כתובות לז ע"ב

דף לז - ב

וחדא קרא - "כדי רשעתו" - במיתה ומלקות. ^[1]

וצריכא התורה להשמיענו דין זה, הן במיתה וממון, והן במיתה ומלקות, שלא ייענש בשניהם!

דאי אשמעינן רק במיתה וממון, הייתי אומר, משום דחדא עונש [מיתה] הוא בגופיה, וחדא עונש הוא בממוניה, לכן לא עבדינן [אין מענישים אותו את שני העונשים].

אבל במיתה ומלקות, דאידי ואידי, הן המיתה והן המלקות, הם עונשים בגופיה, אימא, הייתי אומר כי שני העונשים יחד כמיתה אריכתא היא [מיתה ארוכה היא], ואין הם נחשבים שני עונשים חלוקים, ולכן נעביד ביה את שניהם.

ואי אשמעינן רק במיתה ומלקות, הייתי אומר שהוא משום דתרתי בגופיה לא עבדינן, שני עונשי הגוף אין מענישים.

אבל מיתה וממון, דחדא עונש הוא בגופיה, וחדא עונש הוא בממוניה - אימא נעביד ביה את שניהם.

לכך צריכא את שני פסוקים האלו!

מאחר שנתבאר במשנתנו שמ"ולא יהיה אסון" אנו למדים שהמיתה פוטרת את הממון, מפרשת עתה הגמרא פסוקים נוספים, שהיה נראה לכאורה שמשמעותם לחדש ש"קם ליה בדרבה מיניה", ומבארת למה נצרכו פסוקים אלו. ומתוך ביאור הפסוקים האלו מתגלגל הענין לביאור פסוקים אחרים.

א. זה שאמרה תורה "ולא תקחו כופר לנפש רוצח" - שמשמעותו היא לכאורה, שאם תהרוג את האדם המחוייב מיתה שוב לא תענשנו בעונש ממון ^[2] - למה לי לומר זאת? והרי מ"ולא יהיה אסון" כבר למדנו דין זה!

ומפרשינן: אין כוונת הכתוב לפוטרו מממון בגלל שמקבל עונש מיתה, אלא דהכי אמר רחמנא: לא תשקול ממונא מיניה [אל תקח מן הרוצח כופר ממון] ותפטריה מקטלא! שלא יפדה את עצמו מן המיתה על ידי תשלום ממון. ^[3] ב. זה שאמרה תורה "לא תקחו כופר לנוס [כלומר: למי שנס] אל עיר מקלטו" - שמשמעותו לכאורה, שאם הרג בשוגג ונתחייב גלות לא יתחייב לשלם כופר ממון - למה לי לומר זאת? והרי כבר ידענו שחייבי מיתות שוגגין פטורין מן הממון מההיקש של תנא דבי חזקיה [לעיל לג א]!?

ומפרשינן: אף פסוק זה לא בא לפוטרו מן הממון, אלא דהכי אמר רחמנא: לא תשקול ממונא מיניה, מן ההורג בשוגג, ותפטריה בכך מן גלות.

ותרי קראי - שלא נקח כופר כדי להפטר מן המיתה ומן הגלות - למה לי?

ומפרשינן: חד קרא להורג בשוגג.

וחד קרא לרוצח במזיד. ^[4]

וצריכי את שני הפסוקים, להשמיענו שהן במזיד והן בשוגג לא נקח ממנו כופר ממון לפוטרו מן המיתה או מן הגלות!

דאי אשמעינן רק ברוצח במזיד, שלא ייפטר הרוצח מעונש מיתה על ידי כופר ממון, הייתי אומר שרק רוצח אינו יכול להפטר בכופר משום דחמיר איסוריה, איסור חמור הוא, שרצח במזיד.

אבל שוגג, דלא חמיר איסוריה, אימא לא הקפידה התורה אם ניטול ממנו כופר ונפטרנו בכך מן הגלות.

ואי אשמעינן רק בשוגג, משום דליכא איבוד נשמה להורג, שאין אנו באים לחייב אותו אלא גלות.

אבל מזיד, דאיכא איבוד נשמה להורג,, אימא לא הקפידה התורה אם ניטול ממנו כופר כדי שלא לאבד את נשמתו.

ולכך צריכא התורה להשמיענו הן במזיד והן בשוגג!

ג. ומאחר שביארנו את הכתוב "ולא תקחו כופר לנפש רוצח", שהוא בא לומר שלא ניטול כופר כדי לפוטרו מן המיתה, תיקשי מה שנאמר בפרשת עגלה ערופה [שמביאים אותה כאשר נמצא אדם הרוג ליד העיר, ולא ידוע מי הכהו] -

"ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה, כי אם בדם שופכו", ומשמעות הפסוק היא, שלא יכופר הדם שנשפך בנתינת ממון אלא רק בהריגת ההורג - למה לי לומר זאת? והרי כבר למדנו דין זה מ"ולא תקחו כופר לנפש רוצח"!?

ומפרשינן: מבעי ליה לכתוב "ולארץ לא יכופר לדם", בפרשת עגלה ערופה, לכדתניא:

מנין שאם נתערפה העגלה על חלל שנמצא קרוב לעיר ולא נודע מי הכהו, ואחר כך נמצא ההורג, מנין שאין פוטרין אותו מחיוב המיתה שהוא חייב בה, ואין אומרים: כיון שעגלה מכפרת על הספק כבר נתכפר הרוצח בעוד היה הדבר בספק, אלא מחייבים אותו מיתה כדין כל רוצח? ^[5] שנאמר: "ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה - כי אם בדם שופכו". ^[6]

ד. ובסוף פרשת עגלה ערופה, שנאמר "ואתה תבער הדם הנקי מקרבך", שמשמעותו היא שיש לדון במיתה את הרוצח גם אם נערפה העגלה, ^[7] למה לי לומר זאת? והרי כבר למדנו דין זה מ"ולארץ לא יכופר"?

ומפרשינן: מיבעי ליה לכתוב "ואתה תבער הדם הנקי מקרבך", לכדתניא:

מנין למומתים בסייף, כגון רוצח, שחיוב מיתתו הוא בסייף, שהוא מומת בחיתוך בסייף מן הצואר?

תלמוד לומר בפרשת עגלה ערופה: "ואתה תבער הדם הנקי מקרבך". הוקשו כל שופכי דמים הנענשים במיתת סייף לדין עגלה ערופה -

מה להלן, בעגלה ערופה, מן הצואר היו עורפין אותה, אף שופכי דמים מן הצואר ממיתים אותם.

והוינן בה: אי מה להלן, בעגלה ערופה, בקופיץ [גרזן] וממול עורף, [בצואר האחורי למטה מן העורף] היו עורפים, ^[8] אף כאן במיתת סייף בקופיץ וממול עורף, ולא בסכין ומצד הסימנים?

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, אמר קרא: "ואהבת לרעך כמוך", ברור לו מיתה יפה! וחיתוך בסכין, מיתה יפה היא לו לעומת חיתוך בגרזן. וכשחותכים את הסימנים הרי הוא מת מהר, ומיתה יפה היא זו. ^[9]

ה. ומה שנאמר: "כל חרם אשר יחרם [כמו: זובח לאלהים יחרם, דהיינו שימיתוהו] מן האדם - שנתחייב האדם חרם - לא יפדה", שמשמעותו היא שהמתחייב מיתה לא יתן ממון כדי לפדות את עצמו מן המיתה, למה לי לומר זאת, והרי כבר למדנו דין זה מ"ולא תקחו כופר לנפש רוצח"!? ^[10]

ומפרשינן: מיבעי ליה לכתוב "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה", לכדתניא:

מנין ליוצא ליהרג בבית דין של ישראל, ואמר אדם אחד על היוצא ליהרג: "ערכו עלי", מנין שלא אמר כלום, שאינו צריך ליתן את דמי ערך אדם [שהוא קצוב בתורה בפרשת בחוקותי]?

שנאמר: "כל חרם אשר יחרם מן האדם - לא יפדה"! ולשון "חרם" הוא הקדש, וכונת הכתוב "כל חרם", היא לומר, שאם מקדישים את דמי ערכו של אדם כאשר הוא עומד להיות מוצא להורג ["אשר יחרם מן האדם"], אין צורך לשלם את ערכו ["לא יפדה"]. ^[11]

יכול אף קודם שנגמר דינו של המתחייב מיתת בית דין, יהא הדין כן, שאם אמר אדם עליו "ערכו עלי", לא אמר כלום?

תלמוד לומר: "כל חרם אשר יחרם מן האדם" - ולא כל האדם! ולרבי חנניא בן עקביא דאמר: היוצא ליהרג הרי הוא נערך, מפני שדמיו קצובין בתורה לפי שנים ולא לפי ערך דמיו, ולכן אף שהוא אינו שוה מאומה אם יעמידוהו להמכר בשוק כעבד, שהרי הוא יוצא ליהרג, מתחייב המעריכו בתשלום ערכו.

האי "כל חרם" - מאי עביד ליה?

ומפרשינן: מיבעי ליה - לרבי חנניא בן עקביא לכתוב "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה" - לכדתניא:

רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר:

לפי שמצינו ל"מומתים בידי שמים" - כגון שור שהרג את הנפש, שאמרה תורה "וגם בעליו יומת" ^[12] - שנותנין המומתים ממון ומתכפר להן, שנאמר בשור שהרג את הנפש "וגם בעליו יומת. אם [דהיינו, אך לא יומת בעליו ממש, אלא] כופר יושת עליו". -

יכול אף המומתים בידי אדם כן, שיתנו כופר וייפטרו? ^[13]

תלמוד לומר: "חרם מן האדם - דהיינו אדם שנתחייב חרם - לא יפדה". ^[14]

ואין לי אלא מיתות חמורות, שלא ניתנה שגגתן לכפרה, שאין בהם חיוב כרת מלבד המיתה, ולכן אין בהם קרבן חטאת כשעשו את החטא בשגגה. ^[15]

חייבי מיתות קלות, שניתנה שגגתן לכפרה,, דהיינו אותם שיש בהם חיוב כרת [כשלא התרו בהם למיתה], ובאלו יש חיוב חטאת כששגגו, מנין שאינו יכול ליתן ממון כדי להתכפר ולהיפטר ממיתות אלו? ^[16]

תלמוד לומר: "כל חרם".

ותמהה הגמרא על עיקר ביאור הכתוב "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה", שהוא בא לומר שלא יתן ממון כדי שיתכפר לו וייפטר:

וכי לא ממילא, מ"לא תקחו כופר לנפש רוצח", שמעת מינה: לא תשקול ממונא מיניה, ותיפטריה!? והרי משם יש ללמוד אף לחייבי מיתות שניתנה שגגתן לכפרה, שהרי ברוצח מדבר הכתוב, וכשהרג בשוגג הרי זה גולה -

ואם כן "כל חרם", המלמד אותו ענין עצמו - למה לי!?

אמר רמי בר חמא: איצטריך גם הפסוק "כל חרם", וכדי ללמד שאף חייבי מיתות שניתנה שגגתן לכפרה, שאינו נותן כופר ונפטר.

ודקשיא לך, הרי נפש רוצח שמיעטה בו התורה את הכופר אף הוא ניתנה שגגתו לכפרה, לא תיקשי -

ולר' חנניא בן עקביא דאמר נערך מפני שדמיו קצובין מאי עביד ליה. דלא מצי לאוקמיה באומר דמיו עלי דהא פשיטא דלא אמר כלום, ולהא לא איצטריך קרא דהא אין לו דמים.
ואם תאמר אי כשהרגו דרך עליה מן האדם נפקא שכן לא נתנה שגגתו לכפרה כדתניא בסמוך תלמוד לומר כל חרם וכו' ואין לי אלא מיתות חמורות, יש לומר ההיא הכי קאמר אין לי אלא מיתות חמורות שלא נתנה שגגתן לכפרה בממון מיתות קלות שנתנה שגגתן לכפרת ממון מנין דלא שקלא ממונא מינייהו למיפטרינהו מקטלא תלמוד לומר כל חרם, והרי מכל מקום הני מילי דלא תקחו כופר היכא דהרגו דרך עליה שלא ניתנה שגגתן לכפרה לא בממון ולא בגלות.

ונשקול ממונא ונפטרי'. וא"ת תיפוק ליה מדכתיב אם כופר יושת עליו ודרשינן עליו ולא על האדם. וי"ל דההיא שלא לחייבו כופר עם המיתה אלא לפוטרה מן המיתה בכופר לא הוה שמעינן קמ"ל ולא תקחו כופר. וא"ת כיון דכתיב ולא יהיה אסון שלא לחייבי ב' מיתות וממון למה לי עליו ולא על האדם למ"ד כופרא ממונא. וי"ל דהוה אמינא דלא יהיה אסון בדמים שעם המיתה כגון דמי ולדות או שקרע שיראין שלו אבל בדמי הנהרג לבדו הייתי סבור שישלם עם המיתה קמ"ל עליו ולא על האדם כן תירצו בתוס':

אחד שוגג ואחד מזיד. הקשו בתוספת לכתוב חד מינייהו וליתי אידך מדתני דבי חזקיה שלא חלקת בין שוגג ובין מזיד ותירצו דכתב רחמנא בשור שהרג את הנפש שנותן ממון ומתכפר לו אם לא כתב הכי אלא מזיד דבשוגג הוא דפטור בממון דומיא דשור קמ"ל בשוגג ואי כתב רחמנא בשוגג ולא כתב במזיד הוה אמינא כיון דמזיד איכא אבוד נשמה פטור בממון כשם שבהריגת שורו נפטר בכופר ממיתה בידי שמים:

הוקשה כל שופכי דמים לעגלה ערופה מה להלן מן הצוואר ותימא דבמסכת סנהדרין דרשינן האי קרא להיכא שנתערפה עגלה ואח"כ נמצא ההורג ואידך קרא דלארץ לא יכופר דרשינן לה בכריתות לענין שאע"פ שעבר יום הכפורים מביאי' אות' סד"א דתהוי כאשם תלוי שאם עבר עליו יום הכיפורים שהוא מכופר. וזו היא מהסוגיות המתחלפות בתלמוד. ובתוספת תרצו דהא תלי' בפלוגתא דאפליגי במסכת סנהדרין בהרג וחנק אי זה חמור מהם ומאן דאמר הרג חמור נ"ל מדרוצח בן חורין הוא בסייף מהורג עבד דכתיב בי' נקם ינקם ואין נקמה אלא בסייף ודרשי' ואת' תבער דם הנקי ולארץ לא יכופ' כדדרשי' בסנהדרין ובכריתו' אבל סוגיין דהכא למ"ד חנק חמור הלכך לא יליף בן חורין מעבד דדילמא קטיל עבדא בסייף הקל וקטל בן חורין בחנק שכל מיתה האמורה סת' אינה אלא חנק הלכך איצטריך לא תבער לסייף ואיצטריך לארץ לא יכופר לעגלה ערופה וענין יום כפורים נפקא לן מדכתיב כפר לעמך ישראל דדרשינן התם ראוי' עגלה זו לכפר על כל יוצאי מצרים ואע"פ שעבר ועליו כמה יום הכיפורים והלכה כסוגיא דהתם דהא (קמ"ל) [קיי"ל] דסייף חמור לכך פירש"י ז"ל בפי' התורה דרשא דקרא כדדרשינן בסנהדרין ולא כסוגיא דהכא כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה למה לי פירוש דאע"ג דמאן דאמר מביאים ממנו ראי' לעובר על חרם המלך שחייב מיתה וכעין עכן בן זרח ויהונתן בן שאול ההיא אסמכתא בעלמא היא וגמרא גמר לה או דנפקא לן מכתיב כל איש אשר ימרה פיך:

ולרבי חנינא בן עקיבא דאמר נערך מפני שדמים קצובים האי כל חרם מאי עביד ליה פי' דליכא לאוקמי לאסור דמיו עליו דהא פשיטא דאין לו דמים כלל.

ואין לי אלא מיתות חמורות שלא נתנה שגגתן לכפרה. פי' כגון שגונב נפש או החובל באביו שאין כפרה כתובה בשגגתן וכיון שכן אף במזיד אין כפרה חייבי מיתות קלות לאשמעינן מיתות חמורות דהא רוצח כיון שהרג דין הוא שיהרג ולא יפדה עצמו בממון אבל גונב נפש וחובל בחבירו שכפרתם כתובה בשגגתן כיון שלא הרג יפדה בממון קמ"ל:

כשם שאין אדם מת ומשלם ולא לוקה ומשלם כך אם היה עליו עונש מיתת בית דין ומלקות מת ואינו לוקה כלל גדול אמרו רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתי רשעיות וכן בדין גולה לעיר מקלט אם קרע שיראין בהריגתו פטור שאינו גולה ומשלם אלא שבזו אין אנו צריכין בה לטעם זה שהרי בכלל חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר הוא:

מצות לא תעשה שלא ליקח כופר לנפש רוצח אפילו נתן כל ממון שבעולם הן להצילו ממיתה אם הרג במזיד הן להצילו מגלות אם הרג בשוגג שנאמר ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו:

כבר ידעת בהרוג הנמצא שהעיר הקרובה מביאה עגלה ועורפין אותה על הדרך שיתבאר במקומו וכל שנמצא ההורג אע"פ שנתערפה העגלה הרי זה יהרג שנאמר ואתה תבער הדם הנקי מקרבך:

כבר ביארנו במסכת סנהדרין תכונת ארבע מיתות שנמסרו לבית דין היאך הם ומצות הנהרגין הוא שהיו מתיזין את ראשיהם מן הצואר בסיף ומצד הסימנין כדי שימות מהר ותהא מיתתו יפה ודין עגלה ערופה הוא שעורפין אותה בקפיץ מאחוריה ממול העורף:

הגוסס או היוצא ליהרג אין לו ערך ואם אמר אחד ערכו עלי לא אמר כלום אע"פ שהערך אינו לפי שומת שווי הגוף אלא שדמיו לפי שניו הקצובים ומעתה אין צריך לומר שאין לו דמים ר"ל שאם אמר אחד דמיו עלי לא אמר כלום שהרי זה דמיו נדונין בשומת שווי הגוף וזה אין לו שום שווי כלל:

זה שביארנו בחייבי מיתות שאין לוקחין מהן כופר להצילן לא סוף דבר בחיוב מיתה אלא שלא נתנה שגגתה לכפרה ר"ל שאין בה כרת עד שיהא בשגגתה חטאת כגון מכה אביו וגונב נפש ורוצח שאין כרת כתוב בזדונם אף בלא התראה אלא אף הדברים שיש כפרה בשגגתן כן כגון חיוב מיתה שכתוב בה כרת כגון ע"ז ושבת ועריות שיש בשגגתן חטאת וכן אין חלוק במיתה בין הרגו בדרך ששגגתו מתכפרת בגלות כגון דרך ירידה להרגו בדרך ששגגתו אינה מתכפרת בגלות כגון דרך עליה על הדרך שהתבאר במקומו מכות ז' א' ומכל מקום חיוב מיתת שמים הבאה על ידי ממונו כגון שורו שהרג שנאמר בו וגם בעליו יומת ניתן להצילו בכופר שנאמר אם כופר יושת עליו:

ולאו ממילא שמעת מינה לא תשקול מיניה ממונא ותיפטריה. כלומר למה לי מריבוייא דכל חרם ממילא ש"מ דהא קרא כתי' ולא תקחו כפר לנפש רוצח והיינו מיתות קלות שניתנ' שגגתן לכפרה.

לא תקחו כופר לנפש רוצח למה לי. פירשו התוספות בסוף פרק כיצד הרגל דקס"ד דמיירי בממון אחר בהדי מיתה ומ"ה קא בעי לא תקחו כופר לנפש רוצח למה לי פירוש מלא יהי' אסון נפקא וקשה דממון אחר מאן דכר שמיה והא קרא הכי כתיב ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת ואפשר דה"ק כי מות יומת פי' כיון דמות יומת אמאי תקחו ממון אחר כלל דיו בכך שענשתו לאבד נשמה ולשון כופר היינו כופר השיראין שקרע או הולדות שהוציא ומ"מ קשה דאין במשמעות לשון הכתוב כן דאדרבה הלשון כפשטו משמע דלא תשקול מיניה ממונא ותיפטריה מקטלא ושמא הכי קשיא ליה דאי הכי פשיטא דכיון דקרא ענשיה להדיא מי איכא למימר דנפטריה ולמה לי קרא דלא תקחו כופר ומשני דאמר רחמנא וכו' פירוש דהוה ס"ד למפטריה כדי לקיים נפש מישראל ויש לפרש דקא ס"ד דקרא אתא למעוטי דעל הרציחה לחוד לא תשקול מיניה ממונא מלבד שנהרגנו דחמירא טובא הריגת נפש דלא סגי ליה להתכפר אלא בנפשו ובממונו והיינו דכתיב לא תקחו כופר דומיא דמאי דכתיב גבי שור שהרג את הנפש ואם כופר יושת עליו ומסיים קרא כי מות יומת פירוש דיו מיתתו ולא תענישנו עוד. וא"ת מעליו ולא על האדם נפקא כדאיתא בסוף פרק כיצד הרגל ולמה לי לאקשויי מלא יהיה אסון. וי"ל דהא תירצה רש"י ז"ל שם בפרק כיצד הרגל דעליו ולא על האדם לא איצטריך אלא כגון במזיד ולא אתרו ביה דליתיה בר קטלא ולא בר גלות וכדאיתא התם אבל הכא ס"ד דאתא קרא למפטר מממון כשהוא חייב מיתה וכגון דאתרו ביה ופריך דלמה לי האי קרא מלא יהיה אסון נפקא דאפילו ממון אחר שנתחייב לחבירו פטור כ"ש דלא יתחייב ממון על הרציחה לחוד והיינו דקא פריך לא תקחו כופר לנפש רוצח למה לי ולא פריך כדלעיל והא מהכא נפקא מהתם נפקא וקל להבין. ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל לא תקחו כופר. משמע נמי תהרגנו לא תענישנו ממון. פירוש משמע נמי וכו' כי היכי דמשתמע מקרא דאסון יהיה ע"כ. וא"ת בשלמא לשיטת התוספות ניחא דקא משני דאמר רחמנא לא תשקול וכו' פירוש ממון אחר אינו ענין לכאן כלל וכי אתא קרא היינו לאשמועינן דלא תשקול ממונא מיניה ותפטריה מקטלא אבל לשיטת רש"י ז"ל קשיא דמעיקרא קס"ד דלא סגי ליה בקטלא והתרצן יתרץ דקס"ד דתפטריה מקטלא בממון ואין דרך שהמקשן והתרצן יהיו רחוקים בסברתם כולי האי ועוד דהוה ליה למימר לא ס"ד אלא תשקול ממונא מיניה ותפטריה וכו' וכדאיתא בכמה דוכתי בתלמוד כשהתרצן משיב לו דליכא למיסק אדעתין הכין כלל ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל דאמר רחמנא. שינויא הוא דמשנינן לאו לאשמועינן לא תעביד ביה תרתי אלא לאשמועינן בחיוב מיתה לבדה שלא יפדה בממון. ע"כ:

עוד יש לך לפרש לשון רש"י ז"ל בענין אחר יותר נכון דמעיקרא קס"ד דה"ק ולא תקחו כופר לנפש רוצח פירוש אם תהרגנו לא תענישנו ממון אבל אם לא תרצה להרגו אלא ליקח ממון ולפדותו הרשות בידך והיינו דכתיב ולא תקחו כופר גו' כי מות יומת פי' אם מות יומת דכי משמש בד' לשונות אי דילמא כו'. כדאיתא בס"פ המגרש ובכמה דוכתי וזהו שכתב רש"י לא תקחו כופר. משמע נמי אם תהרגנו לא תענישנו ממון ע"כ. ולהכי פריך תלמודא דלמה לי לאשמועינן הכא דהא מלא יהיה אסון שמעינן לה ושמעינן להדיא דיקחו כופר לפדותו דהויא רבותא טפי ומשני דאמר רחמנא לא תשקול וכו' פירוש לאשמועינן דלא תעביד ביה תרתי וכו' וכדכתיבנא אם כן מאי קא בעי תו לא תקחו כופר לנוס למה לי והא פרישנא למפטריה קאמר ואי משום דקשיא ליה אם כן תרי קראי למה לי הא בלאו הכי נמי קשיא דלמה ליה לאשמועינן דלא תעביד ביה תרתי והא מלא יהיה אסון נפקא וי"ל דהוה ס"ד דבשלמא למפטריה מקטלא איכא למימר דקאמר קרא דלא תקחו כופר למפטריה מקטלא אבל למפטריה מגלות הוה ס"ד דשפיר מצי למיפרק נפשיה מגלות ועדיפא טפי למיהב ממונא ולהכי פריך דס"ד דלא תעביד בי' תרתי קאמר. וליתא להאי תירוצא כלל דע"כ בהאי קאמר בהדיא דלא תשקול ממונא מיניה ותפטריה מן גלות וכדכתיבנא ולא תקחו כופר לנוס וגו' לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן לכנ"ל דודאי הוה ידע שפיר דקרא מיירי נמי שלא יקחו כופר לשוב לשבת בארץ וכדכתיבא קרא אלא דס"ד דאי לא אתא קרא אלא להכי למה ליה למכתב ולא תקחו כופר לנוס וגו' לעיל גבי מאי דכתיב כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן וגו' הוה ליה למכתב ולא תקחו כופר לשוב וגו' אלא מדהאריך הכתוב וכתב ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו וגו' אלמא דקרא תרתי קאמר ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו פי' ולנוס אל עיר מקלטו וכדפרש"י ז"ל בפירוש החומש דלא נעביד ביה תרתי וגם לא תקחו כופר לשוב לשבת בארץ וגו' ורישא דקרא דכתיב ולא תקחו כופר משמע אתרווייהו אמאי דכתיב לנוס ואמאי דכתיב נמי לשוב לשבת וגו' וכדכתיבנא. נמצא דיש שינוי בין מאי דס"ד מעיקרא במאי דכתיב לא תקחו כופר לנפש רוצח ובין מאי דכתיב לא תקחו כופר לנוס וגו' דבקרא דלעיל הוה ס"ד דה"ק אם תהרגנו לא תענישנו ואם לא תהרגנו תענישנו וכדכתי' לעיל תקחו כופר לנוס לא ס"ד הכין דבהדיא כתיב לשוב לשבת וגו' אלא דקס"ד דלא תעביד ביה תרתי קאמר מדכתיב לא תקחו כופר לנוס. ודוק שרש"י ז"ל שינה פירושו הכא מדלעיל. ומשני לכך האריך הכתוב וקאמר ולא תקחו כופר לנוס וגו' לאשמועינן דלא תשקול ממונא מיניה ותפטריה מגלות פי' קרא תרתי קאמר לא תקחו כופר לנוס פי' לברוח למי שיש לו לברוח לא תקחו כופר לפטרו מן הגלות וגם לא תקחו כופר למי שנס כבר אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ והא קמ"ל דבשלמא מי שקלטתו כבר עיר מקלטו הרי נתחייב לשבת עד מות הכהן והלכך אין לו ליתן ממון לפטרו אבל מי שלא נס עדיין איכא למימר כיון דלא נקלט עדיין נשקול ממונא מיניה ונפטריה קמ"ל דלא והשתא ניחא לשיטה זו דשפיר מצינן לפרושי קרא לנוס לברוח ולא תקשי מה שהוקשה לו לרש"י ז"ל בפירוש החומש ועי' הרמב"ן ז"ל שם בפירוש התורה וניחא לשיטה זו דעבדינן צריכותא דאי אשמועינן מזיד משום דחמיר איסוריה וכו' ולא עבדינן צריכותא דאי אשמועינן מזיד משום דכי שקלת ממונא מיניה לא מקיימת ביה מיתה כלל אבל שוגג דאפשר לקיומי ביה תרווייהו גלות וממון וכגון שנס כבר דנשקול ממונא מיניה לשוב קמ"ל דלא ומיהו יש לתרץ דניחא ליה טפי למעבד צריכות' דלפרוק נפשיה מגלות לגמרי ולמאי דכתיבנא ניחא טפי. עוד יש לפרש שמעתין בענין אחר ולשונותיו של רש"י ז"ל והאי פירושא ניחא לי טפי ואין להאריך כנ"ל. וכתוב בשיטה ישנה וז"ל ולא תקחו כופר לנוס למה לי דליכא לפרושי לא תפטרו מי שחייב מיתה בגלות דהא בתר הכי כתיב לשוב לשבת בארץ אלמא דשלא לפטרו מגלות מזהיר קרא ע"כ:
וכתב הרא"ש ז"ל לקמן וז"ל אבל מזיד דאיכא איבוד נשמה אימא חס רחמנא עליה. וא"ת אכתי קרא למה לי מעליו ולא על האדם נפקא כדדרשי בב"ק ואם כופר יושת עליו ולא על האדם. וי"ל דמעליו ולא על האדם לא נפקא לן אלא דאינו חייב ממון כלומר דמי הנהרג עם המיתה דומיא דשור שנהרג ובעלים משלמין ממון אבל לא ידעינן מיניה דלא נשקול ממונא מיניה ונפטריה מקטלא להכי איצטריך לא תקחו כופר ואם מלא תקחו כופר ה"א דלא נשקול ממונא דוקא ונפטריה מקטלא אבל אימא דמחייב כופר עם המיתה מק"ו דשור המועד להכי אצטריך עליו ולא על האדם לומר דלא משלם כופר עם המיתה. וא"ת ולמה לי עליו ולא על האדם מלא יהיה אסון נפקא דדרשינן הא אם יהיה אסון לא יענש אלמא אינו משלם ממון עם המיתה. וי"ל דלא יהיה אסון מיירי בממון שעם המיתה כגון דמי הוולדות אבל דמי הנהרג הוה אמינא דמשלם עם המיתה מק"ו דשור להכי איצטריך עליו ע"כ. וכל זה הוא מתוספות שם בפרק כיצד הרגל ורש"י ז"ל חולק שם וכדכתיבנא לעיל וכבר הארכנו בזה לעיל:
לא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו למה לי דמדתנא דבי חזקיה נפקא שאינו גולה ומשלם דהא איתקש שוגג למזיד. הרא"ש ז"ל. חדא בשוגג וחדא במזיד וא"ת מדתנא דבי חזקיה נפקא מה מזיד לא שקלינן מיניה ממונא למפטריה ממיתה אף שוגג נמי לא תשקול מיניה ממונא ונפטריה מגלות דכה"ג פריך לקמן גבי דרך עליה ודרך ירידה וי"ל דלא שייך לאקושי שוגג למזיד בכה"ג דאין פדיון של זה כפדיון של זה דפדיון של מזיד לפוטרו ממיתה ופדיון של שוגג לפוטרו מגלות ולא דמי להך דלקמן דשניהם איירו במזיד ולפוטרו ממיתה וכן היקשא דשוגג ומזיד לפוטרו מממון שעמו דומיא דמזיד. לשון הרא"ש ז"ל. וכן כתבו התוס' ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל חד בשוגג וחד במזיד הקשו בתוספות לכתוב חד מנייהו ותיתי אידך מדתנא דבי חזקיה שלא חלקת בין שוגג למזיד ותירצו דכיון דכתב רחמנא בשורו שהרג את הנפש שנותן ממון ומתכפ' לו אי לא כתיב הכא אלא מזיד הוה אמינא דבשוגג פטור בממון דומי' דשורו דהוה ליה בשוגג ואי כתב רחמנא שוגג ולא כתב מזיד הוה אמינא דבמזיד כיון דאיכא איבוד לשמה נפטר בממון כשם שבהריגת שורו נפטר בכופר ממיתה בידי שמים. ע"כ:
חדא בשוגג וחדא במזיד ואיכא למידק אמאי שניה מלישנא דצריכותא דלעיל דהוה ליה למימר חדא במיתה וחדא בגלות וכדקאמר ותפטריה מקטלא ותפטריה מגלות וי"ל דאי הוה קאמר חדא במיתה וחדא בגלות דמיירי בעונשין תקשי לן נמי ומלקות מנא לן דלא שקלינן ממונא מיניה ונפטריה ממלקות להכי שינה לשונו וקא מיירי במעשים ומבינייהו שמעינן מלקות דכי היכי דלא שאני לן בין מזיד לשוגג הכי נמי לא שני לן בין מעשה חמור למעשה קל. שוב מצאתי בשיטה ישנה שכתוב בה וז"ל וא"ת מנלן דלא נשקול מיניה ממונא ונפטריה ממלקות דמה לשוגג ומזיד דגבי מיתה משום דחמור איסוריה משום דקטל גברא. י"ל הא לא צריך קרא דלא אשכחן מלקות שניתן לכפרה אבל במומתין בידי שמים אשכחן כפרה בממון גבי כפר ולהכי צריך קרא לאשמועינן במומתין בידי אדם שאין מתכפרין בממון. ע"כ:
וז"ל הקונטריסין כתוב בגליון תו לא איצטריך למכתב גבי מלקות קשה מנלן דלא איצטריך וי"ל משום דכדי רשעתו שאינו חייב אלא אחת דהיינו מלקות ולא תפדה אותו בממון ע"כ מודו שלא יפדה אלא ילקה ע"כ. ואפשר שהגליון בעי לפרושי כדפרישנא והגליון לא בא לידי ולכך הוא לי כדברי הספר החתום. ומ"מ יש לתרץ מאי דדייקינן לעיל דלהכי שינה לשון הצריכו' ולא נקט כדלעיל חדא במיתה וחדא במלקות דבשלמא לעיל איירינן בתשלומי ממון דעם המיתה והמלקות אבל הכא דמיירינן אי מצי למפרק נפשיה מהמיתה כשעשאה במזיד או מהגלות כשעשאה בשוגג להכי עדיפא למנקט הכא לישנא דשוגג ומזיד כנ"ל:

וצריכי דאי אשמועינן מזיד וכו'. לכאורה משמע דה"ק דאי אשמועינן דבמזיד לא נשקול ממונא ונפטריה מקטלא ה"א משום דחמיר איסוריה וכו' וליתא להאי פירושא ודילמא להקל עליו אמר קרא לא תקחו כופר פירוש שלא יאמרו ב"ד אם גופו חביב עליו מממונו נהרגנו ואם ממונו חביב עליו מנפשו נשקול ממונא מיניה להכי קאמר לא תקחו כופר דלעולם יהרגוהו ואפילו אם ממונו חביב עליו מנפשו. והנכון כמו שפירש"י ז"ל וז"ל וצריכי דאי אשמועינן מזיד. דלא לפרוק נפשיה בממון וכו'. ואיכא למידק דבצריכותא דלעיל אמרינן דמיתה וממון חמיר איסוריה בין בשוגג בין במזיד ואמרינן נמי דמיתה וממון קרי ביה אבוד נשמה בין בשוגג בין במזיד ואילו הכא אמרינן דשוגג לא חמיר איסוריה ולא מיקרי אבוד נשמה. וי"ל דמיתה לגבי מלקות אפילו בשוגג קרי ביה חמיר איסוריה והוה ליה נמי כמאן דאית ביה אבוד נשמה ואפי' בשוגג כיון דבמזיד מיהא אית ביה איבוד נשמה ואלו במלקות לית כאן אבוד נשמה כלל ואפי' במזיד ומ"מ איכא לחלק בהכין בין שוגג למזיד. ועוד יש לדייק קצת דבשלמא לעיל דעבדינן צריכותא אי נפטר מממון דעם המיתה אי לא שייך שפיר לחלק בין אי חמיר איסוריה אי לא אבל הכא לענין אי שקלינן כופר לא שייך שפיר לחלק בהכי כלל דאנן הכי מצינן למימר דבמזיד משום דחמיר איסוריה נשקול מיניה ממונא טובא ובשוגג דלא חמיר איסוריה לא שקלינן מיניה ממונא כולי האי וכיון דאמרה תורה דלא נשקול מיניה ממונא כלל ואפילו טובא נמי אלמא דאין לו דרך להנצל כלל ממה שגזרה עליו תורה מהעונש הכתוב מעתה במאי דכתיב במזיד לחודיה סגי. ועוד יש לדייק דלקמן כתבו התוספות בדבור המתחיל ה"מ היכא דהרגו דרך עליה וכו' דאינו מקפיד התלמוד במה שסקילה ושרפה חמורין מהרג וחנק מעתה הכא נמי הוה ליה למעבד צריכותא דמזיד לא ניתן לכפרה אבל שוגג ניתן לכפרה דלא מצינו מזיד מתכפר בקרבן אבל שוגג הרי מצינו מתכפר בקרבן ואפשר שכל זה תי' רש"י ז"ל שכ' וז"ל וצריכא דאי אשמועינן מזיד. דלא לפרוק נפשיה בממון הוה אמינא משום דחמירא איסוריה ע"כ. ועוד איכא למידק דמאי קאמר ואי אשמועינן שוגג משום דליכא אבוד נשמה פי' ומ"ה לא תשקול מיניה ממונא אדרבה כיון דליכא אבוד נשמה איכא למימר דיש לו כופר אבל במזיד דאיכא אבוד נשמה ליכא כופר דלא יתן לאלהים כפרו כי ירבה כבוד ביתו והא נמי תירצה רש"י ז"ל וז"ל ואי אשמועינן שוגג. דמשום דאין בגלותו אבוד נשמה להכי לא לפטריה בממון אלא ליגלי. ע"כ:

ואח"כ נמצא ההורג בפי' החומש פרש"י ז"ל דנפקא לן מואתה תבער הדם הנקי ולא עיין כאן או שמא בספרי דורש כדבריו עי"ל שהוא פי' אליבא דמ"ד בפ"ד מיתות חנק קל דאמרינן התם בגמרא במצות הנהרגין היו מתיזין ראשו וכו'. ופריך ואימא דעביד גסטרא וכו' אשכחן דקטל עבדא בן חורין מנלן ק"ו הוא קטל עבדא בסייף בן חורין בחנק הניחא למ"ד חנק קל אלא למ"ד חנק חמיר מאי איכא למימר נפקא מדתניא ואתה תבער הדם הנקי מקרבך הוקשו שופכי דמים לעגלה ערופה א"כ למ"ד חנק קל לא צריך ליה לקרא דואתה תבער הדם לאקושי שופכי דמים לעגלה ערופה אם כן דריש ליה שאם נתערפה העגלה ואח"כ נמצא ההורג שאין פוטרין אותו ואליביה פרש"י בפירוש החומש. וא"ת אם כן קרא דלארץ לא יכופר מאי עביד ליה.וי"ל דאיצטריך לכדאיתא בכריתות שאם עבר יום הכפורים על העגלה אינו מכפר דסד"א דהוי כמו חייבי אשם תלוי דעבר עליהם יום הכפורים דפטירי ואידך דמוקי ליה לארץ לא יכופר שאם נתערפה העגלה האי דרשא דכריתות מנא ליה וי"ל דנפקא ליה מדכתיב כפר לעמך ישראל אשר פדית ודרשינן מיניה ראויה כפרה זו שמכפר' והולכת על כל יוצאי מצרים כלומר אם היו חייבין עגלה ולא הביאו אלמא אף על פי שכבר עברו עליהם כמה יום הכפורים צריכין כפרה. הרא"ש ז"ל. וכן כתבו התוספות ז"ל וקשה דא"כ כי היכי דאמרינן התם בפרק ד' מיתות הניחא למ"ד חנק קל וכו' אמאי לא קאמר הכא נמי כי מפקינן דהוקשו שופכי דמים וכו' מדכתיב ואתה תבער וגו' ולהכי איצטריך הניחא למ"ד חנק חמור אלא למ"ד חנק קל ואתה תבער למה לי ועוד איכא לאקשויי התם בפרק ד' מיתות כי משני דתניא נקום ינקם וכו' הוי אומר נקימה זו סייף פריך תלמודא ואימא דבריז ליה מברז ומשני לפי חרב כתיב ופריך ואימא דעביד ליה גסטרא ומשני אמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו אמר קרא ואהבת לרעך כמוך וגו' איכא למידק ומאי משני לפי חרב כתיב והא עלה דהורג עבד קיימי' ומג"ש דחרב נוקמת נקם ברית מייתינן ליה והתם חרב כתיב לפי חרב לא כתיב ואין לומר דכיון דמייתינן דנקום ינקם היינו חרב וכתיב ואהבת לרעך כמוך ע"כ היינו מן הצואר דמהאי טעמא דברור לו מיתה יפה לא הוה שמעינן מן הצואר דאם יתחוב סכין בלבו הוי נמי מיתה יפה וא"כ קשיא אפילו למאן דאמר חנק קל היכי יליף ברוצח מן הצואר תינח דילפינן חרב אבל מן הצואר מהיכא קא ילפת תדע דבברייתא שיילינן אי מה להלן בקופיץ וממול עורף אף כאן בקופיץ וממול עורף וקשיא בעגלה ערופה ממול עורף מנא לן והא וערפו כתיב אלא ע"כ ה"ק אי מה להלן אף על גב דכתיב וערפו איכא למימר דהיינו ממול עורף אי לאו דכתיב בהדיא בעורף משום דאשכחן מליקה ממול עורף והכא נמי ברוצח איכא למימר ממול עורף אי לאו דכתיב ואהבת לרעך כמוך אלמא דבעינן קרא ללמדנו ברוצח מקום ההריגה מעתה אע"ג דשמעינן חרב מנקום ינקם מנא ידעינן דהיינו מן הצואר ואי משום ואהבת לרעך כמוך הא איכא למימר דהיינו תחיבה בלב. ונראה לפרש דאפילו למ"ד חנק כל עיקר ילפותא היינו מדתני' ואתה תבער הוקשו כל שופכי דמים וכו' וה"ק התם הניחא למ"ד חנק קל פירוש איכא למילף מיהא ברוצח דמיתתו בסייף אף על גב דלא ידעינן היכן מקומו אלא למ"ד חנק חמור מאי איכא למימר הרי לא למדנו סייף כלל ומשני נפקא ליה מדתניא ואתה תבער וכו' פירוש בין למ"ד חנק קל בין למ"ד חנק חמור והא דלא קאמר אלא דנפקא ליה וכו' משום דלא הוזכר שם אמורא לעיל וכמו שכתבו בתוספות שאנץ פרק המניח בשמעתא דהקדרין והזגגין ועיין רשב"ם ז"ל בפרק חזקת (בבא בתרא דף מ"ד) ותוספות פרק המוכר פירות (בבא בתרא צ"ז ע"א). וכתב הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות פרק כל הצלמים זמנין דנדי מענין לענין ולא קאמר אלא. וכן כתב ר"ח ז"ל בתוספות פרק הזורק (שבת דף צ"ח.) והכין איתא נמי בכמה מקומות בתוספות ז"ל ויש ליישב שמעתא דהתם לפי שיטת רש"י דכיון דכתיב לפי חרב בעיר הנדחת וברוצח נמי הרי למדנו חרב מדכתיב נקום ינקם הילכך אין לך לחלק בינייהו וברוצח נמי הויא מן הצואר ואדרבה תלמוד מדאמרינן מה להלן בקופיץ וממול עורף ולא מצינו ביה בהדיא ממול עורף ואדרבה וערפו כתיב אלא דילפינן לה ממליקה אלמא דמקום ההריגה בקל ילפינן לה ומיהו יש לדחות התם אית לן ג"ש להדיא דגמ' עריפה עריפה אבל ממילא אידחיא לה הראיה דמייתי' לעיל דלהכי בעינן קרא ברוצח ללמדנו מקום ההריגה לפי מאי דאמרינן הוקשו כל שופכי דמים וכו' משום דכיון דהוקשו שופכי דמים לעגלה ערופה ובעגלה ערופה גמר עריפה עריפה הילכך הוה ליה כמאן דכתיב ביה בהדיא ממול עורף ולהכי איצטריך ואהבת לרעך כמוך אבל הא לאו הכי לא הוה צריך קרא ללמדנו מקום ההריגה דשפיר ילפינן לה מעיר הנדחת כנ"ל. ושוב מצאתי להרמ"ה ז"ל שפירש כן בחידושיו לסנהדרין פרק ד' מיתות ואמרו ז"ל אימא דבריז ליה מברז נוחרו בחרב כעין ברז' דחבית' שהוא נקב שהיין יוצא ממנו ומפרקינן לפי חרב כתיב ופי החרב הוא חד משני צדדין לארכה כדכתיב חרב פיפיות אבל חודה של חרב לצד ראשה אינו נקרא כן וי"א לפי שהחרב יש לה שני פיות.וא"ת שדוקרו בה נמצא בשרו נקרע מכאן ומכאן והתורה אמרה לפי חרב חד ואי קשיא לך מכדי כי קיימי' גבי ההורג עבד קיימי' ומקרא דהבאתי עליכם קא גמרינן בג"ש והתם חרב כתיב לפי חרב לא כתיב כלל ואיכא למימר דיליף חרב מהתם מה להלן לפי חרב אף כאן לפי חרב וצ"ע.ומסתברא לי דכיון דארבע מיתות גמרא גמירי להו לא מצינן למימר דחרב דכתיב בעיר הנדחת לאו היינו חרב דכתיב גבי רוצח דא"כ הוי להו חמשה הילכך כיון דכתיב לפי חרב באנשי עיר הנדחת כמאן דכתיב באידך דמי ע"כ. ומיהו אכתי קשיא שמעתין דהוה ליה למימר הניחא למ"ד חנק חמור וכו' ולהכי כתבו התוספות ז"ל דלא עיין רש"י ז"ל כאן בשמעתין ועוד יש לפרש דאיברא שפיר ידעינן בעבד דהויא בסייף ומן הצואר דומיא דעיר הנדחת וכדכתיבנא ומיהו אין ללמוד ממנו לשאר רוצחים ואפילו למ"ד חנק קל משום דאין עונשין מן הדין והא דקאמר התם הניחא למ"ד חנק קל וכו' הכי קאמר הניחא למ"ד חנק קל איכא לדחוקי ולמימר דכי אמרינן אין עונשין מן הדין ה"מ לחיובי עונש היכא דלא כתיב עונש אבל הכא דכתיב בה מיתה סתם גלויי מילתא בעלמא הוא אלא למ"ד חנק חמור אין כאן ק"ו כלל ומשני נפקא ליה וכו' פי' ואפילו למאן דאמר חנק קל ולא תשני שינויי דחיקי ודע שהתוספות גרסי הוקשו שופכי דמים וכו' ולא גרסי כל שופכי דמים דהא עבד שפיר יליף לה מדכתיב ביה נקום ינקם:

והר"ן ז"ל כתב בחידושיו לסנהדרין בפרק ד' מיתות וז"ל כתיב ואתה תבער הדם הנקי הוקשו שופכי דמים וכו'. אף על גב דהאי קרא דרשינן לה לנמצא ההורג אחר שנערפה העגלה מ"מ מגופיה ש"מ שכיון שמשפט הרוצח הוא נרמז בפסוק זה היא הנותנת שהוקשו שופכי דמים לעגלה ערופה ע"כ. וקשה טובא דא"כ הכא בשמעתין הוה ליה לאקשויי ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו למה לי דתרווייהו נפקא מואתה תבער. ושמא לא אקשינן מעיקרא ולארץ לא יכופר וגו' למה לי אלא משום דפשטיה דקרא משמע דה"ק כי אם בדם שופכו ולא בפדיון ממון ומיהו לבתר דנדינן מפשטי' אף על גב דלא איצטריך כולי האי לנמצא ההורג אחר שנערפה בקל יש לתרץ דאיכא לאוקמה נמי לעגלה ערופה אף על גב שעבר י"ה עליה וכדרבא כדאיתא בפרק בתרא דכריתות וכמו שכתבו התוספות ז"ל וכדכתי' ודו"ק כנ"ל:
בקופיץ הוא כעין סכין גדול רחבו כארכו ועב הוא ויש בו כובד ומחתכין בו עצמות ובשר ופעמים שמבקעין בו עצים כדתנן גבי יום טוב אין מבקעין לא בקרדום ולא במגרה אלא בקופיץ לפי שהוא דבר הניטל ביום טוב לקצב בו בשר ולפי כבדו הוא חותך את הראש בבת אחת כדתנן גבי עגלה ופטר חמור עורפו בקופיץ ומאחריו. הרמ"ה ז"ל בסנהדרין פרק ד' מיתות:
ואהבת לרעך כמוך וכל היכא דכתיב רעך משמע אפי' רשע שנתחייב מיתה אתה חייב לחזור אחר זכותו לברור לו מיתה יפה ויש לפרש ואהבת לרעך לשון רעים שבך שנתחייבו מיתה ברור להם מיתה יפה. הרמ"ה ז"ל בפרק ד' מיתות. ולשון קמא עיקר. ואל תתמה אם קרא אותו הכתוב ריע דריע אהוב נמי מקרי כדכתיב ונקלה אחיך לעיניך אחר שנקלה נקרא אחיך ואמרינן נמי במדרש שוחר טוב בשר חסידיך לחיתו ארץ וכי חסידים היו והלא כתיב סוסים מיוזנים וגו' אלא כיון שנעשה בהם דין חסידים היו כנ"ל:
ברור לו מיתה יפה יש אומרים דלכך בקופיץ לא לפי שממיתין אותו בקופיץ כבהמה אבל סייף אין עשוי אלא לאדם. והרמ"ה ז"ל פירש בחידושיו בפרק ארבע מיתות לפי שפי הקופיץ עב ואינו חד כסייף וכשהוא חותך אינו חותך בלבד אלא משבר את הבשר הסמוך למקום חתך מכאן ומכאן ואין לך מיתה מנוולת מזו אבל סייף אינו כן לפי שפיו דק וחד יתר מדאי חותך כדרכו והולך ע"כ. ושמא מצד הסימנין אין דרך לחתוך אלא בסייף ומצד מול העורף בקופיץ. וכולה שקלא וטריא היינו אי הויא מצד הסימנין או מצד מול עורף וברור לו מיתה יפה היינו לגבי צד הסימנין לפי שמצד הסימנין הוא ממהר למות א"נ משום דחתך מול עורף יש בו נוול יתר מדאי כנ"ל:

כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה למה לי. פירוש דאף על גב דבמדרש מביאין ממנו ראיה לעובר על חרם המלך שחייב מיתה וכענין עכן בן זרח ויהונתן בן שאול ההיא אסמכתא בעלמא הוא וגמ' גמירי לה או דנפקא לן מדכתיב כל איש אשר ימרה את פיך וגו'. הריטב"א ז"ל:
יכול אף קודם שנגמר כו' להכי אייתי סיפא דברייתא משום דקשיא ליה דבשלמא אי חרם לשון מיתה הוא ואתא לאשמועינן קרא דלא תשקול מיניה ממונא ותפטריה היינו דכתיב מן האדם פירוש אשר יחרם מן האדם דהיינו מומתין בידי אדם דוקא אבל אי חרם לשון הקדש הוא מאי מן האדם לכך אייתי סיפא דברייתא דדרשי מן האדם ולא כל האדם כנ"ל:

ולר' חנניה בן עקיבא דאמר נערך וכו'. האי כל חרם מאי עביד ליה פירוש דליכא לאוקמיה לאומר דמיו עלי דהא פשיטא דהוא אין לו דמים כלל. הריטב"א ז"ל:
לפי שמצינו למומתין בידי שמים פרש"י ז"ל כגון מי שהרג שורו את הנפש דכתיב ביה וגם בעליו יומת ולא מיתת ב"ד דנפקא לן בסנהדרין מות יומת המכה רוצח הוא על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו והאי יומת בידי שמים הוא ע"כ. כן כתוב ברש"י כתיבת יד. והקשו בתוספות ומנ"ל מהאי קרא דהבעלים חייבין מיתה בידי שמים כלל והא קרא איצטריך לכדדרשינן בפ"ק דסנהדרין כמיתת הבעלים כך מיתת השור ונראה לי דמתוך לשונו של רש"י ז"ל שמענו תירוצו ז"ל דכתיב ביה וגם בעליו יומת ועוד כתב ז"ל דנפקא לן בסנהדרין וכו' והאי יומת בידי שמים הוא. משמע דבעי לתרוצי ז"ל דאיברא ודאי דעיקר קרא אתא לאקושי כמיתת הבעלים כך מיתת השור מדכתיב יומת דמשמע בב"ד ולא כתיב ימות ומיהו אין מקרא יוצא מידי פשוטו דמשמע דבעלים חייבין מיתה דכתיב ביה וגם בעליו יומת וכדכתב רש"י ז"ל ועוד בשלמא אי איכא שום מיתה בבעלים היינו דאיצטריך קרא מות יומת המכה רוצח הוא למעוטי רציחת שורו ממיתת ב"ד אבל אי ליכא שום מיתה בבעלים כלל אמאי איצטריך קרא למעוטינהו נמי ממיתת ב"ד מהי תיתי דלחייבו מיתה על רציחת שורו עד דמעטינהו קרא והיינו דסיים רש"י ז"ל והאי יומת בידי שמים הוא. ואין לומר דלהכי אתא מיעוטא דרוצח הוא לגלויי דלא תטעה במאי דכתיב וגם בעליו יומת דהיינו מיתה ממש דאם כן קשיא אמאי כתיב לישנא דטעותא כי היכי דנצטרך תו אידך קרא לפרושה הילכך ודאי משמע דעיקר קרא אתא לאקושי כמיתת הבעלים כך מיתת השור ומיהו מפשטיה דקרא שמעינן דבעלים חייבין מיתה והיינו דאיצטריך למעוטינהו ממיתת ב"ד וכדכתיבנא כנ"ל פירוש לפירוש רש"י ז"ל:

והתוס' כתבו וז"ל לפי שמצינו מומתים בי"ש דכתיב וגם בעליו יומת דע"כ לאו בידי אדם קאמר דכתיב מות יומת המכה רוצח הוא גו' משמע מלשונם ז"ל דגופיה דקרא אתא לחיובי הבעלים מיתה בידי שמים דכתיב להדיא וגם בעליו יומת דע"כ לאו בידי אדם קאמר דכתיב מות יומת המכה וגו' וכיון שכן הוה ליה כמאן דמפרש להדיא מיתה בידי שמים וקשיא להו טובא דהא דרשי' מיניה בסנהדרין כמיתת הבעלים כך מיתת השור והיכי נימא דגופיה דקרא אתא לחיובי הבעלים מיתה בידי שמים ואין לתרץ דהיקשא דבעלים דרשינן לה מדכתיב יומת ולא כתיב ימות דלדידהו ז"ל קשיא דא"כ אימא דכולהו קרא להכי הוא דאתא והיכי קא מפרשי ז"ל דמגופה דקרא שמעינן מיתה בידי שמים ותירצו דמדלא כתיב השור יסקל כבעליו א"נ לא לכתוב אלא וגם בעליו למה לי למכתב וגם בעליו יומת ש"מ תרתי והוכרחו התוספות ז"ל לפרושי דמגופיה דקרא שמעינן מיתה בידי שמים מדכתיב וגם בעליו יומת והוה ליה כמאן דכתיב ביה להדיא יומת בידי שמים ולא מכלל מאי דממעט מדכתיב מות יומת המכה רוצח הוא הוא דשמעי' לה דהא יש תימא דהיכי קאמר יכול אף בידי אדם כן היכי בעי למילף מיתה בידי אדם ממיתה בידי שמים ובשלמא אי כתיב להדיא יומת אמיתה בידי שמים הלכך איכא למילף כי היכי דהאי יומת יש לו פדיון בממון ה"נ כל יומת דכתיב בתורה ואע"ג דהאי מיתת ב"ד והאי מיתה בידי שמים ומ"מ אכתי קשיא התינח דבעינן משום הכי קרא ללמדנו דמיתה בידי אדם לא יפדה מיהו היכי כי הוה בעי למילף מיתות קלות לבתר דגלי לן קרא גילוי כל דהו דלא נילף מיתה בידי אדם ממיתה בידי שמים בהכי סגי ומאי קאמר תו ואין לי אלא מיתות חמורות כו'. מיתות קלות מנין ויש לתרץ לשיטת רש"י ז"ל דשפיר הוה קא יליף דחייבי מיתות ב"ד יפדו בממון אי לאו דכתיב מות יומת המכה רוצח הוא הוה אמרינן דהאי יומת מיתת ב"ד הוא ונהרג על רציחת שורו ואף על גב דכתיב ביה אם כופר יושת עליו ולא אמעיט אלא משום דאי אתה הורגו על רציחת שורו וכדקאמר רוצח הוא על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו. אבל משום מאי דכתיב ביה אם כופר יושת עליו לא ממעיט מעתה שמעת מינה דאפילו חייבי מיתות בית דין יפדו בממון ואם תשאל מאחר דממעט מדכתיב כל חרם וגו' לא יפדה דחייבי מיתות ב"ד לא יפדו למה לי מיעוטא דכי רוצח הוא פשיטא ודאי דקרא דכתיב וגם בעליו יומת לא מצי מיירי במיתת ב"ד דאי הכי מאי דכתיב אם כופר יושת עליו והא כתיב חרם מן האדם לא יפדה וכתיב לא תקחו כופר. תשובתך כבר השיבו כן שם בפרק קמא דסנהדרין ומהדרינן אדרבה משום הך קרא גופיה דכתיב גבי רוצח גופיה דלא תקחו כופר איצטריך למכתב הכא גבי ממונא אם כופר יושת עליו ולא תימא לא תקחו כופר כתיב ואפילו קטיל תוריה נמי לא מצי פריק נפשיה הילכך כתב רחמנא אם כופר יושת עליו לאשמועינן דהיכא דקטל איהו לא סגי ליה בממונא אלא בקטלא והיכא דקטל ממוניה לפרוק נפשיה בממונא ולכך איצטריך מיעוטא דרוצח הוא למעוטי דאינו נהרג על רציחת שורו ומ"מ מעיקרא דלא ידעינן הך קרא דכל חרם שפיר הוה מצינן למילף דמיתה בידי אדם יפדו ממאי דהוה מוקמינן קרא דכתיב וגם בעליו יומת במיתת ב"ד אי לאו מיעוטא דרוצח הוא.כנ"ל לשיטתו של רש"י ז"ל ודוק שכתב רש"י ז"ל יכול אף. חייבי מיתות ב"ד יפדו בממון. שינה ז"ל לישנא דברייתא דקתני יכול אף בידי אדם כן משום דהוה משתמע דכלפי מיתה בידי שמים לחודיה קאי דבעי למילף מיתה בידי אדם ממיתה בידי שמים ואינו כן וכדכתיבנא ודוק מה שכתב רש"י ז"ל והאי יומת בידי שמים הוא כנ"ל. ודע דהתם בפ"ק דסנהדרין פריך תלמודא ממאי דהאי וגם בעליו יומת לכמיתת בעלים כך מיתת השור הוא דאתא אימא לקטלא הוא דאתא והקשו בתוספות ומה בכך אם יומת אתא למיתת הבעלים מ"מ ניחא כמיתת בעלים כך מיתת השור מהיקשא דבעלים כדאמרינן גבי רובע וכו' ותירצו בתוספות הר"ף ז"ל בשם הר' יעקב דהכי פריך לפי המסקנא דהאי יומת חנק הוא א"כ לא שייך לאקשינהו כיון שאין המיתות שוות כמו ברובע ונרבע וכיון שכן קשיא לשיטת התוספות ז"ל דאי מאי דכתיב יומת היינו בידי שמים היכי מצי תו לאקושינהו וכבר תירצו התוספות קושייתם בענין אחר ולא כתירוצם של תוספות הר"ף ז"ל:
יכול אף בידי אדם כן אין להקשות היכי מצינן לדמויינהו והא גבי שור שהרג הרי נהרג ההורג עצמו דהיינו השור ואילו גבי ההורג בעינן למפטר ההורג מכל וכל די"ל דהשור הנהרג סוף סוף היינו ממונו וה"ל כמי שנתרבה פדיונו והכא נמי גבי אדם נימא דיפדו בממון וירבה פדיונו ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל יכול אף. חייבי מיתות ב"ד יפדו בממון. פי' אינו דומה ממש אלא לגבי יפדו בממון וכדכתיבנא כנ"ל:

ת"ל חרם מן האדם אין לפרש דהכי קאמר חרם מן האדם דהיינו מיתה שבא מן האדם פי' בידי אדם לא יפדה אבל בידי שמים יפדה דאי הכי קשיא טובא חדא דלמה לי לאתויי דמומתין בידי שמים נותנין כופר ומתכפר להם מדכתיב אם כופר יושת עליו והא מהאי קרא דחרם מן האדם שמעינן לה ועוד מאי קאמר תו ואין לי אלא מיתות חמורות וכו'. מהיכא תיתי לחלק בחייבי מיתות ב"ד והא מדכתי' חרם מן האדם ולא בידי שמים משמע דכל בידי אדם לא יפדה דהא לא אמעיט אלא בידי שמים אלא ה"פ חרם מן האדם אדם שמחוייב חרם וכן פרש"י ז"ל והיינו דקאמר עלה ואין לי אלא מיתות חמורות ופרש"י ז"ל וז"ל אלא מיתות חמורות שלא נתנה שגגתן לכפרה. כיון דקרא לא פריש כל מיתות מסתייך אי שדית הך חומרא ואין ממונו מצילו אמיתות חמורות וכו' ואין לפרש דמשום הכי קאמר ואין לי אלא מיתות חמורות וכו' משום דכתיב מן האדם דמשמע ולא כל אדם וכדאמרי' לעיל ולהכי קאמר אין לי אלא מיתות חמורות וכדכתיב אשר יחרם מן האדם פי' מקצת מחוייבי מיתות ב"ד דליתא דאכתי מן האדם כתיב לחלק באדם ולא במיתות ומנא לך לחלק בין מיתות חמורות למיתות קלות אלא הנכון כמו שפירש רש"י ז"ל וכדכתיבנא וצריך ליישב מאי מן האדם דקאמר כנ"ל:

ואין לי אלא מיתות חמורות כו'. ואיכא למידק אמאי קרי להו מיתות חמורות ומיתות קלות אי משום דנתנו שגגתן לכפרה ולא נתנו שגגתן לכפרה לימא בקוצר ואין לי אלא מיתות שלא נתנו שגגתן לכפרה מיתות שנתנו שגגתן וכו' דמאי חומרא וקולא שייך במיתות משום נתנו שגגתן לכפרה ולא נתנו ואדרבה איכא מיתות דמקריין חמורות דהיינו סקילה ושרפה ונתנו שגגתן לכפרה ואיכא מיתות קלות דהיינו חנק וסייף שלא נתנו שגגתן לכפרה והיכי מקריא מיתה חמורה דהיינו סקילה מיתה קלה משום דנתנו שגגתן לכפרה סוף סוף המיתה הרי היא חמורה. וי"ל דמיתות חמורות מקרו כשאין בזדונן כרת תחת המיתה חמורה דאית בהו ונשארו בחומרתן אלא דלא מצינן למקטלינהו משום דהוי בלא התראה ומיהו מיתה חמורה רמיא עלייהו וידון בה מן השמים וכדאמרינן אף על פי שאמרו ד' מיתות בטלו דין ארבע מיתות לא בטלו ומיתות קלות מקרו אותן שניתן תחת חומר מיתתן כרת בזדונן בלא התראה והכרת נקרא מיתה קלה ובה"נ תליא נתנו שגגתן לכפרה ולא נתנו דכל שיש כרת בזדונן חייב חטאת על שגגתן וכל שאין כרת בזדונן אינו חייב חטאת על שגגתן והיינו טעמא דכיון שהתורה החליפה מיתה תחת מיתה כשהיא בלא התראה הכי נמי החליפה קרבן תחת המיתה כשהיא בשוגג חוץ מן הרוצח לשיטת רש"י ז"ל דאין כרת על זדונו והרי היא בחומר מיתתה ואפילו הכי יש כפרה לשגגתו כנ"ל. וזהו שכתב רש"י ז"ל אלא מיתות חמורות וכו' ומאי נינהו כגון העושה חבורה באביו או גונב נפש מישראל שאין כפרה כתובה בשגגתו שאין כרת בזדונו דלחייב חטאת בשגגתו. מיתות קלות. היינו כל מיתות האמורות בהן כרת על זדונו בלא התראה יש כפרה בשגגתן וכו' ע"כ. ואם לא תפרש כן למה ליה לאורוכי לרב ז"ל ולאתויי הא דכרת על זדונו אלא כיון ז"ל למאי דכתיבנא. ועתה אפרש שורש פלוגתייהו של רש"י ז"ל והתוספות ז"ל בהאי דרוצח דרש"י ז"ל קרי ליה מן הקלות והתוספות ז"ל לא קרו ליה אלא מן החמורות ומשמע לי דרש"י ז"ל ס"ל דרוצח אין לו כפרה בידי שמים כ"א במיתה או גלות אם היה בשוגג דכיון דהרג את הנפש חמירא איסורא דבשוגג נמי לא יכופר לו דהוה ליה למידק בהריגת נפש אדם מועד לעולם תדע דקי"ל גר ותושב שהרג את ישראל בשגגה אף על פי שהוא שוגג הרי זה נהרג אדם מועד לעולם. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות רוצח הילכך כיון שהקב"ה בחסדו ריחם עליו ונתן כפרה לשגגתו הרי הוא קל ואף על גב דהויא בגלות ואף על גב דלית בה כרת על זדונו ולהכי כתב רש"י ז"ל א"נ רוצח שיש כפרה לשגגתו בגלות. ולא עירב רוצח בהדי אינך משום דשניא רוצח מאינך דאינך איכא כרת על זדונן מה שאין כן ברוצח ומכל מקום חשיב ליה מן הקלות לפי שניתן כפרה לשגגתו בגלות וכדכתיבנא אבל לדעת התוספות לא מקרי קלה דבשלמא כשהכפרה היא חוץ ממנו דהיינו על ידי ממון או על ידי קרבן מקרי שפיר ניתן שגגתו לכפרה דאדרבה חומר הוא שהחמירה התורה עליו דבלאו הכי נמי היה מתכפר אלא להפיס דעתו של גואל הדם הוא גולה דמאי שנא שוגג זה משאר שוגג דעלמא דהוא מתכפר בקרבן וזה צריך גלות. והקשו התוספות ז"ל על פרש"י דכיון דחשיב רוצח מן הקלות אמאי אצטריך חרם וכל חרם כו' בלא תקחו כופר ובחרם סגי דחד לדרך עליה וחד לדרך ירידה שניתן שגגתו לכפרה דהיינו מיתות קלות:
וכתב הרמב"ן ז"ל לקמן וז"ל אצטריך סד"א ה"מ דהרגו דרך עליה קשיא לן אי כשהרגו דרך עליה ולא ניתנה שגגתו לכפרה מן האדם נפקא ומה ת"ל כל חרם אי נמי לאידך גיסא מלא תקחו כופר נפקא לן חייבי מיתות שלא נתנו שגגתן לכפרה מן האדם למה לי ואיכא למימר כיון דאצטריך קרא למכתב מן האדם ולא תקחו כופר חד לחייבי מיתות הקלות וחד לאתויי חייבי מיתות החמורות כתב נמי כל חרם אי נמי יש לומר תלתא קראי צריכי דאי כתב רחמנא מן האדם הוה אמינא אין לי אלא מיתות חמורות שאין בהם צד קולא שהוא כפרה לשגגתן כגון מכה אביו וגונב נפש מאחיו כתב רחמנא כל חרם ועדיין אני אומר אין לי אלא הורג דרך עליה אבל דרך ירידה שמעשה זה נתן שגגתו לכפרה נשקול מיניה ממונא כתב רחמנא לא תקחו כופר ע"כ. ודבריו סתומים:

וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו ולא ממילא שמעת מינה לא תשקול מיניה ממונא ותפטריה כלומר למה לי מריבויא דכל חרם ממילא ש"מ דהא קרא כתיב ולא תקחו כופר לנפש רוצח והיינו מיתות קלות שניתנה שגגתן לכפרה אמר רמי בר חמא אצטריך סד"א ה"מ הרגו דרך עליה דלא וכו'. פי' והשתא אית לן ארבעה קראי תרי דכל חרם דדרשינן לתרי מריבויא דכל ולא תקחו כופר לנפש רוצח ולא תקחו כופר לנוס ומוקמינן חד לחייבי מיתות חמורות כגון חובל באביו וגונב נפש שאין במינן כפרה וחד לחייבי מיתות קלות שיש במינן כפרה כגון רוצח בדרך עליה וחד לדרך ירידה ובמזיד דהיא גופה נתנה בשוגג לכפרה ואידך לשוגג גופיה דחייבי גלות והיינו לא תקחו כופר לנוס וקשיא לן ואכתי למה לי כולי האי דהא ברוצח כתיב קרא בהדיא ולא תקחו כופר לנפש רוצח וכיון דכן כל שכן מיתות חמורות אם כן קרא למיתות חמורות למה לי הא מסתיין בתלתא קראי חד הא דכתיב ולא תקחו כופר לנפש רוצח דהיינו מיתות קלות וכל שכן חמורות ואידך לרבויי אפילו במזיד בדרך ירידה דנתנה שגגתו לכפרה ואידך לאתויי שוגג גופיה כדכתיב ולא תקחו כופר לנוס ואפשר דאצטריך דלא אתי לן חובל באביו מרוצח ורוצח מחובל באביו דאי חובל הוה אמינא הני מילי חובל באביו דמיתות חמורות אבל רוצח דמיתות קלות שיש במינן כפרה לא ואי כתיב רוצח הוה אמינא אדרבה רוצח חמור שכן הרג את הנפש אבל חובל באביו לא דבכל חד איכא חומרא. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל ואין לי אלא מיתות חמורות שלא נתנה שגגתן לכפרה פי' כגון גונב נפש או חובל באביו שאין כפרה כתובה בשגגתן וכיון שכן אף בזדונם אינו נפדה בממון חייבי מיתות קלות שנתנה שגגתן לכפרה כגון רוצח שיש כפרה לשגגתו בגלות מנין שאין זדונן כפרה בממון ת"ל כל חרם פי' דמחרם כל חרם שמעינן להו תרווייהו. ומיהו אפילו כתב בפירוש חייבי מיתות קלות לא שמעינן מינה חייבי מיתות חמורות דהוה אמינא רוצח כיון שהרג דין הוא שיהרג ולא יפדה עצמו בממון אבל גונב נפש וחובל באביו כיון שלא הרג יפדה בממון קמ"ל. סד"א הני מילי היכא דהרגו דרך עליה וכו' קמ"ל ולא תקחו כופר פירוש והשתא איכא תלתא קראי במזיד דלא תשקול מיניה ממונא ותפטריה מקטלא. חרם כל חרם ולא תקחו כופר חד לחייבי מיתות חמורות שאין במינן כפרה לשגגתן ותרי לחייבי מיתות קלות חד לדרך עליה וחד לדרך ירידה ואיכא קרא רביעתא לשוגג דמיתה קלה בדרך ירידה דאפילו בהא לא נפרקיה בגלות בממון וכל שכן לשוגגין דאידך. ע"כ:
ומיהו התוספות ז"ל כתבו לקמן דכל חומרי דשמעתין לא תלי אלא במה שלא ניתן לכפרה דאינו מקפיד התלמוד במה שסקילה ושרפה חמורין מהרג וחנק וכיון שכן אי כתב רוצח היכי נימא בו דדין הוא שיהרג ולא יפדה משום דהרג והלא אין הדבר תלוי אלא במה שניתן לכפרה דמ"ה דין הוא שיפדה דהענין שוה ואין הדבר תלוי בחומרות ויש לי לתרץ דאי כתיב רוצח הוה אמינא דוקא מיתה קלה כגון רוצח דיש במינו שלא ניתן לכפרה כגון דרך עליה אבל שאר מיתות קלות כגון שבת ועריות וע"ג דלעולם ניתן שגגתן לכפרה ואין במינן שלא ניתן לכפרה כלל הו"א דנשקול מיניה ממונא ונפטריה קמ"ל. ועוד יש לי לתרץ דאי כתיב רוצח הוה אמינא דוקא רוצח שלא ניתן זדונו לכפרה פי' דאין על זדונו כרת ולעולם חיובא דמיתה רמיא עליה ואף על גב דלא אתרו ביה אלא דלא מצינן למקטליה וכבר כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות רוצח דההורג בפני עדים בלא התראה מכניסין אותו לכיפה וכו'. ע"כ. הילכך כיון שלא נתן זדונו לכפרה בכרת דין הוא דלא נשקול נמי מיניה ממונא ונפטריה אבל התוספות ז"ל פירשו דרוצח לא חשיב אלא מן החמורות דלא חשיב כפרה אלא כפרת ממון או קרבן שהוא דבר חוץ ממנו ולהכי מדמינן להו דכי היכי דנתן שגגתו לכפרה דהיינו כפרת קרבן הכי נמי נשקול ממונא מיניה ואפילו במזיד ונפטריה אבל משום דניתן שגגתו לכפרת גלות לא נאמר משום הכי דנשקול נמי מיניה ממונא ונפטריה דהיכי מדמינן כפרת גלות לכפרת ממון ואין הדבר תלוי בקולא וחומרא כמו שכתבו התוספות לקמן וכדכתיבנא. ועוד אפשר לומר דס"ל לתוס' דגלות לא מקרי כפרה דאדרבה חומרא הוא שהחמירה תורה עליו דלא תסגי ליה בקרבן וכדכתבינן ודרך עליה משום דקיל טפי דהוי אנוס ביותר להכי לא ניתן לשגגתו גלות וכדבעינן למכתב קמן בס"ד וה"פ דברייתא אין לי אלא מיתות חמורות שלא ניתן שגגתן לכפרה על ידי קרבן דהיינו כל מיתות שאין בהם כרת כגון מסית ומדיח ונביא השקר וזקן ממרא ומכה אביו ואמו ומקלל אביו ואמו וגונב נפש ומגדף אליבא דרבנן דאמרי בכריתות [ג ב'] דאין מביא קרבן על שגגתו דכתיב לעושה בשגגה פרט למגדף שאין בו מעשה ורוצח. ומיתות קלות כגון ע"ג ושבת ועריות דיש בהן כרת ומביא קרבן על שגגתן. וקשה ומאי פריך ולא ממילא מלא תקחו כופר וגו' דמשמע דאכל מאי דתני בברייתא פריך והא קרא אצטריך למיתות קלות דלא תקחו כופר ברוצח כתיב דהיינו חמורות. ותירצו בתוספות דאמיתות חמורות פריך ולא הוצרך לפרש כן להדיא לרוב פשיטותו דהא ודאי למיתות קלות צריך קרא אבל אמיתות חמורות פריך דלא צריך קרא דמלא תקחו כופר דכתיב ברוצח נפקא ואף על גב דיש לחלק בינייהו משמע ליה לתלמודא דכל מיתות חמורות אחת הן ולהכי קאמר תלמודא ולא ממילא שמעת מינה וכו' ולא הקשה להדיא ובקוצר והא מלא תקחו כופר נפקא ולשיטת רש"י ז"ל ניחא טפי הא לישנא דנקט תלמודא ולא ממילא וכו'. ואם תאמר ולשיטת התוספות ז"ל אם כן מאי משני תלמודא והא רוצח מהחמורות מקרי לשיטתם ז"ל וכפרת גלות חשיבא ניתן שגגתו לכפרה. ויש לומר דמכל מקום הא עדיפא כיון דסוף סוף ניתן שגגתו לכפרה על ידי גלות מאידך דלא ניתן שגגתו לכפרה כלל ודוחק עוד לשיטת התוספות דקא משני אמר רמי בר חמא אצטריך סד"א ה"מ היכא וכו' משמע דה"ק דאי מלא תקחו ה"א דוקא היכא דהרגו דרך עליה וכו' לכך כתב חרם לאתויי אפילו דרך ירידה דניתן שגגתו לכפרה והיינו דקתני ואין לי אלא מיתות חמורות שלא ניתן שגגתן לכפרה וכו'. וקשה דהא מחרם מרבינן דרך ירידה ומשום שנתנו שגגתן לכפרה והיכי קאמר ואין לי אלא מיתות חמורות שלא נתנו שגגתן לכפרה וא"ל דה"ק שלא נתנו שגגתן לכפרת קרבן. ומיהו קשה למה ליה לאורויי בכל מיתות חמורות והא כל מיתות חמורות מלא תקחו כופר נפקא ולא אתא חרם אלא ארוצח דרך ירידה לבד. ותירצו בתוספות דה"ק אצטריך תרי קראי למיתות חמורות חד לדרך עליה וכו' ואפשר דתנא דברייתא מיירי בכל החמורות וקרא דלא תקחו כופר מיירי בדרך ירידה והלשון מגומגם ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דה"ק אצטריך סד"א ה"מ היכא דהרגו דרך עליה פירוש דמלא תקחו כופר לא שמעינן אלא דרך עליה ותנא דברייתא נקט מיתות קלות שניתן שגגתן לכפרה. והקשו עוד בתוספות לשיטתם דמאי אצטריך קרא לחייבי מיתות קלות כגון ע"ג ושבת ועריות דמה שייך שם כופר למ"ד כופר היינו דמי ניזק וכ"ת היכא דלא שייך דמי ניזק משלם דמי מזיק. אכתי תימא הניחא למ"ד כופרא כפרה אלא למ"ד כופרא ממונא מאי איכא למימר. ותירצו בתוס' דר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה לטעמיה דאמר בפרק הפרה ונתן פדיון נפשו דמי מזיק וס"ל כופרא כפרה. ומיהו דוחק דהניחא דרבי ישמעאל אזיל לטעמיה אבל רבי חנניא בן עקיבא דמוקמינן כותיה לא שמעינן ליה דס"ל דמי מזיק ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דכייל במיתות קלות רוצח דשייך ביה שפיר דמי מזיק וע"ג ושבת ועריות דכייל נמי בהדייהו היינו לדוגמא בעלמא נקטינהו והיינו נמי שרש"י ז"ל במיתות חמורות לא נקט אלא העושה חבורה באביו או גונב נפש מישראל דשייך בהו שפיר דמי ניזק אבל התוספות ז"ל כיון דבעל כרחם מיתות קלות אינם אלא ע"ג ושבת ועריות ולא שייך בהו דמי ניזק להכי כללו במיתות חמורות נמי כל מידי ולמאי דתריצנא לעיל לשיטת רש"י דחד קרא אתא למיתות קלות שאין במינן כפרה או שיש כרת בזדונן כגון שבת ועריות וע"ג לשיטת רש"י ז"ל נמי קשיא למה לי קרא להכי למ"ד דמי ניזק ולמאי שתירצו הרא"ה ז"ל והריטב"א ז"ל ניחא טפי ולא תקשי להו ממאי דכתבו בסמוך דאינו מקפיד התלמוד בחומרא וקולא ואין הדבר תלוי אלא במה שלא ניתן לכפרה שהתוס' ז"ל אזל לשיטתייהו וכדבעינן למכתב בס"ד:
והרשב"א ז"ל כתב וז"ל. ואם תאמר אי כשהרגו דרך עליה מן האדם נפקא שכן לא ניתנה שגגתו לכפרה כדתניא בסמוך ת"ל כל אדם וכו' ואין לי אלא מיתות חמורות יש לומר ההיא ה"ק אין לי אלא מיתות חמורות שלא נתנה שגגתן לכפרה בממון מיתות קלות שנתנה שגגתן לכפרת ממון מנין דלא שקלינן ממונא מינייהו למפטרינהו מקטלא ת"ל כל חרם והרי מכל מקום הכי משמע דלא תקחו כופר היכא דהרגו דרך עליה שלא נתנה שגגתן לכפרה לא בממון ולא בגלות אבל הרגו דרך ירידה דנתנה שגגתן לכפרה אימא נשקול ממונא ונפטריה והכי דרשינן להו לקראי מחרם דרשינן מיתות חמורות שלא ניתנה שגגתן לכפרה כלל ומכל חרם מיתות קלות שניתנה שגגתן לכפרה ומלא תקחו כופר דרשינן דרך ירידה במזיד שניתנה שגגתו לכפרת גלות ע"כ. ויש טעות סופר בלשונו ז"ל לכך דבריו אינם מובנים כל הצורך. והרא"ש ז"ל פירש כפירוש התוספות ז"ל דכייל במיתות חמורות כל מידי ומיהו רוצח לא הזכירו לא בחמורות ולא בקלות אבל כתב וז"ל אבל הרגו דרך ירידה אימא נשקול וכו'. ואם תאמר אכתי מאי משני אכתי אייתר ליה חד קרא דהא דרשינן בברייתא מחרם וכל חרם מיתות חמורות ומיתות קלות דהיינו דרך ירידה ודרך עליה. ויש לומר למיתות שניתנה שגגתן לכפרה אצטריך תרי קראי דאי מחד קרא הוה שמעינן מיתות קלות שניתנה שגגתן לכפרת גלות דחמור אבל שאר חייבי מיתות שניתנה שגגתן לכפרת חטאת דקילי אימא לשקול מיניה ממונא ולפטריה להכי אצטריך תלתא קראי ע"כ. ואיכא למידק אמאי בברייתא דלעיל דרשינן האי קרא לערכו עלי לא דרשינן חרם כל חרם ודרשינן מן האדם וכי דרשינן ליה הכא בברייתא דרבי ישמעאל לפדיון חייבי מיתות דרשינן חרם וכל חרם ולא איכפת לן במאי דכתיב מן האדם. ויש לומר דלעיל בברייתא קא פריש חרם לשון הקדש וכייל בין דמי עלי בין ערכי עלי דאף על פי שערך אינו לפי דמים אלא לפי שנים לא אמר כלום ולהכי כתב כל חרם ולא הוצרך למילף כן להדיא והא דלא דריש רבי ישמעאל מן האדם לא אתברר לן שפיר ומיהו אם היינו מפרשים מן האדם ולא בידי שמים הוה אתי שפיר אבל פירשנו כן לעיל ולקמן נבאר עוד בס"ד כנ"ל:

ולאו ממילא מלא תקחו כופר שמעת מינה. ואם תאמר ומאי פריך ודילמא שאני רוצח משום דחמירא שפיכות דמים ויש כאן תיקון העולם ולהכי מוזהרין ב"ד שלא ליקח כופר תדע דבלא התראה נמי מכניסין אותו לכיפה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות רוצח. וי"ל אדרבה אימא לאידך גיסא משום שיש כאן קיום נפש מישראל איכא למימר דיציל עצמו בממון וכדאצריכינן להו לקראי לעיל דאפי' לבתר דכתיב נמי ולא תקחו כופר לנוס אצטריך למכתב ולא תקחו כופר לנפש רוצח משום קיום נפש בישראל וכיון דאפילו הכי אשמועינן קרא דלא יציל אם כן כל שאר מיתות ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל ולא ממילא. שמעת לה מלא תקחו כופר הא גבי רוצח כתיב דנתנה כפרה לשגגתו ואשמועינן קרא שלא יציל את עצמו בממון ולמה לי תו כל חרם. ע"כ:

בד"ה וחדא במיתה כו' ואע"ג דגבי ממון ומלקות אמרינן דנידון בממון כו' עכ"ל לפי האמת ודאי דבממון ומלקות לוקה ואינו משלם אלא ר"ל למאי דבעי למימר לעיל לעולא דבממון ומלקות נידון בממון אפילו ממונא קולא כו' וכ"כ התוספות לעיל ע"ש:

בפרש"י בד"ה ואתה תבער בתר עריפה כתיב עכ"ל נראה דר"ל דכל הני קראי דמייתינן בשמעתין היינו ל"ל לכתבינהו לאשמועינן דלא נישקול מיניה ממונא ונפטריה אבל האי קרא ואתה תבער וגו' אין לו מקום בשמעתין ולאו בכה"ג מייתינן ליה הכא אלא משום דבתר קרא דעריפה כתיב ואתה תבער ואגב דמייתי לפרש קרא דפ' עריפה כי אם בדם שופכו וגו' מייתי נמי האי קרא ואתה תבער דכתיב נמי גבי עריפה אבל לפי מ"ש התוס' לקיים פרש"י בחומש ניחא דשפיר מייתי ליה הכא למאי דמוקי כי אם בדם שופכו לנתערפה העגלה פריך דא"כ ואתה תבער וגו' ל"ל וק"ל:

תוס' בד"ה מיתות קלות כו' בלא תקחו כפר ובחרם סגי דחד לדרך עליה כו' עכ"ל ר"ל דהא אי לא הוה כתיב אלא לא תקחו גרידא הוה ילפינן מיניה מיתות קלות דהיינו רוצח לפ"ה ומכ"ש מיתות חמורות ומדכתיב בחרם ע"כ דאתא לרבות דרך ירידה דלא שייכא אלא ברוצח דהיינו מיתות קלות ולא איצטריך כלל רבויא דכל חרם וק"ל:

ד"ה ואח"כ נמצא ההורג וכו' עד דלמאן דאמר חנק קל וכו'. פי' דשם יליף דגבי מכה עבדו ומת תחת ידו דבסייף דכתיב נקום ינקם וכתיב חרב נוקמת נקם ברית וא"כ למ"ד חנק קל מסייף ילפינן היכי דקטל בן ברית דבסייף ק"ו מעבד דאם איתא דרוצה הוא בחנק שזהו סתם מיתה שבתורה אם כן הקלת טפי בבן ברית מבעבד:

רש"י בד"ה וצריכי כו' איסוריה אבל כו' הד"א:

תוס' בד"ה ואח"כ כו' מנקם ינקם כו'. נ"ב פי' דכתיב בעבד כנעני וילפינן מחרב נוקמת נקם ברית ואין לומר דבריז ליה מיבריז דכתיב לפי חרב ומנא לן מן הצואר דכתיב ואהבת לרעך ברור לו מיתה יפה וק"ל:

בד"ה לפי שמצינו כו' יסקל כבעלים ולשתוק א"נ וגם כבעליו יומת כו' כצ"ל. ונ"ב ס"א א"נ לכתוב וגם בעליו ותו לא:

בתד"ה וחדא במיתה וכו' תרוייהו נפקא מכדי רשעתו. ולפי"ז צריכין לעשות צריכותא לרבנן שתי סברות של הב' צריכות שבגמ' ביחד כיון דילפינן ממון ומלקות ומיתה ומלקות מכדי רשעתו [דממיתה ומלקות לא הוי ידעי' מיתה וממון משום תרתי בגופיה וממלקות וממון משום דלא חמיר איסוריה] וי"ל בלא"ה דבתר דכתיבי תרי קראי למיתה וממון ומלקות וממון ילפינן מכדי רשעתו תרתי וק"ל:
בתד"ה לא תשקול כו' ואומר ר"י דלא שייך וכו':
בתד"ה ואח"כ כו' מנקם ינקם כו'. לשון הגמ' שם רוצח שנידון בסייף מנ"ל יליף מעבד דכתיב ביה נקם ינקם כו' נקימה זו אינו יודע מהו כשהוא אומר חרב נוקמת נקם ברית הוי אומר זה סייף ואימא דברזיה מיבריז לפי חרב כתיב אשכחן עבד בן חורין מנין ק"ו כו' הניחא למ"ד סייף חמור שפיר ק"ו אלא למ"ד חנק חמור אימא עבד בסייף ובן חורין בחנק יליף מואתה תבער כו':
בתד"ה לפי שמצינו כו' כבעליו יומת יסקל כבעליו כו' כצ"ל [נקיט כבעליו יומת יסקל כבעליו כוונתו אתרי לישנא דתוס' א"כ לכתוב כו' א"נ וגם כו']:

רש"י ד"ה ערכו עלי. והאי חרם לשון הקדש הוא. א"כ לא מתבאר בקרא דמיירי באדם היוצא ליהרג. ואולי יאמר דסיפא דקרא מות יומת הוא לביאור על מן האדם כלומר באיזה אדם אמרתי לך דלא יפדה. מות יומת פי' דעומד להומת. ואפשר דט"ס ברש"י וצ"ל והאי יחרם לשון הקדש הוא. וכל חרם פירושו לשון מיתה. אבל יותר הנל"פ גם לדרשה זו חרם ויחרם הם לשון מיתה. ומן לא יפדה דרשינן שאינו בתורת פדיה להאומר ערכי עלי. וכ"נ מפירש"י בערכין:

תד"ה לפי. בס"א שבגליון צ"ל לכתוב וגם בעליו ותו לא ומלת יומת למחוק:

תד"ה מיתות. וקשה כו' בלא תקחו כופר ובחרם סגי כו'. כוונתם פשוטה דמל"ת כופר לחודיה הוה ידעינן לכה"פ דרך עלייה של"נ שגגתו לכפרה. וא"כ ע"כ חרם אתיא לדבר שניתן שגגתו לכפרה. או איפכא דמחרם לחודיה ה"א דבר של"נ שגגתן לכפרה וא"כ ע"כ ול"ת כופר אתיא אפי' לדרך ירידה. ודברי המהרש"א בזה מגומגמין:

גמ' אימא כשתוציא היא כו'. נ"ב מ"מ תני כשיוציא הוא. דאע"ג דהיא מכריחתו לתת גט וכפינן ליה להוציאה בעל כרחו. אפ"ה גטא מיהא צריך לתת מדעתו כמו בכל גטי דעלמא. שאינו מוציא אלא לרצונו וגט מעושה פסיל אלא כופין אותו עד שיאמר רוצה אני:

תד"ה טעמא ומיהו תימה כו'. נ"ב עמ"ש בלח"ש פ"א מ"ב בס"ד דלק"מ:

שם דהתם ל"ש משום חינא. נ"ב שכבר היה לה כתובה. בין דבתולה בין דאלמנה. אלא שמכרתה ע"י גרמא דידה ומה ליה מוכרת לאחרים או לבעל. משו"ה לא בטל טעם חינא שכשתתאלמן צריך היורש להראות שטר המכירה. ונראה לכל שיש לה כתובה ותקנת חינא במקומה עומדת:

תד"ה וחדא, ורבנן ילפי מיתה ומלקות מכדי רשעתו.
קשה אמאי לא ניחא להו לתוס' לומר בפשיטות דרבנן לומדים מיתה וממון ממיתה ומלקות ולית להו הסברא של הצריכותא.
ונראה דאם איתא דהסברא פשוטה לדמות זה לזה יקשה לר"י בחולין (דף פא ע"ב) דס"ל במיתה ומלקות ולא אתרו למיתה דלוקי', ויקשה כי היכי דמיתה וממון אף דלא אתרו ביה פטור מממון ה"נ ליפטרי מיתות שוגגים ממלקות אע"כ דלא דמי להדדי ועיקרו דמיתה ומלקות ילפי' מכדי רשעתו ולא מוכח רק באתרו כמו במלקות וממון בלא אתרו, ונכון בעזה"י:

גמרא לפי שמצינו למומתים בידי שמים שנותנים ממון ונתכפר להם כו' יכול אף בידי אדם כן.
עיין ברש"י ותוס' דמחללי שבת וע"ז ממעטין מן כל חרם מן האדם דחייבי מיתות באדם ליכא כופר ולא ידעתי אטו מיתה בד"ש, כגון טמא שאכל תרומה שניתן לכפרה בכופר וזה לא מצינו רק גבי שור הנסקל:

תד"ה ארוסה כו' האי דשנה וכתב אורסה למדרש לגז"ש.
קשה דמ"מ אף אם היה כתוב לא ארוסה היה ג"כ מופנה לגז"ש דלדרשה דבקנס ג"כ דאין מת ומשלם לכתוב רק בחדא באונס או במפתה ונלמד חד מחבריה אף בלא הגז"ש דהוי גילוי מלתא בעלמא דבקנס ג"כ אין מת ומשלם כדמוכח מפירכת הש"ס ולרבה דאמר חידוש הוא שחדשה תורה בקנס דאע"ג דמקטיל משלם, וכן לעיל (דל"ה ע"ב) לרבה מתני' כמאן מוקי לה אי ר"מ קשיא בתו, והא רבה אמר זה רק על ר"מ דטבחו בשבת וא"כ דלמא ס"ל לר"מ כרע"ק דברייתא ובבתו פטור דבקנס דאונס ומפתה לא אמרינן דמקטיל ומשלם מקרא דאשר לא אורסה.
וביותר דלעיל דר"פ הוא דפריך לעיל מתני' כמאן מוקי לה והא לר"פ דמוקי מתני' במפותה ממילא מוכח דמתני' כרע"ק דברייתא מש"ה פטור בבתו, אע"כ דאם גלי רחמנא במקום א' דבקנס ג"כ קים ליה בדרבה מינה ילפינן מניה בכל דוכתי וא"כ מדכתיב באונס ומפתה אשר לא אורסה אייתר חד קרא לגז"ש, וצ"ל דרע"ק ס"ל דמופנה מצד אחד למידין ומשיבין ואפשר דיש הכא איזה פירכא ובעינן מופנה מב' צדדים.
ולפ"ז מיושב מה דקשה לכאורה לרע"ק דברייתא לא צריך קרא דנערה לרבות דל"צ שיהי' בה הוי' וראוי' לקיימה הא ממילא נפקא מדאיצטריך קרא למעט ארוסה היינו מדלא כתיב ארוסה ע"כ דאז לא היה מייתר קרא לגז"ש דאצטריך לגופי' דלא נימא דמקטל ומשלם אף דאין בה הוי', ודוחק לומר דרע"ק דברייתא לא דריש כלל לנערה נערה.
וביותר קשה בהא דאמרי' בר"פ (דף כט ע"ב) ולרע"ק דאמר אין קידושין וכו' והיינו דר"ש בן מנסיא שהוא בתרא ראוי שיסבור כרע"ק שהוא רבו הא אם יסבור כרע"ק דברייתא מוכח דל"צ שיהיה ראוי' לקיימה דמדלא כתיב אשר לא אורסה מוכח דלא היה מיותר לגז"ש, והא ל"צ לארוסה דממילא אין לה קנס דאינה ראויה לקיימה, ואי דמ"מ יסבור כרע"ק דמתני' דאשר לא אורס' כפשוטו למעט דנתארס' ונתגרש' לעצמה, א"כ מאי פרכי' ולרע"ק וכו' הא י"ל דס"ל כרע"ק דמתני' ביבמות (דף מט ע"א) דדוקא חייבי לאוין דשאר לא תפסי קידושין ועיין בתוס' שם דאף מתני' במחזיר גרושתו מקרי ג"כ לאוין דשאר אלא דרע"ק דברייתא ס"ל דבכל ח"ל דלאו דשאר ג"כ לא תפסי קידושין וזהו דברי ר' סימאי וכיון דממילא סבר רק כרע"ק דמתני' לענין נתארסה ונתגרשה י"ל דס' ג"כ כרע"ק דמתני' דדוקא ח"ל דשאר לא תפסי קידושין והיינו דמ"מ אם היה כתוב בשתיהן אשר לא אורסה לא היה מופנה רק מצד אחד דהיינו דבמפתה דלא כתיב ולו תהיה אצטריך קרא דלא אורסה לגופיה אלא דבאנוסה ל"צ קרא דנמעטי' מולו תהיה דצריך שיהיה בה הוי' והוי רק מופנה מצד אחד דלמידין ומשיבין.
ואולם בנזיר (דף מח ע"ב תד"ה ולאחותו) ורע"ק ס' דמופנה מצד א' אין משיבין, א"כ קשה לי כנ"ל דלכתוב בתרווייהו ויהיה מופנה מצד א'.
עוד י"ל דאפשר דארוסה לא היינו ממעטים מקרא דולו תהי' דיש בה שייכות הוי' אם בעלה רוצה לגרשה ואף דתוס' לעיל (דף ל) ד"ה הכל מודים בבא על הנדה נקטו בפשיטות דיבמה לשוק מקרי אין בה הוי' אף דאפשר שיחלוץ לה י"ל דהיינו כיון דאין אדם מקנה דשלב"ל וא"א לקדשה עתה שיחול לאחר שיחלוץ אבל לרע"ק לשיטתיה דס"ל ביבמות (דף צג) דאדם מקנה דשלב"ל ואם מקדשה עתה שיחול לאחר שיחלוץ מהני י"ל דמקרי בכלל הוי' אף דההתפס' קידושין אינו עד אחר הגירושין מ"מ כיון דמעשה קידושין מועיל על אח"כ מקרי יש בה הוי' וא"כ י"ל ג"כ דדריש ב' קראי דנערה דס"ד דבעינן ראוי לקיימה ומ"מ צריך אשר לא אורסה דמקרי ראויה לקיימה ע"י הגירושין דהבעל והיינו במפותה דאינו רשאי לקיימה גם אחר הגירושין דהא אסורה לבעל, הא במפותה לא כתיב ולו תהיה לאשה ובאנוסה היא מותרת לבועל כדאמרינן לעיל בסוגי' דפ"פ ההוא אונס הוי ומקרי ראוי' לקיימה (אב"ה זה עפ"י סברת הח"מ סי"א ס"ק י' וע' בב"ש שה ס"ק ג' ובמל"מ פ"ב הלכה י"ב מהלכות סוטה ד"ה מפי ובד"ה אחר זה):

גמרא הואיל וחידוש הוא שחידשה תורה בקנס, אע"ג דמקטל משלם.
ק"ל לר"פ דמוקי בסנהדרין למתני' דאלו נערות במפותה ממילא מה דקתני על אשת אחיו דהיינו נתארסה ונתגרשה מוכח כרע"ק דברייתא דקנסה לאביה וכמ"ש תוס' לעיל בפשיטות וא"כ ע"כ דדריש אשר לא אורסה למעט ארוסה דלא נימא דבקנס חידוש הוא למקטל ומשלם, א"כ איך קתני במתני' דהבא על בתו דפטור מקרא דאסון הא משם לא מוכח דבקנס פטור והו"ל למתני' למנקט הראיי' מאשר לא אורסה, וכעין זה הקשו תוס' לעיל ד"ה ס"ד ולתירוצם הב' עדיין יקשה קושייתנו:

גמרא דבעי רבא יש בגר בקבר וכו' ודבנה הוי או אין בגר בקבר ודאביה הוי.
אבושת ופגם קא, דאלו הקנס הא קיי"ל אין אדם מוריש קנס לבניו, כן פי' ר"י בתוס', וא"ת בושת ופגם פשיטא אף דלא עמד בדין עד שבגרה הוי לאביה, דאמאי יהא משונה בו"פ זה מכל בו"פ דעלמא וגם אלו היתה עדיין בחיים כשבגרה הי' הבושת ופגם לאב, וי"ל דבושת ופגם דבהדי קנס שאני מכל בושת ופגם דעלמא דבושת ופגם זה אתקש לקנסא דלמי שזה ניתן זה ניתן, ותדע דהא תנן לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה משום דאין אדם מוריש קנס, והשתא תקשי בו"פ אמאי לא ירתי בניו, והא והרי הן קתני דכולל נמי בו"פ אע"כ דאיתקש דלמי שזה ניתן זה ניתן, וא"ת א"כ דאתקש לקנס היכי מבעי אי ירית לה בנה לבו"פ הא הקנס לא ירית, א"כ גם הבו"פ לא ירית, וי"ל דלאו לכל מילי איתקש, דוקא לענין זה איתקש דלמי שזה ניתן זה ניתן, אבל לענין שלא להוריש לא איתקש.
ודברים אלו דבו"פ איתקש לקנס ודאיתקש רק לענין מי שזה ניתן, לאו דידי הוא אלא דרבי, דרבותינו בעלי התוס' ז"ל, וכתבתים משום דנוראות נפלאתי, דהם ז"ל אחר שכתבו פירוש הר"י דהאיבעי' הכא לענין בושת ופגם דממונא הוא ויכול להוריש, כתבו בזה"ל, ואע"ג דתנן בריש נערה לא הספיקה כו' הרי הן של עצמה, וגם בו"פ בכלל יכול להוריש בו"פ ואו' ר"י דלענין זה ודאי איתקש כו' דלמי שזה ניתן וכו' אבל למילי אחרינא לא, דהא בו"פ משלם עפ"י עצמו וקנס אינו משלם עפ"י עצמו, ודברי הפך אני רואה כאן, דממקום שהיה להם להביא סייעתא דהאיבעיא מצי הכי אזלא, דהא מכח מתני' זו ניחא האיבעי' ולולי דחזינא ממתני' דאיתקש בו"פ לקנס לא היה בידינו לפרש כלל האיבעיא לענין בו"פ דמה שייטא דבנה הכא הא מהראוי שבני האב ירשו עשו הם קושיא ממנה, דהחילוק דההיקש רק לענין דלמי שזה ניתן וכו' ולא לשאר מילי, דבר דמוכח מניה וביה לפי פירוש זה בהאיבעי' דהכא, המציאו מכח הקושיא ממתני' דריש נערה והוכיחו מדמשלם בו"פ עפ"י עצמו, ולא זכיתי לעמוד על סוד קדושים.
ובגוף הקושי' הא א"א מוריש קנס י"ל דהאיבעי' אליבא דר"ש ובעמד בדין קודם שמתה דמ"מ כשבגרה לאחר העמדה בדין לעצמה, ולזה מבעי אם יש בגר בקבר ודידה הוי והיא יכולה להוריש דבשאר קנסות מודה ר"ש דאחר העמדה בדין הוי כשאר קנסות דבעמד בדין הוי ממון להוריש כדאיתא להדיא בסוגי' לקמן רפ"ד:

בתוספות בד"ה לא תשקול וכו' קשה לרשב"א דלמה לי קרא מדתנא דב"ח נפקא וכו'. ולולי דבריהם היה נ"ל דאי לאו האי קרא לענין חייבי גליות ה"א דהאי קרא דלא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות אפקיה מהיקשא דבהדיא משמע דדוקא לאשר הוא רשע למות לא תקחו כופר אבל אתה לוקח כופר למי שאינו רשע למות כי היכי דדרשינן כה"ג לענין ראשי איברים שאינן חוזרין ואי משום דחייבי גלויות איתקוש לחייבי מיתות בג"ש דרוצח רוצח א"כ עדיפא הו"ל לתוספות לאקשויי מהאי ג"ש. אע"כ דאכתי איכא למימר דפשטא דקרא אפקא מכולהו אלא הא דמקשינן הכא תרי קראי ל"ל היינו למאי דס"ד דחייבי גליות יש ללמוד בק"ו מחייבי מיתות ולפום האי סברא ליכא פשטא דקרא להכי כנ"ל לולי שהתוספות לא כתבו כן:

בד"ה יכול אף בידי אדם כן יש תימה דהיכי בעי למילף וכו' ולענ"ד נראה דהא דקאמר ר' ישמעאל לפי שמצינו לאו מילף הוא אלא גילוי מילתא בעלמא דאשכחן מיהא דשייך חיוב ממון בשביל אדם הנהרג שיותן ליורשים דאע"ג דשייך נמי מיתה בידי שמים לבעלים על רציחת שורו אפ"ה אקיל רחמנא לגביה שיפדה בממון וכיון דאשכחן כה"ג דאקיל רחמנא על המחוייב מיתה וחס על יורשי המת א"כ סד"א דמדאיצטריך קרא דלא תקחו כופר לנפש רוצח לאפוקי מהנך סברות א"כ איכא לאוקמי קרא דלא תקחו כופר בדדמי דוקא להרגו דרך עליה כנ"ל ומורי זקיני בס' מג"ש האריך בזה:

בגמרא ואין לי אלא מיתות חמורות וכו' מיתות קלות מניין ת"ל כל חרם. וקשיא לי כיון דאיצטריכו כל הני קראי דלא תשקול מיניה ממון ונפטריה לענין חייבי מיתות חמורות ומיתות קלות ולענין גלות א"כ אכתי בחייבי מלקות מנא לן דלא נישקול מיניה ממון וניפטריה דהא מכדי רשעתו לא ילפינן אלא דלא לעביד תרתי ומדסמיך ליה ארבעים יכנו נמי ליכא למילף דלמא אי בעי האי יהיב וכו' ונהי שכתבתי לעיל דף ל"ב ול"ג בזה אכתי אינו מוכרח. וצריך לומר דילפינן רשע רשע חייבי מלקות מחייבי מיתות כמ"ש התוס' לעיל דף ל"ה דכ"ע אית להו האי ג"ש אלא שכתבו שם דר' יוחנן ורבא לא משמע להו האי ג"ש לענין ממון היינו לפטור מממון כמ"ש שם דבהא לא איירי קרא משא"כ לענין דלא מיפטר ע"י ממון ממלקות שייך שפיר האי ג"ש כי היכי דלא מיפטר ממיתה ע"י ממון ואדרבא עיקר ג"ש דרשע רשע כתיב בקרא דלא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות. והתם נמי סמוך לכדי רשעתו כתיב והיה אם בן הכות הרשע דמהכא ילפינן הג"ש כנ"ל נכון. אלא דלפ"ז קשיא לי אמאי איצטריך קרא דלא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו ואמאי לא ילפינן בג"ש מחייבי מיתות דכ"ע אית להו ג"ש דרוצח רוצח. ובשלמא לר' יוחנן ורבא א"ל דאיצטריך קרא בחייבי גלות דלא נעביד תרתי דכה"ג לא שייך ג"ש כסברת התוס' דף ל"ה אבל לאביי אליבא דר"ל דשייך ג"ש בכה"ג לענין מלקות א"כ לענין גלות נמי נילף בג"ש וקרא ל"ל. ויש ליישב לפמ"ש דסד"א דפשטא דקרא דאשר הוא רשע למות ממעט חייבי גלות דכתיב בהאי פרשה וכי היכי דלא נימא דחייבי גלות נמי בכלל לנפש רוצח הוא דהא חייב גלות נמי רוצח מקרי להכי כתיב אשר הוא רשע למות למעוטי משא"כ לענין חייבי מלקות לא שייך לומר כן כיון דעיקר ג"ש בהכי איירי כדפרישית כנ"ל ודו"ק:

שם ולאו ממילא מלא תקחו כופר שמעת מינה לא תשקול מיניה ממונא ותפטרי' כבר קדמני מורי זקיני בס' מג"ש דלישנא דלאו ממילא ש"מ משמע דעיקר קושיא ארוצח גופא קאי דהיינו מיתות קלות וכפרש"י וכן נראה מל' הרא"ה ז"ל אמנם אוסיף נופך משלי דלפי שיטתינו נדרש כמין חומר ויתיישב קושיית התוס' לפמ"ש דעיקר קרא דחרם לא יפדה בלא"ה לא איצטריך אלא לבתר דכתיב לא תקחו כופר לנפש רוצח והאי נפש רוצח מיעוטא משמע כדדרשינן בפ' החובל לענין ראשי איברים מיהו אי לאו חרם לא יפדה הוי דרשינן מיעוטא דלנפש רוצח כפשטא לגמרי דוקא לנפש רוצח אשר הוא רשע למות לא תקחו כופר אבל אתה לוקח כופר לשאר חייבי מיתות כיון דאשכחן כופר בחייבי מיתות בידי שמים אלמא דסברא הוא דאקיל רחמנא בחייבי מיתות מש"ה איצטריך קרא דחרם לא יפדה לרבות שאר חייבי מיתות וא"כ לא שייך להקשות אקרא דחרם לא יפדה ל"ל מלא תקחו כופר נפקא דאדרבא מש"ה איצטריך אלא עיקר קושיית הגמרא אריבויא דכל חרם לרבות מיתות קלות דומיא דרוצח ע"ז מקשו שפיר האיך קאמר אין לי אלא מיתות חמורות מיתות קלות מנין אדרבא קלות הוי דומיא דרוצח ואיפכא אית לן למימר דלא תקחו כופר לנפש רוצח לגופא איצטריך דאפי' לנפש רוצח ודכוותה דקלות נינהו אפ"ה לא תקחו כופר כנ"ל נכון בעזה"י לפי פשט השמועה וליישב קושית התוס' ודו"ק:

תוס' ד"ה וחדא במיתה וכו' ואע"ג דסמיך ליה ארבעים יכנו וכו'. משמע מדבריהם דאין קושייתם אלא לרבנן והא דלא מקשו כן לר"מ יש לומר כיון דמצינו דמיתה פוטר ממון מלא יהיה אסון ומלקות אינו פוטר ממון לר' מאיר כדיליף ממוציא שם רע א"כ איך שייך לומר דמלקות שאינו פוטר ממון יפטור את המיתה שפוטר את הממון. אבל לרבנן דס"ל דמלקות פוטר ממון שפיר הוי מצי למימר דמלקות פוטר גם מיתה וק"ל:

תוס' ד"ה ואח"כ נמצא וכו' דלמ"ד חנק קל וכו'. צ"ע לפי הגירסא שלפנינו הכא בברייתא מנין למומתין בסייף שהוא מן הצוואר א"כ אפילו למ"ד חנק קל דיליף שם מנקם ינקם לענין סייף אבל אכתי צריך קרא שיהיה מן הצוואר ואפילו לפי גירסא בסנהדרין שם דיליף בסייף ומן הצוואר עכ"פ משמע דאיצטריך למילף מהאי קרא למן הצוואר וע"כ דלא ילפינן מעיר הנדחת דכתיב ביה לפי חרב כדאיתא בסנהדרין שם. וכן נראה מדברי התוס' בסמוך בד"ה ברור לו וכו' דאם יתחוב סכין בלבו וכו' משמע דלא ילפינן מלפי חרב דעיר הנדחת. ועוד נראה דיש לומר דברייתא דהכא וברייתא דשם לא פליגי והא דנקיט שם נמי דילפינן מהכא שהוא בסייף היינו אפילו למ"ד חנק קל דאי לאו דילפינן שהוא מן הצוואר כמו בעיר הנדחת ליכא למילף שהוא בסייף מק"ו דעבד דהא אמרינן שם בפרק ארבע מיתות דמאי חומרא דסייף מחנק שכן ניתן לעיר הנדחת א"כ אי הוי אמרינן דמיתה דעיר הנדחת היא מן הצוואר כדכתיב לפי חרב ומיתת נקם ינקם היא בתחיבת סכין בלבו ואינו מן הצוואר א"כ שפיר יש לומר דחנק חמיר מזה וממילא דליכא למילף בבן חורין דאינו בחנק דחמיר מעבד. אבל כיון דילפינן מן הצוואר מהאי קרא לכל המומתין בסייף הוא הטעם דלא הזכירה ברייתא דהכא סייף משום דממילא ילפינן דלא גרע מעבד דכתיב ביה נקם ינקם למ"ד חנק קל. וממילא דמתורץ בזה קושיות התוס' ד"ה הוקשו וכו' הוי מצי למימר הניחא וכו'. ונלענ"ד דמוכרח לומר כן דהא איתא בהדיא בספרי דר' יאשיה דריש קרא ולארץ לא יכופר לאם נערפה העגלה וכו' א"כ ע"כ צ"ל דדריש קרא דואתה תבער דם נקי דהוקשו כל שופכי דמים וכו' וקשה הא ר' יאשיה גופיה ס"ל דחנק קל כדאיתא בסנהדרין דף נ"ג ולפי מה שכתבתי אתי שפיר. מיהו לפ"ז קשה בסנהדרין שם דקאמר הניחא למ"ד חנק קל וכו' ולפמ"ש אף לדידיה קשה ברוצח כיון דעדיין לא שמענו מן הצוואר לא נשמע דחנק קל מזה. ונראה דסוגיא דהתם אתיא כרבא בדף נ"ג שם דארבע מיתות גמירי להו וא"כ כיון דכתיב לפי חרב בעיר הנדחת אין לחלק ולומר דבעיר הנדחת מן הצוואר ונקם ינקם היינו שלא מן הצואר דא"כ נפישי להו מיתות. ובזה אתא שפיר דרבא דאמר בכריתות דקרא ולארץ לא יכופר לדרשא אחריתא כמ"ש התוס' לטעמיהאזיל דאין צריך קרא למן הצוואר דא"כ נפישי להו מיתות. וסוגיא דהכא דלא כרבא. מיהו קשה לפ"ז קושיא הנ"ל על ר' יאשיה עצמו לרבא דהא איתא שם דף נ"ג דס"ל לרבא אליבא דר' יאשיה דארבע מיתות גמירי להו א"כ מנקם ינקם ידעינן שהוא בסייף ומן הצוואר וצ"ל דס"ל לרבא דלית ליה לר' יאשיה דרשא דלפי חרב גבי עיר הנדחת ויליף עיר הנדחת מהכא כיון דס"ל דארבע מיתות גמירי להו. ודוק:

תוס' ד"ה יכול אף בידי אדם וכו'. יש תימה וכו'. לולי דבריהם יש לומר לפי מאי דאמרינן לעיל דף ל" ע"ב אעפ"י שבטלו ארבע מיתות דין ד' מיתות לא בטלו והיינו אפילו בזמן המקדש בלא עדים והתראה כמבואר לעיל שם וא"כ שפיר ה"א דנילף ממיתה בידי שמים גבי שור לכל דין ארבע מיתות שיפטור עצמו בממון כמו כופר דשור והיינו דקאמר יכול אף אותן שמיתתן בידי אדם נמי יכול ליפטור עצמו ממיתה כנ"ל. ולפ"ז אתי שפיר טפי הא דקאמר דה"א דאותן שניתן שגגתן לכפרה אית להו כפרה טפי בממון משום דכל היכא דלא התרו בו דמי לשוגג טפי והא דקאמר ולאו ממילא שמעית ליה היינו דכיון דר' ישמעאל נקט בברייתא לפי שמצינו למומתין בידי שמים וכו' משמע דאל"ה לא הוי צריך קרא וממילא קרא דלא תקחו כופר לא איצריך אלא בלא התרו בו שלא לפטרו בממון מדין ארבע מיתות וכל חרם למה לי. וזה מיושב לשון ולאו ממילא כמו שדקדקו המפרשים ר"ל דממילא הוי מוקמינן בלא התרו. אלא דלפ"ז יש לדקדק דהא דתנא דביה חזקיהדס"ל דילפינן ממכה בהמה דאין לחלק בין שוגג למזיד. א"כ הוא הדין דאין לחלק בין התרו ללא התרו וכיון דבהתרו ליכא למילף מיתה בידי אדם ממיתה בידי שמים כמ"ש התוס' א"כ הוא הדין דאין לחלק גם בלא התרו שלא לפוטרו בממון. מיהו התוס' כתבו לקמן ד"ה אבל סימא וכו' דר' ישמעאל באמת לית ליה הא דתנא דביה חזקי' מ"מ יש לדקדק על המקשה דלא מקשי מתנא דביה חזקיה עד דמחלק בין דרך ירידה לדרך עליה. ולפמ"ש הוי מצי להקשות מיד על גוף הברייתא מתנא דביה חזקיה. אך נלענ"ד דזה אינו דהא כתבו התוס' לעיל דף ל"ה ע"א ד"ה אף מכה וכו' דאיצטריך קרא דלא תקחו כופר דלא נשקול מיניה ממון ונפטריה ולא ילפינן ממכה בהמה דאדרבא ה"א דכולהו לחיובא איתקש א"כ אדרבא אתי שפיר טפי דכיון דה"א דנילף דין ד' מיתות מכופר דשור דנשקול מיניה ממון הדר נילף מתנא דביה חזקיה דאפילו במזיד נשקול מיניה ממון. אבל לבתר דמייתי קרא דלא תקחו כופר דאינו נפטר בממון ומחלק בין דרך ירידה לדרך עליה שפיר פריך מתנא דביה חזקיה ודוק:

תוס' ד"ה מיתות קלות וכו' וקשה דא"כ למסקנא וכו'. יש לתרץ לפי המסקנא דהכי פירוש הברייתא דאי כתיב חרם לבד ה"א דוקא מיתות חמורות רצה לומר דחייבים סקילה נקראים בכל דוכתין מיתות חמורות כמ"ש התוס' בד"ה ה"מ וכו' ושלא ניתן שגגתו לכפרה כגון מסית ומדיח ומגדף וממילא דאיצטריך לא תקחו כופר לרוצח דהוא בסייף ואי כתיב לא תקחו כופר לבד ה"א דחרם אתי או לרבות מיתות קלות דהיינו חנק דקיל מסייף ודוקא שלא ניתן שגגתן לכפרה כגון מכה אביו ואמו ואינך. או לרבות מיתות חמורות אף שניתן שגגתו לכפרה כגון ע"ז ושבת. ולכך איצטריך כל לרבות אפילו מיתות קלות דהיינו אפילו חנק. ואין לומר דמנ"ל לרבות אפילו חנק שניתן שגגתו לכפרה כגון בבא על אשת איש דכיון דמרבינן במיתות חמורות אפילו ניתן שגגתו לכפרה ומרבינן נמי מיתות קלות תו אין לחלק ואפילו מיתות קלות וניתן שגגתו לכפרה. וק"ל:

לא תקחו כופר. משמע נמי אם תהרגנו לא תענשנו ממון: דאמר רחמנא. שנויא הוא דמשנינן לאו לאשמעינן דלא תעביד ביה תרתי אלא לאשמועינן בחיוב מיתה לבדה שלא יפדה בממון: לא תקחו כופר לנוס. קא ס''ד לא תעביד ביה תרתי להורג בשוגג גלות וממון: וצריכי דאי אשמעינן מזיד. דלא ליפרוק נפשיה בממון הוה אמינא משום דחמיר איסוריה אבל בשוגג ליפרוק נפשיה בממון מגלות: ואי אשמעינן שוגג. דמשום דאין בגלותו איבוד נשמה להכי לא לפטריה בממון אלא ליגלי: אבל מזיד. משום איבוד נשמה אימור נישקול ממונא ונקיים נפש בישראל: כי אם בדם שופכו. ולא בפדיון ממון למה לי מלא תקחו כופר נפקא: שאין פוטרין אותו. לומר כבר נתכפר בעודו ספק שהעגלה מכפרת על הספק: ואתה תבער. בתר עריפה כתיב: מיתה יפה. בסייף ומצד הסימנים שימות מהר: כל חרם וגו'. משמע לשון חייבי מיתות כמו זובח לאלהים יחרם (שמות כב): ערכו עלי. ואע''פ שערך אינו לפי דמים אלא לפי שנים לא אמר כלום דמעטיה קרא הכא והאי חרם לשון הקדש הוא: שדמיו קצובין. בתורה לפי שנים ולא דמי לאומר דמיו עלי דדמים אין לו אבל ערך יש לו: למומתין בידי שמים. כגון מי שהרג שורו את הנפש דכתיב ביה יומת ולא מיתת בית דין דנפקא לן בסנהדרין (דף טו:) מות יומת המכה רוצח הוא על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו והאי יומת בידי שמים: יכול אף. חייבי מיתות ב''ד יפדו בממון: חרם מן האדם. אדם שמחויב חרם: אלא מיתות חמורות שלא ניתנה שגגתן לכפרה. כיון דקרא לא פריש כל מיתות מיסתייך אי שדית הך חומרא דאין ממונו מצילו אמיתות חמורות ומאי נינהו כגון העושה חבורה באביו או גונב נפש מישראל שאין כפרה כתובה בשגגתו שאין כרת בזדונו דליחייב חטאת בשגגתו: מיתות קלות. היינו כל מיתות האמורות בהן כרת על זדונו בלא התראה יש כפרה בשגגתה בחטאת כגון עבודת כוכבים ושבת ועריות א''נ רוצח שיש כפרה לשגגתו בגלות: ולא ממילא. שמעת לה מלא תקחו כופר הא גבי רוצח כתיבא וניתנה כפרה לשגגתו ואשמעינן קרא שלא יציל את עצמו בממון ולמה לי תו כל חרם:

וחדא במיתה ומלקות. ורבנן מלקות וממון ומיתה ומלקות תרוייהו נפקי מכדי רשעתו דמשמע אם נתחייב בהדי מלקות מיתה או ממון משום רשעה אחת אתה מחייבו ואע''ג דסמיך ליה ארבעים יכנו לא יוסיף מ''מ אין לנו לומר דילקה ולא ימות כמו שלוקה ואינו משלם דאתגורי איתגור כדפריך בהנשרפים (סנהדרין דף פא. ושם) ואע''ג דגבי ממון ומלקות אמרינן דנדון בממון אפילו ממונא קולא התם משום דחס רחמנא אנחבל: לא תשקול ממונא מיניה ותפטריה מגלות. קשה לרשב''א דל''ל קרא מתנא דבי חזקיה נפקא דלא חילקת בין שוגג למזיד וכי היכי דבמזיד לא תשקול מיניה ממונא ותפטריה מקטלא אף שוגג לא תשקול מיניה ממונא ותפטריה מגלות ואומר ר''י דלא שייך לאקושי שוגג למזיד כי האי גוונא כיון שאין פדיון שניהם שוה דפדיון של מזיד לפוטרו ממיתה ופדיון של שוגג לפוטרו מגלות: ואח''כ נמצא ההורג. בפירוש החומש פ''ה הך דרשה מואתה תבער דם הנקי ולא עיין כאן ומיהו יש לקיים פירושו דהך סוגיא דשמעתא דמוקמי' ואתה תבער להקיש שופכי דמים לעגלה ערופה אתיא כמאן דאמר חנק חמור כדמוכח בפרק ד' מיתות (שם דף נב:) דלמאן דאמר חנק קל יליף סייף ברוצח מנקום ינקם הלכך לדידיה אייתר ואתה תבער לנערפה העגלה ואח''כ נמצא ההורג וקרא דולארץ לא יכופר דרשינן ליה לכדרבא בפ' בתרא דכריתות (דף כז.) דמייתינן עגלה ערופה אע''פ שעבר יוה''כ עליה: מה להלן בקופיץ וממול עורף. וא''ת ממול עורף מנלן והא וערפו כתיב דמשמע עורף ממש ויש לומר דבפ' עגלה ערופה (סוטה דף מו:) גמר עריפה עריפה מחטאת העוף: הוקשו שופכי דמים כו'. הוה מצי למימר הניחא למ''ד חנק חמור אלא למ''ד חנק קל כו': ברור לו מיתה יפה. ומהאי טעמא לא הוה שמעינן מן הצואר דאם יתחב סכין בלבו הוי נמי מיתה יפה: לפי שמצינו מומתים בידי שמים. דכתיב וגם בעליו יומת דע''כ לא בידי אדם קאמר דכתיב מות יומת המכה רוצח הוא וגו' על רציחתו אתה הורגו כו' אלא ודאי בידי שמים ואף על גב דדרשינן מיניה בפ''ק דסנהדרין (דף טו. ושם) כמיתת בעלים כך מיתת השור היינו כדכתיב יומת ולא כתיב ימות וכ''ת כולה להכי הוא דאתא אם כן ליכתוב השור יסקל כבעלים ולשתוק אי נמי וגם כבעליו יומת הלכך שמע מינה תרתי: יכול אף בידי אדם כן. יש תימה דהיכי בעי למילף מיתה בידי אדם ממיתה בידי שמים [ותירץ מהר''ם כיון דאיתקש מיתת שור למיתת בעלים נקיש נמי מיתת בעלים בידי אדם למיתת בעלים שעל ידי שור]: מיתות קלות שניתן שגגתן לכפרה מנין. פי' בקונט' כגון עבודת כוכבים ושבת וגילוי עריות שניתן שגגתן לכפרה ע''י קרבן וכן רוצח ניתנה שגגתו לכפרה ע''י גלות וקשה דא''כ למסקנא אמאי איצטריך חרס וכל חרס ולא תקחו ג' קראי בלא תקחו כופר ובחרס סגי דחד לדרך עלייה וחד לדרך ירידה שניתן שגגתו לכפרה דהיינו מיתות קלות לפ''ה לכך נראה דמיתות קלות לא חשיב אלא הנהו שניתן שגגתן לכפרה ע''י ממון או ע''י קרבן אבל רוצח לא ניתן שגגתו לכפרה ע''י ממון אלא על ידי גלות וה''פ דברייתא אין לי אלא מיתות חמורות שלא ניתן שגגתן לכפרה ע''י קרבן דהיינו כל מיתות שאין בהן כרת כגון מסית ומדיח ונביא השקר וזקן ממרא ומכה אביו ואמו ומקלל אביו ואמו וגונב נפש ומגדף אליבא דרבנן דאמרי בכריתות (דף ג:) דאין מביא קרבן על שגגתו דכתיב לעושה בשגגה פרט למגדף שאין בו מעשה ורוצח ומיתות קלות כגון עבודת כוכבים ושבת ועריות דיש בהן כרת ומביא קרבן על שגגתן ופריך ולא ממילא שמעת מינה מלא תקחו כופר ומהתם שמעינן כל מיתות חמורות ולמה לי קרא למיתות חמורות אבל למיתות קלות ודאי צריך קרא ומשני דאיצטריך תרי קראי למיתות חמורות חד לדרך עלייה שלא ניתן שגגתו לכפרה כלל וחד לדרך ירידה שניתן שגגתו לכפרה על ידי גלות קשה לרשב''א דמאי איצטריך קרא לחייבי מיתות קלות כגון עבודת כוכבים ושבת ועריות דמה שייך שם כופר למ''ד כופר היינו דמי ניזק ותירץ דרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה לטעמיה דאמר בפרק שור שנגח ד' וה' (ב''ק דף מ.) ונתן פדיון נפשו דמי מזיק: