כתובות מג ע"ב

שפצעה בפניה, והחובל בה משלם גם על הפחת שנפחת ערכה לגבי נישואין, וסכום זה, ככסף קידושיה, שייך לאב. אמר רב זירא אמר רב מתנה אמר רב, ואמרי לה [ויש אומרים], אמר רבי זירא אמר רב מתנה אמר רב: בת הניזונת מן האחין — מעשה ידיה לעצמה, דכתיב [שנאמר]: "והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם" (ויקרא כה, מו), ללמד: אותם, את העבדים, אתם מנחילים לבניכם, ולא את בנותיכם לבניכם, מגיד הכתוב שאין אדם מוריש זכות שיש לו אצל בתו לבנו.

אמר ליה [לו] אבימי בר פפי לר' זירא: שקוד אמרה את ההלכה הזו. ושואלים: שקוד מנו [מיהו]? הרי זה כינוי לשמואל, ואולם הא [הרי] רב אמרה שהרי כפי שראינו יש מקור נוסף לכך שרב אמר הלכה זו! ומשיבים: אימא [אמור] שכך רצה אבימי לומר: אף שקוד אמרה. כלומר, גם שמואל אמר הלכה זו והסכים לה. אמר מר בר אמימר לרב אשי: הכי אמרי נהרדעי [כך אומרים חכמי נהרדעא]: הלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של רב ששת שבת הניזונת מן האחים מעשה ידיה שלהם. רב אשי אמר: הלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של רב שמעשה ידיה לעצמה. ומסכמים: והלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של רב.

א משנה המארס את בתו קטנה וגרשה בעלה, ואחר כך אירסה אביה לאחר ונתארמלה (נתאלמנה) — כתובתה של הבת גם מהבעל השני שלו, של האב היא. אבל אם השיאה וגרשה בעלה, ואחר כך השיאה ונתארמלה — כתובתה גם מהנישואין הראשונים שלה. ר' יהודה אומר: הכתובה הראשונה של אב. אמרו לו: (אם) משהשיאה בפעם הראשונה, אין עוד לאביה רשות בה.

ב גמרא מדייקים בלשון המשנה: טעמא [הטעם, דווקא] שהשיאה וגרשה, ואחר כך השיאה פעם אחרת ונתארמלה, אבל אם נתארמלה תרי זמני [שתי פעמים], תו לא חזיא לאינסובי [שוב אינה ראויה להינשא], משום שאנו חוששים שהיא בכלל אשה "קטלנית", שגורמת בדרך כלשהי למות בעליה. ומעירים: ואגב אורחיה קא סתים לן [ואגב דרכו סתם לנו] התנא כשיטת רבי שאמר: בתרי זמני הויא [בשתי פעמים היא נעשית] חזקה, ולכן לאחר שמתו שני הבעלים שלה הריהי כבר בחזקת "קטלנית", ולא כשיטה האומרת שחזקה היא רק בשלוש פעמים.

ג שנינו במשנה שר' יהודה אומר: הכתובה הראשונה של אב. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה? ומסבירים: רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: הואיל ומשעת אירוסין, כשהתחייב הבעל הראשון בכתובה, זכה בהן האב בדמי הכתובה, שעדיין היתה הבת ברשותו, משום כך אף שקבלה את הכתובה לאחר שנישאה ונתגרשה, ונחשבת כעומדת בזכות עצמה, מכל מקום זכה כבר האב בכתובה מזמן שהתארסה, שהיתה הבת עוד ברשותו.

מתיב [מקשה] רבא מברייתא, ר' יהודה אומר: הכתובה הראשונה של אב. ומודה ר' יהודה במארס את בתו כשהיא קטנה ובגרה, ואחר כך נשאת, שאין לאביה עוד רשות בה, משעה שבגרה, ואין לו גם זכות בכתובתה. ולפי ההסבר שאמרנו אמאי [מדוע] יודה ר' יהודה? — הכא נמי לימא [כאן גם כן יאמר]: הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן האב, תהא אם כן הכתובה לאב, למרות שנישאה לאחר בגרותה.

אלא יש לחזור ממה שאמרנו, ולומר כי אי אתמר, הכי אתמר [אם נאמר הדבר, כך נאמר]: רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: הואיל וברשותו נכתבין הסכומים שבכתובה, שהרי כותבים כתובה קודם הנישואין, ואז היתה הבת עדיין ברשותו של האב, וזכה בה האב. ולפי זה מובן הדין כשבגרה לפני שנישאה, כי כיון שלמעשה כותבים את הכתובה רק סמוך לנישואין, ואז כבר היתה בוגרת — לא זכה האב בכתובה.

בהמשך לדברים שאמרנו קודם שואלים: כיון שהסברנו שאף לדעת ר' יהודה כתובה נקנית מזמן הנישואין שהוא זמן הכתיבה ולא משעת אירוסין, למרות שהוסכם על הסכום באותה שעה, ומיגבא, מאימת גביא [ולגבות, מאימתי היא גובה], האם אומרים שקנין הכתובה הוא בכל זאת מזמן האירוסין, ויכולה לגבות כתובתה מנכסי הבעל שמכר מאותו זמן ואילך, או שמא אינו אלא מן הנישואין ממש,

אמר רב הונא: מנה (לבעולה) או מאתים (לבתולה) שהם עיקר תקנת הכתובה מדברי חכמים, גובה אשה מן האירוסין, שאנחנו מניחים שבזמן האירוסין כבר נקנה סכום זה, ותוספת שהוסיף הבעל מדעתו גובים מן הלקוחות רק מן זמן הנשואין. ורב אסי אמר: אחד זה ואחד זה גובים רק מן הנשואין.

ושואלים: ומי [והאם] אמר רב הונא הכי [כך] שגובה עיקר כתובה מזמן האירוסין? והאתמר [והרי נאמר] שדנו בשאלה הבאה: הוציאה עליו אשתו בזמן הגירושין שתי כתובות שכתב לה בזמנים שונים, אחת של מאתים, ואחת של שלש מאות. ואמר רב הונא: באתה (באה) לגבות, כיון שיכולה לגבות רק כתובה אחת, אם רוצה לגבות כתובה ראשונה של מאתים — גובה מזמן ראשון, כאשר נכתבה כתובה זו, ואם רוצה לגבות שלש מאות — גובה מזמן שני.

ואם איתא [ואם יש], כלומר, אם אנחנו מניחים שלשיטת רב הונא אפשר לחלק, שאת עיקר החיוב גובה מזמן אחד ואת התוספת מזמן שני, תיגבי [תגבה] אם כן מאתים מזמן ראשון, שהרי מאותה שעה כבר זכתה בעיקר הכתובה, ומאה הנוספים הנקובים בכתובה השניה — תגבה מזמן שני כתוספת לכתובתה.

ודוחים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], אם אתה סבור שהכתובה השניה היא התחייבות נבדלת שאינה קשורה בכתובה הראשונה, אם כן תיגבי [תגבה] חמש מאות כולם, כלומר, את סכום שתי הכתובות ביחד. כיצד? — מאתים תגבה מזמן ראשון, ותלת מאה [שלוש מאות] מזמן שני!

אלא ודאי חייבים להסביר כי חמש מאות מאי טעמא לא גביא [מה טעם אינה גובה] כיון שלא כתב לה בכתובה השניה "צביתי ואוסיפית לך תלת מאה [רציתי והוספתי לך שלוש מאות] על המאתים הראשונים ", משמע שלא נתכוון לכתוב לה תוספת לכתובתה, אלא הכי קאמר [כך אמר לה] לה, כך היתה כוונתו; אי [אם] מזמן ראשון גביאת [את גובה] — גביא [גובה] את המאתים, אי [אם] מזמן שני גביאת [את גובה] — גביא תלת מאה [גובה את שלש מאות]

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מג - ב

אמר רבי יוסי בר חנינא: מדובר בכגון שפצעה בפניה, שעל ידי כך נפחתה משוויה, ובמקרה כזה התשלום הוא של האב, כי יש לו לאב בבתו זכות למוכרה לאמה עבריה, ועל ידי פציעה זו הוא נפסד ממון, כי יקבל עבורה מהקונה אותה פחות דמים! ^[29]

אמר רב זירא אמר רב מתנה אמר רב, ואמרי לה אמר רבי זירא [פירש רש"י, שרב זירא הוא רבי זירא. אלא שלפני שעלה לארץ ישראל ונסמך, קראו לו רב זירא, ולאחר שעלה ונסמך קראו לו רבי זירא. והיינו שיש אומרים שאמר דבר זה לפני שעלה לארץ ישראל, ויש אומרים שאמרו לאחר מכן] ^[30] אמר רב מתנה אמר רב: בת הניזונת מן האחין - מעשה ידיה לעצמה.

דכתיב בעבדים כנעניים: "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם", ודרשינן: אותם לבניכם - ולא בנותיכם לבניכם!

מגיד הכתוב שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו.

אמר ליה אבימי בר פפי: דבר זה שקוד [הוא שמואל, ונקרא כך משום שהלכה כמותו בדיני, ושוקד על דבריו לאמרם כהלכה ^[31]] אמרה.

ותמהינן: שקוד מנו [מיהו]? הרי שמואל הוא! והא רב אמרה, ולא שמואל!

ומבארינן: אימא הכי: רב אמרה, ואף שקוד אמרה.

אמר מר בר אמימר לרב אשי, הכי אמרי נהרדעי: הלכתא כוותיה דרב ששת, שפשט ממשנתינו שמעשה ידיה לאחין.

רב אשי אמר: הלכתא כוותיה דרב, שמעשה ידיה לעצמה.

ומסקינן: והלכתא כוותיה דרב.

מתניתין:

המארס את בתו כשהיא קטנה או נערה - וגרשה בעלה, ואחר כך אירסה אביה שוב, ושני אירוסין אלו היו בימי קטנותה או נערותה - ונתארמלה [נתאלמנה], כתובתה שלו. ^[32] והיינו, תשלום שתי הכתובות מגיע לאב. ומשנתנו סוברת שמגיע תשלום כתובה גם לארוסה.

אבל אם השיאה אביה - וגרשה בעלה, ושוב השיאה אביה, ונתארמלה - כתובתה שלה. שתי הכתובות מגיעות לה, היות ומזמן שהשיאה אביה בפעם הראשונה פקעה רשותו של האב ממנה, ^[33] והזכות של הכתובה נקבעת לפי שעת הגביה ולא לפי שעת הכתיבה, ובזמן הגביה, לאחר שכבר נישאת, הרי היא ברשות עצמה.

רבי יהודה אומר: הכתובה הראשונה היא של אב. ובגמרא יתבאר טעמו של רבי יהודה.

אמרו לו חכמים: משהשיאה - אין לאביה רשות בה.

גמרא:

מוכיחה הגמרא מכך שנקט התנא נתגרשה ונתארמלה, ולא נקט נתגרשה וחזרה ונתגרשה, או שנתארמלה פעמיים -

משמע שטעמא דהשיאה וגרשה, השיאה ונתארמלה. ^[34]

אבל אם נתארמלה תרי זמני - תו לא חזיא לאינסובי. שהיות והוחזקה להיות בעליה מתים, אסורה לינשא שוב. ולכן נקט התנא בלשון הזה, שעדיין מותרת לינשא, ולא נקט בלשון פורענות.

ואגב אורחיה, אגב שבא התנא להשמיענו דין כתובתה, קא סתים לן [סתם לנו] תנא כרבי, דאמר: בתרי זמני [דבר שחוזר ונשנה פעמיים] הויא חזקה. שנינו במשנתינו: רבי יהודה אומר: הכתובה הראשונה של אב.

מאי טעמא דרבי יהודה?

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: הואיל ומשעת אירוסין שאירסה אביה לבעלה הראשון ונתחייב הבעל בכתובה, זכה בהן האב. היות והאב הוא זה שאירסה.

אבל באירוסין של שני לאחר שכבר נישאה לבעל הראשון, לא זכה האב, כי משעה שנשאת לראשון - פקעה זכותו ממנה.

מתיב רבא מהא דתניא: רבי יהודה אומר: הכתובה הראשונה היא של אב. ומודה רבי יהודה במארס את בתו כשהיא קטנה, ובגרה - ואחר כך נשאת, שאין לאביה רשות בה.

ואמאי? הכא נמי לימא שתהא הכתובה שלו, הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן האב!

אלא אי אתמר, הכי אתמר:

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו שטעמו של רבי יהודה הוא, הואיל וברשותו של האב נכתבין ^[35] חיובי המנה ומאתיים ^[36] [מנה ניתנים לאלמנה, ומאתיים לבתולה] שבכתובה, שהרי כותבין את הכתובה לפני הנשואין.

אבל אם בגרה קודם הנשואין, הרי לא נכתבו ברשותו, שהרי משבגרה - אינה ברשותו!

והוינן בה: ומיגבא מאימת גביא, כלומר, מאימתי נשתעבדו נכסי הבעל לחיוב הכתובה, ואפשר לטרוף אותם מלקוחות שקנו אותם אחרי שחל השעבוד?

האם כבר משעת האירוסין, שאז נתחייב הבעל בתקנת חכמים של כתובה, או רק משעת כתיבת הכתובה, בשעת הנישואין, היות ורק מאז נעשה חיוב הכתובה כמלוה בשטר? ^[37]

אמר רב הונא: המנה ומאתים, שמתקנת חכמים נתחייב לה - נשתעבדו כבר מן האירוסין.

ואילו תוספת כתובה, שנתחייב לה מעצמו, לא נשתעבד לה אלא מן הנשואין, שאז עושים על כך קנין, וכותבים את שטר הכתובה.

ורב אסי אמר: אחד זה ואחד זה - מן הנשואין. משום שהוא סובר שהיא מחלה על השעבוד הראשון, ונתרצתה שיחול השעבוד בזמן הכתוב בשטר, בין על עיקר הכתובה, ובין על התוספת ^[38].

ותמהינן: ומי אמר רב הונא הכי?

והאתמר: הוציאה האשה עליו שתי כתובות, אחת של מאתים, ואחת של שלש מאות, וזו של שלש מאות מאוחרת מהראשונה.

ואמר רב הונא: אין לה אלא אחת מן הכתובות, וגובה איזו מהן שתרצה.

כי לפעמים תרצה לגבות דווקא את הכתובה של מאתיים, כגון שמכר נסכיו בין זמן כתובה ראשונה לשניה, ואם תבא לגבות את הכתובה השניה, הרי שטרי הלקוחות קודמים.

ולכן, אם באתה [באה] לגבות את הכתובה הראשונה של מאתים - גובה מזמן ראשון, וטורפת מן הלקוחות מהזמן שכתוב בשטר הכתובה.

ואם באה לגבות שלש מאות, כגון שהיו לו נכסים אף בזמן כתובה שניה - גובה מזמן שני.

ואם איתא, שסובר רב הונא שגובה את עיקר הכתובה מזמן ראשון, ואת התוספת מזמן שני, נאמר שתיגבי מאתים, שהם מתקנת חכמים, מזמן ראשון, ומאה, שהם תוספת כתובה - מזמן שני!

ומקשינן: ולטעמיך, תיגבי את החמש מאות כולם, מאתים מזמן ראשון, ותלת מאה מזמן שני, שנאמר שכל השלש מאות - תוספת כתובה הם!

אלא, חמש מאות מאי טעמא לא גביא?

כיון דלא כתב לה בכתובה השניה: "צביתי ואוסיפית לך תלת מאה אמאתים" [רציתי והוספתי לך שלש מאות בנוסף למאתיים], ודאי לא נתכוין להוסיף על הכתובה הראשונה, אלא הכי קאמר לה: אי מזמן ראשון גביאת [תגבי] - גביא מאתים, אי מזמן שני גביאת, תיבטל הכתובה הראשונה, וגביא תלת מאה!

הערות

^[29] הקשו התוס', אם כן, תקשי הך ברייתא על רב וריש לקיש, שמשמע בפרק החובל [ב"ק פז ב] שנחלקו על רבי יוחנן שאמר שאם פצעה בפניה הוי דאב! וכתבו, שצריך לומר, שבפחת שעד הנערות - כולי עלמא מודים דהוי דאב, שהרי מפסיד במה שהיה יכול למוכרה. והתם במסכת בבא קמא נחלקו במה שהיא נפחתת גם מנערות ואילך, שדעת רבי יוחנן, שכל הפחת של האב הוא, הואיל ונעשה לה בעוד שהיא ברשות אב. אי נמי, בפחת שוויה לענין מכירה, כולי עלמא מודים ששל אב הוא, והתם פליגי במה שנפחתה לענין קידושין, וסוברים רב וריש לקיש שלא זיכתה התורה לאב אלא קידושין ממש. ועיי' עוד מה שהביאו בשם ריצב"א.

^[30] אמנם בתוס' במס' מנחות [מ ב] כתבו, שרבי זירא לאו היינו רב זירא. עיי"ש ראייתם.

^[31] כך פירש רש"י. ובערוך איתא, שהיה שוקד על דלתי תורה.

^[32] כתב תורי"ד, דהיינו טעמא כיון שביד האב לקדשה, וזכאי בכסף קידושיה, זכאי אף בכתובתה. והפני יהושע כתב, דלתנא קמא איכא למימר דכיון דסתם משנה ר"מ היא, ושמעינן לקמן בפרק אף על פי [דף נו] דסבירא ליה דכתובה דאורייתא, ולעיל בפרק קמא [י'] ילפינן לה מדכתיב "ואם מאן ימאן אביה לתתה לו כסף ישקול כמהר הבתולות" - מכאן סמכו לכתובת אשה מן התורה, וילפינן שיהא זה - כזה, ממילא שמעינן נמי דכתובת נערה - לאביה היא, כמו קנס. אבל לשיטת ר"י דמתניתין, שאף בהשיאה - כתובתה לאביה, וסבירא ליה נמי דכתובה דרבנן, צריך ביאור טעמו של דבר, אמאי הויא דאב. [והביא דבירושלמי איתא דהטעם כדי שיקפוץ האב ליתן לבתו נדונייה בעין יפה].

^[33] כך פירש רש"י. ובתוס' הביאו שריב"ן פירש דכולה מתניתין מיירי באשה אחת, עיי"ש.

^[34] כתבו התוס', שזה שדייקה הגמרא מהסיפא, שנישאה וגירשה וכו', ולא מרישא דאירסה וגירשה וכו', היינו משום דסבירא ליה כמאן דאמר במס' יבמות [סד ב] שמעיין גורם, דהיינו, שתולים שמה שבעליה מתים היינו מחמת בעילתה, וזה שייך דווקא בנישאת. עיי"ש.

^[35] ועיי' בתוס' [ד"ה ומיגבא], שכתבו דהיינו טעמא משום שבשעת כתיבה מחלה לשעבודא קמא. או משום שלא תקנו רבנן זכיה לאב כשלא נכתבה ברשותו. עיי"ש.

^[36] כך ביאר רש"י את זה שנקטה הגמרא "נכתבים" - לשון רבים, על הכתובה. ולשון רבים שייך על המאה או מאתיים זוזים של הכתובה [אבל לא על הכתובה עצמה, שהרי מדובר בכתובה אחת]. עיי' בתוי"ט [ג ו בסוף הדיבור].

^[37] כך פירש רש"י. ועיין מה שהקשו תוס' על פירושו [ועיין מה שכתב המהרש"א בזה]. וביאר ר"י, דדוקא בהך דמיירי בה רבי יהודה, דהיינו, במארס את בתו, ובגרה, ואחר כך ניסת, ולשיטתו של רבי יהודה - קא בעי. שאם הטעם שהוא מודה שבכהאי גונא אין לאביה רשות בה היינו משום שבשעת כתיבה מחלה לשיעבודא קמא, ולא תקינו ליה רבנן לאב - אלא כשלא מחלה, אם כן גם היא גופה לא גובה מזמן האירוסין. אבל אם הטעם הוא משום שלא תיקנו לאב זכיה כשלא נכתבה הכתובה ברשותו, אזי היא גופה גובה מזמן אירוסין. ובשם רשב"א הביאו, דאליבא דרבנן בעי, ובעי דווקא הכא, במקום שיש אב, משום דהכא אם נתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין - היתה הכתובה של אב, ולכן יש מקום לומר דכי היכי דמפסיד כחו האב בשעת נשואין, גם היא מפסדת. עיי"ש.

^[38] כך פירשו רש"י ותוס'. ובתוס' רי"ד משמע, שבנשואין בטל חיוב כתובת אירוסין, וחל חיוב חדש מעתה, שכך הוא תנאי בית דין של כתובה, ולכן גובה רק משעת נשואין. ונפקא מינה אם לא כתב כתובה בנישואין, שלפי רש"י, לכאורה, תגבה מן האירוסין, שהרי לא היתה כאן מחילה. אבל לתוס' רי"ד, שבשעת הנישואין חל חיוב חדש, הרי זו תגבה מן הנישואין [הגר"ש רוזובסקי].

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

We are dealing with a case when he injured her in her face, and therefore he must also pay for the loss of her value, a sum that belongs to her father. Rav Zeira said that Rav Mattana said that Rav said, and some say Rabbi Zeira said that Rav Mattana said that Rav said: With regard to a daughter who is sustained by the brothers, her earnings belong to her, as it is written: “And you may make them an inheritance for your sons after you” (Leviticus 25:46), which indicates: It is them, slaves, that you bequeath to your sons, and not your daughters to your sons. This verse teaches that a man does not bequeath a right that he has over his daughter to his son.

Avimi bar Pappi said to Rabbi Zeira: Shakud said this halakha. The Gemara asks: Who is Shakud? This is a nickname for Shmuel. The Gemara asks: Didn’t Rav say it? The Gemara answers: One should say that Avimi bar Pappi meant that even Shakud said it, i.e., Shmuel also agreed with this ruling. Mar bar Ameimar said to Rav Ashi: The Sages of Neharde’a say as follows: The halakha is in accordance with the opinion of Rav Sheshet, that brothers who are sustaining their sister are entitled to her earnings. Rav Ashi said: The halakha is in accordance with the opinion of Rav, that her earnings belong to her. The Gemara concludes: And the halakha is in accordance with the opinion of Rav.

MISHNA: One who betroths his minor daughter to a man, and the man subsequently divorces her, and her father then betroths her to another, and she is widowed, the payment specified in her marriage contract, even from her second husband, is his, i.e., it belongs to the father. However, if her father married her off and her husband divorced her, and her father then married her to another man and she was widowed, even the payment specified in her marriage contract from her first marriage is hers. Rabbi Yehuda says that the payment specified in the first marriage contract belongs to the father. They said to him: If it was after he married her off, even the first time, her father no longer has authority over her.

GEMARA: The Gemara infers from the language of the mishna: The reason is that he married her off, and the husband divorced her, and he married her off to another man, and she was widowed. However, if she was widowed twice she is no longer fit to be married, due to the concern that she is the cause of her husbands’ early demise. The Gemara comments: And the tanna incidentally teaches an unattributed opinion in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who said that presumption is established by two occasions. Consequently, she is already considered a danger after two husbands have passed away, as opposed to the opinion that three incidents are required to establish a presumption.

§ The mishna taught that Rabbi Yehuda says the payment specified in the first marriage contract belongs to the father. The Gemara asks: What is the reason of Rabbi Yehuda? The Gemara explains that Rabba and Rav Yosef both say: Since the father is entitled to the payments of the marriage contract from the time of her betrothal, when the first husband obligated himself to pay her marriage contract, as the girl was under her father’s authority at the time, the father receives the money. Although the money is actually paid only after the girl was married and divorced, at which time she is under her own jurisdiction, her father acquired his right to the marriage contract from the time of her betrothal, when she was under his authority.

Rava raised an objection from a baraita: Rabbi Yehuda says that the payment specified in the first marriage contract belongs to her father. And Rabbi Yehuda concedes in the case of one who betroths his daughter when she is a minor, and she matures and subsequently marries, that her father no longer has authority over her once she becomes an adult, and he does not retain his rights to her marriage contract. According to the above explanation, why does Rabbi Yehuda agree in that case? Here too, let him say: Since the father is entitled to the payment of her marriage contract from the time of her betrothal, he receives the payment even if she married after she reached majority.

Rather, if this statement was stated, it was stated as follows: Rabba and Rav Yosef both say: Since the amounts of the marriage contract are written under his authority, as the marriage contract is drafted right before the marriage, at which point the girl was still under her father’s jurisdiction, he is therefore entitled to the money. This explains why the ruling is different if she reached majority before her marriage. In this case, the marriage contract was written when she was no longer under her father’s jurisdiction, and therefore her father is not entitled to the payment of her marriage contract.

And now that it has been established that even according to the opinion of Rabbi Yehuda, the rights to a marriage contract are determined based upon the time of marriage and not the time of betrothal, despite the fact that its sum is fixed at that time, the Gemara asks: From when does the husband’s property become liened to ensure collection of his wife’s marriage contract? Does the monetary claim take effect at the time of betrothal, so that there is a lien on any property he owned at that time, or is there a lien only on property that the husband owned at the time of marriage?

Rav Huna said: With regard to the one hundred dinars for a non-virgin and the two hundred for a virgin, the basic sums of a marriage contract instituted by the Sages, she has a lien on her husband’s property from the time of the betrothal, as she acquired this amount when she was betrothed, but with regard to the addition, i.e., additional sums of money stipulated by the husband himself, the wife’s lien on his property takes effect only from the time of the marriage. And Rav Asi said: The lien for both this and that take effect only from the time of their marriage.

The Gemara asks: And did Rav Huna actually say this, that a woman has a lien on her husband’s property from the time of betrothal with regard to payment of the one hundred or two hundred dinars that constitute the main sum of her marriage contract? But wasn’t it stated that amora’im discussed the case of a woman who produced against her husband, upon their divorce, two marriage contracts, written at different times, one of two hundred dinars and the other one of three hundred? And Rav Huna said: Since she can claim only one marriage contract, if she came to collect the first sum of two hundred dinars, she can collect that amount even from property her husband sold after the first point in time, when this marriage contract was written, and if she wishes to collect the one worth three hundred dinars, she can collect from property her husband sold after the second point in time.

The Gemara explains the difficulty: And if it is so, that Rav Huna maintains that the lien for the basic sum and the addition can be ascribed to different dates, let her collect two hundred dinars from property sold after the first point in time, as she was already entitled to the basic sum of her marriage contract from that day, and she can collect the additional one hundred dinars from property sold after the second point in time.

The Gemara refutes this argument: And even according to your reasoning, let her collect the entire five hundred dinars, the sum of both marriage contracts. She should be able to collect two hundred from property sold after the first point in time and three hundred from property sold after the second stipulated time.

Rather, what is the reason that she may not collect the entire sum of five hundred dinars? Since he did not write to her in the second marriage contract: I chose to add to the payment of your marriage contract, and therefore I am writing a contract for three hundred dinars in addition to the first two hundred dinars, it is apparent that this is what he meant to say to her by writing a second marriage contract: If you collect from property sold after the first point in time, you may collect two hundred dinars; if you collect from property sold after the second point in time, you may collect three hundred dinars.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הכי גרסינן: טעמא דהשיאה וגרשה השיאה ונתארמלה, הא נתארמלה תרי זימני תו לא חזיא לאינסובי. ואגב אורחיה קא סתים לן תנא כרבי דאמר בתרי זימני הויא חזקה. וכן גרס רש"י ז"ל, ופירושו: דלהכי לא קתני נתארמלה תרי זימני ונקיט חדא בגירושין וחדא באלמנות, משום דלא בעי למינקט לישנא דקלקולא, משום דלא חזיא לאינסובי כרבי. ומיהו בגירושין הוה מצי למינקט תרווייהו דהא לא מיקלקלא, ואפילו בתלתא זימני, דהא איהי לא קא גרמא אלא בעל קא גרים דמדעתיה מגרש. אלא הא דלא נקט לן בנתגרשה תרי זימני, משום דלא הוה שמעינן מינה דהילכתא כרבי, דהוה אמינא דהוא הדין לנתארמלה תרי זימני דתו חזיא לאינסובי, אבל השתא אשמעינן דהלכתא כרבי.
ואיכא מאן דאמר (עי' רא"ה) דנתגרשה תרי זימני לא מצי למינקט, דאף היא אסורה להנשא, ולישנא דקלקולא הוא, מדאמרינן בשילהי כיצד אשת אחיו ביבמות (סה, א), מאי לאו מיתה אמיתה וגירושין אגירושין ודלא כרבי, לא, מיתה אגירושין וגירושין אמיתה, אלמא נתגרשה תרי זימני לרבי תו לא חזיא לאינסובי. ואף רש"י ז"ל פירש כן שם. ואינו נכון מן הטעם שאמרנו דגירושין איהי לא גרים בהו מידי, אלא בעל דמדעתיה מגרש, וכן כתב הראב"ד ז"ל.
ועוד נראה לי לדקדק, ממאן דיהיב טעמא משום מעין גורם (שם סד, ב) ולית ליה מזל גורם, דבנתגרשה ליכא למימר אלא טעמא דמזל, וכיון דלמאן דלית ליה מזל גורם נתגרשה לא מיתסרא, אף למאן דאמר מעין גורם לא מיתסרא, דבטעמה דנתארמלה פליגי, בעיקר דינ אלא פליגי דלימא האי בין נתארמלה בין נתגרשה, ולהאי אידך נתארמלה דווקא אבל נתגרשה לא דאם איתא כי קאמר התם איכא בינייהו שעלה לדקל ונפל ומת, לימא נתגרשה איכא בינייהו. ועוד, דאם כן הוי ליה למימר הכא טעמא דהשיאה וגרשה השיאה ונתארמלה, הא נתארמלה או נתגרשה תרי זימני תו לא חזיא לאינסובי.
וההיא דפרק כיצד (שם) אינה ראיה של כלום, דהתם משום מיתה אמיתה נקט לה, דמשום דקתני במתניתין מת או נתגרשה ובעי למידק דגירושין אגירושין ומיתה אמיתה ודלא כרבי במיתה אמיתה, אמר איהו נמי בגירושין אמיתה ומיתה אגירושין, והוא הדין דהוה מצי למימר לא מיתה אגירושין ותו לא, וזו אינה צריכה לפנים.
והר"מב"ר יוסף ז"ל גריס: אבל נתארמלה תרי זימני דתו לא חזיא לאינסובי, לית לה כתובה משני, ואגב אורחיה קא סתים לן דינא כרבי. ופירושו: דלרבי כיון דאינה יכולה להנשא לשלישי, אף משני אין לה כתובה, שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, והוא הדין לרבן שמעון בן גמליאל דמשלישי ואילך לית לה כתובה מהאי טעמא.
והראב"ד ז"ל הקשה, מהא דאמרו לקמן בשילהי פרק אף על פי (כתובות סה, א) דרבא פסק מזוני לחומה דביתהו דאביי אף על גב דאביי שלישי היה, כדאיתא התם (שם) וביבמות (סד, ב) אלמא מדפסק לה מזוני כתובה אית לה, וזו אינה ראיה, דהתם משום דהכיר בה ורצה ליזוק בנכסיו, ואף על גב דאביי טעה וסמך על רב יצחק דאמר ליה משמיה דרב יוחנן דהלכה כרבי שמעון בן גמליאל כדאיתא ביבמות, דאמר ליה חזי דקא שרית איסורא וסכנתא לומר דלאו קטלנית היא אלא משלשה ואילך, מכל מקם הכיר בה הוה ולא הטעהו כלל והוה ליה למיחש לרבי. ותדע לך דעל כרחין אית לך למימר הכי, דאי לא, שמעת מהא דחומה דאף משלישי אית לה כתובה, ואף לדידן דקיימא לן כרבי. והא ליתא.
ועוד הביא ראיה מדאמרינן ביבמות (פה, א), אלמנה לכהן גדול, יש לה מזונות או אין לה מזונות תנאי כתובה נינהו, ומדאית ליה כתובה אית להו מזוני, וההיא דאוקימנא לה התם בלאחר מיתה. ואף זו אינה ראיה, דההיא נמי איכא לאוקמי בשהכיר בה, וכל שהכיר בה חייב ליתן לה דומיא דעקרה ואיילונית שאם הכיר בהן יש לה כתובה, כדאיתא לקמן במכילתין (כתובות ק, ב). אי נמי, אפילו לא הכיר בה, אלא לאחר שעלה בדקל ונפל ומת או שטבע בנהר דלאו קטלנית היא, וכמאן דאמר מעין גורם דעדיין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר.
והראב"ד ז"ל הביא ראיה, מהא דתניא בפרק הבא על יבמתו (יבמות סה, א) נשאת לראשון ולא היו לו בנים לשני ולא היו לו בנים, לשלישי לא תנשא אלא למי שיש לו בנים, ואם נשאת תצא בלא כתובה, משלישי אין, משני לא. איבעיא להו, נשאת לשלישי ולא היו לו בנים מהו דליתבעוה הנך קמאי, משמע דמשני מיהא קודם שנשאת לשלישי היה לה ממנו כתובה, והתם לרבי קאמר, מדבעי לה גבי ברייתא דלשלישי לא תנשא דאתיא כרבי, ובהכיר בה לא מצי לאוקמיה, דאם כן, משלישי ומרביעי נמי אית לה כתובה. ואיני מכיר בראיה זו, דהתם הא שייך למימר בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, דהא יכולה לינשא לשלישי שיש לו בנים, ואי משום מדרש כתובה אפילו מרביעי וחמישי נמי. אבל בנתארמלה תרי זימני אימא לך דלית לה אפילו משני דמספר כתובתה נלמוד.
מיהו, עיקרא דמילתא הכי הוא: דמשני ודאי אפילו לרבי אית לה כתובה, ואני קורא בה בזו כשתנשאי לאחר, דהא מחמת זיקתן לא אסיר לאינסובי, ואילו בעיא למעבד קיימא ומינסבא ויכולה לינשא, ולא ממעט כשתנשאי לאחר אלא מיתה דארוסה, כההיא דאמרינן בשלהי פירקין (נג, א), מת הוא גובה כתובתה, טעמא דמת הוא הא מתה היא אין לה כתובה, מאי טעמא אמר רב הושעיא שאין אני קורא בה לכשנתנשאי לאחר, ואי נמי, בדלא מציא לאינסובי מחמת זיקתו כההיא דאמרינן בשילהי האשה שנפלו לה נכסים (לקמן כתובות פא, א) והא בעינא כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וליכא, אמר רב אשי יבם כאחר דמי, דעיקר תנאה הכין הוא כשתהא נפרדת ממנו שלא תהא אגודא בי ותירצי להנשא לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, והלכך כשמתה תחתיו או שאינה יכולה לינשא מחמת זיקתו, אינה יכולה לגבות כתובתה, אבל זו שיכולה לינשא ונפרדה מן הבעל אף על פי שדבר אחר גרם לה ליפסל, כשתנשאי לאחר קרינן בה, אלא מיהו משני הוא דאית לה כתובה אבל משלישי לית לה, אלא אם כן הכיר בה, ולא משום מדרש כתובה אלא משום מקח טעות, אבל משני לית בה מקח טעות דבשעה שנשאת לו ראויה היתה לו ובתר תחלה אזלינן. ועוד, דיכולה היא לומר השתא הוא דאיתרע מזלה או נתקלקל המעיין, ומתחלה ראוייה היתה ונסתחפה שדהו. וכן כתב הראב"ד ז"ל, והביא ראיה מההיא דאמרינן ביבמות פרק הבא על יבמתו (יבמות סה, א) גבי ברייתא דכתיבנא לעיל, דאסיקנא התם מסתברא מציא אמרה להו השתא הוא דכחשי, והכא נמי מציא אמרה ליורשי שני בשעה שנשאתי לו ראויה הייתי והשתא הוא דאיתרע מזלה. ותו, דאיבעיא לן התם, נשאת לרביעי והיו לו בנים מהו דתתבע כתובה משלישי, משלישי אין משני לא, אלמא כבר שקלה כתובה משני, והנך כולהו (ר') אההיא ברייתא דשלישי לא תנשא איתמרן דאתיא כרבי. וכן כתב רב אחא גאון ז"ל, גבי ההיא דמשנשאת לראשון ולא היו לו בנים, לשני ולא היו לו בנים, דאף על גב דקיימא לן דלשלישי לא תנשא, אית לה כתובה משני (עי' רשב"א יבמות סה, א).

מיגביא מאימת גביא. כלומר, כיון דלכולי עלמא לענין אב אזלינן בתר כתובה, לענין מיטרף לקוחות מאימת טרפי ממשעבדי, רב הונא אמר, מנה מאתים משעת אירוסין. פירש רש"י ז"ל: דהא מההיא שעתא איחייב בתקנתא דרבנן, תוספת משעת נישואין דהיא שעת כתובה. ורב אסי אמר, אחד זה ואחד זה מן הנשואין, דהיא גופיא אית לה לשעבודה קמא ונתרצית מזמן הכתוב בשטר הכתובה בין בעיקר בין בתוספות. ומדבריו אתה למד, דארוסה אית לה כתובה ואפילו לא כתב, והיינו דרבה ורבי יוסף דאמרי הואיל ומשעת אירוסין זכה בה דמההיא שעתא איחייב ליה בעל דתקנת חכמים בין כתב בין לא כתב, והדרי ואמרי הואיל וברשותו נכתבין, דלא אזלינן לגבי אביה לשעת חיוב תקנת חכמים אלא אחר זמן כתובה.
וכן דעת רבותינו הצרפתים דארוסה יש לה כתובה. והביא ראיה לדבריהם מההיא דאמרינן בפרק האיש מקדש (קידושין סה, א) היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך היא אסורה בקרוביו, ואמרינן עלה, אמר רב כופין ומבקשין, ואקשינן תרתי ופרקינן הכי קאמר, מבקשין ליתן גט ואם נתן גט מעצמו כופין ליתן כתובה. וההיא לכאורה בדלא כתב מיירי, דאי בשכתב, היאך יכול להכחיש ולומר לא קדשתיך. ועוד, דהא אסיקנא לקמן (בסוגיין) דאחד זה ואחד זה מן הנישואין, ואי בדכתב, מאי שנא מדרב נחמן דאמר דאי אוסיף ליה דקלא לתוספת כתביה, והכא נמי הא אוסיף לה. אלא ההיא דרב נחמן בדכתב, והואיל והשטר הראשון בידו, אמרינן שלא לבטלו כתבו ראשון לשני אלא לתוספת שבו, אבל בכתובה שאין בידה שטר הכתובה מזמן הראשון, אמרינן ודאי בטל תנאו הראשון על ידי שטר כתובה שכתב בשעת נישואין ודרבי אליעזר בן שמוע נמי דאמר מנה ומאתים מן האירוסין תוספת מן הנשואין, בדלא כתב הוא.
והקשו הם ז"ל, אם כן, האי דאיבעיא לן בשילהי הכותב (לקמן כתובות פט, ב) ובפרק קמא דמציעא (יז, ב) ארוסה מנלן דאית לה כתובה ולא איפשיטא, תפשוט מהכא דאית לה לכולהו, ועד כאן לא פליגי אלא לענין מגביא מלקוחות. ואי נמי מההיא דבפרק האומר (קידושין סה, א) דכופין ומבקשין, וניחא להו דלענין הילכתא מיפשט פשיט להו דאית לה, אלא דבעי למיפשט התם ממשנה או מברייתא. ויש להם כיוצא בזה בפרק אין בין המודר (נדרים לה, ב) דמיבעיא לן הני כהנים שלוחי דרחמנא נינהו או שלוחי דידן אינון, ולא איפשיט התם, ואף על גב דמצי למיפשטיה ממימרא דרב הונא דאמר בפרק קמא דקידושין (כג, ב) גבי עבד כנעני קונה את עצמו בכסף, דכהני שלוחי דרחמנא נינהו, משום דהתם בנדרים לא בעי למפשטה אלא ממשנה או מברייתא.
ואם תאמר (עוד) תפשוט מדרבי אלעזר בן שמוע דתנא הוא, איכא למימר, ההיא נמי מימרא היא דרב יהודה אמר שמואל אמרה משמו ולא אשכחן לה בברייתא בהדיא, וממתניתין דהמארס נמי לא מצי למיפשטה דאיכא לאוקמה בדכתב. ואם תאמר, תפשוט מדתניא מודה רבי יהודה במארס כשהיא קטנה ובגרה ואחר כך נשאת שאין לאביה רשות בה, וההיא על כרחין בדלא כתב היא לפי מה שכתבנו, שאם בדכתב דאב הויא, הואיל וברשותו נכתבין, ואי ארוסה לית לה כתובה, מאי מודה, פשיטא דאחר שבגרה אין לו בה כלום. ויש לומר, דאפשר היה לו לדחות דבכתב לה מיירי, ואין לאביה רשות בה דקתני במה שהוסיף לה בשעת נשואין קאמר, דסלקא דעתך אמינא דכיון דמנה ומאתים שלו תוספת נמי שלו, קא משמע לן.
ורבותינו הגאונים דארוסה אין לה כתובה אלא אם כן כתב לה. ויש מביאין ראיה לדבריהם, מדאיבעיא לן התם בשילהי הכותב (לקמן כתובות פט, ב) ובפרק קמא דמציעא (מז, ב), מנא לן דאית לה כתובה ואתינן למיפשטה ממתניתין דפרק אף על פי לקמן (כתובות נד, ב) ומדתני ר' חייא ולא קמו, וכיון דלא איפשטא לית ליה. ובשילהי פירקין (לקמן כתובות נד, א) נמי הכי משמע לכאורה, מדאמרינן בת ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות, כיון דאית לה כתובה אית לה מזוני, או דילמא כין דלא תקינו לה רבנן כתובה עד נישואין לית לה, דאלמא דארוסה אין לה כתובה מן התקנה אלא מן הנושאין ואילך, אבל משעת אירוסין לית לה אלא אם כן כתב. ורש"י ז"ל כתב שם: כיון דאית לה כתובה כגון שכתב לה מן האירוסין דלא אמרינן תקנו נמי לארוסה, או דילמא כיון דלא תקון רבנן למכתב עד שעת נשואין, תנאי כתובה נמי לא חייל מקמי הכי. עד כאן.
ושמעתי' דהכא הכי מפרש לה ר"ח ז"ל: כגון שכתב לה מנה מאתים מן האירוסין, ובשעת נישואין כתב לה צביתי ואוסיפת לך אמנה מאתים דאית לך עלי מן האירוסין כך וכך, ולפירושו אמר רב הונא מנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנשואין, ואף על גב דהדר כתב לה תוספת מן הנשואין, לא אחלה לשעבודה דמנה מאתים מזמן ראשון. ורב אסי סבר, כיון דהדר כתב לה תוספת מן הנשואין אחלה לשעבודא דזמן ראשון. לפי פירושו, משנתינו דהמארס את בתו וברייתא נמי כולהו בדכתב מן האירוסין, אלא שצריכין לחזור ולכתוב מן הנשואין עם התוספת, וזהו הואיל וברשותו נכתבין, כלומר, שחוזרין וכותבין בנישואין, והילכך שאלו, כיון דלגבי אב אין הולכין בתר כתובה ראשונה אלא בתר כתובה דנישואין. אם נאמר כן לטרוף מן הלקוחות אם לאו. ואף על גב, דתימא לן (לקמן כתובות פט, ב) כרב נחמן בשני שטרות היוצאין בזה אחר זה דאי אוסיף ליה דיקלא לתוספת כתביה, וקיימא לן בכתובה דזה וזה מן הנישואין, שאני כתובה דלא נתכוון זה אלא דאי מגרש לה או נתארמלה מן האירוסין דלא תיפוק בלא כלום, והשתא דהדר וכתב לה מן הנישואין עם התוספת, אחולי אחליה לשעבודא קמא, והיינו נמי דלגבי דאב לא אזלינן בתר כתובה ראשונה, כיון דליתה עיקר ונמחל שעבודא בשעת נישואין. וההיא דפרק האיש מקדש (שם) נמי בדכתב לה, ובמקום שכותבין כתובה והדר מקדשי, ויש מקומות שנהגו כן כדאיתא התם בשמעתתא דסבלונות. אי נמי, בשלא מצאו לקיימה, וכמו שכתבתי שם במקומה בסיעתא דשמיא.
והא דתנן ביבמות פרק האשה (קיח, ב) קדש אחת מחמש נשים ואינו יודע איזה מהן קידש, וכל אחת ואחת אומרת אותי קידש, שנותן גט לכל אחת ואחת ומניח כתובה ביניהם ומסתלק. איכא מאן דאמר (הרמב"ן שם) בשכתב לה אלא ששמותיהן שוין. וזה דבר רחוק, דאלו שטר כתובה יוצא מתחת יד אחת מהן, מההיא דנפיק מתותי ידה משמע, כדאיתא בפרק גט פשוט (ב"ב קסט, ב), ואי מתחת ידי עדים ניחזי סהדי מאי קאמרי, ואין לך אלא בכולן אדוקות בו, וזה רחוק. אלא יש לי לומר, במודה שכתב ונשרף או ועוד יש לומר: בשקנו מידו והלכו להם עדים למדינת הים.
ולא ירדתי לדעת רבותי ז"ל במה שנתחבטו בסוגיא זו, וזה מפרשה בשכתב מן האירוסין, משום דסבירא להו דארוסה אין לה כתובה, והוצרכו לדחוק עצמן בזה, וזה מפרשה אפילו בשלא כתב, ומדקדקין ממנה דארוסה יש לה כתובה, והוצרכו לדחוק מפני מה לא פשטוה לההיא דבשילהי הכותב (שם) ודפרק קמא דמציעא (שם) מהא, וכן בההיא דפרק האיש מקדש (שם) ונהראה לי, דאף כשתמצא לומר דארוסה אין לה כתובה, אפשר היה לומר דסוגייתנו אפילו בדלא כתב לה, משום דרב ורב אסי ודאי סבירא להו יש לה כתובה, כדאיתא בפרק הכותב (לקמן כתובות פט, ב), בפרק קמא דמציעא (יז, ב) דאמרינן התם אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב, אלמנה מן האירוסין במאי גביא בעידי מיתה, ועלה קא מיבעיא ליה למר קשישא התם מנלן, אלמא רב ורב אסי כולהו סבירא להו דארוסה יש לה כתובה, ורב הונא נמי דתלמידיה דרב הוא מסתמא כרביה סבירא ליה. וכן רבה ורב יוסף מתלמידי רב הונא הוו וסבירא להו כותיה. וכיון שכן, בעיין דהתם היכי פשטינן לה מהא דרב הונא ורב אסי ואינהו אדרב אסי ורב כהנא ורב בעו לה מנא להו.
וההיא נמי דבפרק האומר (קדושין סה, ב) רב הוא דאמר לה, והלכך אפילו בדלא כתב לה הוא כפשטא דמילתא.
ולעיקר דינא, מסתבר דאית לה, מדאמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב אלמנה מן האירוסין במאי גביא, אלמא מילתא דפשיטותא היא דאית לה. ומר קשישא דבעא מיניה מדרב אשי מנא ליה דאית לה, לאו לאיפלוגי עלייהו אתא אלא מנלן הוא דקאמר, ונפק ודק ולא אשכח בה ראיה מכרעת, דדילמא איכא לדחויינהו בדכתב. ואף על גב דלא אשכחו בה ראיה. מכל מקום קושיא לא אשכחן והיכי דחינן דרב ודרב כהנא ודרב אסי בלא ראיה, ואפילו מספקא ליה למר קשישא, לא שבקינן מאי דפשיטא להו לרב ורב אסי ורב כהנא משום ספיקא דמר קשישא. ועוד, דאף על גב דדחי מר קשישא הא דתני ר' חייא בר אמי ואוקמא בדכתב, לאו מיפשט פשיטא דבכתב הוא אלא דילמא קאמר, ובדילמא לא דחינן מאי דפשיטא להו לרבנן קשישי, דדילמא הכי קבילו לה, דאפילו בדלא כתב לה, ולא שבקינן קבלה אמתית שלהם בלא קושיא ובלא ראיה, ומר קשישא נמי אפשר דהכי קיימא ליה לענין דינא משום דרב ורב כהנא ורב אסי, אלא דדק ולא אשכח מנא להו. ולא ידעתי היאך נתלו בדבר זה הגאונים ז"ל שדקדקו משם דאין לה. ושמא, הם גורסין בה בסוף ותו לא מידי. וכן מצאתי שם לבעל הלכות ז"ל.
ומתניתין וברייתא דהמארס לכאורה דסתם ארוסות היא, מדלא פירשו בהדיא בדכתב, ואף בגמרין לא איתפרש עלייהו כלל, וכיון דבשאר ארוסות אין דרכן לכתוב, לא הוה שתיק גמרא מיניה. והא נמי דאמרינן בגמרא הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן, ודחקינן ופרקינן דהואיל לא אתי אלא אמילתא דפשיטותא, ואדרבה הכא אי לאו דכתב לה מן ליה למימר נמי בלישנא קמא הואיל ומשעת אירוסין זכה לה. ועוד, דלישנא דהואיל לא אתי אלא אמילתא דפשיטותא, ואדרבה הכא אי לאו דכתב לה מן האירוסין לא זכה בהן, וכיון דרובא דאינשי לא כתבי מן האירוסין, הוה להו לפרושי הכא במאי עסקינן בכתב לה הואיל וזכה בהן משעת אירוסין. ועוד, דאמרינן בשילהי פירקין (לקמן כתובות נג, א), יתיב רב נחמן ועולא ואבימי בר פפא ויתיב ר' חייא ב"ר אמי גבייהו, אתא ההוא גברא דשכיב ארוסתו אמרי ליה זיל קבור לה או הב לה כתובתה, ואם איתא דבלא כתב לית לה, והכא בדכתב לה, הוה לן לפרושי בהדיא אתא ההוא גברא דשכיב ארוסתו וכתב לה הוה, אמרי ליה וכו'.
והא דבעי רבא בשילהי פירקין (לקמן כתובות נד, א) בת ארוסה יש לה מזונות, כיון דאית לה כתובה אית לה מזונות, לכאורה הכי נמי מכרעא, מדקאמרינן סתם בת ארוסה כיון דאית לה כתובה, דאלמא כל ארוסה אית לה, דאי דקא כתב הוה ליה לפרושי בהדיא ארוסה שכתב לה כתובה יש לה מזונות, והכי פירושו, כיון דאית לה כתובה דכולהו ארוסות אם נתאלמנו או נתגרשו מן האירוסין יש להן כתובה, מעתה נתקיימו תנאי הכתובה וכל שיש לה כתובה יש לה תנאי כתובה, או דילמא כיון דעיקר כתובה ותנאיה לא תקינו אלא משום נשואין וחבתן, והיינו נמי דבתולה יש לה מאתים ואלמנה אין לה אלא מנה, וכל ארוסה כשנשאת אינה גובה מזמן אירוסין אלא מן הנישואין ואילך דהוא עיקרו של דבר, אלא דלארוסה נמי תקינו כי היכי דלא תיפוק בכדי, הילכך תנאי כתובה לית לה אלא מן הנישואין ואילך, דלא חששו לוולדות שהולידו דרך זנות, שאין תנאי כתובה אלא לאותן שבאו דרך נישואין ועיקר בעיא דרבא, היינו אם תנאי כתובה נגררין אפילו אחר כתובה מן האירוסין, אף על פי שעיקרן מנישואין ואילך, או דילמא אין תנאי כתובה אלא אלא בדרך נישואין. והכי איתא בירושלמי (כאן הי"ב) גבי את תהא יתבה בביתי, דגרסינן התם, רבין בר חייא בעא קומי ר' זעירא, בא עליה ועודה בבית אביה מעכשיו נתקיימו התנאין של כתובה או אינו אלא דרך נישואין, עד כאן בירושלמי. וכל שכן לפי מה שפירש שם הראב"ד ז"ל, בת ארוסה כגון שילדה לו בת ואחר כך נשאה, דעכשיו אינו קשה כלל, דהכי קאמר, כיון דלא תקינו לה רבנן כתובה עד שעת נישואין, כלומר, דמשעה שנשאת נמחל שעבודא דמשעת אירוסין עד שעת נישואין, דהוא עיקר התקנה וכמו שנפרש בסוגית השמועה בסיעתא דשמיא, כן נראה לי לענין הדין.
אבל לענין פירוש שמועתינו קשה לי בין לפירושו של רש"י ז"ל, בין לפירושו של ר"ח ז"ל, דאי לא כתב לה תוספת עד שעת נישואין, למה הזכירו בכאן כלל תוספות מן הנשואין, פשיטא דאין לה עד זמן שיכתוב, ואי משום דרב הונא ולומר דאף על פי שחזר וכתב לה תוספות בשעת נישואין וכלל מנה ומאתים עמו, אפילו הכי גובה מנה ומאתים מן האירוסין דלא מחלה בשעת כתיבה זו שעבודה דמן האירוסין ועד שעת נישואין, מכל מקום היה להם להשיב תחלה לעיקר הדין ששאלו מאימת גביה, ולימא דכולי עלמא מן האירוסין וחזר וכתב לה תוספות בשעת נישואין רב הונא אמר מנה מאתים וכו'.
ומסתבר לי דהכי פירושו: רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן בתקנת חכמים דארוסה יש לה כתובה, ואקשינן דמתניא רבי יהודה במארס את בתו כשהיא קטנה ובגרה ואחר כך נשאת שאין לאביה רשות בה, דאלמא לגבי אב לא אזלינן בתר חיוב אירוסין אלא בתר כתיבה דנישואין, ופרקינן, אלא הואיל וברשותו נכתבין דעדיין קטנה או נערה היא, ומיגבא מאימת גביא מן הלקוחות, מי אזלינן בתר חיוב אירוסין, דמכל מקום, הרי נתחייב מאותו זמן כי היכי דלא תיפוק בכדי אם תתאלמן או תתגרש, או דילמא כיון שנשאת נמחל שעבוד הראשון ואינו עיקר ואינו גובה אלא מן הנישואין ואילך, דהוא עיקר.
רב הונא אמר מנה מאתים לעולם מן האירוסין בין כתב בין לא כתב, דמאותו זמן נתחייב לה, ותנאי בית דין כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי, תוספת מן הנשואין לעולם בין כתב ובין לא כתב, דלא כתב לה אלא על מנת לכונסה כרבי אלעזר בן עזריה, וכדתנן בפרק אף על פי (כתובות נד, ב). ורב הונא מילתא פסיקתא קאמר, מנה מאתים לעולם מן האירוסין ואפילו ממשעבדי, ותוספת לעולם אינה גובה מן האירוסין ואפילו מבני חרי.

ורב אסי אמר אפילו מנה מאתים מן הנשואין. דאין כתובת ארוסה, ואפילו כתב לה אלא בכדי שלא תצא בלא כלום אילו נתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין, אבל מכיון שנשאת אינה גובה מן הלקוחות אלא מנישואין ואילך ואפילו בכותב מן האירוסין, שלא כתב לה זה אלא משום חשש מיתה וגירושין קודם נישואין, הא אילו היו בטוחים שלא תתאלמן ושלא תתגרש מן האירוסין לא היה כותב לה כלל, והילכך כשבאתה לכלל נישואין, כאילו מחלה שעבודא דמן האירוסין, דאומדן דעת שניהן הוא, וכל שכן בתוספת דלא כתב לה כלל אלא על מנת לכונסה, ואסיקנא כוותיה. ומכל מקום אם נתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין, גובה מאתים מן הלקוחות ואפילו לרב אסי וכרבי אליעזר בן עזריה דאמר מן הנשואין גובה את הכל, מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, שלא כתב לה, כלומר, תוספת אלא על מנת לכונסה, וגובה מן המשועבדים משמע. כן נראה לי.
והרמב"ם ז"ל שכתב (פ"ו מהלכות אישות הי"א): המארס את האשה וכתב לה כתובה ומת או גרשה גובה עיקר מבני חורין ואינה גובה תוספת כלל, הוא ז"ל פירש ההיא דרבי אלעזר בן עזריה גובה מבני חורין, לפי שלא נחלקו שם רבי אלעזר בן עזריה וחכמים במשעבדי ובני חרי אלא באמדן הדעת, רבנן סברי דכיון דכתב לה באומד הדעת כתב לה, ובין מן הנישואין בין מן האירוסין גובה את הכל ורבי אלעזר בן עזריה סבר אומדין דעתו, ומן הסתם עיקר כתובה כתב לה באומד דעת כי היכי דלא תיפוק בכדי, אבל תוספת כלל כלל לא, ומכל מקום, בין לרבנן בין לרבי אלעזר בן עזריה מן הלקוחות לא גביא, דאמדן דעתא הוא דלא כתב לה זה על דעת דאילו בעי לזבוני בנתים לא מצי מזבין. וכן כתב רבינו שרירא גאון ז"ל.

אמר ר' יוסי בר חנינא כגון שפצעה בפניה פירש רש"י ז"ל דאפחתי מכספא דאלו איתא לאב דידיה הוה דהא יש לו בה מכר והקשו בתוס' ומ"ש פצעה בפניה משאר חבלות דאע"ג דאפחתיה מכספא לא הוה לאב ותירצו התם כיון דאיכא צער ובושת דלא שקיל האי נמי לא ועוד הקשו בתוס' ודאפלגו ריש לקיש ור' יוחנן בפצעה בפניה דר"ל אמר אפילו פצעה בפניה לא זכתה תורה לאב אלא שבח נעורים לבד ור"י סבר פצעה בפניה לאב וא"ר הכא הניחא לר"י אלא לר"ל מאי איכא למימר תרצו דע"כ לא פליג ר"ש בפצעה בפנים פציעה רבה שאינה מתרפאות אלא עד שתבגר דלדידה איכא פחתה דרבי יוחנן אמר כולה לאב כיון דבשעת חבלה ברשותה קיימא ור"ל אמר לא זכתה תורה לאב אלא שבח נעורים ושקל האב מנא דידיה ושקלה איהי מנתיי' דידה דאפחתה מכספא משום בגרות אבל הכא שפצעה בענין שתרפאה צערתה דכולי פחתה דאב נינהו. ועוד י"ל קושיין דהכא מרבי יוחנן ואליבא דידיה פרכינן לרב דאלו לרב כר"ל ס"ל כדאיתא התם בהדיא ומשום דפרכינן ואימא בחבלו' הכתוב מדבר והנה משמע בכל ממון דחבלות אמרינן אתקפתא ואימא דכולי חבלות היכא הוה דאב דהא צערה לאו דידיה דכ"ע ואצ"ל ריפוי דההוא דרופא הוא ושבת נמי במקום מעשה ידיה הוא ואהדרינן שלא איירי אלא בנזק לחוד והתם נמי נקטינן פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש בפצעה בפניה דלית בה נזק לחוד וכך נ"ל דעת רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל וכדפרשינן התם בס"ד:

טעמא דהשיא' וגרש' השיאה ונתארמלה הא נתארמלה תרי זימני לא חזי לאנסובי ואגב אורחא סתם לן תנא כר"מ דאמר בתרי זימני הוה חזקה כן פי' רש"י ז"ל וכך הגירסאות בכל הספרים שלנו ופי' רש"י הוא דלהני שני תנא בלישנא משום דכשנתארמלה תרי זימני לא חזי לאנסובי אליבי' ולא בעי תנא למנקט לישנא בקלקולא. ויש מקשין מ"מ לישני בשנתגרשה תרי זימני ויש אומרים ה"ה כשנתגרשה תרי זימני אסורה להנשא להו ואף הוא לישני בקלקולא מדאמרי' בשלהי כיצד אשת אחיו ביבמות מאי מיתה אמיתה וגרושין אגרושין ודלא כר' לא מיתה לגרושין ולא קשי גרושין למיתה אלמא נתגרשה תרי זימני תו לא חזי לאנסובי. ורש"י ז"ל כן פירש שם ודחינו שם פי' הזה חדא למ"ד התם מעיין גורם לא שייך דבגרושין כלל וא"כ ה"ה מזל גורם דאי לא כדאמרינן מאי בינייהו אנוסה או דנפל ומת נימא דאיכא בינייהו גרושין ותו כיון דאשה מתגרשת בע"כ ואין האיש מוציא אותה אלא לרצונו היכי עלה על דעת לומר דגרושין היתה ומזלא גרם ותו הל"ל הכי או נתארמלה או נתגרשה תרי זימני תו לא חזי לאנסובי וההיא דפרק כיצד כבר פרשתי במקומו דלא דק ומשום דנקטינן מיתה וגרושין נקטינן מיתה וגרושין ותו לא אי נמי גרושין אגרושין תצא וה"ק דלהכי שני תנא בלישנא דלא נקטינהו תרווייהו כחדא גוונא משום דלא מצי למתני נתארמלה תרי זמני ומשום קלקולא דכיון דכן לא קתני נתגרשה תרי זימני דא"כ הוה אמרי' דחדא מינייהו נקט וה"ה לנתארמלה תרי זימני:

והר"מ ז"ל גורס אבל נתארמלה תרי זמני דתו לא חזי לאנסובי לית ביה כתובה משני ואגב אורחא סתם לן תנא כר' ופי' הוא ז"ל דלר' כיון שאינ' יכולה להנשא לשלישי אבל משני ל"ל כתובה חדא דהא אטעתיה ועוד שאין אני קורא בה לכשתנשא לאחר תטלי מה שכתוב ליכי אבל לרשב"ג משלישי לית לה כתובה מהאי טעמא אבל משני אית לה כתובה ואגב ארחין סתם לן תנא הכא כר"ש ואינו נכון דליכא למימר לכשתנשא לאחר אלא למעוטי כשאינה ראוי להנשא משום אשות דאגודה ביה אבל הכא שהיא מותרת לכל העולם ואין מניעות להנשא אלא משום חשש סכנה אין זה אלא בתולה או מוכה שחין שיש לה כתובה וז"ב ודקאמר דאטעתיה וה"ל כאיילונית דלית לה כתובה דא"כ אפי' ראשון נמי נהדר לה כדקאמר גט איילונית במסכת יבמות אלא וודאי דלא דמי כלל דאיילונית סימניה מוכרחי' עליה ודאי שהוא מקח טעות והוא גרמא משא"כ בזו דאפשר דאנהו גרמו אנפשייהו אלא משום דסכנה חשו שמא היא גרמה וכיון דכן אין לה להפסיד כתובתה אלא לאחר שהוחזק שהיא נשאת שלא ברשות וכבר בררנו זה במסכת בס"ד ובתוספת פי' בשם ריב"א ז"ל טעמא דהשיאה וגרשה וכו' כלומר דמש"ה נקט מעיקרא גרושין והדר אלמנת משום דאי נקט אלמנות ברישא הוה שמעינן דארישא קאי שנתארמלה מן ארוסין וה"ל נתארמלה תרי זימנין ותו לא חזיא לאנסובי לשלישי זה שהוא שני לנשואין ואגב אורחין סתם לן תנא כר"מ דאמר בתרי זימנא הוה חזקה ואתיא הא כמ"ד דמזל גרם דאי כמ"ד מעיין גרם משום אלמנות דגרושין לא מתחזקה קטלנית. וכדאיתא התם ואין פירוש זה נכון ופירש"י הוא הנכון ועיקר:

מ"ט דר' יהודא רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הואיל ומשעת ארוסין זכה בהו כו' שכבר היתה לה כתובה מן האירוסין כדקתני רישא כתובתה שלו הואיל ומאותה זכה בהן האב שעדיין לא יצאה מרשותו והא דקתני דארוסה יש לה כתובה פירש רש"י ז"ל משום תנאי ב"ד שתקנו לארוסה כתובה ובוודאי דסוגיין דאמוראי לפום פשטא הכי ריהטא אבל ממתני' ליכא ראיה דדלמא מתני' בדכתב לה מן האירוסין או בשטר או בקנין שקנו מידו ודידע דבב"מ ולקמן במכילתן שקלינן וטרינן ארוסה מנ"ל דאית לה כתובה ולא פשטי' מהכא ומאי דלא פשטוה מסוגיין דאמוראי דהכא היינו משום דהתם קים להו דהכי דינא אלא דבעי' לייפשטיה ממשנה וברייתא וכדאשכחן דכוות' בנדרים גבי בני' דבהדי שלחי דידן וכדפורש התם בתוס' בס"ד ור"ח ז"ל ולמקצת הגאונים פירש משנתינו וכל השמועה בדכתב לה הא לאו הכי אין כתובה לארוסה מכיון דלא אפשטיה התם וכן לקמן ומיהו תמי' מלתא אמאי לא פשיטא מהא דתנן ביבמות קידש אחד מחמשה נשים ואינו יודע איזה מהן קידש נותן גט לכולם ומניח כתובה ביניהם ואי איכא דארוסה אין לה כתובה אלא כשנתגלה נחזי' לכתובה בשמא דמאן מינייהו כתב ודוחק הוא להעמידה כששמותיהן שוין ועוד אפילו בזה נחזה מאן מפקע ליה לשטר כתובה חדא מהאי דנפק תותי ידה משמע כדאיתא בפרק גט פשוט אי נפיק מתחת ידי סהדי או מתחת יד שליש מאי קאמרי' ודוחק הוא לומר דכולן ארוסות בשטר כתובה וי"ל דאיכא לדחויי כשקנו מידו שנתחייב כתובה לאותה אשה שקידש ועדיין לא נכתבה כתובה והמחוור בענין זה דכיון דהתם לא מבעי' לן אלא ארוסה מנ"ל דאית לה כתובה ועיקר דינא מוקים קים להו ובהכי אתו שמעתין לרווחא וכן דעת רבינו הרא"ש ז"ל והיינו דאמרי הואיל ומשעת ארוסין זכה בהן דמשעת ארוסין תקינו רבנן כתובה הלכך בין שכתב לה כתובה מן הארוסין או בנשואין בשעת אירוסין הוא העיקר התקנה וזכה בהן האב ומותיב רבא מהא דתנן ומודה ר' יהודה במארס את בתו כשהיא נערה ובגרה ואח"כ נשאת שכתובתה שלה ואין לאביה רשות בה ואמאי הכא נמי הואיל ומשעת ארוסין זכה בהן:

אלא רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הואיל ומשעת ארוסין הם נכתבים פירש רש"י ז"ל שאף מנה ומאתיים מן הארוסין דרכם לכתוב כתובה קודם נשואין והאב זוכה בהם אם הוא נערה ולפיכך כשבגרה קודם נשואין הרי ברשותה נכתב ואין לאביה רשות בה. ומיגבה מאימת גביא פירש רש"י ז"ל הכי לענין זכותו של אב חזינן דאפילו לר' יוחנן לא אזלינן בתר שעת ארוסין אלא בתר כתובה לענין מטריף לקוחות מאימת גבי' מי אמרינן טרפי ממשעבדי משעת ארוסין דההיא שעתא אחייב בתקנתא או דלמא עד שעת כתובה דה"ל מנה בשטר לא מטרפא אמר רב הונא מנה ומאתיים מתקנת רבנן מחייב לא טרפי ממשעבדי מאירוסין ואילך דהאי שעתא משתעבד ותוספת שמעצמו הוא מחייב לה לא נתחייב לה עד זמן כתיבת הכתובה שקנו מידו וכתב:

ורב אסי דאמר אחד זו ואחד זו מן הנשואין [פירש"י] דהיא גופה מחלה לשעבודא קמא ונתרצתה מזמן כתובה בשטר כתובתה ככל המפורש בה בין עיקר ובין תוספ' ע"כ. והקשו עליו תוספת חדא דאימת גבי' אפילו בני חרי משמע דאם לא כן הל"ל טרפה ובאידך דרב הונא דבסמוך כל היכא דלא גביא אפילו מבני חורין לא גבי' ותו פשיטא דאי איתא דגבי' מבני חרי מן הארוסין דה"ה אפילו משעבדי דכל תנאי ב"ד קלא אית להו וכמנה בשטר הוא. ועוד אמאי לא מבעי' לן האי גבי כתובה דמן הארוסין דמתני' ברישא דמתני' אי טרפא ממשעבדי אי לאו ועוד כשפי' רבי' ז"ל בטעמו של ר' אשי שאחד זה ואחד זה מן הנשואין לא פי' משום דהוה כמלוה על פה אלא משום דאחיל אחולי' לשעבודיה קמא והוה לפרושי דהוה כמלוה על פה אלא לפי שראה רבינו ז"ל שהזכיר בשטתינו טעמא דאחולי אחיל באידך דרב הונא דפרכינן מיניה פי' התם בדרב אסי וא"כ היא הנותנת דמאן דבעי למיחש דלא גבי' מן הארוסין מטעמא דאחולי אחלי לשעבודא קמא לא משום דהוה כמלוה ע"פ ועוד קשה לי לפי פי' רבינו ז"ל כול' בעינן בשלא כתב לה תוספת עד שעת נשואין וא"כ למה הזכירו כאן תוספת כלל פשיטא שאין לה קיום נשואין שהרי לא משתעבד להכי כלל ואי משום דרב הונא ולימא שאע"פ שבעת הנשואין חזר וכתב לה מנה ומאתיים מן הארוסין ולא אמרינן אחולי אחלתא לשעבודא קמא ממש היה לנו לומר כבתחלה על עיקר השאלה שאינה (אלא עיקר השאלה שאינה) אלא עיקר כתובתה ואימא דלכ"ע מן הארוסין ובתר הכי כשחזר וכתב לה כתובה ותוספת בשעת נשואין רב הונא אומר וכו' לכך הנכון כשכתב לה תוספת מן הנשואין ומן הארוסין איירי ואמרינן מגבי מאימת גבי' מי אמרי' דגבי' מן הארוסין ואפי' ממשעבדי וכו' כשכתב לה תוספת מיהת דאלו עיקר כתובה תנאי ב"ד הוא ואית ליה קלא ואף על פי שחזר וכתב מן הנשואין אינו אלא לכבוד ולא מחלה לשעבוד' דאירוסין כלל אע"ג דגבי זכות של אב לא אזלינן בתר שעת אירוסין כשבגרה התם רבנן הכי תיקן בבוגרת שבין אירוסין לנשואין אבל היא עצמה זוכה היא למפרע בשעת אירוסין או דלמא אחלתי' והא דכתב לה מן האירוסין לא גביא אפילו מבני חרי מן הנשואין ואילך אפילו ממשעבדי לא גבי' ואפילו שלא כתב לה תוספת שאינה אלא שיעבוד מעצמו מן הנשואין שלא כרב לה תוספת מן הארוסין אלא על מנת לכונסה וההיא עיקר ואידך פקע ליה בשעת נשואין ורב אמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין כי כל מה שכתב לה ונשתעבד לה מן הארוסין הן מעצמו הן בתנאי בית דין אינו אלא לענין גרושין או אלמנה דאירוסין שלא תצא בלא כלום שאלו היו בטוחים שלא תתגרש ולא תתאלמן מן הנשואין לא כתב לה כלום ורבנן לא הני למתקיש לה כלום ואסיק דהלכתא כרב אשי. ומיהו כל שנתארמלה או שנתגרשה מן האירוסין דכ"ע גובה עיקר כתובה ואפי' מנכסי' משועבדים דאמרינן לקמן בפ' אף על פי מן האירוסין גובה מאתיים וסתמא אפי' מן המשועבדים משמע וכדבעינן לפרושי בסייעתא דשמיא ובעינן דהכי לא שייך בפלוגתא דמפר' התם רבנן ור' אליעזר בן עזריה דהכי משמע התם כשנתארמלה או נתגרשה מן האירוסין דת"ק סבר אינו גובה התוספ' שלא כתב לה אלא ע"מ לכונס' אבל כשבא לגבות לאחר הנשואין בהא לא איירי התם כלל ודכ"ע אפשר לקיימו או כרב הונא או כרב אסי דלרבי אליעזר גובה את הכל מן האירוסין שעל מנת כן לכונסה כתב והרי כנסה ואפילו לרבנן כיון שכנסה אחילתי' לשעבודא קמא שליש או מקצת ואפי' הכי קים ליה שאינו זוכה את הכל כי הדבר ידוע שאין אדם מתחייב שתי כתובות ושתי תוספת אחת מן האירוסין ואחת מן הנשואין ומסתברא דבעינן דכתב לה בשעת נישואין ובשעת כתובה ותוס' סתם כדרך העולם כאביי דאי השתא כתב ואוסיף לך על מה דכתיבת לך מן האירוסין כדפריש ר"ח ז"ל דכ"ע עשו כפירושו וגובה את הכל וכן הסכימו בתו' והוא הנכון ומסתבר' דהכי נמי מילתא דפסיקתא קתני ואפילו כשהסך שתי כתובות שוה או שאחת מהן הרבה משל חברתה ול"ל בהא בטל שניה את הראשונה ולא מבעיא בהאי גזירה דשאני הכא שדרך העולם ליכתב שתי כתובות אלו על דעת לגבות אחת מהן אלא דלא קים לן שפיר מסתמא איזה מהן עיקר ולהכי אפליג עליהו:

ומי אמר רב הונא הכי והאמר רב הונא הוציא שתי כתובות. פי' כשכתבו כן סתם לאחר הנישואין באתה לגבות וכו' וטעמא מפרש בסמוך. ולטעמיך תגבה חמש מאות כולהו ולטעמיך ולשיבושך. הלא ידעת טעמא דידי אמאי לא גביא חמש מאות כולה אלא ודאי דלא קושיא הוא חמש מאות מי לא גביא משום דלא כתב וכו' כלומר דאנן סהדי דמסתמא אין אדם מתחייב בשתי כתובות מאשה אחת וכשחזר ומוסיף לה שום דבר אינו אלא כעין חליפין שאם הורע כוחה בדבר אחד שיפה כחה בדבר אחר הכי נמי הוסיפו לה מאה דינרין אם תמחול שעבודה ורצתה לגבות כתובתה מאחת מזמן הראשון שלא תזכה בשום דבר ממה שכתב לה עכשיו ולא היה לפרש כן ודברים שבלב כל אדם הם שע"מ כן כותב שאין אדם מוותר לחזור ולהתחייב חיוב אחר חיוב חובת חופה ונישואין ואם דעתו להוסיף זכותו על הא' היה לו לפרש כן הכי אמר לה אי מזמן הראשון גבי' וכו' פי' רש"י ז"ל אבל התוספת שגובה מן הנשואין אע"פ שגובה העיקר מן הנשואין אינה דומה לזה דהתם מוסיף על הכתובה הוא שהרי כתב בה ומוסיפת לך על מאי דתיקון הלכך לא אחלתיה לשעבודיה וכדקאי קאי וכו' ע"כ. ודוקא לענין עיקר כתובה אבל לענין תוספת אחולי אחלתיה ותוספת כתובה הכי נמי לתוספת כתבי' וק"ל והא דקאמר ולאו מר אתמר עלה מכלל מאן דקרי לה ידע לה וא"כ מאי קרי לה וי"ל דאיהו סבר דדוקא דמוסיף דקלא בפירוש שאמר בשטר השני מכרתי לך שדה פלוני ע"י הדקל שבתוכו להכי אדכר הדקל שבתוכו להדיא לגלויה ומשום ההוא תוספת כבר נכתבה אבל אם לא הזכירו בפירוש אע"פ שהוא בכלל השדה אמרינן בטל השני את הראשון ודכוותא בזה שכתב שלש מאות סתם והשתא משנינן שכל שהוסיפו במכר אע"פ שלא הזכירו בפירוש לתוספת כתבי' ולא אמרינן בטל השני את הראשון:

המשנה השנית והכונה בה בענין החלק הראשון במה שהתגלגל לבאר במי שאירס את בתו או השיאה ונתאלמנה או נתגרשה על אי זה צד כתבתה לעצמה ועל אי זה צד כתבתה לאביה והוא שאמר המארס את בתו וגרשה ארסה ונתאלמנה כתובתה שלו השיאה וגרשה ונתאלמנה כתבתה שלה ר' יודה אומר הראשונה של אב אמרו לו משהשיאה אין לאביה בה רשות אמר הר"ם ר' יהודה יאמר שהכתובה הראשונה כאשר יגבו אותה היא של אביה הואיל וברשותו היתה בשעה שנכתבה לה הכתובה ההיא ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי המארס את בתו ר"ל נערה וכתב לה הארוס כתבה שאם לא כן אין לארוסה כתבה כמו שביארנו בראשון של מציעא אלא שכתב לה וגירשה והוא הדין לנתאלמנה כתבתה שלו שהכתבה בכלל שבח נעורים היא והאירוסין אין מפקיעין מרשות אב וכן אם חזר ואירסה פעם אחרת ונתאלמנה או נתגרשה כתבתה שלו אלא שהתנא נקט חדא בגירושין וחדא באלמנות משום סיפא דמיירי בנשואין ובנשואין לא רצה לשנות את שתיהן באלמנות מפני שלא רצה לקבוע משנתו בשיטה מקולקלת ר"ל שתתאלמן שני פעמים מן הנשואין ותהא קרויה קטלנית דלגבי הא בתרי זימני הויא חזקה ואינה ראויה עוד לינשא לכתחלה כמו שהוזכר ביבמות פרק הבא דף ס"ד ע"ב ותרויהו בגירושין נמי לא נקט אי משום דלא שכיחא אי משום דאגב ארחיה סתם לן בסיפא כר' דאמר בתרי זימני הויא חזקה ואמר שבשתיהן כתבתה שלו וכן כמה פעמים השיאה ונתגרשה השיאה ונתאלמנה כתבתה שלה ואע"פ שהיא נערה שלא זכה בה האב עד שעת גוביינא ואותה שעה כבר נשאת והנשואין מפקיעין מרשות אב ור' יהודה אמר הראשונה של אב פירשו טעמו בגמרא הואיל וברשותו נכתבין ר"ל שכותבין היו הכתבה קודם שתכנס לחפה והוא סובר שמשעת כתיבה זכה בה האב ואין הלכה כמותו אלא כתנא קמא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:

ממה שכתבנו במשנתנו למדת שהאשה שנתארסה ומת ארוסה וחזרה ונתארסה ומת אין זו קטלנית אלא אם כן נתאלמנה שתי פעמים מן הנשואין ודבר זה נחלקו עליו ביבמות פרק הבא שלדעת רבא מעין גורם ולדעת רב אשי מזל גורם ואיכא בינייהו שנתארסה ומת או שנפל מן הדקל ומת שלדעת האומר מזל גורם הרי זו קטלנית ולדעת האומר מעין גורם אין זו קטלנית וכן הלכה לדעתנו ונמצא שאין דין קטלנית אמור אלא בנשואין ומכל מקום יש פוסקים כדעת האומר מזל גורם ואף אירוסין מחזיקין והם צריכים לפרש בסוגיא זו פירוש אחר שצריכין לומר בו שאף מן האירוסין הוחזקה והוא שהם מפרשים טעמא דהשיאה וגירשה כלומר אותה שארסה ונתאלמנה השיאה וגרשה השיאה ונתאלמנה קאמר טעמא דהשיאה וגירשה תחלה הוא דמצי למיתני בתר הכי השיאה ונתאלמנה הא השיאה ונתאלמנה אחר שארסה ונתאלמנה לא הוה מצי תו למיתני השיאה דהואיל ונתאלמנה תרי זימני אע"פ שהאחת מן האירוסין תו לא חזיא לאינסובי שאף באירוסין הוחזקה וכדעת האומר מזל גורם וחכמי האחרונים שבספרד פסקוה כן ואין נראה כן אלא עיקר הפירוש טעמא דהשיאה וגרשה השיאה ונתאלמנה כלומר דוקא חדא בגירושין וחדא באלמנות ולא נקט תרויהו אלמנות משום דמהדר לאוקומה באשה שאינה מקולקלת כמו שביארנו במשנה:

ולענין כתבה מיהא יש מפרשין שכל שנתאלמנה מן הנשואין פעם שניה אין לה כתבה שהרי אין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי ממה שכתוב ליכי שהרי אינה ראויה לינשא לאחר וכשאנו משיבין עליהם ממה שאמרו בפרק אע"פ דף ס"ה ע"א בחומה דביתהו דאביי קטלת לך תלת ואתית למקטל אחרינא ואעפ"כ פסקו לה מזונות וכל שאין לה כתבה אין לה מזונות בזו משום דהכיר בה הוא וכמו שאמרו ביבמות פרק הבא ס"ד ב' סמך עלה אביי ונסבה לחומא ומאחר שכבר נתאלמנה שתי פעמים והכיר בה ונשאה יש לה כתבה ומזונות הא מבעל שני הואיל ולא הכיר בה בשעה שנשאה שהרי עדין לא הוחזקה אין לה כתבה ומכל מקום נראין הדברים שכל שהכיר בה יש לה כתבה אף משלישי ואף מרביעי או מכמה וכל שלא הכיר בה משלישי ומשלישי ולמעלה אין לה הא משני יש לה וכן כתבוה גדולי המפרשים ממה שאמרו ביבמות פרק יש מותרות דף פ"ה ע"א בעא מיניה ר' אלעזר מר' יוחנן אלמנה לכהן גדול יש לה מזונות או אין לה מזונות היכי דמי אלימא דיתבא תותיה השתא בעמוד והוצא קאי מזונות יש לה לא צריכא שהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה מאי תנאי כתבה נינהו ומדאית לה כתבה אית לה מזוני או דילמא כתבה דלמיפק ומשקל קאי אית לה מזוני לית לה אמר ליה אין לה והתניא יש לה כי תניא ההיא לאחר מיתה והרי לאחר מיתת הכהן קטלנית היא שהרי אלמנה נשאה אלמא מבעל שני מיהא יש לה כתבה ושמא תאמר שלדעת רבן שמעון בן גמליאל היא שנויה שאינה קטלנית עד שתנשא לשלישי וימות הרי אף לדעת ר' נאמרה וכמו שאמרו שם אלמנה לכהן גדול יש לה כתבה פירות מזונות ובלאות שניות אין להן ומה הפרש בין זו לזו ר' אומר הללו דברי תורה ואין צריכין חזוק הללו דברי סופרים וצריכין חזוק אלמא אף ר' סובר שאלמנה לכהן גדול יש לה כתבה ואע"פ שאיפשר לפרשה כגון שהיתה קטלנית בשעה שנשאה והכיר בה אין הדברים נראין אלא כמה שכתבנו וכן ראיה לזה ממה שאמרו ביבמות פרק הבא ס"ה א' נשאת לראשון ולא היו לה בנים פירוש וגרשה לשני ולא היו לה בנים לשלישי לא תנשא אלא למי שיש לו בנים ואם נשאת למי שאין לו בנים תצא בלא כתבה אלמא משני מיהא יש לה כתבה וודאי הוא הדין בקטלנית וכן הדין שלא נאמר לכשתנשאי וכו' אלא כשזיקת נשואי הבעל מעכבה אבל מי שאין איסורה משום אישות והרי מותרת לינשא למי שיש לו בנים וכן קטלנית אין איסורה אלא מסבתה משלישי הוא דלית לה בלא הכיר בה משום מקח טעות אבל משני אית לה הואיל ובשעת נשואין לא הוחזקה:

כל שכתב כתבה בשעת האירוסין ומת הארוס גובה כתבתה וטורפת לה לקוחות מזמן כתיבה ואפילו כתב לה בשעת אירוסין כתבה ותוספת ומת הארוס גובה כתבתה מזמן האירוסין והתוספת אינו גובה כלל שלא כתב לה אלא על מנת לכנסה ואם נשאת בכתבה זו ולא כתב לה כתבה אחרת בשעת נשואין אף זו גובה מן האירוסין ואם יש בה כתבה ותוספת גובה הכתבה מן האירוסין והתוספת מן הנשואין ומה ששאלו בסוגיא זו מיגבא מאימת גביא והעלו בה אחד כתבה ואחד תוספת מן הנשואין לא על כיוצא באלו שכתבנו שאלוה אלא שדרכם היה לכתוב כתבה לבד בשעת אירוסין בלא תוספת וכשהיו כונסין היו כותבין כתבה אחרת מצד התוספת שהיו מוסיפין לה וכתבה ראשונה כדקיימא קיימא ולא היו חוששין לגבות את שתיהן שמתוך שהיה כתוב בשתיהן מאתן דחזו ליכי או מאה זוזי דחזו ליכי הדבר ידוע שהן הן אותן שנכתבו בראשונה ובזו שאלו כשנתאלמנה מן הנשואין מאי זה זמן גובה כתבתה והעלו בה שבכתבה שניה נמחל שיעבוד הראשונה כל זמן שתבא לגבות בשניה כתבה ותוספת הא כל שתבא לגבות כתבה לבד גובה אף בראשונה ואינה גובה תוספת כלל שאי אפשר לה לזכות בשתיהן אלא או תדון בראשונה לגבות כתבה לבד מזמן ראשון או תדון בשניה לגבות כתבה ותוספת מזמן שני ומכל מקום אם כתב לה בשניה אוספית השתא מאה אמאתן דכתיבנא בשעת האירוסין לא נמחל שיעבוד הראשונה ותדון בשתיהן בראשונה לכתבה ומזמן ראשון אם לא הניחו מקום ובשניה לתוספת מזמן שני כגון ממה שלקח ומכר אחר כן זהו פסק הנראה לי בשמועה זו:

ולענין ביאור מיהא רב הונא חלק לומר שאף בראשונה רשאה היא לדון בשתיהן ראשונה לכתבה מזמן ראשון ושניה לתוספת מזמן שני והקשו לו ממה שאמר הוא בעצמו הוציאה עליו שתי כתבות ר"ל שנכתבו שתיהן משנשאת אחת של מאתים ואחת של שלש מאות אם באת לגבות מאתים גובה מזמן ראשון שלש מאות גובה מזמן שני והרי זה לגמרי כדעת שכתבנו ואם איתא תגבה מאתן מזמן ראשון ומאה מזמן שני והשיבו ולטעמיך הואיל ומשנשאת נכתבו שתיהן תגבה חמש מאה כלהו מאתן כדיניהו מזמן ראשון ותלת מאה כדיניהו מזמן שני אלא חמש מאה מאי טעמא לא גביא כיון דלא כתב לה וצביתי ואוסיפית תלת מאה אמאתן ודאי הן הן המאתים שבראשונה ולא הוסיף אלא מאה ולפיכך אינה גובה בין שתיהן אלא תלת מאה הכא נמי ר"ל בשתי כתבות עצמן האי דלא גביא בתלת מאה גופיהו מאתן מזמן ראשון ומאה מזמן שני משום דמאחר דמשנשאת נכתבו שתיהן ולא כתב לה ואוסיפית וכו' אחילתיה לשיעבודא קמא כל זמן שתבא לדון בשניה לגבות השלש מאות והכי קאמר אי בעית למיגבי מאתן גבי מזמן ראשון ואי תלת מאה גבי מזמן אחרון אבל בנדון שלפנינו שהמאתים מן האירוסין והשלש מאות מן הנשואין ואע"ג דלא כתב לה ואוסיפית ממילא ידעינן דלתוספת כתביה ומשום חיבת נשואין הא כל ששתיהן מן הנשואין הואיל ואין כאן תוספת חיבה ודאי אחילתיה ומכל מקום הלכה אחד זה ואחד זה מן הנשואין ר"ל כל שבאה לגבות באחרונה שהתוספת בה שאף באירוסין ונשואין אינה רשאה לדון אלא באחת מהם:

ומכל מקום גדולי המפרשים נוטים לדעת אחרת והם פוסקים שכל שכתב לה כתבה ותוספת משעת אירוסין ונשאת על סמך אותה כתבה ר"ל שלא כתב לה כתבה אחרת בשעת נשואין אינה טורפת אף מנה מאתים אלא משעת נשואין והם סוברים שעל זו באה שאלה זו ר"ל מיגבא מאימת גביא כלומר כתבה שנכתבה בשעת אירוסין או באי זה זמן שקודם נשואין מאימת גביא והעלו בה אחד זה ואחד זה משעת נשואין שמאחר שאין התוספת קנוי אלא מן הנשואין שלא כתב לה אלא על מנת לכנסה לא חבר התוספת עם עקר הכתבה אלו שלא תגבה הכתבה אלא מזמן הראוי לגבות התוספת שלא תחלוק בשטר אחד לגבות שני זמנים ואע"פ שבמשנת אע"פ דף נ"ד ע"ב אמר שאע"פ שאין התוספת נכתב אלא על מנת לכנסה מנה מאתים מיהא גובה מן האירוסין אף מן הלקוחות דהא סתמא קתני הם מפרשים אותה בשהכתבה ר"ל מנה מאתים בשטר אחד והתוספת בשטר שני והואיל ואין התוספת מעורב עם עקר הכתבה גובה זו כדינה וזו כדינה אבל כשהכל בכתבה אחת לא ומכל מקום מבני חרי שקלא אף מן האירוסין אם מת כשהיא ארוסה ולענין ביאור לדבריהם רב הונא היה סובר לגבות המאתים מזמן אירוסין והתוספת מזמן הנשואין והקשו לו מהוציאה שתי כתבות וכו' ואם איתא תגבה מאתן מזמן ראשון וכו' אע"פ שהתוספת עם המאתים בשטר אחד וזמן אחד ותירץ התם מאחר שחזר ושינה אותם לשטר אחר נמחל הזמן הראשון אבל זו שלא נשתנה משטר לשטר אין חבור העקר עם התוספת מפקיע את העקר שלא לגבותו מזמן אירוסין ועיקר הדברים כדעת שכתבנו מכל מקום למדנו שכל שכתב לה שתי כתבות הן אחת באירוסין ואחת בנשואין הן שתיהן משנשאת ושתיהן שוות בסך אחד אינה גובה אלא מזמן שני שהשניה בטלה את הראשונה הואיל וברשותה נכתבה שלא לשום סבה הא כל שנכתבה לאי זו סבה כגון שהוסיף לה או שיפה את כחה באי זה דבר ואין צריך לומר אם אבדה הראשונה ואחר כך נמצאת לא נפקע זכותה של ראשונה כלל אלא גובה באי זו שתרצה ואם כתב לה ואוסיפית לך כך וכך גובה הראשונה מזמן ראשון ותוספת שבשניה מזמן שני וכגון שהיתה הראשונה ממאתים ושניה של שלש מאות וכתב בשניה ואוסיפית לך מאה אמאתן וכיוצא בזו אם היתה הראשונה מאתים והשניה שלש מאות וכתב בה ואוסיפית תלת מאה אמאתן גובה את שתיהן וגדולי המחברים כתבו המארס את האשה וכתב לה כתבה ולא נכנסה לחפה אם מת או גרשה גובה עיקר כתבה מבני חורין וזהו כנגד מה שכתבנו בראש השמועה אלא שלראשוני הגאונים מצאתיה בלשון זה אחד זה ואחד זה מן הנשואין גובה מן המשועבדין אבל מן האירוסין לא טרפא ממשעבדי דאומדן דעתא הוא דלא מסיק אדעתיה דליטרוף לקוחות אע"פ שכתב ואין הדברים נראין:

א"ל מר בר אמימר לרב אשי הכי אמרי נהרדעי הלכתא כוותיה דרב ששת פי' דפשיט לעיל בתו מאלמנותו ואמר שמעשה ידיה לאחין. ורב אשי אמר הלכתא כוותיה דרב. ומסיק תלמודא והלכתא כוותיה דרב:

מתני' המארס את בתו וגירשה אירסה ונתארמלה כתובתה שלו השיאה וגירשה השיאה ונתאלמנה כתובתה שלה ר"י אומר הראשונה של אב. א"ל משהשיאה אין לאביה בה רשות. פי' כיון שביד האב לקדשה וזוכה בכסף קידושיה זוכה נמי בכסף כתובתה של שני האירוסין הללו כיון שלא נשאת ולא בגרה ואכתי לא נפקא מרשותי' ובעידן גוביינא נמי היא ברשותיה וקסבר האי תנא יש כתובה לארוסה. אבל אם השיאה וגירשה השיאה ונתאלמנה כתובתה שלה ואע"פ שנכתבה הראשונ' בעודה ארוסה בתר גוביינא אזלינן וכיון דנשאת כבר יצאה מרשות האב וכתובתה שלה ור"י פליג בראשונה ואמר שהוא של אב:

מ"ט דר"י רבה ורב יוסף דאמרי תרוויהו הואיל וברשותו נכתבין פי' המאתים זוז הראשונים נכתבו בעודה ארוסה קודם שנשאת ולא אזיל ר"י בתר גוביינא:

תניא מודה ר"י במארס בתו כשהיא קטנה ובגרה ואח"כ נשאת שאין לאביה רשות בה פי' כשנכתבה הכתובה הראשונה קודם נישואין בוגרת הות ולא נכתבו ברשותו ומכאן מוכיח שיש כתובה לארוסה בתנאי ב"ד ואע"ג דלא כתב לה. דאי בדכתב לה עסקינן אמאי מודה בהא ר"י והא בשעת אירוסין דכתב לה (ארוסה) [קטנה] הות ור"י אזיל בתר כתיבה אלא לאו ש"מ בדלא כתב לה עסקינן ויש כתובה לארוסה ואע"ג דלא כתב לה:

השיאה וגירשה וכו' טעמא דהשיאה וגירשה השיאה ונתארמלה כלומר היינו טעמא דנקט נשואין בתרי גווני חד בגירושין וחד באלמנות ולא נקט תרוויהו באלמנות משום דלא ניחא ליה לתנא לאשמעינן בקלקול ובאשה מקולקלת דכי נתאלמנה תרי זימני נקראת קטלנית ותו לא חזיא לאינסובי וסתם לן כרבי דאמר בפ' הבא על יבמתו נשאת לא' ומת לב' ומת לג' לא תנשא ואי הוה תני תרווייהו בגירושין לא סתם לן כוותיה אלא אורחיה דתלמודא הכי הוי למתני בגירושין תרי זימני אבל כי קתני חד בגירושין וחד בנשואין הא וודאי לאו אורחיה דתלמודא הוא ומשום דבעי למיסתם לן כרבי תני הכי אבל נתאלמנה תרי זימני תו לא חזיא לאנסובי ואגב אורחיה קסתים לן תנא כר' דאמר בתרי זימני הוי חזקה:

ומיגבא מאימת גביא פי' המורה לענין זכיה דאב חזינן דלאו בתר אירוסין אזלינן ואפי' לר"י כדקתני ומודה ר"י וכו' אלמא בתר כתיבה אזיל ולא פליגי ר"י וחכמים אלא בזכות האב אבל שיעבוד כתובה מאימת חיילא לא קמיירו והשתא איבעיא לן כל אשה שנשאת ונתאלמנה או נתגרשה ובאת לגבות כתובתה לטורפה ממשעבדי היינו מן הלקוחות מאיזה זמן טורפת מנה מאתים יש לה בתנאי ב"ד משעה שאירסה וכתובה כתב לה עכשיו בעת הנשואין מאתים זוז והתוספת ועכשיו מאיזה זמן היא טורפת מזמן אירוסין או מזמן כתיבת הכתובה שהיא בעת הנשואין אמר ר"ה מנה ומאתים מן האירוסין ותוספת מן הנשואין פי' מנה מאתים שנתחייב לה משעת אירוסין בתנאי ב"ד גביא משעת אירוסין ותוספת לא נשתעבד לה אלא משעת נשואין ורב אסי אמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין פי' אע"ג דתנאי ב"ד הוא להיות כתובה לארוסה ה"מ אם נתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין. אבל אשה שנשאת וכותב לה מאתים ותוספת בתר נשואין אזלי' ולא גביא להו אלא משעת נשואין דהכי הוי עיקר תנאי ב"ד לגבות מן הנשואין דינו משנשאת. וגם מכאן מוכיח שיש כתובה לארוסה ואע"ג דלא כתב לה דאי כתב לה אמאי פליג ר"א למימר מן הנשואין והא כתב לה מן האירוסין ונשתעבדו לו נכסיו. ואמרינן לקמן מאי הוי עלה ת"ש דאמר ר"י א"ש משום ר"א בר"ש מנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנשואין וחכ"א אחד זה ואחד זה מן הנשואין ומסיק תלמודא והלכתא אחד זה ואחד זה מן הנשואין:

אמר רב [הונא] הוציאה עליו ב' כתובות אחת של מאתים ואחת של ג' מאות באת לגבות מאתים גובה מזמן ראשון [באת לגבות] ג' מאות גובה מזמן שני וכלהו חמש מאות לא גביא דכיון דלא כתב לה צביתי ואוסיפת לך ג' מאות אמאתים הכי קא"ל אי מזמן ראשון גבית גבי מאתים ואי מזמן שני גבית גבי ג' מאות פי' אם תרצה למחול שיעבודך שלא לטרוח לקוחות שקנו לאחר זמן ראשון עד זמן זה תיגבי ג' מאות וכיון שלא קרעה הראשונה ידה על העליונה או תגבה מאתים מזמן ראשון כגון שאין לה מה לטרוף מזמן שני. או אם יש לה מה לטרוף גובה ג' מאות מזמן שני:

מתני' המארס את בתו כו' טעמא דהשיאה וגירשה השיאה ונתאלמנה הא נתאלמנה תרי זימני תו לא חזיא לאינסובי ואגב אורחיה קא סתם לן תנא כרבי דאמר בתרי זימני הויא חזקה. פירש"י ז"ל דתנא דידן הוה ליה למנקט להו בחד גוונא או תרווייהו בגירושין או תרווייהו באלמנו' בשלמא תרווייהו באלמנות לא נקט דהוה ליה לפורענות אלא תרווייהו בגירושין וודאי הוה ליה למיתני מדשני בדיבוריה ותנא חדא בגירושין וחדא באלמנות שמעינן מינה דהיכא דתרווייהו באלמנות אכתי איכא פורענות טפי דמקלקלא דלא חזיא לאינסובי. וסתם לן תנא כר' דאמר בתרי זימני הויא חזקה. ואיכא מאן דאמר דלא קאמרינן אלא דלא חזיא לאינסובי אבל היכא דאינסיב אית לה כתובה לעולם. והאי סברא דלא אליבהו דגאונים ז"ל דהא אשכחן להו דכתבי בהדיא דקטלנית לית לה כתובה. וליתא נמי דמי עדיפא מנישאת לראשון ולא היו לה בנים לשני ולא היו לה בנים לשלישי לא תנשא ואם נשאת תצא בלא כתובה. כל דכן הכא דאיכא סכנתא. ואיכא מאן דאמ' דהכא הכי קאמר תו לא חזיא לאינסובי וכיון דכן כתובה נמי לית לה דבעינא לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וליכא:

והרב אב"ד ז"ל השיב מהא דאמרינן התם ביבמות אלמנה לכהן גדול יש לה כתובה ויש לה מזונות ויש לה פירות ויש, לה בלאות. ומוקמינן לה התם לאחר מיתה דכהן. ואמרינן נמי לקמן בחזמה דביתהו דאביי דאתא לקמיה דרבא ופסק לה מזוני וכל היכא דלית לה כתובה מזוני נמי וודאי לית לה. ומיהו לאו היכריחא הוא דאיכא למימר דאלמנה לכהן גדול מיירי בהכיר בה ובאלמנה מבעל שני דאי מראשון וכהן גדול שני ליכא למימר הכיר בה דהא מדינא שריא ליה. אי נמי הכי בנתאלמנה מן האירוסין או דנפל מדיקלא ומית ואליבא דמאן דאמר מעין גורם. מיהו ההיא דחומה וודאי קשיא דהא אמרי' התם דאביי שלישי הוה ונסבה משום דסמך אדר' יצחק דפסק התם הלכה כרשב"ג דאמר בתלת' זימני הויא חזקה. ואם כן שלישי אליבא דרשב"ג הרי הוא כשני אליבא דר' ואי לית לה כתובה משני אליבא דרבי אליבא דרשב"ג משלישי נמי לית לה. ואפשר לדחוק דמ"מ כיון דקיימ' לן אליבא דהילכת' בתרי זימני הויא חזקה ואביי הכיר בה דהוו לה תרי בר מיני' הא לא אטעיתי' והכיר בה חשבינן לה ודינא הוא דאית לה כתובה ולית'. ותו דליכ' למימר האי טעמ' דאמר לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וליכ' דלית' להאי טעמ' אלא כי קא מיעכב' איהי משום דאגיד' בה דלא חזי' לאינסובי משום זיקת הבעל. אבל הכא דלאו מהאי טעמ' הוא הרי הוא כאלו היא חולה שאינה ראויה להינשא דהא וודאי ליכא מ"ד דלא גבי' לכתובת' אבל דעת הגאונים ז"ל דלית לה כתובה. ודווק' משני ואילך שכבר הוחזקה אבל משני גופיה אית לה כתובה וכן כתבו בפי' בנשאת לראשון ולא היו לה בנים לשני ולא היו לה בנים דק"ל דלשלישי לא תינשא דאם נשאת אין לה כתוב' מן השלישי. ואתי' שפיר כפשטא ההיא דאמרי' דאלמנ' לכהן גדול יש לה כתובה ואפי' לא הכיר בה נמי כדאמרן דמן השני דין הוא דיש לה כתובה. וההיא דחזמה נמי השתא לפום האי שיטת' דינא הוא דיש לה כתוב' ממה נפשך דאי כרשב"ג היא אם כן שלישי לדידי' כשני לר' ודינא הוא דאית לה כתובה. ואי כר' אביי הכיר בה הות אליב' דר' והכי נמי מסתבר' ודלא כאידך דאמרי דאפילו משני לית לה דאם כן וודאי טעמ' משום דחשבינן לה מקח טעות. ולא נהירא האי סברא בטעמ' דאם אית' דקטלנית מקח טעו' הוא אם כן כי אתיא לשלישי דהא הויא לה קטלנית אפילו מראשון דינא הוא דלית לה דהא איגלי מילת' למפרע דהוי לה מקח טעות אפי' לראשון. תדע דאלו אילונית דק"ל דהוי מקח טעות אלו נשאת ונתגרשה פחותה מבת עשרים דאכתי לא קים לן דתיהוי אילונית והוי לה כתובה לכי הוי לה בת עשרי' דמיגלי מילת' דהוי' לה אילונית מי לא מיחייבי לאהדורה לכתובת'. ולפום שיטת' דגמר' משמע דקטלנית אית לה כתובתה לעולם מדינא דספיק' בעלמ' הוא ואין כאן טענת מקח טעות אלא מן השני ואילך לפי שאסרו עליה חכמים לינשא השתא הוא דחשבינן לה מקח טעות. שהטעתו שנשאת שלא כדין. אבל כל זמן שהיא רשאי לינשא יש לה כתובה כגון שני ואליבא דרבנן ושלישי אליבא דר' גמליאל ואתי' לה נמי כטעמ' דנשאת לראשון ולא היו לו בנים לשני ולא היו לה בנים לשלישי לא תינשא אלא למי שיש לו בני' ואם נשאת למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה. ואלו משני משמע וודאי דאית לה כתובה משום טעמ' כדפרישנא דה"נ ספיק' הוא ואין כאן טענת מקח טעות אלא לפי שאסרו חכמים הדבר שהטעתו בכך. תדע דכי נשאת למי שיש לו בנים יש לה כתובה ואלו אילונית כי האי גוונא וודאי לי' לה כתובה. אלא וודאי כדפרישנ' דהכא כיון דאית לי' בני' ולא אסרו בה רבנן לאינסובי להאי תו ליכ' מקח טעו' ולהכי אית לה כתוב' וזה נכון:

מאי טעמ' דר' יהוד' רבה ורב יוסף דאמרי' תרווייהו הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן. פירש"י ז"ל זכה בהן מתקנת' דרבנן דתקינו לארוס' אע"פ שלא כתב לה בנשואה ובאידך לישנא דרבה ורב יוסף אמרינן הואיל וברשותו נכתבין שדרכן היה לכתוב כתובה בשעת נישואין ואע"פ שיש לה מן האירוסין ואותה שבשעת נישואין היא עיקר לפיכך אין האב זוכה בה עד אות' של נישואין שהיא עיקר הכתו' ברשותו ומספקא לן מגבא מאימת גביא כלומר כיון דאמרי' דמן האירוסין אית לה מתקנת דרבנן ואפילו הכי הדרי וכתבי לה כשנישאת אלמנה וגרוש' מן הנישואין מאימת גביא. ופליגי בה רב הונא ורב אסי. והאי פירושא אתיא דלא כגאונים דאליבייהו ז"ל ארוס' לית לה כתובה אלא כשכתב לה. ולפום דעתייהו אית לן לפרושי מתני' דאמרי' בה דאית לה כתובה בשכתב לה. והיינו דאמרי הואיל ומשע' אירוסין זכה בהן שכתב לה כשהיא ארוס' כשהיא נערה והיא ברשות האב. ובאידך לישנא אמרי' הואיל וברשותו נכתבין. שכך דרכן לעולם אפי' אותן שכותבין כתוב' לארוס' שחוזרין וכותבין לה כשנישאת ואע"פ שכבר כתבו לה מ"מ אותה שבשעת נישואין היא עיקר כתובה. ואין האב זוכה בה אלא אם כן אותה של נישואין שהיא עיקר הכתבה ברשותו. ומספקא לן מגביא מאימת גביא כלומר כיון דאית לה תרתי מן האירוסין ומן הנישואין מאימתי גביא. אמ' רב הונא מנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנישואין. ורב אסי אמר אחד זה ואחד זה מן הנישואין פי' ר"ח ז"ל בדכתב לה ואוסיפי' לך כך וכך אמנ' דאתי לך עלי מן האירוסין. משמע דטעמ' משו' דכת' הכי הא לאו הכי לא אמר רב הונא מנה מאתי' מן האירוסין אלא אי בעיא בהא גביא כדאיתמר באידך דרב הונא הוציא' עליו שתי כתובות אח' של מאתי' וא' של ג' מאות באח' לגבות מאתים גובה מזמן ראשון ג' מאו' גובה מזמן שני. ומפרישנא טעמ' מדלא כתב לה צביתי דאוסיפית לך תלת מאה אמתי'. וה"נ בעינן דליכתוב לה אוספי' לך אמנ' מאתי' דאית לך עלי מן הארוסין והא לית' דא"כ לא הוה אמ' רב אסי בהא אחד זה ואחד זה מן הנישואין כיון דכת' לה בהדי' אמואתי דאית לך עלי מן האירוסין:

ורב שרירא גאון ז"ל הוסיף לומר דאליבא דרב אשי אפי' נתגרש מן האירוסין אינ' גובה מן המשועבדין והיינו טעמ' דקאמ' א' זה ואח' זה מן הנישואין דאע"ג דכת' לה מן האירוסין אדעת' דהכי הוא דכת' לה דלא תיגבי אלא מבני חורי. והא לית' דהא ראב"ע דאי' ליה דארוס' אינ' גובה תוספ' משמ' דקסבר דגביא ממשועב' דקתני סתם בתול' גוב' מאתים ואלמנה מנה וכגובינ' אחרינ' משמ' מסתמ'. אבל הנכון כמו שפירש"י ז"ל דהכא במאי עסקי' דכת' לה אמאי דאית לך עלי סתמ' ותו לא. והאי לישנ' מסתמ' דינינן לי' דאמאי דאית לך עלי מדינא קאמ' ולפו' הכי חזינין עיקר דינא היכי ודיינינן עליה לישנא. והיכא דנתגרש' מן האירוסין דכ"ע שקלה לה לכתובת' מן המשועבדין. אבל השתא דנשאת פליגי דר' הונ' סבר דאכתי לא מחלה שיעבודא דמנ' מאתים דאית לה מן האירוסין אבל תוספת מחלה כראב"ע דאמר לא כתב לה אלא על מנת לכונס'. וכיון דכן כי אתיא לכלל נישואין לא אית לה אלא משעת נישואיןואפי' אליבא דרבנן דפליגי עליה דראב"ע דלא אמרי רבנן אלא בנתגרש' מן האירוסין. אבל כי אתיא לכלל נישואין מודו רבנן דמחל' שעבודא דמאירוסין עד שעת נישואין דמוד' רב הונא לרב אסי בתוספ' וכיון דכן דהכי דינא אמרי' דמאי דכתי' אמאי דאית לך עלי ה"ק מן האירוסין ודווק' אמנה מאתי' הוא דאמרי' ולאו אתוספ' דמאי דאית לך עלי דכת' לה לאו אתוספ' קאמ' לה אף ע"ג דאפשר דהוי במשמע משו' דהא פרישנ' דאמאי דאית לך עלי מדינא ותוס' לאו דינא דתיגבי לי' מן האירוסין אלא העיקר בלבד. הכי סבר' דרב הונא דמדינ' לית לה מן האירוסין אלא מנה מאתי' דאלימי דעיק' כתוב' ולא תוספ' ורב אסי סבר אח' זה וא' זה מן הנשואין דאע"ג דאלו נתגרש' מן האירוסין אית לה לרבנן כל מה דכתב לה ולראב"ע מנה מאתים. כי אתי' לכלל נישואין מחל' אכולהו בין אמנה ומאתי' בין אתוספת שיעבודא דאירוסין עד נישואין ואית לך עלי דכתב לה מדינא קאמר. ומקשינן לי' לרב הונא מאידך דאמרינ' הוציאה עליו שתי כתובות אח' של מאתים ואח' של שלש מאות באת' לגבות מאתים גובה מזמן ראשון שלש מאות גובה מזמן שני. ואמאי לא אמרינן דתיגבי מאתי' מזמן ראשון ומא' מזמן שני כי הא דאמרינ' דגוב' מאתי' מן הארוסין ותוספ' מן הנישואין. ומהדרינן ולטעמך דלא קים לך טעמ' דהך שמעתא דרב הונא תיקשי לך אמאי לא גבי חמש מאה כולהי. אלא חמש ה"ט דלית לה משום דאם כן הוה ליה למיכתב אוסיפית לך תלת מא' אמתי' מדלא כתב לה הכי. הכי קאמר לה אי מזמן ראשון גבית גבי מאתי' אי מזמן שני גבית גבי תלת מאה. מהאי טעמא נמי לא אמרינן דתיגבי מאתים מזמן ראשון ומאה מזמן שני. משום דאם כן הוה לי' למיכתב לה אוסיפת לך מא' אמאתי' קמאי ומדלא כתב לה הכי ש"מ דאי בעי מידי בשטר שני אחולי אחליה לשיעבודיה דשטר ראשון. אבל הכא ליכא למימר הכי דהא כתב לה דאית לך עלי. וכיון דאמרת דדינא הוא דלא מחלה מאתי' דאית לה מן האירוסין איכא למימר דלישנא ה"נ קאמר דאית לך עלי מן האירוסין וגובה מאתים מן האירוסין. אבל תוספת אין לה כלל מן האירוסין לעולם אפילו תוספת כתובה זו שני' של נישואין מרובה מן הראשונה דרב הונא אית לי' בתוספת סברא דרב אסי בין במאתים בין בתוספת. ולא אמרינן בהא לענין תוספת אי בעיא בהא גביא ואי בעיא בהא גביא ואע"ג דכתב לה בשניה אמאי דאית לך עלי סתמא דקא משמע נמי אתוספת לית לה תוספ' אלא מן הנישואין כדפריש'. והיכ' דתוספ' כתובה זו שני' אינה מרובה על הראשונה וכת' בה אמאי דאית לך עלי גובה עיקר משעת אירוסין ותוספת מן הנישואין ואמרינן דלהכי כתב לה תרתי. ומיהו לא מיחוורא האי סברא דמשמע לפום האי שוטת' דהיכא דלא כתב לה בכתוב' שני' מן הנישואין תוספת כלל אמרינן ביטל שני את הראשון והא לא מסתברא דרב הונא סתמא קאמר מנה מאתים מן האירוסין ולא קא מפליג בהו כלל. ולהאי סברא נמי היכ' דלא כתב לה בכתובה דאית לך עלי וכתב לה תוספת בכתובה שני' אמרינן גבי עיקר כתובה אי בעי' בהא גביא ואי בעיא גביא עיקר כתובה בכתובה ראשונה בלבד ואי בעיא גביא עיקר ותוספת בכתובה שניה והא נמי לא נהירא. אבל נראה לומר דוודאי הא דרב הונא לעולם איתא ואע"ג דאמרינן בעלמא אי בעיא בהא גביא ואי בעיא בהא גביא. ה"מ בעלמא דשתי כתובות אחר נישואין למה לי וודאי אי שוו אהדדי משום דאימחל שיעבוד' קמ' אי בדלא שוו אלא דאידך יתירת' אמרינן אי בעי' בהא גבי' ואי בעיא בהא גבי'. אבל הכא ליכ' למימר דלבטל ראשון כתבו שני בדשוו ובדלא שוו אי בעיא בהא גבי' דהא ליכ' למימר תרתי למה לה דהכי אורחייהו דאע"ג דאית לה כתובה מן האירוסין כותבין כתובה בשעת נישואין משום דעיקר כתובה דנישואין היא ומשום דאיכ' נמי דמוספי לה בשעת נישואין ולא בשעת אירוסין. והיינו דאמר רב הונא מאתים מן האירוסין דלא מחלא שיעבודא דאירוסין ותוספ' מן הנישואין דתוספ' וודאי כיון דאתי' לכלל נישואין מחל' לשיעבודא דאירוסין. ורב אסי סבר אחד זה ואחר זה מן הנישואין דכיון דאתי' לה לכלל נישואין אכולהו מחלי לשיעבודא דאירוסין. ומקשינן לי' מאידך דרב הונא משום דאכתי לא קים לי' טעמ' ופרכינן ותסבר' חמש מאה כולהו תיגבי. אלא התם היינו טעמא משום דהוה לי' למכתב לה בשני דאוסיפי' לך תלת מאה אמאתי' א"נ אוסיפי' לך מאה אמאתי'. ומדלא כתב לה לא הכי ולא הכי וודאי אמרינן דאי בעיא בהא גבא ואי בעיא בהא גביא. והשת' דקיי"ל טעמא דמילתא וודאי פשיטא לן בהך דלעיל דל"ל בה ביטל שני את הראשון ולאו טעמ' דאי בעי' בהא גביא ואי בעיא בהא גביא כיון דהכי אורחייהו. ומעיקר' נמי לא הוה מקשינן אמאי לא אמרינן בהא ביטל שני את הראשון ולא אי בעיא בהא גביא דהא ליכא למימר כדפרישנא. אלא קשיא לן התם מאי טעמא לא אמרינן תיגבי מאתי' מזמן ראשון ומאה מזמן שני דומיא דהא דהכא דאמרינן מנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנישואין. ופרישנא טעמ' דשניא ההיא ותו לא קשיא מידי. והא דאמרינן דהוה לי' למכתב לה צביתי ואוסיפית לך תלת מאה אמאתי' או מאה אמאתי' כלו' דכתב לה הכי בהדי' אמאתים קמאי אבל היכא דלא כתב לה הכי בהדי' אלא שכתב לאשתו כתובה שני' אחר נישואין כלשון כתובות שלנו וכתב לה ואוסיפית לך כך וכך לאו הכי קאמרינן בין שתוספ' בכלל ובין שתוספת בפרט ולא אמרינן אלא דכתב לה אמאתי' קמאי בהדי' ופשוט הוא ואינו צריך לפנים וזהו הנכון מ"א נ"ר:

מתני' המארס את בתו וגרשה אירסה וכו'. השיאה וגרשה השיאה ונתארמלה וכו' לא ידענא אמאי נקט כל חדא תרי זימני דבחדא זימנא ידעינן שפיר פלוגתא דרבנן ורבי יהודה ואי משום דיוקא דגמרא למידק כרבי הא ליתא דלא דייק בגמרא אלא אגב דנקט תרי זימני ונקט בכה"ג אבל לא משמע דתנא לישנא יתירא למיסתם כרבי. הרא"ש ז"ל. ולקמן בגמרא אכתוב בזה בס"ד:
כתובתה שלו י"מ דהכא בדכתב לה כתובה מיירי ולהכי ליכא למפשט מהכא אי ארוסה יש לה כתובה או לא וכן כתבו התו' לקמן דיבור המתחיל והלכתא אחד זה ואחד זה מן הנשואין ומיהו רש"י ז"ל כתב דקסבר האי תנא יש כתובה לארוסה. והיינו דאצטריך למתני כתובתה שלו דס"ד באירוסין תצא מרשות האב קמ"ל דכתובה שהיא גובה משני אירוסין אלו הויא של אב אבל אי ס"ל לתנא דארוסה אין לה כתובה והכא מיירי בדכתב לה פשיטא דהויא שלו דכתובתו הוא שגרמא למיתב כתובה והלכך פשיטא דלדידה בעי למיהביה ומיהו כי קתני השיאה וגרשה וכו' ע"כ מיירי בדכתב לה וס"ל לרבנן דאזלינן בתר גוביינא ולא בתר כתובה ור' יהודה אזיל בתר כתובה וכדמפרש טעמא בגמרא ואם תשאל אכתי למה לן לאוקמי רישא בדלא כתב לה וס"ל לתנא דמתניתין דארוסה יש לה כתובה וסיפא בדכתב נוקי רישא נמי בדכתב דומיא דסיפא והא קמ"ל דארוסה אין לה כתובה. תשובתך ע"כ מסוגיית הגמ' משמע דרישא דמתני' מיירי בדלא כ' דמ"ה שיילינן בגמ' מאי טעמא דר"י משום דאיכא לפרושי דטעמא דר"י משום דמשעת אירוסין זכה בהן או משום דברשותו נכתבה אבל אי רישא דמתני' מיירי בדכתב לה וארוסה אין לה כתובה ע"כ טעמא דרבי יהודה משום דברשותו נכתבה דבאירסה אין שום זכות לאב כנ"ל.ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל הראשונה של אב. טעמא מפרש בגמרא. ע"כ ואיכא למידק הא כבר כתב רש"י ז"ל ובתר גוביינא אזלינן וגוביינא בתר הכי הוא ולא אזלינן בתר כתובתה לומר הואיל כו' ע"כ. וכיון שכן הרי מפורש טעמו של ר' יהודה דאיהו אזיל בתר כתובה ולמה ליה לרש"י ז"ל שוב למימר טעמא מפרש בגמרא ובמאי דכתיבנא ניחא דוק ותשכח כנ"ל. עיין תשובות ריב"ש ז"ל סי' רל"ג:
אמרו לו אם משהשיאה אין לאביה רשות בה ובקצת משניות לא גרסי' אם ומשמע לי דהכי קא מהדרו ליה דר' יהודה מודה לרבנן במארס את בתו כשהיא קטנה ובגרה ואח"כ נשאת שאין לאביה רשות בה והלכך קא מהדרי ליה רבנן כיון דקא מודית לן דמשעת אירוסין לא זכה כיון שנשאת דאם נתארסה ולא כתב לה ונשאת נמי בדלא כתב לה וכגון באתרא דלא כתבי כתובה מודה רבי יהודה דכיון דנשאת אין לאביה רשות בה הכי נמי בדכתב לה לא אזלינן בתר כתובה אלא בתר נשואין כנ"ל:

גמרא טעמא דהשיאה וגרשה השיאה ונתארמלה וכו'. ריב"א מוקי לה לכולה מתניתין באשה אחת אירוסין ונשואין והשתא מדקדק שפיר מלשון התנא דהקדים גרושין לאלמנות דאי (לא) הקדים אלמנות לגרושין לא הוי מצי למיתני נשואין ברביעית דכבר נתארמלה שני פעמי' ולא נהירא דאם כן תקשי למ"ד מעין גורם דלפי האי דיוקא חשיב אלמנות באירוסין וזהו דווקא למ"ד מזל גורם כדאיתא בפרק הבא על יבמתו הלכך נראה כפרש"י ז"ל ולא תיקשי לפירושו למאן דאמר מעין גורם אמאי נקט גבי אירוסין אירסה ונתגרשה די"ל דתנא רישא אגב סיפא.לשון הרא"ש ז"ל עיין תשובת ריב"ש ז"ל סימן מ"ג:
וז"ל הרשב"א ז"ל. ה"ג טעמא דהשיאה וגרשה השיאה ונתאלמנה הא נתאלמנה תרי זימני תו לא חזיא לאנסובי ואגב אורחיה קא סתים לן תנא כר' דאמר בתרי זימני הויא חזקה וכן גרש"י ז"ל ופי' דלהכי לא קתני נתארמלה תרי זימני ונקט חדא בגירושין וחדא באלמנות משום דלא בעי למנקט לישנא דקלקולא משום דלא חזיא לאנסובי כר' ומיהו בגירושין הוי מצי למנקט תרווייהו דהא לא מקלקלא ואפילו בתלתא זמני דהא איהי לא קא גרמא אלא בעל קא גרים דמדעתיה מגרש אלא הא דלא נקט לן בנתגרשה תרי זימני משום דלא הוה שמעי' מינה דהלכתא כר' דהוה אמינא דה"ה לנתאלמנה תרי זימני דתו חזיא לאינסובי אבל השתא אשמועינן דהלכתא כרבי. ואיכא מ"ד דנתגרשה תרי זימני לא מצי למנקט דאף היא אסורה להנשא ולישנא דקלקולא הוא מדאמרינן בשלהי כיצד אשת אחיו מאי לאו מיתה אמיתה וגירושין אגירושין ודלא כר' לא מיתה אגירושין וגירושין אמיתה אלמא נתגרשה תרי זמני לר' תו לא חזיא לאנסובי ואף רש"י ז"ל כן פי' שם ואינו נכון מן הטעם שאמרנו דגירושין איהי לא גרמא בהו מידי אלא בעל דמדעתיה מגרש וכן כתב הראב"ד ז"ל. עוד נ"ל לדקדק ממאן דיהיב טעמא משום מעין גורם ולית ליה מזל גורם דבנתגרשה ליכא למימר אלא טעמא דמזל וכיון דלמאן דלית ליה מזל גורם נתגרשה לא מתסרא אף למ"ד מעין גורם לא מתסרא דבטעמא דנתאלמנה פליגי בעיקר דינא לא פליגי דלימא האי בין נתאלמנה בין נתגרשה [ולימא אידך נתאלמנה דווקא אבל נתגרשה לא דאם איתא כי קאמר התם א"ב שעלה לדקל ונפל ומת לימא נתגרשה] איכא בינייהו ועוד דא"כ הוה ליה למימר הכא טעמא דהשיאה וגרשה השיאה ונתארמלה הא נתארמלה או נתגרשה תרי זמני תו לא חזיא לאנסובי וההיא דפרק כיצד אינו ראיה של כלום דהתם משום מיתה אמיתה אמר איהו נמי גרושין אמיתה ומיתה אגירושין וה"ה דהוה מצי למימר לא מיתה אגירושין ותו לא וזו אינה צריכה לפנים. והר"מ בר יוסף גריס אבל נתארמלה תרי זמני דתו לא חזיא לאנסובי לית לה כתובה משני ואגב אורחיה קא סתים לן תנא כר' ופי' דלר' כיון שאינה יכולה לינשא לשלישי אף משני אין לה כתובה שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וה"ה לרשב"ג דמשלישי ואילך לית לה כתובתה מהאי טעמא. והרב אב ב"ד ז"ל הקשה מהא דאמרינן לקמן בשלהי אע"פ דרבא פסק מזוני לחומה דביתהו דאביי תליתאי הואי כדאיתא התם ביבמות אלמא מדפסק לה מזוני כתובה אית לה. וזו אינה ראיה דהתם משום דהכיר בה הוה ורצה ליזוק בנכסיו ואע"ג דאביי טעה וסמך על רבי יצחק דאמר ליה משמיה דרבי יוחנן דהלכה כרשב"ג כדאיתא ביבמות דא"ל חזי דקא שרית איסורא וסכנתא לומר דלא קטלנית היא אלא משלישי ואילך מ"מ הכיר בה ולא הטעתו כלל והוה ליה למיחש לר' ותדע לך דע"כ אית לך למימר הכי דאי לא, שמעת מהא דחומה דאף משלישי אית לה כתובה ואף לדידן דקי"ל כר' והא ליתא. עוד הביא הרב ראיה מדאמרינן ביבמות פרק יש מותרות [יבמות פה א'] אלמנה לכ"ג יש לה מזונות או אין לה מזונות תנאי כתובה נינהו ומדאית לה כתובה אית לה מזוני וההיא אוקימנא לה התם בלאחר מיתה ואף זו אינה ראיה דההיא נמי איכא לאוקמא בשהכיר בה וכל שהכיר בה חייב ליתן לה דומיא דעקרה ואיילונית שאם הכיר בהם יש להן כתובה כדאמרינן לקמן במכלתין א"נ אפילו לא הכיר בה אלא שעלה בדקל ונפל ומת או שטבע בנהר דלאו קטלנית היא וכמ"ד מעין גורם דעדיין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר. והראב"ד ז"ל הביא ראיה מהא דתניא בפ' הבא על יבמתו [יבמות סה א'] נשאת לראשון ולא היו לה בנים לשני ולא היו לה בנים לשלישי לא תנשא אלא למי שיש לו בנים ואם נשאת תצא בלא כתובה משלישי אין משני לא אבעיא להו נשאת לשלישי ולא היו לו בנים מהו דלתבעוה הנך קמאי משמע דמשני מיהא קודם שנשאת לשלישי היה לה ממנו כתובה והתם לר' קאמר מדבעי לה גבי ברייתא דלשלישי לא תנשא דאתיא כרבי ובהכיר בה לא מצית לאוקמא דאם כן משלישי ומרביעי נמי אית לה כתובה. ואיני מכיר בראיה זו דהתם הא שייך למימר בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי דהא יכולה להנשא לשלישי שיש לו בנים ואי מטעם מדרש כתובה אפילו מרביעי וחמישי נמי אבל בנתאלמנה תרי זימני אימא לך דלית לה אפי' משני דמספר כתובה נלמוד ומיהו עיקרא דמילתא הכי הוא דמשני ודאי אפי' לרבי אית לה כתובה ואני קורא בה בזו כשתנשאי לאחר דהא מחמת זיקתן לא אסירא לאנסובי ואילו בעיא למעבד קיימא ומנסבא ויכולה להנשא ולא ממעט כשתנשאי לאחר אלא מיתה דארוסה כההיא דאמרי' בשלהי פרקין מת הוא גובה כתובתה טעמא דמת הוא הא מתה היא אין לה כתובה מ"ט אמר רב הושעיא שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר וא"נ בדלא מציא לאנסובי מחמת זיקתו כההיא דאמרינן בשלהי האשה שנפלו והא בעינא כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וליכא אמר רב אשי יבם כאחר דמי דעיקר תנאה הכי הוה כשתהא נפרדת ממני שלא תהא אגידא בי ותרצי להנשא לאחר תטלי מה שכתוב ליכי והלכך כשמתה תחתיו או שאינה יכולה לינשא מחמת זיקתו אינה יכולה לגבות כתובתה אבל זו שהיא יכולה להנשא ונפרדה מן הבעל אע"פ שדבר אחר גרם ליפסל כשתנשאי לאחר קרינא בה אלא מיהו משני הוא דאית לה כתובה אבל משלישי לית לה אא"כ הכיר בה ולא משום מדרש כתובה אלא משום מקח טעות אבל משני לית בה מקח טעות דבשעה שנשאת לו ראויה היתה לו ובתר תחלה אזלינן ועוד שיכולה היא לומר השתא הוא דאיתרע מזלה או נתקלקל המעין ומתחלה ראויה הייתי ונסתחפה שדהו וכן כתב הראב"ד ז"ל והביא ראיה מההיא דאמרה בפ' הבא על יבמתו גבי ברייתא דכתיבנא לעיל דאסיקנא התם מסתברא מציא אמרה להו השתא הוא דכחשי וה"נ מציא אמרה ליורשי שני בשעה שנשאתי לו ראויה הייתי והשתא הוא דאתרע מזלה ותו דאיבעיא לן התם נשאת לרביעי והיו לו בנים מהו דתתבע כתובה משלישי משלישי אין משני לא אלמא כבר שקלא כתובה משני והנך כולהו אההיא ברייתא דשלישי לא תנשא איתאמרו דאמרי כרבי וכן כתב רב אחא גאון ז"ל גבי האי דמשנשאת לראשון ולא היו לו בנים לשני ולא היו לו בנים דאף על גב דקיימא לן דלשלישי לא תנשא אית לה כתובה משני. ע"כ:
וז"ל הרמב"ן ז"ל. טעמא דהשיאה וגרשה השיאה ונתאלמנה אבל נתאלמנה תרי זמני תו לא חזיא לאנסובי פרש"י ולא בעי התנא למנקט דרך פורענות כלומר אלא במה דמצי למנקט גרשה לא נקט נתאלמנה אבל אי תנא תרווייהו בגרושין לא שמעינן מינה דרבי אלא מדתנא נתאלמנה ולא תני תרווייהו באלמנות ושני בדיבוריה ש"מ לאשמעינן דרבי ע"כ. ופירש הרא"ה ז"ל דברי רבו ז"ל וז"ל טעמא דהשיאה וגירשה וכו' פרש"י דתנא דידן הוה ליה למנקט להו בחד גוונא או תרווייהו באלמנות או תרווייהו בגרושין בשלמא תרווייהו באלמנות לא נקט דהוה ליה לפורענות אלא תרווייהו בגרושין ודאי הוה ליה למתני מדשני בדיבוריה ותנא חדא באלמנות וחדא בגרושין שמעינן מינה דהיכא דתרווייהו באלמנות אכתי איכא פורענות טפי דמקלקלא דלא חזיא לאנסובי וסתם לן תנא כר' דאמר בתרי זימני הויא חזקה. ע"כ:
עוד כתב הרמב"ן ז"ל וז"ל ואיכא דדייק מינה להאי פירושא שאין אשה קטלנית לעולם יוצאה בלא כתובה וכיון דאמר ר' בתרי זמני הוי חזקה ולא מפסדה כתובתה בההיא זימנא לעולם לא הפסידה כתובתה דמן שמיא הוא דקא אנסו לה ולא משום לתא דידה ולאו מילתא היא דהא מכל מקום מקח טעות היא וכ"ש למאן דאמר מעין גורם דבעלת מום היא כעקרה אלא דלענין כתובה לא מחזיקא בשני דכיון דכי נשאת לא הוחזקה עדיין יש לה כתובתה אבל משלישי אין לה. ודכותה כתב רב אחא גאון ז"ל גבי מי שנשאת לראשון ולא היו לה בנים לשני ולא היו לה בנים דאע"ג דקי"ל כרבי דלשלישי לא תנשא אית לה כתובה משני וכבר כתיבנא הא מילתא בפרק הבא על יבמתו ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרקין לקמן דכל היכא דלא קרינא ביה לכשתנשאי לאחר תטלי וכו' והכא נמי הא אסירא להנשא ואיכא למימר התם כגון שמתה שאינה יכולה להנשא הכא אע"ג דאסירא להנשא לכשתנשאי לאחר קרינא ביה כיון שנפטרה ממנו ונשואין תופסין בה. ואיכא מאן דמפרש הכא תו לא חזיא לאנסובי וכיון דלא חזייא לאנסובי לית לה כתובה דבעינן לכשתנשאי לאחר תטלי וכו' וליכא. והרב אב ב"ד ז"ל השיב דהא דאמרי' גבי חומה דביתהו דאביי וכו' וביבמות [פה א'] נמי אמרינן אלמנה לכ"ג יש לה כתובה פירות ומזונות וההיא בלאחר מיתה דהכי אוקימנא התם ושמעת מינה דאית לה מזונות וכיון דמזוני אית לה כתובה נמי אית לה ולא נתגלה לי דעתו בזה דא"ה משמע דאפי' מבעל שלישי אית לה כתובה ואע"ג דקי"ל כר' ואינו כן ושדינא נרגא בהנך ראיות דההיא דחומה דביתהו דאביי היינו טעמא דאית לה מזוני משום דכבר אינסיבא לתרי גברי ומתו ואחזקה לה בקטלנית כר' ואביי הכיר בה ורצה ליזוק בנכסיו כדאמרינן ביבמות [סד ב'] דא"ל לרב יצחק דאמר משמיה דר' יוחנן הלכה כרשב"ג חזי שרית איסורא וסכנתא ונסבה לחומה וכל דהכיר בה דכ"ע מודו דאית לה כתובה דומיא דעקרה ואיילונית שאם הכיר בהם יש להן כתובה ואע"ג דאביי טעה וסמך על רבי יצחק למימרא דלא מיקריא קטלנית אלא בג' מ"מ הכיר בה ולא הטעתו היא דקי"ל כר' והוה ליה נמי למיחש למילתא ולא למעבד עובדא בנפשיה וההיא דאלמנה לכ"ג נמי איכא לאוקמה בהכי כגון שהכיר בה שהיא קטלנית כגון שנתארמלה מתרי גברי א"נ כגון דארסה קמא ומית א"נ נפל מדקלא ומית ואליבא דמאן דאמר מעין גורם דלאו קטלנית היא ומיהו ודאי עיקר פירושא דהא מלתא כדברי רש"י ז"ל דההוא פירושא לא דייק דהוה ליה למימר נתאלמנה תרי זימני לית לה כתובה דטעמא דפסדא כתובה בחזקת קטלנית לאו משום דלא חזיא מלאנסובי אלא משום מקח טעות כדאמרן ומינה דלעולם אית לה כתובה משני אבל מג' לא וכן שנשאת לראשון ולא היו לו בנים לשני ולא היו לו בנים אית לה כתובה מתרווייהו כדכתב גאון ז"ל אבל מג' לא כדאמרינן התם ואם נשאת למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה אא"כ הכיר בה ואביי הכיר בה הוה וטעמא דמילתא משום דבתר מעיקרא אזלינן וכי אינסיבא לשני עדיין לא הוחזקה והטעם צריך מיתוק וביבמות הארכתי.ע"כ:
וגם הרא"ה תלמידו האריך בזה וכתב דליתא להא דרמב"י ז"ל דכתב דמשני נמי לית לה כתובה דאם כן ודאי טעמא משום דחשבינן לה מקח טעות. ולא נהירא דאם איתא דקטלנית מקח טעות הוא אם כן כי אתיא לשלישי דהא הויא לה קטלית אפילו מראשון דינא הוא דלית לה דהא אגלאי מילתא למפרע דהויא לה מקח טעות אפילו לראשון תדע דאילו איילונית דקי"ל דהויא מקח טעות אילו נשאת ונתגרשה פחותה מבת עשרין דאכתי לא קים לן דתיהוי איילונית והויא לה כתובה לכי הויא לה בת עשרין דאיגלאי מלתא דהויא לה איילונית מי לא מחייבא לאהדורה לכתובתה ולפום שיטתא דגמרא משמע דקטלנית אית לה כתובה לעולם מדינא דספיקא בעלמא ואין כאן טענת מקח טעות אלא מן השני ואילך לפי שאסרו עליה חכמים להנשא השתא הוא דחשבינן לה מקח טעות שהטעתו שנשאת שלא כדין אבל כל זמן שהיא רשאה להנשא יש לה כתובה כגון שני ואליבא דרבי ושלישי ואליבא דרשב"ג ואתיא ליה נמי כטעמיה דנשאת לראשון ולא היו לו בנים לשני ולא היו לו בנים לשלישי לא תנשא וכו' ואם למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה ואילו משני משמע ודאי דאית לה כתובה משום טעמא דפרישנא דהכא נמי ספיקא הוא ואין כאן טענת מקח טעות אלא לפי שאסרו חכמים הדבר שהטעתו בכך תדע דכי נשאת למי שיש לו בנים יש לה כתובה ואילו איילונית כה"ג ודאי לית לה כתובה אלא ודאי כדפרישנא דהכא כיון דאית ליה בני ולא אסרו בה רבנן לאנסובי להאי תו ליכא מקח טעות ולהכי אית לה כתובה וזה נכון ע"כ:

וכן כתב הריטב"א ז"ל תלמידו וז"ל והר"ם בר יוסף ז"ל גורס אבל נתאלמנה תרי זימני דתו לא חזיא לאנסובי לית לה כתובה משני ואגב אורחין וכו'. ופי' הוא דלר' כיון שאינה יכולה לינשא לשלישי אף משני לית לה כתובה חדא דהא הטעתו ותו שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי וכו' ואינו נכון דליכא למימר לכשתנשאי לאחר אלא למעוטי כשאינה ראויה להנשא משום אישות דאגידא ביה אבל הכא שהיא מותרת לכל העולם ואין מניעותא להנשא אלא משום חשש סכנה אין זה אלא כחולה או מוכת שחין שיש לה כתובה וזה ברור ודקאמרת דאטעיתיה והוה לה כאיילונית שאין לה כתובה אם כן אפילו ראשון נמי תהדר ליה כתובה כדאמרינן גבי איילונית במסכת יבמות אלא ודאי לא דמו כלל דאיילונית סימניה מוכיחין עליה ודאי שהיא מקח טעות והיא גרמה מה שאין כן בזו דאיפשר דאינהו גרמו לנפשייהו אלא דמשום סכנה חשו שמא היא גרמה וכיון דכן אין לה להפסיד כתובה אלא אחר שהוחזקה שהיא נשאת שלא ברשות וכבר בררנו זה במסכת יבמות בס"ד. ע"כ:

ואגב אורחיה קא סתים לן תנא וכו'. לכאורה משמע דה"ק דאגב אורחיה דבעי לאשמועינן דיניה קא סתים לן תנא כרבי מדשני תנא בלישניה דלא נקטינהו תרווייהו בחדא גוונא. וליתא להאי פירושא דאם כן משמע דלא מייתי תנא שום לישנא כדי לסתום כרבי דכוליה לישנא איצטריך לאשמועינן דיניה אלא דאגב אורחיה שני בלישניה לסתום כרבי ואין כאן אלא שינוי לשון והא ודאי ליתא דהא ייתור לשון נמי יש כאן דלמה ליה למנקט תרי זימני דבחדא זמנא מצי לאשמועינן פלוגתא דר' יהודה ורבנן וכמו שהקשה הרא"ש ז"ל במתניתין הלכך ודאי דתנא קתני לישנא יתירה לסתום כר' והא דקאמר ואגב אורחיה קא סתים וכו' ה"ק אגב אורחיה דבעי לאגמורי' משפט הכתובה ומחלוקת ר"י ורבנן קא מייתר לן לישנא ושני בה לסתום כר' ומשום לאו בדיני קטלנית אלא בדיני כתובתה להכי נקט ואגב אורחיה וכו' וזהו שכתב רש"י ז"ל ואגב אורחיה. דבעי לאגמורינן משפט הכתובה ומחלוקת רבי יהודה ורבנן נקט לישנא דידיה למסתם לן כרבי וכו' ודוק כנ"ל:
מ"ט דרבי יהודה רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן פי' שכבר היה לה כתובה מן האירוסין כדקתני רישא כתובתה שלו ומאותה שעה זכה בהן האב שעדיין לא יצתה מרשותו והא דקתני דארוסה יש לה כתובה פירשה רש"י ז"ל משום תנאי ב"ד שתקנו לארוסה כתובה ובודאי דסוגיין דאמוראי לפום פשטא הכי ריהטא אבל ממתני' ליכא ראיה דדילמא מתניתין בדכתב לה כתובה מן האירוסין או בשטר או בקנין שקנו מידו ותדע דהא בבבא מציעא ולקמן במכילתין שקלינן וטרינן ארוסה מנא לן דאית לה כתובה ולא פשטוה מהכא ומאי דלא פשטוה מסוגיא דאמוראי דהכא היינו משום דהתם קים להו דהכי דינא אלא דבעו למפשטה ממשנה או ברייתא וכדאשכחנא דכוותא בנדרים גבי בעיא דכהני שלוחי דידן וכדפירשו התם בתוס'. ור"ח ז"ל ומקצת הגאונים ז"ל פירשו משנתינו וכל השמוע' בשכתב לה הא לאו הכי אין כתובה לארוסה מכיון דלא איפשיטא התם ולקמן ומיהו תמיה מלתא אמאי לא פשטוה מהא דתנן ביבמות [קיח ב'] קדש אחת מחמש נשים ואינו יודע איזו מהן קדש וכל אחת מהם אומרת אותי קדש נותן גט לכולן ומניח כתובה ביניהם ומסתלק ואם איתא דארוסה אין לה כתובה אלא בשכתב לה נחזייה לכתובה בשמא דמאן מינייהו כתבוה ודוחק הוא להעמידה כששמותיהן שוין ועוד דאפילו בזה נחזי מאן מפקא ליה לשטר כתובה דודאי מההיא דנפק מתותי ידה משמע כדאיתא בפ' גט פשוט ואי נפקא מתחת יד סהדי או יד שליש נחזי מאי קאמרי ודוחק הוא לומר דכולן אדוקות בשטר הכתובה ויש לומר דאיכא לדחויה כשקנו מידו שנתחייב בכתובה לאותה אשה שקדש ועדיין לא נכתבה כתובה בענין זה דכיון דהתם לא מבעיא לן אלא ארוסה מנא לן דאית לה כתובה אלמא דעיקר דינא מיקם קים להו. ובהכי אתיא שמעתין ברווחא וכן דעת רבינו הר"א ז"ל והיינו דאמרי הכא הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן דמשעת אירוסין תקינו לה רבנן כתובה הילכך כיון שכתב לה כתובה באירוסין ובנשואין בין שלא כתב באחת מהן כלל או שלא כתב באירוסין אלא בנשואין משעת אירוסין הוא עיקר התקנה וזכה בהן אב ואותיב רבה מהא דתניא ומודה רבי יהודה במארס את בתו כשהיא נערה ובגרה ואחר כך נשאת שכתובה שלה ואין לאביה רשות בה ואמאי הכא נמי נימא הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן אלא רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הואיל וברשותו הם נכתבים פירש רש"י ז"ל שאף מנה ומאתים דמן הנשואין דרכן היה לכתוב בהן כתובה קודם נשואין והאב זוכה בהם אי היא נערה לפיכך כשבגרה קודם נשואין הרי ברשותה נכתבו ואין לאביה רשות בהן. הריטב"א ז"ל. ולקמן יתפרש עוד שמעת' זו בלשון של הרשב"א והרמב"ן ז"ל שאכתוב בסמוך בס"ד:
ומגבא מאימת גביא פרש"י ז"ל הרי לענין זכותו של אב חזינן דאפי' לרבי יהודה לא אזלינן בתר שעת אירוסין אלא בתר כתובה לענין מטרף לקוחות מאימת טרפא ממשעבדי משעת אירוסין דההיא שעתא איחייב לה בתקנתא דרבנן או דילמא עד שעת כתובה דהויא לה מלוה בשטר לא טרפה. אמר רב הונא מנה מאתים דמתקנתא דרבנן מחייב לה טרפא ממשעבדי מזמן אירוסין ואילך דמההיא שעתא אשתעבד לה ותוספת שמעצמו הוא מתחייב לה לא מתחייב לה עד זמן כתיבת הכתובה שקנו מידו וכתב. ורב אסי אמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין דהיא גופה מחלה לשעבודא קמא ונתרצה מזמן הכתוב בשטר הכתובה כל המפורש בה בין עיקר ובין תוס' ע"כ. והקשו עליו בתוס' חדא דלישנא דמאימת גביא אפי' מבני חרי משמע שאם לא כן הוה לן למימר מאימת טרפה ובאידך דרב הונא דבסמוך כל היכא דלא גבי אפילו מבני חרי לא גביא ותו דהא פשיטא דאם איתא דגביא מבני חרי מן האירוסין דה"ה אפילו ממשעבדי דכל תנאי ב"ד קלא אית ליה וכמלוה בשטר היא ועוד אמאי לא מבעיא לן הא גבי כתובה דמן האירוסין דמתניא ברישא דמתניתין אי טרפא ממשעבדי או לא ועוד כשפירש רבינו ז"ל בטעמו של רב אסי אחד זה ואחד זה מן הנשואין לא פירש משום דהויא כמלוה על פה אלא משום דאחוליה אחילתיה לשעבודא קמא והוה ליה לפרושי דהויא מלוה על פה אלא לפי שראה רבינו ז"ל שהזכירו בשמועתנו טעמא דאחולי אחלתיה באידך דרב הונא דפרכינן מינה פריש הכא בדרב אסי וא"כ היא הנותנת דמאן דבעי לה וחייש דלא גבי' מן האירוסין מטעמא דאחילתיה לשעבודא קמא הוא ולא משום דהויא כמלוה על פה. ועוד ק"ל שלפי פירושו של רבינו ז"ל כלהו בעיין בשלא כתב לה תוספת עד שעת נשואין וא"כ למה הזכירו כאן תוס' כלל פשיטא שאין לה קודם נשואין כלל שהרי לא נשתעבד להבא כלל ואי משום דרב הונא ולומר שאע"פ שבשעת הנישואין חזר וכתב לה מנה ומאתים וכללו עם התוס' דאפ"ה גובה מנה ומאתים מן האירוסין ולא אמרינן דאחילתיה לשעבודא קמא מ"מ היה לנו להשיב בתחלה על עיקר השאלה שאינה אלא בעיקר כתובה ונימא דלכ"ע מן האירוסין ובתר הכי איירי בחזר וכתב לה כתובה ותוספת בשעת נשואין רב הונא אמר וכו' לכך הנכון דאפילו כשכתב לה תוס' מן הנשואין ומן האירוסין איירינן ואמרינן מגבא מאימת גביא מי אמרינן דגביא מן האירוסין ואפילו ממשעבדי כשכתב לה תוספת מיהת דאלו עיקר כתובה תנאי ב"ד הוא ואית ליה קלא ואף על פי שחזר וכתב לה מן הנשואין אינו אלא לכבוד ולחנופי ולא מחלה שעבודא דאירוסין כלל דאע"ג דלגבי זכותו של אב לא אזלינן בתר שעת אירוסין כשבגרה התם רבנן הכי תקון שיפקע זכות אב בבגרות שבין אירוסין לנשואין אבל היא עצמה זוכה היא למפרע משעת אירוסין או דילמא אחילתיה למאי דכתב לה מן האירוסין ולא גביא אפילו מבני חרי אלא מן הנשואין ואילך רב הונא אמר מנה מאתים שהם תנאי ב"ד מן האירוסין ואפילו ממשעבדי ואפילו שלא כ' לה ותוס' שאינו אלא שעבוד מעצמו מן הנשואין שלא כתב תוספת דאירוסין אלא ע"מ לכונסה וההוא עיקר ואידך פקע ליה בשעת נשואין. ורב אסי אמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין כי כל מה שכותב ומשתעבד לה מן האירוסין הן מעצמו הן מתנאי ב"ד אינו אלא לענין גרושין או אלמנות דאירוסין שלא תצא בלא כלום שאילו היו בטוחין שלא תתגרש ולא תתאלמן מן הנשואין לא היה כותב לה כלום ורבנן נמי לא הוו מתקני לה כלום. ואסיקנא דהלכתא כרב אסי ומיהו כל שנתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין דכ"ע גובה עיקר כתובה ואפילו מנכסין משועבדין וכדאמרינן לקמן בפרק אע"פ מן האירוסין גובה מאתים וסתמא אפילו מן המשועבדים משמע כדבעינן לפרושה בדוכתה בס"ד ובעיין דהכא לא שייכא בפלוגתא דפליגי התם רבנן ור"א בן עזריה דהתם כשנתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין דתנא קמא סבר גובה את הכל ואפי' תוס' ור"א בן עזריה סבר דאינה גובה תוספת שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה אבל כשבא לגבות לאחר הנשואין בהא לא איירו התם כלל ודכ"ע איפשר לאוקמה או כרב הונא או כרב אסי דלר' אלעזר גובה את הכל מן האירוסין שעל מנת לכונסה כתב והרי כנסה או כלך לדרך זו דאפי' לרבנן מכיון שכנסה אחילתיה לשעבודא קמא כוליה או מקצתה. ומסתברא דבעיין בדכתב לה בשעת נשואין כתובה ותוספ' סתם כדרך העולם ואפ"ה קים לן שאינה גובה את הכל כי הדבר ידוע שאין אדם מתחייב בשתי כתובות ושתי תוס' אחד מן האירוסין ואחד מן הנשואין (ומסתברא) דאי בדכתב השתא ואוסיפית לך על מאי דכתיבית לך מן האירוסין כדפר"ח ז"ל דכ"ע יעשה כפירושו וגובה את הכל וכן הסכימו בתוס' והוא הנכון. ומסתברא נמי דהכא מילתא פסיקא קתני ואפילו בשסך שתי הכתובות שוה או שאחד מהם מרובה משל חבירו וליכא למימר בהא ביטול שני את הראשון ולא אבעיא בהי גביא דשאני הכא שדרך העולם לכתוב שתי כתובו' אלו על דעת לגבות אחת מהן אלא דלא קים לן שפיר מסתמא איזו מהן עיקר ולהכי אפליגו בה. ע"כ הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרשב"א ז"ל.מגבא מאימת גביא כלומר כיון דלכ"ע לענין אב אזלינן בתר כתובה לענין מטרף לקוחות מאימת טרפא ממשעבדי רב הונא אמר מנה מאתים מן האירוסין פירש רש"י ז"ל דהא מההיא שעתא איחייב בתקנתא דרבנן תוספת משעת נשואין דההיא שעתא כתיבה ורב אסי אמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין דהיא גופא אחלה לשעבודא קמא ונתרצית מזמן הכתוב בשטר הכתובה בין בעיקר בין בתוספות ומדבריו אתה למד דארוסה אית לה כתובה ואפי' לא כתב והיינו דרבה ורב יוסף דאמרי הואיל ומשעת אירוסין זכה בה דמההיא שעתא איחייב ליה בעל בתקנת חכמים בין כתב בין לא כתב והדרי ואמרי הואיל וברשותו נכתבה דלא אזלינן לגבי אב לשעת חיוב תקנת חכמים אלא אחר זמן כתיבה וכן דעת רבותינו הספרדים ז"ל שארוסה יש לה כתובה והביאו ראיה לדבריהם מההיא דאמרינן בפרק האיש מקדש היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך היא אסורה בקרוביו ואמר עלה אמר רב כופין ומבקשין. ואקשינן תרתי. ופרקינן ה"ק מבקשין ליתן גט ואם נתן גט מעצמו כופין ליתן כתובה וההיא לכאורה בדלא כתב מיירי דאי בשכתב היאך יכול להכחיש לומר לא קדשתיך ועוד דהא אסיקנא לקמן דאחד זה ואחד זה מן הנשואין ואי בדכתב מאי שנא מדרב נחמן דאמר דאי אוסיף לה דקלא לתוספ' כתביה והכא נמי הא אוסיף לה. אלא דההיא דרב נחמן בדכתב והואיל והשטר הראשון בידו אמרינן שלא לבטלו כתבו לשני אלא לתוספת שבו אבל בכתובה שאין בידה שטר הכתובה מזמן הראשון אמרינן ודאי בטל תנאי הראשון על ידי שטר הכתובה שכתב בשעת נשואין ודר"א בן שמוע נמי דאמר מנה מאתים מן האירוסין תוספת מן הנשואין בדלא כתב הוא והקשו הם ז"ל אם כן האי דמבעיא לן בשילהי הכותב ובפ"ק דמציעא ארוסה מנלן דאית לה כתובה ולא איפשיטא תפשוט מהכא דאית לה לכולהו ועד כאן לא פליגי אלא לענין מגביא מלקוחות וא"נ מההיא דבפרק האיש מקדש דכופין ומבקשין וניחא להו דלענין הלכתא מפשט פשיטא להו דאית לה אלא דבעי למפשט התם ממשנה או מברייתא ויש להם כיוצא בה בפרק אין בין המודר דמבעיא לן הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו או שלוחי דידן אינון ולא איפשיטא התם ואף על גב דמצי למפשטא ממימרא דרב הונא דאמר בפרקא קמא דקדושין גבי עבד כנעני קונה א"ע בכסף דכהני שלוחי דרחמנא נינהו משום דהתם בנדרים לא בעי למפשטא אלא ממשנה או ברייתא. ואם תאמר תפשוט מדרבי אלעזר בן שמוע דמהיכא איכא למימר ההיא נמי מימרא היא דרב יהודה אמר שמואל אמרה משמו ולא אשכחן בברייתא להדיא או ממתניתין דהמארס נמי לא מצי למפשטא דאיכא לאוקמה בדכתב ואם תאמר תפשוט מדתניא מודה ר' יהודה במארס כשהיא קטנה ובגר' ואח"כ נשאת שאין לאביה רשות בה וההיא ע"כ בדלא כתב היא לפי מה שכתבנו שאם בדכתב דאב הויא הואיל וברשותו נכתבין ואי ארוסה לית לה כתובה מאי מודה פשיטא דאחר שבגרה אין לו בה כלום וי"ל דאפשר היה לו לדחות דבכתב לה מיירי ואין לאביה רשות בה דקתני במה שהוסיף לה בשעת נשואין קאמר דסד"א כיון דמנה ומאתים שלו תוספ' נמי שלו קמ"ל. ורבותינו הגאונים ז"ל כתבו דארוסה אין לה כתובה אא"כ כתב לה ויש מביאים ראיה לדבריהם מדאיבעיא לן התם בשילהי הכותב ובפ"ק דמציעא מנלן דאית לה כתובה ואתינן למפשטא ממתני' דפרק אע"פ ומדתני רבי חייא ולא קמו וכאן דלא אפשיטא לית לה ובשלהי פירקא נמי הכי משמע לכאורה מדאמר בת ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות כיון דאית לה כתובה אית לה מזוני או דילמא כיון דלא תקינו לה רבנן כתובה עד נשואין לית לה דאלמא ארוסה אין לה כתובה מן התקנה אלא מן הנשואין ואילך אבל משעת אירוסין לית לה אלא אא"כ כ' ורש"י ז"ל כתב שם כיון דאית לה כתובה כגון שכתב לה מן האירוסין דלא אמרי רבנן תקנו נמי לארוסה או דילמא כיון דלא תקון רבנן למכתב עד שעת נשואין תנאי כתובה נמי לא חייל מקמי הכי ע"כ. ושמעתין דהכא הכי מפרש לה ר"ח ז"ל כגון שכתב לה מנה ומאתים מן האירוסין ובשעת נשואין כתב לה צביתי ואוסיפית לך אמנה ומאתים דאית לך עלי מן האירוסין כך וכך ולפי' אמר רב הונא מנה מאתים מן האירוסין ותוס' מן הנשואין ואע"ג דהדר כתב לה תוס' מן הנשואין לא אחלה לשעבודא דמנה מאתים מזמן ראשון ורב אסי סבר כיון דהדר כ' לה תוס' מן הנשואין אחלה לשעבודא דזמן ראשון ולפי פירושו משנתינו דהמארס את בתו וברייתא נמי כולהו בדכתב מן האירוסין אלא שצריכין לחזור ולכתוב מן הנשואין עם התוס' וזהו הואיל וברשותו נכתבין כלומר שחוזרין וכותבין בנשואין והלכך שאלו כיון דלגבי אב אין הולכין בתר כתובה ראשונה אלא בתר כתובה דנשואין אם נאמר כן לטרוף מן הלקוחות אם לאו ואע"ג דקי"ל כרב נחמן בשני שטרות היוצאין בזה אחר זה דאי אוסיף לה דיקלא לתוס' כתביה וקיימא לן בכתובה דזה וזה מן הנשואין שאני כתובה דלא נתכוון זה אלא דאי מגרש או נתארמלה מן האירוסין דלא תפוק בלא כלום והשתא דהדר וכתב לה מן הנשואין עם התוס' אחוליה אחליה לשעבודא קמא והיינו נמי דלגבי אב לא אזלינן בתר כתובה ראשונה כיון דליתא עיקר ונמחל שעבודא בשעת נשואין וההיא דפרק האיש מקדש נמי בדכתב לה ובמקום שכותבין כתובה והדר מקדשי דיש מקומות שנהגו כן כדאיתא התם בשמעתא דסבלונו' א"נ כשלא מצאו לקיימה וכמו שכתבתי שם במקומו בס"ד והא דתנן ביבמות פרק האשה קדש אחת מחמש נשים ואינו יודע איזה קדש וכל אחת אומרת כו' ומניח כתובה ביניהם ומסתלק איכא מ"ד בשכתב לה אלא ששמותיהן שוין וזה דבר רחוק דאילו שטר כתוב' יוצא מתחת אחת מהן מההיא דנפיק מתותי ידה משמע כדאיתא בפרק גט פשוט ואי מתחת ידי סהדי נחזי סהדי מאי קאמרי ואין לך אלא בכולן אדוקות בו וזה רחוק מאד אלא יש לי לומר במודה שכתב ונשרף או שאבד ועוד י"ל כשקנו מידו והלכו להם עדים למה"י ולא ירדתי לדעת רבותינו ז"ל במה שנתחבטו בסוגיא זו דזה מפרשה בשכתב מן האירוסין משום דסבירא ליה דארוסה אין לה כתובה והוצרכו לדחוק עצמן בה וזה מפרשה אפילו בשלא כתב ומדקדקין ממנה דארוסה יש לה כתוב' והוצרכו לדחוק מפני מה לא פשטוה לההיא דבשלהי הכותב ובפרק קמא דמציעא מהא וכן בההיא דפרק האיש מקדש ונ"ל דאף כשתמצא לומר דארוסה אין לה כתובה אפשר היה לומר דסוגייתינו אפילו בדלא כתב לה משום דרב ורב אסי ודאי ס"ל יש לה כתובה כדאיתא בפרק הכותב ובפ"ק דמציעא דאמרינן התם אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב אלמנה מן האירוסין במאי גביא בעידי מיתה ועלה קא מבעיא ליה למר קשישא התם מנלן אלמא רב ורב אסי כולהו ס"ל דארוסה יש לה כתובה ורב הונא נמי דתלמידו דרב הוא מסתמא כרב סבירא ליה וכן רבה ורב יוסף מתלמידי דרב הוו וס"ל כוותיה וכיון שכן בעיין דהתם היכי פשטי' לה מהא דרב הונא ורב אסי ואינהו אדרב אסי ורב כהנא ורב בעו לה מנא להו וההיא נמי דבפרק האיש מקדש רב הוא דאמר לה והילכך אפילו בדלא כתב לה הוא כפשטא דמילתא. ולעיקר דינא מסתברא דאית לה מדאמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב אלמנה מן האירוסין במאי גביא אלמא מילתא דפשיטות' היא דאית לה ומר קשישא דבעא מיניה מדרב אסי מנלן דאית לה לאו לאפלוגי עלייהו אתא אלא מנא לן הוא דקאמר נפק ודק ולא אשכח לה ראיה מכרעת דדילמא איכא לדחויינהו בוכתב ואע"ג דלא אשכחן בה ראיה מ"מ קושיא לא אשכחן והיכי דחינן דרב ודרב כהנא ודרב אסי בלא ראיה ואפילו מספקא ליה למר קשישא לא שבקינן מאי דפשיטא להו לרב ורב אסי ורב כהנא משום ספיקא דמר קשישא ועוד דאף על גב דדחי מר קשישא הא דתני רבי חייא בר אמי ואוקמה בדכתב לא מפשט פשיטא דבכתב הוא אלא דילמא קאמר ובדילמא לא דחינן מאי דפשיטא להו לרבנן קשישי דדילמא הכי קבילו לה דאפילו בדלא כתב לה ולא שבקינן קבלה אמיתית שלהם בלא קושיא ובלא ראיה ומר קשישא נמי אפשר דהכי קיימא ליה לענין דינא משום דרב ורב כהנא ורב אסי אלא דדק ולא אשכח מנא להו. ולא ידעתי איך נתלו בדבר זה הגאונים ז"ל שדקדקו משם שאין לה ושמא הם גורסין בה בסוף ותו לא מידי וכן מצאתי שם לבעל הלכות ומתניתין וברייתא דהמארס לכאורה בסתם ארוסות היא מדלא פירשו בהדיא בדכתב ואף בגמרין לא אתפרש עלייהו כלל וכיון דבשאר ארוסות אין דרכן לכתוב לא הוה שתיק גמרא מיניה והא נמי דאמרינן בגמרא הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן ודחקי' ופרקינן הואיל וברשותו נכתבין ובלישנא קמא קאמר הואיל ומשעת אירוסין זכה הוה ליה למימר נמי בלישנא קמא הואיל ומשעת אירוסין כתב לה ועוד דלישנא דהואיל לא אתי אלא אמלתא דפשיטותא ואדרבה הכא אי לאו דכתב לה מן האירוסין לא זכה בהן וכיון דרובא דאינשי לא כתבי מן האירוסין הוה להו לפרושי הכא במאי עסקינן בכתב לה הואיל וזכה בהן משעת אירוסין ועוד דאמר בשלהי פירקין יתיב רב נחמן ועולא ואבימי בר פפי ויתיב רבי חייא בר אמי גבייהו אתא ההוא גברא דשכיב ארוסתו אמרי ליה זיל קבור לה או הב לה כתובתה ואם איתא דבלא כתב לית לה והכא בדכתב לה הוה לן לפרושי בהדיא אתא ההוא גברא דשכיב ארוסתו וכתב לה הוה אמרי ליה וכו' והא דבעא רבא בשילהי פירקין בת ארוסה יש לה מזונות כיון דאית לה כתובה אית לה מזונות לכאורה הכא נמי מכרעא מדקאמר סתם בת ארוסה כיון דאית לה כתובה דאלמא כל ארוסה אית לה דאי דוקא בדכתב הוה ליה לפרושי בהדיא ארוסה שכתב לה כתובה יש לה מזונות וה"פ כיון דאית לה כתובה דכולהו ארוסות אם נתאלמנו או נתגרשו מן האירוסין יש להן כתובה מעתה נתקיימו תנאי הכתובה דכל שיש לה כתובה יש לה תנאי כתובה או דילמא דעיקר כתובה ותנאיה לא תקינו אלא משום נשואין וחבתן והיינו נמי דבתולה יש לה מאתים ואלמנה אין לה אלא מנה וכל ארוסה כשנשאת אינה גובה מזמן האירוסין אלא מן הנשואין ואילך דהוא עיקרו של דבר אלא דלארוסה נמי תקינו כי היכי דלא תפוק בכדי הילכך תנא כתובה לית לה אלא מן הנשואין ואילך דלא חששו לולדות שהולידו דרך זנות שאין תנאי כתובה אלא לאותן שבאו דרך נשואין ועיקר בעיא דרבא היינו אם תנאי כתובה נגררין אפילו אחר כתובה מן האירוסין אע"פ שעיקרן מן הנשואין ואילך או דילמא אין תנאי כתובה כלל אלא בדרך נשואין והכי איתא בירושלמי גבי את תהא יתב' בביתי דגרסינן התם בון בר חייא בעא קומי דרבי זעירא בא עליה עודה בבית אביה מעכשיו נתקיימו התנאין של כתובה או אינו דרך נשואין ע"כ בירושלמי וכ"ש לפי מה שפירש שם הראב"ד ז"ל בת ארוסה כגון שילדה לו בת ואח"כ נשאה דעכשו אינו קשה כלל דה"ק כיון דלא תקינו לה רבנן כתובה עד שעת נשואין כלומר דמשעה שנשאת נמחל שעבודא דמשעת אירוסין עד שעת נשואין דהוא עיקר התקנה וכמו שנפרש בסוגיית השמועה בס"ד כנ"ל לענין הדין אבל לענין פירוש שמועתנו קשיא לי בין לפירושו של רש"י ז"ל בין לפירושו של ר"ח ז"ל דאי לא כתב לה תוס' עד שעת נשואין למה הזכירו בכאן כלל תוספת מן הנשואין פשיטא דאין לה עד זמן שיכתוב ואי משום דרב הונא ולומר דאע"פ שחזר וכתב לה תוספת משעת נשואין וכלל מנה ומאתים עמו אפ"ה גובה מנה ומאתים מן האירוסין דלא מחלה בשעת כתובה זו שעבודה דמן האירוסין ועד שעת נשואין מ"מ היה להם להשיב תחלה לעיקר הדין ששאל ומאימת גביא ולימא דכ"ע מן האירוסין וחזר וכתב לה תוספות בשעת נשואין רב הונא אמר מנה מאתים וכו' ומסתבר ליה דאפילו רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הואיל ומשעת אירוסין זכה בהם כתקנת חכמים דארוסה יש לה כתובה ואקשי' מדתנא מודה רבי יהודה במארס את בתו כשהיא קטנה ובגרה ואחר כך נשאת שאין לאביה רשות בה דאלמא לגבי אב לא אזלי' בתר חיוב אירוסין אלא בתר כתובה דנשואין ופרקינן אלא הואיל וברשותו נכתבין דעדיין קטנה או נערה היא ומגבא מאימת גביא מן הלקוחות מי אזלינן בתר חיוב אירוסין דמ"מ הרי נתחייב מאותו זמן כי היכי דלא תפוק בכדי אם תתאלמן או תתגרש או דילמא כיון שנשאת נמחל שעבוד הראשון ואינו עיקר ואינה גובה אלא מן הנשואין ואילך דהא עיקר רב הונא אמר מנה מאתים לעולם מן האירוסין בין כתב ובין לא כתב דמאותו זמן נתחייב לה ותנאי ב"ד כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי. תוספת מן הנשואין לעולם בין כתב בין לא כתב דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה כרבי אלעזר בן עזריה וכדתנן בפרק אע"פ ורב הונא מילתא פסיקתא קאמר מנה מאתים לעולם מן האירוסין ואפילו ממשעבדי ותוספת לעולם אינה גובה מן האירוסין ואפילו מבני חרי ורב אסי אמר אפילו מנה ומאתים מן הנשואין דאין כתובת ארוס' ואפילו כתב אלא כדי שלא תצא בלא כלום אילו נתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין אבל מכיון שנשאת אינה גובה מן הלקוחות אלא מנשואין ואילך ואפילו בכותב מן האירוסין שלא כתב לה זה אלא משום חשש מיתה וגרושין קודם נשואין הא אילו היו בטוחין שלא תתאלמן ושלא תתגרש מן האירוסין לא היה כותב לה כלל והלכך כשבאה לכלל נשואין כאילו מחלה שעבודא דמן האירוסין דאמדן דעת שניהם הוא וכ"ש בתוספת דלא כתב לה כלל אלא על מנת לכונסה ואסיקנא כותיה ומ"מ אם נתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין גובה מאתים מן הלקוחות ואפילו לרב אסי וכר"א בן עזריה דאמר מן הנשואין גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה כלומר תוספת אלא ע"מ לכונסה וגובה מן המשועבדין משמע כנ"ל. והרמב"ם ז"ל שכתב המארס את האשה וכתב לה כתובה ומת או גרשה גובה עיקר מבני חורין ואינה גובה תוספת כלל הוא ז"ל פי' ההיא דרבי אלעזר בן עזריה גובה מבני חרי לפי שלא נחלקו שם רבי אלעזר בן עזריה וחכמים במשעבדי ובני חרי אלא באומד הדעת רבנן סברי דכיון דכתב לה באומד הדעת כתב לה ובין מן הנשואין בין מן האירוסין גובה את הכל ורבי אלעזר בן עזריה סבר אומדין דעתו ומן הסתם עיקר כתובה כתב לה באומד הדעת כי היכי דלא תיפוק בכדי אבל תוספת כלל לא ומ"מ בין לרבנן בין לרבי אלעזר בן עזריה מן הלקוחות לא גביא דאמדן דעתא הוא דלא כתב לה זה על דעת דאילו בעי לזבוני בנתים לא מצי מזבין. וכן כתב רבינו שרירא גאון ז"ל. עכ"ל הרשב"א ז"ל:

וז"ל הרא"ה ז"ל הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן פי' רש"י ז"ל זכה בהן מתקנתא דרבנן דתקינו לארוסה אף על פי שלא כתב לה בנשואה ובאידך לישנא דרב' ורב יוסף אמרינן הואיל וברשותו נכתבין שדרכן היה לכתוב כתובה בשעת נשואין ואע"פ שיש לה מן הארוסין ואותה שבשעת נשואין היא עיקר לפיכך אין האב זוכה בה עד אותה שעה של נשואין שהיא עיקר הכתובה ברשותו ומספקא לן מגבא מאימת גביא כלומר כיון דאמרינן דמן האירוסין אית לה מתקנתא דרבנן ואפ"ה הדרי וכתבי לה כשנשאת אלמנה וגרושה מן הנשואין מאימת גביא ופליגי בה רב הונא ורב אסי והאי פירושא לא אתיא כדעת הגאונים ז"ל דאילו אליבייהו ז"ל ארוסה לית לה כתובה אלא כשכתב לה ולפום דעתייהו אית לן לפרושי מתניתין דאמרינן בה דאית לה כתובה אלא בשכתב לה והיינו דאמרינן הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן שכתב לה כשהיא ארוסה כשהיא נערה והיא ברשות האב ובאידך לישנא אמרינן הואיל וברשותו נכתבין שכן דרכן לעולם אפילו אותן שכותבין כתובה לארוסה שחוזרין וכותבין לה כשנשאת ואף על פי שכבר כתבו לה מ"מ אותה שבשעת נשואין הוא עיקר כתובה ואין האב זוכה בה אא"כ אותה של נשואין שהיא עיקר הכתובה ברשותו ומספקא לן מגבה מאימת גביא כלומר כיון דאית לה תרתי מן האירוסין ומן הנשואין מאימת גביא אמר רב הונא מנה ומאתים מן האירוסין ותוספת מן הנשואין ורב אסי אמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין פי' ר"ח ז"ל בדכתב לה ואוסיפית לך כך וכך אמנה דאית לך עלי מן האירוסין משמע דטעמא משום דכתב לה הכי הא לא"ה לא אר"ה מנה מאתים מן האירוסין אלא אי בעיא בהא גביא אי בעיא בהא גביא כדאיתמר באידך דרב הונא הוציאה עליו שתי כתובות אחת של מאתים ואחת של שלש מאות באת לגבות מאתים גובה מזמן ראשון וכו'. ומפרשינא טעמא מדלא כתב לה צביתי ואוסיפית לך תלת מאה אמאתים והכא נמי בעינן דלכתוב לה אוסיפית לך אמנה מאתים דאית לך עלי מהאירוסין. והא ליתא דא"כ לא הוה אמר רב אסי בהא אחד זה ואחד זה מן הנשואין כיון דכתב לה בהדיא אמאתים דאית לך עלי מן האירוסין. ורב שרירא גאון ז"ל הוסיף לומר דאליבא דרב אסי אפילו נתגרשה מן האירוסין אינה גובה מן המשועבדים והיינו טעמא דקאמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין דאע"ג דכתב לה מן האירוסין אדעתא דהכי הוא דכתב לה דלא תגבי אלא מבני חרי. והא ליתא דהא רבי אלעזר בן עזריה דאית ליה דארוס' אינה גובה תוספת משמע דקסבר דגביא ממשעבדי דקתני סתם בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה ובגוביינא מדינא משמע מסתמא אבל הנכון כמו שפרש"י ז"ל דהכא במאי עסקינן דכתב לה אמאי דאית לך עלי סתמא ותו לא והאי לישנא מסתמא דיינינן ליה דאמאי דאית לך עלי מדינא קאמר ולפום הכי חזינן עיקר דינא היכי ודיינינן עליה לישנא והיכא דנתגרשה מן האירוסין דכ"ע שקלה לה לכתובתה מן המשועבדין אבל השתא דנשאת פליגי דרב הונא סבר דאכתי לא מחלה שעבודא דמנה מאתים דאית לה מן האירוסין אבל תוספת מחלה כר"א בן עזריה דאמר לא כתב לה אלא ע"מ לכונסה וכיון שכן דאתיא לכלל נשואין אין לה אלא משעת נשואין ואפילו אליבא דרבנן דפליגי עליה דרבי אלעזר בן עזריה דלא אמרי רבנן אלא בנתגרשה מן האירוסין אבל כי אתא לכלל נשואין מודו רבנן דמחלה שעבודא דמאירוסין עד שעת נשואין דמודה רב הונא לרב אסי בתוספת וכיון דכן דהכי דינא אמרינן דמאי דכתב אמאי דאית לך עלי הכי קאמר מן האירוסין ודוקא אמנה מאתים הוא דאמרינן ולאו אתוספת דמאי דאית לך עלי דכתב לה לאו אתוספת קאמר לה אע"ג דאפשר דהוי משמע משום דהא פרישנא דאמאי דאית לך עלי מדינא ותוספת לאו דינא דתגביה ליה מן האירוסין אלא העיקר בלבד הכי סברא דרב הונא דמדינא לית לה מן האירוסין אלא מנה ומאתים דאלימי דעיקר כתובה ולא תוספת ורב אסי סבר אחד זה ואחד זה מן הנשואין דאף על גב דאלו נתגרשה מן האירוסין אית לה לרבנן כל מאי דכתב לה ולרבי אלעזר בן עזריה מנה מאתים כי אתיא לכלל נשואין מחלה אכולהו בין אמנה מאתים בין אתוספת שעבודא דמאירוסין ועד נשואין ואית לך עלי דכתב לה מדינה קאמר ואקשינן ליה לרב הונא מאידך דאמרינן הוציאה עליו שתי כתובות אחד של מאתים ואחד של שלש מאות באת לגבות מאתים גובה מזמן ראשון שלש מאות גובה מזמן שני ואמאי לא אמרינן דתגבי מאתים מזמן ראשון ומאה מזמן שני כי הא דאמרינן דגובה מאתים מן האירוסין ותוספות מן הנשואין ומהדרי ולטעמיך דלא קים לך טעמא דהך שמעתא דרב הונא תקשי לך אמאי לא גבי חמש מאות כולהו אלא חמש מאות ה"ט דלית לה משום דאם כן הוה ליה למכתב אוסיפית לך תלת מאה אמאתים מדלא כתב לה הכי הכי קאמר לה אי מזמן ראשון גבית גבי מאתים אי מזמן שני גבית גבי תלת מאה מהאי טעמא נמי לא אמרינן דתגבי מאתים מזמן ראשון ומאה מזמן שני משום דא"כ הוה ליה למכתב לה אוסיפית לך מאה אמאתים קמאי ומדלא כתב לה הכי ש"מ דאי בעי מידי בשטר שני אחולי אחליה לשעבודא דשטר ראשון אבל הכא ליכא למימר הכי דהא כתב לה דאית לך עלי וכיון דאמרת דדינא הוא דלא מחלה מאתים דאית לה מן האירוסין איכא למימר דלישנא הכי נמי קאמר דאית לך עלי מן האירוסין וגובה מאתים מן האירוסין אבל תוספות אין לה כלל מן האירוסין לעולם אפי' תוספות כתובה זו שניה של נשואין מרובה מן האירוסין דרב הונא אית ליה בתוספת סברא דרב אסי בין במאתים בין בתוספות ולא אמרי' בהא לענין תוספת אי בעיא בהא גביא ואי בעיא בהא גביא ואף על גב דכתב לה בשני' אמאי דאית לך עלי סתמא דקא משמע נמי אתוספות לית לה תוספת אלא מן הנשואין כדפרישנא והיכא דתוספת כתובה זו שניה אינה מרובה על הראשונה וכתוב בה אמאי דאית לך עלי גובה עיקר משעת אירוסין ותוספת מן הנשואין ואמרינן דלהכי כתב לה תרתי ומיהו לא מחוורא האי סברא דמשמע לפום האי שיטתא דהיכא דלא כתב לה בכתובה שניה מן הנשואין תוספת כלל אמרי' בטל שני את הראשון והא לא מסתברא דרב הונא סתמא קאמר מנה מאתים מן האירוסין ולא קא מפליג בהו כלל ולהאי סברא נמי היכא דלא כתב לה בכתובה דאית לך עלי וכתב לה תוספת בכתובה שניה אמרינן אי בעיא בהא גביא עיקר כתובה בכתובה ראשונה בלבד ואי בעיא גביא עיקר כתובה ותוספת בכתובה שניה. והא נמי לא נהירא כלל אבל נראה לומר דודאי הא דרב הונא לעולם ליתא ואע"ג דאמרי' בעלמא אי בעיא בהא גביא ואי בעיא בהא גביא הני מילי בעלמא דשתי כתובות אחר נשואין למה לי וודאי אי שוו אהדדי משום דאימחיל שעבודא קמא אי בדלא שוו אלא דאידך יתירתא אמרינן אי בעיא בהא גביא ואי בעיא בהא גביא אבל הכא ליכא למימר דלבטל ראשון כתבו שני בדשוו ובדלא שוו אי בעיא בהא גביא אי בעיא בהא גביא והא ליכא למימר תרתי למה לה דהכי אורחייהו דאף על גב דאית לה כתובה מן האירוסין כותבין כתובה בשעת נשואין משום דעיקר כתובה דנשואין היא ומשום דאיכא נמי דמוסיפין לה בשעת נשואין ולא בשעת אירוסין והיינו דאמר רב הונא מאתים מן האירוסין דלא מחלה שעבודא דאירוסין ותוספת מן הנשואין דתוספת ודאי כיון דאתיא לכלל נשואין מחלה שעבודא דאירוסין ורב אסי סבר אחד זה ואחד זה מן הנשואין דכיון דאתיא לה לכלל נשואין אכולהו מחלה לשעבודא דאירוסין ומקשינן ליה מאידך דרב הונא משום דאכתי לא קים ליה טעמא דההיא דחמש מאות כולהו תגבי אלא התם היינו טעמא משום דהוה ליה למכתב לה צביתי ואוסיפית לך תלת מאה אמאתים א"נ אוסיפית לך מאה אמאתים ומדלא כתב לה לא הכי ולא הכי ודאי אמרי' דאי בעיא בהא גביא ואי בעיא בהא גביא והשתא דקי"ל טעמא דמילתא ודאי פשיטא לן טעמא בהא דליכא למימר בה בטל שני את הראשון ולא טעמא דאי בעיא בהא גביא ואי בעיא בהא גביא כיון דהכי אורחייהו מעיקר' נמי לא הוה מקשינן אמאי לא אמרינן בהא בטל שני את הא' ולא אי בעי' בהא גביא דהא ליכא למימר כדפרישנא אלא קשיא לן התם מאי טעמא לא אמרי' תגבי מאתים מזמן ראשון ומאה מזמן שני דומיא דהא דהכא דאמרינן מנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנשואין ופרישנא טעמא דשאני ההיא ותו לא קשיא ולא מידי והא דאמרי' דהוה ליה למכתב לה צביתי ואוסיפית לך תלת מאה אמאתים או מאה אמאתים כלומר דכתב לה הכי בהדי' אמאתים קמאי אבל היכא דלא כתב לה הכי בהדיא אלא שכתב לאשתו כתובה שניה אחר נשואין כלשון כתובות שלנו וכתב לה ואוסיפית לך כך וכך לאו הכי קאמרינן בין תוספת בכלל לתוספת בפרט ולא אמרינן אלא דכתב לה אמאתים קמא בהדי' ופשוט הוא ואינו צריך לפני' וזהו הנכון. ע"כ:
וז"ל תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל. מגבא מאימת גביא. למאי דקתני במתניתין השיאה ונתאלמנה כתובתה שלה קאי והכי קא מבעיא ליה כיון דארוסה יש לה כתובה משעת אירוסין נאמר שתטרוף לקוחות ג"כ משעת אירוסין דמאותה שעה חל השעבוד או נאמר שלא תטרוף אלא משעת נשואין דמשעת אירוסין עד שעת נשואין דיינינן ליה כמלוה על פה ומלוה על פה אינה טורפת לקוחות. ולמאן דס"ל דארוסה אין לה כתובה מפרשין לה לאבעי' בשפסק בשעת אירוסין לתת לה כתובה ומבעי ליה אם תטרוף משעת אירוסין או משעת נשואין. אמר רב הונא מנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנשואין כלומר מנה מאתים שהוא עיקר כתובה ונשתעבד לה מיד בתקנת חכמים טורפת מזמן האירוסין אבל התוספת שהוא מוסיף ומשעבד עצמו אליה אינה טורפת אלא מזמן הנשואין שבאותה שעה קנו מידו ונשתעבד לה. ואית דמפרשי' דמיירי כשפסק שיעור התוספת בשעת האירוסין והא קמ"ל שאף על פי שפסק בשעת האירוסין אינה טורפת אלא מזמן הנשואין שכתב. והרב מורי נר"ו אמר דהא קמ"ל שלא נאמר בשכתב התוספת בשעת הנשואין דאחולה אחליה לשעבודא ולדעת זה כתב לה התוספת שאם תרצה התוספת תניח מנה מאתים ותטרוף התוספת משעת נשואין ואם תרצה מנה מאתים תטרוף מזמן האירוסין המנה מאתים בלבד ותניח התוספת אלא אמרינן תגבה זה וזה ותטרוף מנה מאתים משעת אירוסין ותוספת מן הנשואין. ורב אסי אמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין פרש"י ז"ל דכיון שלא כתב לה כתובה מן האירוסין אינה טורפת אלא משעת הנשואין ואילך שנכתב כתובה. ונראה מדבריו שאם היה כותב לה כתובה משעת אירוסין היה מודה רב אסי שהיתה טורפת מנה מאתים מן האירוסין. והקשה רבינו צרפתי ז"ל דהא קי"ל דכתובה אף על פי שלא כתב כמי שכתב לה דמי ולמה נחלק בין כתב ללא כתב. ולפיכך פירשו דטעמי' דרב אסי דאמר דאינה טורפת מנה מאתים אלא מן הנשואין דבשעה שכתב לה בשעת נשואין כתובה ותוספת אחולי אחלתיה לשעבודא קמא ונתרצתה שלא תטרוף אלא משעת נשואין אבל אם גרשה מן האירוסין ודאי טורפת מזמן האירוסין ואף על פי שלא כתב לה דהשתא ליכא למימר אחולי אחלתיה כיון שלא הגיע לנשואין. ורבינו שרירא גאון ז"ל ורוב הגאונים ז"ל אומרי' דלא מבעיא בשלא כתב לה שאינה טורפת אלא אפילו כתב לה אם נתאלמנה מן האירוסין אינה טורפת ממשעבדי כלל וגם רבינו משה ז"ל כן כתב ויש לתמוה על דבריהם דאי בשכתב לה אחריות למה לא תטרוף מן הלקוחות על כן נראה למורי הרב נר"ו להעמיד דבריהם בשלא כתב לה אחריות ואכתי קשיא דאפ"ה למה לא תטרוף דהא קי"ל שאע"פ שלא כתב לה אחריות כמי שכתב דמי דאחריות טעות סופר הוא ולא מצית לדחויי ולמימר דלא איתמר לגבי כתובה דהא חזינן בהדיא דגבי כתובה נחלקו בדין האחריות רבנן ורבי מאיר דרבנן ס"ל דאמרינן אחריות טעות סופר הוא זהו כשנכתבה מן הנשואין דתקנת שמעון בן שטח דכל הנכסים יהיו אחראין וערבאין לכתובה בנשואין תקן ובזה היו חולקין רבי מאיר וחכמים דרבנן ס"ל דכיון שתקן דכל נכסיו יהיו אחראין וערבאין אע"פ שלא כתב בה אחריות כמי שכתב דמי ורבי מאיר סבר דמפני התקנה די כשנכתב האחריות בפי' שנדון אותו אבל כל זמן שלא נכתב לא אמרינן דטעות סופר הוא. וע"כ לא פליגי אלא בנשואין שבזה היתה התקנה אבל כשנכתבה באירוסין ד"ה ס"ל שאם לא נכתב בפי' האחריות לא אמרינן דט"ס הוא ואינה טורפת לקוחות ויש סיוע לזה מדאמרי' לקמן אמר רב נחמן שני שטרות היוצאין בזה אחר זה בטל שני את הראשון בשטרי דקרקעות ובמאי דדמי לה מיירי דאי בשטרי הלואות אי אפשר כדמפרש ואזיל הריא"ף ז"ל וטעם דבטל שני את הראשון משום דאמרינן דכשנכתב שטר המכר האחרון אחולי אחליה לשעבודא קמא ונתבטל כח השטר הראשון ואינו טורף לקוחות אלא מזמן השטר השני אבל אם בשטר המכר האחרון שכתב שהיה מוכר לו אותו הקרקע בעצמו הוסיף במכירה אפילו דקלא לא נאמר בזה בטל שני את הראשון אלא אמרינן דמפני תוספת הדקל נכתב השטר האחרון ויזכה בכל ויש לשאול למה זוכה בכל והא אמרינן הוציאה עליו שתי כתובות אחת של מאתים ואחת של שלש מאות אמר רב הונא באת לגבות מאתים וכו' אלמא אף על גב דהוסיף בכתובה שניה לא נאמר שתגבה מאתים מזמן ראשון ומאה מזמן שני אלא אם תרצה בתוספת לא תזכה בכתובה ראשונה כלל והכא נמי הוה לן למימר שאם ירצה בדקל לא יזכה מזמן ראשון כלל. ותירץ הריא"ף ז"ל בתשובותיו דהכא נמי מאי דאמרינן דאי אוסיף ביה דקלא לתוספת כתביה אינו רוצה לומר שיזכה בקרקעו' מזמן ראשון ובדקל מזמן שני אלא שאם ירצה לזכות בכח השטר השני בקרקע ובדקל יזכה ויתבטל כח השטר הראשון ואם ירצה להניח הדקל ולזכות בקרקע לבדו מכח השטר הראשון כי ירא כי שמא המוכר לקח מעות בהלואה בין זמן ראשון לזמן שני ואם יזכה בכח השטר השני יבא בעל חובו ויטרוף ממנו הרשות בידו. והר"י בר ברוך הספרדי ז"ל תירץ דלא דמו אהדדי דכתב שדרך העולם כשמוסיפין על עיקר כתובה שכותבין ואוסיף לך כך וכך והשתא לא עבד הכי אלא שכתב שתי כתובות סתם ולא הזכיר באחרונה לשון ואוסיפית כמנהג העולם מוכחא מלתא שלא נתכוון להוסיף על המנה הראשון אלא לזכות בזה שיתבטל הראשון ולפיכך דין הוא שלא תזכה אלא או בזו או בזו אבל במכר שאין דרך בני אדם שמוכרין לכתוב ואוסיפית כשכתב לשון מכר על הקרקע שמכר מתחלה ועל הדקל אע"פ שלא כתב ואוסיפית מוכחא מילתא דמפני תוספת בלבד נכתב השטר האחרון ולא נתבטל השטר הראשון ויזכה בקרקע מזמן הראשון ובדקל מזמן שני. עכ"ל תלמידי הר"י ז"ל:

הוציאה עליו שתי כתובות אחת של מאתים פרש"י והיא מוקדמת דדוקא כסדר נקט. ולי נראה דהיינו טעמא דרש"י דאם היתה של שלש מאות קודמת היתה גובה שתיהן דהא דלא גבה תרווייהו משום דה"ק לה אי מזמן ראשון גבית גבי מאתן וכו' והא לא שייך למימר אם קדמה של שלש מאות. הרא"ש ז"ל:

ולטעמיך תגבי חמש מאות כולהו כלומר ולטעמיך ולשבושך דלא ידעת טעמא דידי הוה לך לאקשויי אמאי לא גביא חמש מאות כולהו אלא ודאי דלא הא קשיא ולא הא קשיא דחמש מאות כולהו טעמא דלא גביא משום כיון דלא כתב לה וכו'. כלומר דאנן סהדי דמסתמא אין אדם מתחייב בשתי כתובות לאשה אחת וכשחוזר ומוסיף לה שום דבר אינו אלא כעין חליפין שאם הורע כחה בדבר אחד שיפה כחה בדבר אחר והכא נמי הוסיף לה מאה דינרין אם תמחול שעבודה הראשון שלא תוכל לטרוף אלא מזמן שני ואם לא תמחול שעבודה נתרצה לגבות כתובתה הראשונה מזמן הראשון שלא תזכה בשום דבר מכל מה שכתב לה עכשו ולא היה לו לפרש כן ודברים שבלב כל אדם הן שעל מנת כן כותב שאין אדם דעתו לחזר ולחייב חיוב אחר אחר חיבת חופה ונשואין ואם דעתה להוסיף זכות על הראשון היה לו לפרש. הריטב"א ז"ל:

בד"ה שפצעה בפניה וא"ת תקשי הך ברייתא לרב כו' עכ"ל אע"ג דע"כ רב פליג אברייתא בהא דרב מוקי קרא דוהתנחלתם למעט אפילו מעשה ידיה מ"מ לענין פצעה בפניה אי הוה דאב לא אשכחן דפליג רב אברייתא וק"ל:

בד"ה טעמא דהשיאה כו' וריב"ן מוקי כולה כו' טעמא דהשיאה וגירשה אחר שאירסה כו' עכ"ל קשה לפירושו דהכי ה"מ תלמודא לדקדק מרישא טעמא דאירסה ונתארמלה אחר שאירסה וגירשה הא אירסה ונתארמלה אחר שאירסה ונתארמלה תו לא ה"מ למתני אפילו השיאה ראשונה ולמאן דאמר מזל גורם כמו שדקדק ר"י לפריב"ן ודו"ק:

בד"ה ומיגבא כו' ואמאי ליבעי אי כל ארוסות טרפי ממשעבדי כו' עכ"ל לכאורה שרש"י הרגיש ליישב זה דבנשאת דוקא קמבעיא ליה אי גביא משעת אירוסין או נימא דמחלה לשיעבודא קמא לגבות מזמן הכתוב בכתובה וכ"כ מהרש"ל אבל ממה שפרש"י או דלמא עד שעת כתיבה דהוה מלוה בשטר לא טרפה ממשעבדי משמע דבארוסה נמי ולא נשאת נמי קמבעיא ומה שפרש"י דהיא גופה מחלה לשיעבודא קמא ונתרצית בזמן הכתוב בשטר הכתובה כו' היינו דמעיקרא בשעת אירוסין נתרצית ומחלה לשיעבודא שלא לגבות ממשעבדי אלא מזמן הכתוב בשטר הכתובה וכן הוא הדעת נותן דאם לא נתרצית למחול שיעבודא בשעת אירוסין למה תמחול עכשיו שיעבוד שהיה לה כבר משעת אירוסין ותו לא מידי ודו"ק:

בא"ד דאי טעמא דמודה משום דלא נכתבו ברשותו כו' דבשעת כתיבה מחלה לשיעבודא כו' עכ"ל מפירושם נראה דמשום דלא נכתבו ברשותו אית לן למימר דבשעת כתיבה מחלה לשיעבודא קמא וא"כ הוא קשה דמאי פריך רבא לעיל דאימא דבההיא דבגרה ואח"כ נשאת דלא נכתבו ברשותו מחלה לשיעבודא אבל במתני' דנשאת בקטנות ונכתבו ברשותו שפיר קאמרי הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן האב ומשעת אירוסין הוא טורף דלא שייך למימר דמחלה בשעת כתיבה כיון דברשותו היה ויש ליישב (ג) ודו"ק:

רש"י בד"ה כיון כו' תגבה השניה אלא כו' כצ"ל:

[פי' על תוס' ד"ה טעמא דהשיאה כו'. עיין בסוף המסכת]:

תוד"ה ומיגבא מאימת כו' דדוקא בהך דמיירי ר"י בה במארס את בתו כו' כצ"ל. ונ"ב ול"נ דשפיר ידע דארוסה גובה ממשעבדי בתקנה דרבנן אלא דמיבעי ליה היכא דנשאת אי אמרי' מחלה לשעבודא קמא או לא כמו שפי' רש"י בסוף ורו"ק. (עיין במהרש"א):

גמ' הלכתא כוותיה דרב וכו'. ואף דרב מייתי קרא ומדאורייתא מודה רב ששת דהוי לעצמה מ"מ משמע מדרבנן נמי קאמר מדקאמר בת הניזונת וכו':
בתד"ה שפצעה וכו' תיקשי מהך ברייתא לרב וכו'. אע"ג דבלא"ה פליג רב אהך ברייתא דרב מוקי לקרא במעשה ידיה דא"ל שמפרש חבלות גדולות שיש בהן הפסד מעשה ידיה דא"כ מאי וכן תני רבי חנינא אע"כ משמע לתלמודא שר"ל חבלות קטנות דאל"כ הול"ל במעשה ידיה הכתוב מדבר ועוד [דאי בחבלות גדולות] א"כ גם התוספות לא מקשי מידי וצ"ל דמ"מ לא משמע דפליג בהא אברייתא דפצעה בפניה לאב:

בא"ד דבפחת דעד הנערות וכו'. דברי התוספות בב"ק אינם מדוקדקין כלל בזה במ"ש בוגרות וכו'. כדאיתא לעיל יכול ימכור את בתו כשהיא נערה אמרת מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא ימכור וק"ל:
בתד"ה טעמא וכו'. ולפירוש ריב"ן אין להקשות דלמא לעולם ס"ל כרשב"ג דבג' פעמים הוי חזקה ואף דהו"מ למיתני השיאה שנית מ"מ לא רצה למינקט בדרך פורעניות דאין זה כלום לפירוש ריב"ן:
וקשה דהו"ל לידוק מרישא טעמא דאירסה ונתארמלה אחר אירסה וגירשה הא אירסה ונתארמלה תו לא מצי למיתני אפילו השיאה הראשון. דזה אינו קושיא דרצה לאשמועינן ב' גווני. ועוד דרצה להשמיענו דבין אלמנה או גרושה מן האירוסין יש להן כתובה אבל אחר דנקיט ב' גווני למה תנא אח"כ עוד בסירוגין גרושה ואלמנה אחרי שהשמיענו בזאת האשה גירשה ליתני אח"כ נתארמלה נתארמלה וכו' ודו"ק:
בתד"ה ומיגבא וכו'. אף שרש"י מקשרו מ"מ לפי סברת שני צדדי האיבעיא מתוקמי האיבעיא בל"ז נמי וכן באירוסין נמי:
ומיהו רש"י כתב באחד זה ואחד זה מן הנשואין דהיא גופה מחלה ולא מפרש טעמא דעד שעת כתיבה דהוי מלוה בשטר לא טרפה ודוחק לומר דהיא גופא מחלה משעת אירוסין שלא תטרוף וכו' ודוק. ולצד דמחלה מ"מ מתיב רבא שפיר במה דתלי במן האירוסין לבד דא"כ אינה יכולה למחול אח"כ כיון שזכה בהן משעת אירוסין וא"כ אף דבגרה אח"כ יהיה של אב לזה משני משעת כתיבה וכו' ולא תקינו ליה רבנן שיזכה משעת אירוסין אלא כשהכתיבה ברשותו דהיינו שאינה מוחלת כגון שעדיין נערה שאין מחילתה מחילה אבל כשהכתיבה אינה ברשותו זכייה דמן האירוסין לאו כלום דיכולה למחול דלא זכו ליה משעת אירוסין שלא תהא יכולה למחול אלא יכולה למחול ולכן בעינן הכתיבה ברשותו ודו"ק:

בא"ד לא תקינו רבנן וכו'. מבואר באשר"י דתקנתא דרבנן בעלמא היא ומה שזוכה בו [אף דכל שבח נעורים לאביה מדאורייתא] כיון דאין הגבייה ברשותו כו':

ד"ה כתובתה של אביה. וקסבר יש כתובה לארוסה. עי' לקמן (מד) תד"ה והלכתא:

רש"י ד"ה הואיל. נכתבים ל"ר אמנה ומאתים דכתובה קאי. עמש"כ לעיל מ' בכוונתו:

גמ' שקוד כו'. נ"ב כההיא דתנן (אבות פ"ב) הוי שקוד ללמוד תורה:

רש"י ד"ה הואיל וברשותו וכו' נכתבים לשון רבים. עי' תוי"ט פ"ג מ"ו דכתובות:

תד"ה שפצעה. וא"ת תקשי הך ברייתא לרב. ע' במהרש"א. וע"כ כוונתו דבהך מלתא שפיר פליג רב על תנא דר"ח משום דמסייע ליה מתניתין דמוכח דגבתה לאחר מיתת האב לעצמה. אמנם עדיין קשה דלמא מתני' ג"כ ס"ל דוהתנחלתם לא ממעט מע"י. אלא דמתני' מיירי בנערה וממעט מקרא דלאמה דהא כל מתני' על נערה קאי. אבל בקטנה יש לומר דבאמת הוי להיורשים:

תד"ה ומיגבא מאימת גביא וכו' דמה שייך ההיא בעי' הכא וכו'. והא ל"ל דהש"ס מספקא ליה דלמא מהאי טעמא גופא ס"ל לר"י דמשעת כתיבה זכה בה משום דמכח הכתיבה דנשתעבדי הנכסים הוי קצת כגבוי מיד אבל מארוסי' דלא טריף ממשעבדי לא הוי זכות גמור שיזכה בה האב. דהא באמת משמע מדברי ר"י דאלו לא נשאת ומתה מן הארוסין אחר שבגרה דזכה בה האב. הרי דבאמת גם מחמת שעבוד האירוסין זכה בה:

בא"ד ונראה לר"י דדוקא בהך דמיירי ר"י וכו'. ודוחק להעמיד כולה שמעתין וכו'. ותמוה לי דעדיפא הו"ל להקשות דהא מסקי' והלכתא אידי ואידי מן הנשואין. הרי דאף למה דקיי"ל כרבנן דר"י מכל מקום קי"ל דאידי ואידי מן הנשואין. ואי דנימא דלמסקנא באמת מטעם אחריני אתינן עלה משום מחילה. אלא דהאיבעי' היה לר"י. א"כ גם קושייתם לק"מ דהא באמת י"ל דכולה שמעתין כרבנן דמחלוקת ר"ה ור"א היה אליבא דרבנן כאשר הוא באמת למסקנא.
גם בעיקר דבריהם תמוהים לי דהוצרכו לדחוק דהאיבעי' דר"י רק אליבא דר"י ונדחקו ג"כ דמסתפק בטעמא דר"י אמאי לא ניחא להו בפשוטו. די"ל דודאי טעמא דר"י משום דמחלה בשעת הנשואין. ולזה מבעי' אליבא דרבנן ומיגבא מאימת גביא. היינו דמסתפק אם נימא כיון דחזינן בטעמא דר"י דהוי מחילה. ה"נ בהך סברא לא מצינו דפליגי רבנן ובכל פעם בשעת הנשואין מוחלת זכותה דמן הארוסי'. או דרבנן לא ס"ל הך סברא, וגם י"ל לאידך גיסא דמסברא בודאי אין להמציא פלוגחא דאמרי' דר"י ס"ל דמחלה ה"נ לרבנן. אלא דמסתפקא בטעמא דר"י אם משום מחילה או משום דתליא בכתיבה כמ"ש תוס'. והיינו דמתחילה לא תליא בבגרה. אלא משום דבכ"מ בשעת נשואין מחלה כמו שהוא האמת. כמ"ש תוספות ד"ה והלכתא וכו'. ומש"ה תלי עיקר האיבעי' הכא דמסתפק אי טעמא דר"י משום מחילה היינו משום דבכ"מ בשעת נשואין נמחל זכות הארוסין והסוגיא כפשטא. וע' בהרא"ש שכ"כ לקושטא דמלתא:

המארס את בתו ונתגרשה. בתשו' הרא"ש כ' דהא דאמרי' מזלא גרם אין רוצה לומר שמזלה גורם שימותו בעלי' אלא מזוני תלי' במזלא ומזל שלה גרם שלא תזון בריווח ע"כ ימותו בעלי' שלא תתפרנס. וכ' בנוב"י כרך ראשון שלפ"ז אשה שבעלה מתפרנס על ידה אין בה דין קטלנית להך לישנא. והשתא לפ"ז קטנה ארוסה החוזרת לבית אבי' למזונות. וא"כ אין לתלות במזל דידה אלא במזל אבי' שלא זכה להמציא מזון לבתו. וא"כ לפי' רמב"ן אין לצרף אירוסי' עם נישואי' ומוכח דלא כנב"י וק"ל:

השיאה ונתאלמנה כו' ר' יהודה אומר כו' בירושלמי מפרש טעמי' דר' יהודה כדי שיקפוץ ויתן נדן לבתו. וצריך לומר בנישואי' שניים שוב אין מצוה ליתן לה נדן והיינו דקמ"ל מתני' השיאה פעם שנית וקשה הא בפעם שני' היא משיאה את עצמה וה"ל למיתני נישאת ולא לשון השיאה. אלא לרמז אפי' יהיב לה אבי' נדן שנית להשיאה לבעלה השני מ"מ מודה ר"י בנישואי ב' דהכתובה לה:

אם משהשיאה אין לאבי' רשות בה. יש מהראשוני' מוחקי' תיבת אם וגורסי' משהשיאה אין לאבי' רשות בה ויש לקיים הגירסא עם מ"ש תוס' יו"ט שהקשה אמרו לו היינו ת"ק. ולפענ"ד עפ"י מ"ש ר"ן ריש מכילתין דהכתובה רגילית להכתב איזה ימי' אחר הנישואי' והא דא"ר יהודה בשמעתין הואיל וברשותו נכתבי' ר"ל רוב פעמים ואורחא דמילתא הכי הוא ע"ש. והנה לפ"ז ת"ק אזיל בתר גוביינא. ור' יהודה אזיל לעולם בתר אורחא דמילתא אפי' לא נכתבו ברשותו. כיון דרוב פעמים נכתבו ברשותו. ורבנן דאמרו לו ס"ל אם משהשיאה אין לאבי' רשות בה אבל אם קודם שהשיאה נכתבה הכתובה מודי רבנן לרבי יהודה וא"ש וק"ל:

טעמא דהשיאה וגרשה כו'. אע"ג דדרך מתני' בעלמא להקדים אלמנה. האשה שנתארמלה או שנתגרשה וכן הוא לשון קרא ואשה כי תהי' אלמנה וגרושה וזרע אין לה. י"ל ה"נ אי תני גבי הדדי אירסה ונתארמלה או נתגרשה. אבל השתא דתני תרי בבא אירסה ונתגרשה אירסה ונתארמלה דייק שפיר מיני' דתרי זימני הוה חזקה משו"ה הוצרך להקדים גירושי'. עיי' היטב דברי חכמת שלמה שבסוף מסכת שייך לכאן ודפח"ח:

דלא חזי' לאינסובי כ' הרא"ש דכופין להוציא דחמירא סכנתא מאיסורא. וצ"ע אמאי לא חשיב לי' בהדי אינך דכופי' להוציא ס"פ המדיר ועיי' שם בש"מ ועיי' קרבן נתנאל ואין להאריך בזה יותר:

הואיל וברשותו נכתבים. רש"י נדחק למה נקט לשון רבים נכתבים ולפמ"ש לעיל דמיירי אפי' נכתבת אחר החופה מ"מ כיון דכתובות דעלמא אורחי' למכתב ברשותו הוה נמי דילי':

כיון דלא כ' לה צביתי כו'. צ"ע דלמא משו"ה חלקו בשני שטרות ליפות כחה שאם לא יהי' בנכסיו כדי להגבות לכל בעלי חובות שלו תגבה היא ב' חלקי' כמ"ש ש"ך כי האי גוונא סי' נ"ג סק"ב ע"ש וצ"ע לכאורה:

רש"י בד"ה שפצעה בפניה דאפחתה מכספה וכו' דהא יש לו בה מכר עכ"ל. ולפ"ז יש לדקדק א"כ אכתי אמאי איצטריך למעט מקרא דוהתנחלתם ותיפוק ליה דבלא"ה פשיטא דאין היורשין זוכין בהאי חבלה דאפחתה מכספה כיון דפשיטא לן שאין להן בה מכר כדפרישית בסמוך ולא שייך בהו נמי דאפחתה מכספה לענין מסירת קדושין מה"ט דפרישית נמי דפשיטא לן בלאו והתנחלתם דאין האחין זוכין למסרה לחופה. והנראה בזה דנהי דחבלות לאו מוהתנחלתם ילפינן אפ"ה נקט לה רבה הכא דדוקא כל הני אין אדם מוריש זכות בתו לבניו משא"כ מעשה ידיה לעולם דמוריש. וכה"ג צריך לפרש בברייתא דר' חנינא. ומעתה נתיישבה קושיית התוספות דלא קשיא ההיא ברייתא לרב דרב לא מוקי לה לענין חבלות דאפחתה מכספה אלא לענין חבלות שיש בהן ביטול מלאכה ונהי דלענין עיקר מעשה ידיה לא איצטריך למעט מוהתנחלתם דמהיקשא דלאמה ילפינן כקושיית התוספת אפ"ה נקט חבלות אגב גררא דאינך. ויותר נראה דעיקר ילפותא דברייתא דר' חנינא דקתני בפיתוי הבת וכו' לרב למעוטי מעשה ידיה אתא מפשטא דקרא דוהתנחלתם אותם כתיב בעבד כנעני ומשמע דאתי למעט ענייני קנסות דשייכין בכנעני ולא בעבד עברי משא"כ במעשה ידיה דשייכין נמי בעברי לא משמע למעט מהאי קרא אלא מהיקשא דלאמה כקושיית התוספות לעיל וכיון דלקושטא דמילתא ממעטינן כולהו ניחא ליה לרב לאתויי רישא דוהתנחלתם שהיא דרשא פשוטה וכה"ג אשכחן טובא בתלמוד ובהכי ניחא סוגיא דשמעתין דלא מקשינן מתניתין דידן לברייתא אהדדי ודו"ק:

משנה המארס את בתו וגירשה וכו' כתובתה שלו. ופירש"י דבקטנה ונערה איירי לאפוקי בוגרת וכה"ג כולהו מתני' דפירקין הגיורת שזינתה והאב זכאי בבתו ולעולם היא ברשות האב כולהו לא איירי בבוגרת והא דקתני סתמא משום דסמיך אמתני' דריש פירקין דקתני נערה שנתפתתה וקתני סיפא בגרה עד שלא עמדה בדין ואשמעינן דבגרות מוציאה מרשות אב וה"ה לכולהו דגילוי מלתא הוא כמו שאפרש והכא אתא לאשמעינן דנשואין מוציא' מרשות האב וה"ה לכולהו וכולה מילתא ילפינן מהפרת נדרים כמ"ש רש"י ותוס' לעיל דף ל"ט בד"ה הואיל ונשואין מוציאין מרשות האב אלא שהתוספות כתבו שם דנהי דבעלמא לא ילפינן מהפרת נדרים דאיסורא מממונא לא ילפינן אפ"ה לאפוקי מרשות האב ילפינן שפיר אלא דלפ"ז קשיא לי הא דתנינן הכא אירסה ונתגרשה אירסה ונתארמלה כתובתה שלה משמע דמצי למוסרה לאישות אחר אישות דאירוסין והדרא למילתא קמייתא בין לענין קדושין עצמן ובין לענין זכיית כתובתה ומנא ליה הא מילתא דהא לענין הפרת נדרים איצטריך קרא בריש פרק נערה המאורסה בנדרים היכא דנתארסה ומת הארוס דנתרוקנה רשות לאב ואם כן בשאר דוכתי מנ"ל לאחזוקה ברשות האב אי סלקא דעתך דלהא מילתא לא ילפינן מהפרת נדרים לכך נ"ל דנהי דממונא מאיסורא לא ילפינן היינו לענין עיקר דינא דזכיית האב משא"כ לבתר דילפינן עיקר הדברים בהדיא אלא דמספקא לן בזמן הזכייה עד מתי נקרא בית אביה ילפינן שפיר מהפרת נדרים דכתיב בנעוריה בית אביה וילפינן בנדרים ר"פ נערה דכל זמן שהיא בנעוריה היא בבית אביה דמהתם נפקא לן דנתרוקנה רשות לאב ומהתם ילפינן נמי דדוקא בנעוריה מיקרי בית אביה ולא בבגרות וממילא ידעינן דה"ה לכל מילי דזכיית האב דתליא במה שנקרא בית אביה דגילוי מילתא הוא כנ"ל נכון:

שם כתובתה שלו. ולא פי' רבותינו טעמו של דבר ולקמן אמתניתין דהאב זכאי בבתו מפרש בגמרא הטעם בכל א' וא' מהן מדאורייתא ומהן בתקנתא דרבנן ובכתובה לא אשכחן טעמא. מיהו לת"ק דהכא איכא למימר כיון דסתם משנה ר"מ ושמעינן לר"מ לקמן בפרק אע"פ דף נ"ו דכתובה דאורייתא ולעיל בפ"ק דף יו"ד יליף לה בגמרא מדכתיב אם מאן ימאן אביה לתתה לו כסף ישקול כמוהר הבתולות מכאן סמכו לכתובת אשה וילפינן נמי התם שיהא זה כזה וא"כ שפיר שמעינן להדיא דכתובת נערה לאביה כמו קנס. אלא לר"י דאית ליה הכא במתניתין דאפילו בהשיאה הכתובה לאב וצריך ליתן טעם אפילו באירוסין מנ"ל דהא לר"י אמרינן פ' אע"פ דכתובה דרבנן ונהי דלפרש"י לקמן דף מ"ז דמפרש דמה שתקנו חכמים שזוכה האב במציאת בתו היינו משום איבה דמזונות וכתבו המפרשים דלאו דוקא מציאה אלא במתנות שנותנין להבת הכל הוי לאביה משום איבה כמו שהאריך בזה מ"ז לקמן בספר מג"ש ויבואר שם איכא למימר דמה"ט זוכה בכתובתה משא"כ לפי' התוספות דטעמא דאיבה היינו שלא ימסרנה למנוול ולמוכה שחין א"כ נראה דה"ט לא שייך כלל בכתובה כיון שכבר נתארסה וכ"ש לר"י בהשיאה. מיהו בירושלמי מפרש טעמא דר"י כדי שיתן האב נדוניא לבתו בעין יפה אלא דבתלמודא דידן ע"כ לא נחית להאי טעמא כמו שיבואר בסמוך. ולמאי דפרישית נמי דטעמא דת"ק משום דכתובה דאורייתא ויליף לה מקנס דמפותה קשיא לי א"כ לר"ע דמתני' דף ל"ח דהלכתא כוותיה דנערה שנתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה א"כ כתובת ארוסה אמאי לאביה ונהי דכתובה קמייתא דארוסה לא קשיא לי דהא לענין קנס נמי אם בא עליה ונתארסה פשטינן התם דהוי לאביה דכיון שכבר זכה בשעת ביאה תו לא פקע כיון דלא נפקא מרשותיה וא"כ ה"נ לענין כתובה כיון שכבר זכה בשעת קדושין תו לא פקע משעת גירושין דהא אכתי לא נפקא מרשותיה משא"כ בכתובה שניה דכבר נתארסה ונתגרשה דלענין קנס כה"ג קנסה לעצמה א"כ כתובתה נמי לעצמה בעי מיהוי למאי דפרישית דדרשינן כסף ישקול כמוהר הבתולות בהקישא לגמרי למי שזה ניתן זה ניתן וצ"ל דבאמת כתובה שניה דלאביה הוי נמי דרבנן לכ"ע והשתא א"ש הא דקתני אמתני' תרי זימני אירסה והיינו דלא דייק הש"ס מרישא וצ"ע:

קונטרס אחרון
ע"ב משנה המארס את בתו וגירשה כתובתה שלו ולא נתפרש בגמרא הטעם כמו שנתפרש בכל מה שהאב זוכה בבתו וכתבתי דלמ"ד כתובה דאורייתא אתי שפיר דיליף לה מדכתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות אלמא דקנס וכתובה שוין למי שזה ניתן זה ניתן אבל למ"ד דרבנן צריך לומר כשיטת רש"י ז"ל דמשום איבה דאמרינן בגמרא היינו איבה דמזונות והך איבה שייך נמי לענין כתובה מיהו בירושלמי מצאתי טעמא דר' יהודא כדי שיתן האב נדוניא לבתו בעין יפה אלא דתלמודא דידן ע"כ לא סבר הכי ועיין מה שכתבתי בפנים במימרא דרבה ורב יוסף:

רש"י בד"ה כתובתה של אב וכו' וקסבר האי תנא יש כתובה לארוסה. הא דלא מוקי בדכתב לה ואליבא דכ"ע היינו משום דלפ"ז לא אתי שפיר הא דמסקינן בטעמא דר"י הואיל וברשותו נכתבין ויבואר באריכות:

בתוספות בד"ה טעמא דהשיאה וגרשה וכו' וא"ת ותקשי ליה מרישא עכ"ל ולכאורה יש ליישב דדיוקא דתלמודא לאו מדנקט נתארמלה ונתגרשה דהא בכל דוכתי תנינן כה"ג האשה שנתארמלה או נתגרשה ואשכחן נמי כה"ג טובא בקראי כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה דהדרא לבית אביה וכן בהפרת נדרים כתיב ונדר אלמנה וגרושה אע"כ דעיקר דיוקא דתלמודא היינו מדנקט כלל תרי בבי המארס ונתגרשה אירסה ונתארמלה ותרי זימני אירסה ל"ל וא"כ ברישא לא שייך האי דיוקא למאי דפרישית בל' המשנה דהתנא אשמעינן דיכול למוסרה לאישות אחר שכבר נתארסה ונתגרשה והדרא לגמרי לקמייתא אפילו לענין קדושין גופא ולענין הכתובה גופא ושפיר אשמעינן דבין ע"י גירושין או על ידי אלמנותה הדרא למילתא קמייתא משא"כ בבבא דסיפא דייק שפיר דתרי זימני השיאה ל"ל דלקושטא דמילתא האי השיאה בתרא לאו שהשיאה הוא דהא אין לו רשות בה ואי משום לאשמעינן דבנשואין שניים מודה ר"י אפשר דהא פשיטא ליה לתלמודא דמהיכי תיתי יאמר ר"י דהן של אב ועוד דא"כ ליתני השיאה וגירשה אירסה ונתארמלה דהוי רבותא טפי דאפ"ה מודה ר"י בשני' אע"כ מדייק הש"ס שפיר דאתא לאשמעינן כרבי דבתרי זימני הוי חזקה ודו"ק:

בא"ד וריב"ן מוקי כולה מתני' באשה א'. פי' מיתורא ודיוקא דמתניתין דבבא דסיפא כדפרישית ע"כ אתא לאשמעינן כר' וא"כ ממילא דאיירי באשה א' ואשמעינן שפיר דבלא"ה לא חזיא לאנסובי ולא הוי מצי למנקט תו השיאה ונתארמלה משא"כ אי מיירי באשה אחת לא שייך שפי' האי דיוקא דלא חזיא לאנסובי ולא ניחא ליה לריב"ן פרש"י דלא נקט דרך פורעניות. ומה שהקשה מהרש"א לפי' ריב"ן אמאי לא דייק הש"ס מרישא כבר נתיישב מתוך דברינו דלא שייך האי דיוקא מרישא דמתני' דאורחא דתלמודא למנקט כה"ג וכדפרישית בסמוך וכן מה שהקשה ר"י לפי' ריב"ן דתקשי למ"ד מעיין גורם יש ליישב דרך פלפול כמו שאפרש בסוף הסוגיא בלשון התוספות בד"ה והלכתא אבל קשיא לי לפי' ריב"ן אמאי נקט בסיפא השיאה וגירשה השיאה ונתארמלה הול"ל השיאה וגירשה אירסה ונתארמלה דהוי רבותא טפי לרבי יהודה דבהא נמי מודה אם לא שנאמר דלא משמע ליה שום רבותא בהא וניחא ליה למנקט בחד לישנא ובסמוך אפרש בדרך אחר דאפשר דרבי יהודה סובר דארוסה אין לה כתובה ודו"ק:

גמרא רבי יהודה אומר הראשונה של אב מ"ט דר"י. מדמהדרינן אטעמא דר"י אלמא דטעמא דרבנן פשיטא לן והיינו כדפרישית במשנתינו דבתר גוביינא אזלינן ואע"ג דבמוציא ש"ר דעיקרו כשניסת היא ואפ"ה זכה האב בקנס כיון דע"י הוצאת ש"ר שאומר שזינתה בבית אביה בא הקנס אפ"ה לא ילפינן ממוציא ש"ר אי משום דממונא מקנסא לא ילפינן ועוד דאפילו בשאר קנסות ילפינן לעיל דל"ט בא עליה ובגרה או בא עליה וניסת דהקנס לעצמה אי מקרא או מסברא כדאיתא שם בתוספות ובחידושינו וא"כ ה"ה לכל מילי אבל אכתי קשיא לן דהא בקנס דאונס ומפתה אזלינן מיהא בתר העמדה בדין בין לענין קנס בין לענין בושת ופגם וא"כ ה"נ בכתובה למ"ד יש כתובה לארוסה מתנאי ב"ד וכמאן דעמד בדין דמי דמה"ט גופא גובה ממשועבדים לשיטת התוספות אליבא דכ"ע ולשיטת רש"י מיהא אליבא דרב הונא ורב אשי נמי לא פליג אלא משום דבשעת נישואין מחלה לשיעבודא קמא אבל בלא"ה גביא מן האירוסין בתנאי ב"ד אפילו ממשעבדי ולפ"ז אדרבא קשה מ"ט דרבנן דלא זכה בהן האב וכ"ש למאי דפרישית במשנתינו דת"ק דמתני' ר"מ היא דסתם משנה ר"מ ואית לה כתובה דאורייתא ואיתקוש לקנס וכיון דבקנס ובושת ופגם עמדה בדין וניסת לרבנן דריש פרקין לאביה ומ"ש כתובה מבושת ופגם ואי איכא שום טעמא הו"ל לתלמודא לפרש מ"ט דרבנן טפי מדאהדר בתר טעמא דרבי יהודה ותו קשיא לי אטו אילו נתן לה שום אדם מתנה בשטר בעודה נערה מי לא זכי בה האב אע"ג דלא מטי לידה אלא בתר נישואין וה"ה לשטרי מלוה ואודייתא אע"ג דזמן פרעון בתר הכי הוי וכדקתני לעיל להדיא במתני' מעשה ידיה ומציאתה אע"פ שלא גבתה הרי הן של אחין משמע דה"ה לכל מילי דכותיהו ולא אשכחן מאן דמפליג בדמטי זימנא או לא מטי זימנא ובכתובה מ"ט דרבנן וע"כ צ"ל דהא דפשיטא לן טפי טעמא דרבנן משום דכתובה לאו למלוה דמי ולא למתנה דמי כיון שלא ניתן לגבות כלל מחיים אלא לכשתתאלמן או תתגרש ולא דמי אפילו לקנס ובושת ופגם דשייך בהו קצת זכייה משעת ביאה משא"כ הכא דעיקר זכייה לא שייך אלא לבתר הכי מיהו לענין גביית משועבדים מילתא אחריתי היא כמו שאבאר לקמן בשמעתין בעז"ה ודו"ק:

שם רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הואיל ומשעת אירוסין זכה. כבר כתבתי בלשון המשנה דבירושלמי מפרש טעמא דר' יהודא כדי שיהא אדם מצוי ליתן לבתו בעין יפה ולכאורה משמע דתלמודא דידן לא משמע ליה האי טעמא אלא דכבר פירשתי דתרווייהו צריכי דטעמא דירושלמי לא מהני אלא לטעמא דזכיית האב למה תקנו לו חכמים כלל זכייה בכתובה דלא משמע ליה טעמא דאיבה בכתובה כדפרישית במשנתינו. והא דאיצטריך להאי טעמא לדר"י טפי מלר"מ היינו משום דלר"מ כתובה דאורייתא וא"כ זכיית האב נמי מדאורייתא כדפרישית משא"כ לר"י דס"ל כתובה מדרבנן. אלא דאכתי לא מהני האי טעמא דירושלמי אלא היכא שהבת ברשותו כמו בשאר זכיות דהיכא דניסת או בגרה תו לא זכה. והא דקאמר ר"י הכא דזכה אפילו בניסת היינו כדמפרש בתלמודא דידן הואיל ומשעת אירוסין זכה ולמסקנא הואיל וברשותו נכתבין כנ"ל לכאורה להשוות שני התלמודים דלא ליפלגו אהדדי אלא דמסתימת לשון הגמרא ודירושלמי אפשר דלא משמע דס"ל אהדדי ועיין עוד בסמוך:

שם אלא אי איתמר הכי איתמר רבה ור"י דאמרי תרווייהו הואיל וברשותו נכתבין. משמע דפסיקא מילתא דבכתיבה תליא מילתא כדמשמע לכאורה מפרש"י ותוס' ואע"ג דאשכחן כמה סתמי דמתני' דאיירי במקום שאין כותבין כתובה אפילו לנשואה אפ"ה מוקמינן הכא שפיר פלוגתא דר"י ורבנן כשכתב לה מן הנשואין דהכי אורחא דמילתא ומשמע נמי דאף למ"ד דיש כתובה לארוסה אפ"ה לא היו נוהגין ליכתוב לה כתובה וע"כ דבהכי איירי מתני' דהכא דלפרש"י ותוספות אי כתב לה מן האירוסין לא מודה ר' יהודא בבגרה ואח"כ ניסת כיון דבשעת אירוסין נכתבו ברשותו ובעיקר הטעם שלא היו כותבין אף לארוסה אף במקום שנוהגים לכתוב לנשואות כתבו תוספות בפ"ק דמציעא דבלא"ה אין צורך לכתוב הכתובה כיון דתנאי ב"ד הוא ואין נאמן לומר פרעתי לרבי יוחנן אלא דאפ"ה תקנו לכתוב משום תוספת כתובה משא"כ בארוסה דלית לה תוספת מיהו לקמן אפרש בזה בענין אחר:

רש"י בד"ה ומיגבא מאימת גביא וכו' או דילמא עד שעת כתיבה דהוי מלוה בשטר לא טרפי ממשעבדי עכ"ל. וכבר האריכו מהרש"ל ומהרש"א ומ"ז בספר מג"ש בכוונת שיטת רש"י דנראין כסותרין דכאן כתב טעמא דמן הנשואין משום דבהאי שעתא נעשית מלוה בשטר ובסמוך כתב בטעמא דר' אסי משום דמחלה לשיעבודא קמא ומהרש"ל ז"ל כתב דמ"ש רש"י כאן היינו נמי משום טעמא דמחלה והסכים עמו מ"ז בספר מג"ש והאריך ולענ"ד א"א לומר כן בלשון רש"י דכתב להדיא עד ההוא שעתא לא טרפה ואין זה לשון מחילה ותו למה שינה לשונו וטעמו ממ"ש בסמוך בהדיא לשון מחילה. וכה"ג קשה על שיטת מהרש"א שכתב להיפך דמ"ש רש"י בסמוך לשון מחילה היינו דמעיקרא מחלה וזה תמוה יותר שאין זה לשון רש"י כאן ולא לשונו דבסמוך דמה ענין מחילה לדבר שאין מגיע לה ועוד דא"כ מה מקשה בגמ' מההיא דרב הונא דהוציאה שתי כתובות דהתם לא שייך כלל מחילה דמעיקרא דהא שקלא מעיקרא שטר כתובה הא קמן דלא מחלה אע"כ דממחילה דבתר הכי איירי. מלבד שאר קושיות ותמיהות שיבואר מתוך דברינו. אמנם לענ"ד אני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה דבאמת דברי רש"י נראין כסותרין ואינן סותרין וצדקו יחדיו כ"א לפי מקומו דכאן בשיטת בעל האיבעיא דהמיבעיא ליה דוקא הכא אפלוגתא דרבי יהודה ורבנן אע"ג דע"כ לרש"י בכל הארוסות שבעולם קמיבעיא ליה מ"מ מטעמא דר"י נשמע לרבנן דבלא"ה הוי פשיטא ליה דארוסות גביין ממשעבדי בתנאי ב"ד דקי"ל בכל דוכתי דמעשה ב"ד כמאן דנקט שטרא דמי ואירוסין נמי אית ליה קלא אע"ג דאמרינן לעיל דף כ"ג עבידי דמקדשי בצינעא מ"מ רובא דרובא יש להן קול כמ"ש התוס' להדיא בפ"ק דמציעא דף ט"ו ע"ב וא"כ למה לא תגבה ממשעבדי. אלא הא דמספקא ליה היינו מדאמר רבי יהודה הראשונה של אב ואפ"ה מודה במארס ובגרה וניסת וקשיא ליה לבעל האיבעיא מ"ט דר"י דודאי טעמא דמחלה לשעבודא קמא פשיטא ליה לרש"י דלא שייך הכא לגבי האב דאי ס"ד דמשעת אירוסין זכה תו לא מציא למחול להפסיד זכות האב אע"כ דאינו זוכה משעת אירוסין והיא גופא תיקשי מ"ט דר"י כיון דלא אזיל בתר גוביינא כדסברי חכמים א"כ אמאי לא זכה האב בשעת אירוסין וע"כ הוי סבור משום דאיהי גופה נמי לא תקנו לה חכמים מתנאי ב"ד שתזכה בכתובתה משעת אירוסין אלא שתקנו שיהיה לארוסה כתובה לכשתתאלמן או תתגרש וא"כ מה"ט לא גביא ממשעבדי עד שעת נישואין דאז ודאי נעשית מלוה בשטר גמור מהאי שעתא דהא תקנו חכמים שיכתוב לה נכסי אחראין וערבאין לכתובתיך ואפילו תפיסת מטלטלין לא מהני כדאיתא להדיא במכילתין והכל כדי שתסמוך דעתה שתטרוף מלקוחות וא"כ ה"ט דרבי יהודה דאמר הואיל וברשותו נכתבין דבהאי שעתא נעשה מלוה גמורה ומש"ה זכה האב משא"כ מקודם. וא"כ ע"כ כל הארוסות לא גביין ממשעבדי כיון דתנאי ב"ד לא איתקן אלא בשעה שתתאלמן או תתגרש או דילמא דלעולם לענין משעבדי גביא מן האירוסין דלגמרי תקנו חכמים לארוסה כמו לנשואה אלא שלא ניתן ליכתב מטעמא דפרישית אבל לענין זכיית האב לחוד לא תקנו חכמים זכייה לאב משעת אירוסין אלא משעת נישואין כמ"ש התוספות בשיטת ר"י. נמצא דכל זה הוצרך רש"י לפרש בסברת בעל האיבעיא משא"כ לקמן בסמוך במימרא דר"ה ורב אסי הוצרך רש"י לפרש דטעמא דרב אסי משום דמחלה לשיעבודא קמא ור"ה סובר דלא מחלה והיינו דמקשה הש"ס ומי אמר ר"ה הכי ועלה מייתי כל השקלא וטריא דשמעתין דאיירי בטעמא דמחלה לשיעבודא ומפלוגתא דר"ה ור"א גופא שמעינן לה דאי בסברת בעל האיבעיא פליגי אי תקנו חכמים בתנאי ב"ד שתגבה ממשעבדי משעת אירוסין או לא א"כ מאי ענין תוספת לכאן דהא בתוספת לכ"ע לאו מתנאי ב"ד שקלה אלא ע"כ דבטעמא דמחילה פליגי דר"ה סובר כיון דאוסיף לה לא שייך לומר דמחלה ואי משום שנכתב זמן הנשואין בכתובה היינו משום תוספת אבל לענין עיקר כתובה דעתה מזמן ראשון ורב אסי סובר דאף ע"ג דאוסיף לה אפ"ה שקלא כולהו מן הנישואין דמחלה לשעבודא קמא כיון שנכתב הכל בשטר א' וכמ"ש התוספות לקמן בד"ה והלכתא ושם אפרש עוד שיטה אחרת אליבא דרש"י כמ"ש הרא"ש בשם רבי' חננאל דאפילו כשכתב לה מן האירוסין סובר רב אסי דמחלה כנ"ל נכון וברור בעזה"י בכוונת שיטת רש"י ובזה נתיישבו ג"כ כל קושיות התוספות כאן ומה שהקשו ג"כ בד"ה והלכתא כמו שיבואר שם בסמוך ודו"ק היטב:

תוספות בד"ה ומיגבא מאימת גבי' פי' בקונטרס וכו' וקשה לר"י וכו' ונראה לר"י דדוקא בהך עכ"ל. כבר ישבתי בסמוך שיטת רש"י אלא דבשיטת ר"י גופא יש לי לדקדק דמי הכריחו לפרש בהך גופא דבגרה וניסת אליבא דר"י קמיבעיא ליה דליישב הנך קושיות שהקשה על פירוש הקונטרס הוי סגי ליה לפרש דבכל הארוסות שלא נישאו פשיטא ליה דגביא מן האירוסין ודוקא בארוסות שנישאו מספקא ליה אי אמרינן דמשעת כתיבה מחלה לשעבודא קמא דבהכי איירי כולה שמעתא דבסמוך והא מילתא נמי שייכא בדרבי יהודה אי הוי טעמא משום דמחלה או משום דלא תקנו לו חכמים זכיה עד שעת כתיבה ומדר"י נשמע לרבנן וכמו שמפרש הרא"ש ז"ל באמת וליכא למימר דר"י ז"ל לית ליה סברא דהרא"ש וסובר בפשיטות דלא שייך האי סברא דמחלה לשעבודא קמא בשום ענין אלא בהך דבגרה וניסת דיש סברא לומר דמחלה כדי להפסיד לאביה ויהיה שלה. הא ליתא דהא ר"י גופא בד"ה והלכתא מסיק הטעם דמחלה לשעבודא קמא משום דליכא שטר כתובה באירוסין אלא תנאי ב"ד וע"י השטר נתבטל התנאי וא"כ ממילא שמעינן דבכל הארוסות משנשאו שייך האי טעמא ולמה כתב כאן דדוקא בהך לחוד שייך מחילה. והנלע"ד בענין זה וליישב ג"כ קושיית התוס' שכתבו על פירוש ר"י דדוחק לאוקמי כולה שמעתא דלא כהלכתא ולמאי דפרישית בלשון ר"י בד"ה והלכתא מבואר להדיא דאליבא דהלכתא איירי מהטעם שכתבתי שם וא"כ פשיטא דאיכא למימר דר"ה ורב אסי נמי אליבא דהלכתא פליגי דהא איירי כלישנא דר"א בר"ש וחכמים לקמן ממש. אלא דעיקר פי' ר"י כאן היינו דוקא אליבא דבעל האיבעיא וכדפרישית נמי בלשון רש"י אלא דר"י מדייק יותר לישנא דמיגבא מאימת גביא משמע דאהך מילתא גופא דאיירי ביה קאי והיינו בגרה ואח"כ ניסת וע"כ היינו משום דבאינך פשיטא ליה דלא שייך טעמא דמחלה. ובאמת תמוהין בעיני דברי הרא"ש שכתב דאיכא למימר דמחלה לשעבודא קמא מדכתבה לעיקר ותוספת מזמן שני ואינה מקפדת לכתוב עיקר מזמן ראשון וכו' ע"ש ותימא דמאי פסקא דאיירי בהאי עניינא שכתבה כן דהא סתמא מקשה ומיגבא מאימת גביא וע"כ דכוונת הרא"ש דדבר פשוט שהיו נוהגין לכתוב כן בכל הכתובות וא"כ קשה יותר מהיכי תיתי נאמר שמחלה מדלא כתבה מזמן ראשון כיון שכן היו נוהגין בכל הכתובות מנהג הסופרים ואטו כולהו נשי דינא גמירי מי איכא מידי דספרי דדייני לא ידעו ונשי דידן ידעי ואדרבא מאי קמיבעיא ליה דמטופס כתובה נלמוד כיון שכותבין כל הכתובות עיקר ותוספת מזמן שני אלמא דגובין הכל מזמן שני ולא דמי הא מילתא כלל לשתי כתובות ושני שטרות דבסמוך דהתם אדרבא שינה ממנהגו לכתוב שני שטרות ושתי כתובות על ענין א' מש"ה איכא למימר דמחל לשעבוד דקמא או אודויי אודי ליה משא"כ הכא דלא אשתני ממנהגא מהיכי תיתי דמחלה וכה"ג כתב הרא"ש גופא על ענין אחר וצ"ע. העולה מדברינו כיון דבעל האיבעיא סבר דזכיית האב ושעבוד לקוחות איכא למשמע מדר"י דמחד טעמא אית להו ולר"י בעל התוספות ע"כ היינו משום דמחלה דלא כשיטת רש"י שכתבתי וא"כ כיון דלא משמע ליה טעמא דמחילה כמ"ש הרא"ש כדפרישית ע"כ לא משכחת האי ספיקא דבעל האיבעיא אלא בהך דניסת ובגרה דבהך שייך טעמא דמתלה כדי שתפסיד לאביה. וכל זה פר"י לבעל האיבעיא אבל לר"ה ולרב אסי אין הכרח לפרש כן מהטעמים שכתבתי בשיטת רש"י דא"כ תוספת מאן דכר שמיה ולמה הזכירו תוספת בהאי פלוגתא ועוד דבלא"ה רב הונא ורב אסי לאו אמימרא דרבה ורב יוסף ורבא קאי דהא בתר הכי כמה דרי הוי ועוד דלא ניחא לן לאוקמי פלוגתייהו אליבא דר"י דלא כהלכתא ועוד דמאי מקשינן מי אמר ר"ה וכו' הא פלוגתא דר"ה ורב אסי לא שייכי בהכי אי ס"ד דבכל הארוסות שנשאו מודו דגביין עיקר מן האירוסין ותוספת מן הנישואין אע"כ דפלוגתא דר"ה ורב אסי בעלמא איתמר בכל הארוסות שנישאו וממילא משמע דפליגי בעיקר כתיבת הכתובה דלר"ה עיקר כותבין מזמן ראשון ותוספת מזמן שני ונקט תוספת בלישניה לאשמעינן דלא אמרינן משום שהוסיף לה בטלה הראשונה ורב אסי אמר דכותבין הכל מזמן שני דהראשונה נתבטלה כמ"ש ר"י בד"ה והלכתא כמו שאפרש שם ומייתי תלמודא הכא פלוגתייהו דרב הונא ורב אסי דממילא נפשטה האיבעיא נמי אליבא דרבי יהודה בבגרה וניסת דלרב אסי פשיטא דגביא מן הנשואין דלא עדיפא משאר ארוסות שנשאו ולר"ה נמי כיון דכותבין מזמן ראשון א"כ ודאי לא מחלה ואם שינתה וכתבה מזמן שני פשיטא דלא גביא אלא מזמן שני כנ"ל נכון ליישב פר"י דלהוי אליבא דהלכתא ושלא יהיו דבריו סותרין. ואפילו את"ל דנראה דוחק לפרש מילתא דרב הונא ורב אסי דלא קאי על לשון האיבעיא מיהו הברייתא לקמן בסוף הסוגיא והא דפסיק סתמא דתלמודא הכל קאי שפיר אליבא דהלכתא ודוק היטב ולקמן גבי והלכתא בל' הגמרא ובל' התוספות אפרש עוד בזה ע"ש:

קונטרס אחרון
בסוגייא דמיגבא מאימת גבייא האריכו כל המפרשים בשיטת רש"י ז"ל דנראין כסותרין וישבתי בכמה דוכתי ובסוף העליתי דנראה דרש"י ס"ל כשיטת רבינו חננאל שכ' הרא"ש ז"ל דאע"ג שכתב לה מן האירוסין אפ"ה לא גביא ממשעבדי כלל אלא משעת הנשואין וכן היא שיטת הרמב"ם ז"ל ורב שרירא גאון ז"ל וכתבתי שדבריהן נראין עיקר עיין בפנים באריכות מה שדקדקתי עוד בלשון רש"י ז"ל בר"פ הנושא:

בא"ד דאי טעמא דמודה משום דלא נכתבו ברשותו וכו' דבשעת כתיבה מחלה לשעבודא עד כאן לשונו. והקשה מהרש"א דא"כ מאי מקשה רבא לעיל מבגרה ואח"כ ניסת דלמא שאני התם דלא נכתבה ברשותו ע"ש קושייתו אמאי קאמר אלא אי איתמר דמשמע דהדר ביה מהא דאמרינן מעיקרא משמיה דרבה ור"י דמשעת אירוסין זכה ואמאי הדר ביה דאכתי שפיר קאמרי רבה ור"י בטעמא דרבי יהודה במתני' בשאר ארוסות שנשאו דמשעת אירוסין זכה אלא הא דמודה רבי יהודה בבגרה וניסת שאני התם דלא נכתבה ברשותו ואחולי אחלה לשעבודא קמא זה נ"ל בכוונת מהרש"א. אמנם אחר העיון לק"מ דמצינן למימר דלפר"י נמי צריכינן לסברת הרשב"א לקמן סוף ד"ה והלכתא דע"כ ברייתא דמודה רבי יהודה איירי לענין תוספת ע"ש וא"כ ע"כ בלא בגרה סובר רבי יהודה דתוספת נמי של אביה וא"כ השתא דאתינן להכי בהאי ברייתא דרבא תקשי ליה מ"ט דר' יהודה בתוספת הא לא שייך בהו טעמא דמשעת אירוסין זכה מש"ה איצטריך לומר דמשעת כתיבה זכה האב כנ"ל נכון ודו"ק היטב:

בא"ד ומיהו היכא דלא נכתבה כלל וכו' כגון שגירשה מן האירוסין וא"כ גביא מזמן ראשון עכ"ל. הוצרך לפרש כן כי היכי דלא תקשי מהא דאמר מודה ר"י במארס ובגרה ואח"כ ניסת משמע דבמארס ובגרה ולא ניסת לרבי יהודה נמי הוי דאב ומה"ט לרבי יהודה נמי כל ארוסות שנתאלמנו או נתגרשו מן האירוסין גביין ממשעבדי מזמן ראשון ומזה קשיא לי דלפמ"ש בשיטת רש"י דלמאי דמספקא ליה לבעל האיבעיא אי גביא מזמן שני היינו משום דחכמים לא תקנו כתובה לארוסה אלא לכשתתאלמן או תתגרש א"כ מאי איריא דנקט מודה ר"י בבגרה ואח"כ ניסת בבגרה גרידא נמי הו"ל למיתני דמודה שאם נתאלמנה בבגרותה אין לאביה רשות בה מה"ט גופא ויש ליישב בפשיטות לפי שיטת הירושלמי שהבאתי דעיקר תקנתא לר' יהודה היינו כדי שיתן לבתו נדוניא בעין יפה ומשמע להדיא דעיקר הנתינה דנדוניא בשעת הנישואין וכבר כתבתי דאפשר דגמ' דידן נמי אית ליה האי טעמא ולפ"ז הוי רבותא טפי בבגרה וניסת דאע"ג שנתן הנדוניא אפ"ה מודה ר"י:

מתניתין המארס וכו' הקשה בספר פני יהושע דמנ"ל דנתארסה ונתגרשה חוזרת לרשות אב שיוכל לקדשה. ולענין כתובתה דליכא למילף מהפרת נדרים דחוזרת לרשות אב דהא כתבו התוס' לעיל דף ל"ט דלאפוקי ילפינן ולא לעיולי. ולע"ד נראה דהכא שאני דכיון דלא שמעינן שום הפקעה מרשות אב באירוסין אלא מהפרת נדרים. וכיון דהפרת נדרים גופא אם נתארמלה באירוסין הדרא לרשות אביה ליכא למילף יותר מהתם ועיין מה שכתבתי לקמן דף מ"ו ע"ב דילפינן מקרא דויצאה והיתה וגו' גם מה שכתב שם דהא דזוכה האב בכתובה הוא משום כיון דלמ"ד כתובה דאורייתא יליף מקרא דמהר הבתולות דכתיב גבי קנס להכי דינו כקנס שהוא לאביה צ"ע בזה דמשמע בכמה דוכתי דלמ"ד כתובה דאורייתא ממהר הבתולות היינו דוקא בנשואה ששיבר בתוליה. אבל באירוסין לכולי עלמא מדרבנן הוא. ועמ"ש בסמוך וק"ל:

תוס' ד"ה טעמא וכו'. משום מ"ד וכו'. ויש לומר דנקיט רישא וכו'. לכאורה נראה דבלא זה מוכרח לומר כן לכ"ע דהא יש לדקדק דאכתי לא מיתרצא דלא נקט נתגרשה תרי זימני לשיטת הפוסקים החולקין על רש"י ביבמות דף כ"ו דבנתגרשה ב' פעמים מותרת להנשא (וא"ל דאתי למידק כרבי דאפ"ה הוי דייקינן מדקתני נתגרשה ב' פעמים ולא נקט נתאלמנה.) ונלענ"ד דודאי ברישא צריך למיתני נתאלמנה וטובא קמ"ל דהא כתבו התוס' לעיל דף ל"ט ע"ב דכתובת אלמנה תיקנו משום חינא ואמרינן לקמן דף צ"ז ע"ב דיורשים מאי חן איכא ותירגמה עולא שירשתה בתה או אחותה. א"כ כתובת ארוסה דלאביה קשה מאי חן איכא ולמה תיקנו לזה כתובה לאביה. בשלמא בגרושה דטעמא משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אין חילוק בין האב לעצמה אבל באלמנה קשה. וצ"ל משום לא פלוג. וכה"ג כתבו התוספות לעיל שם. אם כן עכ"פ רבותא גדולה הוא באלמנה מן האירוסין דכתובתה לאביה. וכיון דברישא צריך למיתני נתארמלה נקיט נמי סיפא משום רישא. א"כ ה"נ יש לומר למ"ד מעיין גורם נקיט נמי רישא משום סיפא ואף דלפמ"ש התוס' לקמן ד"ה והלכתא וכו' ובמתניתין המארס וכו' איכא לאוקמי בכתב לה וכו'. לא שייך זה. מ"מ לפי האמת דארוסה יש לה כתובה לא קשה מידי. וק"ל:

בא"ד וריב"ן מוקי וכו'. לכאורה קשה לפי מ"ש הרא"ש בשם יש מפרשים דלהכי לא תני נתארמלה תרי זימני משום דא"כ לית לה כתובה משני. ודחה הרא"ש דהא אמרינן ביבמות דף ס"ה דאית לה כתובה משני. ודחה הרא"ש דהא אמרינן ביבמות דף ס"ה דאית לה כתובה משני דלענין ממון לא סמכינן אתרי זימני. אם כן קשה לפי' ריב"ן דמנ"ל להוכיח כרבי דילמא משום הכי לא נקיט תרי זימני נתארמלה דא"כ משלישי ל"ל כתובה דכבר הוחזק ג' פעמים וצריך לומר דאין הקושיא דליתני בסיפא נתארמלה תרי זימני אלא מדלא תני איפכא השיאה ונתארמלה השיאה ונתגרשה. (ובל"ז דקדק בספר פני יהושע דמנ"ל לדייק הא דרך התנא למתני אלמנה וגירושין כדאיתא ר"פ שני האשה שנתארמלה או נתגרשה וכו'. וכן אורחיה דקרא כי תהיה אלמנה וגרושה וגומר. ולפמ"ש נכון דהוה ליה למתני אלמנות קודם גירושין כדכתיב בקרא וכדתני ברפ"ב) ולפ"ז צ"ל דגם ברישא נקט גירושין קודם אגב סיפא דלא מצי למיתני אלמנות קודם משום דהוי קטלנית ואינה ראויה לישא לרביעי. ובזה ממילא מתורץ קושיות מהרש"א דלפי' ריב"ן ה"ל לדייק מרישא מדלא תני נתארמלה תרי זימני באירוסין ע"כ משום דלא הוי מצי למיתני השיאה ולפמ"ש דאי אפשר לדייק כלל דלתני נתארמלה תרי זימני באירוסין או בנישואין. אלא הדיוק הוא מדלא תני אלמנות קודם גירושין. ע"כ צ"ל משום סיפא דלא שייך אלמנות קודם גירושין דתו אסורה להנשא לרביעי ולפ"ז מוכרח מסברת ריב"ן דלא כשיטת רש"י ביבמות בסוף פ"ב דבנתגרשה תרי זימני ג"כ אסורה להנשא. דהא לריב"ן ניסת לרביעי אע"ג דכבר נתגרשה מראשון ומשלישי. ואין לומר כסברת הפוסקים באה"ע סימן י"ז דכשמפסיק גירושין בין מיתת בעל ראשון למיתת בעל שלישי לא הוי קטלנית וה"נ לשיטת רש"י כשמפסיק מיתה בין שני הגירושין מותרת להנשא כגונא דנקט במתניתין. דא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דלתני בין ברישא בין בסיפא מיתה קודם גירושין ואפשר דאף לשיטת רש"י לא הוחזקה בגירושין אלא בנתגרשה משני אנשים. אבל בנתגרשה מבעל אחד שני פעמים לא הוחזקה לגבי איש אחר. א"כ יש לומר ברישא או בסיפא שהחזירה אחר הגירושין ואירסה וגירשה ואירסה. ונתארמלה היינו שחזר ואירסה אחר שגירשה וצ"ע:

ונהירנא כד הוינא טליא שמעתי מפה קדוש אמ"ו הגאון החסיד ז"ל תירוץ על קושיות מהרש"א לפי' הריב"ן הנ"ל כיון דאמרינן לקמן נ"ו ע"ב דאסור לקדש את בתו כשהיא קטנה. א"כ לא מצי להוכיח מרישא דלא נקיט נתארמלה תרי זימני משום דיש לומר דנקט בגוונא דהיתירא וכיון דבשעת קידושין הראשונים היתה נערה הא קי"ל דצריכה להמתין ג' חדשים משום הבחנה בין בעל ראשון לשני. וכיון דאין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים אם כן בשעת נישואין השלישי כבר היתה בוגרת דמודה ביה רבי יהודה כדאיתא לקמן להכי נקט גירושין דיש לומר שהחזירה הארוס הראשון מיד לאחר גירושין דלא שייך בו הבחנה ודוק:

בגמרא ומגבי מאימת גביא. הנה לפי' התוס' בד"ה ומגבא וכו' בין לפי' ר"י בין לפי' הרשב"א משמע דעיקר הבעיא הוא אי אמרינן דכי היכי דמועיל המחילה לגבי האב ה"נ מועיל שלא תטרוף משעת אירוסין. לפ"ז יש לומר לפמ"ש התוספות לקמן דכל הסוגיא מיירי דלא כתב לה בשעת אירוסין. אלא החיוב מתקנתא דרבנן. אבל היכא דכתב לה בשעת אירוסין לא ביטל השני את הראשון כיון שהוסיף לה. יש לומר נמי לגבי אב דאע"ג דפליגי רבנן על רבי יהודה היינו כשמחלה החיוב דשעת אירוסין בשעת נישואין אבל היכא דכתב לה בשעת אירוסין דלא מחלה לגבי עצמה ה"נ לא הפסיד האב את כחו. וכי היכי דמשמע דמודים רבנן במארס את בתו ובגרה ואח"כ גירשה דהכתובה לאב דהא לא פליגי אלא בנשאת והטעם כיון דלא מחלה זכה כבר האב משעת אירוסין ה"נ כשכתב לה משעת אירוסין ונשאת דהכתובה של אב. ולפ"ז היכא דכתב לה בשעת אירוסין כתובה וחזר וכתב לה בשעת נישואין ולא כתב לה ואוסיפת אי בעיא בהאי גביא אי בעי בהאי גביא כדין שתי כתובות לקמן במתניתין דף פ"ט ע"ב. וה"נ אם היא גובה משעת אירוסין הכתובה היא של אב ואי בעיא גביא משעת נישואין והכתובה שלה ואפשר דאפילו היכא דכתב ואוסיפת היינו לזכות בעל השטר שיכול לגבות החוב הראשון מזמן הראשון. והתוספת מזמן השני. אבל לגרוע לבעל השטר יכול הוא לומר שגובה כל השטר מזמן השני. ויבואר זה בשמעתין. ובזה מדוקדק היטב לשון המשנה אמרו לו אם משהשיאה אין לאביה רשות בה דלשון אם אינו מובן. ולפמ"ש א"ש דה"ק אם היא רוצה לגבות משהשיאה אין לאביה רשות בה אבל אם היא רוצה לגבות מזמן אירוסין מודה רבנן דהוי של אב. ודוק:

פירש"י ד"ה ומגבי וכו' או דילמא עד שעת כתיבה וכו'. ובד"ה אחד זה ואחד זה וכו' דהיא גופא מחלה לשעבודא. כבר נתקשו המפרשים דנראים דבריו כסותרים דמשמע דנשתעבד משעת אירוסין אלא שמחלה והוא סותר מ"ש בתחלה דאין שיעבוד כלל בשעת אירוסין. ונלענ"ד דקשיא ליה לרש"י ז"ל קושיות התוס' לקמן ד"ה והלכתא דדייקינינן בשלהי הכותב בהוציאה שתי כתובות אי בעי בהיא גביא אי בעיא בהאי גביא אם כן קשה לרב אסי דאמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין. ולא ניחא ליה במה שתירצו התוספות דהכא מיירי דוקא בלא כתב לה בשעת אירוסין אלא מתנאי ב"ד. חדא דמאי שנא תנאי בית דין מכתובה. ותו דסתמא קתני הכא משמע אפילו כתב לה. אלא יש לומר איפכא במה שנתחייב בתקנתא דרבנן לא מהני ביה מחילה כמו שיבואר לקמן דהא קי"ל כר' יהודה לקמן בר"פ אע"פ דלא מהני מחילה לכתובה משום דעשו חיזוק לדבריהם וע"כ הכא משום דלא היה התקנה בזה לגבות ממשעבדי אלא מן הנשואין אז היה עיקר תקנת שמעון בן שטח שיהא כל נכסיו אחראין. אבל מה שכתב מרצונו בשעת אירוסין ושיעבד לה נכסיו ועשאה כמלוה בשטר כיון דלאו תקנתא דרבנן הוא לא עשו חיזוק ומהני מחילה משא"כ במתניתין דלקמן דף פ"ט דמיירי בנשואה שהיה תקנת שמעון בן שטח לגבות ממשעבדי באמת לא מהני מחילה. ואי בעיא בהאי גביא. ואי בעיא בהאי גביא. א"כ שפיר פירש"י דהיא גופה מחלה לשעבודא קמא. היינו מה שכתב מרצונו. וממילא דמתורץ נמי קושיות התוספות לקמן דנפשוט מדר' אסי דארוסה אית לה כתובה אפילו לא כתב לה דבאמת אפילו בכתב לה כיון דלאו תקנתא דרבנן הוא לא עשו חיזוק ומהני מחילה. משא"כ במתניתין דלקמן דף פ"ט כנ"ל. וה"ה דהוי מצי לשנויא לקמן דף פ"ט ע"ב בהא דמקשה על ר' נחמן דמתניתין ר' יהודה היא. אלא דעדיפא משני. ויבואר עוד בסמוך. ודוק:

עוד נראה לישב דברי רש"י ז"ל דמה שפירש בתר הכי הוא אליבא דרב אסי דוקא דיש לומר דהא מילתא אי טרפא משעת אירוסין בלא כתיבה תליא בפלוגתא דפ"ק דקידושין דף י"ג אי שיעבודא דאורייתא או לאו. דאי שיעבודא דאורייתא ומלוה ע"פ דאינו גובה משום דלית להו קלא. אם כן יש לומר באירוסין דאית ליה קלא כדאמרינן לעיל דף כ"ג אי איתא דנתקדשה קלא אית ליה למילתא שפיר גובה ממשעבדי אפילו לא כתב. אבל למ"ד שעבודא לאו דאורייתא א"כ הא דנשואה גובה ממשעבדי הוא מתקנת חכמים משום חינא. מה שאין כן בארוסה לא שייך חינא כדאיתא לקמן דף צ"ו ע"ב א"כ הכא דקיימינן אליבא דרב אסי דס"ל בהדיא שם בקידושין דשעבודא דאורייתא. ע"כ צ"ל משום מחילה. ודוק:

שפצעה בפניה. דאפחתה מכספא דאי איתיה לאב דיליה הוא דהא יש לו בה מכר: אמר רב זירא ואמרי לה אמר רבי זירא. הוא רבי זירא הוא רב זירא אלא בבבל מקמי דסליק לארעא דישראל לקמיה דרבי יוחנן ואין סמיכה בבבל הוו קרו ליה רב זירא ובהא שמעתא איכא למ''ד מקמי דסמכוהו אמרה ואיכא למ''ד בתר דסמכוהו אמרה: שמואל. הוו קרו ליה שקוד על שום דהלכתא כוותיה בדיני ושוקד על דבריו לאומרם כהלכתא: הא רב אמרה. לעיל: כרב ששת. דפשיט לעיל בתו מאלמנתו ואמר מעשה ידיה לאחין: מתני' כתובתה של אב. כתובה שהיא גובה משני ארוסין הללו וקסבר יש כתובה לארוסה ובימי נערות וקטנות קאמר: כתובתה שלה. דמשהשיאה פקעה רשותו ובתר גוביינא אזלינן וגוביינא בתר הכי הוא ולא אזלינן בתר כתיבה לומר הואיל והראשונה נכתבה בעודה ברשות האב תיהוי דאב: הראשונה של אב. טעמא מפרש בגמרא: גמ' תו לא חזיא לאינסובי. דהויא חזקה להיות בעליה מתים ודק תנא במלתיה דלא לינקוט בדרך פורענות: ואגב אורחיה. דבעי לאגמורינן משפט הכתובה ומחלוקת ר' יהודה ורבנן נקט לישנא דידיה למסתם לן כרבי דאמר במס' יבמות (דף סד:) נשאת לראשון ומת לשני ומת לשלישי לא תנשא דבתרי זמני הויא חזקה: דמשעת אירוסין. של בעל הראשון נתחייב לה כתובה וזכה בה אב אבל באירוסין שני לא זכה דמשנשאת לראשון פקעה זכותיה מינה: הואיל וברשותו נכתבין. כתובה הראשונה שהיה לפני הנשואין והלכך בגרה קודם נשואין לא נכתב ברשותו הא דגרסינן נכתבים לשון רבים אמנה ומאתים דכתובה קאי: ומגבא מאימת גביא. כלומר לענין זכייה דאב דהא חזינן דלאו בתר אירוסין אזלינן אפי' לר''י כדקתני ומודה ר''י במארס את בתו ובגרה כו' אלמא בתר כתיבה אזיל לענין מטרף לקוחות מאימת טרפא ממשעבדי משעת אירוסין דהא מההיא שעתא איחייב בתקנתא דרבנן או דלמא עד שעת כתיבה דהויא מלוה בשטר לא טרפא: מנה מאתים. דמתקנתא דרבנן מחייב טרפא מזמן אירוסין אם מת או גרשה לאחר נשואין טורפת לקוחות שלקחו מנכסיו מזמן אירוסין ואילך דמההיא שעתא אשתעבד: ותוספת. שמעלמא היא באה לה לא נשתעבד עד זמן כתיבת הכתובה שקנו מידו וכתב: אחד זה ואחד זה מן הנשואין. דהיא גופה מחלה לשעבודא קמא ונתרצתה בזמן הכתוב בשטר הכתובה ככל המפורש בה בין עיקר בין תוספת: אחת של מאתים. והיא מוקדמת דדוקא כסדר נקט: ואמר רב הונא באתה לגבות מאתים כו'. כלומר אין לה אלא אחד מהן ויפה כחה לגבות איזה שתרצה באתה לגבות מאתים דניחא לה בהכי וכגון שמכר נכסיו בין זמן ראשון לזמן שני דאי מפקא למיגבי בשל שלש מאות נמצאו שטרי הלקוחות קודמין: גובה. מאתים וטורפת לקוחות מזמן הכתוב: ואם איתא. דסבר רב הונא חוב ראשון מזמן ראשון ותוספת מזמן שני ה''נ תיגבי מאתים מזמן ראשון ומאה מזמן שני: כיון דלא כתיב בה. בכתובה שניה: צביתי ואוסיפית לך תלת מאה אמאתים. ש''מ לא להוסיף על הראשונה בא ולא תגבה השניה אא''כ הראשונה בטלה:

שפצעה בפניה. ואם תאמר תקשי הך ברייתא לרב וריש לקיש דמשמע בהחובל (ב''ק דף פז: ושם) דפליגי ארבי יוחנן דאמר פצעה בפניה דהוי דאב ויש לומר דבפחת דעד הנערות מודו כולי עלמא דהוי דאב שמפסיד במה שהיה יכול למוכרה והתם פליגי במה שהיא נפחתת גם מנערות ואילך וסבר רבי יוחנן דכל הפחיתה הויא דאב הואיל ונעשה לה בעוד שהיא ברשות אב אי נמי בפחיתת מכירה מודו כולי עלמא דהויא דאב והתם פליגי במה שנפחתה לקידושין דסבירא להו לרב וריש לקיש דלא זכיא ליה רחמנא אלא קידושין ממש [וריצב''א פירש אע''ג דפליגי בפצעה בפניה בקצץ לה ידיה מודו כולי עלמא דהוי דאב ומוקמי הך ברייתא דהכא בחבלות גדולות וסברי נמי דאין אדם מוריש מעשה ידיה לאחין]: טעמא דהשיאה וגרשה וכו'. משום מאן דאמר מעיין גורם (יבמות דף סד:) דייק לה מסיפא ואם תאמר ותקשי ליה מרישא דמשמע דמזל גורם ויש לומר דמצי למימר דנקט רישא אגב סיפא וריב''ן מוקי כולה מתניתין באשה אחת ומפרש הכי טעמא דהשיאה וגרשה אחר שאירסה ונתארמלה הא השיאה ונתארמלה תו לא הוי מצי למימר השיאה שנית ואין נראה לר''י דאם כן לא הוה מצי מוכח אלא למאן דאמר מזל גורם דלמאן דאמר מעיין גורם אכתי הוי מצי למתני תו השיאה ואם כן תקשי ליה ממתני' דהכא: ומיגבא מאימת גביא. פירש בקונטרס אי משעת אירוסין דהא מההיא שעתא איחייב ליה בתקנתא דרבנן או דלמא עד שעת כתיבה דהויא מלוה בשטר לא טרפא ממשעבדי וקשה לר''י דמאי שייכא הך בעיא הכא ועוד מדנקט מאימת גביא משמע דבנשואה בעי מאיזה זמן טורפת ואמאי ליבעי אי כל ארוסות טרפי ממשעבדי או לא ונראה לר''י דדוקא בהך דמיירי רבי יהודה בה במארסאת בתו ובגרה ואחר כך ניסת קא בעי דאי טעמא דמודה משום דלא נכתבו ברשותו הוי טעמא משום דבשעת כתיבה מחלה לשיעבודא דלא תקינו ליה רבנן לאב אלא כשלא מחלה ואם כן איהי גופה נמי לא גביא מידי או דלמא טעמא דר' יהודה לאו משום דמחלה לשעבודא קמא קאמר אלא משום דלא תקינו לאב זכיה בשלא נכתבה ברשותו ומיהו היכא דלא נכתבה כלל פשיטא דהוי דאב כגון שגירשה מן האירוסין ואם כן גביא מזמן ראשון ודוחק להעמיד כולה שמעתין אליבא דרבי יהודה ונראה לרשב''א דאליבא דרבנן בעי ובעי טפי הכא מבעלמא היכא דליכא אב דהכא אם נתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין היתה הכתובה של אב וכי היכי דמפסיד כחו האב בשעת נשואין מספקא ליה אם גם היא מפסדת: