כתובות לו ע"א

דף לו - א

אילימא "עריות" ששנינו היינו  עריות ממש הכתובות בפרשת אחרי מות, וחייב עליהן כרת -

ו"שניות" ששנינו, הן עריות בדרגת קורבה שניה ^[1] - האסורות מדברי סופרים?

כך הרי ודאי אי אפשר לפרש. שהרי השניות לעריות, כיון דמדאורייתא חזיא ליה, ראויות הן לו, וקרינן בהו "ולו תהיה לאשה", אמאי אין להן קנס, וכי למה שלא יגיע להן קנס!? ^[2]

אלא כך תפרש: "עריות", הן העריות שהבא עליהן הוא מחייבי מיתות בית דין, שיש לפוטרם מקנס משום שחייבים מיתת בית דין, ו"קם ליה בדרבה מיניה" -

ו"שניות", הן עריות שאינו חייב עליהן מיתת בית דין, אלא הן חייבי כריתות בלבד. ואף אלו אין להן קנס, כיון שאין אני קורא בהן "ולו תהיה לאשה", שמשמע: אשה שיש בה הויה.

וכוונת הברייתא היא לומר, שלא רק חייבי מיתות בית דין אין להן קנס כיון ש"קם ליה בדרבה מיניה", אלא אפילו חייבי כריתות, שאין בהן "קם ליה בדרבה מיניה", ^[3] בכל זאת אין להן קנס, כיון שאין בהן הויה -

אבל חייבי לאוין, שיש בהן הויה, יש להן קנס.

ומני, בשיטת מי הולך התנא של הברייתא?

בשיטת שמעון התימני היא, הסובר לעיל [כט ב], שנתמעטו מקנס מכח הכתוב "ולו תהיה לאשה", רק הנשים שאין לו בהם הויה, ולא חייבי לאוין שקדושין תופסין בהן.

איכא דאמרי לפרש את הברייתא:

"עריות" היינו חייבי מיתות בית דין וחייבי כריתות, לפי שאין קידושין תופסין לו בהן, ואין להן קנס משום שאין בהן הויה -

ו"שניות" היינו אף חייבי לאוין שיש לו בהן הויהץ ואף אלו אין להן קנס, היות ואין הן ראויות לקיימן.

ומני ברייתא זו? - רבי שמעון בן מנסיא היא, הסובר שנתמעטו מקנס כל אותן נשים שאינן ראויות לו לקיימן.

ב. עוד שנינו בברייתא: הממאנת, אין לה לא קנס ולא פיתוי:

והוינן בה: הרי אין מיאון לנישואי קטנה אלא בהיותה קטנה, ואם כן הא דקתני "הממאנת" אין לה קנס, בהכרח שהיא קטנה, ומשמע מכאן: הא קטנה בעלמא, שלא נישאת ולא מיאנה - אית יש לה קנס. ^[4]

ואם כן מני ברייתא זו? - בהכרח שלפי רבנן היא [בברייתא שהובאה בתחלת הפרק], דאמרי: אף קטנה יש לה קנס.

אך אימא סיפא, ששנינו בה: איילונית, אין לה לא קנס ולא פיתוי. וסיפא זו, בהכרח אתא לרבי מאיר, דאמר קטנה אין לה קנס אלא נערה בלבד. ולכן, הא, איילונית, שאין לה פרק זמן של נערות, אלא מקטנותה יצתה לבגר, שבסוף פרק זמן הקטנות שלה היא נעשית בוגרת, לכן אין לה קנס -

ואם כן תיקשי: וכי יתכן שהרישא בשיטת רבנן היא, והסיפא בשיטת רבי מאיר היא!?

וכי תימא לפרש: לעולם כולה ברייתא בשיטת רבי מאיר היא, הסובר שלקטנה אין קנס אלא רק לנערה, וממילא לאיילונית אין קנס.

והא דקתני "ממאנת", מדובר בכגון שמיאנה אחר שגדלה כבר, וסבור התנא של הברייתא שיכולה למאן אפילו בגדלותה, היות ובממאנת [כלומר: לענין השאלה עד מתי הבת ממאנת] סבר לה רבי מאיר כרבי יהודה, שאפילו כשגדלה עדיין היא יכולה למאן עד שירבה השיער השחור [וכפי שיבואר לקמן], ואין לדייק מהברייתא שלקטנה יש קנס, כי מדובר בה בממאנת כשהיא גדולה. ^[5]

אי אפשר לתרץ כך. כי -

ומי, וכי יתכן לומר שסבר לה רבי מאיר כרבי יהודה, שיש מיאון אפילו כשגדלה!?

והתניא: עד מתי הבת ממאנת? עד שתביא שתי שערות. אבל משתגדל, בהבאת שתי שערות, שוב אינה ממאנת, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: אם עדיין לא בא עליה בעלה לאחר שגדלה, יכולה היא למאן, עד שירבה השער השחור. ^[6]

שיהיה ריבוי שערות שחורות באותו מקום. ואולם, די בשתי שערות שוכבות, שיראה הדבר כמו ש"ירבה השחור".

הרי שלפי דעת רבי מאיר רק הקטנה ממאנת. ואם כן תיקשי: אם הברייתא הקודמת בשיטת רבי מאיר היא, למה שנינו בה "הממאנת אין לה קנס", והרי כל קטנה, גם זו שאינה "ממאנת", אין לה קנס לדעתו של רבי מאיר!?

אלא שמא תאמר, שהברייתא ההיא בשיטת רבי יהודה היא אמורה, שלדעתו ממאנת אף לאחר שגדלה, ושוב לא תדייק מהברייתא ההיא שקטנה בעלמא יש לה קנס -

ובקטנה סבר לה התנא של הברייתא ההיא כרבי מאיר, שאין לה קנס, ולכן אמר שהאיילונית אין לה קנס, היות שמקטנותה יצאה לבגר.

אף כך אי אפשר לומר.

שהרי ומי [וכי] סבר לה רבי יהודה כרבי מאיר שהקטנה אין לה קנס, עד שהוא פוטר את האיילונית מן הקנס כיון שאין לה פרק זמן של נערות?

והאמר רב יהודה אמר רב: זו ששנינו במשנה [לקמן מ ב] שהקטנה אין לה קנס - דברי רבי מאיר היא.

אבל חכמים אומרים: יש לקטנה קנס.

ואם איתא כדבריך, שרבי יהודה סובר כרבי מאיר שקטנה אין לה קנס - הרי "זו דברי רבי מאיר ורבי יהודה" - מיבעי ליה לרב לומר! ^[7]

ולכן מיישבת הגמרא את הברייתא בדרך אחרת:

ברייתא זו אינה אמורה כולה בשיטת רבי מאיר, ואינה אמורה כולה בשיטת רבי יהודה, אלא בחלקה כרבי מאיר ובחלקה כרבי יהודה.

האי תנא ששנה ברייתא זו, סבר לה כרבי מאיר בחדא, שהקטנה אין לה קנס, ולכן אף האיילונית אין לה קנס.

ופליג עליה דרבי מאיר בחדא, במה שהוא סובר שאין האשה ממאנת אלא בקטנותה, אלא כרבי יהודה סבירא ליה, שהיא ממאנת אף בגדלותה, ולכן דוקא משום שהיא ממאנת אין לה קנס. ^[8]

רפרם אמר ליישב את הברייתא באופן נוסף:

לעולם בשיטת רבי מאיר היא, ולכן אין לאיילונית קנס. ודקשיא לך מ"ממאנת", לא תיקשי:

כי מאי "ממאנת"? - אשה הראויה למאן, אילו היתה נישאת. כלומר: קטנה אין לה לא קנס ולא פיתוי.

ותמהה הגמרא על ישוב זה: וליתני בברייתא במפורש, שקטנה אין לה קנס ולא פיתוי, ולמה הזכיר את הקטנה בלשון "ממאנת"!?

ומסקינן: אכן קשיא קושיא זו. ^[9]

ג. שנינו בברייתא: איילונית אין לה לא קנס ולא פיתוי: ורמינהי סתירה לכך, מברייתא אחרת:

דתניא: החרשת, והשוטה, והאיילונית:

יש להן קנס, כי בחזקת בתולות הן.

ויש להן, אם נישאו בחזקת בתולות, טענת בתולים.

שאם בעל ולא מצא לה בתולים, הפסידה כתובתה.

הרי מבואר בברייתא זו שהאיילונית יש לה קנס, שלא כברייתא ששנינו בה, האיילונית אין לה קנס!?

ותמהה הגמרא על הקושיא: והא מאי רומיא, וכי איזו סתירה יש כאן!?

הא, הברייתא ששנינו בה שאיילונית שאין לה קנס - בשיטת רבי מאיר היא, הסובר שקטנה אין לה קנס אלא הנערה בלבד. ומאחר שלאיילונית אין נערות, אין לה קנס.

הא ששנינו שלאיילונית יש קנס - בשיטת רבנן היא, הסוברים שאף לקטנה יש לה קנס, ולכן אף לאיילונית יש קנס, עד שתיבגר.

ומסבירה הגמרא: ודקארי לה מאי קארי לה, מה היתה סברתו של המקשה שהקשה את הסתירה, והרי תירוץ פשוט הוא שתירצה הגמרא!?

ומפרשינן: לא הביא המקשה את הברייתא לבית המדרש כדי להקשות ממנה לסתירה לברייתא שהבאנו, שזו אינה קושיא כלל.

אלא לכן הביאה לבית המדרש, משום דאית ליה למקשה למירמא אחריתי עילויה, יש לו למקשה להקשות על ברייתא זו שמבואר בה כי החרשת והשוטה יש להן טענת בתולים, מברייתא אחרת שמבואר בה להיפך:

דתניא: החרשת, והשוטה, והבוגרת, ומוכת עץ באותו מקום -

כל אלו אין להן טענת בתולים.

החרשת והשוטה, כי שמא נאנסה לאחר האירוסין [ויתבאר יותר בהמשך הסוגיא], ובוגרת ומוכת עץ, מפני שאין להן בתולים.

אבל לאשה סומא ואיילונית - יש להן טענת בתולים. ^[10]

סומכוס אומר משום רבי מאיר: אשה סומא אין לה טענת בתולים, ויתבאר הטעם בהמשך הסוגיא.

הרי מבואר בברייתא הזו, שהחרשת והשוטה אין להן טענת בתולים, כנגד דברי הברייתא לעיל שמבואר בה "החרשת והשוטה יש להן טענת בתולים"!?

אמר רב ששת: לא קשיא מ"חרשת ושוטה" על "חרשת ושוטה":

הא - הברייתא השניה, הסוברת שחרשת ושוטה אין להן טענת בתולים - רבן גמליאל היא, במשנה בפרק ראשון [יב ב], הסובר שכל אשה שלא נמצאו לה בתולים ואמרה "משאירסתני נאנסתי" הרי היא נאמנת. ולכן אף השוטה והחרשת, היות ואין הן יודעות לטעון, הרי אנו טוענים עבורן שכך היה, ולכן אינן מפסידות את כתובתן.

והא - הברייתא הראשונה, הסוברת שחרשת ושוטה יש להן טענת בתולים - רבי יהושע היא, הסובר שאין אשה נאמנת לומר "משאירסתני נאנסתי" כי "לא מפיה אנו חיין". ולכן אף השוטה והחרשת יש להן טענת בתולים.

ומקשה הגמרא על כך שאנו אומרים שלפי רבן גמליאל אין לחרשת ושוטה טענת בתולים, ואף שהן לא טענו בפנינו "משאירסתני נאנסתי", טוענים אנו עבורן. והרי: אימר דשמעת ליה לרבן גמליאל, היכא דקא טענה איהי [עד כאן לא שמענו לרבן גמליאל שהיא נאנמת, אלא במקום שהיא עצמה טוענת "משאירסתני נאנסתי"] -

אבל היכא דלא קא טענה איהי, כגון חרשת ושוטה שאינה טוענת ולא כלום - מי שמעת ליה שטוענים עבורה!?

ומשנינן: אין, אכן לדברי רבן גמליאל - אלו אינן צריכות אפילו טענה.

כיון דאמר רבן גמליאל שאם היתה טוענת הוה מהימנא [נאמנת] -

כגון זו, "פתח פיך לאלם" הוא! שעל בית הדין לטעון במקומן, לפי שאינן יודעות לטעון, שכאילמות הן נחשבות בענין זה. ^[11]

שנינו בברייתא שהובאה בסמוך: והבוגרת אין לה טענת בתולים:

דם בתולים אינו מטמא את האשה בטומאת נדה.

ומקשינן: והאמר רב: בוגרת שנישאת, נותנין לה כל לילה הראשון, שכל בעילות שבועל באותו לילה וראתה בהן דם, תולים אנו אותן בדם בתולים, ואין היא טמאה.

הרי מבואר שאף הבוגרת יש לה דם בתולים, ^[12] ולכן אם לא מצא לה בתולים מן הדין הוא שיפסידנה כתובתה, שהרי הוא כנס אותה בחזקת בתולה, ואילו היא נמצאת בתולה, ומקח טעות הוא!?

הסומא והאילונית יש להן טענת בתולים. כלומר, שלא מצא לה בתולים בעודה נערה, וכשגדלה ונעשית בת עשרים נולדו לה סימני אילונית, דאגלי מלתא דההיא שעתה אילוניתא היתה וכבוגרת היא, אפילו הכי יש לה טענת בתולים, והוא שקבל על עצמו בפירוש בשעת קדושין אף על פי שתמצא אילונית, דאי בלא הכיר וקדש סתם, תיפוק ליה דאינה מקודשת, דמקח טעות הוא.

הא קטנה דעלמא יש לה. פירוש בין קנס ובין פיתוי ולא אמרינן אחלתי' ואפילו הגיעו לעונת הפעוטו' שמחילת' מחיל' בעלמ' במטלטלין ש"ה דפיתוי קטנ' אונס הוא ואין כאן מחיל' כן פי' התוס':

סבר כר"מ בחדא ופליג ליה בחדא. פירוש סבר לה כר"מ דקטנה אין לה קנס והיינו דקתני איילנית אין לה קנס ופליג עלה בחדא דקתני הממאנת אין לה קנס דע"כ מיירי בגדולה והוא גופ' קמ"ל דגדולה ממאנת כר' יהודא דאי לא לענין קנס לא נצרכ' לא לגופ' ולא לדיוק' דידה דהא פשיטא דהיא גופא אין לה קנס ונערה בעלמא יש לה קנס:

הא ר' גמליאל הא ר' יהושע וכו'. פי' רש"י ז"ל דהא דקתני אין לה טענת בתולים ה"ק אין לה טענת בתולים להפסידה כתובת' וכדמפרש בבוגרת ומוכח עץ דתנינא בהדייהו ואתי כר"ג דאמר בפ"ק שיכולה אשה לומר משארסתני נאנסתי. הלכך אנן נמי טענינן הכי כדמפרש ואזיל דהא כר' יהושיע דאמר לא מפיה אנו חיים הלכך הבא עליה יש לה טענת בתולים דאי נמי הוי טענת קמא לא מהימנין ליה עכ"ל. ותימא הא מתניתין קמייתא אתיא כר' יהושיע לא איירי בענין טענת בתולים אלא לענין קנס וי"ל דהא דקתני אין להם קנס קנס של כתובה קאמר שמפסדת בטענות בתולים א"נ דעד כאן לא קאמר ר' יהושיע אלא לענין כתובה מפני שיש עליה טוען וחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה אבל לענין קנס דאין עליה טוען ברור באמת ודאי בחזקת בתולה מוקמינן ויש לה קנס. וכי אמרינן הא ר' יהושע היא ה"ק דאפילו לר' יהושע קאמר ולשונו של רש"י ז"ל מוכרח אתי פי' הראשון. ויש שפי' בהיפך דקמייתא ר"ג ומוקי לה בחזקת בתולה ולפיכך מאמינה על בעלה דחזקת גופא מסייע לה לאידך דקתני אין לה טענת בתולים. ר' יהושיע אמר לא מפיה אנו חיים וכיון שכן אנן לא טענינן ליה שנאנסה משנתגרשה ולישנא דאין להם טענות בתולים לא אתיא שפיר להא פי' דא"כ לא הוא פירושו דומיא דבוגרת ומוכת עץ דתני בהדה:

כגון זו פתח פיך לאלם הוא פי' רש"י ז"ל וטענינן הכי משנתארסה נאנסה והקשו בתוספת דהאי טענות שמא היא לבד ואנן בעינן טענות ברי לר"ג כדאיתא בפ"ק ול"ק דאי אית' לבדה דידע קושטא דמילת' בעינן שטעין בבריא אבל השתא דאיהי לאו בת טענה היא. טענינן אנן לה אפי' בשמא כגון כל מקום שטוענין ליורש וללוקח יש שפירש דהכי טענינן לה שהיא מוכת עץ בטענת ברי וחשיב' כגון דרגילה דמחבטא כדאיתא בסמוך.

וכדאמר רב נותנין לה לילה ראשון אלמא יש לה בתולים ואם כן למה אין עליה טענת בתולים להפסידה כתובתה:

כבר ביארנו שהקטנה יש לה קנס וכן המתגרשת מן האירוסין ועדין היא נערה בתולה יש לה קנס אבל המתגרשת מן הנשואין ואע"פ שעדין היא קטנה או נערה ובתולה אין לה קנס הואיל ונשאת ולא סוף דבר בנשואין גמורין אלא אף בממאנת ר"ל קטנה שהשיאתה אמה או אחיה ומיאנה הואיל ומכל מקום היה שם נשואין עליה אין לה קנס ועד מתי הבת ממאנת כל זמן שהיא קטנה והוא עד שתים עשרה שנה ויום אחד ושתביא שתי שערות הא משנכנסה לכלל נערות אינה ממאנת אע"פ שלא רבה השחור על הלבן ר"ל שאין השערות שוכבות ובאילונית דין אחר למיאון כמו שיתבאר במקומו:

הבוגרת אין לה קנס כמו שכתבנו ומכל מקום האילונית יש לה קנס עד עשרים שנה שעד זמן זה היא קטנה ומקטנותה יצאה לבגר וגדולי המחברים כתבו שהאילוניות אין להם קנס והדברים מתמיהים אלא שכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים:

החרשת והשוטה אין להן קנס מפני שחזקתן אינן שומרות את עצמן ואינן בחזקת בתולות וכן מתוך כך אין להם טענת בתולים שמא אלו היתה פקחת היתה טוענת שמשארסה נאנסה וכל שהיתה יכולה לטעון אלו היתה פקחת טוענין לה שכל כגון זה פתח פיך לאלם הוא וגדולי המפרשים ראיתי בהגהותיהם שפסקו שהחרשת יש לה קנס וכן ראיתיה לחכמי הדורות מפני שהם מפרשים בסוגיא זו הא רבן גמליאל הא ר' יהושע כלומר הא דקתני אין לה טענת בתולים לאו משום דבחזקת בעולה היא אלא היינו טעמא דכיון דפקחת יכולה לטעון משארסתני נאנסתי ונאמנת אנן נמי טענינן ליה אבל מכל מקום בחזקת בתולה היא ולפיכך יש לה קנס ואין הדברים נראין:

מוכת עץ אין לה טענת בתולים והסומא והאילונית יש להן טענת בתולים:

תנו רבנן. החרשת והשוטה והבוגרת ומוכ"ע אין להם קנס וא"ל טענת בתולים פי' להפסידן כתובתן חרשת ושוטה לא דאמרי' אי הוו פקחות לטעון הוו טענו כל חדא וחדא משאירסתני נאנסתי ומהימן בוגרת נמי לא שבתולי' כלין מאליהן האיילונית והסומא יש להן ט"ב פי' ודוקא דקא טעין טענת פ"פ אבל אי טעין טענת דמים ל"ל דבוגרת כלין בתוליה. אבל פתח נעול יש לה (והרב אומר היפך טענות דמים יש לה טענות פ"פ אין לה):

עריות ממש להכי קרי להו עריות משום דמפורשין באחרי מות ולכך כתב רש"י ז"ל עריות ממש. המפורשים באחרי מות וכו' ובקצת ספרים דוקני גרסי' אילימא עריות ממש שניות ממש כיון וכו' ובמקצת ספרים גרסינן שניות מדברי סופרים ולא דייקא שפיר:

שניות וכו'. כיון דמדאורייתא וכו' ואיכא למידק מאי שנא מנתינה דפרש"י בריש פירקין דדוד גזר עליהן ואפ"ה אמרינן בגמרא שם בריש פירקין ממזרת ונתינה איכא בינייהו למ"ד ראויה לקיימה הא אינה ראויה לקיימה אלמא אף על גב דלא הוי אלא מדרבנן דדוד הוא דגזר עליהן אפ"ה אמעיט לה קרא דמכל מקום הרי אינה ראויה וכדתריצנא לעיל בריש פירקין דאנן אינה ראויה לקיימה קא ממעטינן ואפילו שיהיה מדרבנן והכא נמי מאי פריך אע"ג דמדאורייתא חזיין ליה כיון דמדרבנן לא חזיין אמעיטו מדכתי' ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו והכי סוף סוף הרי אינן ראוים לו וי"ל דלכך כתב רש"י ז"ל שניות. שגזרו חכמים על שניות להן להרחיק מן העבירה כגון אם אמו ואם אביו ושאר השניות כדמפורש בפ"ב דיבמות ע"כ. פירוש לפי דשניא שניות מנתינה דהנתינים דוד גזר עליהן שלא יבואו בקהל כממזרים ושאר הפסולין והלכך מ"מ הרי אינם ראויין לבא בקהל אבל השניות לא אסרום חכמים אלא להרחיק מן העבירה מעתה לענין קנס לא הפקיעו חכמים מה שחייבין להם כנ"ל:
ומני שמעון התימני וקשה קצת אמאי לא קאמר רבי נחוניא בן הקנה דהא אית ליה דחייבי מיתות וחייבי כריתות אין להם קנס אבל חייבי לאוין אית ליה כר"מ דלוקה ומשלם וכדכתיבנא לעיל ויש לומר דלהכי נקט שמעון התימני משום דמיירי בהדיא לענין קנס וכדקאמר לעיל בריש פירקין אשה שיש בה הויה אבל רבי נחוניא לא איירי אלא בהדליק את הגדיש ביום הכיפורים אבל לא איירי בענין קנס ודילמא ס"ל דבקנס אע"ג דמקטיל משלם משום דחידוש וכדקאמר רבה לרבי מאיר להכי נקט שמעון התמני ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל שמעון התמני. בריש פירקין דאמר אשה שיש בה הויה כנ"ל. ושוב מצאתי בקונטריסין וז"ל כתוב בגליון תוספות לא המ"ל מני רבי נחוניא היא תימא בלאו הכי לא הוה מצי למימר רבי נחוניא היא דדילמא רבי נחוניא ס"ל כרבי שמעון התימני ולא צריך ריבוי אלא לחייבי לאוין ולא לחייבי עשה דהא יש בהם הויה ואיצטריך תרי ריבויי חד לחייבי מיתות וחד לחייבי כריתות זו הקושיא לא תירץ אבל הקשה קושיא אחרת נימא דרבי נחוניא סבר כרבנן דר"מ דלוקה ואינו משלם ואיצטריך תרי ריבויי חד לחייבי לאוין לאפוקי דלא נימא לוקה ואינו משלם וחד לעשה וישארו חייבי כריתות מבחוץ וקרינא שפיר חייבי כריתות שניות אפילו לרבי נחוניא לפי שאין בהם הויה. ויש לומר דאם איתא דחייבי כריתות מקרו שניות לפי שאין בהם הויה א"כ גם יבמה לשוק תקרא כמו כן שניה ונמצאת מחלק בחייבי לאוין גופייהו דמקצתן יהיו חייבים לפי שיש בהם הויה ומקצתן דהיינו יבמה לשוק תהיה פטורה לפי שאין בהם הויה לכך אין לומר כן ע"כ. והגיליון תוספות עצמו לא בא לידי לכן לא ידעתי מה אשיבנו ואם באולי תירץ הגיליון דמ"ה לא אמר מני רבי נחוניא היא דבשלמא לשמעון התמני דאית ליה דחייבי מיתות פטור מן התשלומין וחייבי כריתות חייבין בתשלומין ומ"ה קא פטור מקנס משום דבעינן אשה שיש בה הויה הילכך להכי קרי להו לכריתות שניות דהא חייבי כריתות בעלמא חייבין בתשלומין והכא לגבי קנס דוקא פטורין אבל לרבי נחוניא דחייבי כריתות הרי הן כחייבי מיתות תרווייהו פטורין מן התשלומין אמאי קרי להו שניות א"נ התירוץ כך היה דרבי נחוניא כיון דס"ל כר"מ דלוקה ומשלם א"כ מחד ריבוייא אתי חייבי לאוין וחייבי עשה ומחד ריבויא אתי חייבי כריתות ובזה נבין קצת דברי הקונטריסין:
איכא דאמרי עריות חייבי מיתות ב"ד וחייבי כריתות קשה קצת אמאי שני כל כך מלישנא דלעיל נימא עריות חייבי מיתות ב"ד שניות חייבי כריתות וחייבי לאוין וי"ל דלישנא דשניות לעריות קא דייק ואי קרית לחייבי כריתות שניות לעריות מעתה חייבי לאוין שלישי' לעריות מקרי דהא ודאי כי היכי דנחית דרגא חייבי כריתות מחייבי מיתות הכי נמי נחית דרגא חייבי לאוין מחייבי כריתות וכיון שכן לא יכנסו חייבי לאוין בכלל שניות לעריות אי קרית לחייבי כריתות שניות לעריות להכי אנו מכניסין אותה בכלל עריות דעריות המפורשים באחרי מות הן בכרת ומעתה שפיר יקראו חייבי לאוין בכלל שניות כנ"ל. שוב מצאתי כך בקונטריסין וז"ל כתוב בגליון תוספות המ"ל עריות חייבי מיתות ושניות חייבי כריתות וחייבי לאוין וכו' תימא נימא דכ"ע דריש ריבויי ומחד מרבה חייבי עשה ומחד חייבי לאוין וחייבי כריתות ולא תירץ. אבל נראה שאין להקשות דאית ליה ריבוייא לתנא דברייתא דמשמע דלית ליה ריבויי דהא קאמר דחייבי כריתות אין להם קנס ופליג אתנא דמתני' ולפי זה כל מה שהקשו על אלו הגליונות אינו קשה כלל ע"כ. גם זה הגיליון לא בא לידי ומכל מקום כתבתי לשון הקונט' אם באולי אזכה ואמצא הגיליונות ואכתבם בס"ד:

מני רבנן היא דאמרי קטנה יש לה קנס ואיכא למידק מאי פריך בכולה שמעתין דילמא שנייא איילונית דאפילו לרבנן אין לה קנס דהא מהיכא קא ילפי רבנן לקמן גבי הא דתנן כל מקום שיש מכר וכו'. דקטנה יש לה קנס היינו מדכתיב נערה אפילו קטנה במשמע והילכך יש לנו לומר דמדאפקיה רחמנא בלשון נערה דראויה לימי נערות מיהא בעינן ואיילונית אין לה ימי נערות כלל דמקטנותה יוצאה לבגר וי"ל דתלמודא ס"ל דאדרבה איפכא מסתברא דקטנה כיון שיש לה ימי נערות תמתין עד שיבאו ימי נערות ואז תהיה לה קנס אבל האיילונית דמקטנותה יצתה לבוגרת ימי קטנותה עולות לה לימי נערות וכן כתבו התוספות לקמן בסמוך תדע דהכין הוא דברי' פירקין דייקי עלה דמתני' דקתני אלו נערות נערה אין קטנה לא ומייתי עלה פלוגתא דר' מאיר וחכמים ואי איתא דאית להו לחכמים דבעינן מיהא ראויה לימי נערות נערה אין קטנה לא דילמא להכי קתני אלו נערות דראויה לימי נערות בעינן וה"ק אלו נערות שעתידין להיות נערות לאפוקי איילונית אלא ודאי משמע דלרבנן כל קטנה יש לה קנס ואפי' איילונית ונערה אפילו קטנה במשמע ולא דייקינן במלת נערה כלל כנ"ל. ואיפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל רבנן היא. דפליגי אדרבי מאיר בריש פרקין ע"כ. ודוקא שרש"י ז"ל הראה מקום אפלוגתא דרבי מאיר ורבנן דרי' פרקין ולא הראה מקום אמתני' דלקמן דכל מקום שיש מכר דהיינו עיקר פלוגתייהו:

ובממאנת סבר לה כרבי יהודה הא כתיבנא לה דמדקתני ממאנת משמע דהיינו עומדת במיאונה ומשמע נמי דהיינו ממאנת בבעלה דאפילו נבעלה יכולה למאן והילכך אפילו תימא כרבי יהודה הא לרבי יהודה נמי כשבעל כשהיא נערה שוב אינה יכולה למאן ומעתה על כרחין דייקינן הא קטנה בעלמא יש לה קנס ויש לומר דלא נידוק הכי הא דאמרינן נערה ממאנת אין לה קנס הא נערה בעלמא יש לה קנס ולא איירי בבעילה כלל ולא תימא דעד כאן לא פליגי רבי מאיר ורבי יהודה אלא כשבעל דלר' מאיר כיון שבעל לאחר שהיתה נערה אינה יכולה למאן ולרבי יהודה יכולה למאן הא בשלא בעל לכולי עלמא יכולה למאן ואפילו לרבי מאיר וא"כ לא פריך מידי ומי סבר לה והתניא עד מתי הבת ממאנת וכו'. דהא איכא לאוקמה כולה אפילו כר"מ וכגון שלא בעל דהא בהדיא אמרינן בפרק בא סימן דמודה רבי יהודה בשבעל וכן פירש רש"י ז"ל הכא בשמעתין כנ"ל. ולמאי דתריצנא לעיל דמשום הכי דייקינן הא קטנה בעלמא אית לה משום דאי לא דייקת הכי תקשי למה ליה למנקט ממאנת והא לא איצטריך לא לגופה ולא לדיוקא וכן תירץ הריטב"א ז"ל וכדכתבינן לעיל מעתה תקשי דהשתא אמרינן דסבר לה כרבי יהודה למה ליה למנקט ממאנת והא לא איצטריך לא לגופה ולא לדיוקא דפשיטא ודאי דנערה יש לה קנס ואפשר דלהך תירוצא איצטריך דיוקא לומר הא נערה בעלמא יש לה קנס ולא קטנה וזה דוחק וכבר תריצנא לעיל שפיר ודע דהשתא דמוקמינן לה בנערה לא מוקמינן לדיוקא אלא לגבי קנסא ולא לגבי פתוי כל זה אני מצדד לפר' לשון רש"י זכרונו לברכה שכתב ז"ל וז"ל ובממאנת סבר לה כר' יהודה. דאמר נערה ממאנת והכי תידוק מינה נערה ממאנת אין לה קנס וכו'. ע"כ כנ"ל:
עד שירבה שחור על הלבן אית דלא גרסי על הלבן משום דאמרינן בפרק בא סימן לא שירבה ממש אלא כדי שיהו שתי שערות שוכבות ונראה כמי שירבה שחור על הלבן משמע יותר מן הלבן ורבינו חננאל פירש על הלבן שהשערות סמוך לבשר הם שחורים ובראשם הם לבנים עכ"ל התוספות ז"ל. פי' לפירושו דבפירוש רבינו חננאל ז"ל ניחא הא דאמרינן בפרק בא סימן לא שירבה ממש וכו' אפילו אי גרסינן על הלבן והכי קאמר לא שירבה ממש שיהיו רבוי שערות אלא בשתי שערות סגי ומיהו בעינן שיהיו השתי שערות שוכבות דכל עוד שאינם שוכבות הלובן נראה יותר דהרי ראשם הם לבנים וכשהם שוכבות נראה השחרורית יותר ואנן בעינן שירבה השחור שבו על הלבן:
וז"ל הרא"ש ז"ל עד שירבה שחור על הלבן פירש רבינו חננאל ז"ל הלבן שבו השערות סמוכין לבשר הם שחורים ובראשם הם לבנים ע"כ. ורבינו שלמה יצחק ז"ל לא גריס על הלבן ככתוב בפירושו בפרק בא סימן וכן כתב במתניתין וזה לשונו רבי יהודה אומר אם לא בעל לאחר שגדלה ממאנת עד שירבה השחור ובנדה מפרש שתי שערות שוכבות ונראה כמו שירבה השחור. עד כאן פירוש רש"י ז"ל כתיבת יד מדוייק ומה שכתוב בספרי הדפוס הוא טעות:

ואם איתא זו דברי ר"מ ור' יהודה מיבעי ליה וא"ת ומאי קושיא דילמא חדא מינייהו נקט דהיינו ר"מ ומשום דסתם מתניתין ר"מ היא וה"ה דהוה מצי למינקט נמי רבי יהודה וי"ל דמתניתין דריש פירקין הוא דמוקמינן לה כר"מ ואנן בכולה גמרין דלעיל קא מהדרינן למימר דמתניתין לא תיתי כר"מ דלר"מ לוקה ומשלם ואנן שקלינן וטרינן לאוקמי מתניתין דלא כוותיה דלר"ל בלחוד הוא דדחיק ומוקי מתני' כר"מ ומיהו עולא ורבי יוחנן קא מהדרי לאוקמי מתניתין כרבנן ודלא כר"מ וסתמא דתלמודא נמי פריך להדיא ורמינהי אלו הן הלוקין וכו'. וקי"ל דאינו לוקה ומשלם אלמא דלא משמע ליה כלל לאוקמי מתני' כר"מ ומעתה רישא דמתניתין נמי אילו רבי יהודה ס"ל כר"מ דנערה אין קטנה לא הוה ליה למינקט רבי יהודה כי היכי דלא תיתוקם מתני' כר"מ לחודיה במידי ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל זו דברי רבי יהודה וכו' בריש גמר' דפרקין. ודוק שהראה מקום לעיל ולא אעיקר דוכתי' דלקמן. ועוד שהאריך וכתב בריש גמ' דפרקין ולא כתב בריש פרקין. ומיהו התוספות ז"ל קשיא להו דעיקר מאי דמכרחינן לאוקמה רישא דמתניתין דריש פרקין כר"מ היינו משום דסמיך אסיפא דמתניתין דתנן כל מקום שיש מכר אין קנס וכמו שכתבו התוספות לעיל ולשון זו דברי רבי מאיר דקאמר רב יהודה עלה דמתניתין דכל מקום שיש מכר אין וכו' קאמר לה הילכך לא קאי אריש גמרא דפרקין אלא אסוגיא דמתניתין דכל מקום שיש מכר קאי וא"ת א"כ הדרא קושיין לדוכתי' דמאי פריך תלמודא דילמא חדא מינייהו נקט וי"ל דכיון דרבי יהודה בר פלוגתי' דר"מ והוי בכלל חכמים דפליגי עליה אי איתא דלא פליג הל"ל זו דברי ר"מ ור' יהודה ובלאו הכי נמי יש לנו לומר כן בע"כ דקשיא להו לתוספות אמאי פריך הכין עלה דרבי יהודה בלחוד והא רבי יאשיה ורבי יונתן ס"ל כרבי מאיר דתניא בפרק ד' מיתות בסופו ומתו גם שניהם עד שיהו שניהם שוים דברי רבי יאשיה רבי יונתן אומר ומת האיש אשר שכב עמה לבדו פי' דהתם בשמעתין דלעיל מיהא פליגי ר"מ ורבנן גבי הבא על הנערה המאורסה דלר"מ אינו חייב עד שתהא נערה ולרבנן נערה המאורסה אפילו קטנה במשמע ובעי תלמודא לר"מ הבא על הקטנה מאורסה אי לגמרי ממעט להו דפטרינן לגברא ממיתה לגמרי או מסקילה ממעט ליה ומסיק דהיינו כתנאי פי' דפליגי אליבא דר"מ דרבי יאשיה סבר דבעינן שיהו שוין במיתה אחת וכיון דאמעיט מסקילה מחנק נמי מפטר דקרא דכתיב ומתו גם שניהם גבי נשוא' כתי' דהיינו בחנק וקאמר קרא דאין חייב חנק אלא כשיהיו שניהם שוין בה אבל אי אמרת בא על הקטנה בחנק הרי אין שניהם שוין במיתה אחת דאילו היתה בת עונשין היתה בסקילה הילכך מיפטר לגמרי ורבי יונתן ס"ל דשפיר מחייבינן חנק בא' לבדו דכתיב ומת האיש אשר שכב עמה לבדו הילכך הבא על הקטנה מאורסה בחנק ותרווייהו מפיק מדרבנן דאלו לרבנן הבא על הקטנה מאורסה חייב סקילה דנערה המאורסה אפילו קטנה במשמע הילכך לשיטת ר"ת ז"ל בין רבי יונתן בין רבי יאשיה ס"ל כר"מ ואפילו לשיטת רש"י דפי' הא דקאמר ר' יאשיה עד שיהו שניהם שוים בני עונשים ונמצא דרבי יונתן דס"ל אע"ג דשניהם אינם בני עונשים חייב היינו כרבנן מ"מ רבי יאשיה דבעי שיהו שניהם בני עונשים לא ס"ל אלא כר"מ ולא כרבנן דדרשי לקמן כאן נערה וכו' דהא פטר קטנה מאורסה מעתה תקשי נמי אמאי קאמר זו דברי ר"מ בלחוד נימא נמי זו דברי ר' יאשיה ורבי יונתן לשיטת ר"ת ולשיטת רש"י זו דברי רבי יאשיה אלא מאי אית לך לתרוצי דאדרבי יהודה בלחוד קאי דהיינו בר פלוגתיה וכדכתיבנא ומ"ה קא פריך פירכא זו אע"ג דאיכא למימר חדא מינייהו נקט. ומיהו קשיא להו לתוספות דהול"ל הא מני רבי יאשיה היא ובממאנת סבר לה כרבי יהודה לכך יש לנו לומר בע"כ דאע"ג דפטר רבי יאשיה קטנה מאורסה היינו משום דגלי קרא דכתיב ומתו גם שניהם אבל לגבי קנסא דילמא ס"ל כרבנן דאפילו קטנה במשמע ודע דהאי קרא דכתיב ומתו גם שניהם בנשואה כתיב. וכתב הר"ן ז"ל בחדושיו בפרק ד' מיתות ב"ד דה"ל כאלו קאמר אם אינו ענין דהא באשת איש אי אפשר למעוטי עד שיהיו שניהן שוין דהא אוכחנא לעיל בפרקין דקטן בן ט' שנים ויום אחד הבא על הגדולה היא נחנקת וגדול הבא על הקטנה מג' שנים ויום א' כל העריות כלם מומתי' על ידה וא"ת הא דדרישנא הכא עד שיהו שניהם שוים לא אתיא אלא לנערה מאורסה שאם אין הבועל חייב על הקטנה אלא חנק אין שניהם שוים שהבועל בחנק והאשה בסקילה אם היא גדולה ואצטריך לומר בזה שאם אינו ענין לא"א תנהו ענין לנערה מאורסה והרמב"ן ז"ל אמר שהפסוק הזה נאמר שלא בדקדוק שאין ראוי שנאמר שהראיה היא מפסוק ומתו גם שניהם אלא מפסוק והוצאתם את שניהם שנאמר בנערה מאורסה והמדרש ממלת שניהם עד שיהיו שניהם שוין והטעות הזה נפל בספרים או שבא בגמרא שלא בדקדוק. עכ"ל הר"ן ז"ל שם בחידושיו בסוף פרק ד' מיתות ב"ד:

האי תנא סבר לה כר"מ בחדא ופליג בחדא לא קאמר סבר לה כרבי יהודה בחדא ופליג עליה בחדא משום דלא מפרש בהדיא סברתי' דרבי יהודה בברייתא ומ"ה נמי לא קאמר ס"ל כר"מ בחדא וכרבי יהודה בחדא משום דלא מפרש בהדיא דס"ל כרבי יהודה אלא ממאי דשמעינן בהדיא בברייתא דס"ל כר"מ בחדא וכדקתני איילונית אין לה קנס שמעינן מינה בע"כ דפליג עליה בחדא דהיינו בממאנת וכו'. עד שירבה השחור וכדפריש רש"י ז"ל ואכתי איכא למידק דבשלמא כדסברי' מעיקרא דר"מ גופיה קאמר לה ניחא דנקט איילונית דהא בעלמא קטנה קתני אין לה קנס והכא בהאי ברייתא אשמועינן דאיילונית נמי אין לה קנס משום דה"א דוקא קטנה דיש לה נערות אין לה קנס וכמו שכתבו התוספות בסמוך אבל אי האי תנא אחרינא הוא ופסק כוותיה דר"מ בחדא ה"ל למנקט קטנה כדנקט ר"מ ולמה נקט איילונית דאיכא למיטעי דדוקא איילונית אין לה קנס וכדכתיבנא לעיל דהא איכא צדדי' לכאן ולכאן וכדכתבינן וי"ל דלכך כתב רש"י ז"ל ס"ל כר"מ. דקטנה אין לה קנס מ"ה איילונית אין לה קנס ע"כ. פי' לפירושו דלא בעי למימר ס"ל כר"מ בחדא דפסק הכא כותי' בחדא פי' במאי דקאמר איהו גופיה דאי הכי קשיא דהוה ליה למנקט קטנה אלא ה"ק סבר לה כוותיה בעלמא דקטנה אין לה קנס ומ"ה קאמ' אין קנס באיילונית לאשמועינן דאיילונית נמי דינה כקטנה כנ"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל ס"ל כר"מ בחדא ופליג עליה בחדא פי' ס"ל כר"מ דקטנה אין לה קנס והיינו דקתני איילונית אין לה קנס ופליג עליה בחדא דקתני בממאנת אין לה קנס דע"כ מיירי בגדולה והיא גופה קמ"ל דגדולה ממאנת כרבי יהודה דאי לא לענין קנס הא לא נצרכה לא לגופה ולא לדיוקא דידה דהא פשיטא דאיהי גופה אין לה קנס ונערה דעלמא יש לה קנס. ע"כ:
רפרם אמר מאי ממאנת הראויה למאן ואע"ג דדחי' לישנא דמתניתין מ"מ ניחא ליה לשנויי הכין כדי לאוקמה כולה כר"מ ולהכי לא קתני קטנה להדיא כדי לכיולי כל קטנה והא כתיבנא לעיל דבאיילונית איכא צדדין לומר דאית לה קנסא טפי משאר קטנה ואיכא צדדין לומר דלית לה קנסא טפי משאר קטנה הילכך כייל מעיקרא דכל קטנה לית לה קנסא ושוב פריט דאיילונית לית לה קנסא דאי הוה תני איילונית הוה אמינא דוקא איילונית ואי לא הוה תני אלא קטנה הוה אמינא דוקא קטנה ובמאי דהוה תני ממאנת לחודה לא הוה שמעינן דראויה למאן קתני אי לאו דתני איילונית כנ"ל. וזהו שכתב רש"י ז"ל מאי ממאנת הראויה למאן. כלו' כל קטנה וכולה ר"מ. ע"כ. ופריך תלמודא דלמה ליה למתנא הממאנת ליתני קטנה וליתני נמי איילונית והרי כל קטנה במשמע וכן כתבו בתוספות דאע"ג דהוה תני קטנה דאין לה קנס מ"מ תני נמי איילונית דהוה אמינא דוקא קטנה שיש לה נערות אין לה קנס ואנן הא כתבינן לעיל דאי תנא נמי איילונית הוה אמינא דוקא איילונית ויש פנים לכאן ולכאן וכדכתבינן והקשו בתוספות אמאי לא משני דאגב אורחיה קמ"ל דעד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות. ע"כ:
וכתב הרא"ש ז"ל וז"ל דלהכי אמר קשיא ולא אמר תיובתא משום דלא קשה כולי האי דמצי למימר דאגב אורחיה קמ"ל עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שערות. ע"כ ויש לפרש דהכי פריך דע"כ הא דתנא איילונית היינו לגלויי עלה מאי דתני הממאנת דראויה למאן קאמר מעתה הוה ליה למתני קטנה במקום איילונית והוה ניחא טפי דאתא לגלויי עלה דממאנת דמאי ממאנת הראויה למאן ואגב אורחיה קמ"ל דעד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות ולא הוה ליה למנקט איילונית דמשמע דדינא באפי נפשה אתא לאשמועינן דאיילונית אין לה קנס כן היה נראה לפרש ומיהו התוספות ז"ל לא פירשו כן כנ"ל:

ודקארי לה מאי קארי לה וא"ת היינו מה שכבר השיב והא מאי רומיא הא ר"מ וכו'. ועוד כיון דפריך מאי רומיא מאי קא משני ליה משום דאית ליה למירמא אחריתי וכו' מכל מקום מאי קא רמי איהו מעיקרא מאיילונית לאיילונית ולא ידע דהיינו פלוגתא דר"מ ורבנן וי"ל דהכי בעי מי שהביא ברייתא זו בבית המדרש כדי להשיב עליה מה עלתה על רוחו אי משום הך דאיילונית וכי לא היה יודע דאיכא לאוקמינהו כר"מ וכרבנן ולאו דהיינו מאי דקאמר מאי רומיא וכו' אלא על הבאתה לבית המדרש קא שאיל וכדכתבינן ומהדר דלא הביאה לבית המדרש אלא לפי שיש להשיב אחרת על זו חרשת ושוטה אחרשת ושוטה כנ"ל וכן פרש"י ז"ל. ואם תשאל אטו כל כך שינויא רויחא הויא הך שינויא דקא מתמה עליה מאי רומיא והא דחיקא טובא לאוקמה תרי סתימאי בתרי תנאי. תשובתך מחלוקת ר"מ ורבנן ידוע וממתני' דריש פרקין קא שקלינן וטרינן בהכי דמתני' כר"מ ולא כרבנן דקתני אלו נערות מעתה הרי התירוץ מבואר הא ר"מ והא רבנן ועוד דהברייתא עצמה דקא אתינן לא מיישבא שפיר אלא בפלוגתא דר"מ ורבנן וכדתריצנא לה סבר לה כר' מאיר בחדא ופליג עליה בחדא הילכך פשיטא דאי אשכחנא ברייתא אחריתי דפליג עליה דבהכי מוקמינן לה כנ"ל:

החרשת והשוטה וכו'. אין להם טענת בתולים פרש"י ז"ל טענת בתולים באונס ומפתה וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל כדבעינן למכתב קמן בסמוך בס"ד הילכך משלמי קנס ומ"מ לספרים דלא גרסי אלא החרשת והשוטה והאיילונית יש להם קנס ותו לא ואפ"ה הוו רמו מתניית' אהדדי הוה משמע ליה דדומיא דאיילונית קתני דלא מחזקי' להו בחזקת מ"ע כלל דאי הוה מחזקי' להו בחזקת מ"ע לא הוה להו קנס דהמע"ה וכיון דלא חשבינן להו בחזקת מוכת עץ כלל אמאי קתני באידך מתניתין דאין להם טענת בתולים כיון דלא מחזקי' להו בחזקת מוכת עץ הרי שור שחוט לפניך ומפסידה כתובתה דאוקי ממונא בחזקת מריה ולהני ספרים דגרסי הכין והפירכא היינו כדפרשי' איכא לאקשויי נמי וממאי דכי קתני יש להן קנס היינו משום דלא חשבינן להו בחזקת מוכת עץ כלל ואפילו כשלא תמצא בתולה דילמא היינו משום דכיון דאין שור שחוט לפניך ולא אתרעאי כלל להכי מחזקי' לה כשעה שנולדה דהיינו בתולה שלמה ולא מוכת עץ ולהכי יש לה קנס אבל בשלא נמצאת בתולה ושור שחוט לפניך טענינן לה דדילמא מוכת עץ היא משום דחבוטי מחבטן ולהכי אין להם טענת בתולים ולעולם מהדר' לאוקמה אחזקה קמייתא דלאו בחזקת בעולה היא. הכין איכא לאקשויי אלא דעדיפא מינה קשיא ליה לרשב"א ז"ל דאפילו אי גרסינן באידך להדיא יש להם קנס ויש להם טענת בתולים אכתי איכא לשנויי שפיר הא ר"מ והא רבנן וכדכתיבנא. כך משמע לי פי' לפירוש התוספות ז"ל ודוקא שלא חלקו התוספות דחרשת ושוטה מיחבטא טפי משום דאין להם דעת להראות הוה מחזקי' להו בחזקת מוכת עץ גמורה והוה ניחא טפי אלא משמע להו דלא גריעי מסומא דיש לה טענת בתולים ולא מחלקי בהכי כלל דס"ל דחבטא דידהו כשאר נשי דעלמא אלא משום דלא מצו למטען אין כאן שור שחוט והדרי' לאוקמינהו אחזקתייהו קמייתא. ומיהו הרא"ש ז"ל כתב וז"ל נראה לפרש שמעתין הא דאין לה טענת בתולים משום דבחזקת מוכת עץ הוא נושא אותה אע"ג דכולהו נמי חבוטי מחבטן מיהו חרשת ושוטה מחבטה טפי ואין להם דעת להראות אפילו כמו סומא ואפילו אין דרכה לחבוטה אלא כשאר נשים ניחא דשאר נשים נשאות בחזקת בתולות מדלא קאמרי שהן מוכת עץ אבל הנך דלא מצו אמרו בחזקת מוכת עץ נשאתי הלכך לר"ג דאי טענה מוכת עץ אני מהימנא הילכך הכא נמי מחזקי' לה במוכת עץ אבל לרבי יהושע נחבטת לא שכיח דלא מחזקינן לה בחזקת מוכת עץ וניחא להך פירוש' משום דברוב ספרים לא גרסינן בההיא דלעיל אלא החרשת והשוטה והאיילונית יש להן קנס אלמא לא חשבינן לה מוכת עץ והכא חשבינן לה מוכת עץ אבל לפירוש רש"י ז"ל מאי פריך הכא נמי בחזקת בתולה חשבינן לה דהא אמרינן דהשתא הוא שנבעלה משנתארס' ע"כ. והשמיט הרב ז"ל קושיית רשב"א ז"ל ויפה עשה לפי מה שפירש ז"ל:

ודע שאחד מגדולי החכמים שבדורנו ז"ל כתב בתשובותיו וז"ל כתבו התוספות ורשב"א הקשה על פי' ר"י וכו'. וקשה אם איתא דכל הנשים בחזקת מוכת עץ קיימי משום דחבוטי מחבטן אם כן אמאי קאמר יש להן קנס ואם היא ודאי מוכת עץ אין לה קנס ולאו קושיא היא דאע"ג דהויא בחזקת מוכת עץ מ"מ איצטריך לומר פתח פיך לאלם כדאמרינן ע"כ לא קאמר ר"ג אלא משום דטענה איהי וכיון דאיצטריך להאי טעמא לא אמרינן פתח פיך לאלם אלא להנאתה אבל הכא אי אמרינן פתח פיך לאלם לא הויא להנאתה אלא להפסידה הקנס ע"כ ולא תירץ כל הצורך. ובקונט' כתוב וז"ל כתוב בתוס' ולר"י נראה לפרש הכא דאין להם טענת בתולים לפי שבחזקת מוכת עץ היא וקשה מה צריך הטעם משום דבחזקת מוכת עץ היא נימא דטעמא דאין להם טענת בתולים משום דהוה ספק ספיקא ספק אם היא מוכת עץ ואת"ל שאינה מוכת עץ שמא נאנסה תחתיו ולכך אינו יכול לטעון טענת בתולים להפסידה כתובתה וי"ל דאליבא דרבנן דאמרי לא הכיר בה מנה נסתלק ספק מוכת עץ ולא נשאר אלא ספק א' ולכך צריך לומר דטעמא דאין להם טענת בתולים לפי שבחזקת מוכת עץ היא דאי לאו הכי מצי טעין שפיר טענת בתולים כיון דליכא אלא חד ספיקא ספק תחתיו ספק אין תחתיו. עוד כתבו הקונטריסין וזה לשונו הקשה הגליון על הפנים דלא מצי לשנויי דקמייתא כרבנן דכתובתה מנה דמכל מקום תקשי אמאי יש לה קנס כיון שהן בחזקת מוכת עץ. ונראה למ"ה לתרץ כמו שאמרנו אליבא דרבנן דהיכא דלא הכיר בה יש לה מנה אם כן אין כאן ספק מוכת עץ דאפילו הויא מוכת עץ יש לה מנה מעתה לא נשאר אלא חד ספיקא משום הכי יש לה קנס ובחד ספיקא יכול לטעון טענת בתולים להפסידה המנה שיש לה אליבא דרבנן ע"כ. לא הבנתי דבריו. עוד כתבו הקונטרסין וזה לשונו. ואם תאמר לפי הפי' דאין להם טענת בתולים לפי שבחזקת מוכת עץ היא אם כן מה מתרץ הספר הא ר"ג הא ר' יהושע והא לא איירי במוכת עץ אלא אם נאמנת לומר משארסתני נאנסתי או לא. ויש לומר דשפיר תירץ דהא לעיל אמרו בתוספות דר"ג ס"ל מוכת עץ שכיח מש"ה קאמר הא דקתני אין לה טענת בתולים ר"ג היא דהויא בחזקת מוכת עץ והא דקתני יש לה טענת בתולים רבי יהושע דס"ל מוכת עץ לא שכיח ע"כ. אישתמיטתיה אידך מתניתין דתנן היא אומרת מוכת עץ וכו':
וז"ל הריטב"א ז"ל לקמן כגון פתח פיך לאלם הוא פי' רש"י ז"ל וטענינן לה כי משנתארסה נאנסה. והקשו עליו בתוספות דהאי טענה טענת שמא היא לדידן ואנן בעינן טענת ברי לר"ג כדאיתא בפ"ק ולא קשיא דכי איתא לדינא בי דינא קושטא דמילתא בעינן דטעין בברי אבל השתא דאיהי לאו בת טענה היא אנן טענינן לה אפילו בשמא כמו כל מקום שטוענין ליורש וללוקח ויש שפירשו דהכא טענינן לה שהיא מוכת עץ וכטענת ברי חשיבא כיון דרגילא דמחבטא כדאיתא בסמוך. ע"כ:
ודע שהמפרשים האחרונים ז"ל גרסי בההיא דלעיל החרשת והשוטה והאיילונית יש להן קנס ותו לא ונתחבטו הרבה בשמעתא זו ליישב גירסא זו ולקמן בסמוך נכתוב לשון המפרשים ז"ל איש על מקומו:

הסומא והאיילונית יש להן טענת בתולים. ק"ל והלא אין יודעין שתהא איילונית עד שתהא בת עשרים ונולדו בה סימני סריס וההיא שעתא בוגרת היא ואין לה טענת בתולים ועוד שאם נשאת קודם עשרים כיון דלא הכיר בה אין לה כתובה כלל. ויש לומר כגון שנשאת בשנת עשרים קודם שנגמרו עשרים ולא מצא לה בתולים אף על גב דכשנשלמו עשרים לא נולדו בה שתי שערות ונודע שהיא איילונית הפסידה כתובתה אבל אם מצא לה בתולים יש לה כתובה כגון שהכיר בה אף על פי שעדיין לא נתברר שהיא איילונית כיון שהיתה בשנת עשרים ולא הביאה שתי שערות יכול היה לחשוב ולהכיר שהיא איילונית וצ"ע. שיטה ישנה:
והרשב"א ז"ל כתב וז"ל הסומא והאיילונית וכו' כלומר שלא מצא לה בתולים בעודה נערה וכשגדלה ונעשה בת עשרים נולדו בה סימני איילונית דאיגלאי מילתא דההיא שעתא איילונית היתה וכבוגרת היא ואפילו הכי יש לה טענת בתולים והוא שקבל עליו בפירוש בשעת קדושין אף על פי שתמצא איילונית דאי בלא הכיר וקדש סתם תיפוק לן דאינה מקודשת דמקח טעות הוא ע"כ:
הא ר"ג הא רבי יהושע כלומר הא דקתני אין להם טענת בתולים ר"ג דטענינן ליה מוכת עץ היא תחתיך דפתח פיך לאלם הוא ואין זה הפי' מתחוור לי דכל היכא דקתני אין יכול לטעון משמע בשום ענין והרי אם קדש ובעל לאלתר אי אפשר לטעון תחתיו ויש לומר כיון שחרשת ושוטה אין להם כתובה אלא כשכתב לה טוענין להן מוכת עץ היא ואין המקח טעות דבין הכיר בה ובין לא הכיר בה כתובתה שוה. ומצאתי בהלכות הנגיד ז"ל שמקצת נוסחאות גורסין בהן הא רבי מאיר אליבא דר"ג הא רבי מאיר אליבא דרבי יהושע. ונראה דמוקי לה כר"מ דאי טענינן לה מוכת עץ יש לה מאתים ואין יכול לטעון להפסידה אפילו מנה ואף ע"פ שקדש ובעל לאלתר והא דקתני יש לה קנס רבי יהושע כלומר אף ר' יהושע דלא שייכא בפלוגתא כלל דבדלא טעין עסקינן ואי נמי טעין לא מהימן לאפסודה קנס דמשקר דאם כן מה הועילה התורה בתקנתה ועוד בטלת תורת קנס קטנה שהרי אינה יודעת לטעון ואביה לא ידע בה אלא לעולם לא מהימן. הרמב"ן ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל הא ר"ג והא רבי יהושע פרש"י דהא דקתני אין להם טענת בתולים ר"ג וה"ק אין עליהם טענת בתולים להפסידה כתובתה וכדמפרשינן בבוגרת ומוכת עץ דתני בהדייהו ואתיא כר"ג דאמר בפ"ק שיכולה אשה לומר משארסתני נאנסתי הילכך אנן נמי טענינן לה הכי כדמפרש ואזיל הא רבי יהושע דאמר לא מפיה אנו חיין הילכך הכא יש לה טענת בתולים דאי נמי היא טענה קמן לא מהמנינן לה עכ"ל. ותימה דהא מתניתין קמייתא דמוקמינן לה כר' יהושע לא איירי בענין טענת בתולים אלא לענין קנס דקתני יש לה קנס. וי"ל דמרן ז"ל ה"ק דהא דקתני יש לה קנס קנס של כתובה קאמר שמפסדת אותה בטענת בתולים אי נמי דע"כ לא קאמר רבי יהושע אלא לענין כתובה מפני שיש עליה טוען וחזקה אינו טורח בסעודה ומפסידה אבל לענין קנס שאין עליה טוען ברור באמת ודאי בחזקת בתולה מוקמינן לה ויש לה קנס וכי אמרינן הא רבי יהושע הכי קאמר דאפילו לרבי יהושע קאמר ולשונו של רש"י ז"ל מוכיח יותר כפי' ראשון. ויש שפירשו בהפך דקמייתא ר"ג דמוקים לה בחזקת בתולה ולפיכך מאמינה על בעלה דחזקת גופה מסייע לה ואידך דקתני אין להם טענת בתולים רבי יהושע דאמר לא מפיה אנו חיין וכיון שכן אנן לא טענינן לה שנאנסה משנתארסה ולישנא דאין להם טענת בתולים לא אתיא שפיר להאי פי' דאם כן לא הויא פי' דומיא דבוגרת ומ"ע דתני בהדה ע"כ. ולא ידעתי מהו דהא רש"י גרסתו היתה במתני' קמייתא ויש להם טענת בתולים וכדפרי' בהדיא ויש להם טענת בתולים להפסידה כתובה ע"כ. ולגי' זו אתיא השמועה כפשטה:
וז"ל שיטה ישנה ה"ג הא מני ר"ג היא הא דתניא אין להם טענת בתולים פירושו שאם לא ימצא להם בתולים אינו יכול להפסידן כתובתן דאנן טענינן להו דמשנתארסו נאנסו דהא אי הוה טענה איהי מהימנא לר"ג ולא גרסינן הא ר"ג הא ר' יהושע דודאי מודה רבי יהושע דיש להם קנס וכ"ש דלר"ג דאית להו חזקה דגופא אית להו קנס. והר"א ז"ל גריס ליה ומפרש הא ר"ג דוקא ואפילו רבי יהושע דלית ליה חזקה דגופה ולא נהירא ולא גרסינן בברייתא קמייתא החרשת והשוטה יש להם קנס ויש להם טענת בתולים דקתני אחרשת ושוטה פירושו דבחזקת גרסינן לה שפיר דהא ר"ג הא רבי יהושע אתיא כפשטה. ודעתי דדעת המקשה הוא דאין להם טענת בתולים דקתני אחרשת ושוטה פירושו דבחזקת בעולות הן וכתובתן מנה אפילו יש להם בתולים וכן אם לא מצא להם בתולים כתובתן נמי מנה ולגבי בוגרת ומוכת עץ פירושו כתובתן מאתים אף על פי שאין להם בתולים. ע"כ:
ה"ג וכן גרש"י ז"ל אי דקא טעין טענת דמים הכי נמי הכא במאי עסקינן דקא טעין טענת פתח פתוח פי' והבוגרת פתחה פתוח מיהו מתחזיא מילתא דמוכת עץ פתחה סתום ודמים אין לה וכיון שכן היכי קתני להו בהדי הדדי ור"ח ז"ל גריס אי דקא טעין טענת פתח פתוח הכי נמי הב"ע דקא טעין טענת דמים ופי' הא דקתני אין לבוגרת טענת בתולים בטוען טענת דמים דקאמרינן פרט לבוגרת שכלו בתוליה והא דאמר רב בבוגרת שנמצאו לה דמים דלאו כל בוגרת אין להם דמים אלא יש בוגרת שיש להם ויש שאין להם אלו דברי ר"ח ז"ל וכן כתב רבינו ז"ל בהלכותיו ואף רבינו הגאון כתב הגירסא כדברי ר"ח ולישנא דגמרא לא דייק הכי דהוה ליה למימר איכא דאית לה ואיכא דלית לה ופתח פתוח נמי מאן דכר שמיה ואפשר דה"ק רבנן ז"ל אי דקא טעין טענת פתח פתוח הכי נמי דבוגרת פתחה סתום הוה וכיון שכן איכא דם דאתי מחמת צדדין דפרצה דחוקה היא ומשיר בה צרורות ולהכי אמר רב נותנים לה לילה הראשון אבל טענת דמים אין לה דכיון שכלו בתוליה זימנין דלא אתי דם מחמת צדדין כנ"ל לפום פירושא דרבוותא ז"ל ולהאי פירושא ניחא הא דקתני לה גבי מוכת עץ דתרווייהו פתחן סתום וטענת דמים אין להם אבל מצאתי בירושלמי בפ"ק ר' יונה בשם ר"י קרשפא בוגרת כחבית פתוחה היא ובענין מוכת עץ נמי אמרו הפתח פתוח בין בעץ בין באדם וזה סיוע לדברי רש"י ז"ל והרב ר' משה המחבר כתב כן ואמר בטעות היה בנוסחי הגאונים אבל מה שאמרו במסכת יבמות בוגרת שכלו בתוליה משמע כדבריהם שיש בלשון הזה לשון דמים ואפשר לדחוק שעל הפתח קאמר לומר שפתחה פתוח בין מכדרכה בין שלא כדרכה שאין לדחוק הירושלמי שכתבתי. עכ"ל הרמב"ן:
והרשב"א ז"ל כתב גירסת רש"י ז"ל נכונה יותר והא דאמרינן ביבמות פרט לבוגרת שכלו בתוליה לאו דמיה קאמר אלא שאינה כשאר הבתולות שכל בתולותיה קיימין דאינהו פתחן צר וזו פתחה פתוח. ומיהו בירושלמי מצאתי ביבמות בפרק הבא על יבמתו כדברי הגאונים ז"ל דגרסינן התם בוגרת כלו בתולותיה במעיה מוכת עץ יצאו בתולותיה לחוץ ע"כ. וכבר הארכתי בזה לעיל בשמעתא דפתח פתוח בס"ד:

בד"ה עד שירבה כו' ועל הלבן משמע יותר כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה זו דברי ר"מ אמתני' דלקמן דכ"מ שיש מכר אין קנס כו' עכ"ל ודלא כפרש"י דקאי אריש פרקין דליכא לעיל האי לישנא זו דברי כו' אלא אמתני' דכ"מ כו' לקמן:

בד"ה ואם איתא כו' דר"י ור' יאשיה ס"ל כר"מ כו' לפירוש ר"ת כו' שוין במיתה אחת ואפי' לפ"ה דמפרש בני כו' עכ"ל ביאור דבריהם בתוס' שם לפי' ר"ת לרבנן דבא על הקטנה בסקילה הוו שוין במיתה אחת דאם היתה בת עונשין הוו שוין במיתה אחת אבל לר"מ דבא על הקטנה בחנק אינן שוין דאם היתה בת עונשין היתה בסקילה אבל נשואה קטנה לכ"ע שוין במיתה אחת וא"כ ר' יאשיה דקאמר עד שיהו שניהן שוין ע"כ לא קאמר הכי אלא אליבא דר"מ למעט ארוסה קטנה ור' יונתן דבא לרבות מאשר שכב עמה לבדו לא איצטריך לרבות אלא ארוסה קטנה אליבא דר"מ אבל לפ"ה דפי' שוים בני עונשין כפי שפירשו התוס' שם דבריו דבין לר"מ ובין לרבנן בנשואה קטנה פטור מדכתיב ומתו גם שניהם א"כ ר' יאשיה נמי מצי סבר כרבנן דלא פליגי ר' יאשיה ור' יונתן אלא בנשואה ויש לקיים דבריהם דהכא ע"פ פי' שני שכתבו לפ"ה שם דלרבנן כיון כו' מוקי להו גם שניהם לדרשה אחריתא אבל לר"מ דמשתנה כו' סברא הוא דבנשואה דרשינן גם שניהם לפטור לגמרי בנשואה והיינו כר' יאשיה וע"ש בחידושינו ודו"ק היטב:

בד"ה החרשת כו' רישא מנה לאבא כו' לא מטעם דברי ושמא ברי עדיף כו' עכ"ל ר"ל דסיפא מנה לי בידך לא מטעם דברי ושמא הוא אבל ברישא שמא ושמא הוא ור"ג לא אזיל בתר חזקת הגוף אלא בברי ושמא דא"כ כו' וע"ש בפ' המדיר בתוס' מפורש וק"ל:

בא"ד דאין להן טענת בתולים לפי שבחזקת מוכת עץ כו' עכ"ל דהשתא ל"ק היכי טענינן ליה לר"ג דהא לא שייך הכא איתרע חזקה דהא ר"ג הכא מוקמינן ליה אליבא דר"מ דאין לה טענת בתולים היינו דנותן לה מאתים דהא רב ששת קאמר האי שינויא ואליביה לר' יהושע נמי דמחזיק לה בדרוסת איש יש לה מנה דס"ל לרב ששת כנסה בחזקת בתולה כו' יש לה מנה כמ"ש התוס' לקמן ופלוגתייהו דר"ג ור"י בהני ברייתות דהכא במנה ומאתים ומאי קשיא ליה לרשב"א לפר"י דנוקמא הא כר"מ הא כרבנן היינו נמי דפלוגתייהו דהני ברייתות דהכא במנה ומאתים ואולמא ליה לאוקמא פלוגתייהו דברייתא בפלוגתא דר"מ ורבנן וכ"ע אית להו דמחזקינן לה בחזקת מוכת עץ משום דהך פלוגתייהו מתנייא בפ"ק מקמי פלוגתא דר"ג ור"י דפליגי אי מחזקינן לה במוכת עץ אי לאו ומה שכתב מהרש"ל דרשב"א לא הקשה לפר"י אלא לפי גירסא שלנו אבל לפי גירסא שמצא ר"י בספרים לק"מ דיש לחלק שפיר בין קנס לטענת בתולים בשלמא לענין קנס מוקמינן להו אחזקתייהו דיש להן טענת בתולים ואינה מוכת עץ אבל הכא שמצא פתח פתוח טפי אית לן לומר דמוכת עץ מלומר שנבעלה בזנות ע"כ תוכן דבריו אבל לא ידענא (ד) מה תלה דבריו בקושיית רשב"א דתקשי ליה בפשיטות אדברי התוס' שכתבו דלפי' ר"י פריך שפיר לפי גירסת הספרים ומאי פריך ואימא לענין קנס מוקמינן להו אחזקתייהו דיש להן טענת בתולים ואינה מוכת עץ אבל היכא שטוען פתח פתוח מצאתי אית לן למימר טפי דמוכת עץ מלומר שנבעלה בזנות כמ"ש מהרש"ל אלא ע"כ דאין נראה להו לחלק בזה בין קנס לטענת בתולים ודו"ק:

בא"ד וכ"ת משום דקתני חרשת דומיא דאיילונית הא כו' עכ"ל ר"ל וכ"ת דאי ההיא דיש לה טענת בתולים כרבנן דמחזקינן לה במוכת עץ יש לה מיהת מנה ומדקתני חרשת דומיא דאיילונית משמע דאין לה כלום ולכך הוצרך לאוקמא הך כר' יהושע דמחזיק לה בדרוסת איש זה אינו דע"כ איילונית נמי יש לה מנה לרב ששת דכנסה בחזקת בתולה כו' וא"כ שפיר ה"מ לאוקמה נמי כרבנן ואחרשת גופה ה"מ לדייק הכי דע"כ יש לה מנה דהא כנסה בחזקת כו' ודו"ק:

בתוס' ד"ה ואם איתא זו דברי ר"מ וכו' עד לפי' ר"ת וכו' י פי' שם פלוגתא דר"מ ורבנן דר"מ אית ליה גבי נערה המאורסה נערה ולא קטנה ורבנן ס"ל הואיל וכתיב נער בלא ה' אפילו קטנה במשמע כמו שדרשו במסכת זו לקמן (כתובות דף מ' ע"ב) ובעי שם בפרק ד' מיתות לר"מ לגמרי פוטר בא על קטנה המאורסה או מסקילה פוטר אותו ומחייבו חנק כשאר אשת איש ומסיק שם כתנאי ומתו גם שניהם עד שיהיו שניהם שוין דברי רבי יאשיה רבי יונתן אומר ומת האיש אשר שכב עמה לבדו ופרש"י עד שיהיו שניהם שוים בני עונשים ור"ת הקשה שם על פרש"י ופי' עד שיהיו שניהם שוים ר"ל במיתה אחת ולכך הוא פטור לגמרי דהא ע"כ בסקילה לא מחייבת ליה דהא נערה כתיב ולא קטנה ואי מחייבת ליה בחנק לא הוו שוין במיתה אחת דהוא בחנק והיא אם היתה בת עונשין היתה בסקילה זהו תכלית וכונת פירושו של ר"ת אף שאין זה לשונו והשתא לפר"ת פשיטא דע"כ צ"ל דרבי יאשיה כר"מ ס"ל דעכ"פ פוטר בא על קטנה המאורסה מסקילה דהשתא אי מחייבת ליה בחנק לא הוו שוין במיתה אחת כדפרישית אבל אי ס"ל כרבנן דס"ל דהוי בסקילה לא היה פוטר מכלום ורבי יונתן נמי צ"ל דס"ל כר"מ ומחייב ליה בחנק מפסיק ומת האיש השוכב עמה לבדו דאי כרבנן היה מחייב ליה בסקילה דנער בלא ה' אפילו קטנה במשמע ואפילו לפרש"י דפירש עד שיהיו שניהם בני עונשים ואיכא למימר דלעולם כרבנן סבירא ליה וכאן הוא פטור מגזירת הכתוב מדכתיב גם שניהם עד שיהיו שניהם בני עונשין וא"כ צ"ל דעל כרחך כר"מ ס"ל דאי כרבנן ס"ל דילפי מדכתיב נער חסר ה' אפילו בא על קטנה המאורסה היאך מצי למילף מדכתיב גם שניהם לפטור בא על הקטנה אלא ע"כ כר"מ ס"ל דנערה אין קטנה לא ומפסיק ומתו גם שניהם יליף דאפילו מחנק פטור והא דקאמר דדרשי רבנן כאן נערה עיין לקמן (כתובות דף מ' ע"ב):

ד"ה וליתני קטנה וכו' עד אע"ג דהוי תני קטנה וכו'. נ"ל דכוונת התוס' בזה הוא זה דמאי מקשה המקשן וליתני קטנה דמשמע אי הוה תני קטנה הוה שפיר אדרבה הא הוי קשיא יותר דלמה ליה למתני תו איילונית ועדיפא מהא הוה ליה להקשות דאם איתא דממאנת היינו קטנה ל"ל למיתני תו איילונית:

בד"ה החרשת והשוטה וכו' עד ולר"י נראה. ונ"ל דלפי' ר"י הא דמתרץ לא קשיא הא ר"ג והא רבי יהושע היינו פלוגתא דאידך מתניתין דאיתא התם פ"ק דף י' היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי וכו' ר"ג ור"א אומרים נאמנת ור"י אומר לא מפיה אנו חיין ונ"ל דטעמא של רש"י דמפרש על טענת משארסתני נאנסתי אף שפי' ר"י הוא קרוב יותר לפי סוגיא דשמעתין אלא שרש"י ס"ל דטענת מוכת עץ לא טענינן אנן בשבילה דאפילו ליתמי וללקוחות לא טענינן אלא טענה דשכיחא ומצויה אבל טענת משארסתני נאנסתי לא טענינן אנן שום טענה אחרת אלא שהיא טוענת משארסתני נאנסתי ואנן טענינן נמי שמא משארסה נאנסה:

רש"י בד"ה עריות כו'. בכריתות שניות כו' הד"א:

תוס' בד"ה החרשת והשוטה כו' השתא דמשנתארסו נאנסו ורשב"א הקשה לפי' ר"י כו' כצ"ל. ונ"ב לפי גירסא שמצא ר"י בספרים לא מקשה מידי מאחר דיש להן קנס אלמא דלא מוקמינן לה בחזקת מוכת עץ ויש להם טענת בתולים לכ"ע אלא לפי גירסא שלנו הקשה רשב"א לפי שסבר דיש לחלק שפיר בין קנס לטענת בתולים בשלמא לענין קנס מוקמינן להו אחזקתייהו דאין להו בתולים ואינן מוכת עץ אבל היכא שמצא פתח פתוח טפי אית לן לומר שמוכת עץ מלומר שנבעלה בזנות ודו"ק. (עיין במהרש"א):

בתוס' בד"ה ואם איתא כו'. צריכא דקדוקא בשמעתא התם ולא עיינתי כעת:
בתד"ה החרשת כו' על הטבח להביא ראיה כו'. אע"ג דחזקת הממון עם הטבח וחזקת הגוף על הבהמה דהשתא הוא דנטרפה איתרעי דהרי שור שחוט לפניך אפ"ה אמרי' השתא הוא דאיתרעי מספק ומפקינן ממונא. ואין [נראה] להו לחלק דשאני התם כיון דלא הוגלד פי המכה מסתבר יותר לומר השתא הוא דאיתרעי דאלו מכה ישינה ודאי הוגלד פי המכה:

בא"ד לא מטעם דברי ושמא וכו'. ורישא שמא ושמא הוא דהבעל ואב שניהם טוענים שמא ולכן על האב להביא ראיה משא"כ בסיפא דמן הנשואין המעות שייך לה והיא טוענת ברי וא"כ קשה מרישא לכאן דהא התם היא בעצמה טוענת ברי ואפ"ה על האב להביא ראיה ואמאי נטעון מספק הכא:

בא"ד דבכל ענין משמע כו'. מדלא אשכח צד בעודה בבית אביה שצריך הבעל להביא ראיה:

בא"ד שבחזקת מ"ע כו'. והשתא איכא חזקה אלימתא נגד חזקת ממון ולא איתרעי אותה החזקה ומשני הא ר"ג דס"ל לעיל בבבא תנינא היא אומרת מ"ע אני והוא אומר לא כי כו' ר"ג אומר נאמנת ר' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי היא בחזקת דרוסת איש עד שתביא ראיה לדברי' מעתה לר"ג דס"ל דכל הנשים נאמנות דאף דס"ל נמי במשארסתני נאנסתי נאמנת אף היכא דליכא חזקה מ"מ איכא חזקת הגוף דאוקמה בחזקת בתולה כל מה שנוכל להעמיד דבתולה נולדה ואף דאיתרעי מ"מ טוענת בברי מהני. [ובטוענת מ"ע נאמנת] לפי שבחזקת מ"ע קיימא רק אי לא טוענת איתרע חזקתה דהו"ל למיטען שאין בושה במ"ע א"כ בחרשת דאין לה דעת לטעון לא איתרע חזקה שלה אף אם אינה טוענת ואנן טענינן לה בשבילה ובתרייתא דקתני אין להם טענת בתולים ר"ג היא וקמייתא ר' יהושע דס"ל בפקחת אף בטוענת אינה נאמנת ולא עדיפי שתיקה דהך מטוענת בברי וק"ל:

בא"ד אלמא לא חשבינן להו מ"ע כו'. וע"ז משני הא ר"י ואה"נ דיש לה קנס ויש לה טענת בתולים ולר"ג אין לה קנס ואין לה טענת בתולים. וקשה הא כל הנשים נמי יש להן קנס א"כ ש"מ דלאו בחזקת מ"ע קיימא ואפ"ה [בטוענת מ"ע לר"ג] (יש) [אין] להם טענת בתולים ומאי קפריך כלל. ז"א דודאי בכל הבתולות יש להן קנס באומרת ברי לי שאיני מ"ע ובתולה שלימה נבעלתי (ל) אבל בחרשת ממנ"פ היאך נטעון בשבילה פעם שמ"ע היא להוציא כתובה מספק ופעם אינה מ"ע היא להוציא קנסה מספיקא וכקושית ר"י לעיל [ארש"י] אבל איפכא ליכא למימר שאינן בחזקת מ"ע ולכן יש להן קנס וכשטוענת בברי שהיא מ" ע נאמנת [לר"ג] לענין כתובה ולפי"ז היה אפ"ל הא דקתני הכא יש להן קנס אתי שפיר כר"ג דמסתמא אינה מ"ע ויש לה טענת בתולים אבל בתרייתא דאין לה טענת בתולים דלא כמאן וק"ל. ועוד דקושטא הוא דכולהו נמי חבוטי מיחבטין וק"ל. ולר"י חבטה כהך אינה משרת בתולים:
ולפירוש ר"י הא דמשני הא ר"ג כו' ותרוייהו ברייתות כר"מ שיש למ"ע מאתים ואין להם טענת בתולים כתובתה ר' ויש לה טענת בתולים כתובתה רק ק' דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מיהת ק' לרב ששת אבל כרבנן אי אפשר לאוקמי דמה נ"מ מטענת בתולים או מ"ע סוף סוף יש לה ק'. וקושית רשב"א דעדיפא לי' למימר הא והא ר"ג דהלכתא כוותיה כדלעיל בשמעתין וחדא אליבא דרבנן דג"כ הלכתא כוותייהו מלומר ר"י ותרוייהו כר"מ וק"ל. והיטב אשר כתב בח"ש דלגירסא השניה דרומיא מקנס אטענת בתולים אין מקום לקושית הרשב"א [דע"כ ברייתא קמייתא א"א לאוקמי כר"ג] דמ"מ אמאי יש להן קנס כיון דבחזקת מ"ע הן לר"ג רק לגירסא שלנו מקשה כמ"ש הרשב"א בהדיא הא דקתני יש להן טענת בתולים כו'. וכ"ת אף לגירסא שלנו הא קתני נמי יש להן קנס. לאותה גירסא יש לומר דמקנס אטענת בתולים אין קושיא כלל דשאני קנס ודאי מסתמא יש להן קנס ולמה נחוש למ"ע משא"כ בטענת בתולים שיש ריעותא דשור שחוט ודו"ק:

רש"י ד"ה שניות. כגון אם אמו ואם אביו כו'. בכדי נקיט להו דתיפוק להו דאינן בתולות וגם כבר נעשו בוגרות:

תד"ה זו. עי' מהרש"א. ול"י אנא ראה בפרש"י דקאי אר"פ. רש"י לא הראה לשם לעיל אלא על דברי חכמים אשר באמת הובאו שם דבריהם בברייתא. אבל כאן הראה על לקמן כהתוס'. ומה דהגמרא עצמה לא הביאה מהא דלעיל. משום דעיקר הדיוק הוא ממה דמסיים אבל חכמים אומרים כו' דמשמע דגם ר' יהודה בכללם עי' בתוספות הסמוך לקמן:

תד"ה החרשת. דא"כ הוה קשה דהיכי טענינן לה הכא. כצ"ל:

בא"ד ורשב"א הקשה לפר"י כו'. דברי רש"ל בזה מוחוורין רק דיש בו ט"ס וצ"ל אחזקתייהו דיש להן בתולים. והמהרש"א במחכ"ת ל"ד בכוונתו ועי' במהרמ"ש:

כיון דמדאורייתא כו'. נ"ב כיון דמדאורייתא חזיא. היאך נפקע ממונא של זו ויהא חוטא נשכר. ואע"ג דבקושטא אסורא דרבנן רביע עלה שאינו רשאי לקיימה לו. ולא אמרינן אתו רבנן ועקרי דבר מן התורה דלו תהיה לאשה. שהרי היא או אביה יכולין לעכב. ואי במפותה הוא ג"כ מצי מעכב. ורבנן גזרי ליה שלא לישאנה (ובלא"ה בשוא"ת יכולין חכמים לעקור כמ"ש ביבמות צ'). ואפ"ה מדאורייתא מיהת שריא ליה קרינן ביה ולו תהיה לאשה ודו"ק:

תד"ה ולתני קטנה דהו"א דוקא קטנה.
ק"ל הא בפשוטו ניחא דתני איילונית לאשמועינן דמקטנותה יוצאת לבגר:

תוס' ד"ה וליתני קטנה ותימא לר"י אמאי לא משני דקמ"ל דממאנת עד שתביא שתי שערות.
ותמיהני על תמיהתם דאיך נשמע כן דאדרבא אם גדולה יכולה למאן הממאנת כפשטא, (וראיתי אח"כ דגם במגיני שלמה נתקשה בזה) וי"ל דדלמא הברייתא סמך דמדקתני ולא הפיתוי דלא מיירי בגדולה דהא ממילא מחלה וכקושית התוס', אע"כ דממאנת קטנה ויקשה הא קטנה דעלמא ג"כ אין לה קנס ומוכח דממאנת ראויה למאן ומוכח שפיר דא"י למאן בגדולה.
מיהו בעיקר קושייתם דלא פיתוי היא מיותר, בפשוטו י"ל דמשכחת בנשתטית דלאו בת מחילה, ואי דל"ש לשון ולא פיתוי, כיון דפיתוי דידה אונס הוא הא לרפרם וכן לס"ד דמיירי בקטנה ואף עפ"כ נקט לישנא ולא פיתוי דמ"מ עשה דרך פיתוי.

גמרא החרשת והשוטה והבוגרת ומ"ע אין להן טענת בתולים, פירש הר"י בהתוס' לפי שבחזקת מ"ע היא.
וקשה לי דא"כ לר"ג איך שייך קנס תמיד נימא שמא מכ"ע היא דלא שייך מדלא אמרה ואי דמיירי בנמצאים בתולים אם כן גם בחרשת ושוטה יהיה קנס בכה"ג, וי"ל כיון דהיא טוענת ברי נאמנת בברי וחזקה ואף אם הוא היה טוען ברי שמצא פתח פתוח היה נאמן דהוי ברי וברי מ"מ לא מקרי מודה בקנס כיון דשתיקתו מחייבתו אלא דהיה יכול לפטור עצמו בטענה לא מקרי מודה (אב"ה ככתוב בתשובות הרשב"א ח"ג סק"י ובמל"מ פי"א מהלכות אישות) וכצ"ל לדברי הרמב"ן שהביא הר"ן בפ"ק בההיא דפ"פ מצאתי נאמן להפסידה כתובתה דכתובה דרבנן והם האמינוהו, שהקשה דאמאי א"נ מדינא ותירץ שם דא"כ כל אדם ישא אשה ולמחרתו יעליל עליה וישלחנה בלא כתובה ויהיו בנות ישראל הפקר, ויקשה חיובא דקנס היכי משכחת לה דיאמר תמיד פ"פ מצאתי ומדינא נאמן לפטור עצמו וא"כ אף בלא טעין להוי מודה בקנס, אע"כ דדוקא אם הודאתו מחייבתו מקרי מודה בקנס אבל אם החיוב בעצמותו לפנינו כל ששותק אלא דהי' יכול לבוא בטענה לא מקרי מודה בקנס:

תד"ה אבל ח"ל, לא הומ"ל מני רנב"ה, לא הבנתי קושייתם דהא דרשה דולו תהיה לאשה דרש' פשוט' הוא כדפרכי' בפשיטות אקרי כאן ולו תהיה לאשה וכו', וא"כ כיון דע"כ האי תנא לא דריש לרבויא דהנערה לח"כ, וא"כ ממילא בלאו טעמא דרנב"ה דקלב"מ ג"כ ליכא קנס מקרא דולו תהיה לאשה ואולי דקושיית' דדלמא ס"ל חד לעשה וחד ליבמה לשוק דאין קדושי' תופסי'. וא"כ ממעטי' מכח דרנב"ה, אמנם תוס' לעיל (דף ל ע"א) ד"ה הכ"מ בבא על הנדה וכו'. לא ניחא להו בזה ע' באחרונים שם:

תד"ה החרשת, לפי שבחזקת מכ"ע היא וכו'. ע' מהרש"א דעיקר תי' התוס' דטענינן עבורה דהיא מכ"ע ואתי' כר"מ דמכ"ע יש לה מאתים ע"ש. ולדבריו צ"ל למה דמשמע מתוספות דחבוטי מחבט' דחרשת ושוטה שוה לשאר נשים אלא דבעלמא יכולה למטען משא"כ בחרשת. א"כ ע"כ הא דפליגי ת"ק ור"מ בסומא. היינו דת"ק ס"ל דסומא יכולה לידע קצת, אך אם נאמר דכוונת תוס' בפשטא. והיינו דבאמת עיקר קושית תוס' היה רק בענין טענת משארסתני נאנסתי דאיכא ריעותא לפניך אלא דבאת לומר מכח החזקה דתחתיו היה. בזה בעי' טענת ברי, אבל לטעון מכ"ע שפיר טענינן לה דהוי חזקה מעליא דלא נבעלה מעולם [וממה דכתבו תוס' לעיל (דף יג) דללישנא דמגו ע"כ כמ"ד במנה ולא כלום, אין לסתור זה מהא דלא ניחא להו. דגם לל"ק אמרי' חזקה גבי מכ"ע כיון דלא אתרע כלל, דזהו קשה גם למהרש"א דס"ל דמכח דמכ"ע שכיחא לא מקרי אתרע ותקשי ג"כ כזה. אע"כ דס"ל להתוס' דפשטה דמלתא דלל"ק ליכא טעמא כלל. אלא משום מגו] אלא דקושייתם היתה דמ"מ יהא מפסיד לה מנה עכ"פ. ואף דמכ"ע ליכא מקח טעות דהא אף בלא הכיר יש לה ג"כ מנה. וכיון דחרשת ושוטה לית לה כתובה אלא בכתב לה ומהראוי דאף במכ"ע ולא הכיר לתחייב בכולו. וזהו באמת דעת הרמב"ן במלחמות. ולתוס' לא ס"ל כן כמו שסתר זה במ"ל שם בטענה נכונה ע"ש. ולזה תי' הר"י דשפיר טענינן לה מכ"ע ויש לה כתובה משלם דבחזקת מכ"ע נשאה והוי הכיר בה. ואף דלרבנן גם בהכיר בה אין לה רק מנה. מ"מ בחרשת ושוטה דמיירי דכתב לה פשיטא דצריך לשלם הכל כיון דהכיר בה ואדעתא דהכי נתחייב וכתב לה. והוא נכלל בדברי המ"ל בשם הראנ"ח ע"ש. ומרויחים בזה דא"ש ההיא פלוגתא דסומא דגם בסומא טענינן לה מכ"ע. ומ"מ יש לה ט"ב להפסיד עכ"פ מנה.
גם מרווח יותר קושי' הרשב"א על ר"י דלוקמי כולה כר"ג והא ר"מ והא רבנן. דלפי' מהרש"א ע"כ לא קאי לפי הגירסא דלא קתני בברייתא ויש לה ט"ב, אף דמדברי המהרש"א נראה דס"ל דקאי גם להך גירסא. דבריו שגבו ממני לאיש קטן כמוני ולא אבין עומק דעתו. ולהך פירוש ניחא בפשוטה דקושית הרשב"א דהך גופא מנ"ל להש"ס דהטעם דבחזקת מכ"ע נשאת. ומכח זה מרמי אהדדי מט"ב על קנס. דלמא הטעם דטענינן לה מכ"ע דאף דליכא ברי מ"מ כיון דלא אתרע החזקה טענינן לה. והא דיש לה כתובה משלם היינו דאתי' כר"מ דמכ"ע כתובתה מאתים. ומה דמשני הש"ס הא ר"ג הא ר"י היינו דלהגירסא ויש לה ט"ב אתי' כפשטא דלר"י לא מצינן למטען מכ"ע דאף בטוענת כן א"נ. וא"כ אף דבחזקת מכ"ע נשאת. מ"מ דלמא בעולה היא. ולאידך גירסא ע"כ הא ר"י היינו דלר"י מכ"ע ל"ש ולא הוי בחזקת מכ"ע. וכדברים אלו צ"ל ממש ג"כ לפי המהרש"א:
אמנם אף דהרווחנו הרבה לענין מחלוקת ת"ק ור"מ לענין סומא. מ"מ תקנתנו הוא קלקלתנו דמכח זה מוכח כמהרש"א דלאידך פי' הנ"ל מה הקשה הרשב"א דלוקי אידי ואידי כר"ג, והא כר"מ, והא כרבנן, הא י"ל דמה"ט גופא דס"ל לת"ק דסומא אית לה ט"ב מוכח דס"ל כרבנן. דאל"כ מ"ש חרשת ומ"ש סומא דבתרווייהו לא ידעה למטען. אע"כ כפי' המהרש"א דבאמת מוקי ר"ש כר"מ. וע"כ דסומא ידעה למטען יותר ושפיר הקשה תוס'. וע':

בא"ד וכ"ת משום דקתני חרשת דומי' דאיילונית. וק"ל הא כיון דע"כ תוס' ס"ל דמה שכ' לה לא כתב לה אדעתא דמכ"ע דלא כהרמב"ן כנ"ל, אם כן ממילא לרבנן דר"מ בחרשת ושוטה הפסידה. דהא כתיבתו לא היה אדעת דמכ"ע והוי כלא כ' לה כלל דלית לה כלום. דבחרשת ושוטה לא תקנו חכז"ל כתובה כלל. וצ"ע:

פרש"י בד"ה ובממאנת ס"ל כר"י וכו' והכי תידוק מיניה וכו' הא נערה בעלמא יש לה קנס עכ"ל. נראה דכוונתו דאתא לאשמעינן דבנערה בעלמא שהיא יתומה יש לה קנס כדאיתא לקמן דף מ"ד ע"ב בברייתא אם מאן ימאן אביה לרבות יתומה לקנס. מיהו לרבי יוסי ב"ח דהתם דמוקי לברייתא דהתם בבא עליה ואח"כ נתייתמה הא יתומה מעיקרא אין לה קנס. ע"כ מוקי לברייתא דהכא כרפרם בסמוך. ונראה מבואר מל' רש"י דברייתא דהכא דממאנת אין לה קנס לא איצטריך כלל לגופה דמילתא דפשיטא היא. אלא לדיוקא איצטריך וכמ"ש לעיל בסמוך בל' רש"י והא דלא מפרש דאתא לאשמעינן הא גופא דנערה ממאנת. היינו משום שאין דיוק זה מוכח כ"כ מל' הברייתא גופא וכמו שאפרש בסמוך בל' התוס' בשם מורי זקיני ז"ל:

בתוספות בד"ה ואם איתא וכו' עיין במהרש"א ומ"ז בספר מגיני שלמה האריך בזה ע"ש:

בגמרא וליתני קטנה קשיא. וליכא לאוקמי מילתא דרפרם דנערה נמי בכלל יכולה למאן היא כרבי יהודה וקסבר דכל נערה שיכולה למאן כגון שאין לה אב אין לה קנס וס"ל כרי"ב חנינא לקמן דף מ"ד דיתומה אין לה קנס הא ליתא דמ"מ סיפא דברייתא דקתני איילונית ע"כ ר"מ היא ולר"מ נערה אין יכולה למאן. ורפרם הא לא בעי לאוקמי הברייתא דס"ל כר"מ בחדא ופליג בחדא וא"כ ע"כ בקטנה איירי ומקשה שפיר וליתני קטנה ועיין בסמוך:

בתוספות בד"ה וליתני קטנה אע"ג דהוי תני קטנה וכו' עכ"ל. איפכא לא קשיא להו דלא ליתני ממאנת ולא קטנה דהא מאיילוני' שמעינן דקטנה אין לה קנס. דבהא איכא למימר דלא זו אף זו קתני והיינו נמי כדמסקו דאיילונית הוי רבותא טפי מקטנה דאתיא לכלל נערות וכוונת' דמש"ה מימעטה שפיר מנערה. אבל צ"ע אמאי הוצרכו לזה הטעם. דבלא"ה לא פסיקא הא מילתא כ"כ דאיילונית מקטנותה יצתה לבגר. תדע דהא ביבמות דף פ' מקשה רב יוסף להדיא אלא מעתה איילונית לר"מ יהא לה קנס ולא אסיק אדעתיה דמקטנותה יצתה לבגר עד דמהדר ליה אביי ומייתי נמי התם ברייתא דאשמעינן הא מילתא:

בא"ד ותימא לר"י אמאי לא משני וכו' עד סוף הדיבור. ומורי זקיני זצ"ל בספר מג"ש תמה על תמיהתו של ר"י דהא ע"כ לא שמעינן הא מילתא דנערה אין יכולה למאן מפשטא דברייתא. דאדרבא איכא למימר איפכא דנערה ממאנת וכשינויא קמא אע"כ דבלא"ה מילתא דפשיטא היא ע"ש. ולענ"ד לק"מ דר"י לשיטתו לעיל בד"ה הממאנת דלא משמע ליה לפרש כלל כפרש"י וכמ"ש לעיל והוצרך לפי פי' השמועה דממאנת היינו אם אנסה בעלה וא"כ לרפרם דמפרש באוקימתא אחריתא לא משמע ליה כלל לפרש ממאנת לענין אם אנסה בעלה. וע"כ פירש דהיכולה למאן קאמר דאין לה קנס וממילא שמעינן מיניה דנערה אין יכולה למאן דהא יש לה קנס כנ"ל בכוונת ר"י ודבריו עולין יפה לפי שיטתו. משא"כ לפרש"י אין מקום לקושית ר"י דודאי לא שמעינן הא מילתא דברייתא דהאיכא למימר איפכא דקמ"ל דנערה ממאנת אע"כ דבלא"ה מלתא דפשיטא היא וכדברי מורי זקיני זצ"ל אלא דאפילו לשיטת ר"י נמי יש ליישב למאי דפרישית בסמוך דמצינן למימר לרפרם גופא נמי איפכא דיכולה למאן היינו נמי נערה ואפ"ה אין לה קנס משום דס"ל דיתומה אין לה קנס וכמ"ש התוס' לקמן דף מ"ד דפלוגתא דתנאי היא. ונהי דרפרם לא בעי לאוקמי הכי דסיפא דאיילונית ס"ל כר"מ ופליג אדר"מ לענין מיאון דנערה. אכתי מגופא דברייתא לא שמעינן כנ"ל נכון ודו"ק:

בגמרא והאי מאי רומיא הא ר"מ הא רבנן ודקארי לה מאי קארי לה. יש לדקדק דבדוכתי טובא אשכחן דמקשה הש"ס מתני' וברייתא אהדדי אע"ג דאיכא לאוקמי כתנאי ולא מתמה הש"ס ודקארי ליה וכו' וכ"ש דאיכא למימר דקס"ד דאפילו ר"מ דפליג בקטנה מודה באיילונית ולית ליה האי סברא דמקטנותה יצאה לבגר וכמ"ש לעיל בסמוך מסוגיא דיבמות דרב יוסף נמי קטעי בהא מעיקרא וא"כ איכא למימר דהמקשה ס"ד דהא מילתא גופא פלוגתא דתנאי היא. ונלע"ד משום דהאי ברייתא דאיילונית יש לה קנס בלא"ה לא מיתוקמא כר"מ אלא כרבנן מדקתני החרשת והשוטה יש להן קנס ולמאי דמסקינן לקמן דף מ' ע"ב דטעמא דר"מ דקטנה אין לה קנס היינו מדכתיב ולו תהיה לאשה במהווה עצמה הכתוב מדבר וא"כ מה"ט גופא שייך למעט נמי חרשת ושוטה דאינן יכולות להוות עצמן ולפ"ז ממילא מדקתני החרשת והשוטה יש להן קנס אלמא דקטנה נמי יש לה קנס וא"כ כ"ש הא דקתני איילונית יש לה קנס ע"כ כרבנן מיתוקמא וההיא ברייתא דאיילונית אין לה קנס וכ"ש קטנה היינו כר"מ ומש"ה מתמה שפיר והאי מאי רומיא ודקארי ליה מאי קארי ליה דבלא"ה הא ר"מ והא רבנן כנ"ל ודו"ק:

שם משום דאיכא למרמי אחריתי עלה ופרש"י דלכך הובאה הברייתא לבית המדרש. וזה דוחק דאכתי אמאי הקשו מעיקרא רומיא דאיילונית דלאו קשיא היא כדי לאקשויי רומיא דחרשת ושוטה ואמאי לא מקשו תיכף האי רומיא בתרייתא ואף שמצאנו כזו בדוכתי אחריתי כבר כתבתי ליישב קצתן וכל היכא דאיכא לשנויי משנינן. והנלע"ד דאכתי ברומיא קמייתא דאיילונית קאי אלא על מאי דאמרינן האי מאי רומיא הא ר"מ והא רבנן ע"ז מסיק משום דאיכא למירמי אחריתי החרשת והשוטה וממ"נ קשיא חדא מינייהו. ותחלה אפרש דלכל הפירושים אפילו לפרש"י נמי ע"כ לסברת המקשה דהכא דלא אסיק אדעתיה מילתא דר"ג ור' יהושע ע"כ הוי סבר דטעמא דמ"ד חרשת ושוטה אין להם טענת בתולים היינו משום דבחזקת מוכת עץ היא. וכמו שאפרש בשיטת התוס' וא"כ דמטעמא דמוכת עץ היא ממילא דענין קנס נמי בהא תליא וכמ"ש התו'. עוד ראוי לנו לבאר דמאי דפשיטא להתוס' דמוכת עץ אין לה קנס לכ"ע ולדידי מספקא טובא דנראה לענ"ד לר"מ דאית ליה מ"ע כתובתה מאתים ושמעינן נמי לר"מ לקמן בפ' אע"פ דס"ל כתובה דאורייתא ויליף לה מדכתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות כדאיתא בפ"ק דף י' וא"כ ע"כ לר"מ מוכת עץ בכלל מוהר הבתולות היא וא"כ מה"ט גופא אית לן למימר דמוכת עץ אית לה קנס דהא ההיא כמוהר הבתולו' דרשינן בריש פרקין לענין קנס נמי אלמא דלר"מ אתרווייהו קאי פשטא דהבתולות בין אקנס בין אכתובה וא"כ מ"ש כתובה דמרבה לה ר"מ ומ"ש לענין קנס דממעט לה אע"כ דשקולין הם. ועוד מאן דס"ל כתובה דאוריי' ודרש כמוהר הבתולות א"כ היקש גמור הוא קנס וכתובה וקי"ל דאין היקש למחצה. ועוד דבלא"ה לית לן למימר אליבא דר"מ דממעטינן מוכת עץ מקנס משום דכתיב בתולה ולא מוכת עץ דהא שמעינן לר"מ ביבמות דף נ"ט דדרש כל היכא דכתיב בתולה אפילו מקצת בתולה משמע ושם בדף ס' משמע נמי דמוכת עץ מקצת בתולה היא וכ"ש לפר"ח דבסמוך בתוס' בד"ה אי דקא טעין דמוכת עץ פתחה נעול א"כ הרי מקצת בתולה היא ודמיא לבוגרת וכל שכן לרבי מאיר דלענין כתובה מדמה לה בהדיא לבוגרת וכמו שאפרש בסמוך בל' התוספות. סוף דבר העולה מדברינו דמשמע להדיא דהא דמוכת עץ לענין קנס תליא בפלוגתא דר"מ ורבנן ואע"ג דבוגרת אין לה קנס אפילו לר"מ התם לאו מבתולה ממעטינן לה אלא מנערה ולא בוגרת תדע דהא נערה לא איצטריך לר"מ למעט קטנה דהא מולו תהיה לאשה ממעט לה לקמן דבמהווה עצמה הכתוב מדבר אע"כ דנערה למעוטי בוגרת אתא דמבתולה לא ממעטינן לה דבתולה מקצת בתולה במשמע כדאיתא ביבמות לענין בוגרת וא"כ מהכא גופא מוכח דמוכת עץ יש לה קנס לר"מ דקרינן בה בתולה נערה והשתא מקשה שפיר ממ"נ דקשיין הנך דחרשת ושוטה אהדדי אע"כ דההיא דיש להן קנס אתיא כר"מ דמוכת עץ גופא יש לה קנס וא"כ דההיא ר"מ וקתני נמי דאיילונית יש לה קנס אלמא דאפי' לר"מ דקטנה אין לה קנס אפ"ה מודה באיילונית דלא אמרינן מקטנותה יצתה לבגר א"כ קשיא אהך ברייתא דקתני איילונית אין לה קנס ואמאן תרמייה. ואע"ג דפרישית בסמוך דא"א לאוקמי ההיא דחרשת ושוטה יש להן קנס כר"מ דכקטנה דמו דמימעטו מולו תהיה לאשה דמהאי סברא מקשה והאי מאי רומיא מ"מ עכשיו משום דבעיא למירמי אחריתי ע"כ בעי לאכוחי דליתא להאי סברא דקטנה לר"מ לאו מולו תהיה לאשה מימעטא אלא ממיעוטא אחרינא כנ"ל נכון. כל זה כתבתי לפי גרסת הספרים שכתבו התוס' דבברייתא קמייתא לא גרסינן אלא יש להם קנס ורמי קנס אבתולים. אבל לפי גרסת הספרים שלנו דגרסינן בקמייתא נמי יש להן טענת בתולין יש ליישב בע"א דמשום רומיא דבתולים גופא צריך לאוקמי קמייתא כר"מ והיינו לפירוש ר' חננאל שהביאו תוס' דמוכת עץ פתחה נעול והיינו דקתני יש להן טענת פ"פ נמצא דאיהי תבעה מאתים דבחזק' מוכת עץ נשאה ולר"מ מ"ע מאתים וכיון שטוען פ"פ הרי היא בעולה ומפסדת מנה ואידך ברייתא דאין לה טענת בתולים כרבנן דמ"ע מנה ואף שטוען פ"פ והיא בעולה אכתי יש לה מנה מש"ה קפסיק ותני אין לה טענת בתולים וכיון דקמייתא כר"מ מקשה ממה נפשך ודו"ק:

קונטרס אחרון
החרשת והשוטה יש להן קנס כו' ומשמע משיטת התוספות דמוכת עץ אין לה קנס לכ"ע ואני כתבתי דלענ"ד תליא בפלוגתא דר"מ ורבנן לענין כתובה אמנם ראיתי בספר משנה למלך שהאריך מאד בתכלית האריכות בהלכות אישות ובכלל דבריו כתב דלשיטת הרמב"ם והסמ"ג מוכת עץ יש לה קנס אלא שלא נתפרש הטעם ולענ"ד ודאי צ"ע דכיון דבהדיא כתיב בתולה ומ"ע לרבנן לאו בתולה שלימה היא דביבמות לענין לטמאות לה איצטריך לרבויי מדכתיב אשר לא היתה לאיש אלמא דאי לאו האי ריבוייא לאו בכלל בתולה היא ובלא"ה שיטת הרמב"ם ז"ל תמוה לפ"ז דמ"ע גופא יש לה קנס ובחרשת ושוטה פסק דאין להן קנס והנלע"ד בדבריו אין כאן מקומו אמנם לפי מאי דפרישית דמ"ע אי יש לה קנס תליא בפלוגתא דר' מאיר ורבנן נתיישב לי מה ששנינו בתוספתא בפירקין הביאו הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות דהבא על החרשת ועל השוטה ועל מ"ע אין להן קנס וכתב הרמב"ן ז"ל דלאו דסמכא היא כיון דלא מקשו מיניה בשמעתין ברייתות אהדדי ולמאי דפרישית אתי שפיר דבפשיטות מצינן למימר הא ר' מאיר הא רבנן ואע"ג דהך דקתני יש להן קנס לא מיתוקמא כר' מאיר לענין איילונית אפ"ה איכא למימר דתנא דברייתא ס"ל כר"מ בחדא לענין מ"ע ופליג בחדא לענין איילונית ובכך נתיישב לי ג"כ שיטת הרב המגיד שהביא הרמב"ן ז"ל בחידושיו והובא בספר משנה למלך דגריס בהדיא בשמעתין הא ר' מאיר אליבא דר' יהושע והיינו הך קמייתא והקשה בספר משנה למלך מאיילונית ולמאי דפרישית לא קשה מידי ודו"ק:

בתוספות בד"ה החרשת וכו' וקשה לר"י דהיכא טענינן לה הכי מספק לאפוקי ממונא וכו' דחזק' גופא איתרעי עכ"ל. ואע"ג דבפ"ק דף י"ב ע"ב הא דקאמר ר"ג נאמנת מסיק הש"ס ללישנא בתרא דטעמא דר"ג משום דאיכא חזקה סבר ר"י עכשיו דהתם שאני משום דאיכא נמי ברי ושמא. ואע"ג דבעלמא בברי ושמא נמי לא מפקינן ממונא אפ"ה כיון דאיכא הכא נמי האי חזקה בהדי ברי ושמא מפקינן ממונא. ולפ"ז מקשה ר"י שפיר דאף דקושיית ר"י היא קושי' המקשה בסמוך אימר דאמר ר"ג אפ"ה קשיא לי' לר"י דלא משני מידי כגון זה פתח פיך לאלם הוא ואמאי הא לא מהני טענתא אלא משום ברי ושמא כן סבר ר"י מעיקרא. ואח"ז כתב ומיהו מצא ראיה לפי' הקונטרס מפ' המדיר וכו' ועכשיו ר"ל דנהי דלעיל דף י"ב הוי ס"ד מעיקרא דטעמא דר"ג משום ברי ושמא מיהו לבתר דדחי דטעמא משום חזקה היינו משום חזקה לחוד וע"ש בחדושינו ובר"פ האשה שנתארמלה כנ"ל לכאורה בשיטת ר"י ותוכן דברי בדיני חזקה כבר הארכתי בכמה מקומות ועוד אבאר בס"פ המדיר בעז"ה ועיין בסמוך:

בא"ד ולר"י נראה לפרש וכו' לפי שבחזקת מ"ע היא. ולפ"ז צ"ל דהא דמשני בגמ' הא ר"ג הא ר"י היינו מאידך מתני' דהיא אומרת מ"ע אני ומשמע ליה הכא דפלוגתא דר"ג ור"י דר"ג סובר מ"ע שכיח ור"י סבר לא שכיח וכ"כ ר"י להדיא בפ"ק דף ט' ע"ב בד"ה אי למיתב ע"ש שהביא ראיה מכאן. אבל אכתי אינו מיושב לפ"ז לשון הגמרא דמקשה אימר דאמר ר"ג היכא דקא טענה וכן ל' התרצן דקאמר כגון זו פתח פיך לאלם ואי משום דבחזקת מ"ע נשאה לא שייך פתחון פה כלל תו קשיא לי נהי דמדרבי יהושע שמעינן דמ"ע לא שכיח כמ"ש ר"י בפ"ק דף י"ב אבל בהא דסובר ר"ג דמ"ע שכיח לא ידענא היכן רמיזא דודאי טעמא דר"ג בהא משום ברי ושמא או משום חזקה ויש ליישב בדוחק לפמ"ש שם בחדושינו אבל לכאורה ר"י לא נחית להכי. לכך נלע"ד שדברי ר"י בכל זה הדיבור אינו אלא לדברי המקשה דלא מסיק אדעתא מלתא דר"ג ור"י וכן מאי דמקשה בתר הכי אימר דאמר ר"ג משמע דלא קשיא ליה אלא רומיא דברייתא אהדדי וקשיא לר"י בלא"ה היאך אתי ליה שפיר האי ברייתא לחוד דאין לה טענת בתולים מ"ט. על זה מפרש ר"י דקסלקא דעתך בחזקת מ"ע נשאה מה שאין כן למסקנא דמייתי פלוגתא דרבן גמליאל ור"י ודאי האי טעמא דטענינן לה כל מאי דאיהו מצי למיטען משום דכגון זה פתח פיך לאלם ולפי זה פי' רש"י ופי' ר"י אחד הן אלא דבמה שכתב רש"י בדברי התרצן דטענינן משארסתני נאנסתי פירש ר"י דטענינן מ"ע היא ולרש"י נמי יש לקיים הגרסא שהביאו התוס' בסמוך ועיין עוד בסמוך ודו"ק:

בא"ד וכן נראה דברוב ספרים ל"ג כו' אלא יש להן קנס ותו לא וכו' ולפי' ר"י פריך שפיר עכ"ל. לענ"ד יש לתמוה דא"כ מאי משני הש"ס הא ר"ג והא רבנן ומשמע דיש לה קנס היינו כר"י דוקא דמ"ע לא שכיח אבל לר"ג דשכיח אין לה קנס דבחזקת מ"ע היא א"כ כל הנערות אמאי יש להן קנס הא חבוטי מחבטן ובחזקת מ"ע היא והאיך מפקי' ממונא ואי כדמשני לקמן כולן רואות ומראות לאמן הא פי' ר"י לקמן דאמן מגידות להן ויודעין לטעון וא"כ הכא לענין קנס מאי מהני האי טעמא דברצון אינן רוצין לטעון מ"ע אני להפסיד הקנס וא"כ מ"ש חרשת ושוטה מפקחת מכל זה נראה מבואר דגירסת ר"י נמי כגירסא שלנו ועיקר פירושו אינו אלא לסברת המקשה וכדפרישית אבל לסברת התרצן משום טענה הוא. אלא דאכתי מדמוקמינן לההיא דיש לה טענת בתולים כר"י ולא אמרינן דבחזקת מ"ע נשאה מכאן מוכיח ר"י לעיל דף י"ב דלר' יהושע מיהא ע"כ מ"ע לא שכיח ומל' ר"י שם נמי נראה דגריס יש לה טענת בתולים ע"ש ודו"ק. והתוספות שרצו לפרש דמקנס אבתולים פריך ומשמע דמחלקי בין חרשת ושוטה לשאר נערות לענין קנס צ"ל דכולהו דחבוטי מחבטי מגידות לאמן ויש להן קול משא"כ בהנך וזה דוחק והוא ג"כ דלא כפי' ר"י בסמוך בד"ה כולהו חבוטי ודו"ק:

בא"ד ורשב"א הקשה לפר"י דאמאי לא משני וכו' כר"מ דאמר בפ"ק. פי' דבלא"ה משנינן לעיל הא ר"מ והא רבנן מיהו יש ליישב אליבא דר"י דלא ניחא לאוקמי ההוא דאין להם ט"ב כר"מ מדנקט נמי סומא ור"מ הא פליג בסומא מדוחק לאוקמי תרי תנאי אליבא דר"מ רישא וסיפא ר"מ ומציעתא רבנן. ומ"ש מהרש"ל דקושיית רשב"א עליה דר"י ליתא לפי גרסא שהביאו התוס' דמקנס אבתולים קרמי דבריו ברורין. אלא דאכתי קשיא ליה למהרש"ל דאפילו לפי גרסא שלנו דגרסינן תרוייהו יש להן קנס ויש להן ט"ב נמי לא מקשה הרשב"א מידי דלישני הא ר"מ והא רבנן דסוף סוף תקשי מקנס אבתולה וע"ז כתב מהרש"ל דלהרשב"א לא ס"ל כלל לדמות קנס לבתולה זה ברור בכוונת מהרש"ל ודלא כמו שהבין מהרש"א ז"ל בדבריו מיהו למאי דפרישית בסמוך בלא"ה הא דמשני הא ר"ג הא ר' יהושע נמי לאו לתרוצי קנס אבתולה קאי לפי פי' ר"י עצמו וכן מ"ש מהרש"ל שר"י מצא הגירסא בספרים כבר הוכחתי בסמוך דר"י גופא לא גריס לה אלא בעלי התוס' האחרונים רצו לפרש כן פי' ר"י וא"כ מקשה הרשב"א שפיר על פי' ר"י בעצמו ודו"ק:

קונטרס אחרון
רב ששת הא ר"ג הא ר"י. וכתבתי בחיבורי דלפרש"י טענינן משארסה נאנסה ולפר"י טענינן מ"ע והא דלא ניחא לרש"י לפרש משום מ"ע היינו משום דהשתא דלא אסיק אדעתיה דחבוטי מיחבטן ורואה ומגידה לאמה ונמצא דלכאורה מפרש"י מוכח דלמאי דקי"ל כר"ג היינו אף בדלא טענה ברי אלא דחזקת הגוף לחוד מהני להוציא ממון וכמו שהביא ר"י ראיה מפרק המדיר ולפ"ז נ"ל דהא דמסקינן בר"פ האשה שנתארמלה דלר"ג חזקת הגוף לחוד לא מהני היינו בברי וברי שהמוחזק טוען ברי אבל בשמא ושמא מהני כמו בברי ושמא שהמוחזק טוען שמא והמוציא ברי מיהו לפירוש ר"י בשמעתין אין זה מוכרח דאף למאי דפרישית דלפרש"י נמי למסקנא דמוקי לה כר"ג היינו משום דטענינן שמא מ"ע היא אפ"ה איכא למימר דמ"ע ודאי טענה אלימתא היא וקרוב לודאי כיון דאיכא חזקת הגוף וחזקת כשרות והו"ל חזקות דלא איתרעי כלל דמהיכי תיתי נחוש לזנות וחזקה כי האי ודאי עדיף מרובא כדפרישית בכמה דוכתי וא"כ לעולם דשאר חזקת הגוף לחוד לא מהני כיון דאין הולכין בממון אחר הרוב ורובא וחזקה רובא עדיף כ"ש דלא אזלינן נמי בתר חזקה לחוד ונראה דמשום הכי לא רצה ר"י כאן לפרש כפרש"י ומסוגיא דפ' המדיר נמי לא מוכרח כ"כ כמו שביארתי במקומו בפ' המדיר. אמנם לענ"ד נראה עוד דלפרש"י נמי לא פשיטא להכריח מכאן דחזקת הגוף לחוד מהני מדטענינן הכא דמשארסה נאנסה דשאני הכא בחרשת ושוטה שאין להן דעת לטעון א"כ ודאי הב"ד טוענין עבורם דמסתמא משנתארסה נאנסה דהא קי"ל דאזלינן בתר חזקה שהוא קרוב לודאי וא"כ בודאי אילו היה להם פה לטעון היו טוענין כך בברי והכי משמע להדיא מדאמרינן כגון זה פתח פיך לאלם משא"כ בעלמא אפילו בשמא ושמא לעולם לא אזלינן בתר חזקה ולא בתר רובא אם לא היכא שטוען ברי ועיקר הטעם דנהי דחזקה או רובא קרובין לודאי אפ"ה ודאי גמור לא הוי ואין אדם יכול להחזיק בממון חבירו להוציא ממון דאיכא צד ספק והיינו דאמרינן זה כלל גדול בדין המע"ה כן נ"ל נכון וברור בעזה"י בענין זה ולענ"ד הוא המאושר שבדרכים ובפ' המדיר אבאר עוד בזה:

גמרא ומני שמעון התימני וכו'. הקשה בתוס' ישינים דהוי מצי למימר דר"נ בן הקנה היא ולפמ"ש לעיל יש לומר דר' נחוניא בן הקנה בין לאביי בין לרבא ס"ל דחייבי מיתות שוגגין חייבין א"כ לא מתוקמי כותיה דהא אין לה קנס סתמא קתני וק"ל:

תוס' ד"ה וליתני קטנה וכו'. בספר מגיני שלמה תמה דהאיך נשמע דממאנת ראויה למאן דילמא ממאנת כמשמעה בנערה. ולפי עניות דעתי לא קשה מידי דלפמ"ש התוס' לעיל דצ"ל ולא פיתוי נקט אגב אידך אין כאן מקום קושיא דיש לומר דרפרם לא ניחא ליה לומר אגב וקמ"ל דדוקא בקטנות דאי בנערות הא מחלה ולפמ"ש לעיל לתרץ קושיות התוס' שם דמחלה ממילא דמתורץ קושיות התוס' הכא ג"כ. וק"ל:

שם בגמרא ודקארי לה מאי קארי וכו'. אע"ג דאיתא כי הך סוגיא בדוכתיה אחריתי מ"מ היכא דאיכא לשנויא משנינן. וכבוד אחי הגאון מוהר"ר שמעלקי זלה"ה תירץ בטוב טעם דהתוס' כתבו לקמן ע"ב ד"ה אי דקא טעין וכו' דר"ח גריס איפכא וכו' וקצת קשה וכו'. ויש לדקדק הא דלא מקשי התוס' לעיל מיד דרמי הברייתות אהדדי ומה ענין שהקדימו דעת ר"ח ז"ל בבוגרת דמשוי דינה למ"ע. ובפשטות יש לומר דלפירש"י אי אפשר לאוקמי ברייתא שניה בטענת דמים דהא קתני נמי בוגרת דאין לה טענת בתולים ולפירש"י יש לה טענת דמים. אך זה דוחק דא"כ עיקר הקושיא על רב דס"ל דיש להם דמים דלא מייתי הש"ס עד בתר הכי ויותר יש לומר דעיקר הקושיא הוא למ"ש התוספות לעיל בשם הר"ח דבוגרת נמי פתחה נעול. דלפירש"י דבוגרת פתחה פתוח אי אפשר לאוקמי ברייתא קמייתא בטענת פתח פתוח דהא קתני נמי איילונית דיש לה נמי טענת בתולים וע"כ אי אפשר לומר דאיירי בטענת פתח פתוח דהא בוגרת לפירש"י אין לה טענת פתח פתוח וכיון דאיילונית מקטנותה יוצאה לבגר. ע"כ נימא דמיירי בקטנותה והתוס' כתבו לעיל בדף י' דלמ"ד דס"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה (ורב ששת גופיה הכי ס"ל לעיל דף י"א ע"ב) אין הבעל נאמן בטענת פתח פתוח אלא במקום שאסורה עליו וכיון דקי"ל דפתוי קטנה אונס הוא ואונס בישראל מישרי שרי אינו נאמן ולכך הקדימו פי' ר"ח בבוגרת דפתחה נעול. ולפ"ז יש לומר דהמקשה ורב ששת הוי סברי דבוגרת אין לה טענת בתולים כלל. דאכתי לא ידע מהא דרב ולכך לא הוי מצי לאוקמי בטענת פתח פתוח משום דס"ל דלא שייך באיילונית טענת בתולים אלא בקטנות וליכא לאוקמי בפתח פתוח דאינו נאמן כנ"ל. רק דהוי מצי לאוקמי באשת כהן דאפילו בקטנה דפתויה אונס אסורה לכהן לכך הקדים המקשה למרמי איילונית אהדדי וצריך לשנויא דהך ברייתא היא רבנן דר' מאיר דהיינו ר' יהודה כדאמר לעיל בסמוך ור' יהודה ס"ל ביבמות דף ס"א דכהן לא ישא את האיילונית ושפיר רמי אהדדי חרשת ושוטה ודוק:

ולענ"ד נראה דיש לפרש והוא דיש לתרץ קושיות התוס' על ר"ח דלא מוקי לברייתא קמייתא בפתח פתוח משום דהתוס' כתבו לעיל דף ט' ע"ב ד"ה לא דקא טעין וכו' וא"ת ולהימנה במיגו דמשארסתני נאנסתי ותירצו דאין זה מיגו דמיפסלה נפשה מכהונה. ותו הקשו דלהימנה במיגו דמ"ע אני תחתיך ותירצו שם דלא אמרינן מיגו להוציא או מיגו במקום חזקה ע"ש. והנה לפירוש ר"ח אין צריך לתירוצים אלו דהא מ"ע פתחה נעול ולק"מ קושיא שניה ושפיר יש לומר דאמרינן מיגו בכה"ג והא דלא מהימנה במיגו דמשארסתני נאנסתי משום דמיפסלא נפשה מכהונה. א"כ יש לומר דהיינו דרמי בתחלה מהא דאיילונית יש לה קנס וצריך לאוקמי ברייתא קמייתא כרבנן דר' מאיר דהוא ר' יהודה וכיון דלר"י ס"ל דאיילונית זונה היא ואסורה לכהן אם כן ליכא לפרש ברייתא קמייתא בפתח פתוח דאינו טענה ברורה דאם כן קשה באיילונית דלהימנה במיגו דמשארסתני נאנסתי דנאמנת לר"ג דהא בלא זה פסולה לכהונה מטעם איילונית וע"כ צריך לומר בטענת דמים דהוא טענה ברורה. והיינו דקאמר משום דאית ליה למירמי אחריתא. ודוק:

תוס' ד"ה החרשת וכו' מיהו מביא ר"י ראיה וכו'. הנה לא פירשו התוס' הטעם דלמה מהימנא דהא עיקר טעמא דר"ג משום ברי ושמא ברי עדיף וכיון דהכא ליכא ברי ודאי חזקה דממונא עדיפא. ותו דכבר כתבנו לעיל דף ט' ודף י' דלפמ"ש התוס' שם דבמקום שאינה נאסרת עליו אינו נאמן להפסידה כתובתה א"כ ברייתא שניה דמוקי הש"ס בפתח פתוח א"כ בל"ז בחרשת ושוטה דקי"ל דפיתוין אונס ואינה נאסרת עליו אינו נאמן לומר פתח פתוח ע"ש שהארכנו ותירצנו דכיון דהיא אינה טוענת ברי שפיר הוא נאמן הרי דחשבינן כשמא ולמה נטעון לה משארסתני נאנסתי. והעיקר בזה דלפי מאי דמוקי רבא לקמן דף ע"ה ע"ב מתניתין דמשארסתני נאנסתי ביש שהות אחר הנשואין דיש לומר שנבעלה אחר כך אמרינן כאן נמצא כאן היה אע"ג דקתני סתמא א"כ ה"נ ברייתא זו דמוקי כר"ג מיירי ביש שהות ובזה א"צ לטענת ברי כדמוכח מהאי דטבח ולא הוגלד פי המכה שהביאו התוס' דמסקינן בדף ע"ו ע"ב דכל שהספק נולד ברשותו עליו להביא ראיה אפילו בטענת שמא ושמא והכי קי"ל בח"מ סימן רכ"ד גבי מחליף פרה בחמור . ועיין באהע"ז סימן ס"ח שהארכנו בזה בס"ד: