כתובות מג ע"א

וכלל הוא שמודה בקנס פטור. ומסבירים: רבנן סברי [חכמים סבורים] כי קא תבע [שכאשר האב תובע] בבית דין — בושת ופגם קא תבע [הוא תובע] ואין עיקר כוונתו לקנס, ואם כן יש כאן תביעת ממון שכיחש בה.

ושואלים: אם כן, לפי הסבר זה במאי קא מיפלגי [במה באיזה ענין חלוקים הם]? אמר רב פפא: ר' שמעון סבר כי לא שביק איניש מידי דקיץ [אין אדם מניח מלתבוע דבר שהוא קצוב], כגון תביעת הקנס, ותבע מידי דלא קיץ [ותובע דבר שאינו קצוב], כגון תביעת בושת ופגם. ומשום כך, תביעה של אונס, בעיקרה היא תביעת הקנס. ואילו רבנן סברי [וחכמים סבורים] כי לא שביק איניש מידי דכי מודי ביה לא מיפטר [אין אדם מניח מלתבוע דבר שכאשר מודה בו אין הנתבע נפטר], כמו בושת ופגם ותבע מידי דכי [ותובע דבר שכאשר] מודה ביה [בו] הנתבע מיפטר [ייפטר], ולכן יש לומר שעיקר התביעה היתה לגבי בושת ופגם.

א בעא מיניה [שאל אותו] ר' אבינא מרב ששת: בת הניזונת מן האחין. כלומר, שאביה מת והאחים מפרנסים אותה ממה שירשו מאביהם — שהאב מתחייב בין שאר תנאי הכתובה לספק מזונות הבת מרכושו — בת זו, מעשה ידיה למי הם שייכים?

האם לומר שבמקום אב קיימי [עומדים] האחים, ומה התם [שם] כשהאב קיים — מעשה ידיה לאב, הכא נמי [כאן גם כן] מעשה ידיה לאחין, או דלמא לא דמי [שמא אין דומה] לאב, ומדוע — התם, מדידיה מיתזנא [שם, משלו היא ניזונה] ולכן ראוי שיהיו מעשי ידיה שלו, ואולם הכא לאו מדידהו מיתזנא [כאן לא משלהם היא ניזונה] אלא מן הירושה, ולכן אין להם זכות במעשה ידיה.

אמר ליה [לו] רב ששת: תניתוה [כבר למדתם אותה], כלומר, אפשר ללמוד תשובה לשאלה זו מדברי המשנה, ששנינו: אלמנה ניזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהן. הרי שאף שהאלמנה ניזונה על פי תנאי הכתובה, ומקבלת מזונות מן הירושה, מכל מקום מעשי ידיה של היתומים, והוא הדין לבת הניזונה מן האחים.

ודוחים: מי דמי [האם הדבר דומה]? אלמנתו לא ניחא ליה [נוח לו] ואין לו ענין מיוחד בהרווחה ובנוחיות שלה, כלומר, אין לנו הוכחה שרצונו שתחיה ברווחה, ולכן נותן לה בדיוק כפי תנאי הכתובה, ומעשה ידיה ליורשים. ואולם בתו, ודאי ניחא ליה [נוח לו] בהרווחה שלה, ורוצה שתקבל את הכל בשלימות, ומעשה ידיה יהיו ברשותה להרווחה יתירה.

ושואלים: למימרא [האם לומר] שבתו עדיפא ליה [עדיפה לו] מאלמנתו? והאמר [והרי אמר] ר' אבא אמר ר' יוסי: מי שמת והותיר אחריו אלמנה ובת, עשו דין אלמנה אצל הבת שגם לה יש זכות להיזון מן הירושה כדין בת אצל אחין בנכסין מועטין, שאינם מספיקים לפרנס את הבת ואת הבנים במשך שנים עשר חודש,

ומה הבת אצל אחין, הכלל הוא: הבת ניזונת מן הנכסים, והאחין אם אין להם מה לאכול — ילכו וישאלו (יקבצו נדבות) על הפתחים. אף אלמנה אצל הבת — אלמנה ניזונת, והבת תשאל על הפתחים. ומכאן שעדיפה לאדם אלמנתו מאשר בתו! ומסבירים: אין הדברים דומים, שלענין מניעת זילותא [זלזול] — אלמנתו אכן עדיפא ליה [עדיפה לו]. שבמקרה שאחת מהן צריכה לחזור על הפתחים — מעדיף הוא שתהיה זו בתו ולא אלמנתו. אולם לענין הרווחה ונוחיות — בתו עדיפא ליה [עדיפה לו].

מתיב [מקשה] רב יוסף על מסקנתו של רב ששת שמעשה ידיה לאחין, שנינו במשנתנו: מעשה ידיה ומציאתה של האב אף על פי שלא גבתה, ואם מת האב — הרי הן של אחין, ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שזכה האב במעשה ידיה בחיי האב ומשמת מורישו לבניו, הא [הרי] שכר מעשה ידיה שעשתה לאחר מיתת האב — לעצמה הוא. מאי לאו [האם לא] מדובר כאן גם בבת כזו שניזונת מן הנכסים? ודוחים: לא, מדובר כאן בשאינה ניזונת מן הנכסים, והיא מפרנסת את עצמה ממעשה ידיה.

ושואלים: אי [אם] מדובר בשאינה ניזונת — מאי למימרא [מה יש לומר, להשמיענו] בזה? הלא מובן מאליו שכך הוא. שאפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] יכול הרב (האדון) לומר לעבד "עשה עמי (עבוד אצלי) ואיני זנך", שאין על האדון חובה הלכתית לפרנס את העבד. אולם הני מילי [דברים אלה אמורים] בעבד כנעני, שלא כתיב ביה [נאמר בו] "עמך", ואין עליו חובה לפרנסו.

אבל עבד עברי דכתיב ביה [שנאמר בו] "עמך" (דברים טו, טז), שמשמעות הכתוב שהעבד העברי חי עם אדוניו כשווה לו — לא, שאין האדון רשאי לתבוע ממנו לעבוד אלא אם כן מפרנס אותו. כל שכן בתו, שוודאי אי אפשר לומר שנערה זו תעבוד, והאחים יקבלו את דמי עבודתה ולא יפרנסו אותה!

אמר רבה בר עולא: לא נצרכה אלא להעדפה. שאין מדובר כאן שהאחים יטלו את כל מעשה ידיה ולא יתנו לה כלום, אלא השאלה היא כאשר מרובה שכר מעשה ידיה יותר ממזונותיה, ונשאר לה עודף מסויים, למי מגיע הסכום הזה. אמר רבא כנגד דברי רבה בר עולא: וכי גברא רבה [אדם גדול] כרב יוסף לא ידע דאיכא [אינו יודע שיש] אפשרות להסביר בהעדפה, וקמותיב תיובתא [ומקשה קושיה על רב ששת]? — ודאי לא ייתכן לומר כך.

אלא אמר רבא: רב יוסף מתניתין גופא קשיא ליה [המשנה שלנו עצמה היתה קשה לו] ומשום כך הגיע למסקנתו. דקתני [ששנה בה]: מעשה ידיה ומציאתה, אף על פי שלא גבתה. ודקדק בלשון המשנה: מציאתה ממאן גביא [ממי היא גובה], הרי אין כאן מקום למושג "גביה"?

אלא לאו הכי קאמר [האם לא כך אמר], כך צריך לפרש את הדברים: מעשה ידיה עצמם הם כמציאתה, מה מציאתה בחיי האב שייכת לאב, ולאחר מיתת האב שייכת לעצמה, אף מעשה ידיה נמי [גם כן]: בחיי האב שייכים לאב, ולאחר מיתת האב שייכים לעצמה, גם כשניזונת מהירושה. ומסכמים: אכן, מתוך דיוק זה שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא, שמדובר במעשה ידיה עצמם ולא בהעדפה, ושלא כדברי רב ששת.

איתמר נמי [נאמר גם כן] דבר זה בהלכה בשם אמוראים, שאמר רב יהודה אמר רב: בת הניזונת מן האחין בכל זאת מעשה ידיה לעצמה. אמר רב כהנא: מאי טעמא [מה טעם] הדבר — דכתיב [שנאמר] בעבדים: "והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם" (ויקרא כה, מו) ואומרים שלשון זו באה להדגיש: אותם, את העבדים הכנענים בלבד אתם מנחילים לבניכם, ולא את בנותיכם לבניכם. מגיד כתוב זה שאין אדם מוריש כל זכות שיש לו אצל בתו, לבנו. שהזכויות שהיו לאב בבתו, הן זכויות אישיות, ואולם אינן דבר שמעביר בירושה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רבה: מניין יודע אתה שהכוונה היא לענין זכות האב במעשה ידיה, ואימא [ואמור] שבפיתוי הבת, וקנסות וחבלות שאירעו לה הכתוב מדבר, שאין זכות האב בקנסות ובפיצויים המגיעים לבת עוברת ליורשיו אחריו. ואכן כן תנא [שנה במפורש] רב חנינא: בפתוי הבת וקנסות וחבלות הכתוב מדבר!

על לשון זו שואלים: חבלות, הלא צערא דגופא נינהו [צער הגוף הן] ואנו יודעים שהפיצוי על דבר שגרם צער לבת איננו שייך לאב, והוא רק שומר אותו עבורה, ואם כן, לא היה מקום להזכיר כאן חבלות. אמר ר' יוסי בר חנינא:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מג - א

והרי מודה בקנס פטור, ולכן, אף כשלא הודה לו, אין זה נחשב כפירת ממון!

ורבנן סברי: כי קא תבע האב באומרו "אנסת ופיתית את בתי" - את תשלומי בושת ופגם קא תבע. ואין זו תביעת קנס, אלא תביעת ממון.

ומבארת הגמרא: במאי קא מיפלגי רבנן ורבי שמעון?

אמר רב פפא, רבי שמעון סבר התביעה "אנסת או פיתית" היא תביעת קנס, היות ולא שביק איניש מידי דקיץ, אין אדם מניח מלתבוע דבר קצוב, הקנס, שהוא סכום קצוב, ותבע בושת ופגם, שהם מידי, דבר דלא קיץ! ולכן, מסתבר שעיקר תביעתו היא על הקנס! ^[22]

ורבנן סברי: לא שביק איניש לא נמנע אדם מלתבוע מידי דבר דכי מודי ביה לא מיפטר, דהיינו תשלום דמי ההבושת והפגם, שהם חיוב ממון, וגם אם יודה בהם האונס או המפתה הוא לא יפטר, ותבע מידי דכי מודה ביה מיפטר, דהיינו הקנס, ולכן מסתבר שעיקר תביעתו הם תשלומי ממון של הבושת והפגם.

בעא מיניה רבי אבינא מרב ששת: בת הניזונת מן האחין על פי תנאי כתובה, שכך כתוב בכתובה: "בנן נוקבן דיהווין ליכי מינאי, אינון יהון יתבין בביתי ומיתזנן מנכסיי עד דתלקחון לגוברין" [הבנות הנקבות שיהיו לך ממני, הן תהיינה יושבות בביתי, גם לאחר מותי, ויזונו מנכסי עד שהן תנשאנה לבעליהן].

מעשה ידיה - למי, האם הם לעצמה או לאחין? ^[23] האם נאמר שהאחין הזנים אותה, במקום אב קיימי. ולכן, מה התם, כמו בשעה שאביה חי וזן אותה שייכים מעשה ידיה לאב, הכא נמי, כאשר היא ניזונית מן האחים מעשה ידיה לאחין.

או דלמא, לא דמי הבת הניזונית מן האחים לאב.

כי התם - מדידיה מיתזנא. הרי היא ניזונת מממונו של האב, ולכן מעשה ידיה שייכים לו.

אבל הכא, בבת הנזונית מן האחים, הרי לאו מדידהו מיתזנא, לא מממונם היא נזונית, אלא מחמת תנאי כתובת אמן, שממונו של האב משועבד לה, היא ניזונית, ולכן אין להם זכות במעשי ידיה!

אמר ליה רב ששת, תניתוה [שנינו במשנה דבר זה]:

דתנן: אלמנה ניזונת מנכסי יתומים. וגם זה מתנאי כתובה הוא, שכך כתוב בה: "את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמלותך", ומעשה ידיה - שלהן.

ומוכח שהיתומים עומדים במקום האב, ולכן מעשה ידיה של האלמנה שלהם, על אף שהיא ניזונית מהם מכח שיעבוד כתובתה. ואם כן, הוא הדין שיש להם זכות במעשי ידיה של הבת הניזונת מהם, אם כי נכסי אביהם משועבדים למזונותיה.

ודחינן: מי דמי אלמנתו לבתו?

אלמנתו - לא ניחא ליה ב"הרווחה" שלה, שאין לו ענין שיהיו מעשה ידיה שייכים לה ואילו היא תהיה ניזונית מרכושו, ולכן מעשה ידיה שייכים ליורשיו, כמו שהיו מעשה ידיה שייכים לו בחייו.

אבל בתו - ניחא ליה ב"הרווחה" שלה, רוצה הוא שמעשה ידיה יהא שלה, ותהיה ניזונית מנכסיו, ולא יזכו יורשיו במעשי ידיה [זאת, חוץ מנדונייתה שמגיעה לה מנכסיו. רש"י].

ותמהינן: למימרא, האם רצונך לומר, דבתו עדיפא ליה מאלמנתו, ולכן הוא רוצה יותר בהרווחתה של בתו משל אלמנתו.

והאמר רבי אבא אמר רבי יוסי: עשו חכמים את האלמנה אצל הבת, דהיינו, אדם שמת, והניח אלמנה ובת שיורשת את נכסיו - כדין שאמרו לגבי בת אצל אחין.

דהיינו, כדין אדם שמת, והניח בת ובנים, בזמן שיש נכסין מועטין ^[24], ואין בהם מספיק לכדי מזונות הבת והאחים לשנים עשר חודש.

מה הבת אצל אחין, הדין הוא שהבת ניזונת מנכסי האב, והאחין ישאלו על הפתחים לצורך מזונותיהם.

אף אלמנה אצל הבת, הדין הוא שהאלמנה ניזונת מנכסי בעלה, והבת - תשאל על הפתחים!

ומוכח שגורל אלמנתו עדיף לו מבתו!

ומבארינן: לענין זילותא - אלמנתו עדיפא ליה. ולכן, עדיף לו שבתו תחזור על הפתחים, ולא אלמנתו.

אבל לענין הרווחה - בתו עדיפא ליה, ולכן מעשה ידיה של עצמה. מה שאין כן באלמנתו, שמעשה ידיה ליתומים.

מתיב רב יוסף מהסיפא של משנתינו: מעשה ידיה ומציאתה, אף על פי שלא גבתה עדיין את שכר מעשה ידיה, אם מת האב - הרי הן של אחין.

וזה ודאי, שלא באה משנתינו לחדש דבר זה, שכשעשתה מעשה ידים בחיי האב - הרי הם של האחים משמת. שזה דבר פשוט, שהרי האב זכה במעשה ידיה, שהם ממון ולא קנס, ובודאי שיירשוהו האחים!

אלא, ודאי באה משנתינו לחדש, שטעמא דהם של האחין, משום שעשתה בחיי האב. הא אם עשתה לאחר מיתת האב - מעשה ידיה לעצמה ולא לאחיה.

מאי לאו, האם לא מדובר, בניזונת מן האחין, ואף על פי כן, מעשה ידיה לעצמה!

ודחינן: לא. מדובר כאן בשאינה ניזונת מן האחין ^[25]. והיינו, כגון שלא היו נכסים כלל.

ותמהינן: אי בשאינה ניזונת, מאי למימרא? מה החידוש בדברי משנתינו שמעשה ידיה לעצמה ולא לאחיה?!

הרי אפילו למאן דאמר במסכת גיטין [יב א] שיכול הרב לומר לעבד: עשה עמי, כלומר, עשה עבורי מלאכה - ואיני זנך [איני נותן לך מזונות], הני מילי דווקא בעבד כנעני, דלא כתיב ביה "עמך". אבל בעבד עברי, דכתיב ביה "כשכיר כתושב יהיה עמך" ^[26]

- לא יכול לומר לו כך!

וכל שכן בבתו, שודאי אין האחים יכולים לומר לה: עשי עבורנו מלאכה, ולא ניתן לך מזונות!

אמר רבה בר עולא: באמת משנתינו באה להשמיענו שמעשה ידיה לאחר מיתת האב לעצמה. ומדובר כשאינה נזונת מן האחין. והחידוש הוא, שאין אומרים זכות היא שזיכתה תורה לאב בבתו, שיהיו מעשי ידיה שלו, וממון הוא להורישו לאחים.

ומה שהיה קשה לנו, במה תהיה נזונת? הרי ודאי אינה גרועה מעבד כנעני, שאין אדונו יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך!

לא נצרכה דברי משנתינו - אלא לעניין העדפה! שהיו מעשי ידיה עודפים על צרכי מזונותיה. והיינו יכולים לומר שההעדפה תהיה שייכת לאחים, והם יורשים בכך את זכות האב, ומשמיעה לנו משנתינו שהרי הם שלה.

אמר רבא: וכי יתכן שגברא רבה כרב יוסף לא ידע דאיכא העדפה, ושאפשר להעמיד את משנתינו בשאינה נזונת, ולענין העדפה? הרי ודאי ידע שאפשר לתרץ כך, ובכל זאת קמותיב תיובתא!

אלא, אמר רבא: רב יוסף, מתניתין גופא קשיא ליה.

דקתני: מעשה ידיה ומציאתה אף על פי שלא גבתה. ומדייק רבא: הרי מציאתה - ממאן גביא? ממי "גובים" מציאה?

אלא לאו, הכי קאמר תנא דמתניתין:

מעשה ידיה - דינם כמציאתה.

מה מציאתה, אם מצאה בחיי האב, וסמוכה היא על שולחנו - הרי הם לאב, משום איבה. שהיות ואין האב חייב במזונותיה, אם לא תהא מציאתה שלו, תהיה לו עליה איבה, ולא יתן לה מזונות.

אבל מה שמצאה לאחר מיתת האב - הרי הוא לעצמה. כי לגבי האחים לא שייך הטעם של איבה, שהרי על כרחם היא נזונת מנכסי אביה, ולא מרכושם.

אף גבי מעשה ידיה נמי כך הוא הדין, שרק מעשה ידיה שעשתה בחיי האב - הרי הם לאב. אבל מה שעשתה לאחר מיתת האב - הרי הוא לעצמה.

ומסקינן: שמע מינה.

איתמר נמי הכי: אמר רב יהודה אמר רב: בת הניזונת מן האחין - מעשה ידיה לעצמה.

אמר רב כהנא: מאי טעמא? דכתיב גבי עבד כנעני: "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם". ודרשינן: אותם, את העבדים, אתם מורישים לבניכם - ולא את בנותיכם אתם מורישים לב ניכם.

מגיד הכתוב שאין אדם מוריש את הזכות שיש לו בבתו, לבנו. ^[27] ולכן, אף שלאב היתה זכות במעשה ידי בתו, אין הוא מוריש זכות זו לבניו.

מתקיף לה רבה לרב כהנא: ואימא רק בפיתוי הבת, וקנסות של אונס, ובחבלות - הכתוב מדבר! שאת הזכויות האלו אינו מוריש האב לבניו. אבל מעשה ידיה, שדבר שכיח הוא, נאמר שיהא של האחין, שהרי הם נפסדים על ידה, שהרי היא ניזונת מהם!

וכן באמת תנא רב חנינא: רק בפתוי הבת וקנסות וחבלות הכתוב מדבר!

ותמהינן: וכי אפשר לומר שתשלומי החבלות יהיו של האחין? והרי צערא דגופא נינהו, ואפילו האב אינו זוכה בדמי צער, שהרי אמרינן במסכת בבא קמא [פז ב], שאם חבלו בבן קטן, יקנו בדמי הנזק קרקע, והפירות יהיו של הקטן! ^[28]

הערות

^[22] לכאורה צריך ביאור, וכי מה איכפת לו לתבוע אף את הבושת והפגם, דהוו מידי דלא קיץ! ? וכתב האבני מלואים, דעל כל פנים עיקר תביעתו היא על הקנס. וחיוב קרבן שבועה נמדד לפי עיקר התביעה.

^[23] כתבו התוס', דמדאורייתא פשיטא שמעשה ידיה לעצמה, כדדרשינן דלקמן מ"והתנחלתם אותם". אלא מדרבנן מבעיא ליה, האם תקנו מעשה ידיה תחת מזונות או לא.

^[24] הקשו התוס', באלמנה אצל הבת, אמאי קרי ליה נכסים מועטים, בשלמא בבת אצל אחים, נכסים מועטים היינו כשאין שיעור כדי שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו. אבל אלמנה הרי ניזונת לעולם! והביאו, דנראה לר"י, דדוקא כשיש אלמנה וגם בנים ובת, אז תקנו מזונות לאלמנה, שנתנו לה מה שהיה ליקח לבת, והיינו עד שתיבגר הבת, ואם כן, הרי יש שיעור לנכסים מועטים. אבל כשאין שם אלא אלמנה ובנים, או אלמנה ובת, שאז הבת יורשת, לא עשו תקנה בשביל האלמנה, דמשום אלמנה לא רצו להפקיע כח הירושה. ורק כשכבר הפקיעו כח הירושה בשביל הבת, אז נותנים לאלמנה. ובשביל הבת הפקיעו יותר מאשר לצורך אלמנה, לפי שהבת יורשת כשאין בנים, משא"כ האלמנה. והביאו שכן משמע בירושלמי בפרק מי שמת, דאמר התם: "אין האלמנה דוחה את הבנות, ולא הבנות דוחות את האלמנה. ופעמים שהאלמנה דוחה את הבנות - על ידי בנים, ואת הבנים - על ידי הבנות".

^[25] כתבו התוס', שמן האב היא כן היתה ניזונת, ומשום הכי מקשה הגמרא, אי בשאינה ניזונת עתה מן האחים, והיתה ניזונית בחיי האב מן האב - מאי למימרא? הרי זה פשיטא שלאחר מיתת האב, כיון שעתה היא אינה ניזונית לא ממנו ולא מן האחים - מעשה ידיה לעצמה [ולהשמיע שאם מת האב יורשים האחים את מעשה ידיה שעשתה בחיי אביה - נמי לא איצטריך, דהואיל וניזונת היתה מן האב, פשיטא שהבנים יורשין אותו]. והביאו שיש ספרים שלא גורסים מאי למימרא, אלא הכי גרסינן: אי בשאינה ניזונת, אפי' למ"ד כו'. וכתבו שכן עיקר, ומיירי בשאינה ניזונת לא מן האב ולא מן האחין, דאחר מיתת האב - דומיא דבחיי האב. ופריך אהך מילתא גופה, אמאי כשמת האב הרי הן של אחין, הא אפי' אב עצמו אין לו, כיון שאינה ניזונת ממנו.

^[26] שמילת "עמך" מיותרת לדרשה, שהרי היה אפשר לכתוב "כשכיר כתושב יהיה עד שנת היובל". אבל מהפסוק "כי טוב לו עמך" אי אפשר לדרוש, שאינו אלא סיפור דברים בעלמא.

^[27] תמהו התוס', אמאי איצטריך קרא להכי, הרי זה גופה שמעשה ידיה לאביה, נלמד מ"לאמה", מה אמה - מעשה ידיה לרבה, אף בת מעשה ידיה לאביה. ואמה גופה אינה עובדת לא את הבן ולא את הבת, כדאמרינן בפ"ק דקידושין [יז ב]! והביאו בשם רשב"א, שצריך את הלימוד ממקרא זה של "והתנחלתם" לענין בת קטנה. שהרי את ההיקש מ"לאמה", צריך דווקא לענין נערה. אבל לגבי קטנה - לא צריך היקש, דהשתא זבוני מזבן לה, מעשה ידיה מיבעי?! ואם כן, אין לנו לימוד שאין אדם מוריש זכות בתו קטנה לבנו, לכן צריך את הדרשה מ"והתנחלתם".

^[28] כך כתב רש"י. ובתוס' הקשו, וכי אם קיצץ החובל את ידיה לא תהיה חבלה של אב? והלא האב מפסיד את מעשה ידיה! ותירצו, דפשיטא ליה לש"ס שמדובר בחבלות קטנות, שאין בהן ביטול מלאכה. דאי יש בהם הפסד מעשה ידיה, אמאי אין מוריש לבנו כמו שמוריש מעשה ידיה? ולכן פרכינן "דידה נינהו!" עיי"ש.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And the principle is that one who admits that he is liable to pay a fine is exempt. Since the man would not have been liable to pay even if he had admitted his guilt, his denial of guilt is not considered a denial of monetary liability, and even if he swears falsely that he is not liable, he still does not become liable to bring an offering. And the Rabbis hold that when the father claims payment in court, it is the compensation for the humiliation and degradation that he claims. His main focus is not on the fine, and therefore the denial refers to a regular monetary claim.

The Gemara asks: If this explanation is correct, with regard to what do the tanna’im disagree? Rav Pappa said: Rabbi Shimon holds that a person does not leave aside something that is fixed, e.g., a fine, and claim something that is not fixed, e.g., the compensation for humiliation and degradation, which need to be assessed by the court. Consequently, a claim of rape is essentially a demand for the fine. And conversely, the Rabbis hold that a person does not leave aside something that, if the defendant admits to it, he is not exempt from payment, e.g., humiliation and degradation, and claim something that, if the defendant admits to it, he is exempt from payment. Consequently, they contend that the lawsuit is mainly focused on the compensation for the humiliation and degradation.

§ Rabbi Avina raised a dilemma before Rav Sheshet: With regard to a daughter who is sustained by her brothers, i.e., an orphan whose brothers provide her with her sustenance from their father’s estate, in accordance with the stipulation in the marriage contract between their parents that requires the father to pay for his daughter’s sustenance from his property, to whom do her earnings belong?

Rabbi Avina explains the sides of the dilemma. One might say that the brothers stand in place of the father: Just as there, if their father is alive, her earnings go to the father, here too her earnings go to the brothers. Or perhaps this is not similar to the case of a living father. Why not? Because there, she is sustained from his own property, and therefore he is entitled to receive her earnings, whereas here, she is not sustained from their possessions but from the estate of their father, and consequently they should not receive her earnings.

Rav Sheshet said to him: You already learned the answer to this dilemma from a mishna (Ketubot 81a): A widow is sustained from the property of the orphans, and her earnings are theirs. This indicates that although a widow receives her sustenance from the estate of her deceased husband, in accordance with the stipulations of the marriage contract, the orphans are nevertheless entitled to her earnings. The same reasoning should apply to an orphan sustained by her brothers.

The Gemara refutes this argument: Are the two situations comparable? In the case of his widow, the deceased is not necessarily amenable to her living in comfort. Consequently, she is entitled only to the minimum guaranteed to her in the marriage contract, while her earnings go to his heirs. Conversely, with regard to his daughter, he is amenable and is interested in her living in comfort, and therefore he allows her to retain her earnings so that she can have the extra money.

The Gemara asks: Is that to say that the welfare of his daughter is more preferable to him than that of his widow? But didn’t Rabbi Abba say that Rabbi Yosei said: The Sages established the halakha of a widow with regard to the daughter, who is also entitled to sustenance from the estate, like the halakha of a daughter with regard to the brothers in a case of a small estate that is insufficient for the livelihoods of both the girl and her brothers?

Rabbi Abba explains: Just as in the case of a daughter with regard to the brothers, the halakha is that the daughter is sustained from the father’s estate, and if the brothers have nothing to eat they must go and beg for charity at people’s doors, so too, in the case of a widow with regard to the daughter, the widow is sustained and the daughters beg for charity at people’s doors. This indicates that a man is more concerned for his widow than his daughter. The Gemara explains: The two cases are not comparable. With regard to degradation, one’s widow is preferable to him, i.e., if one of them must be forced to go around requesting handouts, a man would rather it be his daughter than his widow. By contrast, with regard to comfort, the comfort of his daughter is more preferable to him than that of his widow.

Rav Yosef raised an objection to Rav Sheshet’s conclusion that the orphan girl’s earnings belong to the brothers, from the mishna: With regard to her earnings and the lost items that she has found, although she has not collected them, if the father died, they belong to her brothers. Rav Yosef infers: The reason for this halakha is that she acquired her earnings in her father’s lifetime, which indicates that the money she earns after the father’s death belongs to her. What, is it not referring even to a daughter who is sustained from his estate? The Gemara refutes this claim: No, it deals with a daughter who is not sustained from his property but who sustains herself through her own earnings.

The Gemara asks: If the mishna is speaking of one who is not sustained from his estate, what is the purpose of stating this? It is obvious that this is the halakha, as even according to the one who said that a master can say to his slave: Work for me but I will not feed you, i.e., a master is not legally obligated to provide sustenance to his slave, this applies only to a Canaanite slave, with regard to whom it is not written in the Torah: “With you,” and therefore his master is not obligated to feed him.

However, in the case of a Hebrew slave, as it is written with regard to him: “With you” (Deuteronomy 15:16), which indicates that he is entitled to live with his master as an equal, the master may not compel the slave to serve him unless he feeds him. All the more so concerning his daughter, it cannot be the case that this young woman has to work and give her wages to the brothers if they are not obligated to sustain her at the same time.

Rabba bar Ulla said: It is necessary only for the surplus. The mishna is not implying that the brothers can take her earnings produced after the father's death and not sustain her, leaving her with nothing. Rather, the question concerns a young woman whose earnings provide her with more than she needs for her sustenance, leaving her with a surplus. It is this surplus that belongs to her, and not to her brothers. Rava said in response to Rabba bar Ulla’s explanation: Is it possible that a man as great as Rav Yosef does not know that there is an explanation according to which the implied case of the mishna is referring to the surplus, and in his ignorance he raises a refutation against Rav Sheshet? This certainly cannot be the case.

Rather, Rava said: The mishna itself poses a difficulty to the opinion of Rav Sheshet, and this difficulty led Rav Yosef to his conclusion. This is as the mishna teaches: Her earnings and the lost items that she has found, although she has not collected them. Rava analyzes this statement: With regard to items that she has found, from whom does she collect them? The concept of collecting is inappropriate in this case.

Rather, is it not the case that this is what the mishna said: Her earnings are like items she has found: Just as items she has found in her father’s lifetime belong to her father, and after the father’s death they belong to her, so too, the same rule applies to her earnings as well: In the father’s lifetime, they go to the father, and after the father’s death they belong to her, even when she is sustained from the inheritance. The Gemara concludes: We can learn from this inference that the mishna deals with her earnings themselves, not their surplus, in contrast to the interpretation of Rav Sheshet.

This halakha was also stated by amora’im, as Rav Yehuda said that Rav said: In the case of a daughter who is sustained by the brothers, her earnings nevertheless belong to her. Rav Kahana said: What is the reason for this? As it is written with regard to slaves: “And you may make them an inheritance for your sons after you” (Leviticus 25:46), from which it is inferred: It is them, slaves alone, that you bequeath to your sons, and you do not bequeath your daughters to your sons. This verse teaches that a man does not bequeath a right that he has over his daughter to his son. All the rights a man possesses over his daughter are personal rights, which are not transferable by inheritance.

Rabba strongly objects to this explanation that the verse is referring to a man’s rights to his daughter’s earnings: But one can say that the verse is speaking of the fine that a father is paid in the case of the seduction of his daughter, and the fines paid to him if she is raped, and compensation due to him for injuries that she suffered, and the verse indicates that these rights are not bequeathed to his heirs. And Rav Ḥanina likewise explicitly taught that the verse is speaking of payments a father is paid in the case of the seduction of his daughter, and the fines due to him if she is raped, and compensation for injuries she has suffered.

The Gemara questions this interpretation: With regard to injuries, they are the result of her bodily pain, and the guiding principle is that any compensation for a daughter’s physical pain does not belong to her father, who merely keeps it in trust for her. If so, the category of injuries should not have been included in this list. Rabbi Yosei bar Ḥanina said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בעיא מיניה ר' אבינא מרב ששת, בת הניזונית מן האחין מעשה ידיה למי וכו', אמר ליה תנינא, אלמנה ניזונת מן היתומים מעשה ידיה שלהן. פירוש: אלמנה אף על גב דמחמת האב קא אכלה, כיון דמינייהו שקלא מעשה ידיה שלהן. רב ששת לאו דבר תורה קאמר ושתהא הבת חייבת לעשות להן כדרך שהיא חייבת לאב, דלכולי עלמא אין אדם מוריש זכות בתו לבנו. ותדע לך, חדא דהא דייק מאלמנה הניזונית מנכסי וכי היכי דאלמנה אינה עושה דבר תורה אלא בתקנת חכמים, אף בת מתקנת חכמים קאמר, ולומר דלא תקינו לה חכמים מזונות אלא בעושה. ועוד, דאם כן אמאי קאמר בת הניזונת ולא אמר ליה אלא מעשה ידי הבת לאחין או לא כלישנא דרב הונא אמר רב דאמר (מז, ב) מנין שמעשה ידי הבת לאב, ולא קאמר מנין שמעשה ידי הבת הניזונית לאב, כן נראה לי. ועוד מביאין ראיה על מדאמרינן בסמוך לא נצרכה אלא להעדפה דבאינה ניזונית אין העדפת הבת לאחין, אף על פי שהיא לאב, דאי רב ששת מדאורייתא קאמר ומשום דאדם מוריש זכות בתו לבנו, העדפה נמי תיהוי דאחין דהא מכח האב קא אתו, והא מוריש שבבתו לבנו, אלא על כרחין מן התקנה קאמר.
ואם תאמר מאי האי דאמר רב כהנא לקמן מאי טעמא דרב דאמר מעשה ידיה לעצמה, דכתיב: והתנחלתם אותם לבניכם, וגומר, אותם לבניכם ולא בנותיכם, דהא רב ששת נמי הכי אית ליה דבר תורה ובדרבנן הוא דפליג. ויש מפרש (הרמב"ן) דהכי קאמר רב כהנא מאי טעמא דרב, בשלמא דכי פשטת לן דלא זכו אחין במעשה ידיה מדאורייתא באב, איכא למימר דמדרבנן נמי לא זכו בהן, ואמאי אין הבנים במקום אביהן, ואפילו לכוף אותה שתהא ניזונית ועושה, דילפינן לה מדכתיב והתנחלתם אותם. וקרובים שני הפירושים האלה לטעם אחד.

הכי גריס רש"י ז"ל: אי בשאינה ניזונת מאי למימרא. כלומר, כשאינה ניזונת מן האחין מאי למימרא, דלגופיה לא איצטריכא ליה לתנא, דהא פשיטא דמעשה ידיה אף על פי שלא גבתה בחיי האב דאחין הוי, דממון גמור וכבר זכה ביה האב בחייו אלא כי איצטריך לאשמעינן דלאחר מיתת האב לא הוי דאחין, וכיון שאינה ניזונית מהם הא נמי פשיטא, ואוקי להעדפה וקא משמע לן דאין האב מוריש זכות בתו לבנו ואינה דאחין כלל, אבל בניזונית מן האחין לעולם אימא לך דדידהו הוי מדרבנן כמו שפירשנו. ואיכא מאן דלא גריס מאי אלא אי בשאינה ניזונית אפילו למאן דאמר וכו', ופירוש: בשאינה ניזונית מן האב ומשום הכי פריך אי כי אינה ניזונת היכי הוו אפילו דאב, דאפילו למאן דאמר יכול הרב לומר לעבד עשה וכו', בעבד עברי לא, וכל שכן בתו, וגרסת הספרים כגירסתו של רש"י ז"ל. ואין צריך לשנות ואינה ניזונית מן האחין קאמר.

בעי מיניה ר' אבינא מרב ששת בת הניזונות מן האחים מעשה ידיה למי במקום (אם) [אב] קיימי וכו' א"ל תניתוהו אלמנה ניזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהם פי' רש"י ז"ל בת הניזונת מן האחים משום תנאי כתובת בנן נוקבן דהווין ליכי מינאי אינון יהויין יתבין בביתי ומתזנן מנכסי ומעשה ידיה למי א"ל ניזונת מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהם דהא נמי תנאי כתובה את תהא יתבא בביתי ומתזני מנכסי ומעשה ידיה שלהם אלמא במקום (אם) [אב] קיימי ע"כ ושמעינן מינה דרבינא לא מבעי' ליה אלא מדרבנן כיון דתיקן לה מזונות מן האחים אם תקנו מעשה ידיה לאחים תחת מזונות והיינו דבעי לה בבת נזונות דאי לא ה"ל למבעי מעשה ידי הבת לאחים או לא ובלישנא דרב הונא דאמר לקמן מנין שמעשה הבת לאב ולא קאמר מעשה בת הניזונת ורב ששת נמי מדרבנן אהדר ליה מעשה ידיה לאחין מדקא מייתי לה מאלמנה שאינה עושה אלא מתקנת חכמים הלכך אפי' רבינא ורב ששת אית להו דמדאורייתא מעשה הבת לעצמה. אמר רב הונא מ"ט דרב דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם ולא בנותיכם לבניכם מגיד שאין אדם מוריש זכות שיש לו בבתו לבניו דהא רב ששת נמי הכי אית ליה ובדרבנן הוא דפליגי ויש מפרשים דה"ק מ"ט דרב דאמר בת הניזונות מן האחים מעשה ידיה לעצמה דבשלמא פשטי' דמדאורייתא מעשה ידיה לעצמה ואחי' לאו במקום אב קיימי איכא למימר דהכא נמי לא זכו להו מדרבא דלאו מדידהו מתנה ומיהו מדאורייתא אמאי לא זכו בהם ואמאי לא הוי במקום אביהם ואפילו לכופה שתהא נזונת ועושה ומפרש לה דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם ונכון הוא. ועוד יש לי להוסיף משום דלרב הונא א"ר מעשה הבת לאב מדכתיב וכי ימכור איש את בתו לאמה מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מעשה ידיה לאביה הוא ומינה דנפקא ליה לרב הונא בשם רב שאין מעשה ידיה לאחים דה"ל בת כאמה שמעשה ידיה לרבה ואין מעשה ידיה ליורשים שאינה עובדת לא את הבן ולא את הבת ואי מהתם נפקא להו ליכא מניעותא משום דהא ליכא דלתקני רבנן מעשה ידי' לאחים משום איבה וכשם שתקנו רבנן באלמנה שתהא נזונת מהם בע"כ ותהא עושה להם והכי משמעינן רב כהנא דטעמא דרב מדאורייתא מדכתיב אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם וכיון דקפיד רחמנא כולי האי שלא יהא כדין העבד כדי שלא יהא אצלם קפידא דאוריית' הוא ואפילו לרבנן לא תקנו מעשה ידיה לאחים אבל לרב ששת מוקמינן ליה לקרא בפיתוי הבת קנסות וחבלות ומדאורייתא ליכא קפידא בהאי הלכך רבנן נמי מצי לתקוני באלמנה שתהא מעשה ידיה לאחים כך נ"ל:

אף אלמנה אצל הבת אלמנה נזונת והבת תשאל על הפתחים. פי' בתוספות שאין דין זה אלא כשיש בן ובת והנכסים שאין להם ליזון את הבת והבן עד שתבגור הבת שמעביר חכמים את הנחלה הבן ונותנים לבת וחוזרין ומעבירין מן הבת לאלמנה משום זילות' דאלמנ' חמירא ליה וכיון שנדחית ירושה דאורייתא ונדחה אבל אם אין שם בת פירוש אלמנה ובת או אלמנה ובן לבדו שירושתן מן התורה אין מעבירין אותם בשביל אלמנה שא"כ אתה מעביר נחלה מהם אפילו בנכסים מרובים שהרי מזון אלמנה אין לו שיעור שהרי מתנה אם תרצה כל ימי חייה ואף מאה ליטרין מעוטים הם אצלה אלא ודאי אין מעבירין נחלה מדאורייתא אלא במקום נכסים מועטים שאין בהם עד שבגרה הבת דכי אירש משערין בכדי זה ונכון הוא:

מאי לאו בנזונת לא בשאינה נזונת. פי' בשאינה ניזונת מן האחים שלא הניח להן אביהן אחריות נכסים אבל מן האב נזונית היתה דאי לא כשמת האב אמאי מעשה ידיה שעשאה בחיי אב לאחים וכ"ת ומאי פסקה י"ל דמסתמא דמלתא האב מפרנס את בתו ואין האחים מפרנסים אותה היינו כדאמרן וכן גרס רש"י ז"ל אי כשאינה נזונית כלומר אי בשאינה נזונת מן האחים מאי למימר או מאי קמ"ל מתניתין דהא לגופיה לא מצטרכא דהא פשיטא כי מה שעשאה בחיי אב אע"פ שלא גבתה לאחין בעי מהוי כיון דמתזנית מיניה דאב דממון גמור הוא ואי משום דיוקא דידה שאין מעשה ידיה שעשתה לאחר מיתת האב לאחים הא נמי פשיטא כיון שאינה נזונית משלהם אבל רש"י בקונטרס לא גריס מאי למימרא אלא כך גורס אי שאינה נזונית משלהם אפילו למאן דאמר יכול הרב וכו' עד וכל שכן בתו והכי פירושו כשאינה נזונית דאפילו בחיי אב לא הוה לאב אפילו למ"ד יכול וכו' ואין צריך למחוק גר' ואמרינן לא נצרכא אלא להעדפה כלומר לעולם שאינם נזונת ולא נצרכא דקרא דמתני' אלא להעדפה דאע"ג דהוה דאב כשאינה נזונת ממנו לא הוה לאחין:

אלא לרב יוסף הכי קשיא ליה. פי' והא דדייקינן לעיל טעמא דאי בחיי אב לאב הא לאחר מיתת האב לעצמה לאו מדיוק מייתי' אלא מדקתני אע"פ שלא גבתה לא קאי אלא אמעשה ידיה בלחוד וקתני מציאתה לעצמה. זה מציאתה בחיי אב לאב פי' רש"י ז"ל משום איבה בסמוך על שלחנו דכיון שאינו חייב במזונות בתו כי אמרת מציאתה לעצמה אז לא יהיב לה מזונות אבל לאחר מיתת האב לעצמה הוא ע"כ מתזנא מינייהו בתנאי כתובה ע"כ. והקשו בתוס' דלקמן משמע דמציאתה לאב דלא מתזנה מיניה דומיא דכסף קידושי' לכך פירשו דטעמא דמציאתה לאב היינו משום איבה דנשואין דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין משא"כ באחים שאין בידם להשיאה ולקמן נפרש עוד בה:

ואימא בפיתוי הבת קנסות וחבלות הכתוב מדבר. פי' אבל מעשה ידיה דשכיח וחסרי בה מזוני דהא מתזנא מינייהו אימא דידהו. חבלות צערה דגופה היא פי' רש"י ז"ל וצערה דגופא לא זכי ליה רחמנא דתני בפ' החובל בבנו ובבתו הקטנים יעשה להם סגולה ומסתברא דלישנא דעלמא הוא דפרכינן היאך קרא בפיתוי הבת ושאר קנסות ולא בחבלות ובמעשה ידיה וא"ת ולוקמו לענין שבת דהוה דאב בחייו ואשמעינן קרא דאינו לאחין דהא ליתא דאי איתא דמעשה ידיה לאחים ודלא כרבא אמאי לא תנא שבת שלהם דהא בכ"מ שבת במקום מעשה ידי' האב:

כבר ביארנו בבת הניזונת מן האחים שמעשה ידיה לעצמה עד שתבגר או שתארס ומכל מקום באלמנתו אינו כן אלא אלמנה נזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהם אבל מציאתה מיהא לעצמה ואע"פ שבזו נמצא זכות הבת גדול מזכות האלמנה יש דברים שעשו בה זכות האלמנה גדול יותר והוא בנכסים מועטים כמו שאמרו עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל אחים בנכסים מועטים מה בת אצל אחים הבת ניזונת והבנים ישאלו על הפתחים אף אלמנה אצל הבת אלמנה נזונת והבת תשאל על הפתחים בין במקום שהבת יורשת בין במקום אחים והאחים והבת ישאלו על הפתחים:

יכול אדם לומר לעבד כנעני שלו עשה עמי ואיני זנך אלא ילך וישאל על הפתחים או יתפרנס מן התמחוי ועבד עברי אין צריך לומר שאינו בדין זה שהרי אמרו קידושין כ' א' כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה כמו שהתבאר וכל שכן שאין צריך לומר שבתו אינו רשאי לומר לה עשי עמי ואיני זנך ומכל מקום כל שהוא זנה מעשה ידיה שלו כמו שביארנו וכן מעשה ידיה של אשה לבעלה ובמסכתא זו ס"א א' יתבאר שיעור מה שהוא כופה אותה לעשות לו מכל מקום כל שהיא דוחקת עצמה ועשתה יותר מן הראוי והוא הנקרא העדפה הכל לבעל וכן הדין בבת אצל האב:

והחובל בבתו של אחרים מה שהאב זוכה בהם ומה שהבת זוכה בהם הן בקטנה הן בגדולה כבר ביארנוהו במסכת בבא קמא פרק החובל:

העדפה זו שכתבנו שהיא לאב יש מפרשים אותה בשאינה נזונת משל אביה אלא ממעשה ידיה שמה שתעדיף ממעשה ידיה על מזונותיה של אב ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו בה שאין האב זוכה בהעדפה זו עד שתמות או עד שתנשא שאינה צריכה עוד למעשה ידיה שעברו שהרי מזונותיה על בעלה ואם נתנה אותם לאחר בחייה אינו כלום אבל בעוד שהיא ברשותו ואינה נזונת אין העדפה שלו שמא מה שעודף לה בשבוע זו יחסר לה בשבוע האחרת:

בעא מיניה רבינא מר"ש בת הניזונת מן האחין מעשה ידיה למי. אחים במקום אב קיימי מה התם מעשה ידיה לאב ה"נ מעשה ידיה לאחין. א"ד לא דמי [לאב] התם מדידיה מיתזנא הכא לאו מדידהו מיתזנא אלא מתנאי ב"ד קאכלי. פי' שכך כתבו לה בכתובתה בנין נוקבין דיהוי ליכי מינאי אנון מיתזנין וכו' א"ל תניתוה אלמנה ניזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהן. פי' והאי נמי תנאי כתובה הוא שכך כותב לה ואת תהא יתבא בביתי ומיתזנא וכו' אלמא במקום אב קיימי מי דמי אלמנותו לא ניחא ליה בהרוחה בתו ניחא ליה בהרוחה. ור"י פשיט מדקתני מעשה ידיה ומציאתה אע"פ שלא גבתה מת האב הרי הן של אחין. בשלמא מעשה ידיה איכא גוביינא אלא מציאתה ממאן גביא אלא לאו הכי קאמר מעשה ידיה כמציאתה מה מציאתה בחיי האב לאב לאחר מיתת האב לעצמה פי' דמציאתה פשיטא לן דלעצמה דהא אפילו בחיי אביה לא זכי בהו האב אלא משום איבה שסמוכה על שלחנו ואינו חייב לזונה בחייו אבל אחין בע"כ יהבו לה מזוני בחיי אביה לפיכך אינם זוכים במציאתה אף מעשה ידיה בחיי אב לאב לאחר מיתת האב לעצמה. איתמר נמי אר"י א"ר בת הניזונת מן האחים מעשה ידיה לעצמה אמר (ר"ה) [רב כהנא] מ"ט דרב דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם. מגיד לך הכתוב שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו:

אלא בשאינה ניזונת מן האחין אבל ניזונת היא מן האב דאי לא דאב נמי לא הוי. ומהדרינן בשאינה ניזונת כו' מאי למימרא דמתניתין גופה לא איצטריכא לן דהא פשיטא דאי משום דיוקא דטעמא בחיי האב הא לאחר מיתת האב לעצמה בשאינה ניזונת הא נמי פשיטא דבשאינה ניזונת אפילו אב נמי לא זכי בהו:

איתמר נמי אמר רב יהודה אמר רב בת הניזונת מן האחין מעשה ידיה לעצמה. פירש בין מדרבנן בין מדאורייתא מדרבנן דלית ליה דרב ששת דלעיל דר' אבינא דאיבעיא ליה מדרבנן קא מיבעיא ליה כדמוכח לישנא וסבר לה רב כוותיה דלא דמי לאלמנתו. ומדאורייתא נמי לית לה כדפרישנא טעמא משום קרא דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכםאותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מגיד שאין אדם מוריש זכות זכות שבבתו לבנו דהלכתא כוותיה דרב:

אלא בשאינה ניזונת מן האחין אבל ניזונית היא מן האב דאי לא דאב נמי לא הוי. ומהדרינן בשאינה ניזונית כו' מאי למימרא דמתניתין גופה לא אצטריכא לן דהא פשיטא דאי משום דיוקא דטעמא בחיי האב הא לאחר מיתת האב לעצמה בשאינה ניזונית הא נמי פשיטא דבשאינה ניזונית אפילו אב נמי לא זכי בהו. איתמר נמי אמר רב יהודה אמר רב בת הניזונת מן האחין מעשה ידיה לעצמה פירוש בין מדרבנן בין מדאורייתא. מדרבנן דלית ליה דרב ששת דלעיל דרבי אבינא דאיבעיא ליה מדרבנן קא מיבעיא ליה כדמוכח לישנא וסבר לה רב כותיה דלא דמי לאלמנתו. ומדאורייתא נמי לית לה כדפרישנא טעמא משום קרא דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מגיד שאין אדם מוריש זכות שבבתו לבנו דהלכתא כוותיה דרב. ע"כ לשון הרא"ה ז"ל:
וז"ל הרא"ש. לא בשאינה ניזונת. פי' מן האחין אבל מן האב היתה ניזונת. ומילתא דפסיקא היא שהאב זן את בתו אבל לא האחין ופריך מאי למימרא פשיטא דלאחר מיתת האב היא לעצמה ומשום דמת האב הרי הן של אחין נמי לא אצטריך דפשיטא דכגבוי דמי. יש ספרים דגרסי אי בשאינה ניזונית אמאי ולא גרסי מאי למימרא וכן עיקר. ומיירי השתא בשאינה ניזונת לא מן האב ולא מן האחין ופריך אמאי אם מת האב הרי הן של אחין הא אפילו האב עצמו אין לו מאחר שאינה ניזונת ממנו ע"כ:

בעא מיניה ר' אבינא מרב ששת בת הניזונת מן האחין מעשה ידיה למי במקום אב קיימי וכו'. א"ל תניתוה אלמנה ניזונת מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהן פרש"י ז"ל בת הניזונת מן האחין משום תנאי כתובה בנן נוקבן דיהוין ליכי מיני אינון יתבן בביתי ומתזנן מנכסי מעשה ידיה למי א"ל תניתוה אלמנה ניזונת מנכסי יתומים דהא נמי תנאי כתובה היא את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי ומעשה ידיה שלהם אלמא במקום אב קיימי ע"כ. ושמעינן דרבינא לא מיבעיא ליה אלא מדרבנן כיון דתקון לה מזונות מן האחין אם תקנו מעשה ידיה לאחין תחת מזונות והיינו דבעי לה בבת הניזונת דאי לא ה"ל למבעי מעשה ידיה דבת לאחין או לא וכלישנא דרב הונא דאמר לקמן מנין שמעשה הבת לאב ולא קאמר מעשה הבת ניזונת ורב ששת נמי מדרבנן אהדר ליה מעשה ידיה לאחין מדקא מייתי לה מאלמנה שאינה עושה אלא מתקנת חכמים הילכך אפילו רבינא ורב ששת אית להו דמדאורייתא מעשה הבת לעצמה ואפילו בניזונת מכח תנאי או מכח צוואת האב. ואם תאמר אם כן מאי האי דאמר לקמן גבי הא דאמר רב בת הניזונת מן האחין מע"י לעצמה. אמר רב כהנא מ"ט דרב דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם ולא בנותיכם לבניכם מגיד וכו' דהא רב ששת נמי הכי אית ליה ובדרבנן הוא דפליגי וי"מ דה"ק מ"ט דרב דאמר בת הניזונת מעשה ידיה לעצמה דבשלמא אי פשטיה דמדאורייתא מעשה ידיה לעצמה ואחין לאו במקום אב קיימי איכא למימר דה"נ לא זכו בהן מדרבנן דלאו מדידהו מתזני ומיהו מדאורייתא אמאי לא זכו בהן ואמאי לא הוו במקום אביהם ואפילו לכופה שתהא ניזונת ועושה ומפרש לה מדכתיב והתנחלתם אותם לבניכם ונכון הוא זה. ועוד יש לי להוסיף דמשום דלרב הונא אמר רב מעשה הבת לאב מדכתיב וכי ימכור איש את בתו לאמה מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מעשה ידיה לאביה הוה ומינה הוא דנפק ליה לרב הונא בשם רב שאין מעשה ידיה לאחין דהויא ליה בת כאמה לרבה ואין מעשה ידיה ליורשיה שאינה עובדת לא את הבן ולא הבת ואי מהתם נפקא להו ליכא מניעותא משום דהא ליכא דתקינו רבנן שיהו מעשה ידיה לאחין משום איבה וכשם שתקנו באלמנה שתהא ניזונת מהם בע"כ ותהא עושה להם להכי אשמועינן רב כהנא דטעמא דרב מדאורייתא מדכתיב אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם וכיון דקפיד רחמנא כולי האי שלא תהא כדין העבד כדי שלא תהא אצלם כאמה קפידא דאוריי' הוי ואף רבנן לא תקון לה מע"י לאחין אבל רב ששת מוקי ליה לקרא בפיתוי הבת קנסות וחבלות ומדאורייתא ליכא קפידא בהא הילכך רבנן נמי מצי לתקוני באלמנה שתהא מעשה ידיה לאחין כנ"ל. ע"כ לשון הריטב"א:
וכתב בגי' תוספות ודוחק לחלק בין אלמנה לבת דניחא ליה בהרוחה דמכל מקום סברא היא איפכא ע"כ. ונראה לפרש דהכא עיקר בעיין היינו אי במקום אב קיימי אי לא והילכך אי ניזונית בעל כרחם מכח תנאי כתובת אמן לא דמו לאב דאב אינו חייב לזונה ואחין חייבים לזונה מכח כתובת אמן ואי אינה ניזונית בע"כ דמו לאב ועיקר בעיין היינו אי דמו לאב אי לא והכי פירושו איברא דמדאורייתא אין אדם מוריש זכות בתו לבנו מיהו לגבי מעשה ידיה כיון דניזונת מהן במקום אב קיימי וכמו שמן התורה מעשה ידיה לאב הכי נמי מעשה ידיה לאחין כיון דניזונת מהן דבמקום אב קיימי או דילמא לא הויא דומיא דאב והילכך מעשה ידיה שלה. ומיהו לא מיבעיא ליה אי תקינו להו רבנן מעשה ידיה תחת מזונות אלא דמבעיא לן מעיקר דינא אי מעשה ידיה של אחין וכדפרישנא. והשתא ניחא קושית הרשב"א בעל התוס' ז"ל דוק ותשכח:

בלקוטי הגאונים כתוב וז"ל בעא מיניה וכו'. מעשה ידיה למי פי' מי שמת והניח בנים ובנות הבנים יירשו והבנות נזונו מעשה ידיה למי פירוש קנס לא תבעי לך דשל עצמה הוא אם נאנסה לאחר מיתת האב כי תבעי לך מעשה ידיה דשייך בתר מזונות כדאמרינן לקמן תקנו מזונות תחת מעשה ידיה והשתא כשנזונת מן האחים מאי מי אמרינן אחים במקום אב קיימי וכיון דזייני לה מעשה ידיה שלהן כדהוי לאב כדילפינן בפרק דלעיל בגמרא וכי ימכור איש את בתו לאמה מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מעשה ידיה לאביה או דילמא וכו' לאו מדידהו מתזנא שאביה הניח להן מזונותיה בנכסיו שכך הוא תנאי כתובה בנן נוקבן וכו'.ע"כ:

אף אלמנה אצל הבת וכו'. פירשו בתוספות שאין דין זה אלא כשיש שם בן ובת והנכסים מועטין שאין בהם לזון הבן והבת עד שתבגור הבת שמעבירין חכמים הנחלה מן הבן ונותנים לבת וחוזרין ומעבירין מן הבת לאלמנה משום דזילותא דאלמנתו חמירא ליה וכיון שנדחית ירושה דאורייתא תדחה אבל אם אין שם אלא בת או בן לבדו שירושתן מן התורה אין מעבירין אותה בשביל האלמנה שאם כן אתה מעביר נחלה מהם אפילו בנכסים מרובים שהרי מזון האלמנה אין לו שיעור דהא מתזנא אם תרצה כל ימי חייה ואפילו אלף ליטרין מועטין הן אצלה אלא ודאי לא העבירו נחלה דאורייתא אלא במקום נכסים מועטין שאין בהם עד שתבגור הבת דכי איתא משערינן בדידה ונכון הוא. הריטב"א ז"ל. ורש"י ז"ל לא פירש כן:
ה"ג מאי לאו בנזונת לא בשאינה נזונת אי בשאינה נזונת מאי למימרא ופירושא בשאינה נזונית מן האחין אבל בשאין נזונת מן האב ליכא למימר דאם כן אפילו בחיי האב לעצמה. ואקשינן אי בשאינה נזונת מן האחים מאי למימרא דאיהי גופא לא אצטריכא ליה לתנא אלא לאשמועינן דאחר מיתת האב לא הוי דאחין ואוקימנא להעדפה וקמשמע לן דלא הוי דאחין שאין זוכין בה כלל אבל בנזונת מן האחין לעולם אימא לך דידהו הוי וכך הוא פרש"י ז"ל ולא כדברי הרב אב ב"ד ז"ל. הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל מאי לאו בנזונת לא בשאינה ניזונת פי' שאינה ניזונת מן האחים שלא הניח אביהם אחריות נכסים אבל מן האב ניזונת היתה דאי לא כשמת האב אמאי מעשה ידיה שעשתה בחיי האב לאחין וכ"ת מאן פסקא יש לומר דסתמא דמילתא האב מפרנס את בתו ואין האחין מפרנסין אותה והיינו דאמרינן וכן גרש"י ז"ל אי כשאינה נזונת מאי למימרא כלומר אם בשאינה נזונת מן האחין מאי למימרא ומה קמשמע לן מתניתין דהא לגופא לא נצרכה דהא פשיטא כי מה שעשתה בחיי האב אף על פי שלא גבתה דאחין בעי מהוי כיון דמתזנא מיניה דאב דממון גמור הוא ואי משום דוקיא דידה שאין מעשה ידיה שעשתה לאחר מיתת האב לאחין הא נמי פשיטא כיון שאינה נזונת משלהם אבל הר"מ מקוצי ז"ל לא גריס מאי למימרא אלא כך הוא גריס אי כשאינה נזונת אפילו למ"ד יכול הרב וכו'. עד וכ"ש בתו וה"פ דאי בשאינה נזונת אפילו בחיי האב לא הוי לאב דאפילו למ"ד יכול וכו' ואין צורך למחוק ג"ה. ע"כ:

אפילו למאן דאמר וכו'. ל"ג הכא כי טוב לו עמך דבספרי לא מפיק ליה מהאי קרא אלא מכשכיר כתושב יהיה עמך דמיותר הוא דהוה מצי למכתב כשכיר כתושב יהיה עד שנת היובל וגם כתוב בלשון צווי אבל כי טוב לו עמך סיפור דברים בעלמא הוא. לשון הרא"ש:
לא נצרכה אלא להעדפה כלומר לעולם בשאינה נזונת ולא נצרכה דוקיא דמתניתין אלא להעדפה דאע"ג דהויא דאב אף בשאינה נזונת ממנו לא הויא דאחין:

אלא לרב יוסף הכי קשיא ליה וכו'. פי' והא דדייקינן לעיל טעמא דבחיי אב לאב הא לאחר מיתת האב לעצמה לא מדוקיא מייתי לה אלא מדקתני אף על פי שלא גבתה דלא קאי אלא אמעשה ידיה בלחוד וקתני מציאתה משנה יתירה לאשמועינן דמעשה ידיה לעצמה. הריטב"א ז"ל:

מה מציאתה בחיי האב לאב וכו'. פרש"י ז"ל משום איבה שלא יתן לה מזונות אבל לאחר מיתת האב לעצמה משום דלאו מדידהו קא מתזנא ואינה חוששת לאיבתן וקשה דאם כן מאי פריך לרב ששת דהא לית ליה לרב ששת האי סברא דהא איהו סבר דמעשה ידיה לאחין אף על גב דלאו מדידה קא מתזנא דבתנאי ב"ד קא אכלה אפ"ה כיון דמפרנסין אותה מעשה ידיה שלהן וה"נ איכא למימר במציאה ועוד לקמן במתניתין משמע דמציאת הבת לאב אע"פ שאינו מפרנסה דומיא דכסף קדושיה ומעשה ידיה הלכך נראה לפרש דטעמא דמציאתה לאב משום איבה דילמא מסר לה למנוול ומוכה שחין. הרא"ש ז"ל. והתוס' ז"ל האריכו בזה לקמן בפירקין דיבור המתחיל משום איבה דף מ"ז א':

אמר רב כהנא מאי טעמא דרב דכתיב וכו'. פי' נ"ל דאפילו רב ששת נמי לא קאמר שתהא הבת נזונת ועושה בעל כרחה לאחין כמו שאביה כופה לעשות וליזון מן התורה אלא רב ששת מדרבנן קאמר דקסבר לא תקינו רבנן מזוני אלא בעושה ואוכלת דומיא דאלמנה ורב פליג עליה ואמר סתם דמעשה ידיה לעצמה והשתא בעי רב כהנא מ"ט דרב בשלמא מדרבנן לא כייפינן ליה דלאו מדידהו מתזנא אלא דאורייתא אמאי אין הבנים במקום אביהן ואפילו לכוף אותה שתהא נזונת ועושה ומפרש לה מדכתיב והתנחלתם אותם. הרמב"ן ז"ל וכבר הארכנו בזה לעיל:
מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו תימה מאי איצטריך להאי קרא דהא דמעשה ידיה לאב לא נפקא לן אלא מדאיתקשא לאמה ואמה גופה אינה עובדת לא את הבת ולא את הבן כדאיתא בפ"ק דקדושין אם כן בת נמי לא תעבוד את הבנים ויש לומר דאיצטריך קרא משום קטנה דלא נפקא לן מהיקשא דהיקשא לא הויא אלא לנערה כדאמרינן לקמן אבל קטנה לא צריכה קרא דהשתא זבוני מזבין לה מעשה ידיה מבעיא וכיון דלא אתיא מהיקשא הא דמעשה ידיה לאחין קמ"ל האי קרא דאין אדם מוריש זכות בתו לבנו. לשון הרא"ש ז"ל. א"נ אי לאו קרא הוה אמינא לאמה לקטנה איצטריך לאשמועינן דאין מעשה ידיה לאחין דומיא דאמה ולא הוה ידעינן נערה אבל תימה דהשתא קטנה מזבין לה והוי קל וחומר ונימא דיו. גליון תוספות:

מתקיף לה רבה ואימא בפיתוי וכו'. הכתוב מדבר שאינן לאחין אבל מעשה ידיה לעולם לאחין הוו ושיילינן חבלות פשיטא שהן לעצמה אמר ר' יוסי בר חנינא כגון שפצעה בפניה דיש להן לאחין בושת בדבר והוצרך לאשמועינן דאפ"ה לא הוי לאחין. תוספות יצחק בר ראובן. כך מצאתי בגירסת רש"י ז"ל כתיבת יד ורש"י ז"ל לא פירש כן:

ואימא בפיתוי הבת וכו'. אבל מעשה ידיה דשכיח וחסרי בה מזוני דהא מתזנא מינייהו אימא דידהו הוי. חבלות צער דגופא הוא פרש"י ז"ל וצערא דגופא לא זכי ליה רחמנא דתניא בפרק החובל [בבא קמא פז ב'] בבנו ובתו הקטנים יעשה להם סגולה ומסתברא דלישנא בעלמא הוא דפרכינן היאך איפשר לאוקמי קרא בהכי אבל אכתי קיימא אתקפתא דרבא בדוכתיה דדילמא קרא בפתוי הבת ושאר קנסותיה ולא בחבלות ולא במעשה ידיה. ואם תאמר ולוקמא לענין שהוי כאב בחייו ואשמועינן קרא שאינו לאחין ויש לומר דהא ליתא דאם איתא דמעשה ידיה לאחין ודלא כרב אמאי לא הוי שבת שלהן דהא בכל מקום שבת במקום מעשה ידיה קאי. הריטב"א ז"ל. ול"נ דעיקר אתקפתיה היינו דדילמא בחבלות הכתוב מדבר אלא משום דלא בעי לאוקמי קרא בדבר אחד פרטי דמשמע מיעוטא דולא בנותיכם לבניכם דממילי טובא אמעיט להכי פריך בהדי חבלות פיתוי הבת וקנסות ומיהו עיקר מיעוטא איצטריך לחבלות ועוד דדומיא דאותם לבניכם דמיירי במידי דעבדות ובמידי דממון כי אמעיט נמי ולא בנותיכם לבניכם בהכי נמי מיירי הא אין לך לומר אלא דבמעשה ידיה או בחבלות הכתוב מדבר ולא אתא כולי קרא לפיתוי הבת ולקנסות בלחוד. ועוד משמע לי דעיקר אתקפתיה היינו מכח הברייתא דתני רב חנינא כדלקמיה ולהכי פריך תלמודא חבלות צערא דגופא הוא וצערא דגופא לא זכי ליה רחמנא כדתניא החובל בבנו וכו' וכדפרש"י ז"ל וכיון שכן כי היכי דלא קיימא הך ברייתא במאי דאוקי קרא בחבלות הכי נמי לא מתוקמא במאי דלא אוקי קרא במעשה ידיה ומשבשתא היא ולית לן לאוכחא מינה מידי ומשני שפצעה בפניה. ואין להקשות ומנלן דאפילו פצעה בפניה היא דאב דילמא דידה הויא וכדאית ליה לרב ור"ל בפרק החובל ומאי קא מתקיף עליה דרב ויש לומר דמכח הברייתא אחריתי וכיון דמצינן לאוקמא במידי דלית לן לשיבושא מכח ברייתא אחריתי הדרינן לאותבה מינה וכדכתיבנא. ומיהו קשיא להו לתוספות דרב אמר תרי מימרי חדא הא דהכא דאין אדם מוריש מעשה ידי הבת לאחין ומותבינן עליה מהך ברייתא וכדכתבינן ואית ליה נמי בפרק החובל דפצעה בפניה לא הוי דאב וכיון שכן כי היכי דפרכינן עליה דרב מהך ברייתא אמאי לא אקשינן נמי עליה דרב מהך ברייתא במאי דקאמר פצעה בפניה דלא הויא דאב דהא מהך ברייתא משמע להדיא דהויא דאב אלא דממעטינן מקרא דאין האב מוריש זכות זה שבבתו לבנו ותירצו בתוס' שני תירוצין עיין בתוספות ובגליון תוספות תירצו בענין אחר וז"ל וריצב"א מפרש דאף ע"ג דפליגי בפצעה בפניה קצץ לה ידיה מודה כ"ע דהויא לאב ומוקי הך ברייתא דהכא בחבלות וסברי נמי דאין מוריש מעשה ידיה לאחין. עד כאן:
וז"ל הריטב"א ז"ל כגון שפצעה בפניה פרש"י ז"ל דאפחתה מכספא דאילו איתיה לאב דידיה הוי דהא יש לו בה מכר והקשו בתוספות ומאי שנא פצעה בפניה משאר חבלות דאע"ג דאפחתה מכספא לא הוי לאב ותירצו דהתם כיון דאיכא צער ובושת דלא שקיל האי נמי לא שקיל ועוד הקשו דהתם אפליגו ר"ל ורבי יוחנן בפצעה בפניה דר"ל אמר דאפילו פצעה בפניה לא זיכתה תרה לאב אלא שבח נעורים בלבד ורבי יוחנן אמר פצעה בפניה לאב ואם כן הכא ניחא לרבי יוחנן אלא לר"ל מאי איכא למימר ותירצו דע"כ לא פליג ר"ל התם אלא כשפצעה בפניה פציעה רבה שאינה מתרפאת עד שבגרה דלדידה נמי איכא פחיתה דר' יוחנן אמר כוליה לאב כיון דבשעת חבלה ברשותיה קיימא ור"ל סבר שלא זכתה תורה לאב אלא שבח נעוריה בלבד ושקיל אב מנתא דידיה ושקלא איהי מנתא דידה דאפחתה מכספא משום בגרות אבל הכא כשפצעה בענין שתתרפא בנערותה דכוליה פחתה דאב הוא. ועי"ל דקושיין הכא מדר' יוחנן ואליבא דידיה פרכינן לרב דאילו רב כריש לקיש ס"ל כדאיתא התם בהדיא ומשום דפרכינן ואימא בחבלות הכתוב מדבר והוה משמע דבכל ממון דחבלות אמרינן פרכי' אאתקפתין ואמתנית' דכלהו חבלות היכי הוו דאב דהא צערא לאו דידיה הוא לכ"ע ואין צריך לומר ריפוי דההוא דרופא הוא ושבת נמי במקום מעשה ידיה קאי ומהדרינן דלא איירי אלא בנזק בלחוד. וכ"ת היכי נקטינן חבלות סתם מיירי בפצעה בפניה דליכא אלא נזק בלחוד והתם נמי נקטינן פלוגתא דר"ל ורבי יוחנן בפצעה בפניה דלית בה אלא נזק בלחוד כנ"ל.וכן נראה דעת רבינו הגדול ז"ל וכדפרישית בדוכתה בפרק החובל בס"ד ע"כ. וגבי הא דפריך תלמודא חבלות דידה נינהו האריכו נמי התוספות ע"ש:
וז"ל הרא"ש ז"ל חבלות דידה נינהו תימה מאי קא פריך וכי קטעה ידיה או רגליה לא תהיה חבלה לאב הרי הפסידו לו מעשה ידיה ואמרי' נמי בהחובל הקוטע יד עבד עברי של חבירו נותן שבת גדולה לעבד ושבת קטנה לרב ורב אמר הכל ינתן לעבד וילקח בהן קרקע והרב אוכל פירות ויש לומר דפשיטא ליה למקשה דכיון דרבא בעי למימר דמעשה ידיה לאחין ע"כ חבלות דקאמר בחבלות קטנות איירי דאי באותן שיש בהן הפסד דמעשה ידיה הוו כמו מעשה ידיה והלכך פריך חבלות דידה נינהו. ע"כ:

בד"ה לא בשאינה ניזונת פי' מן האחין אבל מן האב היתה ניזונת כו' עכ"ל וכגירסא זו פרש"י וק"ק (ב) לפי גירסא זו ופירושה דפריך מאי למימרא טפי הוי ליה להקשות דאמאי לא תני רבותא במתני' בניזונת אפילו מן האחין לאחר מיתת האב מעשה ידיה של האחין ואפשר שלזה כוונו לומר דגירסא שניה עיקר וק"ל:

בא"ד דאחר מיתת האב אית לן למידק דומיא דבחיי אב כו' עכ"ל דהדיוק לא בא אלא מגופיה ולית לן למידק אלא דומיא דגופיה וכיון דהדיוק איירי באינה ניזונת ע"כ דגופיה נמי איירי בהכי דאל"כ לא הוה הדיוק דומיא דגופיה ודו"ק:

רש"י בד"ה בתו ניחא ליה כו' לבד מפרנסתה. נ"ב נ"ל פי' עישור נכסים כלומר ניחא שתהיה לה יותר מעשור נכסים שקרוי פרנסה כדי שתמצא להנשא ודו"ק:

תוס' בד"ה עשו אלמנה כו' דוחה את הבנות ולא הבנות כו'. נ"ב פי' אלא שניהם יאכלו יחד עד כלות הנכסים וק"ל:

גמ' התם מדידיה מיתזנא אע"ג דלא תליא בהכי דהעדפה דמעשה ידיה לאביה אף שאינה מתפרנסת [דאינו חייב במזונות בתו] ומציאה דוקא תליא בהא כמ"ש רש"י בסמוך אבל מעשה ידיה מדאורייתא לאב [מ"מ אורחא דמלתא שהוא זן אותה כמ"ש התוס' בגיטין דף מ"ז ע"ב בד"ה ולביתך]:

גמ' מתיב רב יוסף וכו'. לגירסת הקונטרס וכמ"ש התוס' לגירסת מאי למימרא יש לראות קצת מאי דוחקיה דלא מקשה כפשטיה כיון דמשני בשאינה ניזונת מן האחין אבל מן האב היתה ניזונית מה לו להקשות מדיוקא ליקשי ע"כ בעשתה אחר מיתת האב לעצמה [בניזונת] דאל"כ לאשמעינן רבותא בעשתה אחר מיתת האב נמי לאחין דומיא דעשתה בחיי האב דמתני' דהיינו ניזונת [והוא קושית מהרש"א וע"ז לא שייך תירוץ הגמרא] וי"ל דא"כ ה"א דלמא לעולם אף בעשתה אחר מיתת האב לאחין [בניזונת] ומתני' לדיוקא איצטריך לאשמועי' דלפעמים עשתה אחר מיתת האב אינה לאחין [דהיינו באינה ניזונת] ואי קתני עשתה אחר מיתת האב ה"א לגופיה איצטריך ואף באינה ניזונת להכי קתני בחיי אב דהשתא לגופיה פשיטא [דמסתמא ניזונת משל אביה כמ"ש התוס' בגיטין (ה)] אע"כ לדיוקא איצטריך ודוחק. ולפירוש הר"ן לעיל במתני' דהרי הן קאי אקנס [כתובות לא אבושת ופגם] י"ל דיוקא דרב יוסף דע"כ לדיוקא איצטריך דלגופא ליתני בו"פ וק"ל:

ברש"י בד"ה אימא בפיתוי הבת כו'. דהא מיתזני מנייהו כו'. לעיל בד"ה בת הניזונת כתבו התוס' מדרבנן מיבעיא מדתלי טעמא במזונות כו' והך קושיא אקרא קאי דאימא דמיעוטא דאותם לא קאי אמעשה ידיה דהא מיתזנא וכו' ומדאורייתא לא מיתזנא מינייהו רק מתנאי כתובה מדרבנן וי"ל דלעיל באיבעיא נמי נקיט או דלמא לא דמי לאב התם מדידיה מיתזנא אע"ג דלא תליא במזונות ופי' מדידיה מיתזנא שאינו חייב במזונותיה [ואעפ"כ זן אותה מדידי' דכן אורחא דמלתא כמ"ש תוס' גיטין] וה"נ מינייהו מיתזנא ר"ל דמדאורייתא אינן חייבין במזונותיה [ואפ"ה מן הסתם הן זנין אותה]:
בתד"ה בת הניזונת כו' בע"כ וכו' מדעתם וכו' שלהן טפי וכו' מדעתם כצ"ל. ואין להקשות דמאי קושיא נפרש האיבעיא לקמן ניזונת או הניזונת בהיפך וכסברא דהכא דהאיבעיא לקמן הוא היולי סובל צורה זו כמו זו י"ל מפשיטות האיבעיא נסתרה ע"ש:
בתד"ה עשו וכו' עד שיבגרו וכו'. ורש"י נקיט י"ב חדש וע"ש:

בא"ד אין אלמנה דוחה וכו'. אלא שניהן ניזונין בשוה היכא שהנכנסים מועטין ואין כאן בנים או מרובין דאין שייך מועט באלמנה ופעמים וכו' ועיין:
בתד"ה לא גרסי' כי טוב לו ובספרי לא כו'. והוא על (דאי') [דברים. כצ"ל] שנכתב בו הפסוק הלזה [ר"ל דבספרי לא דריש כלל זה הדרש] אלא בת"כ והוא ספרא בפרשת בהר מייתי וכו':

גמרא א"ל תניתוה אלמנה כו' ומעשה ידיה שלהן. התוס' לקמן בר"פ אלמנה גרסי מעשה בלא ו':

גמ' שם והאמר ר"א א"ר יוסי כו'. בב"ב הגי' א"ר אסי:

גמ' שם מציאתה ממאן גביה. לכאורה הלא יתכן שהיה אחר מחזיק בה באמרו שהוא מצאה ומת האב ואח"כ ביררה בעדים שהיא מצאתה וגבתה ממנו ע"פ ב"ד. וזה י"ל כיון שביררה שהיא מצאתה דהיינו ע"י הגבהה או בשאר דרכי הקניה א"כ כבר באה לידה מחיי אביה. אבל למ"ד המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. מ"ל דהגביה אחר עבורה ועדיין היא בידו. אולם רבא לשיטתו דס"ל לא קנה חבירו בב"מ (ח) ע"ש בתוס' (י) ד"ה איתיביה. אמנם מהר"ן בנדרים (לד ב) בד"ה אמר רבא משמע דס"ל דלרבא קנה חבירו. ואפי' לשיטת התוס' מ"ל במגביה בעדו ובעדה דלכ"ע כה"ג קנה חבירו כמבואר שם בב"מ (ח). וי"ל כיון דהחפץ עצמו הנמצא שייך לה הרי הוא כאילו כבר בא לידה והופקד אצלו. אך כשכפר בחיי אביה ולריו"ח במרובה (סח ב) דאין יכול להקדישו. וה"ה דאין יכול להקנותו. כמ"ש שם התוס' (ע) בד"ה אמטלטלין. לכאורה לא נקרא זה בא ברשותה ויש להאריך בזה ואכ"מ:

רש"י ד"ה ואימא בפיתוי הבת וקנסות. דאונס. עי' לעיל (לה ב) תד"ה לא:

תד"ה בת (בסופו). טפי ממה שהיה ניזונת מדעתם. כצ"ל. וע"ש בתד"ה ניזונת תנן:

תד"ה עשו. וא"ת אלמנה אצל הבת אימת קרא ליה כו'. כ"נ דצ"ל:

תד"ה חבלות. וא"ת כו' והלא מפסיד מעשה ידיה ואמרינן בהחובל הקוצץ כו'. טפי ה"ל לאתויי מהא דאיתא שם (פז ב) בבת גופא מודה רב בשבת דמעשה ידיה כו' דאבוה הוי:

ת"י ד"ה ר"ש סבר כו' הו"ל למימר כי קאמר רבה דממונא וכו'. לענ"ד יש ליישב על נכון דודאי מסברא אין שום מקום לחלק בין הודאה לירושה. או דלכולהו הוי קנס. או דלכולהו הוי ממון. והא דס"ל לרבה בתחלה דלהוריש לא הוי ממון. ולענין הודאה וק"ש הוי ממון. י"ל דבאמת מסברא לא הוי ממון. אלא לענין הודאה ושבועה הוי גזה"כ. ולענין הודאה וקנס לא הוי ממון. וי"ל ג"כ דמסברא הוי ממון. אלא דלענין הודאה ושבועה גזה"כ הוי מקרא דוכחש. והיינו דוקא אם הודאה ושבועה תלי בהדדי. אבל למסקנא דהודאה לא תלי בשבועה מה"ת לחלק בין הודאה לירושה. כנלענ"ד נכון וברור.

תד"ה בת הניזונית אלא נקט רב כו'. עדיין לא יתיישב דהו"ל לקבוע על מתני' דמוכח עכ"פ דבאינה ניזונית המעשה ידיה לעצמה. והטעם מקרא דוהתנחלתם. ואפשר לומר דבמתני' י"ל דמיירי בנערה מש"ה המע"י לעצמה מקרא דלאמה דאינה עובדת את הבן. כמ"ש תוס'. אבל לרב דקאמר סתם בת הניזונית משמע בכל ענין אף קטנה. הוצרך ליתן טעם מקרא והתנחלתם:

בא"ד וקצת מגמגם רשב"א כו'. לא זכיתי להבין דהיכי משמע כן בסוגיא דהא בפשוטו י"ל דודאי היכא דלא תקנו חכמים מזונות מה"ת תקנו מע"י (זולת באלמנת אנשי יהודה הוי ג"כ תקנה דחכמים חייבו במזונות עד שמסלקים הכתובה) ועיקר האיבעיא כיון דחייבו חכמים שהיורשים יזונו אותה תקנו ג"כ מע"י דבמקום אב קיימי. או כיון דהתקנה היה רק ליזון מנכסי אביהם ולא מדידהו לא תקנו מעשה ידי'. ופשוט.

גמרא אי בשאינה נזונית מאי למימרא. תמוה לי הא מ"מ אשמעי' מתניתין דלא נימא דאב מוריש זכות לבתו ואם היורשים ירצו לזון אותה יהיה בידם לתבוע מע"י כמו שהיה הברירה ביד האב:

תד"ה חבלות. דמיירי בחבלות. ק"ל דלמא מיירי בחבלות שיש בה ביטול מע"י אלא דמיירי דבודאי אין מע"י ליורשים מקרא דלאמה. ובפ"י הקשה דמה משני שפצעה בפנים הא גם דהוי לאבי' לא ידעי' אלא מסברא דמפסיד דמי מכר וכיון דהיורשים א"י למכרה פשיטא דאין החבלה שלהם. ולזה י"ל דבאמת גם הך גופא דא"י היורשים למכרה שלא ירשו זכות זה ג"כ נפקא מקרא דוהתנחלתם ונקט חבלות וה"ה מכר דהא בהא תליא. וא"כ ניחא דלא הומ"ל דמיירי בביטול מע"י ובנערה. דבזה ל"צ קרא דמה"ת יהי' החבלה ליתומי' הא כבר אשמעי' מקרא דלאמה דאין מע"י שלה:
ובאמת ק"ל לתנא דר"ח דס"ל בקנס פיתוי חבלות הכתוב מדבר אבל מע"י לאחין תקשו קושי' תוספות הא מקרא דלאמה ממעט כמו אמה דאינה עובדת את הבן. ואי דמיירי בקטנה תקשי הא מ"מ ליכא ק"ו דהשתא זבוני מזבן וכו' דהא היתומים אינם יכולים למוכרה, וכמו שהקשה התוס' ישינים. ואי דבאמת ס"ל להך תנא דיכולים היתומים למכרה. א"כ אמאי חבלה דפצעה אינה מוריש. הא זה הזיק להיורשים דמי מכירה. והמחוור בזה כמ"ש הפ"י דהשתא זבוני וכו' לאו מדין ק"ו אתינן עלה דנימא דיו. אלא מכח הכרח כיון דזיכה לו התורה למוכרה. ע"כ הדין דמע"י שלה:

בת הניזונית מן האחי' כו'. מה שכ' תוס' קושי' רשב"א מר"פ אלמנה י"ל ולחלק דכי מתזנו בתנאי ב"ד. א"כ בתו עדיפא דניחא לי' בהרווחה משא"כ אלמנתו. משא"כ כדמתזנו מרצונם אזי הבת דהאב זן אותה ברצונה ליכא למיחש שהאב יקח היום מעשה ידי' עם ההעדפה וליומא אחרא כי יארע מקרה שיחסרו מעשי ידי' ישלחנה מעליו ולא יהי' לה במה לזון לזה לא חיישי' דסתם אבא מרחם על ברתיה. דהרי משו"ה לא תקנו שום תנאי ב"ד לזונה בחייו. דלא צריכי' לזה. משא"כ אלמנתו דניזונית מבניו לאנשי יהודה דברצונם הדבר תלוי. חיישי' היום יקחו כל העדפת מעשי ידי'. ומחר ישלחוה לנפשה ואפס בידה מאומה להביא טרף לביתה ומשו"ה מעשי ידי' לעצמה. ואולי לזה כיוונו ת"י כ"י עיי':

עשו אלמנה אצל הבת. מ"ש תוס' בשם ירושלמי דאלמנה דוחה את הבת ע"י הבנים. יש לעיי' קצת מ"ש מש"ס דזבחי' נ' ע"ב ותוס' שם ד"ה חטאת כו' ועיי' מג"א סוף סי' רי"א הי' לפניו יין ותבשיל שעורי' כו' וצ"ע בכאן. וי"ל דהתם מסופקי' בסברא דאורייתא איזה מעלה חשוב טפי. אבל הכא רבנן הם תקנו מעיקרא כך. ועיי' לקמן במתני' צ"ה ע"א:

מתיב ר' יוסף מעשי ידי' ומציאתה כו'. למ"ד לקמן נו"ן ע"א דניזוני' ממטלטלי' א"כ לא משכחת בת שאינה ניזוני' אלא בדלא שביק שום טלטול א'. א"כ משנתינו שהניח האב מציאתה ומעשי ידי' והיא ניזונית מהם. ואפ"ה מעשי ידי' דלאחר מיתה של עצמה א"כ מוכח דבניזוני' מעשי ידי' שלה. ומיהו ר' יוסף ס"ל לקמן שם דאינה ניזוני' אלא ממקרקעי. אבל מ"מ להך מ"ד קשה קו' רבא מציאה ממאן גבי'. ואין לומר לאקושי מעשי ידי' למציאתה דהא למה לי דבלאה"נ נדע דמעשי ידי' לעצמה כנ"ל:

ועיין בפלוגתת רמב"ם וראב"ד פ"ד דחובל ומזיק הלכה י"ט בצערא דגופה דקונין בהם קרקע דלרמב"ם הפירות להבת ולהראב"ד להאב דהוה כמציאה וע"ש לח"מ דטעמא דרמב"ם כיון דהני פירות אתו מכח צער גופן לא דמי למציאה וראב"ד פליג ע"ש. ולכאורה קשה מנ"ל לרבא דמציאה דמתני' סתם מציאה הוא וקשה ממאן גבתה נימא דמציאה כולל נמי פירות נכסי' דאתי' מכח צערא דגופה ושייך גבי' כגון שכירות הבתי' וכדומה. ולא אתי' להקיש מעשי ידי' למציאתה. וי"ל דא"כ הוה זו ואין צריך לומר זו דהשתא מעשי ידי' דלא אתי ע"י צערא דגופה הוי שלה במקום אחי' מציאה שע"י צערא דגופה נהי דלראב"ד דאבי' הוה מ"מ לאחי' פשיטא דלא הוי דהוא ק"ו ממעשי ידי'. וע"כ מיירי מסתם מציאה דהוי לא זו אף זו לא מיבעי' מעשי ידי' דטרחא בי' הוה שלה אלא אפי' מציאה דלא טרחא בי' נמי הוה שלה עיי' סברא זו בקידושי' ד' ע"א. ובזה י"ל מה דמתיב ר' יוסף תיובתי' ממתני' ולא ידע דאיכא העדפה. דהנה לכאורה י"ל לעולם מציאה היינו פירות וכנ"ל ואפ"ה הוי לא זו מעשי ידי' דצריכה למזונותי' דהוה שלה. אלא אפי' מציאה דהיינו פירות נכסי' שאינם נגד מזונותי' מ"מ הוה שלה. אלא ז"א דאי אין לה די מזונותי' מי גריעא מעבד עברי וצריכא למימר. וע"כ להעדפה מיירי וכיון דמיירי להעדפה הדר ה"ל זו ואין צ"ל זו. וע"כ במציאה ממש מיירי וא"כ ממאן גבי' וע"כ לאקושי מעשי ידי' למציאתה מה התם לעצמה אף ה"נ לעצמה וק"ל:

ויש לעיין למאי דמוקי באינה ניזונית ולהעדפה למאי אצטריך הך דיוקא דמתני' דלמימרא שאין האב מוריש זכות בתו לבניו. הא מרישא אשמועי' דקנס דאונם ומפתה לעצמה בשלא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב וכפירש"י במתני' בשלמא אי בניזונית איירי קמ"ל טובא דלא נימא במקום אב קיימא מדרבנן אבל אי באינה ניזוני' מאי קמ"ל. וי"ל דה"א אדם מוריש זכות מעשי ידי' לבנו והתנחלתם אפיתוי וקנס קאי כדלקמן א"נ אונס נפקא מקרא ונתן לאבי הנערה דרש בירושלמי פעמי' ונתן לאבי ופעמים ונתן לנערה:

ויש לעיין עוד להפוסקי' דבושת ופגם להאחי' א"כ אי ס"ד דמיירי באינה ניזוני' ולהעדפה ואשמועי' דאין אדם מוריש כו' א"כ ליתני בושת ופגם בסיפא וי"ל כנ"ל. א"כ אתי הא לגופה דמתני' ולא לדיוקא:

כי טוב לו עמך תוס' כ' דבספרי פ' ראה ליתא להך דרשא אלא בת"כ פ' בהר כשכיר כתושב וחי עמך. ונ"ל בזה מיושב ק' מהרמי"ט בקידושין ות"ח ומהר"מ שיף ר"פ איזהו נשך מאי שנא דהתם דרשי' וחי אחיך עמך אתה העיקר וחייך קודמין והכא דרשי' טוב לו עמך אתה טפל וטובת העבד קודם. ולגי' תוס' לק"מ אדרבא מהכא מפיק דהוה כקונה אדון לעצמו דהכי קאמר קרא כשכיר כתושב יהי' עמך שאתה שכיר ותושב אצלו יותר מאשר הוא שכיר עמך כי קנית אדון לעצמך והבן וק"ל:

דלמא בפיתוי הבת וכו' פירש"י אבל מעשי ידי' דמתזנא מינייהו פירוש דלמא כיון דתקנו רבנן דמתזנא מינייהו תו הוה מעשי ידי' שלהם מן התורה. ולפ"ז ע"כ אין שום ה"א דיהי' כח לאחי' למוכרה דזה אינו במקום מזונות דהרי נערה מעשי ידי' של אבי' ולא מצי מזבין לה. וא"כ כיון דלא מצי מזבנה ממילא אין מעשי ידי' שלהם אפי' מתזנא מינייהו דמהיכי מייתי לי' מק"ו דזבוני מזבני לה מעשי ידי' מיבעי' א"כ דיו כמכר שאינו מוריש זכות מכירה לבניו עיי' ת"י וק"ל:

גמרא בעא מיניה רבי אבינא מרב ששת בת הניזונת וכו' או דילמא ל"ד לאב התם מדידיה מיתזנא. וקשיא לי ותיפוק ליה דבאב לא תלי כלל אי מדידיה מיתזנא דאפילו באינה ניזונת מן האב אפ"ה מעשה ידיה לאביה מהיקשא דאמה. כדפשיטא לן בכולה תלמודא דלעולם העדפה לאביה וכדאמרי' נמי בסמוך ואע"ג דבריש קידושין אמרינן בגמרא אי כתב רחמנא מעשה ידיה לאביה הו"א משום דמיתזנא מיניה ע"כ היינו לצריכותא בעלמא מקמי דקים לן דכל שבח נעורים לאביה כגון כסף קידושין וכיוצא בו אבל לבתר דילפינן כל שבח נעורים ממילא דאפילו באינה ניזונת מעשה ידיה לאביה וא"כ פשיטא דלא דמי לאחין ולכאורה היה נראה הא דאמרינן הכא התם מדידיה מיתזנא היינו לרווחא דמילתא למאי דקים לן מסברא בכמה דוכתי דמעשה ידיה תחת מזונות והיינו דאמרינן נמי בריש קידושין אי כתב מעשה ידיה לאביה היינו דמשום דמדידיה מיתזנא וכתבו התוס' בס"פ השולח דף מ"ז ע"ב בד"ה ולביתך דאע"ג דמדאורייתא אין חייב לזונה אפ"ה אורחא דמילתא שנזונת מהאב ועל זה קאמר הכא דאפילו לפי אותה הסברא אכתי לא דמי לאחין אלא שזה דוחק. ותו קשה לי הא דפשטינן לה מאלמנה ומקשינן עליה מי דמי אלמנתו לא ניחא ליה בהרווחה ואכתי מאי דחי דאי ס"ד דבכל מקום דבע"כ מיתזנא מעשה ידיה שלה דלא תיקנו בכה"ג מעשה ידיה תחת מזונות א"כ מאי איכפת לן בניחותא דידיה אטו אי אמר בהדיא שתתן אלמנתו או בתו מעשה ידיהן להיורשי' אטו אמירה דידיה מידי ממשא אית ביה היכא שאין היורשין זוכין מן הדין לכך נלע"ד דעיקר האיבעיא במאי דקאמר במקום אב קיימי היינו משום דמסתמא מה שכותב בתנאי ב"ד מזונות לבתו אחר מותו היינו שיתנו לה אחר מותו כמו שהיה נותן בחייו ואמדינן דעתיה דכמו שהוא היה נותן לה מזונות אדעתא דהכי כיון שזוכה במעשה ידיה ה"נ דעתו שיתנו היורשים מזונות אדעת' דהכי שיזכו במעשה ידיה וכך היתה התקנה מתנאי ב"ד שלא לגרוע כח היורשין יותר מבחייו או דילמא דנהי שהוא היה נותן לה מזונות אדעתא דמעשה ידיה היינו משום דמדידיה מיתזנא מה שאין כן ביורשים דלאו מדידהו יהבו לה מזונות אלא משלחן אביהם אם כן מה שכתב לה האב בתנאי ב"ד מזונות לאו אדעתא דהכי כתב לה אם יזכו במעשה ידיה וקבעי למיפשט אלמנה ודחי שפיר שאני התם דלא ניחא ליה בהרווחא ומסתמא אדעתא דהכי כתב לה מזונות לאחר מותו אדעתא שיזכו היורשים במעשה ידיה ומסתמא כך היה נמי התנאי ב"ד כנ"ל נכון ועיין מה שאפרש בסמוך בלשון התוספות ודו"ק:

תוספות בד"ה בת הניזונת וכו' מי תקנו להו רבנן מעשה ידיה תחת מזונות עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך דלפ"ז לא אתי שפיר הא דאמרינן בסמוך מי דמי אלמנתו לא ניחא ליה בהרווחה אלא שיש ליישב כוונת התוספות ג"כ על הדרך שכתבתי דמה שכתבו אי תקנו מעשה ידיה תחת מזונות היינו משום האי סברא דמעיקרא לא תיקנו מזונות אלא אדעתא שיזכו היורשים במעשה ידיה כמו שהיתה ניזונת בחיי האב מן האב אדעתא דהכי וק"ל:

בא"ד וקצת מגמגם רשב"א דהכא משמע וכו' ולקמן בריש אלמנה משמע איפכא עכ"ל. המעיין שם בסוגיא יראה דלפרש"י שם אין מקום לקושיא זו אלא עיקר קושיית הרשב"א לפי' התוספות שם דאי ניזונת תנן מדינא מש"ה מעשה ידיהן שלהן משא"כ בהניזונת מדעתן אפשר דאין מעשה ידיה שלהן אבל אי הניזונת תנן מדעתן ואפ"ה קתני מעשה ידיה שלהן כ"ש בניזונת מדינא דמעשה ידיה שלהן והיינו דקשיא ליה דהוי הסברא איפכא אמנם לענ"ד קושיא זו אינה מובנת לי דהתם בהניזונת מדעתן לא דמי כלל לההיא דהכא כיון דמה שנותנים לה מזונות היינו לפי שאין רוצין לסלק לה הכתובה א"כ הו"ל כאדם אחר שמפרנס וזן אלמנה או יתומים בביתו דאפ"ה אין זוכה בשביל כך במעשה ידיהן וכ"ש התם דלתועלת עצמן נותנין מזונות לעכב פרעון הכתובה. וכ"ש דא"ש למאי דפרישית דמוכרח מהסוגיא דעיקר האיבעיא הכא היינו אי במקום אב קיימי משום דמעיקרא כי איחייב לה בתנאי ב"ד היינו שיזונו יורשיו במקומו ומסתמא אדעתא דהכי שיזכו גם הם במעשה ידיה כמו שהיה הוא זוכה או דלמא דלאו אדעתא דהכי נתחייב שיזכו היורשים אלא בסתמא נתחייב בתנאי ב"ד משא"כ באלמנה הניזונית מהיתומים מדעתן מהיכי תיתי יזכו במעשה ידיה כיון דלא שייך האי סברא דבמקום אב קיימי דהא לא נתחייבו אלא מחמת עיכוב הכתובה וממילא דלא קיימי במקום אביהם כן נראה לי ליישב קושיית הרשב"א וק"ל:

רש"י בד"ה מה מציאתה כו' דמציאתה פשיטא לן דלעצמה וכו' אבל אחין ע"כ מיתזנא עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דהא לענין מעשה ידיה מספקא לן אי מהני האי סברא גופא דבע"כ מיתזנא או דלמא דאכתי במקום אב קיימי וא"כ אמאי פשיטא ליה האי סברא טפי במציאתה ולמאי דפרישית א"ש דהא דמספקא במעשה ידיה אי במקום אב קיימי אתנאי ב"ד קאי במה שנתחייב שיתנו בניו מזונות מסתמא להכי איכוון שיעמדו במקומו כמו שהוא היה נותן לה מזונות אדעתא דמעשה ידיה ה"ה לבניו משא"כ לענין מציאתה ודאי שהוא בעצמו לאו אדעתא דהכי נתן מזונות לפי שזוכה במציאתה דמציאתה לא שכיח ואין דעתו עליו כמ"ש רש"י גופא בריש קדושין דלא שייך האי טעמא דמדידיה מיתזנא אלא במילתא דשכיח אלא דאכתי תקנו חכמים שיזכה במציאתה משום איבה דמזונות מש"ה פשיטא לן דלא שייך הכא לומר במקו' אב קיימי ומש"ה מציאתה לעצמה כנ"ל בשיטת רש"י ולפי שיטתו לקמן דף מ"ז דאיבה דמציאה היינו משום מזונות משא"כ לפי' התוספות לקמן דאיבה דמציאה היינו שלא ימסרנה למנוול ולמוכה שחין א"כ א"ש טפי בפשיטות דלגבי יורשים לא שייך האי טעמא ופשיטא דלעצמה ודו"ק:

בד"ה אימא בפיתוי הבת וכו' אבל מעשה ידיה דמידי דשכיח וחסרי ממונא דהא מיתזנא מינייהו אימא דידהו הוי עכ"ל. ולכאורה מה שפירש דהא מיתזנא מינייהו הוא תמוה דהא מדאורייתא ודאי לא מיתזנא מינייהו אלא מתנאי ב"ד והכא מדאורייתא איירי ואפילו האב אין חייב לזונה מדאורייתא ואפשר דמ"ש דמיתזנא מינייהו היינו דנהי דאין חייבין לזונה מדאורייתא מ"מ אורחא דמילתא הכי הוא שהן זנין אותה ומה"ט אית לן למימר דמדאורייתא זוכין במעשה ידיה כדאמרינן האי טעמא גופא בריש קדושין אי כתב רחמנא מעשה ידיה לאב הו"א משום דמדידיה מיתזנא וכתבו התוספת ס"פ השולח דהיינו משום שדרך האב לזון בתו אע"פ שאין חייב וא"כ ה"ה לאחין:

בתוספות בד"ה מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו וכו' ונראה לרשב"א וכו' אבל לקטנה לא צריך הקישא דהשתא זבוני מזבין לה עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק דאכתי לענין קטנה נמי אמאי איצטריך והתנחלתם דבלא"ה מהיכי תיתי יזכו במעשה ידיה כיון שאין האב גופא זוכה אלא מה"ט דהשתא זבוני מזבין לה וביורשיו כיון דלא מצו מזבין לה לא זכו נמי במעשה ידיה ול"ל דאי לאו קרא דוהתנחלתם הו"א דבאמת זכו היורשים לגמרי בזכות בתו ויכולין למוכרה דלפ"ז תקשי אמאי דמקשה רבה ואימא בפיתוי הבת ומייתי ר' חנינא נמי מברייתא דבפיתוי הבת קנסות וחבלות הכתוב מדבר וע"כ אתי למעוטי מעשה ידיה שזוכין וא"כ צ"ל דלדידהו רשאין למוכרה וממילא דזכו נמי בקדושין ולא אישתמיט בכולה תלמודא למימר הכי דפשיטא לן בכל דוכתי דקבלת קדושין דאחין אינו אלא מדרבנן וכ"ש שאינן יכולין למכרה. והנראה בזה דמה שזוכה במעשה ידי הקטנה לאו מתורת ק"ו אתינן עלה אלא דאנן הכי אמרינן כיון דמצי מזבן לה למעשה ידיה. א"כ פשיטא לן דמסברא חיצונה אמרינן דמעשה ידיה שלו דאל"כ היאך מצי מזבין לה הא מפסידה מעשה ידיה וא"כ לאחר מותו נהי דהיורשים לא מצו מזבין לה דבכה"ג לא שייך ירושה וכן לענין קדושין דאיסורא לא מצי מורית מ"מ לענין מעשה ידיה דממונא הוא סד"א דמצי מורית ואיצטריך והתנחלתם מיהו כל מה שכתבו התוס' דאצטריך והתנחלתם ע"כ לא יתורא דקרא קשיא להו דע"כ לרב נמי איצטריך לפיתוי הבת קנסות וכו'. דרב לאו דוקא מעשה ידיה נקיט אלא כל מילי ממעטינן מוהתנחלתם אלא דקשיא להו אמאי איצטריך לרב לאתויי מעשה ידיה מקרא דוהתנחלתם כנ"ל ודוק ועיין בחדושינו בקדושין דף י"ז:

בד"ה חבלות וכו' ורבנן אמרי ינתן הכל לעבד וכו'. כתבו כן לנוסחת רש"י שם אבל התוספות כתבו שם דגרסינן ינתן הכל לרב ולפ"ז שייך טפי קושייתם דהכא ע"ש ובחדושינו ועיין עוד בסמוך:

בא"ד דאי יש בהם הפסד מעשה ידיה אמאי אין מוריש מעשה ידיה עכ"ל. פי' דסתמא דתלמודא מקשה הכא עלה דרבה דלמאי דבעי למימר ואימא בפיתוי הבת קנסות וחבלות הכתוב מדבר אבל מעשה ידיה דידהו הוי ומקשה הש"ס שפיר חבלות צערא דגופה נינהו כיון דע"כ בדליכא הפסד במעשה ידיה איירי דאי בדאיכא הפסד הא אמרת מצי מוריש כן נ"ל ועיין בפ' החובל ובחידושינו שם ועיין לעיל בסמוך:

תוס' ד"ה בת הניזונת וכו'. לולי דבריהם ז"ל נלפענ"ד דאין הכרח מרב ששת דס"ל דמדאורייתא מעשה ידיה לעצמה וכ"ש דלא מצי למבעי מ"ט דרב ששת דאדרבא יש לומר דפשיטא ליה דמדאורייתא מעשה ידיה לאחים אלא דס"ל דכיון דודאי לא גרע מעבד עברי כדקאמרין לקמן דאינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך ופשיטא דאפילו יש לע"ע נכסים של עצמו דאינו יכול לומר לו שיזון משל עצמו ויעבוד אותו. ויתר מזה כתב הרמב"ם דחייב האדון כל מזונות אשתו ובניו ומעשה ידיהם ומציאתן לעצמן. וכ"ש בתו דאפילו יש לה נכסים שירשה מאבי אמה דא"י לומר עשה עמי ואיני זנך. וא"כ שפיר יש לומר כיון שנתחייב האב לזונה אחר מותו מנכסיו ה"ל כנכסי עצמה וא"כ א"י לומר לה עשה עמי כיון דאינם נותנין לה מזונות או נימא דלאו חוב גמור הוא אלא אדעתא דהכי נתחייב שיהיה מעשה ידיה של האחין אלא דהחיוב הוא דאם לא ספקה במעשי ידיה מחויבים לזונה והיינו דפשט מאלמנתו דדעת האב כן. ולכאורה היה נלפענ"ד דס"ל להתוס' דאי ס"ד דרב ששת ס"ל דמדאורייתא לאחין ה"מ למיבעי באינה ניזונת ואיכא העדפה אי נימא דהעדפה דאחין מדינא דאורייתא כמו האב. או נימא דשיעור מזונות ממעשי ידיה הוא בעד החוב שנתחייב האב לזונה וכיון דאכתי לא מיתזנא מינייהו וה"ל כעשה עמי ואיני זנך אין העדפה שלהם. אך נראה לענ"ד דזה אינו דהא מעשה ידיה מטלטלי נינהו וקי"ל לקמן דף נ"א כרשב"א דאין מוציאין למזון הבנות אלא מקרקעי. ותו דקי"ל בבכורות דף נ"א דאין הבנות ניזונות מן הראוי ומעשה ידיה. ה"ל ראוי דהא אפילו שכר פעולה ה"ל ראוי כדאיתא בח"מ סימן ק"ד. וא"כ אי אפשר לומר דנוטלת ממעשה ידיה שיעור מזונות בעד החוב שנתחייב האב לוזנה דהא מעשה ידיה ה"ל מטלטלי וראוי. וכן משמע מהא דמקשה בסמוך אי בשאינה ניזונת מאי למימרא אפילו למ"ד וכו'. יותר ה"ל להקשות אי בשאינה ניזונת דהיינו ע"כ שלא הניח אביה נכסים כפירש"י אם כן תיפוק ליה דמעשה ידיה עצמו ה"ל כנכסים מועטים שמוציאין לבת מן הבנים. ותו דלפ"ז לא א"ש נמי שינויא דלהעדפה דהא בנכסים מועטים מוציאין הכל לבת מן הבנים וא"כ אפילו העדפה שלה ושמא בזמן אחר לא תספיק במעשה ידיה וצריך לומר דנפקא מיניה בהעדפה שישאר לאחר שתתבגר. ולפמ"ש נכון דלא שייך בזה מזון הבת כיון דה"ל מטלטלי וראוי. ועוד נלענ"ד דיש לומר דבנכסים מועטים דמוציאין הכל לבת מן הבנים ודאי אין מעשה ידיה לעצמה אפילו למאי דקי"ל דבתו בהרוחה ניחא ליה ומעשה ידיה שלה היינו בנכסים מרובים אבל בנכסים מועטים נהי דבתו עדיפא ליה מבניו שלא תתבזה על הפתחים מ"מ אינו בדין שהיא תזון ותעשה לה סגולה ממעשה ידיה והבנים ישאלו על הפתחים. וא"כ לא מצי למבעי באיני ניזונת דתגבה שיעור החוב מזונות ממעשה ידיה ויהיה גם העדפה לעצמה דכיון דעל כרחך הוא דנוטלת מעשה ידיה בעד החוב של מזונות הוא ע"כ מדין נכסים מועטים שמזונותיה קודמים לירושת הבנים. א"כ למה יהיה העדפה דידה הא בזה אין תקנה כנ"ל וע"כ צריך למבעי בנכסים מרובים וממילא ניזונת וצריך עיון בזה לדינא. ועיין קונטרס אחרון ועיין מ"ש לקמן בסוגיא לדברים אלו. ודוק:

מיהו נראה דמשמע מסוגיא דבסמוך דמודה רב ששת דמדאורייתא אין מעשה ידיה לאחים מדמשני רבה בר עולא לא נצרכה אלא להעדפה ורבא מתמה גברא רבה וכו'. הא האי שקלי וטריא אזלי אליבא דרב ששת ואי ס"ד דס"ל לרב ששת מדאורייתא מעשה ידיה לאחים אם כן אפילו באינה ניזונת ראויה להיות העדפה דאחין. מיהו כיון דאין הכרח דס"ל לרב ששת הכי אלא דמוכח ממתניתין ממילא דלא שייך להקשות מ"ט דרב ששת. ותו דלפמ"ש התוס' לקמן ד"ה מגיד שאין אדם וכו'. דבנערה מעשה ידיה ודאי לעצמה מדאורייתא ולא בעי אלא בקטנה אם כן אין ראיה ממתניתין דמיירי בנערה. ודוק:

בגמרא אי בשאינה ניזונת וכו'. הקשה מהרש"א דטפי ה"ל להקשות אמאי לא תני רבותא במתניתין דבניזונת מן האחין אפילו לאחר מיתת האב מעשה ידיה דאחין. רצונו דכיון דמתניתין לא אשמעינן אלא דיוקא ה"ל למתניתין למינקט דלאחר מיתת האב בניזונת מעשה ידיה של אחין וממילא הוי דייקינן דבאינה ניזונת מעשה ידיה של עצמה. וכתב דמש"ה אפשר ניחא להו להתוספות בגירסא שניה. ולע"ד קשה טפי דקושיא זו לא מתרצא בהא דקאמר להעדפה דאפ"ה קשה דה"ל למיתני בניזונת לאחר מיתה מעשה ידיה דאחין וממילא נדייק מינה דבאינה ניזונת העדפה לעצמה מדלא תני רבותא טפי דאפילו באינה ניזונת העדפה דאחין כ"ש בניזונת מעשה ידיה דאחין והא לא מתרצא אפילו לגירסת התוס' דמאי מתמה רבא גברא רבה כר' יוסף דילמא היינו דקשיא לר' יוסף. ונראה דמזה ראיה למ"ש לעיל דאיכא למימר בניזונת דאפילו אי נימא דאדם מוריש זכות בתו מדאורייתא מ"מ כיון דהמזונת הוא חוב מאביה ה"ל מעשה ידיה כעשה עמי ואיני זנך אם כן אי הוי נקיט בניזונת מעשה ידיה דאחין אכתי לא הוי ידעינן באינה ניזונת דהעדפה לעצמה והא דלא נקט רבותא דבאינה ניזונת העדפה דאחין משום דאי הוי נקט הכי לא הוי ידעינן דבניזונת מעשה ידיה לאחין משום דלאו מדידהו קא מתזנא אלא בחוב אביה וה"ל כעשה עמי ואיני זנך. משא"כ באינה ניזונת דכבר כתבנו לעיל דבזה לא שייך שתחשוב מעשה ידיה לחוב המזונות משום דה"ל מטלטלי וראוי א"כ לא ה"מ לדיוקי דבאינה ניזונת העדפה דידה לכך צריך למיתני במעשה ידיה בחיי האב למידק דלאחר מיתה באינה ניזונת העדפה לעצמה. ודוק:

תוס' ד"ה עשו וכו'. אלא כשכבר הפקיעו וכו'. ואת הבנים ע"י הבנות. ובר"פ מי שמת הביאו התוס' הירושלמי יותר מפורש וז"ל שם ופעמים שהאלמנה דוחה את הבנות ע"י הבנים וכשם שדוחה האלמנה את הבנות ע"י הבנים כך דוחה את הבנים ע"י הבנות. ויש לדקדק על לשון הירושלמי ומ"מ משמע דרוצה לומר כן עכ"ל התוס' שם. נראה דקשיא להו לשון כפול של הירושלמי דדחיית הבנות ע"י הבנים ודחיית הבנים ע"י הבנות הכל חדא מילתא היא ואינו מובן כלל לשון כשם שדוחה וכו'. ונלענ"ד לפרש לפי מאי דקי"ל בר"פ מי שמת דכל שאין בנכסים כדי מזונות הבנים והבנות עד שיבגרו הבנות מוציאין מן הבנים שיעור מזונות הבנות עד שיבגרו והמותר נשאר לבנים. נמצא יש לומר דבכה"ג שלאחר שהוציאו לבנות עד שיבגרו נשאר עוד לבנים אם כן לאחר שהוציאה האלמנה מן הבנות כיון שכבר הפקיע ירושה דאורייתא מן הבנים להבנות וחוזרות הבנות על הבנים ולוקחים המותר כדין נכסים מועטים וחוזרת האלמנה ומוציאה אף זה מן הבנות. ולפ"ז יש לומר דהיינו דקאמר הירושלמי דכשם שדוחה את הבנות מה שנטלו בנכסים מוטעים. כך דוחה נמי את המותר שנשאר ביד הבנים ע"י הבנות שחוזרת עליהן והיא מוציאה מהן. ואפשר דהתוס' ס"ל כיון דעכ"פ בכה"ג נפקא על ידי האלמנה ירושה דאורייתא באמת אינה יכולה להוציא מן הבנות כדי שלא יחזרו הבנות על הבנים ואינה יכולה להוציא מן הבנות אלא היכא שלא נשאר כלום לבנים דאינה גורמת שום הפקעת ירושה דאורייתא. וכן נראה מלשון הרמב"ן שהביא הב"י בסימן קי"ל וצ"ע לדינא ועיין קונטרס אחרון. ודוק:

והנה לשיטת הרי"ף שהביא הרא"ש בפרק אלמנה ניזונת דף צ"ז דהיכא דהאלמנה ניזונת מגוף הקרקעות אין לה מזונות אלא שיעור כתובה. א"כ אין מקום לקושית התוס' דאלמנה יש לה לעולם מזונות דהרי אין לה אלא שיעור כתובה. אלא שרוב הפוסקים חולקין עליו כמ"ש הרא"ש שם ע"ש בחדושינו בס"ד. ולפ"ז נראה דגם לאנשי יהודה שהיו כותבין עד שירצו היורשים ליתן לך כתובתך אין קשיא דהרי יש לדבר שיעור דכשתרצה להוציא כשיעור הכתובה יכולין היורשים לומר טלי כתובתך וצאי. וצריך לומר דס"ל להתוס' שזה דוחק לומר דר' יוסי ס"ל כאנשי יהודה גם יש לומר דמשמע להו הכי מסוגיא דידן דמקשה למימרא דבתו עדיפה לי דהא בעי הש"ס לקמן בר"פ אלמנה ניזונת באנשי יהודה אי מעשה ידיה דאלמנה לעצמה. והיינו מטעמא כיון דהברירה ביד היתומים לסלק הכתובה. ואם כן פשטות דרב ששת הוא מאנשי גליל ואיך מייתי ראיה מדברי ר' יוסי דאינו אלא לאנשי יהודה. ויש לדחות. מיהו הא קשיא לי דמאי פסקא להו להקשות דילמא אפילו לאנשי גליל שכותבין הברירה ביד האלמנה דילמא היינו דוקא כשהנכסים ביד היתומים והיא ניזונת מהן אבל כשתרצה להוציא מן היתומים כדין נכסים מועטים באמת יכולין לסלק לה כתובתה כיון שהיא מוציאה מן היתומים שיעור כתובתה יכולין היתומים לומר שתגבה מה בכתובתה ולא משכחת נכסים מועטים אלא כשכתובתה מרובה ומותר הנכסים מן הכתובה הוא פחות משיעור כתובתה והיא מניחה שיעור כתובתה ביד היתומים והמותר תוציא לעצמה למזונותיה וצ"ע לע"ד ודוק: ועיין קונטרס אחרון:

תוס' ד"ה לא בשאינה ניזונת וכו'. וכן עיקר וכו'. לכאורה לפי גירסת רש"י ז"ל ה"מ לשנויא באומרת איני ניזונת ואיני עושה והא גופא קמ"ל דיכולה לומר לאחין איני ניזונת ואיני עושה אף דאין עבד עברי יכול לומר לרבו איני ניזון ואיני עושה אפ"ה בתו דאין אדם מוריש זכות בתו לבנו יכולה לומר כן. בשלמא לגירסת התוס' דקאי על אב אי אפשר לפרש הכי דפשיטא דאין הבת יכולה לומר לאביה איני ניזונת ואיני עושה כיון דמעשה ידיה מדאורייתא לאביה הוא מלאמה וצ"ל לרש"י בדוחק דהיינו בכלל שנויא דלהעדפה דכשמעשה ידיה עודפין על המזונות יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה וכדי שיהיה העדפה שלה. וק"ל:

ונראה דלפי מאי דפי' רש"י דמציאת הבת לאב משום איבה היינו משום איבה דמזונות ע"כ מוכרח גרסת רש"י דאי באינה ניזונת מן האב ה"ל לרבא להקשות כפשטיה דאי באינה ניזונת מן האב אמאי מציאתה לאביה. ודוחק לומר דמתניתין לצדדין קתני וע"כ מתניתין בניזונת. והתוס' לשיטתייהו אזלי שכתבו לקמן דף מ"ז דהא דקאמר מציאתה משום איבה היינו שלא יקדשנה למוכה שחין. מיהו יש לומר דלרבא דס"ל בב"מ דף י"ב ע"ב דעבד עברי מציאתו לרבו אם לא שהגביה מציאה עם מלאכתו אם כן ע"כ הא דקאמר לקמן מציאתה משום איבה אע"ג דבת הוקשה לאמה. וא"כ מציאתה בכלל מעשה ידיה היינו בהגביה מציאה עם מלאכתו וכן נראה להדיא מדברי התוס' ר"פ מציאת האשה עיין שם. ואם כן אפילו באינה ניזונת מאביה אפילו הכי מציאתה לאביה כמו בהעדפה כגון שאינה מגבהת עם מלאכתה ועיין בסמוך. וק"ל:

בגמרא מציאתה ממאן גביא. לכאורה קשיא זו לא מתרצא וע"כ אע"פ שלא גבתה קאי על מעשה ידיה אלא דנקיט מציאתה לאשמעינן דמעשה ידיה כמציאתה אפילו בניזונת ואף שכתבנו בסמוך דלרבא דס"ל בב"מ דעבד עברי מציאתו לרבו כל שאינו מגביהו עם מלאכתו איכא לאוקמי מתניתין אפילו במציאתה באינה ניזונת דהוי כמו העדפה דמעשה ידיה. מ"מ כיון דבאמת הדין הוא כן דמציאתה אפילו בניזונת אינה לאחין כדפירש"י דלא שייך בהו איבה ה"ה במעשה ידיה. ויש לפרש עוד דהקשה מציאתה ממאן גביא ואיך שייך במציאה לשון גביא ע"כ צ"ל דמשכחת כגון שהגביה אחר לצרכה בענין דקנה חבירו כדאיתא בבבא מציעא ולא גבתה עדיין ממנו. ומוכח מזה דאע"ג דמציאה כזה אין בה ביטול מלאכה וא"כ באינה ניזונת פשיטא דאינה לאחין וע"כ בניזונת וקמשמע לן דלא שייך בהו איבה דמזונות והוא הדין מעשה ידיה. וק"ל:

ומודה בקנס פטור. והרי לא תבעו אלא קנס לבדו ועליו נשבע וכיון דאי אודי ליה קמן לא משלם כי כפריה נמי לאו ממונא כפריה: בת הניזונית מן האחין. שכך הוא תנאי כתובה בפרקין (לקמן דף נב:) בנן נוקבן דיהוויין ליכי מינאי אינון יהון יתבין בביתי ומיתזנן מנכסיי עד דתלקחון לגוברין: לאו מדידהו. אלא מתנאי כתובת אמן: אלמנה ניזונת מנכסי יתומים. דהאי נמי תנאי כתובה הוא בפרקין את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמלותיך: ומעשה ידיה שלהן. אלמא במקום אב קיימי: בתו ניחא ליה בהרווחה. שתרויח מעשה ידיה לבד מפרנסתה: אלמנה אצל הבת. מי שמת והניח אלמנה ובת: בנכסים מועטין. שאין בהן כדי פרנסת שנים עשר חודש כדאמר בפ' מי שמת בב''ב וקתני הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים: טעמא דבחיי האב. עשתהו וזכה בו האב להורישו לבניו: הא לאחר מיתת האב. עשתהו הוי לעצמה מדאצטריך לתנא לאשמועינן: לא בשאינה ניזונת. כגון שלא היו נכסים: מאי למימרא. דיוקא לא אצטריך לאשמועינן דעשתה לאחר מיתת האב לעצמה ואי לאשמועינן היא גופה דמה שעשתה בחיי האב לאחים פשיטא דהא זכה ביה אב דממונא הוא ולאו קנסא: אפי' למאן דאמר. במסכת גיטין (יב.) פלוגתא: להעדפה. לעולם לדיוקא דילה איצטריך לאשמועינן דמעשה ידיה לאחר מיתת אב לעצמה ובשאינה ניזונת דלא תימא זכות שזיכתה תורה לאב בבתו ממון הוא להורישו לבנים ודקשיא לך במאי תיתזון הא לא גרעה מעבד עברי כי אצטריך לאשמועינן להעדפה שמעשה ידיה עודף על מזונותיה אצטריך לאשמועינן: אמר רבא וכי גברא רבה כרב יוסף. דאותבה להא תיובתא לא הוה ידע דאיכא העדפה ומצי לדחויי ולשנויי בשאינה ניזונת ולהעדפה ואפ''ה אותבה אלא ע''כ רב יוסף טעמא ידע דתיובתא מעלייתא היא והכי קשיא ליה ממתני' אדרב ששת: דקתני. מתני' מציאתה עם מעשה ידיה ולמה לי למתנייה והא לא שייך למיתני אע''ג שלא גבתה דממאן גבתה: אלא לאו ה''ק מעשה ידיה כמציאתה. דמה שעשתה בחיי האב לאב וליורשין ומה שעשתה לאחר מיתת האב לעצמה: מה מציאתה כו'. דמציאתה פשיטא לן דלעצמה דהא אפי' בחיי האב לא זכי בהן אב אא''כ סמוכה על שלחנו כדאמרינן בב''מ (דף יב:) ומשום איבה דכיון דאינו חייב במזונותיה בחייו כדתנן בפרקין האב אינו חייב במזונות בתו ואי אמרת מציאתה לעצמה תו לא יהיב לה מזונות ולקמן בפירקין נמי אמרי' זכאי במציאתה משום איבה אבל אחין על כרחייהו מתזנא מנכסי האב: דכתיב והתנחלתם אותם. עבדים כנענים: זכות בתו. זכות שזיכתה לו תורה בבתו: ואימא בפתוי הבת וקנסות. דאונס וחבלות הכתוב מדבר אבל מעשה ידיה דמידי דשכיח וחסרי בה ממונא דהא מיתזנא מינייהו אימא דידהו הוי: צערא דגופא הוא. וצערא לא זכי ליה רחמנא לאב כדתניא בהחובל (ב''ק פז:) בבנו ובבתו הקטנים יעשה להם סגולה:

[רבי שמעון סבר כו'. והשתא פליגי בתרתי בעמד בדין ובדלא עמד בדין אבל קשה דסוף סוף כיון דצריך לומר דפטור מקרבן אע''ג דאי מודה מיחייב א''כ בחנם דחק לחלק בין קנס זה לשאר קנסות אלא הוה ליה למימר כי קאמר רבה דממונא הוי לענין הודאה וע''ק לאביי אמאי תלי ר''ש קרבן שבועה בהודאה אדרבה הודאה תליא בקרבן שבועה ועוד היכי הוה בעי למילף הודאה מקרבן הרי קרקעות דפטור מקרבן אע''ג דאי מודה מיחייב ועוד הא דאמר לקמן הא עמד בדין דמשלם כו' משמע אאונס ומפתה דקאי ביה אם עמד בדין חייב קרבן אע''ג דלא בגרה ומתה ומפרש ר''י דאביי מיבעיא ליה כיון דאינו מוריש לבניו אפי' עמד בדין לר''ש במתני' משום דאין אדם מוריש זכות בתו לבנו וחשיב זכות בתו כל זמן שלא בא לידו ה''ה לענין שבועה דראוי למעטו מוכחש אע''פ שממון גמור הוא לענין הודאה כשמודה כשעמד בדין מ''מ שם קנס עליו כיון דאם היה מודה באונס ופיתוי ולא היה מודה שעמד בדין פטור וסוף הסוגיא מ''מ לא יתיישב]: בת הניזונת מן האחין מעשה ידיה למי. מדאורייתא פשיטא ליה דהוי לעצמה כדדרשינן לקמן מוהתנחלתם אלא מדרבנן בעי מדתלי טעמא במזונות ומדמייתי עלה מאלמנה ומיבעיא ליה כיון דניזונת משלהן מי התקינו להו רבנן מעשה ידיה תחת מזונות או לא וכן משמע כל הסוגיא ולקמן דבעי מ''ט דרב ה''מ למיבעי נמי מ''ט דרב ששת דמדאורייתא מודה דהוה לעצמה אלא נקט רב משום דקאמר בהדיא דמעשה ידיה לעצמה אף מדרבנן וקצת מגמגם רשב''א דהכא משמע דטפי הוו מעשה ידיה שלה כיון שניזונת בעל כרחם בתנאי ב''ד ממה שהיתה ניזונת מדעתם ולקמן בריש אלמנה (דף צה:) גבי אלמנה משמע איפכא דאדרבה כיון שניזונת ע''י תנאי ב''ד הוה מעשה ידיה שלהן טפי ממה שהיתה ניזונת מדעתם וצ''ע [ודוחק לחלק בין אלמנה לבת דניחא ליה בהרווחה דמ''מ סברא הוי איפכא]: עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל האחין. וא''ת אלמנה אצל הבת אמאי קרי ליה נכסים מועטין בשלמא גבי בת אצל אחין מפרש בפ' מי שמת (ב''ב קלט: ושם) כדי שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו אבל הכא אין שייך אותו שיעור שהאלמנה יש לה לעולם מזונות ונראה לר''י דדוקא כשיש אלמנה ובנים ובת תקנו לאלמנה ונתנו לה מה שהיה ליקח לבת והיינו עד שתיבגר הבת אבל כשאין אלא אלמנה ובנים או אלמנה ובת שהבת יורשת לא עשו תקנה בשביל האלמנה דמשום אלמנה לא רצו להפקיע כח הירושה אלא כשכבר הפקיעו בשביל הבת ובשביל הבת הפקיעו טפי לפי שהיא יורשת כשאין בנים וכן משמע בירושלמי בפרק מי שמת דאמר התם אין האלמנה דוחה את הבנות ולא הבנות דוחות את האלמנה ופעמים שהאלמנה דוחה את הבנות על ידי בנים ואת הבנים על ידי הבנות: לא בשאינה ניזונת. פירוש מן האחים אבל מן האב היתה ניזונת ומשום הכי פריך אי בשאינה ניזונת מאי למימרא דפשיטא דלאחר מיתת האב לעצמה ומשום היא גופה דמת האב הרי הן של אחין נמי לא איצטריך הואיל וניזונת היתה מן האב פשיטא דיורשין אותו ואית ספרים דלא גרסי מאי למימרא אלא גרסי אי בשאינה ניזונת אפי' למ''ד כו' וכן עיקר ומיירי בשאינה ניזונת לא מן האב ולא מן האחין דאחר מיתת האב אית לן למידק דומיא דבחיי האב ופריך אגופה אמאי מת האב הרי הן של אחין הא אפי' אב עצמו אין לו כיון שאינה ניזונת ממנו: ל''ג כי טוב לו דבספרי (פ' ראה) לא מפיק ליה מהאי קרא אלא דריש לה מכשכיר כתושב יהיה עמך ומיותר הוא עמך דה''מ למכתב כשכיר כתושב יהיה עד שנת היובל אבל כי טוב לו עמך אינו אלא סיפור דברים בעלמא.: מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו. תימה אמאי איצטריך קרא להכי הא היא גופה לא נפקא לן דמעשה ידיה לאביה אלא מלאמה מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מעשה ידיה לאביה ואמה גופה אינה עובדת לא את הבן ולא את הבת כדאמרי' בפ''ק דקידושין (דף יז:) ונראה לרשב''א דלא איצטריך האי קרא אלא משום קטנה דהקישא לא איצטריך אלא לנערה אבל לקטנה לא צריך הקישא דהשתא זבוני מזבן לה מעשה ידיה מיבעי. [א''נ אי לאו האי קרא ה''א לאמה לקטנה איצטריך לאשמועינן דאין מעשה ידיה לאחין דומיא דאמה ולא הוה ידעי' נערה אבל תימה דהשתא זבוני מזבן לה הוי ק''ו ונימא דיו]: חבלות דידה נינהו. ואם תאמר וכי אם קיצץ ידיה לא תהיה חבלה של אב והלא מפסיד מעשה ידיה ואמרינן בהחובל (ב''ק דף פז.) הקוצץ יד עבד עברי של חבירו נותן דמי שבת גדולה לעבד ודמי שבת קטנה לרבו ורבנן אמרי ינתן הכל לעבד וילקח בהן קרקעות. והוא אוכל פירות ויש לומר דפשיטא ליה דמיירי בחבלות קטנות שאין בהן ביטול מלאכה דאי יש בהם הפסד מעשה ידיה אמאי אין מוריש לבנו כמו שמוריש מעשה ידיה להכי פריך דידה נינהו:

כתובות מג ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף מג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד