כתובות מא ע"ב

דף מא - ב

הא מני - משנה זו - רבי יוסי הגלילי היא, דאמר: תם משלם חצי כופר. ^[1]

ג. המית.

תא שמע כדברי רב פפא הסובר: פלגא נזקא ממונא - ממשנתנו:

המית שורי את פלוני או את שורו של פלוני, הרי זה משלם נזק על פי עצמו

ומאי לאו, האם לא מדברת משנתנו בשור תם שהרג או שהזיק, ^[2] הרי שאף חצי נזק של תם משלם הוא על פי עצמו, כי אינו קנס אלא ממון, ותיקשי לרב הונא בריה דרב יהושע!?

ומשנינן: לא כאשר פירשת את משנתנו שהיא עוסקת בשור תם, אלא בשור מועד.

תמהה הגמרא: אבל בתם מאי יהיה הדין, שאינו משלם על פי עצמו!?

אם כן, אדתני סיפא: "הרג שורי את עבדו של פלוני אינו משלם על פי עצמו", ומשום שקנס הוא -

ניפלוג התנא וניתני חילוק בין ממון לקנס - בדידה, דהיינו בהריגת בן חורין, ^[3] ובנזקי בהמה שדיבר מהם התנא, ולמה דילג להריגת עבד, וכך יחלק התנא:

במה דברים אמורים במועד, אבל בתם אינו משלם על פי עצמו!?

ומשנינן: כולה במועד קמיירי, אין התנא מחלק בין ממון לקנס אלא במועד!

כלומר: אין לך לשאול למה דילג התנא מבן חורין ובהמה לעבד, והיה עליו לשנות את חילוקו בהם עצמם בין תם למועד, שהרי אף אם היה מחלק בהם עצמם בין תם למועד היה זה דילוג ממועד לתם, ואין "בן חורין ובהמה" חשובים יותר "בדידה" מאשר "מועד".

ד. כלל.

תא שמע כדברי רב פפא שפלגא נזקא ממונא הוא - מסוף משנתנו:

זה הכלל: כל המשלם יתר על מה שהזיק, קנס הוא ואינו משלם על פי עצמו.

ומשמע: הא אם משלם פחות ממה שהזיק - כגון שור תם - הרי זה משלם על פי עצמו, הרי שאין זה קנס, ותיקשי לרב הונא בריה דרב יהושע!?

ומשנינן: לא תימא, אל תדקדק "הא פחות ממה שהזיק" משלם על פי עצמו!

אלא אימא כך תידוק: הא המשלם כמה שהזיק, הרי זה משלם על פי עצמו; ואילו המשלם פחות ממה שהזיק אף הוא קנס ואינו משתלם על פי עצמו.

תמהה הגמרא: אבל פחות ממה שהזיק מאי יהיה הדין? שאינו משלם על פי עצמו!?

והרי אם כן ליתני: זה הכלל: כל שאינו משלם כמה שהזיק, אינו משלם על פי עצמו,, דמשמע פחות ממה שהזיק ומשמע גם יתר ממה שהזיק!?

ומסקינן: תיובתא דרב הונא בריה דרב יהושע הסובר: פלגא ניזקא קנסא!

ומוסיפה הגמרא וקובעת הלכתא: פלגא ניזקא קנסא. ^[4]

ותמהה הגמרא: וכי איך אפשר לומר דאיכא תיובתא ומכל מקום כך הלכתא!?

ומשנינן: אין, אכן אף שהקשינו על שיטה זו מכל מקום הלכה היא, ומשום שהקושיא אינה קשה, שהרי:

טעמא מאי איתותב רב הונא בריה דרב יהושע דאמר פלגא נזקא קנסא -

משום דלא קתני "כל המשלם כמה שהזיק הרי זה משלם על פי עצמו", כדי שישתמע שכל המשלם פחות או יותר ממה שהזיק הרי זה אינו משלם על פי עצמו - ותיובתא זו אינה תיובתא, ומשום שלא פסיקא ליה, אין הדבר מוחלט כך!

כיון דאיכא אחר שאינו משלם כמה שהזיק, והוא: חצי נזק של צרורות [אבנים], והיינו בהמה שהיתה מהלכת והתיזה אבנים, והצרורות שברו את הכלים, שהואיל וכחה של הבהמה הוא ולא גופה ממש אינו משלם אלא חצי נזק -

דהלכתא גמירי לה כלומר: שיש ללמוד מהלכה למשה מסיני ^[5] דממונא הוא ולא קנסא; ומשום הכי לא קתני "כל המשלם כמה שהזיק".

ומוסיפה הגמרא עוד הלכה בענין זה:

והשתא דאמרת ועכשיו שנתבאר כי ההלכה היא כרב פפא דפלגא ניזקא קנסא:

אם כן האי כלבא דאכל אימרי [כלב שחנק כבשים חיים ואכלם] ושונרא דאכיל תרנגולי [חתול שאכל תרנגולים, כלומר: שהרגם ואכלם] רברבי [גדולים] ^[6] - הנזקים האלו אצלם משונה הוא, וכיון שמשונה הוא הרי הם תולדה של "קרן" תמה, ומשלמים הם חצי נזק בלבד וקנסא הוא -

ולכן לא מגבינן לנזקים אלו בבבל, שאין דנין דיני קנסות בבבל. ^[7]

ולא אמרו כן אלא כשאכלו כבשים ותרנגולים גדולים. ^[8]

אבל אם אכל הכלב או החתול כבשים ותרנגולים זוטרי [קטנים] אורחיה הוא, ותולדה של "שן" הם, ומגבינן להו בבבל, שדיני ממונות הם הנידונים אף בבבל.

ואפילו בגדולים אי תפס הניזק לא מפקינן מיניה [אין מוציאים ממנו]. ^[9]

ואי לא תפס הניזק, ואמר הניזק לבית הדין: אקבעו לי זימנא לארץ ישראל, השיאוהו למזיק שילך עמי לדון לפני דייני ארץ ישראל שהם סמוכים ויכולים לדון, וקיבעו לנו זמן שבו יבוא המזיק עמי לדון לפניהם -

מקבעינן ליה, עושה בית הדין כבקשתו של הניזק.

ואי לא אזיל המזיק, אם לא שמע המזיק לבית הדין לילך לארץ ישראל משמתינן ליה למזיק, בית הדין מטיל נידוי על המזיק.

בין כך ובין כך, בין שקבעו בית הדין זמן לילך לארץ ישראל, ובין אם לאו - משמתינן ליה למזיק, ^[10] דאמרינן ליה, כי בית הדין אומר לו: סליק הזיקך, מדרבי נתן כדמפרש ואזיל, כלומר: בית הדין מאיים על המזיק בנידוי אם לא יקיים את דבריהם לסלק את המזיק שהזיק, וחייב הוא לסלקו משום דברי רבי נתן -

דתניא, רבי נתן אומר: מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו? שנאמר "ולא תשים דמים בביתך".

הדרן עלך פרק אלו נערות

פרק רביעי - נערה שנתפתתה

מתניתין:

נערה שנתפתתה [שפיתה אותה אדם, ונבעלה לו], תשלומי בושתה, ופגמה, וקנסה - של אביה הם ^[1], ואינם שלה.

וכן תשלום הצער בתפוסה [דהיינו, נערה שנאנסה. ונקראת "תפוסה" על שם הכתוב "ותפשה, ושכב עמה"], שצריך האונס לשלם על שציערה [מה שאין כן במפותה, שהרי עשתה מרצונה] - הרי הזוכה בתשלום הצער, הוא האב.

עמדה הנערה בדין לגבות מהמפתה את תשלומיו עד שלא מת האב - הרי הן, אותן תשלומין, של אב. ואם לאחר שתבעה המפותה את המפתה בדין [בנערותה] מת האב, הרי בין שבגרה קודם שמת האב, ובין שלא בגרה קודם מיתת אביה, הרי הן, אותן התשלומין, של אחין של הנערה. שהיות ועמדה לתבוע את התשלומים הללו בדין, זכה בהן האב, ואחיה הם היורשים את ממונו של האב.

אבל אם לא הספיקה הבת לעמוד בדין עד שמת האב, ולא הספיק האב לזכות בהן - הרי הן של עצמה ^{[2] [3]}.

כי היות ולא עמדה בדין קודם שמת, אין התשלומין נחשבין ממונו של האב להורישו לבניו ^[4]. ואמרינן לקמן [דף מג] שאין אדם מוריש לבנו זכות שזכתה לו תורה בבתו ^[5]. ויליף לה מקרא.

וכן, אם עמדה בדין לתבוע את התשלומים בהיותה נערה, עד שלא בגרה - הרי הן של אב.

ואם מת האב לאחר מכן, שכבר זכה בתשלומין - הרי הן של אחין.

אבל אם לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה - הרי הן של עצמה.

רבי שמעון אומר: אף אם עמדה בדין קודם שמת האב, אם לא הספיקה לגבות את תשלומיה עד שמת האב - הרי הן של עצמה. ובגמרא מפרש טעמא.

המית שורי את פלוני או שורו של פלוני הרי זה משלם על פי עצמו מאי לאו בתם. כלומר, ור' יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר, וסיפא דקתני עבדו של פלוני אינו משלם על פי עצמו, הא על פי עדים משלם, ר' יוסי נמי הוא דמחייב ליה בכופר ודמי עבד. ואיתא דמוקמי לה אליבא דרבנן, ולא בכופר של עבד אלא בדמי בן חורין ודמי עבד, דאף על גב דפטרי ליה מכופר ושלשים של עבד, מדמים לא פטרי ליה. וליתא, דבבבא קמא (מב, א) מוכחא מילתא דפטור לגמרי, מדאקשי ליה ר' עקיבא לר' אליעזר דאמר פטור מחצי כופר, הוא עצמו אין משתלם אלא מגופו הביאהו לבית דין וישלם לך, ונימא ליה ולטעמיך דמים דקא משלם מהיכא קא משתלם. הראב"ד ז"ל.

והשתא דאמרת פלגא נזקא קנסא, האי כלבא דאכל אימרי, ושונרא דאכיל תרנגולי רברבי משונה הוא ולא מגבינן ואי תפס לא מפקינן מיניה,ואי אמר אקבעוה זימנא לארץ ישראל מקבעינן ואי לא אזיל משמתינן ובין כך ובין כך משמתינן ליה עד דסליק היזקיה וכדר' נתן. כתב הראב"ד ז"ל (בהשגות על הרי"ף): אף על גב דלא מגבינן דיני קנסות האידנא, אמור רבנן דמשמתין ליה עד דמפייס לבעל דיניה בראיית בית דין, ואם יש לו לקנס קצבה מן התורה בחמישים של אונס ושל מפתה, עד דיהיב ליה כאותה קצבה ואם הודה ובאו עדים קיימא לן כרב (ב"ק עד, ב) דאמר מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור, ואי תפס מפקינן מיניה. והיכא דתפס מקמי הודאה ואחר כך הודה נמי מפקינן מיניה, ולא אמרינן דתפיסה מקמי הודאה כעדים דמיא, ממאי מדאמר רבן גמליאל לר' יהושע, אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחרות, ואמר לו ר' יהושע אין בדבריך כלום, שכבר הודית (ב"ק עה, א), והא טבי כתופס לפני הודאה דמי, שהרי גופו אצלו היה ולא מחסר גוביינא, ואפילו הכי לא יצא לחרות מפני הודאתו של רבן גמליאל, אלמא לאו כעדים דמיא ומפקינן מיניה, עד כאן.
ומה שכתב ואם יש לקנס קצבה משמתינן ליה, לא מחוור דהא בגמרא לא אמרינן אלא אם אמר אקבעוה זימנא לארץ ישראל מקבעי ליה, ואי לא אזיל משמתינן ליה, אלמא לא משמתינן ליה אלא למיסק לארץ ישראל קמי מומחין, דאי לא תימא הכי אם כן אין לך גוביינא גדולה מזו, ונקטיה בכובסיה דלישבקיה לגלותיה היא.
והגאונים ז"ל לא כך אמרו, אלא לפייסו, וכי יהיב ליה מידי דחזי למיתב ליה לראיית בית דין אי מיפייס לחיי, ואי לא, שדי ליה שמתא. וכן כתב רבנו אלפסי ז"ל בפרק החובל (ב"ק ל, ב מדה"ס) מנהג שתי ישיבות אף על גב שאין גובין קנס מנדין ליה עד דמפייס לבעל דיניה, ובדיהיב ליה שעור מאי דחזי למיתב ליה שרו ליה לאלתר בין אפייס מאריה דיניה בין לא אפייס, עד כאן.
וכן כתוב בתשובות הראשונים: מעשה באחד שהפיל שינו של חברו, ונדהו מר רב צדוק ז"ל, ואמר לו דבר קצוב אני חושב עליך לך ופייסו או בדברים או בממון. ועוד תשובה לרב שר שלום (שם סי' ג), מנדין אותו עד שמפייסו בלא שום בית דין, וכך מנהג בשתי ישיבות, ולרב נטרונאי, אף על פי שאין פוסקים דין עליו לשלם דמי שינו או דמי עינו ודאי מנדין אותו עד שמפייס אותו בין במועט בין בהרבה. ורב שרירא אמר (שם סי' יט) לא מצינו בתלמוד לנדותו אלא עד דמסלק היזקו מדר' נתן, וסמכו מכאן חכמים האחרונים וראשי ישיבות בזמן שראו הפסד גדול כאשר אין דיני קנסות נגבין, ועשו תקנה לנדות את החובל עד שמפייס את הנחבל בקרוב, כי אין דרך לדקדק, ולא לשאול לזה, כי כן קצבנו לתת כך וכך, ולא לזה כי כן קצבנו עליך ליטול כך וכך, כי זהו דיני קנסות אלא משערין בלבם שעור קרוב, ואין מגלין אותו, ומנדין את החובל עד שיפייס את הנחבל, ומחרישין ממנו ורואים עד כמה מגיע לתת לו, אם קרוב לאשר יש בלבם והנחבל אינו מקבל, אומרים לו אין לנו כח לנדותו יתר מכן, ומתירין לו, ואם רחוק ממה שבלבם, מנדין ומחרישים עד שיקדם לאותו שיעור. ועוד הוסיף הוא ז"ל בתשובה, שמודיעין אותן שאינן דנין את הדין שכבר פסלה אותן תורה בכך.
ומה שכתב עוד הרב ז"ל (הראב"ד שם) ואם הודה ואחר כך באו עדים אף על גב דתפס מפקינן מיניה, הקשה עליו הרמב"ן נ"ר (בספר הזכות שעל הרי"ף) דהודאה בבית דין דוקא בעינן, והאידנא ליכא בית דין מומחים כדאמרינן התם (ב"ק שם) שאני רבן גמליאל דשלא בבית דין אודי, והא ר' יהושע אב בית דין הוה חוץ לב"ד היה קאי. וכיון דאנו הדיוטות אנן הו"ל כמודה חוץ לבית דין בפני שנים או שלשה הדיוטות שאינו פוטרו מקנס, וכדאמרינן (ב"ק פד, ב) אין מועד בבבל, משום דבעינן העדאה בבית דין וליכא, הלכך אי תפס לא מפקינן מיניה בין דתפס מקמי הודאה בין תפס לאחר הודאה. ירושלמי (כאן ה"י) תמן תנינן המית שורך את עבדי, והוא אומר לא המית משביעך אני ואמר אמן פטור, מהו שיאמרו לו צא ידי שמים, נישמעינה מן הדא מעשה ברבן גמליאל שהפיל שינו של טבי עבדו אתא לגבי ר' יהושע, אמר ליה טבי עבדי מצאתי עילה לשחררו, אמר ליה ומה בידך, ואין קנסות אלא בבית דין ובעדים, ויאמרו לו צא ידי שמים הדא אמרה שאין אומרים לו צא ידי שמים.

והא דאמרינן האי כלבא דאכל אימרי, ושונרא דאכל תרנגולי רברבי משונה הוא ולא מגבינן בבבל. קשיא לי, דאפילו תמצי לומר פלגא נזקא היכי הוה ליה בבבל, והא קיימא לן (ב"ק פד, ב) דלא עבדינן שליחותייהו אלא במידי דשכיח כהודאות והלואות, והני לא וצריך עיון.

מתני': והצער בתפוסה. ואף על גב דצערא דגופא לא זכי ליה רחמנא לאב, כדאיתא בפרק החובל (ב"ק פז, ב), הכא שאני, הואיל ובידו לצערה בצער זה, דמוסרה למנוול ומוכה שחין דעל כרחה נבעלת, דהא אסיקנא בפרקין דלעיל (כתובות לט, א) דצער היינו צער של פיסוק רגלים, והרי האב יכול לצערה בצער זה בעל כרחה, שהרי יכול למוסרה לכל אדם לחופה בעל והכי איתא בירושלמי (כאן ה"א) עד כדון דברים שהם באים מחמת הביאה, אבל חבל בה סימא את עיניה וכו' למי משלם לה או לאביה.
ומתניתין דלא כר' שמעון דהא לר' שמעון אין אונס משלם את הצער, כדאמרינן בפרקין דלעיל (שם), ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון אונס אינו משלם את הצער הואיל וסופה להצטער תחת בעלה. ואף על גב דפליג ר' שמעון בסיפא דמתניתין, ולא פליג ברישא, יש לנו כיוצא בה בפרק האשה שנתארמלה (כתובות כג, ב), גבי שתי נשים שנשבו, דלא פליג בה ר' יהודה, אף על גב דסבירא ליה דשבויה שנשבית בקדושתה היא עומדת, כדאיתא בפרק אלו נערות (כתובות לו, ב), ולא פליג התם במתניתין, אף על גב דפליג בסיפא דההיא מתניתין גבי שני אנשים זה אומר אני כהן וחברי כהן. ובירושלמי(ה"א) נמי גרסינן: והצער בתפוסה באנוסה ודלא כר' שמעון, דר' שמעון פוטר את האונס מן הצער, אי נמי יש לפרש: דרישא אפילו לר' שמעון, וההיא ר' שמעון בן יהודה משום ר' שמעון ותרי תנאי נינהו אליבא דר' שמעון.

לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה. יש לפרש (עי' רמב״ן): דוקא באנוסה, אבל במפותה אינה גובה כלל, שהרי כיון שמת האב אי נמי בגרה עד שלא עמדה בדין נתרוקן הזכות לעצמה, וכאלו לא זכה בהן אביה כלל, ומחמת עצמה זוכה ולא מחמת אב, כדמוכח בגמרא בריש פרקין (כתובות מב, ב) אמר רבא כי איצטריך קרא וכחש כגון שעמדה בדין ובגרה ומתה דהתם כי קא ירית מינה דידה קא ירית, אלמא מכי בגרה פקע ליה זכות האב לגמרי, ואדרבה כי מתה היא, איהו מכח ברתה אתי אם כן הרי זו כיתומה מפותה שאין לה קנס דאחולי אחלתיה.
ורבותינו בעלי התוספות ז״ל, אינן מודים בדין זה בקדושין פרק האיש מקדש (קידושין מו, א ד״ה קרא) גבי אם מאן ימאן אביה אין לי אלא אביה היא עצמה מנין וכו', שכך פירשו: ונפקא מינה שאם מת האב או שבגרה קודם שעמדה בדין היא יכולה לעכב ומשלם קנס במפותה. ושמא הם ז״ל סבורים לומר, דכיון דבשעה ראשונה לא היה שלה אלא דאב, ולא ניתן למחילה בשעתו, אפילו לאחר מכאן אינו נפטר, דמעתה מיפטרו. ואינו דומה לאשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומת הבעל בחייה מיכרה קיים כמ״ש בירושלמי (פ״ט ה״א). דהתם גוף הנכסים לאשה הן, ואין לבעל בהן בחייה אלא אכילת פירות בלבד, וכשמכרה שלה מכרה, אבל כאן דבר תורה כסף קנסה של אב הוא ואין לה בו כלום עד שתבגר, או עד שימות האב.
וכן נראה לי ממה שאמרו בירושלמי בפרקין דלעיל (פ״ג ה״ז) גבי יתומה שנתארסה ונתגרשה תני דבי ר' היתומה האונס חייב והמפתה פטור, ויש אדם מוחל דבר שאינו ברשותו נשמעינה מן הדא דאמר רב בון בר חייא ר' זעירא קנס אין כאן משעה ראשונה דתנינן תמן עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב, מת האב הרי הן של אחים, לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה, אם אומר את כן קנס כאן משעה ראשונה הרי הן של אחים משעה ראשונה, ר' בוא בשם רב חסדי בבושת ופגם היא מתניתא מה דר' מנא אמר מהו האונס חייב והמפתה פטור, האונס חייב בכל והמפתה פטור מן הכל, ר' אבון אמר ר' שמאי בעי מהו האונס חייב והמפתה פטור האונס חייב בכל והמפתה פטור מן הבושת ומן הפגם וחייב בקנס, והא ר' עקיבא אמר האונס פטור מן הבושת ומן הפגם וחייב בקנס והמפתה פטורין מן הכל והיא דר' יוסי הגלילי, עד כאן גירסת ירושלמי, ואף על פי שנראה שיש בה קצת שבוש בגירסא, מכל מקום למדנו ממנה שנחלקו שם אפילו בקנס יתומה ומפותה אם יכולה למחול, כיון שאינו ברשותה, והטענה לפי שאינו ממון עד שעת העמדה בדין ושיתחייב על פי עדים, הא קודם לכן לא, משום דאי בעי מודה ומפטר, הלכך קודם העמדה בדין ממון שאינו ברשותו הוא ואין אדם מוחל דבר שאינו ברשותו, והוה ליה כאומר לחבירו הריני מוחל לך לכשאלוה לך ותתחייב לי שלא אמר כלום, ואף על פי שאין נראה כן מתוך סוגיות שבגמרא לגבי יתומה ומפותה , התם הוא דכיון שבשעת פתוי כבר היא ברשות עצמה הרי הוא כאומר לחבירו קרע שיראין שלי והפטר, שהרי אינו מתחייב אלא על ידי ביאתה והרי היא ברשות עצמה למחול לו, שלא יתחייב בביאתו, והרי זה כאומר לחבירו מה שתקח משלי נתון לך במתנה או מחול לך. אבל מכל מקום שמעינן מינה למפותה בחיי האב דכיון דאב קיים, ואם יתחייב בדין דאב הוי ולא דידה אין מחילתה מחילה דממון שאינו ברשותו הוא, כן נראה לי.

והא דקתני הרי הן של עצמה. דוקא עיקר קנס, אבל בושת ופגם דממונא הוא, דאחין הוי. וכן פירש רש"י אף על גב, דקתני הרי הן ולא קתני הרי הוא, איכא למימר אקנסות דעלמא קאי. ואם תאמר, אם כן, אדמיפלגי ואמרי מעשה ידיה ומציאתה אף על פי שלא גבתה ומתה אב הרי הן של אחין, ליפלוג וליתני בדידה בושת ופגמה הרי הן של אחין. יש לומר, דמציאתה איצטריכא ליה לאקושי מעשה ידיה למציאתה בגמרא.
ורבותינו בעלי התוספות ז"ל (עי' גם לעיל (כתובות לח, ב) ד"ה יש) אמרו: דאף בושת ופגם דידה הוו דכל שהקנס שלו אף בשת ופגם שלו דכי הדדי נינהו ובהדדי כתיבי, דכתיב (דברים כב, כט) תחת אשר ענה דמיניה ילפינן (לעיל כתובות לג, א; מ, ב) בשת ופגם. ואינו מחוור, דתחת אשר ענה לאו מיניה ילינן בושת ופגם אלא דהוי תחת אשר ענה מכלל דאיכא דבר אחר דאינו בכלל חמשים, ומיהו בשת ופגם גופייהו מחובל נפקא ואי לאו חובל בחבירו מתחת אשר ענה לא שמעינן בושת ופגם באנוסה ומפותה, ותדע לך, דהא אמרינן באלו נערות (לט, א) גבי בשת ופגם ואימא לדידה אלמא לאו בהדדי נינהו, והרמב"ם ז"ל (פ"ב מהל' נערה הי"ד) כתב כדברי התוספות שאף בושתה ופגמה שלה.

לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה הרי הן של עצמה. וכן הדין בנשאת, וכדתניא בא עליה ונשאת דנשואין מוציאין מרשות אב כבגר, וכדאיתא לעיל בפרק אלו נערות (כתובות לט א).

כולה במועד קמיירי. פי' דבמועד ניחא ליה טפי לשנויי כולה:

והשתא דאמרת פלגא ניזקא קנסא האי כלבא דאכל אימרי ושונרא תרנגולי רברבי משונה הוא ולא מגבי' בבבל שאין קנסא נגבין כלל דאלו למ"ד פלגא ניזקא ממונא מגבין ביה בבבל ואף על גב דמדאורייתא סמוכין בעינן מ"מ עבדינן שליחותייהו כדעבדינן אנן שליחותייהו בהודאות והלוואות ובגיטין ובמסכת סנהדרין ובפרק החובל ובבתרא דגיטין והא דתנן בפ"ק דסנהדרין נזק וחצי נזק משלם בג' ומפרש בתלמודא סמוכים דאוקימנא אפי' למ"ד פלגא נזקא ממונא התם בנזקי שור וכיוצא בו דלא שכיח שהבעלים משמרים אותו משא"כ בשונרא וכלבא דאיכא דלא נטרי להו שכיח היזקייהו טפי ובכל מלתא דשכיח ואית בהו חסרון כיס עבדינן שליחותייהו כדאמרינן בהחובל והיינו דנקטינן הכי ולא נקטינן סתם חצי נזק דנימא השתא דאמרת פלגא נזקא קנס לא מגבינן בבבל כך נראה לי ובמקומה פירשתיה בס"ד:

ואי תפס לא מפקינן מיניה פי' ר"ת ז"ל כשתפס המזיק עצמו ונראין דבריו מזה ובכל נזק שור תם שאינו גובה אלא מגופה אבל שאר קנסות שנובין מכל נכסי המזיק כל מאי דתפס לא מפקינן מיניה ואי אזמינהו לארעא דישראל מזמינן ליה בזמן דאיכא סמוכים בארעא דישראל דחזו למדיינה ואע"ג דאמרינן בעלמא אין מוציאין על מנה מנה בדאיכא דיינים באתריה דחזו לדיינה ואמר לב"ד הגדול אזלינן משא"כ בזו דליכא בח"ל דיינים דלידיינו ואי לא אזיל משמתי' ליה. כתבו הגאונים דבזמן הזה דליכא סמוכים בא"י כל שחובל בחבירו ומביישו ומזיקו ברבים שאינן ניגבין בבבל בח"ל משמתין ליה כתבו הגאונים ז"ל דבזמן הזה דליכא סמוכים עד דמפייסי ליה לבעלי דינים וכשרואין דמפייס ליה ניזק בדבר הגון והניזק מתעכב אומרים לו טול מה שנותן לך ואם לא הרי אנו מתירין נידויו וכן היה המנהג בב' ישיבות ואיכא מאן דסבר דבזמן הזה אם מודה בקנס פטור וליתי דלא אמרי' מודה בקנס פטור אלא כשמודה בפני ב"ד הראוים לדונו כדאיתא בפרק החובל בין כך ובין כך משמתין ליה עד דמשלם [דמסליק] ניזקא מדר' נתן וכו' ודוקא בכלב רע וכיוצא בו אבל [*) בשור דכל מלאכה עביד ורב תבואות בכח שור לא עבדינן כו' כצ"ל נ"ל [המו"ל].] בשאר דכל מלאכה עביד ורוב תבואות בכדי שויה לא עבדינן הכי אלא אמרי' דלנטרי נטירותא מעליא:

פרק רביעי נערה שנתפתתה
נערה שנתפתתה בושתה ופגמה לאביה והצער בתפוס' פירש בארוס' ואנוסה כו' ולישנא דקרא נקט ואע"ג דאמרינן בפרק החובל בצעריה דידה לא זכי ליה רחמנא לאב שאני הכא דיכול האב לצערה בצער זה שהרי בידו למוסרה לחופה דאיכא צערה דפיסוק רגלים וכן פירש בירושלמי ונראין הדברים שהם באים מחמת ביאה אבל סימא את עינה למי משלם או לה או לאביה והא דקתני שמשלם צער בתפוסה דלא כרבי שמעון בן יהודא משמיה דרבי שמעון שאמר בפרקין לעיל אונס אינו משלם את הצער ואע"ג דר"ש פליג בסיפא דמתניתין ולא פליג בהאי רישא וכן אמר בירושלמי בכאן דהא דלא כרבי שמעון ויש אומרים דלית' האי רישא כרבי שמעון בן יהודא משום דרבי שמעון ותנאי הוא ואין צריך לזה:

אם לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הם של עצמה פירש"י ז"ל דהאי לאו ממון הוא ורחמנא אמר והתנחלתם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו ובתוספות הקשו על פירוש זה מה ענין והתנחלתם אותם לזה שאין הכתוב בא אלא למה שלא בא לאחר מיתת האב אבל זו שכבר נאנסה או שכבר נתפתה בחיי האב הרי כמעשה ידיה שעשתה בחיי אב שהוא של אחים וה"ל למיחוש טעמא משום דאין אדם מוריש קנס לבניו ותירצו משום דשאר קנסות אדם מוריש וכההיא דב"ק לפי שהוא מוריש להם את הקרן והכא אינו מוריש הקנס הזה לבניו לפי שאינו מוריש את הקרן כדכתיב והתנחלתם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם וזה לפי שיטת ז"ל שכתבו למעלה ולא לפי שיטתינו שכתבנו שאין הפרש לקנס הבת לשאר קנסות ולא ראינו לרש"י ז"ל בשום מקום שחלק ביניהם בזה ונראה שלשון רש"י ז"ל מתוקן בזה כראוי דהא לאו ממון הוא לא זכה ביה מחיים ואין הזכות בא לאחד מהן אלא לאחר העמדה בדין שאין אדם זוכה בקנס אלא בהעמדה בדין וכיון שהעמדה בדין היתה לאחר מיתת האב הרי הוא כמעשי ידיה שעשאה לאחר מיתת האב שאין אחים זוכין בה משום והתנחלתם אותם לבניכם ונראין הדברים דהא סיפא אכולה רישא קאי אפי' אמפותה ואף לשיטתם שכתבו דאף דיתומה ומפותה אין לה קנס לפי שכבר מחלה לגופה התם הוא לפי שבשעה שנבעלה לא היה לאב וגופה שלה היה אבל זה שבשעת ביאה לא היתה של עצמה אע"פ שעתה חזרה וזכתה בקנס בשעת עמדה בדין פנים חדשות באו לכאן ואין מחילתה הראשונה כלום ולא דמי לאשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומת בעלה שזכה הלוקח למפרע דהתם הגוף שלה ואין לבעל אלא אכילת פירות אבל הכא בשעת ביאה גופה של אב וכדאמר קרע שיראין של חבירי ופשטי' דמתני' הכי דייקא וכן נראה מירושלמי שכתבנו בפרקין לעיל. וראיתי מי שפירש דאהך סיפא דאנוסה בלחוד קאי ולא נהירא לי והא דקתני הרי הוא של עצמה פי' בתוספת דברים כפשוטם דאפי' אבושת ופגם קאי ואע"ג דהאי ממון גמור להורישו לבניו שהרי הוא משלם עפ"י עצמו שאני הכא דבושת ופגם באונס ומפתה נפקא לן מהכא מדכתיב ונתן האיש השוכב עמה הנאות שכיבה חמשים דאיכא בושת ופגם וכיון דכן ועלה כתיב ונתן לאבי הנערה גזירות הכתוב שהכל נותן במקו' אחד וכל שהאב או יורשו זוכ' [בקנס זוכה] בבושת ופגם וכל שאינו זוכה בקנס אינו זוכה בבושת ופגם ואע"ג דתנן האונס והמפתה משלם בושת ופגם ע"פ עצמו ואינו משלם קנס ע"פ עצמו ל"ק לא אקשינהו הכא אלא לענין קנס דאב דאלו לענין הודאת אונס אם מחייב בהודאתו כל חד וחד נידון כדרכו אבל רבינו הרמב"ם ז"ל כתב דכי קתני הרי הן של עצמה אקנס דאונס ומפתה קאי אבל בושת ופגם וחבריהם דממונא נינהו הרי הן של אחים ונראין הדברים ז"ל דהא דקתני עמדה בדין ולא הספיק לעמוד לאו למימרא שאין האב יכול לתבוע הקנס שלא מדעתה כדסברי קצת מרבנן ז"ל דהא ליתא כיון דאמר רחמנא ונתן לאבי הנערה הרי האב הוא בעל דבר ולקמן תנן אנסת את בתי והעמדתיך בדין אלא משים דמכחה זכה רחמנא לאב ואתועלתה קא תנא תביעת האב בדידה וקתני עמדה בדין כך נ"ל:

ר"ש אומר וכו' טעמא מפרש בתלמודא ולית הלכתא כוותיה:

כלב שאכל את הכבש או חתול שאכל את התרנגול בגדולים משונה הוא והרי היא תולדה של קרן לדין חצי נזק והוא קנס ואינו נגבה בבבל בקטנים דרכו הוא והרי הוא בדין נזקי שן והוא בדין ממון ומגבין אותו בבבל ומכל מקום בגדולים שאין מגבין בבבל אי תפש הניזק אין מוציאין מידו והוא שתפש גופו של מזיק ר"ל הכלב או החתול שהרי תמות של קרן אינו משלם אלא מגופו:

כל שיש בית דין הגדול בארץ ישראל ובאו לידי דייני בבל דינין שאי אפשר להם להגבותם כגון דיני קנסות ודומיהם אם אמר הניזק הזמינוהו לדין לארץ ישראל מזמינין אותו ואם לא הלך ליום הנועד לו משמתין אותו אם נתבררו דבריו לבית דין שבכאן ולא עוד אלא שאף מצד אחר הואיל ונמצא מניח בביתו דברים המזיקים משמתין אותו עד שיסלק את היזקו וכמו שאמרו מנין שלא יגדל אדם כלב רע ולא יעמיד סלם רעוע בתוך ביתו שנאמר ולא תשים דמים בביתיך וכבר ביארנו דברים אלו בראשון של קמא ט"ו ב':

ונשלם הפרק ת"ל:

נערה שנתפתתה וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק השלישי שבה שהוא בא לבאר דין קנס של אונס ומפתה ומוציא שם רע ושהחלק הרביעי בא לבאר דברים שיש בהן זכות לאב על הבת ולבעל על אשתו ובדברים שמן הסתם הם כמותנים לאשה מצד בעלה ומכח תנאי בית דין ואע"פ שלא נכתבו והחלק השלישי שהזכרנו אמנם רובו התבאר פרק שלישי ובא זה הפרק להשלים ביאור עניני החלק השלישי ולבאר בו עניני החלק הרביעי בשלימות ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון להשלים תשלומיו של אונס ומפתה על אי זה צד הם לאב ועל אי זה צד ליורשים ועל אי זה צד לעצמה ונתגלגל מזה לבאר במארס את בתו או שהשיאה ונתאלמנה או נתגרשה על אי זה צד כתבתה לאביה ועל אי זה צד כתבתה שלה השני לבאר דין מוציא שם רע הן בעונש שלה אם נמצא כדבריו הן בעונש שלו אם הוזם השלישי לבאר הדברים שיש בהם זכות לאב על הבת ולבעל על אשתו או להן עליו הרביעי לבאר הדברים שהם מן הסתם כמותנים לאשה מצד בעלה מכח תנאי בית דין ואע"פ שלא נכתבו:

זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שנתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר נערה שנתפתתה בשתה ופגמה וקנסה של אביה והצער בתפושה עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחים אם לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה עמדה בדין עד שלא בגרה הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחין אם לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה הרי הן של עצמה ר' שמעון אומר אם לא הספיקה לגבות עד שמת האב הרי הן של עצמה מעשי ידיה ומציאתה אע"פ שלא גבתה ומת האב הרי הן של אחין אמר הר"ם פירוש אמרו מעשה ידיה ומציאתה אע"פ שלא גבתה ומת האב ירצה בו מעשה ידיה כמציאתה כמו שמציאתה בחיי אביה לאביה כן גם כן מעשי ידיה שעשת בחיי אביה לאחין ואע"פ שלא יגבו אלא לאחר מיתת האב וזה אמת ואין הלכה כר' שמעון:

אמר המאירי כבר ביארנו שבשתה ופגמה מיד ר"ל שאפילו כנס חייב בהם אבל קנס אינו נותן אלא אם כן לא נתרצו זה לזה לכנוס והצער בתפושה ר"ל שלשה שהזכרנו ועוד הצער בתפושה ר"ל באנוסה והכל לאביה אבל צער במפותה ליכא וכבר ביארנו שבאנוסה הכל משתלם מיד שהרי כופין אותו לכנוס ואעפ"כ נותן קנס עמדה בדין לתבוע קנסה ושאר הדברים עד שלא מת האב הרי הן של אב שהרי משעמדה בדין זכה בהם אב עד שאין אונס ומפתה פוטר עצמו בהודאתו ואם מת האב הרי הן של אחים שהם יורשי האב ואם לא הספיקה לעמוד כדין עד שמת האב הרי הן של עצמה ולא סוף דבר באנוסה אלא אף במפותה שאע"פ שמדעתה היה מכל מקום בשעת חיוב נעשה וכשמת האב היא זוכה בו זו היא שיטתנו והיא שיטת גדולי המפרשים ומכל מקום יש אומרין דוקא באנוסה אבל במפותה כל שנתרוקנה לה הרשות פטור ונשוב לדברינו והוא שכל שלא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן לעצמה שמאחר שאם רצה מודה ופטור לא זכה בהן אב שיקרא ממונו להורישו לבניו ומכל מקום דוקא קנס אבל בשת ופגם זכה בהן אב אע"פ שלא עמד בדין כך כתבוה גדולי הרבנים אלא שיש חולקים לדון את כלם בדין זה וכן כתבוה גדולי המחברים ונוסח דבריהם מפותה או אנוסה שלא תבעה עד שבגרה או נשאת או מת האב הארבעה דברים או השלשה שלה ואף לשון המשנה מוכיח כן שאמר הרי הן של עצמה וכן אם עמדה בדין עד שלא בגרה והוא הדין לנשאת הרי הן של אב ואם מת האב הרי הן של אחים לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה או נשאת הכל לעצמה ר' שמעון אומר אם לא הספיקה לגבות עד שמת האב הרי הן של עצמה כלומר שלא העמדה בדין לבד זוכה ליורשין במיתת האב אלא גובינא גמורה ואין הלכה כר' שמעון אלא כתנא קמא מעשה ידיה ומציאתה אע"פ שלא גבתה מת האב הרי הן של אחים ושאלו בה בגמרא בשלמא מעשה ידיה מיחסרי גוביינא ר"ל ממי שנשכרה לו ולימד שאע"פ שלא באו לידה עדין זכה בהן האב להורישו לבניו אלא מציאתה ממאן גביא כלומר שאם לא זכתה בה היא מהיכן זכה בה האב ותירצוה הכי קאמר מעשה ידיה כמציאתה מה מציאתה בחיי האב לאב לאחר מיתת האב לעצמה אף מעשה ידיה בחיי האב לאב לאחר מיתת האב לעצמה ולימד שאע"פ שהיא נזונת מן האחים מעשה ידיה לעצמה שאינה אוכלת משלהם עד שנזכה להם מעשה ידיה אלא מכח תנאי כתבה עד שיתארסו או שיבגרו שכך הוא תנאי בית דין בנן נוקבן דיהויין ליכי מינאי יהויין יתבן בביתי ומתזנן מנכסאי וכו' כמו שיתבאר:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בין כך ובין כך. פי' בין שרצה ניזק לילך בא"י בין לא. משמתינן ליה עד דמסלק הזיקיה מביתיה מר' נתן דתניא אר"נ מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע שנאמר ולא תשים דמים בביתך. ופי' וה"ה נמי לקנס דאונס ומפתה אע"ג דלא מגבי' ליה בבבל אי תפיש לא מפקי' מיניה אבל להזמינו לדין לא"י לא מזמינן ליה שאין עתה ישיבות קבועות שם כאשר היה אז. וראיתי בתשובות רב צמח גאון ז"ל אלו נערות שיש להן קנס ששאלת מהו להגבות שלא יהא חוטא נשכר כיוצא בזה אמרו חכמים אין מגבין קנס בבבל שלח לי' חסדא חסדא קנס קמגבית בבבל אלמא הלכתא רווחת היא שאין מגבין קנסות אלא בירושלים ובסנהדרין של כ"ג ותו קאמרי' א"ר נזקי שור בשור ונזקי שור באדם גובין אותן בבבל אבל אדם באדם ואדם בשור אין מגבין אותו בבבל (ולא) [אך] משום שלא יהא חוטא נשכר ושלא יהיו [בני אדם] פרוצים בניזקין שכיון שהם יודעים שאין מגבין קנסות בבבל שולחים יד זה בזה נהגו חכמים האחרונים לנדותו עד שהוא מפייסו בממון או שירבה עליו רעים ויפייסנו בדברים. ומעשה בא' שהפיל שינו של חבירו ובא לפני מר רב צמח גאון ז"ל וא"ל דבר קצוב אני חותך עליך ופייסהו או בממון או בדברים ועכשיו כל דיני קנסות בטלו ומנהג שהנהיג אדונינו מר רב צמח גאון ז"ל אנו נוהגים בו היום בכל קהילות הקודש:

פרק ד נערה שנתפתתה בושתה ופגמה וקנסה לאביה והצער בתפוסה. פי' המורה והצער נמי לאביה כלומר יתירה עליה אנוסה שכן יש לה צער ולישנא דקרא נקט ותפשה ושכב עמה עמדה בדין עד שלא מת האב ה"ה של אב מת האב ה"ה של אחין אם לא הספיקה לעמוד כדין עד שמת האב ה"ה של עצמה עמדה בדין עד שלא בגרה ה"ה של אב מת האב ה"ה של אחין אם לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה ה"ה של עצמה רש"א אם לא הספיקה לגבות עד שמת האב ה"ה של עצמה מע"י ומציאתה אע"פ שלא גבתה מת האב ה"ה של אחין. פי' אם עמדה בדין עד שלא מת האב ונתחייב בדין ליתן לאב הקנס ובושת ופגם ה"ה של אב ואע"פ שלא הספיק לגבות ואם מת האב ה"ה של אחין. פי' שכיון שנתחייב בב"ד ליתן לאב כבר זכה בהן האב אע"פ שלא גבה ואם מת עד שלא הספיק לגבות אותן דאחין הוו כלהו ואם לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב ה"ה של עצמה לא של אחין שאין האב מוריש זכות בתו לבניו ואילו מתה היא אחר שמת האב אם עמדה בדין עמו ונתחייבו לה גם הקנס בב"ד מורישתו לאחים ואם לא עמדה בדין הקנס אינה מורשת אותם לאחים דהכי אמרי' בגמרא כיון דאילו מודה ביה מיפטר אינו ממון להורישו ליורשים אבל הבושת והפגם והצער שאין יכול להפטר מהן בהודאתו היא מורישתו לאחי'. וה"ה בכל חבלה דעלמא אע"פ שלא עמד עליהן בדין מורישן אדם לבניו שאם חבל ראובן בשמעון ולא הספיק לתובעו בדין עד שמת יורשיו תובעים אותו אבל אם גנב ראובן שורו של שמעון וטבח ומכר ולא הספיק לתובעו בדין עד שמת אין יורשיו יכולים לתובעו דכל קנסא דינן דאי מודי ביה מיפטר לא הוי ממון להורישו לבניו:

נערה שנתפתתה כו' עד הרי הן של אחין הא דאמרינן והצער בתפושה אע"ג דקיי"ל דצערה לא זכי ליה רחמנ' כדאמרינן בבבא קמא. שאני הכא שהרי יכול לצערה בכך שהרי בידו למוסרה לביאה למי שירצה ומתני' דלא כר' שמעון דאי ר' שמעון הא אמר אונס אינו משלם את הצע' שסופה להצטער תחת בעלה:

ואע"ג דפליג ר' שמעון בסיפא. לאו למימרא שמודי ברישא. וכן אמרו בירושלמי אי נמי אפשרדההיא דלעיל ר' שמעון בן יהודה משמיה דר' שמעון. והכא ר' שמעון גופיה. אבל אליבא דר' שמעון בן יהודה וודאי פליגא. והא דאמרינן הרי הן של עצמה אתפוש' קיימינן דאי מפותה אי מדידה הא קא מחלה. אי מדין ירושה הא לאו בת ירושה היא במקום אחין. ובתפוש' נמי דווקא אקנס אבל בושת ופגם הרי הן של אחין שממון גמור הן ומשעה ראשונה זכה בהם האב להורישו לבניו. והא דקתני סיפא מעשה ידיה ומציאתה אע"פ שלא גבתה מת האב הרי הן של אחין. הוא הדין דמצי למיתני בדידה בבשת ופגם גופיה. אלא מעשה ידיה הוא דאיצטריכא ליה כדאיתה בהדיא בגמרא. אבל בתוספות אמרו דהרי הן של עצמה דקתני בין באנוסה בין במפותה במפותה אקנס כטעמייהו דקנס לא מצא מחלה. אבל בשת ופגם לא דוודאי הא מחלה כדאמרינן בהדיא בגמרא מפות' מדעת' עבדי. ובאנוסה אכל מילי ואפילו אבשת ופגם דכיון דקים לן דאין אדם זוכה בקנס עד שעת העמדה בדין. הוא הדין לבשת ופגם דהא מקנס איתרבו כדאמרינן תחת אשר עינה מכלל דאיכא בשת ופגם. וכיון דכן וודאי איתקוש אהדדי וכיון דקיי"ל בקנס דאין זוכה בו עד שעת העמדה בדין. הוא הדין נמי להני וליתיה. דאם כן לפום טעמייהו ליהוי נמי בקנס דקיי"ל דלא מציא מחלה. ונימא בבשת ופגם נמי שלא יהא אדם יכול למחול אותן. והא ליתא כדאיתה בהדיא בגמרא. ותו דטעמא נמי דפרישו משום דאיתרבו להו בשת ופגם מתח' אשר עינה ליתה. דודאי לאו מהתם הוא דאתרבו. אלא דמהתם ילפי' דליכא למימרא חמשים כסף אמר רחמנא מכל מילי. אבל בשת ופגם מהיכא דנפק' לן לחובל בחבירו דעלמ' הוא דגמרי' ליה. אלא לאו וודאי כדאמרן רבינו נ"ר:

הא מני רבי יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר ואם תאמר מכל מקום ליתני שהתם משלם חצי כופר ומועד כופר שלם ויש לומר שזו כבר תרגמה רש"י ז"ל דזה בכלל מה שאמר התם משלם חצי נזק ומועד נ"ש ואם תאמר והיכן שמעינן ליה לרבי יוסי הגלילי סברא זו דר' אלעזר דסבר דתם אינו משלם כופר דנפקא ליה מדכתיב ובעל השור נקי נקי מחצי כופר ואשכחן לר' יוסי הגלילי דדריש נקי מדמי ולדות ואם כן אית ליה דתם משלם חצי כופר ואיכא למידק דדילמא לר' יוסי הגלילי תם פטור מן הכופר ולא צריך קרא מן הטעם שהשיב ר' עקיבא לר' אליעזר והלא הוא עצמו אינו משלם אלא מגופו הביאו לב"ד וישלם לך ואע"פ שהשיב לו רבי אליעזר אין דינו אלא כשהמית על פי בעלים או על פי עד אחד שאין השור בסקילה הרי לא חזר בו רבי עקיבא דסבירא ליה כדרבא דאמר כל זמן שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין את הכופר ואף כן אפשר לרבי יוסי הגלילי לכך פי' ר"י ז"ל דהא ודאי אפשר דרבי יוסי הגלילי כרבי עקיבא סבירא ליה כדאמרן ותם פטור מן הכופר והכא לא דק ונקט חד מן תנאי דאפשר דסבירי להו דתם משלם חצי כופר ולכשת"ל דלרבי יוסי פטור הא איכא ר' טרפון דסבירא ליה הכי דהא אשכחן ליה בשילהי כיצד הרגל שחייב שור תם כופר שלם בחצר הניזק משום דס"ל משונה קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם וא"כ בר"ה משלם חצי כופר דליכא תם דברשות הרבים פטור וברשות הניזק נזק שלם והא דלא אמרינן הא מני ר' טרפון היא יש לומר דמשום דתנן הכא שהתם משלם חצי נזק ומשמע אפילו בחצר הניזק ודלא כרבי טרפון א"נ דכיון דלר' אליעזר נקי מחצי כופר ור' יוסי הגלילי איירי בההוא קרא ודריש נקי מדמי ולדות ולא השיב לר' אליעזר כלום כמו שהשיב רבי עקיבא משמע טפי דס"ל דתם משלם חצי כופר ואורחא דתנא הוא בהכין דלא דייק הכי ונקט תנא במקום תנא. ע"כ הריטב"א ז"ל. וכבר הארכתי בזה בב"ק פ"ק שכתבתי שם לשון הרשב"א ז"ל ולשון תוס' שאנץ ולשון תוס' רבי' ישעיה. ע"ש:
מאי לאו בתם כלומר ורבי יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר וסיפא דקתני עבדו של פלוני אינו משלם על פי עצמו הא על פי עדים משלם ר' יוסי נמי הוא דמחייב ליה בכופר ודמי עבד ואיכא דמוקי לה אליבא דרבנן ולאו בכופר של עבד אלא בדמי חורין ודמי עבד דאע"ג דפטר ליה מכופר ושלשים של עבד מדמים לא פטרי ליה. וליתא דבב"ק מוכח מילתא דפטור לגמרי מדאקשי ליה רבי עקיבא לר' אליעזר דאמר פטור מחצי כופר הא אין משתלם אלא מגופו הביאהו לבית דין וישלם לך ונימא ליה ולטעמיך דמים דקא משלם מהיכא קא משתלמי. הראב"ד ז"ל. הרשב"א ז"ל:
וכן פרש"י ז"ל דכר' יוסי הגלילי מוקי לה ואם תאמר וכי מוקי לה כרבי יוסי הגלילי כדי לאקשויי ויש לומר לפי שיטתו של רש"י ז"ל דפי' לעיל דכי קאמר אי משום חצי כופר לאו שיורא הוא דהיינו פירכא הלכך איכא לפרושי דמאן דקאמר האי ת"ש לאו היינו ניהו מאן דפריך ת"ש דלעיל דהא כיון דכבר אקשי ליה מת"ש דלעיל לפי דיחויו למה ליה לאקשויי תו אלא אחרינא הוא דפריך אמאן דפריך ת"ש דלעיל וה"ק כיון דמדר' יוסי הגלילי קא פרכת למה ליה לאקשויי ע"י עקיפין הוה ליה לאקשויי מהך מתני' להדיא כיון דסוף סוף לא פריך אלא מדרבי יוסי הגלילי כנ"ל:

לפלוג וליתני בדידה בד"א במועד וכו'. והקשו בתוספות בסוף פ"ק דב"ק דהיכי הוה מצי למימר הכי אבל בתם אין משלם ע"פ עצמו דמשמע דע"פ עדים משלם כשהמית שורו את פלוני דילמא לא סבר כרבי יוסי הגלילי דאמר תם משלם חצי כופר ותירץ ה"ר מאיר דהכי פריך אדתני סיפא עבדו של פלוני דהשתא לא תנא בסיפא אלא חד מהנך תרתי דרישא דברישא תנא המית שורי את פלוני או שורו של פלוני ובסיפא לא תנא אלא עבדו של פלוני וגם דלג מבן חורין לעבד לפלוג בדידיה בחד מינייהו בשור ליתני בסיפא המית שורו בד"א במועד אבל המית שורו של פלוני בתם אינו משלם ע"פ עצמו. הרא"ש ז"ל וכן כתב בסוף פ"ק דב"ק וז"ל שם ותירץ (שם) הר"מ דהכי פריך דברישא קתני תרתי המית שורי את פלוני או שורו של פלוני דהיינו מיתה ונזיקין ובסיפא לא איירי אלא בחדא דהנך תרתי דרישא במיתה ועוד דרישא איירי בבן חורין וסיפא בעבד וא"כ סיפא לא איירי מעין רישא כלל ולפלוג וניתני בדידה חדא מהנך דרישא והכי ליתני המית שורי תם שורו של פלוני אינו משלם על פי עצמו. ע"כ:
וז"ל ה"ר ישעי' שם לפלוג וליתני בדידה תימא היכי הוה מצי למתני אבל בתם אינו משלם על פי עצמו הא הוה משמע למידק הא בעדים משלם ואף בהמית שורי את פלו' משלם בכופר ואנן אמרינן לעיל דמ"ד פלגא נזקא קנסא לא סבר לה כרבי יוסי הגלילי דמסיק לדידיה שייר חצי כופר. וי"ל דה"פ לפלוג בהמית שורי שורו של פלוני דבההוא על פי עדים משלם. ע"כ:
וכתבו תלמידי הר"י ז"ל בקונטריסין מסכת קמא דלא נהירא הך תירוצא דאם כן לישני דבעל המשנה רוצה לחלק הכל אם המית אדם ולא היה לו להזכיר מועד ע"כ. והא כתיבנא לעיל דרש"י ז"ל פי' דהך ת"ש אליבא דרבי יוסי הגלילי קא אתיא וכדפרישנא הלכך פריך שפיר לפלוג וליתני בדידה דהשתא לא קא מפליג אלא בעבד דהיינו במיתה לבד ושביק לחלק בהמית שורו של פלוני נפלוג בדידה בבן חורין ובבהמה נמי פירש דהך חילוקא דתם ומועד קאי אתרתי דרישא וניחא דכי קתני בד"א קאי אגזרה דתרווייהו וה"ק בד"א דמשלם על פי עצמו במועד וכו'. וכך פרש"י ז"ל. ואילו לפי' הר"מ וה"ר ישעיה ז"ל בעינן לפרושי דה"ק בד"א דהיכא דהמית שורי את שורו של פלוני דמשלם כו' דהא אחדא לחוד קאי ומיהו קשה לשיטת רש"י ז"ל דמאי קא משני כולה במועד קא מיירי והא עדיפא טובא אידך חילוקא דקאי אתרתי בבי דרישא ולזה האריך רש"י ז"ל וכתב כולה במועד קא מיירי במועד אתא לאשמועינן דאף הוא יש בו חלוק דאיכא ביה מידי וכו' ע"כ. ומ"מ משמע מתוך פירושו דקא משני דליכא שום עדיפותא בין הך חילוקא דמועד לתם לעבד ובן חורין והלכך ליכא לאקשויי נפלוג וליתני בדידה כנ"ל:
כולה במועד קא מיירי פי' דבמועד ניחא ליה טפי לשנויה כולה. הריטב"א ז"ל:

ת"ש זה הכלל כל המשלם יתר על מה שהזיק וכו'. ואם תשאל למ"ד פלגא נזקא ממונא אמאי לא תני כל שאינו משלם יותר ממה שהזיק משלם על פי עצמו. תשובתך לא תני זה הכלל אלא לאתויי אונס ומוציא ש"ר וכמו שכתבו התוס' לעיל והיכי הוה מצי למתני כל שאינו משלם כו' משלם על פי עצמו והא אנן בעינן לאתויי הני דלא קא משלמי על פי עצמו דלא הוזכרו במשנה ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל יתר על מה שהזיק. כגון נגיחת עבד וכן אונס ומפתה ומוציא ש"ר ותשלומי כפל וכו' כנ"ל. ואפשר דמ"ה כי פריך בסמוך ליתני זה הכלל כל שאין משלם במה שהזיק אינו משלם על פי עצמו לא גריס רש"י ז"ל זה הכלל דלשון זה הכלל דמשמע דבעי לכיולי כגון הני דתני במתני' ומתני' כולה לא איירי אלא ביתר ממה שהזיק ואילו בפחות ממה שהזיק מתני' לא איירי כלל כנ"ל:

אבל פחות מאי אינו משלם וכו'. פי' דכל פחות אינו משלם דומיא דיתר ומשני לקמן דלא הויא דומיא דיתר ממה שהזיק משום דאיכא פחות ממה שהזיק דהלכתא גמירי לה פי' קא חדית ליה דהלכתא גמירי נמי דממונא הוא ומשלם על פי עצמו. ומיהו הרשב"א כתב בפ"ק דב"ק וז"ל הא דאמרינן כיון דאיכא חצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה [דממונא הוא לא פסיקא ליה, איכא למימר דהא דקאמר דהלכתא גמירי לה אכולה מלתא הדר כלומר דהלכתא גמירי לה] דאינו חייב אלא חצי נזק ועוד דממונא הוא ולא קנסא אע"ג דאינו משלם אלא חצי נזק. ויש לי לפרש עוד דהלכתא גמירי לה אחצי נזק בלחוד קאי כלומר הא איכא חצי נזק צרורות דגמירי לה הלכתא היא דלא משלם כמה שהזיק ואיהו ודאי לכ"ע ממונא הוא דהא כי אורחיה הוא כנ"ל והוא הנכון. ע"כ:

כיון דאיכא חצי נזק צרורות כו'. ומ"ה פסיק ליה כמ"ד פלגא נזקא קנסא דאדרבה השתא קשה למ"ד פלגא נזקא ממונא אמאי לא תני כל שאינו משלם יותר ממה שהזיק משלם על פי עצמו. ה"ר ישעי' ז"ל בתוספותיו לקמא ואנן הא תריצנא לה לעיל שפיר וטעמיה דמ"ד קנסא כבר האריך בה רש"י ז"ל וטעמא דמסתבר הוא דוק ותשכח:
ה"ג השתא דאמרת פלגא נזקא קנסא כלבא דאכל אימרי ושונרא דאכיל לתרנגולי משונה הוא ולא מגבינן בבבל ול"ג לא משלם אלא חצי נזק ולא מגבינן בבבל דמהאי לישנא הוה משמע דלמ"ד קנסא לא משלם אלא חצי נזק אבל למ"ד ממונא משלם נזק שלם ואינו דאדרבה למ"ד קנסא משלם חצי נזק מיהא דילפינן לה מקרן תמה דמשונה הוא ומשלם חצי נזק אף אלו משונין ומשלמין חצי נזק אבל למ"ד ממונא ואורחיה הוא הני דמשונין מנא לן דמשלמין אלא ודאי מפטר פטור. הרשב"א ז"ל בפ"ק דב"ק:
וז"ל הריטב"א ז"ל והא דאמרינן והשתא דאמר פלגא נזקא קנסא היינו משום דבעי למימר דלא מגבינן ליה בבבל דאין קנסות נגבין בבבל כלל דאילו למ"ד פלגא נזקא ממונא מגבי' לה בבבל ואף על גב דמדאורייתא סמוכין בעינן מכל מקום עבדינן שליחותייהו כדעבדי' בהודאות והלואות ובגיטין וכדאיתא בסנהדרין ובפרק החובל ובפרק בתרא דגיטין והא דתנן בפרק קמא דסנהדרין נזק וחצי נזק בג' ופרישנא בשלשה סמוכין ואוקימנא אפילו למ"ד פלגא נזקא ממונא התם בנזקי שור וכיוצא בו דלא שכיחי שהבעלים משמרין אותם שצריכין לעבודה מה שאין כן בכלבא ושונרא דאיידי דלא נטרי להו שכיח היזקייהו טפי ובכל מילתא דשכיח ואית בה חסרון כיס עבדינן שליחותייהו כדאיתא בפרק החובל והיינו דנקטינן סתם חצי נזק תימא והשתא דאמרת פלגא נזקא קנסא לא מגבינן ליה בבבל כנ"ל ובמקומה פירשתי יותר מזה בס"ד. ע"כ:
רברבי י"א שאין הפרש בין גדולים לקטנים אלא בתרנגולים אבל בכבשים לעולם אין דרך הכלבים בכך וכן דעת גדולי המחברים ז"ל. הרב המאירי ז"ל בפ"ק דב"ק ורש"י ז"ל בפ"ק דב"ק חולק להדיא ע"ש:
לא מגבינן בבבל מ"מ משלמין במה שנהנו כשן בר"ה דפטור ומשלם מה שנהנית. הרשב"א ז"ל בפ"ק דב"ק:
ואי תפס לא מפקינן מיניה פר"ת ז"ל כשתפס המזיק עצמו ונראין דבריו בזה ובכל נזקי שור תם שאינו גובה אלא מגופו אבל בשאר קנסות שגובין מכל נכסי המזיק כל מאי דתפיס לא מפקינן מיניה. הריטב"א ז"ל. ומהריב"ן ז"ל כתב בחידושיו לקמא פ"ק וז"ל ומורי הרב היה אומר דאפי' אי תפס מידי אחרינא לא מפקינן ודוחק הוא להעמיד שתפס כלב או חתול והא לא קשיא שמא יגזול כל אשר לו ולכי גזל יותר ממה שהוזק אין מוציאין מידו דהא ודאי ליתא דמה שאנו אומרין אין דנין דיני קנסות בבבל ה"מ אי לא תפס אבל אי תפס יותר מחובו בהכי הוי גזלן ודיני גזלות דנין בבבל כדמוכח בריש המניח דשלח רב חסדא לרב נחמן וכו' עד קנסא קא מגבת בבבל משמע דוקא קנסא לא מגבי' אבל דיני גזלות דנין כדמוכח התם. ע"כ:

ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל קי"ל כמ"ד פלגא נזקא קנסא ואינו משלם ע"פ עצמו והרבה כתבו בשם הראב"ד ז"ל שחצי נזק של תם משלם על פי עצמו הואיל וקרן הוא ואינו דומה לשאר קנסות ותמהו עליו מסוגיא זו דהקשו למ"ד קנסא ממה שאמרו המית שורי וכו'. וכן אמרו בפרק ד' וה' אי תם הוה הוה מודינא ומפטרנא ומכל מקום לא כתב דבר זה מעולם והם טעו בנוסח דבריו ומה שכתב הוא שאם כן ב"ד אומרין לו לך ושלם אם הודה אלא שאין כופין אותו משא"כ בשאר קנסות שאין אומרין לו שלם כלל ואי תפס לא מפקינן מיניה אבל שאר קנסות כל שהודה מוציאין מידו אף בתפס כך כתב בתשובת שאלה ואף בזו יש חולקים לומר שאין אומרים לו שלם כלל. כלב שאכל את הכבשים וחתול שאכל התרנגולים משונה הוא והרי היא תולדה של קרן ואע"פ שאמרו בפ"ב אכילה ע"י הדחק שמה אכילה ההיא בדבר שאינו בעל חיים כגון שונרא דאכל תמרי וחמרא דאכל ביניתא אבל כל שבעלי חיים ודאי משונה הוא ואין דנין דיני קנסות בבבל ואם תפס אין מוציאין מידו. ולר"ת דוקא שתפס גופו של מזיק שהרי הואיל ותולד' של קרן הוא בדין תמות ואינו משלם אלא מגופו ואחר העדאה אף אנו מגבין אותו ואצ"ל שאם תפס שאין מוציאין ויש מפרשים שאף אם תפס שאר נכסים אין מוציאין עד שיגבוהו מגופו של מזיק ובקנס של תשלומי כפל אם תפס יש אומרים שאין מוציאין מיהו דוקא כשיעור הקרן אבל אם תפס שיעור הכפל מוציאין [ויש חולקין לומר שאף שיעור הכפל אין מוציאין] אחר שתורה זכתהו. עכ"ל בפ"ק דב"ק:

מדר' נתן דתניא רבי נתן אומר וכו'. אף ע"ג דהך דר' נתן לא מיירי בהיזק כי הך דשמעתין אלא בסכנת נפשות כדמוכח קרא דלא תשים דמים בביתך ובשבת ניחא דמייתי אהך איתתא דנבחא כלבא והפילה עוברה דהתם סכנת נפשות הוי. מהריב"ן בחידושיו לבבא קמא פרק קמא. ולא ידעתי מהו דאנן הכי קאמרינן כיון דנבח זה הכלב כדי שלא ימית גם כן משמתינן ליה למזיק מיהא להרוג אותוכלב ונסלק הזיקיה:
סליק פרק שלישי.
פרק רביעי
אמר המדפיס תחלת פרק זה נאבד מן ההעתקה והעתקתי מן חדושי הרמב"ן והרא"ה והריטב"א והרא"ש ולכן בא תחלת הפרק שלא כסדרן כהחיבור עצמו:

מתניתין והצער בתפוסה. תמיהא לי צער אמאי הוי דאביה הלא אמרינן בהחובל [פז ב'] דצערה דגופה לא זכי ליה רחמנא ולא קשיא דשאני האי צער שהרי בידו למוסרה למנוול ומוכה שחין והיא נבעלה על כרחה ויש לה צער. והך רישא דלא כרבי שמעון דהא אמר אונס אינו משלם את הצער. ואע"ג דפליג בסיפא לאו מכלל דמודה ברישא וכך הזכירו בירושלמי. ואיכא למימר האי ר"ש בר' יהודה היא משום ר"ש אבל תנא דמתני' סבר מודה ר"ש בצער בתפוסה. ע"כ הרמב"ן ז"ל:
אע"ג דקי"ל דצערא לא זכי ליה רחמנא כדאמרינן בבבא קמא שאני הכא שהרי יכול לצערה בכך שהרי בידו למוסרה לביאה למי שירצה ומתניתין דלא כר"ש דאי ר"ש הא אמר אונס אינו משלם את הצער שסופה להצטער תחת בעלה. ואע"ג דפליג רבי שמעון בסיפא לאו למימרא דמודי ברישא וכן אמרו בירושלמי. אי נמי אפשר דההיא דלעיל רבי שמעון בן יהודה משמיה דרבי שמעון והכא רבי שמעון גופיה אבל אליבא דרבי שמעון בן יהודה ודאי פליגא והא דאמרינן הרי הן של עצמה אתפוסה קיימינן דאי מפותה אי מדידה הא קא מחלה. אי מדין ירושה הא לאו בת ירושה היא במקום אחין. ובתפוסה נמי דוקא הקנס אבל בושת ופגם הרי הן של אחין שממון גמור הן ומשעה ראשונה זכה בהם האב להורישם לבניו. והא דקתני סיפא מעשה ידיה ומציאתה אע"פ שלא גבתה מת האב הרי הן של אחין הוא הדין דמצי למיתני בדידה בבשת ופגם גופיה אלא מעשה ידיה הוא דאיצטריכא ליה כדאיתא בהדיא בגמרא אבל בתוספות אמרו דהרי הן של עצמה דקתני בין באנוסה בין במפותה במפותה אקנס כטעמייהו דקנס לא מצי מחלה. אבל בשת ופגם לא דודאי הא מחלה כדאמרינן בהדיא בגמרא מפותה מדעתה עבד. ובאנוסה אכל מילי ואפי' אבשת ופגם דכיון דקים לן דאין אדם זוכה בקנס עד שעת העמדה בדין הוא הדין לבשת ופגם דהא מקנס איתרבו כדאמרינן תחת אשר עינה מכלל דאיכא בשת ופגם. וכיון דכן ודאי איתקוש אהדדי וכיון דקי"ל בקנס דאין זוכה בו עד שעת העמדה בדין הוא הדין נמי להכי. וליתיה דאם כן לפום טעמייהו ליהוי נמי בקנס דקי"ל דלא מציא מחלה ונימא בבשת ופגם נמי שלא יהא אדם יכול למחול אותן. והא ליתא כדאיתא בהדיא בגמרא. ותו דטעמא נמי דפרישו משום דאיתרבו להו בושת ופגם מתחת אשר עינה ליתא דודאי לאו מהתם הוא דאתרבו אלא דמהתם ילפינן דליכא למימרא חמשים כסף אמר רחמנא מכל מילי. אבל בשת ופגם מהיכא דנפקא לן לחובל בחבירו דעלמא הוא דגמרינן ליה אלא לאו ודאי כדאמר רבינו נ"ר. ע"כ הרא"ה ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל פי' באנוסה דלישנא דקרא נקט ואע"ג דאמר בפ' החובל דצערה דידה לא זכי ליה רחמנא לאב שאני הכא שיכול האב לצערה בצער זה שהרי בידו למסרה לחופה דאיכא צער של פסוק רגלים וכן פי' בירושלמי עד נראין הדברים שהם באים מחמת ביאה אבל חבל בה סימא את עינה למי משלם או לה או לאביה והא דקתני שמשלם צער בתפוסה דלא כר"ש בר' יהודה משמיה דר"ש דאמר בפרק דלעיל אונס אינו משלם את הצער ואע"ג דר' פליג הכא בסיפא דמתני' ולא פליג בהאי רישא דלמא ר"ש לא שמעה לרישא דהכא ויש לנו כיוצא בזה בפ"ק דמכילתין גבי ב' נשים שנשבו דלא אתא כרבי יהודה כדמוכח בפרקין דלעיל ופליג ר"י בסיפא ולא פליג ברישא וכן אמרו בירושלמי בכאן דהא דלא כר"ש וי"א דר' לית ליה ההיא דרישא כר"ש בר יהודה משמיה דרבי שמעון ותנאי היא ואין צריך לזה:
וז"ל הרמב"ן הרי הן של עצמה אתפוסה אבל לא אמפותה דהא מדעת' עבד וכיון שנתרוקנה רשות לה פטור דהא לאו מחמת ירושת אביה זכה בהם וכן נראה שאינו לעצמה אלא קנס בתפוסה אבל בשת ופגם וצער דממונא הוא משעה ראשונה זכה בהן האב וכן נראה מפרש"י והא דקתני הרי הן של עצמה לומר דנתרוקנה ר"ל ופקע זכות אב בקנסות בין במפותה בין בתפוסה. ואי אמרת אי הכי אדהדר ותני סיפא מעשה ידיה ומציאתה ליפלוג וליתני בדידה הא אמרינן בגמרא דמעשה ידיה ומציאתה איצטריך ליה. וראיתי בתוס' חכמי הצרפתים שאמרו דבשת ופגם נמי של עצמה הוי משום דכי הדדי כתיבי תחת אשר ענה דמיניה שמעינן בשת ופגם ודיניהם שוים. ואין זה נכון דהא לאו בההיא קרא כתיבי אלא דשמעינן מיניה שאינו בכלל חמשים כסף אלא הנאת שכיבה אבל בשת ופגם ממילא נפקא בחובל בחברו. וליכא למימר ביה לא זכתה התורה אלא משעת נתינה שלא אמרו אלא בקנס והרי אמרו בשת ופגם נותן מיד וקנס כשלא יכנוס. וכן הקשו בבשת ופגם ואימא לדידה וכו' אלמא לאו כי הדדי נינהו. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל לא הספיקה לעמוד וכו'. פרש"י דהאי לאו ממון הוא ורחמנא אמר והתנחלתם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבניו והתוספות הקשו על פי' זה מה ענין והתנחלתם אותם לזה שאין הכתוב ההוא בא אלא למה שלא בא לה אלא לאחר מיתת האב אבל זו שכבר נאנסה או נתפתתה בחיי האב הרי זה כמעשה ידיה שעשתה בחיי האב שהוא של אחין וה"ל למיתי הכא מטעמא דאין אדם מוריש קנס לבניו. ותירצו דמשום דבשאר קנסות אדם מוריש קנס לבניו כההיא דב"ק לפי שהוא מוריש להם הקרן והכא אינו מוריש הקנס הזה לבניו לפי שאינו מוריש הקרן כדכתיב והתנחלתם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם וזה כפי שטתו שכתבנו למעלה ולא כפי שטתנו שכתבנו שאין הפרש בין קנס הבת לשאר קנסות ולא ראינו לרש"י ז"ל בשום מקום שחלק ביניהם בזה ונראה שלשון רש"י ז"ל מתוקן כראוי דהאי לאו ממון הוא שיזכה בו האב מחיים ואין הזכיה באה לאחד מהם אלא לאחר העמדה בדין שאין אדם זוכה בקנס אלא בהעמדה בדין וכיון שהעמדה בדין היתה לאחר מיתת האב הרי היא כמעשה ידיה שעשתה לאחר מיתת האב שאין האחים זוכין בו משום והתנחלתם אותם לבניכם. ונראים הדברים דהך סיפא אכולה רישא ואפי' אמפותה ואפי' לשיטתנו שכתבנו למעלה דיתומה מפותה אין לה קנס לפי שכבר מחלה ליה לגופה התם הוא דבשעה שנבעלה לא היה לה אב וגופה שלה היה אבל זו שבשעת ביאה לא היתה של עצמה אע"פ שעתה חזרה וזכתה בקנס בשעת העמדה בדין פנים חדשות באו לכאן ואין מחילתה הראשונה כלום ולא דמי לאשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומת בעלה שזכה הלוקח למפרע דהתם הגוף שלה ואין לבעל אלא אכילת פירות אבל הכא בשעת ביאה גופה של אב וכאומר קרע שיראין של חברי דמי ופשטא דמתני' הכי דייקא וכן נראה מהירושלמי שכתבנו בפרק דלעיל. וראיתי מי שפי' דהך סיפא אאנוסה בלחוד קאי ולא נהירא לי והא דקתני הרי הן של עצמה פי' בתוס' דברי' כפשוטן דאפילו אבושת ופגם קאי ואע"ג דהוא ממון גמור הוא להורישו לבניו שהרי הוא משלם על פי עצמו שאני הכא דבושת ופגם דאונס ומפתה נפקא לן מדכתיב ונתן האיש השוכב עמה הנאת שכיבה נ' מכלל דאיכא בשת ופגם וכיון דכן ועלה כתב לאבי הנערה גזרת הכתוב הוא שהכל ניתן במקום אחד וכל שהאב או יורשיו זוכים בקנס זוכים בבשת ופגם וכל שאינו זוכה בקנס אינו זוכה בבשת ופגם דאף ע"ג דתנן שהאונס משלם בושת ופגם על פי עצמו ואינו משלם קנס על פי עצמו לא קשיא דלא אקשינהו הכא אלא לענין נתינה דהאב דאלו לענין הודאת אונס אם מתחייב בהודאתו כל חד וחד נידון כדינו. אבל רבינו הרמב"ן ז"ל כתב דכי קתני הרי הן של עצמה אקנס דאונס ומפתה קאי אבל בשת ופגם וחבריהם דממונא נינהו הרי הן של אחין ונראה דבריו ז"ל והא דקתני עמדה בדין ולא הספיק לעמוד לאו למימר שאין האב יכול לתבוע הקנס שלא מדעת' כדסברי קצת מרבנן ז"ל דהא ליתא דכיון דרחמנא אמר ונתן לאבי הנערה הרי האב הוא בעל דבר ולקמן תנן אנסת את בתי והעמדתיך בדין אלא משום דכחה זכי רחמנא לאב ואמטולתא קא תבע תלי תנא תביעת האב בדידיה וקתני עמדה בדין כנ"ל. ר"ש אומר וכו' טעמיה מפרש בגמרא ולית הלכתא כוותיה. עד כאן:
וז"ל הרא"ש ז"ל הרי הן של עצמה אף ע"ג דבמפותה איירי ואית לן למימר דמחלה ליה כיון דבההיא שעתא לא היה בידה למחול שהרי אביה קיים השתא נמי גובה:

בד"ה הא מני ר"י כו' או על פי הבעלים פטור מדרבה כו' עכ"ל פי' מועד נמי פטור ולא הוה שיורא וק"ל:

בא"ד דחצי כופר לא הוה שיור דמי עבד הוי שיור עכ"ל ולר"י הגלילי לא תקשי דמי וולדות הוי שיור עיין בזה בחידושינו בפרק קמא דב"ק וק"ל:

0סליק פרק אלו נערות

נערה שנתפתתה פרק רביעי

תוס' בד"ה לא הספיקה כו' הרי הן של עצמה תימה תינח קנס אלא בושת כו' עכ"ל מלשון הן קדייקי דמיירי נמי בבושת ופגם ועיין בר"ן:

בא"ד ושמא מקראי כו' איתקוש אהדדי כדפי' לעיל עכ"ל ר"ל להך מילתא איתקוש דלמי שזה ניתן גם זה ניתן אבל לענין דקנס אינו משלם ע"פ עצמו לא איתקוש ליה בושת ופגם כדמוכח בשמעתין וכ"כ התוס' לעיל בהדיא בפ' אלו נערות ע"ש:

תוס' בד"ה ואי תפס כו' ודוחק. נ"ב פי' לחלק כן דכה"ג לא מיקרי דן דיני קנסות כדעת הרא"ש בבבא קמא נ"ל:

במתני' של אביה. משום דגבי מפותה לא כתיב בקרא ונתן לאבי הנערה כמו גבי אנוסה להכי תני במפותה של אביה בהדיא ולא כללינהו כחדא [למיתני נערה שנתפתתה בושתה ופגמה וקנסה והצער בתפוסה של אביה] ודו"ק:
במתני' ר"ש אומר לא הספיקה כו' עד שמת האב וכו'. ואלא הספיק לגבות עד שבגרה נמי פליג כדאיתא לקמן:
במתני' אע"פ שלא גבתה כו'. לפום ריהטא נוח טפי לפרש לר"ש דתלאו בגבייה דדוקא באונס ופתוי דכתיב ונתן לא זכתה תורה לאב אלא משעת נתינה וכו' ורש"י פי' לרבנן דלא הוי ממון עד שעמד בדין וכו':

ברש"י בד"ה לא הספיקה כו'. הא דאין מוריש לבנו זכות שזכתה לו כו' היינו אם הפתוי לאחר מיתת האב ואף ממון שיש לו בבתו כמעשה ידיה וחבלות אין מוריש לבנו כדלקמן והתנחלתם אותם להכי פירש נמי לאו ממון להורישו לבניו דהיינו אף אם הפתוי בחיי אב כמו הכא במתני' ובהא לא סגי משום דהא דאין אדם מוריש קנס לבניו היינו לענין שאינם יורשין מן האב כגון אם נגנב לאב ונתחייב הגנב כפל פטור הגנב מן היורשים אבל לא לזכות הבא להיורשין מכח הבת שקיימת:
בתד"ה לא הספיקה כו' אלא בושת ופגם כו'. ולא ניחא להו לומר לשון רבים של הן מוסב אקנס דאונס ומפתה דמפותה אמאי של עצמה מדעתה עבדה. מיהו אפ"ל כיון דבשעה שנתפתתה היה שייך התשלומין לאביה לא מצי מחלה. או פירוש לעצמה דקנס נתרוקן מרשות האב לעצמה לאפוקי של אחין ואב רק שייך לדידה ואנוסה יהיב לה ומפותה מחילתה מחילה ומהני מחילה דידה ופקע עכ"פ מהאחין. עיין בר"ן. ואין להקשות לפי"ז אמאי נקיט בסיפא מעשה ידיה טפי הו"ל למינקט בושת ופגם דממונא הוא דבי' איירינן י"ל דסיפא דמתניתין ע"כ לדיוקא דילה אתי דמעשה ידיה לאחר מיתת האב הוא לעצמה כדאיתא בגמ':
בסה"ד איתקש להדדי. דלמי שזה ניתן זה ניתן ולא לכל מילי דקנס אינו משלם ע"פ עצמו ובושת ופגם משלם כמו שכתבו התוס' לעיל. וא"ל דנקיש בהיפך שניתן גם הקנס לאחין כיון דבושת ופגם הוא ממון שלהם דעיקר קרא בקנס איירי ונתן חמשים כסף תחת אשר עינה וילפינן תחת כו' מכלל דאיכא בושת ופגם משמע דלמי שזה ניתן דהיינו קנס דאיירי בזה קרא זה ניתן וק"ל:

רש"י ד"ה ואי תפס. לא מפקינן מיניה. כצ"ל:

תד"ה הא. וא"ת אכתי כו' דהביאוהו לב"ד וישלם לך. כצ"ל:

תד"ה ואי. ואם נוציא המותר כו' הרי אנו דנין ד"ק. קשה דא"כ גם בתפס המזיק עצמו אם שוה יותר מח"נ ניחוש לזה. ובב"ק שכתבו דההוא עובדא דחייביה ר"י אסלא ח"נ דמיירי בתפס. ע"כ היינו להוציא המותר:

במשנה רש"א אם לא הספיקה כו'. עי' בגליון נ"א. אבל מפרש"י לקמן (מב ב) ד"ה כגון שעמדה בדין ובגרה מוכח כגי' שלפנינו. וכן גי' הרי"ף והרא"ש:

תוס' ד"ה הא מני וכו' ומיהו תימה. עי' תשובת מהרלב"ח סי' ס"ה:

רוח ה' עלי יערה. בחידושי פרק נערה:

נערה שנתפתתה. בפרק דלעיל כבר תנן דהמפתה נותן ג' דברי' והמאנס נותן ד' דברי'. וא"כ לא הוי למיתני ולהאריך כאן אלא לומר תשלומי אונס ומפתה לאבי' עמדה בדין וכו'. ומזה ראי' לשיטת הסוברים דמת אבי' קודם העמדה בדין הרי הן לעצמה אקנסא לחוד קאי אבל תשלומי בושת ופגם של אחי' הוא ומשו"ה חלקם במתני' אבל להתוס' קשי' כנ"ל וכן יל"ד לשיטת רש"י ורמב"ם דהצער בתפוסה לאבי' הו"ל למכלל בחדא בבא בושתה ופגמה וקנסה והצער בתפוסה לאבי' אבל השתא משמע כדעת הראב"ד דבושתה ופגמה וקנסה לאבי' והצער בתפוסה להתפוסה ולא לאבי'. ועיין מ"ש תוי"ט ויבואר עוד לקמן אי"ה:

בושתה ופגמה וקנסה לאבי'. אבל צער ליתא במפותה דאין לה צער כדלעיל ל"ט ע"ב. ונ"ל אלו הי' המפותה מצטערת לא הי' ראוי לשלם צער אפי' באנוסה אב"א סברא אב"א קרא. מסברא דכיון שמשלם פגם שהוא נזק א"כ צער למה ובפ' החובל אמרי' דמשלם צער במקום נזק משום דהו"מ למיעבד ע"י סמא. וזה לא שייך הכא בצער דבעילה. וע"כ צריכים לומר דה"ל לפתותה ויהי' בלא צער אבל אי אמרי' דגם למפותה יש צער א"כ מאי הו"ל למיעבד דלא לצטער. ואי בעית אימא קרא דתיקשי מנ"ל דהצער אינו כלול בקנס חמשי' כסף ולא שייך תי' הש"ס לעיל תחת אשר עינה או נותן האיש אשר שכב עמה הנאת עינוי או שכיבה חמשי' כסף דזה יספיק למעוטי בושת ופגם. אבל צער היינו תחת אשר עינה וא"כ מנ"ל שישלם צער זולת הקנס אלא מפני שמפותה אינה מצטערת ואפ"ה נותן חמשי' כסף א"כ מוכח דצער הוא זולת הקנס. וממילא ע"כ א"א לפרש קרא תחת אשר עינה כפשוטו דהתשלומי' תחת העינוי אלא מילתא באפי נפשה הוא. ואמנם אי ס"ד דמפותה מצטערת א"כ מנ"ל שמשלם צער כלל. ועי' רמב"ם דמייתי מקרא דכתי' עינה באונס ולא במפותה ש"מ מפותה לית לה צער ועיין תוי"ט ולהנ"ל יתיישב וק"ל:

והצער בתפוסה בירושלמי מתני' דלא כר"ש דס"ל סופה להצטער תחת בעלה ורמב"ן וריטב"א ורא"ה מקשי' א"כ אמאי לא פליג ברישא כמו דפליג בסיפא. ולכאורה הי' נ"ל לומר דבשלמא לעיל ובכמה משניות נקט לשון אנוסה ומשכחת לה בשלף חרבו בשדה ואין מושיע לה ונבעלה לו באונס אבל מ"מ אין לה שום צער אלא צערה דבעילה. ואהא פליג ר"ש דהרי סופה להצטער בכך תחת בעלה. אבל משנתינו נקטה לשון תפוסה שהוא תפסה בעל כרחה ושכב עמה ויש לה צער חביטה ע"ג קרקע ובזה אפי' ר"ש מודה ואתי' רישא ככולי עלמא. וזה ראי' לראב"ד דצער אינו של אבי' דצערא דגופה לא אקני לי' רחמנא. וא"ש בדעת הרמב"ם אי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין ומצערת בביאה לדעת הרמב"ם. תינח צערא דביאה שהוא כאנוסה. אבל צער חביטה לא מצי האב למוסרה לחובטה ע"ג קרקע ומתני' בתפוסה מיירי וע"כ אינו לאביה:

אבל יותר נ"ל אפי' אי מיירי מתני' בתפוסה והחביטה ע"ג קרקע. מ"מ לא מיירי מתשלומין אותו הצער שאינו אלא כחובל בבתו של חבירו וכדמייתי ברייתא בב"ק פ' החובל וזה הצער נישום בפ"ע ומשנתינו לא מיירי אלא מצער דגרם לה ע"י בעילה. ונהי דאבוה דשמואל לעיל ל"ט ע"א למאי דלא אסיק דצער דבעילה קאמר דחיק ומוקי מתני' בצער דחבטה ע"ג קרקע. ואפשר לטעמי' אזיל דס"ל לקמן נ"א ע"ב דכל שסופה ברצון מקרי רצון גמור. וכבר כ' הרמב"ם שחזקה שכולן סופן ברצון וא"כ צער ביאה מחלה ע"י רצון דבסוף. וע"כ דחיק ומוקי בצער דחבטה. אבל למאי דקיי"ל כרבא לקמן דרצון דבסוף נמי אונס הוא דיצרא אלבשה א"כ אפי' מחלה להדי' הוה הכל אונס א"כ אין צער דחבטה בכלל המשנה כלל. וליישב קו' הראשוני' הנ"ל דמדפליג ר"ש בסיפא ש"מ רישא כר"ש נמי אתי'. נ"ל דהרי בב"ק אמרי' דטעמא דר"ש משום דאית לי' כחש גופנא ומייתי לי' לעיל בתוס' ל"ט ע"א ע"ש ודוחק גדול להשוות סברת כחש גופנא לדהכא עיין וק"ל. גם צ"ע לר"ש שאמר סופה להצטער. הלא היא תאמר מאן לימא לך שהייתי מצטערת דלמא לא בעינא לאינסובי. והנה הרמב"ן פ' משפטים כ' טעם תשלומי הקנס כמוהר הבתולו' מפני שפגמה בעיני הבחורים ויצטרך האב להוסיף על נדן שלה ע"ש וא"כ א"ש דברי ר"ש דממ"נ תנכה לי' מהקנס שומת הצער שתשלומי הקנס אינו אלא משום שפגמה בעיני הבחורי'. וא"כ ע"כ סופה הי' להצטער תחת בעלה א"כ למה זה ישלם צער והיינו ממש כחש גופנא שמנכה מתשלומי ענבי' מה שהי' עתיד הגפן להכחיש ע"י הענבי'. וכיון שזכינו לדין א"כ מבואר היכי דליכא קנס כגון בוגרת או אפי' נערות וליכא עדים דהוה מודה בקנס מודה ר"ש דמשלם צער ומשכחת משנתינו בליכא עדים דליכא קנס ואיכא צער בתפוסה. והא"ש דלא נקיט בחד בבא הקנס ובושת ופגם והצער בתפוסה לאבי'. להורות נתן אי יש קנס ליכא צער ורישא כר"ש נמי אתי' ונקיט אליבא דכ"ע. ומוכח נמי דצער דבעילה ממון הוה ולא קנסא אע"ג דבפ"ה דחובל ומזיק ס"ל לרמב"ם דצער דשארי חבלות הוה קנסא ואי מודה מיפטר מ"מ צער דבעילה ממון הוה דאי ס"ד קנסא א"כ משנתינו בעדים מיירי ואיכא קנסא. א"כ ליכא צערא לר"ש ואמאי לא פליג ר' שמעון ברישא:

ובכסף משנה מייתי דברי ר' יהושע בן בנו של הרמב"ם ז"ל דמייתי ראי' לזה ממתני' דס"פ שבועת הפקדון דאמרו רבנן לר"ש אע"ג שאינו משלם קנס עפ"י עצמו משלם פגם עפ"י עצמו ואי אמרת בשלמא צער ממון הוה לא תיקשי אמאי לא נקטי רבנן דמשלם בושת ופגם וצער עפ"י עצמו דבעי למינקט מה דשייך גם בפיתוי. אבל אי ס"ד דצער נמי הוה קנס א"כ בתחילת דבריהם ה"ל למימר נהי דאינו משלם קנס וצער עפ"י עצמו אע"כ צער ממון הוה. והנה הא דלא מייתי מדר"ש עצמו דנקיט קנס ושביק צער י"ל לר"ש לא נקיט אלא קנס דקייץ אבל צער לא קייץ. אבל רבנן ה"ל למינקט שאינו משלם קנס וצער כן צ"ל. ומ"מ קשה דלמא רבנן לר"ש קאמרי ורבי שמעון ס"ל שאינו משלם צער משום כחש גופנא. ולהנ"ל ניחא כיון דליכא קנס ממילא איכא צער גם לר"ש. והנה לפמ"ש לעיל דמאן דס"ל מפותה יש לה צער תו לא שייך לשלם צער אפי' באנוסה והוכחתי כן מסברא ומקרא א"כ לר"ש דס"ל דצער שתחת בעלה שוה לצערא דאונס א"כ בלא כחש גופנא לא ישלם צער וליתא להנ"ל ודוק בכל זה:

ובתפוסה בעל הג"ה במ"ל הקשה לשיטת הראב"ד דהצער להבת מש"ס לעיל ל"ט ע"ב דפריך בפשיטות שלי דאבוה הוה ע"ש ולק"מ דלפי ס"ד דגם למפותה יש צער א"כ בודאי לאבי' דהא בידו למוסרה לבעל להצטער בזה הצער. אבל למסקנא דמפותה אין לה צער א"כ אין ביד האב למוסרה לבעל להצטער בזה הצער וא"כ הו"ל כשאר צערא דגופא דלא אקני לי' רחמנא ופשוט וכ"כ בחכם צבי סס"י קמ"ו:

הרי הן לעצמה. בר"ן מבואר דאיכא דס"ל דבושת ופגם של אחי' דלא כהתוס'. וס"ל נמי דקנס דמפותה אין שמחלה ו לא מתקיים אלא בקנס דתפוסה לחוד ע"ש. ולולי זה הייתי אומר דתרווי' הני קולא בחד דוכתא לא משכחת לי' דבירושלמי מבואר דקנס אינה יכולה למחול ומייתי לי' תוס' לעיל ר"פ אלו נערות ואמנם ש"ס דילן ס"ל בהדי' דיכולה למחול. ונ"ל דבהא פליגי דכולי עלמא ס"ל קנס לאו בר מחילה הוא אלא משום דמוחלת בפעם א' הקנס ובושת ופגם א"כ מגו דחייל מחילה אבושת ופגם חייל נמי אקנס וסברא זו הוא באריכות בסמ"ע סי' ר"ג ובמרדכי פ' מי שמת סי' תר"ה והירושלמי ס"ל כהפוסקים דבושת ופגם לאחים ואינו נמחל במחילתה כלל. א"כ ליכא אלא קנס שלה לחודא וקנס אינו נמחל. וא"כ א"א שיסבור א' תרי קולא הנ"ל בהדדי שיהי' הקנס נמחל וגם בושת ופגם להאחי' דזה א"א וק"ל. מיהו למאן דס"ל דגם מפותה יש לה צער ולהראב"ד דצער לעצמה וממונא הוא א"כ י"ל הקנס נמחל אגב הצער אלא כבר כתבנו לעיל אי מפותה יש לה צער ממילא אינו לעצמה דביד האב לצערה בצער הזה והרי היא שלו בחייו ואחריו להאחים וק"ל:

נערה שנתפתתה פרק רביעי

משנה נערה שנתפתתה וכו' עמדה בדין עד שלא מת לכאורה היה נראה לי לדקדק מלשון המשנה דקתני עמדה בדין ולא קתני עמד האב בדין משמע דאיהי היא דקמשתעיא דינא בהדיה ולא האב. וזה לפי מה שאפרש בסמוך דלמסקנת הש"ס לקמן דטעמא דר"ש מונתן דלא זיכתה התורה לאב עד שעת נתינה א"כ מצינן למימר דרבנן נמי דרשו ונתן שלא זיכתה התורה לאב עד שעת העמדה בדין דמהאי שעתא קרינן ביה ונתן (ובדידה לא כתיב ונתן) דכגבוי דמי דלבי דינא אזהר קרא כמו שאבאר לקמן בשמעתין וכ"כ בחידושי הרא"ה ז"ל דטעמא דרבנן מונתן וכמ"ש לעיל ר"פ אלו נערות גבי נערה נערה ויבואר עוד לקמן בשמעתין ולפ"ז אפשר דאין האב יכול להעמידו בדין דא"ל לאו בעל דברים דידי את והא דקתני לקמן במשנה דשבועות אנסת ופתית את בתי א"ש למסקנא דאיירי לאחר שכבר עמדה בדין כמו שאפרש לקמן. א"נ התם איירי שכבר מתה הבת בנערות או בבגרות אף קודם העמדה בדין דאבוה מינה דידה קזכי ובדידה לא כתיב ונתן ויש לה זכות אף קודם העמדה בדין כך היה נ"ל לכאורה לשיטת הסוברים דבשאר קנסות אדם מוריש קנס לבניו (וא"כ ע"כ דטעמא דרבנן הכא משום דרשי ונתן) ולדעתי ע"כ היא שיטת ר"י הלבן שהביאו התוספות פרק אלו נערות דף ל"ח ע"ש. אלא דאכתי קשיא לי במפותה דאיירי בה נמי מתני' כמו שאבאר א"כ האיך שייך בה עמדה בדין הא מחלה אם לא שנאמר דקנס אינה יכולה למחול כמ"ש התוספות לעיל ר"פ אלו נערות בד"ה ועל אשת אחיו בשם הירושלמי ע"ש בחידושינו ויבואר עוד בסמוך. מיהו מפירש"י ותוספות בשמעתין משמע דקודם העמדה בדין לרבנן לא איצטריך קרא דאין יכול להוריש אלא טעמא רבה אית בה דאי מודה מפטר וה"ה לשאר קנסות כמו שיבואר. ולפ"ז לא שייך לרבנן דרשא דונתן. והשתא צ"ל דהא דקתני עמדה בדין בדידה היינו משום שאין האב יכול לטעון טענת ברי להבחין בין אנוסה למפותה כמ"ש הראב"ד בהל' נערה בתולה ונ"מ לענין צער או אם רוצה לישא אותה דבמפותה פטור ובאונס חייב כנ"ל ודו"ק:

קונטרס אחרון
פרק נערה במשנה עמדה בדין עד שלא מת האב והיה נ"ל לכאורה לדקדק דאיהי היא דמשתעי דינא בהדי הבועל ולא אביה דמצי א"ל לאו בע"ד דידי את דכי זכי רחמנא לאב היינו דמינה דידה קזכי אלא דאכתי קשיא לי טובא במפותה מאי עמדה בדין שייך הכא הא מחלה למאי דפרישית בסמוך דתלמודא דידן סובר דקנס יכולה למחול והעליתי מזה סיוע לשיטת הראב"ד ז"ל שאין האב יכול להעמידו בדין אף באונס לפי שאין יכול לטעון טענת ברי אם באונס או ברצון אלא ע"י טענת ברי של הבת ונ"מ לענין צער ועדיין צ"ע:

ברש"י בד"ה לא הספיקה וכו' כיון דלא עמדה בדין לאו ממונא הוא להורישו לבניו ואמרינן לקמן אין אדם מוריש עכ"ל. ע"כ תרי טעמי נינהו דהא במעשה ידיה ומציאתה אע"ג שלא עמדה בדין נמי יכול להוריש זכות בתו דבכה"ג לאו זכות בתו מיקרי אי זכה האב מחיים ע"כ דעיקר טעמא דקנס אינו יכול להוריש קודם שעמדה בדין היינו משום דאי מודה מפטר כמ"ש רש"י להדיא במשנתינו גבי מעשה ידיה דלא דמי לקנס אלא שהוצרך רש"י לפרש ג"כ ואמרינן לקמן דבלאו האי טעמא אכתי תקשי נהי שאין האב מוריש לבניו מ"מ אמאי הוי לעצמה ולא זכו בה האחין מחמתה כמו שזוכה האב אפילו אם כבר גבתה. ועל זה מפרש שאין האחין זוכין כלל בזכות הבת במה שהוא שלה. ולמאי דמפרש רש"י דטעמא דאין יכול להוריש קודם העמדה בדין משום דאי מודה מיפטר משמע להדיא דה"ה לשאר קנסות ואף ע"ג דבשאר קנסות אי אמרינן דאין מוריש לבניו היכא דמית פקע קנסא לגמרי וזכה הנתבע בשלו ואפ"ה אמרינן הכא דלעצמה משום דמעיקרא בשעת ביאה איהי נמי אית לה יד כדדרשינן לקמן אם מאן ימאן לרבות יתומה לקנס וכמו שאבאר שם אלא שיד אביה מעכב על ידה שהתורה זיכתה לו והיכא דמית תיכף בשעת מיתה זכתה איהי בשלה כן נ"ל ועיין בסמוך:

בתוספות בד"ה לא הספיקה וכו' תימא תינח קנס אלא בושת ופגם דממונא הוא דאחין בעי למיהוי כו' עכ"ל. ופשיטא להו מלישנא דמתני' דאכולהו מילתא דקתני לעיל קאי. ועוד מדקתני סיפא מעשה ידיה ומציאתה ושביק לבושת ופגם דקתני ברישא אלמא דבושת ופגם שוה לקנס בכולהו בבי דמתני'. והר"ן כתב בע"א דמלשון הן פשיטא להו דאיירי בבושת וכן משמע מלשון התוספות דלעיל גבי בגר בקבר דמלשון הן קדייקו כמ"ש הר"ן ז"ל ע"ש:

בא"ד ושמא מקראי דלעיל דנפקא בושת ופגם איתקשו להדדי כדפרישית לעיל עכ"ל. האי היקשא לא נמצא בגמרא אלא שהתוספות לעיל בפרק אלו נערות כ"כ בכמה דוכתי ועיקר דבריהם בסוגיא דבגר בקבר דף ל"ח ע"ב כ"כ ר"י בעל התוספות ודקדק מההיא דהכא דבשת ופגם איתקשו להא מילתא לקנס למי שזה ניתן זה ניתן אע"ג דלא איתקשו לענין אי מודה מיפטר עכ"ל ולכאורה יש לתמוה דלמאי דפרישית בשיטת רש"י דהא דבקנס גופא אין אדם מוריש לא ידעינן אלא משום דאי מודה מיפטר וכן נראה מלשון התוספות בכולה שמעתין דהא בהא תליא מיהא אליבא דרבנן כמו שיבואר. ואף לשיטת ריב"א בפרק מרובה דף ע"ד ע"א שכתב לחלק בין קנס הבת לפי שאין מוריש עיקר הדבר לשאר קנסות שמוריש עיקר הדבר אפ"ה נראה מדבריו דעיקר טעמא לחלק בין עמד בדין וקודם שעמד היינו משום דאי מודה מיפטר אלא דבשאר קנסות לא מהני האי טעמא כיון שמוריש עיקר הדבר וא"כ מאי היקשא שייך הכא כיון דהא בהא תליא (ובכמה דוכתי משמע להדיא דכל מידי דתליא בטעמא לא שייך לומר אין היקש למחצה כדאשכחן לענין ממזרת דאיתקשו חייבי כריתות ומקשה הש"ס פרק האומר א"ה אפילו נדה נמי ומשני שאני התם דכתיב ותהי נדתה עליו דתפסי קידושין וכתבו התוספת דכיון דממזרת ותפיסת קידושין הא בהא תליא לא מהני בהו היקשא למחצה וכ"ש הכא דבקנס גופא לא כתיב בהדיא אלא מסברא דאי מודה מיפטר ידעינן דאינו מוריש ואכתי איכא למימר איפכא מקשינן קנס לבושת ופגם דמסברא יכול להוריש. אע"כ דכל חדא וחדא תיקום אדוכתי' ואזלינן בתר טעמא כמ"ש והעליתי בעזה"י כלל זה בדוכתי טובא אם לא שנאמר דהאי היקשא לא איצטריך אלא להכי למי שזה ניתן זה ניתן וכיון דעיקר קרא בקנס' כתיב שפיר מקשינן בושת ופגם לקנס) מיהו לפי מה שפירשתי לעיל דשיטת ר"י הלבן דטעמא דרבנן מונתן א"ש טפי דהאי דרשא שייך לענין בושת ופגם כמו לענין קנס ולקמן יבואר באריכות:

פירש"י ד"ה מאי לאו בתם וכו'. ורבי יוסי הגלילי הוא וכו'. לכאורה הוי מצי למימר דאפילו למ"ד נקי מחצי כופר אפילו הכי משלם ממון למ"ד פלגא ניזקא ממונא והא דהוצרך לומר לעיל הא מני ר' יוסי הגלילי היא משום דאכתי יש לחלק בין כופר לדמים כמ"ש התוס' שם. ולפמ"ש לעיל דס"ל לרש"י ז"ל במתניתין דע"כ ס"ל לסוגיא דמתניתין דס"ל דמי ניזק כופרא ממונא אי אפשר לומר דמשלם דמים דא"כ אין חילוק בין כופר לדמים דהחילוקים שכתבו רש"י והתוס' בב"ק דף מ"ג בין כופר לדמים היינו אי כופרא כפרה וע"כ התם אליבא דרב פפא דס"ל בב"ק דף מ' דאפילו דמי ניזק יש לומר כופרא כפרה וסוגיא זו לא ס"ל הכי כמ"ש בסמוך. וק"ל:

בגמרא לא פסיקא ליה כיון דאיכא חצי נזק צרורות וכו'. כבר כתבנו במתניתין דמהכא משמע ליה לרש"י ז"ל דע"כ ס"ל לתנא דמתניתין דמי ניזק וכופרא ממונא דאל"ה ה"ל למימר מיניה וביה כיון דאיכא חצי כופר וכפרה הוא משלם ע"פ עצמו. מיהו יש לומר דעדיפא משני דה"נ המ"ל לרב יהודה דס"ל צד תמות במקומה עומדת ובשמירה פחותה משלם רק חצי נזק וממונא הוא כמ"ש התוס' בב"ק דף מ"ד אלא דעדיפא משני א"כ יש לומר הכי נמי לא ניחא ליה לאוקמי כר' יוסי הגלילי. ותו דסתם מתניתין מה בין תם למועד דאמרינן לעיל פלגא ניזקא קנסא שייר חצי כופר דלא כרבי יוסי הגלילי. וק"ל:

תוס' ד"ה ואי תפס וכו'. והרא"ש חולק בזה ע"ש. ושמעתי מאחי הגאון המנוח מוהר"ר שמעלקא ז"ל דיש להביא ראיה לדברי התוס' מהא דקאמר בר"פ החובל דאין מועד בבבל משום דאין גובין חצי נזק בתם. ולפמ"ש הרא"ש בב"ק דאי אמרינן דלא בעינן שיתפוס דבר המזיק עצמו ע"כ כשהוא תופס הרבה מזדקקין הבית דין לשום שיעור נזקו א"כ משכחת דאייעד בכה"ג אבל לר"ת דס"ל דבעינן שיתפוס דבר המזיק בעצמו אין הבית דין מזדקקין. ועוד כיון דקי"ל רשות משנה א"כ כשתפס המזיק עצמו חזר לתמותו. מיהו יש לומר דאכתי אין ראיה לשאר קנסות דתם שאני דמשתלם מגופו צריך לתפוס המזיק עצמו. ועוד יש להאריך בזה ואין כאן מקומו. וק"ל:

סליק פרק שלישי. בעזר צור קדושי. כבודי ומרים ראשי. ואוחילה לאל מושיעי. ישכיל וירים וישא דעי. אף יאמץ זרועי. בפרק רביעי.

פרק נערה שנתפתתה

מתניתין נערה שנתפתתה וכו'. עמדה בדין וכו'. הנה הרמב"ם ז"ל כתב בפרק ב' מהלכות נערה וזה לשונו בת שתבעה איש בדין ואמרה לו אנסת או פיתית אותי וכו' הרי זה נשבע וכו'. והראב"ד חולק לפי שאין כאן תובע שהתשלומין אינן שלה וכמו מנה לאבא בידך הוא וכו'. וכתב הכ"מ דטעם הרמב"ם ז"ל משום דמפורש במתניתין ר"פ נערה אפילו כשאביה קיים היא העומדת בדין וכו'. ובאמת צריך להבין דבמתניתין דידן נקיט התביעה בדידה ובמתניתין דשבועות דמייתי לקמן בסוגיא נקיט התביעה באב וכן בברייתא דלקמן ר"ש אומר יכול האומר לחבירו אנסת וכו' נקט נמי שהאב תובע וכבר כתב הרמב"ם בהלכות שבועות דאינו חייב קרבן שבועה כי אם מפי התובע או מפי שליח הבא בהרשאה מן התובע. ותו יש לדקדק מלשון הש"ס לקמן דמוקי הברייתא הנ"ל כגון שעמדה בדין ובגרה ומתה הרי דנקט עמידה בדין בדידה והיה נראה מזה כדברי הרמב"ם שהיא התובעת והא דנקט בברייתא התביעה באב משום דמיירי שם שכבר מתה הבת ושפיר האב תובע אבל במתניתין דשבועות קשה דאי אפשר לומר דמיירי שמתה דהא קי"ל כאביי דאם בא עליה ומתה קודם שעמד בדין פטור מקנס. ונראה דס"ל להרמב"ם דאף דהממון הוא של אב מ"מ כיון דמינה דידה קא זכי צריכה היא בעצמה לתובעו אבל להאב יכול לומר לאו בעל דברים דידי את אף אם יבא בהרשאת בתו דס"ל כמו שכתב רש"י בשבועות דף ל"ג ע"ב והביאו הסמ"ע וש"ך בח"מ סימן קכ"ג סעיף ב' דאפילו על בושת ופגם אין כותבין הרשאה הואיל ולא בא לידו מעולם כ"ש על קנס משא"כ במתניתין דשבועות דע"כ מיירי ביחד לו כלי כמ"ש התוספות הוי ליה כבא לידו כבר ושפיר יכול האב לתבוע בהרשאת בתו. ותו דאיכא למימר שיחד את הכלי להאב עצמו כיון דהממון שלו הוא. וכן בברייתא דר' שמעון נמי מיירי ע"כ ביחד כלי דאל"ה לא שייך קרבן שבועה אלא כיון דכתבו התוס' ד"ה ר"ש פוטר וכו' דלר"ש בעצמו לא שייך יחוד כלי קודם העמדה בדין ובמתניתין דשבועות חדא ועוד קאמר אפילו אם היה מועיל בדבר שלא בא לעולם אבל לרבי שמעון עצמו בברייתא ע"כ צריך לומר שיחד כלי אחר העמדה בדין וממילא דצ"ל כגון שעמדה בדין ובגרה ומתה דבתחלה היתה צריכה לתבוע בעצמה כן נראה לי לדעת הרמב"ם. ודעת הראב"ד נלענ"ד דעיקר התביעה הוא באב דוקא דממונא דידיה הוא ונפקא ליה ממתיניתין דשבועות ומברייתא דר"ש דנקט התביעה באב. וצריך להבין איך מפרש מתניתין דידן דנקט התביעה בדידה וצ"ל דסבירא ליה דמיירי כשהיא באה בהרשאת האב ולית ליה סברת רש"י ז"ל הנ"ל ונקטא מתניתין הכי משום דהיא תובעת בברי והאב אינו יודע וכמ"ש הש"ך בח"מ סימן ע"ה ס"ק פ"ג דכשהתובע אינו יודע וטוען על פי ברי של קרוב יכתוב לו הרשאה ע"ש אף דיכול האב לתבוע ע"פ עדים מ"מ נקט בדידה דעדיפא טפי. ועוד נכתוב לקמן טעם לשבח בזה דנקט מתניתין התביעה בדידה ובמתניתין דשבועות נקט התביעה באב משום דכבר כתבתי דאינו חייב קרבן שבועה כי אם מפי התובע או מפי שליח הבא בהרשאה והכא לא שייך הרשאה כיון דהוא כופר וע"כ אין התביעה על שיעבוד קרקעות דהא קיימא לן בשבועות דף ל"ז דאינו חייב קרבן שבועה בתביעה שיש בו שיעבוד קרקעות וקיימא לן בב"ק דף ע' דלא כתבינן אורכתא על מטלטלים דכפריה וכדאיתא בח"מ סימן קכ"ג דאפילו אפקדון דכפריה אין כותבין הרשאה אם כן אפילו נימא דביחד לו כלי הוי ליה כפקדון אפילו הכי לא כתבינן אורכתא מה שאין כן במתניתין שפיר יש לומר דהיא תובעת בהרשאת אביה ויכול לכתוב לה הרשאה משום דקיימא לן מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי והוי ליה שיעבוד קרקעות. ומתניתין דשבועות כבר כתבתי דעל כרחך לא מיירי בשיעבוד קרקעות וע"כ צריך לומר כמ"ש התוספות בשבועות דמיירי באין לו קרקע או שמחל לו השיעבוד דאל"כ לא שייך קרבן שבועה. (ויותר נלענ"ד דכיון דע"כ מיירי ביחד לו כלי א"כ ממילא מחל לו השיעבוד דקרקעות כיון שייחד לו הכלי על חובו. ובזה ישבנו דברי הרמב"ם ז"ל שלא הביא הך מילתא דבעינן דוקא שיחד לו כלי ותמהו עליו המפרשים. ולע"ד נראה דס"ל להרמב"ם ז"ל דבאמת הא מילתא דיחוד כלי לא מצינו לו טעם וס"ל דהטעם הוא משום דקי"ל שיעבודא דאורייתא כמו שפסק באמת הרמב"ם ז"ל גם סוגיא דב"מ דף מ"ח איירי אליבא דר"י ור"ל דס"ל שיעבודא דאורייתא כדאיתא בקידושין דף י"ד א"כ לא שייך קרבן שבועה אם לא שיחד כלי דאז ממילא השיעבוד מחול ונעשה כפקדון. ובזה א"ש נמי הא דאמר ר"י בשבועות דף ל"ז ע"ב דהכופר בממון שיש עליו שטר פטור מקרבן שבועה משום דה"ל שיעבוד קרקעות והקשו התוס' שם דהא ר"י ס"ל אפילו במלוה ע"פ שיעבודא דאורייתא ותירצו דמשכחת שמחל השיעבוד. ולפמ"ש ע"כ מיירי בהכי דהא בעינן יחד לו כלי וממילא מחל השיעבוד אבל במלוה בשטר אינו מועיל מחילת השיעבוד כל זמן שלא החזיר השטר כמ"ש הפוסקים בח"מ ריש סימן רמ"א ומזה סייעתא לדבריהם. ועיין מ"ש לקמן דף מ"ד ע"א בזה ועיין מ"ש בקונטרס אחרון סימן ס"ו. א"כ הא דאוקמי ביחד כלי היינו משום דפשטיה דקרא מיירי בהכי וה"ה אם מחל לו השעבוד. ויש לומר נמי דהיינו טעמא דכתבה התורה עיקר שבועת מודה במקצת בפקדון אע"ג דקי"ל דעירוב פרשיות הוא ואפילו במלוה חייב שבועה אלא משום דסתם מלוה הוא שיעבוד קרקעות אם לא שמחל לו השיעבוד לכך כתבה התורה בפקדון הכי נמי אוקמי לקרא ביחד כלי דהוי כפקדון דמחל השיעבוד.(ובזה איתא שפיר דהרמב"ם לא הוצרך לפרש זה דכבר פסק שיעבודא דאורייתא והוא בכלל כל שבועות התורה דאינו אלא באופן דליכא שיעבוד קרקעות ואין להאריך כאן יותר) ובזה אתא שפיר נמי הברייתא דלקמן דנקט התביעה באב ומפרש לקמן שעמדה בדין ובגרה ומתה. ונקט התביעה בדידה משום דבתביעה ראשונה עדיין לא היה יחוד כלי כמ"ש לעיל בשיטת הרמב"ם ושפיר ה"ל שיעבוד קרקעות דיכול להרשות את בתו משא"כ לאחר שעמדה בדין והאב תובעו אח"כ ומתחייב קרבן שבועה ע"כ ביחד כלי נקט התביעה באב עצמו. ודוק:

ולפי זה צריך לומר לשיטת הרמב"ם שכתבתי לעיל דס"ל דמתניתין דשבועות מיירי על ידי הרשאה כיון שייחד כלי אע"ג דהוי ליה מטלטלים דכפריה היינו דמיירי שכתב כבר הרשאה קודם הכפירה ועיין בטור ריש סימן קכ"ג. ודוק:

עוד נלענ"ד ליתן טעם מספיק הא דנקט במתניתיין התביעה בדידה אפילו לשיטת הראב"ד הנ"ל וכן הא דמוקי ברייתא דלקמן ר' שמעון אומר יכול האומר לחבירו אנסת או פיתית וכו'. בעמדה בדין ובגרה ומתה ולא נקיט התביעה באב כלשון הברייתא ונראה משום דבספר פני יהושע הקשה במתניתין דנקיט לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה הוא של עצמה וכיון דמתניתין מיירי נמי במפותא הא מחלה ע"ש שהאריך (ונראה דאף לפמ"ש לעיל דף ל"ח ודף מ' דפליגי ביה ר"ע ור"א אי מהני מחילה בקנס משום דה"ל דבשלב"ל דאי בעי מודה ומיפטר קודם שיבואו העדים וכיון דמחייב את עצמו בבושת ופגם עד שלא בגרה דהוא לאביה ה"ל כמודה בקנס ואחר כך באו עדים דפטור היכא דמחייב עצמו בכלום מ"מ קשה לפי מ"ש בס"פ דלר"ש דס"ל אינו משלם בבושת ופגם ע"פ עצמו אינו מחייב עצמו בכלום) ונלענ"ד דאפילו אי נימא דמהני מחילה בקנס מ"מ הכא דבשעת ביאה הוי דאביה אף שמחלה הוי ליה כמוחל דבר שלא בא לעולם כיון דלאו דידה הוא בשעת ביאה ואפילו נימא דמהני מחילה אפילו בדבר שלא בא לעולם מ"מ כ"כ בר"פ אלו נערות דהיכא דחזרה בה קודם שב"ל בטל המחילה לכ"ע א"כ יש לומר דהיינו טעמא דנקט עמדה בדין דחזינן דחזרה קודם שבא לעולם דהיינו קודם לבגרות והיינו נמי טעמא דנקיט שעמדה בדין ובגרה ומתה דמינה דידה קא ירית משום דברייתא מיירי נמי במפותה צ"ל שעמדה בדין קודם בגרות כדי שתחזור בה קודם שבא לידה והיינו דנקיט נמי במתניתיין לא הספיקה לעמוד בדין ולא נקיט לא עמדה בדין. אלא דר"ל שכבר התחילה לתובעו רק שלא נגמר העמדה בדין עד שבגרה נמצא עכ"פ כבר חזרה בה. ודוק:

הא מני ר' יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר. דדריש להאי נקי לדרשה אחריתי לדמי ולדות אם נגח אשה ויצאו ילדיה הלכך לא הוה ליה לפלוגי בינייהו בכופר וכי תימא הוה ליה לפלוגי דהאי פלגא והאי כוליה ההיא בכלל רישא היא דקתני תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם ותנא בניזקין והוא הדין לכופר: מאי לאו בתם. ואי משום דקתני בה המית שורי את פלוני דחיובו כופר ותם לאו בר כופר הוא הא מני רבי יוסי הגלילי היא: אדתני עבדו של פלוני כו'. דלא אשכח פטור על פי עצמו אלא בעבד: ניפלוג בדידה. בבן חורין ובבהמה נמי הוה מצי לשנויי חילוק ולמיתני דאיכא דלא משלם על פי עצמו: בד''א. דמשלם ע''פ עצמו במועד כו': כולה במועד קמיירי. במועד אתא לאשמועי' דאף הוא יש בו חילוק דאיכא ביה מידי דלא משלם על פי עצמו ומאי ניהו נגיחת עבד ואי הוה תני כדקאמרת הוה שביק נמי לאורחיה דרישא איירי במועד וסיפא ניתני תם ומה לי שבקה תנא לאורחיה גבי ניזק לדלג מבן חורין לעבד מה לי שבקה במזיק ולדלג ממועד לתם: יתר על מה שהזיק. כגון נגיחת עבד וכן אונס ומפתה ומוציא שם רע ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה: הא פחות ממה שהזיק. כגון חצי נזק דתם: הכי גרסינן ליתני כל שאינו משלם כמה שהזיק אינו משלם ע''פ עצמו: והלכתא פלגא ניזקא קנסא. דהואיל וכל חצי נזק אינו אלא בניזקא דלאו אורחיה לאו על מריה הוה רמיא למינטריה בהכי אלא קנסא הוא כי היכי דלוסיף ביה נטירותא: טעמא מאי איתותב. כלומר תיובתא מאי היא: משום דלא קתני כל שאינו משלם כמה שהזיק אינו משלם על פי עצמו. דלישתמע מינה נמי חצי נזק הא לאו תיובתא היא: כיון דאיכא חצי נזק. דמשתלם בנזקי בהמה במהלכת והתיזה צרורות מתחת רגליה והזיקה דתנן בבבא קמא (דף יז.) דמשלמת חצי נזק ובההוא חצי נזק קיימא לן בב''ק דהלכתא גמירי לה מסיני שהוא תולדה של רגל ופטורה ברה''ר כי רגל וניזקי רגל לאו קנסא נינהו אלא ממונא שהרי מועדת מתחילתה וגבי צרורות הוא דאקיל רחמנא וכיון דממונא הוא משלם ע''פ עצמו משום הכי לא פסיקא ליה למיתני כל שאינו משלם כמה שהזיק דהא איכא האי: דאכיל אימרי. שחנק טלאים חיים ואכלם: משונה הוא. אין דרכו בכך וכל נזק משונה בבהמה הוי תולדה דקרן תמה שאף היא משונה שאין דרכה בכך וחצי נזק הוא דמשלם וכיון דקנסא הוא לא מגבינן ליה בדייני בבל שאין שם סמיכה בזקנים ולא מקרו מומחים וגבי קנס כתיב (שמות כב) ירשיעון אלהים: אורחיה הוא. והוו להו נזקי דשן ושן משלמת נזק שלם וממונא הוא וגובין אותו בבבל: ואי תפס. ניזק ממונא דמזיק גבי קנסא דחצי נזקו דאין צריך לצעוק לפנינו: לא מפקינן מיניה. וגבי פלגא נזקיה: ואי. לא תפיס ואמר קמן קבעו לי זמנא בארעא דישראל השיאוהו לילך עמי לדון לפני דייני ארץ ישראל קבעינן ליה: בין כך ובין כך. בין שרוצה ניזק לילך לארץ ישראל בין שאינו רוצה: משמתינן ליה. למזיק מיהא להרוג אותו כלב ולסלק היזיקיה:

הדרן עלך אלו נערות

נערה שנתפתתה: והצער בתפוסה. והצער נמי לאביה באנוסה בתפוסה לישנא דקרא ותפשה ושכב עמה (דברים כב): לא הספיקה לעמוד בדין וכו'. כיון דלא עמדה בדין לאו ממון הוא להורישו לבניו ואמרינן לקמן (דף מג.) אין אדם מוריש לבנו זכות שזכתה לו תורה בבתו ויליף לה מקרא: מת האב. משעמדה בדין בנערותיה בין בגרה קודם מיתה בין לא בגרה: הרי הן של אחין. דכיון דעמדה בדין זכה בהן אב: ר''ש אומר. אע''פ שעמדה בדין לא הוי ממון דאב להורישו לבניו עד דמטי לידיה ובגמרא יליף טעמא:

הא מני רבי יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר. וליכא שיורא דאי משום דמועד משלם כופר שלם ותם אינו משלם אלא חצי כופר הא לאו שיורא הוא דהא תנן תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם וכופר בכלל וא''ת אכתי ליתני דמועד אף כשהוא בסקילה משלם כופר ותם כשהוא בסקילה אינו משלם כופר כלל דהביאהו לב''ד וישלם לך דהוא עצמו אינו משתלם אלא מגופו כדאמרינן בפרק שור שנגח ד' וה' (ב''ק דף מב. ושם) וי''ל דהך נמי לא הוי שיור דהוי בכלל הא דקתני תם מגופו ומועד מן העלייה ומיהו תימה דלא אשכחן בהדיא בשום מקום שהיה אומר ר' יוסי הגלילי דתם משלם חצי כופר ואי משום דדריש רבי יוסי הגלילי בפרק שור שנגח ד' וה' (ג''ז שם) נקי מדמי ולדות ולא דריש נקי מחצי כופר מכלל דסבר דחייב ודלמא לעולם סבר דפטור וטעמא משום דפטור מחצי כופר לא איצטריך קרא דכשהשור בסקילה לא שייך כופר דהביאהו לב''ד וישלם לך וכשאין השור בסקילה כגון על פי עד אחד או על פי הבעלים פטור מדרבה דאמר התם (דף מג.) שור שהמית בן חורין שלא בכוונה פטור שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת בזמן שהשור בסקילה בעלים משלמין כופר כו' ונראה דה''פ הא מני ר' יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר פי' דלא ממעט חצי כופר מנקי ולאו דוקא משלם קאמר אלא היה משלם אם היה לו ממה להשתלם ולשום תנא לא הוה חצי כופר שיור כי אם לרבי אלעזר דדריש נקי מחצי כופר ולית ליה דרבה וכשאין השור בסקילה מועד משלם ותם אינו משלם והא דנקט רבי יוסי הגלילי טפי מרבי עקיבא דדריש נקי מדמי עבד דלדידיה נהי דחצי כופר לא הוי שיור דמי עבד הוי שיור: ואי תפס כו'. פר''ת דדוקא אי תפס את המזיק עצמו אבל דבר אחר לא דלענין מזיק עצמו הקילו חכמים שיכול לתופסו דאל''כ יתפוס כל אשר לו ולא נפיק מיניה דאין דנין דיני קנסות ואם נוציא המותר ונשאיר כדי נזק הרי אנו דנין דיני קנסות ודוחק:

הדרן עלך אלו נערות

נערה. לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה. תימה תינח קנס אלא בושת ופגם דממונא הוא דאחין בעי למיהוי ושמא מקראי דלעיל דנפקי בושת ופגם איתקוש אהדדי כדפי' לעיל: