כתובות מב ע"ב

מאי לאו [האם לא] מדובר שם בשעמד בדין, ובכל זאת, כיון שעיקר הכסף היה קנס, אין ר' שמעון מחייב על השבועה! ודחה רבה: לא, שם מדובר בשלא עמד בדין.

חזר אביי והקשה: והא מדרישא [והרי מכיון שראשה של ברייתא זו] דנה במקרה שעמד בדין — סיפא נמי [סופה גם כן] בשעמד בדין. דקתני רישא [ששנה בראשה] של הברייתא הזו: אין לי שיתחייב בקרן חומש ואשם אלא בדברים שמשלמין עליהם את הקרן. תשלומי כפל, תשלומי ארבעה וחמשה, והאונס, והמפתה, ומוציא שם רע, מנין שהם בכלל החיוב בקרבן שבועת הפקדון — תלמוד לומר: "נפש כי תחטא ומעלה מעל" (ויקרא ה, כא), ריבה כל מיני חטא ומעל.

ומעתה נברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי [אם] מדובר באופן שלא עמד בדין, אם כן כפילא מי איכא [כפל, האם יש כאן]? שהרי לדעת הכל מי שהודה מעצמו אינו משלם כפל, וכאן הרי מוזכר תשלום כפל! אלא פשיטא [פשוט] שמדובר כאן בשעמד בדין, ונחלקו במקרה שהדיינים פסקו כי אכן חייב כפל. ומדרישא [ומכיון שראשה] של הברייתא הוא מדברת באופן שעמד בדין, אם כן סיפא נמי [סופה גם כן] מדברת באופן שעמד בדין ולמרות זאת אין ר' שמעון מחייב על השבועה!

אמר ליה [לו] רבה: יכילנא לשנויי לך [יכול אני לתרץ לך] שרישא [בראשה] מדובר במקרה שעמד בדין, וסיפא [וסופה] מדובר בשלא עמד בדין, והברייתא הזו כולה כשיטת ר' שמעון היא. ומודה ר' שמעון שלאחר שעמד בדין נעשה אף הכפל כממון, ולפיכך ברישא חייב בקרבן ובתשלום על הודאתו, ואולם שינויי דחיקי לא משנינן לך [תירוצים דחוקים אינני מתרץ לך]. שאם כן, שכל הברייתא היא לשיטת ר' שמעון, אזי אמרת [יכול היית לומר] לי או ליתני רישא [שישנה בראשה] במפורש "ר' שמעון אומר" וכו', או ליתני סיפא [שישנה בסופה] "אלו דברי ר' שמעון".

אלא, כך אני מפרש: אכן כל הברייתא כולה מדברת בשעמד בדין, ולענין החילוק בפסקי הדינים רישא רבנן [ראשה באמת הוא כשיטת חכמים] שמחייבים אותו בקרבן שבועה כשהתובע אומר שעמד בדין ונתחייב והנתבע נשבע לשקר. וסיפא [וסופה] הוא שיטת ר' שמעון, שפוטר מקרבן שבועה את המודה על פי עצמו.

ומודינא [ומודה אני] לך אביי לענין קרבן שבועה דרחמנא פטריה [שהתורה פטרה אותו] מקרבן שבועה במקרה זה, מפני שהוא לומד מ"וכחש בעמיתו בפקדון" וכו' (ויקרא ה, כא) שאינו חייב קרבן אלא כאשר נשבע על דבר שהוא מעיקרו חיוב ממון.

וכי קאמינא [וכאשר אומר אני] שלדעת ר' שמעון ממון הוי [הוא] לאחר שנתחייב בדין, לא לענין להתחייב על הודאה בו בקרבן שבועה, אלא הרי זה לענין זכותו להורישו לבניו. שאינו כדין קנס, שאין אדם יכול להורישו לבניו, אלא ממון גמור הוא ומורישו.

איתיביה [הקשה לו] אביי על פרט אחרון זה ממשנתנו עצמה, ר' שמעון אומר: אם לא הספיקה הבת לגבות עד שמת האב — הרי הן של עצמה. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שקנס זה ממון הוי [הוא] להורישו לבניו לאחר העמדה בדין, אם כן לעצמה אמאי [מדוע]? מדוע יהא הכסף לעצמה? הלא כיון שעמדה בדין הרי של האחין בעי מיהוי [הוא צריך להיות] שהאב מוריש לבניו את הקנס — שהריהו כבר ממון! ונשארה איפוא שיטת רבה ללא פתרון מספיק.

אמר רבא: האי מילתא קשאי בה [דבר זה התקשו בו] רבה ורב יוסף עשרין ותרתין שנין [עשרים ושתים שנה] ולא איפרק [תורץ], עד דיתיב [שישב] רב יוסף ברישא ופירקה [בכסא ראש הישיבה ותירץ אותה], וכך אמר: שאני התם [שונה שם] במקרה של אונס, שאמר קרא [הכתוב]: "ונתן האיש השכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף" (דברים כב, כט), לומר: לא זיכתה תורה ממון זה לאב, אלא משעת נתינה. ולכן, מאחר שלא הספיקה הבת לזכות ממון זה לאביה בחייו, אף שכבר נתחייב האונס בדין — לא זכה בו האב להורישו לבניו.

וכי קאמר [וכאשר אמר] רבה שקנס שנתחייב בו בבית דין ממונא הוי [ממון הוא] לענין להורישו לבניו — לא במקרה מיוחד זה של אונס ומפתה אמר, אלא רק בשאר קנסות שדינם כממון לאחר החיוב בדין, ולפיכך מורישו האב לבניו.

ושואלים: אלא מעתה שהוא לומד מדיוק הלשון "ונתן", גבי (אצל, בענין) שור שהמית עבד, דכתיב [שנאמר בעניינו]: "כסף שלשים שקלים יתן לאדניו" (שמות כא, לב), הכי נמי [כך גם כן] תאמר שלא זיכתה תורה לאדון אלא משעת נתינה?! ומתרצים: "יתן" לחוד "ונתן" לחוד, שלשון "יתן", שהוא בעתיד, אין משמעה שזוכה רק משעת נתינה, אבל לשון "נתן", בעבר, כוונתה שרק לאחר שכבר נתן האונס את הקנס, הרי הוא של האב.

ומקשים: אי הכי [אם כך], שעיקר ההוכחה היא מלשון "ונתן", אם כן מה ששנינו בברייתא למעלה לגבי חיוב קרבן שבועה באונס ומפתה, תלמוד לומר: "וכחש" אינו הוכחה כלל לענייננו, והלוא תלמוד לומר: "ונתן" מיבעי ליה [צריך היה] לו לומר! שכן אפילו אחר העמדה בדין נחשב כקנס.

אמר רבא: כי איצטריך [כאשר הוצרך] להביא את הראיה מן הפסוק "וכחש" — מדובר כגון שעמדה הבת בדין, ובגרה ומתה. והחידוש הוא: דהתם, כי קא ירית [ששם, כאשר יורש] אביה — מינה דידה קא ירית [ממנה עצמה הוא יורש], שכיון שבגרה לא זכה האב בקנס מכוח עצמו והיה צריך להיחשב כשאר ממון שהיא מורישה לו. ולכן צריך לימוד מיוחד, לומר שבכל זאת אינו חייב על ממון זה קרבן שבועה אם נשבע לשקר, מפני שעיקרו קנס.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, אם כן הביטוי הנאמר באותה ברייתא, "יצאו אלו שהן קנס" איננו נכון, שכן ממון הוא ולא קנס! אמר רב נחמן בר יצחק פירוש הביטוי הוא: יצאו אלו שעיקרן קנס, כלומר, החיוב מעיקרו בא בגלל קנס.

איתיביה [הקשה לו] ממה ששנינו: ר' שמעון פוטר, שאינו משלם קנס על פי עצמו. ונדייק מן הלשון: טעמא [הטעם, דווקא] שלא עמד בדין ואינו משלם על פי עצמו, הא [הרי] אם עמד בדין, שמשלם על פי עצמו, קרבן שבועה נמי מיחייב [גם כן הוא מתחייב], ולא כדברי רבה!

ומשיבים: ר' שמעון לדבריהם דרבנן [של חכמים] קאמר להו [אומר להם], וכך צריך לפרש את דבריו: לדידי [לשיטתי], אף על גב [אף על פי] שעמד בדין רחמנא פטריה [פטרה אותו התורה] מקרבן שבועה, וזה נלמד מהמלה "וכחש... בפקדון ", שממנה משתמע שאין חיוב זה אלא בדבר שעיקרו ממון. אלא לדידכו אודו [לשיטתכם, הודו] לי מיהת [על כל פנים] היכא [היכן, כאשר] שלא עמד בדין, דכי קא תבע, קנסא קא תבע [שכאשר הוא תובע, קנס הוא תובע], שבמקרה כזה גם אתם תסכימו אתו שאין כאן תביעת ממון, אלא קנס.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מב - ב

ומדייק מכאן אביי: מאי לאו, האם לא מדובר בשעמד כבר בדין, וחייבוהו ממון על פי עדים, ועתה תובעו על ממון זה! ובכל זאת שנינו במשנה שפטור מקרבן שבועה, היות ועיקרו הוא קנס!

ודחה רבה את קושיית אביי: לא. אלא מדובר שם בשלא עמד בדין עדיין.

ומקשה אביי: והא מדרישא של המשנה, דהיינו, דברי רבנן, שחולקים על רבי שמעון, וסוברים שחייבין קרבן שבועה אף בתשלומי קנס - על כרחך מדובר בשעמד בדין, ודאי סיפא נמי, דהיינו, דברי רבי שמעון שנחלק עליהם, מדובר בשעמד בדין!

דקתני ברישא של אותה משנה: אין לי שחייבין קרן וחומש וקרבן אשם גזילות על שבועת כפירת ממון, אלא בדברים שמשלמין עליהם את הקרן בלבד.

תשלומי כפל, תשלומי ארבעה וחמשה ^[16], והאונס והמפתה, ומוציא שם רע, שכל אלו תשלומי קנס הם - מנין שיהא חייב קרן וחומש וקרבן אשם גזילות על כפירתן בשבועה?

תלמוד לומר מדכתיב באותה פרשה: "ומעלה מעל" - ריבה אף את הכופר בתשלומים הללו כדין כל הכופר בשבועת הפקדון.

והשתא, היכי דמי?

אי דלא עמד עדיין בדין, תשלומי כפילא מי איכא? היאך הוא תובעו עליהם, והרי עדיין לא הוכח בבית דין שגנב! ^[17] ועוד, שמא יודה ויפטר!

אלא, פשיטא שמדובר בשעמד בדין!

ומדרישא בשעמד בדין, מן הסתם סיפא נמי מדובר בה בשעמד בדין!

[וזה שכתוב בסיפא "יצאו אלו שהן קנס", היינו שעיקרן קנס].

אמר ליה רבה: יכילנא לשנויי לך [יכול אני לתרץ לך], שברישא מדובר בשעמד בדין, ולכן חייב קרבן שבועה, ואילו בסיפא מדובר בשלא עמד בדין, ולכן תשלומי קנס הם, שאין חייבין עליהם קרבן שבועה. ובאמת המשנה כולה, דברי רבי שמעון היא.

ואיני מתרץ לך כך, משום ששינויי דחיקי תירוצים דחוקים לא משנינן לך, אינני מתרץ לך.

ותירוץ זה דחוק הוא ! דאם אתרץ לך כן, אמרת לי: אם כן, שכל המשנה לדברי רבי שמעון היא, הרי כך יש לשנות את המשנה, באחת משתי האפשרויות:

או ליתני ברישא של המשנה: רבי שמעון אומר: אין לי אלא דברים שחייבים עליהם קרן בלבד.

או ליתני בסיפא, אחרי סיום דבריו של התנא - דברי רבי שמעון!

אך לא יתכן לשנות באמצע המשנה, בתוך דבריו של רבי שמעון: רבי שמעון אומר!

אלא, בהכרח, שהמשנה כולה מדברת בשעמד כבר בדין.

ורישא דקתני שחייב - דברי רבנן הם, וסיפא - דברי רבי שמעון.

ומודינא לך לענין קרבן שבועה, שאם עמד האונס והמפתה בדין, והתחייב לשלמם, בכל זאת, לשיטת רבי שמעון, אם יחזור האב ויתבע את האונס והמפתה שישלמו את הממון שכבר התחייבו לו בבית דין, וישביעם על כך, לא יהיה חיוב קרבן על כפירתם, היות דרחמנא פטריה. מדכתיב: "וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד", שיש למעט מפסוק זה תשלומי קנס, כי רק תשלומי ממון מוזכרים בפסוק. ורבי שמעון ממעט מכאן אפילו ממון שעיקרו קנס.

וכי קאמינא, וזה שאמרתי שממון הוי לרבי שמעון לאחר העמדה בדין - הוא רק לעניין להורישו לבניו. שאם העמידו האב בדין, והתחייב לשלם לו את הקנס, אלא שלא הספיק לגבות ממנו את הממון עד שמת, הרי הוא ממון שיכול האב להוריש לבניו, ואינו נחשב לענין זה לקנס, שאינו מורישו לבניו, ולכן הוא של האחין, ולא שלה.

איתיביה אביי לרבה קושיה נוספת, ממשנתינו, ששנינו בה: רבי שמעון אומר: אם לא הספיקה לגבות עד שמת האב - הרי הן של עצמה.

ומדייק אביי: ואי אמרת שלאחר העמדה בדין ממון הוי לרבי שמעון להורישו לבניו. אם כן, כשלא הספיקה לגבות את הממון עד שמת האב, מדוע אמר רבי שמעון שהרי הוא לעצמה!? אמאי? הרי ממון דאחין בעי מיהוי! ^[18] אמר רבא: האי מילתא קשאי בה [נתקשו בענינה] רבה ורב יוסף עשרין ותרתין שנין, עשרים ושתים שנה.

ולא איפרק, ולא מצאו לכך פירוק [תירוץ] עד דיתיב רב יוסף ברישא - ופירקה.

לפי שאותן עשרים ושתים שנה היו ימי שררתו של רבה כראש ישיבה. ולאחר שמת רבה, ישב רב יוסף בראש. וסייעוהו אז מן השמים לתרץ קושיה זו - להיות לו לשם. לפי שהיה רבה חריף, ולכך קראוהו "עוקר הרים", ורב יוסף היה בעל שמועות ומשנה וברייתא, לכך קראוהו "סיני". רש"י

וכך תירץ רב יוסף: שאני התם, בעניין פיתוי, דאמר קרא "ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף". ומשמע מהמקרא הזה, שלא זיכתה תורה את הקנס לאב - אלא משעת נתינה דווקא.

ולכן, אם לא גבתה את הכסף עד שמת האב, הרי הקנס הוא של עצמה.

וכי קאמר רבה משעמד בדין ממונא הוי להורישו לבניו - בשאר קנסות קאמר.

ותמהינן: אלא מעתה, גבי עבד, דכתיב בו נמי לשון נתינה: "כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו", האם הכי נמי נאמר שלא זיכתה תורה לאדון אלא משעת נתינה!?

ומתרצינן: "יתן" לחוד, ו"נתן" לחוד.

בעבד כתיב לשון "יתן", שהוא לשון ציווי, ומשמעות הכתוב, שבמקרה כזה, ששורו המית עבד או אמה, לעולם יתן לאדוניו שלשים שקלים.

אבל במפותה כתוב "ונתן", שמשמעותו דבר הנתון כבר. שלא זיכתה לו תורה את הממון - אלא משעת נתינה, ולא משעת העמדה בדין. ^[19]

ומקשינן: אי הכי, שיש לחלק בין קנס של אונס ומפתה ובין שאר קנסות, שבאונס ומפתה, אפילו כשעמד בדין לאו ממונא הוא, משום דכתיב "ונתן", תיקשי: מדוע אמר רבה שלדברי רבי שמעון תלמוד לומר "וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד", ומכאן הוא למד לפטור את האונס והמפתה מקרבן אשם גזילות אפילו כשעמד בדין?

והרי מקרא זה מלמד, לפי רבי שמעון, על כל הכופר בכל הקנסות שהוא פטור, כיון שאין חיוב קנסות דומה לתשומת יד [דהיינו מלוה, או שנתן לו כסף להתעסק בו עבורו] הכתוב בתורה, שעיקרו הוא ממון.

ואילו הקנס שחייב בו האונס והמפתה, התחדש בו שאפילו לאחר שעמד בדין - לאו ממונא הוא.

ואם כן, תלמוד לומר "ונתן" מיבעי ליה למימר! שהתורה אמרה "ונתן", שלא זיכתה לו תורה עד שעת נתינה, ולכן אין זה נחשב כפירת ממון!

אמר רבא: כי איצטריך ללמוד מ"וכחש" באונס ובפיתוי כבכל קנסות, ואי אפשר ללמוד זאת מ"ונתן" האמור שם, בכגון שעמדה בדין, ובגרה, ומתה ^[20].

כי לשיטת רבי שמעון - הקנס שלה הוא. כי כמו שהוא סובר במקרה שלא הספיקה לגבות עד שמת האב, שהקנס שלה, כך גם במקרה שלא הספיקה לגבות עד שבגרה [ולשיטת תנא קמא - הרי הן של אב], לרבי שמעון - הרי הוא של עצמה.

ובמקרה כזה, נחשב הקנס לאחר שעמדה בדין כממון, ככל שאר קנסות לאחר העמדה בדין. ואם מתה אחר כך, נחשב הקנס כממון רגיל גבי האב, דהתם כי קא ירית אביה - מינה דידה קא ירית. והרי אביה יורש ממנה כל זכות שהיתה לה בממון.

ובמקרה כזה אי אפשר לפטור את הכופר בו מקרבן שבועה מהלימוד של "ונתן", שהרי הקנס הזה נחשב כבר ממון, כיון שעמדה בדין ובגרה, ואביה ירש אותה. לכן צריך ללמוד את הפטור מ"וכחש", והלימוד הוא משום שעיקרו של ממון זה - קנס הוא, וכפי שיבואר להלן.

ומקשינן: אי הכי, שמדובר שכבר עמד בדין, אם כן, למה שנינו במשנה: "יצאו אלו שהן קנס", הרי ממון הוא!

אמר רב נחמן בר יצחק: כך היא כוונת המשנה: יצאו אלו שעיקרן קנס.

ועוד איתיביה אביי לרבה ממה ששנינו שם במשנה במסכת שבועות: רבי שמעון פוטר מקרבן אשם גזילות את האונס והמפתה שכפרו בהשבעה על תביעת "אנסת ופיתית את בתי", משום שאינו משלם קנס על פי עצמו, ואם היה מודה - היה נפטר.

ומדייק אביי: טעמא דלא עמד לפני כן בדין, שאם היה מודה - היה נפטר. הא עמד לפני כן בדין - דאז, אם היה מודה שעמד בדין והתחייב לשלם, היה משלם על פי הודאת עצמו, הרי עתה כשכפר, קרבן שבועה נמי מיחייב! ^[21]

אמר לו רבה: רבי שמעון - לדבריהם דרבנן קאמר להו. וכך אמר להם: לדידי, לשיטתי, אף על גב דעמד לפני כן בדין, והתחייב לשלם, בכל זאת אם כפר עתה בחיוב הזה, רחמנא פטריה מקרבן שבועה, מהפסוק "וכחש בעמיתו", כיון שלא פירט בו הכתוב אלא דברים שעיקרן ממון.

אלא לדידכו, לשיטתכם, אודו לי מיהת, היכא דלא עמד לפני כן בדין, דכי קא תבע עתה האב - קנסא של אונס ומפתה קא תבע, ואין חייב קרבן אשם גזילות על כפירת קנס, כיון שיכול להודות ולהפטר, ואין זה חיוב ממון.

הערות

^[16] כתבו התוס' ישנים, שאף רבי שמעון מודה בזה, שודאי שלא שביק איניש מידי דכי מודה מיחייב, ותבע מידי דכי מודה מפטר. וכאן גם הכל קיץ, ולא שייכת הסברה שהוא אומר להלן, דלא שביק איניש מידי דקיץ וכו'.

^[17] דאפילו אם נמצאה בידו הגניבה, לא מצי למתבעיה ולמימר ליה: אתה גנבתו, שלם לי הכפל! שהרי כל עוד שלא עמד בדין, יכול הוא לומר לו: אתה נתתו לי, או הפקדתו אצלי, או מכרתו לי, לכן על כרחך צריך להעמיד כשעמד בדין. מה שאין כן בההיא דלעיל, שתובעו: אתה אנסת או פיתית את בתי! הרי שור שחוט לפניך, ולכן יכול לתבעו אף לפני העמדה בדין. מהר"ם.

^[18] תמהו התוס', וכי רבה לא ידע את המשנה? ותירץ ר"י ברבי אברהם, דרבה דאמר דממון הוי להורישו לבניו, היינו כשאין הבת קיימת. אבל מתני' איירי כשהבת קיימת, דאז אין ראוי להורישו לבניו כל זמן שלא בא לידו, משום דאין אדם מוריש זכות בתו לבנו. ואביי דאקשי ליה, לא היה ניחא ליה בחילוק זה. ורבה נמי הודה לו בסופו של דבר, וכדלהלן.

^[19] כתבו התוס', דגבי מוציא שם רע, דכתיב "ונתנו לאבי הנערה" נמי איכא למימר, "ונתן" לחוד, "ונתנו" לחוד. והקשה הגרעק"א, מה הוקשה להם, דילמא באמת גם במוציא שם רע אינו זוכה אלא משעת נתינה, משום דכתיב "ונתנו"!

^[20] כתבו התוס' בביאור הסוגיה, דאע"ג דהשתא ממון גמור הוא, שלא בא לידו מכח קנס, ואי מודה מיחייב, אפ"ה פטור מקרבן שבועה, מ"וכחש". והיינו דפריך למאי דשני השתא: יצאו אלו שהן קנס? ממון הוא! אבל עד השתא הוה אתי ליה שפיר דקרי ליה קנס, הואיל ובא לידו מכח קנס, ואי מודה - מיפטר. אבל השתא דמוקמינן לקרא בכי האי גוונא, כגון שעמדה בדין ומתה, שלא בא לידו מכח הקנס, אלא מכח ירושה, ומלתא דפשיטא היא דאי מודה מיחייב, אמאי קרי ליה קנס? ומשני הש"ס: תני: יצאו אלו שעיקרן קנס. והשתא כולהו קנסות משעמד בדין ממונא הוי, ומיחייב בהודאתו, ואפי' הכי גזירת הכתוב היא מ"וכחש" דפטור מקרבן שבועה. והכי נמי אפילו לר' אלעזר דאמר נשבעין על הקרקעות, גזירת הכתוב היא דפטור מקרבן שבועה, אע"ג דמיחייב בהודאתו.

^[21] כתבו התוס', דלדבריו דרבה קאמר לה. בשלמא לדידי דסבירא לי דבכל קנסות אפילו עמד בדין אינו משלם ע"פ עצמו, ולעולם חשיב קנס לרבי שמעון עד שיגיע לידו, כדשמעינן מ"וכחש", אתי שפיר דכל היכא דמיחייב ע"פ עצמו - מיחייב נמי קרבן שבועה, כגון עמדה בדין ובגרה ומתה, דמינה ירית. אלא לדידך, הא כל קנסות שעמד בדין, או באונס ומפתה שעמדה בדין ובגרה ומתה, אף על גב דמיחייב בהודאתו - פטור מקרבן שבועה, תיקשי!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

What, is it not referring to a case where he has stood trial, and yet Rabbi Shimon does not render him liable for the oath as the payment was originally a fine? Rabba refutes this argument: No, that baraita is referring to a situation where he has not stood trial.

Abaye persists: But from the fact that the first clause of the baraita deals with one who has stood trial, it follows that the latter clause also deals with one who has stood trial. As the baraita teaches in its first clause: I have derived the halakha only for matters for which one pays the principal. With regard to the payments that are double the principal, and payments that are four and five times the principal, and those of the rapist, and the seducer, and the defamer, from where is it derived that all these are included in the liability to bring an offering for falsely taking an oath on a deposit? The verse states: “If anyone sin and commit a trespass [ma’ala ma’al]” (Leviticus 5:21). The doubled usage of the word trespass serves to amplify and include any false oath taken in denial of monetary liability.

Abaye analyzes this statement: What are the circumstances? If this is referring to a situation when he has not stood trial, is there double payment in that case? Everyone agrees that one who admits his guilt is exempt from the double payment, and yet this obligation is mentioned in the baraita. Rather, it is obvious that the baraita is referring to a case where it is claimed that he has already stood trial and was declared liable to pay the double payment, and the accused individual denies this claim. Abaye summarizes his question: And from the fact that the first clause of this baraita deals with one who has stood trial, the latter clause also deals with one who has stood trial, and even so Rabbi Shimon does not deem him liable to bring an offering for his oath.

Rabba said to him: I could answer you that the first clause deals with one who is accused of already having stood trial and been deemed liable, and the latter clause deals with one who has not stood trial, and this entire baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. According to this answer, Rabbi Shimon concedes that after one has been deemed liable in court, the double payment attains the status of a regular monetary obligation rather than a fine, and therefore in the first case in the baraita he is liable to bring an offering and a payment for his admission. But I will not answer you a far-fetched answer, for if it is so, that the entire baraita represents the opinion of Rabbi Shimon, you could say to me: Let the tanna of the baraita either teach explicitly in the first clause: Rabbi Shimon says, or let him teach in the latter clause: This is the statement of Rabbi Shimon.

Rabba continued: Rather, I will say that the entire baraita is referring to one who has stood trial, and as for the difference in halakha, the first clause is in accordance with the opinion of the Rabbis, who deem one liable to bring the offering of an oath in a case where the plaintiff says that the defendant stood trial, was found liable, and swore falsely. And the latter clause represents the opinion of Rabbi Shimon, who exempts one who confesses from bringing the offering of an oath.

And I concede to you, Abaye, with regard to the liability to bring an offering for falsely taking an oath on a deposit, that the Merciful One exempts him from this offering here, based upon the verse “And deal falsely with his neighbor in a matter of a deposit,” (Leviticus 5:21), which indicates that one is liable to bring an offering only if he lied about a claim that was originally a monetary obligation.

And when I say that Rabbi Shimon maintains that after one is declared liable in court his obligation to pay is considered a regular monetary payment rather than a fine, that is not to say that he is liable to bring an offering for falsely denying a monetary claim, but rather to say that the recipient of the payment bequeaths it to his sons. Unlike a fine, which does not pass by inheritance to one’s heirs, this is classified as a regular monetary payment. Consequently, if the perpetrator was deemed liable in court and ordered to pay the father of the girl he raped or seduced, and the father died before receiving payment, his sons inherit the right to that payment.

Abaye raised an objection to this last point from the mishna. Rabbi Shimon says: If the daughter did not manage to collect the payments before the father died, they belong to her. And if you say that this fine is a monetary payment to the extent that one can bequeath it to his sons after the trial, why does the money belong to her? Since the trial has taken place, it should be the property of the brothers by inheritance from their father, as it is already considered a regular monetary obligation that is owed to the father.

Rava said: This matter was difficult for Rabba and Rav Yosef for twenty-two years without resolution, until Rav Yosef sat at the head of the academy and resolved it in the following manner: There, in the case of a rape, it is different, as the verse states: “And the man who laid with her shall give the young woman’s father fifty shekels of silver” (Deuteronomy 22:29), from which it is inferred: The Torah entitled the father to this money only from the time of giving. Consequently, if the father dies before receiving the money, he does not bequeath his right to the money to his sons. Instead, the daughter is considered to take her father’s place as the plaintiff, because she was the victim, and the money is paid to her.

And when Rabba said that the fine imposed by a court is considered a regular monetary obligation with regard to one’s ability to bequeath it to his sons, he was not referring to this particular case of a rapist or seducer, but only to other fines, which do have the status of regular monetary obligations after the court delivers its verdict.

The Gemara asks: However, if that is so, that the verb “give” is explained in this manner, with regard to an ox that killed a slave, where it is written: “He shall give to their master thirty shekels of silver” (Exodus 21:32), so too will you say that the Torah entitled the master only from the time of giving? The Gemara answers: “Shall give [yiten],” is distinct, and “shall give [venatan],” is distinct. The first expression, which is stated with regard to an ox that killed a slave, does not indicate that the recipient acquires the right to the money only from the moment it is given, whereas the formulation employed in the case of rape does indicate that this is the case.

The Gemara raises a difficulty: If so, that the main source for this halakha is the phrase “shall give [venatan],” when it was taught in the baraita that a man who rapes or seduces a woman is not liable to bring the offering for a false oath in denial of a monetary claim, rather than saying that this is derived from the fact that the verse states “and deal falsely,” he should have said that it is derived from the fact that the verse states “shall give,” as this is the phrase that teaches that the payment is considered a fine even after he has stood trial.

In answer to this question, Rava said: When it was necessary to cite a proof from “and deal falsely,” it was with regard to a situation where the young woman’s case was brought to trial, and the court ruled in her favor, and she reached majority and subsequently died before the money was paid. The reason that “and deal falsely” is necessary in that case is because there, when the father inherits, it is from her that he inherits.

The Gemara raises another difficulty: If so, the language of the baraita: Excluding these, as they are a fine, is inaccurate, as it is a regular monetary payment, not a fine. In answer to this question, Rav Naḥman bar Yitzḥak said that this phrase means: Excluding these, as they are originally a fine, and it is only once the court orders the man to pay that they are viewed as regular monetary payments.

Abaye raised an objection to this explanation of the opinion of Rabbi Shimon, based upon the mishna in Shevuot cited above (42a), which states: Rabbi Shimon exempts him, as he does not pay a fine on his own admission. The Gemara infers: The reason that he is not liable to bring a guilt-offering is because he has not stood trial. However, if he has stood trial and been found guilty, in which case he pays on his own admission when he later admits that he was already convicted in court, he should also be liable to bring an offering if he denies that he was convicted in court and takes an oath to that effect. This contradicts the claim that, according to Rabbi Shimon, even after one is convicted in court, the payment is still considered a fine.

The Gemara answers: Rabbi Shimon stated his opinion to them in accordance with the statement of the Rabbis themselves, as follows: According to my opinion, although he has stood trial, the Merciful One exempts him from the offering, as derived from the verse: “And deal falsely with his neighbor in a matter of a deposit” (Leviticus 5:21), which indicates that he is liable only for a claim that originally concerned a regular monetary payment. However, according to your opinion, you should at least concede to me in a case where he has not stood trial, that when one claims the money, he claims a fine and not a regular monetary payment.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מאי לאו כשעמד בדין. וקא משמע לן קרא דקנסא הוא בין לענין שבועה בין לשאר מילי, וכדאיצטריך קרא לכולהו קנסות איצטריך. לא כשלא עמד בדין, וכי איצטריך קרא לאונס ומפתה, דאף על גב דאית בהו ממונא, כיון דעיקר קנס הוא תובע משום דלא שביק איניש מידי דקייץ ותבע מידי דלא קייץ רחמנא פטריה, כך כתב הראב"ד ז"ל.
ותמיה לי, דהא אסיקנא בשילהי פרק שבועת הפקדון (שבועות לח, ב) כשתמצא לומר לדברי רבי שמעון קנס הוא תובע ולא בשת ופגם, אם כן לרבי שמעון בשלא עמד בדין אפילו אונס ומפתה למאי איצטריך קרא למעוטינהו, ודוחק הוא לומר דהא סברא אתא קרא לאשמועינן דכי קא תבע איניש קנס לחודיה קא תבע ולא בשת ופגם.
ויש לומר, דאדרבה להפיל את שני וסימת את עיני והמית שורך את עבדי איצטריך, דאף כשתמצא לומר דכולהו קנס מכל מקום הא מיפטר מממון בקנס זה, דהא אכולהו מילי משלם שלשים או משלחו לחירות, אף על גב, (דכיתי כי) בשלשים דמי העבד, ובהפלת את שני וסמית את עיני נזק וצער וריפוי, וסלקא דעתך אמינא דכיון דפתיך ממונא בהאי קנסא לחייב שבועה, קא משמע לן, בפקדון בעא, וכל שכן דאיצטריך אי סבירא לן כל שלשים של עבד אין כולן קנס, ובעיא היא בירושלמי בשילהי אלו נערות (ה"י) כן נראה לי.

ואי דלא עמד בדין כפילא מי איכא. והוא הדין דהוה מצי למימר מוציא שם רע מי מחייב, דהא אינו חייב מלקות ומאה סלע אלא בבית דין ועדים והזמה כדאיתא בפירקין דלקמן (כתובות מו, א) אלא דניחא ליה למידק מרישא.

רישא רבנן וסיפא רבי שמעון ומודינא לך לענין קרבן שבועה מדרחמנא פטריה מוכחש בעמיתו, וכי קאמינא ממון הוי להורישו לבניו. תמיה לי, דהא עיקר בעיא דאביי לענין שבועה היתה, כדקאמרינן כיון דעמד בדין ממונא הוי ומיחייב קרבן שבועה, וכיון שכן היכי שביק רבה עיקר דבעיא ומהדר ליה למאי דלא הוי עיקר בעיא, וכיון שכן לפי דברי רש"י ז"ל, דכל בעיא דאביי אינה אלא לענין שבועה בלחוד. ויש לומר, לפי גירסת ר"ח דאביי תרתי בעא אי ממונא הוי בין לשבועה בין לשאר מילי, אי קנסא הוי לכל מילי ואפילו מודה ביה מיפטר, ואהדר ליה איהו דממונא הוי לכל מילי, אלא היכא דגלי ביה קרא דהיינו לשבועה, דגלי ביה מוכחש ולאו משום דלא הוי ממונא כדקא סלקא דעתך, אלא משום גזירת הכתוב. אי נמי, דפתוי הבת משום דגלי ביה נמי קרא ונתן כדקא משני רב יוסף בסמוך, מתניתין דלא הספיקה לגבות עד שמת. ואף לפי דברי רש"י יש לומר כן, דאביי אכולהו קא מיבעי ליה לבר ממודה ומיפטר נפשיה לא מיפטר, משום דהא טעמא דמודה בקנס משום דכתיב (ב"ק עה, א) אשר ירשיעון אלקים (שמות כב, ח) פרט למרשיע את עצמו, יצא זה שכבר הרשיעוהו אלהים, כן נראה לי.

וכי קאמר רבה ממון הוי להורישו לבניו בשאר קנסות. תמוה לי, והא בעיא דאביי בקנס הבת היתה, ולא הזכיר אביי שאר קנסות כלל. ויש לי לומר דעיקר בעיא דאביי לא על קנס הבת היתה בלבד, אלא העמדה בדין מה לי לגבי קנס להחזירו ממון, ועל זה השיבו רבה דמשעת העמדה בדין הוי ממון להורישו לבניו, ולא חשש להוציאו קנס הבת מכלל זה, שאף הוא ממון הוי לגבי דידה להורישו לבניה, אם לאביה עם העמדה בדין ובגרה ולא הספיק לגבות עד שמתה וכדאיתא בסמוך (לקמן ע"ב), אלא דלגבי האב הוא דמעטיה רחמנא מונתן.
עוד קשיא לי דמדקאמרינן כי קאמר רבה ממון הוי להורישו לבניו בשאר קנסות, משמע דרבה גופיה הוא דסבירא ליה הכי, ואם כן אקשי ליה אביי ממתניתין אמאי לא פריק ליה הכי, ועוד דאדרבה הא קאמרינן דכולהו שניה דרבה קשי בה בי רב יוסף ולא איפריק עד דיתיב רב יוסף בראש ופרקיה. ויש לומר, דרבה ודאי הכין סבירא ליה, דהפרש יש בין קנס הבת לשאר קנסות, דלגבי קנס הבת מתניתין היא, אלא דאביי טעמא קא בעא מיניה מה הפרש יש בין קנס הבת לשאר קנסות. והיא היא דקשי בה רבה כוליה שני עד דיתיב רב יוסף ואשכח טעמא דגזרת הכתוב הוא בקנס הבת לגבי אב, דכתיב ונתן לאבי הנערה. כן נראה לי.

אמר ליה אביי אלא מעתה גבי עבד דכתיב (שמות כא, לב) כסף שקלים יתן לאדניו הכי נמי דלא זיכתה תורה לאדון אלא משעת נתינה. ואיכא למידק, דהא לדידיה ודאי בין פיתוי הבת בין קנס העבד קנס הוי ואינו יכול להורישו לבניו עד שעת נתינה, דהעמדה בדין לא עביד בהו ממונא, ומאי קא מקשה אלא מעתה דמשמע דלדידיה פשיטא ליה דשלשים של עבד משעת העמדה בדין הוי ממון. וראיתי לראב"ד ז"ל שפירש: אלא מעתה גבי עבד וכו', ואם כן נפלוג רבי שמעון ורבנן בשל עבד כדפליגי באונס ומפתה, אלא שמע מינה בטעמא אחרינא פליגי הכא, דלא שייך גבי עבד ולא ידענא מאי ניהו. עד כאן. ואינו מחוור.
ויש לי לפרש דלטעמיך דרב יוסף קא מקשה, דמשום דקאמר רב יוסף כי קאמר רבה ממונא הוי להורישו לבניו, לשאר קנסות דמשמע דלא מפיק מכלהו קנס אלא קנס הבת לבד משום דכתיב ביה ונתן האיש השוכב עמה, ואמר ליה אביי אלא מעתה דטעם דקנס הבת דלא הוי ממון משום דכתיבה ביה נתינה הוא, גבי עבד נמי דכתיבה ביה נתינה הכי נמי דלא הוי ממון והא את הוא דאמרת דכולהו ממונא הוו לבר מקנס הבת, ואמר ליה אין ודאי כולהו ממונא הוי ונתן לחוד, אבל לאביי כולהו קנסי בין דבת בין דעבד, לרבי שמעון לא הוי ממון להורישו לבניו עד שעת נתינה, ולא משום נתינה דכתיבא בהו, אלא משום דכל שעתא קנסוהו כיון דעיקרן קנס, כן נראה לי.

אי הכי תלמוד לומר וכחש, תלמוד לומר ונתן מיבעי ליה. פירש רש"י ז"ל: אי הכי דשאנו קנס דאונס ומפתה משאר קנסות, דאפילו עמד בדין לאו ממונא הוא תלמוד לומר וכחש, בתמיה, כלומר, מאי איריא דנסיב ליה תלמודא לפטור מוכחש, כי היכי דיליף שאר קנסות, כלומר, דלא דמי לתשומת יד דהוי עיקר תחלתו ממון, תיפוק ליה דהשתא נמי לאו ממונא הוא דרחמנא אמרה ונתן ולא זכתה לו תורה עד שעת נתינה. עד כאן.
וקשיא להדין, חדא דמוכחש עדיף טפי לרבי שמעון משום דנפקי כולהו קנסי מיניה, ואי משום ונתן לא נפיק לן מיניה אלא קנס הבת, והוה ליה למעוטי שאר קנסות מקרא אחרינא, הילכך טפי ניחא למעוטינהו כולהו מוכחש, כיון דסליק מכולהו.
ועוד, דאיכא למימר משום דלרבנן לא משמע להו ונתן משעת נתינה, ניחא ליה למעוטי אף קנס הבת משום וכחש, דיצא לומר דאף כשתמצא לומר דמשעת העמדה בדין זכי בה, מכל מקום איכא למיפטרה משום וכחש דיצאו אלו שאין עיקרן ממון אלא קנס.
ועוד, דאם איתא דאביי נמי משמע ליה דהא דקתני יצאו אלו שהן קנס שעיקרן קנס קאמרינן, אף על גב דהשתא ממונא הוי, כי פריק רבא כי איצטריך קרא וכחש, כגון שעמדה בדין וכו', מאי קא פריך ליה אי הכי יצאו אלו שהן ממון הוא, ואיצטריך רב שהוא ממון ומה שאינו ממון, אחר שהוצרך הכתוב למעט את שניהן, אם כן תלמוד לומר ונתן מיבעי ליה גבי קנס הבת. ומיהו אכתי לא ידע האי מקשה שאר קנסות לדידן מאי טעמא מיעטינהו קרא, דאי הוה ידע דטעמא משום דעיקרן קנס, לא הוה קשיא ליה מידי, דכולהו ודאי שפיר ממעט להו מוכחש ואפילו קנס הבת, וכל שכן, דהשתא שאר קנסות אף על גב דהשתא הוי ממון להורישו לבניו, משום דעיקרן קנס מיעטינהו רחמנא מוכחש לענין שבועה, קנס הבת דאכתי ממון גמור להורישו לבניו, ואי מודה ביה לא מיפטר, אלא דגזירת הכתוב הוא בשבועה דליפטר, וקנס הבת לא הוי ממון כלל עד שעת נתינה, ומדינא לא מיחייב ביה קרבן שבועה דככפירת דברים בעלמא הוא, אם כן היכי קא נסיב רבי שמעון לכולהו משום וכחש, דהא על כרחין כולהו לא נפקא מחד קרא דבשאר קנסות לא הוי טעמא אלא משום גזירת הכתוב, ובקנס הבת הוי מדינא. ואם כן כיון דלא משום אחר מיעטינהו רחמנא, אי אפשר דוכחש פורט מה נחמן לשנויי ליה יצאו אלו שעיקרן קנס, דהא איהו נמי הכי משמע ליה,ומסתבר לי דהכי קאמר, אי הכי תלמוד לומר וכחש תלמוד לומר ונתן מיבעי ליה דבשלמא אי אמרת דכולהו קנסי לרבי שמעון אף על גב דעמד בדין לא הוי ממון לא להורישו לבניו ולא לשבועה, היינו דקא נסיב לכולהו קרא דוכחש בעמיתו בפקדון, לומר דוקא במכחש בממון גמור כעין פקדון יצאו כולהו קנסות, דאף דהא אי מודה בה מיפטר אלא אי אמרת דשאר קנסות משעת העמדה בדין הוי על גב דעמד בדין לאו ממונא הוא, ואי מודה בהו מיפטר ולא כפירת ממון הוא קנס לא כל שכן. אלא דאכתי לא הוי ידע טעמא, ומה קא מקשה לבסוף אי הכי יצאו אלו שהן קנס, ממון הוא ולא לפירוקיה דרבא קא מקשה, אלא אעיקרא דמילתא קא הדר לאקשויי, אי הכי דמשעת העמדה הוי ממון להורישו לבניו, אם כן ממון הוא ומאי יצאו אלו שהן קנס דקתני, ואמר ליה רב נחמן בר יצחק דיצאו אלו שעיקרן קנס קאמר. כן נראה לי
ולעיקר שמעתיה דאמרינן דאין אדם מוריש קנס לבניו כשלא עמד בדין, איכא למידק, דהא משמע בהדיא בפרק מרובה (ב"ק עא, א), גנב משל חבירו וטבח ומכר, ואחר כך מת אביו דאדם מוריש קנס לבניו ואפילו לא עמד בדין, דגרסינן התם, בעא מיניה רבא מרב נחמן גנב שור של שני שותפין והודה לאחד מהן מהו, חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר, או דילמא חמשה בקר ואפילו חמשה חצאי בקר, אמר לו חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר. ואותביה דבא ממתניתין דתנן גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, והאי כיון דמית ליה אב זכה ליה במנאתא דנפשיה, ואי סלקא דעתך חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר אמאי משלם ארבעה וחמשה, אמר ליה מתניתין בשעמד בדין ואחר כך מת אביו, אבל לא עמד בדין מאי, אינו משלם, אי הכי אדתני סיפא גנב משל אביו ומת אביו ואחר כך טבח ומכר אינו משלם ארבעה וחמשה ליפלוג וליתני בדידה וכו', אלמא לכולהו אדם מוריש קנס לבניו, דהא רבא מתניתין דטבח ומכר ואחר כך מת אביו בשלא עמד בדין משמע ליה, ואפילו הכי משלם ארבעה וחמשה לאחין, ורב נחמן לא אוקמה בשעמד בדין, אלא דקסבר דחמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר, דאי לא תימא הכי, כי לימא ליה ולטעמיך כשלא עמד בדין מי משלם ד' וה', והא אין אדם מוריש קנס לבניו, ולבסוף חזר ואמר חמשה בקר אמר רחמנא ואפילו חמשה חצאי בקר כולה מתניתן בשלא עמד בדין מיתוקמי להו.
ור' שמעון נמי מודה בה בההיא, דהא קתני עלה ר' שמעון אומר קדשים שחייב באחריותן חייב ולא פליג ברישא, אלמא בדינא דרישא מודה. ויש לומר דאמוראי נינהו, רבה דהכא סבר דאין אדם מוריש שום קנס לבניו, ורבא ורב נחמן סבירא להו בשאר קנסות דאדם מוריש אותן לבניו, ובקנס הבת בלחוד הוא דאין אדם מורישו לבניו, וטעמא דמילתא משום דכיון דאין הבת עצמה של אב להורישה לבניו, אף קנסיה כל שלא זכה בהן האב בחייו ואינו מורישו לבנים והבנים עצמן אינן זוכין בהן שהרי אין הבת שלהן, ואפילו אב עצמו, פעמים שאינן שלו, כגון שלא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה, אבל שאר קנסות כיון שגוף השאר של יורשין הוא, והן יורשין אותו אף קנסא שלהן, ובמקום אב קיימי, מאי שנא האב ומאי שנא הבן דהא אינהו נמי מכוחו הן באין דנתרוקן זכות הנכסים וזכות האב להן.
והא דאמר רבא בפירקין דלעיל (כתובות לח, ב): יש בגר בקבר ופקע אב, דאלמא משמע דאף בשאר קנסות אין אדם מוריש ליורשיו, דהא לגבי דידה קנסי הרי הן כשאר קנסות, ואפילו הרי פקע אב ולא ירית לה מחמתה, לא קשיא דהתם לא זכתה בהן היא מעולם ולא היתה ראויה לזכות בהן לפי שלא בגרה מחיים, ואף על פי שבגרה בקבר אין בגר ממש לזכות בהן, שאין המתים קונים ממש, ללישנא קמא דהתם דבעי רבא יש בגר בקבר ודבנה הוי, הוה סלקא דעתין דאין חילוק בין קנסות דעלמא לזה, וכמו ששאר קנסות מורישן לבניו אף זו תוריש קנסיה לבניה. אי נמי יש לומר, דלישנא קמא רבא כרב נחמן רביה סבירא ליה, דכולהו קנסות ואפילו קנס זה אדם מורישו לבניו, כלומר, האשה עצמה מורישה אותו לבניה, אבל אב לכולי עלמא אינו מורישו לבניו מן הטעם שכתבנו, וללישנא בתרא סבירא ליה. וזה עולה לו יפה, משום כי איצטריך וכחש כגון שעמדה בדין ובגרה ומתה דכי קא ירית מינה דידה קא ירית, דאילו לפירוש קמא לא הוה ליה למימר אלא כגון שבגרה ומתה, דאף על גב דלא עמדה בדין הא מכי בגרה זכתה בקנסיה להורישו לאביה, ומיהו איכא למימר, דרבא הכא לטעמיה דרבה קאמר, וכשתמצא לומר דאדם מוריש קנס לבניו הכא נמי אף על גב דלא עמדה בדין אלא שבגרה ומתה.
וכתב הרמב"ן ז"ל, נראה דפלוגתא היא דאמוראי בירושלמי (בפרקין ה"א) דגרסינן התם קנס מאימתי הוא מתחייב ר' יונה אמר משעה ראשונה, ר' יוסה אמר בסוף, פירוש: מאי זה זמן, אנו רואין שנתחייב זה שיהא ממון להורישו לבניו. ואותיב ר' יוסה לר' יונה על דעתיך דתימא משעה ראשונה, והא תנינן מת האב הרי הן של אחין, אמר ליה מטית בה לההיא דתנא רבי שמעון בן יוחי ונתן לנערה, ונתן לאבי הנערה, והך סברא דר' יונה היינו סברא דרבא ורב נחמן, ואותיב נמי ר' יונה לר' יוסה על דעתיך דתימא בסוף והא תנינן עמדה בדין עד שלא בגרה הרי הן של אב, משבגרה הרי הן של עצמה, ובוגרת יש לה קנס, אמר ליה מטית בה לההיא דתני ר' חייא תחת אשר ענה לרבות שהיתה נערה ובגרה. ואתיין אילין פלוגייתא כהינין פלוגייתא דתניא תמן, גנב משל אביו טבח ומכר ואחר כך מת אביו משלם ארבעה וחמשה, אתיב ר' חגאי לר' יוסה על דעתך דתימא בעמידת בית דין הדבר תלוי, ניתני גנב משל אביו וטבח ומכר בחיי אבא ולא הספיק לעמוד בדין עד שמת משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ותייה כר' יונה ור' חגאי ור' יוסה כדעתיה, אלמא שמעי מינה דפלוגתא דאמוראי נינהו, ורבה ורב נחמן ור' יונה בירושלמי כולהו סבירא להו דשאר קנסות אף על גב דלא עמד בדין אדם מוריש אותן לבניו, ודה"ה לארוסה שבגרה ומתה אף על פי שלא הספיק לעמוד בדין עד שמתה שהיא מורישה אותו לאביה או למורישיה, דלגבי דידה הרי הוא כשאר קנסות בעלמא כמו שכתבנו.
ומתניתין דפרק מרובה (ב"ק, שם) בשלא עמד בדין, ולרבה אין אדם מוריש שום קנס לבניו עד שעת העמדה בדין, לרבנן ולרבי שמעון בקנס הבת עד שעת נתינה ממש, משום דנתינה דכתיב ביה, ולדידיה מתניתין דמרובה כשעמד בדין אתשלומי כפל ארבעה וחמשה, וסיפא נמי כשעמד בדין על הכפל ולא עמד בדין על תשלומי ארבעה וחמשה.

מאי לאו כשעמד בדין וכו'. פי' משום דרישא כשעמד בדין וכדפרישנא בסמוך ופרקינן כשלא עמד בדין וא"ת א"כ פשיטא דפטור מקרבן אפילו רבנן מודו בהא דהא כפירת דברים בעלמא הוא וי"ל דמשום קנס אונס ומפתה אית בה בושת ופגם דהוה ממונא אצטריך לומר דאפילו הכי פטור דקנסא קתבע ואע"ג דהא שמעינן לר"ש הא סברא ממתני' דלעיל וכדאמרינן לקמן ר"ש מהני קרא שמיע ליה מדכתב רחמנא וכחש דומיא דפיקדון שאינו אלא תביעת ממון וכן תירץ הראב"ד ז"ל ועוד י"ל דמשום סימא את עינו והפיל את שינו אצטריך דאע"ג דקנסא הוא מ"מ הא פתיך לי' ממונא שבזה הוא פטור מדמי עינו ושינו וכן המית שורך את עבדי באותם הוא פטור מדמי עבד ואשמעינן קרא דאע"ג דפתיך ביה ממונא לא מחייב ביה קרא וכיון שעיקר קנס הוא ואי מודה ביה מפטר:

והא מדרישא וכו' עד כפילא מי איכא. פירש רש"י ז"ל מי יימר דגובה והקשו בתוספת דבכל תביעות שבעולם נוכל לומר מי יימר דהכי הוא לכך פירש כפילא מי איכא דלהוי תביעתו תביעה וכפירתו כפירה והא אי מודה ביה מפטר וכפירת דברים בעלמא הוא דדלמא סיפא דקתני פטור בשלא עמד בדין אפילו תימא דהוה קשיא ליה ל"ל קרא ומאי קמ"ל ל"ק כולי האי דדלמא קרא אסמכתא בעלמא הוא וכ"ש דהא פירש בה טעמא אבל קשיא טובא דהכא הא היכי קתני דחייב קרבן על כפירה זו דאלו מודה בה מפטר וה"ה דמצי למפרך ליה ממוציא ש"ר דכ"ע קנס אלא חדא מינייהו נקיט:

א"ל יכילנא לך לשנויי רישא כשעמד בדין וסיפא וכו' עד סיפא דרבנן ורישא ר"ש. פי' והא דנקט ר"ש סימא את עין עבדו והפיל את שינו ואלו לרבנן נקט תשלומי ד' וה' ומוציא ש"ר הא ל"ק דכל חד וחד מינייהו רבותא נקט ר"ש אשמעינן אפילו באינך דפתוך ממונא בתביעתו פטור ורבנן אתו לאשמעינן שאפי' כל תביעתו קנס חייבי קרבן וכי קאמר ממונא הוה להורישו לבניו פי' דאנא הכי אמינא לך דשורת הדין ממונא הוה מנה סתם כל היכא דליכא גזירות הכתוב דקרבן בעי ר"ש דומיא דפיקדון שהוא ממון גמור:

איתיבי' ר"ש אומר אם לא הספיק וכו' הא מלתא קשיא בה רבה ורבי יוסף שנים ועשרים שנים ולא מפרק עד דיתיב רבי יוסף ברישא ופירקיה שאני התם דאמר קרא ונתן לאבי הנער' לא זכתה תורה לאב אלא עד שעת הנתינה וכי קאמר רבא ממונא הוה להורישו לבניו בשאר קנסות קאמר ליה א"כ רבה גופה אמאי לא פריק הכי לאלתר ואמאי יתיב בה כ"ב שנים ולא פרקה דהאי מאי דפרק השתא אליבא דרב פריק מדאמר וכי קאמר רבא אלמא רבא גופיה הכי ס"ל. וי"ל דמאי דקשיא ליה לרבה ורב יוסף כ"ב שנים היינו דלא הוה ידעו לפרושי מאי קנס הבת לשאר קנסות לענין זה והיינו דאשכח ר' יוסף טעמא משום דגזירות הכתוב הוא בקנס הבת דכתיב ביה ונתן:

אלא מעתה גבי עבד דכתיב ביה כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו ה"נ דלא זכתה תורה לאדון עד שעת נתינה אליבא דר"ש וא"ת ומ"ש אלא מעתה דקאמר ומשמע דלדידכו משעת העמדה בדין הוה ממונא וי"ל דלדבריו דרבה פריך אמאי לא מפיק מיניה אלא קנס הבת בלחוד דהא אית ליה לאפוקי נמי קנס של עבד:

יתן לחוד ונתן לחוד פירש רש"י יתן משמע לשון ציווי ונתן משמע דבה הנתון כבר ואינו מחוור דבכמה מקומות משמע ונתן לשון להבא ולשון ציווי ונתן הכהן ה"ה מצינא טובא והנכון לישנא דקרא דייק דאיכא הפרש בינייהו ולישנא קמא נקיט והכי פירושו שיתן משמע הכי נתינת ב"ד שאמר לו תן לו סמוך לגניבת השור אם עבד יגח השור כסף שלשים שקלים יתן אבל גבי קנס הבת כתיב ותפסה ושכב עמה ונמצאו דמשמע מציאה ב"ד שנתברר הדבר בב"ד וכתב הכי נמי ונתן דהיינו נתינה אונס ומפתה למימר דעד אח' נתינה לא יזכה האב ואיכא דכוותא בתלמודא כההיא דאמר אשר שברת יישר כחך ששברת ולא נפקא לן מהתם אלא מדכתיב ושמתם בארון וכדפרישנא התם והכא ע"כ האי ונתן לחוד ויתן לחוד:

א"ה ת"ל וכחש ת"ל ונתן מיבעיא ליה פירש רש"י אי הכי דשני לן קנס הבת משאר קנסות דאפי' עמד בדין לאו ממונא הוא ת"ל וכיחש בתמיה כלומר מאי אריא דנסיב ליה תלמודא לפטור מוכחש כי היכי דיליף שאר קנסות כלומר ולא דמי לתשומת יד דהוא תחילתו ממון תיפוק ליה דהשתא נמי לאו ממונא דרחמנא אמר ונתן לא זכתה תורה עד שעת נתינה עכ"ל פירוש לפירושו אע"ג דשאר קנסות דהוי טובא נפקא ליה מוכחש כיון דאונס ומפתה לא נפקא מהתם לא הוה ליה לערובינהו בהדייהו כלל אלא דלוקי שאר קנסות באפי נפשיה ולדרשינהו מוכחש ולנקוט אונס ומפתה באפי נפשיה ונפיק מונתן. ומיהו איכא למידק לפי' ז"ל דלפום פירושו משמע דאביי משמע ליה דהא דקחני תנא וכחש וה"ק ת"ל וכיחש דומיא דפיקדון ותשומת יד שפקדו ממון וא"כ כי קתני יצאו אלו שהן קנס בעינן למימר יצאו אלו שעיקרן קנס וא"כ מאי האי דהדר פריך לה אי הכי יצאו אלו שהן קנס ממון הוא וי"ל דאביי השתא לא נחית ליה למפרך מלישנא דסיפא והשתא פריך ליה לרבא לפום טעמא וה"ק בשלמא לדידי כולהו קנסות שווים הם וכולהו מחד קרא נפקא וה"ק ת"ל וכחש מה אלו שהן ממון לכל דבר יצאו אלו שהן קנס למקצת דברים כגון להורישו לבניו מיהא אלא לדבריך דשאני לך בין קנס הבת לשאר קנסות אמאי ערבינהו כולהו כחדא ופריך לה דכי אצטריך קרא וכו' והכי פריך ליה דאפי' לשיטתיה קשה לישנא דסיפא דקתני יצאו אלו שהן קנס ואלו לדבריו ממון הוא כך נ"ל לפרש שיטת הש"ס והקשו בתוספת מאי אי הכי דהא לדידיה כולהו קנסות ואפי' קנס הבת כי היכי לענין קרבן הוי אמינא להורישו לבניו ושלא לשלם ע"פ עצמו וא"כ מה ת"ל וכיחש תיפוק ליה דה"ל כפירת ממון ומאשר ירשיעון אליהם נפקא לן כיון דכי מודה ביה מפטר ממילא ידעינן ולא מחייב ליה קרבן ת"ל אשר ירשיעון אלהים מבעי ליה ותירוצו דאביי ל"ק ואע"ג דנ"ל מאשר ירשיעון ונקט וכחש בעמיתו לאסמכתא מ"מ שפיר פרכינהו כולהו כחדא ועוד נראה לי לפי שטה זו דאע"ג דאי מודה בה מפטר אי לאו דכתיב וכיחש בעמיתו אנא אמינא אפילו על כפירת ממון חייבי' רחמנא קרבן שבוע' שלא כדין וחזר והודה דכל דכפר שום כפירה בב"ד ונשבע וחזר והודה חייבו הכתוב הקרבן וכבר כתבתי לעיל דברים אחרים דאשמעינן בהו רבותא משום דפתיך בהו ממון:

כי אצטריך וכיחש כגון שעמדה בדין ובגרה ואחר כך מתה דכי ירית אב מיניה דידיה קיירית פירש רש"י דכי היכי דפליגי ר' שמעון בלא הספיקה לגבות עד שבגרה דלת"ק הוא של אב ולר' שמעון הוא של עצמו ואם מתה אח"כ ירית אב הכח דידה והיה ממון אע"ג דלא מטי לידיה דלגבי דידה לא שאני בין קנס הבת לשאר קנסות הלכך מונתן לא מצי למפטרי לתלמודא נסיב מוכחש ומשום דעיקרא קנס ע"כ ופירוש הר"מ מעצמו ז"ל דדוקא שבגרה ואח"כ עמדה בדין קודם שבוע' דאי עמדה בדין קודם שבגרה סוף סוף ה"ל העמדה בדין בשביל האב ולא זכתה התורה אלא מיירי שבגרה מתחילה ואז הוה העמדה בדין בשביל הבת ובדידה לא הוה כתיב ונתן ע"כ. ואינו מחוור אלא לעולם כפשוטו דתלמודא אפילו עמדה בדין ולבסוף בגרה דכיון דבגרה זכתה תורה בהעמדה בדין דמעיקרא וכאלו בדין עמדה מדין עצמה והשתא הוה ממון להורישו לאביה לקרבן:

אי הכי יצאו אלו שהן קנס ממון הוא. מכאן הקשו תוס' על פירש"י ז"ל דלעיל מאי אי הכי דהא לדידיה נמי קשה דהא אפילו אביי מודה דהעמדה בדין הוה ממון אפילו לר' שמעון הוה לענין דאי מודה בה משלם ע"פ עצמו וא"כ לדידיה נמי תקשה מאי יצאו אלו שהן קנס ורש"י נראה שרצה להשמר מזה שאפי' אי הכי דכשעמדה בדין מיירי כדאוקימנא אינו קנס אלא ממון נראה לכאורה דבעי אביי לומר דלדידיה ל"ק דמוקי ליה כשלא עמד בדין וזה תימא דהא אביי הא אוקמי למתני' כשעמד בדין והוכרח הכא להביא מכח דרישא מיירי כשעמד בדין וע"כ יש לנו לפרש דמרן הכי קאמר דאביי מקשה הכי לפום שיטתיה דבשלמא למאי דקס"ד לתרוצי דמעיקרא דמתני' בשלא עמדה בדין לא תקשי לך סיפא ולדידן נמי לא תקשי אבל השתא דאוקימתא כסברה דנפשיה דמיירי כשעמדה בדין היכי מתרצא ליה הכא הא דקתני יצאו אלו שהן קנס וא"ת מכ"מ לאביי גופא היכי הוה משמע לן סיפא וי"ל הא ל"ק דאין הכי נמי לדידיה לא דייק לישנא דמתניתן שפיר ולהכי שקיל וטרי קמיה רבי' דלישנא ניהלי שפיר ולאותבי' מעקרא מעיקר הדין דקתני פטור מקרבן והשתא פריך שפיר מלשנא דסיפא והאי א"ה לאו א"א בשלמא הוא ויש כיוצא בו במסכת עבודת עכו"ם ובשאר מקומות כך נ"ל לפי שיטת רש"י ז"ל ועוד יש לי לפרש לפי שיטתו דאביי ה"ק בשלמא ממון ע"פ עצמו הוה ממון כגון להורישו לבניו הוה קנס שפיר קתני מה אלו שהן ממון לכל דבר אף כל שהן ממון לכל דבר יצאו אלו שהן קנס דהיינו להורישו לבניו אלא לדידך דאמרת דאף להורישו לבניו הוה ממון א"כ מה יצאו אלו שהן קנס ממון הוא:

איתביה ר"ש פוטר שאינו משלם [קנס] ע"פ עצמו טעמא דלא עמד בדין הא עמד בדין דמשלם ע"פ עצמו קרבן שבועה נמי מחייב מכאן תקשי לפירוש רש"י ז"ל דפי' לעיל דלאביי אף לענין הודאה מספקא ליה אי משלם ע"פ עצמו ואלו הכא משמע שהוא פשיטא ליה דמשלם ע"פ עצמו ויש לפרש לדבריו דרבא קאמר וה"ק הא עמד בדין דמשלם על פי עצמו לדידך קרבן שבועה נמי מחייב וא"ת והא לרבא נמי גבי קנס הבת אע"פ דעמד בדין אינו משלם על פי עצמו דרחמנא אמר ונתן לא זכתה תורה כלל עד שעת נתינה וי"ל דאי לאו מקנס הבת מקשי אלא מדתלי תנא טעמא דידיה משום שאינו משלם קנס על פי עצמו דמשמע דכל היכא דמשכחת דמשלם על פי עצמו כגון שאר קנסות או קנס הבת דהוי דומיא דשאר קנסות קרבן שבועה נמי מחייב ומיהו לרש"י ז"ל קשי' מאי קא מיבעיא ליה לאביי לעיל מהכא משמע להדיא דכל דמשלם ע"פ עצמו לפי מה שפירש רש"י בבעיא דאביי לעיל וי"ל כדפרישית לעיל דלאביי מתני' לעיל דמסכת שבועות הוה קשיא ליה אמתני' ובעי דלפרקינהו רבה ניהלי כתלמיד שהוא דן לפני רבו השיב ליה מתחלה דמה שהיה מקובל אצלו מרב עיקר הדין ואחר כך מפרש ליה המשניות והברייתות מסברא. וזו שיטת התלמוד בכמה מקומות ואע"ג דכולה לר"ש היא ודאי ולא לרבנן וכדמוכח להדיא מ"מ אגב אורחיה שמעינן דלרבנן לא הוי ממון להורישו בבנים אלא כשעמד בדין וכדאמרינן לעיל מרישא דמתני' בשבועות דאיירי ליה רבנן ואי דלא עמד בדין כפילא מי איכא דאלמא כל היכא דליכא העמדה בדין לא חשיב כפירת ממון אלא כפירת דברים ואי מודה ביה מיפטר וה"ה להורישו לבניו דחמור טפי לפום סוגיין וההיא בכולהו קנסות הוא ולא בקנס הבת לחוד ועוד דלר"ש הוא דמפליג רבא בין קנס הבת לשאר קנסות משום דכתיב ונתן אבל לרבנן ליכא הפרש בינייהו ובכולהו בעי העמדה בדין וכיון דכן שמעי' דלאביי ורבה אין אדם מוריש שום קנס לבניו אלא לאחר שעמדה בדין וההוא דפרק מרובה מטבחו גנב גמר וטבח ואח"כ מת אביה דמשמע לפום פשטא דאדם מוריש קנס לבניו קודם העמדה בדין פליגא אסוגיא דהכא וההיא סוגיא דרבא ור"נ היא דאינון בתראי וסביר' להו דבשאר קנסות מיהת אדם מוריש קנס לבניו וכן נראה שהוא מחלוקת אמוראים בירושלמי בין ר' יונה ור' דוסא דר' דוסא סבר דאדם מוריש שאר קנסות לבניו ומוקי' ההוא דפ' מרובה כשעמד בדין וכן מפורש שם ולפי שטה זו הלכתא כרבא ור' נחמן דבתראי נינהו ופשטא דמתני' דפרק מרובה מסייע להו דבשאר קנסות לא בעי העמדה בדין לרבנן ואף על פי שלא הוזכרו המחלוקת הזה מפורש בתלמודא דילן הרבה סוגיין סתומות כזו יש בתלמוד וזה שיטת הר"ם ז"ל מיסודו של רבי רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל מיהו לפום מאי דפרישנא בסוגיא דהתם בדוכתא בס"ד אפשר דליכא פלוגתא כלל ואפילו לרבא ורב נחמן ההיא בעמדה בדין הוא וזה נכון יותר בעיני:

שורי גנבת וטבחת ומכרת כלומר ונתחייבת בקרך ובארבעה וחמשה והוא אומר לא כי ונשבע והודה חייב שהרי חל דין שבועה על הקרן אבל אם אמר שורי גנבת וטבחת ומכרת והוא אומר גנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי הואיל ואין התביעה אלא על הקנס אין כאן דין שבועת הפקדון וכן במוציא שם רע וכן באונס ופתוי וכן בכל הקנסות כמו שביארנו:

ודחינן לה בשלא עמד בדין. ק"ל ואי דלא עמד בדין מאי למימרא דהא פשיטא דכל היכא דלא עמד בדין מודה בו פטור דנפקא לן מאשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו. וכיון דכן פשיטא נמי דליכא ביה קרבן דכיון דאי קא מודה בו פטור השתא דקא כפר ביה לאו כפירת ממון הוא אלא כפירת דברים בעלמא:

וי"ל דוודאי לשאר קנסו' לא איצטרך דהא פשיטא דליכא בהו קרבן שבועה ולא בעי קרא משום טעמא דפרישנא. אלא כי איצטריך קרא לקנס הבת דאם אינו ענין לשאר קנסות תנהו ענין קנסה לקנס הבת. ושמעינן מיניה דבקנס הבת אע"ג דאיכא בשת ופגם דממונא הרי הוא פטור דכי קא תבע קנסה קא תבע דהא אמרן דלשאר קנסות לא איצטריך וכיון דכן וודאי להכי הוא דאתא והיינו דמקשינן ברישא דמרבי להו לחיוב דאי דלא עמד בדין כפילא מי איכא. כלומר והיכי אפשר לרבינייהו לחיוב דהא אלו קא מודה בהו מיפטר. וכיון דכן לא הוי אלא כפירת דברים בעלמא. אבל הכא דמרביאן להו לפטור איכא למימר נהי דלשאר קנסות לא איצטריך דהא פשיטא אבל לקנס הבת איצטריך ואפשר לומר דבדין הוא דהוה מצי לאקשויי ליה אי דלא עמד בדין מאי למימרא אלא דעדיפא ליה פריך וברישא דמתמהינן אי דלא עמד בדין כפילא מי איכא. לאו הכי הוא דקא מתמה דהא לא ניחא למימר דאסיפ' אישתמיטיה דלא מקשה לה וארישא מקשינן לה. אלא ארישא היינו דמתמהינן משום דקתני תשלומי כפל סתמא וכל תשלומי כפל במשמע וכיון דכן לא סגי' דבלא עמד בדין. דהא איכא תשלומי כפל דשומרין דטוען טענת גנב דלא מיחייב כפילא אלא בשבועה ואחר העמדה בדין. ואע"ג דאמרי' יכילנא לשנויי לך רישא בשעמד וסיפא בשלא עמד כיון דלא קיימא לא איכפת לן וקמא עיקר:

אלא כולה בשעמד בדין רישא רבנן סיפא ר' שמעון. קשיא לן אם כן מ"ש דלא נקיט כולהו חדא מילתא. דאלו ר' שמעון נקט קנס הבת שלשים של עבד ושן ועין. ורבנן נקוט תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' וקנס הבת ומוציא שם רע. וי"ל דמשום דפליגי רבנן ור' שמעון בקנס הבת אפי' קוד' העמדה בדין ורבנן מיחייבי ור"ש פוטר. ובשאר קנס' אחר העמדה בדין ורבנן נמי מיחייבי ור' שמעון פוטר. נקט כל חד וחד כטעמיה דר' שמעון נקט קנס עבד בהדי קנס הבת למימר' דכי היכי דבקנס עבד וודאי פטור בלא עמד בדין מיהת דהא כולי קנסא הכי נמי קנס הבת. ולפום דעתיה הוא הדין נמי אפי' עמד בדין. ורבנן נמי נקוט תשלומי ד' וה' בהדי קנס הבת למימרא דקנס הבת כוותיה מה התם אפילו לא עמד בדין איכא בוודאי לכ"ע קרבן שבועה. דהא איכא קרנא דקיץ ולא מיפטר מיניה לעול' הילכך בהא וודאי ליכא מ"ד דכי תבע קרנא לא קא תבע הכי נמי בקנס הבת אפי' לא עמד בדין כי קא תבע ממונא דאית בי' קא תבע. ולפום דעתייהו היכא דעמד בדין בכולהו נמי חייב וכי קאמר רבא ממונא הוי להורישו לבניו בשאר קנסות. דבשאר קנסות הוי ממונא להורישו לבניו אחר העמדה בדין. אבל קודם העמדה בדין לא. והא דכולי עלמא הוא בין רבנן בין רבי שמעון דלא פליגי אלא בקנס הבת:

יתן לחוד ונתן לחוד איכא מ"ד דמוציא שם רע דכתיב ביה ונתנו ה"נ אין האב זוכה בו עד שעת העמד' וליתי' דונתנו דהתם לדיינין קאמ' רחמנ' ונתינה דידהו היינו חיובי דמחייבי לי':

א"ה ת"ל וכיחש ת"ל ונתן מבעי' ליה פי' השתא דאמרינן דשני לן בין קנס הבת לשאר קנסות דקנס הבת לא זכתה תורה לאב עד שעת נתינ' ואינו ממון להורישו לבניו אפי' אח' העמדה בדין עד שעת נתינ' א"כ ה"ה נמי לענין דאי מודה בי' פטור ופשיטא דפטו' מקרבן שבועה דהא לא הו' אלא כפיר' דברים בעלמא וכ"ת דקמ"ל קרא בקנס הבת דאע"ג דאיכאבושת ופגם דממונ' הוא אפ"ה כי תבע קנסא הוא דתבע ומש"ה מיפטר. הא לית' דהא ליכא למישמע מקראי דקראי אתי לשא' קנסות לפוטרן מקרבן שבועה א"כ קנס הבת מסברא הוא דמיפטרי' והיינו דמתרצי' דאשמעי' קראי להכי משום דס"ל דלשאר קנסות לא איצטריך כיון דאוקימינ' להו קודם העמדה בדין אבל השתא דלשאר קנסות הוא דאיצטריך וכיון דלא סגי לן בקנס הבת בלאו סברא דקנסה הוא דתבע א"כ היכי מייתי לקרא דוכחש דהא מהתם לא נפקא לי' מידי גבי קנס הבת. בשלמא א"א דלא שני לן בין קנס הבת לשאר קנסות בין דאוקימינ' כר"ש בשעמ' ובין שלא עמד בדין ניח' דאי מיירי בשעמד היינו דקמ"ל קרא דלא מחיי' עליה קרבן שבוע' משום דהוי קנס לכל מילי או משום דאע"ג דלכל מילי ממונ' הוא לענין קרבן שבועה קנס' הוא והא קמ"ל קראי אבל השת' היכי נקיט לה אקרא דוכחש דהא לא נפקא לי' מיניה מידי ומהא שמועינן דהא בהא תליא דכל היכא דאמרי' דהוי ממון להוריש לבניו ה"ה דכי מודה מחייב דאלת"ה מאי קשיא דהא רבה לא אמר דשני לן קנס הבת משאר קנסות אלא להורישו לבניו דלגבי' הוא דהוי קנס ואכתי מנ"ל דלית ליה דאי מודה בי' חייב ואם אית' דקסבר הכא הא וודאי לא מפשיט לן דפטו' מקרבן שבועה ואיצטריך לי' קרא דושחט למיפטרה בשאר קנסות משום דהוי ממונ'. להכי דאי מודה בי' חיי' אלא ע"כ כדפרישנ' דכיון דקאמר דלא הוי ממונ' לענין להורישו לבניו ה"ה דאי מודה בי' פטור דהא בהא תליא. ואם כן וודאי תו לא צריך קראי דוכח' כדאמרן. וכ"ת אמאי לא מיתרצין לקראי בשאר קנס הוא דאיצטריך ולא משום קנס הבת דההוא פשיטא. וי"ל דהא לית' דמלישנ' דמתני' מוכח דקנס הבת היא עיקור דתני לי' ברישא ואידך תני אגב דידה דתני להו באו או:

ולהכי עדיפא ליה מאי דמהדרינן דכי איצטריך קרא כגון שעמדה בדין ובגרה ומתה דכי קא ירית מינה דידה קא ירית דלא אימעיט קנס הבת אלא גבי דידיה דלדידי' הוא דלא זכי ליה רחמנא עד שעת נתינ' אבל גבי דידה הרי הוא כשאר קנסות והרי הוא זוכה בו משעת העמד' בדין כדין שאר קנסו' והאב יורש אותה. ולהכי איצטריך קרא למעוטיה כדין שאר קנסות. ומקשינן אי הכי יצאו אלו שהן קנס ממון הוה פיר' השתא דאמרת ממון הוא להורישו לבניו והוא הדין נמי דמודה בו חייב אחר העמדה בדין ככל שאר קנסות ולא אימעטן אלא לענין קרבן שבועה. א"כ אמאי קרי לה קנס הא ממון הוא. בשלמא לאביי אתיא שפיר דהא אביי הוה אתי למימר דמודה בו פטור אפי' אחר העמדה בדין היינו דקרי ליה קנס. אבל לרבה אמאי קרי לי' קנס דהא ממון הוא לכל מילי. והא אתיא לן שפיר לפום סברא דנן. אבל לרש"י ז"ל קשיא דפירש לעיל דאביי מיפשט פשיטא ליה לכל שאר מילי דהוי ממונא ומורישו לבניו ומודה בו חייב אם כן מאי קושי' לרבה ולאביי מי ניחא ופירש ז"ל אי הכי יצאו אלו כו'. השתא דאוקימת' בשעמדה בדין. וליתיה דהא אביי נמי הוא דהוה משמע לי' מתניתא בשעמדה בדין ומקשי לי' לרבה כי אתי לאוקומה בלא עמד בדין ומאי הוי דמקשי לי' ותו קשיא מהא דמותבינן מדקתני ר' שמעון פוטר דאינו משל' קנס על פי עצמו' טעמ' דלא עמד בדין דמשל' על פי עצמו קרבן שבועה נמי מיחייב. ולפירש"י ז"ל ולדידי' מי ניח' והא אביי סבר דבעמ' בדין משל' על פי עצמו. וכיון שכן קשיא מתניית' אהדדי. הכא משמע דאלו עמד בדין דמשלם ע"פ עצמו קרבן שבועה נמי מיחייב. ואלו לעיל קתני ר' שמעון אומר יצאו אלו שהן קנס ומיירי בשעמד בדין דלא סגיא בלאו הכי כדפרי' ברישא וקא פטר להו קשיאן אהדדי. אלא וודאי לית' לפירש"י ז"ל כדאמרן. והשתא מקשי שפיר אליב' דרבה דאלו אליבא דאביי לא קשיא דלדידיה ליכא למימר הא עמד בדין משלם על פי עצמו קרבן שבועה נמי מיחייב דהא לדידי' לעולם אינו משלם על פי עצמו. והא דאמרינן טעמא דלא עמד בדין הא עמד בדין משלם על פי עצמו קרבן שבוע' נמי מיחייב. ליכא לפרושי כפשט' דאהא קאי. דהא ר' שמעון בקנס הבת מיירי ובקנס הבת אמרן דאפילו אחר העמדה בדין אין אדם זוכה בו עד שעת נתינה. דעד שעת נתינה דקנס הבת הוי כעד שעת העמד' בדין דשא' קנסות ואי מודה בו פטור. וכיון דכן ליכא למידק עלה הא עמד בדין דמשלם ע"פ עצמו והא ליתה כדאמרן אלא אנן הכי קאמרינן דהא ר' שמעון קתני טעמא משום דאינו משלם קנס על פי עצמו. משמע דכל היכ' דלית' לההוא טעמא קרבן שבועה נמי חייב. והיינו שאר קנסות כשעמד בדין אליבא דרבה דקסבר דבהא משלם ע"פ עצמו. ומהדרי' דר' שמעון לדבריהם דרבנן קאמר להו. וקשי' לן רבה היכי מיחלף ממילתא למילתא דהא אביי בעא מיניה בקנס הבת ולענין קרבן שבועה. ואיהו אהדר ליה ממונא הוי. והדר אמר ליה דלאו לענין קרבן שבועה קאמר. והדר אמר לי' דלאו בקנס הבת קאמר אלא בשאר קנסו' והא קשיא לפירש"י ז"ל דפריש דאביי לא מיבעיא ליה אלא לענין קרבן שבועה דלכל שאר מילי הוא פשיטא לי' וא"כ היכי משני בדיבוריה. אבל לפי פירושנו אפשר לפרש דבעיא דאביי מרבה הכי הוה קנס אח' העמדה בדין בין בקנס הבת בין בשאר קנסות קנס' הוי או ממונא הוי ולכל מילי ממונא הוי. ואם אית' הא דאשכחן ליה לר' שמעון דפליג בקנס הבת קודם העמדה בדין למימרא דליכ' קרבן שבועה אבל אחר העמדה בדין מודה דאפי' תימ' דכי תבע קנסא קא תבע הא הדר ליה ממונא. או דילמא קנסא הוי וכי פליג ר' שמעון בקנס הבת לענין קרבן שבועה הוא הדין דאפי' אחר העמדה בדין נמי פליג. ואהדר ליה רבה ממונא הוי סתמא אביי סבר לכל מילי אמר ליה כי היכי דאיהו מיבעיא לי' מיניה סתמ' לכל מילי ואותבי' מקרבן שבועה. ואמר ליה רבה יכילנא לשנויי לך אפילו לפום טענתך דהא דאקשית לי לאו היכריחא הוא. מיהו איברא דאנא לאו לענין קרבן שבועה אמינא אלא לשאר מילי תו אותביה ואהדר ליה דאיהו לא אמר בקנס הבת אלא לשאר קנסות. ומיהו דמסד' לה לגמ' לא ארווח בה כולי האי כדבעי ליה. ונקט לה לקנס הבת לר' שמעון דבעי למימר בלישנא קלילא אבל שיטתי' דרבה ואביי וודאי הכי הוא כדאמרן. וקשיא לן דהכא בסוגיין משמ' דאין אדם מוריש קנס לבניו אלא לאחר העמדה בדין והא אמרינן התם בבבא קמא בפרק מרובה בעא מיניה רבא מרב נחמן גנב שור של שני שותפין וטבחו והודה לאחד מהם מהו. חמשה בקר אמר רחמנ' ואפי' חמשי חצאי בקר או לא אמרי אפי' חמשה חצאי בקר. ואהדר לי' חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמש חצאי בקר. ואותבי' מדתנן גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו משלם תשלומי ד' וה' והאי כיון דמת אביו זכה ליה במותא בחלקא דנפשיה. ואי ס"ד חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמש' חצאי בקר אמאי משלם. אמר לי' הכי במאי עסקינן כגון שעמד אביו בדין דאיחייב לי' לאביו. ומקשינן ליה מסיפ' ומסקנא חמשה בקר ואפי' חמשה חצאי בקר. וכיון דכן השתא דאתינן להכי תו לא מוקמינן לה כשעמד בדין אלא בשלא עמד בדין נמי וקתני דמשלם תשלומי ד' וה' לאחין. ואמאי והא אמרי' דכל קנס אין אדם מורישו לבניו אלא אחר העמדה בדין. ויש אומרים דהא בפלוגתא דאמוראי היא דרבא ורב נחמן דהתם סברי דכל זכות שיש לו לאד' אדם מורישו לבניו חוץ מקנס הבת דכתיב ונתן לאבי הנערה לא זיכתה תורה לאב עד שעת נתינה. לר' שמעון שעת נתינה ממש. ורבנן משעת העמדה בדין דנתינה קרי לה קרא אליבייהו. ואביי ורבה הכא סברי דכל קנס בעולם אין אדם מורישו לבניו אלא אחר העמדה בדין. וקשיא לן דהא רבא הוא דאמר לעיל יש בגר בקבר ופקע אב ואם אית' אמאי פקע ואמאי לא זכי אב מכל מקו' או מיניה דידיה או מינה דידה דהא אמרת דיורש יורשו אליבא דרב' ורב נחמן דאע"ג דהוי קנס הבת ליכא למימר דלא זכי רחמנא בקנס הבת אלא גבי דידיה דבדידיה כתיב קרא אבל גבי דידה הרי הוא כשאר קנסות וכדאמרינן הכא אליבא דר' שמעון כגון שבגרה ומתה דהתם כי קא ירית מינה דידה קא ירית ואפשר לומר דשאני הכא דכיון דמתה אין לה יד לזכות ולזכו' לאביה אבל אלו זכת' בו מחיים וודאי פשיטא לן דלא פקע אב דמינה דידה מיהת קא זכו:

ובירושלמי איתה להאי סברא בהדיא והכי אמרי' התם קונס אימתי הוא מתחייב. ר' יונה אמר משעה ראשונה ר' יוסי אמר בסוף פיר' משעה ראשונהוהוא ממון גמור להורישו לבניו:

ר' יוסי אמר בסוף ואין אדם מורישו לבניו ואותיב ר' יונה לר' יוסי על דעתך דתימר משעה ראשונה והא תנינן מת האב הרי הן של אחין פי' והוא שעמד בדין אלמא העמדה בדין בעינן ואי לא לא הוי ממון להורישו לבניו. אמר לי' מטית בה לההיא דתני ר' שמעון בן יוחאי ונתן לנערה ונתן לאבי הנערה פי' דבירושלמי סברי דאפי' לדידה לא זכי רחמנ' עד שעת נתינה. לרבנן כדאית להו והיינו שעת העמדה. ולר' שמעון כדאית ליה שעת נתינה ממש. והא דלא כסברא דגמרא דלן והיינו דקאמר ונתן לנערה ונתן לאבי הנערה דחשיב ליה האי דכתיב ונתן לאבי הנערה כמאן דכתיב נמי ונתן לנערה. ור' יונה אותיב לר' יוסי על דעתך דתימר בסוף והא תנינן בגרה הרי הן של עצמ' ובוגרת יש לה קנס כלומר כיון דאמרת דאין אדם זוכה בו אלא בסוף כשהיא בוגרת הרי אינה ראויה לקנס וכיון דהאי שעתא הוא דקא זכיא ביה היכי הוי דילה והא אינ' ראויה. ומתרץ מטית בה לההיא דתני ר' חייא תחת אשר עינה לרבו' שהית' נערה ובגרה. ותו אמרינן התם אתיאן הלין פליגוות' כהלין פלוגוותא ותנינן קמן גנב משל אביו טבח ומכר ואחר כך מת אביו משלם תשלומי ד' וה' מתיב ר' חגאי לרבי יוסי על דעתך דאימר בעמידת ב"ד הדבר תלוי ניתני גנב משל אביו וטבח ומכר בחיי אביו ולא הספיק לעמוד בדין עד שמת משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה' איתייה דרבי יונה כר' חגאי ור' יוסי כדעתיה. שמעי' מהכ' דפלוגת' הוא ורבא ורבן נחמן ור' יונה ור' חגאי דירושלמי סברי אדם מוריש קנס לבניו אפי' קודם העמדה בהן חוץ מקנס הבת דכתיב ביה קרא. וההיא דבבבא קמא מוקמי לה כפשט' קודם העמדה בדין. ורבה ואביי ור' יוסי דהתם סברי אין אדם מוריש קנס לבניו קודם העמדה בדין. ומוקמי לה לההיא דהתם כגון שעמד בדין. כך נראה לומר לפי גרסא ירושלמית. אבל אי משום הא דגמרא דנן לאו היכריחא הוא דאפשר דכולהו אית להו הכא והת' דקנס לאו ממון להורישו לבניו והתם מאי קשיא לן משום דאתינן לאוקומה לההיא דקתני גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו משלם תשלומי ד' וה' כשעמד בדין משום היכריח' דלא תיפשוט מינה חמשה בקר ואפי' חמשה חצאי בקר וא"כ דכל קנס אין אדם מורישו לבניו לימא ליה רב נחמן לרבא דמותיב לה ולדידך מי ניחא לדידך נמי מאי טעמא משלם והא אין אדם מוריש קנס לבניו. אין הכי נמי דהוה מצי למימר הכי ואשכחן טובא דכוותא דתלמודא דיכולין למימר ולטעמיך ולא אמרינן ליה. ומיהו הא דהדר ביה התם במסקנא ואמר ליה חמשה בקר אמר רחמנא ואפי' חמשה חצאי בקר. איברא דהשתא דאתינן להכי תו לא צרכי' משום היכריחא דהאי טעמא לאוקימה כגון שעמד בדין. אבל מ"מ לא מיתוקמ' בלאו הכי משו' טעמ' אחרינ' דהוה לי' קנס ואין אדם מורישו לבניו אלא אחר העמד' בדין. וכ"ת והא קתני סיפא גנב משל אביו ומת אביו ואח"כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משל' ד' וה' ואם אית' דבעמד בדין על הגניבה מיירי ואי לא לא הוה משלם תשלומי כפל. א"כ מאי שנא טבח אחר מיתת אביו אפי' טבח בחיי אביו. דנעש' גזלן ותו לא משלם תשלומי ד' וה'. י"ל דמיירי כגון שעמד בדין ואמרו לו צא תן לו דלא פסקיה בי דינא למילתיה דהכי אמרי' התם בב"ק, והתם נמי בגמ' בעינן כי אתינן. לאוקומה בשעמד בדין א"כ אדתני סיפא גנב משל אביו ומת וטבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה' ליפלוג וליתני בדידי' ואפי' טבח בחיי אביו במה דברי' אמורי' בשעמד בדין אבל לא עמד בדין על הטביח' ועל המכיר' פטו' ומהדרינן דאיידי דתנא רישא ומת אביו אחר טביח' ומכירה תנא סיפא מת אביו קוד' טביח' ומכיר' כלומר וסתמ' דמילתא קתני שעמד בדין על כל מה שעשה בחיי אביו רבינו נר"ו:

אבל ר"י הלבן ז"ל פי' דכל זכות שיש לו לאדם יורשו קם תחתיו. בכל דבר. ואביי ורבה נמי אי' להו האי סבר' חוץ מקנס הבת דבקנ' הבת וודאי מתוך דקי"ל דאין אד' מוריש זכות שבבתו לבנו אף קנס' אין אדם מורישו אלא אחר שנעש' ממון גמור. לרבנן אחר העמדה בדין דנעש' ממון גמור דמוד' בו חייב כשאר קנסו'. ולר"ש אחר נתינ' שאינו דומה לשאר קנסות כגון קנס עבד שהרי אדם מוריש גופו ליורשו וכיון שכן אף קנס שלו מה שאין כן בקנס הבת. ורבה לא איחלף לי' לאביי למילת' דלענין קרבן שבועה הוא דאהדר לי' בכל מאי דקאמ' לי' ואתי שפיר דאביי בעא מיני' מרבה מעיקרא קנס אחר העמדה בדין בין בקנס הבת בין בשאר קנסו' ממונ' הוי לענין קרבן שבוע' דאי מוד' בו חייב או דילמ' קנסה הוי ואפי' אי מוד' בו פטו' וכל דכן תו דליכ' קרבן שבועה. ואהדר לי' בהדי' ממונא הוי ומיחייב עליה קרבן שבועה. ואותביה ממתנית' דהתם דר' שמעון ואהדר ליה מודינא לך לענין קרבן שבועה גבי דידי' דרחמנה פטריה מוכחש משום דגבי דידיה הוה ליה עיקרו קנס וכי קא אמינא אנא ממון הוי לענין קרבן שבועה להוריש לבניו כלומר לגבי בניו שאם הורישן אחר העמדה בדין והם קבעו אותו אנסת ופתית אחותנו והעמידך אבי בדין והתחייבת לו ממון ונשבע והודה חייב קרבן שבוע' דגבי בניו עיקרו ממון שהרי לא זכו בו אלא אחר העמד' בדין ומינה דממון הוי דאי מוד' בו חייב דאי לא לא אפשר דליחייב עליה קרבן שבוע' דאלו הוה מודה מיפטר אם כן השתא אשתכח דלאו כפירת ממון הוא אלא כפירת דברים בעלמא:

ואותביה ממתנית' דקתני ר' שמעון אומר אי לא הספיק' לגבות עד שמת האב הרי הן של עצמה אי אמרת ממונא הוי להורישו לבניו לעצמה אמאי דאחין בעי למיהוי פיר' אי אמרת בשלמא דקנס הוי לענין קרבן שבוע' אפי' לגבי בניו היינו טעמ' דהוי לעצמ' דכיון דאכתי תורת קנס עליו מתוך שאין אדם מוריש זכות שבבתו לבנו אף זה אין יורשין זוכין בו אלא הרי הוא לעצמ' אלא אי אמרת דממון גמור נעש' אצל בניו שהרי חייבין עליו קרבן שבועה כיון שיצא מתורת קנס לגמרי ונעש' ממון גמור לעצמ' אמאי דאחין בעי למיהוי שהרי היא כשאר ממון שיש לאב. ומפרקי' דשאני קנס הבת דשעת נתינה דידיה כשעת העמד' בדין דשאר קנסות. וכיון שכן בהאי אי אפשר דהוי ממון לענין קרבן שבועה דהא אי מוד' מיפטר ולא הוי אלא כפירת דברים בעלמא. והיינו דאמרי' דהוי לעצמ' וכי קאמ' רבה בשאר קנסו' דאביי בעא מיניה סתמא ואכולהו. ומקשינן אי הכי תלמוד לומר וכחש ת"ל ינתן מיבעי ליה כלומר השתא דאתינן להכי דאמרינן דבקנס הבת עד שעת נתינה איכא עליה תורת קנס ואי מודה ביה מיפטר למה לי קרא דוכחש כדפרישנא לדידן. ומוקמינן לה כגון שעמדה בדין ובגרה ומתה דכי קא ירית מינה דידה קא ירית ואפי' הכי פטרינן ליה מקרבן שבועה. ואף על גב דאמרינן לעיל דלגבי יורשין קנס ממונא הוא לענין קרבן שבועה. שאני הכא גבי אב. דאף על גב דהשתא מינה דידה קא ירית גבי דידיה עיקרו קנס הוה ומקשינן אי הכי יצאו אלו שהן קנס ממון הוא. כלומר השתא דאתינן להכי דאמרינן דממון הוי גבי בניו לענין קרבן שבועה ומינה דמוד' בו חייב כדפרישי' אם כן אמאי קרי ליה קנס ממון הוא. בשלמא לאביי דסבר דמודה בו פטור. היינו דקרי ליה קנס אלא לרבה קשיא וכולה כדפריש' לדידן. והשתא שפיר דהא לא שני רבה בדיבורי' דהא לא אהדר ליה אלא לענין קרבן שבועה. ואינו מחוור דלשון להורישו לא אתיא ליה ותו כדאיתא בירושלמי:

מאי לאו בשעמד בדין והא קמ"ל הכא דקנסא הוא בין לענין שבועה בין לשאר מילי לא בשלא עמד בדין א"ל א"כ קרא למה לי. ואיכא למימר איצטריך קרא לאנסת ופתית את בתי סד"א ממונא קא תבע קמ"ל קרא דומיא דפקדון מה פקדון כולו ממונא אף כאן שכולו ממון יצא האונס והמפתה דאיכא נמי קנסא והעיקר קנסא הוא. ואף על גב דאיכא בשת ופגם בתביעה כיון דעיקר קנסא הוא תובע דלא שביק איניש מידי דקיץ ותבע מידי דלא קיץ רחמנא פטריה מוכחש בעמיתו. וכיון דאפשר לאוקמי מתנייתא הכי מרישא עדיפא לאקשויי. ואי קשיא לך למאי דאוקימנא רישא רבנן וסיפא רבי שמעון אמאי קאמרי רבנן תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וה' והמוציא שם רע ליפלוג עליה בהדיא באונס ומפתה ושלשים של עבד. ואיכא למימר באונס ומפתה פליגי רבנן ורבי שמעון אפילו בלא עמד בדין וה"ק רבי שמעון אונס ומפתה כשלשים של עבד מה התם אע"ג דעמד בדין דהא כוליה קנסא הוא אף אונס ומפתה ולהכי לא קתני תשלומי ד' וה' דאלו התם אי תבע ליה נמי סתם קא תבע דהא קיץ ורבנן מדמי לה לתשלומי ד' וה' מה התם תבע ליה סתם ולא שלם לו את הקרן אע"פ שלא עמד בדין חייב אף אונס ומפתה היכא דתבע קנסא בפי' אי עמד בדין אין אי לא עמד בדין לא אי נמי קנסא חשבי ואזלי ולאו דוקא. שאני התם דאמר קרא ונתן האיש השוכב עמה וגו' לא זכתה תורה לאב עד שעת נתינה וה"ה למפתה דגמרינן מיניה. ומשמע דה"ה למוציא שם רע דהא כתיב ונתנו. ויש אומרים ונתן לחוד ונתנו לחוד דהתם לב"ד קאמר שיתנו לו וב"ד משבאו לידם זכו לו. הילכך ליכא למימר עד שעת נתינה דידיה אלא משעת עכשו זכה דהיינו העמדה בדין כנ"ל:
וכי קאמינא ממונא הוי להורישו לבניו בשאר קנסות פי' שקנס אינו ממון שלו שיהא יכול להורישו לבניו אלא א"כ עמד בדין. פי' וה"ה לרבנן דבעינן העמדה בדין בשאר קנסות להורישו לבניו דהא לא פליגי רבנן ורבי שמעון אלא גבי אנסת ופתית ואי ונתן דוקא או העמדה בדין כנתינה וגבי שבועה דרחמנא פטריה לדברי רבי שמעון מוכחש אבל בשאר מילי לא פליגי. והאי דקא משני ליה רבא ומחלף ממילתא למילתא איכא לפרושי דלא מטעמו קאי אלא מגו דאביי מילי טובא בעא מיניה העמדה בדין לרבי שמעון מי הוי ממון למודה בקנס חייב ולשבועה ובאנסת את בתי אהדר ליה איהו סתם קנס לאחר העמדה בדין ממון הוא אביי סבר מדקאמר ליה סתם אף בשבועה ואף בפתוי הבת ואקשי ליה ואהדר ליה והדר גלי ליה ואמר האי דאמרי סתם ממון הוי דממון הוי אף לשאר הדברים כגון להורישו לבניו אבל קרבן שבועה אינו תלוי בדין ממון דמעטיה רחמנא ועדיין טעו בדבריו שהיו סוברים שבפתוי הבת אמר לו עד שפירש רב יוסף דעתו של רבא ואמר שלא אמר ממון הוי להורישו אלא בשאר קנסות אבל זו לענין מודה חייב הוי ממון ולא להורישו. ולפיכך אמר רבא מעיקרא סתם העמדה בדין עושה ממון בכל קנס שבעולם אף לרבי שמעון אבל היכא דגלי רחמנא גלי והיינו קרבן שבועה בכולן והורישו לבניו בפתוי הבת וקנסא ורבה כיון דידע מעיקרא להנך חלוקין ומהדר לפום טענתיה דאביי בין דלא ידע להך חלוקין לאו מטעה טעה כלל דהא קאמר העמדה בדין משוי ליה ממון עד שיפרוט לך הכתוב שדינו בקנס כנ"ל. ואיכא דמותיב אשמעתין מהא דגרסינן בפרק מרובה [בבא קמא עא ב'] בעי מיניה רבא מרב נחמן וכו' אמר ליה חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר. איתיביה רבא לרב נחמן גנב משל אביו וטבח ומכר ואח"כ מת אביו משלם תשלומי ארבעה וחמשה ואי ס"ד חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר הכא כיון דמת אביו זכה לו במנתא דידיה אמאי משלם אמר לו מתניתין בשעמד בדין ואקשיה אי הכי אימא סיפא (נמי) כו' אלמא סבירא ליה דבלא עמד בדין מוריש קנס לבניו ולא העמידו משנתנו בשעמד בדין אלא משום דחמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר ולבסוף נמי הדר ביה רב נחמן ואמר אפילו חמשה חצאי בקר לא צריך ליה לאוקמי בשעמד בדין ורבי שמעון נמי מודה בה בההיא דקתני עלה רבי שמעון אומר קדשים שחייב באחריותן חייב אלמא לא פליג ברישא. ועוד דהא אמינא דליכא למימר דפליגי רבי שמעון ורבנן בהא דמנא תיתי. ואיכא למימר פלוגתא דאמוראי היא ורבא ורב נחמן סברי דאדם מוריש כל קנס לבניו בר מקנס דאנוסה ומפותה דתנן הרי הן לעצמה לפי שאין אדם מוריש זכות שבבתו לבניו. וכיון שהיא עצמה אינה מן היורשין אף קנסה אינה שלהם. והא מיניה דאב נמי מפקע בבגרות והרי הן של עצמה אבל בתשלומי ד' וה' כיון שהבהמה של יורשים אף קנסא של יורשים. ואי קשיא הא דאמר רבא בפירקין דלעיל ופקע אב התם הוא משום שהיא לא זכתה מעולם ולא היתה ראויה לזכות בהן שהרי לא בגרה ואין בגר בקבר לזכות ממש שאין קנין למתים אבל שאר קנסות אדם מוריש לבניו קנס ואפילו לא עמד בדין. וללישנא קמא דהתם קס"ד דליכא חלוק בין שאר קנסות לזה לפיכך אמרו דבנה הוי אי נמי שאני קנס פתוי ואונס דגלי רחמנא ונתן לאבי הנערה לא זכה לאב אלא משעת נתינה ואפילו להורישו לבניו או משעת העמדה בדין שהיא כנתינה לרבנן וכן היא לא זכתה אלא משעת נתינה אבל בשאר קנסות אדם מורישו לבניו לרבא ולרב נחמן. וכל זה אינו מחוור לי דלגבי דידה קנס דאונס ופתוי כשאר קנסות הוא להורישו לאביה או ליורשיה כדאמרן לעיל דהתם כי קא ירית מדידה קא ירית אלא י"ל ללישנא קמא רבא כרב נחמן רביה סבירא ליה בקנסין דאדם מוריש לבניו ללישנא בתרא כרבה סבירא ליה ולדעתיה דרב נחמן מקשה ליה. ובירושלמי מצאתי כן דפלוגתא דאמוראי היא וה"ג התם [ה"א] קנס אימתי מתחייב רבי יונה אמר משעה ראשונה רבי יוסי אמר לבסוף פי' להורישו לבניו וכיוצא בו קא מיפלגי והותיב רבי יוסי לרבי יונה על דעתך דתימא משעה ראשונה והא תנינן עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחין ואמר ליה מטית בה לההיא דתני רבי שמעון בן יוחאי ונתן לנערה ונתן לאבי הנערה. והך סברא דרבי יונה היינו סברא דרבא ורב נחמן כדפרישית ורבי יונה אותיב לרבי יוסי התם על דעתך דתימר בסוף והא תנינן בגרה הרי הן של עצמה ובוגרת יש לה קנס כלומר שהרי היא לא היתה ראויה להם מתחלה והיאך יכולה עכשו לזכות בדבר שאין הלה חייב בו. ומתרץ מטית בה לההיא דתני רבי חייא תחת אשר ענה לרבות שהיתה נערה ובגרה ואיתמר נמי התם אתיאן אילין פלוגתא כהיינין פלוגתא דתנינן תמן גנב משל אביו טבח ומכר ואח"כ מת אביו משלם ארבעה וה'. מתיב ר' חגי לרבי יוסי על דעתך דתי' בעמידת ב"ד הדבר תלוי ניתני גנב משל אביו וטבח ומכר בחיי אביו ולא הספיק לעמוד בדין עד שמת משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וחמשה ותייה דרבי יונה כרבי חגי ורבי יוסי כדעתיה כו' שמעינן מינה דודאי פלוגתא נינהו ורבא ורב נחמן ורבי יונה ירושה אדם מוריש שאר קנסות לבניו אלא זה שבבתו משום קראי ולא מוקמי' להדיא מתני' בשעמד בדין ורב סבר אין אדם מוריש שום קנס לבניו והתם בשעמד בדין וכן סיפא נמי בשעמד בדין על הגנבה ולפי' משלם תשלומי כפל וכולה מתני' חד גוונא קתני דעמד בדין על כל מה שעשה בחיי האב. ואלמלא זה הענין שבירושלמי הייתי אומר שאף לדברי הכל אין אדם מוריש שום קנס לבניו אלא מצינו מקומות הרבה בתלמוד שהוא יכול לומר ולטעמיך ולא אמרו וכי הדר ואמר חמשה חצאי בקר לאו משום מתני' אלא משום דטעם בשרא דתורא וסברה אבל מתניתין בדמעיקרא מתוקמא בשעמד בדין וסיפא בשעמד בדין על הכפל ופטור מארבעה וחמשה משום דלא קרינא ביה וטבחו כולו באיסורא דאי לאו משום האי טעמא מחייב בחמשה חצאי בקר לאחין שירשו הקרן וכגון שאמרו חייב אתה ליתן לו ולא אמרו צא תן לו דהתם אפילו טבח בחיי האב פטור כדאיתא התם במרובה [סט א'] וזה הנכון לפי גמרתנו. וה"ר יצחק הלבן פי' דכל קנס היורש יורשו וכי קאמרה הכא להורישו לבניו ה"ק ממון הוי שאם מת והורישו לבניו והבן תבע אבי העמידך בדין וכפר ונשבע והודה חייב שאין עיקרו קנס לזה הבן דבשעה שזכה בו כבר היה ממון. והא דאמרינן כגון שעמדה בדין ובגרה ומתה דהתם כי קא ירית מינה דידה קא ירית ואפי' פטור מוכחש משום דלא בעיקר קנס הוא ולא דמי לפקדון אבל לגבי יורש אחר דמי לפקדון וחייב קרבן שבועה. והא דאותביה ממתני' ה"ק אי אמרת מכיון שעמד בדין ממון הוי לחיובי עליה קרבן שבועה ונפקא ליה מתורת קנס דאחין בעי למיהוי אלא אע"ג דעמד בדין שמו עליו. הלכך אין אחין יורשין אותו שהיא קודמת אבל בשאר קנסות שדין היורשין לירש את אביהם ודאי יורשין כל זכות שתבא ליד אביהם. מה שאין כן בזה שאין אדם מוריש זכות שבבתו לבניו ואם לא נעשה ממון לגמרי ויצא מתורתו ראשונה ודייק להאי פי' דהא אביי לענין קרבן שבועה בעא מיניה בהדיא ובענין קרבן שבועה אהדר ליה רבא וזה הפירוש עולה אבל לשון להורישו אינו מחוור לפי' דהוה ליה למימר כשהורישו לבניו. והפי' עצמו אינו אמת כמו שמפורש בירושלמי. עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל האחין אכתוב בפרק מי שמת בס"ד. עד כאן הרמב"ן ז"ל:
וז"ל הרא"ש ז"ל מאי לאו בשעמד בדין וא"ת כיון דמסקי' בהזהב דלא מחייב קרבן שבועה אלא בנטלו ממנו וחזר והפקידו אצלו עלה דההיא קרא ומתניתא מסייעא לר"ל א"כ הכא נמי בהכי מיירי. וא"כ אמאי פטר רבי שמעון הואיל ועמד בדין ושוב נטלו וחזר והפקידו אצלו (אם) ממון גמור הוא אטו אם הביא לביתו וגזלו ממנו לא שייכא בה שבועה וי"ל דההיא דהזהב דבעינן שנטלו ממנו וחזר והפקידו אצלו היינו דוקא לר"ל דס"ל דבעינן משיכה אבל רבי יוחנן דסבר מעות קונות והלכתא כותיה בייחוד כלי גרידא מחייב. וכל הני נמי מיירי בשייחד כלי לקנסא [דמקנא קני ליה, ומיהו דין קנס עליו לענין קרבן שבועה עד שיבא לידו, או א"נ אפי' לר"ל מצינא למימר בייחד לו כלי בתורת משכון לקנסו] ונטלו וחזר והפקידו אצלו והואיל ולא קנאו לגמרי בתורת פרעון לא הוי ממון בשביל כך. ופי' קשה מהפלת את שיני וסמית את עיני כיון שעמד בדין ופטרוהו ב"ד ויצא לחירות תו לא מיפטר בהודאתו. ואמאי לא מחייב קרבן שבועה. ושמא יש לומר כיון דמחוסר אכתי גט שחרור דאי מודה שסימא עינו והפיל את שינו אינו יוצא לחירות. איתיביה רבי שמעון אומר לא הספיקה וכו' הקשה רבי מאיר וכי רבה לא ידע לה למתניתין ותי' דודאי רבה נמי ידע לה אלא דהוה מפליג הא דקאמינא ממון הוי להורישו לבניו היינו היכא דמתה הנערה ולענין הא הוי ממונא שלא יפטר הנותן אלא ינתן לבניו אבל היכא דמת האב והיא חיה עדיין יש ליתן לה ולא לאחין כיון דליתיה לאב והיא קיימת והקנס בא ממנה היא זוכה בו. ואביי אותביה ממתני' ולא היה נראה לו לחלק כדמפליג רבה גם לבעל התלמוד אינו נראה חלוקא דרבה על כן לא נכתב בספר ומכל מקום רבה לא חזר בו לגמרי דהא לא קאמר תיובתא דרבה אלא הא מילתא קשו בה ולא חזר בו והיה אומר חלוק זה כדי ליישב קבלתו אע"פ שגם לעצמו היה נראה דוחק עד דיתיב ר"י ברישא ופרקיה והעמיד קבלתו בשאר קנסות. דאחין בעי מיהוי בשלמא לדידי דהוי קנס לענין כל דבר מדגלי רחמנא לענין קרבן שבועה שפיר אלא לדידך דאחין בעי מיהוי. ונתן אע"ג דבמוציא שם רע כתיב ונתנו לאבי הנערה וי"ל ונתנו לחוד דאב"ד קאי אי הכי ת"ל וכחש ונתן מיבעי ליה בשלמא לדידי דגלי רחמנא לענין שבועה דפטור ה"ה לכל מילי הוו קנס אף להורישו לבניו ומונתן לא גמרי' אלא כולי מלתא מוכחש דאין חלוק בין אונס למפתה לשאר קנסות אלא לדידך דילפת מונתן דלא הוו ממון עד שעת נתינה אע"ג דבעלמא ממונא הוי משעת העמדה בדין ונתן מיבעי ליה וליתניי' באפי נפשה. וא"ת לעיל דבעי לאוקמי בשלא עמד בדין לא מקשה ליה ת"ל וכחש אשר ירשיעון אלהים מיבעי ליה וכיון דשמעינן מהתם דאי מודה ביה מיפטר פשיטא דלא מחייב קרבן שבועה. וי"ל דלהכי לא מקשה ליה לעיל דאיכא למימר קרא אסמכתא בעלמא הוא כדמסמיך עליה דההוא קרא חבלת בי הדלקת גדישי בשבת פטור. והא אסמכתא בעלמא היא דטעמא דפטור משום דקים ליה בדרבה מיניה אבל הכא מקשה שפיר ונתן מיבעי ליה משום דוכחש הוי דוקא דמיירי בשעמד בדין ואיצטריך לגבי שאר קנסות. ומשמע דהוי נמי דוקא לגבי אונס ומפתה. כי איצטריך וכחש כגון שעמדה בדין ובגרה ומתה וכו'. אף על גב דאי מודה ביה מחייב ביה השתא הואיל והוא ביד מי שלא בא לידו בתורת קנס ולא שייך למפטריה משום ונתן אפילו הכי פטור מקרבן שבועה מוכחש. והיינו דפריך יצאו אלו שהן קנס ממון הוא בשלמא אי לא אצטריך וכחש אלא בזמן שהוא ביד האשה שבא לידה מכח קנס אתי שפיר דקרי ליה קנס דהא אי מודה ביה הוה מיפטר אלא השתא דמוקמינן לה לקרא בכה"ג שעמד בדין ובגרה ומתה שהקנס עכשו ביד האב דלא בא לידו מכח קנס אלא מכח ירושה ומילתא דפשיטא היא אי מודה בה דמחייב. וממון נמי הוי להורישו לבניו אמאי קרי ליה קנס ממון הוא ואמאי פטור מקרבן שבועה תני יצאו אלו שעיקרן קנס ומיפטר מקרבן שבועה אע"ג דמתחייב בהודאתו:

איתיביה רבי שמעון פוטר שאינו משלם קנס על פי עצמו. טעמא דלא עמד בדין פי' טעמא משום דאינו משלם על פי עצמו היינו בשלא עמד בדין ובגרה ומתה אלא עמד בדין ובגרה ומתה הא איכא דמשלם על פי עצמו דהיינו היכא דעמד בדין ובגרה ומתה קרבן שבועה נמי מחייב. וקשיא לרבה דס"ל דאע"ג דעומד בדין ובגרה ומתה ואי מודה בה מחייב ואפילו הכי פטור מקרבן שבועה וקאמר ליה אביי בשלמא לדידי דס"ל מדגלי רחמנא לענין קרבן שבועה דפטור ילפינן נמי דלא הוי ממון לשום דבר לא להורישו ולא להתחייב בהודאתו והא דילפינן לדידי נמי מוכחש דלא הוי ממון לשום דבר היינו דוקא שלא בא לידו אלא מכח קנס אבל היכא שבא לידו מכח ירושה ועמד בדין דאי מודה ביה מחיב הוי ממון לכל דבר אתי שפיר הא דרבי שמעון דמשמע הא עמד בדין ובגרה ומתה דמשלם על פי עצמו שלא בא לידי האב מכח קנס קרבן שבועה נמי מחייב אלא לדידך קשיא. ע"כ הרא"ש ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל. אלא כולה בשעמד בדין רישא רבנן וסיפא רבי שמעון קשיא לן א"כ מ"ש דלא נקט כולהו חדא מילתא דאלו ר' שמעון נקט קנס הבת ושלשים של עבד ושן ועין ורבנן נקטו תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' וקנס הבת ומוציא שם רע וי"ל דמשום דפליגי רבנן ורבי שמעון בקנס הבת אפילו קודם העמדה בדין ורבנן מחייבי ור"ש פוטר. ובשאר קנסו' אחר העמדה בדין ורבנן מחייבי ור"ש פוטר נקט כל חד וחד כטעמיה דרבי שמעון נקט קנס עבד בהדי קנס הבת למימרא דכי היכי דבקנס עבד ודאי פטור בלא עמד בדין מיהת דהא כולי קנסא ה"נ קנס הבת ולפום דעתיה הוא הדין נמי אפילו עמד בדין ורבנן נמי נקטו תשלומי ד' וה' בהדי קנס הבת למימרא דקנס הבת כוותיה מה התם אפילו לא עמד בדין איכא בודאי לכ"ע קרבן שבועה דהא איכא קרנא דקיץ ולא מפטר מיניה לעולם הילכך בהא וודאי ליכא מ"ד דכי תבע קרנא (לא) קא תבע הכא נמי בקנס הבת אפילו לא עמד בדין כי קא תבע ממונא דאית ביה קא תבע ולפום דעתייהו היכא דעמד בדין בכולה נמי חייב. וכי קאמר רבא ממונא הוי להורישו לבניו בשאר קנסות דבשאר קנסות הוי ממונא להורישו לבניו אחר העמדה בדין אבל קודם העמדה בדין לא והא דכולי עלמא הוא בין רבנן בין רבי שמעון דלא פליגי אלא בקנס הבת:
יתן לחוד ונתן לחוד איכא מ"ד דמוציא שם רע דכתיב ביה ונתנו ה"נ אין האב זוכה בו עד שעת העמדה וליתי' דונתנו דהתם לדיינין קאמר רחמנא ונתינה דידהו היינו חיובי דמחייבי ליה. א"ה ת"ל וכיחש ת"ל ונתן מיבעיא ליה. פי' השתא דאמרינן דשני לן בין קנס הבת לשאר קנסות דקנס הבת לא זכתה תורה לאב עד שעת נתינה ואינו ממון להורישו לבניו אפילו אחר העמדה בדין עד שעת נתינה א"כ ה"ה נמי לענין דאי מודה ביה פטור ופשיטא דפטור מקרבן שבועה דהא לא הוה אלא כפירת דברים בעלמא וכ"ת דקמ"ל קרא בקנס הבת דאע"ג דאיכא בושת ופגם דממונא הוא אפ"ה כי תבע קנסא הוא דתבע ומש"ה מיפטר הא ליתא דהא ליכא למשמע מקראי דקראי אתו לשאר קנסות לפוטרן מקרבן שבועה א"כ קנס הבת מסברא הוא דמיפטריה והיינו דמתרצי' דאשמועינן קראי להכי משום דס"ל דלשאר קנסות לא איצטריך כיון דאוקימנא להו קודם העמדה בדין אבל השתא דלשאר קנסות הוא דאיצטריך וכיון דלא סגי לן בקנס הבת בלאו סברא דקנסא הוא דתבע א"כ היכי מייתי לקרא דוכחש דהא מהתם לא נפקא ליה מידי גבי קנס הבת. בשלמא א"א דלא שני לן בין קנס הבת לשאר קנסות בין דאוקימנ' כר"ש בשעמד ובין שלא עמד בדין ניחא דאי מיירי בשעמד היינו דקמ"ל קרא דלא מחייב עליה קרבן שבועה משום דהוי קנס לכל מילי או משום דאע"ג דלכל מילי ממונא הוא לענין קרבן שבועה קנסא הוא והא קמ"ל קראי אבל השתא היכי נקיט לה אקרא דוכחש דהא לא נפקא ליה מיניה מידי ומהא שמעינן דהא בהא תליא דכל היכא דאמרינן דהוי ממון להוריש לבניו ה"ה דכי מודה מחייב דאלת"ה מאי קשיא דהא רבה לא אמר דשני לן קנס הבת משאר קנסות אלא להורישו לבניו דלגבי' הוא דהוי קנס ואכתי מנ"ל דלית ליה דאי מודה בי' חייב ואם איתא דקסבר הא וודאי לא מפשיט לן דפטור מקרבן שבועה ואיצטריך ליה קרא דוכחש למיפטריה בשאר קנסות משום דהוי ממונא להכי דאי מודה ביה חייב אלא ע"כ כדפרישנא דכיון דקאמר דלא הוי ממונא לענין להורישו לבניו הוא הדין דאי מודה ביה פטור דהא בהא תליא. ואם כן וודאי תו לא צריך קרא דוכחש כדאמרן. וכ"ת אמאי לא מיתרצין לקראי בשאר קנס הוא דאיצטריך ולא משום קנס הבת דההוא פשיטא. וי"ל דהא ליתא דמלישנא דמתניתין מוכח דקנס הבת היא עיקר דתני ליה ברישא ואידך תני אגב דידה דתני להו באו או. ולהכי עדיפא ליה מאי דמהדרינן דכי איצטריך קרא כגון שעמדה בדין ובגרה ומתה דכי קא ירית מינה דידה קא ירית דלא אמעיט קנס הבת אלא גבי דידיה דלדידיה הוא דלא זכי ליה רחמנא עד שעת נתינה אבל גבי דידה הרי הוא כשאר קנסות והרי הוא זוכה בו משעת העמדה בדין כדין שאר קנסות והאב יורש אותה ולהכי איצטריך קרא למעוטיה כדין שאר קנסות. ומקשינן אי הכי יצאו אלו שהן קנס ממון הוה פירוש השתא דאמרת ממון הוא להורישו לבניו והוא הדין נמי דמודה בו חייב אחר העמדה בדין ככל שאר קנסות ולא אימעטו אלא לענין קרבן שבועה אם כן אמאי קרי לה קנס הא ממון הוא בשלמא לאביי אתיא שפיר דהא אביי הוה אתי למימר דמודה בו פטור אפילו אחר העמדה בדין היינו דקרי ליה קנס. אבל לרבה אמאי קרי ליה קנס דהא ממון הוא לכל מילי והא אתיא לן שפיר לפום סברא דילן אבל לרש"י ז"ל קשיא דפירש לעיל דאביי מיפשט פשיטא ליה לכל שאר מילי דהוי ממונא ומורישו לבניו ומודה בו חייב. אם כן מאי קשיא לרבה ולאביי מי ניחא ופי' ז"ל אי הכי יצאו אלו וכו' השתא דאוקימתא בשעמדה בדין וליתיה דהא אביי נמי הוא דהוה משמע ליה מתניתא בשעמדה בדין ומקשי ליה לרבה כי אתי לאוקמה בלא עמד בדין ומאי הוי דמקשי ליה ותו קשיא מהא דמותבינן מדקתני ר' שמעון פוטר דאינו משלם קנס על פי עצמו טעמא דלא עמד בדין דמשלם ע"פ עצמו קרבן שבועה נמי מיחייב ולפי' רש"י ז"ל ולדידיה מי ניחא והא אביי סבר דבעמד בדין משלם על פי עצמו וכיון שכן קשיא מתניתין אהדדי הכא משמע דאלו עמד בדין דמשלם ע"פ עצמו קרבן שבועה נמי מחייב ואלו לעיל קתני ר' שמעון אומר יצאו אלו שהן קנס ומיירי בשעמד בדין דלא סגי בלאו הכי כדפרישית ברישא וקא פטר להו קשיא אהדדי ודאי ליתא לפי' רש"י ז"ל כדאמרן. והשתא מקשי שפיר אליבא דרבה דאלו אליבא דאביי לא קשיא דלדידיה ליכא למימר הא עמד בדין דמשלם על פי עצמו קרבן שבועה נמי מיחייב דהא לדידיה לעולם אינו משלם על פי עצמו והא דאמרינן טעמא דלא עמד בדין הא עמד בדין משלם על פי עצמו קרבן שבועה נמי מיחייב ליכא לפרושי כפשטא דאהא קאי דהא רבי שמעון בקנס הבת מיירי ובקנס הבת אמרן דאפי' אחר העמדה בדין אין אדם זוכה בו עד שעת נתינה דעד שעת נתינה דקנס הבת הוי כעד שעת העמדה בדין דשאר קנסות ואי מודה בו פטור וכיון דכן ליכא למידק עלה הא עמד בדין דמשלם ע"פ עצמו והא ליתא כדאמרן אלא אנן הכי קאמרינן דהא רבי שמעון קתני טעמא משום דאינו משלם קנס על פי עצמו. משמע דכל היכא דליתא לההוא טעמא קרבן שבועה נמי חייב והיינו שאר קנסות כשעמד בדין אליבא דרבה דקסבר דבהא משלם על פי עצמו. ומהדרי' דרבי שמעון לדבריהם דרבנן קאמר להו וקשיא לן רבה היכי מיחלף ממילתא למילתא דהא אביי בעא מיניה בקנס הבת ולענין קרבן שבועה ואיהו אהדר ליה ממונא הוי. והדר אמר ליה דלאו לענין קרבן שבועה קאמר והדר אמר ליה דלאו בקנס הבת קאמר אלא בשאר קנסות והא קשיא לפי' רש"י ז"ל דפריש דאביי לא מיבעיא ליה אלא לענין קרבן שבועה דלכל שאר מילי הוה פשיטא ליה וא"כ היכי משני בדבוריה אבל לפי פירושנו אפשר לפרש דבעיא דאביי מרבה הכי הוה קנס אחר העמדה בדין בין בקנס הבת בין בשאר קנסות קנסא הוי או ממונא הוי ולכל מילי ממונא הוי. ואם איתא הא דאשכחן ליה לרבי שמעון דפליג בקנס הבת קודם העמדה בדין למימרא דליכא קרבן שבועה אבל אחר העמדה בדין מודה דאפילו תימא דכי תבע קנסא קא תבע הא הדר ליה ממונא. או דילמא קנסא הוי וכי פליג רבי שמעון בקנס הבת לענין קרבן שבועה הוא הדין דאפילו אחר העמדה בדין נמי פליג. ואהדר ליה רבא ממונא הוי סתמא אביי סבר לכל מילי אמר ליה כי היכי דאיהו מיבעיא ליה מיניה סתמא לכל מילי ואותביה מקרבן שבועה. ואמר ליה רבה יכילנא לשנויי לך אפילו לפום טענתך דהא דאקשית לי לאו הכרחא הוא מיהו איברא דאנן לאו לענין קרבן שבועה אמינא אלא לשאר מילי תו אותביה ואהדר ליה דאיהו לא אמר בקנס הבת אלא לשאר קנסות. ומיהו דמסדר לה לגמרא לא ארווח בה כולי האי כדבעי ליה ונקט לה לקנס הבת לרבי שמעון דבעי למימר בלישנא קלילא אבל שיטתיה דרבה ואביי ודאי הכי הוא כדאמרן. וקשיא לן דהכא בסוגיין משמע דאין אדם מוריש קנס לבניו אלא אחר העמדה בדין והא אמרינן התם בבבא קמא בפרק מרובה [בבא קמא עא ב'] בעא מיניה רבא מרב נחמן בגנב שור של שני שותפין וטבחו והודה לאחד מהם מהו. חמשה בקר אמר רחמנא ואפילו חמשה חצאי בקר או לא אמרינן אפילו חמשה חצאי בקר. ואהדר ליה חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר. ואותביה מדתנן גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו משלם תשלומי ד' וה' והאי כיון דמת אביו זכה ליה במותא בחלקא דנפשיה ואי ס"ד חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר אמאי משלם אמר ליה הכא במאי עסקינן כגון שעמד אביו בדין דאיחייב ליה לאביו. ומקשינן ליה מסיפא ומסקנא חמשה בקר ואפילו חמשה חצאי בקר. וכיון דכן השתא דאתינן להכי תו לא מוקמי' לה כשעמד בדין אלא בשלא עמד בדין נמי וקתני דמשלם תשלומי ד' וה' לאחין ואמאי והא אמרינן דכל קנס אין אדם מורישו לבניו אלא אחר העמדה בדין. ויש אומרים דהא בפלוגתא דאמוראי היא דרבא ורב נחמן דהתם סברי דכל זכות שיש לו לאדם אדם מורישו לבניו חוץ מקנס הבת דכתיב ונתן לאבי הנערה לא זיכתה תורה לאב עד שעת נתינה לרבי שמעון שעת נתינה ממש ורבנן משעת העמדה בדין דנתינה קרי לה קרא אליבייהו. ואביי ורבה הכא סברי דכל קנס בעולם אין אדם מורישו לבניו אלא אחר העמדה בדין. וקשיא לן דהא רבא הוא דאמר לעיל יש בגר בקבר ופקע אב ואם איתא אמאי פקע ואמאי לא זכי אב מכל מקום או מיניה דידיה או מינה דידה דהא אמרת דיורש יורשו אליבא דרבא ורב נחמן דאע"ג דהוי קנס הבת ליכא למימר דלא זכי רחמנא בקנס הבת אלא גבי דידיה דבדידיה כתיב קרא אבל גבי דידה הרי הוא כשאר קנסות וכדאמרינן הכא אליבא דרבי שמעון כגון שבגרה ומתה דהתם כי קא ירית מינה דידה קא ירית ואפשר לומר דשאני הכא דכיון דמתה אין לה יד לזכות ולזכות לאביה אבל אלו זכתה בו מחיים וודאי פשיטא לן דלא פקע אב דמינה דידה מיהת קא זכי. ובירושלמי איתא להאי סברא בהדיא והכי אמרינן התם קנס אימתי הוא מתחייב רבי יונה אמר משעה ראשונה רבי יוסי אמר בסוף פירוש משעה ראשונה והוא ממון גמור להורישו לבניו. רבי יוסי אמר בסוף אין אדם מורישו לבניו ואותיב ר' יונה לרבי יוסי על דעתך דתימר משעה ראשונה והא תנינן מת האב הרי הן של אחין פי' והוא שעמד בדין אלמא העמדה בדין בעינן ואי לא לא הוי ממון להורישו לבניו. אמר ליה מטית בה לההיא דתני רבי שמעון בן יוחאי ונתן לנערה ונתן לאבי הנערה פי' דבירושלמי סברי דאפי' לדידה לא זכי רחמנא עד שעת נתינה לרבנן כדאית להו והיינו שעת העמדה. ולרבי שמעון כדאית ליה שעת נתינה ממש. והא דלא כסברא דגמרא דילן והיינו דקאמר ונתן לנערה ונתן לאבי הנערה דחשיב ליה האי דכתיב ונתן לאבי הנערה כמאן דכתיב נמי ונתן לנערה. ור' יונה אותיב לרבי יוסי על דעתך דתימר בסוף והא תנינן בגרה הרי הן של עצמה ובוגרת יש לה קנס כלומר כיון דאמרת דאין אדם זוכה בו אלא בסוף כשהיא בוגרת הרי אינה ראויה לקנס וכיון דהאי שעתא הוא דקא זכיא ביה היכי הוי דילה והא אינה ראויה. ומתרץ מטית בה לההיא דתני רבי חייא תחת אשר עינה לרבות שהיתה נערה ובגרה. ותו אמרינן התם אתיאן הלין פלוגוותא כהלין פלוגוותא ותנינן תמן גנב משל אביו טבח ומכר ואח"כ מת אביו משלם תשלומי ד' וה' מתיב רבי חגאי לרבי יוסי על דעתך דתימר בעמידת ב"ד הדבר תלוי ניתני גנב משל אביו וטבח ומכר בחיי אביו ולא הספיק לעמוד בדין עד שמת משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה' אותביה דרבי יונה כרבי חגאי ורבי יוסי כדעתיה. שמעינן מהכא דפלוגתא היא ורבא ורב נחמן ורבי יונה ורבי חגאי דירושלמי סברי אדם מוריש קנס לבניו אפילו קודם העמדה בדין חוץ מקנס הבת דכתיב ביה קרא. וההיא דבבא קמא מוקמי לה כפשטא קודם העמדה בדין ורבא ואביי ורבי יוסי דהתם סברי אין אדם מוריש קנס לבניו קודם העמדה בדין. ומוקמי לה לההיא דהתם כגון שעמד בדין. כך נראה לומר לפי גרסא ירושלמית. אבל אי משום הא דגמרא דילן לאו הכרחא הוא דאפשר דכולהו אית להו הכא והתם דקנס לאו ממון להורישו לבניו והתם מאי קשיא לן משום דאתינן לאוקמה לההיא דקתני גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו משלם תשלומי ד' וה' כשעמד בדין משום הכרחה דלא תפשוט מינה חמשה בקר ואפילו חמשה חצאי בקר וא"כ דכל קנס אין אדם מורישו לבניו לימא ליה רב נחמן לרבא דמותיב לה ולדידך מי ניחא לדידך נמי מאי טעמא משלם והא אין אדם מוריש קנס לבניו. אין הכי נמי דהוה מצי למימר הכי ואשכחן טובא דכוותא בתלמודא דיכלינן למימר ולטעמך ולא אמרינן ליה. ומיהו הא דהדר ביה התם במסקנא ואמר ליה חמשה בקר אמר רחמנא ואפילו חמשה חצאי בקר איברא דהשתא דאתינן להכי תו לא צריכי' משום הכרחא דהאי טעמא לאוקמא כגון שעמד בדין. אבל מ"מ לא מיתוקמא בלאו הכי משום טעמא אחרינא דהוה ליה קנס ואין אדם מורישו לבניו אלא אחר העמדה בדין. וכ"ת והא קתני סיפא גנב משל אביו ומת אביו ואחר כך טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם ארבעה וחמשה ואם איתא דבעמד בדין על הגנבה מיירי ואי לא לא הוה משלם תשלומי כפל אם כן מאי שנא טבח אחר מיתת אביו אפילו טבח בחיי אביו דנעשה גזלן ותו לא משלם תשלומי ארבעה וחמשה. יש לומר דמיירי כגון שעמד בדין ואמרו לו צא תן לו דלא פסקיה בי דינא למילתיה דהכי אמרינן התם בבבא קמא והתם נמי בגמרא בעינן כי אתינן לאוקמה בשעמד בדין אם כן אדתני סיפא גנב משל אביו ומת וטבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה' ליפלוג וליתני בדידיה ואפילו טבח בחיי אביו במה דברים אמורים בשעמד בדין אבל לא עמד בדין על הטביחה ועל המכירה פטור ומהדרינן דאיידי דתנא רישא ומת אביו אחר טביחה ומכירה תנא סיפא מת אביו קודם טביחה ומכירה כלומר וסתמא דמילתא קתני שעמד בדין על כל מה שעשה בחיי אביו. רבינו נר"ו:
אבל ר"י הלבן ז"ל פי' דכל זכות שיש לו לאדם יורשו קם תחתיו בכל דבר ואביי ורבה נמי אית להו האי סברא חוץ מקנס הבת דבקנס הבת ודאי מתוך דקי"ל דאין אדם מוריש זכות שבבתו לבנו אף קנסה אין אדם מורישו אלא אחר שנעשה ממון גמור. לרבנן אחר העמדה בדין דנעשה ממון גמור דמודה בו חייב כשאר קנסות. ולר"ש אחר נתינה שאינו דומה לשאר קנסות כגון קנס עבד שהרי אדם מוריש גופו ליורשו וכיון שכן אף קנס שלו מה שאין כן בקנס הבת. ורבה לא איחלף ליה לאביי למילתא דלענין קרבן שבועה הוא דאהדר ליה בכל מאי דקאמר ליה ואתיא שפיר דאביי בעא מיניה מרבה מעיקרא קנס אחר העמדה בדין בין בקנס הבת בין בשאר קנסות ממונא הוי לענין קרבן שבועה ולענין דאי מודה בו חייב או דילמא קנסא הוי ואפי' אי מודה בו פטור וכל דכוותו דליכא קרבן שבועה ואהדר ליה בהדיא ממונא הוי ומחייב עליה קרבן שבועה. ואותביה ממתניתא דהתם דר"ש ואהדר ליה מודינא לך לענין קרבן שבועה גבי דידיה דרחמנא פטריה מוכחש משום דגבי דידיה הוי ליה עיקרו קנס וכי קא אמינא אנא ממון הוי לענין קרבן שבועה להוריש לבניו כלומר לגבי בניו שאם הורישן אחר העמדה בדין והם תבעו אותו אנסת ופתית אחותנו והעמידך אבי בדין ונתחייבת לו ממון ונשבע והודה חייב קרבן שבועה דגבי בניו עיקרו ממון שהרי לא זכו בו אלא אחר העמדה בדין ומינה דממון הוי דאי מודה בו חייב דאי לא לא אפשר דליחייב עליה קרבן שבועה דאילו הוה מודה מיפטר אם כן השתא אשתכח דלאו כפירת ממון הוא אלא כפירת דברים בעלמא. ואותביה ממתניתא דקתני רבי שמעון אומר אי לא הספיק' לגבות עד שמת האב הרי הן של עצמה אי אמרת ממונא הוי להורישו לבניו לעצמה אמאי דאחין בעי למהוי פירוש אי אמרת בשלמא דקנסא הוי לענין קרבן שבועה אפי' לגבי בניו היינו טעמא דהוי לעצמה דכיון דאכתי תורת קנס עליו מתוך שאין אדם מוריש זכות שבבתו לבניו אף זה אין יורשין זוכין בו אלא הרי הוא לעצמה אלא אי אמרת דממון גמור נעשה אצל בניו שהרי חייבין עליו קרבן שבועה כיון שיצא מתורת קנס לגמרי ונעשה ממון גמור לעצמה אמאי דאחין בעי למיהוי שהרי הוא כשאר ממון שיש לאב. ומפרקינן דשאני קנס הבת דשעת נתינה דידיה כשעת העמדה בדין דשאר קנסות. וכיון שכן בהאי אי אפשר דהוי ממון לענין קרבן שבועה דהא אי מודה מיפטר ולא הוי אלא כפירת דברים בעלמא. והיינו דאמרינן דהוי לעצמה וכי קאמר רבה בשאר קנסות דאביי בעא מיניה סתמא ואכלהו. ומקשינן אי הכי תלמוד לומר וכחש ת"ל ונתן מיבעי ליה כלומר השתא דאתינן להכי דאמרינן דבקנס הבת עד שעת נתינה איכא עליה תורת קנס ואי מודה ביה מפטר למה לי קרא דוכחש כדפרישנא לדידן. ומוקמינן לה כגון שעמדה בדין ובגרה ומתה דכי קא ירית מינה דידה קא ירית ואפילו הכי פטרינן ליה מקרבן שבועה. ואף על גב דאמרינן לעיל דלגבי יורשין קנס ממונא הוא לענין קרבן שבועה שאני הכא גבי אב דאף על גב דהשתא מינה דידה קא ירית גבי דידיה עיקרו קנס הוה ומקשינן אי הכי יצאו אלו שהן קנס ממון הוא כלומר השתא דאתינן להכי דאמרינן דממון הוי גבי בניו לענין קרבן שבועה ומינה דמודה בו חייב כדפרישית אם כן אמאי קרי ליה קנס ממון הוא. בשלמא לאביי דסבר דמודה בו פטור היינו דקרי ליה קנס. אלא לרבה קשיא וכולה כדפרישנא לדידן. והשתא שפיר דהא לא שני רבה בדיבוריה דהא לא אהדר ליה אלא לענין קרבן שבועה ואינו מחוור דלשון להורישו לא אתיא ליה ותו כדאיתא בירושלמי. ע"כ הרא"ה ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל. והא מדרישא עד כפילא מי איכא פרש"י מי יימר דגנבי. והקשו בתוס' דבכל תביעות שבעולם נוכל לומר מי יימר דהכי הוא לכך פי' כפילא מי איכא דליהוי תביעתו תביעה וכפירתו של חברו כפירה והא איכא מודה ביה מפטר וכפירת דברים בעלמא הוא דבשלמא סיפא דקתני פטור בשלא עמד בדין אפילו תימא דהוה קשיא לן למה לי קרא ומאי קמ"ל לא קשיא כולי האי דדילמא קרא אסמכתא בעלמא וכ"ש דהא פריש בה טעמא אבל הכא היכי קתני שהוא חייב קרבן על כפירה זו דאילו מודה בה מפטר וה"ה דמצי פריך ליה ממוציא שם רע דלכ"ע קנסא אלא דחדא מינייהו נקט. א"ל יכילנא לשנויי לך רישא כשעמד בדין וסיפא וכו' עד רישא רבנן וסיפא ר"ש פי' והא דנקט ר' שמעון סימא את עינו והפיל את שינו ואילו רבנן נקטי ותשלומי ארבעה וחמשה ומוציא שם רע הא לא קשיא דכל חד מינייהו רבותא נקט ר"ש אשמועינן דאפי' בהנהו דפתוך ממונא בתביעתו פטור ורבנן אשמועינן דאפילו שכל תביעתו קנס חייב קרבן וכי קאמר ממונא הוי [להורישו לבניו פי' דאנא הכי (אמרה ליה) [קאמינא לך] דשורת הדין ממונא הוי] מן הסתם כל היכא דליכא גזירת הכתוב דומיא דקרבן דבעי ר"ש דומיא דפקדון שהוא ממון גמור:

איתיביה ר"ש אומר אם לא הספיקה כו'. הא מילתא קשו בה רבה ורב יוסף כ"ב שנין ולא אפריק עד דיתיב רב יוסף ברישא ופרקה שאני התם דאמר קרא ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה לא זכתה תורה להאב עד שעת נתינה וכי קאמר רבה ממונא הוי להורישו לבניו בשאר קנסות. א"ל אם כן רבה גופיה אמאי לא פרקה הכי לאלתר והרי יתיב בה כ"ב שנין ולא פרק דהא מאי דפריק השתא רב יוסף אליבא דרבה פריק מדקאמר וכי קאמר רבה דאלמא רבה גופיה הכי ס"ל. ויש לומר דמאי דהוה ק"ל לרבה ורב יוסף כ"ב שנין היינו דלא ידעי לפרש מאי שנא בין קנס הבת לשאר קנסות בענין זה והיינו דאשכח רב יוסף טעמא משום דגזירת הכתוב הוא בקנס הבת דכתיב ביה ונתן אלא מעתה גבי עבד דכתיב כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו הכי נמי דלא זכתה תורה לאדון עד שעת נתינה אליבא דר"ש. ואם תאמר מאי אלא מעתה דקאמר דמשמע דלדידיה משעת העמדה בדין הוי ממונא. ויש לומר דלדבריו דרבה פריך אמאי לא מפיק מינה אלא קנס הבת בלחוד דהא אית ליה לאפוקי נמי מכללא קנס שלשים של עבד. יתן לחוד ונתן לחוד. פרש"י ז"ל יתן משמע לשון צווי ונתן משמע דבר הנתון כבר. ואינו מחוור דבכמה מקומות משמע ונתן לשון להבא ולשון ציווי ונתן לכהן ואחריני טובא והנכון דמלישנא דקרא דייק דאיכא הפרש בינייהו ולישנא קלילא נקט והפי' שיתן משמע הכי נתינת ב"ד שאמרו לו תן לו דהא סמוך לנגיחת השור אם עבד יגח השור כסף שלשים שקלים יתן. אבל גבי קנס הבת כתיב ותפשה ושכב עמה ונמצאו דמשמע מציאה בב"ד שנתברר הדבר בב"ד וכ"ת ה"נ ונתן דהיינו נתינת אונס גופיה למימר דעד לאחר נתינה לא זכה האב ואיכא דכותא בתלמוד בההיא דאמרת אשר שברת יישר כחך ששברת ולא נפקא לן מהתם אלא מדכתיב ושמתם בארון וכדפרישנא התם וה"ק הכא ע"כ האי ונתן לחוד ויתן לחוד אי הכי ת"ל וכחש ת"ל ונתן מיבעי ליה פרש"י ז"ל אי הכי דשאני קנס הבת משאר קנסות דאפי' עמד בדין לאו ממונא הוא ת"ל וכחש בתמיה כלומר מאי אריא דנסיב ליה תלמודא לפטור מוכחש כי היכי דיליף שאר קנסות כלומר ולא דמי לתשומת יד (כלומר) דהוי עיקר תחלתו ממון ת"ל דהשתא נמי לאו ממונא הוא דרחמנא אמר ונתן לא זכתה תורה עד שעת נתינה עכ"ל. פי' לפי' דאף על גב דשאר קנסות דהוו טובא נפקי מוכחש כיון דאונס ומפתה לא נפיק מהתם לא הוה ליה לערובינהו בהדייהו כלל אלא דלנקוט שאר קנסות באנפי נפשייהו ולדרשינהו מוכחש ולנקוט אונס ומפתה באנפי נפשה ונפק ליה מונתן. ומיהו איכא למידק לפי' ז"ל דלפום פירושו משמע דאביי משמע ליה דהא דקתני תנא וכחש ה"ק ת"ל וכחש דבעינן דומיא דפקדון ותשומת יד שעיקרו לממון ואם כן כי קתני יצאו אלו שהן קנס בעי למימר יצאו אלו שעיקרן קנס ואם כן מאי האי דהדר פריך ליה א"ה יצאו אלו שהן קנס ממון הוא. ויש לומר דאביי השתא לא נחית ליה למפרך מלישנא דסיפא והשתא פריך ליה להכא לפום טעמיה והכי קאמר בשלמא לדידי כולהו קנסות שוים הם וכולהו מחד קרא נפקי וה"ק ת"ל וכחש מה אלו שהם ממון לכל דבר יצאו אלו שהן קנס למקצת הדברים כגון להורישו לבניו מיהת אלא לדבריך דשני לך בין קנס הבת לשאר קנסות אמאי ערבינהו כולהו כחדא ופריק ליה דכי אצטריך קרא וכו' הדר פריך ליה דאפילו לשיטתיה קשיא לישנא דסיפא דקתני יצאו אלו שהן קנס ואלו לדבריו ממון הוא. כנ"ל לפרש לפי שיטת רש"י ז"ל:
הקשו בתוספות מאי אי הכי דהא לדידיה כולהו קנסות ואפילו קנס הבת כי היכי דלענין קרבן לא הוה ממונא הוא הדין להורישו לבניו ושלא לשלם על פי עצמו ואם כן מה ת"ל וכחש תיפוק ליה דה"ל כפירת דברים ומאשר ירשיעון אלהים נפקא לן דכיון דכי מודה בה מיפטר ממילא ידעינן דלא מחייב ליה קרבן ת"ל אשר ירשיעון אלהים מיבעי ליה. ותירצו דלאביי לא קשיא דאף על גב דנפקא ליה מאשר ירשיעון נקיט וכחש בעמיתו לאסמכתא ומכל מקום שפיר פרכינהו כולהו כחדא. ועוד נ"ל לפי שיטה זו דאף ע"ג דכי מודה ביה מפטר אי לאו דכתיב וכחש בעמיתו אנא אמינא דאפילו על כפירת דברים חייבו רחמנא קרבן כיון שנשבע שלא כדין וחזר והודה דכל שכפר שום כפירה בב"ד ונשבע וחזר והודה חייבו הכתוב קרבן. וכבר כתבתי לעיל דברים אחרים דאשמועינן רבותא משום וכחש בין בקנס הבת ובין בשאר קנסות משום דפתיך בהו ממון. כי אצטריך וכחש כגון שעמדה בדין ובגרה ואחר כך מתה דכי ירית אב מינה דידה קא ירית פרש"י ז"ל דכי היכי דפליג ר"ש בלא הספיק לגבות עד שבגרה דלת"ק הוא של אב ולר"ש הוא של עצמה ואם מתה אחרי כן ירית אב מכחה והוו ממון אף על גב דלא מטא לידה דלגבי דידה לא שאני בין קנס הבת לשאר קנסות הילכך מונתן לה מצי למפטרה ונסב תלמודא מוכחש משום דעיקרו קנס ע"כ. ופי' ר"ש מקוצי ז"ל דדוקא שבגרה ואחר כך עמדה בדין קודם שבועה דאי עמדה בדין קודם שבגרה סוף סוף הויא ליה העמדה בדין בשביל אב ולא זכתה לה תורה אלא מיירי שבגרה מתחילה ואז הוי העמדה בדין בשביל הבת ובדידה לא כתיב ונתן עד כאן. ואינו מחוור אלא לעולם כפשוטא דגמרא אפילו עמדה בדין ולבסוף בגרה דכיון דבגרה זכתה תורה בהעמדה בדין דמעיקרא וכאילו עמדה בב"ד מדין עצמה ומהשתא הוי ממון להורישו לאביה. ולקמן פריך א"ה יצאו אלו שהן קנס ממון הא מכאן הקשו בתוספות על פי' רש"י ז"ל דלעיל מאי אי הכי דהא לדידיה נמי קשיא דהא אפילו אביי מודה דהעמדה בדין הוי ממון אפילו לר' שמעון לענין דאי מודה ביה משלם על פי עצמה ואם כן לדידיה נמי תקשי מאי יצאו אלו שהן קנס. ורש"י ז"ל נראה שרצה לה שמרמזה שפי' אי הכי דמשעמדה בדין מיירי כדאוקימנא אינו קנס אלא ממון נראה לכאורה דבעי לומר דלדידיה לא קשיא דמוקים ליה בשלא עמד בדין וזה תימה דהא אביי הא דאוקמיה למתני' כשעמד בדין ואכרח הכי לרבא מכח דרישא דמיירי בשעמד בדין ועל כרחין יש לנו לפרש דמרן ז"ל ה"ק דאביי מקשי השתא לפום שיטתיה דבשלמא למאי דקס"ד לתרוצי ליה מעיקרא דמתני' בשלא עמד בדין לא תקשי לן סיפא ולדידן נמי לא תקשי אבל השתא דאוקימתא דסברא דנפשאי דמיירי בשעמד בדין היכי מתרצא לן הא דקתני יצאו אלו שהן קנס. ואם תאמר מכל מקום לאביי גופיה היכי הוה ליה סיפא. ויש לומר דהא לא קשיא דאין הכי נמי דלדידיה לא דייק לישנא דמתני' שפיר [ולהכי שקיל וטרי בה קמיה רביה (דלישניה) [דלישני] ניהליה שפיר] ואותביה מעיקרא מעיקר הדין דקתני פטור מקרבן והשתא פריך ליה מלישנא דסיפא. והאי אי הכי לאו אי אמרת בשלמא הוא ויש כיוצא בו במסכת עבודה זרה ובשאר מקומות כנ"ל לפי שיטת רש"י ז"ל. ועוד יש לי לפרש לפי שיטתו דאביי ה"ק בשלמא לדידי אף על פי דלשלם ממון על פי עצמו הוי ממון כיון דלהורישו לבניו הוי קנס שפיר קתני מה אלו שהן ממון לכל דבר יצאו אלו שהן קנס קצת דהיינו להורישו לבניו אלא לדידך דאמרת שאני להורישו לבניו הוי ממון א"כ מאי יצאו אלו שהן קנס ממון הוא:
איתיביה ר"ש פוטר שאינו משלם על פי עצמו טעמא דלא עמד בדין הא עמד בדין דמשלם על פי עצמו קרבן שבועה נמי מחייב. מכאן הקשו לפר"י ז"ל דפריש לעיל דלאביי אף לענין הודאה מספקא ליה אם משלם על פי עצמו ואילו הכא משמע דפשיטא ליה דמשלם על פי עצמו. ויש לומר דלדבריו דרבה פריך ליה וה"ק הא עמד בדין דמשלם על פי עצמו לדידך קרבן שבועה נמי מחייב. ואם תאמר והא לרבה נמי גבי קנס הבת אף על פי דעמד בדין אינו משלם ע"פ עצמו דרחמנא אמר ונתן לא זכתה ליה תורה כלל עד שעת נתינה. ויש לומר דאיהו לאו מקנס הבת מקשי אלא מדתלי תנא טעמא דידיה משום שאינו משלם קנס על פי עצמו דמשמע דכל היכא דמשכחת דמשלם על פי עצמו כגון שאר קנסות או קנס הבת דהוי דומיא דשאר קנסות קרבן שבועה נמי מחייב. ומיהו לרש"י ז"ל קשיא מאי קא מבעיא ליה לאביי לעיל מהכא משמע להדיא דכל דמשלם על פי עצמו לפי מה שפי' רש"י בבעיא דאביי לעיל. ויש לומר כדפרשינן לעיל דלאביי מתני' דלעיל דמס' שבועות הוה קשיא ליה אמתני' ובעי דלפרקינהו רבה ניהליה כתלמיד שהוא דן לפני רבו ורבו השיב ליה מתחילה מה שהיה מקובל אצלו מרב עיקר הדין ואחר כך מפרש ליה המעניות והכרחות מסברא וזו שיטת התלמוד בכמה מקומות ואף על גב דכולה סוגיין לר"ש היא ודאי ולא לרבנן וכדמוכח להדיא מכל מקום אגב אורחיה שמעינן דלרבנן לא הוי ממון להורישו לבניו אלא כשעמד בדין וכדאמרינן לעיל מרישא דמתני' בשבועות דאיירי ביה רבנן ואי דלא עמד בדין כפילא מי איכא דאלמא כל היכא דליכא העמדה בדין לא חשיב כפירת ממון אלא כפירת דברים ואי מודה ביה מיפטר וה"ה להורישו לבניו דחמיר טפי לפום סוגיין וההיא בכולהו קנסות הוא ולא בקנס הבת לחוד. ועוד דלר"ש הוא דמפליג רבא בין קנס הבת לשאר קנסות משום דכתיב ונתן אבל לרבנן ליכא הפרש בינייהו ובכולהו בעי העמדה בדין וכיון דכן שמעינן דלאביי ורבה אין אדם מוריש שום קנס לבניו אלא לאחר שעמדה בדין וההיא דפרק מרובה מבטבחו גנב גמר וטבח ואחר כך מת אביו דמשמע לפום פשטא דאדם מוריש קנס לבניו קודם העמדה בדין פליגא אסוגיא דהכא וההיא סוגיא דרבא ור"נ היא דאינון בתראי וסבירא להו דבשאר קנסות מיהת אדם מוריש קנס לבניו וכן נראה שהוא מחלוקת אמוראין בירושלמי בין ר' יונה ור' דוסא דר' יונה סבר דאדם מוריש שאר קנסות לבניו ומוקים ההיא דפרק מרובה כפשוטה בשלא עמד בדין ור' דוסא סבר שאין אדם מוריש אפילו שאר קנסות לבניו קודם העמדה בדין ומוקים לה ההיא דפרק מרובה כשעמד בדין וכן מפורש שם. ולפי שיטה זו הלכתא כרבא ור"נ דבתראי נינהו ופשטא דמתני' דפרק מרובה מסייע להו דבשאר קנסות לא בעינן העמדה בדין לרבנן ואף ע"פ שלא הזכירו המחלוקת הזה מפורש בגמרא דילן. הרבה סוגיות סתומות כזאת יש בתלמוד וזו שיטת הר"א ז"ל מיסודו של רבו רבי' הגדול הרמב"ן ז"ל ומיהו לפום מה דפרישנא בסוגיא דהתם בדוכתה בס"ד אפשר לומר דליכא פלוגתא כלל ואפילו לרבא ור"נ ההיא בהעמדה בדין היא וזה יותר נכון בעיני. הריטב"א ז"ל:

בד"ה מאי לאו כו' אלא לר"ל דלא מחייב קרבן שבועה אלא כשנטלו כו' עכ"ל יש מקשים (א) דהא לר"ש קיימינן הכא ור"ל מודה דאליביה מעות קונות וסגי בייחוד כלי ויש ליישב דמכל מקום רבנן דפליגי עליה דר"ש וס"ל לר"ל דבעי משיכה לרבנן ל"ל ריבויא דומעלה מעל דכיון דנטלו הימנו ממון גמור ולאו דוקא נקטו התוס' הקושיא לר"ש וק"ל:

בד"ה דאחין בעי למיהוי בשלמא לדידי הוא קנס לכל מילי מדגלי רחמנא לענין קרבן כו' עכ"ל ר"ל דאי הוה גלי בשום קרא אחרינא דלא הוי ממון להורישו לבניו ולחיוב הודאה תקשי ליה לנפשיה ל"ל וכחש דפשיטא כיון דלא הוי ממון ואי הוה מודה מיפטר פטור נמי מקרבן שבועה כמו שהקשה אביי לרבה ת"ל וכחש ת"ל ונתן כו' אלא ע"כ לאביי כולה מילתא ילפינן מוכחש כיון דפטור משבועה ע"כ לאו ממון הוא דהא בהא תליא ודו"ק:

בד"ה הא עמד בדין דמשלם על פי עצמו כו' ולדבריו דרבה קא"ל בשלמא לדידי כו' עכ"ל הא ודאי דלעיל דפריך ליה אביי לרבה מברייתא לא תקשי להו דמעיקרא מאי מיבעיא ליה דבכמה מקומות בתלמוד אשכחן כי הך סוגיין דהתלמיד מיבעיא ליה מרבו ורבו משיב לו ושוב איהו גופיה פריך ליה ממשנה או מברייתא בהיפך אלא דהכא תקשי להו דאיהו גופיה פריך לעיל להיפך מברייתא ועוד נראה משום דאהך מתני' דשבועות גופיה קמיבעיא ליה לעיל תקשי להו הכא טפי דאם כן מאי פריך מינה השתא ותירצו דדוקא לדבריו דרבה פריך השתא ודו"ק:

בא"ד דכל היכא דמחייב ע"פ כו' כגון עמדה בדין ובגרה ומתה דמינה כו' עכ"ל לכאורה קשה כיון דאביי לא דריש ונתן ליכא לפלוגי בין עמד בדין ומת אב דמיניה ירתי האחין שלה ובין עמדה בדין ובגרה ומתה דמינה ירית וכן פרש"י לרבה דלגבי דידה לא הוה שאני משאר קנסות כו' דמשעת העמדה בדין ממונא הוא כו' וא"כ לאביי דבשאר קנסות לאו ממונא הוא נימא נמי דבעמדה בדין ובגרה ומתה דלאו ממונא הוא מ"ל ירושת אחין מאביהם ומ"ל ירושת האב מהבת ויש ליישב דלא דמי דירושת האחין מאביהם ה"ל מכח מי שבא לידו בהעמדת דין ע"י שהיה תחלתו בתורת קנס קודם העמדת דין אבל ירושת אב מהבת דגם לידה לא בא בתורת קנס רק בבגרותה אחר העמדת דין ומינה ירית האב וה"ל ממון גמור לגבי האב ודו"ק:

גמרא אי דלא עמד בדין כפילא מי איכא. פי' רש"י מי יימר דגנב דתבעיה כפילא פירש אפילו אם מצא הגניבה בידו לא מצי למימר ולמתבע ליה אתה גנבת שלי שלם לי הכפל מאחר שלא עמד עדיין בדין מצי אמר ליה אתה נתתו לי או אתה הפקדת אצלי או קניתי אותו ולכך ע"כ צ"ל דאיידי דעמד בדין משא"כ לעיל גבי אתה אנסת בתי או פתית בתי דהרי שור שחוט לפניך ולבך אפילו דלא עמד בדין מצי מיירי ולכך איבעי ליה לעיל:

גמ' דקתני רישא וכו'. אין נראה שיהיה טעם בדבר למה נקיט בסיפא מילי אחרינא קצת מברישא בחסיר ויתיר:

גמ' ה"ד אי דלא עמד בדין כפילא כו'. הומ"ל אי דלא עמד מני לא רבנן ולא ר"ש דע"כ לא קאמרי רבנן אלא משום דמשלם בושת ופגם עפ"י עצמו ודוחק לומר דלדברי ר"ש קאמרי או הומ"ל אי דלא עמד בדין הא ליכא יחוד כלי ובזה י"ל דס"ל לרבנן אדם מקנה דבר שלא בא לעולם והמה מ"ד דחשיב התם בהאומר:

גמ' א"ה יצאו אלו שהן קנס כו'. לשיטת רש"י אלעיל קאי דמוקמי בעמד בדין כמו שפי' בעצמו [דבשעמד בדין אוקמית] וכ"כ רש"י לעיל בד"ה אלא פשיטא כשעמד בדין והא דקתני יצאו אלו שהן קנס לקמן מפרש לה שעיקרן קנס. ואפשר לקושרו במקצת דבל"ז נקיט קנס אאונס ופיתוי דהוי קנס לכל מילי דאף להוריש הוי קנס כדתנן במתני' אבל ת"ל ונתן מבעי ליה וצ"ל דאיירי בבגרה ומתה א"כ אמאי קרי קנס:

ברש"י בד"ה כפילא מי איכא וכו'. מי יימר דגנב לא נתחוור לי דאין טעם לזה דלמא ידע דגנב ובאחרינא נמי מי יימר דאנס ופיתה ועוד דהא שילם לו קרן ואינו תובע לו השתא רק כפל דאם לא כן חייב קרבן שבועה משום קרן א"כ ידע דגנב:
ומ"ש ועוד דלמא כו' א"כ לסתור בסיפא גופא בלא רישא [נראה דמפרש לכאורה ברש"י דלמא מודה פירושו ומאי תובעו א"כ זה קשה גם בסיפא] ועוד היאך קאמר יכילנא לשנויי סיפא בשלא עמד בדין [ג"כ קשה מה תובעו] ומיהו זה לשון תוס' וא"ת אי בלא עמד פשיטא וכו' אי מודה מיפטר וי"ל כו' [משמע דקשה כיון דמודה ומיפטר אמאי חייב ברישא]. ולולי פירושו היה אפ"ל כפילא מי איכא כיון דהודה עכשיו למה חייב כפל חומש ואשם הא מודה בקנס פטור והראשון נקיט ודו"ק:
בתד"ה מאי לאו וכו' ואין לו עליו כלום וכו'. בשלמא באחרינא אף שחייבו הב"ד מ"מ כיון דלא מטי לידיה עדיין קנס הוא וק"ל:
בתד"ה דאחין בעי למיהוי וכו' מדגלי רחמנא לענין ק"ש כו'. א"צ לזה דאף באבעיא שלו פשיטא ליה לפירוש התוס' דהוי קנס [לגבי הורשה] ומספקא ליה שמא להודאה וקרבן שבועה הוא ממון א"כ להוריש הוא קנס בלא וכיחש רק לבתר דנלמד מוכיחש פטור דקרבן שבועה בכל קנסות ומודה רבה בזה קושטא הוא דיליף אביי הורשה מוכיחש והתוס' כתבו דבשלמא אף דפשוט הוא לאפוקי מלשיטת רש"י אין כאן בשלמא [דגם לאביי קשה כקושיות התוס' לעיל ד"ה או דלמא] וכן בסמוך אי הכי ת"ל וכיחש כו' לא ניחא לפרש"י כיון שחייב בהודאה כמ"ש לעיל [ד"ה יש לדקדק לשיטת רש"י] דלפירש"י ונתן לא קאי אהודאה והודאות חייב אף באונס ופתוי ולתוס' מונתן ללמוד הכל אף פטור הודאה ולהכי מקשה א"ה ת"ל וכיחש וכו' כיון דכי מודה מיפטר א"צ וכיחש לכך והא דמקשה אביי הא עמד בדין וכו' [קאי אבגרה ומתה]:
בתד"ה כי איצטריך ואע"ג דהשתא ממון גמור הוא וכו' ואי מודה מיחייב וכו'. מכח סברא חיצונה פשיטא הוא כן לרבה ולאביי והכרח התוס' לכך מבואר משום קושית אביי בסמוך הא עמד בדין דמשלם ע"פ עצמו כו' ומשום הא"ה ונתן מבעיא ליה וק"ל. דבכל הסוגיא היה זה תלוי בזה אי מחייב בהודאה חייב נמי קרבן שבועה עד השתא דנתבטל מכח הכרח כיון דבשאר קנסות אתיא קבלת רבו דהוי ממון להורשה א"כ למה תנן במשנתינו אם לא הספיק לגבות וצ"ל בהכרח לימודא דונתן א"כ קשה ת"ל ונתן מבעי ליה וצ"ל דברייתא איירי באונס ופיתוי שבגרה ומתה וזה ודאי ממון הוא להתחייב בהודאה כיון שלא בא לידו מכח קנס ואפ"ה אתיא וכיחש לפוטרו מקרבן שבועה ולכן מקשה אביי שפיר דמדברי ר"ש משמע דהודאה וק"ש תלוי חד בחבירו:

בא"ד הואיל ובא לידו מכח קנס ואי מודה מיפטר. ר"ל כיון שבא לידו מכח קנס קראו קנס וממעטינן מוכיחש לענין קרבן שבועה וה"ה דאי מודה מיפטר דזה טעמא דקרא וכן צ"ל לפירוש התוס' לאביי לסברתו דכולה מלתא גמרי' מוכיחש היאך תלה ר"ש טעמא דפטור מקרבן שבועה משום שאין משלם ע"פ עצמו והאי דאינו משלם ע"פ עצמו גופיה מפטור דקרבן שבועה ילפינן רק טעמא דקרא דוכיחש הוא דקאמר דמחשבינן ליה קנס אף לבתר שעמד בדין ואי מודה מיפטר וא"כ לא כפר ממון ופטור מקרבן שבועה ודו"ק:
בסה"ד והשתא כולהו קנסות וכו' מסברא כתבו כן דהשתא לא צריכא לומר כמו בכל הסוגיא עד הנה כיון דראינו דלא הורה וכיחש רק פטור מקרבן שבועה לא לענין הודאה דהא ממעטינן מניה בגרה ומתה מקרבן שבועה והא ודאי חייב בהודאה א"כ כולהו קנסות נמי כו' דוכיחש הורה לכולם בשוה פטור מקרבן שבועה לחודה וכו'. (ב) אבל ודאי אף לפי המסקנא אי פטור מהודאה פטור מקרבן שבועה בלא וכיחש (ג) אף שיכול להיות חייב בהודאתו ופטור מקרבן שבועה כמו לרבי אלעזר ודו"ק:
בתד"ה הא עמד בדין כו' ולדבריו דרבה כו'. נראה שר"ל דלא תימא הא עמד בדין כפשוטו כמו לפרש"י דכן מורה הלשון מדלא קאמר בגרה ומתה לז"א דקאמר לדבריו דרבה ורבה איירי בעמד בדין ובגרה ומתה ועלה קאי לכן קיצר בלשונו. או לאפוקי משיטת רש"י דאף לאביי גופיה קשה כך כמ"ש התוס' לעיל:

בא"ד כגון עמדה בדין ובגרה ומתה. יש לדקדק דודאי לרבה שקיבל דממונא הוי בשאר קנסות להוריש רק באונס לגבי אב להוריש לבניו כתיב ונתן א"כ בעמדה בדין ובגרה הוי כמו שאר קנסות דמשעת העמדה בדין זכה להוריש לבניו אף דלא מטי לידיה וכ"כ רש"י בהדיא אבל אביי דלא ס"ל ונתן וכל הקנסות שוין וגמרינן מוכיחש דהוי קנס לכל מילי א"כ מאי עדיפא עמדה בדין ובגרה משאר קנסות דלא מצי להוריש ודאי לענין הודאה וקרבן שבועה אם נניח שיכול להוריש אם תבע האב אנסת את בתי ועמד בדין ובגרה ומתה ועתה תובע כיון שהאב תובע שלא בא לידו מכח קנס יש סברא דהוי ממון להודאה וקרבן שבועה וה"נ בשאר קנסות אם נגנב לראובן והעמיד הגנב בדין ונתחייב ומת ראובן ותבעו היורש כיון שלא בא לידו מכח קנס הוי נמי כבגרה ומתה אבל הך דיכול להוריש גופא קשה דבכל הקנסות ס"ל לאביי דאינו יכול להוריש א"כ בבגרה ומתה נמי היאך יכול האב לירש ממנה וכיון דאעיקרא דדינא פירכא דאינו יכול לירש (ד)א"כ אף להודאה וקרבן שבועה לא הוי ממון ואפ"ל דנקשה עוד למה תירץ רבה בשעמדה בדין ובגרה כו' ופי' רש"י דכי היכי דפליג ר"ש בעמד בדין ומת וכו' הא ריהטא דמתניתין משמע טפי דדוקא בלא הספיק לגבות עד שמת הוא דפליג ר"ש למה נאמר דפליג בבגרה נמי. והיאך תליא זה בשינויא דרבה [כיון דשינויא דרבה יתכן בלא"ה] והול"ל כי אצטריך וכיחש שבגרה ועמדה בדין ומתה דהיינו לא הספיק לעמוד בדין עד שבגרה דבזה מודו רבנן ג"כ אלא ודאי בגרה ועמדה בדין ומתה הוי ודאי כמו שאר קנסות וכי היכי דלאביי בשאר קנסות לא מצי להוריש ה"נ בהא לא יכול האב לירש ממנה והיינו משום דאותו שיורש ממנה לגביה הוי קנס פעם אחד קודם שעמד בדין משא"כ בעמד בדין ואח"כ בגרה א"כ לגבי דידה לא הוי קנס [כיון שבא לידה אחר שכבר עמד בדין] ויורש האב מכוחה שלא היה אצלה קנס וק"ל. ומ"מ לרבה דסבירא ליה אף בשאר קנסות ממון הוי להוריש לא הוי איצטריך לכך לומר שעמדה בדין ובגרה וכו' [רק בגרה ועמדה בדין] רק משיב לאביי אף מה שפשוט גם לך בפשיטות דהוי ממון להודאה ולהוריש אפ"ה הורה וכיחש לפטורי מקרבן שבועה ודו"ק:
לשיטת התוס' הומ"ל כי קאמר רבה ממון הוי באונס ופיתה ועמדה בדין ובגרה ומתה רק הוא דבר פשוט דהוי ממונא וזה ידע אביי בלא רבה וק"ל. ועיין לעיל סוף אלו נערות שיטת ר"י הלבן בשמעתין ותו לא מידי:

רש"י ד"ה וכי אמר רבה. ולא מיפטר תו בהודאה. נראה דר"ל או אפילו באונס ומפתה לענין דלא מיפטר בהודאה כדמוכח לקמן דקאמר הא עמד בדין דמשלם על פי עצמו כו' ועי' בתוס' לעיל בד"ה או דלמא:

רש"י ד"ה ה"ג. הא עמד כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה מוכחש בעמיתו. שלא כו' שעיקרן ממון. ע"כ אף לשיטתו צ"ל דאתי לפטורי אפי' בעמדה ובגרה ומתה. דאי בעמדה בדין לחודיה בלא וכחש ידעינן לפטורי מונתן:

תד"ה מאי. וא"ת כו' אלא לר"ל כו'. מש"כ המהרש"א יש מקשים כו'. אישתמיטתיה דכן כתבו התוס' בעצמם בב"מ (מח) בד"ה תשומת יד. ועמש"כ שם בגמרא:

תד"ה ונתן לחוד. ונתנו לחוד. נ"ל משום דונתנו קאי אב"ד. וכ"ד שהוא ע"י ב"ד כיון שנגמר הדין הוה כאילו הוא עשוי כמו שור הנסקל כיון שנגמר דינו שחטו אסור בהנאה. ולי ה"נ דשאני התם דכתיב גביה וענשו וזהו הגמר הדין ומשמע דמשעה זו הוה כנתינה:

תד"ה כי איצטריך. וה"נ אפי' לר' אליעזר. כצ"ל ביו"ד:

תד"ה ונתן לחוד, וגבי מוציא שם רע דכתיב ונתנו.
קשה לי דלמא באמת במש"ר לא יוכל להורישו לבניו דהיכן קתני דמש"ר דמשעמד בדין הוי ממון להוריש ולעיל בברייתא דוכחש לא תני מש"ר:

גמרא התם מדידיה מתזנא.
אף דאב יש לו מע"י אף אם אין נותן לה מזונות היינו (העדפה) צ"ל דאמרי' דזיכה לו רחמנא מע"י משום דדרך הוא דאב נותן מזונות לבתו אף שאינו מחויב וכה"ג כתבו תוס' גיטין (דף מז ע"ב):

תד"ה עשו, דדוקא כשיש אלמנה ובנים ובנות.
מסתפקנא במחלו הבנות להבנים ולא באו להן אם הוי כמו שיש רק אלמנה ובנים ולא תטול האלמנה, גם מסתפקנא באם יש מעט יותר משיעור עד שיבגרו דלאלמנה בודאי נותנים רק מזון הבנות עד שיבגרו ואיתר השאר אם יש זכות לבנות בזה כדין נכסים מועטים:

לא בשלא עמד בדין ואיצטריך וכחש בה לתובע ממון דפתיך בי' קנס וכמ"ש לעיל והש"ס דדחה מכפילא הומ"ל משום קרנא דאית בי' ועיקר הק' ממוציא שם רע וכן למדתי מדברי קרבן אהרן שעל תורת כהנים ומיושב קו' תוס':

כל מה שישבתי על קו' תוס' על שיטת רש"י דשמעתין כ' על ספר מגיני שלמה ע"כ לא אאריך בזה:

יתן לחוד ונתן לחוד דיתן משמע לשון צווי ונתן משמע דבר הנתון כבר עכ"ל רש"י. ויראה דהיינו טעמא דכתי' ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו שני לוחות ולא כתי' ונתן. עפ"י דאמרו בענין ברכת התורה שמברכי' פעם אשר נתן לנו לשון עבר ופעם ברוך נותן התורה לשון הווה דלשון עבר קאי אגוף התורה והלכותי' שנאמרו מהקב"ה למשה בסיני ואותה הנתינה כבר חלף ועבר. משא"כ נותן הוא קאי אחריפות וחידושי תורה מה שתלמיד ותיק מחדש בטובו בכל יום תמיד והקב"ה משפיע לו שמן ששון ועל זה מברכי' נותן התורה. והא"ש דאי הוה כתי' ונתן אל משה ככלתו ה"א דעיקר שמחת חתן וכלה המרומז בככלתו כפירש"י סד"א אותה שמחה הי' על ההלכות המקובלות וז"א דטובים דודיך מיין טובי' דברי דודיך הת"ח יותר מיינה של תורה. וכן אחז"ל שהקב"ה נתן במתנה למרע"ה פלפול התורה ע"כ כתי' ויתן אל משה מה שהוא עתיד לחדש חדושי' בתורה. והיינו דאקשי בהאי קושי' כ"ב שנין דרבה שהי' עוקר הרים מרוב ענוותנותו לא רצה לגלות רז זה. וכדיתיב ר' יוסף ברישא שהי' סיני מרוב ענוותנותו גילה זה דעיקר שמחת הקב"ה בפלפולא דאורייתא:

תוספות בד"ה לא כשלא עמד בדין וא"ת וכו' אשר ירשיעון מבעיא ליה עכ"ל. ותירוצם דחוק מאד ולענ"ד לא ידענא מהיכן פשיטא לן בכל התורה דמודה בקנס פטור כיון דאשר ירשיעון לא כתיב אלא בתשלומי כפל ואיכא למימר דוקא בכה"ג פטר רחמנא מודה בקנס כיון שמחייב עצמו בקרן משא"כ היכא דפוטר עצמו מכלום סד"א דמחייב כי היכי דמפלגינן אליבא דהלכתא במודה בקנס ואח"כ באו עדים ואיצטריך וכיחש דאפילו בכה"ג פטור דבלא"ה ע"כ האי קרא דוכיחש לא איירי אלא דאין התובע תובע ממנו הקרן אלא הקנס ועוד מנ"ל דילפינן כולהו קנסות מכפל דהא בסמוך לר"ש דדרש מונתן אפ"ה לא יליף שאר קנסות מאונס ומפתה וה"נ דכוותיה ואיצטריך שפיר וכיחש והשתא א"ש נמי דדוקא בסמוך מקשה הש"ס כפילא מי איכא והיינו משום דאשר ירשיעון בכפל גופא כתיב ולפ"ז מצינן למימר דלפי האמת רבנן דדרשי ומעלה מעל אית להו נמי דרש דוכיחש ומוקי לה כשלא עמד בדין כדפרישית:

בד"ה דאחין בעי וכו' תימא וכו' וכי רבה לא ידע מתני' ותירץ ריב"א וכו' אבל מתני' איירי כשהבת קיימת וכו' משום דאין אדם מוריש זכות בתו לבנו עכ"ל. ואע"ג דבכה"ג לא זכות בתו מיקרי כיון שכבר עמד בדין אפ"ה כיון שאין האחין יורשין לזכות הבא לה לאחר מיכן אין יורשין ג"כ הקנס הבא על ידה אע"ג דעמדה בדין בחיי אביה וכה"ג כתב ריב"א גופא בפ' מרובה לחלק בין קנס הבת לשאר קנסות מה"ט אפילו באין הבת קיימת היכא דלא עמד בדין אליבא דרבנן ומש"ה מסיק ריב"א כאן דאביי דמקשה לא ניחא ליה לחלק בכך והיינו משום דכיון דעמד בדין אי ס"ד דלר"ש יכול להוריש באין הבת קיימת דמיקרי ממונא א"כ אפילו כשהבת קיימת נמי דאחין בעי למיהוי דתו לא מיקרי זכות בתו ורבה הודה לו בזו הסברא אלא שכבר הקשיתי לשאול כיון דמילתא דתליא בסברא היא מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר דהדר ביה וקשיא עשרין ותרתין שנין ולא הוי ידע טעמא דר"ש וא"כ ודאי טפי הוי ניחא ליה בטעמא כל דהו לאוקמי מיהא מילתא דר"ש כשהבת קיימת דבהכי איירי פשטא דמתני' וכ"ש דקשה טפי לשיטת התוספות דאביי מעיקרא מהאי מתני' דהכא קמבעיא ליה לר"ש ומהדר ליה רבה דלר"ש גופא יכול להוריש כשאין הבת קיימת וא"כ מאי האי דהדר ואותביה מהאי מתני' גופא ואי מסברא דנפשיה אקשי עליה דליכא לאפלוגי אכתי עיקר הקושיא חסר מהספר. והנלע"ד דאביי לא מסברא מקשה לרבא אלא מגופא דמתני' מקשה ליה והיינו למאי דפרישית לעיל גבי מפתה מדעתה עבדה פלוגתא דר"ש ורבנן קמ"ל דמהתם משמע דר"ש ע"כ פליג נמי במפותה וא"כ ע"כ הא דקאמר לעצמה לאו לעצמה ממש איירי לענין מפותה דהא מחלה אע"כ דלצדדין קאמר באונס לעצמה ממש ובמפותה לעצמה לאפוקי דאחין ופטור המפתה לגמרי דהא מחלה ולפ"ז לענין מפתה הו"ל כאין הבת קיימת דהא איהי לא קמשתעי דינא בהדי אחין והדר דינא בין המפתה ובין האחין וא"כ מקשי אביי שפיר דאחין בעי מיהוי דבכה"ג ודאי לא מהני טעמא דזכות בתו דלאו זכות בתו הוא דממ"נ אין לה כלום דהא מחלה כנ"ל ואי תקשי לאביי גופא האיך מיתוקמא ליה מתני' במפותה דא"כ בושת ופגם אמאי קאמר ר"ש לעצמה וע"כ דהמפתה פטור דהא מחלה ואמאי דאחין בעי מיהוי דהא ממונא גמור הוא ואדם מורישו לבניו דהא לא שייך למעטו מוכיחש ואי משום דאיתקש בושת ופגם לקנס הא כתב ר"י בעל התוס' לעיל גבי בגר בקבר דהקישא לא שייך שיפטור לגמרי וא"כ תקשי לר"י סוגיא דהכא ונהי דלרבנן אי לא עמד בדין איכא למימר דטעמא דידהו דדרשי ונתן אשעת העמדה בדין ואבושת ופגם נמי קאי ומ"ש ר"י לעיל דלא קאי אבושת ופגם ואדם מוריש היינו משום דאליבא דרבא איירי התם ולדידיה ע"כ לא שייך דרשא ונתן לרבנן ואדרבא ר"ש יליף מהכא וע"כ דרבנן דרשי מילתא אחריתי ולא שייך לומר דליפלגו בלישנא דקרא בסברות הפוכות. וכן לר"ש למסקנא דטעמא דידיה נמי מונתן אבל לאביי דלא סליק אדעתיה טעמא דר"ש מונתן תקשי אלא שכבר כתבתי לעיל גבי פלוגתא דר"ש ורבנן קמ"ל דלענין מפותה דאמר ר"ש לעצמה היינו לקנס לחוד אבל בושת ופגם לאחין והא דקאמר הרי הן היינו משום אונס. ובלא"ה נלע"ד שדברי ר"י בעל התוס' מוכרחין דבושת ופגם אדם מוריש לבניו היכא שאין הבת נוטלת דאלת"ה במאי קמיפלגי ר"ש ורבנן לענין קרבן שבועה אי קנס קא תבע או בושת ופגם הא בתרוייהו פטור מקרבן שבועה כיון דאין מוריש לבניו והא בהא תליא מדמקשינן בסמוך ת"ל וכיחש ת"ל ונתן מיבעי ליה אלא דלמ"ש התוס' בסמוך דהא דמקשינן ת"ל ונתן מיבעיא ליה היינו משום דאי מודה מיפטר א"כ מהכא לא מוכח מידי לענין בושת ופגם ועיין בסמוך ודוק היטב:

רש"י בד"ה וכי אמר רבה ממונא הוי להורישו משעמד בדין בשאר קנסות ולא מיפטר תו בהודאתו עכ"ל. בהשקפה ראשונה נראה מדבריו דאע"ג דבכולה שמעתין משמע דלענין מודה לא מיפטר פשיטא לן אפילו עמד בדין לר"ש דלא תלי בקרבן שבועה ולא בלהורישו לבניו אפ"ה כתב כאן דדוקא בשאר קנסות אי מודה לא מפטר מכלל דבקנס דאונס ומפתה אפילו עמד בדין נמי אי מודה מיפטר וע"כ היינו משום דהשתא דאתינן לדרשא דונתן דגלי רחמנא בהדיא דלא הוי ממונא דאב אלא משעת נתינה אבל העמדה בדין לא מהני מידי א"כ ממילא דאי מודה מיפטר והיינו דפרישית לעיל דלפ"ז אין לנו הכרח לומר דלר"ש קרבן שבועה ולהורישו לבניו הא בהא תליא והא דמקשינן בפשיטות ת"ל ונתן מיבעי ליה היינו משום דדרשא דונתן משמע נמי לענין מודה לא מיפטר וא"כ פשיטא דפטור מקרבן שבועה דהו"ל כפירת דברים והיינו לגמרי כפי' התוספות בד"ה אי הכי כך נראה לכאורה אלא דאכתי לשון רש"י תמוה דכיון דמעיקרא הוי פשיטא ליה סוגיא דשמעתין דבכל דוכתי משעמד בדין אי מודה מיפטר וא"כ אם בא לפרש עכשיו דמדרשא דונתן שמעינן נמי דאי מודה לא מיפטר א"כ גבי דרשא דונתן גופא הו"ל לפרש כן בהדיא לענין קנס דאונס ומפתה ואמאי מפרש לה הכא בדיוקא דשאר קנסות ועוד דמל' רש"י בסמוך בד"ה שאינו משלם קנס משמע בפשיטות דבקנס דאונס נמי בעמד בדין אי מודה לא מפטר לכך היה נ"ל לפרש כוונת רש"י כאן בענין אחר דאהא דמשנינן דלר"ש בשאר קנסות מודה דמורישו לבניו ולא יליף להו מקנס דאונס ומפתה דאינו מוריש אלמא דאיכא שום פירכא א"כ קשיא ליה לרש"י אפילו בלא עמד בדין נמי אמאי אינו מוריש לבניו דהא מסברא אית לן למימר דליכא מידי שאין אדם יכול להוריש לבניו ואי מקרבן שבועה יליף ר"ש א"כ אפילו עמד בדין נמי ובשלמא לרבנן דמתני' א"ל דמקרבן שבועה ילפי משא"כ לר"ש. לכך הוצרך רש"י לפרש דנהי דקודם שעמד בדין אינו מוריש היינו משום דאי מודה מיפטר ומדר"ש שמעינן לרבנן דטעמא דידהו בלא עמד בדין נמי מש"ה הוא כמו שפרש"י במשנתינו משא"כ בעמד בדין דאי מודה תו לא מיפטר מודה ר"ש בשאר קנסות דאדם מוריש ושאני אונס ומפתה דכתיב ונתן דאינו מוריש ולעולם דאי מודה לא מיפטר דקרא דונתן לא קאי לענין הודאה אלא להוריש לבניו והיינו דסמיך לאבי הנערה כנ"ל נכון. ולפ"ז ע"כ הא דמקשינן אי הכי ת"ל וכיחש ת"ל ונתן מיבעי ליה היינו משום דפשיטא לן דכל מה שאין אדם יכול להוריש לא שייך בקרבן שבועה כמ"ש לעיל אי מקרא דהתם כתיב ואם אין לאיש גואל משמע דיורשים ירתי לכל הנך דשייך בהו קרבן שבועה וא"כ מקשה שפיר אמאי יליף לאונס ומפתה בהדי שאר קנסות דלא ממעטינן אלא מגזירת הכתוב דוכיחש ות"ל דבלא"ה פטור וכמו שפרש"י להדיא. אלא דלפ"ז קשיא לי אכתי מאי מקשי ת"ל ונתן מיבעי ליה ותיפוק ליה דבושת ופגם ע"כ אין מוריש לבניו כדמוכח ממתניתין דקתני ר"ש אומר הרי הן לעצמה ואפ"ה שייך בהו קרבן שבועה כדמוכח ממתניתין דשבועות דקאמרי רבנן לר"ש דבושת ופגם קא תבע אע"כ דקרבן שבועה לא תלי בירושה אלא דוקא במידי דקנס וא"כ שפיר איצטריך למעט מוכיחש דוקא אם לא שנאמר דרש"י סובר בושת ופגם אדם מוריש לבניו לכ"ע אפילו בלא עמד בדין וכשיטת הרא"ה ז"ל והר"ן דמשנתינו לא איירי אלא בקנס והא דקתני הן היינו אקנס דאונס ומפתה ע"ש ודו"ק:

בגמרא אמר רבא כי איצטריך וכיחש כגון שעמדה בדין ובגרה וכו' וקשיא לי השתא דאתינן להכי דאיירי ר"ש ורבנן נמי בעמדה בדין ובגרה א"כ אמאי הדר ביה רבה מעיקרא דאותביה אביי מברייתא דוכיחש וקאמר מודינא לך לענין קרבן שבועה דרחמנא פטריה וכי קאמינא ממון הוי להורישו לבניו וכתבו התוספות דכדי להעמיד קבלת רבותיו אמר כן ואמאי לא העמיד קבלת רבותיו כדמעיקרא דחייב קרבן שבועה ולוקמיה בעמדה בדין ובגרה ולאשמעינן איפכא דלא ממעטינן מוכיחש. ובשלמא לשיטת רש"י שכתבתי דבכולי קנסא פשיטא ליה לרבה אליבא דר"ש דבעמד בדין אי מודה מיפטר ולענין להורישו לבניו נמי הוי פשיטא ליה מעיקרא דמוריש וא"כ מאי עדיפותא דעמד בדין ובגרה הא בכולהו לא פטר ר"ש מקרבן אלא משום דעיקרן קנס כדמסיק בסוף וכ"ש לבתר דאותביה אביי ממתני' דבקנס דאונס אינו מוריש וא"כ תו לא שייך עמדה בדין ובגרה דהא אינה מורשת. וע"כ צריך לחלק לענין ירושת הבת דקרא דונתן לא איירי אלא מירושת אב ולא בירושת הבת. וא"כ ע"כ דאיצטריך וכיחש לר"ש לענין קנס הבת בעמדה בדין ובגרה לפטורא משא"כ לשיטת התוס' ודאי קשה אמאי לא הדר ביה רבה מעיקרא למאי דהוי מפרש למשנתינו כשהבת קיימת ולעולם דאדם מוריש. וא"כ שפיר היה יכול להעמיד קבלת רבותיו לענין עמדה בדין ובגרה דנהי דכולהו קנסא ממעטי' מוכיחש משום דאי מודה מיפטר משא"כ בעמדה בדין ובגרה דפשיטא לן דאי מודה לא מיפטר וחייב קרבן שבועה ואפשר ליישב דרבה גופה הוי קים ליה דקבלת רבותיו שאמרו ממונא הוי לא איירי כלל לענין עמדה בדין ובגרה דבזה לא הוו צריכי למימר ממונא הוי דמילתא דפשיטא היא וע"כ צריך לאוקמי בקנס גמור כנ"ל:

בתוס' בד"ה כי איצטריך קרא וכו' והשתא כולהו קנסות משעמד בדין ממונא הוי ומחייב בהודאתן ואפ"ה פטור מגזירת הכתוב עכ"ל. נראה שהוצרכו לכך מדממעטינן נמי עמדה בדין ובגרה מוכיחש ולא מוקמינן מיעוטא דוכיחש אשאר קנסות לחוד דאי מודה מיפטר משא"כ בעמדה בדין ובגרה כיון דאי מודה לא מיפטר לעולם דחייב קרבן שבועה אע"כ דלר"ש בכולהו קנסות אי מודה מיפטר כנ"ל בכוונתם אלא שכבר הקשיתי לשאול א"כ כיון דסוף סוף למסקנא ע"כ סברי רבותיו של רבה דלאו הא בהא תליא הודאה וקרבן שבועה א"כ אמאי הוצרכו כלל לקרא דונתן ואמאי לא מוקי קבלת רבותיו דאמרי ממונא הוא לענין מודה לא מיפטר לחוד ומאי הוי קשיא להו עשרין ותרתין שנין אם לא שנאמר דהוי פשיטא להו דלהורישו לבניו תליא באי מודה מיפטר וכמ"ש מהרש"א ז"ל בכוונת התוס' לעיל אלא דשם כתבתי דלשון התוס' לא משמע כן ועי' במ"ש ודו"ק:

בא"ד וה"נ אפילו לר"א דאמר נשבעין על הקרקעות גזירת הכתוב היא דפטור מקרבן שבועה אע"ג דמיחייב בהודאתו עכ"ל. תמיהא לי מאי הוצרכו לאתויי ראיה מדר"א בפשיטות הוי מצי לאתויי מדבעינן בקרבן שבועה ייחוד כלי דוקא כמו שהביאו התוספות לעיל דבלא ייחד כלי פטור אע"ג דחייב בהודאתו ולכ"ע ויש ליישב:

גמרא אי הכי יצאו אלו שהן קנס ממון הוא. עיין בתוספות ולשיטת רש"י ז"ל נ"ל ליישב לשון א"ה לא מיבעיא אם נפרש דאביי מעיקרא הוי סבר דקרבן שבועה תליא בלהורישו לבניו א"כ הוי אתי ליה שפיר הא דקאמר יצאו אלו שהן קנס והיינו לענין להוריש לבניו אלא אפי' לשיטה שכתבתי דמעיקרא נמי לאביי לאו הא בהא תליין אפ"ה הוי אתי ליה שפיר מעיקרא הא דקאמר יצאו אלו שהן קנס היינו משום שבאו לידן בתורת קנס כמ"ש התוספות ובכה"ג אשכחן בכולה תלמודא דקתני יש להן קנס והיינו ע"כ כשעמדו בדין ואי מודה לא מיפטר ואפ"ה קרי לה קנס משא"כ עכשיו למאי דמוקי נמי כשעמדה בדין ובגרה מקשה שפיר אמאי קרי להו קנס וכמ"ש התוספות וק"ל:

שם בגמרא איתיביה ר"ש פוטר כו' טעמא וכו' הא עמד בדין דמשלם ע"פ עצמו וכו' והקשו התוספות לעיל בד"ה או דילמא דלפרש"י תיקשי אביי לנפשיה. ולענ"ד יש ליישב דאביי לא מדיוקא דמתני' קשיא ליה דאיכא למימר לעולם בעמד בדין נמי פוטר ר"ש מוכיחש דבעינן עיקרו ממון משא"כ בעיקרו דקנס. והא דקתני שאינו משלם ע"פ עצמו טעמא הוא דקא יהיב מאי ריעותא דקנס שאינו משלם ע"פ עצמו כיון דמעיקרא לאו ממון גמור הוא מש"ה פטריה רחמנא אף מקרבן שבועה אף לאחר שעמד בדין דכיון דלא זכה בה אלא ע"י העמדה בדין תו לא מיקרי ממון אלא קנס והא דאיצטריך ר"ש לאסוקי האי טעמא ולא מייתי בהדיא קרא דוכיחש היינו לאשמעינן דלא פטר ר"ש אלא היכא דמתחלתו אינו משלם על פי עצמו לאפוקי היכא שעמדה בדין ובגרה ומתה דאבוה זכי בלא העמדה בדין אין לנו למעט מוכיחש משא"כ השתא דלרבה ממעטינן אפילו עמדה בדין ובגרה מקשה אביי שפיר אמאי מייתי ר"ש כלל ה"ט הו"ל לאתויי בהדיא קרא דוכיחש אלא ע"כ לדיוקא אתי כן נראה לי נכון ודוק ותו לא מידי:

גמרא אי דלא עמד בדין כפילא מי איכא וכו'. לולי פירש"י ז"ל היה נראה לע"ד הא דקשיא ליה מכפילא יותר מכוליה קנסא משום דבאמת קשה לרבנן באונס ומפתה דס"ל לעיל דבושת ופגם קא תבע א"כ בלא זה חייב קרבן שבועה משום בושת ופגם בשלמא אי מיירי בעמד בדין יש לומר דמיירי שמודה באונס ופתוי אלא שכופר ההעמדה בדין כדי שיפטר מקנס אם כן לא כפר כלל הבושת ופגם. וכן צריך לומר בכפל כהאי גונא אע"ג דודאי חייב קרבן שבועה משום הקרן צריך לומר גם כן שמודה בגניבה אלא שכופר ההעמדה בדין אבל למאי דס"ד שלא עמד בדין נהי דבבושת ופגם יש לומר דנ"מ לענין חומש כמו שכתבתי דס"ל לרבנן דתרוייהו קא תבע וחייב חומש גם כן על הקנס אי נמי שכבר שילם לו הבושת ופגם אבל בכפל ע"כ ליכא למימר דנ"מ לענין חומש דהא אמרינן בב"ק דף ס"ה דחומשו עולה לו בכפילו וכ"ש לחכמים שם דאין חומש משתלם במקום כפל כלל וע"כ צריך לומר שכבר שילם לו הקרן אם כן בכה"ג כפילא מי איכא כיון שכבר החזיר לו הקרן קודם העמדה בדין א"כ אין כאן מקום חיוב לכפל כיון שכבר החזיר לו הגניבה והיינו דקאמר כפילא מי איכא. ודוק:

ולפי זה נ"ל הא דנקיט ר"ש אונס ומפתה יותר משאר מילי דחשבי רבנן וסמיך אתנא קמא ונהי דבכפל וארבע וחמשה יש לומר דר"ש לטעמיה דס"ל בב"ק דף ס"ה ע"ב דממון שאינו משתלם בראש אינו מחייב קרבן שבועה וא"כ יש לומר דנפקא ליה נמי מזה דאינו חייב קרבן שבועה על כפירת כפל וד' וה' אכתי קשה ממוציא שם רע ע"כ צריך לומר דסמוך את"ק ואפ"ה חשיב אונס ומפתה משום דלפי המסקנא צריך לומר דרבנן באונס ומפתה שכופר רק העמדה בדין כנ"ל משא"כ לר' שמעון דס"ל דאדם תובע קנס ולא בושת ופגם דלא קייץ שפיר קאמר והיא אומר לא אנסתי ולא פיתיתי דאף דמכחיש האונס והפיתוי לגמרי אפ"ה קנס קא תבע ולא בושת ופגם ואפילו מודה בהעמדה בדין אלא שאומר שהעדים שקר העידו כמ"ש דבכה"ג לא הוי ליה מיגו במקום עדים ופוטר את עצמו מקנס הוא מילתא אחריתא מת"ק. וק"ל:

תוס' ד"ה מאי לאו וכו'. הואיל ועמד בדין ונטלו וכו'. רצונם דבמשיכה אי אפשר לומר שנטלו ומשכו קודם העמדה בדין כיון דבשעת משיכה לא קנה לא מהני אח"כ דכבר כלתה המשיכה ואפילו לרבי יוחנן דמיירי בקנין מעות דמהני לאחר שלשים יום אפילו הכי נדחקו התוס' לפרש שהיה היחוד אחר העמדה בדין דאזלי לשיטתם שכתבו לעיל דביחד קודם העמדה בדין הוי ליה דבר שלא בא לעולם דלא מהני לר"ש וכן מה שתירצו דמיירי שנתן לו למשכון היינו גם כן לאחר שעמד בדין דאי קודם שעמד בדין כיון דמנה אין כאן משכון אין כאן כדאיתא בפ"ק דקידושין ולהכי לא תירצו התוס' לעיל בד"ה ור"ש פוטר וכו' דמיירי במשכון. עוד נראה דלפמ"ש לעיל דלרבה דס"ל הכופר בממון שיש עליו עדים פטור מקרבן שבועה. ע"כ הא דחייב הכא היינו משום שתובע הכלי כמ"ש לעיל באורך ע"כ ליכא לשנוי במשכון דא"כ תובע המעות דהא הכלי אינו שלו אלא לבטחון המעות אלא דהכא קיימי התוספות לר"ל. שפיר כתבו לשיטתו דפליג על רבה בשבועות שם וסבירא ליה הכופר בממון שיש עליו עדים חייב. ודוק:

תוס' ד"ה כי איצטריך וכו'. ואי מודה מחייב וכו'. דבריהם ז"ל צריכין ביאור דמנ"ל להש"ס הך סברא דכשבגרה ומתה בודאי אי מודה לא מיפטר ומשום זה צריך לחזור מכל הסוגיא דלעיל דהוי פשוט לפי שיטתם דקרבן שבועה ומודה ומיפטר הא בהא תליא. ונראה לפמ"ש התוס' דקבלה היה ביד רבה דעמד בדין ממונא הוי לר"ש ומפרש דהיינו להורישו לבניו בשאר קנסות א"כ לפי הס"ד דקרבן שבועה ומודה מיפטר תליא זה בזה וכיון דילפינן מוכיחש דפטור מקרבן שבועה ה"ה דמיפטר בהודאתו ואפ"ה הוי ממון להורישו לבניו א"כ קשה ממתניתיין דס"ל לר"ש דלא הוי ממון להורישו לבניו אפילו עמד בדין וקניא לעצמה הא ע"כ צ"ל דהיא גובה הקנס בהודאתו או ע"פ עדים והנה לא מיבעיא אם נאמר דהיא גובה הקנס בהודאתו קשה דכ"ש דהוי ממון להורישו לבניו ואפילו נימא דאיכא עדים מ"מ כיון דס"ל לר"ש במודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב כמ"ש לעיל. או מטעם דס"ל כראב"ש בב"ק דף ע"ה דס"ל הכי כנ"ל או מטעם משום דס"ל דאין אדם משלם בושת ופגם ע"פ עצמו ואינו מחייב עצמו בכלום בהודאתו לפני בית דין כנ"ל א"כ עכ"פ ממונא הוא שאינו יכול לפטור בהודאתו כשהביא עדים ולמה לא יוכל להורישו לבניו וע"כ צ"ל דנהי דלאו ממונא הוא להתחייב בהודאתו מ"מ כשבא לרשות אחרת כגון שמת האב או בגרה תו לא מיפטר בהודאתו ואם כן מיירי מתניתין בליכא עדים ואפ"ה הקנס לעצמה ע"פ הודאתו כיון שבא לרשות אחרת הרי דמוכח סברת התוס' דבעמד בדין ובגרה תו אי מודה לא מיפטר. ולפ"ז אכתי המ"ל דבכה"ג שבא לרשות אחרת באמת מחייב ג"כ קרבן שבועה כיון דאי מודה לא מיפטר אבל כדמשני דברייתא דר"ש מיירי שעמד בדין ובגרה ומתה ואפילו הכי פטור מקרבן שבועה מוכח דלאו הא בהא תליא והיינו דפריך אי הכי יצאו אלו שהן קנס כיון דמסיק דלאו הא בהא תליא ואפילו אי מודה לא מיפטר ואפילו הכי פטור מקרבן שבועה לא שייך לישנא שהן קנס ומפרש שעיקרא קנס והיינו דפריך אביי ממתניתין דשבועות דמשמע להדיא דהא בהא תליא. ודוק:

ולכאורה קשה לי כיון דס"ל לאביי לעיל דף ל"ט דבא עליה ומתה פטור שנאמר לאבי הנערה ולא לאבי מתה ופי' רש"י שם דהיינו קודם העמדה בדין א"כ לכאורה לר"ש דס"ל דאע"ג דעמד בדין לאו ממונא הוא ואי מודה מיפטר. א"כ אין לחלק בין קודם העמדה בדין או לאחר העמדה בדין ומנ"ל בעמדה בדין ובגרה ומתה דבר תשלומין הוא אלא שאינו מחויב קרבן שבועה כדמשמע בברייתא דומיא דאינך שאר קנסות ואמאי נינא כיון דילפינן מוכיחש דכי היכי דלאו ממונא הוא לענין קרבן שבועה הכי נמי דאי מודה ומיפטר נימא נמי דלאו ממונא הוא כמו קודם העמדה בדין דממעטינן מלאבי מתה. ומזה נלענ"ד ראיה למה שכתבנו לעיל דף ל"ט שם דהא דאביי ממעט לאבי מתה לאו למיפטר לגמרי ממעט קרא דהא ממעטינן נמי מאידך נערה ולא לאבי בוגרת הא בגרה לעצמה אלא באמת ממעטינן הא מתה לעצמה כדקאמר רבא שם מיתה עושה בגרות וממילא הוא פטור לגמרי מן הקנס דהא אין אדם מוריש קנס לבניו. לפ"ז לא קשיא מידי דכיון דס"ל לרבה בשאר קנסות דהוי ממון להורישו לבניו ממילא ליכא למעט מלאבי מתה דאף דהוא לעצמה מ"מ אביה יורשה. אך לפ"ז קשה למה ליה למימר שעמדה בדין ובגרה ומתה לא הוי ליה למימר אלא שעמדה בדין ומתה וכיון דמתה הוא לעצמה והיכא דהוא לעצמה ליכא למעט מונתן דיכולה להוריש לאביה ואפשר כיון דמעולם לא יצא לרשות אב לא דמי לשאר קנסות לכך משני שעמדה בדין ובגרה. ודוק:

מאי לאו בשעמד בדין. בב''ד אחד ובאו עדים באותו ב''ד וחייבוהו ב''ד על פיהם ועכשיו זה תובעו מה שחייבוהו ב''ד וחזר וכפר וקתני פטור: בשלא עמד בדין. ועדיין לא העידו עדים: והא מדרישא. מילתייהו דרבנן דאיפליגו עליה וחייבוהו קרבן שבועה איירי בשעמד בדין מכלל דסיפא כלומר ר''ש דאתא לאיפלוגי עלייהו בדכוותה איירי: אין לי. שיתחייב קרן וחומש ואשם: כפילא מי איכא. מי יימר דגנב דתבעיה כפילא ועוד דלמא מודי ומיפטר: אלא פשיטא בשעמד בדין. והא דקתני יצאו אלו שהן קנס לקמן מפרש לה שעיקרן קנס: או ליתני רישא. דכולה רבי שמעון אומר או ליתני סיפא כו' מאי שנא דאיפסיק ותנא רבי שמעון אומר בי מיצעי: ומודינא לך לענין קרבן שבועה. דלרבי שמעון אע''ג דעמד בדין לא מיחייב עליה קרבן שבועה: להורישו לבניו. משעמד בדין ומת עד שלא הספיק לגבות הרי הוא של אחיה ולא שלה: עשרין ותרתין שנין. הן היו ימי שררתו של רבה ומת וישב רב יוסף בראש וסייעוהו מן השמים לפרקה להיות לו לשם לפי שהיה רבה חריף ולכך קראוהו עוקר הרים ורב יוסף היה בעל שמועות ומשנה וברייתא לכך קראוהו סיני: וכי אמר רבה ממונא הוי להורישו. משעמד בדין בשאר קנסות ולא מיפטר תו בהודאה: יתן לחוד ונתן לחוד. יתן משמע לשון צווי ולעולם ונתן משמע דבר הנתון כבר: אי הכי. דשאני קנס דאונס ומפתה משאר קנסות דאפילו עמד בדין נמי לאו ממונא הוא: ת''ל וכחש. בתמיה כלומר מאי איריא דנסיב לה הש''ס לפטורא מוכחש כי היכי דיליף שאר קנסות כלומר מדלא דמי לתשומת יד למיהוי עיקר תחילתו ממון תיפוק ליה דהשתא נמי לאו ממונא הוא דרחמנא אמר ונתן דלא זיכתה לו תורה עד שעת נתינה: כי איצטריך וכחש. לקנס דאונס ופתוי למילפינהו בהדי שאר קנסות לפטורא מוכחש משום דעיקרן קנס ולא מצי למילף מונתן: כגון שעמדה בדין ובגרה. דלרבי שמעון דידה הוא דכי היכי דפליג במתניתין בלא הספיקה לגבות עד שמת האב הכי נמי פליג בלא הספיקה לגבות עד שבגרה דקאמר ת''ק הרי הן של אב ולרבי שמעון הרי הוא של עצמה ואם מתה אחרי כן ירית לה אביה מכח דידה והוי ממון גמור ואע''ג דלא מטא לידה דלגבי דידה לא הוה שאני משאר קנסות דמשעת העמדה בדין ממונא הוא וכי מייתא ירית הוא כל זכות שהיה לה בו הלכך מונתן לא מצי למיפטריה ונסיב הש''ס מוכחש ומשום דעיקרו קנס: אי הכי. דבשעמד בדין אוקימתה וכבר נעשה ממון היכי קתני יצאו אלו שהן קנס הא ממון נינהו: שאינו משלם קנס כו'. ואי הוה מודי הוה מיפטר אלמא טעמא דרבי שמעון משום דאי הוה מודי מיפטר הוא והא ליתא אלא כשלא עמד בדין: ה''ג והא עמד בדין דמשלם ע''פ עצמו קרבן שבועה נמי מיחייב: רחמנא פטריה. מקרבן שבועה: מוכחש בעמיתו. שלא פירש בו אלא דברים שעיקרן ממון:

מאי לאו בשעמד בדין. וא''ת בשלמא לרבי יוחנן דסגי ביחוד כלי דסבירא ליה. דמעות קונות אתי שפיר דאע''ג דיחד לו כלי לקנס וקני ליה מ''מ דין קנס עליו לענין קרבן שבועה ולענין כמה דברים עד שיבא לידו אלא לר''ל דלא מיחייב קרבן שבועה אלא כשנטלו ממנו וחזר והפקידו אצלו אמאי פטר ר''ש הכא הואיל ועמד בדין ונטלו הימנו ממון גמור הוא ואומר רשב''א דלריש לקיש מצי למימר דמיירי שנתן לו כלי בתורת משכון לקנסו וחזר והפקידו אצלו דהואיל ולא נתן לו אלא בתורת משכון לא חשיב ממון אע''פ שהיה בידו תימה לרבינו יצחק בהפיל את שינו וסימא את עינו אמאי לא מיחייב קרבן שבועה הא מתחייב בהודאתו כיון שעמד בדין ופטרוהו ב''ד ואין לו עליו כלום ושמא כיון דאכתי מחוסר גט שחרור אם היה מודה שסימא את עינו לא היה יוצא לחירות: לא בשלא עמד בדין. וא''ת אי בלא עמד בדין פשיטא דלא מיחייב קרבן שבועה דלא מידי כפריה דאי מודה מיפטר ומה צריך קרא דוכחש לכך והו''ל לאקשויי ת''ל וכחש אשר ירשיעון אלהים מיבעי ליה כדפריך לקמן ת''ל וכחש ת''ל ונתן מיבעי ליה וי''ל דהכא לא בעי לאקשויי הכי דאיכא למימר אסמכתא בעלמא הוא אבל לקמן פריך שפיר כי היכי דוכחש הוה לדרשא גמורה לענין שאר קנסות הכי נמי הוה דרשא גמורה לענין אונס ופתוי: [תשלומי כפל ותשלומי ד' וה'. ר''ש לא פליג אהא דלא שביק איניש מידי דכי מודה מיחייב ותבע מידי דכי מודה מיפטר דהכא הכל קייץ. מהר''מ] ת''י כ''י: דאחין בעי למיהוי. בשלמא לדידי הוא קנס לכל מילי מדגלי רחמנא לענין קרבן שבועה אלא לדידך דאחין בעי למיהוי תימה וכי רבה לא ידע מתני' ותירץ ר''י ברבי אברהם דרבה דאמר דממון הוי להורישו לבניו היינו כשאין הבת קיימת אבל מתני' איירי כשהבת קיימת דאז אין ראוי להורישו לבניו כל זמן שלא בא לידו משום דאין אדם מוריש זכות בתו לבנו ואביי דאקשי ליה לא ניחא ליה לאיפלוגי בהאי ורבה נמי הודה לו.: ונתן לחוד. וגבי מוציא שם רע דכתי' ונתנו לאבי הנערה איכא למימ' ונתן לחוד ונתנו לחוד: אי הכי ת''ל וכחש ת''ל ונתן מיבעי ליה. בשלמא לדידי מונתן לא גמרי מידי וכולה מילתא ילפינן מוכחש דאף דלא הוי ממון להורישו לבניו ילפינן מהתם מדגלי רחמנא גבי קרבן שבועה אלא לדידך דילפת מונתן דלא הוי ממונא עד שעת נתינה ולא זכי אב אחר העמדה בדין כמו קודם א''כ ונתן מיבעי ליה ואין צריך קרא דוכחש על כך דפשיטא דכיון דאי מודה מיפטר פטור נמי מקרבן שבועה: כי אצטריך קרא כגון שעמדה בדין ובגרה ואח''כ מתה דכי ירית מינה דידה קא ירית. ואע''ג דהשתא ממון גמור הוא שלא בא לידו מכח קנס ואי מודה מיחייב אפ''ה פטור מקרבן שבועה מוכחש והיינו דפריך למאי דשני השתא יצאו אלו שהן קנס ממון הוא אבל עד השתא הוה אתי ליה שפיר דקרי ליה קנס הואיל ובא לידו מכח קנס ואי מודה מיפטר אבל השתא דמוקמינן לקרא בכי האי גוונא כגון שעמדה בדין ומתה שלא בא לידו מכח הקנס אלא מכח ירושה ומלתא דפשיטא היא דאי מודה מיחייב אמאי קרי ליה קנס ומשני תני יצאו אלו שעיקרן קנס והשתא כולהו קנסות משעמד בדין ממונא הוי ומיחייב בהודאתו ואפי' הכי גזירת הכתוב היא מוכחש דפטור מקרבן שבועה והכי נמי אפילו לר' אלעזר דאמר נשבעין על הקרקעות גזירת הכתוב היא דפטור מקרבן שבועה אע''ג דמיחייב בהודאתו: הא עמד בדין דמשלם ע''פ עצמו כו'. ולדבריו דרבה קאמר לה בשלמא לדידי דסבירא לי דבכל קנסות אפילו עמד בדין אינו משלם ע''פ עצמו ולעולם חשיב קנס לרבי שמעון עד שיגיע לידו כדשמעינן מוכחש אתי שפיר דכל היכא דמיחייב ע''פ עצמו מיחייב נמי קרבן שבועה כגון עמדה בדין ובגרה ומתה דמינה ירית אלא לדידך הא כל קנסות שעמד בדין או באונס ומפתה שעמדה בדין ובגרה ומתה אף על גב דמיחייב בהודאתו פטור מקרבן שבועה תיקשי:

כתובות מב ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף מב - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד