חזקיה: נאמר דין מכה אדם ונאמר דין מכה בהמה, והכתוב מקיש אותם זה לזה באומרו "ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת" (ויקרא כד, כא), ללמדנו:

מה מכה בהמה לא חילקת בו, בין בשוגג בין במזיד, בין מתכוין לשאין מתכוין, בין דרך ירידה לדרך עלייה שבכל אחד מהאופנים הללו אין אתה בא לפוטרו מתשלום ממון, אלא לחייבו ממון, שכל אדם המזיק רכוש של חבירו צריך בכל מקרה לשלם — אף מכה אדם לא תחלוק בו בין אם עשה זאת בשוגג, בין במזיד, בין מתכוין להרוג לשאין מתכוין, בין שהיתה מכת מוות דרך ירידה לדרך עלייה (למרות שלענין גלות חייב רק המכה בדרך ירידה) — לחייבו ממון, כשבאותה שעה שהרג אדם גרם להפסד ממון, אלא לפוטרו ממון. וההשוואה בין מכה אדם למכה בהמה היא איפוא ששני הדינים הללו הם מוחלטים, שבדיני נזקי ממון בכל מקרה יש חיוב תשלומים, ובדיני מיתה בכל מקרה פטור מן התשלומים.

אלא, יש לחזור בנו ממה שאמרנו, וכי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר: חייבי מיתות שוגגין כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שהם פטורין, כפי שלמדנו מדברי תנא דבי חזקיה. כי פליגי [כאשר הם חלוקים], הרי זה בחייבי מלקות שוגגין ודבר אחר, וכגון שעשו בשוגג עבירה שחייבים עליה מלקות אילו היתה נעשית במזיד, וגם התחייבו ממון. ר' יוחנן אמר: חייב, ומדוע — חייבי מיתות איתקוש [הוקשו, הושוו] לדיני ממונות כפי הדרשה שלמעלה, ולמדנו שהם פטורים מממון בכל מקרה, אף כשהם שוגגים ואינם בחיוב מיתה, אבל חייבי מלקיות לא איתקוש [הוקשו, הושוו], ולכן, כשאין מלקות ממש — משלם. ריש לקיש אמר: פטור, כי בפירוש ריבתה תורה להשוות חייבי מלקיות כחייבי מיתות.

ושואלים: היכן ריבתה תורה דבר זה? אמר אביי: אתיא [בא, נלמד] הדבר מגזירה שווה "רשע" "רשע"; שבמקום אחד נאמר "אשר הוא רשע למות" (במדבר לה, לא), ונאמר "אם בן הכות הרשע" (דברים כה, ב), הרי שמשווה הכתוב חייבי מלקות לחייבי מיתה. רבא אמר אתיא [בא נלמד הדבר] בגזירה שווה של "מכה" "מכה". אמר ליה [לו] רב פפא לרבא: על הי [איזה] "מכה" אתה מדבר? אילימא [אם תאמר] להשוואה של "ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת" (ויקרא כד, כא) — הלא האי בקטלא כתיב ["מכה אדם" זה שנאמר, במיתה הוא שנאמר], שהכאה האמורה שם היא הכאה של מיתה! אלא האי "מכה" ["מכה" זה] שנאמר במקום אחר; "ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש" (ויקרא, כד יח), וסמיך ליה [וסמוך לו] "ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו" (ויקרא כד, יט), ומשוים חייבי מלקות לחייבי ממון לפטור אותם מממון, אף על זה יש להקשות:

והאי לאו [והלא זה לא] "מכה" היא! שהרי בפסוק זה לא נאמרה המלה "מכה" כלל, אלא "כי יתן מום בעמיתו", ואם כן אין כאן גזירה שווה! ומשיבים: אין זו גזירה שווה של מילים זהות, אלא אנן [אנו] "הכאה" "הכאה" קאמרינן [אומרים], שהיא גזירה שווה הקשורה במושגים, שכן נתינת מום היא תוצאה של הכאה, ובכך די כדי להשוות דין הכאה בבהמה לדין הכאה באדם. ומקשים: והא כי כתיב [והרי כאשר נאמר] כתוב זה של נתינת מום — בחובל בחבירו הוא דכתיב [שנאמר], וחובל בחבירו הלא בר תשלומין הוא ואינו לוקה, ואם כן כל הראיה מעורערת מעיקרה! ומשיבים: אם אינו ענין להכאה שיש בה שוה פרוטה, שבה הוא משלם ואינו לוקה — תנהו ענין להכאה שאין בה שוה פרוטה, שעל הכאה כזו אינו משלם, ולכן חייב מלקות.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Is this not referring to actual harm, i.e., the woman’s death? And the verse states that he pays only if she did not die, but if she died is he exempt, even if he was not forewarned? The Gemara answers: No, the verse can be explained to mean: If there is no sentence of harm. If the court does not actually sentence him to death, he pays the damages for the miscarried fetus. He is exempt from payment only if he is actually executed. Some say a different version of this exchange: Rabbi Yoḥanan raised an objection to the opinion of Reish Lakish: “And yet no harm follow, he shall be punished” (Exodus 21:22); is this not referring to a sentence of harm? The Gemara answers: No, the verse can be explained to mean: If there is no actual harm.

Rava said: Is there anyone who said that those who unwittingly performed a transgression for which one is liable to receive the death penalty are obligated to pay? But didn’t the Sage of the school of Ḥizkiyya teach: The verse speaks of one who smites a person, and the verse speaks of one who smites an animal. The two cases are juxtaposed in the verse “And one who smites an animal shall pay for it, and one who smites a person shall die” (Leviticus 24:21).

Just as in the case of one who smites an animal, you did not distinguish between one who did so unwittingly and one who did so intentionally, between one who acted with intent and one who acted with no intent, between one who smites in the course of a downward motion and one who smites in the course of an upward motion, and in all those cases it is not to exempt him from paying money but rather to obligate him to pay money; so too, in the case of one who smites a person, do not distinguish between one who did so unwittingly and one who did so intentionally, between one who acted with intent and one who acted with no intent, between one who smites in the course of a downward motion and one who smites in the course of an upward motion. In all those cases as well it is not to obligate him to pay money but rather to exempt him from paying money. The halakha in both cases is unconditional; when he smites an animal he is always liable to pay and when he smites a person he is always exempt from payment, regardless of whether or not he is actually executed.

Rather, when Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said: With regard to those who unwittingly performed a transgression for which one is liable to receive the death penalty, everyone agrees that they are exempt, as per the derivation of the Sages of the school of Ḥizkiyya. When they disagree it is with regard to those who unwittingly performed a transgression for which one is liable to receive lashes, and another matter, for which he is liable to pay money. Rabbi Yoḥanan said that he is obligated to pay, as those liable to receive the death penalty are juxtaposed to cases of monetary payment and are unconditionally exempt from payment. However, those liable to receive lashes are not juxtaposed. Therefore, in the case of one who is liable to receive lashes, unless one is actually flogged, he is obligated to pay for the damage he inflicted. Reish Lakish said: He is exempt, as the Torah explicitly included those liable to receive lashes, like those liable to receive the death penalty, and unconditionally exempted them from payment.

The Gemara asks: Where did the Torah include those liable to be flogged? Abaye said: It is derived by means of a verbal analogy between the term wicked in the verse “That he is wicked and liable to die” (Numbers 35:31), and the term wicked in the verse “That he is wicked and liable to be flogged” (Deuteronomy 25:2). Rava said: It is derived by means of a verbal analogy between the term smites in one verse and the term smites in another verse. Rav Pappa said to Rava: To which term smites are you referring? If we say that it is the verse “And one who smites an animal shall pay for it, and one who smites a person shall die” (Leviticus 24:21), clearly that is not so, as that is written with regard to death. Smiting a person in that verse is referring to murder. Rather, it is to this term smites that Rava is referring: “And he who smites an animal shall pay for it, a life for a life” (Leviticus 24:18), and juxtaposed to it, it is written: “And a man who places a blemish upon his counterpart, as he has done so shall be done to him” (Leviticus 24:19). The verses liken those liable to receive lashes to those obligated to pay money, from which it is derived that those liable to receive lashes are exempt from payment.

The Gemara raises a difficulty: But this term that appears in the latter verse is “places a blemish,” not smites. How, then, can one derive a verbal analogy? The Gemara answers: This is not a verbal analogy based on identical terms; rather, it is based on identical concepts. We are saying that it is a verbal analogy between smiting an animal in the first verse and smiting a person in the latter verse. The Gemara asks: However, when the second verse is written, it is written with regard to one who injures another, and one who injures another is subject to payment and not to lashes. This undermines the proof, as lashes are not mentioned in either verse. The Gemara answers: If it is not a matter of smiting that causes damage equivalent to the value of a peruta, in which case he would pay and would not be flogged, apply it to the matter of smiting that causes damage that is not equivalent to the value of a peruta. Since in that case there is no payment for the injury, one is flogged for striking that blow.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מאי לאו דין אסון לא אסון ממש. ואם תאמר, אכתי לריש לקיש מי ניחא והא מכל מקום חייב מלקיות שוגג ודבר אחר הוא דהא חבל בה. לא היא, דהא אמרו בה בפירוש רבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין ואפילו ריש לקיש אית ליה הכין כדמוכח בסמוך בשמעתין.

אמר רבא, ומי איכא מאן דאמר חייבי מיתות שוגגין חייב. כלומר ממון, אבל ודאי חייבי מיתות שוגגין ומלקות, כגון דאתרו ביה אמלקות ולא אתרו ביה אקטלא לרבי יוחנן חייב מלקות, אף על גב דאי אתרו ביה אמיתה פטור ממלקות, דהא בהדיא פליגי בה ר' יוחנן וריש לקיש בריש פרק אותו ואת בנו (חולין פא, ב) גבי שחט ראשון לשלחנו והשני לע"ז ואתרו ביה משום אותו ואת בנו ולא אתרו ביה משום ע"ז, ר' יוחנן אמר לוקה וריש לקיש אמר אינו לוקה, וטעמא דמלתא, דפטור דחייב מיתות שוגגין מהיקשא דמכה בהמה ילפינן ליה וההוא בממון הוא, והלכך ממון שמענו מלקות לא שמענו. ודוקא בכיוצא בזה שהמלקות אינו בא מלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, אלא המלקות בא מאותו ואת בנו לא תשחטו והמיתה מזובח לאלוהים יחרם, אבל אם התרוהו במלקות מלאו דלא תעבדם, אינו לוקה, דהוה ליה לאו שניתן לאזהרת בית דין ואין לוקים עליו, ור' יוחנן הוא דאמר בהדיא בערובין בשלהי פרק קמא (יז, ב), גבי אל יצא איש ממקומו.

ומי איכא למאן דאחר חייבי מיתות שוגגין חייב והא תנא דבי חזקיה. ואם תאמר, היכי פריך מהא דתניא דבי חזקיה בהדיא, והא אמרינן בריש פרק אלו הנשרפין (סנהדרין עט, ב) גמרא: נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם, אמר ר' אחא תנא דבי חזקיה מפקא מרבי ומפקא מדרבנן, כלומר מדרבי דאמר התם ונתת נפש תחת נפש, ממון דקרא במזיד ונתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה וחייב ממון, והכי קאמר: ואם אסון יהיה ממש ונתת דמי נפש תחת נפש, ומפקא נמי מדרבנן דאמרי התם נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב, ותנא דבי חזקיה אפילו מכה אדם, לא חלקת בו בין מתכוון לשאין מתכוון לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון, והיכי דמי, כגון שאין מתכוון לזה אלא לזה וקתני לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון, ואי בר קטלא הוא כרבנן, למאי איצטריך למפטריה ממונא אלמא מפקא נמי מדרבנן, כיון דהא דחזקיה מפקא מדר' ומדרבנן היכי מותבינן מיניה תיובתא להדיא הכא, והיכי פשיטא להו הא דחזקיה הכי.
ויש לומר דרבנן ודאי אית להו הקישא דמכה בהמה ומכה אדם דבין אתרו ביה ובין לא אתרו ביה פטור אממון כתנא דבי חזקיה, אלא דבנתכוון להרוג את זה והרג את זה פליגי אדתנא דבי חזקיה דאיהו סבר דפטור עד שיתכוון לו ואינהו סברי דחייב, ומיהו, אדרבי ודאי פליגי והכא הוה מצי לאוקמי הא דר' יוחנן כרבי אלא דלא ניחא ליה לאוקמיה כיחידאה. ואם תאמר, אמאי לא אותביה ממתניתין דפטר בבתו דהא משמע דכולה מתניתין בדלא אתרו ביה היא לר' יוחנן דומיא דאחותו. ויש לומר, דאן הכי נמי אלא משום דהא דתניא דבי חזקיה מפורשת יותר. ועוד, דמפורשת טעמא, ומדלא איצטריך למבעי מנלן ניחא ליה לאותובי מיניה טפי ממתניתין דלא מפרש בהדיא.
וקשיא לי, ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש לתנא דבי חזקיה במאי מוקמינן ליה כיון דלדידיה פטור ממיתה כרבנן ופטור נמי מממון ודלא כרבי ור' שמעון כדאיתא התם בפרק אלו הן הנשרפין (סנהדרין עט, ב), וכי אמרינן התם תנא דבי חזקיה מפקי מדרבי ומדרבנן, הוה ליה למפרך אי הכי נפש תחת נפש במאי מוקי לה, וכדפרכינן התם לר' שמעון. ומתוך הדחק יש לי לומר, דתנא דבי חזקיה הכי מפרש ליה לקרא ולא יהיה אסון ממש ענוש יענש ואם אסון יהיה לא יענש, שאין עונש במקום נפש אלא נפש תחת נפש, ומכל מקום, נפש ממש אי אפשר לחייבו שכבר פטרו הכתוב מוארב לו. ונתת נפש לאו אמצוות שבכאן קאי אלא לומר לך שאינך יכול לדון ממון תחת נפש ולא בא כאן הכתוב אלא לפטרו מממון.

והא תני דבי חזקיה מכה אדם ומכה בהמה לא חלקם בין וכו'. פי' דהאי קראי יתירא הוא דהא כתיב לעיל ומכה בהמה ישלמנה להכי כתבי' רחמנא להאי קראי להקיש מכה אדם למכה בהמה וכדמפרש ואזיל אף מכה אדם לא תחלוק בו בין בשוגג בין במזיד ובין לחייבו ממון או לפטרו ממון דליכא לאוקמי לגמרי דנימא לא תחלוק בו לפטרו ממון אלא לחייבו ממון דהא ע"כ במזיד ובמתכוין פטור ממון דקים ליה בדרבה מיניה ואיכא דקשיא דהיכי פרכינן הכא ובשום דוכתא מתנא דבי חזקיה דאמרינן בסנהדרין דמפקי מר' ומפקי מרבנן דקתני לא חלקתיה בין במתכוון ושאינו מתכוון דאלמ' נתכוון להרוג את זה והרג את זה דפטור בין במיתה בין בממון ואלו לרבנן חייב מיתה ולר' חייב ממון ה"ל דנהי דאפקי' קרא מדר' ומדרבנן מ"מ בהיקשא דקרא כ"ע מודו שלא תחלוק בין שוגג למזיד דאיירי הכא והא דנקט דבי חזקיה הכא דהכא שוגג ומזיד נתכוון משאינו מתכוון ודרך עליה ודרך ירידה פירש רש"י ז"ל דכל אחד ואחד נקטינא לעניני דאיירי בדיני ממונות שוגג ומזיד לענין ממון שגם המיתה שתים ומתכוון לענין חיוב הנכתב עצמו שלא ישלם על מיתתו ממון אפי' כשאינו מת עליו לאפוקי מדר' יוחנן. ודרך ירידה ודרך עליה לענין דלא נשקול מיניה ממונא ולמפטר' מקטלא וכדדרשינן לה לקמן בפירקין כי פליגי בחייבי מלקות וכו' ור' יוחנן אמר חייבי מיתה איתקדש חייבי מלקות לא איתקיש והלכתא כר' יוחנן:

ולענין חייבי מיתות ב"ד וכריתות שוגגין ודבר אחר אליב' דר' נחוניא בן הקנה נחלקו המפרשים איכא מ"ד דאפילו לרבי חייב ואיכ' מ"ד דאדרבה אפילו לר' יוחנן דפטור דלר' נחוניא בן הקנה חייבי מיתות וחייבי כריתות הם או מדכתיב אם יהיה אסון ואם לא יהיה אסון דמשמע אפילו אסון בידי שמים או מדכתיב אותו אמרה תורה כרת שלו כמיתה שלכם וזה הלשון נראה עיקר וכבר הארכתי בזה בחידושים ארוכים ובמסכת פסחים בס"ד ולדברי הכל בהקדש ובתרומה שוגגין חייבים בתרומה בקראי בהדיא משלם קרן וחומש:

רבא אמר אתיא מכה וכו'. פ' והשתא לא ידעינן אי ג"ש דריש או סמוכים דריש ובסמוך שיילי' האי מכה ואמרינן סמוכים דריש והא דפרכינן והאי לא מכה הוא לישנא בעלמא פרכינן אמאי לא אמרינ' מכה מכה דאלו בעיקר דינא כיון דסמוכין דריש מה לי מכה מה לי סיבה אחרת אחרת אלא ודאי לא פרכינן אלא לישנא בעלמא.

אמר אביי אתיא רשע רשע ורבא אמר אתיא מכה מכה. איכא דק"ל אמר רבא מהא דאביי ודהא בפ' החובל דכ"ע דרשינן ג"ש דרשע רשע לענין שהסומא פטור ממיתות ב"ד וחייבי מלקות וי"ל דרבא קאמר דהא להא לא מצרכינן הני ג"ש אי נמי סבר דלא דרשינן רשע דלא שייך לגופיה של מלקות כההיא דבפרק החובל וכיוצא בו אבל לא לענין זה שאנו באים לידון על פטור מעון שבא עם המלקות והיינו נמי טעמא דר' יוחנן דלא דריש ליה וכן פי' בתוס' ובמס' מדות הארכתי בזה יותר בס"ד:

בנזקין אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין באונס בין ברצון וכבר ביארנו שכל שיש עליו דין מיתה אע"פ שאין בו מיתה כגון שלא התרו בו פטור מן התשלומין והוא שאמרו מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לא חלקת בו בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאין מתכוין בין דרך ירידה לדרך עליה ליפטר בממון אלא להתחייב בממון אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאין מתכוין בין דרך עליה לדרך ירידה להתחייב בממון אלא ליפטר בממון:

ולענין ביאור מה שאמרו איתיביה ר' יוחנן לריש לקיש לא יהיה אסון מאי לאו דין אסון ר"ל שבודאי מיתה היתה שם לאשה אלא שלא היה שם דין מיתה להורג כגון שהיה שוגג ואעפ"כ יענש בדמי וולדות ותירץ לא אסון ממש ר"ל שלא היתה מיתה באשה כלל הא אם היתה בה מיתה אע"פ שלא נתחייב ההורג במיתה כגון שהיה שוגג ר"ל שלא הותרה אין כאן ממון ואיכא דאמרי וכו' מאי לאו אסון ממש שלא מתה האשה שנמצא שאין כאן חיוב מיתה כלל ותירץ לא דין אסון כלומר שמיתה היתה שם אלא שלא נתחייב זה מיתה כגון שלא התרו בו ואעפ"כ יענש בדמי וולדות וחזר והקשה ובמיתה מיהא מי איכא דלימא דחיוב מיתה לא תפטור בממון במיתה עצמה אלא במיתה כולי עלמא לא פליגי כי פליגי במלקות מר סבר וכו' והילכתא דבמלקות מיהא כל שלא התרו בו חייב ממון על הדרך שביארנו:

א"ר ומי איכא למ"ד חייבי מיתות שוגגין חייבין והתנא דבי חזקי' מכה אדם ומכה בהמה ישלמנה מה מכה בהמה לא חלקת בה בין בשוגג בין במזיד בין מתכוין לאינו מתכוין בין דרך ירידה לדרך עלייה לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון אף מכה אדם לא חלקת בו בין שוגג למזיד בין מתכוין לא"מ בין דרך ירידה לד"ע לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון. פי' המורה (מכה אדם) מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם לא ישלם אלא יומת הקיש פטור ממון דמכה אדם לחיוב ממון דמכה בהמה. מה מכה בהמה אין לך בו חילוק לפטור מלשלם דאדם מועד לעולם בין ער ובין ישן בין שוגג בין מזיד אף מכה אדם אין לך בו חילוק לחיובא ומכה בהמה לעולם חייב דאמרי' בב"ק פצע תחת פצע לחייב השוגג כמזיד ואונס כרצון פי' שאין מתכוין אין בו חיוב מיתה באדם פי' דרך עלי' שהכהו בהגבהת ידו או בחרבו ממטה למעלה פי' בין דרך עליה וכו' משום דגבי גלות דהורג בשוגג איכא חילוק בין דרך ירידה לדרך עלייה. כדאמרי' במס' מכות כל שבדרך ירידתו גולה דכתיב ויפל עליו עד שיפול בדרך נפילה:

אלא כי אתא רבין אמר ח"מ שוגגין דכ"ע לא פליגי דפטירי פי' מדתנא דבי חזקי' כי פליגי בחייבי מלקות שוגגים וד"א ר"י אמר חייבי מיתות איתקוש [חייבי מלקות לא איתקוש] ור"ל אמר פטור בפירוש רבתה תורה חייבי מלקות כחייבי מיתות היכן ריבתה אביי אמר רשע רשע פי' נאמר בחייבי מיתות אשר הוא רשע למות ונאמר בח"מ והי' אם בן הכות הרשע. רבא אמר אתיא מכה מכה פי' דחייבי מלקות נמי איתקש למכה בהמה ולא מג"ש דח"מ ילפינן וקי"ל כר"י:

והא תנא דבי חזקיה מכה אדם ומכה בהמה כו' קשיא לן ומאי קושי' והא אמרינן התם במסכת סנהדרין דהא דחזקי' מפקא מדר' ומק' מדרבנן דר' סבר נתכון להרוג את זה והרג את זה חייב ממון ורבנן סברי נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב מיתה וחזקיה אית לי' דפטור ממיתה וממון. וכיון דכן מאי מקשינן ליה מינה לר' יוחנן דהא ר' ורבנן לית להו דחזקיה ויש לומר דרבנן עד כאן לא פליגי עליה דחזקיה אלא במתכון להרוג את זה והרג את זה דחייב מיתה אבל וודאי אית להו דחזקיה דמקשינן אדם לבהמה לגבי הא דלא תחלוק בו לעולם לחייבו ממון אלא לפוטר' ממון ואפי' ר' נמי אפשר דלא פליג אדחזקיה אלא דווק' בנתכוון להרוג את זה והרג את זה שריבתה בו תורה ממון במקום מיתה כדאית' התם. אבל באידך מודה וא"כ הא דאמרינן התם בסנהדרין בפרק אלו הן הנחנקין הניחא למאן דאית לי' דחזקי' אלא למאן דלית ליה דחזקיה מאי איכא למימר לא משכחת לה דלית ליה דחזקיה אלא להאי לישנא קמא דר"י הוא לית ליה לחזקיה ולא נהיר. אלא מחוורת' דר' ודאי פליג אחזקי' והיינו דקאמ' הת' אלא למאן דלית לי' לתני דבי חזקי' מדר'. ומיהו אכתי מקשינן מינ' לר' יוחנן דר"י לא קאמ' דלא כרבנ' וכדר' ומיהו אפש' דר"י מסבר' דנפשי' פליג אחזקי' אלא דקושיא לא מדחזקי' אלא מדרש' ור"י מ"ט דלא מוד' בהאי דרש'. והיינו נמי דאמרי' לקמן אי מהאי דרש' מאי היכרח' דדלמ' בשבת כתיב דבבהמה גופא איכא לאיפלוגי דאי במזי' פטו' ואי בשוגג אימ' לך דחיי' דחייבי מיתו' שוגגין חייב ומהדרי' דעל כרחך בחול מיירי הילכך שמועינן מינה מההאי דרש' דבמכי אד' ליכ' לאיפלוגי דלעול' פטור מממון. וק"ל ומ"ט לא אקשי לי' לר"י ממתני' דקתני אע"פ שהן בהכרת אין בהן מיתת ב"ד הא איכא מיתת ב"ד פטו'. ואוקמי ר"י גופי' לעיל דלא אתרו בי' וכה"ג קאמ' דאלו איכ' מית' ב"ד פטור אע"ג דלא אתרו בי' והוו להו חייבי' מיתו' שוגגין. וי"ל מתני' ה"נ קאמר אע"פ שהן בהכר' שהן מזידין לענין כרת הרי הן פטורי' לעול' עד שתה' מיתתן בידי ב"ד והיכי דמי בדאתרו בי' ומ"מ אכתי קשי' א"כ סיפ' דקתני הכא על בתן פטו'. ליפלוג וליתני בדידי' בד"א במזי' אבל בשוגג לא. ואפשר דעדיפא לי' למקשי מדתנ' דבי חזקי' דמיפרש' בהדי' מהאי דיוק' א"נ אפשר דהא תנ' לי' מתני' מדקתני ואין בהם מיתת ב"ד דהכי קאמ' דלעול' חייב עד שתהא מיתתו בידי ב"ד:

אתי' רשע רשע רבא אמר אתי' מכה מכה תמה ורי"ו מ"ט פליג אהא דהא מתנית' היא בהדי' במס' מכו' דתני לה להאי היקיש' דרשע רשע ואפש' דקסבי ר"י אע"ג דאיתקוש חייבי מלקות לחייבי מיתה לא גמרי' להו להא מילתא דפטרינן להו מממון אלא חייבי מיתה דאיתרבו בהדי'. ולא חייבי מלקו' משו' דכי כתיב רשע גבי מלקו' הוא דכתי' ולא גמרי' מיניה לממון ולהכי נמי נאדי רבא' מטעמיה דאביי ולא מייתי לה מרשע רשע ומייתי לה ממכה מכה דאליבא דר"ל לא כתיב במיתה אלא בממון ומאי יומת בממון:

איתיביה רבי יוחנן לר"ל לא יהיה אסון וגו' מאי לאו דין אסון פי' (לא) דאסון דקרא אהרוג קאי וקאמר קרא דכל היכא דליכא מיתת ב"ד ממש דהורג יענש ממון ומשכחת לה דליכא אסון בהורג אפילו לרבנן דאמרי נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב מיתה בשלא נתכוון להרוג כלל ולר"ש נמי הכי צריכינן לאוקמה דאי לא אף על גב דלדידיה נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתת ב"ד כיון שהיה מתכוון להרוג רודף הוא שניתן להצילו בנפשו והוה ליה כשובר את הכלים של כל אדם שהוא פטור והשתא מתפרשי קראי שפיר ולא יהיה אסון ממש בהורג כלומר דין אסון דלא אתרו ביה ושלא נתכוון להרוג ענוש יענש אעפ"י שהרג ואם אסון יהיה בהורג ונתת נפש תחת נפש ולא יענש דקלב"מ הוא מפני שנתכוון להרוג והיה רודף או מפני שהרג ממש בהתראה לחבירו או לאשה אליבא דרבנן שהוא חייב מיתה ופרקינן לא אסון ממש כלומר שיש אסון בחבירו או באשה ואפילו לא נתכוון הוא להרוג ולא התרו בו דכיון דכי התרו בו פטור מממון כי לא התרו ביה נמי ובהאי אוקמתא ודאי לא אתו קראי בחדא גוונא דקרא בתרא דכתיב ביה ונתת נפש תחת נפש ע"כ בהתראה מיירי לרבנן ולר"ש דאמר נפש ממש או מפני מיתת האשה או מפני מיתת חבירו ומפרשי קראי הכי ולא יהיה אסון באשה או בנרדף יענש הא יש אסון באחד מהם לא יענש ואף על גב דליכא התראה ואשמועינן קרא קמא דאמרינן קלב"מ אפילו בחייבי מיתות שוגגין ובאידך קרא דמיירי בנתכוון להרוג ובהתראה אתא לאשמועינן דין המיתה במי שנתכוון להרוג את זה והרג את זה דלרבנן חייב ולר"ש פטור דדוקא כשיש אסון בחבירו אמר הכתוב ונתת נפש תחת נפש ובדין הממון לא איירי כלל ומשום דלדין אסון מתפרשי קראי שפיר טפי נקטינן בקושיין להדיא מאי לאו דין אסון ובאידך לישנא נקטינן להדיא מאי לאו אסון ממש משום דפשטיה דקרא באסון דאשה או דנרדף משמע טפי מאסון דרודף כנ"ל. הריטב"א ז"ל:

ומי איכא למ"ד חייבי מיתות שוגגין חייבים והא תנא דבי חזקיה וכו'. הקשו בתוספות דהכא משמע דליכא מאן דפליג אתנא דבי חזקיה כיון דפריך בפשיטות כולי האי ומי איכא למ"ד כו' ובפרק הנשרפין אמרינן תנא דבי חזקיה מפקא מדרבי ומדרבנן ובגרסת ספרינו גרסינן התם אמר רבא האי דתנא דבי חזקיה מפקא מדרבי וכו' והכא נמי רבא גופיה הוא דקא פריך ומי איכא למ"ד וכו' ותירצו בתוספות דבין רבי ובין רבנן מודו בהיקישא דתנא דבי חזקיה דלא שנא שוגג ולא שנא במזיד פטור מתשלומין והא דקאמר מפקא מדר' ומפקא מדרבנן היינו דבי חזקיה בין מתכוון בין אין מתכוון דמשמע בין נתכוון להרגו בין נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור מלשלם דמי הנהרג דאי למפטריה מממון אחר לא איצטריך דמבין בשוגג בין במזיד נפקא והיינו מדר' דרבי סבירא ליה נתכוון להרוג לזה והרג את זה פטור ומפרש ונתת נפש תחת נפש ממון וא"כ בשאין מתכוון לא סבר ר' כתנא דבי חזקיה ומפקא מדרבנן דלרבנן לא צריך להקיש אין מתכוון למתכוון דהא ס"ל נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב מיתה ופטור מממון משום דקלב"מ אבל באידך מילתא סבירא להו לכ"ע כתנא דבי חזקיה וכן תירצו בתוספות שם פרק הנשרפין (סנהדרין דף עט ע"א) דהא דפליגי עליה לאו משום דלית להון היקישא לענין ממון אחר דבהדי מיתה כגון זרק חץ וכו' וקרע שיראין או לדמי ולדות דבהדי מיתה דאשה אבל לענין דמי הנהרג דוקא פליגי משום דגלי רחמנא ונתת נפש וגו' ממון ע"כ. אבל קשה לר"י דבריש הנחנקין אמרינן הניחא למאן דאית ליה הקישא דתנא דבי חזקיה אבל למאן דלית ליה וכו' משמע דאיכא תנא דלית ליה הקישא דתנא דבי חזקיה. ואין לתרץ ולומר דהיינו פלוגתא דרבי יוחנן ור"ל אליבא דרב דימי וכן פרש"י ז"ל התם בריש הנחנקין דהא ודאי ליתא דכיון דתנא דבי חזקיה היינו ברייתא לא אמרינן הניחא למאן דאית וכו' אלא אי איכא שום תנא דפליג וכיון דאיכא שום תנא דפליג הדרא קושיין לדוכתי' היכי פריך הכא ומי איכא למ"ד וכו' דמשמע דליכא מאן דפליג והא ע"כ פלוגתא דתנאי ואפילו אם תתרץ דרבי ורבנן לא פליגי עליה בעיקר היקשא דהיינו לענין שוגג ומזיד מ"מ הרי מההיא דהנחנקין משמע דאיכא תנא דלית ליה היקישא כלל דקא פריך למאן דלית ליה דבי חזקיה היקישא למה לי וכדאיתא התם ותירצו בתוס' דהאי תנא דהכא דפליג היינו מתניתא דאייתי ר' חגא מדרומא בפרק שור שנגח ד' וה' דתני ר' חגא מדרומא אנשים שנתכוונו להרוג את זה והרגו את זה אף על פי שיש אסון באשה יענשו בדמי ולדות אלמא לית ליה היקישא למפטר בין שוגג למזיד ומכל מקום קאמר הכא שפיר מי איכא מאן דלית ליה וכו' משום דתנא דבי חזקיה עיקר מהך דר' חגא דחזקיה בריה דרבי חייא הוה כדאיתא בשילהי הבא על יבמתו וברייתא דרבי חייא דמותבי' מינה תיובתא הוה מתנו ליה לחזקיה ועיקר הם יותר מברייתא דרבי חגא. וא"ת אכתי היכי מצינן למימר דתנא דפליג אחזקיה דריש הנחנקין דלית ליה היקישא כלל היינו דרבי חגא דילמא אף על גב דלית ליה היקישא לענין שוגג ומזיד מיהו אכתי אית ליה היקישא לענין דרך ירידה ודרך עליה ומאי פריך התם בריש הנחנקין מאן דלית ליה דבי חזקיה היקישא למה לי ואם נפרש היקישא דדרך עליה וירידה דלפטור שוגג דרך עליה כמו דרך ירידה קאמר אתי שפיר כיון דלית ליה היקישא דשוגג ומזיד הך היקישא דעליה וירידה נמי לית ליה מיהו התוס' לא פירשו כן לקמן ובפ' המניח ובפרק הנשרפין אלא דלפטור מזיד איצטריך וה"ק כמו דדרך עליה דלא ניתן שגגתו לכפרה לא שקלינן מיניה ממונא למפטריה ה"נ דרך ירידתו אף על גב שנתנה שגגתו לכפרה וכיון שכן איכא למימר דהיקישא להא לחודא אתא וה"ק מה מכה בהמה אין בה אלא חיוב ממון ואין דרך להפטר מהממון אף מכה אדם יומת ולא ישלם דאין דרך להפטר מהמיתה כלל בין דרך עליה בין דרך ירידה כי היכי דאמרינן לעיל דר' ורבנן אף על גב דלית להו היקישא לגבי מתכוין לשאין מתכוין אפ"ה אית להו לגבי אינך וי"ל דבשלמא רבי ורבנן איכא למימר דאף על גב דאית להו היקישא משום דגלי רחמנא ונתת נפש וגו' סבירא להו דלא אקשיה רחמנא לגבי הכי אבל ר' חגא מדרומא אי סבירא ליה היקישא לגבי עליה וירידה דלא משתמע היקישא שפיר הכי ואפ"ה אקיש לה לגבי הכי אמאי לא נקשיה נמי לגבי שוגג ומזיד ועוד דהיקש בפשוטו משמע לענין שוגג ומזיד ואגב דאמרינן דאקשיה קרא לגבי שוגג אמרינן דאקשיה נמי לגבי דרך עליה ודרך ירידה אף על גב דלא שייך גבי בהמה כלל כדי שנאמר דלהכי אקשינהו קרא ומיהו היכי נימא דאקשיה קרא לדרך עליה ודרך ירידה לחודה כנ"ל. ומיהו התוספות ז"ל כתבו לקמן גבי הא דפריך תלמודא דילמא בשבת דמצינן למימר שפיר דהיקישא אתיא לדרך עליה ודרך ירידה לחוד ויש לומר דבשלמא אי קרא מיירי בשבת וע"כ נחלק בין שוגג למזיד איכא למימר שפיר דהיקישא אתיא לדרך עליה וירידה אבל אי בחול איירי כדמשני תלמודא לקמן ומצינן לאפלוגי שפיר בין שוגג למזיד ואפ"ה לא מחלק בההיא דר' חגא פשיטא ודאי דלדרך עליה וירידה נמי לא אקשינן ולית ליה היקישא דתנא דבי חזקיה כלל וזה ברור ועוד צל"ע במאי דכתבו התוס' ז"ל בפרק ד' וה' דבור המתחיל בכונה תליא מילתא יעויין שם. עוד תירצו התוספות עיקר קושיין בשם הרב שמשון בר אברהם ז"ל דהא דפשיטא ליה לתלמודא דרבי יוחנן לא פליג אתנא דבי חזקיה משום דאמתניתין קא סמיך דרבי יוחנן אוקי למתניתין בדלא אתרו ביה וא"כ ע"כ סיפא דחייבי מיתות דאלו שאין להם קנס נמי בדלא אתרו ביה מדלא פליג בחייבי מלקיות גופייהו בין התרו בו בין לא התרו בו אלמא קסבר מתניתין חייבי מיתות שוגגין פטורין והא דלא פריך ליה ממתני' משום דלא מצי למפרך אלא מדיוקא ולא תימא דאכתי להך תירוצא נמי איצטריך לתירוצא קמא דלא מפקא מדרבי ורבנן אלא במאי דקאמר בין מתכוין לשא"מ דאי לענין שוגג ומזיד נמי מפקא היכי קאמר ומי איכא למ"ד חייבי מיתות שוגגין וכו' והרי רבי ורבנן הכי אית להו דהיינו כלהו תנאי דליתא דלפי תירוץ זה דאמרינן דאמתניתין סמיך שפיר מצינן למימר דמפקא מדרבי ורבנן בכולה מילתא וק"ק ומי איכא למ"ד דחייבי מיתות שוגגין חייב פי' עלה דמתניתין מי איכא מ"ד הכי דהא מעיקרא פליגי בפירושא דמתני' ושוב אמרינן ואזדו לטעמייהו וכו' דאלמא דעלה דמתניתין בעי רבי יוחנן למימר דחייבי מיתות שוגגין חייב והילכך קשיא ליה מדתניא דבי חזקיה וסמיך אמתניתין כנ"ל:
ומצאתי בקונטריסין וז"ל כתוב בתוספות ולפ"ז מ"ל דמפקא מדרבי ורבנן בכולה מילתא פי' כיון דאית ליה לתנא דבי חזקיה תנא דמתניתין דסבר כותיה מעתה לא חיישינן אי מפקא מדרבי ורבנן בכולהו מילתא ע"כ. לא הבין לשון התוספות ומה שכתבתי הוא ברור ולא תימא נמי כיון דמצינן למימר דמפקא מדרבי ורבנן בכולי מילתא אם כן הא דאמרינן בריש הנחנקין הניחא למאן דאית ליה וכו' דהיינו רבי ורבנן דהא התם פרכינן למאן דלית ליה היקישא דבי חזקיה הקישא למה לי ולא מכרעא מילתא טובא דרבי ורבנן מפקא מדבי חזקיה בכולה מילתא כדי לאקשויי בהכין דהא שפיר מצינן למימר נמי דלא מפקא מדבי חזקיה אלא בההיא דמתכוון ושאין מתכוון וכדאמרינן מעיקרא ומצינן למימר הכי ומצי' למימר הכי וזיל הכא קא מדחי לה וזיל הכא קא מדחי לה לכך אומר רשב"א עוד דר"י בנו של ר"י בן ברוקא לקמן בפרקין הוא תנא דאית ליה דתנא דבי חזקיה ובזה אידחיא ליה נמי מאי דכתב ר"י ז"ל דמשום דר' חגא מדרומא דאייתי מתניתא בידו איהו ניהו תנא דפליג עליה דבי חזקיה לכך פריך הכא בפשיטות ומי איכא למ"ד וכו' משום דתנא דבי חזקיה עיקר דהא תנא דפליג עליה היינו רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא דלקמן בפרקין דהיינו תנא מפורסם ולגבי דידיה לא מצינן לאקשויי בפשיטות ומי איכא למ"ד וכו' אי לאו דאמתניתין סמיך וכדכתיבנא. ואם תשאל ולמה ליה לרשב"א ז"ל לדחוקי בהכי לומר דעיקר הקושיא דעליה קא סמיך דהיינו מתני' חסר מן הספר אדרבה עדיפא טובא לתרוצי כדלעיל ואפילו תימא דתנא דפליג היינו רבי ישמעאל דילמא רבה פשיטא ליה הא דתנא דבי חזקיה ולהכי קא פריך ומי איכא למ"ד ולא קשיא ליה ממתניתין כלל דהא תריצנא לה לעיל והכי עדיפא טפי לפרושי מלפרושי דעיקר הקושיא חסר. תשובתך ע"כ צריך אתה לפרש כן דהא בההיא דרב דימי אמרינן דמותיב ר"א ארבי יוחנן מלישנא דקרא דעלמא דכתיב לא יהי' אסון דמשמע ליה אסון ממש ואית דאמרי דר"י מותיב לר"ל משום דמשמע ליה דין אסון וכיון שכן היכי פריך רבא בפשיטות ומי איכא למ"ד וכו' משום האי דבי חזקיה והא לדידיה לא מיישבא כלל קרא אם לא בדוחק גדול דצריך לומר דלא יהיה אסון היינו אסון ממש וכו' ככתוב בתוספות ובהכי אדחיא ליה נמי דלא מצינן למימר דסבירא ליה לרבא דאף על גב דמפקא מדרבי ורבנן בההיא דמתכוון ושאינו מתכוון אכתי סבירא ליה דלא מפקא מההיא דשוגג ומזיד דאי הכי כיון דאתי רבא לדחויי הא דרב דימי לא ה"ל לאתויי אלא חצי ההיקש דהיינו בין בשוגג בין במזיד ולמה ליה לאתויי כוליה היקישא דבי חזקיה דאיכא למימר דכיון דרבי יוחנן בעי לישובי קרא דלא יהיה אסון ולדידיה לא מיישבא הא ודאי דלית ליה דבי חזקיה אלא ודאי משמע דכולה הקישא מתלא תלי בהדי הדדי ומאן דלא אקיש בחדא מינייהו לית ליה היקישא כלל כנ"ל:

ודע שהרא"ש בתוספותיו הפך הדבור וקושית הפסוק לתנא דבי חזקיה כתבה קודם דברי רשב"א ז"ל וז"ל ומי איכא למ"ד וכו'. וא"ת דאמרינן בפרק הנשרפין תנא דבי חזקיה מפקא כו' ככתוב בתוספות עד ועיקר הם יותר מברייתא דרבי חגא וא"ת לתנא דבי חזקיה דפטר מיתה וממון בנתכוון להרוג את זה והרג את זה היאך יפרש הפסוקים דלא אפשר ליה לפרש אם לא רישא באסון ממש וסיפא בדין אסון דלא יהיה אסון ממש ענוש יענש דאי בשמת ולא יהיה דין אסון קאמר בשלא התרו בו א"כ הוי פטור דחייבי מיתות שוגגין פטורין וסיפא אם אסון יהיה ע"כ דין אסון שנתכוון לאשה עצמה דלא אפשר לפרש בנתכוון להרוג את זה והרג את זה דא"כ היכי הוה מפרש ונתת נפש תחת נפש הא איהו פטר ליה ממיתה וממון ויש לומר דלא הוה מוקי לקרא בנתכוון להרוג את זה והרג את זה כרבי אלעזר דאמר במצות שבמיתה הכתוב מדבר אלא שהרג אותו עצמו שנתכוון לו ולא קאי אסון אאשה אלא לחברו וה"ק ולא יהיה אסון בחברו שנתכוון להרוג ענוש יענש ואם אסון יהיה שהרגו ונתת נפש תחת נפש ממש ורבינו שמשון תירץ דהא פשיטא ליה לתלמודא דרבי יוחנן לא פליג וכו' [ע"כ]. הא משמע כדכתיבנא ממה שהפך הרב ז"ל הדיבור דוק ותשכח. ולענין תירוץ הפסוקים לתנא דבי חזקיה הא כתיבנא לעיל גבי אתקפתיה דר' יעקב מנהר פקוד תירוץ אחר בשם הרב דוד בונפיר ז"ל שכתב הר"ן ז"ל בחידושיו לסנהדרין עיין שם והרא"ש והרשב"א ז"ל נדחקו בקושיא זו:
וכתב [הרשב"א] ז"ל וז"ל קשיא לי ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש ותנא דבי חזקיה במאי מוקי לה דכיון דלדידיה פטור ממיתה ודלא כרבנן ופטור נמי מממון ודלא כרבי כדאיתא התם בפרק הנשרפין היכי מתוקמא קרא וכי אמרינן התם תנא דבי חזקיה מפקא מדרבי ומדרבנן ה"ל למפרך אי הכי נפש תחת נפש במאי מוקי לה וכדפרכינן התם לר"ש ומתוך הדחק יש לי לומר דתנא דבי חזקיה הכי מפרש ליה לקרא ולא יהיה אסון ממש ענוש יענש ואם אסון יהיה לא יענש שאין עונש במקום נפש אלא נפש תחת נפש מכל מקום נפש ממש אי אפשר לחייבו שכבר פטרו הכתוב מוארב לו. ונתת נפש לאו אמצות שבכאן קאי אלא לומר לך שאינך יכול לדון ממון תחת נפש אלא נפש תחת נפש ולא בא הכתוב אלא לפטרו מממון ע"כ. וכתב תלמידו על זה דהוא דחוק מאד ולענין עיקר קושית התוספות ז"ל עלה דשמעתין שקילו בה הרמב"ן ז"ל וז"ל ומי איכא למ"ד כו' איכא למידק הכא היכי פשיטא ליה הא דתנא דבי חזקיה למפרך מינה והא אמרינן בפרק הנשרפין תנא דבי חזקיה מפקא כו' ואיכא למימר נמי דמפקא מדרבנן בסברא דנתכוון להרוג את זה והרג את זה דרבנן מחייבי ליה מיתה ואיהו פטר מיהו אית להו עיקר מילתיה דמקיש מכה אדם למכה בהמה למפטר חייבי מיתות שוגגין וד"א ומיהו ר' פליג אדחזקיה ולא בעי לאוקמיה לרבי יוחנן כר' א"נ ר' גופיה אית ליה היקישא בשוגג כמזיד אבל מתכוין לזה והרג את זה דאמר אוקמינהו לתשלומין במקום מיתה דגמרינן מג"ש דנתינה נתינה כדאיתא התם ולא גמרינן שוגג במיתה עצמה מדנתכוון לאחר ולשון הזה דאמרינן בפרק הנחנקין אלא למאן דלית ליה תנא דבי חזקיה מאי איכא למימר לא אשכחן דלית ליה אלא מאן דמתני האי לישנא פריכא דר' יוחנן וכן פרש"י ז"ל שם ואין לשון זה מחוור. וקשיא לי אמאי לא אותב' ממתניתין דתנן אף על פי שהן כו' וכדכתיבנא לעיל. ע"כ:

וז"ל הרא"ה ז"ל ויש לומר דרבנן ע"כ לא פליגי עליה דחזקיה אלא בנתכוון להרוג את זה והרג את זה דחייב מיתה אבל ודאי אית להו דחזקיה דמקשינן אדם לבהמה לגבי הא דלא תחלוק בו לעולם לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון ואפילו רבי אפשר דלא פליג אדחזקיה אלא דוקא בנתכוון להרוג את זה והרג את זה שריבתה בו תורה ממון במקום מיתה כדאיתא התם אבל באידך מודה וא"כ הא דאמרי' התם בפרק אלו הנחנקין הניחא למאן דאית ליה כו'. לא משכחת לה מאן דלית ליה לדחזקיה אלא להאי לישנא קמא פריכא דרבי יוחנן הוא דלית ליה לדחזקיה ולא נהירא אלא מחוורתא דר' ודאי פליג אדחזקיה והיינו דקאמר התם אלא למאן דלית ליה דתנא דבי חזקיה מדרבי ומיהו אכתי מקשינן מינה לרבי יוחנן דר"י לא קאמר דלא כרבנן וכדרבי ומיהו אפשר דרבי יוחנן מסברא דנפשיה פליג אחזקיה אלא דקושיא לאו מחזקיה אלא מדרשא ורבי יוחנן מ"ט דלא מודה בהאי דרשא והיינו נמי דאמרינן לקמן אי מהאי דרשא מאי הכרחא דדילמא בשבת כתיב דבבהמה גופא איכא לאפלוגי דאי במזיד פטור ואי בשוגג אימא לך דחייבי מיתות שוגגין חייבין ומהדרי' דע"כ בחול מיירי והילכך שמעינן מינה מההיא אדרשא דבמכה ליכא לאפלוגי דלעולם פטור מממון. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל אי כר"מ קשיא בתו דהא רבא אמר דלר"מ אדם מת ומשלם הילכך אע"ג דניחא ליה אחותו וממזרת תקשי ליה בתו ע"כ. והקשו בתוספות דמאי קשיא ליה לרב פפא עלה דרבא תקשי ליה לרב פפא גופיה דאיהו סבר לעיל כרבא דאמר היתה פרה גנובה לו וכו' ונראה לתרץ דעיקר מאי דאתא לאשמועינן רב פפא לעיל היינו שאולה וה"ק אף על גב דאמר רבא היתה פרה גנובה וכו' שכבר נתחייב בגניבה וכו' דאלמא לא אזלינן בתר שעת טביחה ולא אמרינן כל כמה דמצי הדרא בעינא לא חייל חיובא עליה לא תאמר כן בשאולה דדוקא גבי גנובה הוא דאמרינן הכי משום דכבר נתחייב חיוב גמור משעת גניבה אבל גבי שאולה אין לומר כן דלא נתחייב בשעת שאלה חיוב גמור ומיהו בהאי דסבירא ליה לרבא חידוש הוא שחדש' תורה בקנס לא ס"ל הכין כלל ולא אייתי מימריה אלא משום מאי דקאמר שכבר נתחייב וכו' וכדכתיבנא וזה ברור. ומיהו קשיא להו לתוספות עוד דמאי קשיא ליה לרב פפא והוכרח לאוקמיה דסבירא ליה כרבי יוחנן דילמא לעולם כר"ל ס"ל דחייבי מלקיות שוגגין חייבין ומתניתין מוקי לה כעולא דדרש תחת תחת דממונא משלם דומיא דחובל בחבירו דגלי ביה קרא. ותירצו בתוספות דהכי פריך רב פפא לאביי לרבא דאמר כו' משום דאת דרשת תחת לדרש' אחריתי מכלל דאיכא בושת ופגם כדלעיל א"כ לדידך אליבא דרבא רבך ומסתמא כותיה סבירא לך היכי מוקמת לה בשלמא לדידי מוקמי' לה כדעולא וההיא דרש' דאביי לעיל נפקא מהשוכב עמה כדרבא אלא לדידך קשה דלא מצית למימר כדעולא והשתא נמי מתרצא פרכא קמייתא. וניחא נמי לשיטתם ז"ל דאי פרכיה דרב פפא היינו לרבא גופיה ולא אליבא דאביי מאי קשיתיה אי ס"ל לרבא כרבי יוחנן עד דשקיל וטרי כולי האי לאסוקי דע"כ כרבי יוחנן ס"ל אבל לשיטתם ז"ל דלאביי פריך קשיתיה טובא דיגרום אביי למימר דלא מצי רבא למסבר כר"ל דאי ס"ל כר"ל מתניתין כמאן מוקי לה והיינו דמסיימי התוספות ז"ל ולהכי קשה ליה אי סבירא ליה כריש לקיש מתניתין כמאן מוקי לה ע"כ. ומיהו קצת קשה לשיטת התוס' ז"ל הא דקאמר הניחא אי סבר לה כרבי יוחנן וכו' דכיון דקא פריך לאביי הוה ליה לאקשויי להדיא אי סבירא ליה כר"ל היכי מוקי ליה ומיהו אי קשיא ליה עליה דרבא אתי שפיר דקא שקיל וטרי לתרוצי סברתו וכדבעינן למכתב קמן בס"ד כנ"ל:
ורש"י ז"ל כתב לקמן דאי ס"ל כר"ל ופליג אדרבי יוחנן דאפילו לא התרו בו פטור כ"ש דפליג אדעולא דאמר אפילו התרו בו משלם ממון ואינו לוקה והתוספות ז"ל דחו זה דדילמא בממון אחר סבר כר"ל אבל בממונא דההוא מילתא גופיה משלם ממון ומפטר ממלקות מג"ש דתחת תחת. משמע לי דכל חד וחד אזיל לשיטתיה דלשיטת רש"י ז"ל דעולא ס"ל הכין בכל חייבי ממון ומלקות וכדכתיבנא לעיל בריש שמעתין הילכך נימא כ"ש דפליג אדעולא ולשיטת התוספות ז"ל דלא קאמר עולא אלא בהנהו תלת דגלי בהו קרא הילכך לא הוה כ"ש וכמו שכתבו כאן. ובקונטריסין כתוב וז"ל ונראה למ"ה שדעת רש"י ז"ל דכיון דאביי דריש רשע רשע וע"כ אין ג"ש למחצה ובין בממון אחר דהיינו קריעת שיראין ובין בממון שעמו כגון קנס ס"ל כר"ל ועוד דעיקר מילתיה דר"ל דאמר חייבי מלקות שוגגין פטורין איירי בקנס דהיינו ממון שעם המלקות ע"כ. והרמב"ן ז"ל כתב ז"ל קשיא לי ודילמא לעולם כר"ל וחייבי מלקות שוגגין וד"א פטור ואשכחת לה כגון דמחייה הכאה שאין בה שוה פרוטה וקרע שיראין דיליה דאיתיה לחיוב מלקות בודאי אבל מתניתין כדעולא דאמר כל מילתא דאית בה ממון ומלקות עקריה רחמנא למלקות לגמרי ואוקמה אממון דומיא דחובל בחברו דגמרי' מיניה דהא תלמודא חובל בחברו לא קשיא להו דלכ"ע לתשלומין אוקמיה רחמנא וגמרינן מיניה דאיכא למימר דהוא הדין אלא סבריה דעולא לא סבירא לן ומפלוגתא דרבי יוחנן ור"ל קאמרינן דכרבי יוחנן סבירא ליה עכ"ל. ועוד נכתוב בזה לקמן בס"ד ואף על גב שפירשו התוספות ז"ל דקושייתם היינו לאביי לא תגרוס משום הכי רבא משום דמתרצא קושיית רש"י ז"ל דלעיל דקשיא ליה דאי גרסינן רבא מאי שנא דשבקיה רבא ולא שייליה לתרוצי ליה שמעתיה ושייליה לאביי ולשיטת התוספות ניחא האי קשיא דמ"מ צריכין הן לגרוס רבה דאי גרסינן רבא מאי איכפת ליה לאביי אי קשיא בסברתו לרבא אבל אי רבה גרסינן דהיינו רבו ניחא שפיר וכדכתיבנא לעיל. ודע שבפירוש התוספות צריכין אנו לפרש לדעת הרמב"ם ז"ל ולא כפירושם ממש אלא כשיטתם ז"ל דלאביי פריך שכתב ז"ל בפרק ט"ו מהלכות איסורי ביאה וז"ל אחד ממזר שנשא ישראלית או ישראל שנשא ממזרת כיון שבעלו אחר הקדושין לוקין קדש ולא בעל אינו לוקה בעל ולא קדש אינו לוקה משום ממזרת שאין לך בכל חייבי לאוין מי שלוקה על בעילה בלא קידושין אלא כ"ג באלמנה כמו שיתבאר ע"כ. ואיברא דלהרמב"ם ז"ל ניחא הא דרמינן לעיל מאלו הן הלוקין אמתניתין דאחותו ולא רמינן ארישא דמתניתין דקתני הבא על הממזרת וכדכתבי' לעיל בריש שמעתין ומיהו מחי ליה רבו ואתא מאה עוכלי בעוכלא ועיקר קושייתם ז"ל בשמעתין והרמב"ם ז"ל עצמו נשאל על זה מחכמי לוניל וכמו שהביא הרב המגיד ז"ל אותה תשובה בפרק ט"ו מהלכות איסורי ביאה ובעל מגדל עוז בפרק י"ט מהלכות סנהדרין ועל אותה תשובה עצמה הקשה טובא הרמ"ה ז"ל מטוליטולה בכתב אלא דחסלה ואכתוב בקצרה מה שנוגע לשמועתנו. הקשה הרמ"ה ז"ל וז"ל ודקאמר נמי לענין הבא על אחת מחייבי לאוין בלא קדושין שאינו לוקה ואקשו ליה רבנן מקושיין דאלו נערות ודאי קושיא מעלייתא היא ולית נגר ובר נגר דיפרקינה וההיא תשובה דידיה לא הוה חזיא לבר בי רב דחד יומא חדא דקאמר דאיכא למימר דרבי יצחק סבירא ליה שכל הבועל אחת מחייבי לאוין בהתראה לוקה ואף על גב דלא קדש כאביי דלית הלכתא כותיה והא מילתא תמיהא טובא דהא לא שמעינן ליה לרבי יצחק דאיירי בהא מילתא כלל וא"כ היכי תלינן ביה מילתא דלא שמעינן לה לדיליה ולא לדזויד מיניה אליבא דידיה דלבעי קדש ובעל והיכי תלינן לה ברבי יצחק כי היכי דתקשי ליה השתא היכא דאיכא לאוקמי תנא אסברא אחרינא דלא שמעינן ליה בהדיא דסבירא ליה כותיה מוקמינן כי היכי דלא תקשי לן ואנן ניקום ונוקי מימריה דרבי יצחק במילתא דלא שמעינן ליה כי היכי דתקשי לן. ותו דקאמר דאיכא למימר דרבי יצחק ס"ל בממזרת כסברא דעולא באחותו שהרי אמר עולא שהמלקות שבאחותו בבוגר' ולא בנערה כך ר' יצחק אפשר דהכי סבירא ליה בממזרת. ודמי האי מרבנן כדלא גמירי אינשי שמעתא א"כ היכי קשיא ליה ממזרת לרבי יצחק אלא על כרחין מדקשיא ליה ממזרת בנערה הוא דמוקים לה ע"כ. והשיבו חכמי לוניל ז"ל על זה והרבו דברים וזה הנוגע לשמועתנו כתבו ז"ל וזה לשונם יקבל הרובה את תשובתנו המכוון חצי שמועתנו כתרי אמרותיו אשר לקט ומלא אשפותיו והיורה חצי זיקי דברותיו בקשתות שפתותיו ואמר הלא משחק אני ומקנא לרוכב מרכבת המשנה ולאדם מערכי לב ומה' מענה לשון גדולות מדברת ומלים מחברת וכגבר חלצים אוזרת ונחלצת לעולות לצבא למשמרת הבאה ממרחק להיות ידע עוזרת לחזק קושיות אי רבי יצחק קשיא ממזרת ולהושיבה על כנה ואומרת לית נגר ובר נגר דיפרקינה:

תשובה אנא לא נגר אנא אבל בר נגרא ומפריקנא לה בתלתא פירוקי תריצי ולא סריקי רויחי ולא דחיקי האחד מה שהשיב רבינו הרב די"ל דרבי יצחק ס"ל כל הבועל חייבי לאוין בהתראה לוקה ומשום הכי מקשה אי רבי יצחק קשיא ממזרת דמתניתין ואוסיף בו נופך משלי דרב פפא לדבריו דאביי קאמר דס"ל דבועל לחודיה לקי והכי גרסינן א"ל רב פפא לאביי לרבה דאמר חידוש הוא וכו'. ולדברי רבינו הרב אי בעי אביי הוה יכיל לשנויי אמתניתין דלא קשיא מידי דר' יצחק ס"ל כרבא דאמר אינו לוקה עד שיקדש ויבעול והא ודאי בעל ולא קדש מדמחייבינן ליה קנס ומשום הכי אין בו מלקות אבל אביי לא בעי לשנויי מתניתין דלאו כטעמיה ודלא כהלכתיה וניחא ליה לתרוצי ממתני' לרבי יצחק כטעמיה וכהלכתיה אליבא דרבי יוחנן ועוד דכל הני קושיי דמתניתין כמאן מוקים לה אי רבי מאיר קשיא בתו אי רבי נחוניא בן הקנה קשיא אחותו אי רבי יצחק קשיא מזרת לטעמיה דרבא דאמר חדוש הוא שחדשה תורה בקנס קא מקשי ורבה ודאי רבו של אביי הוה דמשמע דמאי דאמר אביי קדש לוקה בעל לוקה מרבה רביה גמיר לה והכי נמי סבירא ליה לרבה דבעל לחודיה לוקה מ"ה כי אמר קשיא ממזרת לא בעי לתרוצי דלאו כטעמיה אבל לקמן כי אמרינן א"ל רב אדא בר מתנא לאביי לר"ל דאמר בפי' ריבתה תורה וכו' וקא בעי מאן האי תנא דפליג עליה דרבי נחוניא בן הקנה פי' דהיינו מתניתין דקתני הבא על אחותו משלם ואילו לרבי נחוניא לית ליה כרת ומשלם ומתרץ או רבי מאיר דאמר לוקה ומשלם או רבי יצחק דאמר מלקות בחייבי כריתות ליכא ומשום הכי משלם ולא אקשי ליה אי מתניתין רבי יצחק קשיא ממזרת דאמרינן דר"ל סבר לה כרבא דכל חייבי לאוין חוץ מאלמנה לכהן גדול אינו לוקה עד שיקדש ויבעול ומתני' דהכא ודאי לא קדש ומ"ה לא שייך ביה מלקות ומתני' דמכות דקתני אלו הן הלוקין הבא על הממזרת כשקדש ובעל. ועוד קשיא לן למ"ד דמקשי' לדברי רבינו הרב הא דקאמר קשיא ממזרת ולא משני בה כלל לישני ליה מתני' לא קשיא ולא מידי דסבירא לן כרבה דבעיא קדש ובעל ומשום הכי משלם קנס דהא לא קדש ולא שייך בה מלקות ומדלא משני הכי ש"מ דאפילו בבעל לחודיה איכא מלקות אליבא דדברי הכל בממזרת ובכל חייבי לאוין ולא יכול לשנויי בה מידי ועלתה בקשיא וקשיא לי לדברי המקשים ולטעמיה נמי אמאי עלתה בקשיא לישני ליה תלתא פירוקי האחד דמתניתין מיירי בגר שבעל ממזרת ואליבא דרבי יוסי דאמר גר נושא ממזרת דלא שייך בה מלקות אי נמי לוקמה בממזר שבעל ממזרת כדמוקים לה בירוש' אי נמי לוקמה למתניתין כרבי יצחק ובלוקה ומשלם סבר לה כר"מ אי נמי ס"ל לרבי יצחק כעולא דאמר כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מלקא לא לקי אלא מאי אית לך למימר ניחא ליה לאוקמי מתניתין לרווחא דמילתא ולאפוקי נפשיה מפלוגתא ולאוקמי טעמא דרבה רביה כטעמיה לרווחא דמילתא דס"ל כר' יוחנן. ועוד קשיא לי לדברי המקשים על דעת הרב רבינו דסבירא ליה דכל הבועל חייבי לאוין לוקה הרי אמרינן לקמן לר"ל דאמר בפי' ריבתה תורה חייבי מלקות וכו' מאן תנא דפליג עליה דר' נחוניא אי ר"מ אי ר' יצחק בשלמא אי ר"מ לא קשיא בתו דס"ל לר"ל דמת ומשלם לית ליה לר"מ ומתניתין דגנב וטבח בשבת אוקמה בטובח על ידי אחר אלא אי רבי יצחק היכי מוקמי מתניתין כרבי יצחק דהא קשיא ממזרת אליבא דר"ל דאמר כיון דכי אתרו ביה פטור כי לא אתרו ביה נמי פטור ואם כן היכי משלם קנס בממזרת ואף על גב דרבינו שלמה מתרץ להא דאמרינן אי ר' יצחק לא קיימא אמתניתין דהכא אלא אמתניתין דשבועות שנויא דחוקה היא. מיהו לדברי הרב רבינו לא קשיא ולא מידי דלא שייך בה מלקות דהא לא קדש ומשום הכי משלם קנס ומאי דקאמר הרב רבינו ז"ל ויש לומר בעינא לאוקמי דברי רבי יצחק אליבא דהלכתא לימא שר' יצחק ס"ל בממזרת כסברא דעולא באחותו שהרי אמר עולא שהמלקות שבאחותו בבוגרת ולא בנערה כך רבי יצחק אפשר דהכי ס"ל בממזרת שפיר קאמר ומסקנא קאי אליבא דהלכתא ומוקמינן להא הלכתא אליבא דר"ל למתניתין דאחותו דהכא כר' יצחק ולא קשיא ליה ממזרת נערה דיש בה קנס משום דאין בה מלקות דהא לא קדש וכי קתני במכות אלו הן הלוקין וקא חשיב ממזרת התם בממזרת בוגרת דלית בה קנס וכגון שקדש ובעל ומ"ה לוקה. כללא דנקטינן מהאי שמעתא מאן דקא מותיב אי רבי יצחק קשיא ממזרת שפיר קא מותיב לדעתיה דרבה ולדעתיה דאביי תלמידיה דס"ל בעל לחודיה לקי ואי בעי אביי הוה יכיל לשנויי לרווחא דמילתא אליבא דר' יוחנן ומאן דמשני אליבא דר"ל דמתניתין דאחותו ואליבא דר' יצחק אפשר דס"ל כרבא דאמר אינו לוקה עד שיקדש ויבעול וס"ל דמתני' דממזרת דהכא איירי בנערה ובעל ולא קדש דלא שייך בה מלקות ומשום הכי משלם קנס ומתני' דמכות מיירי בבוגרת או אפילו בנערה וקדש ובעל לוקה ואינו משלם דלא שייך בהו ממון כיון שקדש ומכאן ואילך אי אתה רשאי לחדש ואשר הגדלת והעתרת דבריך על דעת רבינו הרב באמרך דמי האי מרבנן כדלא גמירי אינשי שמעתא דאם כן דר' יצחק סבירא ליה שהמלקות בבוגרת היכי קשיא ליה בממזרת לר' יצחק אלא ע"כ מדקשיא ליה ממזרת בנערה הוא דמוקים לה עד כה דבריך. ונראה מתוך דבריך כי בינות בספריו ולא הבינות דבריו כי אתה מקשה עליו לדעת המקשה דס"ל דבעל לחודיה לקי ומ"ה קשיא נערה ממזרת ורבינו מתרץ דמתני' דמכות בבוגרת אליבא דהלכתא ואליבא דמאן דמוקים לה למתני' דהכא כר' יצחק כללו של דבר אתה מקשה לדעת המקשה והוא מתרץ לדעת המתרץ והוא בונה ואתה מהרס וקורא לך פורץ גדר וקורא לו גודר פרץ ע"כ דברי ה"ר אהרן הכהן בר משולם עם חבריו. והשיב עליהם הרמ"ה וז"ל ואשר רגז גבירי ושחק לעוזר קושיא אי ר' יצחק הבאה ממרחק מי יתן איפה ויכתב יושר אמרי מי יתן בספר ויוחק אודה אתכם ביד אל קדוש יושב תהלות ישראל אשר עם שדי לא אכחד ולא אכסה וגם אמנם לא אשאל ולא אנסה ולא מאשר אני יודע ולא ידעוני לדבר כשואל ולא כידעוני לא מצאה ידי לשאול לי במשפט האורים כמבין וכתחכמונים. לא כשואל אוב וידעוני. לכן אמרתי שמעה לי אחוה דעי גם אני. ומה' מענה לשון להשיב על אחרון אחרון על ראשון ראשון. מאי דקאמר מר ולדברי רבינו הרב אי בעי אביי הוה יכול לשנויי מתני' דלא קשיא מידי לר' יצחק דר' יצחק ס"ל כרבא דאמר אינו לוקה עד שיקדש ויבעול ומתניתין ודאי בבעל ולא קדש עסקינן מדמחייבי ליה קנס ומשום הכי אין בו מלקות אבל אביי לא בעי לשנויי מתניתין דלא כטעמיה ולא כהלכתיה וניחא ליה לתרוצי מתני' לרבי יצחק כטעמיה וכהלכתיה אליבא דרבי יוחנן ועוד דכל הני קושיי דקא מקשי מתני' כמאן מוקים ליה אי רבי מאיר וכו' לטעמיה דרבא דאמר חדוש וכו' קא מקשינן ליה ורבה רבו של אביי וכו' ומ"ה כי אמרינן קשיא ממזרת לא בעי לתרוצי דלאו כטעמיה אבל לקמן כי אמרינן אמר ליה רב אדא בר מתנא לאביי לר"ל דאמר בפי' ריבתה תורה וכו' וקא בעי מאן האי תנא דפליג עליה דרבי נחוניא פי' דהיינו מתני' דקתני הבא על אחותו משלם קנס ואילו לר' נחוניא לית ליה כרת דמשלם ומתרץ אי ר"מ דאמר לוקה ומשלם אי רבי יצחק דאמר מלקות בחייבי כריתות ליכא ומשום הכי משלם ולא אקשי ליה אי מתני' ר' יצחק קשיא ממזרת משום דאמרינן דר"ל סבר לה כרבא דכל חייבי לאוין חוץ מאלמנה לכ"ג אינו לוקה עד שיקדש ויבעול ומתני' דהכא ודאי לא קדש ומשום הכי לא שייך בה מלקות ומתני' דמכות דקתני אלו הן הלוקין הבא על הממזרת כשקדש ובעל. עד הנה דבריך לדעת הרב וסברתו אשר אמרת כי הוספת בה נופך משלך והנה הוא מלה מדברי קדמונים ואמרו חכמים אינה מקודשת דהא בכולהו נוסחי דידן עתיקי וחדתי לא גרסינן לה להא שמעתא דחידוש הוא שחדשה תורה בקנס לרבה ברי"ש בי"ת ה"א דהוא רבה בר נחמני רביה דאביי אלא לרבא גרסינן לה ברי"ש בי"ת אל"ף דהוא בר פלוגתיה דאביי גבי שמעתא דקדושין ומהשתא תקשי ליה למר על חד תרין מכדי כי קא מקשי ליה רב פפא לאביי לטעמיה דרבה קא מקשי ליה ואי ס"ד קסבר רבא דכל הבועל אחת מחייבי לאוין בלא קדושין אינו לוקה היכי מקשי ליה לרבא ממילתא דלא ס"ל ובודאי תירוצי' דרבינו הרב אף על גב דאיכא למפרך ליה כדפרכינן באגרתין קמייתא הוא עדיף טפי מתירוציה דמר דאילו לתירוציה דרבינו הרב כיון דקא מוקים טעמיה דר' יצחק דס"ל דבעל ולא קדש לוקה ע"כ כי מקשי ליה לרבי יצחק צריכינן לאקשויי עליה בטעמיה ולא אכפת לו בטעמיה דרבא דהא לא מצי רבא לתרוצי טעמיה דרבי יצחק אלא לפום מאי דהוה ס"ל לרבי יצחק אבל לתירוציה דמר איכא לאקשויי כדברירנן ואי משום דאקשינן עלה דר"ל מאן תנא דפליג עליה דר' נחוניא מפרקינן אי ר"מ אי רבי יצחק ולא קא מקשינן אי ר' יצחק קשיא ממזרת וקא בעי מר למימר דהיינו טעמא דלא אקשינן הכי משום דניחא לן לאוקמי לדרבי יצחק אליבא דהלכתא כרבא דס"ל לטעמיה דמר דכל הבועל אחת מחייבי לאוין בלא קדושין אינו לוקה ולטעמיה דמר מי ניחא מכדי מאן קא מוקים לה למתני' דאלו נערות לטעמיה דמר כרבי יצחק אביי הוא דמוקי לה דהא רב אדא בר מתנא הוא דקא מקשי לה לאביי מאן תנא דפליג עליה דר' נחוניא וקא מהדר ליה אביי אי ר"מ אי רבי יצחק ואם כן אביי גופיה היכי מצי לאוקמי למתניתין כר' יצחק והא קסבר אביי דכל הבועל אחת מחייבי לאוין בלא קדושין לוקה ומהשתא תקשי ליה ממזרת דרבי יצחק דהא לטעמיה דאביי דאמר בעל לחודיה לקי לא שייכי תשלומין גבי ממזרת כלל אלא מסתברא דהיינו טעמא דלא אקשי הכא אי ר' יצחק קשיא ממזרת כדאקשינן לטעמיה דרבא דאמר חדוש הוא כו' משום דמעיקרא קא מהדרינן לתרוצי למתני' גופיה והיינו דאמרינן מתני' כמאן מוקים לה כלומר היכי מצי לאוקמה לכולה מתני' אליבא דחד תנא אי ר"מ קשיא בתו וכו' אבל לגבי מילתיה דרב אדא בר מתנא דקא מקשי ליה לאביי מאן תנא דפליג עליה דרבי נחוניא לאו אמתניתין דאלו נערות קאי ולא נמי אמתני' דשבועות דההיא מתני' דשבועות הכא מאן דכר שמיה אלא אמימריה דר' נחוניא גופיה דאיירינן ביה בפירקין קאי דקתני רבי נחוניא בן הקנה היה עושה את יום הכפורים כשבת לתשלומין דשמעת מינה דאיכא תנא דפליג עליה ואמר רב חסדא הכל מודים בבא על הנדה שמשלם קנס ולאפוקי מדר' נחוניא ואמר רב חסדא מודה רבי נחוניא בגונב חלבו של חברו ואכלו שהוא חייב למאן מודה לאו לאידך תנא דפליג עליה ומדכולהו הני שמעינן דאיכא תנא דפליג עליה דר' נחוניא וקסבר דחייבי כריתות בני תשלומין נינהו והיינו דקא קשיא לן לר"ל דאמר חייבי מלקיות כחייבי מיתות דמי דאף על גב דלא אתרו ביה נמי פטור מתשלומין מאן תנא דפליג עליה דרבי נחוניא גבי חייבי כריתות למימר דבני תשלומין נינהו נהי נמי דליכא למפטרינהו מדינא דאין מת ומשלם דהא לא ס"ל דכרת שלו כמיתה שלכם אלא למפטרינהו מדינא דאין לוקה ומשלם דהא חייבי כריתות בני מלקות נינהו ואין לוקה ומשלם ומפרקינן אי ר"מ דאמר לוקה ומשלם אי ר' יצחק דאמר מלקות בחייבי כריתות ליכא דייקא נמי דכי מקשינן מעיקרא למתניתין קאמרינן מתני' כמאן מוקים לה דמשמע דאמתני' גופה קיימינן ואילו כי מקשינן ליה לר"ל לבסוף נקט לישנא במאן תנא דפליג עליה דר' נחוניא דמשמע לאו אמתני' קאי אלא בעלמא קאי אתנא דפליג עליה דרבי נחוניא ותו דאי ס"ד דאמתני' קאי מאי קא מבעי ליה הא בהדיא אוקמה ר"ל למתני' אלא מחוורתא כדפרשינן מאי דקשיא ליה למר לדברי המקשים לטעמייהו נמי אמאי עלה בקשיא לישני ליה תלתא פירוקי הא' בגר שבעל ממזרת ואליבא דרבי יוסי דאמר גר מותר בממזרת אי נמי בממזר שבעל ממזרת כדמוקים לה בירוש' אי נמי לוקמה למתני' כר' יצחק ובלוקה ומשלם סבר לה כר"מ אי נמי ס"ל לר' יצחק כעולא דאמר כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מלקא לא לקי אלא מאי אית לך למימר ניחא ליה לאוקמי מתני' לרווחא דמילתא ולאפוקי נפשיה מפלוגתא דס"ל כר' יוחנן ולא לשנויי שינויי דחיקי לדברי רבינו הרב נמי ניחא ליה לאביי ולאפוקי נפשיה מפלוגתא ולאוקמי טעמא דרבה רביה כי טעמיה לרווחא דמילתא דס"ל כרבי יוחנן. והני מילי דמר כולהו תמיהי לי טובא חדא דהא ברירנא דכי מקשי ליה רב פפא לאביי לטעמיה דרבא דאמר חדוש הוא שחדשה תורה בקנס קא מקשי ליה והיינו רבא ברי"ש בי"ת אל"ף דהוא בר פלוגתיה דאביי לטעמיה דמר גבי בעל ולא קדש וליכא למימר דמקשי ליה לרבא ממילתא דלא ס"ל כדברירנא ומאי דקשיא ליה למר נוקמה בגר או ממזר שבעל ממזרת היכי סלקא דעתיה דמר למימר הכי ופה קדוש יאמר דבר זה ואי הוה מוקים לה הכי מי לא הוה הדר קושיין דריש פרקין לדוכתיה דקא מקשינן אמתני' דאלו נערות שיש להן קנס הני נינהו דאית להו קנס כשרות לא ומפרקינן הכי קאמר אלו נערות פסולות שיש להן קנס הבא על הממזרת וכו' דאף על גב דפסלינן לגביה ולא קרינן בהו ולו תהיה לאשה אית לה קנס ואי בגר שבעל ממזרת ואליבא דרבי יוסי אם כן קשה אחותו דהא לא שמעינן מאן דאית ליה לוקה ומשלם אלא ר"מ בלחוד ודקאמר מר נמי לוקמה כר' יצחק ובלוקה ומשלם סבר לה כר"מ אטו אי לאו דפשיטא ליה לגמרא דלית ליה לרבי יצחק לוקה ומשלם מי הוה אתי קושיא דאי רבי יצחק קשיא ממזרת כלל אלא מדמקשי הכי ש"מ מפשט פשיטא לן דלית ליה לרבי יצחק לוקה ומשלם דהא בכלל רבנן דפליגי עליה דר"מ ניהו דקתני התם וחכמים אומרים כל המשלם אינו לוקה דשמעת מינה דכולהו רבנן סבירא להו דאין לוקה ומשלם וליכא מאן דאית ליה לוקה ומשלם אלא ר"מ בלחוד ואם כן היכי מצי למהדר ולמימר דרבי יצחק כר"מ ס"ל ותו מאי קשיא ליה לוקמה כרבי יצחק ובלוקה ומשלם סבר לה כר"מ השתא שביק לאוקמה כרבנן ומוקים לה כרבי יצחק ופלגא סבר לה כר"מ ופלגא פליג עליה ודקאמר מר נמי לוקמה כר' יצחק וסבירא ליה כעולא דאמר כל היכא דאיכא ממונא ומלקות ממונא משלם מלקא לא לקי מאי הוה נפקא לה מינה לאוקמה כר' יצחק ואליבא דעולא ולמשבקיה לדר' יוחנן אליבא דכ"ע אלא אי קשיא הא קשיא אם איתא דס"ל לרבא דכל הבועל אחת מחייבי לאוין בלא קדושין אינו לוקה היכי מצי לאקשויי עליה דרבא ממלתא דלא ס"ל ותו בר מכל דין ומכל דין היכי ס"ד דמר לאקשויי ונוקמה כר' יצחק וס"ל כעולא דאמר כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם וכו' אי סבירא לן כעולא למה לן לאוקמה כרבי יצחק כלל לכ"ע נמי מצי לאוקמה דמאי קא קשיא לך דקא מוקמת לה כר' יצחק משום קושיא דאחותו דקי"ל אינו לוקה ומשלם ומתניתין דקתני הבא על אחותו משלם קנס הילכך צריכה לאוקמה כר' יצחק דאמר מלקות בחייבי כריתות ליכא אפילו תימא נמי רבנן דאמרי חייבי כריתות בני מלקות נינהו ודקא קשיא לך דאין לוקה ומשלם לא קשיא דהא אמרת דסבירא לן כעולא דאמר כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מלקא לא לקי דהא עולא כי מתרץ לה למתני' לכ"ע מתרץ לה ולטעמיך הכי הוה לך לאקשויי לוקמה כעולא ודברי הכל היא ופירוקא משום דכולהו אמוראי משמטי מלאוקמה למתני' כדעולא לאו משום טעמיה דר' יוחנן בלחוד אלא משום דמוקים לה למתניתין דאלו הן הלוקין במילתא דחיקתא טובא ביתומה שוטה ומפותה ולאו אורח ארעא למינקט מילתא דדחיקא כולי האי ומפסק ומתני' לא סתמה דקתני אלו הן הלוקין וכו' וכתבת ומאי דקאמר רבינו הרב דיש לומר אי בעינא לאוקמי דברי רבי יצחק אליבא דהלכתא נימא שרבי יצחק ס"ל בממזרת כסברא דעולא באחותו שהרי אמר עולא שהמלקות שבאחותו בבוגרת ולא בנערה כך ר' יצחק אפשר דהכי ס"ל בממזרת והוה קשיא לן באיגרתא קמייתא דידי אם כן היכי קשיא ליה ממזרת לר' יצחק וקא אתי מר לתרוצי דרבינו הרב אמסקנא קאי לאוקמה לדרבי יצחק אליבא דהלכתא דקא מוקמינן לה למתני' דאחותו דאלו נערות אליבא דר"ל ולא קשיא ליה ממזרת נערה דיש לה קנס משום דאין לה מלקות דהא לא קדש וכי קתני במכות אלו הן הלוקין וקא חשיב ממזרת התם בממזרת בוגרת דלית בה קנס וכגון שקדש ובעל ומ"ה לוקה. וקאמר מר בתר הכי או אפילו בנערה וכגון שקדש ובעל ומ"ה לוקה ואינו משלם דליכא ממון כיון שקדש ומכאן ואילך אי את רשאי לחדש והאי מימרא דרב תמיה לי טובא מכמה אנפי חדא דהיכי מוקים מילתיה דרבינו הרב אמסקנא דהא ודאי איהו לא אתי אלא לתרוצי קושיא דאקשו מאי רבי יצחק קשיא ממזרת ואתא איהו לתרוצי בתרי תירוצי תירוצא קמא לאוקמי מימריה דר' יצחק דלא כהלכתא ותירוצא בתרא לאוקמי אליבא דהלכתא וזהו פשוטו של דברי הרב כי נשמאיל וכי נאמין ולא נאמר על השמאל שהוא ימין ותו בר מכל דין ומכל דין דאפילו תימא שהרב אמסקנא קאי דקא מוקמי לה למתני' דאלו נערות כר' יצחק ולא קשיא לן ממזרת כדמעיקרא משום דאיכא למימר דר' יצחק ס"ל בממזרת כסברא דעולא באחותו אפ"ה קשיא כיון דסוף סוף כעולא מוקים לה דאמר כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מלקא לא לקי מאי אהני למדחק ולאוקמה כר' יצחק דאמר מלקות בחייבי כריתות ליכא לוקמה כרבנן דאמרי אין לוקה ומשלם דאית להו מלקות כדמוקים לה עולא למתני' ולא שנא גבי אחותו ולא שנא ממזרת ממונא משלם מלקא לא לקי דהא לא שנא הכי ולא שנא הכי ע"כ מתני' דאלו נערות כולה בנערה קא מיירי הא בבוגרת לית ליה קנס. ותו תמיה לי מאי דקאמר מר דהיינו טעמיה דלא קשיא ליה לרבי יצחק ממזרת נערה דיש לה קנס משום דאין בה מלקות דהא לא קדש ולטעמיה דרבינו הרב דמוקים לה לטעמיה דרבי יוחנן כדעולא מאי אריא משום דאין בה מלקות אפילו אית ביה מלקות נמי קסבר עולא ממונא משלם מלקא לא לקי ותו תמיה ליה מאי דקאמר מדגבי מתני' דמכות דקא חשיב ממזרת וכן אמר מר דאיכא לאוקמה נמי לדברי הרב אפילו בנערה וכגון שקדש ובעל ומשום הכי לוקה ואינו משלם דלא שייך ביה ממון כיון שקדש ואם כן הוא כדבריך אמאי קא מפלג הרב בתשובה דידיה בין ממזרת בוגרת לממזרת נערה כיון דסוף סוף לא לקי בלא קדושין על כרחך לא שנא כי מוקים לה לממזרת דאלו הן הלוקין בנערה ולא שנא בבוגרת בקדש ובעל הוא דמוקים לה וא"כ מאי דוחקיה ומאי נפקא ליה מינה לאוקמי חדא בנערה וחדא בבוגרת לוקמינהו לתרווייהו בנערה והא דקדיש והא דלא קדיש דאי קדיש ובעל מלקא לקי ממונא לא משלם דהא קדש ולא שייכי בה תשלומין לטעמיה דמר דאמר דכל היכא דקדיש לא שייך בה ממון והיכא דלא קדיש ממונא משלם מלקא לא לקי ואף על גב דקדיש דכי מהני קדושי בהיתרא אבל באיסורא לא מהני קדושי למפטריה מתשלומין דכפיתוי בעלמא דמי הילכך משלם ואליבא דעולא דאמר כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מלקא לא לקי וגבי בוגרת לא שנא אחותו ולא שנא ממזרת אי קדיש ובעל מלקא לקי ממונא לא משלם דהא בבוגרת ליכא קנס ואי משום צער ובושת ופגם ביתומה שוטה ומפותה לא שנא נערה ולא שנא בוגרת כדמוקים לה אליבא דעולא ואי איכא למימר דרבינו הרב אמסקנא קאי הרי מתוקם טעמיה ולאו כדקאמר מר ואפילו הכי איכא למפרך עליה כדפרכינן באגרתין קמייתא ובהאי איגרתי אחריתי. ותו היכי מצית למימר דרבינו הרב אמסקנא קאי דמוקמינן לה למתני' כרבי יצחק אליבא דהלכתא כרבא דס"ל לטעמיה דמר דבעל ולא קדש לא לקי והא אביי הוא דמוקים לה כרבי יצחק ואם כן היכי מתרץ לה דלא כטעמיה ודלא כהלכתיה אלא ודאי ש"מ דלאו אמתניתין כלל קיימי כדברירנא לעיל והרי אתברר לך מכמה אנפי דאפילו כי מוקמת לה למילתיה דרבינו הרב אמסקנא נמי מתוקמא שפיר מכל הני טעמי דברירנא. עכ"ל הרמ"ה ז"ל:
ועוד האריכו בכתב במחברת מחלקותם. ואני אתנהלה לאטי ליישב שמועתינו על פי שיטתו של הרב רבינו שלמה ז"ל שלם הוא ושלמה משנתו הוא מאיר עינינו בתורתו:

אי ר"מ קשיא בתו ואיכא למידק ומאי קשיא אטו מי לא מוקמינן רישא דמתניתין דקתני אלו נערות וכו'. כר' מאיר ואפילו הכי שקיל וטרי תלמודא לאוקמה אידך מתני' הכי נמי אף על גב דמאי דקתני אלו נערות שיש להן קנס וכו' אתיא כר"מ מאי דקתני אלו נערות שאין להן קנס וכו' אתיא כרבנן ורבי סבר לה כר' מאיר בחדא ופליג עליה בחדא ואף על גב דלעיל אקשינן עלה דלרבי אי כר"מ אפילו בתו נמי היינו משום דתרצינן לה אבל הכא מאי אולמא קושיא זו לאכרוחי ולמימר דבע"כ כרבי יוחנן ס"ל והא שפיר מצינן למימר דכר"ל וכדכתיבנא ועוד דבתו נמי מצינן לתרוצי לה וכר"מ וכדתריצנא לה לעיל לרבי יוחנן אליבא דרב דימי דקאמר חייבי מיתות שוגגין וד"א חייב ולא פריך תלמודא ממתני' דבתו כלל והיינו משום דשניא ההיא דבתו דליתיה לחיובו של ממון בודאי דאיכא למימר דלא רבי קרא אלא חייבי לאוין וחייבי כריתות אבל חייבי מיתות ב"ד לא נתרבו דאין לנו אלא תרי רבויי ואיכא למימר דלא נתרבו חייבי מיתות ב"ד משום דלעולם במזיד לא מצינו מת ומשלם ממון אבל מלקות הרי מצינו לוקה ומשלם ואפילו לרבנן וכגון מוציא ש"ר ומצינו משלם ממון ואינו לוקה וכגון חובל בחברו ועדים זוממין והיינו דקתני במתני' מפני שמתחייב בנפשו שמיתתן בידי ב"ד וכל המתחייב בנפשו וכו' וכדכתיבנא לעיל גבי הא דרב דימי ודייקנא לה מלשונו של רש"י ז"ל ומיהו מצינו למימר שפיר דמתני' סברה שפיר דחידוש הוא שחדשה תורה בקנס דאף על גב דמקטיל משלם והיינו דוקא כגון גנב וטבח בשבת שחיובו של קנס איתיה בודאי אבל בתו שלא מצינו לה קנסא בהדיא בקרא איכא למימר דס"ל לתנא דמתני' דלא רבינהו קרא וכדכתיבנא. ונראה דאף על גב דלעיל גבי הא דר' יוחנן אליבא דרב דימי מצינו לדחוקי ולתרוצי מתני' הכין משום דבלאו האי קושיא הא דחינן לה להא דרב דימי מדתנא דבי חזקיה אלא דהוה קשיא לן אמאי לא אקשינן עלה נמי ממתני' ודחיקנא ותריצנא לה כדכתבינן. ומיהו הכא קשיא לן עלה דרבא למה ליה לאוקמה ההיא דגנב וטבח בשבת בטובח על ידי עצמו עד דקשיא עליה בתו דמתני' ואצטריך לדחוקי למתני' ולאוקמה בתרי תנאי אי נמי לעקם לישנא דמתני' דקתני מפני שנתחייב בנפשו וכו' דמשמע להדיא דטעמא דמתני' משום הכין הוא ובשלמא לר"ל דאוקמה לההיא דגנב וטבח בשבת בטובח על ידי אחר לא קשיא ליה מתניתין כלל ולא אצטריך למדחק בה כלל אבל לרבא קשיא בתו ויצטרך למדחק בה טובא וכדכתיבנא. וכדי לתרוצי מתני' אליבא דידיה בלא דוחק כלל צריכינן למימר דס"ל כרבי יוחנן וכדאסיק כנ"ל ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל אי כר"מ. דאמר לוקה ומשלם וכדשנינהו ר"ל. קשיא בתו. דבשלמא לר"ל דאוקמה לההיא דגנב וטבח בשבת בטובח על ידי אחר אבל בטובח על ידי עצמו לא משלם לא קשיא דמת ומשלם לית ליה לר"מ אפילו בקנס אלא לרבא קשיא בתו דקנס הוא וקתני מתני' פטור ע"כ. פי' לפי' כי קאמר אי כר"מ קשיא בתו לא בעי למימר דכר"מ לא מצינן לאוקמה מתני' דהא ודאי אילו אמר ר"מ להדיא דבקנס אף על גב דמקטיל משלם לא הוה קשיא לו ולא מידי דשפיר מצינן לתרוצי לה כרבי מאיר וכדכתיבנא אלא ה"פ אי בעית לשנויי דמתני' אמר כר"מ וכדשנינהו ר"ל כמו בתו לדידך מאי דלא קשיא ליה לר"ל דבשלמא לר"ל ניחא מתני' ולא יצטרך לדחוקי כלל ולדידך קשיא בתו ובעית למדחק בה טובא כדי לאוקמה כר"מ והילכך היינו תיובתיה דלמה ליה לאוקמי בברייתא בטובח על ידי עצמו עד שיצטרך למדחק ולאוקמה למתני' בשינויי דחיקי ולא אוקמה נמי כר"ל ואתיא מתני' שפיר כנ"ל. וכתוב בקונטריסין וז"ל כתוב בגליון לפי' ר"י דלעיל אתי שפיר דר"ל מוקי כר"מ. פי' היינו מה שפירש ר"י לעיל בדיבור אלמא קסבר עולא דפי' דחד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות ואצטריך חד לחייבי כריתות ואצטריך חד לחייבי לאוין אף על גב דס"ל לוקה ומשלם אצטריך לומר דמשלם ואינו לוקה דריבויא מרבי שיהא לוקה ומשלם כיון דנפקא לן מכדי רשעתו שאין לחייבו אלא אחד וחד לחייבי כריתות וגם ליבמה לשוק דשוין הם כיון דלית ליה אסון אסון אין צריך חד לכריתות לחודייהו דהיינו דוקא דמאן דאית ליה אסון אסון חד ריבויי לחייבי כריתות לחודייהו ע"כ. ולפי שלא נמצא בידי הגליון אשר בא עליו דברי הקונטריסין לא הבנתי דבריהם:
אי כרבי נחוניא בן הקנה קשיא אחותו קשיא להו לתוספות ז"ל דר' נחוניא בן הקנה לא איירי לענין מלקות כלל והילכך קשיא ממה נפשך אי לא פתרינן לסברת ר"מ דאמר לוקה ומשלם כסברת שום תנא דהא רבנן פליגי עליה וכולהו תנאי בכלל רבנן הוו והילכך אמרינן אי ר' יצחק קשיא ממזרת ולא אמרינן דר' יצחק ס"ל כר"מ וכמו שכתב הרמ"ה ז"ל וכדכתיבנא לעיל אם כן קשיא אמאי לא קשיא ליה נמי ממזרת אי ר' נחוניא בן הקנה היא ואי פתרינן סברת ר"מ כר' נחוניא בן הקנה ומשום הכי לא אמרינן אי ר' נחוניא קשיא ממזרת ואחותו אם כן תקשי מאי קאמר אי ר' יצח' קשיא ממזרת נימא דר' יצחק כר"מ ס"ל ולא תקשי ממזרת וכדקאמר לה לרבי נחוניא. ותירצו התוספות דהא ודאי לית לן למימר דרבי יצחק ס"ל כר"מ ולא כרבנן כיון דלא אשכחן בדבריו הכרע לומר כן אבל בדברי ר' נחוניא יש הכרע לומר בע"כ דס"ל כר"מ דנקט יום הכפורים כשבת ולא נקט יום טוב וכ"ש יום הכפורים והילכך אית לן למימר חדא מתרתי או דס"ל כר"מ דאמר לוקה ומשלם או כר' יצחק דאמר אין מלקות בחייבי כריתות הילכך לא נקט יום טוב דמיניה לא הוה שמעינן יום הכפורים שאין בו מלקות. מעתה כיון דע"כ לא אתיא כרבנן או רבנן דר' יצחק או רבנן דר"מ עדיף לן למימר דפליג ארבנן דר"מ ולא תקשי ממזרת מלמימר דפליג ארבנן דרבי יצחק ותיקשי נמי ממזרת אבל אי מוקמת לה לר' יצחק שפיר קשיא לן ממזרת דאין לנו הכרע בדבריו לומר דפליג אדרבנן:
וז"ל הרשב"א ז"ל אי ר' יצחק קשיא ממזרת הו"ל לפרוקי דר' יצחק אית ליה כר"מ דאמר לוקה ומשלם אלא דלא ניחא ליה לאוקמי דר' יצחק כר' מאיר דיחידאה הוא ודלא כדרבנן. ע"כ. וכבר האריך נמי בזה הרמ"ה ז"ל וכדכתיבנא לעיל ורש"י כתב וז"ל ואי כר' נחוניא בן הקנה. דאית ליה נמי לוקה ומשלם כר"מ מדקאמר יום הכפורים כשבת יום הכפורים הוא דפטור מתשלומין ומשום כרת דאית ביה ומג"ש דאסון אסון אבל משום לאו ומלקות דאית ביה לא פטר ומתני' נמי דאית ליה לוקה ומשלם דידיה הוא ומת ומשלם לית ליה אפילו בקנס. ע"כ. ולכאורה משמע דהיינו דקשיתיה לרב ז"ל אמאי לא קאמר נמי קשיא ממזרת לרבי נחוניא וכמו שהקשו התוספות ז"ל ותירץ ז"ל דכיון דטעמא דקא פטר כרת היינו משום אסון אסון מעתה ע"כ כרת ומשלם לית ליה אבל לוקה ומשלם אית ליה ואם תשאל והרי אין טעם אסון אסון מפורש בהדיא בדברי רבי נחוניא ודילמא טעמיה משום דאמרינן קלב"מ בכל מיני חיובי ואפילו בכרת וכל שכן במלקות דהויא בידי אדם ובשלמא לשיטת התוספות ז"ל ניחא שהרי הכריע הענין מתוך דברי עצמו וכדכתבינן אבל לשיטת רש"י ז"ל זו דכתבינן קשיא תשובתך הא נמי רמיזא בדברי ר' נחוניא דקאמר ר"נ היה עושה את יום הכפורים כשבת לתשלומין ולמה ליה לאדכורי שבת כלל לימא בקוצר ר"נ היה פוטר ביום הכפורים אלא קא רמיז לן ג"ש דאסון אסון והיינו דקאמר יום הכפורים כשבת. ועוד דאביי גופיה קאמר לעיל דהיינו טעמיה דרבי נחוניא משום דגמר אסון אסון ולדידיה אקשי ומיהו אנן פרכינן לעיל דלשיטת רש"י ז"ל לרבה הוא דאקשינן ולא לאביי כלל אלא תירוץ קמא עיקר. הכין איכא לפרושי לשון רש"י ז"ל ומיהו כי מעיינת ביה שפיר תשכח דזאת הקושיא תירצה רש"י ז"ל במאי דכתב רש"י ז"ל קשיא אחותו. נהי נמי דמשום מלקות לא פטר ליה לפטריה משום כרת. פי' לפירושו איברא ודאי דאיכא לאקשויי נמי ממזרת מיהו לא מכרעא טובא אבל קושית אחותו מכרעא שפיר דהא קא פטר להדיא משום כרת וכן פי' הריטב"א ז"ל וז"ל אי כרבי נחוניא קשיא אחותו פי' דאפילו תימא דממזרת לא תקשי ליה דסבר לה כרבי מאיר דאמר אדם לוקה ומשלם מכל מקום תקשי ליה אחותו מיהת דהא לדידיה אין אדם חייב כרת ומשלם וכל שכן דאי לא ס"ל כר"מ דקשיא ליה ממזרת ואחותו. ע"כ:
והרא"ה כתב וז"ל אי כר' נחוניא בן הקנה קשיא אחותו אבל ממזרת לא קשיא לר' נחוניא דאפשר דרבי נחוניא לא אמר אלא בכרת ולא בחייבי מלקות וכ"ת והא רבנן דפליגי עליה דרבי נחוניא פליגי בכרת ומודו במלקות וכיון דכן כל שכן לרבי נחוניא דקא פטר בכרת דמודה במלקות הא לאו הכרחא הוא דהיינו לרבנן דחמיר להו עונש דבידי אדם בלחוד וקסברי דכל היכא דענשו בידי אדם לא שנא מיתה ולא שנא מלקות לא עבדינן ביה אלא רשעה אחת ולא חשיב להו עונש בידי שמים אבל לרבי נחוניא בן הקנה חשיב ליה כרת כמיתה ולא איתמר כרת כמיתה אלא אליבא דר' נחוניא דגמר לה מדקאמרינן כרת שלי כמיתה שלכם אי נמי אסון אסון וכיון דכן אף על גב דקאמר רבי נחוניא בן הקנה במיתה דחמורה במלקות לא אמר וכן פרש"י ז"ל. ע"כ:
הילכך למדנו מלשונו של הרא"ה ז"ל דמה שהוקשה לו לרש"י ז"ל היינו דיש הכרע לומר דרבי נחוניא ס"ל כרבנן דאינו לוקה ומשלם דמדרבנן נשמע לר' נחוניא ותירץ רש"י דאין הכרע. ומיהו אכתי לא מכרעא מילתא טובא דע"כ כרבי מאיר ס"ל דשפיר מצינן נמי דלא ס"ל כר"מ להכי לא קשיא ליה ממזרת משום דלא מכרעא אבל אחותו מכרעא שפיר דס"ל דלית ליה קנס וכדכתבינן והיינו דכתב הרב ז"ל קשיא אחותו נהי נמי דמשום מלקות וכו' ודוק. ואכתי לא יצאנו מידי חובת לשון רבינו מאיר עינינו ז"ל שהאריך ומשמע ליה דקשיא ליה טובא חדא דכי היכי דלא מכרעא מילתא כדי לאקשויי ממזרת אי ר' נחוניא בן הקנה הכי נמי לא מכרעא מילתא כדי לאקשויי אחותו דדילמא ע"כ לא פטר רבי נחוניא משום כרת אלא לגבי ממונא אבל לגבי קנסא דילמא ס"ל לר' נחוניא דאף על גב דבכרת משלם משום דחידוש הוא וכדקאמר רבא לר' מאיר במיתת ב"ד דאף על גב דכבר אמרינן לעיל דלא אמר רבא כן אלא לר"מ דילמא אף על גב דלית ליה לרבי נחוניא הכין לגבי מיתת ב"ד מיהו בכרת דילמא אית ליה הכין. ועוד הקשו המפרשים ז"ל אמאי לא מוקמינן מתני' כגון שהוא שוגג באיסור כרת שבה ואית ליה לר' נחוניא חייבי כריתות שוגגין וד"א חייבין:

ועוד קשיא ליה לרב ז"ל דאנן לא מהדרינן אלא בתר תנאי דמתרצא מתני' קצת אליבייהו ולהכי לא אמרינן אי רבנן וכו'. וכדפרישנא לעיל וכיון שכן היכי קאמר אי רבי נחוניא והא מסתמא רבי נחוניא בכלל רבנן דפליגי עליה דרבי מאיר הויא דס"ל אינו לוקה ומשלם דהא אפילו בכרת דמודו אינך רבנן דכרת ומשלם ס"ל איהו דאינו כרת ומשלם כל שכן לגבי מלקות דס"ל דאינו לוקה ומשלם וכמו שהקשה הרא"ה ז"ל וכדכתבינן. מעתה למה ליה למנקט אי ר' נחוניא וכו' כי היכי דשביק רבנן הוה ליה למשבק נמי רבי נחוניא ותירץ כל זה רש"י ז"ל דמדקאמר יום הכפורים כשבת וביום הכפורים אית ביה מלקות וכרת דאין כרת בלא לאו חוץ מפסח ומילה אלמא דמשום כרת דאית ביה הוא דמפטר אבל משום לאו ומלקות דאית ביה לא פטר ומדקתני נמי כשבת ולא קצר וקאמר היה פוטר ביום הכפורים אלמא דטעמיה משום אסון אסון וכיון דהיינו טעמיה ע"כ כי היכי דחייבי מיתות שוגגין וד"א פטור הכי נמי אית ליה בכריתות וכי היכי דלית ליה מת ומשלם אפילו בקנס הכי נמי בכרת. ואין להקשות דדילמא אית ליה לרבי נחוניא חידוש הוא וכו' ואף על גב דמקטיל משלם וכר"מ דהא כתבינן דלא אמר כן רבא אלא לר"מ בדוקא ומשום דאשכחו ליה דקאמר גנב וטבח בשבת חייב בתשלומין ארבעה וחמשה ורבנן פליגי עליה ובכלל רבנן הויא נמי דר' נחוניא ומכל מקום אכתי קשיא דדילמא להכי נקט ר' נחוניא יום הכפורים ללמדך דחייבי כריתות שוגגין פטורין ולית ליה כרת ומשלם אפילו בקנס ומיהו מנין לנו הכרח גמור דאית ליה לוקה ומשלם כר"מ עד דלא קשיא ליה אלא אחותו ולא ממזרת לכך כתב רש"י ז"ל קשיא אחותו. נהי נמי דמשום מלקות לא פטר ליה לפטריה משום כרת. פי' דבאחותו אית בה נמי ממזרת דהא אית בה מלקות וכרת ולהכי לא פירש להדיא ממזרת משום דבאחותו פריך ממה נפשך אי לית ליה לוקה ומשלם הרי קשיא אחותו בין ממלקות דידיה בין מכרת דידיה ואי אית ליה לוקה ומשלם אכתי קשיא מכרת דידה דנהי נמי דמשום מלקות דידה לא פטר ליה ליפטריה משום כרת נמצא דקושית ממזרת לא מכרעא שפיר אבל קושית אחותו מכרעא שפיר וכדכתבינן לעיל וה"ק אי כר' נחוניא ותרצה להכריח מדבריו דאית ליה לוקה ומשלם ולא תקשי לך ממזרת מכל מקום אף על גב שנודה לך זה אכתי לא תרצת מתני' דקשיא אחותו וכדכתיבנא כנ"ל. ודע דהאי דכתבינן לעיל בריש שמעתין דבגליון תוספות פירשו דכי רמינן לעיל ממתניתין דמכות אמתני' דלא קשיא ליה אמתני' דהא רבי קרא חייבי לאוין וכריתות לתשלומין אלא אמתני' דמכות קשיא ליה אמאי לוקה. והילכך קשיא לדידהו מאי פריך הכא בשמעתין אי כר' נחוניא קשיא אחותו דהא אף על גב דהיה עושה יום הכפורים כשבת שניא ההיא דאחותו דרבייה קרא ולשיטת התוספות לעיל ניחא דפירשו דאמתני' פריך ולא אמתני' דמכות וכדפרישנא לעיל. ואי הוה אמרי' דרבי נחוניא אית ליה דאינו לוקה ומשלם וכרבנן ניחא דפריך שפיר קשיא אחותו על דרך שפירש ר"י ז"ל לעיל בדיבור המתחיל אלמא קסבר עולא וכמו שכתב הגליון תוספות ז"ל עצמו שם בגמר לשונו. שוב מצאתי בקונטרס שכתבו וז"ל כתוב בגליון תוספות אי ר' נחוניא קשיא אחותו דחד ריבויא מוקי לה לחייבי לאוין פי' וגם לחייבי עלה דהשתא קיימינן אליבא דרבי נחוניא דס"ל כר' מאיר דלוקה ומשלם דאילו לרבנן דאמרי לוקה ואינו משלם היה צריך חד ריבויא לחודיה לחייבי לאוין לאשמועינן דמשלם ולא אמרינן לוקה ואינו משלם. עוד כתוב בגליון תוספות וחד ליבמה לשוק דמסתברא טפי וחייבי כריתות לא תוכל ללמוד מלאוין ומיבמה לשוק מבינייהו כדפריש לעיל דלא מצית למימר תוכיח דהא לא תפסי בה קדושין וגם לא תוכל לומר חד לנדה וחד ליבמה לשוק דשקולים הם והשני לחייבי כריתות דלא שייך לומר שקולים הם כדפי' לעיל על הגליון שבא לקיים דברי רש"י ז"ל דכיון דהגי' בה לקיים הג"ש דאסון אסון א"כ נקיים הג"ש לגמרי ויהיו כל חייבי כריתות פטורין ואז נצטרך השני ריבוים חד לעשה וחד ליבמה לשוק וגם לא תוכל ללמוד חייבי כריתות ויבמה לשוק מחד ריבוי דכיון דרבי נחוניא יליף ג"ש דאסון אסון צריך חד ריבויא בפני עצמו לכריתות הילכך מוקי חד ליבמה לשוק דמסתבר טפי. עוד כתוב בגליון תוספות או כפירוש רשב"א לעיל בדיבור הכל מודים בבא על הנדה נוקי חד קרא לחייבי כריתות. וקשה מי הביאנו עד חייבי כריתות נוקי חד לחייבי לאוין וחד ליבמה לשוק. ויש לומר שדעת הגי' שאם סובר ר' נחוניא כר' יצחק דחייבי כריתות אין בהם מלקות אם כן שוים הם חייבי כריתות בלא מלקות ויבמה לשוק יש בה מלקות ואין בה כרת אי נמי נוקי חד קרא לחייבי כריתות אי נמי חייבי מיתות הכל נמי כמו שפירש רשב"א. עכ"ל הקונטרס ולא זכיתי למצוא אלו הגליונות ולכן לא ידעתי מה להשיב על הקונטרס והם לפני כדברי הספר החתום ומכל מקום משמע דהגליונות אזלי לשיטתייהו לתרץ מאי דאקשינן וזכיתי להבין דבריהם. ודע דכתבינן לעיל בדיבור הכל מודים דמהר"ם מצא תוספתא בפרק אלו נערות ר' נחוניא אומר הבא על אחותו ועל אחות אביו וכו' אין לה קנס וכן היה עושה יוה"כ כשבת. ע"כ. ולפי זה פריך שפיר הכא קשיא אחותו אפילו לשיטת הגליונות. ולמאי דאקשינן לעיל בשם המפרשים ז"ל דלוקמה מתני' בשוגג וכר' נחוניא וכו' כתב הרמב"ן ז"ל וז"ל אי כר' נחוניא בן הקנה קשיא אחותו איכא למידק ולוקמה כגון שהוא שוגג באיסור כרת שבה דכיון דליכא כרת חייב וכ"ת לר' נחוניא חייבי כריתות שוגגין וד"א פטור הא ליתא דתניא בפרק כל שעה האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש במזיד פטור מן התשלומין ומדמי עצים ואוקימנא כרבי יוסי הגלילי דאמר חמץ מותר בהנאה וכר' נחוניא בן הקנה אלמא בשוגג חייבי ממון כחייבי כריתות ואיכא למימר דכיון דקתני מתני' אף על פי שיש בהם כרת אין בהם מיתת ב"ד משמע דלאפוקי מדר' נחוניא בן הקנה אזלא ואף על פי שבכרת קאמר דמשלם ע"כ. ועוד האריך בספר המלחמות:
וז"ל הרא"ה ז"ל ואיכא דקשיא ליה ולוקמה כרבי נחוניא וכגון שבא עליה בשוגג דר' נחוניא לא אמר אלא היכא דאיתיה לכרת וליתא דהא ודאי אליבא דר"ל דקסבר חייבי מלקות שוגגין פטור לא סגיא דלא קאמר אליבא דרבי נחוניא נמי דחייבי כריתות שוגגין פטור דהא טעמיה דר"ל מדאיתקוש חייבי מלקיות לחייבי מיתות הילכך אליבא דרבי נחוניא נמי הא איתקוש חייבי כריתות לחייבי מיתות וכיון דכן היינו נמי דקאמר בשלמא אי סבר לה כרבי יוחנן מתרץ לה כר' יוחנן כלומר דמוקים לה בין כרבנן דאלו הן הלוקין הבא על אחותו בין כרבי יצחק או כרבי נחוניא אלא אי סבר לה כר"ל כמאן מתרץ ליה דלר"ל ליכא לאוקמה כחד הילכך קושיא מעיקרא ליתא אבל הרב אדוני זקני רבינו זרחיה הלוי ז"ל בעל המאור פי' דאליבא דרבי נחוניא בין לרבי יוחנן בין לר"ל חייבי כריתות שוגגין פטור ואף על גב דפליג ר' יוחנן בחייבי מלקות שוגגין אף על גב דאיתקוש לחייבי מיתה שאני מלקות דמילתא אחריתי היא וקסבר ר' יוחנן דאף על גב דאיתקיש לחייבי מיתה לא פטרינן ממון אלא חייבי מיתה דאינהו גופייהו איתקוש למכה בהמה והיקישא דמלקות ומיתה אתיא למלתא אחריתי כדדרשינן לה התם במסכת מכות אבל כרת אליבא דרבי נחוניא כיון דאתרבי לאו מילתא אחריתי היא אלא היא היא והיא כרת והיא מיתת ב"ד ולא שני ליה בין מיתה של ב"ד של מטה למיתה של ב"ד של מעלה דדא ודא אחת היא וכיון דכן כיון דאיתקוש חייבי מיתות ב"ד למכה בהמה הוה ליה נמי כמאן דאיתקוש חייבי כריתות גופייהו כדאמרן דדא ודא אחת היא. ויש מקשים לדבריו מההיא דאמרינן בפסחים האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש במזיד פטור מן התשלומין ומדמי עצים ואתינן למפשט מינה דבעלמא תשלומי תרומה לפי מדה משלם דאי ס"ד לפי דמים א"כ הכא בשוגג היכי משלם חמץ בפסח בר דמים הוא ומוקמינן לה כרבי יוסי הגלילי דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה ומקשינן אי רבי יוסי הגלילי אימא סיפא במזיד פטור מן התשלומין וכו' ואי רבי יוסי הגלילי אמאי פטור ואמרינן סבר לה כרבי נחוניא ואפ"ה קאמר בשוגג משלם קרן וחומש אלמא חייבי מיתות שוגגין לרבי נחוניא חייב ומכל מקום אפילו לפי דבריהם ההיא לא אפשר דאתיא לכ"ע אלא כרבי יוחנן דהכא דאילו לר"ל כיון דקסבר חייבי מלקות שוגגין פטורין מדאיתקוש אליבא דרבי נחוניא נמי לפום טעמיה לא סגיא ולא קסבר דחייבי כריתות שוגגין חייבין מיהו ליתא להאי קושיא דהא כבר פרקה רבינו ז"ל התם דשאני ההיא שהרי בפירוש ריבתה תורה הקדש לתשלומין דאי לא תימא הכי א"כ לרבי נחוניא לא משכחת לה נהנה מן ההקדש דמשלם חומש ואשם דהא איכא מיתה אלא דרחמנא רבייה וכיון דאתרבי לענין הקדש אף על גב דאיכא חיוב כרת בלאו טעמא דהקדש כיון דאתרבי אתרבי. וכ"ת הניחא לאביי דגמר אסון אסון וקסבר דרבי נחוניא אפילו במיתה בידי שמים קאמר וכיון דכן ודאי לא סגיא בדלא קאמרינן דרחמנא הוא דרבייה אבל לרבא דקסבר דוקא כרת אבל מיתה לא דלא אמר רחמנא אלא כרת שלי כמיתה שלכם א"כ אי משום הקדש ליכא ריבוייא דהא בעלמא אוכל תרומה מדינא הוא חייב דבמיתה בידי שמים אית לן אדם מת ומשלם וכיון דכן בהא דאיכא כרת דחמץ אפילו בשוגג ליפטר דהא אמרת דלר' נחוניא אין אדם מת ומשלם אפילו בשוגג אי משום הא לא אריא דהתם אביי נמי הוא דקאמר לה דלפי דמים משלם ולפום ההוא טעמא נמי הוא דבעינן לאוקמה כרבי נחוניא ותו דבלאו הכי נמי לא איכפת לן אפילו אתיא ההיא דהתם כאביי דליכא למרמא מינה אמאי לא אמרינן התם ולרבא מאי איכא למימר דהא אוקמינן לה התם כתנאי תדע דהכי איתא מדנקט התם תרומת חמץ דאילו לרבי נחוניא חייבי כריתות שוגגין חייבין אמאי נקט לה בתרומה ליתני בחמץ בפסח אף על גב דלאו תרומה דהא אוקימנא כרבי יוסי הגלילי דקסבר חמץ בפסח מותר בהנאה הלכך בשוגג משלם קרן וחומש דהא קי"ל דחייבי כריתות שוגגין חייבין במזיד פטור דאין אדם חייב כרת ומשלם כרבי נחוניא אלא ודאי כדפרי' דאי בחמץ בעלמא בין בשוגג בין במזיד פטור דחייבי כריתות כחייבי מיתות ב"ד דקי"ל לכ"ע דבין שוגג בין מזיד פטור אליבא דרבי נחוניא והיינו דתנן לה בתרומה דהשתא בשוגג דינא הוא דלחייבי לפי שנתרבתה לתשלומין אבל במזיד מדין תשלומי תרומה לא מחויב שלא ריבתה תורה תשלומי תרומה אלא בשוגג ואי משום דחמץ בפסח בר דמים הוא כיון דאיכא כרת אין אדם חייב כרת ומשלם וזה נכון וברור. ואיכא נמי דאמר דודאי מתני' לא מתוקמא בשוגג בכרת ממאי דקתני אע"פ שאין בה כרת ולא קתני שיש בהן כרת אלמא דאפילו איתיה לכרת איירינן. עכ"ל הרא"ה ז"ל וכהאי תירוצא בתרא תירץ נמי הריטב"א ז"ל דלישנא דמתניתין דקתני ואע"פ שאין בה כרת משמע אע"פ שנכרת כלומר שהזיד בכרת שבהן משלם ולאפוקי מדרבי נחוניא ע"כ. והרא"ש ז"ל תירץ וז"ל ויש לומר וכיון דקתני מתני' אף על פי שיש בהן כרת אין בהן מיתת ב"ד משמע דלאפוקי מדרבי נחוניא קאתי אע"פ שבכרת קאמר דמשלמי ואין לומר כולה ר' נחוניא ובשוגג בכרת חייבי כריתות שוגגין חייבין חייבי מיתות שוגגין פטורין דא"כ נפלוג בחייבי כריתות גופה בין שגג בין לא שגג ע"כ. והכי משמע מלשון הרמב"ן ז"ל ולא כמו שתירץ הרא"ה ז"ל בלישנא בתרא:

וז"ל הריטב"א ז"ל הא דאמרינן דקשיא אחותו אתיא שפיר לההיא לישנא דכתיבנא לעיל דלרבי נחוניא אפילו חייבי כריתות שוגגין וד"א פטור דאילו לאידך פירושא מאי קשיא ליה לוקמה למתני' בשלא אתרו בו כדאוקמי רבי יוחנן ובשוגג מודה רבי נחוניא דהוא חייב ממון ויש לפרש דהיינו מאי דאמרינן בסמוך הניחא אי סבירא ליה כרבי יוחנן מתרץ לה כרבי יוחנן וכו'. דההיא אהא נמי קאי דאי מוקים לה כרבי יוחנן אתיא שפיר בין לרבי נחוניא בין לרבי יצחק אלא אי סבירא ליה כר"ל היכי מתרץ לה ופרקינן דע"כ כרבי יוחנן ס"ל. עד כאן:
וז"ל שיטה ישנה אי כרבי נחוניא קשיא אחותו דאפי' בדלא אתרו ביה אינו משלם דכרת אינו צריך התראה ועוד דלר' נחוניא כרת כמיתה וחייבי מיתות שוגגין פטור מתשלומין. ע"כ:
אי כר' יצחק קשיא ממזרת הא כתיבנא לעיל דקשיא להו לרב (וא"ת) ודילמא רבי יצח' ס"ל כרבי מאיר דלוקה ומשלם ולא תקשי ממזרת ורש"י ז"ל תירץ זה שכתב ז"ל וז"ל ואי כרבי יצחק. תוקמה דאמר במס' מכות אין חייבי כריתות בכלל מלקות ארבעים ולית ליה האי דאלו הן הלוקין הבא על אחותו ומ"ה חייב לשלומי. קשיא ממזרת. דהכל מודים שהיא למלקות וקתני דאית ליה קנס. ע"כ. פי' לפי' כי מוקמת לה כרבי יצחק ע"כ בעית למימר דאית ליה דאינו לוקה ומשלם דהא קאמר מ"ה משלם קנס באחותו משום דלית ליה דאלו הן הלוקין הא אילו הוה לקי עלה הוה מודי דלא ישלם קנס מעתה קשיא ממזרת דהכל מודים שהוא במלקות וקתני דאית לה קנס ואין להקשות דדילמא באחותו דוקא הוא דהוה אמינא דאילו הוה לקי עלה הוי מפטר משום דאית בה תרתי מלקות וכרת אבל ממזרת דאין בה אלא מלקות לחוד לעולם איכא למימר שפיר דמשלם אף ע"ג דלקי. דאין לחלק בכך דהא לא אקשינן לר"מ מאחותו אלא מבתו אלמא כיון דאית ליה לוקה ומשלם ה"ה דס"ל הכין באחותו אף על גב דאיכא כרת בהדה ולהכי לא אקשינן עליה מאחותו ודוקא לר' נחוניא אקשינן אחותו דאית ליה משום דמכרת שבו בלחוד מפטר אבל מאן דלית ליה הכין אלא דצד כרת בלחוד לא פטר וצד מלקות בלחוד נמי לא פטר ה"ה נמי כי איתנהו תרווייהו בהדי הדדי לא פטרי כנ"ל. וזה ברור ולא ידעתי במה נתחבטו הראשונים ז"ל. ועוד הקשו המפרשים ז"ל דלוקמה בממזר שבא על הממזרת דהכי אוקמה בירושלמי ותירץ הרמב"ן ז"ל דשתי תשובות בדבר חדא דאלו נערות פסולות קתני ואי בממזר שבא על הממזרת פשיטא דהא ישראלית שלמה היא וכשרה לו וקרינא ביה ולו תהיה לאשה ועוד דקתני כותית ודומיא דרישא קתני ואי כותי הבא על הכותית למה ליה למתנא דינייהו דכותיים דאית להו דינא גבי הדדי ואף על גב דאוקמוה בירושלמי הכי לא אתיא כס' דגמ' דילן. ע"כ:
והרשב"א ז"ל תירץ כתירוצא קמא וכבר הארכנו בזה לעיל בסלע המחלוקת אשר להרמ"ה ז"ל וחכמי לוניל ז"ל. כתוב בשיטה ישנה אי כרבי יצחק קשיא ממזרת ולרבי יוחנן נימא לרבי יצחק ממזרת היכא דלא אתרו ביה משלם ואחותו אפילו בדאתרו ביה כיון דליכא מלקות. ע"כ:
וכתב בקונטרס כתוב בגליון אי כרי"צ קשיא ממזרת דלדידיה מוקמי' חד לחייבי עשה וחד לחייבי כריתות קשה נימא חד לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין וגם יבמה לשוק בכלל דצריך לרבות חייבי לאוין בפני עצמן דרבי יצחק סבירא ליה כרבנן דלוקה ואינו משלם א"כ חייבי כריתות מבחוץ והיה לו לספר לומר אי רבי יצחק קשיא אחותו וכ"ת שהגליון פי' לפי' הספר שמקשה קשיא ממזרת א"כ קשה על הספר ויאמר קשיא אחותו כדפי' ויש לומר דלרבי יצחק מסתבר טפי לאוקמי ריבויא לחייבי כריתות שאין בהן מלקות יותר מלחייבי לאוין דאף ע"ג דתפסי בהו קדושין מכל מקום יש בהם מלקות מה שאין כן חייבי כריתות. ע"כ:
עוד כתוב בקונטריסין וז"ל עוד כתוב בגליון תוספות אלא אי סבר כר"ל דחייבי מלקיות פטורין א"כ איצטריך תרי ריבויי חד לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין פי' וישארו בחוץ חייבי כריתות. וקשה נימא דאיצטריך חד לחייבי לאוין אליבא דר"ע דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין ואתו חייבי לאוין וחייבי כריתות מחד ריבויא וחד לחייבי עשה ויהיה מיושב רבה אפי' אי סבר כר"ל ויש לומר דלפי' ר"ת דלעיל דפי' דחייבי כריתות חמירי יותר מלאוין גרידי א"כ לא ילפינן תרווייהו מחד ריבויא וקשה על תירוץ זה בשלמא לעיל דקאי על הצד השוה שפי' דעל מה הצד פרכינן כל דהו אבל לענין למילף מריבויא ילפינן כולהו בין חמורים בין קלים. אעפ"י שקשה על התירוץ זה קושיא זו אעפ"כ מורי הרב סומך על תירוץ זה כי רבו תירץ תירוץ אחר ולא נתיישב אצלו כלל. ע"כ:
ולפי שלא נמצאו בידי הגליונות עצמן לא הבנתי דברי הקונטריסין כדי לפרשם או להשיב עליהם ואל תשכח מה שכתוב בגליון תוס' בריש שמעתין דרומיין אינו עלה דמתני' דהא רבי קרא חייבי לאוין וחייבי כריתות אלא אמתני' דמכות קא רמי וכדכתבינן בסמוך ובזה ודאי איכא לאקשויי טובא בשמעתין וכדכתבינן לעיל והכא נמי איכא לאקשויי מאי קשיא ליה ממזרת דילמא שניא היא דרביי' קרא ואפילו לר' יצחק ובזה תבין קצת מה שכתבו בקונטריסין לפי קוצר דעתי. הקשו בתוספות אמאי לא קאמר נמי אי כרבנן ותירצו דלא הוצרך לומר כן דלדידהו קשיא ממזרת ואחותו והא כתיבנא לעיל דלפי מה שפי' רש"י ז"ל גבי הא דקאמר מתני' כמאן מוקים לה אין כאן קושיא מעיקרא כלל דאנן קא מהדרנא בתר תנאי דמתרצי בהו קצת רומיין דאתינן עלה ואי לרבנן לא מתרצה כלל וכדכתיבנא לעיל אבל מלשון התוס' משמע דכי קאמר מתני' כמאן מוקים לה קא מהד' לאשכוחי איזה תנא דתיתי מתני' כוותיה ולאו עלה דרומיין קאי וכדפרישית לשיטת רש"י ז"ל לעיל ולהכי קשיא להו אמאי לא קאמר נמי כרבנן והקשו עוד בתוספות אמאי לא קאמר נמי אי כר' עקיבא דלדידיה סבר עדים זוממים קנסא יליף שפיר ממונא ש"ר ולוקה ומשלם אית ליה מת ומשלם לית ליה דאע"ג דמצינן לדחויי דאית ליה לוקה ואינו משלם מכל מקום הוה ליה למנקט אי כר"ע ולדחויי כדדחי אינך וי"ל דבשלמא אינך הרי מבוררת סברתם דלר"מ ניחא כולה מתני' דהא בהדיא קאמר לוקה ומשלם אלא דקשיא בתו ורבי נחוניא נמי בהדיא סבירא ליה כר"מ וכדברירנא לעיל אלא דקשיא אחותו ורבי יצחק בהדיא קאמר דאין מלקות בחייבי כריתות אלא דקשיא ממזרת אבל לר"ע לא מצינו לו שדבר בענין תשלומין ומלקות כלל ואנן שפיר מצינן למימר דסבר כרבנן דלוקה ואינו משלם ולשיטת רש"י ז"ל ניחא טפי דמעיקרא כי רמי תלמודא וקאמר וקי"ל דאינו לוקה ומשלם אתא לחדותי לן דר"ע נמי אע"ג דאית ליה עדים זוממים קנסא לענין לוקה ומשלם הכי נמי ס"ל כרבנן דאינו לוקה ומשלם וכמו שפי' התוספות לעיל בדיבור המתחיל דאין לוקה ומשלם והלכך כיון דאנן מהדרינן בתר תנאי דמתרצין בהן מאי דקאמר לעיל וקי"ל וכו' וכדפרשי' לעיל לשיטת רש"י ז"ל להכי לא נקט לר"ע כלל כנ"ל:
ודע דסברא דנקט רב פפא כהני תנאי הוא דכתנא בתרא מיתרצא מאי דקשיא ליה בתנא דלקמיה דלר"מ קשיא בתו ולר' נחוניא ניחא בתו וקשיא אחותו ולר' יצחק ניחא אחותו וקשיא ממזרת וכיון שכן כי קשיא להו לתוספות דאמאי לא קאמר אי כרבנן היינו דנתחיל בהו אי כרבנן קשיא ממזרת ואחותו אי כר"מ ניחא ממזרת ואחותו וקשיא בתו אי כר' נחוניא אע"ג דניחא ממזרת ובתו קשיא אחותו אי כרבי יצחק אע"ג דניחא אחותו ובתו קשיא ממזרת ותירצו בתוספות דלא הוצרך למנקטינהו אלא דלא נקט אלא תנא דניחא מאי דקשיא ליה לאידך והני קשיא להם ממזרת ואחותו וכבר דחה לדרבי נחוניא ולדרבי יצחק בחדא מנייהו כ"ש לרבנן דקשיא להו תרווייהו כנ"ל:
הניחא אי סבר לה כרבי יוחנן וא"ת היכי מצי סבר כרבי יוחנן והא רבי יוחנן מוקי מתני' בדלא אתרו ביה הא אתרו ביה פטור אע"ג דהויא קנסא הא קמן דאפילו במלקות לא סבירא ליה האי טעמא דחידוש ומוקי נמי ההיא דגנב וטבח בשבת בטובח ע"י אחר וכדקאמרי כל חבורתא משמיה דרבי יוחנן ורבה עלה קאי ואמר בטובח ע"י עצמו ולמאי דפי' רש"י ז"ל דרבה גופיה ס"ל כר"מ דגבי קנסא אע"ג דמקטיל משלם קשיא טפי דכיון שכן כל שכן דסבירא ליה דלגבי מלקות ילקה וישלם קנסא ואע"ג דאתו ביה מעתה היכי מצי סבר כרבי יוחנן לאוקמה מתניתין דמיירי לענין קנסא כדאוקים לה רבי יוחנן וי"ל דלכך כתב רש"י ז"ל הניחא אי סבר. רבא כרבי יוחנן כשלא אתרו בו דמשלם דחייבי מלקיות שוגגין וד"א חייבים. איהו נמי. מוקים למתני' בשלא התרו בו כר' יוחנן. פי' לפי' איברא דאי אפשר שיסבור רבי מאיר כרבי יוחנן דהא אית ליה לוקה ומשלם מ"מ רבה דס"ל כותיה בקנסא ואע"ג דמקטיל משלם לגבי ממונא מצי סבר כרבי יוחנן דכשלא התרו בו דמשלם דחייבי מלקיות שוגגים וד"א חייב דאף על גב דלגבי קנסא לא שני ליה בין שוגג למזיד דלעולם חייב מכל מקום לגבי ממונא ס"ל דחייבי מלקיות שוגגין וד"א חייב וכרבי יוחנן וכיון דאית ליה האי חילוקא לגבי ממונא מצי לאוקמה מתני' בהכין אע"ג דלא הוי כסברתיה וכהלכתיה דאיהו ס"ל כר' מאיר לענין קנסא דאע"ג דמקטיל משלם וכדפי' רש"י ז"ל לעיל ומוקי מתני' דמיירי לענין קנסא בשלא התרו בו והיינו דוחקיה דהניחא ועוד דחיקא טובא דבשלמא רבי יוחנן דמוקי מתני' כר"מ ואפי' כרבנן ובדלא התרו ביה אינו דוחק דמוקי מתני' דסתם בדלא התרו ביה אבל רבא דלא מצי לאוקמי מתני' כר"מ כלל דהא קשיא בתו אלא כרבנן בדוקא ובדלא התרו ביה הא ודאי דחיקא טובא דמתני' כייל וסתים ואיהו מוקי לה בדוקא בדלא התרו ביה דכיון דע"כ לא אתיא מתניתין אלא כרבנן אמאי סתים כולי האי דבשלמא לרבי יוחנן כיון דמתני' אתיא נמי כר"מ להכי סתים אבל לרבא קשיא והיינו נמי דוחקיה דהניחא ועוד דחיקא טובא דלגבי קנסא יסבור דאע"ג דמקטיל משלם ולגבי ממונא יפטור אפילו בשוגג של מלקות וזה דוחק דשני בינייהו כולי האי משום דמשפט הקנס הויא חידוש:
אלא כי סבר לה כר"ל פי' בממון ומלקות בדוקא דלגבי קנסא לא מצי סבר כותיה דהא ר"ל מוקי לה בטובח על ידי אחר ואין לחדש סברא אחרת בדברי רבה לומר דלר' מאיר לגבי קנסא אע"ג דמקטיל נמי משלם ורבנן פליגי עליה בענין מיתה ומודו במלקות דכיון דהויא קנסא אע"ג דלקי משלם ופליגי עליה דרבי מאיר לגבי ממונא דבשוגג נמי מיפטר והלכך אף ע"ג דס"ל לרבא כר"ל בממון ומלקות דאפי' לא התרו בו פטור מ"מ ס"ל דאפילו לרבנן לגבי קנסא אע"ג דלקי משלם ותיתוקם מתני' שפיר כותיה דרבנן ומעתה תקשי לה דמאי קאמר אלא כי סבר לה כר"ל היכי מתרץ לה הא מצי לתרוצי שפיר וכדכתיבנא. הא ודאי ליכא לאקשויי כלל חדא דכיון דרבה אתי עליה דאינך אוקמתי דעולא ור' יוחנן ור"ל ומוקי הברייתא בטובח על ידי עצמו משמע דאינו מחדש אוקמתא אחרת במתני' אלא כחד מהני אוקמתי המוזכרין לעיל מיניה והלכך קשיא ליה היכי מתרץ לה לא כרבי יוחנן ולא כעולא ולא כר"ל והיינו דלא קאמר אלא אי סבר כר"ל קשיא משום דלא קשיא דהא אפשר דס"ל לרבא סברא אחרינא בדרבנן ומוקי מתניתין בהכי וכדכתיבנא ועוד דדוחק לומר כן דממה נפשך אי ס"ל דמשפטי הקנס חידוש הוא הלכך במיתה נמי הוה לן למימר הכי דאע"ג דמקטיל משלם ואי לא סבירא ליה האי טעמא דחידוש אפילו במלקות נמי לית לן לאפלוגי בינייהו כלל ואפי' לא התרו בו נמי פטור ואפילו בקנס כנ"ל.וכן פרש"י ז"ל דוק ותשכח ואכתי איכא לאקשויי דדילמא סבירא ליה כעולא ותירץ רש"י ז"ל דאי פליג אדרבי יוחנן כל שכן דפליג אדעולא וכבר כתבתי לעיל דאזיל הרב ז"ל לשיטתיה דפירש לעיל דעולא בכל מקום דאיכא ממון ומלקות קאמר דממונא משלם מלקא לא לקי והתוספות לא פירשו כן וכדכתיבנא לעיל ושוב מצאתי להרא"ה ז"ל שכתב וז"ל הא דאמרינן ע"כ כרבי יוחנן ס"ל קשיא ליה לרבינו נר"ו ולימא אפילו כר"ל ואע"ג דאית ליה כר"ל דחייבי מלקיות שוגגין וד"א פטור הני מילי דהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה ובהדי דמחייה קרע שיראין דיליה דחייב מלקות וממון תרווייהו לאו מחד מילתא קא אתו אבל בהא דחיוב מלקות וממון מחד מלתא הא סבר לה כעולא דאמר כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מלקא לא לקי דומיא דהא אמר ר"ל נמי לעיל בחובל בחבירו הכאה שיש בה שוה פרוטה דממונא משלם מלקא לא לקי וניחא ליה דלא אמרינן השתא כמאן מתרץ לה אלא מדרבי יוחנן ור"ל ולא ניחא לן לאוקמה כעולא א"נ אפשר דקא משמע ליה דעולא ור"ל ודאי פליגי וחדא מפקא מאידך דעולא קסבר בכל דוכתא כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מלקא לא לקי אפילו הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה ובהדי דמחייה קרע שיראין דיליה ואפילו בחייבי מלקיות מזידין ור"ל סבר בכל דוכתא פטור דחייבי מיתות וחייבי מלקיות שוין לגמרי וכל היכא דאיכא מלקות פטור מממון ואפילו בשוגג לבר מחובל בחברו דוקא דריבתה בו תורה אבל בעלמא אפילו כגון חובל בחברו כלומר דמחייב מלקות וממון משום חדא מילתא כל היכא דאיכא מלקות פטור ע"כ. וזכיתי לדעתו בס"ד:

אמר ליה רב מתנא לאביי לר"ל דאמר בפי' ריבתה תורה חייבי מלקיות וכו'. הא כתיבנא לעיל דחכמי לוניל פירשו דכי בעי מאן האי תנא דפליג עליה דר' נחוניא וכו' דעלה דמתני' קאי וכאילו קאמר מאן תנא דמתני' דהא מתני' הוא ניהו פליג עליה דרבי נחוניא וקשיא עלייהו טובא חדא דמאי שני מלישניה דלעיל דקאמר מאן תנא דפליג ולא קאמר מתני' כמאן מוקים לה כדלעיל. ועוד דהא ר"ל גופיה הוא אוקמה מתניתין לעיל כרבי מאיר והלכך מאי פריך ועוד דהיכי מצי לאוקמה כר' יצחק והא קשיא ממזרת וכדאקשינן לעיל ואפי' הוה אתיא שפיר כותיה דרבי יצחק למה לדחוק ולמימר דמתניתין פליגא אמתניתין דמכות כיון דמצינן לאוקמה כרבי מאיר ולא פליגי מתניתין אהדדי וכדאוקי לה ר"ל גופיה לעיל. והרמ"ה ז"ל פירש דלאו אמתניתין דאלו נערות קאי אלא אמימריה דרבי נחוניא גופיה דאיירינן ביה בפירקין קאי דקתני ר' נחוניא היה עושה את יום הכפורים וכו' דאלמא משמע דאיכא תנא דפליג עליה ואמר רב חסדא הכל מודים בבא על הנדה וכו' ולאפוקי מדרבי נחוניא ואמר רב חסדא מודה רבי נחוניא בגונב חלבו של חבירו וכו' למאן מודה לאו לאידך תנא דפליג עליה וקשיא ליה מאן תנא דפליג עליה וקא מחייב דנהי נמי דליכא למפטרינהו מדינא דאין מת ומשלם דאי לא סבירא ליה דכרת שלי כמיתה שלכם אלא למפטרינהו מדינא דאין לוקה ומשלם דהא חייבי כריתות בני מלקות נינהו ואין לוקה ומשלם ולשיטתו ודאי ניחא כל מאי דאקשינן וכמו שכתב ז"ל איהו גופיה וכדכתיבנא לעיל והתו' ז"ל נמי אזלי בשיטת הרמ"ה ז"ל ומיהו אכתי קשיא להו דמאי בעי הא אשכחן לר"ל בהדיא דפליג רבי מאיר ארבי נחוניא דהא מוקים מתני' כרבי מאיר ומתני' הא קתני בהדיא דיש קנס בחייבי כריתות ותירצו בתוס' דידע שפיר דרבי מאיר פליג עליה ומיהו קשיא ליה דרבנן לא מצינן למימר דפליגי עליה ואי ר' נחוניא לא אתא אלא לאפלוגי אדרבי מאיר הוה ליה לאורויי בדינא דמלקות ולמימר דאינו לוקה ומשלם ובהכי מפטרי נמי כולהו חייבי כריתות דאין כרת בלא לאו דכיון דבר פלוגתיה היינו רבי מאיר משמע דכי היכי דפליג עליה בכרת פליג נמי במלקות דאין לומר דפליג עליה בכרת ולא במלקות דהא עיקר מאי דשמעינן ליה לרבי מאיר היינו דלוקה ומשלם וכגון דפליג בהדיא אית לן למימר דלגבי מלקות פליגי וסבירא ליה דאינו לוקה ומשלם כיון דהוא ניהו בר פלוגתיה לחודיה ומעתה קשיא דהוה ליה לאפלוגי עליה לגבי מלקות וממילא נפטרו כל חייבי כריתות דאין כרת בלא מלקות ולמה ליה למימר היה עושה את יום הכפורים וכו' ואי לא אתא לאפלוגי אלא אדרבי יצחק לא הוה ליה למימר נמי אלא דיש מלקות דחייבי כריתות ולהכי נפטר בתשלומין דהא אית ליה אינו לוקה ומשלם ומסתמא לא פליג רבי נחוניא אבר פלוגתיה אלא במאי דאיירי ביה בהדיא הלכך אית לן למימר דאיהו נמי סבירא ליה כר' יצחק בר פלוגתיה דאינו לוקה ומשלם ומיהו אי אתא לאפלוגי עלייהו דרבנן ניחא דנקט הכין דהא פליג עלייהו דרבנן בתרתי חדא דלדידהו אינו לוקה ומשלם ואית להו דכרת ומשלם ולדידיה איפכא דמשום כרת נפטר ולא משום מלקות ולהכי נקט יום הכפורים כשבת דוקא יום הכפורים ולא שאר מלקיות ומשני או כרבי מאיר או כרבי יצחק פי' משום הכי נקט בהאי לישנא משום דאתא לאפלוגי עלה דרבי מאיר ועלה דר' יצחק פי' איברא דאם אנו אומרים דבר פלוגתיה דרבי נחוניא הוא ניהו רבי מאיר בלחודיה או רבי יצחק לחודיה דעל כרחך יש לנו לומר דפליג בהדיא במאי דאיירי ביה בר פלוגתיה להדיא דהיינו אי בר פלוגתא ר' מאיר צריך להעמיד פלוגתייהו לענין מלקות דאיירי ביה ר' מאיר להדיא ולא בכרת בדוקא דלא איירי ביה רבי מאיר בהדיא וכן אי רבי יצחק צריך להעמיד פלוגתייהו לענין מלקות אם איתא חייבי כריתות אי לא ומיהו לענין לוקה ומשלם דלא איירי ביה רבי יצחק אית לן למימר דלא פליגי ומעתה קשיא הא דכתבינן ומיהו אם נפרש דפליג אתרוייהו איכא למימר דסבר כותיה בחדא ופליג עליה בחדא אכל חד וחד דהא רבי מאיר פליג במאי דאית ליה כרת ומשלם אבל בלוקה ומשלם מודה ואדרבי יצחק פליג במאי דאית ליה דאין מלקות בחייבי כריתות אבל במאי דאית ליה דאינו לוקה ומשלם מודה ומשום הכי נקט יום הכפורים כשבת. ואם תשאל ולמה לן למימר דפליג אתרוייהו דלמא לא פליג אלא אדרבי יצחק דלרבי יצחק אין מלקות בחייבי כריתות ומשום כריתות לחודייהו לא מיפטר ולר' נחוניא משום כריתות לחודייהו מפטר. תשובתך דאם כן הדרא קושין לדוכתיה דהכי נמי רבי יצחק לא איירי לפטור תשלומין כלל והיכי נימא דבר פלוגתיה היינו רבי יצחק ופליג עליה במאי דלא איירי ומודי במאי דאיירי ביה. עוד יש לפרש דמאן דפריך היינו דקשיתיה דהיכי נימא דפליגי במאי דלא איירי ביה בר פלוגתיה ומודה במאי דאיירי בר פלוגתיה להדיא ומשני דשפיר מצינן למימר הכין דשמעיה רבי נחוניא לרבי מאיר דקאמר להדיא דכרת ומשלם ופליג עליה אי נמי שמעיה לרבי יצחק דקאמר להדיא דכרת לחודיה לא מפטר ופליג עליה דאפילו כרת לחודיה מפטר ואתי שפיר לישנא דקאמר או ר"מ או רבי יצחק דמשמע דכל חד וחד הוי באפי נפשיה ומיהו קשיא דלא משני דוחקיה דמאן דפריך כלל ולמאי דפרישנא לעיל ניחא וכדי לתרץ קושיא זו הארכתי לבאר כל זה דקשיא לי על לשון התוס' דאם כן מאי משני הרי סוף סוף קא משני דהיינו רבי מאיר ועוד למה ליה לשנויי או כרבי יצחק במאי דמשני או ר' מאיר סגי ובמאי דכתיבנא ניחא כנ"ל. או יש לפרש דהכי מתרצי התוס' דידע שפיר דר"מ פליג עליה אלא דקשיא ליה דרבנן לא מצינן למימר דפליגי עליה ומדקתני רבי נחוניא היה עושה את יום הכפורים וכו' משמע דהוא לבדו פוטר ביום הכפורים והא רבנן פטרי נמי ואי משום דרבנן פטרי בלא השואת יום הכפורים לשבת ואיהו לבדו לא פטר אלא משום דהיה עושה יום הכפורים כשבת אכתי קשיא מאי נפקא מינה כיון דמכל מקום פטור ולרבי יוחנן ניחא שפיר דפליגי רבנן עליה ואע"ג דאי סבירא להו דחייבי כריתות שוגגין חייבין אפילו לרבי יוחנן תקשי דאי בדלא אתרו ביה אפילו לרבי נחוניא אמאי לא מחייב הא תרצה הריטב"א ז"ל וכדבעינן למכתב קמן בס"ד ומ"מ לר"ל קשיא כיון דרבנן לא מצינן למימר דפליגי עליה ומשני או ר"מ או רבי יצחק וכיון דמצינו תרי תנאי דפליגי עליה מעתה לא תקשי לישנא דהיה עושה דנקט כנ"ל שיטת התוס' ז"ל דמשמע לי דאזלי בשיטת הרמ"ה ז"ל וניחא לשיטה זו דיוק אחר דאיכא למידק למה ליה למימר ור"ל דאמר בפי' ריבתה תורה כו' אמאי נקט טעמיה דר"ל ושביק עיקר לישניה דהוה ליה למימר לר"ל דאמר חייבי מלקיות שוגגין וד"א פטור ולשיטה זו ניחא דקשיא ליה כיון דלא קאי אמתניתין אלא אמימריה דרבי נחוניא גופא קאי וכמו שפי' הרמ"ה ז"ל מאי בעי הרי מצינו אפילו לר"ל דפליג אעיקר ברייתא דתנא דבי חזקיה וס"ל דחייבי מלקיות שוגגין חייבין ואפי' חייבי מיתות שוגגין וכמו שכתבו התוספות ז"ל לעיל בברייתא דתנא דבי חזקיה מההיא דריש הנחנקין דאמרינן הא ניחא למאן דאית ליה היקשא וכו'. ויש לומר דלהכי קאמר לר"ל דאמר בפי' ריבתה תורה וכו' הלכך אידך תנא דפליג הוה ליה כמאן דליתיה וכמו שכתבו התוספות לעיל דפריך תלמודא ומי איכא מאן דלית ליה תנא דבי חזקיה אע"ג דאיכא תנא דפליג והכא נמי דכותיה פריך כיון דקאמר בפי' ריבתה תורה אית לן לאשכוחי תנאי דלא פליגי בעיקר היקישא ופליגי בדינא אחריתא והשתא ניחא דנקט לר"ל דאמר בפירוש ריבתה תורה וכו' ולא נקט לישנא דפלוגתייהו גופיה כנ"ל. ורש"י ז"ל פי' שמעתין בענין אחר דבעי עלה דמתני' דהכא ובעי נמי אמתניתין דשבועות דקתני ושהדליק גדיש בי"ה חייבים ולהכי בעי מאן תנא דפליג עליה פי' במתני' דהכא ובמתני' דשבועות ולהכי קאמר מתניתין מני דהא אמתני' דשבועות נמי קאי ודחיקא ליה לאוקמי תרי סתמי כר"מ ודלא כרבנן ולהכי בעי מאן תנא דפליג דאטו מי נימא דמתני' דהכא וסתם מתני' דשבועות ס"ל כר' מאיר דאדם לוקה ומשלם ומשני או כר"מ או כרבי יצחק פי' מתניתין דהכא כרבי מאיר ולא כרבי יצחק ומתני' דשבועות בין כר"מ בין כר' יצח' ואינו דוחק לאוקמי חדא סתמא בחד תנא אבל לסתום תרי סתמי בחד תנא ודלא כהלכתא הא ודאי דחיקא טובא ומיהו השתא דסתמא דמתני' הוא דאתיא כרבי מאיר דלוקה ומשלם וההיא דשבועות אינו מוכרח לומר דאתיא כר"מ דאיכא למימר דסתים כרבי יצחק הלכך לא קשיא ולא מידי דהא בכמה דוכתי סתים תנא דלא כהלכתא ומיהו לסתום תרי סתמי בחד תנא הוא דוחק כ"נ פי' לפירושו של רש"י ז"ל וניחא כל מאי דאקשינן לעיל וניחא נמי במאי דפרישנא דכיון דלר"מ אתיא שפיר שתי המשניות ולר' יצחק לא מתוקם שפיר אלא ההיא דשבועות למה ליה למנקט ר"י כלל בההיא דר"מ סגי ובמאי דכתיבנא ניחא ואכתי צריך ליישב לשיטתו ז"ל מאי האי דקאמר לר"ל דאמר בפי' ריבתה תורה וכו' ולא נקט מימרא דר"ל גופה דקתני חייבי מלקיות שוגגין וד"א פטור ויש לומר דנקט הכי משום דקשיא ליה דילמא ע"כ לא פטר ר"ל אלא בממון אחר אבל בממון עצמו כגון ההיא דהדליק את הגדיש דשבועות וקנס דמתני' דילמא לר"ל נמי חייב ולא תקשי כלל וכן חלקו התוספות לעיל וכדכתבינן והרמב"ן ז"ל והרא"ה ז"ל וכדכתבינן לעיל והלכך להכי נקט לר"ל דאמר בפי' ריבתה תורה חייבי מלקיות כחייבי מיתות וכיון דאקשינהו לחייבי מיתות אין לחלק בהכי כלל אליבא דידיה דומיא דחייבי מיתות דלא חלקנו בזה כלל וכדתני חזקיה להדיא וכמו שכתבו התוס' לעיל כנ"ל וזהו שכתב רש"י ז"ל לר"ל דאמר בפירוש ריבתה תורה וכו'. דחייבי מלקיות שוגגין פטורין מלשלם. ע"כ דוק ותשכח:
וכתב הרא"ש ז"ל וז"ל מאן תנא דפליג עליה דרבי נחוניא תימא מאי קא בעי הא לר"ל פליג ר"מ אדרבי נחוניא דהא אוקי מתני' כר"מ אלמא סבירא ליה (לר"מ) כר"ל דר"מ מחייב חייבי כריתות בתשלומין ועוד הוה מצי למימר שמעון התמני הוא דמצריך מיעוט לעיל לחייבי כריתות ע"כ. אזיל בשיטת התוס' ז"ל והרמ"ה ז"ל דלשיטת רש"י ז"ל לא קשיא משמעון התמני כלל דהא מתני' לא אתיא כותיה ואי לתרוצי ההיא דשבועות לחוד וכדתרצינן לה כדרבי יצחק הא ודאי ההיא דרבי יצחק עדיפא דלא קשיא ממתני' אלא ממזרת לחודא ואיפשר לתרוצי אלא בדוחק ומיהו כשמעון התמני בהדיא אתיא דלא כותיה ועוד דילמא הא דאצריך מיעוטא לחייבי כריתות משום דסבירא ליה כר' יצחק וכבר אייתי הא דרבי יצחק:

וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל מאן תנא דפליג עליה דרבי נחוניא פי' רש"י כגון ההיא דמסכת שבועות דמדליק את הגדיש וכו'. ומתני' דהכא דמחייב קנס באחותו נהי דלא פטר ליה משום כרת דאית ביה לפטריה משום מלקות דאית ביה בין התרו בו בין לא התרו בו אבל לר' יוחנן לא קשיא דאיהו מוקים לה בשלא התרו בו ע"כ. והאי פירושא אתיא כההיא פירושא דסבירא ליה דחייבי כריתות שוגגין לרבי יוחנן פטורין מממון אבל לאידך פירושא דסבר דחייבי כריתות שוגגין חייבין אפילו לרבי יוחנן תקשי הכא דאי בדלא אתרו ביה אפילו לרבי נחוניא אמאי לא מחייב ויש לומר דלרבי יוחנן מוקים לה כשלא התרו בו ממש כלומר שעשה במזיד אלא שלא התרו בו וכיון דכן מלקות ליכא דהא לא אתרו ביה ואי משום כרת הא במזיד עשה ואין אדם חייב כרת ומשלם לרבי נחוניא אבל לרבנן חייב דאדם חייב כרת ומשלם. ע"כ:

וכן כתב הרא"ה ז"ל וז"ל מאן תנא דפליג וכו'. לר"ל הוא דקשיא לן ולא לר"י והא אתיא שפיר לרב סבא ז"ל דקסבר דאליבא דרבי נחוניא בין לר"ל בין לרבי יוחנן חייבי כריתות כחייבי מיתות ואפילו שוגגין פטורין הלכך לרבי יוחנן תנא דפליג עליה דרבי נחוניא רבנן קסברי דחייבי כריתות היו בכלל מלקות ארבעים ואין אדם לוקה ומשלם וכגון שהוא שוגג דלרבנן חייב דהשתא ליכא מלקות וקסברינן השתא דחייבי מלקיות שוגגין ולרבי נחוניא פטור דאיכא כרת וחייבי כריתות פטורין כחייבי מיתות אבל לר"ל דלא מצי למימר דרבנן פליגי עליה דהא איהו קאמר דחייבי מלקיות שוגגין פטורין קשיא מאן תנא דפליג עליה [דר' נחוניא ואפי' תימא חייבי כריתות שוגגין חייבין לר"נ בן הקנה איכא לפרושה דלר' יוחנן שפיר אתיא דרבנן הוא דפליגי עליה] וכגון שלא התרו בו למלקות והוא מזיד לענין כרת דאיתיה לכרת וליכא מלקות הלכך כיון דליכא מלקות משלם ואע"ג דאיכא כרת דלרבנן אדם חייב כרת ומשלם ולרבי נחוניא פטור כיון דאיכא כרת דאין אדם חייב כרת ומשלם. ע"כ:
לא קנס ולא פיתוי אית דגרסי לא אונס משום דפיתוי נמי קנס הוא ואומר ר"י דשייך למקרי לאונס קנס טפי מלפיתוי משום דאונס אע"ג דשותה בעציצו משלם הקנס אבל מפתה אינו משלם הקנס אלא לכשלא יכנוס ורש"י כתב קנס. דאנוסה. פיתוי. דמפותה. פי' לפירושו לגבי דידה כיון דאנסה ראוי לקנסו ולהכי קרי ליה קנס אבל לגבי מפותה כיון דמדעתה עביד אין ראוי לקנסו ולהכי לא קרי לה אלא פיתוי ועוד דקנס אנוסה הוא על הפעולה עצמה שעשה דאנסה ולהכי מחייבי ליה לשלם אבל דמפותה הוא על תחלת הדבור שפתה אותה אבל גמר המעשה אין ראוי לפרוע שהרי מדעתה עביד הלכך קרי לה פיתוי כנ"ל:
הממאנת אין לה לא קנס פי' רש"י ז"ל דהיינו אחר שבא עליה לאחר שמיאנה בבעלה דלא ישלם קנס משום שהיא בחזקת בעולה והקשו בתוס' דאם כן היכי דייק לקמן הא קטנה בעלמא אית לה דילמא ה"ק הממאנת אין לה קנס אם בא עליה כשהיא נערה הא נערה בעלמא אית לה. ויש לתרץ קושיא זו בקושיא אחריתי דאיכא לאקשויי עליה אמאי נקט ממאנת כיון דבאיש אחר הבא עליה קא מיירי דאשמועינן דאין לה קנס משום דבחזקת בעולה היא א"כ הוה ליה למנקט כל אשה שנשאת ונתגרשה אלמא משמע דלדיוקא אתא וה"ק בעודה ממאנת דהיינו קטנה דממאנת בבעלה הוא דאין לה קנס הא קטנה בעלמא יש לה קנס והיינו חידושא דברייתא דנקט ממאנת ואי תידוק הא נערה בעלמא אית לה קנס הרי אין שום חידוש לא בגופיה ולא בדיוקא הלכך ע"כ ה"ק הממאנת בעודה ממאנת דהיינו קטנה דמי שמיאנה בבעלה כל ימי קטנותה מקרי ממאנת כיון שהיא עומדת במיאונה ויכולה למאן כיון שהיא קטנה אבל ממאנת שגדלה והרי היא נערה כיון שאינה יכולה למאן אם לא מיאנה מקודם בקטנותה לא מקרי ממאנת אע"ג דהיא מיאנה מקודם דלשון ממאנת משמע דעומדת במיאונה ודוקא קטנה ממאנת אין לה קנס אם בא עליה אחר דבחזקת בעולה היא אבל קטנה בעלמא יש לה קנס והשתא אצטריך לדיוקא. כך יש לתרץ הקושיא הראשונה בקושיא אחריתי ומיהו התוספות ז"ל תירצו קושיא השניה דלהכי לא נקט אשה שנשאת ונתגרשה דהא איכא למ"ד לקמן דאפי' אם נתארסה ונתגרשה אין לה קנס פי' להכי נקט ממאנת דדוקא אם מיאנה בבעלה פי' לאחר שנשאת הוא דאין לה קנס אבל אם לא נשאת עדיין אפי' שקבלה קידושין יש לה קנס ואילו שאר הנשים אפילו נתארסה בלבד אין לה קנס וכיון דתירצו הך קושיא בתרייתא הדרא קושיא דמעיקרא לדוכתא דמנא לן לדיוקי הא קטנה בעלמא אית לה ואפשר דמאן דדייק הכין סבירא ליה כמאן דאית ליה נתארסה ונתגרשה יש לה קנס דהיינו ר"ע דמתניתין דלקמן דהלכה כוותיה מחבירו וכי אמרינן לקמן וכ"ת כולה ר"מ היא ובממאנת סבר לה כר' יהודה סבירא לן כמאן דאמר נתארסה ונתגרשה אין לה קנס דאי לא תימא הכי תקשי דאמאי נקט ממאנת דהא לא איצטריך לא לגופיה ולא לדיוקא דפשיטא ודאי דנערה יש לה קנס כנ"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל הממאנת אין לה לא קנס וכו'. פי' רש"י ז"ל אין לה קנס שאינה בחזקת בתולה הואיל ונשאת ונראה מדבריו ז"ל שאין לה קנס מאחר שבה עליה לאחר שמיאנה קאמר ואיכא דמקשו עליה ז"ל א"כ היכי דייקא לקמן הא קטנה בעלמא יש לה קנס דדילמא הכא כשבא עליה לאחר שהגדילה עסקינן. ויש לפרש לפי דברי רש"י ז"ל דהא דממאנת כיון דלגופה לא נצרכה אלא למידק מינה לעלמא אם כן ע"כ אינו אלא כשנאנסה לאלתר שמיאנה בעודה קטנה ולמידק מינה לקטנה דעלמא דאילו לנערה דעלמא פשיטא שיש לה קנס. ע"כ:
וז"ל הרא"ש ז"ל הממאנת אין לה קנס פרש"י ז"ל שהיא בחזקת בעולה ואם תאמר אמאי נקט ממאנת הוה ליה למימר אשה שנשאת ונתגרשה ויש לומר משום דאיכא למ"ד לקמן דאפי' מן האירוסין אין לה קנס מיהו קשה היכי דייק לקמן הא קטנה בעלמא אית לה דילמא אחר שגדלה ושנעשית נערה קאמר ונראה לפרש ממאנת שאנסה בעלה או פיתה אותה כשהיתה עומדת תחתיו קודם מיאון אין לה קנס ולא פיתוי ולא אמרינן כיון שמיאנה איגלאי מילתא שלא היתה אשתו וקשה מהא דאמרינן לקמן וכ"ת כולה כר' מאיר ובממאנת סבירא ליה כר' יהודה וצ"ל לפי מה שפירשתי דאין לה קנס ולא פיתוי בביאה שבא עליה בעלה כשהיא נערה וקשה אם כן היכי קאמר סבר לה כרבי יהודה אי סבר לה כרבי יהודה אפילו ר' יהודה מודה כשבעל דאינה ממאנת כדאיתא בפ' בא סימן ויש לומר דמיירי שפיר בהדיא שאין בועל לשם קדושין ע"כ. וכתוב בתוספות ועוד דפתוי ואונס לאו (משום) לשם קדושין הוו ע"כ. ואינו מלשון התוספות אלא גליון תוספות והכניסוהו המעתיקים בפנים ובתוספות כתיבת יד ישן לא נמצא כלל:

והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל הממאנת אין לה קנס וכו'. פי' רש"י ז"ל שאינה בחזקת בתולה הואיל ונשאת ולא נהירא אי שהתה עמו כדי ביאה פשיטא ואם יש עדים שלא נתייחדה עמו אמאי אין לה קנס ואיכא למימר לעולם כששהתה עמו כדי ביאה ואיצטריך סד"א אוקמה אחזקה והיכא דטענה ליה מנה א"נ לא טענה כיון דליכא סהדי ישלם כדי שלא יהא חוטא נשכר קמ"ל א"נ לאשמועינן דקטנה בעלמא יש לה קנס ועיקר ולפי' לא כתב רבינו הגדול ז"ל שהממאנת אין לה קנס דלא אצטריך לה דהא איהו פסק בהדיא כרבנן דקטנה בעלמא יש לה קנס וכ"ש למאי דאוקמה בגמרא כר"מ דודאי לא אתיא כהילכתא ואיכא דאוקמה כרבי יוסי הגלילי דאמר נערה שנתארסה אין לה קנס ולא פיתוי וכיון שארסה אמה ואחיה הרי היא כארוסה דעלמא ואין לה קנס וכ"ת כיון דאירוסין דרבנן הם אמאי א"ל קנס אמרי אין דהא קי"ל הפקר ב"ד הפקר ולא דמיא להא דאמרינן בשניה כיון דמדאורייתא חזיא ליה אמאי אין לה קנס ולא דמי לההיא דאמרינן לעיל למ"ד כרבנן מאי טעמא דרבנן דפטרי דהתם אע"ג דלא קרינא ביה ולו תהיה לאשה מדרבנן לא מפסדא קנס דהא איכא כמה דלא מנסבן להו ואית להו קנס וההיא דלעיל נמי כיון דטבח חייב בתשלומי ד' וה' אף על גב דאסרוה עליה לכתחילה אבל הכא כיון דתקינו לה רבנן נשואין כארוסה של תורה היא ואין לה קנס ולזה הפירוש עשה יפה רבינו הגדול ז"ל שלא כתבה בהלכות אלא שאין זה מחוור ע"כ. והכין משמע ודאי דלא מחוורא האי פירושא כלל דאי לית לה פתרי לההיא דממאנת אלא לאוקמה כרבי יוסי הגלילי דס"ל ארוסה אין לה קנס לא הוה שביק תלמודא מלפרושה ולאוקמה כרבי יוסי הגלילי כי היכי דפריש תלמודא מאי עריות ואפשר דלדחויי האי פירושא הקדים רש"י ז"ל וכתב עריות ושניות. לקמן מפרש להו. פירוש לפירושו דבנערה קבעי לפרושי עריות נמי וכדקאמר לקמן מאי עריות ומאי שניות אלמא דאעריות נמי קא בעי וכדבעינן למכתב קמן בס"ד והיינו משום דלא ניחא ליה לפרושי עריות המפורשין באחרי מות שהן בכרת משום דא"כ לא אתיא אלא כשמעון התימני שפיר לכך פרש"י ז"ל הממאנת בבעלה כפשוטו כבשאר דוכתי דעלמא ולכ"ע אין לה קנס לפי שכיון שנשאת תו אינה בחזקת בתולה ואין להקשות פשיטא דכיון שנשאת ונתייחדה עם בעלה דשוב אין לה קנס דהא תריצנא לה שפיר דלדיוקא איצטריך וכדפרישנא לה. ועוד יש לי לומר דתלמודא לא קשיא ליה קושיא זו כלל דדילמא הכא הוא דאשמועינן לה דבנשאת ויצאה מחזקת בתולה שוב אין לה קנס ונקט ממאנת אף על גב דאינם נשואין גמורין והיא עומדת וממאנת בו משעה ראשונה תדע דלא קשיא ליה לתלמודא הך קושיא כלל דקתני והיוצאת משום ש"ר וקס"ד שלא מצא לה בעלה בתולים ולא פריך לקמן הא בעולה היא אלא הכי פריך בת סקילה היא פי' כיון דנסקלת משום דנבעלה כ"ש דאית לן למימר דאין לה קנס ולא פרכינן אבעילת הבעל גופיה כיון שנשאה ואומר הבעל שלא מצא לה בתולים פשיטא דאין לה קנס אלא משמע דלא קשיא ליה הך קושיא משום דאיכא למימר דהיא גופה קמ"ל דבנשואין לחוד הרי היא בחזקת בעולה ומיהו ממאי דנסקלת פריך שפיר דהרי ראוה עדים שנבעלה וזהו שכתב רש"י ז"ל והיוצאת משום ש"ר. קס"ד שלא מצא לה בעלה בתולים ולקמן פריך בת סקילה היא. והא דדייקינן לקמן הא קטנה בעלמא אית לה היינו משום דמשמע לן לישנא דהממאנת בעודה יכולה למאן וכדכתבי' לעיל וסתמא כרבי מאיר דאינה ממאנת אלא שתביא שתי שערות ואפילו לרבי יהודה דאית ליה כשהיא נערה שוב אינה יכולה למאן וסתם ממאנת היינו אפילו בעודה נבעלת לבעלה והיא עומדת וממאנת וכו' ואילו נערה לאחר שנבעלה בעודה נערה שוב אינה יכולה למאן וכדכתבינן אפילו לרבי יהודה ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל הממאנת בבעלה והילכך כיון דממאנת מיירי בעודה קטנה משמע דמאי דאתא לאשמועינן דאין לה קנס נמי בעודה קטנה קאמר והיינו דלא קאמרינן מי שמיאנה אין לה קנס אלא קתני ממאנת דמשמע דעומדת וממאנת והילכך דייקינן שפיר הא קטנה בעלמא אית לה כנ"ל:

וז"ל הרשב"א ז"ל הממאנת אין לה קנס וכו'. פי' רש"י ז"ל שאינה בחזקת בתולה כיון שנשאת וא"ת היכי דמי אי כשנסתרה פשיטא ואי כשיש לה עדים שלא נסתרה אמאי לא יש לומר דאפילו דיש לה עדים שלא נסתרה ואפ"ה לא סמכינן אעדים לאפוקי ממונא בכי הא דעדים לא דייקי שפיר במילתא דלא סלקא אדעתייהו לאסהודי עלה וכדאמרינן בפ"ק כנס הראשון לשם נשואין ויש לה עדים שלא נסתרה אין השני יכול לטעון טענת בתולים אא"כ כשנסתרה ואיצטריך לאשמועינן דקטנה דעלמא יש לה קנס. ע"כ:
ולא פיתוי הקשו בתוספות אמאי נקט פתוי למאי דמוקי לה בסמוך בנערה הא כל נערה יתומה מפותה אין לה קנס דמחלה ואפילו נערה שאינה ממאנת ותירצו דנקט אין לה פיתוי אגב דנקט באידך ועוד יש לתרץ דנקט ממאנת דהיינו יתומה שמיאנה דלגבי קנס אתא למעוטי כל נערה ואפילו יתומה כיון דלא מיאנה ולגבי פיתוי אתא למעוטי נערה דעלמא דיש לה אב דהויא לה פיתוי וה"ק הממאנת הראויה למאן דהיינו שאין לה אב ולגבי קנסא הוי ממאנת ממש:

וז"ל הרא"ש ז"ל הממאנת וכו'. ולא פיתוי תימא אמאי נקט פיתוי אפי' קטנה דעלמא שהיא יתומה אין לה פיתוי לפי שמוחלת כדאמרינן לעיל ביתומה ומפותה וכ"ת דהכא מיירי בקטנה דלאו בת מחילה היא לא היא דהא לקמן מוקמינן לה בנערה וי"ל דאיידי דנקט באידך פיתוי נקט נמי הכא פיתוי. ע"כ:
והרשב"א ז"ל כתב וא"ת מאי קאמר אין לה פיתוי פשיטא דכיון דיתומה ומפותה היא אין לה לא קנס ולא בושת ופגם וכדאמרינן לעיל י"ל דבגררא נקטיה דכיון דקתני הכי בהני אחריני תנא ליה נמי גבי ממאנת אף על גב דלא איצטריך בהיא גופה, ואין לומר דהא קמ"ל דקטנה אין מחילתה מחילה והכא שנשאת ומיאנה אין לה פיתוי הא קטנה דעלמא דכותה חייב דהא לא אפשר דהא קי"ל דאינה מתקדשת למיאונין עד שתגיע לעונת הפעוטות דהא כבת שית כבת שבע כבת עשר כל חדא וחדא לפום חורפה כדאיתא בפרק התקבל וההיא מתנתה מתנה ומחילתה מחילה דהא פעוטות מתנתן מתנה כדאסיקנא בפרק הנזקין אלא מסתברא כמו שתירצנו. ע"כ:
והריטב"א ז"ל כתב לקמן וז"ל הא קטנה דעלמא יש לה פי' בין קנס בין פיתוי ולא אמרינן אחילתיה ואפילו הגיעה לעונת הפעוטות שמחילתה מחילה בעלמא במטלטלין שאני הכא דפתוי קטנה אונס הוא ואין כאן מחילה. כן פירשו בתוספות. ע"כ:

מאי עריות ומאי שניות וכו'. משמע דתרתי קא בעי עריות ושניות דלא סגי ליה לפרושי עריות ממש ולא שניות ממש וקשה דהא לא קשיא ליה אלא עלה דשניות דכיון דמדאורייתא חזיין ליה אמאי אין להם קנס וכיון שכן מעיקרא נמי לא הוה ליה למבעי אלא מאי שניות אלמא שניות מדברי סופרים וכו'. ונראה לפרש דאה"נ דמעיקרא אכולהו בעי דדחיקא ליה למימר דעריות ממש דהיינו המפורשים באחרי מות והן בכרת ונוקי הברייתא כשמעון התימני אלא מיהו הא איכא לשנויי בדוחק דאה"נ דאתיא כשמעון התימני אבל הא דשניות קשיא ליה טובא דכיון דמדאורייתא חזיין ליה אמאי אין להם קנס ולכך פירש רש"י ז"ל וז"ל עריות ממש. המפורשים באחרי מות והן בכרת. ועוד כתב ז"ל כיון דשניות חזיין ליה מדאורייתא. וקרינא ביה ולו תהיה לאשה. אמאי אין לה קנס. בשלמא בעריות איכא למימר כשמעון התימני דלית ליה נערה נערה הנערה אלא שניות קשיא. ע"כ ודוק כנ"ל:

תוס' בד"ה מאי לאו אסון ממש אע"ג דסיפא דקרא דאם אסון יהיה ע"כ היינו דין אסון כו' מ"מ לא יהיה כו' עכ"ל לפי זה ע"כ דרישא דקרא ולא יהיה אסון וגו' אסון ממש ולא דין אסון אם מתה והיינו ע"כ בלא התרו בו וסיפא דקרא אם יהיה אסון וגו' דין אסון ע"כ בהתרו בו וא"כ הוא קשה רב שישא בריה דרב אידי דקאמר לעיל ה"ד אי דלא אתרו ביה אמאי מקטיל אלא פשיטא דאתרו ביה כו' ואמר רחמנא ולא יהיה אסון וגו' ומאי קושיא ואימא דרישא דקרא לא איירי בהתרו אע"ג דסיפא דקרא איירי ע"כ בהתרו וכדבעי למימר הכא ויש ליישב (א) ודו"ק:

בד"ה ומי איכא למאן דאמר כו' דלענין ממון אחר כבר תנא דלא תחלוק בין שוגג כו' עכ"ל דכ"ש דלא תחלוק בזה בין מתכוין לאין מתכוין ועיין בתוספות בפרק הנשרפין ובחידושינו שם ודו"ק:

בא"ד וצ"ל דלתנא דבי חזקיה לא יהיה אסין היינו אסון ממש וקרא דאם אסון יהיה היינו דין כו' עכ"ל וכצ"ל נמי לרבנן דס"ל נמי נפש תחת נפש ממש דהיינו דין אסון ורישא דקרא ולא יהיה אסון ממש אי ס"ל כתנא דבי חזקיה לענין ממון אחר ועיין בחידושינו בפרק הנשרפין וק"ל:

בד"ה אף מכה כו' וקרא דלא יהיה אסון כו' והא נמי כו' עליו ולא על האדם כו' וקרא דלא תקחו כו' עכ"ל ביאור דבריהם משום דלכאורה כל הני קראי מייתרי דכל הני מילי מהיקשא דהכא ילפינן לה דשוגג כמזיד היינו לפטור ממון אחר בהדי מיתה כמ"ש התוספות לעיל דהיינו דמי ולדות בהדי מיתה ושאין מתכוין כמתכוין דהיינו ע"כ במתכוין דלא נשקול מיניה ממונא ונקטליה דהיינו לפטור מדמי האשה במתכוין כמ"ש התוספות לעיל ודרך ירידה כדרך עלייה דהיינו דלא נישקול מיניה ממונא ונפטריה כדאמרינן בהדיא לקמן בשמעתין ואהא תירצו דודאי איצטריכו הני קראי דאי לאו הני קראי לא הוה ילפינן מהיקשא דהכא לפטור כל הני אלא אדרבה הוה ילפינן מהאי היקשא לחייבו כמו בבהמה אבל לבתר דגלי לן בקרא דלא יהיה אסון דלא ישלם דמי ולדות ילפינן מהיקשא לפטור בכה"ג גם בשוגג ולבתר דגלי לן קרא דעליו ולא על האדם דלא תשקול מיניה ממונא וניקטליה במתכוין נילף מהיקשא נמי באין מתכוין דלא נישקול מיניה ממונא ולבתר דגלי לן קרא דלא תקחו כופר דלא נישקול מיניה ממונא וניפטריה בדרך עלייה ילפינן מהיקשא בכה"ג ג"כ דרך ירידה כדאמרינן לקמן ודברי מהרש"ל בזה אינן מבוררין לי ודו"ק:

בד"ה וכתיב איש כי יתן כו' א"נ משום דאיצטריך קרא קמא לכדתנא דבי חזקיה כו' עכ"ל אע"ג דג"ש היא ואין ג"ש למחצה מ"מ מכה דדמי ליה הוה ילפינן כדתנא דבי חזקיה אבל הכאה דלא דמי כ"כ לא הוי ילפינן ודו"ק:

בתוס' ד"ה מאי לאו וכו' עד א"נ אם אסון יהיה וכו' הוי נמי אסון ממש. פי' בלא התראה ודרש ונתת נפש תחת נפש ממון ויש להקשות א"כ סתר רישא דקרא לסיפא דברישא משמע דאם היה אסון ממש אפילו בלא התראה לא יענש בעונש ממון ובסיפא דקרא קאמר דאפילו באסון מתחייב ברמי האשה ויש לתרץ דאסיפא דקרא הוא חייב מטעם דס"ל דנתכוין לזה והרג זה חייבה התורה ממון ולא מיתה. אבל במקום ששייך חיוב מיתה אפילו היכא דאין בו דין מיתה כגון דלא אתרו ביה היכא דהוה אסון לא יענש ממון והיינו טעם דרישא דקרא אבל יש להקשות על זה דהא רישא דקרא נמי איידי בנתכוין לזה והכה האשה ואעפ"כ אמר אם לא יהיה אסון וכו' הא אם יהיה אסון לא יענש ויש ליישב עוד דרישא דקרא מיירי בממון אחר בהדי מיתה היינו ולדות ולכך אם יהיה אסון לא יענש בעונש ולדות אבל סיפא דקרא דמיירי במיתת האשה עצמה דהיינו ממון מיתה עצמה חייב אפילו אם יהיה אסון היכא דנתכוין להרוג את זה והרג את זה ולפי' צ"ל דבנתכוין להרוג את זה והרג את זה דחייב ממון דהיינו דוקא ממון מיתה עצמה אבל אם הזיק ממון אחר בהדי מיתה פטור וקצת רחוק אבל אם הרג בשוגג או בלא התראה לכ"ע פטור מממון מיתה עצמה וכן משמע מתוך שיטת ההלכה ומכל הסוגיות דלקמן (כתובות דף ל"ז ע"ב) ועיין בתוס' שאחר דיבור זה המתחיל מי איכא למ"ד:

גמ' בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו והאי כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה מה מכה בהמה אין לך בו חילוק לפטור אף מכה אדם אין לך בו חילוק לחיוב כצ"ל. ונ"ב ס"א:

תוס' בד"ה ומי איכא למ"ד כו' דמפקא מדרבי ורבנן בכונה מילתא כו'. נ"ב פירוש ולפי זה אתי שפיר אף דמפקא נמי מתנא דר' ישמעאל להדיא דאמתני' סמיך לאפוקי לפי' ר"י צ"ל דמפקא מרבי חגא מדרומה וחזקיה עיקר לגביה ולפי זה אי הוה רבי ישמעאל פליג עליה פשיטא דלא הוה עיקר לגביה ודו"ק:

בד"ה אף מכה אדם כו' להכי איצטריך למיכתב כולהו כו'. נ"ב אבל השתא דאשכחן פטור ממון גבי מיתה מעליו א"כ ע"כ הא דאם לא יהיה אסון ענוש יענש פטורא קאמר הא אם יש אסון לא יענש ולא אמרי' הא אם יש אסון מחייב מיתה וכופר ודו"ק. (עיין במהרש"א):

בד"ה רבא אמר כו' וגמר התם חייבי מיתות ב"ד מרוצח רוצח כו'. נ"ב פי' מיתה מגלות:

בתד"ה מאי לאו כו' ע"כ היינו דין אסון מ"מ כו'. והכי פירושו אם יהיה דין אסון דהיינו מיתה והתראה ונתת נפש כו' ואם לא יהיה אסון ממש אף דאתרו בי' יענש בדמי ולדות ומינה דייק רב שישא ברי' דרב אידי לעיל דחובל בחבירו משלם ולא לקי דמותרה לדבר חמור כו' [ומיושב קושית מהרש"א]. ומ"מ נידוק נמי מיני' דדוקא שאין כאן אסון כלל הא אילו היה כאן אסון פטור אף דלא אתרו. וכן אם פירושו אם לא יהיה דין אסון דהיינו מיתה והתראה רק התראה לחוד או מיתה לחוד מינה דייק דחייבי מיתות שוגגין חייבין לשלם כי תיכף שאין כאן דין אסון חייבין לשלם דמי ולדות ודו"ק:

בא"ד היינו ממון. אע"ג דס"ל חייבי מיתות שוגגין פטורין וא"כ אף בלא נתכוין לאשה רק לחבירו מ"מ מיפטר י"ל דס"ל כרבי דאמר נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה וחייב בתשלומין ודריש ונתת נפש תחת נפש ממון וכיון דאף באתרו ליכא מיתה להכי חייב ממון דדוקא בנתכוין לו דבאתרו בו חייב מיתה פטור אף בלא אתרו דהיינו בנתכוין לאשה גופא פטור אף בלא אתרו ועיין בסמוך. או אפשר לפרש כמו שכתבו התוס' אח"כ בתנא דבי חזקיה מפקא מדרבי דוקא בהא דלא חלקת בלא נתכוין כו' דהיינו לענין דמי הנהרג עצמו אבל לענין ממון אחר ס"ל כתנא דבי חזקיה וה"נ חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר ס"ל לר"ל דפטור אבל אותו ממון חייב. ולפי"ז ר"י דמוקי למתני' בלא אתרו וקתני סיפא בחייבי מיתות פטור דאיירי ע"כ נמי בלא אתרו דומיא דרישא [ובחייבי מיתות שוגגין מודה ר"י כבמסקנא] צ"ל דמיקרי ממון אחר כיון דלא הוי דמי הנערה כמו התם דמי האשה דאלו הוי אותו ממון הא ס"ל חייבי מיתות שוגגין חייבין דהיינו לא נתכוין (ח) גם מדקאמר ואזדו לטעמייהו משמע דהכא נמי ממון אחר דומיא דפלוגתייהו [דקאמרי חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר דהיינו ממון אחר] מיהו בזה י"ל דמ"מ מקרי אזדו לטעמייהו דכי היכי דר"ל לא מחלק בממון אחר בין התרו ללא התרו ה"נ באותו ממון ור"י כי היכי דמחלק התם מחלק נמי הכא. ובסמוך ע"ב בתד"ה מתני' כמאן כו' קרי לקנס דמתני' ממונא דהאי מלתא גופי' כו' ע"ש. ובאמת קנס דמתני' איכא לדמויי הכי והכי דלא הוי כלא נתכוין דס"ס נתכוין לאשה הלזו ולא הוי ממון אחר כדמי ולדות וקרע שיראין גם לא דמי האשה ממש ולאשר התוס' בסמוך קרו אותו ממון אם כן צ"ל כתירוצי הראשון שכתבתי (ט) ולפי"ז בסמוך למסקנא נשאר אם אינו ענין להכאה כו' תנהו ענין להכאה שאין בה שוה פרוטה וקרע שיראין דידיה אבל בהכאה שיש בה שוה פרוטה וקרע שיראין חייב אף על השיראין כיון דליכא מלקות אף באתרו חייב על השיראין כמו לר"ל דמשלם ממון האשה אף בדאיכא אסון ממש אע"ג דס"ל חייבי מיתות שוגגין פטורין אף מאותו ממון דלא חלקת וק"ל. ולפי"ז קשה בסמוך בתוס' בד"ה רבה אמר כו' וא"ת ור"י אמאי לא דריש כו' וי"ל דסבר כאידך תנאי כו' תמוה לי מאי קשה דלמא אדרבא ס"ל כאותו מ"ד [דיליף ממכה מכה חובל בחבירו לתשלומין] וא"כ איצטריך להכאה שיש בו שוה פרוטה וכמ"ש בסמוך ד"ה אם אינו ענין כו' [והוא בר תשלומין וכקושית הגמ'] ואם היינו אומרים דלמסקנא נייד מאם אינו ענין וכמ"ש מהרש"ל באמת מעצמו שלא באונס והכרח כלל היה מקום לישב זה ודו"ק. אבל לפי מ"ש [דמוכרח כתי' ראשון וא"כ איצטריך לאם אינו ענין] וכן הוא האמת בלא"ה דהיאך נפרש כן יעשה לו דאיירי במלקות איש בו שו"פ ואם נפרשו ממון [דחבלה] היאך שייך לא חלקת וק"ל:
בתד"ה ומי איכא למ"ד כו' דלענין ממון אחר אית להו לכולהו כו'. ולפי"ז לרבנן אם יהיה אסון דין אסון ואם לא יהיה אסון אסון ממש (כו' בסמוך) [כדבסמוך] לתנא דבי (מנשה) [חזקיה]:

בא"ד דלענין ממון אחר כבר תנא כו' בין שוגג בין מזיד. וכ"ש בין מתכוין לשאינו מתכוון [כן הוא בתוס'] בסוף ב"ק וסנהדרין ע"ש:

בא"ד ולתנא דבי חזקיה פטור ממיתה ומממון דממון פטור כדקאמר לא חילקת כו' ומיתה פטור דאי חייב מה שייך לא חילקת כו'. מ"ש מתכוין ואינו מתכוין הא בתרוייהו חייב מיתה ופשיטא דפטור מממון וכן איתא שם בגמ' מפורש כל זה:

בא"ד אבל קשה לר"י כו' אבל למאן דלית ליה היקישא מאי עביד בי' כו'. (י):

בא"ד אלא אליבא דר"א כו'. מ"מ אכתי תיקשי [נמי] לחזקיה אליבא דר"א. ועיין לשון תוס' בסנהדרין וק"ל. ומ"מ לישנא דומי איכא למ"ד לא מתיישב שפיר ובפרט לפירוש הרשב"א ודו"ק:
בתד"ה אף מכה אדם כו'. בג' עניני ממון איירי תנא דבי חזקיה בין שוגג למזיד היינו ממון אחר בהדי מיתה דילפינן מאם לא יהיה אסון יענש בדמי ולדות הא אם יהיה אסון לא יענש רק לא שמעינן מיניה רק מזיד דיש לפרשו אם לא יהיה דין אסון אי לאו היקישא דתנא דבי חזקיה דלא חילקת בין שוגג למזיד ובין מתכוין לאינו מתכוין להרוג זה רק חבירו דהיינו דמי נהרג עצמו דילפי' מעליו אם כופר יושת עליו עליו ולא על האדם דדוקא אם שור יסקל בעלים משלמין דמי הנהרג אבל באדם ההורג לא מיחייב בדמי הנהרג וילפינן אח"כ מהיקישא דלא תחלק בין מתכוין כו' כי היכא דאורי לן במתכוין דפטור מדמי הנהרג ה"נ באינו מתכוין ובין דרך עליי' כו' דהיינו דלא תשקול מיניה ממונא ותפטרי' [דסד"א ה"מ] היכא דהרגו במזיד דרך עליי' דכוותיה בשוגג [לא] ניתן לכפרת גלות כדלקמן (כתובות דף ל"ח) ויליף מהיקישא דלא תחלוק כו' ואיצטריכו ג' קראי לפטור במזיד ואח"כ ילפינן מהקישא דחזקיה שלא תחלוק ע"כ לפטור וק"ל:
בתד"ה רבא אמר אתיא מכה מכה כו'. וסוגיא דלקמן כרבא ודלא כאביי כו'. דלאביי דילפינן גזירה שוה מחייבי מיתות לא צריך כדי רשעתו למלקות וממון רק לא יהיה אסון למיתה וממון וילפינן מיניה מלקות בגז"ש אבל רבא איצטריך עכ"פ למלקות וממון ואח"כ ילפינן בהיקש דמכה מכה שלא תחלוק אף בחייבי מלקות שוגגין ואי לאו כדי רשעתו ה"א היקישא לחיובא וק"ל:
בתד"ה וכתיב כו' לכדתנא דבי חזקיה כו'. והא דפריך מאי חזית וכו' דלמא משום דמכה אדם איצטריך להיקישא דחזקיה עיין בחידושי ב"ק ודו"ק:

תד"ה ומי איכא. והן עיקר ומותבינן תיובתא מינייהו. ר"ל כדאיתא בחולין (קמא):

תד"ה אף. וקרא דלא תקחו דדרשינן מיניה כו'. כצ"ל:

תד"ה רבא. ורבנן דפליגי עליה כו' דמחייבי ליה בחייבי מיתות ב"ד. כצ"ל:

בסה"ד וא"ת ריו"ח כו' הא ברייתא היא כו'. לכאורה התם דרשינן ליה דהאי ג"כ לתשלומין ורבא אדרבה דריש ליה הכא לפוטרו מן התשלומין:

תוס' ד"ה ומי איכא וכו' א"כ מתני' סברה. כעין זה בב"מ דף ח ע"ב תוס' ד"ה מנהיג לחודיה:

תד"ה ומי כו' ולפ"ז מצינו למימר דמפקא מרבי ומדרבנן.
קשה לי לפ"ז מה פרכי' על ר"ל ופ"ת ר"מ לוקה ומשלם לית ליה והתנא וכו' דלמא ר"מ ס"ל כר"י דלא ס"ל כתנא דבי חזקיה ובטבח בשבת מיירי בלא אתרו ביה ומתני' דבא על בתו באתרו ורישא דבא על אחותו אף באתרו דהא ר"מ ס"ל לוקה ומשלם, דכרבי לחוד לא מצי לאוקמי דא"כ דבא על בתו באתרו גם באחותו ליפטר לזה מוקי כר"מ דס' לוקה ומשלם ובאמת סבר ר"מ כרבי דחייבי מיתות שוגגים חייבים, וצלע"ג:

גמרא בפירוש רבתה תורה חייבי מלקיות כו' היכא רבתה אמר אביי אתי' רשע רשע.
קשה לי איך אמר אביי (בב"מ דף צא ע"א) ה"מ ר"מ היא דאמר לוקה ומשלם, והיינו אף דטעמא דר"מ דעדים זוממין קנסא מ"מ גם בממון לוקה ומשלם כיון דכדי רשעתו דכתיב בע"ז דהוי קנס לא מיירי בממון ומלקות רק במיתה ומלקות ממילא לית לן לימוד דאין לוקה ומשלם כמ"ש תוס' בב"מ שם וכן בשמעתין דהכא (דף לד ע"ב ד"ה ור"מ) והא לאביי ל"צ קרא כלל דנילף דאינו לוקה ומשלם בגז"ש דרשע רשע ממיתה וכמ"ש התוס' להדיא דלקמן דמצרכינן קרא לממון ומלקות לא קאי לאביי דלדידיה ל"צ קרא דילפינן רשע רשע וא"כ אמאי לר"מ בממון לוקה ומשלם:
ואף אם נדחוק דאביי לנפשיה ס"ל כר"י דלא דריש רשע רשע אבל אליבא דר"ל יסבור באמת דר"מ ס"ל דבממון אינו לוקה ומשלם, מ"מ קשה איך ס"ל לאביי אליבא דר"ל דאתי' רשע רשע א"כ נילף בממון דאינו לוקה ומשלם מגז"ש דרשע רשע ממיתה ובקנס אף מת ומשלם בגז"ש דרשע רשע מיתה ממלקות ואיך מוקי ר"ל מתני' כר"מ א"כ יקשה בתו דהא באמת מהראוי דבקנס מת ומשלם בגז"ש דרשע רשע וצע"ג:

גמרא אמר אביי אתיא רשע רשע רבא אמר אתיא מכה מכה.
וא"ת ר"י אמאי לא דרש מכה מכה דהא בפרק החובל הוא ברייתא ובתוס' הקשו כן וי"ל להך תנא דאצטריך קרא דמכה מכה לתשלומין, ממילא ליכא אם אינו ענין וקיימי' דהקרא בהכאה שיש בו ש"פ וליכא מלקות וליכא לימוד לפטור מממון וכמו שהקשו תוס' בעצמם ד"ה אם אינו ענין ואף אם נימא דלמסקנא דמיירי בקרע שיראים מיירי גם בהכאה דש"פ דפטור מהשיראין אף דבלא"ה לא לקי היינו לר"ל דלא אתרו פטור והוי לגבי השיראין כלא אתרו, מ"מ איך נלמוד מה מכה בהמה כו' אף מכה אדם לא חלקת הא גם במזיד עדיין לא ידענו דפטור מהשיראין דהא ממילא לא לקי משום חבלה, ועיין מהרש"ל דכ' דלמסקנא דמיירי אף בהכאה ש"פ, ולענ"ד צ"ע לומר כן והתוס' דחקו ליישב קושיא זו ותמהני:

תד"ה מאי לאו כו', ודריש ונתת נפש כו', בהשקפה ראשונה, אמרתי דכוונתם הא דמחייב ר"ל ממון, היינו דדוקא בשוגג פטור דהי' שייך בי' מיתה אלו אתרו בי', אבל באינו מתכוין חייב דל"ש בי' אתרו בי', אמנם נ"ל דלית' דא"כ היכי פריך ר"ל לר"י מאי לאו אסון ממש הא גם לדידי' תקשי בלא מתכוין אף אם יהי' אסון יהי' חייב דמי ולדות:
ולזה נלע"ד דכוונת תוס' דר"ל סבירא ליה דאותו ממון חייב וכמה שכתבו תוס' בסמוך לר', והיינו דר"ל ס"ל ממש דאותו ממון חייב ומש"ה ס"ל דקרא היינו אסון ממש, ונתת נפש היינו ממון, ומש"ה ניחא לדידי' קרא דלא יהיה אסון, דאם הי' אסון הי' פטור מהולדות כיון דלגבי ולדות הוי ממון אחר. דח"מ שוגגי' פטורי', ואף דתוס' כתבו בסמוך ד"ה מתניתי' כמאן, דבמתניתין דהכא הוי כמו אותו דבר ואפ"ה קאמר הש"ס דר"ל לא מוקי כר"י כיון דאלו אתרו כו', נלענ"ד דה"ק הש"ס דר"ל ס"ל דבכ"מ מלקות שוה למיתה ולר' בכ"מ אותו ממון חייב. ולחזקי' גם במלקות אותו ממון פטור, וא"כ מתניתי' דפטור בבתו ע"כ דאתי' כתנא דב"ח דגם אותו ממון פטור, וממילא גם בממזרת ואחותו משום מלקות, ולר' ע"כ מתני' מיירי באתרו בי' מדפטר בבתו, ומש"ה הוצרך ר"ל לאוקמי כר"מ דלוקה ומשלם, ור"י דס"ל דמלקות לא אתקוש מוקי למתני' בלא אתרו ומתני' אתי' כתנא דב"ח דאף אותו ממון פטור. ומש"ה פטור בבתו, כנלענ"ד נכון. אח"כ ראיתי במהרמ"ש שדחה פי' זה מכח דברי תוס' דלקמן דמתני' הוי לאותו דבר, ובחר לעצמו כפי' הראשון שכתבנו לחלק לר"ל בין שוגג לאינו מתכוין, ולולי שידעתי בעצמי מך ערכי מבלי להרים ראש נגד המהרמ"ש הי' נלע"ד עיקר כמו שכתבתי:

תד"ה אמר רב אשי כו'. דלפי האמת נפקא כולהו מתנא דב"ח כו'. לכאורה לפ"ז בחייבי מלקות וממון חייב בב' מעשים דליכא קרא לפטרו וההיא דלעיל בהדיא דמחי' קרע שיראין. י"ל דהוי בחד מעשה דבהכאת מחי' זו קרע השיראים.
אך לפ"ז יקשה לתירוצם א' בתוס' בתחלת סוגיא דהא דס"ל לרבנן דבקנס לוקה ומשלם דמיירי אף בטבח בהמת חבירו בשעה שהעידו שקר הא בב' מעשים אין מלקות פוטר מממון. ולזה צ"ל דבאמת גם במלקות פטור, וע"כ משום דכדי רשעתו משמע בכל ענין אינו חייב ב' רשעיות אף בב' מעשים. רק במיתה דילפי' מאסון דלא מצינו רק בחד מעשה הוצרכו תוס' לומר דיליף מתנא דב"ח. וצ"ל דמה דנקטי תוס' בקושייתם מהא דאביי פוטר בזר שאכל תרומה וקרע שיראים, אין קושייתם לאביי דהא כיון דבמלקות ידעי' דפטור אף בב' מעשים מכח כדי רשעתו ממילא גם במיתה פטור לאביי דיליף רשע רשע. אלא דקושייתם דקאמר לעיל זר שאכל תרומה א"ב וכו' דמשמע דלרבא חייב דמיתה בד"ש אינו פוטר. אבל בלא"ה היה פטור. ובזה שפיר קשה לרבא דלא יליף רשע וגם דחי שינוי דרמב"ח דמאידך תנא דב"ח נפקא, מנ"ל לרבא דבמיתה פטור בב' מעשים:

בגמרא אמר רבא ומי איכא למ"ד חייבי מיתות שוגגין חייבים והא תנא דבי חזקיה וכו' ויש לתמוה דבלא"ה מאי קס"ד דר' יוחנן מחייב בהא דא"כ תקשי בתו כמ"ש התוספות בשם הרשב"א דע"כ בלא אתרו ביה איירי דאי בדאתרו ביה בחייבי מלקות גופא הו"ל לאיפלוגי. ולענ"ד נראה דמשום הא לא איריא דאפשר דמתני' מילתא דפסיק' נקט אליבא דכ"ע והיינו דקתני בתו דאפילו ר"מ מודה בדאתרו ביה לא אמרינן דמת ומשלם דהכי קושטא דמלתא לר"י כדמוכח לעיל. והיינו דלא קתני חייבי מלקות דפטור בדאתרו ביה. דזה אינו אלא לרבנן אבל לר"מ לוקה ומשלם. והא דקתני רישא בחייבי מלקות דחייבין בקנס היינו נמי אליבא דכ"ע לר"מ אפי' באתרו ביה. ולרבנן בלא אתרו ביה. ולא הוצרך לפרש כיון דאשכחן להדיא דפליגי ר"מ ורבנן במתני' פ"ק דמכות ועיקר רבותא דמתני' לאפוקי מדרשא דולו תהיה לאשה כדאיתא בריש פירקין ואף למאי דפרישית לעיל דף ל"ב בריש הסוגיא הא דקתני במתני' אע"פ שהן בהכרת אין בהם מיתת ב"ד לא מיתוקמא שפיר לפ"ז אפ"ה לא מצי לאקשויי בפשיטות. דהא לשיטת התוס' שם לא משמע להו האי דיוקא כמ"ש שם. מיהו נלע"ד דהא דמקשה רבא בפשיטות ומי איכא למ"ד וכו' היינו דוקא לרבי יוחנן דהא רבא גופיה מוקי בפרק המניח דף ל"ה מתני' דהתם כתנא דבי חזקיה ור"י אית ליה בעלמא הלכה כסתם משנה ונהי דהתם לפרש"י במתכוון לשאינו מתכוון איירי אפ"ה מקשה שפיר כיון דכולהו מחדא הקישא איתקשו והתם נמי רבא מפיק לישנא דבשוגג ע"ש בפרש"י וכ"ש דא"ש לפי' התוספות שם ובזה נתיישב' קושיית התוס' דהכא כנ"ל ודו"ק:

תוספות בד"ה ומי איכא למ"ד וכו' וא"ת והא דאמרינן וכו' אלמא דפליגי תנאי אתנא דב"ח עכ"ל. בהא דאמרינן דרבנן מפקי מתנא דב"ח. ודאי דלא פליגי אהיקשא דלדידהו נמי שייך האי היקשא דלא חלקת. דבין מתכוון לשאינו מתכוון לא חלקת דבכל ענין חייב מיתה ופטור מתשלומין. ולא אמרינן התם דמפקא מדרבנן אלא בלישנא בעלמא דקתני בין מתכוון לשאינו מתכוון ולרבנן מילתא דפשיטא היא כיון דבתרווייהו חייב מיתה אלא דעיקר קושייתם מהא דאמרינן התם דמפקא מדר' דודאי פליג דבמתכוון פטור מתשלומין ובשאינו מתכוון חייב. וע"ז תירצו דר' נמי אית ליה היקשא לענין שוגג ומזיד ודרך ירידה ודרך עלייה דגלי קרא בהדיא ממון ואפקיה מהיקשא ועיין מ"ש בזה לקמן בל' התוס' בד"ה מתניתין כמאן וק"ל:

בא"ד ואור"י דהיינו דר' חגא מדרומא עכ"ל. צ"ע דבפ' שור שנגח כתב ר"י גופא להיפך דר' חגי אית ליה דתנא דב"ח ע"ש:

בא"ד ועוד אומר רשב"א דר' ישמעאל וכו' כתב כן לפי שיטתו לקמן דף ל"ח בד"ה אבל ע"ש ושם אבאר:

גמ' אלא כי אתא רבין אמר וכו' לכאורה נראה דהשתא ליתא לדר' דימי כלל משום קושיא דרבא. ולפ"ז צ"ל דהא דאמרינן בחולין פרק אותו ואת בנו דף פ"א ואזדו לטעמייהו ומייתי דר' דימי הוי דלא כהלכתא. וזה דוחק דסתמא דתלמודא קאמר ואזדו לטעמייהו למאי דסליק בתיובתא. מיהו למאי דפרישית דרבא דוקא בשיטתו השיבו ומי איכא מאן דלית ליה תנא דב"ח משום דאיהו מוקי אליבא דר"י סתמא דמתני' דפרק המניח כתנא דב"ח ומש"ה מסיק כמימרא דרבין אבל איכא אוקימתא אחריתי בפ' המניח ומשמע התם דר"פ דבתראה הוי טפי מרבא אית ליה האי אוקימתא וא"כ שפיר קיימא הא דר' דימי ור' יוחנן ל"ל האי דתנא דב"ח. מיהו יש לתמוה על הרמב"ם שפסק להדיא כתנא דב"ח ואפ"ה פסק נמי בההיא דאותו ואת בנו כרבי יוחנן אע"ג דקאמר התם ואזדו לטעמייהו ומייתי מדר' דימי דלית ליה דתנא דב"ח וקשיין אהדדי. לכך היה נראה לענ"ד בזה דרבין לא פליג אדר' דימי אלא במיתה וממון אבל אכתי איתא לדרב דימי במיתה ומלקות דשייך פלוגתא דר"י ור"ל כמו במלקות וממון דהא מיתה ומלקות ומלקות וממון לרבנן תרווייהו מכדי רשעתו נפקא כמ"ש התוס' לקמן דף ל"ז ע"ב. ולפ"ז לר"ל דיליף רשע רשע לענין מלקות וממון אפי' לא אתרו ביה. א"כ איירי כדי רשעתו אפילו לא אתרו ביה ואפ"ה מקרי שתי רשעיות א"כ ה"ה לענין מיתה ומלקות נמי איירי אפילו לא אתרו ביה למיתה. משא"כ לר"י לעולם לא ממעטינן מכדי רשעתו אלא שתי רשעיות ממש והיינו בדאתרו ביה דוקא כנ"ל נכון אלא שהתוס' שם בחולין לא פירשו כן אלא דר"ל מדמה מיתה וממון למיתה ומלקות ולשיטתם קשה. ועוד דלפי' צ"ע במאי קמפלגי ר"י ור"ל לענין מיתה ומלקות דר"ל מדמה להו למיתה וממון ור"י לא מדמה להו ודו"ק:

קונטרס אחרון
גמרא אלא כי אתא רבין אמר חייבי מיתות שוגגין כ"ע לא פליגי דפטורין. משמע דליתא לדר' דימי ולפ"ז קשה על הרמב"ם ז"ל שפסק כתנא דבי חזקיה ובאותו ואת בנו פסק כר' יוחנן ומסיק בגמרא פרק אותו ואת בנו דהיינו כר' דימי ועמ"ש בזה ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל ושיטת התוספות לא משמע כן:

תוספות בד"ה רבא אמר וכו' תימא לרבא וכו' ולקמן נמי מצרכינן וכו' ובסוף הדיבור וסוגיא דלקמן כרבא ולא כאביי ואביי מוקי קרא במיתה ומלקות כר"מ דלא לקי וכו' עכ"ל. לא ידענא אמאי לא אתא סוגיא דלקמן נמי כאביי דהא לרבין איצטריך כדי רשעתו למיתה ומלקות כמ"ש התוס' לקמן דממילא כולהו ילפינן מכדי רשעתו אלא דאיצטריך ג"ש דרשע רשע לאביי אליבא דר"ל להיכא דלא אתרו ביה מיהו אפשר דהתו' בזה לשיטתייהו בפ' אותו ואת בנו שהבאתי בסמוך דר"ל אליבא דרבין מדמה מיתה ומלקות למיתה וממון ועיין מה שאפרש מזה לקמן אבל אכתי קשיא לי לפמ"ש התוס' בסמוך בד"ה ומי איכא וכו' ולקמן בסמוך בד"ה מתני' כמאן כו' שיש לחלק בין ממון אחר ובין אותו ממון דבהאי מילתא גופא ע"כ שפיר איצטריך כדי רשעתו לענין דבהאי מילתא גופא דומיא דעדים זוממין שהעידו במאתים זוז דמרשע רשע לא שמעינן אלא ממון אחר דבההיא הוא דאיתקש לחייבי מיתות. ובר מן דין קשיא לי טובא דלאביי נמי ודאי איצטריך כדי רשעתו דמרשע רשע לא ילפינן אלא דחייבי מלקות פטורין מתשלומין. אבל אכתי איפכא לא ידעינן היכא שריבתה תורה בפירוש לתשלומין כגון בזוממין שהעידו במאתים זוז וחובל בחבירו דמרבינן נמי לתשלומין אכתי סד"א דלילקי ולשלם ולכך ממעטינן כה"ג מכדי רשעתו דלעולם לא עבדינן שתי רשעיות וכדמוכח להדיא מכל הסוגיא דלעיל ובפ"ק דמכות דף ה' דמייתי בהדיא כדי רשעתו אההיא דהעידו במאתים זוז ויש ליישב עפ"י מה שהארכתי לעיל ואין להאריך:

איכא דאמרי איתביה ר' יוחנן לריש לקיש צריך להבין במאי פליגי הני תרי לישנא אי אותביה ר' יוחנן לריש לקיש או איפכא. ונלענ"ד מ"ש התוס' בריש סנהדרין לפי הירושלמי דר' יוחנן וריש לקיש ס"ל שנים שדנו אין דיניהם דין וס"ל כר' חנינא דבעדי ממון בעינן דרישה וחקירה א"כ לפמ"ש לעיל בתוס' דף ל"א בד"ה ורב אשי וכו' דכתבנו שם דעיקר קרא דאסון הוי ליה ממון לזה ומיתה לזה דדמי ולדות לבעל ומיתה לאשה וכתבנו שם דלמ"ד דבעינן בממון עדות שאתה יכול להזימה מדאורייתא אין ראיה מזה דמיתה לזה ותשלומין לזה פטור משום דמדאורייתא הוי ליה עדות שאי אתה יכול להזימה דלגבי העדים הוי ליה מיתה ותשלומין לאחד וכבר כתבנו דנ"מ טובא כגון בחייבי מיתות שוגגין למ"ד דפטור דלגבי העדים לא יהיה אפילו חייבי מיתות שוגגין כיון דלא רצו לחייבו מיתה כלל א"כ לפי הירושלמי דר"י ור"ל ס"ל דבעינן בממון דרישה וחקירה בעינן בממון עדות שאתה יכול להזימה עיין בש"ך סימן ל"ג א"כ לא שייך לומר אותביה ר"י לר"ל וכו' מאי לאו דין אסון דאפילו יהיה כן אין קושיא לריש לקיש משום דהוי מיתה לזה ותשלומין לזה. ולגבי העדים אין חיוב מיתה כלל רק בדין אסון. וצ"ל דהקושיא איפכא דריש לקיש הקשה לר' יוחנן מאי לאו אסון ממש ובאמת מוכח דמיתה לזה ותשלומין לזה פטור. ולישנא בתרא ס"ל כסברת ר"י בתוס' לעיל כיון דהולדות בגוף האשה הוי ליה מיתה ותשלומין לאחד. א"נ דס"ל כמ"ש התוספות בריש סנהדרין דמודי ר"י ור"ל דבממון לא בעינן דרישה וחקירה עיין שם. ודוק:

ובזה מתורץ מ"ש התוספות ד"ה מי איכא וכו'. וצ"ל דלתנא דביה חזקיה וכו'. ואינו מוכרח כל כך לדחוקי דיש לומר דחזקיה כולה קרא מפרש דין אסון וס"ל מיתה לזה וממון לזה חייב ומטעם עדות שאתה יכול להזימה כנ"ל. ודוק:

שם תוס' ד"ה מאי לאו וכו'. כתב מהרש"א ז"ל ולפ"ז רישא דקרא אסון ממש בלא התרו וכו' ומחמת זה הקשו על רב שישא דלעיל דף ל"ג ע"ש. ודבריו אינם מובנים לי דאדרבא אי אמרינן דין אסון היינו אם לא יהיה דין שלא התרו. אבל אי אמרינן אסון ממש כולה קרא מיירי בהתרו אלא מפני שלא היה אסון כלל משלם ומדייק הש"ס מזה דדוקא שלא היה אסון כלל אבל אי הוי אסון אפילו אי לא הוי התראה פטור מדלא אשמעינן קרא רבותא טפי דהא מילתא פשיטה דאם לא היה אסון כלל משלם ע"כ מוכח דהיכא דאיכא אסון אפילו לא אתרו פטור נמצא שפיר קאמר רב שישא לעיל דלפי המסקנא דקי"ל כתנא דביה חזקיה דקרא אסון ממש קאמר כולה קרא מיירי בהתרו. ומ"ש התוס' אע"ג דסיפא וכו' רצה לומר דודאי סיפא מיירי בדין אסון והא דמפרש לרישא באסון ממש ולא מפרש ליה בדין אסון דאדרבא משמע ליה כולה קרא בהתרו דומיא דסיפא וע"כ ברישא אסון ממש כנ"ל וזה פשוט וברור:

שם בגמרא אלא כי אתא רבין וכו'. לכאורה לפ"ז צ"ל דכל מאי דאמר לעיל אמר ר' יוחנן לריש לקיש בתרי לישנא לא היו דברים מעולם כיון דבמיתה לא פליגי. ונראה ליישב ע"פ סוגיא דסנהדרין דף ע"ד דיליף מהא דאמר ר' אליעזר במצות שבמיתה הכתוב מדבר ואמר קרא אם לא יהיה אסון וגו' אע"ג דהוי ליה רודף וניתן להצילו בנפשו דמיירי ביכול להצילו באחד מאיבריו. וכיון דהטעם ברודף משום דכיון דניתן להצילו בנפשו הוי ליה כחייבי מיתות שוגגין כפירש"י שם. א"כ לריש לקיש דס"ל חייבי מלקיות שוגגין פטורין יש לומר דכיון דנתנה התורה רשות להצילו באחד מאיבריו לא גרע ממלקות. והיה ראוי ג"כ לפטור מממון. ולקמן דף ל"ח הבאתי ראיה גדולה דלא גרע אחד מאיבריו ממלקות דהא מדאיצטריך כמה לימודים בהחובל דלא נימא יד תחת יד ממש. ואיך ס"ד דנימא כן דהא איכא מלקות בחובל. ונהי דאמרינן לעיל דאפילו אי ממונא לקולא יש לומר דחס רחמנא אממונא דנחבל כמ"ש התוס' לעיל דף ל"ב אבל ביד ממש לא שייך זה ולמה לא ילקה כי אתגורי אתגיר. ע"כ צ"ל דאחד מאיבריו חמיר ממלקות. ואין לומר דקרא בלא התרו דהא לריש לקיש אין חילוק בין התרו ללא התרו. וא"כ כיון דע"כ אחד מאיבריו חמור ממלקות לא משני מידי שיכול להצילו באחד מאיבריו. וכיון שנתנה תורה רשות להצילו באחד מאיבריו לא גרע מחייבי מלקיות שוגגין. וזהו אי אמרינן במצות שבמיתה הכתוב מדבר והיינו דקאמר ר' יוחנן מאי לאו דין אסון רצה לומר סיפא דקרא כמ"ש התוס' וא"כ ע"כ במצות שבמיתה. ואם כן מוכח דחייבי מלקות שוגגין חייבין. ומשני לא אסון ממש ונפש תחת נפש היינו ממון כמ"ש התוס' בד"ה מאי לאו וכו' אי נמי אם אסון יהיה וכו'. וא"כ לא מיירי קרא במצות שבמיתה ולא ניתן להצילו בנפשו כלל. ועמ"ש בדף ל"ח ודוק:

מיהו לכאורה היה נראה דאי אפשר לומר לריש לקיש דאסון ממש בסיפא דקרא ונפש תחת נפש ממון דהא כתבנו לעיל דף ל"ג במימרא דר' שישא בריה דרב אידי דע"כ הא דחייבה התורה בדמי ולדות. אף דאיכא לאו דחובל באשה עצמה ונהי דחייבה התורה בחובל לשלם באותו ממון דחבלה אבל בקרע שיראין אמרינן לקמן דלוקה ואינו משלם אפילו בלאו דחובל ולמה משלם דמי ולדות וע"כ צ"ל כיון דמשלם דמי דחבלה הוי ליה כחייבי מלקיות שוגגין דהא אינו לוקה. משא"כ לר"ל דס"ל חייבי מלקיות שוגגין פטור קשה. וצ"ל לריש לקיש דס"ל דלא הוי ליה אפילו כחייבי מלקיות שוגגין דכיון דמשלם ואינו לוקה אין כאן חיוב מלקות כלל אך זהו סותר דלא נימא נפש תחת נפש ממון דהא מדכתיב ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש ממון דמי האשה משמע להדיא דאם אסון יהיה פטור מדמי ולדות ודוקא אם לא יהיה אסון ממש משלם דמי ולדות והיינו משום דממון אחר פטור כדילפינן מדחזקיה כמ"ש התוס' בד"ה ומי איכא וכו' ואמאי נימא כיון דאמרה תורה דנתכוין לזה והרג האשה דמשלם ואינו מת ה"ל כאלו לא נתחייב מיתה כלל ונתחייב בדמי ולדות. וע"כ צ"ל דלא אמרינן סברא זו. ואם כן לגבי מלקות דחובל נמי יפטור מדמי ולדות. וע"כ מוכח דחייבי מלקות שוגגין חייבין. ולכאורה היה נראה דלפי המסקנא באמת היה השקלא וטריא דר"י ור"ל איפכא דבל"ז איכא תרי לישני לעיל ור"י הוא דהקשה לר"ל ואמר לו מאי לאו אסון ממש והיינו כדרבי ומוכח מדאמרה תורה אם יהיה אסון ממש פטור מדמי ולדות משום שוגג דמיתה. ואם לא יהיה אסון אינו פטור משום לאו דחובל ומשני דין אסון ודלא כרבי. אלא דזה דוחק דאכתי תקשי על ר"ל מרבי לשיטתו. וכ"ש לפמ"ש דריש לקיש ע"כ ס"ל אסון ממש כדרבי. וצריך לחלק בין תשלומין דאשה עצמה ובין תשלומין דחובל. ועמ"ש לקמן ע"ב בזה. ודוק:

תוס' ד"ה רבא וכו' ולקמן נמי מצרכינן וכו'. ואביי מוקי קרא במיתה ומלקות. לכאורה קשה דאכתי לא מתרצא בזה דל"ל קרא דלא יהיה אסון הא נילף בגז"ש דרשע רשע ממלקות וממון מכדי רשעתו והדר נילף חייבי מיתות שוגגין מדחזקיה. ואין לומר דה"א דוקא מיתה ומלקות נפקי מכדי רשעתו דמהיכי תיתי נימא כן דהכל בכלל כדי רשעתו כדס"ל לרבנן אליבא דרבא. וצ"ל דבהא פליגי דאביי סבר דהוי מוקמינן כדי רשעתו בחד או בממון ומלקות דוקא או במיתה ומלקות דוקא כדעביד צריכותא לקמן. וצ"ע:

אמנם אלולי דבריהם ז"ל היה נלענ"ד די"ל דגז"ש דרשע רשע לא מייתרא א"כ הא קי"ל דגז"ש שאינו מופנה למדין ומשיבין. וכיון דאמרינן לקמן דלא ילפינן מיתה וממון ומלקות וממון חדא מאידך משום דאיכא איבוד נשמה ומשום דחמיר איסוריה ע"ש. א"כ איכא פירכא והא דילפינן הכא לענין חייבי מלקות שוגגין מחייבי מיתות שוגגין משום דבשוגג ליכא איבוד נשמה. ואפשר דס"ל להתוס' דגם באינך דרשי דיליף בכמה דוכתי חייבי מלקות מחייבי מיתות איכא נמי פירכא ואפ"ה ילפינן. וע"כ צ"ל דמייתרא. ויותר נראה דס"ל להתוס' דע"כ אין זה סברא דא"כ קשה דאכתי הוי מצי למילף אף במזיד מגז"ש דרשע רשע וליכא למיפרך שכן איבוד נשמה דאיכא למימר שוגג דמיתה יוכיח דליכא איבוד נשמה ואפ"ה פטור. ובזה הוי מתורץ נמי מה שהקשינו לעיל דלדברי התוס' אכתי קשה ל"ל אם לא יהיה אסון דלפמ"ש ליכא למילף במזיד מיתה ממלקות בגז"ש שאינו מופנה דאיכא למיפרך שכן לא חמיר איסורא כדלקמן מיהו יש לדחות דלא מצי למימר לקמן שוגג דמיתה יוכיח דליכא איבוד נשמה משום דהוי מצי למימר כסברא דר"ל בתחלה דכיון דאלו אתרו ביה פטור כי לא אתרו ביה נמי פטור. דנהי דלמסקנא לא אמר סברא זו דהא חזינן דבשוגג דמיתה איצטריך קרא דחזקיה. מ"מ ודאי דהוי מצי למיעבד פירכא מזה דהיינו טעמא דשוגג דמיתה. אבל לבתר דכתיב כדי רשעתו למזיד שפיר ילפינן שוגג בגז"ש דרשע רשע דתו אין להשיב מידי. ודוק:

אמנם לפמ"ש לעיל בשיטת אביי נלענ"ד דאיצטריך כדי רשעתו לממון ומלקות וכדאמר ר' יוחנן לעיל דסמיך ליה ארבעים יכנו והוא דלפמ"ש לעיל דאביי ס"ל דלר' מאיר עדים זוממין לאו קנסא הוא אלא דיליף אפילו בממון דלוקה ומשלם מעדים זוממין דמוציא שם רע כנ"ל. ולפ"ז צ"ל דרבנן דלא ילפי היינו מדמצינו דכתיב כדי רשעתו וסמיך ליה ארבעים יכנו וע"כ מוציא שם רע חידוש הוא ושפיר איצטריך כדי רשעתו דלא נילף ממוציא שם רע . אבל לשוגג דמלקות שפיר ילפינן בגז"ש דרשע רשע. וק"ל:

מאי לאו אסון ממש. אם לא מתה האשה יענש הנוגף בדמי ולדות הא אם מתה לא יענש ואפי' לא התרו בו וקשיא לר' יוחנן: לא דין אסון. הכי קאמר קרא אם אין משפט מות לנוגף כגון שלא מתה האשה או מתה ולא התרו בו ענוש יענש: מכה אדם ומכה בהמה. מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם לא ישלם אלא יומת הקיש פטור ממון דמכה אדם לחיוב ממון דמכה בהמה מה מכה בהמה אין לך בו חילוק לחיוב אף מכה אדם אין לך בו חילוק לפטור מכה בהמה לעולם חייב דאמרי' בב''ק (דף כו:) פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ואונס כרצון: שאין מתכוין. אין בו חיוב מיתה באדם: דרך עלייה. שהכהו בהגבהת ידו או שחתכו בחרבו מלמטה למעלה: בין דרך ירידה לדרך עלייה. משום דגבי גלות דהורג בשוגג איכא חילוק בין דרך ירידה לדרך עלייה כדאמרי' במכות (דף ז:) כל שבדרך ירידתו גולה דכתיב ויפל עליו עד שיפול כדרך נפילה: כולי עלמא לא פליגי דפטור. מדתנא דבי חזקיה: חייבי מיתות איתקוש. למכה בהמה: אתיא רשע רשע. נאמר בחייבי מיתות אשר הוא רשע למות ונאמר בחייבי מלקות והיה אם בן הכות הרשע: רבא אמר אתיא מכה מכה. דמלקות נמי איתקוש למכה בהמה ולאו מגזרה שוה דחייבי מיתות ילפינן: ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו. והאי יעשה לו מלקות קאמר ולקמן פריך והא חובל בחבירו בתשלומין ולא מלקות: והאי. מלקות לאו מכה כתיב אלא כי יתן מום ומאי אתיא מכה מכה דקאמר רבא: הכאה הכאה קאמרינן. ומום ע''י הכאה הוא ניתן: וחובל בחבירו בר תשלומין הוא. והיכי מוקמת ליה את במלקות ופטור ממון: אם אינו ענין. האי קרא: להכאה שיש בה שוה פרוטה. ולתשלומין דהא מקרא דבתריה ילפינן דכתיב ביה כן ינתן בו דבר הניתן מיד ליד: תנהו ענין. להאי כן יעשה לו: להכאה שאין בה שוה פרוטה. ולמלקות ואיתקיש למכה בהמה שלא תחלוק בו:
מאי לאו אסון ממש. אע''ג דסיפיה דקרא דאם אסון יהיה ע''כ היינו דין אסון כדכתיב ונתת נפש וגו' מ''מ לא יהיה אסון הוה משמע ליה אסון ממש אי נמי אם אסון יהיה נמי בעי למימר דהוי אסון ממש ודריש ונתת נפש וגו' היינו ממון: ומי איכא למאן דאמר חייבי מיתות שוגגין חייבין והא תנא דבי חזקיה וכו'. וא''ת והא אמרינן בפ' הנשרפין (סנהדרין עט: ושם) תנא דבי חזקיה מפקא מדרבי ומפקא מדרבנן אלמא פליגי תנאי אתנא דבי חזקיה וי''ל דלענין ממון אחר אית להו לכולהו היקשא דתנא דבי חזקיה ולא פליגי עליה. אלא במאי דקתני בין מתכוין לשאינו מתכוין דמשמע בין מתכוין להרוג האשה בין אין מתכוין להורגה אלא להרוג את חברו והרגה דבכל ענין פטור מדמי האשה דלענין ממון אחר כבר תנא דלא תחלוק בין שוגג בין מזיד והיינו דמפקא מדרבי ומדרבנן דלר' נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב ממון ולרבנן חייב מיתה ולתנא דבי חזקיה פטור ממיתה וממון אבל קשה לרבינו יצחק דבריש הנחנקין (שם פד:) אמרינן הניחא למאן דאית ליה דתנא דבי חזקיה אבל למאן דלית ליה כו' משמע דאיכא תנא דפליג ואומר רבינו יצחק דהיינו רבי חגא מדרומא דאייתי מתניתא בידיה כדאמרינן בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה (ב''ק מב. ושם) דשני אנשים כי נתכוונו זה לזה אע''פ שיש אסון באשה יענשו בדמי ולדות אלמא לית ליה היקישא דבין שוגג למזיד והא דקאמר מי איכא למאן דאמר כו' היינו משום דתנא דבי חזקיה עיקר שהיה שונה ברייתות של רבי חייא שהיה אביו כדמוכח בסוף פרק הבא על יבמתו (יבמות סה:) והן עיקר ומותבינן תיובתא מינייהו ולרשב''א נראה דמשום הכי קא פריך ליה מתנא דבי חזקיה משום דרבי יוחנן מוקי מתניתין (לעיל לב:) בשלא התרו בו וקתני סיפא דחייבי מיתות פטורין א''כ מתני' סברה דחייבי מיתות שוגגין פטורין דאי סיפא מיירי בשהתרו בו ליפלוג בחייבי מלקיות גופייהו והוה מצי למיפרך ממתני' אלא דלא מצי למיפרך אלא מדיוקא ולהכי פריך ליה מתנא דבי חזקיה ואמתניתין סמיך ולפי זה מצינן למימר דמפקא מדרבי ורבנן בכולה מילתא ועוד אומר רשב''א דר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה לקמן בפירקין (דף לז:). הוא תנא דלית ליה דתנא דבי חזקיה וצריך לומר דלתנא דבי חזקיה לא יהיה אסון היינו אסון ממש וקרא דאם אסון יהיה היינו דין אסון כגון שנתכוין לאשה דאם לא נתכוין לה פטור ממיתה וממון לתנא דבי חזקיה א''נ לא קאי קרא דאסון אאשה אלא אחברו שנתכוין לו ולא איירי קרא שנתכוין להרוג את זה והרג את זה ובפ' הנשרפין דדייק לר''ש דפטר נתכוין להרוג את זה והרג את זה היכי מפרש קראי הוה מצי למימר כדפרישית אלא אליבא דר''א דאמר קראי בנתכוין להרוג את זה והרג את זה דייק: אף מכה אדם לא תחלוק בו כו'. וקרא דלא יהיה אסון דאשמעינן דלא ישלם דמי ולדות בהדי מיתה והא נמי דדרשינן בשילהי פרק כיצד הרגל (ב''ק כו.) עליו ולא על האדם דלא תשקול מיניה ממונא ותקטליה על הרציחה לחוד וקרא דלא תקחו דדרשינן מיניה דלא תשקול ממונא מיניה ונפטריה אצטריכו כולהו דלא מצי למילף מהיקישא דתנא דבי חזקיה כדפירש בקונטרס לקמן (דף לח.) דממכה בהמה לא מצי למילף פטור ממון דאדרבה חיוב היה לו למילף דמכה בהמה חייב להכי איצטריך למכתב כולהו והכי ילפינן מה מכה בהמה לא חלקת במה שכתוב בו דהיינו חיוב דבכל עניין חייב אף מכה אדם כל עניני פטור ממון שכתוב בו לא תחלוק בין שוגג בין מזיד ובין דרך עלייה לדרך ירידה ושוגג למזיד היינו ממון אחר בהדי מיתה ודרך עלייה וירידה בכל ענין לא תשקול ממונא מיניה ונפטריה כדאמרינן לקמן ומתכוין לשאין מתכוין לענין דמי האשה: רבא אמר אתיא מכה מכה. תימה לרבא לית ליה הכא גזרה שוה דרשע רשע וכן ר' יוחנן ולקמן (דף לז.) נמי מצרכינן חד קרא למיתה וממון וחד למלקות וממון ולא ילפינן מלקות וממון ממיתה וממון בגזרה שוה דרשע רשע וסתמא דהש''ס דריש ליה בפ''ק דמכות (דף ה:) גבי אין עדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין על פיהן דאמרינן חייבי מלקיות מנין אתיא רשע רשע וברייתא נמי איכא בר''פ אחד דיני ממונות (סנהדרין לג: ושם) גבי דיני נפשות מחזירין לזכות אבל לא לחובה דאמרינן חייבי מלקיות מנין אתיא רשע רשע תניא נמי הכי כו' ור' יהודה נמי דריש ליה בהחובל (ב''ק פו: ושם) גבי וכן היה ר''י פוטרו פירוש את הסומא מחייבי גליות ומחייבי מלקיות ומחייבי מיתות ב''ד וגמר התם חייבי מיתות ב''ד מרוצח רוצח וחייבי מלקיות אתיא רשע רשע ורבנן דפליגי עליה התם לאו משום דלית להו רשע רשע אלא משום דמחייבי ליה כחייבי מיתות ב''ד וי''ל דרבא ור' יוחנן אית להו בכ''מ גז''ש דרשע רשע בדבר שהוא בגוף המלקות אבל הכא לענין פטור ממון שהוא עם המלקות וכן לקמן לא ילפינן רשע רשע וטעמא משום דקרא מוכח דרשע כתיב לענין מלקות והיה אם בן הכות הרשע והא דדריש מכה מכה משום דמכה גבי תשלומין כתיב שנאמר מכה בהמה ישלמנה ואביי אית ליה גזרה שוה דרשע רשע בכ''מ וסוגיא דלקמן כרבא ודלא כאביי ואביי מוקי קרא במיתה ומלקות כר''מ דלמלקות וממון לא צריך קרא דאתיא רשע רשע ואם תאמר ר' יוחנן אמאי לא דריש מכה מכה הא ברייתא היא בריש החובל (שם פג: ושם) וי''ל דסבר כאידך תנאי דהתם דלא דרשי מכה מכה אלא ילפי מאידך קראי דלאו עין תחת עין ממש: וכתיב ואיש כי יתן מום וגו'. אית דגרסי וסמיך ליה ולא מגזרה שוה יליף אלא מסמוכין וכן משמע קצת מדשביק קרא דמכה בהמה ישלמנה ונקיט קרא אחרינא ומיהו מדפריך בריש החובל (שם פג:) מאי חזית דילפת ממכה בהמה נילף ממכה אדם משמע דגזרה שוה הוא והא דהדר ביה מקרא קמא משום דאיצטריך למהדר ממכה אדם ולאתויי כי יתן מום בעמיתו הדר ביה נמי ממכה בהמה ישלמנה ומייתי מכה נפש בהמה דסמיך ליה אי נמי משום דאיצטריך קרא קמא לכדתנא דבי חזקיה ולמאן דלית ליה נמי איצטריך מה מכה בהמה לרפואה פטור אף מכה אדם כו' כדאמרינן בריש הנחנקין (סנהדרין פד: ושם):
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד