כתובות לח ע"א

דף לח - א

כי סלקא דעתך אמינא:  הני מילי - שאין נותן כופר נפש ונפטר - היכא דהרגו "דרך עלייה", כאשר מעלה את ידו כלפי מעלה, היות שלא ניתנה שגגתו לכפרה, לפי שההורג "דרך עלייה" אינו גולה, שנאמר "ויפל עליו [דרך נפילה], וימות", ולא בדרך עליה.

אבל אם הרגו "דרך ירידה", דניתנה שגגתו לכפרה על ידי גלות, ^[1] אימא, הייתי אומר, שנישקול ממונא מיניה, וניפטריה מעונש מיתה.

קא משמע לן הכתוב "כל חרם אשר יחרם מן האדם, לא יפדה". מלמד ריבוי הכתוב "כל חרם", שאף חייבי מיתות שניתנה שגגתן לכפרה, אין מועילה להם נתינת כופר נפש כדי להיפטר מחיוב המיתה. ^[2]

אמר ליה רבא: והרי הא, זה שאין חילוק בהריגה בין דרך ירידה לדרך עלייה ובשניהם אינו נותן ממון ונפטר - מד"תנא דבי חזקיה" נפקא, משם למדנו דבר זה!?

דתנא דבי חזקיה: כתוב בתורה "מכה בהמה ישלמנה, ומכה אדם [לא ישלם ממון אלא] יומת" -

הקישה התורה את מכה אדם - לפטור אותו מתשלומין - ואת מכה בהמה, לחייבו בתשלומין.

והקישם הכתוב, כדי ללמד: מה מכה בהמה, לא חילקת בו לענין תשלומין:

א. בין מכה בהמה כשהוא שוגג למכה בהמה כשהוא מזיד, שהרי ריבתה התורה "פצע תחת פצע" לחייב את האדם המזיק בשוגג כמזיק במזיד, ואת המזיק באונס כמזיק ברצון.

ב. ובין מתכוין להכות את הבהמה למי שאין מתכוין להכותה.

ג. ובין המכה את הבהמה "דרך ירידה", כדרך המכים בהנחתת היד, לבין המכה אותה דרך עלייה, שמכה בהגבהת ידו או שחתך בחרבו מלמטה למעלה [כי אין דין אדם המזיק כדין ההורג בשגגה לענין גלות, שרק בהורג בשגגה חילקה התורה בין דרך ירידה לדרך עלייה, ואינו גולה עד שיתקיים "ויפל עליו וימות"].

בכל אלו לא חילקת לפוטרו ממון באחד מהאופנים, אלא לחייבו ממון בכל האופנים שנזכרו.

אף מכה אדם, לא תחלוק בו לענין תשלומין:

א. בין ההורג בשוגג, שלא התחייב מיתה, להורג במזיד, שהתחייב מיתה.

ב. בין המתכוין להרוג ונתחייב מיתה, למי שאין מתכוין להרוג ולא נתחייב מיתה.

ג. ובין ההורג דרך ירידה לבין ההורג דרך עלייה.

שבכל אלו לא תחלוק לחייבו ממון באחד האופנים, אלא לפוטרו ממון בכל האופנים שנזכרו.

וכשם שאנו לומדים שלא לחלק בין דרך ירידה לדרך עלייה לענין פטור ממון, כך יש לך ללמוד לענין כופר, שאין לוקחים ממנו כופר לפוטרו, בין בדרך ירידה ובין דרך עלייה. ^[3]

ומכח הקושיה הזאת מביאה הגמרא הסבר אחר:

אלא, אמר רמי בר חמא: ^[4] לעולם רק אחד משני הפסוקים "כל חרם" "ולא תקחו כופר" בא ללמד שלא נקח ממנו ממון ונפטרנו ממיתה, ואילו הפסוק השני נצרך ללמד על "קם ליה בדרבה מיניה". והא דקשיא לך לעיל בתחלת הסוגיא שמ"ולא יהיה אסון" נפקא לן דין "קם ליה בדרבה מיניה", לא תיקשי, כי:

איצטריך - אחד משני הפסוקים הללו [או "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה", או "ולא תקחו כופר לנפש רוצח"], כי סלקא דעתך אמינא: הני מילי שהמיתה פוטרת את הממון היכא דבמעשה אחד סימא את עינו והרגו בה, שרק במקרה שכזה מלמד הכתוב שחיוב המיתה פוטרו מתשלום דמי העין ליורשיו.

אבל היכא דסימא את עינו, וחייב עליה ממון, והרגו בדבר אחר, במכה אחרת, בבת אחת, אימא נישקול ממונא מיניה, ולא יפטור חיוב המיתה את הממון, מאחר שנתחייב בהם על ידי שני מעשים. ^[5]

לכך צריך את אחר מהפסוקים האלו שהוא מיותר, כדי ללמד שאומרים "קם ליה בדרבה מיניה" אף בשני מעשים שנעשו בעת ובעונה אחת.

אמר ליה רבא לרמי בר חמא: למה צריכים אנו מקרא מיותר ללמד על כך שיש דין קם ליה בדרבה מיניה גם בשני מעשים חלוקים, והרי הא - כשהרגו וסימא את עינו במעשה אחד - נמי, מאידך תנא דבי חזקיה נפקא!?

דתנא דבי חזקיה:

"עין תחת עין" ולא עין ונפש תחת עין, מלמד הכתוב שפטור הוא מממון העין כיון דנתחייב בנפש.

ומאחר שלמדנו מ"תנא דבי חזקיה" שאם סימא את עינו והרגו בה לא ישלם את העין, שוב יש לנו ללמוד מ"ולא יהיה אסון" שאפילו בשני מעשים אינו משלם, ואין אנו צריכים לפסוקים נוספים לדין "קם ליה בדרבה מיניה" ומשמע בין מת באותה מכה ובין מת שלא מאותה מכה. ^[6]

אלא אמר רב אשי:

איצטריך אחד משני הפסוקים "לא תקחו כופר" או "כל חרם", ללמד על קנס שהוא נפטר על ידי חיוב מיתה, ש"אם אינו ענין" לפסוקים אלו ללמד על ממון עם המיתה תנהו ענין לקנס עם המיתה.

והוצרכה התורה ללמד דין זה, כי סלקא דעתך אמינא: הואיל וחידוש הוא שחידשה תורה בקנס שצריך לשלמו ואינו דין אלא גזירת מלך, לכן יהא הדין דאף על גב דמיקטיל הרי הוא משלם.

קא משמע לן אחד מן המקראות "ולא תקחו כופר" או "כל חרם" שאף קנס אינו משתלם עם המיתה. ^[7]

ואכתי מקשינן: ולרבה, דאמר לעיל: אכן, כיון שחידוש הוא שחידשה תורה בקנס, לכן אף על גב דמיקטיל משלם -

האי "כל חרם" מאי עביד ליה!?

ומשנינן: כיון שלא הוצרכנו לתירוצים אלו אלא לפי רבי חנניא בן עקביא, הסובר: שאף היוצא ליהרג נערך, ואי אפשר לפרש את הפסוק "כל חרם" ללמד על מי שאמר על היוצא ליהרג "ערכי עלי" שאינו חייב.

אם כן לרבה לא תיקשי: דסבר לה רבה כתנא קמא דרבי חנניא בן עקביא, והרי לשיטתו אין "כל חרם" מיותר.

מתניתין:

כתוב בתורה בפרשת אונס [דברים כב כח - כט]: "כי ימצא איש נערה בתולה אשר לא אורשה ותפשה ושכב עמה, ונמצאו. ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף, ולו תהיה לאשה תחת אשר עינה, לא יוכל שלחה כל ימיו".

וכתוב בפרשת מפתה [שמות כב [טו - טז]: "וכי יפתה איש בתולה אשר לא אורשה ושכב עמה, מהור ימהרנה לו לאשה. אם מאן ימאן אביה לתתה לו, כסף ישקול כמוהר הבתולות".

הרי למדנו שלא דיבר הכתוב אלא בנערה אשר לא אורשה, אבל נערה שנתארסה ואפילו נתגרשה כבר אין בה את הדין האמור בתורה; ונחלקו תנאים מה הוא דינה:

נערה שנתארסה ונתגרשה, [ומאחר שנתגרשה שוב אין בה מיתה שתפטרנו מן הקנס]:

רבי יוסי הגלילי אומר: אין לה קנס כלל.

רבי עקיבא אומר: יש לה קנס, ואולם קנסה לעצמה, ולא כשאר אונס שקנסה לאביה.

גמרא:

מפרשת הגמרא: מאי טעמא דרבי יוסי הגלילי, הסובר שנערה שנתארסה ונתגרשה אין לה קנס?

אמר קרא בפרשת אונס ובפרשת מפתה: "אשר לא אורשה", ויש לנן לדייק: הא אורסה - שוב אין לה קנס.

ורבי עקיבא, המחייב קנס בנערה שכבר נתארסה, טעמו הוא, משום שהוא מפרש: "אשר לא אורשה" יהא הקנס לאביה, הא אורסה יהא הקנס לעצמה.

ותמהה הגמרא על שיטתו של רבי עקיבא: אלא מעתה:

א. מה שאמרה התורה בפרשת אונס ובפרשת מפתה: "נערה" דמשמע ולא בוגרת, הכי נמי תפרש דהבוגרת יש לה קנס, ולא בא הכתוב אלא לומר שקנסה לעצמה!?

והרי זו לא שמענו שיהא כתוב באיזה משנה או ברייתא שהבוגרת יש לה קנס וקנסה לעצמה, שנוכל לפרש אותה כרבי עקיבא.

ב. ומה שאמרה התורה "בתולה" דמשמע ולא בעולה, הכי נמי תפרש דיש לה קנס וקנסה לעצמה!?

אלא ודאי לגמרי מיעטה אותן התורה, הכא נמי "אשר לא אורשה" יש לך לדרוש שלגמרי מיעטה התורה את מי שנתארסה כבר מן הקנס. ^[8] אמר לך רבי עקיבא: לכן איני ממעט מ"אשר לא אורשה" שלא יהא לה קנס לגמרי, כי האי "לא אורשה" מיבעי ליה לרבי עקיבא, לכדתניא [בסיפא של הברייתא הבאה]:

כתוב בתורה: "אשר לא אורשה", מלמד הכתוב: פרט לנערה שנתארסה ונתגרשה שאין לה קנס, דברי רבי יוסי הגלילי

רבי עקיבא אומר: יש לה קנס וקנסה לאביה. ^[9]

והדין נותן שיהא הקנס לאביה: הואיל ואביה של נערה זכאי בכסף קידושיה, ואביה של נערה זכאי בכסף קנסה -

מה כסף קידושיה, אף על פי שנתארסה ונתגרשה ושוב נתארסה הרי כסף קידושיה לאביה הוא ^[10] -

אף כסף קנסה, אף על פי שנתארסה ונתגרשה לאביה הוא. ^[11] וממשיכה הברייתא: אם כן מה תלמוד לומר "אשר לא אורשה"?

מופנה, כלומר: מיותר הוא כדי להקיש לו ולדון הימנו גזירה שוה:

נאמר כאן באונס ^[12] "אשר לא אורשה" -

ונאמר להלן במפתה "אשר לא אורשה".

מה כאן - באונס - חמשים כסף הוא הקנס, שכך אמרה התורה באונס: ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף".

אף להלן - במפתה - חמשים כסף הוא משלם, ואף שלא פירטה שם התורה את הסכום, אלא אמרה: "כסף ישקול".

ומה להלן במפתה "שקלים", שהרי אמרה התורה: "כסף ישקול", אף כאן במפתה "שקלים" הוא משלם, ואף שלא אמרה התורה אלא "חמשים כסף".

וכשם שלדעת רבי עקיבא שבברייתא עיקר "אשר לא אורשה" בא לגזירה שוה, כך גם לפי רבי עקיבא דמשנתנו, אלא שלפי דעת רבי עקיבא דמשנתנו אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והוא בא לומר שנערה המאורשה שנתגרשה קנסה לעצמה.

ואכתי תמהינן לרבי עקיבא:

ורבי עקיבא, מאי חזית ד"אשר לא אורשה" מופנה הוא לגזירה שוה, ואילו "בתולה" למעוטי בעולה?

אבל הרגו דרך ירידה דניתנה שגגתן לכפרה אימא נשקול ממונא ונפטריה. והכי דרשינן להו לקראי, מחרם דרשינן מיתות חמורות שלא ניתנה שגגתן לכפרה כלל, ומכל חרם מיתות קלות שניתנה שגגתן לכפרה, ומלא תקחו כופר דרשינן דרך ירידה במזיד שניתנה שגגתו לכפרת גלות.

אם כן מה תלמוד לומר אשר לא אורסה מופנה לדון ממנו גזירה שוה נאמר כאן אשר לא אורסה נאמר כאן וכו'. ואיכא למידק דהא קיימא לן כר' עקיבא, ואם כן אשר לא אורסה לגזירה שוה, ואנן בכולה תלמודא אמרינן מוהר הבתולות לגזירה שוה, בריש מכילתין (לעיל כתובות י, א) ובריש פרקין (כתובות כט, ב), ור' שמעון בן לקיש מאי טעמא לא אמר כרב פפא ההוא מיבעי ליה לגזירה שוה, דתניא (שמות כ״ב:ט״ז) כסף ישקול כמוהר הבתולות וכו'. ועוד, דכיון דגזירה שוה נפקא לן מאשר לא אורסה, על כרחך כמוהר הבתולות לכתובה דרשינן ליה כרשב״ג, ואנן קיימא לן (במכילתין י, א; קי, ב) דכתובת אשה דרבנן.
וראיתי בשם הר' שלמה בן אברהם דמונטפשלור ז״ל, דעיקר גזירה שוה לכולי עלמא ודאי מכמוהר הבתולות נפקא ליה כרבי עקיבא דמתניתין, דלית ליה גזירה שוה אלא לגופיה ולאשמעינן אשר לא אורסה לגופיה הא אורסה לעצמה, והא דדריש אשר לא אורסה הא אורסה לעצמה, ולא דריש הכי בבתולה ולא בעולה ובנערה ולא בוגרת, בתולה ונערה לאביה הא בעולה ובוגרת לעצמה, משום דהתם אשתנה גופה והכא לא אשתנה גופה, וכדאמרינן בשקלא וטריא דברייתא מאי חזית דהאי לא אורסה לגזירה שוה ובתולה למעוטי בעולה אימא איפכא, ושני ליה, הא אישתני גופה הא לא אשתני גופה, והיינו עיקר טעמיה דר' עקיבא בעיקרא דמילתא. והא דאמרינן בגמרא, אמר ליה ר' עקיבא אשר לא אורסה מיבעי ליה לגזירה שוה דתניא, לאו דוקא, והוה ליה למימר אמר לך ר' עקיבא הא אשתני גופה והא לא אשתני גופה, אלא בעינן לומר דמתרץ לה במאי דמתרצה ברייתא דשקלא וטריא עלה ומאי חזית דאשר לא אורסה לעצמה וכו'. ותרצינן הא אשתני גופה, והא לא אשתני גופה, ואגב אורחיה בעא לאתויי ברייתא. ועדיין אינו מיושב היטב, מדאיבעיא לן בתר הכי ר' יוסי הגלילי האי סברא מנא ליה, ופרקינן, נפקא ליה מכמוהר הבתולות, דאלמא לר' עקיבא לא נפקא לן מכמוהר הבתולות אלא מלא אורסה.

סד"א ה"מ היכא דהרגו דרך עלייה קמ"ל ולא תקחו כופר. פי' והשתא איכא תלתא קראי במזיד דלא תשקול מינה ממונא ותפטרי' מן לא יחרם כל חרם ולא תקחו כופר א' לחייבי מיתות חמורות שאין במינו כפרה לשגגתן ותהיה לחייבי מיתות קלות זו לדרך עלי' וזו לדרך ירידה ואיכא קרא רביעאה לשוגג דמיתה קלה בדרך ירידה דאפי' בהא לא נפקא מגלות ממון וכ"ש לשוגגין ואידך ואקשינן אלא שלא לחלק בין דרך ירידה לדרך עליה מדתניא דבי חזקי' נפקא דאתיא זו מזו ומהכא מוכח מאי דפירש לעיל דהא דקתני הכא דרך עליה ודרך ירידה היינו שלא לפדותו בממון דעלה מייתינן ליה להכא ולא לענין דלא לחייבי' מיתה וממון ומשמע לן מ"מ שפיר פי' ר"י ז"ל שהקישא לכל ענייני ממון אתי שלא לחלק בשום צד לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון:

אלא רמי בר חמא אמר אצטריך. פי' לעולם ולא תקחו כופר לא אתיא אלא שלא לחייבו ממון ומיתה ואע"ג דכתיב ולא יהיה אסון ענש יענש אצטריך סד"א היכא דסימא את עינו והרג וכו' ופרכינן הא נמי מאידך תנא דבי חזקיה נפקא עין תחת עין ולא עין ונפש והקשו בתוספת מה ענין ההוא לכאן דהכא כיון שסימא את עין והרגו וי"ל דמ"מ שמעינן מינה דמשום חדא הכאה מחייב שתים שאם סימא את עינו ולא הרגו לא ישלם אלא עין וה"ה דאם סימא את עינו והרגו בהכאה אחת שלא נתחייב שתים ויתחייב מיתה בלבד ויקום בדרבה מינה והר"מ מקוצי תירץ דלדוגמא נקטינן להד מההיא דבי חזקיה נפקא לן דעין קמא דכתיב בקרא שהוא עינו של חובל היינו עין בלחוד ולא עין ונפש ומינה שמעינן נמי דעין בתרא דכתיב בקרא שהוא עינו של חובל היינו כשהוא עין בלחוד ולא כשהוא עין ונפש ואמר רחמנא עין דהיינו ממון תחת עין לבדו ולא תחת עין ונפש דהתם ליכא עין דהיינו ממון וקטלא הוא דאיכא מדין רוצח ונכון הוא. ורבינו מנחם ז"ל גורס עין תחת עין ולא עין תחת עין ונפש ואתיא האי גירסא כהאי פי' דכתיבנא והכא נמי אתיא שפיר לפירוש קמאי:

אלא אמר רב אשי אצטריך ולא תקחו כופר למיתה וקנס שלא נתחייבו שתיים וכדמפרש ואזיל. וא"ת ולרב אשי כיון דמתני' במיתה וקנס איירי האי קרא ולא תקחו כופר הוה ליה לאתויי במתני' ולא קרא דלא יהיה אסון דמיירי במיתה וממון וי"ל דבמתני' ה"ק כל המתחייב בעלמא מיתות ב"ד פטור ממון כדנפקא לן ולא יהיה אסון ומינה דמייתר לן אידך קרא למיתה וקנס. (וא"כ) [וא"נ] הוא הנכון דאורחא דתנא הוא דכיון דקושטא הוא ואיכא קראי לא קפיד ונקט קרא במקום קרא אחריני מרבי' ז"ל מופנה לדון ממנה גזירה שוה. והוא פרישנא לעיל היכי מדרשי ליה שתי קראי. וא"ת כיון דאיכא ג"ש ל"ל דכתב רחמנא בתרווייהו נערה בתולה לכתוב באונס ומפתה וליתי אידך מיניה בג"ש כדפרכינן לקמן בפרקין מכדי מגמר גמרי מהדדי להא מלתא נמי לגמרי'. וי"ל דאין ג"ש זו אלא ללמוד על הסתמא והכא דלא סגיא דלא לכתוב רחמנא כי יפתה איש ואשה אשר לא אורשה לג"ש וה"ל כדמפרש כל אשה בין נערה ובין בוגרת או בתולה או בעולה ותו לא גמרי מאידך:

ממאי דאשר לא אורשה לג"ש דלמא בתולה בתולה לג"ש פירוש ואע"ג דקי"ל דאין אדם דן ג"ש אא"כ יש לו קבלה מרבותיו התם כשלא קבלו כלל אבל הרוב הג"ש שבתלמוד הוה גמירי שיש להם כאן ג"ש אבל לא מקובלים מן המילות של ג"ש והיינו דבעינן מופנה מצד אחד מופנה משני צדדים ויש מהם שמלמדים ומשיבים כך בפי' בתוס':

זה שביארנו שאין אדם מת ומשלם לא סוף דבר בשהמיתה והתשלומין באין על מעשה אחד כגון שסימא את עינו והרגו בה אלא אפילו סימא את עינו והרגו במכה אחרת כאחד אינו מת ומשלם הא כל שקדם חיוב תשלומין לחיוב מיתה חייב כמו שביארנו:

אירוסין אין מפקיעין מרשות אב ר"ל שזה שאמרו מ"ו ב' שכסף קדושיה של נערה לאביה כמו שיתבאר אף אם נתארסה ונתגרשה וחזרה ונתקדשה בנערות כסף קדושיה לאביה אבל קנסה מיהא לעצמה כמו שביארנו במשנה בנערה שנתארסה ונתגרשה:

בא עליה עד שלא נתארסה ואחר כך נתארסה קנסה לאביה שאין אירוסין מוציאין מרשות אב וכמו ששנינו נדרים ס"ו ב' נערה המאורסה הוא ואביה מפירין נדריה אבל אם בא עליה ואחר כך נשאת או בגרה או מת האב קנסה לעצמה שבגרות ונשואין מוציאין מרשות אב והוא שלא עמדה בדין קודם בגרות או נשואין או מיתת אב אבל אם עמדה בדין ואחר כך בגרה או נשאת קנסה לאביה ואם עמדה בדין ואחר כך מת האב קנסה לאחים שהם יורשי האב:

מתני' נערה שנתארסה ונתגרשה ר"י הגלילי אומר אין לה קנס ר"ע אומר יש לה קנס וקנס' לעצמה. מ"ט דר' יוסי אמר קרא אשר לא אורסה הא אורסה אין לה קנס ור"ע אומר אשר לא אורסה לאביה הא אורסה לעצמה. וקי"ל הלכה כר"ע מחבירו. ומתני' דתני הבא על בתו אין לה קנס מפני שמתחייב בנפשו כר"ע אתיא. דהיכי דמי שיתחייב בבתו השתא אילו בא עליה אחר שקיל איהו קנס. השתא שבא עליה הוא לא כ"ש ובלא מיתה נמי פשיטא דלא משלם קנס. אלא ודאי מתני' בבתו נערה שנתארסה ונתגרשה עסקינן שקנסה לעצמה כר"ע ומפני שנתחייב בנפשו פטור ותדע דסתם מתני' כר"ע אתיא דהא אשת אחיו ואשת אחי אביו דתנן לעיל יש לה קנס לא אתיא אלא כר"ע דבע"כ גירשה או נתאלמנה שאל"כ הו"ל א"א ויש בהן מיתת ב"ד:

אמר רמי בר חמא איצטריך סד"א ה"מ הרגו דרך עליה דלא ניתני שגגתו לכפרה. אבל היכא דהרגו דרך ירידה דניתנ' שגגתו לכפר' אימא נישקול ממונא מיניה וניפטרי' פירש והשתא אית לן ארבע' קראי. תרי דכל חרם דדרשי' לתרי מרבויא דכל. ולא תקחו כופר לנפש רוצח ולא תקחו כופר לנוס. ומוקמינן חד לחייבי מיתות חמורות כגון חובל באביו גונב נפש שאין במינן כפרה. וחד לחייבי מיתות קלות שיש במינן כפרה כגון רוצח בדרך עליה. וחד לדרך ירידה ובמזיד דהיא גופה ניתנה בשוגג לכפרה. ואידך לשוגג גופה דחייבי גלות והיינו תקחו כופר לנוס. וקשיא לן ואכתי כולי האי למה לי דהא ברוצח קרא כתיב בהדיא ולא תקחו כופר לנפש רוצח. וכיון דכן כל דכן מיתות חמורות. אם כן קרא למיתות חמורות למה לי הא מסתיין בתלתא קראי. חד דהא כתיב ולא תקחו כופר לנפש רוצח דהיינו מיתות קלות וכל דכן חמורות. ואידך לרבויי אפי' במזיד בדרך ירידה דניתנה שגגתו לכפר' ואידך לאיתויי שוגג גופה כדכתיב ולא תקחהו כופר לנוס. ואפשר דאיצטרך דלא אתי לן חובל באביו מרוצח ורוצח מחובל. דאי כתיב חובל אנא אמינא הני מילי חובל באביו דמיתות חמורות. אבל רוצח דמיתות קלות שיש במינן כפרה לא. ואי כתיב רוצח הוה אמינ' אדרב' רוצח חמור שכן הרג את הנפש. אבל חובל באביו לא דבכל חד איכא חומרא:

אמר לי' רבא הא מדתנא דבי חזקי' נפקא כו' תמיהא מילתא אימר דשמעינן מינה מדתנא דבי חזקיה דלא תעביד בה תרתי. אבל דלא תשקול מיניה ממונא ותיפטריה מנא לן. ואפשר לומר מדתנא דבי חזקיה נפקא לן דלא תחלוק בו בין שוגג למזיד בין דרך יריד' לדרך עלייה בין מתכוין לשאין מתכוין. מיהו אכתי קשיא כיון דהכי הוא למה לי קרא נמי דלא תקח כופר לנוס דבשוגג מדתנא דבי חזקיה נפקא דלא תחלוק בו בין שוגג למזיד. ואפשר דמשום דעיקר קרא דאשכחן במומותין בידי שמים שנותנין ממון ומתכפר להן היינו אם כופר יושת עליו דהוה ליה כהורג בשוגג דהא לאו איהו הרג אלא שורו אימא דהוה ליה כמאן דגלי ביה רחמנא בהדי' דבשוגג נישקול מיניה ממונא וניפטריה. משום הכי איצטריך אי נמי אי כתב רחמנא שוגג הוה אמינא דווק' שוגג דאפשר ליה לגלות וגלות מיהת מיחייב. אבל מזיד דלא סגיא אלא בקטלא דקטלינן ליה כיון דגלי רחמנא במית' בידי שמים דמתכפר לו אמינא דכן במיתה בידי אדם. להכי איצטרך רוצח במזיד ובשוגג' וכי תימא כיון דתנא דבי חזקיה למה לי ולא יהיה אסון דלא תעביד בה תרתי. ולמה לי קרא דלא תישקול מיניה ממונא ונפטריה. הא נפקא לן מדחזקיה דלא תחלוק במכה אדם לחייבו ממון לעולם. י"ל אי לאו לא יהיה אסון ולא תקחו כופר. אנא אמינא לאידך גיסא דלא תחלוק בו לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון. אבל השתא דכתיב ולא יהיה אסון ולא תקחו כופר לחייבו ממון לא מצית אמרת. אלא וודאי אמרינן לפוטרו ממון:

אלא אמר רמי בר חמי איצטריך סד"א הני מילי היכא כו' כלומר חד מהנהו קראי דלעיל דכל חרם ולא תקחו כופר לאו להכי הוא דאתי אלא דלאו תעביד ביה תרתי וכ"ת ל"ל כולי האי דהא כתי' ולא יהיה אסון איצטרך סד"א ה"מ סימא את עינו וכו' אבל סימא וכו' א"י רבא והא נמי מאידך דתנא דבי חזקיה נפקא דתנא דבי חזקיה עין תחת עין ולא עין ונפש תחת עין. כלומר ומאידך תנא דבי חזקיה נפקא לן דסימא את עינו והרגו בה פטור דהא קאמר דתחת עין ולא נעביד עין ונפש. וליכא למימר הא עין ונפש תחת עין ונפש הוא דלא דהיינו סימא את עניו והרגו בדרך אחר. אבל כיון דהרגו בה תחת עין בלחוד מיקרי דתחת עין כתב רחמנא סתם והיינו דקא מטי ליה אמטולתי' וכיון דכן מהך תנא דבי חזקיה נפקא לן סימא את עינו והרגו בה ומהאי דמכה אדם ומכה בהמה הרגו בדרך אחר דהא אייתר לי' ואוקמי' רב אשי לקנס לאשמועינן דלא תעביד בה תרתי. ואף ע"ג דתנא דמתניתין נקיט קרא לקנס ולא יהיה אסון. בתר דאתיא לן מרובוי' דקראי אפי' לקנס. שפי' איכא למנקט חד קרא הי' דליהוי דאין אדם מת ומשלם דהא ק"ל דמכל מילי קאמ' וזה נכון וכן פירש"י ז"ל:

הני מילי היכא דהרגו דרך עליה וכו'. לשיטת רש"י דחשיב רוצח מן הקלות משום כפרת גלות הילכך דרך עליה חשיבה חמורה משום דלא נתנה שגגתו לכפרה דלא סגי ליה בגלות ולהכי קאמר ה"מ דרך עליה שלא נתנה שגגתו לכפרה. אבל לשיטת התוספות ז"ל דחשיב רוצח מן החמורות דלא חשיבא כפרת גלות טיבותא דבלא גלות נמי מתכפר והגלות היינו לאחמורי עליה וכדכתיבנא לעיל הילכך דרך עליה דפטריה רחמנא מגלות היינו דבלאו הכי נמי מתכפר וקיל טפי מירידה משום דאנוס הוא וכיון שכן היכי קאמר ה"מ היכא דהרגו דרך עליה שלא ניתנה שגגתו לכפרה והלא אין צריך כפרה דבלאו הכי נמי מן השמים כפרו לו. ותירצו בתוס' דה"ק שלא ניתן שגגתו לכפרה בידי אדם פי' אף על גב דבידי שמים כפרו לו מכל מקום לא ניתנה כפרה זו בידי אדם ואף על גב דחמירא טפי כפרה שהיא בידי אדם מכפרה שהיא בידי שמים מכל מקום לענין אי נשקול מיניה ממונא ונפטריה איכא טפי קשר ודמיון דבר שכפרתו בידי אדם דמ"ה נימא נמי דנשקול מיניה ממונא ונפטריה כיון שניתן רשות לבני אדם לכפר ממאי דנימא דמשום דקיל דאינו מחוסר כפרה דכבר מן השמים כפרו לו דנשקול נמי מיניה ממונא ונפטריה דאין הדבר תלוי בקולא וחומרא דכל חומרי דשמעתין לא תלי אלא במה שלא ניתן לכפרה ואינו מקפיד התלמוד במה שסקילה ושרפה חמורין מהרג וחנק תדע דאפילו מגדף שאין חמור ממנו חשיבא מן הקלות למ"ד דמביא קרבן על שגגתו. וע"ג ושבת ועריות דאין לך חמורים מהם חשיבא מן הקלות משום דניתן שגגתן לכפרה. כנ"ל פי' לפי' התוספות ז"ל. ולשיטת רש"י ז"ל צריך ליישב אמאי בפרק אלו הן הגולין קאמר קל וחומר ומה דרך ירידה דישראל גלי איהו נמי סגי ליה בגלות דרך עליה דישראל פטור איהו נהרג דאלמא איהו חשיב דרך עליה קיל טפי מדרך ירידה ואפשר דמכל מקום כיון דאין ענשו ניכר לנו דהא פטרינן ליה מגלות עביד התם ק"ו ומה דרך ירידה ישראל גלי איהו נמי סגי ליה בגלות דרך עליה דישראל פטור אף על גב דמשום דלא סגי ליה הוא מכל מקום הרי פטרינן ליה. ועוד יש לי לתרץ בענין אחר ואין להאריך כאן יותר ושם אפרשנה בס"ד:

אמר ליה רבא הא מדתנא דבי חזקיה נפקא דתנא דבי חזקיה וכו'. הא כתיבנא לעיל גבי פלוגתא דר' יוחנן ור"ל בחייבי מיתות שוגגין דלדעת התוספות ז"ל הא דתני דבי חזקיה מיירי בג' עניני ממון והא דקתני בין דרך ירידה לדרך עליה לפטור מזיד אצטריך וה"ק כמו דרך עליה דלא ניתן שגגתו לכפרה לא שקלינן מיניה ממונא לאפטוריה ה"נ דרך ירידתו אף על גב שנתנה שגגתו לכפרה ולהאי פירושא אתיא שמעתין כפשטה דבהדיא נפקא הך חידושא מדתני דבי חזקיה. וכן כתב הריטב"א וז"ל. ואקשינן דאילו שלא לחלק בין דרך ירידה לדרך עליה מדתני דבי חזקיה נפקא דתניא וכו' ומהא מוכח מאי דפרישנא לעיל דהא דקתני הכא דרך ירידה ועליה היינו שלא לפדותו בממון ועלה מייתינן לה הכא ולא לענין דלא נחייביה תרתי מיתה וממון ומשמע לן ממה שפירש ז"ל דהיקשא וכל עניני ממון אתא שלא נחלוק בשום צד לחייבו ממון אלא לפטרו ממון. ע"כ:
אבל רש"י ז"ל פירש דהיקשא דתנא דבי חזקיה דדרך עליה וירידה לפטור שוגג דרך עליה כמו דרך ירידה קאמר דלא תימא דבשלמא דרך ירידה קאמר דאיכא גלות פוטרו מן הממון אבל דרך עליה דאין כאן גלות אימא לחייביה ממונא שעמו קמ"ל דאין חלוק. וקשה לפירושו דאם כן מאי פריך הא מדתנא דבי חזקיה נפקא והא תנא דבי חזקיה לא איירי בענין פדיון כלל. וכתב רש"י ז"ל וז"ל מדתנא דבי חזקיה נפקא. שאין חילוק בין דרך עליה לדרך ירידה. לחייבו בממון. והוא הדין לפדותו ולא יהיה אסון מיהא אצטריך דאי מהיקשא הוה אמינא אדרבה לאידך גיסא מה מכה בהמה לעולם ישלם אף מכה אדם ישלם והשתא דנפקא לן פטור תשלומין למזיד מלא יהיה אסון ע"כ היקשא לפטור שוגג ודרך עליה. ע"כ. פירוש לכאורה הוה מצינן לפרושי הכין כתיב מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת ואי לא הוה כתיב לא יהיה אסון הוה אמינא היקשא לאידך גיסא מה מכה בהמה לעולם ישלם אף מכה אדם ישלם ולא הוה דייקינן מכה אדם יומת ולא ישלם והכי נמי לא הוה דייקינן יומת ולא יפדה והשתא דנפקא לן פטור תשלומין למזיד והילכך ע"כ כי כתיב מכה אדם יומת דייקינן יומת ולא ישלם והקיש הכתוב פטור ממון דמכה אדם לחיוב ממון דמכה בהמה הילכך הכי נמי דייקינן יומת ולא יפדה כיון דקרא בדוקא נקטיה ומעתה הוא הדין דאקשינן ואמרינן מה מכה בהמה ישלמנה ואין לו דרך להנצל מתשלומיה הכי נמי מכה אדם אין חילוק כלל לענין פדיון והאי פירושא לא נהירא דאי הכי אפילו דלא נקיש כלל לענין פטור ממון מצינן למעבד הך היקשא מה מכה בהמה אין לו דרך אחר אלא בתשלומין אף מכה אדם אין לו דרך אחר ופדיון כלל אלא במיתה. ומעתה למה לי דכתיב לא תקחו כופר כלל אלא ודאי לא עבדינן הך היקשא כלל דאדרבה עבדינן לאידך גיסא מה מכה בהמה יש לה תשלומין אף מכה אדם אף על גב דיומת מכל מקום אי בעי למפרק נפשיה מצי למעבד ויש לו נמי תשלומין כי היכי דהוה אקשינן לענין פטור ממון אי לא הוה כתיב ולא יהיה אסון והכין פירוש לפירושו של רש"י ז"ל דאיברא ודאי דהיקשא דחזקיה לא אתיא אלא לענין פטור ממון אף על גב דיש סברא לחלק דהיכא דמחייב גלות יפטר מממון כיון דמחייב גלות משום דקלב"מ אבל היכא דאין לו חיוב כלל למה יפטר מהממון ואפילו הכי לא מחלקינן כלל ה"ה לפדותו אין חילוק כלל בין דרך עליה בין דרך ירידה לפטור רוצח מזיד מקטלא כיון דשניהם איירי במזיד ולפטרו ממיתה דומיא דהיקשא דשוגג ומזיד לפטור ממון שעמו דומיא דמזיד ומיהו אי לא הוה כתיב לא תקחו כופר במיתה ובגלות לא הוה מקשינן להו דאין פדיון של זה כפדיון של זה דפדיון של מזיד לפוטרו ממיתה ופדיון של שוגג לפוטרו מגלות וכמו שתירצו התוס' וכדכתבינן לעיל תדע דלפוטרו ממון נמי אי לאו דכתיב ולא יהיה אסון הוה מקשינן לאידך גיסא וכדכתבינן הכי נמי אי לאו דשמעינן מעיקרא דלית להו פדיון לא למיתה ולא לגלות לא הוה מדמינן להו אבל לבתר דידעינן דלית להו פדיון שמעינן מדתנא דבי חזקיה דלא עבדינן חילוקא בינייהו לפדות ממיתה ולא מגלות כנ"ל. ובקצת סי' מפי' רש"י ז"ל יש תוספת ל' וז"ל וה"ה לפדותו שאינו נפדה לעולם לא כשהוא חייב מיתה ולא כשהוא חייב גלות ולא כשהוא פטור מגלות ולא יהיה אסון מיהא אצטריך וכו'. ולא נהירא נוסחא זו דאי הכי לעיל הוה ליה לאקשויי והא מדתנא דבי חזקיה נפק כדמייתי קרא דלא תקחו כופר וגו'. והריטב"א ז"ל תירץ קושיא זו בענין אחר וכדכתבינן לעיל ובהאי תירוצא יש ליישב קצת לשון זה של רש"י ז"ל ומה שכתוב בנוסחא זו ולא כשהוא פטור מגלות פי' אלא ביד המלך להורגו וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות רוצח דאי פטור לגמרי מה צריך פדיון וסיים הרב ז"ל לשונו וכתב והשתא דנפקא לן פטור תשלומין למזיד מלא יהיה אסון ע"כ היקשא לפטור שוגג ודרך עליה ע"כ. כן כתוב בספר כ' מדוייק ונקט הרב ז"ל תרתי שוגג ודרך עליה והשמט מתכוין ושאינו מתכוון משום דלגבי מתכוון ושאינו מתכוון מפקא מדרבי ומדרבנן וכדאיתא בפ' הנשרפין ודחיק ליה קרא טובא וכדכתבינן לעיל גבי פלוגתא דרב דימי ורבין ואדרבה מדכתיב ולא יהיה אסון קאמר ורבי ישמעאל דריש לא תקחו כופר להכי וכל חרם דריש ליה שלא יתן ממון ונפטריה. ולשיטתנו דלעיל ניחא טפי ומיהו לקמן גבי הא דרב אשי קשיא ודאי הך קושיא. וכן הקשה אותה הרא"ש ז"ל לקמן וז"ל סד"א חדוש הוא שחדשה תורה בקנס לכאורה משמע דמכל חרם דריש מדקאמר בתר הכי האי כל חרם מאי עביד ליה. וקשה דהא רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא לא דריש לקרא הכי אלא דריש מכל חרם שלא יתן ממון ויתכפר אבל להא דלא נשקול ממונא מיניה ונקטליה לא מוקי ליה לקראי הילכך נראה דרב אשי אסיק הכא לתרץ קראי אליבא דחזקיה אבל לר' ישמעאל לית ליה תנא דבי חזקיה [והיינו דאמרינן באלו הן הנחנקין הניחא למאן דאית ליה תנא דבי חזקיה אלא למאן דלית ליה תנא דבי חזקיה] היקשא למה לי היינו רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא. ע"כ:
ורש"י ז"ל כתב נמי לקמן קמ"ל. חד מהנך קראי יתירא שאינו ענין לממון תנהו ענין לקנס. ע"כ. והילכך לא תקשי נמי לדידיה מההיא דלקמן ואף על גב דפריך לקמן האי כל חרם מאי עביד ליה היינו משום דכי מוקמינן חד מהני קראי לענין קנסא כדדריש לה רב אשי ממילא אצטריך כל חרם לדרבי ישמעאל ולרבה דלא מצי למדרש הכי דהא איהו ס"ל כרבי מאיר דהכין הוא קושטא דמילתא דבקנס אף על גב דמקטיל משלם ממילא מייתר כל חרם ושפיר פריך האי כל חרם מאי עביד ליה וגם לשיטתנו דלעיל קשיא מההיא דרב אשי דלקמן דע"כ צריך אתה לפרש ההיא דרב אשי לענין פטור קנסא ולא לפדותו. והתוספות ז"ל כתבו בשם רשב"א דמהכא אסיק אליבא דחזקיה אבל לרבי ישמעאל לית ליה תנא דבי חזקיה וכי פריך רבא הא מדתנא דבי חזקיה נפקא הכי פריך לתנא דבי חזקיה האי כל חרם מאי עביד ליה אבל לא פריך מדתנא דבי חזקיה לרבי ישמעאל דהא שפיר ידע דרבי ישמעאל לית ליה תנא דבי חזקיה ואזלי לשיטתייהו דהם מפרשים דתנא דבי חזקיה מיירי בג' עניני ממון ודרך עליה ודרך ירידה היינו לומר דבכל ענין לא תשקול ממונא מיניה ונפטריה הילכך ע"כ פליג רבי ישמעאל אדחזקיה דאי אית ליה היקשא לא הוה צריך למדרשיה מכל חרם כלל ורמי בר חמא שפיר ידע הא דבי חזקיה ולא אתא אלא לתרוצי קראי אליבא דרבי ישמעאל ושוב הקשה לו רבא דאליבא דתנא דבי חזקיה האי כל חרם מאי עביד ליה וכדכתבינן ואסיק רמי בר חמא אליבא דחזקיה דאצטריך סד"א ה"מ היכא דסימא וכו'. וקשה לשיטה זו מאי קאמר אלא אמר רמי בר חמא וכו' והא תירוצא דלעיל בדוכתה קיימא אליבא דר' ישמעאל ושמא לא הוה גריס אלא. אבל רש"י ז"ל כתב דגרסינן אלא אמר רמי בר חמא וכו'. ואפשר דאזיל לשיטתיה ז"ל דתנא דבי חזקיה לא מיירי בג' עניני ממון אלא בכולה ענין אפטורי ממונא דעם המיתה וכבר הארכנו בזה לעיל ולכך אינו מוכרח לפרושי דרבי ישמעאל פליג אתנא דבי חזקיה. וכבר תירץ קושית התוס' ז"ל במאי דכתב מחד מהני קראי וכו' וכדכתיבנא. עוד תירצו בתוס' דרבי ישמעאל שפיר אית ליה תנא דבי חזקיה והא דדריש שלא יתן ממון ונפטריה מדכתיב כל חרם אלו לא נאמר קאמר פי' אלו לא נאמר היקשא דתנא דבי חזקיה הייתי דורשו מכל חרם עכשיו שנאמר היקשא דתני דבי חזקיה תו לא צריך כל חרם להכי אלא דלא נשקול ממונא מיניה ונקטליה והכי אמרינן בריש פרק נגמר הדין וכולה שקלא וטריא דתלמודא היינו לאצרוכי קרא דכל חרם דלא להוי מייתר ולא אתא לתרוצי עלה דדברי דרבי ישמעאל דרבי ישמעאל אילו לא נאמר קאמר וכדכתיבנא:
והקשו בקונטריסין על שיטת רשב"א ז"ל דמאי פריך רבא לתנא דבי חזקיה האי כל אדם מאי עביד ליה ודילמא תנא דבי חזקיה כת"ק דר' חנניא בן עקביא ס"ל לענין ערכו עלי ולא תירצו. ונ"ל דאנן השתא מהדרינן לתרוצי לרבי חנניא בן עקביא וכדפריך מעיקרא ולרבי חנניא בן עקביא כו' וכל כמה דמצינן לתרוצי אליביה מתרצינן ומסתמא כל עוד דלא אשכחן תנא דפליג להדיא אדחזקיה לא משוינן פלוגתא בינייהו וכדכתיבנא לעיל להכי לא מתרצינן דתנא דבי חזקיה ס"ל כתנא קמא דרבי חנניא בן עקביא ופליג אדרבי חנניא ואדרבה לקמן בסוף שמעתין דקאמר ולרבה דאמר חדוש הוא וכו' סבר לה כתנא קמא דרבי חנניא בן עקביא איכא לאקשויי דהוה ליה למימר סבר לה כרבי ישמעאל כדי לאוקמי אדוכתיה תירוצא קמא דמתרצינן לרבי חנניא בן עקביא דסבר לה כרבי ישמעאל. ודע דלשיטת הרא"ש ז"ל דס"ל דרב אשי הוא דאסיק לתרץ קראי אליבא דחזקיה ורבי ישמעאל פליג קשיא טפי דכי פריך עליה ולרבה וכו' הוה ליה למימר סבר לה כרבי ישמעאל כיון דאיהו הוא דאסיק הכין אבל לשיטת התוספות ז"ל דמעיקרא הוא דאסיק הכין לא קשיא כולי האי דאיכא למימר דה"ה דהוה מצי למימר הכין אלא דחדא מינייהו נקט. עוד הקשו בקונטריסים לשתוק מלא יהיה אסון ומכל חרם ילפינן בכל ענין. ותירצו דאי לא כתיב לא יהיה אסון הוה מוקמינן כל חרם למסתבר טפי דהיינו לסימא את עינו והרגו בד"א לא הוה ידעינן להכי אצטריך תרווייהו. ע"כ:
עוד הקשו בקונטריסים אמאי לא תירץ דאצטריך כל חרם לרבנן דפליגי עליה דרבי ואמרי נפש תחת נפש מיתה ואתא לאשמועי' דפטור מדמי הנהרג. ועוד הקשו כיון דמכל חרם שמעינן דלא עבדינן ביה תרתי פירוש שפטור מדמי הנהרג דהיינו ממון של עצמו אם כן אמאי אצטריך עליו ולא על האדם לפטור מדמי הנהרג דהיינו ממון של עצמו. ועוד כתבו וז"ל ולרשב"א נראה דהכא מסיק אליבא דתנא דבי חזקיה וכו' פי' דהכא מסיק דלא עבדינן ביה תרתי דהיינו מיתה ודמי הנהרג דהיינו ממון של עצמו מתנא דבי חזקיה אבל ר' ישמעאל יליף הא דלא עבדינן ביה תרתי דהיינו מיתה ודמי הנהרג מכל חרם. והקשה מ"ה דהשתא אמרינן דאצטריך כל חרם דלא עבדינן ביה תרתי מיתה ודמי הנהרג אם כן מלקות וממון דהיינו מלקות ודמי החבלה דהיינו ממון של עצמו מנלן. ע"כ. ולא הבנתי דבריהם כלל דאנן הכי קאמרינן דלרבי ישמעאל דלא יליף היקשא קא יליף מכל חרם דלא נשקול ממונא מיניה ונפטריה לדרך ירידה ולא תקחו כופר אתיא לדרך עליה וחזקיה קא יליף לה להיקשא שלא תחלק בין דרך עליה לדרך ירידה למשקל ממונא מיניה ונפטריה וכמו שכתבו התו' לעיל דבג' עניני ממון מיירי וכדכתיבנא והשתא קאמר עבדינן צריכותא לכל חרם אליבא דחזקיה ואמרינן דכל חרם לא אתיא לענין פדיון וכדתני רבי ישמעאל אלא דלא עבדינן ביה תרתי פי' בממון אחר היכא דאיכא חיוב ממון בהדיא כגון דמי עין דומיא דדמי ולדות דכתיב גבי ולא יהיה אסון וה"ק דאי מלא יהיה אסון הוה אמינא דוקא היכא דסימא את עינו והרגו בה דומיא דאשה שבהכאה אחת הרג את האשה וגם ולדות הוא דפטור מדמי עין דהיינו ממון שעם המיתה אבל היכא דסימא את עינו והרגו אימא נשקול וכו' פי' נענשיה דמי עין ומיתה בשביל ההריגה וכדפרש"י ז"ל דהיינו ממון אחר ולשון לא יפדה הכי דייק דמיירי בדבר הנפדה או ההיזק שעשה או המיתה דלא נשקול ממונא מיניה ונפטריה אבל לענין אי שקלינן מיניה ממונא ונקטליה פירוש דלא עבדינן תרתי על הרציחה לחוד לא איירי קרא דכל חרם כלל דמעליו ולא על האדם נפקא. הכין הוא פשט השמועה לדעת רשב"א ז"ל ואין כאן קושיא כלל מכל מה שהקשו הקונטריסין:
עוד הקשה הרא"ש ז"ל וז"ל ה"מ היכא דסימא את עינו והרג בה פרש"י ז"ל אצטריך חד מהנך קראי לאשמועינן דלא תעביד ביה תרתי ואף על גב דנפקא לן מלא יהיה אסון ה"מ דלא ענשינן ליה בתרתי היכא דסימא את עינו והרגו בה [באותה הכאה אבל היכא דסימא את עינו והרגו בדבר אחר במכה אחרת ובבת אחת אימא נענשיה דמי עין ומיתה בשביל ההריגה] תימא דהך סוגיא היא אליבא דתנא דבי חזקיה ולדידיה אית ליה נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ואסון דקרא היינו דין אסון שנתכוון לחברו והרגו ונגף אשה ויצאו ילדיה כדפרישנא לעיל ואין זה סימא את עינו והרגו בה אדרבה היינו סימא את ראובן והרג את שמעון ובכי האי גוונא ראוי לחייבו תרתי יותר מסימא את עינו והרג בדבר אחר דהיינו במכה אחרת ובבת אחת וצ"ע. ע"כ:
אזיל לשיטתיה ז"ל דלא קא פריש קרא דאם אסון יהיה וגו' בהרג האשה עצמה ונתכוון לה אלא בהרג אותו עצמו שנתכוון לו ולא את האשה וכדכתבינן לעיל בשמעתא דרב דימי. ומיהו התוס' ז"ל תירצו לעיל עוד תירוצא אחרינא דפי' הכתוב אליבא דחזקיה היינו לא יהיה אסון היינו אסון ממש וקרא דאם אסון יהיה היינו דין אסון וכגון שנתכוון לאשה דאם לא נתכוון לה פטור ממיתה וממון וכדכתבינן לעיל. ועוד נראה דלא עבדינן הכא שקלא וטריא אלא במאי דעביד היקשא בין שוגג למזיד ודרך עליה לדרך ירידה אבל במאי דעביד היקשא במתכוון לשאין מתכוון דמפקא מדרבי ומפקא מדרבנן לא עבדינן בה שקלא וטריא. וכבר כתבו התוס' ז"ל לעיל דאפילו רבי ורבנן מודו בהיקשא דשוגג ומזיד ודרך עליה ודרך ירידה ולהכי פרכינן מינה כנ"ל. ואין להאריך עוד בזה:
הא נמי מאידך תנא דבי חזקיה נפקא פרש"י ז"ל הא. דסימא את עינו והרגו בה. מאידך דבי חזקיה נפקא. דלא תענשיה תרתי. ולא עין ונפש תחת עין. מיניה קא משמע לן בהחובל דעין תחת עין לאו ממש דאי אמרת ממש דילמא בהדי דסמינן לעיניה מיית והוה ליה עין ונפש תחת עין מיהו שמעינן מינה דלא תעביד ביה תרתי לא שנא מת באותה מכה לא שנא לא מת. פי' לפירושו דאי הוה אמרינן דעין תחת עין ממש הכי נמי הוה אמרינן היכא דסימא את עינו והרגו בה דסמינן לעיניה ואי מיית מיית ואי לא גמרינן למיתתו עד דלימות לגמרי אבל השתא דאמרינן דבעינן דליתב ליה דמי עיניה אי אמרת היכא דסימא את עינו והרגו בה דליתב דמי עין ונקטליה נמי הרי עבדת ביה תרתי חדא דמה לי הרגו דרך עינו או הרגו דרך בטנו או דרך גרונו הכל הוא אחד והרי אתה הורגו דרך גרונו ולוקח ממנו נמי דמי עין והתורה אמרה עין תחת עין ולא עין ונפש תחת עין והכי נמי ולא נפש ועין תחת עין אלמא דמאי דקפדינן היינו דלא ניתב תרתי תחת אחת והילכך לא שנא מת באותה מכה לא שנא לא מת כנ"ל:

וז"ל שיטה ישנה והא נמי מאידך תנא וכו'. פירוש ודאי מלא יהיה אסון נפקא היכא דסימא את עינו והרגו בדבר אחר דאילו הרגו בה מדתנא דבי חזקיה נפקא. ולא נפש ועין תחת עין התם בפרק החובל אמרינן ודילמא עין תחת עין ממש ותנא דבי חזקיה וכו' דאי עין ממש דילמא בהדי דסמינן ליה לעיניה מיית והוה ליה עין ונפש תחת עין והכי נמי איכא למדרש הכא דהיכא דסימא את עינו והרגו בה הוה ליה עין ונפש תחת עין אי עבדינן ליה תרתי ואיכא דאמרי דכעין דרשא דתנא דבי חזקיה דרשינן אנן נפש תחת נפש ולא עין ונפש ע"כ. ומאי דפרישנא אנן היינו כפירושא בתרא וזכיתי לדעת גדולים:

וז"ל הרא"ה ז"ל והא נמי מאידך תנא דבי חזקיה וכו'. כלומר ומאידך דתנא דבי חזקיה נפקא לן דסימא את עינו והרגו בה פטור דהא קאמר דתחת עין לא נעביד עין ונפש וליכא למימר דהאי עין ונפש תחת עין ונפש הוא דלא דהיינו סימא את עינו והרגו בדבר אחר אבל כיון דהרגו בה תחת עין בלחוד מקרי דתחת עין כתב רחמנא סתם הא דקא מטי ליה אמטולתיה וכיון דכן מהך תנא דבי חזקיה נפקא לן סימא את עינו והרגו בה ומהאי דמכה אדם ומכה בהמה הרגו בדבר אחר דהא אייתר ליה. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל והא נמי מאידך תנא דבי חזקיה נפקא עין תחת עין וכו'. פרש"י ז"ל דהיינו מאי דדרשינן בפ' החובל עין תחת עין ממון ולא עין ממש דאילו עין ממש דילמא בהדי דסמינן לעיניה מיית והוה ליה נפש ועין תחת עין. והקשו בתוס' מה ענין ההיא לכאן דהכא כיון דסימא עינו והרגו עין ונפש תחת עין ונפש הוא וי"ל דמ"מ שמעינן מינה דמשום חדא הכאה לא נתחייב שתים שאם סימא את עינו [ולא הרגו לא ישלם אלא עין וה"ה שאם סימא עינו] והרגו בהכאה אחת שלא נחייב שתים ויתחייב מיתה בלבד ויקום בדרבה מיניה. והר"ם ז"ל מקוצי תירץ דלדוגמא נקטינן לה דמההיא דבי חזקיה נפקא לן דעין קמא דכתיב בקרא שהוא עינו של חובל היינו עין בלחוד ולא עין ונפש ומינה שמעינן נמי דעין בתרא דכתיב בקרא שהוא עינו של נחבל היינו כשהוא עין לבדו ולא שהוא עין ונפש וקאמר רחמנא עין דהיינו ממון תחת עין לבד ולא תחת עין ונפש דהתם ליכא עין דהיינו ממון וקטלא הוא דאיכא מדין רוצח ונכון הוא. ורבינו מנחם גורס עין תחת עין ולא עין תחת עין ונפש ואתיא האי גירסא כהאי פירושא דכתיבנא והכין נמי אתיא שפיר לפירושא קמא.ע"כ:

וז"ל הרא"ש ז"ל עין תחת עין פרש"י ז"ל מהא שמעינן בפ' החובל דעין תחת עין לאו ממש וכו'. מיהא שמעינן מינה דלא תעביד בה תרתי לא שנא מת באותה הכאה לא שנא לא מת באותה הכאה ותימא מנא ליה הא דילמא דוקא היכא דלא הרגו אבל היכא דהרגו ישלם עין ונפש תחת עין ונסמא את עינו ואם לא ימות בכך נהרגנו. ותירץ הר"ם דאיברא דהכי מייתי ולא עין ונפש תחת עין כלומר כי היכי דעין קמא עין דוקא ולא עין ונפש הכי נמי עין בתרא דוקא כלומר תחת עין לבד ישלם עין ולא תחת עין ונפש כי תשלום הנפש שהוא חייב לשלם תחת הנפש פוטרו מתשלומי העין ע"כ. והתוס' ז"ל פירשו דכי קא מהדר ליה הא נמי מאידך תנא דבי חזקיה כו' אסימא את עינו והרגו בד"א דקא בעינן למילף מכל חרם קא מהדר דומיא דמאי דקא מהדרינן לעיל הא מדתנא דבי חזקיה נפקא דהיינו מאי דבעינן למילף מכל חרם ה"נ הכי מהדרינן ולכך פירשו דלאו מההיא דרשא גופה קאמר דנפקא לן דהא ההיא דרשא לא שייכא כלל לסימא את עינו והרגו בד"א אלא הכי דייק דכי היכי דדרשינן ולא עין ונפש תחת עין ה"נ דרשינן נפש תחת נפש ולא עין ונפש תחת נפש וסימא את עינו והרגו בד"א לא חשיב עין ונפש אלא נפש גרידא דמה שסימא את עינו בשעת הריגה לא חשיב כלום דבלאו הכי היה מת אלא שהמיתה בצער מרובה ומ"מ אע"ג דחשיבא נפש גרידא כדי לאצרוכי קראי הוה מפלגינן בינייהו דדוקא דומיא דנגפו אשה הרה ויצאו ילדיה דהיינו בהכאה אחת הוא דפטרינן מממונא דעמיה אבל בשתי הכאות הוה מחייבינן אע"ג דכתיב ולא יהיה אסון וכדכתיבנא זו היא שיטת התוס' ז"ל. ולשיטתנו דפרישנא לעיל דשינויא דהכא נמי מיירי לענין לפדותו ניחא טפי ופריך רבא שפיר וכדפרישנא לעיל. עוד הקשו בתוס' לפי שיטתם ל"ל לאקשויי דמאידך תנא דבי חזקיה נפקא דלא ברירא כולי האי וכדכתיבנא הא נמי מדתנא דבי חזקיה דלעיל נפקא טפי וברירא טפי דמה מכה בהמה לא חלקת בין סימא את עינה והרגה בה להרגה בד"א וכו'. ותירצו בתוס' דמכה אדם ומכה בהמה משמע ליה בהכאה אחת ולשיטתנו דלעיל ניחא טפי דעיקר תנא דבי חזקיה דלעיל לא אתיא אלא לפוטרו מממון דומיא דמאי דכתיב ולא יהיה אסון דקאי עלה אבל לפדותו לא איירי ודיינו שנלמוד ממנו דכי היכי דלא חלק בין דרך עליה לדרך ירידה לפוטרו ממון דה"ה לפדותו אבל בסימא את עינו והרגו בד"א דלא איירי ביה לא שמענו לענין לפדותו ואפילו לשיטת התוס' ז"ל דפירשו דמאי דקאמר בין דרך עליה לדרך ירידה דמיירי לפדותו מנא תיתי שלא נחלק בין סימא את עינו והרגו בה לסימא את עינו והרגו בד"א לענין לפדותו ולשיטת רש"י ז"ל נמי אע"ג דפריש הך קושיא לענין לפוטרו מ"מ הרי פירש דאסימא והרגו בה קא מהדר דמאידך תנא דבי חזקיה נפקא פי' וכיון שכן הרגו בדבר אחר כיון דאחת עשה שתיהן וחשבת ליה נפש גרידא ולא חשבת ליה עין ונפש ובצער המיתות נדון מה שסימא את עינו דהא קאמרת דכהמיתו בצער מרובה דמי וכיון שכן תפוק לי דפטור מדמי עין אפילו לא הרג דבשעה שסימא את עינו היה רודף וניתן להצילו בנפשו ותירצו בתוס' דמיירי בשיכול להציל באחד מאיבריו שלא נתן להצילו בנפשו ולשיטתנו דלעיל ניחא דהכא לענין פדיון מיירי ולשיטת רש"י ז"ל נמי יש לתרץ דדוקא סימא את עינו והרגו בה חשיבא כנפש לבד וכדפרישנא לעיל אבל סימא את עינו והרגו בד"א חשיבא עין ונפש והלכך על הסמיות לא מקרי רודף ואע"ג דבההיא שעתא היה מבקש להרוג את חברו מ"מ כיון שלא הרגו סד"א דלא מפטר מדמי עין כיון דלא מקרי רודף עלה. עוד הקשו התוס' ז"ל לשיטתם דכיון דלענין לפוטרו ממון לא מחלקי' אלא בין סימא א"ע והרגו בה לסימא א"ע והרגו בד"א ולהכי אצרכינן תרי קראי קרא דלא יהיה אסון וקרא דנפש תחת נפש וקרא יתירא דכל חרם קאמר רב אסי דאתא לאשמועינן דבקנסא נמי כיון דמקטיל משלם ומיהו איירי דאתיא ליה קנסא מחמת מיתה משמע דאם הרגו וקרע שיראין דידה דמחייב דהא לא שמעינן פיטורא משום קרא וקשה דלעיל רב אשי גופיה אוקמה לההיא דאביי דפטר אליבא דרבי נחוניא בן הקנה זר שאכל תרומה כגון שאכל תרומה שלו וקרע שיראין של חבירו ולא הקשו התוס' דמהכא משמע דאם הרגו וקרע שיראין של חברו וכו' משום דכבר פירשו התוספות לעיל גבי הא דאביי וזר שאכל תרומה וכו' חשיבא מיתה ותשלומין לאחר וכיון דמיתה אתיא ליה בשביל שמים ולא בשביל אדם אבל הרגו וקרע שיראין דידיה קשיא להו ותירצו בתוס' דלפי האמת כולהו נפקי מתנא דבי חזקיה והא דפריך הא נמי מאידך תנא דבי חזקיה נפקא פי' דהך חידושא נמי דסימא את עינו והרגו בד"א נפקא מאידך תנא דבי חזקיה והלכך משמע להדיא דהך חידושא לא נפקא מדתנא דבי חזקיה הא ודאי ליתא דאם כן קשיא וכדכתיבנא אלא ה"פ הא נמי פירוש הך חידושא נמי קשיא ליה מאי דאקשינן על אידך חידושא דלעיל דמדתנא דבי חזקיה דלעיל נפקא ועוד איכא לאקשויי נמי דמאידך תנא דבי חזקיה נפקא וה"ק על תירוצא דלעיל דקא אמרת דכל חרם אתיא לדרך ירידה ליכא לאקשויי אלא מדתנא דבי חזקיה דלעיל ואי לא הוה שמעינן לה מינה כגון שנפרש דרך עליה ודרך ירידה בגונא אחריתי לא הוה שמעינן לה מדוכתא אחריתי והלכך אין הקושיא מכרעא כולי האי אלא לפי מאי דסברינן דהיינו פירושיה דתנא דבי חזקיה ומיהו עלה דהאי תירוצא דקא אמרת דכל חרם אתא למפטריה היכא דסימא את עינו והרגו בד"א מכרעא טובא דע"כ לא איצטריך כל חרם להכי דבתרי דוכתי שמעינן לה דאנן סברינן דכולהו קיימא לן מדתנא דבי חזקיה דפטור ואי הוה צריך קרא למפטריה כגון שנפרש דמכה אדם ומכה בהמה משמע בהכאה אחת וכדתריצנא לעיל מ"מ בלא חרם הוה פטרינן ליה מאידך תנא דבי חזקיה והקשו דאמאי משני דכל חרם אתיא לסימא את עינו והרגו בד"א עד דקא אקשינן עליה דאי הוה צריך קרא למפטריה בלא כל חרם הוה פטרינן ליה לישני מעיקרא דאיצטריך כל חרם להרג חברו וקרע שיראין ואי לאו מדתנא דבי חזקיה דלעיל לא הוה קשיא לן ולא מידי ותירצו בתוספות דכל חרם לא יפדה משמע ליה בממון שבא על ידי אותה חבלה שהמיתה באה על ידה פי' דלא יפדה משמע דקאי אכל חרם דהיינו אחיובא דמיתה דאיכא עליה ומפרשינן דהיינו חבלה שהמיתה באה על ידה כנ"ל פי' לפי' התוס' ז"ל. ובקונטרס כ' וז"ל כ' בתוס' ליכא למפטריה לא מקרא דלא יהיה אסון דההיא איירי בממון לזה ותשלומין לזה וגם לא מקרא דנפש תחת נפש דההוא איירי שפטור מדמי הנהרג. עוד כתוב בתוס' ואם תאמר ולישני דאיצטריך כל חרם להרג את חברו וקרע שיראין וקשה כבר הקשו זו ותירצו אותו דכלהו נפקי מתנא דבי חזקיה ויש לומר שכך הקשו לעיל דהא לאביי זר שאכל תרומה משלו דהוי מיתה לזה ותשלומין לזה אפ"ה קאמר אביי דפטור כ"ש מיתה ותשלומין לאחר דפטור ותירצו דכלהו נפקי מתנא דבי חזקיה אפילו מיתה ותשלומין לאחר פטור וזה שחוזרים ומקשים היינו שהרגו וקרע שיראין של חבירו שזה לא למדנו מתנא דבי חזקיה וכתוב בגליון תוספות ומהשתא שמעינן מינה אפילו הרגו וקרע שיראין מהיקישא דתנא דבי חזקיה וקשה מה צריכין לומר זה כבר אמרו לעיל דהכל אנו לומדים מתנא דבי חזקיה ויש לומר שהוצרכו להזכיר זה משום דמלא יהיה אסון הוי גלוי לזה כיון דמלא יהיה אסון ילפינן דבהכאה אחת פטור משני ממונות דהיינו דמי האשה ודמי הולדות כיון דנהרג כ"ש מיתה וממון בשתי הכאות דהיינו הרגו וקרע שיראין אבל קשה מה צריך עליו ולא על האדם מאסון ילפינן שפטור מדמי הנהרג כיון שנהרג ויש לומר דאיצטריך עליו ולא על אדם דמאסון לא הוה ילפינן אלא שלא יתחייב שני ממונות עם המיתה דמי האשה ודמי וולדות אבל דמי הנהרג לחוד הוה אמינא שיתחייב לכך איצטריך עליו ולא על אדם לפטור מדמי הנהרג. עכ"ל הקונטריסין. מה שכתב בגליון תוס' לא הבנתי לפי שהגליון לא בא לידי ומה שכתב בפי' התוס' הבנתי בו שלא הבין ולא ירד לסוף דעת התוס' ז"ל ולעומקן ועמם נמוקן ומכל מקום עיקר קושייתם ז"ל היינו לשיטתם ז"ל ומיהו למאי דפרישנא דתירוצא בתרא דרמי בר חמא נמי לענין לפדותו קא מיירי אין כאן קושיא כלל דהא ודאי כל ענייני פטור ממון מדתנא דב"ח נפקא ולא מחלקין בין סימא עינו והרגו בה לסימא עינו והרגו בד"א אלא לענין לפדותו ולשיטת רש"י ז"ל נמי יש לתרץ דכיון דסימא את עינו והרגו בד"א מלא יהיה אסון נפקא אלמא דבהכאה אחת הרג את האשה וגם וולדות חשיבא כתרי הכאות כיון דהויא מיתה לזה ותשלומין לזה דדמי וולדות הויא לבעל וכדכתבינן לעיל מעתה גם הרגו וקרע שיראין דידיה דמפטר מקרא דלא יהיה אסון נפקא ומכל שכן נפקא דהשתא מיתה לזה ותשלומין לזה קא פטר קרא כ"ש הרגו וקרע שיראין דידיה ומיהו רש"י ז"ל כתב לעיל גבי הא דרב אשי דזר שאכל תרומה וכו' דמיתה לזה ותשלומין לזה פטור מעתה אכתי איכא לאקשויי הרגו לזה וקרע שיראין של חברו מנין דילמא שאני לא יהיה משום דהויא בהכאה אחת ושמא נלמוד בה"ה דלא שנא בכל מיתה לזה ותשלומין לזה פטור כנ"ל:

אמר רב אשי איצטריך סד"א לכאורה משמע דה"פ איצטריך סד"א הואיל וחידוש הוא שחדשה תורה בקנס פי' שאינו אלא גזרת הכתוב ולא דין אימא אע"ג דאיכא בהדיה מיתה לישלם קמ"ל חד מהנך קראי (אם כן) [א"נ] כל חרם לחודיה דאע"ג דלא הויא דין אלא גזרת הכתוב אפ"ה מפטר וקשה והיכי מצינן לאוקמה שום חד מהנך קראי בקנס והא בקרא דכל חרם כתיב ולא יפדה ולא שייך פדיון אלא בחיוב ממון אבל דבר דלא הויא דין אלא גזרת הכתוב לא שייך לשון פדיון ולא לשון כופר ועוד קשה דקרא דלא יהיה אסון לא מצי מיירי בקנס והיכי מייתי במתניתין קרא דלא יהיה אסון אחיוב קנס ועוד איכא למידק קצת דאמאי שני רב אשי בלישניה ולא נקט כשינויא דרמי בר חמא דאמר איצטריך סד"א הני מילי היכא וכו'. והכא נמי הוה ליה למימר סד"א הני מילי ממונא אבל קנסא הואיל וחידוש וכו' ונראה דהכי פירושא איצטריך סד"א דקנסא הויא חידושא ואינו דין אלא גזרת הכתוב וכיון שכן דגזרת חוק הוא יש לנו לומר בע"כ דאע"ג דאיכא בהדיא מיתה שישלם קמ"ל דאינו חק וגזרת הכתוב כולי האי עד דנחייבהו בהדיא מיתה דמ"מ דין הוא שישלם וטעם יש בדבר ודמיא לממונא וכי היכי דבממונא מפטר משום דקלב"מ הכי נמי בקנס דהכל אחד הוא ולא שנא וכיון שכן שפיר מצינן לאוקמי כל חד מהנך קראי בקנס ושפיר מצינן למימר ביה לשון פדיון ולשון כופר דהא מדמינן ליה לממונא בטעמא ואמרינן דקנסא הויא כממונא ואינו גזרת חק דדין הוא שישלם האונס והמפתה חמשים כסף ואינו חק וכיוצא בזה בשאר קנסות וקרא דלא יהיה אסון נמי מצי מיירי בקנס ואם אינו ענין לדמי ולדות דאיירי ביה להדיא תנהו ענין לקנס דקנס וממון שוין הן וכדכתיבנא ומיהו דוחק לומר אם אינו ענין וכו' בדבר החלוק ממנו לגמרי ואינו ענין לו כלל וניחא להאי פירושא דבמתניתין נקט קרא דלא יהיה אסון אף ע"ג דמיירי בענין קנסא דהא אכל חד מהנך קראי אמרינן אם אינו ענין לממון וכו' ואפילו אקרא דלא יהיה אסון כנ"ל. ואפשר דהכין הוא פי' של רש"י ז"ל שכתב וז"ל סד"א חידוש הוא שחדשה תורה. בכל תשלומי קנס שאינו דין אלא גזרת הכתוב בעלמא וכיון דחידוש הוא וגזרת חוק אימא אע"ג דאיכא בהדיא מיתה לישלם. קמ"ל. חד מהנך קראי יתירא שאינו ענין לממון תנהו ענין לקנס ע"כ. ודוק דהכא רש"י ז"ל האריך בפירושו לשון חידוש לומר גזרת הכתוב וחוק ואינו דין ואילו לעיל בשמעתא דרבא דקאמר ושאני הני דחידוש הוא וכו' לא כתב אלא וכל משפט קנס חידוש הוא וכו' אלא ודאי משום דמעיקרא ס"ד דהיינו טעמא דקמ"ל דלא היינו טעמא דאינו גזרת חוק וכו' ולהכי נקט הכין וכדכתבינן וניחא דשני רב אשי בלישניה מלישנא דרמי בר חמא דאי הוה תנא כלישנא דרמי בר חמא הוה משמע דמחלקין בין ממונא לקנסא משום דטעמא היינו דקנסא הוא חוק וגזרת הכתוב אפי' לקושטא דמילתא וקרא רבייה אפי' הויא חוק והשתא בהאי לישנא דנקט משמע דלא רבייה קרא אלא משום דהויא כממונא ולא הויא חוק וגזרת הכתוב כ"נ לפרש. ובשיטה ישנה כ' וז"ל אלא אמר רב אשי אצטריך וכו' פי' איצטריך לא תקחו כופר לאשמועינן דלא נעביד תרתי אפי' בקנס וכתב רש"י ז"ל שאם אינו ענין לממון תנהו ענין לקנס עד כאן. וכבר ברירנא שיטת רש"י זכרונו לברכה ואינו כהאי פירושא:
וז"ל הריטב"א ז"ל ואם תאמר ולרב אשי כיון דמתני' במיתה וקנס מיירי האי קרא דלא תקחו כופר הוה ליה לאתויי במתני' ולא קרא דלא יהיה אסון דמיירי במיתה וממון ויש לומר דבמתני' ה"ק כל המתחייב בעלמא מיתת ב"ד פטור מממון כדנפקא לן מלא יהיה אסון ומינה אייתר לן אידך קרא למיתה וקנס א"נ והוא הנכון דאורחא דתנא הוא וכיון דקושטא הוא ואיכא קראי לא קפיד ונקיט קרא במקום קרא אחרינא (דכיון לדעת) רבינו ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל ואוקמה רב אשי לקנס לאשמועינן דלא תעביד בה תרתי ואע"ג דתנא דמתני' נקיט קרא לקנס מולא יהיה אסון בתר דאתיא לן מרבויא דקראי אפי' לקנס שפיר איכא למנקט חד קרא היא דלהוי דאין אדם מת ומשלם דקי"ל דמכל מילי קאמר וזה נכון וכן פרש"י ז"ל ע"כ. והוא קרוב למאי דפרשינן וזכיתי לכוון קצת לדעתו יזכני להאיר עיני במאור תורתו ולא יהיה אסון:

מתניתין נערה שנתארסה ונתגרשה וכו'. לא אתא למעוטי שנתאלמנה ולומר דדוקא שנתגרשה הוא דסבירא ליה לרבי יוסי הגלילי דאין לה קנס כיון דאיתעבידא בה מעשה הגירושין אבל נתאלמנה אפי' רבי יוסי הגלילי מודה דיש לה קנס דהא בודאי ליתא דזיל בתר טעמא דהיינו משום מאי דכתיב אשר לא אורשה והלכך לא שנא נתגרשה ולא שנא נתאלמנה ולכך תנא שנתגרשה כדי לאשמועינן דאילו ארוסה שלא נתגרשה חייב מיתה ואין שם קנס. ולא תימא דחידוש הוא שחידשה תורה בקנס ואע"ג דמקטיל משלם וכדאמר רב נחמן לקמן קרי ביה אשר לא אורשה אשר לא ארוסה ופריך תלמודא ארוסה בת סקילה היא ומשני סד"א הואיל וחידוש הוא וכו' ואפשר דנקט הכי לדיוקי טעמא דמתניתין בין לרבי יוסי הגלילי בין לר"מ דמתני' ולא כדדריש ר"ע בברייתא אשר לא ארוסה דאי הכי קשיא ארוסה בת סקילה היא וכדפריך תלמודא. ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל שנתארסה ונתגרשה. דאילו ארוסה שלא נתגרשה חייב מיתה ואין שם קנס. אין לה קנס. טעמא מפרש בגמרא. וכתב עוד רש"י ז"ל ורישא דקתני אשת אחיו ואשת אחי אביו דבנתארסה ונתגרשה עסקינן וקתני יש להן קנס רבי עקיבא היא ע"כ. פי' קשיא ליה ז"ל דאמאי לא מחלקינן בין נתאלמנה לנתגרשה ובהכי פליגי דרבי יוסי הגלילי מוקי מיעוטא דאשר לא אורסה בנתגרשה מיהא ור"מ לא דריש מיעוטא כלל ובהכי אתי שפיר רישא דקתני אשת אחיו וכו' דע"כ לא איירי בארוסה עדיין דאי הכי אמאי יש לה קנס אלא בנתאלמנה איירי ואתיא אפי' כרבי יוסי הגלילי ותירץ רש"י ז"ל דע"כ ר"ע היא דכי קתני אשת אחיו משמע דבנתגרשה איירי דאי בנתאלמנה הוה ליה יבמתו וכדפריך בירושלמי וכמו שכתבו התוס' ז"ל ריש פרקין וכיון דהמשנה כפשטה בנתגרשה מיירי וע"כ ר"ע היא מעתה הדרינן לטעמיה דרבי יוסי הגלילי דכפשוטו משמע דלא שנא דכיון שאורשה שוב אין לה קנס אפילו נתאלמנה כ"נ פירוש לפירוש רש"י ז"ל:

גמרא אלא מעתה נערה ולא בוגרת וכו'. הקשו בשיטה ישנה אמאי לא אקשי אלא מעתה אשר לא אורשה דגבי מפתה הכי נמי דהא אורשה לעצמה ותירצו התם משום דלא שייך למדרש הא לא אורשה לעצמה דהא מדעתה עבד אבל כל היכא דשייך למדרש הא לאו הכי לעצמה אמינא לך דנדרוש הכי להכי לא אקשי ליה אלא מנערה ולא בוגרת דהא הוה שייך למדרש הא בוגרת לעצמה ואפ"ה דרשינן לגמרי ע"כ. והתוספות ז"ל כתבו בריש פרקין דבירושלמי אמרינן דמפתה אינו פטור אלא מבושת ופגם אבל קנס אינה יכולה למחול וגם כתבו התוס' ז"ל בפרק בן סורר ומורה דלעולם לעצמה ואפילו במפותה וכגון דאמרה בשעה שבא עליה שאינה מוחלת הקנס. מעתה אין כאן קושיא כלל דשפיר מצינן למימר אפילו במפותה הא לא אורשה לעצמה וכ"ש דאנן השתא לרבי עקיבא פרכינן ומשום דלא אשכחן דאשתמיט תנא ומתני בוגרת יש לה קנס עד דנימא ר"ע ואדרבה אשכחן סתמא דמתניתין לקמן דתני הבוגרת אין לה קנס אבל היכי אקשינן הא אורסה דגבי מפתה לעצמה דילמא אה"נ דר"ע הכין סבירא ליה דבין באונס בין במפתה קאמר יש לה קנס וקנסה לעצמה משום דקנס אינה יכולה למחול וכמו שאמרו בירושלמי וכדכתבינן. ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל אלא מעתה. לר"ע הא דכתיב נערה וכו' הא לא אשכחן דאשתמיט תנא ומתני בוגרת וכו' ונימא ר"ע היא ע"כ. פי' אבל מפותה שנתארסה ונתגרשה דלמא אה"נ דר"ע הכין סבירא ליה דקנסא לעצמה דאינה יכולה למחול הקנס דהא סתמא קתני נערה שנתארסה ונתגרשה כו' ר"ע אומר יש לה קנס וקנסה לעצמה כנ"ל. ואיכא למידק עוד אמאי האריך תלמודא וקאמר אלא מעתה נערה ולא בוגרת הכי נמי דלעצמה בתולה ולא בעולה הכי נמי דלעצמה וכו' דמשמע ה"ק אם מתרץ לי ההיא דנערה ולא בוגרת אכתי תקשי בתולה ולא בעולה וכו' והא ודאי תרווייהו כחדא נינהו והלכך ערבינהו ויקשה בקוצר אלא מעתה נערה ולא בוגרת בתולה ולא בעולה הכי נמי דלעצמה אלא לגמרי וכו' ויש לתרץ דאע"ג דנקט ברישא נערה ולא בוגרת ושוב נקט בתולה ולא בעולה היינו משום דסדרא דקרא נקט דכתיב נערה בתולה ומיהו עיקר קושיין מנערה ולא בוגרת דמבתולה ולא בעולה ליכא לאקשויי כולי האי דאיכא לתרוצי התם אשתני גופה הכא לא אשתני גופה פי' אשתני גופה ואין פגמה רב וכמו שפירש רש"י ז"ל לקמן אבל בוגרת לא חשיבא אשתני גופה וכדבעינן למכתב לקמן בס"ד הלכך עיקר קושיין מבוגרת וקושיית בוגרת לא צריכא לקושיית בעולה לכך פלגינהו בתרתי אע"ג דקושיית בעולה צריכא לקושיית בוגרת ואפשר דזהו שכתב רש"י ז"ל אלא מעתה. לר"ע הא דכתיב נערה ולא בוגרת בתולה למעוטי בעולה. פי' משום דכתיב הכי לכך נקט הך סדרא דכסדר הכתוב נקט וכתב עוד הכי נמי דלא ממעט לגמרי ותדרוש נערה לאביה הא בוגרת לעצמה הא לא אשכחן דאשתמיט תנא ומתני בוגרת יש להן קנס וכו' הא קמן דנקט עיקר קושיין מבוגרת. ועוד איכא למימר דבשלמא בוגרת קתני תנא להדיא לקמן הבוגרת אין לה קנס והלכך פריך שפי' דלא לשתמיט תנא ומתני בוגרת יש לה קנס אבל בעולה לא מצינו דקתני בהדיא הבעולה אין לה קנס אלא שמעינן לה מכללא מדקתני הגיורת והשבויה וכו' אין להם קנס והלכך לא שייך שפיר למימר לא לשתמיט וכו' ולהכי נקט רש"י ז"ל בוגרת. ולעיקר קושיין יש לי עוד לתרץ דהמקשן הוה קים ליה דילפינן מג"ש לענין שקלים וחמשים הואיל והמקראות חתומין וכמו שכתבו התוספות ז"ל לקמן הלכך קשיא ליה מעיקרא מנערה ולא בוגרת ושוב קשיא ליה דתינח דלגבי נערה ולא בוגרת שייך לתרוצי דלא אורשה אצטריך לג"ש ולכך לא ממעטינן מיניה לגמרי אבל נערה דליכא למילף מיניה ג"ש ממעטינן לגמרי אבל אכתי קשיא בתולה ולא בעולה דהא מבתולה נמי איכא למילף ג"ש ומאי חזית וכמו שהקשה לקמן וכדבעינן למכתב קמן בס"ד כנ"ל. ואכתי צריך ליישב לשון אלא מעתה דמאי בשלמא איכא דע"כ היינו טעמיה דר"ע ואלא מאי ניהו טעמיה ויש לפרש דתלמודא פריש מעיקרא טעמיה דר"י הגלילי וטעמיה דר"ע ומאן דבעי מאי טעמא וכו' איהו גופיה קא מהדר אמר קרא וכו' ולא ניהו שואל ומשיב וגדולה מזו כתבו המפרשים ז"ל התם בפ"ק דמציעא דקאמר וכי מאחר שזה תופס וזה תופס שבועה זו למה אמר רבי יוחנן שבועה זו תקנת חכמים וכו' וכתב הר"ן ז"ל בחידושיו דאינו שאלת הגמרא אלא התחלת דברי רבי יוחנן ואיהו ניהו שואל ומשיב וכן כתבו התוס' ריש פרק אלו מציאות דיבור המתחיל וכמה א"ר יצחק וכו' וכן כתבו בפ' לא יחפור דבור המתחיל וכמה אמר רבי ייבא וכו' (דף כ"ב ע"ב) והכא נמי איכא לפרושי הכי וע"כ יש לפרש כן דאי לא תימא הכי מאי בעי מאי טעמא דרבי יוסי הגלילי והא כתיב להדיא אשר לא אורשה וכדפריך בתר הכי אלא מעתה וכו' אלא ודאי לאו תרתי נינהו שואל ומשיב אלא חדא נינהו וכדכתיבנא ופריך עליה אידך אלא מעתה וכו' משום דמשמע וכו' מדקא בעי מעיקרא מאי טעמא דרבי יוסי הגלילי ולא קא בעי מאי טעמייהו דשניהם בשוה אלמא דקרא משמע טפי כרבי עקיבא דהכי ממעיט אשר לא אורשה לאביה הא אורשה לעצמה ולהכי פריך אלא מעתה נערה כו' פי' בשלמא אי הוה בעית מאי טעמייהו דשניהם בשוה א"נ דהוה בעית עלה דרבי עקיבא בלחוד הוה מתרצינן בדוחק דשאני בוגרת ובעולה דאשתני גופייהו ולהכי ממעטינן להו לגמרי מקנסא אבל השתא דאמרת דקרא מוכח טפי כר"ע מלרבי יוסי הגלילי קשיא אלא מעתה נערה ולא בוגרת וכו' ולית לך לתרוצי דשאני הני דאשתני גופייהו ודאטו משום הך שינויא דחיקא דקא משנינן עלה דר"ע נקשה עליה דרבי יוסי הגלילי מאי טעמיה הא ודאי טעמיה ברירא טובא ופשטיה דקרא כותיה משמע ומשני אמר לך ר"ע האי לא אורשה מבעי ליה וכו' פי' וכיון דאיצטריך לא אורשה לג"ש אין לך לומר לגמרי דאם כן לא הויא מופנה כלל כנ"ל. וניחא להא שיטתא דלא משני הכא מיד הני אשתני גופייהו האי לא אשתני ומיהו הרשב"א ז"ל ממונטשליר לא פירש כן וכדבעינן למכתב בס"ד:

מיבעי ליה לכדתניא וכו'. תימא לי מאי קאמר לכדתניא הא ר"ע דברייתא דריש אשר לא אורשה לג"ש משום דס"ל נתארסה ונתגרשה לאביה אבל ר"ע דמתני' אית ליה קנסא לעצמה א"כ היכי דריש מיניה ג"ש ויש לומר דה"ק מבעי ליה לכדתניא דר"ע דברייתא דדריש מיניה ג"ש ליכא למימר דאורשה אין לה קנס דאם כן לגופיה איצטריך לאפוקי אורשה מדין קנס האמור בפרשה אבל השתא דדרישנא אשר לא אורשה לאביה הא אורשה לעצמה ולא מפקינן ליה מדין קנס האמור בפרשה אכתי נוכל לדרוש ממנו ג"ש דהאי דרשה דאורשה לעצמה ממילא משתמע. הרא"ש ז"ל:ובשיטה ישנה כתוב וז"ל ודע שכתבו התוספות ז"ל בפר' המפקיד דאע"ג דאצטריך הפסוק של הג"ש למלתא אחריתי מ"מ יליף שפיר ג"ש לפי שיש כל כך תיבות בזה כמו בזה והכא נמי כתיב כל כך תיבות בזה כמו בזה אשר לא אורשה (עיין דף מ"א ע"ב בפ' המפקיד דבור המתחיל חדא לדין).ובלא זה הא פרישנא שיטת הרא"ש ז"ל לקמן בסמוך וכו'. האי לא אורשה מבעי ליה לכדתניא וכו' כלומר מבעי ליה לג"ש וקשיא לן והא לא מופנה האי דגבי אונס דהא דרשת מיניה הא לא אורשה לעצמה ורש"י ז"ל כתב לקמן בהא דאמרינן בשלמא לר"ע דמתניתין לא אתיא ג"ש ומפקא ליה מפשטיה לגמרי. ואתא פשטיה לאשמועינן אשר לא אורשה לעצמה וחד מתרווייהו לאפנויי א"נ לא מופנה ליכא למפרך מידי ע"כ. ובמה שכתב א"נ לא מופנה ליכא למפרך מידי הא איכא למפרך מה לאונס שכן עבר על דעתה ועל דעת אביה ולכך נותן חמשים ויש לומר כיון דגמר בג"ש אונס ממפתה לשקלים דליכא למפרך מידי ממילא גמרינן בה מפתה באונס לחמשים וצ"ע א"כ לר"י הגלילי נמי תיתי בג"ש דאע"ג דלא אורשה דאונס איצטריך למדרש מיניה הא אורשה אין לה קנס לאו אורשה דגבי מפתה מופנה. ומורי יצ"ו מפרש דר"ע דמתני' לא דריש לא אורשה לג"ש דג"ש מכמוהר הבתולות נפקא ליה והא דדריש הא לא אורשה לעצמה ובבתולה ובנערה דרשינן הא בבעולה ובוגרת לית להו טעמא דמילתא משום דהאי אשתני גופה והאי לא אשתני ולשון זה שאמרו בגמ' אמר לך ר"ע האי לא אורשה מבעי ליה לכדתניא לאו דוקא אמרוהו אלא פירושו מתרצינן לה במאי דמתרצינן בבריי' בשקלא וטריא דעלה דשקלינן וטרינן לסברא דר"ע דברייתא דהיינו מאי דאמרינן האי אשתני גופה ואגב אורחא בעא לאתויי ברייתא ושקלא וטריא דעלה ומעיקרא הוה קס"ד דתלמודא דלדוקא מייתי לה והיינו דמקשה קשיא דר"ע אדרבי עקיבא ומשני תרי תנאי וכו' ובדרך זה מתרץ מאי דקשיא לן כיון דר"ע דמתניתין חזי שקלים באונס וחמשים דמפתה בג"ש דאשר לא אורשה ואנן קי"ל כר"ע דמתניתין ע"כ כמוהר הבתולות לכתובה דרשינן ליה ואנן קי"ל כתובה דרבנן והשתא לפירוש זה רבי עקיבא דמתניתין נמי כמוהר הבתולות לג"ש דשקלים וחמשים אתי וכן מתרץ מאי דקשיא לן בריש פירקין גבי הא דאמרינן ורב פפא מבעי ליה לג"ש דוקא. ע"כ:

וכן כתב הרשב"א ז"ל בשם הרשב"א ממונטשליר ז"ל וז"ל אם כן מה ת"ל אשר לא אורשה מופנה לדון ממנו ג"ש נאמר כאן אשר לא אורשה וגו' ואיכא למידק דהא קי"ל כר"ע ואם כן אשר לא אורשה לג"ש ואנן בכוליה תלמודא אמרינן מוהר הבתולות לג"ש בריש מכילתין ובריש פרקין ור"ל מ"ט לא אמר כרב פפא ההוא מבעי ליה לג"ש דתניא כסף ישקול כמוה' הבתולות וכו'. ועוד דכיון דג"ש נפקא לן מאשר לא אורשה ע"כ כמוהר הבתולות לכתובה דרשינן ליה כרשב"ג ואנן קי"ל דכתובת אשה דרבנן וראיתי בשם הרשב"א ממונטשליר ז"ל דעיקר ג"ש לר"ע ודאי מכמוה' הבתולות נפקא ליה כר"מ דמתני' דלית ליה ג"ש אלא לגופיה ולאשמועינן אשר לא אורשה לאביה הא אורשה לעצמה והא דדריש אשר לא אורשה הא אורשה לעצמה ולא דריש הכי אבתולה ולא בבעולה ובנערה ולא בבוגרת בתולה ונערה לאביה הא בעולה ובוגרת לעצמה משום דהתם אשתני גופה והכא לא אשתני גופה וכדאמרי' בשקלא וטריא דברייתא מאי חזית דהאי לא אורשה לג"ש ובתולה למעוטי בעולה אימא איפכא ושני ליה הא אשתני גופה והא לא אשתני גופה והיינו עיקר טעמיה דר"ע בעיקרא דמילתא והא דאמרינן בגמרא אמר לך ר"ע אשר לא אורשה מבעי ליה לכדתניא וכו' לאו דוקא וה"ל למימר אמר לך ר"ע הא אשתני גופה הא לא אשתני גופה אלא בעינן לומר דמתרץ ליה במאי דמתרצא ברייתא דשקלינן וטרינן עלה מאי חזית דהאי לא אורשה לג"ש וכו' ותרצינן האי אשתני גופה ואגב אורחיה בעא לאתויי ברייתא ועדיין אינו מיושב היטב מדאיבעיא לן בתר הכי ורבי יוסי הגלילי האי סברא מנא ליה ופרקינן נפקא ליה מכמוהר הבתולות דאלמא לר"ע לא נפקא ליה מכמוהר אלא מלא אורשה. ע"כ:
נמצא לדעת הרא"ש ז"ל בין ר"ע דמתני' בין ר"ע דברייתא אית ליה ג"ש דאשר לא אורשה ובהאי פליגי דר"ע דברייתא סבירא ליה דכיון דאיצטריך אשר לא אורשה לג"ש תו לא מצינן למדרשה מינה כלל ואפי' לעצמה ור"ע דמתני' סבר דנהי דאשר לא אורשה אתיא לג"ש ומ"ה לא מצינן למעט מיניה לגמרי ומיהו לעצמה ממילא משתמע דהא לא מפקינן לה מדין קנס האמור בפרשה והסברא מבחוץ נותנת דמאחר שנתארסה ונתגרשה שיהא לה קנס דאטו מפני שנתארסה תפסיד קנסא הרי עדיין נערה בתולה היא והלכך לא איצטריך קרא לאשמועינן דנתארסה ונתגרשה דיש לה קנס לעצמה ולג"ש אתיא. ואם תאמר ודילמא הא אתא לאשמועינן דבנתארסה ונתגרשה הפסיד אביה הקנס דלא תימא הואיל ואביה זכאי בכסף קידושי' וכו' וכדקאמר ר"ע דברייתא ומנלן דאתיא לג"ש ויש לומר דבשלמא אשר לא אורשה דכתיב באונס מצינן למימר דאתיא להכי דהא כתיב ביה ונתן לאבי הנערה אבל במפתה לא כתיב נתינה לאביה כלל והיכי מצינן למימר דאתא לאשמועי' דאביה הפסיד הקנס וכתב הרא"ש בתוספותיו בפרק הזהב דלית לן למדרש המיעוט אלא על מה שכתוב בפרשה בהדיא הלכך הכא נמי אין לך לומר דאתא קרא דאשר לא אורשה לאשמועינן מידי בענין הקנס עצמו ולא בנתינה לאביה וקרא דמפתה גלה לנו אקרא דאונס דהכי נמי בעינן לפרושי דתרווייהו בחד לישנא כתיבי ופשיטא לן דבנתארסה לחוד יצאת מרשות אביה לענין קנסה מכל מאי דלא מפרש בקרא להדיא דיש לאביה זכות לא נאמר כן מסברתנו מעתה לא איצטריך קרא לאשמועינן דהיכא דנתארסה יצאה מרשות אביה לענין קנסה ויש לחלק בין כסף קדושיה לכסף קנסה תדע דלקמן בפ' נערה לא ילפינן כסף קדושיה מכסף קנסה וכדאיתא לקמן הכין סבירא ליה ר"ע דמתני' וכן כתבו התוס' לקמן בסוף שמעתין דבור המתחיל הואיל ונשואין וכו' דבסברא מועטת יש להוציאה מרשות אביה עיין שם ולאשמעינן דנתארסה ונתגרשה יש לה קנס לעצמה נמי לא איצטריך אלא לג"ש אתא וכדכתיבנא זאת היא שיטת הרא"ש ז"ל לדעתו ורש"י ז"ל לא פי' כן שכתב לקמן וז"ל לא אתיא ג"ש ומפקא לקרא מפשטיה לגמרי. דאתא פשטיה לאשמועינן הא אורסה לעצמה וחד מתרווייהו לאפנויי א"נ לא מופנה ליכא למפרך מידי. ע"כ. פירוש לפי' איברא ודאי דבין ר"ע דמתניתין בין ר"ע דברייתא אית להו ג"ש דאשר לא אורסה ומיהו בהא פליג דר"ע דברייתא אית ליה דבעינן ג"ש מופנית משני צדדין משום דאיכא למפרך מה לאונס שכן עבר על דעת אביה ועל דעתה ולכך נותן חמשים מה למפתה שאינו כונסה להכי בעינן שקלים אבל אונס כיון ששותה בעציצו סגי ליה בחמשים כל דהו הלכך בעינן שיהא מופנה משני צדדין ואי דרשת מיעוטא כלל ואפילו לעצמה לא הויא מופנה ור"ע דמתני' סבר דלא בעינן מופנה משני צדדין דבמופנה מצד אחד סגי והלכך אי ס"ל דאין לה קנס כלל בעינן תרי קראי למעוטינהו דאי מחד מיעוטא הוה אמינא הא אורסה לעצמה משום דהסברא נותנת שלא יהא חוטא נשכר וכיון דלא אשתני גופה ואכתי היא נערה בתולה שלא תפסיד קנסה הלכך לא אמעיט לגמרי אלא הא אורשה לעצמה לכך איצטריך תרי מיעוטי למעוטינהו לגמרי אבל בעולה ובוגרת דאשתני גופייהו בחד מיעוטא סגי למעוטינהו לגמרי ומשמע לי דכי פריך אלא מעתה נערה ולא בוגרת וכו' שפיר ידע דאיכא לאפלוגי בינייהו דהא אשתני הא לא אשתני מיהו הכי פריך דלמעוטי בוגרת או בעולה אין כאן אלא חד מיעוטא דהא דרשינן לעיל בריש פרקין נער נערה הנערה בתולה בתולות הבתולות וכדפרישנא לעיל ואף ע"ג דליכא אלא חד מיעוטא ממעטינן לגמרי הכא דכתיב תרי מעוטי אשר לא אורשה אשר לא אורשה אית לן למימר דאמעיט נמי לגמרי דאי לא תימא הכי למה לי תרי מיעוטי דלהכי שפיר ילפינן אונס מהמפתה וכדבעינן למכתב בס"ד ומ"מ לא שייך לומר הכא דאדרבה כיון דכתיבי תרי מיעוטי הוה ליה מיעוט אחר מיעוט ולרבות אתא משום דלא כתיבי גבי הדדי. ומיהו רש"י ז"ל כתב במנחות פ' ר' ישמעאל דדגנך דגנך הוי מיעוט אחר מיעוט ולרבות אע"ג דחד דגנך כתיב בראה וחד בשופטים אבל התוס' לא פירשו כן ומ"מ לא שייך כאן לרבות דהא תורה ממעיט להדיא אשר לא אורשה הא אורשה לא ולא דמי לשאר מיעוטי דשייך בהו קצת לומר לרבות דגנך דמצינן למימר נמי דגנך מכל מקום כל שהוא ברשותך ואפילו של ע"ג וק"ל. ומשני דדריש ג"ש אשר לא אורשה אשר לא אורשה וכיון דאצטריך חד לאפנויי לא דרשינן מיעוטא לגמרי וכדכתבינן ור' יוסי הגלילי דסבר דאין לה קנס כלל ולגמרי מעטינהו ע"כ צריך תרי אשר לא אורשה ולהכי פריך תלמודא לקמן ורבי יוסי הגלילי האי סברא מנא ליה וכו' וכדבעינן למכתב לקמן בס"ד. ואם תשאל ללישנא קמא דפרש"י ז"ל וחד מתרווייהו לאפנויי הניחא למ"ד מופנה מצד א' למדין ואין משיבין אלא למ"ד למדין ומשיבין מאי איכא למימר. תשובתך הא כתיבנא לעיל בריש פרקין בשמעתין דנער נערה הנערה גבי הא דאמרינן ההוא מבעי ליה לג"ש דתניא כסף ישקול וכו' דאפשר דרש"י ס"ל כמו שכתבו תוספות חצוניות במסכת בכורות פרק כל פסולי המוקדשין דלא אקשינן הניחא למאן דאמר מופנה מצד אחד למדין ואין משיבין וכו' אלא היכא דאיכא לאוקמי ההפנאה לדרשא אחריתי אבל אי אין ההפנאה צריכא לשום דרשא הוי יתור למדרש ג"ש אף ע"ג דאיכא פירכא ואינה מופנה אלא מצד אחד. הילכך הכא נמי איכא לפרושי דה"ק וחד מתרווייהו לאפנויי פי' דחד מנייהו מיותר לגמרי וליכא למדרשי' כלל אלא להכי אתא לעשות זאת הג"ש שתהיה מופנה ולא פרכינן עלה כלל ודוק לשון לאפנויי שכתב הרב ז"ל ולא כתב מופנה. וכתב עוד ז"ל א"נ לא מופנה ליכא למפרך מידי פי' א"נ לא חשיבא בהכי מופנה משני צדדין אלא מצד אחד וסבירא ליה כמאן דאמר למדין ומשיבין שפיר ילפינן בג"ש דליכא למפרך מידי דלא חשיבא פירכא אלא מידי דדינא והא כתיבנא לעיל בריש פרקין דדוקא גבי עכובא דאביה לענין נשואין עבדינן ק"ו מעברה על דעת אביה ועל דעת עצמה משום דשייך שפיר האי ק"ו ולגבי עכובא אבל לאפרושי קנסא אין זה טעם דהא אין הקנס לעצמה אלא לאביה ודעת אביה הוא עיקר ובזה שוין אונס ומפתה ואדרבה איכא טעמא לאפרושי קנסא במפתה כיון דמניחה והלך לו וכדכתבינן לעיל הילכך לא חשיב ליה הא דעבר על דעתה פירכא כלל ומיהו לרבי יוסי הגלילי כיון דלא מופנה כלל דתרווייהו מיעוטא איצטריכו למעוטינהו לגמרי הילכך לא דריש ג"ש כלל דאי דריש ג"ש כלל מנליה דנערה שנתארסה ונתגרשה לית לה קנסא כלל ומעטינהו קרא לגמרי כנ"ל שיטת רש"י ז"ל. והארכתי בה לפי שיש כמה קושיות בשמעתין לפירושו ובמאי דכתיבנא ניחא. וגם ראיתי לאחד מחכמי הדור שהקשה בתשובותיו על מה שכתב רש"י ז"ל וחד מתרווייהו לאפנויי וז"ל תמיה טובא דאי איכא חד מתרווייהו לאפנויי א"כ אמאי לא דרשינן מלא אורשה הא אורשה אין לה קנס לגמרי והוה מוקמינן פשטיה דקרא לגמרי וכדאמרינן לעיל אלא מעתה נערה ולא בוגרת וכו' ופשטיה דשמעתא לא משמע מאי דמשמע פי' רש"י לכאורה אלא דקים לן דאית ג"ש הואיל והמקראות סתומים לענין שקלים ולענין חמשים וכמ"ש התוס' ומ"ה לא מקיימי' פשטיה דקרא לגמרי לאפנויי לג"ש והג"ש נמי לא עקר פשטיה דקרא לגמרי ודרשינן הא אורשה לעצמה ע"כ. והא תריצנא שפיר לשונו של רש"י ז"ל ופשט השמועה שכתב הם דברים שאין בהם טעם וכבר פרישנא שיטת הרא"ש ז"ל שהיא בכיוצא בזה:
עוד הקשה החכם נרו דלאו מופנה היא כלל דאצטריכו תרווייהו לעצמה חד לאונס וחד למפתה למילף הא אורשה לעצמה דבלא ג"ש לא הוה יליף אונס ממפתה ולא מפתה מאונס דאורסה לעצמה כי היכי דלא יליף שקלים וחמשים אי לאו ג"ש וכיון דכן הוא דאיצטריך חד מתרווייהו לאפנויי לג"ש הא ליכא שום אחד וכדאמרן ע"כ. ואינה קושיא כלל דבשלמא דבר חדש דהיינו שקלים חמשים בעינן ג"ש דנילף מהדי הדדי אבל לענין יציאת מרשות אביה לגבי קנסא במאי דכתיב באונס או מפתה סגי ושפיר ילפי מהדדי בלא ג"ש כלל דכיון דגלה לנו בחד דוכתא דבאירוסין בלחוד אין קנסא לאביה מהי תיתי באידך דאפילו נתארסה יהא קנסא לאביה והא כתיבנא לעיל לשיטת הרא"ש ז"ל דבלא קרא כלל הוה ידעינן דבאירוסין בלחוד תפוק מרשות אביה לענין קנסה כנ"ל שיטת רש"י ז"ל. ולשיטת הרשב"א ממונטשליר ז"ל ר"ע דמתניתין ור"ע דברייתא בהכי פליגי דר"ע דברייתא דריש ג"ש דאשר לא אורשה ולהכי לא אמעיט כלל מקרא דאשר לא אורשה דבין אורסה בין לא אורסה קנסה לאביה ור"ע דמתניתין לא דריש כלל ושקלים חמשים מפיק ליה מכסף ישקול וכרבי יוסי הגלילי ולהכי דריש מיעוטא ומיהו לא אמעוט לגמרי כיון דלא אשתני גופה דהיינו עיקר טעמיה וכדכתיבנא לעיל. ובריש פרקין כתבינן דהרא"ה ז"ל אזיל בשיטת הרשב"א ממונטשליר ז"ל והרמב"ן והרשב"א ז"ל אזלי בשיטת רש"י ז"ל והרא"ש ז"ל וכבר הארכנו בזה לעיל. הרי הצעתי לפניך שלשה שיטות בשמועה זו ומעתה אפרש כל דבר על מקומו לפי שיטת כל אחד ואחד בס"ד:

הואיל ואביה זכאי כו'. וא"ת וממה נפשך אי ילפינן כסף קידושיה וכסף קנסה מהדדי הרי א"כ ניליף כסף קידושיה מכסף קנסה ומעתה היכי מצינן למימר הואיל ואביה וכו' אדרבה מהכא נילף דבכסף קידושיה נמי אינו זכאי אם נתארסה ונתגרשה ואי לא יליף מהדדי מעתה היכי בעינן למילף הכא וי"ל דאיברא ודאי דלא ילפינן כסף קדושיה מכסף קנסה וכדאמרינן לקמן בפרק נערה ממונא מקנסא לא ילפינן ומיהו לבתר דילפינן עיקר כסף קידושיה דאביה זכאי בה מדוכתא אחריתי הדין נותן שלא נחלק ביניהם לענין דאירוסין לא מפקי מרשות האב. ואם תשאל אכתי יש לחלק דשניא כסף קדושיה דכיון דהקדושין עצמן ברשות האב ואפילו נתארסה ונתגרשה עד שתנשא להכי זכאי בכסף קדושיה נמי עד שתנשא או עד שתבגר אבל בכסף קנסה דאין בידו למוסרה לביאה לשום זנות אף כסף קנסה דיו שיזכה עד שתתארס ומנא תיתי אם נתארסה ונתגרשה. תשובתך הא דזכאי בכסף קידושיה לאו משום דבידו לקדשה דמקרא באפי נפשיה לפי' דשלו הויא כסף קדושיה והלכך שפיר ילפינן מכסף קידושיה לכסף קנסה ואפשר דלהכי כ' רש"י ז"ל הואיל ואביה זכאי בכסף קדושיה. שלו היא בנערותה ולקמן יליף לה בפרק נערה שנתפתתה. ע"כ. ויש בקצת ספרים דגרסי הואיל ואביה זכאי בקידושיה אביה זכאי בכסף קנסה וכו' ולא דייקא וה"ג הואיל ואביה זכאי בכסף קידושיה וכו' והכין נקיט רש"י זכרונו לברכה:

מופנה לדון ממנו ג"ש וכו'. והא פרישנא לעיל היכי מדרשי ליה השתא קראי וא"ת כיון דאיכא ג"ש למה לי דכתב רחמנא בתרווייהו נערה בתולה לכתוב באונס או מפתה וליתו אידך מיניה בהאי ג"ש וכדפרכינן לקמן בפרקין מכדי מגמר גמירי מהדדי להא מילתא נמי לגמרו וי"ל דאין ג"ש זו אלא ללמד על הסתום והכא לא סגיא דלא לכתוב רחמנא כי יפתה איש אשה אשר לא אורשה וה"ל כמפרש כל אשה בין נערה ובוגרת או בתולה או בעולה ותו לא גמר מאידך. הריטב"א ז"ל:

נאמר כאן אשר לא אורשה וכו'. קרי כאן לאונס ולהלן למפתה וכדמסיים ואזיל מה כאן חמשים וכו' והיינו משום דבקרא דגבי אונס קא שקיל וטרי דלא שייך קנסה לעצמה אלא באונס דאילו במפותה דמדעתה עבד מחלה ואין לה קנס כלל ואפשר דזהו שכתב רש"י ז"ל נאמר כאן. באונס. ולהלן. במפתה. כנ"ל:

ורבי עקיבא מאי חזית וכו'. הקשו בקונטריסין ומאי פריך כיון שהדין נותן הואיל ואביה וכו' היכי מצינן למימר בתולה לג"ש ואשר לא אורשה פרט לנערה שנתארסה ונתגרשה שאין לה קנס לא לעצמה ולא לאביה ותירצו דהכי פריך ואימא בתולה לג"ש ונתארסה ונתגרשה יהיה לעצמה כרבי עקיבא דמתניתין שאינך מוציא קרא מפשטו ואמאי ינתן לאביה ותוציא קרא מפשטיה ע"כ. וקושיא מעיקרא ליתא דהא אי הוה אמרינן בתולה לג"ש הדין נמי נותן כן הואיל ואביה זכאי בכסף קידושיה כל ימי נערותה אע"פ שנבעלה בזנות אף כסף קנסה אע"פ שנבעלה והכי פרכינן מאי חזית דאשר לא אורסה לג"ש ואתה מקיים הדין לגבי נתארסה ונתגרשה ומבטלו לגבי בעולה אימא בתולה לג"ש ויהא קנס לבעולה ונתקיים הדין בכך ואשר לא אורשה פרט לנתארסה וכו' ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל אימא בתולה לג"ש. ולא למעוטי בעולה ויהא קנס לבעולה. ע"כ. עוד כתבו בקונטריסין וז"ל כ' בגיליון תוס' חד לחייבי לאוין ועשה דהיינו חייבי לאוין אליבא דרבנן דסברי דתופסין בהן קדושין שהם שוים לעשה וחד לחייבי לאוין וכריתות פי' חייבי לאוין כגון יבמה לשוק דהויא כמו חייבי כריתות דלא תפסי קדושין כל זה לדידן דלא קי"ל כרבי עקיבא אבל מה שאומר הגי' אח"כ חד לעשה וחד לחייבי לאוין היינו אליבא דרבי עקיבא ע"כ. ולפי שלא בא לידי הגיליון לא הבנתי דבריהם. ומ"מ דע דתלמודא השתא לא פריך אלא אבעולה משום דכתיב בתולה באונס ומפתה אבל בוגרת דלא כתיב נערה אלא גבי מפתה וליכא למידק בה ג"ש ע"כ דרשינן מיעוטא נערה ולא בוגרת והכי נמי איצטריך בתולה לשום דרשא ליכא לאקשויי עלה דברייתא מאי חזית דדוקא אשר לא אורשה דרשינן לג"ש דהויא מופנה משני צדדין אבל בתולה בתולה לא דרשינן לג"ש דלא מופנה אלא חדא מינייהו דאינך כלהו איצטריכו לדרשא ואנן לג"ש בעינן מופנה מב' צדדין וכדקתני ר"ע בברייתא מופנה להקיש וכו' אבל ארבי עקיבא דמתני' פריך שפיר לשיטת רש"י ז"ל דלא מופנה הג"ש אפילו כי דרשי לה מאשר לא אורשה ולשיטת הרא"ש ז"ל אפילו ארבי עקיבא דמתני' לא פריך אי לא אייתר אלא חד בתולה דהא לדידיה אפילו לרבי עקיבא דמתני' הויא הג"ש מופנה משני צדדין ולהכי אפשר דשקיל וטרי הגליון לרבויינהו כלהו מהבתולות כי היכי דלייתרו בתולה בתולה כנ"ל ואין אלו אלא דברי נביאות מאחר שלא בא לידי הגליון ומ"מ תבין מזה פלפול יפה וההפרש שיש בין שיטת רש"י ז"ל והרא"ש ז"ל בזה. עוד כתבו הקונטריסין כתוב בגיליון תוספות כי היכי דיליף מפתה מאונס כתבו נערה דלא כתיב במפתה. תימא לפי זה א"כ מה הקשה הספר ואימא בתולה לג"ש א"כ מה צריך אשר לא אורשה שני פעמים באונס ומפתה למעט אורשה מקנס יכתוב אותו בא' מהם ואחד לומד מחבירו כי היכי דיליף נערה ולא בוגרת מאונס וכן כשאנו אומרים אשר לא אורשה לג"ש מה צריך בתולה שני פעמים באונס ומפתה יכתוב אותו באחד מהם ואחד לומד מחברו בשלמא אי לא הוה אמרינן דיליף מפתה מאונס לענין נערה ולא בוגרת לא היה קשה שהייתי לומד נערה ולא בוגרת במפתה מק"ו דאונס ומה התם דלא שייך לומר מחלה אפ"ה נערה ולא בוגרת כ"ש מפותה דנערה ולא בוגרת דבוגרת אין לה קנס דודאי מחלה ע"כ. ולמאי דכתיבנא לעיל לשיטת רש"י ז"ל אין כאן קושיא כלל ודע דכל היכא דכתיב מיעוטא להני דאשתני גופייהו בין באונס בין במפתה מינה ילפינן לאידך דכיון דגילה לנו הכתוב דהבעולה אין לה קנס מה לי באונס מה לי במפתה והכי נמי בבוגרת ואם תשאל והרי כתבו התוספות בריש פרקין בדבור המתחיל אייתרו להו תרי וז"ל וא"ת ומנא לן דחד לאתויי חייבי כריתות אימא דתרווייהו אתו לרבויי חייבי לאוין וחד לאונס וחד למפתה וי"ל דלהא לא צריך דמג"ש ילפינן אונס ומפתה ע"כ. אלמא דאי לאו ג"ש לא הוה ילפינן אונס ומפתה תשובתך שאני ההיא דחייבי לאוין וחייבי כריתות דקרא מעטינהו להדיא דכתיב ולו תהיה לאשה הילכך אע"ג דהדר ורבינהו בחד דוכתא צריך ג"ש כדי למילף חדא מחבריה אבל בעולה ובוגרת כיון דאמעיט בחד דוכתא מנא תיתי לרבויינהו באידך הילכך ממילא אמעוט נמי בחברייהו ודוקא בבוגרת ובעולה דהא אשתני גופייהו אע"ג דאי לא איכתיבא אלא בחדא הוה ממעיטנא להו לגמרי בין באונס בין במפתה אבל נתארסה ונתגרשה דלא אשתני גופה אי לא הוה כתיבא אלא בחד לא הוה שמעי' דאמעיט אלא מלאביה אבל לעצמה יש לה קנס ולגבי הכי יליף חד מחבריה וכדכתבינן לעיל ומיהו לא הוה שמעינן דאמעוט לגמרי אי לאו דכתיב באונס ומפתה דהיינו תרי מעוטי וכדכתבינן לעיל והילכך אע"ג דילפינן ג"ש דבתולה אכתי צריך אשר לא אורשה שני פעמים כדי שנדע דאמעי' לגמרי ואם תשאל אכתי קשה כשאנו אומרים אשר לא אורשה לג"ש מה צריך בתולה שני פעמים תשובתך כבר תירצה הריטב"א ז"ל לעיל דלא סגיא דלא לכתוב רחמנא כי יפתה איש אשה וה"ל כמפרש כל אשה וכדכתבינן בסמוך:

תד"ה ה"מ היכא כו' לא תלי אלא במה שלא ניתן לכפרה דאינו כו' עכ"ל דהא זקן ממרא בחנק ורוצח בסייף קרי להו חמורות וע"ז ושבת דבסקילה ועריות שיש מהן בשריפה קרי להו קלות אלא דלא תלי חמורות אלא במה שלא ניתן לכפרה בשוגג וק"ל:

בד"ה אבל סימא כו' דמלא יהיה אסון לא נפקא לן אלא סימא את עינו והרגו בה כו' עכ"ל אע"ג דסימת עין והריגה בגוף אחד הן מדמה להו למה דנפקא לן מלא יהיה אסון דהיינו ממון אחר בהדי מיתה דתרוייהו נמי בגוף האשה כמ"ש התוס' לעיל וק"ל:

בא"ד אבל לר' ישמעאל ודאי לית ליה הא דתנא דבי חזקיה כו' עכ"ל דהכא ליכא למימר הא דלית ליה לר' ישמעאל הא דתנא דבי חזקיה היינו דוקא לענין לרבות דרך ירידה כמ"ש התוס' לעיל לרבי ולרבנן דלית להו הא דתנא דבי חזקיה לענין שאין מתכוין אבל לשאר מילי אית להו הא דתנא דבי חזקיה דהתם ודאי אית לן למימר דלשאר מילי אית להו הא דתנא דבי חזקיה אלא לענין שאין מתכוין מפקא להו קרא מהיקשא לרבי כדאית ליה ולרבנן כדאית להו משא"כ הכא לר"י דע"כ לית ליה כלל היקשא דבי חזקיה דאל"כ לא הוה איצטריך ליה קרא כלל לדרך ירידה כיון דמהיקשא איכא נמי למילף דרך ירידה מיהו הא קשיא לן לפ"ז כיון דע"כ ר"י לא ס"ל כתנא דבי חזקיה מי הכריח לתלמודא לומר דבי חזקיה מוקי ליה קרא דכל חרם לסימא עינו כו' או לרבות קנס כדמסיק נימא דס"ל כת"ק דר' חנניה דבהכי הוה ניחא לן טפי מדנימא דתנא דבי חזקיה פליג אכולהו תנאי ויש ליישב דבעי לאוקמי הא דתנא דבי חזקיה אפילו אי הוי ס"ל כר' חנניה לענין ערכין ודו"ק:

בד"ה אמר רב אשי כו' הרגו וקרע שיראין דידיה כו' דליכא למיפטריה לא מקרא דלא יהיה אסון כו' עכ"ל נראה מדבריהם דאפילו במכה אחד הרגו וקרע שיראין לא נפקא מלא יהיה אסון והיינו משום דהאשה והולדות הוו גוף אחד משא"כ הרגו וקרע שיראין הוו שני גופין וק"ל:

בא"ד דלפי האמת נפקי כולהו מתנא דבי חזקיה וה"פ והא נמי מאידך תנא דבי כו' עכ"ל ר"ל מהך היקשא נפקי כולהו לפי האמת הכי דמה מכה בהמה לא חלקת ביי סימא עינה והרגה ובין הרגה וקרע שיראין דחייב אף מכה אדם לא תחלוק בין סימא עינו והרגו ובין הרגו וקרע שיראין דפטור אלא למאי דבעי למימר המתרץ דאתי קרא דכל חרם לסימא עינו כו' ולא ילפינן ליה מהיקשא פריך ליה דע"כ לא איצטריך כל חרם וגו' וכתבו התוס' שוב וא"ת ולישני דאיצטריך כל חרם כו' ר"ל דאמאי לא הניח סברתו דליכא למילף מהיקשא אפילו סימא עינו כו' כמ"ש התוספות לעיל אלא מנפש תחת נפש נפקא ליה ומיהו איצטריך כל חרם להורג חבירו וקרע כו' וי"ל דכל כו' וא"כ ע"כ הוצרך רב אשי למימר סד"א חידוש הוא כו' וכולהו נפקא לפי האמת מהיקשא כמ"ש לעיל ודו"ק:

בד"ה סד"א חידוש כו' א"נ מתני' אתיא כת"ק דר' חנניה בן עקביא עכ"ל ולפי פירוש רשב"א לעיל דרבי ישמעאל פליג אתנא דבי חזקיה המ"ל אתיא כר' ישמעאל וק"ל:

גמ' האי לא אורסה מבעי כו' והדין נותן הואיל כו' א"כ מה ת"ל אשר לא אורסה מופנה כו' יש לדקדק מאי משני לתנא דמתני' דע"כ לית ליה האי דינא וא"כ מנלן לדידיה אשר לא אורסה לג"ש ואימא אכתי דה"נ לגמרי כדפרכינן וגם אם נאמר דהכי משני כיון דע"כ לתנא דברייתא אשר לא אורסה נתקבלה לדון בו ג"ש דאין אדם דן ג"ש מעצמו ה"נ איכא למימר לתנא דמתני' קים ליה לא אורסה לג"ש מ"מ קשה אימא אכתי דה"נ לגמרי כדפרכינן ומיהו אתי נמי לג"ש אע"ג דלא הוה מופנה ליכא למיפרך מידי כפרש"י לקמן (א) ויש ליישב ודו"ק:

בתוס' ד"ה אבל סימא את עינו וכו' עד קשה לרשב"א וכו'. נראה כדי להמלט מקושיא זו דקדק רש"י בלשונו וכתב איצטריך חד מהני קראי וכ"כ לקמן קמ"ל חד מהנך קראי וד"ל חד מהנך תרי קראי דהיינו כל הדם ולא תקחו כופר והשתא נוכל לומר דלדמי בר חמא ולרב אשי דלקמן קרא דכל חרם אתא לדרשת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה שלא תשקל מיניה כופר ותפטרי' מקטלא וקרא דלא תקחו כופר אתא דלא ליעבד ביה שנים ממון ומיתה ואע"ג דכתיב ולא יהיה אסון איצטריך סד"א ה"מ וכו' וא"כ אתיא ברייתא דר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקה כפשטא ולפ"ז יתיישב ג"כ דלפי' ר"ח דפי' כל הדם אתי להיכא דסימא את עינו והרגו בדבר אחד תקשה א"כ כל ל"ל:

בד"ה הא נמי מאידך תנא דבי חזקיה נפקא וכו' עד וסימא את עינו והרגו בדבר אחד לא חשיב עין ונפש וכו'. מכל דברי התוס' בדבור זה משמע שהם מפרשים הא דמקשה בגמ' הא נמי מאידך תנא דבי חזקיה נפקא ר"ל הא דסימא את עינו והרגו בדבר אחד דלא כפרש"י ועל זה יש לתמוה דא"כ דאפילו סימא את עינו והרגו בדבר אחד נפקא מאידך תנא דבי חזקיה א"כ תקשה ולא יהיה ל"ל ובלא כל חרם היה לפי סברת המקשה קשה אקרא דולא יהיה אסון הא מאידך תנא דבי חזקיה נפקא ויש ליישב דה"ק הא אפילו סימא את עינו והרגו בדבר אחר נפקא מאידך תנא דבי חזקיה ולא יהיה אסון אתא דאפילו היכא דהרגו וקרע שיראין דפטור וא"כ קרא דכל חרם למה לי ויכול להיות שזהו כוונת התוס' בדיבור שאחר זה במה שכתבו וי"ל דלפי האמת נפקא כולהו מתנא דבי חזקיה ד"ל וקרא דולא יהיה אסון אתי לקרע שיראין אלא שאין לשונם משמע כן לקמן כמו שאכתוב שם:

בד"ה אמר רב אשי וכו' עד וי"ל דלפי האמת נפקי כולהו מתנא דבי חזקיה. ר"ל אע"ג דלעיל מזה כתבו דהיקשא דמכה אדם ומבה בהמה לא משמע ליה אלא בהכאה אחת היינו כדי לתרץ דקרא דכל הדם אתא לסימא את עינו והרגו בדבר אחר אבל לפי האמת דלא יתורץ בזה משום דאפילו לא ילפינן כולהו מהיקשא דמכה אדם וצריך קרא למפטר סימא את עינו וכו' אפ"ה לסימא את עינו וכו' לא איצטריך קרא דכל הדם דמאידך תנא דבי חזקיה נפקא וע"כ צריכין אנו לאוקמא קרא דכל הדם לדרשא אחריתי א"כ חוזר מסברא זו אלא סבירא ליה דממכה אדם ומכה בהמה ילפינן כולהו אפילו קרע שיראין והיינו דקאמר בתר הכי דאי הוה צריך קרא למיפטריה בלא כל הדם והוה פטרינן ליה וכו' ובתר הכי מקשו התוס' וא"ת ולישני דאיצטריך כל חרם וכו' ד"ל דאין ה"נ תקשה למה חזר מסברא הראשונה דאכתי לישני דמולא יהיה אסון ומאידך תנא דבי חזקיה נפקא לן בין היכא דסימא עינו והרגו בו בין סימא עינו והרגו בדבר אחד מאי אמרת כל הדם ל"ל לישני דאיצטריך להורג חבירו וקרע שיראין:

בד"ה אמר רב אשי כו' נפקי כולהו מתנא דבי חזקיה כו'. נ"ב פי' דיליף ממכה בהמה ודו"ק:

בא"ד לא איצטריך כל חרם להכי כו'. נ"ב פי' ומאחר דלא בעי כל חרם לסימא את עינו והרגו בדבר אחר ונפקא מתנא דבי חזקיה ה"ה דנילף נמי קרע שיראין והכל בכלל מה מכה בהמה כו' בשלמא היכא דילפינן סימא את עינו והרגו בדבר אחר מכל חרם אלמא דלא ילפינן ממכה בהמה אלא מה שהוא בהכאה אחת א"כ כ"ש דשיראין לא נוכל לילף מיניה וא"כ יהיה חייב ובתר הכי פריך וא"ת ונימא דאתי קרא דכל חרם לשיראין ולא נילף ממכה בהמה אלא מה שהוא בהכאה אחת וסימא את. עינו כו' נילף נמי מאידך תנא דבי חזקיה ודו"ק:

גמ' אלא מעתה נערה ולא בוגרת ה"נ וכו'. אין להקשות דודאי הכא אף שיש לה קנס איצטריך אשר לא אורסה שלא ניתן לאביה דכ"ז שהיא נערה אף שנתארסה לא יצאה מרשות אביה וכן הדין נותן הואיל ואביה זכאי בקידושיה כו' כדבסמוך אבל בוגרת אם יש לה קנס מהיכא תיתי שיהיה לאביה דאיצטריך למעוטי י"ל דבקנס ה"א שיהיה לאביה ועיין:

גמ' האי לא אורסה מבעי ליה לגזירה שוה וכו'. עד סופו וצ"ל אף דר"ע דמתני' יליף לה לגזירה שוה מ"מ מפיק ממשמעות הא אורסה לעצמה [כי היכי דלא ליפקי' ממשמעותי' לגמרי כדפריך לקמן על ר"ע דברייתא] אבל לא למעט לגמרי כיון דאיצטריך לגז"ש ואף אם לא איצטריך להיות מופנה לגז"ש מ"מ נוכל להצטרך לגז"ש ומנ"ל למעוטי לגמרי משא"כ נערה ולא בוגרת ובתולה ולא בעולה ועיין:

ברש"י בד"ה לחייבו ממון כו' לפטור שוגג דרך עלייה. אם לא נגיה מזיד דרך עלייה צריך ליישבו בדוחק (נ) ודו"ק:

ברש"י בד"ה הא דסימא עינו והרגו בה. מאידך דבי חזקיה נפקא וכו'. אינו מפרש כפי' התוס' רק משמע ליה מעין תחת עין שמעי' דלא תעביד ביה תרתי ול"ש סימא עינו ולא מת או אפילו מת כמ"ש בסמוך וא"כ מייתר לא יהיה אסון לסימא עינו והרגו בדבר אחר ואכתי כל חרם למה לי:

ברש"י בד"ה ולא עין וכו'. דבריו דחוקים וקשים ליישב בעיני:
בתד"ה הני מילי וכו' דדרך עליה קיל טפי וכו'. דהוי אונס טפי:

בא"ד דאינו מקפיד הש"ס במה שסקילה וכו'. דמקצת ממיתות קלות דלעיל בסקילה ושריפה וקצת מחמורות בהרג וחנק ואפ"ה קאמר אין לי וכו' דבהרג וחנק דקיל לא יקח ממון ובסקילה ושריפה ה"א דיקח ממון ויפטר דלא תלוי אלא במה שניתן שגגתו לכפרה וק"ל:
בתד"ה אבל סימא כו' להכי איצטריך כל חרם למיפטרי'. והשתא לכאורה ילפינן מחרם וכל חרם דלא תשקול מיניה ממון ותקטלי' בסימא עינו והרגו בדבר אחר בבת אחת ושלא תשקול מיניה ממונא ותפטרי' במיתות קלות שניתן שגגתן לכפרה בקרבן אע"ג דדחוק הוא למילף מלא יפדה שלא תקטליה ושלא תפטריה. ולא תקחו כופר למיתות חמורות בדרך עליי' ולבתר דגלי לן קרא פטורא דדרך עליי' תו ילפינן מהיקישא דתנא דבי חזקיה דלא תחלוק בין עלייה לירידה ואייתר לימוד חד מחרם וכל חרם לסימא עינו והרגו בדבר אחר והקישא דלא תחלוק אמכה אדם קאי ולהכי איצטריך קרא למיתות קלות שניתן שגגתן לכפרה בקרבן ואי לא כתיב אלא חד קרא ה"א למיתות חמורות שלא ניתן שגגתן לכפרה כלל כגון רוצח דרך עלייה אתיא הקישא אח"כ שלא תחלוק בין עלייה לירידה ואכתי לא ידעינן ניתן שגגתן לכפרה בקרבן אי לאו קרא יתירא ואין להקשות אמאי לא כתבו דמחרם וכל חרם ילפינן מיתות חמורות וקלות ולא תקחו כופר לסימא עינו והרגו בדבר אחר ולא תקשי קושית הרשב"א [גם לא יצטרך לדוחק לילף מלא יפדה דלא ליפטרי' ולא לקטלי'] דריהטא דשמעתין משמע אלא אמר רמי בר חמא איצטריך ר"ל כל חרם דעלה קאי הקושיא האי מדתנא דבי חזקיה נפקא וא"כ מוכח מלא תקחו כופר דלא תשקול ממונא ותפטרי' וכן בסוגיא דלעיל קאמר בהדיא דלא תקחו כופר אתיא להכי וכל חרם למה לי ועלה קמשני איצטריך וכן בסמוך לרבה דאמר חידוש כו' האי כל חרם מאי עביד ביה:

בא"ד אילו לא נאמר קאמר וכו'. אילו לא נאמר היקישא הוה ילפינן מכל חרם ואין לומר ליישב קושיתו לפרש"י נמי בכה"ג דאלו לא נאמר לא תקחו כופר הוי ילפינן מחרם וכל חרם אך עתה דכתיב לא תקחו כופר לנפש רוצח דהיינו מיתות קלות לא איצטריך כל חרם אלא לדרך ירידה ואח"כ מקשה דרך ירידה מהיקשא נפקא כו' דסוף סוף אייתר לן חד קרא השתא לבתר דכתיבי לא תקחו כופר והיקישא וק"ל:

בא"ד אבל רבי ישמעאל ודאי לית ליה כו'. והא דלא משני דלתנא דבי חזקיה איצטריך כל חרם כת"ק דרבי חנניא דהכא אליבא דרבי חנניא מסיק דמצי למיסבר הך דחזקיה ודו"ק:
בתד"ה הא נמי כו' לאו מהך דרשא גופיה כו' וא"ת הא מלתא נמי מתנא דבי חזקיה דלעיל (כתובות כו'.) מקושר כיון דלאו מעין תחת עין בפירוש נפקא אלא מכח דיוקא כי היכי דדרשינן עין ה"נ דרשינן נפש א"כ טפי הו"ל מהיקישא דחזקיה דלעיל נפקא:

בא"ד היה רודף כו'. שהכהו בידו האחרת להורגו אף שבאמת לא הרג אבל סימא עינו לחודיה דמשלם ממון ודאי לא קשה הא רודף הוא כיון דמצי מיית דסוף סוף אין כוונתו להורגו וק"ל. וא"ל דלמא איצטריך קרא יתירא דמנפש תחת נפש ה"א דאיירי היכא שאינו יכול להצילו באחד מאיבריו אבל ביכול להצילו משלם עין ונפש תחת עין ונפש דאין זה [קושיא] וק"ל:
בתד"ה אמר רב אשי כו' תימה כו' וקרע שיראין דידיה דמחייב כו'. ר"ל כעין סימא עינו והרגו בדבר אחר לא הריגה וקריעה בדבר אחד בהדי דהרג קרע בה רק הרג בידו אחת וקרע שיראין דידיה בדבר אחר בבת אחת דמלא יהיה אסון ליכא למיפטרי' דאיירי שבהכאה אחת הרג האשה ובה המית הולדות ומנפש תחת נפש לא שמעינן אלא נפש וממון של עין תחת נפש לחודיה דמה שסימא ג"כ עינו לא מקרי רק נפש וכמ"ש התוס' לעיל ודו"ק:

בא"ד ולעיל פטר אביי זר שאכל תרומה. בפיו וקרע שיראין בידו היינו ממש בדבר אחר רק בבת אחת:

בא"ד וי"ל כו' כלומר ע"כ לא איצטריך כו'. ורבא מניח לו סברתו אף לסברתך דלא ילפית מהיקישא מ"מ ילמוד מאידך תנא כו' [ועלה כתבו] וא"ת כו' למאי דמניח לו סברא זו דלא ילפינן הכל מהיקישא לישני לי' סימא עינו והרגו בדבר אחר אה"נ דילפינן מאידך תנא דבי חזקיה אבל איצטריך כל חרם לקרע שיראין דלא שמעינן מנפש תחת נפש דהוי נפש וממון תחת נפש וממון וק"ל:
בתד"ה סד"א כו' אע"ג דמתני' כו' משום דכייל כו'. גם מתני' אלו אין חייבין ג"כ בושת ופגם ופגם הוי ממונא עיין ריש ח"מ וק"ל:

תד"ה הנ"מ. כל חומרי דשמעתין כו'. כצ"ל בל"ו:

תד"ה אבל. ולרשב"א נראה דהכא מסיק אליבא דתנא דב"ח. נראה דלפ"ז הא דא"ל רבא הא מדתנא דב"ח נפקא ר"ל ואי ס"ל לר' חנניא כוותיה מאי דריש מכל חרם. וכן כוונתו בהא דאמר לקמן הא נמי מאידך תד"ח נפקא. ובזה תראה שאין מקום לקושית המהרש"א. ודאתינן להכי יל"פ ג"כ הא דאמרי' בסוף הסוגיא ולרבה דאמר חידוש כו'. דר"ל ואי ס"ל נמי הני תנא דב"ח האי כל חרם מאי עביד ליה אליבא דר' חנניא. ובטל בזה ההוה מצי למימר שבסוף התוס':

תד"ה אמר ר"א. ולעיל פטר אביי כו'. ר"ל לתירוצא דר"א דשם. וההג"ה שבגליון היא לחנם:

גמ' בין מתכוין לשאין מתכוין. עיין לקמן מ ע"א תוד"ה אחד כדרכה:

בתוספות בד"ה אבל סומא וכו' קשה לרשב"א וכו' עכ"ל. גם בזה כבר קדמני מורי זקיני ז"ל בס' מג"ש דרש"י ז"ל נזהר מזה וכתב דאיצטריך חד מהני קראי וכו' וכוונתו דאיכא למימר איפכא ודאי קרא דכל חרם לא יפדה מלפטרו ממיתה איירי ע"י פדיון אלא קרא דלא תקחו כופר איצטריך לסימא את עינו והרגו בדבר אחר דלא נעביד תרתי דמלא יהיה אסון לא שמעינן וכ"כ מהר"מ מלובלין בחדושיו אבל לתוספות לא משמע להו הכי מלישנא דגמרא. לכך הוצרך הרשב"א לפרש בע"א ולדבריו ודאי קשה דבפשיטות הו"מ לשנויי דר' חנניא ב"ע לית ליה דתנא דב"ח כר' ישמעאל ותנא דב"ח ס"ל כת"ק דר"ח ב"ע וכמ"ש מהרש"א ז"ל וצ"ע:

בד"ה הא נמי וכו' וא"ת והא מילתא נמי וכו' דמה מכה בהמה לא חלקת עכ"ל. ולא ידענא מאי פשיטותא דהא במכה בהמה גופא לא אשכחן דמיחייב בממון היכא שנתחייבה מיתה מצד אחר כדאמרינן לעיל דלמא בשבת כתיב ומשנינן לא ס"ד אלמא דהא דמכה בהמה ישלמנה ולא חלקת לא איירי אלא בענין אחד דל"ש בבהמה מיתה וממון בענין אחד לגמרי ומשני מיני חיובים לא איירי כ"ש דלא שייך בהאי הקישא סימא עינו והרגו בדבר אחר דשני עניינים ושני חיובים הם כנ"ל נכון:

בד"ה א"ר אשי איצטריך וכו' תימא דמשמע וכו' ולעיל פטר אביי זר שאכל תרומה וקרע שיראין עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב בפשיטות אליבא דאביי ודאי יש לפטור בכה"ג כיון דאית ליה לעיל דף ל"ה ג"ש דרשע רשע נמי לענין ממון וא"כ כיון דבחייבי מלקות ודאי פטור בכה"ג מכדי רשעתו דכתיב בעדים זוממין שהעידו בבן גרושה כמ"ש התוס' לעיל דף ל"ב בד"ה דאין לוקה דמה"ט ע"כ מקרא מלא דיבר דהא לא אשכחן בבן גרושה חיוב ממון אע"כ דממון אחר שנתחייב בשעה שהעידו פטריה רחמנא מממון וא"כ ילפינן בג"ש דרשע רשע חייבי מיתות מחייבי מלקות והא דאמר רמי בר חמא הכא דאיצטריך קרא לסימא עינו והרגו בדבר אחר היינו משום דלית ליה ג"ש דרשע רשע לענין פטור ממון. וא"כ איכא למימר נהי דבחייבי מלקות פטור כה"ג אפ"ה לא ידעינן בחייבי מיתות כה"ג דהא עבדינן לעיל צריכותא כנ"ל ליישב כל קושית התוספות בזה הדיבור ודו"ק:

בגמרא סד"א חידוש הוא שחדשה התורה בקנס וכו' ויש להקשות א"כ לת"ק דרבי חנניא ב"ע הא מילתא מנ"ל ויש ליישב דס"ל עדים זוממין קנסא ואפ"ה כתיב כדי רשעתו אלמא דאין חילוק בין ממון לקנס בזה וממילא דה"ה וכ"ש לחייבי מיתות דגילוי מילתא בעלמא הוא. ועוד מצינו למימר דר"ח ב"ע דאיצטריך קרא להכי היינו משום דס"ל כר"מ דמחלק בין ממון וקנס לענין מלקות אבל לת"ק דר"ח ב"ע דלית ליה דר"מ לא איצטריך קרא כנ"ל ובזה נתיישב' ג"כ קושיית התוספות בד"ה סד"א ודו"ק:

במשנה נערה שנתארסה ונתגרשה ר' יוסי הגלילי אומר אין לה קנס ר"ע אומר יש לה קנס וקנסה לעצמה. וכתב הרמב"ם דבושת ופגם מיהא ודאי לאביה דלא גרע משאר חבלות והרא"ש ז"ל כתב דבושת ופגם איתקש להדדי דלמי שזה ניתן זה ניתן וכ"נ מל' התוספות לקמן בשמעתין ד"ה יש בגר ובר"פ נערה שנתפתתה ונראה דכל זה דווקא אליבא דר"ע משא"כ לר"י הגלילי דאמר אין לה קנס כלל מודה מיהא בבושת ופגם דלאבי' דהא לכ"ע לא איתקש בשת ופגם לקנס אלא לענין למי שזה ניתן זה ניתן אבל לא למיפטר לגמרי כמ"ש התוס' לקמן ועמ"ש בזה בסמוך ולקמן במשנה דיתומה שנתארסה:

בגמרא מ"ט דר"י הגלילי אמר קרא אשר לא אורסה הא אורסה אין לה קנס. וקשיא לי אכתי לר"י הגלילי ל"ל דכתב רחמנא תרי זימני אשר לא אורסה חדא באונס וחדא במפותה דבחדא סגי ונהי דאונס ומפתה בכה"ג לא ילפי מהדדי בבנין אב משום דאיכא שום פירכא אכתי אית ליה לר"י הגלילי ג"ש דבתולה לקמן בשמעתין וכדאיתא נמי בריש פרקין ועיין בחדושינו שם דאליבא דר"י הגלילי איירי א"כ הא קי"ל אין ג"ש למחצה. ונלע"ד דטעמא דר"י דאמר אין לה כלל נמי מהכא דאי כתב חדא הו"א דלעצמה ואשמעינן אידך קרא דאין לה כלום וכמו שיתבאר בסמוך בשם הספרי ותדע דהכי הוא דהא בריש פרקין דיליף ר"פ מבתולה בתולות הבתולות והיינו תלתא דכתיבי במפתה כפרש"י ותוס' שם. ואמאי לא דריש נמי בתולה דכתיב באונס דהא ע"כ לגופיה לא איצטריך דע"כ אית לן ג"ש כמבואר שם בחדושינו וכמו שאפרש בסמוך בל' התוס' בד"ה אימא בתולה וכו' אע"כ כדפרישית דלמעט בתולה ולא בעולה נמי צריכי תרי קראי לאשמעינן דאין לה כלום דמחדא הו"א לעצמה כנ"ל ועיין בסמוך:

שם אלא מעתה נערה ולא בוגרת בתולה ולא בעולה ה"נ דלעצמה. ולכאורה מבוגרת לק"מ דהתם ע"כ לגמרי ממעט לה דאי לאשמעינן דלעצמה ל"ל קרא פשיטא דבוגרת יצאה מרשות אביה לגמרי לכל מילי כ"ש לקנס שאין לאביה זכות בה כדאיתא בריש פרק נערה וליכא למימר דאה"נ דקשיא ליה כיון דבע"כ בבוגרת ובעולה לגמרי ממעט ה"נ בנתארסה ונתגרשה דהא כולהו כהדדי ממעט להו ליתא דלפ"ז לא הוי משני מידי. ובלא"ה נמי קשיא לי אהא דמשני ההיא מיבעיא ליה לכדתניא ותיפוק ליה דבלא"ה איצטריך אשר לא אורסה לאשמעינן דלעצמה ולכאורה היה נ"ל בזה דבשלמא בתולה ולא בעולה כיון דלא איצטריך אלא למעוטי אית לן למימר דמסתמא לגמרי ממעט לה דומיא דבוגרת משא"כ אשר לא אורסה דאיצטריך לג"ש אלא דבעינן לקיומי נמי פשטא דקרא מסתיין למימר דלעצמה אלא מלבד שזה דוחק יש להקשות נמי דאכתי לא משני מידי דהיא גופא תיקשי מנ"ל לר"ע דמתני' לדרוש אשר לא אורסה לג"ש דלמא אתא לאשמעינן דאין לה כלום דומיא דבתולה ולא בעולה כמו שהקשו התוס' בד"ה ואימא כו' ולשיטתינו דבסמוך נתיישב דהכי מקשה אלא מעתה נערה ולא בוגרת דאע"ג דלא כתיב אלא חד זימנא אפ"ה אין לה כלום משום דלעצמה לא איצטריך וכה"ג בתולה ולא בעולה נמי לא אמרינן דלעצמה דאכתי ל"ל תרי קראי באונס ובמפתה דבחדא סגי כדפרישית אע"כ דאיצטריך תרי קראי לאשמעינן דאין לה כלום א"כ באשר לא אורסה נמי היאך קאמר דנתארסה ונתגרשה לעצמה דא"כ תרי זימני אשר לא אורסה ל"ל וע"ז משני שפיר ההיא מיבעי ליה לכדתניא והיינו לגזירה שוה ומש"ה שפיר איצטריכו תרי קראי לג"ש ולעולם דלעצמה משא"כ בעולה ע"כ לגמרי ממעט מדכתיבי תרי מיעוטי כנ"ל נכון בעזה"י ועיין בסמוך. ואחר שכתבתי כל זה ראיתי בילקוט בשם ספרי דמדכתיב תרי זמני אשר לא אורסה ילפינן דאין לה כלום ונתתי שמחה בלבי שכוונתי לדרך האמת:

שם ר"ע אומר יש לה קנס וקנסה לאביה והדין נותן וכו' מה כסף קדושיה אע"פ שנתארסה ונתגרשה לאביה ופרש"י דהא גבי קידושין לא כתיב אשר לא אורסה עכ"ל. והסוגיא תמוה דלא אשכחן כה"ג דעוקר פשטא דקרא במידי דכתיב ותליא לה במאי דלא כתיב ואדרבא איפכא הוי לן למימר דילפינן כסף קדושין מקנס. ותו קשיא לי דהא לקמן דף מ"ו ע"ב בעיקר כסף קדושין דלאבי' אמרינן התם דממונא מקנסא לא ילפינן ואם כן ה"ה איפכא. והנלע"ד דהא דקאמר ר"ע והדין נותן לאו מילף הוא אלא ה"ק ליה לר"י הגלילי והדין נותן דהא מודית לי בכסף קדושין וע"כ משום ילפותא וא"כ דכסף קדושין לאביה ע"כ יכול לקדשה לכל מי שירצה כדאמרינן לקמן דף מ"ו ע"ב השתא אביה מקבל קדושין ואיהי שקלא כספא דהא בהא תליא וכמו שאבאר שם בעזה"י. ולפ"ז מודית לי נמי דבושת ופגם לאביה כדפרישית במתני' דהא יכול לביישה ולמוסרה נמי עכשיו לאחר שנתארסה ונתגרשה למנוול ולמוכה שחין כדאיתא לקמן דבושת פגם לאביה מהאי טעמא וכיון דמודית לי דבושת ופגם לאביה ע"כ כסף קנסה נמי לאביה דהא איתקש בושת ופגם לקנס דלמי שזה ניתן זה ניתן כנ"ל נכון ועיין בסמוך:

שם והדין נותן וכו' א"כ מה ת"ל אשר לא אורסה מופנה וכו'. ויש לתמוה טובא דלכאורה נראה ברור דלא שייך האי ילפותא והדין נותן אלא לענין דזכותא שיש לה בקנס הוא לאביה משא"כ לענין עיקרא דדינא אם חייב הלה בקנס בנערה שנתארסה ונתגרשה או דנימא שהתורה פטרתו לגמרי. הא מילתא לא שייך למילף מכסף קדושין בשום ענין ותדע דאלת"ה א"כ בעולה נמי נילף מהאי דינא וא"כ מאי מהדר ליה ר"ע לר"י הגלילי דקאמר אין לה כלום ומאי קאמר נמי א"כ מה ת"ל אשר לא אורסה דהאיכא לאוקמי שפיר כפשטא דקרא דאין לה כלום. ובלא"ה נמי קשה מ"ש בעולה מנתארסה ונתגרשה דבעולה נמי כסף קדושין לאביה:

אמנם למאי דפרישית בשיטת שמועתינו א"ש דר"י הגלילי גופא לא קאמר דאין לה כלום אלא מדכתיב תרי זימני אשר לא אורסה כדפרישית וע"ז מהדר ליה ר"ע שפיר להיפך דאי ס"ד כדקאמרת דאין לה כלום לכתוב חד ואנא ידענא דאין לה כלום דהא לעצמה ליכא למימר בשום ענין דהדין נותן דאם יש לה קנס הוא לאביה והיינו כדפרישית דהא ע"כ בושת ופגם ודאי לאביה כיון דכסף קדושין שלו ויכול למוסרה למנוול ולמוכה שחין. וכיון דבושת ופגם ע"כ לאביה קנסא נמי לאביה דאיתקשו להדדי למי שזה ניתן זה ניתן וא"כ מה ת"ל אשר לא אורסה תרי זימני דבחדא סגי אע"כ דמופנה לג"ש והשתא אית לן למימר טפי דתרוויהו לג"ש וא"כ קרינן ביה אשר לא אורסה לקיים פשטא דקרא כדלקמן במסקנא משא"כ בבעולה לא שייך האי מילתא דר"ע כלל לומר שיהא לה קנס וקנסה לאביה דא"כ מיעקרא לפשטא דקרא לגמרי. אע"כ דאין לה כלום. ואי תיקשי א"כ תרי זימני בתולה ל"ל דמחדא נמי ידעינן דאין לה כלום דאי ס"ד דאית לה הוי לאביה מהאי דינא דכסף קדושין. איברא דלק"מ דהא בלא"ה אייתרא לה נמי אידך קרא דהבתולה דמפיק ליה ר"י הגלילי לג"ש ולר"ע לא איצטריך אע"כ כמ"ש רבינו אהרן הלוי בריש פרקין דר"ע לא דריש לה"א דהבתולה וא"כ לא דריש נמי לה"א דהנערה ומיבעיא ליה בתולה יתירא דנדרוש חד לחייבי לאוין או עשה וחד לחייבי כריתות כדאיתא ריש פירקין ועמ"ש בחדושינו ובהרא"ה ז"ל ודו"ק:

ע"א תוס' ד"ה הא נמי וכו'. ויש לומר דמיירי בשיכול להצילו וכו'. לכאורה קשה לפי מה שפירש"י בסנהדרין דף ע"ג ע"ב דהא דבניתן להצילו בנפשו פטור מממון הוא מטעם דחייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין א"כ לרבא דמשמע לעיל דף ל"ה דס"ל כר"ל דחייבי מלקות שוגגין פטורין כדמפרש טעמיה שם וע"כ אחד מאבריו חמיר ממלקות תדע מדאיצטריך עין תחת עין ולא עין ונפש וכו' דלא נימא עין ממש אע"ג דחייב מלקות מלאו דחובל והוי ליה שני רשעיות ונהי דאליבא דאמת כתבו התוס' לעיל דף ל"ב דאי ממונא לקולא לא קשיא וכי איתגורי איתגר משום דחס רחמנא אממונא של נחבל. אבל אי נימא דעין ממש ע"כ דחמיר ממלקות דאל"כ קשה וכי איתגורי איתגר. (וכבר אמרינן לעיל דבין לרבנן ובין לר"מ אפילו תרתי בגופא לא עבדינן כדאיתא לעיל דף ל"ז ע"ב) וכיון דאפילו חייבי מלקות שוגגין פטורין כ"ש כשנתנה תורה רשות להציל באחד מאיבריו לא גרע מחייבי מלקות שוגגין דכי היכא דבניתן להצילו בנפשו הוי ליה כחייבי מיתות שוגגין ה"נ בניתן להצילו באחד מאבריו הוי ליה כחייבי מלקות שוגגין. א"כ לא תירצו התוס' כלום. מיהו יש לומר דרבא לא סבירא ליה כר"ל בחייבי מלקות שוגגין ולעיל טעמיה דריש לקיש קאמר וליה לא ס"ל. ובלימוד הישיבה אמרתי דאפשר לפרש דברי רבא באמת כן דכיון דנשמע מאידך תנא דביה חזקיה דאחד מאבריו חמיר ממלקות תו ליכא למימר דקרא אתיא לסימא עינו והרגו בדבר אחר משום דבל"ז ניתן להצילו בנפשו כנ"ל. ואין לומר דהא דקאמר יכול להצילו באחד מאיבריו לאו דוקא וכשיכול להצילו בלא אחד מאבריו אסור להציל באחד מאבריו זה אינו דהא אי לאו דאמר רחמנא וקצותה את כפה דדרשינן מיניה דאין להצילו בנפשו ביכול להציל באחד מאבריו ה"א דיכול להציל בנפשו אפילו יכול להציל באחד מאבריו. אבל יותר מזה לא שמענו. ודוק: ועמ"ש בזה בדף ל"ה ע"א:

בד"ה סד"א חידוש וכו'. אע"ג דמתניתין וכו'. נראה דלפמ"ש במתניתין דלא מייתי קרא דאשר לא אורסה משום דיש לומר דמטעם רודף הוא פטור יש לומר גם הכא כן:

מתניתין נערה שנתארסה וכו'. לכאורה משמע דנערה אין קטנה לא. כדדייק הש"ס לעיל במתניתין דריש פרקין והיינו דס"ל לר' יוסי הגלילי ור"ע כר"מ דקטנה אין לה קנס. דאל"ה הוי ליה למימר סתם נתארסה ונתגרשה ואין לומר דבקטנה שנתארסה ונתגרשה מודים שהקנס לאביה דהא לרבנן נער אפילו קטנה במשמע ומהיכא תיתי לחלק. ובזה נלענ"ד דמתורץ הא דקשה לי על מה דמקשה הש"ס בפשיטות לקמן ארוסה בת סקילה היא הא יש לומר דס"ל כר' יאשיה בקידושין דף י' דבא על קטנה מאורסה פטור ממיתה משום דבעינן שיהיו שניהם שוים ואיצטריך קרא לקטנה ארוסה דפטור מקנס. הניחא למ"ש התוס' לעיל דף ל"ו דר' יאשיה ע"כ ס"ל כר"מ דקטנה אין לה קנס א"כ אי אפשר לאוקמי בהכי אבל זה אינו אלא לשיטת ר"ת כמ"ש במהרש"א שם. אבל לפירש"י ר' יאשיה מצי סבר כרבנן. ולפמ"ש אתא שפיר דמשמע להש"ס מדפליגי דוקא בנערה משמע דס"ל כר"מ דקטנה לא ובזה א"ש הלשון בת סקילה היא ולא אמר בן סקילה הוא כיון דעיקר הקושיא שהוא חייב מיתה ופטור מממון וצריך לפרש דקאי על העבירה דעבירה זו בת חיוב סקילה היא. ולפמ"ש א"ש טפי דרצה לומר דלא נימא דפטור ממיתה משום דמיירי בקטנה ואין שניהם שוים לכך קאמר בת סקילה היא לא מיבעיא לפי' התוס' לעיל דמוכרח לומר בנערה. ואף לפירש"י מוכח מלישנא דברייתא דנקיט ג"כ נערה דקטנה לא. ובזה נלפענ"ד לתרץ מה שדקדק בספר פני יהושע הא דמקשה הש"ס אלא מעתה נערה ולא בוגרת ה"נ דלעצמה א"כ ל"ל קרא דפשיטא דאין לאב זכות בבתו בוגרת דלפמ"ש שפיר איצטריך נערה למעט קטנה אלא דבקטנה אין סברא לומר שיהיה לעצמה יותר מנערה להכי מקשה מבוגרת דלכ"ע אין לה קנס וע"כ משום דנתמעט מנערה ומנ"ל למעט לגמרי דילמא לעצמה ועמ"ש לקמן בזה. ודוק:

שם ר"ע אומר קנסא לעצמה ולקמן דף מ' ע"א אמרינן ר' אליעזר דאמר נתארסה ונתגרשה היא כיתומה וכו' בשיטת ר"ע רבו אמרה. ויש לדקדק דלמה ר"ע עצמו לא נקיט ג"כ האונס חייב ומפתה פטור. ותו דאמר שם דרב קרי עליה דר' אליעזר טוביינא דחכימא הא ר"א לא אמר אלא בשיטת רבו והא מילתא דפשיטא היא דכשהיא לעצמה מפותה מחלה. ולכאורה היה נראה דר"ע ס"ל דאפילו מפותה חייב כשיטת הירושלמי שהביאו התוס' לעיל בר"פ אלו נערות דקנס אינה יכולה למחול וכבר כתבנו שם הטעם משום דהוי ליה דבר שלא בא לעולם א"כ יש לומר דר"ע ס"ל דאין מחילה מועיל בדבר שלא בא לעולם וכדמסיק הש"ס אליבא דר"ע בקידושין דף ס"ג דאינו בשיטת התנאים דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ורב לשיטתיה דס"ל ביבמות דף צ"ג אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לכך קרי עליה דר"א טוביינא דחכימא. אך היותר נלענ"ד דזה אינו דאפילו למ"ד אדם מוחל דבר שלא בא לעולם מ"מ יכול לחזור קודם שבא לעולם כמ"ש לעיל בריש פרקין. וה"נ כשתבעה אותו הרי חזרה בה. והעיקר נלענ"ד דתליא בפלוגתת הרמב"ם והרא"ש בנערה שנתארסה ונתגרשה דלהרמב"ם בושתה ופגמה לאביה וכבר כתבנו בריש פרקין בתוס' ד"ה והבא על אשת אחיו וכו' דמש"ה הוי ליה דבר שלא בא לעולם אע"ג דאיכא עדים משום דבושת ופגם לאביה א"כ אם יודה יתחייב את עצמו בבושת ופגם לאביה ויפטור מקנס ע"ש שהארכנו בזה משא"כ לשיטת הרא"ש דס"ל בושת ופגם לעצמה משום דלמי שזה ניתן זה ניתן א"כ אם יודה לא יחייב את עצמו בכלום וכיון דאיכא עדים אינו מועיל הודאתו לפטור והוי ליה דבר שבא לעולם ומועיל המחילה. ולפ"ז יש לפרש דבהא פליגי ר"ע ור"א דר"ע דקדק במתניתין לשונו דדוקא קנסה לעצמה ולא בושת ופגם וממילא דאפילו מפתה חייב דהוי ליה דבר שלא בא לעולם. ור"א דקדק בלשונו דהרי היא כיתומה ר"ל דהכל שלה וממילא מפתה פטור והיינו דקרי ליה טוביינא דחכימא שמשוה מדותיו כמ"ש הרא"ש. ולפ"ז יש לומר הא דנקיט במתניתין נערה לרבותא דר"ע דאפילו נערה דהיא גדולה ויכולה למחול אפ"ה אין מחילתה כלום. ודוק:

מיהו אפ"ה אתא שפיר מ"ש לעיל דמאי דמקשי לקמן ארוסה בת סקילה ולא מוקי בקטנה משום דקתני בברייתא נערה דמשמע דקטנה אין לה קנס והיינו משום דהתם קאי על ר"ע דברייתא ובברייתא א"א לפרש דקמ"ל דאפילו מפתה אין מחילתה כלום לר"ע דהא ר"ע דברייתא ס"ל קנסא לאביה ובל"ז אינה יכולה לימחול. וק"ל:

בגמרא אלא מעתה נערה ולא בוגרת. כבר כתבנו לתרץ קושיות פני יהושע דל"ל קרא לבוגרת שיהיה לעצמה. עוד נלענ"ד לתרץ בפשטות דהתוס' כתבו לקמן דף ל"ט ד"ה מה בוגרת וכו' דבא עליה ובגרה לעצמה נפקא מונתן לאבי הנערה ולא לאבי בוגרת א"כ איצטריך קרא להכי ושפיר פריך דמנ"ל למעט בוגרת מקנס דילמא לעצמה ואפ"ה איצטריך קרא להיכא דבשעת ביאה היתה נערה. וק"ל:

שם והדין נותן וכו'. הקשה מהרש"א ז"ל דאכתי לא מתרצא ר"ע דמתניתין דלית ליה הך והדין נותן מנ"ל לאוקמי לגז"ש. תו הקשה בספר פני יהושע דאיך יליף מכסף קידושין הא אמרינן לקמן דף מ"ו ע"ב וכ"ת נילף מקנס ממונא מקנסא לא ילפינן וה"ה איפכא איך נילף קנס מממונא. ונראה דלפי מאי דקי"ל לקמן בס"פ. זה הכלל כל המשלם יותר על מה שהזיק אינו משלם ע"פ עצמו והיינו כל מה שנתנה תורה קצבה כדפירש"י ר"פ החובל והביאו הסמ"ע סימן א' ס"ק ו' א"כ לא הוי יליף גז"ש והוי מפרשינן כסף ישקול כמהר הבתולות דכתיב גבי מפותה היינו כפי דרך שיעור מוהר הבתולות אז לא הוי קנס ושפיר קאמר דאי לא נילף גז"ש הדין נותן שיהיה של אב כמו כסף קידושין והוי ממונא מממונא. וכמדומה לי ששמעתי סברא זו משום גדול אחד. ולפ"ז יש לומר דתנא דמתניתין נמי ס"ל דהדין נותן וכו' אי לא הוי ילפינן גז"ש. אלא דס"ל דלבתר דילפינן גז"ש וכבר ה"ל קנסא ולא ילפינן מממונא דכסף קידושין לא מפקינן קרא מפשטיה והיינו שיהיה לעצמה ותנא דברייתא לית ליה הך סברא וסבר כפשטיה דקרא אשר לא אורסה כדלקמן. ולפ"ז מתורץ נמי למאי דמשני הש"ס לקמן סד"א חדוש הוא שחידשה תורה בקנס וכו'. אין להקשות כיון דלא מייתרא מנ"ל למידרש גז"ש (ועיין בתוס' ד"ה ארוסה וכו'). ולפמ"ש אי לא הוי ילפינן גז"ש לא הוי קנסא במפותה ומייתרא בה אשר לא אורסה דפשיטא דלא מיקטל ומשלם ממון ודוק:

הני מילי. דלא תקחו כופר לפטור רוצח מזיד מקטלא: היכא דהרגו. במזיד דרך עלייה בהנפת ידו הכהו מאחריו דדכוותה בשוגג לא ניתן לכפרת גלות כדכתיב ויפל דרך נפילה: מדתנא דבי חזקיה נפקא. שאין חילוק בין דרך עלייה לדרך ירידה: לחייבו ממון. והוא הדין לפדותו ולא יהיה אסון מיהא איצטריך דאי מהיקישא הוה אמינא אדרבה לאידך גיסא מה מכה בהמה לעולם ישלם אף מכה אדם ישלם והשתא דנפקא לן פטור תשלומין למזיד מלא יהיה אסון על כרחך היקישא לפטור שוגג דרך עלייה: הכי גרסינן אלא אמר רמי בר חמא כו'. איצטריך חד מהני קראי לאשמועינן דלא ליעביד ביה תרתי ואף על גב דנפקא לן מולא יהיה אסון: הני מילי. דלא ענשינן ליה בתרתי היכא דסימא את עינו והרגו בה באותה מכה ומת: בדבר אחר. במכה אחרת ובבת אחת: אימא. ניענשיה דמי עין ומיתה בשביל ההריגה: הא. דסימא עינו והרגו בה: מאידך דבי חזקיה נפקא. דלא תיענשיה: ולא עין ונפש תחת עין. מיניה קיימא לן בהחובל דעין תחת עין לאו ממש דאי אמרת ממש דלמא בהדי דסמינן לעיניה מיית והוה ליה עין ונפש תחת עין מיהו שמעינן מינה דלא תעביד ביה תרתי לא שנא מת באותה מכה לא שנא לא מת: סלקא דעתך אמינא חידוש הוא שחידשה תורה. בכל תשלומי קנס שאינו דין אלא גזרת מלך בעלמא וכיון דחידוש הוא וגזירת חוק אימא אע''ג דאיכא בהדיה מיתה לשלם: קמ''ל. חד מהנך קראי יתירא שאינו ענין לממון תניהו ענין לקנס: כתנא קמא. ודריש ליה באומר ערכו של יוצא ליהרג עלי: מתני' שנתארסה ונתגרשה. דאילו ארוסה שלא נתגרשה חייב מיתה ואין שם קנס: אין לה קנס. טעמא מפרש בגמרא ורישא דקתני אשת אחיו ואשת אחי אביו דבנתארסה ונתגרשה עסקינן וקתני יש להן קנס ר' עקיבא היא: גמ' אלא מעתה. לר' עקיבא הא דכתיב נערה למעוטי בוגרת ובתולה למעוטי בעולה: הכי נמי. דלא ממעט לגמרי ותדרוש נערה לאביה הא בוגרת לעצמה הא לא אשכחן דאישתמיט תנא ומתני בוגרת יש לה קנס ונימא רבי עקיבא היא: וקנסה לאביה. ולקמן מקשינן דר''ע אדר''ע: הואיל ואביה זכאי בכסף קידושיה. שלו הוא בנערותה ולקמן יליף לה בפרק נערה שנתפתתה (דף מו:): מה כסף קידושיה אף על פי שנתארסה ונתגרשה. מאחר כשחוזרת ומתקדשת בתוך נערות: לאביה הוי. דהא כל קידושי נערות ילפינן לאביה דגבי קידושין לא כתיב מיעוטא דאשר לא אורסה כי הכא: נאמר כאן. באונס: להלן. במפתה: מה להלן. במפתה שקלים דכתיב ישקול:

הני מילי היכא דהרגו דרך עלייה דלא ניתן שגגתו לכפרה. פירוש לכפרה בידי אדם אע''ג דדרך עלייה קיל טפי מדרך ירידה כדמוכח בפרק אלו הן הגולין (מכות דף ט. ושם) גבי גר תושב גולה ע''י גר תושב וכל חומרי דשמעתין לא תלי אלא במה שלא ניתן לכפרה דאינו מקפיד הש''ס במה שסקילה ושריפה חמורין מהרג וחנק: אבל סימא את עינו והרגו בדבר .. אחר אימא נשקול מיניה ממונא ונקטליה. כך גרס ר''ח דמלא יהיה אסון לא נפקא לן אלא סימא את עינו והרגו בה כי התם שבהכאה אחת הרג את האשה וגם הולדות אבל סימא את עינו והרגו בדבר אחר בבת אחת לא. להכי איצטריך כל חרם למיפטריה קשה לרשב''א דהא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה לא דריש קרא להכי דלא נשקול מיניה ממונא ונקטליה אלא שלא יתן ממון ונפטריה ושמא אילו לא נאמר קאמר כדאשכחן ריש פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מג. ושם) ובכמה דוכתי ולרשב''א נראה דהכא מסיק אליבא דתנא דבי חזקיה אבל לרבי ישמעאל ודאי לית ליה הא דתנא דבי חזקיה והא דאמר בריש הנחנקין (שם דף פד: ושם) הניחא למאן דאית ליה דתנא דבי חזקיה אלא למאן דלית ליה היקישא למה לי תנא דלית ליה דבי חזקיה היינו רבי ישמעאל ובסמוך דקאמר ולרבה דאמר חידוש הוא שחידשה תורה בקנס כו' סבר לה כת''ק דר' חנניא בן עקביא הוה מצי למימר ס''ל כרבי ישמעאל: הא נמי מאידך תנא דבי חזקיה נפקא. לאו מההיא דרשה גופה קאמר דנפקא לן דהא ההיא דרשה לא שייכא כלל לסימא את עינו והרגו בדבר אחר אלא הכי דייק דכי היכי דדרשי' ולא עין ונפש תחת עין ה''נ דרשינן נפש תחת נפש ולא עין ונפש תחת נפש וסימא את עינו והרגו בד''א לא חשיב עין ונפש אלא נפש גריד' דמה שסימא את עינו בשעת הריגה לא חשיב כלום דבלאו הכי היה מת אלא שהמיתו בצער מרובה וא''ת הא מילתא נמי מתנא דבי חזקיה דלעיל נפקא דמה מכה בהמה לא חלקת בין סימא את עינה והרגה בה להורגה בד''א כו' וי''ל דמכה אדם ומכה בהמה משמע ליה בהכאה אחת וא''ת סימא את עינו והרגו בד''א תיפוק ליה דפטור מדמי עין אפי' לא הרג דבשעה שסימא את עינו היה רודף וניתן להצילו בנפשו וי''ל דמיירי בשיכול להצילו באחד מאיבריו שלא ניתן להצילו בנפשו: אמר רב אשי איצטריך כו'. תימה דמשמע דאם הרגו וקרע שיראין דידיה דמחייב דליכא למיפטריה לא מקרא דלא יהיה אסון ולא מקרא דנפש תחת נפש דהא הוי ממון ונפש תחת ממון ונפש ולעיל (דף ל:) פטר אביי זר שאכל תרומה משלו וקרע שיראין של חבירו וי''ל דלפי האמת נפקי כולהו מתנא דבי חזקיה וה''פ והא נמי מאידך תנא דבי חזקיה נפקא כלומר ע''כ לא איצטריך כל חרם להכי אלא כולה נפקא לן מתנא דבי חזקיה דפטור דאי הוה צריך קרא למפטריה בלא כל חרם הוה פטרינן ליה מאידך תנא דבי חזקיה וא''ת ולישני דאיצטריך כל חרם להרג חבירו וקרע שיראין וי''ל דכל חרם לא יפדה משמע ליה בממון שבא על ידי אותה חבלה שהמיתה באה על ידה: סלקא דעתך אמינא חידוש הוא קמ''ל. אע''ג דבמתני' מייתי קרא דלא יהיה אסון והכא מפיק קנס מכל חרם היינו משום דכייל מתניתין כל חייבי מיתות דקתני וכל המתחייב בנפשו כו' אי נמי מתניתין אתיא כתנא קמא דרבי חנניא בן עקביא: