כתובות לז ע"א

דף לז - א

וכי סבר רבי יהודה שהשבויה בקדושתה קיימא, וכמבואר במשנתנו!?

א. כל אשה מבנות ישראל שיצא דם ממקור דמיה [מהרחם], הרי היא נטמאת בטומאת נדה. אבל הגויות אינן מיטמאות בטומאת נדה, ודם נדותם נחשב כדם בהמה גרידא.

ב. גזרו חכמים שאשה הרואה דם, יהיו טמאות כל הטהרות שנגעה בהן קודם שראתה את הדם במשך התקופה של "מעת לעת", שקדמה לראיית הדם.

וטעמו של דבר, כי חששו חכמים, שמא יצא הדם מהרחם אל הפרוזדור המוביל אותו החוצה, אך לא יצא מיד החוצה, ואילו האשה נטמאת משעת יציאת הדם מן הרחם אל הפרוזדור [למרות שלא יצא הדם עדיין החוצה], וישהה הדם בתוך הפרוזדור לפני שיצא החוצה, ונמצא שהיא טמאה קודם לראיית הדם.

אך אם בדקה את עצמה בתוך ה"מעת לעת" האחרון, אין היא טמאה אלא עד שעת הבדיקה [הנקראת "פקידה אחרונה"].

וזה הוא שאמרו בכל הנשים, שהן מטמאות "מעת לעת, ומפקידה לפקידה".

והתניא: הגיורת שנתגיירה, וראתה דם באותו היום שטבלה לגירותה.

רבי יהודה אומר: דיה שתהא מטמאת את הטהרות בשעתה. דהיינו, משעת הראיה, ואינה מטמאת אותן למפרע, שהרי דם נדותה שיצא ממנה בהיותה גויה, אינו מטמא.

וכמו כן אין היא מטמאת למפרע אפילו את הטהרות שנגעה בהן באותו היום לאחר השעה שטבלה לגרות, על אף שכבר היתה ראויה אז להיטמא בטומאת נדה.

כי כל אשה שאין אתה יכול לטמא את הטהרות שנגעה בהן למפרע עד מעת לעת ממש, לא גזרו בה חכמים שטמא למפרע, ולכן איה מטמאה אפילו משעה שטבלה. ^[1]

רבי יוסי אומר: הגיורת הרי היא ככל הנשים, ומטמאה מעת לעת, ^[2] ומ"פקידה לפקידה ".

ועוד נחלקו בדין הגיורת רבי יהודה ורבי יוסי:

וצריכה הגיורת שנתגיירה, להמתין מלהנשא שלשה חדשים מאז שטבלה [ואף שלא היתה נשואה בגויותה], כדי שאם תתעבר, ידעו להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שנזרע שלא בקדושה, ^[3] דברי רבי יהודה.

רבי יוסי מתיר לה ליארס ולינשא מיד, ואינה צריכה להמתין כלל [ובהמשך הסוגיא יתבאר טעמו].

הרי שרבי יהודה סובר שהגיורת אינה בחזקת בתולה, ולכן צריכה היא פרק זמן של המתנה לצורך "הבחנה", כדי שנוכל להבחין בין הזרע שנולד מבעילתה בגיותה לבין הזרע שיוולד לה בהיותה יהודיה.

ואם כן, תיקשי לרבי יהודה עצמו, שאמר במשנתנו שהשבויה ב"חזקת בתולה" היא!? ^[4]

אמר ליה רב יוסף לרב פפא בר שמואל: וכי גיורת אשבויה קא רמית, מה קושיא וסתירה אתה מקשה מדין גיורת על דין שבויה, עד קשה לך כיצד סובר רבי יהודה שהגיורת אינה בחזקת בתולה, ואילו השבויה בחזקת בתולה היא!?

והרי גיורת, שאנו דנים אם היתה בעילתה כשהיתה גויה או כשהיא יהודיה, ולשם כך הצרכנו תקופה של המתנה, לא מנטרא נפשה [אינה משמרת את עצמה].

אך שבויה, שהיא ישראלית - מנטרא נפשה [משמרת היא את עצמה]. ^[5]

ואולם, הוסיף רב פפא בר שמואל להקשות:

ועדיין, רמי, יש לך לשאול סתירה, מדין שבויה א [על דין] שבויה, היות שבברייתא אחרת מצינו שכרך בה רבי יהודה את דין השבויה עם דין הגיורת, והצריך המתנה לצורך הבחנה בשתיהן!

דתניא: הגיורת, והשבויה, והשפחה, שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו כשהן יתירות על בנות שלש שנים ויום אחד, יש לנו לחוש שנבעלו בשעת גיותן, אחר גיל שלש, היות והן נעשות בגיל זה ראויות לביאה -

ולכן, כשנתגיירו או שנפדו או שנשתחררו - הרי אלו צריכות להמתין מלהנשא שלשה חדשים, כדי להבחין בין זרע הנזרע בקדושה לזרע הנזרע שלא בקדושה, דברי רבי יהודה. ^[6]

ואילו רבי יוסי מתיר להן ליארס ולינשא מיד, ללא המתנה לצורך הבחנה.

ומוכח שרבי יהודה חושש אף לבעילת השבויה. ואילו במשנתנו, סובר רבי יהודה שהשבויה - בקדושתה קיימא.

אשתיק, שתק רב יוסף, ולא ידע לענות על קושייתו של רב פפא בר שמואל.

אמר ליה רב יוסף לרב פפא בר שמואל: מידי שמיע לך בהא, האם שמעת אתה איזה ישוב בענין זה?

אמר ליה רב פפא בר שמואל: הכי אמר יישב רב ששת: ההיא ברייתא, שמחייב בה רבי יהודה את השבויה להמתין שלשה חדשים, עוסקת כשראוה שנבעלה. ^[7]

ומקשינן: אי הכי - שודאי הוא שנבעלה - מאי טעמא דרבי יוסי, החולק ואינו מצריך המתנה?

כי הניחא אם לא ראוה שנבעלה, יש לפרש את טעמו של רבי יוסי, שאינו חושש לבעילתן. אבל לפי פירושו של רב ששת, שהוא מפרש את הברייתא כשראוה שנבעלה, תיקשי: מאי טעמא דרבי יוסי שאינו מצריך המתנה לצורך הבחנה!?

אמר רבה: קסבר רבי יוסי: אשה מזנה - משמשת במוך [נותנת מוך באותו מקום, לאחר הבעילה, ושואבת משם את הזרע], ^[8] ועושה היא זאת כדי שלא תתעבר, ושוב אין לחוש שתלד זרע שנזרע שלא בקדושה, גם אם נבעלה.

ותמהה הגמרא על תירוץ זה:

בשלמא גיורת, אכן יש לומר שהיא משמשת במוך, כיון דדעתה לאיגיורי [היות ודעתה להתגייר], ^[9] ומשעה שנתנה דעתה להתגייר, הרי היא מנטרא נפשה [משמרת את עצמה] ומזמנת לעצמה מוך.

ואף שבויה נמי שפיר משמשת במוך, כיון דלא ידעה היכא ממטו לה, אין היא יודעת לאן יביאוה השבאים, ושמא יביאוה לעיר של ישראל, ויפדוה.

ושפחה שנשתחררה על ידי גט שחרור נמי משמשת במוך, דשמעה מפי מרה, שמעה מאדונה שעומד הוא לשחרר אותה. ^[10]

אלא שפחה כנענית שיוצאה לחרות בהוצאת שן ועין, שהיא יציאה בלתי צפויה, מאי איכא למימר? וכי מנין לה להעלות על דעתה שתשתחרר, עד שאתה אומר שמשמשת היא במוך!?

וכי תימא: אכן כל דממילא [כלומר: כל אופן שאין היא מעלה בדעתה] לא אמר רבי יוסי, שמותרת היא להיארס ולהינשא מיד.

אין זה תירוץ. כי -

והרי אנוסה, דממילא ^[11] היא נבעלת ולא מרצונה, ולא ידעה שתיאנס, ולא זימנה לעצמה מוך, ובכל זאת תניא: אנוסה ומפותה, צריכות להמתין שלשה חדשים,, דברי רבי יהודה.

רבי יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד!

אלא אמר רבה: קסבר רבי יוסי: אשה מזנה, מתהפכת אחר שנבעלה כדי לפלוט את הזרע, במטרה שלא תתעבר. וזאת יכולה לעשות אף האנוסה, וכל המזנות עושות כן.

ודנה הגמרא:

ואידך, רבי יהודה, שמצריך המתנה, למה הוא אינו סומך על דרך זו של הנהגת הנשים המזנות!?

טעמו של רבי יהודה הוא: כי חיישינן שמא לא נהפכה יפה יפה. ^[12]

שנינו במשנה: וכל המתחייב בנפשו אינו משלם ממון, שנאמר "ולא יהיה אסון - ענוש יענש".

ותמהה הגמרא: וכי הא - דין "קם ליה בדרבה מיניה" - מהכא, ממקרא זה הוא דנפקא!?

והרי מהתם נפקא, ממקרא אחר הוא נלמד:

שנאמר: "והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו". מלמד הכתוב שאמר "כדי רשעתו" בלשון יחיד: משום רשעה אחת בלבד אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות!? ^[13]

ומשנינן: חדא קרא - "ולא יהיה אסון" - מדבר במיתה וממון, שימות ולא ישלם.

וחדא קרא - "כדי רשעתו" - מדבר במלקות וממון, שאינו לוקה ומשלם. ^[14]

וצריכא, הוצרכה התורה להשמיענו הן במיתה וממון והן במלקות וממון, שאינו נענש בשני עונשים! דאי אשמעינן רק מיתה וממון, הייתי אומר: משום דבמיתה איכא איבוד נשמה, שהוא עונש חמור, ולכן דיו בכך אם ענשתו לאבד נשמה ליהרג.

אבל מלקות וממון, דליכא איבוד נשמה,, אימא לא נאמר שאין לוקה ומשלם, אלא נעשה בו את שניהם.

ואי אשמעינן רק במלקות וממון, הייתי אומר: משום דלא חמיר איסוריה, אין האיסור שנתחייב עליו מלקות איסור חמור, ודיו שתענשנו בעונש אחד.

אבל מיתה וממון, דחמיר איסוריה שנתחייב עליו מיתה, אימא לא.

לפיכך צריכא את שני המקראות.

ולרבי מאיר, דאמר: לוקה ומשלם, ^[15] ובהכרח ש"כדי רשעתו" בא ללמד שאין מת ומשלם, תיקשי: תרתי קראי - "ולא יהיה אסון" ו"כדי רשעתו" - למה לי?

ומשנינן: חדא קרא - "ולא יהיה אסון" - במיתה וממון.

אמר ליה גיורת אשבויה קא רמית, גיורת לא מנטרה נפשה, שבויה מנטרה נפשה. ומסתברא דרב פפא בר שמואל דמותיב מינה, הוה סלקא דכיון דאית ליה לר' יהודה דבקדושתה קיימא, אלמא סבירא ליה אף על פי שהגוים פרוצים בעריות לא מינס אנסי, אלא אם כן היא נבעלת להן ברצון, דלא פריצי כולי האי, ואיתתא כיון דאין יצרה גדול כל כך כאיש כל שכן דלא פריצא לזנות מדעת, גיורת נמי כיון דלא אנסי לה איהי נמי לא מזנה מדעת, ואמר ליה דשבויה שאני דישראל קדושים הן ומנטרה נפשה, אבל גיורת בגיותה פרוצה היתה ולא מנטרה נפשה. אי נמי איכא למימר, דכיון דדעתה לאגיורי הרי היא כשבויה, וכיון דלא אנסי לה איהי מנטרה נפשה כישראל, וא"ל דלא.
[ואני תמה, כיון דסבירא ליה לרב פפא בר שמואל דגיורת כשבויה, אמאי לא אקשיה מדר' יהודה לר' יהודה דמתניתין, דמפליג ר' יהודה במתניתין בשבויה, שמע מינה דמודה הוא בגיורת, ומאי שנא. ונראה לי, דמשום דמתניתין לא מיפרשא דמודה ר' יהודה בגיורת, ואפשר דפליג בשבויה, והוא הדין והוא הטעם בגיורת, משום הכי פריק מברייתא דקתני בה בהדיא צריכה להמתין שלשה חדשים].

דתניא הגיורת והשפחה והשבויה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו יתירות על בנות שלש שנים ויום אחד. ואיכא למידק דהא מוכח בפרק החולץ (יבמות מב ב), דקטנה לר' יהודה אינה צריכה להמתין שלשה חדשים, דלא גזר שאינה ראויה אטו הראויה, דתנן התם ושאר כל הנשים לא ינשאו ולא יתארסו עד שיהא להן שלשה חדשים, ר' יהודה ור' שמעון אומרים הנשואות יתארסו והארוסות ינשאו, ואמרינן עלה בגמרא (שם) הלכה כרבי יהודה, ואקשינן למימרא דיחידאה פליג עליה אין דתניא הרי שהיתה רדופה לילך לבית אביה או שהיה לה בנים בבית בעלה או שהיתה זקנה ועקרה או שהיתה קטנה ושאינה ראויה לילד כולן צריכות להמתין שלשה חדשים דברי רבי מאיר, ר' יהודה מתיר ליארס ולינשא מיד, אלמא לר' יהודה לא גזרינן קטנה אטו גדולה. ומיהו מקצת גירסאות יש שם במקום ר' יהודה ר' יוסי מתיר ליארס ולינשא, ומכל מקום דייק דתנא דפליג עליה דר' יהודה במתניתין לומר דכל הנשים צריכות להמתין, רבי מאיר היא דקתני הכי בהדיא בברייתא, והגירסא הנכונה שבכאן דלא גרסינן יתירות על בנות שלש וכן היא במקצת הספרים והכי תני לה בתוספתא (יבמות פ"ו ה"ו).

אלא יוצאה בשן ועין מאי איכא למימר. וכי תימא כל ממילא לא אמר ר' יוסי והרי אנוסה ומפותה וכו'. ותמיה לי, כיון דעיקר קושיתו לא מיתוקם אלא מאנוסה ומפותה, למה הקשה מיוצאה בשן ועין, ולא אמר אלא אנוסה ומפותה מאי איכא למימר. ויש לומר, דכיון דאקשי ליה מברייתא דהגיורת והשפחה ובה שקיל וטרי לתרוצה, ניחא ליה לאקשויי נמי הכא שפחה. ועוד, דמדקתני בברייתא שנשתחררה, משמע כל שנשתחררה ואפילו יוצאה לחירות בשן ועין, לפיכך אקשינן ליה מגופא דברייתא דליכא למימר דשמשה במוך, ואגב פירוקא דכל ממילא לא אמר ר' יוסי אקשינן ליה מאנוסה. כן נראה לי.

קסבר ר' יוסי אשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר. ופירש רש"י ז"ל: וכולן עושות כן. משמע דהוא הדין ליוצאה בשן ועין. ואם תאמר, אם כן אפילו לטעמא דמשמשת במוך לימא נמי דיוצאה בשן ועין כיון דמדעתה הולכת ומזנה, אלא ודאי מיקפד לא קפדה, הכא נמי מיקפד לא קפדה להתהפך. יש לומר, דהכא שאני דכיון דאין לה טורח בכך ותקנתה בידה בכל עת ודאי מתהפכת היא, אבל מוך דפעמים אינו מצוי בידה מיטרח לא טרחא, אלא אם כן דעתה לאגיורי זו היא סברתו של רש"י ז"ל.
ויש מחמירים ומפרשים, דדוקא גיורת או שאר שפחות שנפדו ונשתחררו, דלאו ממילא דמעיקרא מינטרן נפשייהו, אי נמי אנוסת בת ישראל, אבל יוצאה בשן ועין מיקפד לא קפדה והילכך צריכה להמתין שלשה חדשים דלא דמיא לאנוסה ומפותה. רבנו אלפסי ז"ל פסק כר' ומקצת מן הגאונים ז"ל פסקו כר' יהודה כדכתיבנא בהלכות ביבמות פרק ד' אחין (בסופו).

מתני': הבא על בתו. ואם תאמר תיפוק ליה משום דקנסא דידיה הוא, והשתא אלו אחר שבא עליה קנסה לאבוה בא עליה אביה משלם קנס.
יש לומר בנתארסה ונתגרשה ור' עקיבא דמתניתין היא (לקמן כתובות לח, א) דאמר יש לה קנס וקנסה לעצמה.
אי נמי אפילו כר' יוסי הגלילי דאמר נתארסה ונתגרשה אין לה קנס, והכא בשבא עליה אביה ומת דקנסה לעצמה, וכדתנן בפרק נערה שנתפתתה (לקמן כתובות מא, ב) לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב קנסה לעצמה, והכי איתא בירושלמי (בפרקין ה"ג), דגרסינן התם, אילו אחר בא עליה לאו קנסה לאביה, תפתר שבא עליה עד שלא מת אביה ומת אביה כר' יוסי הגלילי, פירוש: אפילו כר' יוסי הגלילי, ברם כר' עקיבא יש לה קנס וקנסה לעצמה, פירוש ברם כר' עקיבא אפילו לא מת אביה, ומשכחת לה בשנתארסה ונתגרשה.
ומיהו ניחא לי טפי כר' עקיבא, דאלו לר' יוסי תמיהא ליה היאך אפשר שיהיה לה קנס מאב, דהא בשעה שבא עליה לא חל עליו שום חיוב, והרי זו כמפותה יתומה דכיון דמדעתה עביד לית לה, והכא נמי מאי שנא, דהא אב לא מיחסר העמדה בדין, דבשלמא אנסה אחר צריך העמדה בדין אבל אב הא לא מיחסר העמדה בדין דלא שייך ביה.
ואולי דעת הירושלמי כן, דכיון דאין לאב עד שעת העמדה בדין גם הוא אינו פטור לעולם, ואם מת אי נמי שבגרה קודם שמת, קנסה לעצמה. ודין זה שמענו מן הירושלמי הזה שלא שמענוהו מן הגמרא. גם לדעת הירושלמי אפשר, שאם עמד האב ונתן לה כסף קנסה, אחר כך חוזר וזוכה בו, שהוא יכול לכופה לעמוד עמו בדין ולתובעו כדי שיזכה הוא בקנס, כדרך שהוא יכול לכופה לדון עם אחר, דלעולם מחמתה הוא זוכה והיא היא שעומדת בדין, והיינו דתנן עמדה בדין עד שלא מת האב, לא הספיקה לעמוד בדין, ולא תנינן עמד בדין ולא הספיק לעמוד בדין, וצריך עיון.

ולר' מאיר דאמר לוקה ומשלם תרתי למה לי חדא במיתה וממון וחדא במיתה ומלקות. אבל לרבנן מסתברא דמיתה ומלקות לא צריך קרא, דהשתא מלקות וממון לא מחייב מלקות ומיתה לא כל שכן, ואי משום דחמיר איסוריה, הא אשמעינן מיתה וממון דאף על גב דחמיר איסוריה לא מיחייב תרתי.

הא דקתני במתניתין וכל המתחייב בנפשו פטור מן התשלומין. ואיכא למידק, והלא אין מיתה וממון באין לו כאחד, דמכי הערה בה נתחייב מיתה ומתחייב ממון לא הוי עד גמר ביאה, כדאמרינן בפרק בן סורר ומורה בסופו (סנהדרין עג, ב) גבי חטא אלו חייבי כריתות, כלומר, דחייבי כריתות נמי ניתן להצילו בנפשו, ורמינהו אלו נערות שיש להם קנס הבא על אחותו, כלומר, אלמא מדמשלם לא ניתן להצילו בנפשו, אמרוה רבנן קמיה דרב חסדא אמר להו משעת העראה דפגמה אחייב לה קטלא, ממונא לא משלם עד גמר ביאה.
ויש לומר, דהתם הוא דמכיון דפגמה שוב לא ניתן להצילה בנפשו דאפגימה קפיד רחמנא, כדאיתא התם, אבל הכא אף על גב דמשעת העראה איחייב, מכל מקום כל שעתא ושעתא עביד חיוב מיתה עד גמר ביאה.
וכענין הזה אמרו בירושלמי בפרקין (הלכה א) תני החוסם את הפרה משלם ששת קבין לפרה וארבעת קבין לחמור שכן החוסם פרתו לוקה, אמר ר' מונא מעתה הבא על אחותו קטנה ילקה וישלם שכן הבא על אחותו בוגרת לוקה, חזר ואמר גבי אחותו חלו עליו מיתה ותשלומין כאחת, ברם הכא מכיון שחסם נתחייב מכות מכאן ואילך בתשלומין, איתיב ר' זעירא קומי ר' מונא הרי המצית גדישו של חבירו בשבת על שבולת ראשונה מתחייב מיתה מכאן ואילך בתשלומין, ולית אמר כן אלא על כל שבולת שיש בה התריית מיתה, והכא על כל חסימה וחסימה יש בה התריית מכות, ומשני לה ר' יוסי בר בון אמר תרין אמוראין וכו'. מכל מקום למדנו ממנה, דאף על גב דנתחייב מעיקרא נפשות, כיון דכל שעתא ושעתא מתעסק בחיוב נפשות פטור מן התשלומין.

די' שעתה פי' ואם נתגיירה שחרית ומצאה דם ערבית אין אומרים בו תטמא למפרע משעת שחרית כיון דליכא למימר בה מעת לעת כשם שמטמאה מעת לעת כשיש לה זמן זה לאחר שנתגיירו:

ולנשואין צריכה להמתין ג' חדשים דברי ר' יהודא. איכא למידק למאי דקס"ד השתא לדמויי גיורת לשבוי' תקשי ליה מתניתין דאיירי בתרווייהו ופליג רבי יהודא בשבויה לחוד. תרצו בתוספת דילמא לאו דוקא נקט שבוי' דה"ה לגיורת ולרבותא נקט שבוי' אע"פ שרשות אחרים עליה בקדושתה קיימא וכ"ש גיורת ולפי שטה זו יש לי לומר דרבותא דשבויה דאע"ג דחביבא עובדי כוכבים עליהן בהמתן של ישראל יותר מנשותיה' אפ"ה בקדושתה קיימא ומיהו מסתברא דקושיא ליתא דא"כ גיורת דהכא ק"ל דצריכה להמתין ג' חדשי' בלבד וקס"ד דאי אית' דבשבוי' מנטר' נפשה לעול' בין הנכרי' האי נמי הוה דעת' לאיגיורי לא סגי' דלא תנטר ג' חדשי' קודם גיורת' אבל לענין קנס פשיט' דגיורת בחזקת בעולה קיימא שהרי לא שמרה נפשה משהית' בת ג' שנים עד עכשיו ואפי' נתגיירה ג' חדשים אחר שהית' בת ג' שנים מ"מ לא ידעה לנטורא נפשה דקטנה היא וזה ברור:

הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו צריכ' להמתין ג' חדשים דברי רבי יהודא. ולא גרסינן יתרות על בנות ג' שנים ויום אחד דבפרק החולץ מוכח דקטנה לר"י אינה צריכ' גט להמתין כלום דלא גזרינן אטו גדולה וכן היא בתו' כמו שכתבנו ואין לנו לחזו' אחר שנוים דחוקים:

ולא יוצאי' בשן ועין מי ידעי דמטי לי' פי' דמשמע לן שנשתחררו בכל אנפי קתני ואפילו כשיוצאה בראשי איברים והיינו דאמרינן וכ"ת כל ממילא אמר ר"י וכי קתני נשתחררו היינו דשחררה דשמע' מפי מרה:

והרי אנוסה ומפותה וכו' דודאי דמהא דאנוסה ומפותה סגי לן למפרך מהאי טעמא דרבי יוסי אלא דניחא לן למפרך מעיקרא ממתני' גופא דקתני נשתחררו כיון דמייתינן הכא:

אמר רבא קסבר רבי יוסי אשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר פירש רש"י ז"ל וכולן עושות כן כלומר ואפילו יוצאת בשן ועין דהפוך דבר קל הוא לה משא"כ במוך שצריך הזמנה מעיקרא וכן עיקר דודאי כל היכא דאפשר לפרושי מתניתין בכל שחרור שאפילו יוצאה בשן ועין מפרשינן לה וכדדייקינן סוגיין אבל יש שפירש דהשתא אנוסה ומפות' לחוד פרכינן דקפד' קלונה אבל יוצא בשן ועין לא הוה קפידא כלל וצריך להמתין ג' חדשים דלא דמי' אנוסה ומפותה ופסק הרי"ף ז"ל הלכה כרבי יוסי ומקצת הגאונים ז"ל פסקו הלכה כרבי יהודא ובפרק ד' אחים כתיב' לה בס"ד:

במתני' הבא על בתו שאלו בירושלמי אלו אחר בא עליה קנסה לא של אביה הוא ונתרצו כשבא עליה עד שלא מת אביה ומת אביה כרבי יוסי הגלילי ברם לרבי עקיבא יש לה קנס לעצמה כלו' דלרבי עקיבא מתניתין ביתומה בחיי אב שקנסה לעצמה אבל לרבי יוסי הגלילי דאמר אין לה קנס לא משכחת לה למתניתין אלא כשבא עליה אביה ומת קודם העמדה בדין שאלו אחר בא עליה ומת קנסה לעצמה כדתני' לא הספיקו לעמוד בדין עד שמת אביה קנסה לעצמה ולמאי דמוקמי' לה כר"ע מתני' באנוסה דאלו במפות' כיון שבע' ביאה קנס' לעצמה היא אחלתי' וכדאמרינן לקמן האונס חייב ומפתה פטור ופירש"י ז"ל פטור אף מקנס וי"א לפי שיטת רש"י ז"ל דאתיא אפילו במפותה ובשוטה אפילו לרבי מאיר ובקטנה לרבנן דאמרי קטנה יש לה קנס וכן פירוש בתוספות:

וכל המתחייב בנפשו פטור מן התשלומין. הקשו בתוספ' דהא משהערה בה נתחייב מיתה ואין חיוב קנס עד גמר ביאה ואין מיתה וממון באים כאחד וכדאמרינן בפרק בן סורר ומורה לענין אותן עריות שניתן להצילם בנפשה חטא אלו חייבי כריתות ומיהו הבא על אחותו יש לה קנס ופרקינן משעת הערה דפגמה ומחייב לה קטלא וממונא לא משלם עד גמר ביאה כן תי' בתוס' וכן הוא בירושלמי דפרקי':

והא מהכא נפקא מהתם נפק' כדי רשעתו וכו'. וא"ת אי מכדי רשעתו לא ידעי' הי מינייהו חייב קמ"ל ולא יהי' אסון שיהא נדון במיתה חמור' ולא בממון הקל. י"ל דמכל מקום לכתוב רחמנ' ולא יהיה אסון כדי רשעתו למה לי. ותו דודאי סברא הוא דבאיסור חמור כזה שיש בו מיתה במיתה חמורה הוא נדון ולא בממון הקל חדא במיתה וממון וחדא במיתה ומלקות ולרבנן מיתה ומלקות לא צריך קרא דמאידך נפקא להו דלא:

כל אשה שנתגרשה צריכה להמתין שלא לינשא ולא ליארס עד שתשלים תשעים יום חוץ מיום הגירושין ויום המיתה וחוץ מיום האירוסין ועיקר תקנה זו כדי להבחין בין זרע ראשון לזרע שני ואע"פ שעיקר התקנה מטעם זה מכל מקום נתפשטה התקנה אף בשאינה ראויה לילד כגון קטנה או עקרה או זקנה או אילונית או אף כשנתברר שלא היה בעלה עמה כגון שהיה במדינת הים או חולה או חבוש בבית האיסורין אפילו בתולה שנתגרשה או נתארמלה מן האירוסין אבל ישראלית המזנה הן אנוסה הן מפותה יש אומרין שאינה צריכה להמתין מפני שהיא משמרת עצמה שלא תתעבר ויש חולקין בה וכבר הארכנו בה בשלישי של יבמות דף ל"ה ע"א:

הגיורת והשבויה והשפחה שנתגיירה או נפדית או נשתחררה יתירה מבת שלש צריכות להמתין שלשה חדשים כדי להבחין בין זרע הנזרע בקדשה לנזרע שלא בקדשה ואע"פ שהקטנה אינה מתעברת גזירה קטנה אטו גדולה ויש חולקין בזו בהרבה דברים וכבר הארכנו בה בשלישי של יבמות:

הנדה מטמאה טהרות משעת ראייתה ולמפרע מעת לעת או מפקידה לפקידה כמו שיתבאר במקומו ואף גיורת שנתגיירה אע"פ שטומאת הנכרית מדברי סופרים מטמאה היא מעת לעת:

אשה מזנ' כו' אפשר דהשתא נמי משמע לן דיוצאה בשן ועין לא ואפילו מתהפכת נמי אינה. אבל עיקר קושיין מעיקרא לאו משו' יוצאה בשן ועין דאיכא למימר אין הכי נמי אלא משום אידך דאם כן אית לן למימר לפום טעמא קמא דאפילו אנוסה ומפותה נמי ושמעינן לי' לר' יוסי בהדיא דמתיר בהו. דגבי טעמא דמוך כיון דמפקינן מינה יוצאה בשן ועין וכ"ש אנוסה דלא ידע' כלל בשעת אונסה. אבל השתא דאמרינן טעמא דמתהפכת איכא למימר אנוסה ומפותה אין אבל יוצא' בשן ועין לא דלא איכפ' לה דהא לא סבר' דנפק' לתירו' רבינו נ"ר ותו לא מידי:

וסבר ר' יהודה בקדושתה קיימא כתב הרשב"א מסתברא דרב פפא בר שמואל דמותיב הכין הוה ס"ד דכיון דאית ליה לר' יהודה דבקדושתה קיימא אלמא ס"ל אעפ"י שהע"ג פרוצים בעריות לא מאנסי אלא אם כן נבעלת להם ברצון דלא פריצי כולי האי ואיתתא כיון דאין יצרה גדול כל כך כאיש כל שכן דלא פריצא לזנות מדעת והלכך גיורת נמי כיון דלא אנסי לה איהי נמי לא מזנה מדעת וא"ל דשבויה שאני דישראל קדושים הם ומנטרא נפשה אבל גיורת בגיותה פריצא היתה ולא מנטרא נפשה א"נ איכא למימר דכיון דדעתה לאיגיורי הרי היא כשבויה וכיון דלא אנסי לה איהי מנטרא נפשה כישראלית ואמר ליה דלא. ואני תמה כיון דס"ל לרב פפא בר שמואל דגיורת כשבויה אמאי לא אקשינן מדרבי לרבי יהודה דמתניתין דמפליג רבי יהודה במתניתין בשבויה ש"מ דמודה הוא בגיורת ומאי שנא ונ"ל דמשום דמתניתין לא מפרשא דמודה רבי יהודה בגיורת ואפשר דפליג בשבויה וה"ה והוא הטעם בגיורת מ"ה פריך מבריי' דקתני בה בהדיא צריכה להמתין שלשה חדשים. כן כתב הרשב"א ז"ל:
אבל הרא"ש ז"ל כתב וז"ל ואם תאמר לפי מאי דפריך מגיורת אשבויה אם כן מתני' גופה תקשי ליה דתנן רבי יהודה אומר שבויה שנשבית הרי היא בקדושתה משמע דוקא שבויה אבל גיורת לא וי"ל דמתני' לא קשה מידי דלענין קנס ליכא לדמויי גיורת לשבויה דשבויה מנטרא נפשה אפילו בת שלש שנים ויום אחד אם יש לה דעת כדי שלא תפסל לכהונה ובבת דעת אמר ר' יהודה בקדושתה היא אבל גויה קטנה שדעתה להתגייר כיון דלא מעברא לא מנטרא נפשה. ול"נ לתרץ דבמתני' ניחא ליה דיש לחלק בין גיורת לשבויה דשבויה מנטרא נפשה אבל גיורת שמא נבעלה קודם שהיה דעתה להתגייר וכיון דנבעלה פעם אחת שוב אין לה קנס אבל לענין הבחנה ה"ל למימר מסתמא כיון דנתגיירה כבר היה בדעתה לפני ג' חדשים להתגייר ומנטרא נפשה הלכך מדמי לה לשבויה ואפ"ה מתרץ ומחלק דאינה חוששת לשמור נפשה כי לאחר שתתגייר תשהה ג' חדשים קודם שתבעל לישראל להבחין בין זרע קדש לזרע פסול. ע"כ:
וכן תירצו בתוספות לענין קנס ודאי יש לחלק בין גיורת לשבויה משום דגבי קנס כיון שנבעלה פעם אחת שוב אין לה קנס והלכך הגיורת היא בחזקת בעולה שנבעלה קודם שהיה בדעתה להתגייר ואפילו היה בדעתה להתגייר משהיתה בת ג' שנים ויום אחד מ"מ לא מנטרא נפשה כיון דאינה ראויה להתעבר אבל לגבי הבחנה דצריכה להמתין ג' חדשים ואע"ג דהיה בדעתה לאיגיורי ומנטרא נפשה וכיון שגלתה לנו דדעתה לאיגיורי זה כמה קודם שנתגיירה ומנטרא נפשה ואפ"ה קתני דצריכה להמתין ג' חדשים דסתמא קתני אלמא דהיינו טעמא משום דאי אפשר לשמור עצמה מן הגוים כל שכן שבויה שהיא אסורה בידם ומשני אע"ג דגלתה דעתה שרצונה להתגייר שלש' חדשים קודם שנתגיירה מ"מ כל עוד שלא נתגיירה היא בחזקת דלא מנטרא נפשה אבל שבויה דישראלית קדושה היא הרי היא בקדושתה ולשיטה זו ניחא דנקט הברייתא כולה כדי לאשמועינן דמיירי בגדולה דהא בראתה דם מיירי דגדולה היא דאלמא מנטרא נפשה ג' חדשים קודם שנתגיירה וכדכתיבנא ואפ"ה קתני רבי יהודה דצריכה להמתין שלשה חדשים אבל אי מיירי בקטנה לא קשיא כולי האי דדילמא מיירי כגון שנתגיירה בשעה דידעה לאנטורי נפשה ומקודם לכן לא הוה ידעה לאנטורי עצמה ומ"ה צריכה להמתין ג' חדשים ואע"ג דקטנה היא ולא מעברא גזר קטנה אטו גדולה וכדבעינן למכתב קמן לשיטת רש"י ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל איכא למידק למאי דס"ל השתא לדמויי גיורת לשבויה תקשי ליה מתניתין דאיירי בתרוייהו ופליג רבי יהודה בשבויה בלחוד ותירצו בתוספות דדילמא לאו דוקא נקט שבויה דה"ה לגיורת ולרבותא נקט שבויה דאע"פ שרשות אחרים עליה בקדושתה קיימא וכל שכן גיורת ולפי שיטה זו יש לומר דרבותא דשבויה דאע"ג דחביבה עליהן בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן אפ"ה בקדושתה קיימא ומיהו מסתברא דהקושיא ליתא דאנן גיורת דהכא קשיא לן שצריכה להמתין ג' חדשים בלבד וקס"ד דאם איתא דשבויה מנטרא נפשה לעולם בין הע"ג הא נמי דהיה דעתה לאיגיורי לא סגיא דלא תנטר נפשה שלשה חדשים קודם גיירותה אבל לענין קנס פשיטא דגיורת בחזקת בעולה קיימא שהרי לא שמרה נפשה משהיתה בת שלש שנים ועד שנתגיירה ואפילו שנתגיירה תוך שלשה חדשים אחר שהיתה בת שלש שנים מ"מ לא ידעה לנטורי נפשה דקטנה היא. זה נראה ברור. ע"כ:
הגיורת שנתגיירה וראתה דם ואם תאמר כיון דנתגיירה אתמול ומשנתגיירה הרי דמה כדם בת ישראל שראתה תחלה למחר אמאי לא מטמאה מעל"ע יש לומר טומאת מעת לעת חששא דרבנן היא ולא גזרו אותה גזרה על הגיורת אלא משעה שהתחילה לראות דם ואילך. שיטה ישנה:
ורש"י ז"ל לא פי' כן אלא בראתה דם באותו היום מיירי וסבירא ליה לרבי יהודה כיון דליכא מעת לעת מפקידה לפקידה נמי לא גזרו רבנן והא דקאמר רבי יוסי מטמאה מעת לעת לאו דוקא מעת לעת אלא כלומר בתורת מעת לעת מטמאה משנתגיירה וכן כתב הרא"ש ז"ל וז"ל ומטמאה מעת לעת לאו דוקא מעת לעת אלא בתורת מעת לעת מטמאה משעה שנתגיירה. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל דיה שעתה פירוש ואם נתגיירה שחרית ומצאה דם ערבית אין אומרים בה שתטמא למפרע משעת שחרית דכיון דליכא למימר בה מעת לעת דהא ע"ג היתה אתמול לא אמרינן בה מפקידה לפקידה רבי יוסי אומר הרי היא ככל הנשים ומטמאה מפקידה לפקידה כשאין לה מעת לעת כשם שמטמאה מעת לעת כשיש לה זמן זה לאחר שנתגיירה. ע"כ:
שבויה מנטרא נפשה ואם תאמר הא בקטנה נמי אמר רבי יהודה דבקדושתה קיימא דקתני יתרות מבת שלש שנים ויום אחד וקטנה אינה יודעת לשמור גטה ויש לומר כשהיא קטנה יותר מדאי אינה מוסרת עצמה לביאה וכשהיא גדולה קצת אז יודעת לשמור עצמה. לשון הרא"ש ז"ל:
ורמי שבויה אשבויה ואיכא למידק כיון דהוה ליה למרמא דשבויה אשבויה למה ליה למירמי שבויה אגיורת ולפי מאי שכתבו התוספות ז"ל לעיל דמכ"ש הוה פריך דכ"ש שבויה שהיא מסורה בידם ניחא כנ"ל:

יתרות על בנות שלש שנים ויום אחד צריכות להמתין ג' חדשים ק"ל דהכא משמע דאית ליה לרבי יהודה דקטנה צריכה להמתין דגזרינן אטו גדולה ובפ' החולץ תנן וכן שאר כל הנשים לא יתארסו ולא ינשאו עד שיהו להן ג' חדשים ר' יהודה אומר ארוסות ינשאו ונשואות יתארסו דלא גזרינן אירוסין אטו נשואין ואמרינן עלה בגמרא הלכה כרבי יהודה ואקשינן מכלל דיחידאה פליג עליה ומהדרינן אין והתניא הרי שהיתה רדופה ללכת לבית אביה או שהיתה זקנה ועקרה או שהיתה קטנה ושאינה ראויה לילד כולן צריכות להמתין שלש חדשים דברי רבי מאיר רבי יהודה מתיר ליארס ולינשא מיד וזו היא גרסת רוב הספרים וגרסת רבינו הגדול ז"ל ומקצת נסחי התם רבי יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד אמר רבי ישמעאל ב"ר יוחנן בן ברוקה אני שמעתי בכרם ביבנה שכל הנשים לא ינשאו ולא יתארסו עד שיהו להן ג' חדשי' הגיורת והשבויה והמשוחררת צריכות להמתין שלש' חדשים דברי רבי יהודה וכו'. וכן מצאתי שמקצת נסחאות בשמועה זו לא כתיב בהו יתרות על בנות שלש שנים ויום אחד ואוקימנא הכא במאי עסקי' כשראוה שנבעלה ואקשינן אי הכי מ"ט דרבי יוסי אי קשיא לך דילמא טעמא דרבי יוסי משום דלא גזר קטנה אטו גדולה בשלמא אי מוקמת לה בגדולה כדכתיבנא שפיר אלא אי בקטנה מאי קא מבעי' ליה אדרבה טעמיה דרבי יוסי מסתבר טפי ולא קשיא דיתרות על בנות שלש שנים אפילו גדולה יש במשמע ורבי יוסי אכולהו פליג ולהכי בעי' מאי טעמיה ואוקימנא במסקנא קסבר רבי יוסי אשה מזנה מתהפכת וכו'. הרמב"ן ז"ל:

אלא יוצאת בשן ועין וכו'. וכ"ת כל ממילא וכו' והרי אנוסה וכו' ותמיה לי כיון דעיקר קושייתו לא מתוקם אלא מאנוסה ומפותה למה הוקשה מיוצא בשן ועין ולא אמר אנוסה ומפותה מאי איכא למימר ויש לומר דכיון דאקשי ליה מברייתא דהגיורת והשבויה והשפחה ובה שקיל וטרי לתרוצי ניחא ליה לאקשויי נמי הכא שפחה ועוד דמדקתני בברייתא שנשתחררה משמע כל שנשתחררה ואפי' יוצאה לחירות בשן ועין לפי' אקשינן ליה מגופא דברייתא דליכא למימר דשמשה במוך ואגב פירוקא דכל ממילא לא אמר רבי יוסי אקשי ליה מאנוסה כנ"ל. הרשב"א ז"ל:

וז"ל הריטב"א אלא יוצאה בשן ועין וכו'. דלא ידעה דמטי לה פי' ומשמע לן נשתחררה בכל דרכיה קתני ואפי' כשיוצאה בראשי אברים והיינו דאמרינן וכ"ת כל ממילא לא א"ר יוסי וכי קתני נשתחררה היינו ששחררה רבה דשמעה מפי מרה והרי אנוסה ומפותה וכו' ונראה דמהא דאנוסה ומפותה סגי לן למפרך מאי טעמא דר' יוסי אלא דניחא לן למפרך מעיקרא ממתניתא גופא דקתני שנשתחררה כיון דמייתי לה הכא. ע"כ:

הרי אנוסה ומפותה דממילא היא ופליג רבי יוסי. הקשה רבינו מאיר מאי פריך לימא דהכא מיירי בבתולה שנאנסה ונתפתתה וטעמא דרבי יוסי לפי שאין אשה מתעברת מביאה ראשונה ולא גזר אטו ביאה שנייה ורבי יהודה אמר צריכה להמתין ג' חדשים דגזר ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה כי היכי דגזר לעיל קטנה אטו גדולה ועוד הקשה אמאי אמר חיישינן שמא לא נתהפכה יפה יפה אמאי איצטריך למימר הכי אפילו אם מתהפכת צריכה להמתין דגזר מתהפכת אטו אינה מתהפכת כי היכי דגזר קטנה אטו גדולה ותירץ דלפר"י ניחא דלא גריס לעיל בפלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי יתרות על בנות שלש שנים ופלוגתייהו בגדולה ולא גזר רבי יהודה קטנה אטו גדולה וכן מוכח ביבמות פרק החולץ א"כ ע"כ הכא מיירי באשה בעולה שנאנסה ונתפתתה בבתולה לא הוה גזר רבי יהודה. הרא"ש ז"ל:

מתהפכת פרש"י ז"ל וכולן עושות כן משמע מכללא דידיה דאפילו יוצאה בשן ועין נמי וכן פי' בשלהי פ' ד' אחין דאפילו יוצאה בשן ועין נמי ואינו נכון דכיון דלאו דעתה לאיגיורא לא מנטרא נפשה כלל דהא שפחה ידעה מקמי הכי זנות דידה דלאו אנוסה היא ואפי' הכי כיון דלא ידעה אי מגיירא אי לא אמרינן דלא משמשא במוך אלא שהרב ז"ל מפרש במוך טריחא לה ואי לא מגיירא לא עבדא הכי ולא נהירא אלא ה"פ דלמאי דקס"ד מעיקרא משום דמשמשת במוך יוצאה בשן ועין ואנוסה כי הדדי נינהו דממילא הוא ומעיקרא לא ידעה ולהכי אקשינן יוצאה בשן ועין מאי איכא למימר וכ"ת וכו'. והרי אנוסה דממילא ומפרקינן אלא טעמא דרבי יוסי מפני שמתהפכת וגיורת נמי הואיל ודעתה לאיגיורי מפני שישראל שונאי זמה הם מה שאין כן בע"ג הלכך אנוסה נמי מתהפכת ויוצאה בשן ועין צריכה להמתין דלהאי טעמא לא דמיא לאנוסה ומפותה. הרמב"ן ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל אשה מזנה מתהפכת פר"י ז"ל כולן עושין כך כלו' ואפי' יוצאה בשן ועין דהפוך דבר קל הוא לה מה שאין כן במוך שצריך הזמנה מעיקרא וכן עיקר דודאי כל היכא דאפשר לפרושי מתניתין בכל שחרור ואפילו יוצאה בשן ועין מפרשינן לה וכדדייקא סוגיין אבל יש שפירש דהשתא אנוסה ומפותה בלחוד פרכינן דקפדת על קלונה אבל יוצאה בשן ועין לא הוה קפדא כלל וצריכה להמתין שלשה חדשים דלא דמיא לאנוסה ומפותה ע"כ:
וז"ל הרא"ש ז"ל אשה מזנה מתהפכת והשתא לא תקשי מאנוסה ומיהו יוצאה בשן ועין בהא לא קאמר ר' יוסי דההיא למה תתהפך דהא מיוחדת לעבד ולולדות. ע"כ. וכן כתבו התוספות ז"ל:

וכתוב בשיטה ישנה וז"ל אסיקנא דרבי יוסי אפילו ראוה שנבעלה מתיר ליארס ולינשא מיד ואשה מזנה מתהפכת ורבי יהודה אפילו בלא ראוה שנבעלה דאיכא תרי ספיקי למה צריך להמתין שלשה חדשים דלא מוקמינן בראוה שנבעלה אלא שבויה משום קושיא דמתניתין אבל לא גיורת ושפחה ופסקו הגאונים ז"ל כרבי יהודה ותמה עליו הרי"ף ז"ל דהא קי"ל ר' יוסי נמוקו עמו ופסק כר' יוסי ודבריו כתובין בפ' ד' אחין והר"א ז"ל פסק כרבי יוסי בלא ראוה שנבעלה דאית בה תרי ספיקי ובראוה שנבעלה כר"י והביא ראיה מהא דאמר שמואל בפ' ד' אחין אבל קטנה בת ישראל אינה צריכה להמתין ג' חדשים הא גדולה צריכה ודבריו תמוהים דהתם משמע דשמואל אפילו כשזנתה אמרה דאמרינן עלה התם אלא בזנות וזנות בקטנה לא שכיח גיורת ומשוחררת דשכיח בהו זנות לגזור הוא דאמר כרבי יוסי דתניא הגיורת והשבויה וכו'. רבי יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד אמר רבא מאי טעמא דרבי יוסי אשה מזנה וכו' ע"כ ואם תאמר אם כן בת ישראל גדולה בזנות אמאי צריכה להמתין י"ל בבת ישראל החמירו שלא יתערב זרען אבל בגיורת ושפחה לא החמירו כל כך הלכך הלכה כרבי יוסי כיון דלא שכיחא וטעמא בבת ישראל גדולה משום דשכיחא אע"ג דזנות לא שכיח גזרו על זנותה היכא דזנתה ברצון וכן בשבויה הלכה כרבי יוסי כיון דשבויה לא שכיחא ואפילו בראוה שנבעלה הלכה כמותו דלא גזרו על זנות באונס אלא ברצון. עד כאן:

ולא יהיה אסון וכו'. והא מהכא נפקא וכו' ואם תאמר ואי מכדי רשעתו לא הוה ידעינן הי מינייהו מחייב קא משמע לן ולא יהיה אסון שנדון במיתה ויש לומר דמכל מקום לכתוב רחמנא ולא יהיה אסון כדי רשעתו למה לי ותו דודאי סברא הוא דבאיסור חמור כזה שיש בו מיתה במיתה החמורה הוא נדון ולא בממון הקל. הריטב"א:
חדא במלקות וממון משמע דקרא דכדי רשעתו לא מיירי אלא במלקות וממון ואפילו לבתר דכתיב נמי ולא יהיה אסון וכבר הקשו בתוספות לעיל דלמה לי קרא דכדי רשעתו נילף מלקות וממון ממיתה וממון בג"ש דרשע רשע ותירצו דשמעתין אתיא כרבא דלא יליף בג"ש דרשע רשע אלא בדבר שהוא בגוף המלקות וכדכתבינן לעיל. עוד הקשו בתוספות דבריש החובל פריך הא מבעי ליה קרא דלא תקחו כופר דלא תשקול מיניה ממונא ותקטליה ומשני ההוא מכדי רשעתו נפקא.וקשה דהל"ל ההוא מלא יהיה אסון נפקא דכדי רשעתו אתא למלקות וממון ותירצו בתוספות דהתם טעי כי היכי דטעי הכא מעיקרא לומר דמכדי רשעתו נפקא מיתה וממון והא דלא פריך ליה ההוא במלקות וממון כתיב לא חש להקשות משום דהוה מצי לשנויי מלא יהיה אסון נפקא. עוד הקשה הרא"ש ז"ל עלה הא דרבי מרינן אבל מיתה וממון דחמיר איסוריה אימא לך חייבי סקילה ושרפה מנא לן דהאי קרא בסייף כתיב אבל שאר חייבי מיתות דחמירי לא וכה"ג אשכחן בפ' היו בודקין גבי חקירה דלא גמרי מהדדי אי לאו דמיותר קרא ותירץ דה"מ בדבר השייך בגוף המיתה דבפירכא כל דהו לא גמרי מהדדי אבל ממון שעם המיתה נהי דעביד הכא צריכותא בכל דהו מכל מקום לא חשיב פירכא וכיון דגלי לן במלקות וממון ובמיתה וממון ה"ה בכל חייבי מיתות. ע"כ:
ובזה נ"ל לתרץ כולה שמעתין דאיברא ודאי דאי לא הוה כתיב קרא דלא יהיה אסון לא הוה מפקינן מקרא דכדי רשעתו אלא מלקות וממון דוקא משום דלא חמיר איסוריה דתפסת מועט תפסת מיהו לבתר דכתיב ולא יהיה אסון גלי לן דכדי רשעתו בכל מידי מיירי וכדאמרינן משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות. וה"פ דשמעתא והא מהכא נפקא מהתם נפקא פירוש דע"כ לא שמעינן סקילה ושרפה מלא יהיה אסון דהא איכא למימר דשניא סייף משום דלא חמיר איסוריה אבל סקילה ושרפה דחמיר איסוריה אימא לא אלא מאי אית לך למימר דמכדי רשעתו נפקא דכייל וקאמר משום רשעה א' אתה מחייבו וכו' מעתה תפוק ליה כוליה מהתם ולמה לי לא יהיה אסון כלל ומשני חדא במיתה וממון וחדא במלקות וממון פירוש חדא במלקות אי לא הוה כתיב אידך קרא וה"ק מבינייהו דהני תרי קראי שמעינן דאין לחלק כלל אלא אמרינן קים ליה בדרבה מיניה פירוש דאין לך לחייבו בשני עונשים אלא סגי ליה בדרבה מיניה בכל דהו דאי לא הוה כתיב אלא קרא דלא יהיה אסון לא הוה אמרינן דטעמא היינו משום דקלב"מ פירוש דרבה מיניה בכל דהו אלא משום דיש כאן עונש חמור דאיבוד נשמה ודיו בכך שענשתו לאבד נשמה ליהרג וה"ה נמי דלא הוה שמעינן סקילה שרפה דכיון דלאו היינו טעמא משום דקלב"מ הוא איכא לחלק נמי דשניא סייף משום דלא חמיר איסורא פירוש דלא עבר עבירה חמורה כל כך ודיו שתענשו עונש אחד אבל סקילה שרפה אף על גב דיש כאן איבוד נשמה מכל מקום משום חומר העבירה אימא דנעביד ביה תרתי אלא משום דאי לא הוה כתיב לא יהיה אסון לא הוה שמעינן אלא מלקות וממון דוקא להכי נקט מיתה וממון וכלפי מלקות וממון נקט הכי. ואי לא הוה כתיב נמי אלא קרא דכדי רשעתו לא הוה אמרינן דטעמא משום דקלב"מ אלא הוה אמרינן דטעמא היינו משום דלא חמיר איסוריה לא עבר עבירה חמורה ודין שתענישנו עונש אחד והלכך נוקי קרא באיסור הקל יותר דהיינו מלקות וממון ולא במיתה כלל והשתא דכתיב ולא יהיה אסון אלמא דאין לחלק בהכי כלל והיינו טעמא דאמרינן כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות משום דקלב"מ לא תחלק כלל ולא תחייב משום שתי רשעיות בכל מידי בין במיתה בין במלקות דלא היינו מחלקים אלא אם היינו אומרים דטעמא דפטור ממון הויא משום חומר העונש או משום חומר העבירה וכדכתיבנא והשתא מבינייהו דהני תרי קראי שמעינן דלאו היינו טעמא אלא משום דקלב"מ והלכך קרא דכדי רשעתו בכל מידי מיירי כנ"ל. וניחא לשיטה זו הא דקאמר והא מהכא נפקא מהתם נפקא דהוה ליה למימר בקוצר והא מכדי רשעתו נפקא וניחא נמי דהאריך וקאמר משום רשעה אחת וכו' דהא פשיט הוא וכדאמרינן לעיל בפירקין בכמה דוכתי וניחא נמי דקאמר חדא במיתה וממון וחדא במלקות וממון דהא מפורשים קראי בהדיא דקרא דלא יהיה אסון מיירי להדיא במיתה וקרא דכדי רשעתו גבי מלקות כתיב דסמיך ליה ארבעים יכנו והלכך לא הוה ליה למימר חדא וחדא דמשמע כל חד מנייהו ועוד דהוה ליה למימר בקוצר ההוא במלקות וממון אלא משום דלקושטא דמילתא לבתר דכתיבי תרי קראי הא דכתיב כדי רשעתו מיירי בכל מידי לכך נקט הכין ומשום דבעי למנקט חדא במלקות וממון נקט נמי חדא במיתה וממון א"נ ה"ק חדא איצטריך לגלויי עלה דמיתה וממון דהא אי לאו קרא דלא יהיה אסון לא הוה שמעינן מכדי רשעתו אלא מלקות וממון דוקא אע"ג דקרא דלא יהיה אסון לא מיירי אלא בסייף מכל מקום הא גלי לן עלה דכדי רשעתו דמיירי אפילו במיתה וממון וכדכתבינן חדא במלקות וממון פי' המגלה לנו מלקות וממון דאע"ג דכדי רשעתו לפי האמת מיירי בכל מידי מכל מקום עיקר מאי דאתא לאשמועינן היינו מלקות וממון ואף על גב דמיניה נמי שמעינן סקילה שרפה דאי לא הוה כתיב אלא לא יהיה אסון לא הוה שמעינן אלא סייף וכדכתיבנא מכל מקום הצריכות היינו משום אבוד נשמה ולא שייך אלא במלקות וממון ובדרך הצריכות נקט. קצרו של דבר תלמודא אתא למימר דמבינייהו דהני תרי קראי שמעינן טעמא דקלב"מ ואין העונש גורם ולא האיסור גורם אלא דאין לחייב משום שתי רשעיות כלל וקלב"מ וכדכתיב כדי רשעתו והשתא ניחא דלא מצינן למילף רשע רשע דהא אי לא הוה כתיב כדי רשעתו לא הוה שמעינן כל חייבי מיתות דהוה אמרינן דסייף דוקא וכדכתיבנא וניחא נמי דבריש החובל משני ההוא מכדי רשעתו נפקא דהא לבתר דכתיב לא יהיה אסון קרא דכדי רשעתו מיירי בכל מידי וכדכתיבנא כנ"ל:
משום דאיכא אבוד נשמה ואם תשאל תינח בדאתרו ביה אבל לא אתרו ביה הרי אין כאן אבוד נשמה והרי לא חלקנו בין שוגג למזיד תשובתך מכל מקום הרי בעבירה זו יש עונש חמור וזהו שכתב רש"י ז"ל יש כאן עונש חמור וכו' ועוד נשמר רש"י שלא תפרש כדמשמע לכאורה דה"ק דאי אשמועינן דאמרינן קלב"מ במיתה וממון משום דאיכא איבוד נשמה וכו' אבל מלקות וממון דליכא איבוד נשמה אימא לא אמרינן קלב"מ דהא ודאי ליתא דאי אמרינן קלב"מ בכל מידי אית לך למימר דלא נעביד ביה תרתי וכדכתיבנא לעיל כנ"ל:
ולרבי מאיר דאמר לוקה ומשלם ואם תאמר ולדעת המקשן דפריך לעיל גבי אוקמתיה דר"ל אי רבי מאיר אפילו בתו נמי דהוה אסיק אדעתיה דרבי מאיר מת ומשלם נמי אית ליה מאי הוה עביד בהני קראי. ויש לומר דלא הוה דריש ליה בענין קלב"מ כלל אלא לדרשה אחריתי ומיהו השתא דפריך והא מהכא נפקא וכו' ולא מהדר ליה דכדי רשעתו דריש ליה לדרשא אחרינא אלמא דמאן דאית ליה קלב"מ בעי למדרש הני קראי בהכי הלכך פריך שפיר למאי דאסיקנא לעיל דרבי מאיר לוקה ומשלם אית ליה מת ומשלם לית ליה דכיון דאית ליה קים ליה בדרבה מיניה בעי למדרש להני תרי קראי בהכין ותרתי למה לי כנ"ל:
חדא במיתה ומלקות וא"ת לרבנן מלקות ומיתה מנא להו וי"ל דמכדי רשעתו נפקא להו תרווייהו מיתה ומלקות מלקות וממון וקשיא להו לתוספות דבשלמא לר"מ כיון דלא אתא קרא אלא למיתה ומלקות אע"ג דסמיך ליה ארבעים יכנו איכא למימר דה"ק בשאין כאן אלא מלקות דהיינו רשעה אחת הוא דארבעים יכנו אבל אי איכא נמי בהדיה מיתה לא יכנו ארבעים אלא ימות דקים ליה בדרבה מיניה אבל לרבנן דנפקא להו תרווייהו מכדי רשעתו אית לן למימר דילקה ולא ימות כי היכי שלוקה ואינו משלם משום דסמיך ליה מ' יכנו וכדאמרינן לעיל כיון דדרשינן סמיכותיה דקרא הכי אית לן למימר הכי בתרווייהו ותירצו בתוספות דלא דרשינן סמיכות דארבעים יכנו אלא לגבי מלקות וממון ולא גבי מלקות ומיתה דאטו איתגורי איתגור ואף על גב דלא איכפת לן בהני טעמא דלגבי ממון ומלקות אמרינן דנדון בממון אפילו ממונא קולא התם משום דחס רחמנא אנחבל. והרשב"א ז"ל תירץ דלרבנן מיתה ומלקות לא צריך קרא דהשתא מלקות וממון לא מחייב מלקות ומיתה לא כ"ש ואי משום דחמיר איסוריה הא אשמועינן מיתה וממון דאע"ג דחמיר איסוריה לא מחייב תרתי ע"כ. ולשיטתנו דפירשנו לעיל בסמוך ניחא דוק ותשכח:

וז"ל שיטה ישנה חדא במיתה וממון וכו'. וא"ת לרבנן מיתה ומלקות מנא לן ותו קשיא לן על הא דאמרינן הכא ולרבנן חדא במיתה ומלקות וחדא במיתה וממון מהא דאמרינן במסכת מכות ולר"מ לוקה ומשלם מנא ליה נפקא ליה ממוציא ש"ר מה למוציא שם רע שכן קנס קסבר עדים זוממים נמי קנסא וכיון דתרי קראי צריכי למיתה ומלקות ומיתה וממון אמאי איצטריך לן קרא ללמד דלוקה ומשלם ומהיכא תיתי דאינו לוקה ומשלם וי"ל מדרשא דרשעה אחת אתה מחייבו ולא שתי רשעיות נפקא לן דאינו לוקה ומשלם ולא לוקה ומת דתרווייהו ממעטי ממילא דהי מינייהו מפקת ולהכי איצטריך ר"מ למגמר ממוציא ש"ר דלוקה ומשלם. מ"מ יצ"ו. וא"ת כיון דמוציא ש"ר קנסא ועדים זוממים קסבר ר"מ דקנסא הוא מנא ליה בממונא דלוקה ומשלם י"ל כיון דאנן בכל מקום לא גמרי' דרשעה אחת אתה מחייבו ולא שתי רשעיות מכדי רשעתו ומכדי רשעתו אי אתה יכול למעט ממון ומלקות דהא גמרת עדים זוממים דבדידהו הוא דכתיב כדי רשעתו ממוציא ש"ר מהיכא תיפוק לן בממונא דאינו לוקה ומשלם. כן תירץ הריב"א הצרפתי ז"ל. עכ"ל שיטה ישנה. ובגליון השיטה מצאתי כתוב דהקושיא השניה של השיטה אינה קושיא דדילמא ראיה ברורה קא בעי לאוכוחי מקרא למר דלוקה ומשלם ולמר דאינו לוקה ומשלם דאי שתיק קרא מיניה לא חזינן בה ראיה ברורה לר"מ דלוקה ומשלם ולא לרבנן דאינו לוקה ומשלם הילכך איצטריך קרא לתרווייהו מיהו לרבנן ודאי קשיא מהיכא תיתי דאינו מת ולוקה דדילמא כיון דתרווייהו בגופה כמיתה אריכתא היא ולא שתי רשעיות מקרי וצ"ע:

בד"ה צריכות להמתין כו' להך דהכא בשראוה שנבעלה א"ש כר"י כו' עכ"ל ר"ל בגיורת מצי שפיר סבר כר"י דלא גזר קטנה אטו גדולה אלא בראוה שנבעלה אבל באינה ודאי בעולה לא והך קושיא דסברא דשמואל הפוכה מסברת ר"י נמי מיתרצא דבישראלית בודאי בעולה גזר רבא קטנה אטו גדולה כר"מ ובגיורת בודאי בעולה נמי גזר כר"י קטנה אטו גדולה אלא דבאינה ודאי בעולה לא גזר מיהו הך קושיא לפי טעמא דרבא התם יש לגזור טפי בישראלית מבגיורת לא מיתרצא דהא ר"י גזר טפי בודאי בעולה גיורת מבודאי בעולה ישראלית ולפי לשון אחרון נמי התם שכתבו התוספות דלא קשה כלל כו' היינו דרבא ס"ל כר' יוסי בגיורת כמ"ש לקמן ולא תקשי נמי דשמואל איפכא מדר"י אבל טעמא דרבא התם לא מתיישב לר"י דגזר בגיורת טפי מבישראלית ודו"ק:

בא"ד ושמא בנשואין מודה ר' יוסי לר"מ כו' עכ"ל דלא שרי ר"י אלא בגיורת דהוה בזנות וק"ק לפ"ז דא"כ הוי סברא דר' יוסי הפוכה מדר' יהודה דבנשואין מיקל ר' יהודה טפי מדר' יוסי דהא ר' יהודה מתיר קטנה נשואה בההיא דרדופה ור"י כיון דמודה לר"מ בנשואין הרי שאוסר אפילו קטנה ובזנות מיקל ר' יוסי טפי מדר' יהודה דהא ר' יוסי מתיר בגיורת אפילו גדולה ור' יהודה לא שרי אלא קטנה לפי אותה גירסא ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה הבא על בתו למאי דמוקי כו' במפותה צריך לאוקמא בשבא עליה ובגרה כו' עכ"ל כבר כתבנו בחידושינו בפרק בן סורר ולעיל בר"פ דאין הכרח לאוקמא הסיפא במפותה אלא דמכח הרישא דמוקמינן לה התם במפותה לא מתוקמא הסיפא אלא בכה"ג כשבא עליה ובגרה וע"ש וק"ל:

בתוס' ד"ה צריכות להמתין וכו' עד ומיהו למאי דמוקי להך דהכא בראוה שנבעלה אתי שפיר וכו'. יש להקשות הא אפילו לפי זה לא אתי שמואל כמאן דלפי שיטת ההלכה דוקא בראוה שנבעלה אית ליה לר"י דאפילו קטנה צריכה להמתין אבל לא ראוה שנבעלה אפילו גדולה אין צריכה להמתין דבקדושתה קיימא דאל"כ תקשי שבויה משבויה. וא"כ שמואל דס"ל בשלא ראוה שנבעלה גיורת קטנה אין צריכה להמתין הא גדולה צריכה להמתין כמאן וצ"ל דס"ל לתוס' הא דמשני כשראוה שנבעלה היינו דוקא אותה ברייתא שניה דקתני בה שבויה וגם גיירת אפילו קטנה צריכין אנו לאוקמיה כשראוה שנבעלה אבל בברייתא הראשונה שלא קתני בה כ"א גיורת לחוד לא אצטרכינן לאוקמוה בשראוה שנבעלה אלא כדשני מעיקרא דגיורת לא מינטרא נפשה והשתא לפי זה בשראוה שנבעלה אפילו שבויה ואפילו גיורת קטנה צריכה להמתין דגזרינן קטנה אמו גדולה כיון דודאי נבעלה אבל בשלא ראוה שנבעלה שבויה אפילו גדולה אין צריכה להמתין דמנטרא נפשה ובקדושתה קיימא ובגיורת גדולה צריכה להמתין דלא מנטרא נפשה אבל קטנה שאינה ראויה להתעבר אין צריכה להמתין דבספיקא לא גזרינן קטנה אטו גדולה וא"כ אתי שפיר כרבי יהודה ודו"ק:

רש"י בד"ה דייה שעתה כו' גזור מפקידה לפקידה כו'. נ"ב מפקידה לפקידה פי' מבדיקה הראשונה ואם היתה פחותה מעת לעת לא מטמאינן אלא מפקידה לפקידה והיכא שטבלה עצמה מסתמא נמי בדקה מטומאת נדה וחשיב כפקידה אי נמי טבילה חשיב ליה כפקידה דהא קמי טבילה לא מטמאה ודו"ק:

תוס' בד"ה צריכות להמתין כו' כיון דאין הטעם משום דלא גזרינן כו' כצ"ל. ונ"ב פי' דס"ס ר"י גזר בקטנה דגיורת ובקטנה דבת ישראל לא גזר אפילו בנשואין ושמואל גזר בקטנה דבת ישראל בנשואין ובגיורת לא גזר בקטנה ושרי על זה כתבו שאין הטעם משום דלא גזרי' כו' ודו"ק:

גמ' א"ה מ"ט דר' יוסי. דא"ל משום דלא גזור קטנה אטו גדולה דבגדולה נמי פליגי דהא קתני יתירות כו' והכל בכלל אפילו גדולה נמי ע"כ בכלל יתירות מבנות ג' שנים וכו'. אבל א"ל דסמיך אברייתא קמייתא דפליגי בגיורת ותרתי ל"ל ע"כ בגדולה ועוד דומיא דנדה דאיירי בגיורת גדולה ז"א דדלמא לעיל בלא ראוה שנבעלה רק בשבויה איירי בראויה שנבעלה וק"ל:

בתוס' בד"ה וסבר ר"י כו'. דבריהם נכונים ומיושבים. וקודם ראיתי ישבתי הקושיא דבמתני' י"ל דטעמא דר"י לא משום דגיורת לא מינטרא נפשה דגיורת ושבויה שוין רק טעמא כיון דהגדילה יכולה למחות לא יהבינן לה קנס דאזלה ואכלה בגיותה והה"נ בגיורת פחותה מבת ג"ש נמי אין לה קנס בגיורת [לר"י] רק לא מדבר בגיורת וטעמא דת"ק דאפ"ה יש לה קנס שלא יהיה חוטא נשכר וכדלעיל בפ"ק (כתובות דף י"א) ור"י לית ליה חוטא נשכר לר' יוחנן דאזיל סוגיא אליביה [כמ"ש תוס' בד"ה מ"מ קשיא] וק"ל:
אע"פ שגדולה דבמתני' רבותא שפיר דאיכא למימר זינתה בקטנותה דעדיין לא היה דעתה לגיורי וכ"ש גיירה בקטנותה שהיה דעתה לגיורי תיכף כשהיא יתירה מבת ג' שנים וק"ל [אינו מובן כלל אף אם נגיה במקום גיורת שבוי']:
בתד"ה צריכות כו' לא שייך שמא ישא אחותו כו'. דדבר תורה גר נושא אחותו כו' רק כדי שלא יאמר בא מקדושה חמורה כו'. אבל ייבום אשת אחיו מאמו ודאי שייך:

בא"ד ומצינו למימר דדוקא בשראוה שנבעלה כו' אבל אותה שאינה ודאי בעולה לא. אבל גדולה משוחררת וגיורת צריכות להמתין כשמואל אבל שבויה בין גדולה בין קטנה אין צריכה להמתין דבקדושתה קיימא לר"י אם לא בראוה שנבעלה כדמוכח בשמעתין. ולפי"ז א"ש נמי דשמואל לא נקיט רק גיורת ומשוחררת לא שבויה דכר' יהודה ס"ל. ובמיהו זה מתורץ ב' קושיות התוס' וכן לפי לשון האחרון כו' אבל קושיא [הראשונה] לר"י שסברתו [בגיורת] מהופכת [מבנשואה] לטעמא דרבא אינו מיושב באלו רק לגירסת ר"י דלא גריס יתירות כו':

בא"ד אע"ג דשמואל איפכא מדר' יהודה כו'. דבנשואות קטנה גזור שמואל אטו גדולה ור"י לא גזר בברייתא דרדופה ובגיורת בהיפך בגדולה נמי מתיר שמואל ור"י אוסר אפילו בקטנה:
ונראה דהו"מ לסיומא כאן כמו שכתבו בסמוך [לגירסת ר"י] ללשון אחרון וסבר בגיורת כרבי יוסי ובבת ישראל כר"מ כו' ועיין:

בא"ד וסבר בגיורת כרבי יוסי כו' ושמא בנשואין מודה רבי יוסי כו'. ואף דהשתא סברת ר' יוסי מהופכת מדר"י בתנאים אין לחוש (מ) וק"ל ועיין:
בתד"ה אמר רבה כו' לא קשיא מידי. ר"ל מהך ברייתא אבל למסקנא דמקשה מר' יוסי דאנוסה כו' ודאי צריכא לשינויא דמתהפכת וק"ל:

גמרא והתניא הגיורת שנתגיירה וראתה דם כו'. תוספתא דנדה פ"א:

גמ' שם ורמי שבויה אשבויה. כצ"ל:

גמ' שם שבויה נמי דלא ידעה היכא כו'. ביבמות שם יש גירסא אחרת:

רש"י ד"ה כל ממילא. מעיקרא דלא ידעה דתיפוק לחירות כו'. כצ"ל:

תד"ה צריכות. אבל בגיורת כו' לא שייך שמא ישא אחותו מאביו. גם שמא יפטור את יבמתו לשוק לא שייך עי' יבמות (צז) במשנה. אבל שמא יוציא את אמו לשוק שייך ג"כ בגיורת. והא דכתב רש"י שם בדברי רבא וגבי גר וגיורת לחדא מהני הוא דאיכא למיחש כגון כו'. הוא משום דהתם מיירי בגר שנתגייר ואשתו עמו דלא שייך יבום באשתו כמבואר במשנה הנ"ל. ולריו"ח שם (סב) קיים ג"כ פו"ר אפי' בבנים שהיו לו בהיותו עובד כוכבים:

תד"ה אי הכי. נראה דזר המקשה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה דיה שעתה כו' הלא דם כו'. נ"ב וא"ת דם עובדת כוכבים נמי מטמא לח. וי"ל הא דלח מטמא. נמי מדרבנן ובמעת לעת לא גזור:

שם ד"ה משמשת כו' לאחר בעילה. נ"ב עי' יבמות (י"ב ב') פי' בענין אחר. דנותנות מוך באותו מקים כשהן משמשות. וכן הלשון מורה ודאי. דלאחר בעילה לא משמשות נינהו. וע"ק לפירושו דהכא. א"כ מה צריכה למוך. תקנח עצמה אותו מקום לאחר בעילה בחלוקה ובבגדה ובסדין כי לא יחסר לה אחד מאלה אפי' לא הזמינה מוך. אלא ודאי קנוח מוך לא מהני בה כולי האי אחר בעילה גמורה. שכבר נקלט הזרע ברחם (משא"כ במתהפכת שוב לחוץ). באמת לא ידעתי מה הזקיקו לרש"י לשנות טעמו כאן. שמא היה נראה לו דבר רחוק שהמזנה פתאום תוכל לשום מוך לפני בעילה. משו"ה ל"א כיון דמנטרא נפשה אינה הולכת בלי מוך:

רש"י ד"ה דיה שעתה וכו' לא גזור מפקידה לפקידה. כדאיתא בנדה לו ע"א:

רש"י ד"ה דיה שעתה, והיכא דלא גזר מעת לעת לא גזר מפקידה לפקידה.
כך הוא בנדה (דף לז) ברואה אחר דם טוהר וקשה לי דשם וכן הכא ל"צ להך סברא דהא בפשוטו יש לומר דמש"ה דיה שעתה דהוה ס"ס שמא בא הדם מקודם במעל"ע, וכותלי בה"ר העמידוה והיא טהורה התם דהוי דם טוהר והכא דהוי דם כותית ואת"ל שלא בא מקודם במעל"ע דלמא בא הדם עתה מש"ה דיה שעתה דעל קודם לזה הוי ס"ס להתיר וצ"ע:

גמרא והא מהכא נפקא כו'. ק"ל דהא י"ל דמתני' בא ללמוד אף בלא אתרו ביה דפטור דלא נשמע כן מקרא דכדי רשעתו ניליף לה מאסון דהיינו אסון ממש ומוכח דח"מ שוגגים פטורים. ולפי תי' ב' של תוס' לעיל דס"ל אסון ממש ע"כ ונתת נפש היינו ממון. וביארנו לעיל בעזה"י. היינו דאותו ממון חייב בשוגג ע"ש. א"כ שפיר פריך הש"ס כיון דמתני' דפטור מקנס אף דהוי אותו ממון כמ"ש תוס' לעיל ע"כ דנפש היינו נפש ממש ואסון היינו דין אסון. וע"כ או דמיירי מתני' באמת באתרו בי'. או דיליף לא אתרו. ופריך שפיר מכדי רשעתו נפקא:

בגמרא וסבר ר"י בקדושתה קיימא והתנן הגיורת וכו' וצריכה להמתין. הא דמקשה מהבחנה אע"ג דע"כ רבי יהודה לאו לכל מילי קאמר דבקדושתה קיימא דהא מודה דאסורה לכהונה. אלא משום דהבחנה חששא בעלמא מדרבנן הוא. מש"ה מדמה לה להנך. ומשמע מהכא דאפילו לשמואל בפרק החולץ דמפיק הבחנה מקרא דלזרעך אחריך אפ"ה לא הוה מדאורייתא דאסמכתא בעלמא היא וכ"כ הבית שמואל. או שנאמר דאליבא דרבא בפ' החולץ מקשה דלית ליה דשמואל ועיין בסמוך אבל ליכא למימר דהמקשה דהכא מסברות הפוכות מקשה דמשמע ליה דר' יוסי היינו חכמים דר' יהודה ומיקל בגיורת ושבוי' טפי מדר"י ובמתני' איפכא דא"כ לא הוי משני מידי ודו"ק:

שם ורמי שבויה אשבויה. ולכאורה הסוגיא תמוה דמעיקרא הו"ל לאקשויי מההיא דתנינן תרווייהו גיורת ושבויה ויש לי ליישב דודאי הוי ידע דאיכא לאוקמי בראוה שנבעלה אלא דקשיא ליה מ"ט דר' יוסי ובהא נמי מצינן למימר דר' יוסי לא פליג אלא בהנך דיתרות מבת ג' שנים דהיינו בקטנות דלאו בנות אולודי נינהו ולא גזר ר' יוסי בגיורת ושבויה ומשוחררת קטנה אטו גדולה כמ"ש התוספות והיינו נמי כלישנא קמא דשמואל בפ' ד' אחין מש"ה מייתי מעיקרא מברייתא דגיורת לחוד דמיקל ר' יוסי בגיורת אפילו בגדולה וא"כ מסתמא איירי התם נמי בגדולה ואי ס"ד בראוה שנבעלה תקשי מ"ט דר' יוסי ולא משמע ליה דפליגי ר' יהודה ור' יוסי בגדולה שלא ראוה שנבעלה ובקטנה שראוה שנבעלה דא"כ פליגי בתרתי ועוד לפ"ז לא הו"ל למיתני סתמא כיון דאיכא למיטעי דהכא נמי פליגי אפילו בגדולה דומיא דהאיך דמחמיר ר' יהודה אפילו בלא ראוה ואי איירי התם נמי בראוה ואפ"ה מיקל ר' יוסי כ"ש דקשה מ"ט דרבי יוסי כנ"ל ודו"ק:

תוספות בד"ה צריכות להמתין וכו' וקשה לר"י ולר"ת וכו' דהא לרבא דמפרש התם עכ"ל. ולכאורה אין דבריהם מוכרחים דלמאי דמשמע להו דבגיורת שייך טפי טעמא דלהבחין בין זרע שנזרע בקדושה מבישראל א"כ מצינן למימר דרבא נמי אית ליה האי טעמא דלהבחין בין זרע שנזרע בקדושה לגבי גיורת והא דאיצטריך התם לטעמיה שמא ישא וכו' היינו משום ישראל דהתם לא משמע ליה האי טעמא דלהבחין וא"כ לכ"ע יש להחמיר בגר טפי מבישראל אלא דלא משמע להו האי סברא משום דרבא גופא מקשה בפ' החולץ אטעמיה דלהבחין מברייתא דגר וגיורת שצריכין להמתין אלמא דלרבא אדרבה בגיורת לא משמע ליה האי טעמא ואף דלכאורה יש לחלק בין גר וגיורת שנתגיירו יחד לגיורת סתמא שרוצה לינשא לישראל דבהאי שייך טפי טעמא דהבחנה דלזרעך אחריך לידע אם נולד מישראל גמור או מעכו"ם גמור מיהו לא משמע להתוספות לחלק בכך ובלא"ה עיקר קושייתם מאינך קושיות והיינו דבתירוצם דאיירי בראוה שנבעלה אתי להו שפיר דמחמיר ר' יהודה בגיורת טפי מבישראל ולא חיישו להאי קושיא דלרבא הוי איפכא אע"כ כדפרישית כנ"ל ודו"ק:

בא"ד ועוד דשמואל אית ליה סברא איפכא מדר' יהודה עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא להו דאין כאן סברות הפוכות אלא טעמא רבה איכא דבלא"ה לכל הגרסאות ע"כ שמואל אפילו ללישנא קמא אית ליה טעמא דמתהפכת דאל"כ אמאי מיקל בגיורת קטנה טפי מבישראלית הא שמואל גופא אית ליה טעמא דהבחנה בפ' החולץ מלזרעך אחריך וא"כ להאי טעמא אין שום טעם להקל בגיורת טפי אע"כ דס"ל דגיורת מתהפכת או משמשת במוך והא דאוסר שמואל בגיורת גדולה היינו משום דגזר גיורת מזנה אטו ישראלית נשואה כמ"ש התוספות להדיא בספ"ד אחין וכ"ש דאוסר מה"ט במזנה ישראלית אפי' קטנה דגזר אטו גדולה נשואה או שאוסר בגדולה מזנה משום דלית ליה טעמא דמתהפכת אלא טעמא דמשמשת במוך לחוד וגזר קטנה מזנה אטו גדולה מזנה אבל בגיורת דאפילו בגדולה נשואה לא שייך שום חשש דכיון דיהבה דעתה לאגיורי מתהפכת או משמשת במוך ולא מיתסרא אלא משום ישראלית ומש"ה מתיר שמואל בקטנה גיורת דכולי האי לא גזרינן כסברת התוספות שם משא"כ לר' יהודה דלית ליה כלל סברא דמתהפכת כדמסקינן בסמוך ולית ליה נמי דמשמשת במוך וא"כ ודאי לדידיה חמירא גיורת מישראלית משום דלהבחין שייך טפי בגיורת מבישראלית ושמואל גופא נמי אית ליה האי סברא אלא הא דמיקל בגיורת טפי היינו משום דמתהפכת או משמשת במוך ואפשר דאע"ג דטעמא רבה איכא אפ"ה משמע להתוס' דלא שייך פלוגתא בכה"ג שני הפכים בנושא א' בעיקר הדין דשמואל מיקל בקטנה גיורת טפי מקטנה ישראלית ולר' יהודה איפכא משא"כ בסמוך דמסקו התוספות דללישנא בתרא דספ"ד אחין אע"ג דהוי שמואל איפכא מדרבי יהודה לא איכפת לן היינו משום דהתם אין ההפכים בנושא א' אלא דשמואל מיקל בגיורת גדולה טפי מבישראלית ור"י מחמיר בגיורת קטנה טפי מבישראלית כנ"ל ודו"ק. ועי"ל דהתוספות דהכא לא ס"ל כסברת התוספות דספ"ד אחין דשמואל ס"ל דמתהפכת וגזר בגדולה גיורת אטו ישראלית דמנ"ל האי גזירה והוי דלא כמאן דהא ר' יוסי ודאי לא גזר דמתיר להדיא בגיורת גדולה ור' יהודה נמי דאוסר לאו משום גזירה אסר לה אלא מדינא דלית ליה טעמא דמתהפכת ומש"ה משמע להו הכא דשמואל דאוסר ללישנא קמא בגדולה היינו משום דלית ליה מתהפכת ואפ"ה שרי בקטנה משום דהבחנה דגיורת קיל ליה טפי מהבחנה דישראלית והיינו כי קושיא דרבא בפרק החולץ ובזה נתיישב ג"כ דמקשה מגר וגיורת ונהי דמשנינן דשייך בה נמי הבחנה אכתי קילא מהבחנת ישראלית וא"כ מקשו שפיר דלר' יהודה איפכא וזה נ"ל נכון ועיין עוד בסמוך:

בא"ד ומיהו למאי דמוקי להך דהכא בראוה שנבעלה א"ש וכו' עכ"ל. משמע מדבריהם דמילתא דשמואל בספ"ד אחין איכא לאוקמי דוקא בלא ראוה שנבעלה וכן נראה באמת שם בל' רש"י אלא דקשיא לי א"כ ללישנא בתרא דהתם דמתיר שמואל אפילו בגיורת גדולה ומקשינן התם דגיורת ושפחה גדולה דשכיח בה זנות ליגזור ומסקינן הוא דאמר כרבי יוסי ומסקינן דהיינו משום דמשמשת במוך ואמאי לא מוקי מילתא דשמואל ככ"ע והא דשרי בגיורת ושפחה גדולה היינו בלא ראוה שנבעלה דאיכא חשש טובא שמא לא נבעלה כלל ואם תמצא לומר שנבעלה שמא לא נתעברה ובכה"ג לא אשכחן מאן דאסר למסקנא דהכא דר' יהודה ור' יוסי בראוה שנבעלה איירי ומדמקשינן נמי אי הכי מ"ט דר' יוסי משמע להדיא דבלא ראוה שנבעלה הוי אתי ליה שפיר. אע"כ דפשיטא ליה לתלמודא התם דשמואל אפי' בראוה שנבעלה איירי דומיא דישראלית דאיירי התם א"כ ה"ה ללישנא קמא צריך לפרש כן ויש ליישב ודו"ק:

בא"ד ומיהו בזנות ודאי פליג עד כאן לשונם. פירוש דשמואל פליג אדרבי יוסי דרבי יוסי מתיר בזנות אפילו גדולה ושמואל אוסר בגדולה ומתיר בקטנה ללישנא בתרא והטעם נראה לי דשמואל סבירא ליה כרבי יהודה דאוסר באנוסה ומפותה משום דחיישינן שמא לא נתהפכה יפה והא דשרי שמואל בגיורת אפילו גדולה היינו משום דמשמשת במוך ובהא ס"ל כר' יוסי כיון דר"י אית ליה דמתהפכת כ"ש דאית ליה דמשמשת במוך כנ"ל ועיין בסמוך ומה שהקשה מהרש"א דר' יוסי ור' מאיר פליגי בסברות הפוכות. נלע"ד דלק"מ דהא כתבו התוספות דלפי לשון אחרון אע"ג דשמואל איפכא מדר' יהודה לא איכפת לן והיינו ע"כ כדפרישית דאע"ג דהוי סברות הפוכות בחד עניינא דר' יהודה מחמיר בגיורת קטנה טפי מבישראלית ושמואל מיקל בגיורת גדולה טפי מישראלית אפ"ה לא מיקרי סברות הפוכות דהתם בגדולה והכא בקטנה וכו' דהכא לר' יוסי ולר"מ לא מיקרי סברות הפוכות דהתם בנשואין והכא בזנות והו"ל תרי עניני ותרי טעמי כן נראה לי נכון ודו"ק:

בגמרא ואידך חיישינן שמא לא נתהפכה יפה יפה. וקשיא לי אמאי איצטריך להאי טעמא הכא ובספ"ד אחין ובפשיטות הו"מ למימר דטעמא דר' יהודא דגזר זנות אטו נשואין כדאמרינן התם לשמואל ללישנא בתרא וכפרש"י שם והוא מוכרח ואי משום דאוסר ר' יהודא בגיורת התם נמי מצינן למימר טעמא דר"י משום דגזר גיורת אטו ישראלית נשואה כמ"ש התוספות שם לשמואל בלישנא קמא ובהכי הוי א"ש טובא מילתא דשמואל בלישנא בתרא דבגיורת ס"ל לגמרי כר' יוסי דלא גזרינן גיורת אטו ישראלית ובזנות ס"ל כרבי יהודא דגזרינן בישראלית גופא זנות אטו נשואין משא"כ בגיורת אפילו נשואה נמי מתהפכת ומשמשת במוך דדעתה לאיגיורי. מיהו לגירסת הספרים שלנו דר' יהודא אוסר בגיורת קטנה א"כ לא משמע לתלמודא לגזור כולי האי גיורת קטנה מזנה אטו ישראלית גדולה נשואה ועוד תקשי מאי טעמא דרבי יהודא דמחמיר בקטנה גיורת טפי מישראלית קטנה נהי דהבחנה שייך טפי בגיורת אכתי לא שייך טעמא דהבחנה כלל בגיורת דמתהפכת אלא משום גזירה דישראלית. אלא על כרחך דרבי יהודא לית ליה טעמא דמתהפכת כלל והשתא אתי שפיר מילתא דרבי יוסי בכולהו והא דמחמיר בגיורת קטנה טפי מישראלית היינו משום דהבחנה שייך בה טפי ולא הוי נמי סברות הפוכות מדשמואל כיון דתרי טעמי נינהו וכדפרישית:

תוס' בד"ה אמר רבה כו' אליבא דר' יוחנן משני דלדידיה כו' עכ"ל. פי' דלרבה גופא איכא לאוקמי פלוגתא דר' יהודא ור' יוסי בלא ראוה שנבעלה מש"ה מתיר ר' יוסי בגיורת למאי דלא מסיק אדעתיה עכשיו ברייתא דאנוסה וכמ"ש התוספות בסמוך אלא דעיקר דברי התוספות צריכין לי עיון דלפמ"ש בסמוך בד"ה צריכות דלמאי דמסקינן הכא בראוה שנבעלה א"ש וע"כ היינו דמוקמינן לשמואל בלא ראוה שנבעלה ואפ"ה מקשינן התם בפשיטות אמילתא דשמואל גיורת ושפחה דשכיח בהו זנות לגזור אלמא דסובר הש"ס בפשיטות דלא ראוה דגיורת לענין הבחנה הו"ל כראוה שנבעלה ומש"ה מוקמינן התם לשמואל כר' יוסי ואיצטריך ליה לרבה לאוקמי התם מילתא דרבי יוסי מהאי טעמא דמשמשת במוך וא"כ בלא"ה רבה גופא הוצרך לאוקמי בהאי טעמא דלא תקשי עלה כדמקשינן התם לשמואל אלא דהאי מקשה דהכא אי הכי מ"ט דר' יוסי למאי דלא סליק אדעתא טעמא דמשמשת במוך ע"כ הוי סבר דבלא ראוה שנבעלה מיקל ר' יוסי לענין הבחנה משא"כ רבה גופא סובר דאין להקל דהא ודאי ר' יוסי כחכמים דמתני' ס"ל דאפילו שבויה לאו בקדושתה קיימא אפי' לענין קנס ותרומה לרבנן וצ"ע. מיהו הטור א"ע סי' י"ג מביא שתי דיעות לענין שבוייה ע"ש:

בגמרא וצריכא דאי אשמעינן מיתה וממון הו"א משום דאיכא איבוד נשמה. קשיא לי הא מרבינן לעיל חייבי מיתות שוגגין לפטורא מדתנא דבי חזקיה אע"ג דליכא איבוד נשמה ויש ליישב ואין להאריך דבלא"ה נראה דהאי צריכותא לרווחא דמילתא איתמר לא מיבעיא לר' יוחנן דחייבי מיתות שוגגין פטורים וחייבי מלקות שוגגין חייבין א"כ שפיר איצטריכו תרוייהו כיון דלקושטא דמילתא לאו כי הדדי נינהו אלא אפי' לר"ל נמי ע"כ מיהא איצטריך כדי רשעתו לרבנן נמי למיתה ומלקות כמ"ש התוספות בסמוך ועוד איצטריך נמי כדי רשעתו לעדים זוממין גופא דאיתרבו לתשלומין וכן חובל ואיצטריך קרא לפוטרן ממלקות דהא מילתא לא שייך למילף כלל ממיתה וממון וכ"ש למ"ד מלקות חמיר איצטריך קרא כדי רשעתו דלא נימא איתגורי איתגר וכמ"ש בכל זה באריכות לעיל בכמה דוכתי ובהא נתיישבה ג"כ קושית התוס' כאן אמאי לא ילפינן רשע רשע דאכתי איצטריך כדי רשעתו להנך תרי גווני דפרישית וק"ל:

תוס' ד"ה שבויה וכו' דקתני במתניתין יתירות וכו'. הא דלא הוכיחו מלישנא דר' יהודה עצמו דקאמר אעפ"י שגדולה משמע דכ"ש קטנה. וכן מברייתא דנקט בהדיא בת עשר שנים. משום דפשיטא להו דכשהגיע לעונת הפעוטות דהיינו כבת ט' ועשר ודאי יכולה לשמור עצמה שהרי אמרו בגיטין דף ס"ה דמתגרשת בקידושי אביה משום שיכולה לשמור עצמה כדאיתא ריש פרק חרש לכך הוכיחו מלישנא יתירות על בת שלש וקטנה כזו אינה יכולה לשמור עצמה דמש"ה אינה מתגרשת. ועל זה תירצו דקטנה לגמרי וכו'. אלא דלפ"ז הוי קשיא לי לפי מאי דאמרינן שם בגיטין צרור וזרקו אגוז ונטלו שהיא כבת שש ושבע מתקדשת למיאון והטעם שתיקנו קידושין בקטנה שלא ינהגו בה מנהג הפקר משיודעת טעם ביאה א"כ לכאורה מבת שבע עד עשר מוסרת עצמה לביאה ואינה יודעת לשמור עצמה א"כ מ"ט דר' יהודה בהא. ולגירסת הרי"ף והרמב"ם דגרסי איפכא דבצרור וזרקו מתגרשת ובעונת הפעוטות מתקדשת אתי שפיר. אבל לגירסת רש"י שם קשה. ואין לומר דבאמת כן דדוקא נקיט בברייתא כבת עשר והא דמשמע דקאי ר' יהודה במתניתין על לישנא דת"ק יתירות מבת שלש היינו פחותה מבת ששה דא"כ מאי מקשי לעיל מפודה את השבויה ולא מוקי בפחותה מבת עשר. מיהו יש לומר כיון דבל"ז ע"כ צ"ל הא דמקשה מהא דקאמר ר' יהודה לא ישאנה אע"ג דר"י מודה דשבויה אסורה לכהן אלא משום דבמתניתין מחמירי רבנן טפי והכא רבי יהודה מיקל טפי א"כ אפילו נימא בפחותה מבת עשר אכתי תקשי דמחמיר יותר מת"ק. אך הא קשה דמקשה ורמי שבויה אשבויה ולא מוקי בפחותה מבת עשר. ואין לתרץ משום דקתני בברייתא לשון יתירות מבת שלש כמו שדקדקו התוס' מהך לישנא ממתניתין דע"כ זה אינו דהא בגיורת אין לה אב ואין מתקדשת למיאון עד שתהיה בת ששה כנ"ל ולא שייך הא דקאמר ר' יוסי מתיר לארס ולינשא מיד. מיהו לשיטת התוס' לקמן דלא גרסי יתירות מבת שלש. ולא גזרו בקטנה אתי שפיר דמיירי בגדולה. ותו יש לומר דשפיר מקשה אפילו לפי' רש"י דלא שייך למיגזר קטנה אטו גדולה כיון דגדולה מינטרה נפשה ועדיין צ"ע. וק"ל":

בגמרא מידי שמיעא לך בהא וכו'. משמע מלשון בהא דלא הדר משנויא קמא דגיורת לא מינטרה נפשה. ולפ"ז הא דנקיט בברייתא שניה גיורת ושבויה לא הוי בחדא גוונא דבגיורת לא בעינן ראוה שנבעלה ולפמ"ש התוס' ד"ה צריכות וכו' דהא דר' יהודה גזר הכא קטנה אטו גדולה היינו דוקא בראוה שנבעלה אתא שפיר דאף בגיורת בקטנות בעינן ראוה שנבעלה מיהו הא דבאמת לא הדר משנויא קמא לאוקמי גם ברייתא קמייתא בראוה שנבעלה יש לומר לפמ"ש התוס' לעיל ד"ה וסבר וכו' דע"כ סברת המקשה דמדמה גיורת לשבויה צ"ל דמתניתין בשעת קטנות לא מינטרא נפשה משום דאינה ראויה להתעבר א"כ למאי דמסיק טעמא דר' יהודה בראוה שנבעלה אע"ג דמתהפכת שמא לא נתהפכה יפה יפה. אע"ג דהא דמתהפכת הוא בשביל זה שלא תתעבר מ"מ חיישינן דשמא סברה שכבר נתהפכה יפה א"כ ממילא בגיורת גדולה אין לחלק בין ראוה שנבעלה ללא ראוה דהא כיון דע"כ אינה שומרת עצמה אלא משום שלא תתעבר כדמוכח ממתניתין א"כ יש לומר שמא סומכה עצמה שתתהפך אח"כ ולא נתהפכה יפה ואין חילוק בין קטנה לגדולה. וק"ל. ועמ"ש בסמוך עוד בזה.

שם בראוה שנבעלה. לכאורה משמע דמיירי שראוה שנבעלה סמוך לגירות ושחרור ממש מדצריכה להמתין שלשה חדשים שלימים משעה שנפדית. אך זה דוחק וליכא לפרושי הכי כמו שיבואר. והעיקר נראה דהפירוש הוא דכיון שראינו שנבעלה אפילו מזמן רחוק כבר אזלא חזקת שימור דידה וחיישינן שנבעלה עוד אפ"ה פריך שפיר מ"ט דר' יוסי. דודאי כיון דלאו בחזקת שימור קיימא וראינו שנבעלה פעם אחת ממילא יש לחוש שנבעלה ג"כ סמוך לשחרור. ובזה אתא שפיר הא דנקט גיורת ומשוחררת ואי בראוה שנבעלה סמוך לגירות היינו אנוסה ומפותה דצריכה להמתין לר' יהודה ולמה נקיט דוקא גיורת ומשוחררת. ודוחק לומר דה"א דבאנוסה ומפותה דוקא משום דגזר זנות אטו נשואין כדאמר ביבמות בס"פ ארבעה אחין אליבא דשמואל ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דטובא קמ"ל דהיא בחזקת בעולה אפילו שלא ראינו שנבעלה סמוך לגירות. ובזה נכון נמי הא דקאמר בראוה שנבעלה דמשמע שעדים ראו שנבעלה ולא קאמר סתם אפילו ע"פ עצמה שמודה שנבעלה דלפי הטעם שמא לא נתהפכה יפה יפה אפילו היא עצמה אומרת שנבעלה ונתהפכה גם כן יש לחוש שמא לא נתהפכה יפה יפה. (ובזה הוי אתי שפיר אף ביוצאה בשן ועין דלא מהני טעמא דמתהפכת לר' יוסי בראוה שנבעלה כמ"ש התוס' משא"כ במודה שנבעלה ונתהפכה יש לומר דנאמנת במיגו מיהו יש לומר דביוצאה בשן ועין אפילו לא ראוה שנבעלה צריכה להמתין דלאו בחזקת שימור היא דלא מינטרא נפשה ואינה נאמנת שנתהפכה אפילו לר' יוסי) משא"כ לפמ"ש דלא מיירי בראוה שנבעלה סמוך לגירות דא"כ היינו אנוסה ומפותה אלא שנבעלה מכבר ואז היא בחזקת שנבעלה עוד א"כ צ"ל שראוה דאי ע"פ עצמה היתה נאמנת שלא נבעלה סמוך לגירות. ובזה נלענ"ד דמתורץ מה שדקדקנו לעיל דלא משני בגיורת נמי שראוה שנבעלה ומשמע דלא הדר משנויא קמא ולפמ"ש יש לומר דהרי כתבו התוס' לעיל דממתניתין דידן מוכח דאף לר' יהודה גיורת אינו בחזקת שימור אלא דאמרינן דמשעה דדעתה לאגיורי נטרא נפשה א"כ אף שראינו שנבעלה כבר דילמא באותו פעם לא היה דעתה לאגיורי ואכתי נימא דסמוך לגירות נטרא נפשה ואינה צריכה שלשה חדשים לכך צ"ל דגיורת לא מינטרה נפשה כלל. ולפ"ז יש לתרץ מה שמקשים הא דקאמר בס"פ ארבעה אחין לשמואל ללישנא בתרא דסבר כר' יוסי ואמאי הא לפי המסקנא דהכא ר' יהודה דוקא בראוה שנבעלה מיירי. ולפמ"ש דדוקא בשבויה קאמר הכי דבעינן שראוה שנבעלה מכבר אבל בגיורת אין חילוק בראוה שנבעלה כיון דבל"ז ס"ל דבחזקת בעולה היא כדמשמע במתניתין דידן. ועוד נראה דעל כרחך צ"ל כן דמחמת שראינו שנבעלה מחזקינן לה בנבעלה כמה פעמים דהא אמרינן בפרק ד' אחין דף ל"ד ומפרישין אותן שלשה חדשים והא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה תני ר' חנינא שבעלו ושנו. אם כן כיון דברייתא משמע דבבתולה מיירי כדקתני יתירות מבנות שלש ומאי חשש בראוה שנבעלה פעם אחת. וע"כ צ"ל דפשיטא ליה להש"ס דכיון שראוה שנבעלה תו אינה בחזקת שימור וממילא היא בחזקת שנבעלה כמה פעמים. ודוק: ועמ"ש בסמוך:

תוס' ד"ה צריכות וכו'. ומיהו למאי דמוקי וכו'. כתב מהרש"א ז"ל דבהך מתרצא נמי דהפוכי סברא דשמואל מדר' יהודה ולא מתרצא הא דלפי הטעם של רבא יש להחמיר בישראלית דשייכא חששות טפי מבגיורת ור"י גזר טפי בודאי בעולה גיורת מודאי בעולה ישראלית. הנה מ"ש דר"י מיקל בודאי בעולה ישראלית אינו מוכרח דאע"ג דמקיל בנשואה קטנה דהיא בחזקת בעולה מ"מ אפשר דראינו שנבעלה גרע טפי וצ"ל דס"ל דנשואה הוי כודאי בעולה. ויותר נראה דס"ל כמו שכתבנו לעיל דראינו שנבעלה דקאמר הכא היינו פעם אחת מכבר אפילו בזמן רחוק וממילא היא בחזקת שנבעלה עוד וא"כ בנשואה עכ"פ מסתמא היא נבעלה כבר בודאי דלא מוקים אינש אנפשיה כדאמרינן ביבמות דף קי"א. ותו דהא במתניתין דהחולץ דף ע"ב קתני אחד בתולות ואחד בעולות ואפ"ה משמע דפליג ר' יהודה. דברייתא אמתניתין קאי ע"ש. מיהו מ"ש דבהך מתרצא הפוכי סברות דשמואל מדר"י לא משמע כן לשון התוס' דלא כתבו אלא דמצי סבר כר' יהודה ואח"כ כתבו דללישנא בתרא לא קשה כלל דלא הוי הפוך סברות משמע דללשון ראשון לא מתרצי הפוכי סברות. ונלענ"ד דלשטתייה אזיל שכתב בפרק ד' אחין דהא דקאמר שמואל וכולן קאי אכולא מתניתין וברייתא דהחולץ ובמתניתין נקט להדיא ארוסות ובתולות הרי דס"ל בישראלית אפילו לא ראינו שנבעלה גזרינן קטנה אטו גדולה ונהי דקאמר שם דקמ"ל שמואל אפילו בזנות אבל עכ"פ מיירי בארוסות ובתולות גם כן ולרבותא נקיט זנות דאע"ג דלא שכיחא ואיכא למימר נמי דמתהפכת וכיון דחזינן בגיורת בלא ראינו שנבעלה לא גזר הרי דמיקל בגיורת טפי והרי לר"י בודאי בעולה מיקל בישראלית טפי מגיורת מיהו לשון רש"י ז"ל בסוף פרק ד' אחין משמע דמתרץ זה דפירש וכולן שנבעלו. משמע דס"ל דלא קאי אכולה מתניתין אלא דוקא בידענו שנבעלה. וכן נלענ"ד דמוכח מהא דפריך שם אי ביוצאה בגט הא אמר שמואל חדא זימנא וקשה דילמא קמ"ל אפילו לא נבעלה. ולפמ"ש א"ש דא"כ הפוכי סברתו מדר"י. ודוק: