כתובות מד ע"א

דף מד - א

הכא נמי היינו טעמא דלא גביא מאתים מזמן ראשון ומאה מזמן שני, מדלא כתב לה: "אוסיפית לך מאה אמאתים", ודאי אחולי אחילתיה [מחלה] לשעבודא קמא.

ולכן, אם באה לגבות את הכתובה של שלש מאות, אינה יכולה לגבות מאתיים מהזמן הראשון ומאה מהזמן השני, אלא גובה את כל השלש מאות מהזמן השני. אך אם הוסיף לה על כתובתה, אינה מוחלת בכך על השעבוד הקודם, ויכולה לגבות את ההתחייבות הראשונה מזמן כתיבתה.

אמר מר: אי בעיא בהאי גביא, אי בעיא בהאי גביא.

והוינן בה: לימא פליגא דרב נחמן.

דאמר רב נחמן: שני שטרות של מכר או מתנה של שדה היוצאין בזה אחר זה, דהיינו, שכתב ראובן לשמעון שטר בניסן, ושטר נוסף בסיון - ביטל שטר שני את הראשון! ואם כתב המוכר בשטר אחריות לקונה, שבמידה ויגבו בעלי החובות שלו את השדה עבור חובם הוא יפצה אותו על כך בשדה אחרת, וטרפו בעלי חוב את השדה ממנו, אינו גובה הקונה את האחריות מהלקוחות האחרים - אלא מהזמן של השטר השני.

ואם כן, נאמר גם כאן שביטל שטר השני את הראשון, ומחלה על השעבוד הראשון!

ודחינן: לאו מי איתמר עלה, האם לא נאמר על דברי רב נחמן, אמר רב פפא: ומודה רב נחמן, דאי אוסיף ביה בשטר השני דיקלא [דקל] - לשם התוספת כתביה את השטר השני, ולא ביטל את הראשון, ונתכוין שאם ירצה הלוקח לקבל את העיקר והתוספת, יגבה מזמן השטר השני, ואם ירצה לגבות מזמן ראשון - יגבה רק את העיקר.

הכא נמי, גבי כתובה, הא אוסיף לה מידי בשטר השני, שהרי כתב לה שלש מאות ^[39].

ולכן, יכולה לגבות איזה מהם שתרצה.

גופא, אמר רב נחמן: שני שטרות היוצאין בזה אחר זה - ביטל שני את הראשון.

אמר רב פפא: ומודה רב נחמן, דאי אוסיף ביה דיקלא - לתוספת כתביה.

ואמרינן: זה פשיטא, שאם היה השטר הראשון במכר, והשטר השני במתנה - מסתבר שלא נתכוין לבטל את השטר הראשון, אלא רק כדי ליפות כחו הוא דכתב ליה, משום דינא דבר מצרא.

"דינא דבר מצרא" הוא זכות קדימה שיש לשכנים בקניית נכסי דלא ניידי על פני אנשים אחרים.

"בר מצרא" נקרא השכן אשר מיצרי שדהו גובלים בשדה העומדת למכירה על ידי בעליה, ויש לו לשכן זכות קדימה לקניית השדה על יתר הקונים מדין "ועשית הישר והטוב", לפי שעדיף לו לאדם שיהיה רכושו מרוכז במקום אחד. ורק לשכן יש את העדיפות הזאת.

זכות הקדימה של בר מצרא שייכת רק כאשר מוכר בעל השדה את שדהו, אבל לא כשנותנה במתנה, שיכול הוא ליתנה למי שהוא חפץ בו, ואינו צריך ליתנה במתנה לשכנו.

ולכן כתב לו שטר מתנה, בנוסף לשטר המכר, כדי שלא יוכלו לבוא אליו השכנים בטענת בר מצרא ^[40].

וכל שכן שאם היה שטר הראשון במתנה, והשטר השני במכר, שודאי לא ביטל השטר השני את השטר הראשון, דאמרינן: משום דינא דבעל חוב הוא דכתב כן. דהיינו, שבשטר מכר קבל עליו אחריות, שאם יבוא בעל חוב ויטרוף ממנו את השדה, יוכל לחזור על המוכר לגבות ממונו. מה שאין כן מתנה, שאין בה אחריות.

אלא, אי שניהם, שני השטרות, במכר, או ששניהם במתנה - ביטל שני את הראשון, מאי טעמא ביטל?!

רפרם אמר: אימר אודויי אודי ליה בעל השטר שהשטר הראשון מזויף היה, ונתרצה לו המוכר או הנותן להגבות בשטר השני, מזמן שני.

רב אחא אמר: אימר, על ידי כתיבת השטר השני - אחולי אחליה הלוקח או המקבל מתנה ^[41] לשיעבודיה של השטר הראשון ^[42].

מאי בינייהו, מאי נפקא מינה בין טעמו של רפרם לטעמו של רב אחא?

איכא בינייהו דברים אלו:

א. אורועי סהדי. לפי רפרם, יש ריעותא ^[43] על העדים שחתמו בשטר הראשון, שהרי הודה שהשטר ההוא היה מזויף. אבל לטעמו של רב אחא - כשרים הם.

ב. ולשלומי פירי שאכל הלוקח בין זמן שטר ראשון לזמן שטר שני. לפי רפרם צריך לשלמם למוכר, שהרי התברר שהשטר הראשון היה מזויף, אבל לפי רב אחא אין צריך לשלמם.

ג. ולעניין טסקא. מס המלך המוטל על הקרקע. לפי רפרם, על המוכר לפרוע את הטסקא שבין זמן שטר ראשון לזמן שטר שני. ולפי רב אחא, חוב זה מוטל על הלוקח.

מאי הוי עלה דכתובה? מאימתי גובה אותה כאשר יש שתי כתובות?

תא שמע, דאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי אליעזר ברבי שמעון: מנה מאתים גובה מן האירוסין, ותוספת כתובה גובה מן הנישואין.

וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה - מן הנישואין.

והלכתא כחכמים, שאחד זה ואחד זה - מן הנישואין ^[44].

מתניתין:

כל אשת איש המזנה תחת בעלה חייבת מיתה בחנק. אך יצאה מכלל זה נערה בתולה מאורסה, שאם זינתה בזמן אירוסיה, דינה הוא בסקילה על "פתח בית אביה".

כמו כן נאמרה בתורה פרשה מיוחדת בענין נערה בתולה מאורסה, שאם הוציא עליה בעלה שם רע, שזינתה בזמן אירוסיה, הרי הוא לוקה ומשלם מאה כסף.

שני חידושים אלו בנערה בתולה מאורסה נאמרו רק בישראלית, ולא בגיורת, וכפי שיבואר בגמרא.

הגיורת, שנתגיירה בתה עמה, ^[45] וזינתה הבת כשהיתה מאורסה לאיש, [בעודה נערה], אינה נסקלת על פתח בית אביה כדין נערה בתולה מאורסה ישראלית.

ואפילו אם נתגיירה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, שבחזקת בתולה נתגיירה - הרי מיתתה של זו בחנק, כדין אשת איש שזינתה, ולא כדין נערה בתולה מאורסה שזינתה, שדינה בסקילה.

והטעם, משום שדין סקילה האמור בנערה בתולה המאורסה - רק בזרע ישראל נאמר. וכדברי הכתוב [בפרשת מוציא שם רע על נערה בתולה שזינתה בזמן אירוסיה: "כי נבלה עשתה בישראל ".

וכן, אין לה לא את ההוצאה להורג על פתח בית האב ^[46], האמור בנערה ישראלית המאורסה.

ולא דין מאה סלע אם הוציא עליה בעלה שם רע שזינתה בזמן אירוסיה, ונמצא הבעל שקרן, ועדיו שהביא היו עדי שקר זוממים ^[47].

והטעם, משום שפרשת מוציא שם רע נאמרה בישראל ^[48].

אבל, אם היתה הורתה [הריונה] של נערה זו שלא בקדושה, שהתעברה אמה כשהיתה נכרית, ולידתה בקדושה, שנולדה לאחר שנתגיירה אמה - הרי זו בסקילה. ובגמרא יתבאר הטעם.

ועדיין אין לה, לא הוצאה להורג על פתח בית האב, ולא תשלום מאה סלע מבעלה שהוציא עליה שם רע.

אבל אם היתה גם הורתה וגם לידתה בקדושה, שקודם נתגיירו אביה ואמה, ורק אחרי כן נתעברה אמה מאביה - הרי היא כבת ישראל לכל דבריה. ויש לה גם דין פתח בית אב, וגם דין מאה סלעים.

בת ישראל שיש לה אב, ואין לה פתח בית האב, כגון שאין לאביה בית.

וכן אם יש לה פתח בית האב, ואין לה אב -

הרי זו בסקילה שלא על פתח בית אביה.

שלא נאמר דין פתח בית אב - אלא למצוה. אבל אין זה מעכב.

הכא נמי כיון דלא כתב לה צביתי ואוסיפית מאה ומאתים אחולי אחלתיה לשעבודא קמא. אבל תוספת דקאמר רב הונא מזמן הנישואין, היינו תוספת המוסף בכל הכתובות על מנה ומאתים, משום דבכולהו כותבין כן ואיספית לך אמאי דתקון רבנן, הילכך לא אחלתיה לשעבודא קמא וכדקאי קאי כמו שפירש רש"י ז"ל.

אמר רב נחמן שני שטרות היוצאין זה אחר זה בטל שני את הראשון. פירוש: שני שטרי מכר או שטרי מתנה אבל בשטרי הלואה שניהן קיימים, וכן כתב ריא"ף ז"ל וכן פירש רש"י ז"ל, והראיה מההיא דאמרינן (ב"ב קעב, ב) האי מאן דנקיט בתרי שטרי בר חמשין חמשין, ושתי כתובות הרי הן כשטרי מכר, לפי שאדם עשוי ללוות ולחזור וללוות אבל אין דרך לכתוב כתובה ולהוסיף כתובה אחרת אלא אם כן כתב בפירוש, ולימא ואוסיפית לך כך וכך אמנה מאתים וכו'.

אמר רב פפא ומודה רב נחמן דאי אוסיף לה דיקלא לתוספת כתביה. פירש רש"י ז"ל: דאי מזמן ראשון נימא ליה לא ליקני תוספת, ואי מזמן שני אתי למיגבי ליקני עיקר ותוספת כמו שאמרו בשתי והרב בעל הערוך פירש: דלעולם עיקר קרקע גבי מזמן ראשון ודקלא מזמן ומסתברא כדברי בעל הערוך ז"ל, דהא לא קיימא לן כרב הונא במנה מאתים מזמן ראשון ותוספת מזמן שני, היינו משום דכיון דכולהו הדרו וכתבי מזמן הנישואין ומן זמן האירוסין, ושעבודא אחולי אחליה דדעת הכל בכך, אבל במכר למה מחל שעבודו. ובשתי כתובות אחת של מאתים ואחת של שלש מאות שאינה גובה מאתים מזמן ראשון, היינו טעמא משום דאורחא דמילתא דפעמים שאומרת לבעלה אבד שטר כתובתי, ומפני שהוא אסור לקיימה שעה אחת בלא כתובה הוא כותב לה כתובה אחרת, ופעמים שהוא מוסיף לה בשנייה על דעת שהראשונה נאבדה, כמו שאמרו בירושלמי בפרק הכותב (ה"א). אבל במכר או במתנה אני אומר לא נכתב להשני אלא לתוספת לבד וליפוי כח של מקבל ולא לגרע כחו של ראשון.

ראשון במכר ושני במתנה ליפות כחו הוא דכתב ליה משום דינא דמצרא. כלומר, הוא כתב ליפות כחו, שאם יערער עליו בעל המצר, המוכר יטמין שטר המכר ויאמר במתנה נתנה לי, אבל אם נודע שכתב לו שטר אחר של מכר ישיבו לו משום דינא דבר מצרא דלא גרע ממתנה שכתב לה אחריות שיש בו משום דינא דבר (ב"מ קח, ב). וראיתי תשובה לרב נטרונאי גאון דאף על פי שנודע שכתב לו שטר אחר של מכר דכיון שכתב לו שטר מתנה אין בה משום דינא דבר מצרא, ושמא נאמר לפי דבריו דשטר מתנה שיש בו אחריות נכסים שאני לפי ששטר זה בעצמו נידון כמכר ואין כאן מתנה כלל, אבל כתב לו שטר מתנה מוחלט להכי כתב ליה, שאם יערער עליו בן המצרא שלא יהא המכר מכר ויזכה בו מחמת מתנה זו, וצריך עיון.

שניהם במכר ושניהם במתנה בטל שני את הראשון מאי טעמא רפרם אמר אימא אודוי אודי ליה. כלומר, שהשטר הראשון שקר.

רב אחא אמר אימא אחלי אחלוה לשעבודא דקמא. ואיכא נוסחי דאית בהו בהדיא אחולי אחליה לשעבודיה ורפרם ורב אחא אימא קאמרי, ולאו למימרא דמאן דאמר אודויי אודי ליה דוקא קאמר ונפקא מינה היכא דליכא למימר טעמא דאודויי, כגון דסהדי קמא אינהו סהדי דחתימי בתניינא לא בטיל שני את הראשון. ומאן דאמר אחולי אחליה לשעבודיה דוקא קאמר, ונפקא מינה למתנה דליכא משום שעבודא, אלא ודאי שניהם מודין דתרווייהו איתנהו. ולא דמר אמר דטפי איכא למיתלי בהאי טעמא ומר אמר בהאי טעמא, ומיהו היכא דליכא האי טעמא תלינן באידך, ותדע לך דהא אמרי שניהם במתנה בטל שני את הראשון, ולרב אחא דאמר טעמא משום דאחליה לשעבודיה קמא, במתנה דלית בה אחריות הא ליכא למימר הכין, ומאי בטל שני את הראשון, וטעמא דאחולי אחליה טפי עדיף. ומסתבר לפסק הלכה דלא מרעי סהדי בלא ראיה ולא מבטלי שטרי, כיון דאיכא למיתלי הא בטעמא אחרינא.

מאי בינייהו איכא בינייהו אורועי סהדי. כלומר, מרעין להו לגבי האי, ונפקא מינה להיכא דמפיק האי שטרא אחרינא דחתימין בה הני סהדי פסלי לה, אבל לגבי טעמא לא פסלינן להו דלאו כל כמיניה, למיפסל סהדי אכולי עלמא. ואיכא למימר דדוקא נמי היכא דמסהדי סהדי גופייהו דחתימת ידייהו הוא, הא לאו הכין לא מרעינן להו אפילו לגבי דידיה, דאימר דסהדי לא ריעי אלא איהו הוא דציירינהו. ואיכא למימר דמסתמא נמי פסלינן להו לגביה, דאימא האי שטרא אחרינא נמי איהו ציירי עד דאתו עדים גופייהו וקאמרי דחתימת ידייהו הוא.

גופא אמר רב נחמן שתי שטרות היוצאים בזה אחר זה פי' רש"י ז"ל שטרות של מכר או של מתנה כלו' דבשטרי הלוואה שניהם קיימים לעולם ואפי' הם קיימים ביום א' וכן כתב הרי"ף והביא ראי' מהא דאמרינן בפ' גט פשוט מאן דנקט שתי שטרות מחמשין חמשין ואמר [שוינהו] ניהלי' חד בר מאה וטעמא דמלתי' לפי שאין דרך לכתוב שני שטרות מכר או של מתנה על (שורה) [שדה] אחת אלא כשיש שם יפוי כח בשטר האחרון אבל אדם עשוי ללות ולחזור וללות שטר כתובה כשטר מכר הם האשה (כשירה) [כשדה] זו דמי' ואחר שהכניסה כתובה אין דרך לחזור ולכתוב כתוב' אחרת ובירושלמי א"ל הדא אמרה מאן דיזף והדר יזיף צריך לכתוב ביה בר מקרטביה קמא דאית לך ארחא דאתתא דידי עבר נהרא בכל אפשר שרי לה והכי פירושו דמעיקרא הוי אחרינא דמהכא שמעינן דשני שטרי מלוה צריך לכתוב באחרון שזה תוספת על המלוה של הלוואה הראשונה וקס"ד דמשורת הדין קאמר דינא ופרכינן דלא דמי לפי שבשתי כתובות אדם כתוב דכתובה שנית כשאבד הראשונה משא"כ בהלוואה והדרינן דלא כשור' הדין קאמרי' אלא לשופרא דשטר' אם ב"ד טועין טוב וכשר הדבר שיחזור הטוב הא' בשטר השני וזה הפי' מספיק לדעתו של הרי"ף ז"ל ומודה בה ר"נ דאי אוסיף בה דיקלא דלתוספת כתבי' הכא נמי אוזיף. וכן פי' רבינן מאיר הלוי ז"ל שאינו גובה שדה בשטר אחד או שדה בזול בשטר השני אבל בעל הערוך פי' לא אתי לדמינהו לעיל אלא לענין דלא נימא בטל השני את הראשון דמוסיף בה דיקלא לתוספת כתבי' ולא לבטל אבל לא דמי לשטר כתובה לומר אי בעי בהאי גבי' ואי בעי בהאי גבי' לעולם גובה עיקר הקרקע מזמן הראשון ודקל מזמן השני:

פשיטא ראשון במכר ושני במתנה לייפות כוחו הוא דליתן לי' משו דינא דבר מצרי' פי' דבלא סבר' דכבש לשטר מכר ומפיק לשטר מתנה וקיימא לן מתנה לית בה משום דינא דבר מצרי' אבל היכא דמפיק ליה בשטר מכר אית ביה משום דינא דבר מצרי' דאמרינן אערומי קא מערים ואת"ל כי כביש לשטר מכר כי טעין לי' דמכר הוה לא אערומי קא מערי' ומבעי' לי' אשתבעי על טענו' בריא או על טענו' שמא. וי"ל כיון דמצרנות אינו אלא משו' לאחרומי באפי' הישר והטוב אין לנו עליו כלו' אלא בדבר מבורר במערים בשטר וכ"ש שאין שם ראיה אין להשביעו אלא להחרימו בפניו שאין הטוב והיש' וכן היה אומר מורי בשם רבינו הגדול ז"ל אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה שמשביעין אותו ולדבריו ז"ל י"ל דהכא לפי דעתו של לוקח אם מדברי' כי הוא סבר כשיוצא שטר מתנה לחוד לא יערער עליו כלום אם יתפשר עם בן המצר בכדי וכל היכא דאיכא למתלי תלינן ולא אמר' יבטל השני את הראשון טעמא מאי אמרינן אודי אודי ליה שאפשר ששטר מזויף הוא ונתרצה על האמת לקנות מזמן שני זו:

רב אחא אמר אחולי אחלתיה לשעבודי' יש שפירש דאחולי אחלי לאחריני דהוה ליה עליה דאלו לגופה דארעא לא מהני מחילה אלא דבשקנו מידה דגופה של קרקע קנו מידו כדאיתא לקמן ריש פרק הכותב מסתמא אמרינן דאחלי' ואין פי' זה נכון חדא דהא רב אחא לא אמר אלא במכר דאית ביה אחריות ועוד מאי מרוויח בשטר השני זה דאחליה לשעבודא קמא דהא לא כתב שיור תוספת בבתרא ולא אודויי אודי לזה בשטרא קמא פסול לכך יש לפרש דהכי קאמר אקנויי ניהלי' מעיקרא לא קניא קרינן אחולי כההוא דאמרינן בפרק חזקת הבתים אחולי מחיל ליה דאיניש וסייע בגודא בהדיה דבעינן למימר אקני' ליה והכא חיישינן דמשו' דבתר זימנא מיניה אקנויי בקנין ובשטר הדר השתא וקבלה במתנה אי זבנה מינה דאמרינן:

מאי בינייהו לאורעי סהדי דחתמין בשטרי קמא דאלו על איניש דעלמא לאו כל כמינה למוריענהו ונראי' דברי האומר דאע"ג דסהדי קדמאי חתימן בשטרא בתרא אמרינן נמי אודיעי ליה כי מתחלה שלא כדין חתמו או משום פסול היא בהם אלא שחזרו בתשובה וחזרו וחתמו בשטר שיש דכשר וריע עליה לכל שטרא דנפיק מידם דחתמי בה קודם שטר זה שני דאי לא הוה לן למימר דאיכא בינייהו דסהדי דשטרא קמא חתימו בשטר בתרא דאמרינן אחולי אחלתא אמרינן אודי אודי ליה אלא ודאי כדאמרן אי נמי לשלומי פירא ולטסקא אפי' למ"ד אודי אודי ליה שטרא קמא כמאן דליתא דמי וקרקע בחזקת מוכר והדרי ליה בקיום שטר שני'. ומיהו נמי משום טסקא למלכא דלמ"ד לפרי יהיב טסקא ולמ"ד אחולי אחיל ארעא ופרי בחזקת לוקח ויהיב טסקא לא מבעיא למ"ד דמפרש בלא אחיל אחריות לחוד אלא אפי' למ"ד כדפרישנא דאוקני אקני ליה כיון דלא ידעינן אימת אני אמר היום מכר וחזר ולקחה דכיון שהשטר היה שריר וקיים על זה להביא ראייה אי מתקני' ואקני' ניהלי':

והלכתא כרב אחא מאי הוה עלה דכתובה ת"ש דאמר רב יהודא אמר רב שמואל וכו' ולעיל לא ידעינן לה לההוא ברייתא הכא ולהכי לא אמרינן דתנאי היא והלכתא אחת זו ואחת זו מן הנשואין משום דרב הונא קים ליה כר"א בן שמוע אצטריך למפסק הלכתא כרבנן:

והגיורת שנתגיירה פתוחה מבת ג' שנים ויום אחד אלא איידי דאיירי סיפא באמה כדקתני הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה והיינו קדושת האם איירי רישא נמי באמה שנתגיירה לאחר שילדה והא דקתני אין לה פתח בית אב לומר שאינה צריכה פתח בית אביה ואפי' לנמצאת בבת ישראל וכן פי' רש"י ז"ל ולא מאה סלע פי' רש"י ז"ל שהמוציא עליה אינו משלם מאה סלע וה"ה שאינו לוקה ונקט חדא והוא הדין לאידך דהא כי הדר ויסרו אותו וענשו והיינו דפרכינן נמי בתלמודא נמי לילקו ומאה סלע נמי ישלם:

שני שטרות היוצאין בזה אחר זה בדרך שנתברר ששתיהן על מעשה אחד נכתבו כעין האמור בכתבה כגון שטרות היוצאין על מכר שדה אחד בטל שני את הראשון ובעל חוב שהלוה בין זמן ראשון לזמן שני טורף קרקע זה ומכל מקום כל שאיפשר ששני השטרות מעשים חלוקים הם כגון הודאות והלואות גובה את שניהן כל אחד כדינו ואע"פ ששניהם של סך אחד ומכל מקום כל שהוזכר שעל אותו מנה בעצמו נכתב השטר השני בטל השני את הראשון ואינו טורף לקוחות שבין זמן ראשון לזמן שני במה דברים אמורים בשאין שם סבה בכדי לדון בה שבשבילה נתחדש שטר זה אבל כל שיש שם סבה שיש לדון בה שבשבילה נתחדש שטר זה לא בטל שני את הראשון דלא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה מעתה כתב לו שדה במכר באחד בניסן וחזר וכתב לו אותו שדה בעצמו באחד באייר והוסיף לו דקל דנין בו שלתוספת זה חזר וכתבו ומכל מקום אינו רשאי לדון בשתיהם אלא או שדה מזמן ראשון או שדה ודקל מזמן שני ומכל מקום אם כתב לו ואוסיפית ליה השתא דיקלא אמתנתא דיהבית ליה כבר גובה שדה מזמן ראשון ודקל מזמן שני ומכל מקום יש חולקים בזו לומר שאף שלא בלשון תוספת גובה קרקע מזמן ראשון ודקל מזמן שני ולא דמי לכתבה שהקרקע דרכו בכך ר"ל שכשאדם רוצה להוסיף כותב בשטר אחר הקרקע והתוספת אבל כתבה אין דרכה בכך:

היה השטר הראשון מכר והשני מתנה ודאי ליפות כחו נתכוין משום דינא דבר מצרא שהמתנה אין בה דינא דבר מצרא כמו שביארנו במציעא ואע"פ שלא הועיל שהרי מתנה שיש בה אחריות יש בה משום דינא דבר מצרא ומשום דאמרינן מכר הוא ואיערומי קא מערים ואף זה הואיל ויש שטר מכר מצד אחד ודאי יש בו משום דינא דבר מצרא מכל מקום הוא מתכוין שיכבוש שטר המכר ולא יוציא אלא שטר המתנה:

היה ראשון במתנה ושני במכר כל שכן שליפות כחו נתכון משום דינא דבעל חוב ר"ל שאם יבא בעל חוב לטרפה יהא הוא חייב באחריות והילכך לא בטל שני זמן ראשון ואין בעל חוב שבין מתנה למכר טורפה:

שניהם במכר שניהם במתנה ובלא שום סבה שנדון בה שבשבילה נתחדש ביטל שני את הראשון ולא שאם לוה המקבל מתנה בזמן שבין שני השטרות ולא כתב דאקנה שלא יהא גובה משדה זה שכל שהוא חב לאחרים לא כל הימנו אלא שכל שלוה הנותן או המוכר טורפה המלוה הואיל וכתב לו דאקנה ואין אומרין ספיקא הוא ואוקי ממונא בחזקת מריה דהא ודאי קא אמרינן אע"ג דאימר לשון ספק הוא מצינו שהוא נאמר במקום ודאי כמו שאמרו בפרק טריפות דף נ"ג ע"ב ספק שונרא ספק כלבא אימר כלבא ולא עוד אלא שהלשון בעצמו מוכיח כן בכלן שפירוש מלה זו אני אומר שכך הוא אין אימר אלא כמי אני אומר וגדולי המפרשים טרחו לפרש צדדין אחרים מתוך דקדוקים אלו ואין צורך בכך:

ונחלקו רפרם ורב אחא בטעם הדבר רפרם אמר אימר אודויי אודי ליה כלומר ודאי אודי ליה דשטרא קמא זייפנא הוא ולרב אחא לאו דאודי ליה הכי אלא דאחולי אחיל גביה שיעבודא דקמא ונפקא מביניהו לאורועי סהדי שלדעת רפרם חושדין את העדים בשקרנים ואם יצאה לידינו שטר אחד שהם חתומים בה מפקפקים בה ולדעת רב אחא אין חושדין אותם כלל וכן מיכנש פירי שלדעת רפרם משלם הפירות שאכל עד זמן שני ולרב אחא לא וכן טסקא שלדעת רפרם פורע המוכר ללוקח מס הקרקע שפרעו הלה ונמצא שאינו שלו עדיין ולרב אחא לא והלכה כרב אחא דאחזוקי סהדי בשיקרא לא מחזקינן ומאחר שפסקנו כרב אחא אין צורך לכתוב הרבה טרחים שנתבלבלו בהם בחדושין שכלם לדעת רפרם נאמרו אלא שיש שואלים היאך נאמר אחולי אחיל לשיעבודיה והרי אפילו מחל בפירוש אין הקרקע יוצא מידו בכך ואפילו בקריעת השטר עד שפירשו דרב אחא לא חלק על טעם רפרם אלא שהוסיף על דבריו וטעם אחולי אחיל לשיעבודיה שייך בשניהם במכר שמחל שיעבוד האחריות וכן ראשון במכר ושני במתנה אבל שניהם במתנה שאין שם מחילת שיעבוד ולענין גוף הקרקע לא מהניא מחילה מהניא טעמו של רפרם אף לרב אחא הא כל היכא דמצינן למימר אחולי אחיל לא אמרינן אודויי אודי ובכי האי גונא איכא ביניהו לאורועי סהדי וכו':

המשנה השלישית והכונה בה בביאור ענין החלק השני והוא שאמר הגיורת שנתגיירה בתה עמה וזינת' הרי זו בחנק אין לה פתח בית אב ולא מאה סלע היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה הרי זו בסקילה ואין לה פתח בית אב ולא מאה סלע היתה הורתה ולידתה בקדושה הרי היא כבת ישראל לכל דבר יש לה אב ואין לה פתח בית אב יש לה פתח בית אב ואין לה אב הרי זו בסקילה לא נאמר פתח בית אביה אלא מצוה אמר הר"ם פי' וזנתה ר"ל שזינתה והיא נערה המאורסה לא נמצאו לה בתולים מיתתה בחנק כדין אשת איש כאשר זינתה לפי שהיא אינה בחזקת בתולה להיותה גיורת ולא יתחייב הבעל לתת מאה סלע כאשר הוציא עליה שם רע ואע"פ שהתפרסם שקרותו למאמר הכתוב כי הוציא שם רע על בתולת ישראל:

אמר המאירי פי' הדבר ידוע שהמוציא שם רע על אשתו והוא שבא לבית דין וטען שבעל ולא מצא בתולים והביא עדים שזינתה תחתיו בעודה ארוסה והיא נערה והוזמו לוקה אע"פ שאין בו מעשה שכך למדוה בגמרא מ"ו א' מויסרו אותו ונותן מאה כסף לאביה והעדים נסקלין ואם נמצא כדבריו היא נסקלת על פתח בית אביה ואם הוציא שם רע על הקטנה פטור מן הקנס ומן המלקות ואם נמצא כדבריו אף היא אינה נסקלת שהרי אינה בת עונשין הוציא שם רע על הבוגרת פטור מקנס ומלקות ואם נמצא כדבריו היא בחנק אלא שאם הוציא שם רע על הבוגרת והביא עדים שזינתה תחתיו בעודה נערה פטור מן הקנס ומן המלקות ואם נמצא כדבריו נסקלת והדבר ידוע שבכל שבאונס ופתוי אין לה קנס במוציא שם רע אין בו לא קנס ולא מלקות ולא עוד אלא שיש שבאונס ופתוי יש לה קנס ובהוצאת שם רע אין בו קנס ומלקות והיא נכרית ושפחה שנתגיירה או נשתחררה פחותה מבת שלש שבאונס ופתוי יש לה קנס ובהוצאת שם רע אין בה קנס ומלקות אפילו היתה הורתה שלא בקדשה ולידתה בקדשה עד שתהא הורתה ולידתה בקדשה והוא שאמרו במשנה זו הגיורת שנתגיירה בתה עמה ר"ל שהרי אין לאותה הבת דעת להתגייר שהרי אף בפחותה מבת שלש אנו עסוקים אלא שנתגיירה עם האם ועל דעת האם ואמר שאע"פ שהיא בחזקת בתולה הואיל ופחותה מבת שלש נתגיירה אעפ"כ אינה בדין נערה המאורסה בסקילה אלא כל שזינתה כשהיא נערה המאורסה הרי היא בחנק בין שבאו עדים מאליהם בעודה ארוסה בין שבאו עדים משנשאת על ידי הוצאת שם רע שהוציא עליה בעלה על פי עדים שהביא משנשאת שזינתה תחתיו בעודה ארוסה ואף באותה מיתה אין לה פתח בית אביה ר"ל להסקל על פתח בית אביה כדין נערה המאורסה שזינתה בבית אביה אע"פ שלא העידו עליה עדים עד שבאה לבית חמיה שמכל מקום זו אין אביה ידוע לנו שנכרית ושפחה בחזקת זונות הן ומיתתה במקום המיוחד לבית דין ולא מאה סלע ר"ל שאם הוציא עליה בעלה שם רע והביא עדים שזינתה בעודה ארוסה והוזמו אינו משלם מאה סלע של קנס וכן אינו לוקה שנאמר בתולת ישראל האשה שהורתה שלא בקדשה ולידתה בקדשה הואיל ולידתה בקדשה לענין סקילה אם זינתה כשהיא נערה מאורסה הרי היא בסקילה ומכל מקום אין לה פתח בית אב שהרי אין אביה ידוע לנו אלא שזו אינה נסקלת בבית הסקילה אלא על פתח שער העיר וכל שמצותה לסקול על פתח שער העיר יתבאר בגמרא שאם היתה עיר שרבה גוים סוקלין אותה על פתח בית דין ולא מאה סלע אם נמצא שקרן שאף זו אינה בתולת ישראל והוא הדין למלקות היתה הורתה ולידתה בקדשה הרי היא כבת ישראל לכל דבר ואם זינתה בעודה נערה מאורסה הרי היא בסקילה ונסקלת על פתח בית אביה וכל שמצותה ליסקל על פתח בית אביה אם אין לה אב או שיש לה אב ואין לה פתח בית אב כגון שאין לו בית והמשכירו אינו רוצה לפגום את ביתו הרי זו בסקילה ונסקלת בבית הסקילה שלא נאמר פתח בית אביה לעכב אלא למצוה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

וא"ר נחמן שני שטרות היוצאים בזא"ז בטל שני את הראשון. פי' אם כתב לו שני שטרי מכר או שטרי מתנה על שדה אחת הא' כתב בניסן וא' כתב בתשרי בטל שני את הראשון פי' אם היה בו אחריות וטרפוהו ממנו אינו גובה אלא מזמן שני. אמר ר"פ ומודה ר"נ דאי אוסיף ביה דיקלא לתוספת כתביה. פי' אי אוסיף דיקלא בשטרא בתרא לא בטל שני את הראשון אלא ידו על העליונה דקא"ל אי מזמן ראשון בעית למיגבי גבי' במאי דכתיב ביה ואם תרצה למחול שיעבודך מזמן ראשון ולגבות מזמן שני תגבה כל התוספת הכתובה בשטר השני:

פשיטא לי פי' בשני שטרות היוצאין בזא"ז שלא בטל שני את הראשון אי הוי ראשון במכר ושני במתנה דליפות כחו הוא דכתב ליה משום דינא דבר מצרא פי' כי במכר יכול בעל מצרא להוציא מידו אבל מתנה לית בה משום דינא דבר מצרא ולהכי הדר וכתב לה בלשון מתנה לשתק מעליו בר מצרא ולא לבטל את הראשון וכ"ש ראשון במתנה ושני במכר דמשום דינא דב"ח כתביה. פי' דבמתנה ליכא אחריות ובמכר איכא אחריות ואי אתי בע"ח וטריף לה מיניה הדר על המוכר ומ"ה הדר וכתב ליה ולא לבטל את הראשון. ודאי שניהם במכר שניהם במתנה בטל שני את הראשון מ"ט רפרם אמר אודויי אודי ליה. ר"א אמר אימור איחוליה אחליה לשיעבודיה קמא. פי' רפרם אמר הודה לו המקבל לנותן שהשטר הראשון נכתב בשקר ולא היה אמת לפיכך ביקש לו שיכתוב לו שטר שני ור"א סבר אין אנו מחזיקין את הראשון בפסול אלא אמרינן כשר היה ולמה כתב לו השני שפייסו המוכר ללוקח שימחול שיעבוד של זמן א' ויתפש מזמן שני מפני שהיה לו שום שדה למכור בין זמן הא' לזמן הב' ולא היה הלוקח רוצה לקנותו מפני שיעבודו של זה ולפיכך פייסו שימחול לו שעבוד דמזמן ראשון מ"ב א"ב אורועי סהדי לרפרם כיון שהודה לו שבשקר נכתב הא' העדים הם פסולים לו שאם יש לו שום שטר שהם חתומים בו הוא בטל דפיו כק' עדים והוא הודה שהם פסולים אבל לעלמא לא כל הימנו לפוסלם ומ"ה אמר לאורועי ול"א לפסול ולמ"ד אחולי אחליה וכו' נאמנים. א"נ לשלומי פירי לרפרם דאמר אודויי אודי ליה שהראשון היה פסול א"כ כל הפירות שאכל הלוקח בין זמן הא' לזמן הב' חייב להחזיר לבעלים ולר"א אינו חייב להחזיר לבעלים:

א"נ לטסקא. פי' לפרוע מס המלך מזמן א' ועד זמן ב' לרפרם דאמר אודויי אודי ליה גם המוכר הודה ללוקח שהא' היה בטל והב' עיקר וא"כ מס הקרקע על המוכר לפרוע מניסן ועד תשרי ולר"א על הלוקח לפרוע ומסתברא כר"א דאחזוקי סהדי בשיקרא לא מחזקינן:

מתני' הגיורת שנתגיירה בתה עמה וזנתה ה"ז בחנק אין לה פתח בת אב ולא ק' סלע. פי' שנתגיירה עמה כשהיא קטנה דעכשיו בתולה היא שבפ"ע אין לה לקטנה דעת להתגייר ואי בגדולה שנתגיירה שוב אינה בתולה. וזינתה מן האירוסין והיא נערה ה"ז בחנק. פי' אם נשאת והוציא עליה בעלה שם רע ע"פ עדים שזנתה באירוסין דאין לה דין מאורסה בת ישראל שנסקלין ע"י הוצאת שם רע. דכי כתיב סקילה כנערה המאורסה בישראל כתיב. דכתיב במוציא שם רע כי עשתה נבלה בישראל. והאי לאו בת ישראל היא הואיל והיתה הורתה ולידתה שלא בקדושה אלא בחנק היא כשאר א"א דעלמא:

אין לה פתח בית אב ובאותה מיתה דיהבינן לה לא בעינן פתח בית אב כדבעינן במוציא שם רע דעלמא דהא לא ידעי' אבוה מן הוא. ולא מאה סלע פי' אם הוזמו עדיו וה"ה נמי אם באו לה עדים בעודה ארוסה שזנתה שלא ע"י הוצאת שם רע לא דינינן לה כנערה המאורסה שזנתה לסקילה דכיון דמפקינן לה מדין הוצאת שם רע. אע"פ שמוציא שם רע סקילה האמור בה חידוש הוא כדמפרש בגמרא ומשמע דלא שייכא מיתה אחריתי במוציא שם רע לעולם. וכ"ש דמפקינן לה מדין ארוסה דלא הוי חידוש ויהבינן לה חנק דא"א. היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה הרי זו בסקילה. א"ל פתח בית אב. פי' דהא אין לה אב שאין מיוחסת אחר אביה כיון שהוא עובד כוכבים והיא גיורת ולא משום שאין יחוס לעובד כוכבים דודאי אית ליה יחוס דכתיב מרודך בלאדן בן בלאדן:

ולא מאה סלע כדמפרש בגמרא למיתה נכתבה ולא לקנס. היתה הול"ב הרי זו כבת ישראל לכל דבריה. פי' נתגיירו שניהם אביה ואמה ונתעברת אמה בעודה יהודית דעכשיו יש לה אב:

יש לה אב ואין לה פתח בית אב פי' בישראלית קמיירי ואין בית לאביה. י"ל פתח בית אב וא"ל אב. הרי זו בסקילה לא נאמר פתח בית אב אלא למצוה:

גופא אמר רב נחמן שני שטרו' היוצאין בזה אחר זה ביטל שני את הראשון אמר רב פפא ומודה דאי אוסיף לי' דיקלא לתוספת' כתבי'. ופירש"י ז"ל ואמרי' אי בעיא בהא גביא ואי בעי' בהא גביא מדלא כת' לי' ואוסיפית לך דיקלא אשדה דזבנית לך ואי בעי למיגבי אחריות דילי' מזמן ראשון לית לי' אלא שדה ואי שקיל שדה ודקל אין לו אחריות אלא מזמן שני דמחיל לי' לשיעבודיה מזמן ראשון. וכן הדין במתנה באחריות. אבל מתנה בלא אחריות דליכ' למימר ה"ט דמאי קא מחיל לי' גופ' דארע' הא לא אפשר במאי קני לה אפי' בהחזיר לו את השטר קיי"ל דלא חזרה מתנתו כדאיתא בפרק גט פשוט. ומסתברא דאמרינן בה ביטל שני את הראשון וכן הדין במכר היכא דאידך שטרא גרע משטר ראשון:

פשיטא ראשון במכר ושני במתנה ליפות כחו הוא דכתב לי' משום דינא דבר מצר' כלומר ליפות כחו נתכוין דאי בעי כביש לה להא ומפיק לה להא. ודווקא היכא דהאי לאו מצרן הוא אבל היכ' דהאי הוי מצרן תו ליכ' למימ' הכי. וכ"ש ראשון במתנה כלו' בלא אחריות ותני במכר דאיכ' אחריות וודאי שניה' במכר שניהם במתנה ביטל שני את הראשון בדשוו אהדדי. ובמתנה בלא אחריות אפי' לא שוו אהדדי כדפרישנא. מ"ט רפרם אמר אימר אודויי אודי ליה רב אחא אמר אחולי אחליה לשיעבודיה. ומסתברא דרפרם ורב אחא לא פליגי אהדדי. למימרא דרב אחא אית לי' היכא דליכ' למימר טעמא דאחולי אחלי' לשיעבודיה. והיכי דמי כגון מתנ' דלית בה אחריות דמאי קא מחיל. גופא דארעא ליכא למימר כדפרישנא. אלא דקסבר רב אחא דכל היכא דאפשר למימר טעמא דאחולי אחלי' לשיעבודיה לא אמרינן טעמא דאודויי אודי לי' לאורועי סהדי:

מאי בינייהו איכ' בינייהו אורועי סהדי. פי' אורועי סהדי גבי דידיה דהיינו לוקח דאודי דהאי שטרא קמא שיקר' הוא ושיקר' אסהידו סהדי ואדם נאמן על עצמו. הילכך כל שטרי דאית לי' דזכותי' מחתימות ידא דהני סהדי דאחתימו בתר האי שטרא פסילי. ודווקא גבי לוקח דאיהו הוא דאודי ומהימן אנפשי'. אבל לא גבי אחריני דעלמא דלאו כל כמיניה. ולא גבי מוכר דמוכר לא אודי ולא מידי. אלא דניח' לי' דלימחול האיך שיעבודיה:

אי נמי לשלומי פירי ולטסקא. והא דאמרינן לשלומי פירי ולטסקא. פירש"י ז"ל דלמאן דסבר אודויי אודי לי'. הילכך שטרא קמ' שיקר' הוה ולוקח שלא כדין אכלה עד השת'. וחייב לשלומי פירי למוכר. וכיון דמוכר נקיט פירי משלם נמי טסקא. דאע"ג דלוקח לא מהימן אלא אנפשי' ולא לחוב על האחרים. וכיון דכן לאו דינא דמהימן גבי טסקא לחיובי מוכר לשלומי להשאני עסקא דהכי דינא דמלכות' דמאן דאכיל פירי משלם לה ומיהו דווקא בדשוו פירי טפי מטסקא. אבל אי טסקא טפי לא מהימן. ותו איכא בינייהו היכא דאשתכחו סהדי דשטרא אידך קרובים או פסולים. למ"ד אודויי אודי ליה אם כן הדרא לה ארעא למוכר דהא ליכא שטרא. למאן דאמר אחולי אחלי' לשיעבודיה שיעבודיה הוא דאחיל מזמן ראשון עד השתא. אבל ארעא דידיה הוא ובדידיה קיימא בשטרא קמא. אי נמי כגון דבשטר ראשון איכא כוליה שדה ובשני איכא חצי שדה. למ"ד אודויי אודי לי' לית ליה אלא חצי שדה. ולמ"ד אחולי אחלי' לשיעבודי' שיעבודי' הוא דאחיל מחצי שדה מזמן ראשון עד עכשיו. אבל כוליה שדה אית ליה אבל בגמרא לא אמרי' אלא מאי דאיכא בינייהו בעדי' כשרים ובשני שטרות שוין. והיכא דעידי שטר שני היינו עידי שטר ראשון היינו נמי בפלוגתא. דלמאן דאמר אודויי אודי ליה הכא נמי איכ' למימר הכי דאע"ג דהא הדר זבנה א"ל אודויי אודי לי' דההיא שעת' פסולין הוו גזלנין או משחקי' בקוביא. והשתא הוו להו כשרים ואין לפקפק בדבר:

כתב הרב אלפס ז"ל דהא דאמרינן שני שטרו' היוצאין זה אחר זה ביטל שני את הראשון ודווקא בשטרי מכר או בשטרי מתנת קרקע דבהא איכ' למימר תרתי למה לי. אי נמי כגון שתי כתובות דהוו להו נמי כשני שטרי מכר על שדה אחת. אבל בשטרי הלואה לא דעבד איניש דיזיף והדר יזיף. וכי היכי דבדלא שוו אהדדי הא וודאי ליכא למימר אי בעיא בהא גביא ואי בעיא בהא גביא. בדשוו אהדדי נמי ליכא למימר ביטל שני את הראשון דאיכא למימר שתי הלוואות הן. והביא ראיה לדבריו מהא דאמרינן התם בבבא בתרא האי מאן דנקיט תרי שטרי בר חמשין ואמר שויה ניהלי חד בר מאה משוינן לה, עבוד רבנן מילתא דניחא לי' ללוה וניחא לי' למלוה. אבל אי נקיט שטר' חד בר מאה ואמר שויה ניהלי תרי בר חמשין חמשין לא משוינן לי'. דלא ניחא ליה ללוה כדאיתא התם. והא התם דשוו אהדדי ואמרינן דגבי לי' תרווייהו. ואיכא דדחי לה דילמא ההיא כגון שיוצאין ביום אחד בעידי שטר ראשון. וליתא דנהי דליכא למימר אחלי' לשיעבודיה דמאי קא מחיל. אבל וודאי איכא למימר טעמ' דאודויי אודי לי' דסהדי ההיא שעתא הוו פסולין גזלנין ובההוא יומא הדרו להו בתשובה. אי נמי שטרא זייפא הוא ואיהו גופי' זייפ'. מיהו איברא דאי משום ההיא לא אריא דהתם במאי עסקינן כגון שכתוב בכל אחד מהן שהעדים עצמן ראו המלוה כשמנה לו המעו'. ושהיו הלואות חלוקות כגון שכתוב בזו באחד בניסן ובזו בשני בניסן וכתיב ביה בזמניה כתבנוהי. אי נמי כגון שכתוב בשטר שני חוץ מן השטר הראשון דלא איכפת לן אי כתבי הכי דלא פסיד מידי. דהא אפי' פרעי' לשטר ראשון והדר מפיק לי' להאיך וכתי' בי' חוץ משטר ראשון ואינו גובה אלא חמשים אלו. אלא א"כ מוציא שטר ראשון ואין כאן בית מיחוש. ובירוש' אמרו לית הדא אמרה האי מאן דיזיף מן חבריה וחזר ויזיף מיניה. צריך למכתב לי' בר מן קרטיסא קמא דאית לך עלי אורח' דאיתתא למימר אבד פורנא עבד לי תורי אלא כי אורחא דבר נשי למימר אבד קרטיסא עבד לי תורי אלא כי אפשר יודי ליה ואינו מוסכם עם הגמרא שלנו בטעם. שהרי לפי אותו ירושלמי הטעם שתי שטרות או שתי כתובות דחיישינן שאבד הראשון. ולאו משום דאחלי לשיעבודיה ולאו דאודי ליה אבל עול' כדברי רבינו ז"ל. וכן הדין נותן כל שכן שאין דבריו צריכין חיזוק. מאי הוי עלה בכתובה פי' בפלוגת' דרב אסי ורב הונ' מגבא מאימת גביא כו'. ת"ש דאמר רב יהודה אמר שמואל משום ר' אלעזר ב"ש מנה מאתי' מן האירוסין ותוספת מן הנישואין וחכ"א אחד זה ואחד זה מן הנישואין והלכתא אחד זה ואחד זה מן הנישואין:

הכא נמי הא אוסיף לה פי' שכתב בכתובה שניה יותר מן הראשונה ואדעתא דכן כתב לה דאם באת לגבות ראשונה גובה מזמן ראשון באת לגבות שניה גובה הכל מזמן שני אבל אין לפרש אוסיף לה שכתב צביתי ואוסיפית לך דאם כן היתה גובה שתי כתובות כדאמרינן לעיל. הרא"ש ז"ל. הקשה הריטב"א ז"ל דהא מדקאמר ולאו מי איתמר עלה מכלל דמאן דקרי לא ידע לה להא וא"כ מאי קארי לה. ותירץ דאיהו סבר דוקא דאוסיף דקלא בפירוש שאמר בשטר השני מכרתי לך שדה פלוני עם הדקל שבתוכו דלהכי אדכריה בהדיא לגלויי דמשום ההוא תוספת הדר וכתביה אבל אם לא הזכירו בפירוש אף על פי שהוא בכלל השדה אמרי' בטל שני את הראשון ודכותא בהא שכתב שלש מאות סתם. והשתא משנינן דכל שהוסיפו במכר אף על פי שלא הזכירו בפירוש לתוספת כתביה ולא אמרינן בטל שני את הראשון. עד כאן:

גופא אמר רב נחמן שני שטרות וכו'. פרש"י ז"ל שטרות של מכר או של מתנה כלו' דבשטרי של הלואה שניהם קיימים לעולם ואפילו הם ביום אחד וכ"כ רבינו אלפסי ז"ל והביא ראיה מהא דאמרי' בפרק גט פשוט דמאן דנקיט תרי שטרי חמשין חמשין ואמר שויוה ניהלי חד בר מאה וכו' וטעמא דמילתא לפי שאין דרך לכתוב שני שטרי מכר או של מתנה על שדה אחת אלא כשיש שום יפוי כח בשטר האחרון אבל אדם עשוי ללוות ולחזור וללוות ושטרי כתובה כשטרי מכר הם דאשה כשדה דמיא ואחר שכנסה בכתובה אחת אין דרך לחזור ולכתוב כתובה אחרת ובירושלמי אמרו לית הדא אמרה מאן דאוזיף והדר יזיף צריך למכתב ליה בר מקמסיא קמא דאית לי עלך אורחא דאיתתא מימר אבד פורנא דידי עביד לי אוחרי אורחא דבר נש מימר אבד קרטיסא דידי עבד לי אוחרא בכל זה אפשר יודי ליה וה"פ דמעיקרא אמרינן דמהכא שמעינן דשני שטרי מלוה צריך לכתוב באחרון שזה תוספת על ההלואה הראשונה וקס"ד דמשורת הדין קאמרינן ופרכינן דלא דמי לפי שבשתי כתובות אדם כותב כתובה שנית כשאבד הראשון מה שאין כן בהלואה ומהדרינן דלא בשורת הדין אמרינן אלא דלשופרא דשטרא ומשום ב"ד טועין טוב וכשר הדבר שיזכיר החוב הראשון בשטר השני וזה הפירוש מסכים לדעתו של רבינו אלפסי ז"ל. הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל כתב הרי"ף ז"ל. דהא דאמרי' שני שטרות היוצאין כו' דוקא בשטרי מכר כו' אבל בשטרי הלואה לא דעביד איניש דיזיף והדר יזיף וכי היכי דבדלא שוו אהדדי הא ודאי ליכא למימר אי בעיא בהאי גביא וכו' בדשוו אהדדי נמי ליכא למימר בטל שני את הראשון דאיכא למימר שתי הלואות הן והביא ראיה לדבריו מהא דאמרי' התם בבבא בתרא האי מאן דנקיט תרי שטרי בר חמשין וכו' והא התם דשוו הדדי ואמרינן דגבי ליה תרווייהו דאיכא דדחי לה דילמא ההיא כגון שיוצאין ביום אחד בעדי שטר ראשון וליתא דנהי דליכא למימר אחליה לשעבודא דמאי מחיל אבל ודאי איכא למימר טעמא דאודויי אודי ליה דסהדי ההיא שעתא הוו פסולין או גזלנין ובההוא יומא הדרו להו בתשובה א"נ שטרא זייפא הוא ואיהו גופיה זייפיה מיהו איברא דאי משום ההיא לא איריא דהתם במאי עסקינן כגון שכתוב בכל אחד מהן שהעדים עצמן ראו המלוה כשמנה לו המעות ושהיו הלואות חלוקות כגון שכתוב בזו בא' בניסן ובזו בשני בניסן וכתיב ביה בזמניה כתבנוהו א"נ כגון שכתוב בשטר שני חוץ מן השטר הראשון דלא איכפת לן אי כתבי הכי דלא פסיד מידי דהא אפילו פרעי' לשטר ראשון והדר מפיק ליה להאיך וכתיב ביה חוץ מהשטר הראשון אינו גובה אלא חמשים אלו אא"כ מוציא שטר ראשון ואין כאן בית מיחוש. ובירושלמי אמרו לית הדא אמרה האי מאי דיזיף מן חבריה צריך למכתב ליה בר מן קרטיסא קמא דאית לך עלי אורחא דאיתתא למימר אבד פורנא עבד לי אוחרי אורחא דב"נ למימר אבד קרטיסא עבד ליה אוחרי דכי לא פשר יודי ליה ואינו מוסכם עם הגמרא שלנו בטעם שהרי לפי אותו ירושלמי הטעם בין שני שטרות או שתי כתובות הוא בשביל שאבד הראשון ולא משום דאחליה לשעבודא ולא דאודי ליה אבל עולה כדברי רבינו ז"ל וכן הדין נותן כ"ש שאין דבריו צריכין חזוק. ע"כ:
ומודה רב נחמן דאי אוסיף לה דקלא לתוספת כתביה פרש"י ז"ל לתוספת כתביה ולאו לבטוליה לשטרא קמא אלא דאי מזמן שני אתי למגבי לקני עיקר ותוספת ואי מזמן ראשון ניחא ליה משום דקדים לא לגבי תוספת ע"כ. והצריכו לפרש כן דהא לעיל מדמינן לה לההיא דרב הונא דהוציאה שתי כתובות ואמרינן לאו מי איתמר עלה ומודה רב נחמן דאי אוסיף לה דקלא לתוספת כתביה הכא נמי הא אוסיף לה וכן פירש רבינו מאיר הלוי ז"ל שאינו גובה שדה בשטר ראשון ודקל בשטר שני אלא או שדה לבדו בשטר ראשון או שדה ודקל בשטר שני אבל הרב בעל הערוך ז"ל פירש דלא אתינן לדמינהו לעיל אלא לענין דלא נימא בטל שני את הראשון דכיון דאוסיף ביה דקלא לתוספת כתביה לא לבטל אבל לא דמיא לשטרי כתובה לומר אי בעיא בהאי גביא ולעולם גובה עיקר קרקע מזמן ראשון ודקל מזמן שני. הריטב"א ז"ל:
פשיטא ראשון במכר ושני במתנה ליפות כחו הוא דכתב ליה משום דינא דבר מצרא פי' דהוה סבר דכביש ליה לשטר מכר ומפיק ליה לשטר מתנה וקי"ל מתנה לית בה משום דינא דבר מצרא אבל כל היכא דמפיק ליה לשטר מכר אית בה משום דינא דבר מצרא דאפילו במתנה גרידא אי אית בה אחריות אית בה משום דינא דבר מצרא דאמרינן איערומי קא מערים. ואם תאמר כי כביש לה לשטר מכר נמי טעין ליה דמכר הוה ואיערומי מערים ומבעי ליה אשתבועי על טענת ברי או לאחרומי באנפיה על טענת שמא וי"א דכיון דמצרנות אינו אלא משום הישר והטוב אין לנו עליו כלום אלא בדבר מבורר בעדים או בשטר וכל שאין שם ראיה אין להשביעו ולא להחרים בפניו שאין זה הישר והטוב וכן היה אומר מורי רבינו בשם רבינו הרמב"ן ז"ל אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה שמשביעין אותו ולדבריו ז"ל י"ל דהכא לפי דעתו של לוקח אנו מדברין כי הוא סבור כי כשיוציא שטר מתנה לחוד לא יערערו עליו או יתפשר עם בן המצר בכדי וכל דאיכא למתלי תלינן ולא אמרינן בטל שני את הראשון. הריטב"א ז"ל:

וכ"ש אם השטר הראשון במתנה וכו'. דלא אמרינן בטל שני את הראשון אלא אמרינן דלתועלת הלוקח נתכוון וכו' ויש לשאול ואפילו אם היינו אומרים בטל שני את הראשון מה היה מפסיד הלוקח בזה דכיון שאין במתנה אחריות לא יוכל לטרוף אלא מזמן שטר המכר ואילך ויש אומרים דנפקא מינה לענין פירא שאם אירע הדבר שהמוכר לקח הפירות מזמן שטר המתנה עד שעת המכירה ואכלם לא היינו מחייבין אותו להחזירם דאמרינן בטל שטר המכר לשטר המתנה והואיל וכבר אכלם לא נחייב אותו להחזירם אבל השתא דאמרינן דליפות כחו נתכוון יחזיר הפירות שאכלם ואף ע"פ שאינם בעין ואף על פי שדבר זה אינו ברור כל כך אומרם מודה הרב נר"ו שיש לו מעט סיוע מלישנא דאמרינן בסמוך ומכנס פירי דמשמע שהפירות שעומדים בעין בלבד יש לו להחזיר. תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל:
טעמא מאי רפרם אמר אודויי אודי ליה פרש"י ז"ל אודויי אודי ליה שהשטר הראשון מזויף היה ונתרצה על האמת לקנות מזמן שני רב אחא אמר אחולי אחיל לשעבודיה יש שפירשו אחולי אחליה לאחריות דהוה ליה עליה דאילו לגופא דארעא לא מהניא מחילה אלא כשקנו מידו דמגופה דקרקע קנו מידו וכדאיתא לקמן בריש הכותב והכא מסתמא אמרינן דאחליה. ואין פירושו נכון חדא דא"כ הא דרב אחא לא אתיא אלא במכר דאית ביה אחריות. ועוד מאי מרווח בשטר שני זה דאחליה לשעבודא קמא דהא לא כתב שום תוספת בבתרא ולאו אודויי מודי דשטרא קמא פסיל לכך י"ל דה"ק אקנויי אקנייה ניהליה מעיקרא ולהקנאה קרינן אחולי כההיא דאמרי' בפרק חזקת [בבא בתרא מא א'] אחולי אחיל לי דאתא וסייע בגודא בהדאי דבעי לומר אקנויי אקנייה ליה והכא חיישינן דמשום דבתר דזבנה מיניה הדר אקנייה ניהליה בקנין או בשטר הדר השתא וקבליה במתנה או זבניה מיניה. הריטב"א ז"ל:
וכתב הרמב"ן ז"ל וז"ל רב אויא אמר אימר אחולי אחליה לשעבודא פירוש נ"ל דרב אויא אוסופי מוסיף לפרושי ביה טעמא אחרינא ולא פליג אאודויי אודי דהא שניהם במתנה בטל שני את הראשון וליכא למימר ביה אחוליה אחליה לשעבודא דאילו לענין קרקע עצמו כיון דברשותו הוא לא מהניא מחילה ובטול השטר ואפי' החזירו נמי לא חזרה מתנתו כדאיתא בגט פשוט [קסט ב'] אלא לענין שעבוד שבו בדין האחריות קאמרינן ומתנות דלית בהו אחריות ליכא למימר בהו הכי אלא ע"כ אודויי אודי קאמרינן ורב אויא ה"ק כל היכא דאיכא למימר אחולי אחיל לא אמרינן דאודי ולא מורעינן סהדי ולא משלם פירי ופרע טסקא וטעמא דאחולי אחיל עדיף לענין הלכתא דלא מורעי סהדי ומבטלין שטריה בלא ראיה ומה דאמרינן איכא בינייהו אורועי סהדי פירושא דמילתא דאי אית ליה להאי גברא שטרי אחריני מחתימות ידייהו דהני סהדי לא מגבינן ליה בהו דהא אודי דשקרי נינהו וכגון דקאמרי סהדי חתימות ידינו היא זו דאי לא אמרינן איהו צייריה הילכך האי גברא דפסיל לשטרא סהדי נמי פסיל ומהימן לגבי נפשיה ולא כדברי הראב"ד. ומיהו דוקא ללוקח אבל למוכר לא מורעינן סהדי דאיכא למימר מוכר לאו מידי אודי אלא משום דליהדר ליה לוקח פירי ולמחול שעבוד ראשון הוא דמשמע ליה ומשמע לי דאיכא בינייהו טובא דהיכא דנמצאו עידי שטר שני קרובין או פסול ומוכר אינו מכיר בהן ובא לידון בו בב"ד דודאי אודויי אודי בפסול ראשון ומוכר אינו מודה בשני דפסול הוא הילכך תחזור שדה לבעלים ולמ"ד אחולי אחיל שעבודא אחיל וקרקע ברשותו הוא. ותו נמי איכא בינייהו כגון דכתב ליה בשני חצי שדה שבראשון דלמ"ד אודויי אודי ליה לא קני מיניה אלא חצי שדהו ולמאן דאמר אחולי קני כוליה אלא הא דלא אמרינן איכא בינייהו הוי משום דשני שטרות כשהם שוין היוצאין זה אחר זה קאמר רב נחמן. ובתוספות מפרשין אחולי נמי לענין גופה של קרקע ואינו מתחוור בדינם לפי שאי אפשר במחילה להוציא קרקע מידו כדפרישית. עד כאן לשון הרמב"ן ז"ל:
וכן כתב הרא"ה ז"ל תלמידו וז"ל. ותו איכא בינייהו היכא דאשתכחו סהדי דשטרא אידך קרובין או פסולין למ"ד אודויי אודי ליה אם כן הדרא לה ארעא למוכר דהא ליכא שטרא למ"ד אחולי אחליה לשעבודא שעבודא הוא דאחיל מזמן ראשון עד השתא אבל ארעא דידיה הוא ובדידיה קיימא בשטרא קמא אי נמי כגון דבשטר ראשון איכא כוליה שדה וכו' אבל בגמרא לא אמרינן אלא מאי דאיכא בינייהו בעדים כשרים ושני שטרות שוין והיכא דעידי שטר שני היינו עדי שטר ראשון היינו נמי בפלוגתא דלמ"ד אודויי אודי ליה הכא נמי איכא למימר הכי דאף על גב דהא הדר זבנא וכו'. ע"כ לשון הרא"ה ז"ל:

וכתב עוד הריטב"א כו'. נראין דברי האומרים דאף על גב דסהדי קמאי גופייהו חתימי בשטרא בתרא אמרינן נמי אודויי אודי ליה כי בתחלה שלא כדין חתמו או שום פסול היה בהם אלא שחזרו בתשובה וחזר והחתימם בשטר שני בהכשר וריעי עליה לכל שטרא דנפיק מידיה דחתימי ביה קודם שטר זה השני דאי לא הוה לן לומר דאיכא בינייהו דסהדי דשטרא קמא חתימי בשטרא בתרא דאמרינן אחולי אחיל ולא אמרינן אודויי אודי ליה אלא ודאי כדאמרי'. עד כאן:
לשלומי פירי ולטסקא פרש"י ז"ל דלמאן דסבר אודויי אודי ליה הילכך שטרא קמא לאו שטרא הוא ולוקח שלא כדין אכלה עד השתא וחייב לשלומי פירי למוכר וכיון דמוכר נקיט פירי משלם נמי טסקא דאף על גב דלוקח לא מהימן אלא אנפשיה ולא לחוב על האחרים וכיון שכן לאו דינא דמהימן גבי טסקא לחיובי מוכר לשלומי ליה שאני טסקא דהכי דינא דמלכותא דמאן דאכיל פירי משלם לה ומיהו דוקא בשוו פירי טפי מטסקא אבל אי טסקא טפי לא מהימן. הרא"ה ז"ל. והרי"ף ז"ל גריס למכנס פירי ולטסקא:

וכתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל וז"ל איכא בינייהו למכנס פירי ולטסקא דלמ"ד אודויי אודי ליה שהשטר מזוייף אם כן כל הפירות שבין השטר הראשון והשטר השני יהיו של מוכר ואפי' אותם שהם בעין והוא גם כן יפרע הטסקא של אותו הקרקע ולרב אחא דאמר דטעמא משום דאחוליה וכו'. זוכה הלוקח בפירות מזמן השטר הראשון והוא יפרע הטסקא כיון שזוכה בפירות נמי שאוכל הפירות חייב לשלם הטסקא ופירוש טסקא מס ידוע שפורעים בעבור הקרקעות ומדקאמרי לישנא דמכנס פירי ולא אמר ולפירי משמע דדוקא הפירות שהן בעין יחזיר המוכר ללוקח אבל הפירות שאכל כבר אפשר דאפילו לטעמיה דרב אחא ישארו אצלו ולא נחייב אותו לשלם אותם ללוקח. עד כאן:
וז"ל הריטב"א ז"ל א"נ לשלומי פירי ולטסקא פי' דלמ"ד אודויי אודי ליה שטרא קמא כמאן דליתיה דמי וקרקע בחזקת מוכר קיימא והדר ליה פירי דקודם שטר שני ואיהו נמי משלם טסקא למלכא דמאן דאכיל פירי יהיב טסקא ולמ"ד אחולי אחיל ארעא ופירי בחזקת לוקח ואיהו יהיב טסקא ולא מבעיא למאן דמפרש דלא אוחיל אלא לאחריות בלחוד אלא אפילו למאי דפרישנא דאקנויי אקניה ניהליה כיון דלא ידעין אימת אני אומר היום מכרה וחזר ולקחה דכיון שהשטר הראשון שריר וקיים על זה להביא ראיה אימת קנייא דאקנייה ניהליה והלכתא כרב אחא. ע"כ:
שניהם במכר כתוב בהשלמה שניהם במכר פי' אם מכר המוכר קרקעות בין ניסן לתשרי ונמצאת שדה שאינה שלו לא טריף מיניה לוקח זה ואי שניהם במתנה איכא לעיוני למאי הלכתא בטל שני את הראשון שאם נמצאת שדה שאינה שלו או שבא ב"ח של מוכר וטרפה כיון דמתנה היא לא טריף לוקח מן קרקעות של מוכר לא מניסן ולא מתשרי ואי אמרת דאהני כשביטל שני את הראשון שאם לוה המקבל בין ניסן לתשרי ולא כתב ליה דאקני דאי אמרת לא ביטל שני את הראשון טורף אותו המלוה משדה זו ואי אמרת ביטל לא טורף משדה זו אם מכרה המקבל דהא לא כתב לוה דאקני הא לא מצית אמרת דהא טעמא דבטל משום אודויי אודי ליה וכיון שחב לאחרים אין הודאתו הודאה. ואי אמרת דאי זבין ליה מוכר לאיניש אחרינא בין ניסן לתשרי שהמכר קיים התינח למ"ד אודויי אודי ליה אלא למ"ד אחולי אחיל השתא הוא דאחיל גביה ולמ"ד נמי אודויי אודי ליה אימור קאמר וספק הוא ואמאי מפקינן ליה מיניה ואי אמרת דאי יזיף נותן בין ניסן לתשרי וכתיב ליה דאקנה אם לא בטיל לא טריף אותו המלוה משדה זו הא לא מצית אמרת דהא אימר קא אמרינן וספיקא היא ואוקי ממונא בחזקת מריה ואמאי מפקינן ליה מיניה ומסתברא דהאי אימור בודאי הוא דאשכחינן אימור שהוא בודאי כההיא דאלו טרפות ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא וכההיא דמסכת חגיגה בתולה שעיברה כשרה לכהונה אימור באמבטי עיברה הכא נמי כגון שכתב לו שני שטרות על שדה אחת למאי הלכתא כתב ניהליה שני שטרות בודאי אודויי אודי ליה או אחולי אחליה דאי אמרת שטרא קמא אירכס ופייס מיניה דלכתוב שטרא אחרינא לא הוה עביד להו (לוקח) [מוכר] הכי דילמא טריף והדר טריף. והראב"ד ז"ל דחיק אנפשיה לאוקמי בשבח כמו שכתוב בפירושיו הא דאמרינן אימור אודויי אודי ליה ונפקא מינה לאורועי סהדי כגון דאיכא אחרינא בהדיה אי נמי כגון דמפיק האי מקבל או האי לוקח שטרא דחתימי ביה שטרא קמא וכיון דאודי איהו גופיה דחתימי בהאי שטרא ריעא הודאת בעל דין כמאה עדים. ע"כ השלמה. ואפשר לומר דטעמא דאחולי אחליה לשעבודא גבי שניהם במתנה נפקא מינה למתנה באחריות. אי נמי משום שניהם במכר נקט ליה. עד כאן לשון הרמב"ש המעילי ז"ל:

מאי הוי עלה דכתובה ת"ש וכו'. ולעיל לא ידעינן לה להאי ברייתא ולהכי לא אמרינן דתנאי היא. הריטב"א ז"ל:

והלכתא אחד זה ואחד זה מן הנשואין. תימה לר"י דהשתא מסקינן דאחד זה וכו' ככתוב בתוספות. ועי"ל דמיירי כולה שמעתין בדכתב לה והא דאמר רב אסי אחד זה ואחד זה מן הנשואין היינו כשהיא באה לגבות התוספת דס"ל לרב אסי אף על גב דכתב לה צביתי ואוסיפית לך בטל שני את הראשון כשהיא באה לגבות התוספת ומיהו מודה רב אשי כשהיא רוצה לגבות רק מנה או מאתים מן האירוסין ולא בטל שני את הראשון וכן מילתא דרב נחמן דקאמר אי אוסיף לה דקלא מיירי שכתב צביתי ואוסיפית דקל זה על השדה הראשון ואמרינן דלתוספת כתביה ואי בעי גבי השדה מזמן ראשון או הדקל עם השדה מזמן שני והא דפסיק הכא הלכתא אחד זה ואחד זה מן הנשואין היינו כשבאה לגבות התוספת. כן נראה לי ומצאתי קצת סעד בשם הר"מ מאיברא. הרא"ש ז"ל. וכבר האריכו המפרשים בכל זה לעיל וכדכתיבנא:

מתניתין הגיורת שנתגיירה בתה עמה כו'. פי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה וז"ל וזנתה ר"ל שזנתה והיא נערה המאורסה ולא נמצאו לה בתולים מיתתה בחנק כמו כל אשת איש שזנתה לפי שאינה בחזקת בתולה מפני שהיא גיורת ובעלה אינו חייב מאה סלע אם הוציא עליה שם רע ואפילו נתפרסם שקרו דמאמר הכתוב כי הוציא שם רע על בתולת ישראל וזו אינה בתולת ישראל. ע"כ:
וכן פירש ה"ר יהונתן הכהן ז"ל בפי' על ההלכות דבנתגיירה הבת יתירה מבת שלש שנים ויום אחד מיירי וסוגיא דשמעתא דלקמן לא משתמע הכי וכדבעינן למכתב בס"ד והנכון כמו שפירשו רש"י ז"ל ותוספות ז"ל דבפחותה מבת שלש שנים ויום אחד מיירי דבחזקת בתולה היא .וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל הא דתנן הגיורת שנתגיירה בתה עמה ה"ה דהוה מצי למתני הגיורת שנתגיירה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד אלא דאיידי דאיירי סיפא באמה כדקתני הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה דהיינו קדושת האם איירי רישא נמי באמה שנתגיירה לאחר שילדה. ע"כ:
אין לה פתח בית אב פירוש שאינה צריכה פתח בית אב ואפילו למצוה כבת ישראל וכן פרש"י ז"ל. הריטב"א ז"ל. תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל והתוספות. (וא"ל) [וז"ל] אין לה פתח בית אב כלומר דכי כתב רחמנא על פתח בית אביה לא נאמר אלא בסקילה וזו כיון שאין מיתתה בסקילה אין לה פתח בית אב. ועוד דאין לה אב דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ע"כ. ובלקוטי הגאונים ז"ל כתוב היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה אין לה פתח בית אב דהא אין לה אב שאינה מיוחסת אחר אביה כיון שהוא ע"ג והיא יהודית ולאו משום שלא יהא לע"ג יחס דכתיב מרודך בן בלאדן. עד כאן:

ולא מאה סלע. פי' שהמוציא שם רע עליה אינו משלם מאה סלע וה"ה נמי שאינו לוקה ונקט חדא והוא הדין לאידך דהא כי הדדי כתיבי ויסרו וענשו. והיינו דפרכינן עלה בגמרא מלקה נמי לילקי ומאה סלע נמי לשלם. הריטב"א ז"ל. וה"ה נמי כשאין לה אב ולא פתח בית אב וכדמסיים ואזיל לא נאמר פתח בית אב אלא למצוה כן נראה לי:

בד"ה אימור אחולי כו' קנה הנותן שדה אצל שדה הניתן כו' עכ"ל לאו דוקא הנותן (ד) דה"ה אדם אחר שקנה שדה אצל שדה הניתן לא יוכל המקבל לטעון בר מצרא שהרי אחליה לשעבודא מזמן הראשון וא"ת למה יש לנו לתלות שמחל בדבר שיש לו הפסד כבר תירץ הרא"ש דשמא שמע שמסר הנותן מודעא על שטר הראשון עכ"ל ע"ש וק"ל:

בד"ה איכא בינייהו כו' אי נמי לפסול חתימתן קאמר דאימר זיופי כו' עכ"ל עיין ברא"ש:

בד"ה והלכתא כו' איכא לאוקמא בדכתב לה כו' דס"ד הואיל ומנה ומאתים שלו כו' עכ"ל ק"ק לפ"ז דמאי פריך רבא לעיל מבגרה ואח"כ נשאת שאין לאביה רשות בה כו' דהא כיון דכתובתה מנה ומאתים הוי שלו שפיר קאמר דמשעת אירוסין זכה בה ויש ליישב (*):

תוס' ד"ה איכא בינייהו אורועי סהדי וכו' עד א"נ לפסול חתימתן. פי' [לא] שפוסל העדים בהודאתו אלא שפוסל כל השטרות שיש לו שאלו העדים חתומין בהן דכיון דהודה ששטר זה הראשון הוא מזוייף אמרינן הוא זייף חתימת העדים וזייף ג"כ כל חתימות השטרות שבידו כמו שזייף זה ועיין באשר"י:

גמרא מדלא כתב לה אוסיפית לך מאה אמאתים אחולי כו'. נ"ב ואז אינה טורפת כלל ממשעבדי וק"ל:

תוס' בד"ה משום דינא דבר מצרא ויצניע כו' לענין דרך כו'. נ"ב פי' ואיירי שמכר לו את החיצון ושייר לו את הפנימי כדאיתא התם והיכא שלא מכר לו את החיצון והלוקח ג"כ הוא מצרן א"כ בודאי ביטל שני את הראשון וק"ל:

בד"ה איכא בינייהו כו' הואיל והוא מודה כו'. נ"ב פי' אפילו הן באין ומעידין על חתימתן א"נ פסולים לו להעיד בשום עדות אבל לפי א"נ שכותבים התוס' אין פוסל אלא השטרות שיש לו מחתימתן וק"ל:

גמ' מדלא כתב אוסיפת כו'. אחולי אחלתי' לשיעבודא קמא. פירוש אם תרצה לגבות דמי שטר שני דאין פירושו כביטל שני את הראשון דפירש"י נמי דאחיל לשיעבודא:

גמ' ביטל שני את הראשון. אין להקשות מהא דכותבין שטר למוכר אף שאין לוקח עמו דלמא עשה כדי שיבטל השני את הראשון שנתן לו שטר מקודם על שדה זו לבטל שיעבוד הראשון ויחזיר לו פירות שאכל וכ"ש למ"ש הר"ן וז"ל וה"ה דאיכא בינייהו אם כתב לו תחלה שדה שלם ואח"כ חצי שדה כו' [א"כ ה"נ ניחוש דלמא יכתוב בשטר שני חצי שדה הראשון] דאין זה קושיא דהכא איירי דוקא ביוצאין ב' שטרות מיד הלוקח או המקבל וכן משמעות לשון הטור סי' ר"מ:
ובהא דאין כותבין שטר ללוקח עד שיהא מוכר עמו על הקושיא פשיטא נאמרו בו הרבה תירוצים עי' סי' רל"ח בסמ"ע ונ"ל שר"ל אף שידעי' בודאי שמכר לו השדה בכל אופן המועיל ובא אח"כ הלוקח שיכתבו לו שטר אין כותבין דשמא כתב לו מקודם שטר ועכשיו פוסל שני את הראשון ונ"מ לטובת הלוקח לטסקא (ו) ודו"ק:

גמ' דאי אוסיף ביה דיקלא לתוספות כתביה. ודינו כמו הכא בכתובות אי בעי גם הדקל גובה מזמן שני ואם לא חפץ בדקל גובה מזמן ראשון. ועיין באשר"י באורך דמשמע ליה לתוספות כתבי' ושניהם קיימין ומ"ש בשטר הראשון גובה. מזמן הראשון והדקל מזמן שני. והחילוק דבכתובות שדרך העולם כשמוסיפין על עיקר כתובה שכותבין והוסיף לה כך וכך והשתא לא עביד לה הכי אלא כתב לה ב' כתובות סתם ולא הזכיר באחרונה לשון תוספות כמנהג העולם מוכחא מלתא דלא נתכוין להוסיף על הראשונה אלא שאם תרצה לזכות בשני' תבטל הראשונה אבל במכר שאין דרך המוכרים ב' דברים לכתוב בשטר שני ואוסיפית לך דבר זה על המכירה הראשונה סתמא דמלתא אנו אומרים שלא ביטל שני את הראשון אלא השני לתוספת דקל נכתב והשטר הראשון קיים והדקל יגבה בשטר השני עכ"ל. לפי"ז השתא לר"ה ד' דינין. ב' כתובות שוין וכן ב' שטרות על שדה אחת במכירה או מתנה שוין ביטל שני את הראשון לגמרי והיינו דר"נ בכתובות אי כתב בשנייה ואוסיפית לך על כו'. ובמכר ובמתנה אם הוסיף לו מידי אף שלא כתב ואוסיפית לך שניהם קיימין וגובה מזמן ראשון והתוס' מזמן שני והיינו דר"פ ומודה ר"נ וכו'. ובכתובות אם בשני' תוס' ולא כתב ביה צביאית ואוסיפית אי בעי בהא גביה כו' והיינו דאידך דר"ה:

גמ' משום דינא דבע"ח וכו'. דסתם שטר מתנה אינה באחריות אם לא שפירש וסתם מכירה באחריות אף שלא פי' דאחריות ט"ס הוא:

במשנה דרך פלפול. ל"ל בבא אחרונה הורתה ולידתה בקדושה נשמיענו מכח המציעתא דאי ס"ד אין לה מאה כסף לאשמועינן תחת מציעתא הך אחרונה והוי יודעין מציעתא במכ"ש דאין לה מאה כסף וכ"ת דה"א שאין בה סקילה ג"כ באותו ה"א לאשמועינן ברישא רבותא אף הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה:
אבל אמצעיתא אין להקשות למה לי הא ידעי' ממילא דאי ס"ד אין בה כלל לאשמועינן ברישא רבותא ואי כבת ישראל לכל דבריה לאשמועינן בסיפא רבותא די"ל דה"א בהיפך יש לה מאה סלעים אבל אין בה סקילה כיון דלא מצי לקיימה וסקלוה על פתח בית אביה (ז) ודו"ק:
בתד"ה משום דינא דבר מיצרא וכו' ויצניע כו'. אבל בראשון במתנה ושני במכר אין צריך להצניע דלו יהיה מתנה הא חייב עצמו באחריות לאח"כ. אבל האשר"י כתב דראשון במתנה ושני במכר ויראה האחרון ולא הראשון. והנה ודאי לאחריות על נכסי הנותן פשיטא דמהני אף כשיראה שתיהן רק כשיטרוף לקוחות דבהא איירי כיון שבע"ח בא וטורף שדה המקבל הזה ע"כ אין להנותן בני חורין [וא"כ כשטורף הבע"ח מהמקבל] חוזר המקבל על הלקוחות של הנותן ואז [צריך להצניע דאל"כ] יאמרו הלקוחות ערמה הוא ובשעת המתנה לא קיבל אחריות רק אח"כ עשה קינוניא כדי לטרוף לקוחות לא שיגבה הנותן דאילו כן היה כותב לו אחריות בשעת נתינה ולמה יהיה ותרן עתה לקבל אחריות על נכסיו (ח) ודו"ק:
בתד"ה אימור אחולי אחלה לשיעבודא. בההוא דראשון במתנה שני במכר לא הקשו דלמה נ"מ הייתי אומר ביטל שני את הראשון די"ל ודאי לאורועי סהדי ולשלומי פירי לטעמא משום אודויי אודי ואפילו למ"ד אחולי יש נ"מ לענין בר מיצרא דאם הראשון במתנה אף אם יראה שטרו השני בב"ד מ"מ לית ביה משום דינא דבר מיצרא כיון דבאמת מתנה היתה אבל כאן הקשו מאי אחלה שייך כיון דשניהם במתנה על מה מחל מאי שנא השני מן הראשון דלטסקא לעולם המקבל משלם ולפירי לעולם אינו משלם. והוי מצי למימר כגון שנתן הנותן השדה לאחר בין זמן הראשון לזמן שני רק ע"ז לא הול"ל לישנא דאחליה לשיעבודא רק מחל הכל. או המ"ל כגון שאכל הנותן הפירי בין זמן הראשון לשני [וכ"ה בתוס' ישנים]:

בא"ד קנה הנותן שדה אצל שדה הניתן. אפשר וה"ה אחר וי"ל דאחר מה מכר או נתן ראשון לשני כל זכות וכו' ואם הנותן היה יכול לסלקו גם זה הבא מכוחו עתה יכול לסלקו וממ"נ בזמן שטר המתנה השני דאז מחל ליה אם בזמן ההוא לא היה יכול הנותן לסלקו [באיזה אופן דלא שייך דינא דבר מיצרא] גם זה אינו יכול לסלקו וא"כ אף אם לא ביטל השני את הראשון לא היה יכול לסלקו ולא תליא בכח השטר השני ואם הוא היה יכול לסלקו כיון דמחילתו לא היה רק לגבי נותן שיהיה כאלו שלו עדיין עד היום הזה והיום נתנו לו [וא"כ מה מכר וכו'] וק"ל:
בתד"ה איכא בינייהו אורועי סהדי תימה גדולה וכו'. דאין לומר כיון שהמוכר והלוקח מעידין שהשטר ראשון שקר הוא נפסלין ע"פ ב' עדים דאימא נוגעין בעדותן המוכר כדי שישלם לו פירות שאכל הלוקח בין זמן הראשון לזמן שני דאם יאמר שהעדים אמת הוא מפסיד והלוקח נוגע משום טסקא אומר שהראשונים העידו שקר:

בא"ד א"נ לפסול חתימתן כו'. לפירוש הראשון אף שאנו יודעין בודאי שאותו שטר האחר חתמו העדים האלה וגם העדים מעידין על כך אפ"ה פסול לגבי המקבל או הלוקח כיון דלפי דבריו העדים רשעים הן ולפי האי נמי חתימתן הוא דפסול משום דאמרי' הוא זייף אבל אם העדים הללו מעידין לו בע"פ או שאנו יודעין שחתמו לו שטר אחר כשר:
בתד"ה והלכתא כו' ופליגא אדר"נ וכו'. ומשום דכתב ביה ואוסיף לה על מה דתקון רבנן לא יהיה גרע:

בא"ד דליכא שטר וכו' והוא בידו עדיין. דלענין מה הניחו בידו אם ביטלו לגמרי:
וקצת י"ל ברש"י לעיל דמפרש נמי ומיגבא מאימת גביא כו' אי משעת נישואין מטעם מחלה כו' [וכדכתב בד"ה אחד זה ואחד זה מן הנשואין] וכדי שלא תקשה דאף שמחלה מ"מ למה תגבה זה וזה מן הנשואין וביטל הראשון לגמרי נימא כמו לר"נ אם תרצה לגבות מנה ומאתים לבד תגבה מן האירוסין כמו אוסיף ביה דיקלא [כקושית התוס'] לזה כתב [בד"ה ומיגבא כו'] דמסברא י"ל בכתובה דמחלה לשיעבודא קמא לגמרי כיון דנעשה היום מלוה בשטר ועד הנה היתה מלוה ע"פ [וכעין תירוץ התוספות הכא] והוא דחוק [להיות זה כוונת רש"י]:

בא"ד ואע"ג דאיכא לאוכוחי ממלתא דר"א בר"ש ורבנן וכו'. מיהו הא יש לאוקמי בדכתב ומכח ר"נ הוכיחו דאיירי בדלא כתב א"כ היתה הפשיטות מן אמורא מ"מ עדיפא מינה כתבו דה"נ מימרא הוא:
בסה"ד דס"ד הואיל ומנה מאתים שלו וכו'. דחי' בעלמא היא שהגמרא לא רצה לפשוט מזה אבל לקושטא דמלתא דארוסה אית לה כתובה ואיירי ברייתא כפשטה בדלא כתב לה ולהכי מקשה רבא מינה לעיל דרחוק לומר לעולם משעת האירוסין זכה בגוף הכתובה והך ברייתא איירי לענין התוס' ומנה ומאתים באמת של אב. ואפ"ל עוד דדוקא למאי דארוסה אין לה כתובה דחיוב מנה ומאתים הוא ע"י הכתיבה שכתב לה איכא מקום קצת לומר דה"א תוספת נמי שבא ע"י כתיבה אזיל בתר העיקר שבא ע"י הכתיבה אבל לפי האמת דקי"ל ארוסה יש לה כתובה בלא כתיבה מהי תיתי לתלות התוספ' שכתב לה במתנה שיהיה של אב כיון דהר' וק' של אב מתקנתא דרבנן [אף בלא כתב לה] וכ"ש דלישנא דמן האירוסין זכה בהן דקאמריי רבה ורב יוסף משמע נמי בלא כתיבה רק מן האירוסין שנתחייב לה כתובה מן האירוסין ודו"ק:

גמרא אמר מר אי בעיא בהאי גביא כו'. עפרש"י. ודרך הש"ס לקצר הלשון כמ"ש התוס' בעירובין (עח ב) בד"ה והתנן ובזבחים (כד ב) בד"ה והרי. ובש"מ. ובמ"ר נשא פ"ו במ"ת הבאתי הרבה דוגמאות לזה בס"ד:

רש"י ד"ה ביטל שני אה"ר. ואם כתב לו אחריות כו'. הא דלא פירש אם לוה הנותן בינתיים דיוכל המלוה לטרוף ממנו וכמש"כ הרשב"א בתד"ה אימר. משום דלמ"ד אחולי אחליה מחילה ודאי לא מהני למפרע להיות כמו שלא זכה בה מעולם (וכדמוכח נמי מהא דלקמן דא"ב לשלומי פירי ולטסקא) אלא משעת המחילה הוא כמו שחוזר ונותן להנותן. והנותן שוב חזר ונתן מעתה עוד הפעם להמקבל. והוה כמו שקנה הנותן עתה שדה ונתן להמקבל דבסתמא לא אשתעביד לבע"ח שקדם. ורשב"א ע"כ מיירי בדכתב לו בפירוש דאקני. ולקמן דבעי מאי בינייהו. המ"ל דא"ב כה"ג בדלא כתב דאקני. ולפמש"כ יש לדון על מש"כ הת"י א"נ אם יאכל הנותן כו'. דכיון דעד עתה הוה השדה של המקבל ועכשיו הוא שמוחל לו למה לא ישלם לו הפירות שאכל בעוד שהשדה היה של מקבל. אבל אנכי תמה על הרשב"א דמאי מהני מחילה אצל גוף השדה. דבשלמא השעבוד שיש לו על הלקוחות (כמש"כ רש"י) יכול למחול. אבל גוף השדה אינו יכול למחול אלא אם הקנה לו מחדש באחד מדרכי הקניות. ואפי' החזיר לו השטר לא מהני לרבנן דרשב"ג בב"ב (קסט) ועי' בר"ן. וצ"ל דאחולי אחלי ל"ד אלא דהוה כמו שהודה שחזר ואקני ליה בא' מדרכי הקניה. ודאתאן לזה י"ל דהוה כמו שהודה שמיד אחר כתיבת השטר הראשון חזר והקנה לו. ולכן לא צרכינן תו למימר בדכתב לו דאקני. וכן א"ש הא"נ שבת"י. אך לפ"ז יקשה הא"ב לשלומי פירי ולטסקא. וי"ל ואכמ"ל:

תד"ה והלכתא. דר"י אמר שמואל אמרה משמייהו. כצ"ל:

תד"ה אין לה. דדריש שעריך ולא בשערי עובדי כוכבים. כצ"ל:

תוס' סד"ה איכא כו'. נ"ב צ"ע במקום שי"ל ב"ח דחב לאחרים:

פְּשִׁיטָא רִאשׁוֹן בְּמֶכֶר וְשֵׁנִי בְּמַתָּנָה לְיַפּוֹת כֹּחוֹ הוּא דְּכָתַב לֵיהּ מִשּׁוּם דִּינָא דְּבַר מִצְרָא וְכָל שֶׁכֵּן רִאשׁוֹן בְּמַתָּנָה וְשֵׁנִי בְּמֶכֶר וכו'.. וכתב הרא"ש ז"ל 'שיראה שטר האחרון ולא הראשון' ודבריו סתומים וחתומים! והגאון מהר"ם שיף ז"ל רצה ליישב דבריו בדוחק ולא יכול ובעל הביאור נתקשה בדבריו יעוין שם. ועיין קול אליהו (חלק ב' בחושן משפט סימן כא) שנתפלא על הרא"ש ולא מצא פתרון. והגאון בעל תפארת שמואל ז"ל כתב שיש איזה מציאות להעמיד בה דברי הרא"ש ז"ל ולא ביאר כיצד הוא אופן המציאות והניח הפתח סתום וחתום!
ואנא עבדא פרשתי שני אופנים להעמיד בהם דברי הרא"ש ז"ל וכבר נדפסו דברי בס"ד בהמאסף שנה שניה גליון כ"ו סימן קט"ו דף ק"ב ע"ג והוא הנדפס בעיר הקודש ירושלים תוב"ב [תבנה ותכונן במהרה בימינו] לך נא ראה.

רש"י ד"ה אורועי סהדי וכו' לרפרם פסולים. עי' מ"ל (פ"ג) מהל' שחיטה הל' כו:

תוס' ד"ה אומר וכו' אומר רשב"א דנ"מ. עי' בתשובת מהר"א ששון סי' ק"ה:

ד"ה והלכתא וי"ל שאינו רוצה לפשוט. וכעין זה בתוס' קדושין כג ע"ב ד"ה דאר"ה. ודף סה ע"א תוספות ד"ה ואם:

בא"ד אמרה משמיה ואינה ברייתא. עיין לקמן פז ע"א ברש"י ד"ה וא"ד:

גמרא פשיטא ראשון במכר ושני במתנה כו' דליפות כחו הוא דכתב ליה משום דינא דבר מצרא.
ק"ל הול"ל דכתב בכדי שאם יבא בע"ח לגבות ממנו יראהו השטר מתנה ולא יגבה ממנו השבח (אב"ה וכדאיתא פ"ק דבב"מ דף טו ויראה כוונת הקושי' דאלו לטעם שבגמרא אם הלוקח עצמו המצרן בטל שני את הראשון, ואף דהתוס' כתבו די"מ דלאו דוקא משום דינא דבר מצרא דגם היכא דלא שייך דינא דבר מצרא נ"מ לענין דרך, מ"מ זה ודאי אינו קושיא דיאמר משום דרך, דהא גם זה לא פסיקא, דפעמים ליכא דרך, אבל משום בע"ח תמיד יש לחוש דלמא ידע שיש לו בע"ח ואנחנו לא נדע אותו, וחכם אחד הקשה על קושיית אבינו אב ישראל זצ"ל די"ל דמיירי במכר בפירוש שלא באחריות דאז גם מלוקח אינו גובה שבח ומ"מ לא ביטל משום דינא דב"מ, וטעה בזה דהא מסיים וכש"כ ראשון במתנה ושני במכר דאמרינן משום דינא דבע"ח הוא דכתב ליה, אלמא דמיירי בסתם דהוי אחריות ט"ס או בפירש לו אחריות):

גמרא שניהם במכר ביטל השני את הראשון.
לכאורה לפוסקים דדאקני לאו ט"ס הוא א"כ בשטרות דלא נכתב דאקני י"ל דזהו ההוספה בנכסים שקנה בין שטר ראשון לשני אם קודם זמנו לזמן שטר שני:

תד"ה א"ב אמאי יכול לפסול להעדים בענין זה.
נראה כוונתם במה דדייקי בלשונם הזהב בענין זה, דל"ק איך יכול לפסול לעדים, די"ל דנ"מ אם יבא עוד אחד ויעיד שהם פסולים דהוי ב' עדים עם זה אלא דהקושיא בענין זה היינו ע"י הוכחה שהשטר ראשון פסול דמ"מ לא הוי עדות בפה ולא עדיף מעדות מפי כתבו דלא מהני:

גמרא והלכתא אחד זה ואחד זה מן הנשואים.
ואף דהלכתא כר"נ בדיני מ"מ הא דאי אוסיף לה דקלא לתוספת כתביה לאו ר"נ בעצמו אמר הכי רק ר"פ אמר כן אליביה ואפשר דר"נ עצמו אינו סובר כן, גם רפרם ור"א לא פליגי בהאי דינא דאוסיף דקלא רק בלא אוסיף דביטל שני את הראשון בזה פליגי ובתוס' נתקשו בזה.
מיהו קשה דהא בכ' במפורש אוסיפת ודאי לא ביטל והכא בתוספת כתובה כותבים בפירוש ואוסיפת כמ"ש רש"י לעיל ד"ה ה"נ וכו':

תד"ה והלכתא ואי ארוסה אין לה כתובה פשיטא.
ק"ל הא מברייתא לחוד ל"ק די"ל באמת בכתב לה ושני ביטל את הראשון אלא הקושיא רק משום דר"פ ס' לעיל דלא ביטל וא"כ ליכא פשיטות רק מאמורא והא כתבו לפני זה דלא רצה לדייק מאמוראים:

במתני' הגיורת כו' יש לה אב ואין לה פתח בית אב כו' לא נאמר פתח בית אב אלא למצוה.
ואף למ"ד נקטעה יד העדים פטור דבעינן קרא כדכתיב, מ"מ הכא גלי קרא ומתה לרבות הורתה שלא בקדושה, היינו נמי שאין לה אב, כ"כ בתוס'.
ולאו בדוקא נקטי התוס' כן דהא אכתי תקשי דמנ"ל דומתה אתי לרבות הורתה שלא בקדושה וממילא שמעינן דפתח בית אב רק למצוה דלמא ומתה אתי לישראלית גמורה שאין לה אב אלא דכוונת תוס' דמדאצטריך בישראל למעט גרים מובן דפתח בית אב רק למצוה.
אבל קשה הא מ"מ ישאר קושיית הש"ס דלמא ומתה אתי רק לרבות הורתה ולידתה בקדושה, ואי כדמשני האי ישראלית מעלייתא היא, הא מ"מ אצטריך דהוי ס"ד דבעי קרא כדכתיב ופתח בית אב לעיכובא ואייתר קרא בישראל, והוי ממעטין הורתה ולידתה בקדושה אף דישראלית מעלייתא היא, וכמו דאמעיט מחליצה כיון דאייתר קרא, (וכדכתבו בתוס' לקמן ריש ע"ב):

תד"ה אין לה פתח בית אב.
תימה דתקשי מהכא למ"ד נקטעה יד עדים פטור.
ואין לומר דמוכח דהוי רק למצוה דאל"כ יהיה בכל פעם התראת ספק שמא ימות האב או ימכור, ובנקטע יד העדים שאני דהוי ענין דלא שכיח לקוץ יד העדים, דכיון דמחוסר מעשה מיתה או מכירה לא מקרי התראת ספק כמ"ש תוס' בשבת (דף ד' ע"א) ובגיטין (דף לב ע"א):

תד"ה אימר אחולי אחיל וכו' ועוד אומר רשב"א דנ"מ וכו'. נלע"ד דזהו דוקא בע"ח דשעבד לו דאקני דהא הך אחולי אחיל נגמר רק בזמן כתיבת שטר שני דהוי באותו שעה כאלו חזר והקנה להנותן חבל עכ"פ בשעה שלוה הנותן לא הי' קרקע זו שלו והוא בכלל דאקני. ומ"מ יש לע' במה זכה בה הנותן שישתעבד לבע"ח דבמחלה בעלמא לא חזר המתנה להנותן בלא קנין ע"ש אח"כ ראיתי שכ"כ הר"ן ודחה דברי תוס' מפ"ז וצ"ל דהוי כמו קנין אודייתא דמכח כתיבת שטר שני בזמן שני הוי כמו הודאה שקרקע הוא אז של נותן ומקני ליה הקרקע בהך הודאה גופא:
ומ"מ אני תמה כיון דבאמת משכחת גוונא דמחילה לענין בר מצרא כמ"ש תוס' בתירוצם א' א"כ מהיכי נוכיח דמקנה לי' להנותן באודייתא דהא י"ל דלא מקני לי' שום דבר רק שמוחל לו לענין בר מצרא. ואולי דבאמת כוונת תוס' בתירוצם ב' רק היכא דליכא נ"מ לענין מצרא כגון שלא קנה הנותן בנתיים שדה של המצר דהמקבל מתנה. וצ"ע:

אחולי אחלתיה לשיעבודא קמא וכן פירש"י הלכך לא אחלתי' לשיעבודא קמא עכ"ל נ"ל אפי' למ"ד לקמן אודויי אודי לא שייך כן בכתובה דאסור לשהות בלא כתובה וע"כ הי' לה שום כתובה ממנו טרם שנכתבה זאת השני'. א"כ מה"ת לומר דהראשונה מזויף וק"ל:

דאמר ר"נ שני שטרות כו'. הרמ"ץ והרא"ש כ' בפשיטות דלא שייך דר"נ אלא במכר ומתנה. אבל בהלואה מי לא נימא לוה וחזר ולוה. והקשה גידולי תרומה שער מ' א"כ לא פריך ש"ס מר"נ אכתובה מידי דכתובה דומה להלואה. וי"ל דבכתובה אורחי' למיכתב ואוסיפת ומדלא כ' כן הוי דומי' דמכר משא"כ בשטר מלוה אין דרך להזכיר מלוה הראשונה בשטר השני כמ"ש רא"ש ע"ש. ויותר נראה דודאי להס"ד דאפי' באוסיף דיקלא נמי ביטל שני את הראשון וע"כ טעמא משום שא"א שיחולו ב' שיעבודים על אדם א' א"כ אין בין מלוה ומכר ולא כלום וה"ה לכתובות. אבל בתר דמסקינן אי אוסיף דיקלא לתוס' כתבי'. יפה פסק הרי"ף דגם בשטר הלואה איכא טעם הגון. ובזה נתישבו דברי רש"י לקמן פ"ט ע"ב ד"ה בזה אחר זה שכ' הלואה נמי. והיינו בדברי המקשן כ"כ וק"ל:

נ"מ לאורועי סהדי. יש לעיין מה"ת למיתלי בפסול סהדי או בזיופי שטרי. נימא המוכר כתבו ונמלך שלא ליתנו ונפל ממנו ומצאו דהיכא דאיכא ריעותא חיישי' לנפילה. וצ"ל דהש"ס אזיל אי לא חיישי' לנפילה דחד עיי' יבמות קי"ו ע"א תוס' ד"ה למאי וכו' וי"ל בזה הרמב"ם והטור דלא הביאו הך דאורועי סהדי עיי' וק"ל:

ולטסקא הטור לא מייתי הך דלטסקא. נראה לפי"מ שפסק הטור דמספיקא אין מוציאי' הפירות ממי שכבר אכלם ודוקא הפירות שהם בעין יקחם המוכר. א"כ תו ליכא נפקא מיני' לעסקא דפשיטא דבתחלה ישולם המס מהפירות שהם בעין. ואי כבר אכל הלוקח הפירות א"כ פשיטא שישלם טסקא ממה שאכל:

והלכתא א' זה וא' זה מן הנישואי'. עמ"ש תוס' ד"ה והלכתא וכו' ואור"י דהכא אע"ג דאיכא תוספת וכו'. יראה דס"ל דלא מהני מחילה אמלוה בשטר ועמ"ש בזה סמ"ע סי' י"ב סקכ"א וש"ך סי' רמ"א. וס"ל אי כ' שטר שני בלי שום תוס' ה"ל השני כמו שובר על הראשון. אבל אי אוסיף בי' רק שלא הזכיר ואוסיפת א"כ איננו כשובר על הראשון. ורק כמחילה על פה וא"כ אי לא נקיט שטרא מהני מחילה משא"כ אי נקט שטרא:

אין לה פתח בית אב כ' תוס' תימא דתיקשי מהכא וכו' וי"ל שאני הכא דגלי קרא ומתה כו'. לכאורה ק' א"כ מנ"ל לרבות הורתה שלא בקדושה וכן ק' מאי משני ש"ס לקמן הורתה בקדושה ישראלי' מעליותא הוא מה בכך עכ"פ ה"א בעי' קרא כדכתי' קמ"ל ומתה. וי"ל דלא בעי' הכא קרא כדכתי' כבר נפקא לן מדאצטריך למעוטי גיורת מבישראל וק"ל:

גמ' אמר מר אי בעיא בהאי גביא לימא פליגי וכו' ופירש"י אדרב הונא קאי. ואע"ג דלקמן ס"פ הכותב אמתניתין דשתי כתובות וגט אין לה אלא כתובה א' מדייק הש"ס נמי אי בעיא בהאי גביא וכו' לימא תיהוי תיובתיה דרב נחמן ומשני נמי דאוסיף לה וא"כ מאי קשיא ליה הכא מדר"נ טפי ארב הונא דהא רב הונא מיירי בהדיא בדאוסיף אפשר דהמקשה דהכא לא פסיקא ליה להקשות אדר"נ ממתני' דלקמן דאיכא למידחי דאה"נ דלא גביא אלא האחרונה מזמן שני והא דנקיט סתמא היינו משום אינך דנקיט התם:

תוס' בד"ה אימר אחולי אחליה לשעבודא תימא מאי אחליה לשעבודא שייך וכו' ונראה לר"י עכ"ל. הא דלא ניחא ליה לר"י לפ' כפי' הרשב"א דהכי פשטא דמילתא נ"ל משום דלענין זה לא שייך אחולי אחלה דמחילה לא מהני בכה"ג דמקבל מתנה לאחר שבאתה מתנה לידו תו לא מהני ליה מחילה אא"כ מקנה להנותן בא' מדרכי הקנייה ולהרשב"א גופא צ"ל דלשון אחלי לאו דוקא:

בד"ה איכא בינייהו. כבר כתב מ"ז בספר מגיני שלמה ליישב ע"ש:

גמרא והלכתא א' זה ואחד זה מן הנישואין. מפשט לשון רש"י ותוספות משמע דהיינו דוקא בשלא כתב לה מן האירוסין וכתב לה מן הנישואין דבכה"ג שייך לומר אחולי אחלה מה שאין כן בשלא כתב לה כתובה מן הנשואין כגון במקום שאין כותבין דבזה אין טעם לומר דאחולי אחלה כמ"ש כאן התוס' וכן נראה לכאורה מלשון רש"י. וכן כשכתב לה מן האירוסין משמע מדבריהם דלכ"ע גביה מזמן ראשון וכ"כ הרא"ש ז"ל והאריך לתמוה על רבי' חננאל שכתב דאפילו בכתב לה מן האירוסין אפ"ה נתבטל זמן ראשון כשכתב לה אח"כ מן הנישואין אמנם לענ"ד קשיא טובא על שיטת רש"י ותוספות והרא"ש דמאי פסקא דקאמר והלכתא א' זה ואחד זה מן הנישואין כיון דבמקום שאין כותבין כתובה בנישואין ליתא להאי דינא וכבר כתבתי דבכמה דוכתי במכילתין ובפ"ק דמציעא מוקמינן סתמא דמתני' במקום שאין כותבין וכה"ג איכא למידק לאידך גיסא מאי פסקא דקפסיק סתמא דהא בכמה דוכתי אשכחן שהיו כותבין כתובה לארוסה כדאיתא להדיא במתני' דר"פ אעפ"י דקאמר ראב"ע שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה וכ"ש למ"ד ארוסה לית לה כתובה ע"כ צריך לאוקמי שמעתין גופא בדכתב לה וכמו שדקדקו התוספות ואף שאיני כדאי נלע"ד עיקר שיטת הרמב"ם דלעולם אין גובין כתובת אירוסין ממשעבדי בשום ענין אפילו בכתב לה ונתארמלה מן האירוסין וכ"כ ר' שרירא גאון כמו שהביא הרא"ש בשמו אלא שכתב עוד ודבריו תימא הן דמ"ש שטר כתובה זו משאר שטרות ע"ש באריכות. ולענ"ד אין מקום תימא דהא לקמן בר"פ הנושא במחייב לזון בת אשתו ובשטר פסיקתא מסיק רב אשי התם דלא ניתנו לכתוב ופרש"י שם אפילו אם נכתב אינו גובה ממשעבדי אלא בשקנו מידו וכ"כ שם הרא"ש בשמו וכ"כ התוספות בשם רש"י בפ' הניזקין דף נ"א וכבר הארכתי בחידושינו לגיטין וכ"כ שם הרי"ף ז"ל והר"ן בפ"ק דקידושין וא"כ ה"נ דכוותיה כיון דלא ניתן לכתוב דבהא מודה הרא"ש גופא דשמעתין איירי בהכי ואם לא נכתב אינו גובה אע"ג דתנאי ב"ד הוא וכמאן דכתיבי דמי אע"כ דמעיקרא הכי איתקון דליהוי ככתובין אצל בני חורין ולא ממשעבדי כדאמרינן להדיא בגמרא פרק הניזקין לענין מזון אשה ובנות ה"נ דכוותה ואדרבה הכא אית לן נמי טעמא אחרינא דעדיף מיניה כדפרישית דעיקר תקנת חכמים בכתובה לארוסה לאו משעת אירוסין איתקון אלא לכשתתאלמן או תתגרש כמ"ש לעיל בלשון רש"י והתוספות גופא כתבו סברא כיוצא בזה ליישב דלא תיקשי הלכתא אהלכתא כמ"ש בסמוך וא"כ מה"ט גופא אע"ג דכתב לה מ"מ לא נתחייב לה באותה שעה כלום אלא דעתו היה שיהיה לה כתובה כשתתאלמן או תתגרש וע"כ לא דמי לחייב אני לך מנה בשטר דאיחייב בהאי שעתא משא"כ הכא לא דמי אלא לשטר מתנה דאינו גובה ממשעבדי וכמו שאבאר בסמוך בלשון התוספות דכתובת אירוסין לכ"ע לאו מדאורייתא כנ"ל ליישב שיטת הרמב"ם ורב שרירא גאון ולפ"ז נראה לענ"ד דשיטת רש"י ג"כ כשיטה זו מדכתב בפרק הנושא דכל דבר שלא ניתן ליכתב לא מהני כתיבה לענין משעבדי ומ"ש לעיל בד"ה ומיגבא וכו' או דילמא עד שעת כתיבה דהוי מלוה בשטר עכ"ל לאו מלוה בשטר דוקא אלא דכתובת נישואין לכ"ע הוי כמלוה בשטר אע"ג דלא נכתב כדאיתא לקמן במשנה דף נ"א ושפיר קרי ליה מלוה בשטר מהאי שעתא וכדפרישית וכן מ"ש רש"י לעיל במילתא דרב אסי משום דאחוליה לשיעבודיה היינו לפי סברת המקשה ומי אמר רב הונא הכי דקס"ד דפליגי בהאי טעמא משא"כ סברת התרצן דבכתובת אירוסין ונישואין לא שייך לומר דאחלה לשעבודיה כמ"ש רש"י להדיא בלשון התרצן איכא למימר דסברא פשוטה היא דלא שייך בכה"ג דאחלא לשיעבודא קמא כיון שכותבין כן בכל הכתובות וכ"ש היכא דאוסיף לה הא מודה ר"נ גופא וכ"ש לרפרם דמוקי טעמא דר"נ משום דאודויי אודי לא שייך האי מילתא בכתובת אירוסין ונישואין כלל אע"כ דהא דמסקינן הכא והילכתא מן הנישואין היינו מהטעם הראשון שכתב רש"י בד"ה ומיגבא וכדפרישית לעיל דהיינו משום דכתובת אירוסין לא נתקנה משעת אירוסין אלא שתקנו שיהיה לה כתובה לכשתתאלמן או תתגרש ומה"ט לא ניתן ליכתוב כן נראה לי נכון:

תוספות בד"ה והלכתא וכו' תימא לר"י דהשתא מסקינן כו' ופליג אדר"נ עכ"ל. כבר כתבתי דאין מקום לתמיה זו לפי מה שפי' ר"י גופא בד"ה ומיגבא דלא שייך הא מילתא אלא בהך מילתא דניסת ובגרה ואליבא דרבי יהודה ומטעמא דמסתמא מחלה כדי שתפסיד לאביה וא"כ איהי גופא נמי לא גביא מידי וא"כ אין זה ענין לדר"נ וכן לפי מה שפירש הרשב"א בד"ה ומיגבא דאפילו אליבא דרבנן איירי והיינו נמי מהאי טעמא כיון דמפסיד כח האב מש"ה גם היא מפסדת א"כ לא דמיא נמי לדר"נ וכן מה שתירץ ר"י כאן לא שייך להנהו פרושי דהא מתירוצו נראה להדיא דבכל ארוסות שנשאו נתבטלה הכתובה ראשונה ודוחק להעמיד דר"י כאן בכל זה הדיבור לפי שיטת רש"י מיהו כבר כתבתי דלשיטת רש"י נמי לק"מ ואולי לא נחית ר"י להכי אליבא דרש"י אלא דאכתי לא הו"ל לסתום דבריו והו"ל להקשות בהדיא לפרש"י לכך נראה דר"י גופא לעיל בד"ה ומיגבא לא כתב כן אלא לפי סברת בעל האיבעיא אבל הכא דקאמר סתמא דתלמודא והלכתא לא שייך לפרש אליבא דרבי יהודה וע"כ אליבא דרבנן נמי איירי וא"כ לפי פי' ר"י דלעיל משמע דהשתא הדר ביה מהאי סברא אלא דבכל ארוסות שנשאו שייך לומר דאחלה לשעבודא קמא וע"ז מקשה דפליג אדר"נ ותירץ שאני הכא. וכבר כתבתי דממה שלא הזכיר ר"י בתירוצו לשון מחילה נראה לענ"ד דלפי המסקנא לפר"י נמי לא שייך בכה"ג טעמא דמחילה כיון דאיכא למימר לתוס' כתביה ועוד שכן נוהגין לכתוב כל הכתובות כמ"ש הרא"ש אלא מ"ש ר"י בתירוצו דע"י השטר נתבטלה כתובה ראשונה שהיא תנאי ב"ד נ"ל פירושו דכיון דהראשונה לא ניתן ליכתב היינו לפי דמעיקרא לא נתקן כתובת אירוסין אלא עד זמן נישואין שמא תתאלמן או תתגרש אבל כשהגיע זמן נישואין בטל התנאי ב"ד דמעיקרא ותקנו כתובה גמורה וכמ"ש הרא"ש בסוף דבריו לקושיא זו דהלכתא אהלכתא אלא ששינה קצת כנ"ל ואין להאריך:

בא"ד וזה תימא דהלכתא כר"נ בדיני ורפרם ורב אחא איפלגו אליביה עכ"ל. ולכאורה אין הלשון מדוקדק דמאי דקי"ל כר"נ בדיני לא קשיא מידי דאדרבא הא טעמא דמן הנישואין. ולכאורה כר"נ ריהטא דאמר ביטל שני את הראשון והאי דאוסיף דיקלא לאו ר"נ גופא אמרו אלא ר"פ לחוד וכן הא דאיפלגו רפרם ורב אחא נמי אין ענין לזה אדרבה כרב אחא א"ש דאמר אחולי אחליה לשיעבודיה ובפשיטות הו"ל להקשות ממתני' דס"פ הכותב דדייקינן מיניה להדיא אי בעי בהאי גביא וכו' ואיירי מיהו בדאוסיף לה וא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דהכא ויש ליישב דממתני' לא פסיקא להקשות כדפרישית לעיל גבי אמר מר אבל הכא מקשה מדר"נ דמפרשי טעמיה רפרם ורב אחא וכיון דבדאוסיף לה מסברא לא שייך שום טעם מהטעמים הללו א"כ שפיר קשיא ליה דפליגי הלכתא אדר"נ ועדיין אין הלשון מדוקדק וצ"ע:

בא"ד וי"ל שאינו רוצה לפשוט אלא ממשנה או מברייתא עכ"ל. וכן תירצו בפ"ק דמציעא אלא שתירצו עוד דעיקר האיבעיא בארוסה אי אית לה כתובה היינו לענין טענת פרעתי וכאן לא שייך האי תירוצא דכיון דפליגי הכא לענין גביית משועבדים מן האירוסין אלמא דלא מצי למיטען פרעתי דכ"מ שיכול לטעון פרעתי לא שייך גביית משועבדים אפילו כשחייב מודה וק"ל:

בא"ד וא"ת תפשוט מהא דתניא לעיל בברייתא עכ"ל. משמע דפשיטא להו דהא מילתא דהואיל ברשותו נכתב' לאו ממימרא דאמוראי שמעי' לה אלא ממילתא דרבי יהודא גופא דאי בדכתב לה אין שום טעם לרבי יהודא לחלק בין בגרה ונשאת וכבר כתבתי דבירושלמי איכא טעמא אחרינא ולהאי טעמא ע"כ יש לחלק בין בגרה וניסת:

בא"ד ונראה לרשב"א וכו' דסד"א הואיל ומנה ומאתים שלו תוספת נמי שלו קמ"ל. ולכאורה יש לתמוה דמאי ס"ד שיהיה התוספת שלו שהוסיף לה בימי בגרות ואפשר דאיירי שפסק לה בשעת אירוסין להוסיף ולא כתב אלא בשעת נשואין ומה שהקשה מהרש"א דלפ"ז לא הוי מקשה לעיל מידי מהאי ברייתא ע"ש ולענ"ד לק"מ דאדרבה כיון דע"כ מוקי להא דמודה רבי יהודא לענין תוספת. משמע דבהאי דמתני' אפילו התוספת של אב וע"כ היינו משום דברשותו נכתבין וכבר כתבתי בזה לעיל ודו"ק. מיהו לפמ"ש בסמוך בשיטת הרמב"ם וסייעתו וכתבתי שהיא ג"כ שיטת רש"י דאפילו כתב לה מן האירוסין אפ"ה לא מהני האי כתובה כלום א"כ אין מקום לכל מה שדקדקו התוספות בזה הדיבור ואין להאריך ודו"ק:

משנה הגיורת שנתגיירה וכו' אין לה פתח בית האב ולא מאה סלע. קצת קשה דלא נקט נמי דאינו לוקה דלקושטא דמילתא ודאי דמיעוטא דבישראל אמלקות נמי קאי כדמוכח להדיא בשמעתין מיהו אפשר דלר' יהודה דאמר לקמן דף מ"ה ע"ב ללקות לוקה מ"מ מאה סלע בעל נותן וכו' וכפרש"י שם דללישנא קמא ולר"פ לרבי יהודה חייב מלקות ממש דמלקות לר"י לאו במוציא ש"ר תליא אלא דבלא"ה לוקה מלא תלן רכיל א"כ איכא למימר דבגיורת לר"י נמי לקי ומש"ה לא פסיקא ליה למיתני אלא דאכתי קשה דלר"נ ב"י דאמר לקמן דלר"י נמי לא לקי אלא מכות מרדות וכ"ש לפי התוספות שם דכולהו אמוראי בהכי איירי א"כ קשה דליתני ויש ליישב:

בתוס' בד"ה אין לה פתח וכו' ותימא ותקשי מהכא למ"ד וכו' דבעינן קרא כדכתיב עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה על תמיהא זו דהא פתח בית אביה לא כתיב אלא במוציא ש"ר וכל עניינא דסקילה דכתיב במש"ר לא איצטריך אלא להאי חדושא אבל בכל נערה המאורסה דעלמא כתיב פרשה בפני עצמה דבסקילה ולא בעינן בית אביה וא"כ אטו משום דבהני דמתני' דלא שייך בית אב ולא הוי בהאי חדושא דמש"ר אכתי מאי ס"ד לפטרה מסקילה אטו מי עדיפא משאר נערה המאורסה דסוקלין אותה בשער העיר ואדרבא לכאורה קשיא איפכא אגופא דמתני' דקתני אין לה פתח בית האב בסקילה ומאי קמ"ל פשיטא אטו מי עדיפא משאר נערה המאורסה ואפשר דקס"ד דוקא בהני שיש לה בית אב גזירת הכתוב במוציא ש"ר דבסקילה אע"ג דהשתא נשואה היא אפ"ה אזלינן בתר מעיקרא כיון דבלא"ה איכא חידוש לענין פתח בית אביה משא"כ היכא דליכא פתח בית אביה אזלינן בתר השתא וכמו שאפרש לקמן בסוגיא דתני שילא. קמ"ל דלא אמרינן הכי משום דפתח בית אביה אינו אלא למצוה והשתא א"ש נמי קושיית התוספות ובסוף הסוגיא גבי הנערה שהיתה כבר אפרש יותר. ומכ"ש דא"ש טפי לפי שיטת רבינו שמואל שהביאו בתוס' לקמן בד"ה אמר רבה דחידוש גדול יש במוציא ש"ר דאפילו נכנסה לחופה ולא נבעלה וזינתה היא בסקילה וא"כ הא מילתא גופא אשמעינן מתניתין דאפילו באין לה פתח בית אב נמי איתא להאי חדושא אלא דקושיית התוספות א"א לפרש בשיטה זו דא"כ מאי קשיא להו הא בעינן קרא כדכתיב ומאי קושיא הא בנכנסה לחופה גופא בסקילה אע"ג דאין לה פתח בית אב כמ"ש התוספות להדיא לקמן בשם רבינו שמואל ודו"ק:

לימא פליגי אדר"נ. לכאורה קשה דמאי פריך דילמא כתובה שאני דקי"ל כר' יהודה דעשו בו חיזוק ולא מהני מחילה משא"כ בשאר שטרות. אף דיש לחלק בין מחילת גוף החוב ובין מחילת השיעבוד מ"מ מנ"ל להקשות. וצ"ל דהקושיא הוא למאי דמשני בסמוך לרב הונא דמה דלא גביא מאתים מזמן ראשון ומאה מזמן שני משום דאחולי אחלתיה לשיעבידא קמא. א"כ ע"כ צ"ל דמהני מחילה לשיעבוד. ובזה מתורץ מה שהקשה בספר פני יהושע דמאי פריך על רב הונא הא לקמן דף פ"ט מדייק הש"ס כן על מתניתין דשתי כתובות דאי בעיא בהאי גביא אי בעיא בהאי גביא. ולפמ"ש דהקושיא קאי דוקא אדלעיל לק"מ מיהו לדעת הפוסקים בח"מ סימן י"ב וסימן רח"א דאפילו בשטרות כל היכא דתפיס שטרא לא מהני מחילה א"כ על כרחך צ"ל דהכא דמהני בשני שטרות מחילה לשיעבודא קמא דמחילת שיעבוד שאני. מיהו נראה דיש לחלק דודאי אפילו להנך פוסקים דלא מהני מחילה מ"מ היינו דוקא מחילה בחנם באמירה בעלמא אבל היכא דעביד איזה קנין או שטר מהני א"כ יש לומר דהיכא דמוסיף בשטר שני שפיר יכול לבטל את הראשון דמה שמוסיף לו בשטר שני הוא בשביל מחילת השיעבוד הראשון וה"ל כאילו עשה קנין דמהני לפ"ז יש לומר דלא מקשה ממתניתין דלקמן דף פ"ט דהמ"ל איפכא דר"נ דוקא בדאוסיף ולהכי מהני מחילה אף דתפיס שטרא קמא ולכך מקשה מרב הונא דמיירי הכי גם כן בדאוסיף והשיב דר"נ מיירי בלא אוסיף ומודה באוסיף ודוק:

שם בגמרא ומודה ר"נ וכו'. כתב הרא"ש דמלשון זה משמע דלא ביטל שטר שני את הראשון ושניהם קיימים אפילו לא כתב ואוסיפת. וקשה דמ"ש מדרב הונא דלא אמרינן דגביא מאתים מזמן ראשון ומאה מזמן שני היכא דלא כתב ואוסיפת ע"ש שנדחק לחלק בין כתובה לשאר חוב. ולע"ד קשה טובא בהא דקאמר רב הונא מנה ומאתים מן האירוסין ותוספת מן הנשואין דע"כ היינו שיכולה לגבות מאתים מן הלקוחות שקנו בשעת אירוסין והתוספות מן הלקוחות שקנו אחר הנשואין ואמאי יכול' לגבות מן הלקוחות דאירוסין יאמרו הנחנו לך מקום לגבות מנכסים אלו שטורפת היא התוספות ואין לומר דבאמת פי' דברי רב הונא כן מנה ומאתים מן האירוסין היכא דליכא לקוחות שקנו אחר הנישואין ותוספת מן הנשואין ר"ל היכא דיש לקוחות שקנו נכסים אחר נשואין גובה הכל עיקר ותוספת מהן דא"כ מאי מקשה מדרב הונא אדרב הונא כיון דע"כ דבריו חלוקים דילמא באמת הכי קאמר דהברירה בידה אי בעיא בהאי גביא אי בעיא בהאי גביא וכשגובה מן האירוסין אינה גובה תוספת כלל אלא ע"כ צ"ל דמשמעות דברי רב הונא דגובה שתיהן והיה נ"ל מזה ראיה לשיטת רש"י שכתבנו לעיל לשיטת הגאונים שכתב הרא"ש דכולה סוגיא מיירי בכתב לה מן האירוסין א"כ יש לומר דכיון דמתקנתא דרבנן לא גביא ממשעבדי אלא שהוא כתב ושיעבד לה נכסיו יש לומר דמיירי שכתב לה אחריות ולא כתב דאקני א"כ יש לומר דתוספת מן הנשואין היינו מנכסים שקנה אחר אירוסין דלא נשתעבדו בשטר קמא ומכרם לאחר נשואין דיכולה לגבות התוספת מהן ואין הלקוחות ראשונים יכולים לומר הנחנו כיון שלא נשתעבדו אבל לשיטת הפוסקים דמשעת אירוסין נשתעבדו הנכסים מתקנתא דרבנן א"כ אפילו נכסים שקנה אח"ך נשתעבדו ויכולים לומר הנחנו עליהם כמ"ש הש"ך בח"מ סימן קט"ו דשיטת רוב הפוסקים הוא כדעת מהרש"א ז"ל בב"ב דף קנ"ח ע"ב דאפילו על נכסים דאקני יכול לומר הנחתי דלא כמהרש"ל שם וא"ל דס"ל לרב הונא דכל נכסים שקנה אחר ההלואה אפילו כתב לו דאקני לא משתעבד כלל דהא אמרינן ביבמות דף צ"ג דרב הונא ס"ל כר' מאיר ע"ש ולר"מ ודאי משתעבד כדקאמרי בב"ב שם. מיהו לכאורה קשה אפילו לדעת הגאונים הנ"ל דניהו דנימא דמיירי בלא כתב דאקני אפ"ה יכול לגבות מנה ומאתים מן הנכסים שקנה אחר כך מחמת שטר השני דהא הם משועבדים לעיקר כמו לתוספת ויאמרו לקוחות הראשונים הנחנו ואף שלא היה לו נכסים אלו בשעה שקנו מ"מ לדעת מהרש"א שכתבנו לעיל דאפילו על נכסים שקנה ומכר אח"כ יכולים לומר הנחנו א"כ ה"נ למה אינם יכולים לדחותה על אותן הנכסים כיון שיכולה לגבות מהם וא"ל דכיון דאלו הנכסים משועבדים לתוספת כמו לעיקר א"כ כיון שתופסת בתחלה על התוספת זכתה בהם דקי"ל בכל לוה ולוה וקנה דאם תפס אחד מהם אין מוציאין מידו זה אינו דנהי דקי"ל הכי בשאר חובות אבל בכתובה הא קי"ל לקמן דף פ"ו אמר אמימר משמיה דר"ח האי מאן דאית עליה כתובה ובע"ח וכו' לבע"ח יהבינן ליה וכתבו התוס' והפוסקים דה"ה בלוה ולוה וקנה בע"ח קודם לכתובה ולא מהני תפיסה א"כ ה"נ יכולים הלקוחות הראשונים לומר הנחנו מיהו לדעת הגאונים הנ"ל יש לומר דבאמת היינו טעמא דבעינן שיכתוב ואוסיפת דכיון שהזכיר חיוב הראשון בשטר שני אין השטר השני אלא על התוספת אבל מנה ומאתים שכתב בשטר הראשון ולא כתב דאקני לא ניתוסף חיוב בשטר השני כלל א"כ אינה יכולה לגבות העיקר אלא מחמת שטר הראשון אבל כשלא כתב ואוסיפת כיון דאי אפשר לפרש שתטרוף העיקר מזמן ראשון ותוספת מזמן שני ע"כ היתה כוונתו דאי בעיא בהאי גביא אי בעיא בהאי גביא. ולפ"ז היה אפשר לומר דהיינו טעמא לחלק בין כתובה לשאר חוב דבשאר חוב דמהני ביה תפיסה בלוה ולוה וקנה לא בעינן ואוסיפת. ועדיין צריך עיון בזה לדינה ודוק:

שם דאי אוסיף ביה דקלא וכו'. לכאורה היה נראה דה"ה דהוי מצי למתני בכה"ג דאם קנה נכסים בין שטר ראשון לשטר שני ולא כתב בשטר ראשון דאקני דיש לומר דמש"ה כתב שטר שני שיוכל לגבות מן אלו הנכסים ואפילו לפמ"ש הרא"ש דגבי שטרות כשהוסיף דיקלא הפירוש הוא דגובה שניהם דהיינו העיקר מזמן ראשון והתוספת מזמן השני אפ"ה הוי מצי למתני בכה"ג שהחוב נגד שני הלקוחות דגובה משנים מיהו יש לומר דעיקר הרבותא בדאוסיף אע"ג דלא היה צריך לכתוב אלא התוספות אפ"ה לא אמרינן דביטל דעת הראשון אלא אגב התוספת כתב גם הראשון משא"כ בכה"ג הוא מילתא דפשיטא שכתב כן משום הנכסים שקנה אחר כך כדאמרינן בתר הכי פשיטא הראשון במכר וכו' ולפ"ז א"ש טפי דלא קשה קושיות ספר פני יהושע שהבאנו לעיל דה"ל להביא ממתניתין דלקמן דף פ"ט דלא ביטל השני את הראשון דהתם יש לומר דנ"מ לענין נכסים שקנה ביני וביני כנ"ל אבל בכה"ג שהוסיף דה"ל למיכתב התוספת לבד יש לומר שביטל דליכא לאוקמי לדרב הונא נמי בכה"ג דא"כ למה נקיט תוספת כלל וק"ל:

תוס' ד"ה אימור אחילי וכו' ועוד אומר רשב"א דנ"מ אם לוה נותן וכו'. לכאורה אינו מובן דבמחילתו לא קנה הנותן השדה ואפילו החזיר לו השטר עד שיחזור וימכור לו ולמה יוכלו הב"ח לטרוף ממנו. וראיתי ברא"ש שכתב דמסתמא שמע שנותן מסר מודעא על הראשון. ולפ"ז הוי נכון דלא קאמר הש"ס דאיכא בינייהו היכא שנתן לאחר דבנתיים משום דאף למ"ד אחולי הרי מוסר מודעא על הראשון. אך אינו מובן א"כ למה לא ישלם לו הלוקח הפירות ג"כ ויותר יש לומר משום דאמרינן מסתמא שחזר ומכר בנתיים למוכר ואפ"ה אינו יכול להוציא הפירות ממנו דאיכא למימר שמכר לו באותו יום שחזר ונתן לו וכדין אכל הלוקח הפירות עד אותו היום אבל בע"ח שפיר גובה ממנו כגון שהנותן כתב לבע"ח דאקני א"כ אפילו חזר ומכר ללוה שהוא הנותן באותו יום כבר נשתעבד לבעל חוב מדאקני וכשחזר ונותן לו שטר שני גובה בעל חוב ממנו וק"ל:

תוס' ד"ה איכא בינייהו וכו' תימא וכו'. עיין בספר מגיני שלמה שכתב ליישב דהמוכר והלוקח כשרים להעיד לפסול העדות וצ"ע דאם מעידין בפירוש לפני בית דין מ"ט דרב אחא. אבל מן הוכחת השטר השני אין ליפסול דלא עדיף מעדות מפי כתבם דקי"ל דלא מהני וכ"ש שהמוכר והלוקח אינם חותמין על השטר השני אלא העדים החתומים בו הם מעידים מפי המוכר והלוקח ה"ל עד מפי עד ותו דלא נתכוונו להעיד על עדים ראשונים כלל ובאמת תמיהא גדולה לפסול העדות. מיהו יש לדקדק דלא כתבו כגון שהשטר השני נמי חתומים בו אלו העדים שבשטר הראשון ונאמן שפסולים הם וממילא שהשטר השני ג"כ פסול ואין לומר דאכתי נאמן שהשדה שלו במיגו דלא היה מראה השטר השני כדאיתא בכה"ג בב"ב דף ל"ב ע"ב הלכה כרבה בארעא ע"ש. מ"מ קשה דלא מיבעיא במתנה דהקנין הוא בשטר מתנה עצמו דלא יקנה השדה בשטר מתנה השני כיון דמודה דהעדים פסולים ואפילו במכר מ"מ הא קי"ל דאפילו נתן דמים לא קנה השדה עד שיכתוב השטר כדאיתא בקידושין דף כ"ו ע"א וכיון דהעדים פסולים ה"ל כלא כתב. שוב מצאתי בריטב"א שכתב דל"ל באותן עדות עצמם די"ל דפסולים היו וחזרו בתשובה קודם שחתמו השטר השני ונראה דר"ל דנאמן במיגו על זה אבל כשהוציא שטר אחר אח"כ אין להאמינו במיגו שעשו תשובה דה"ל מיגו למפרע כיון שלא הראה השטר באותו שעה וק"ל:

תוס' ד"ה והלכתא וכו' ודייקי נמי וכו' כבר כתבנו לעיל בשיטת רש"י דמההיא דס"פ הכותב אין להקשות דיש לומר משום דלא מהני מחילה בכתובה משום דעשו חיזוק לדבריהם משא"כ בארוסה שלא תיקנו חכמים לגבות ממשעבדי אפילו כתב ושיעבד לה מהני מחילה ולפ"ז פליג רב אסי על ר"נ דס"ל בשני שטרות בדאוסיף אי בעיא בהאי גביא דהא לדידיה בארוסה אפילו כתב מהני מחילה כמ"ש לעיל מיהו יש לומר דס"ל אפילו בשטר לא מהני מחילה כיון שלא החזיר השטר כדעת הפוסקים הנ"ל כ"א בדלא אוסיף מטעם דאודויי אודי ליה אלא דס"ל דוקא בשטר דכל העומד לגבות כגבוי דמי כסברת הפוסקים בח"מ סימן רח"א וסימן י"ב בשפתי כהן עיין שם וכ"ש בשטר קנין על השדה דלא שייך ביה מחילה משא"כ בכתובת ארוסה כיון דמתנאי בית דין לא טרפא ממשעבדי א"כ אפילו כתב לה כיון דקייש לומר דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים כדאיתא לקמן דף פ"א ולא אמרינן בה כל העומד לגבות וכו' כדאיתא שם שפיר מהני ביה מחילה וגם כתבנו דיש לדחות ולומר דהתם בשני כתובות שווין לא מהני מחילה אבל היכא דהוסיף גרע טפי דה"ל כמכירה. אך נראה דעיקר קושית התוס' משום דקי"ל כר"נ בדינא וע"ז כתבו ודייקינן נמי היינו דסתמא דש"ס מדייק כותיה דר"נ וע"ז תירצו דהוא מטעמא משום דליכא שטר כתובה באירוסין ולכאורה היה נראה דכוונת דבריהם כסברת הפוסקים שהבאתי לעיל דהיכא דנקיט שטרא לא מהני מחילה והא דבלא הוסיף אמרינן ביטל את השטר השני היינו משום דאודויי אודי ליה אלא כיון שכתבו דהכא בתנאי בית דין נתבטל משמע דס"ל דמתנאי בית דין נשתעבדו הנכסים בשעת אירוסין כמ"ש התוספות לעיל ד"ה ומגבי וכו' וכיון דקי"ל דבדרבנן עשו חיזוק ולא מהני מחילה ע"כ צריך לחלק לסברתם בין מחילת עיקר החוב ובין מחילת השיעבוד כמ"ש לעיל אבל לפמ"ש לעיל בשיטת רש"י דיש לומר דמן הארוסין לא היה תקנה כלל לגבות ממשעבדי יש לומר דהיינו טעמא דקי"ל אחד זה ואחד זה מן הנשואין משום דלא נשתעבדו הנכסים בשעת אירוסין. גם מה שהקשו התוספות דלפשוט מהכא דארוסה יש לה כתובה אפילו לא כתב לה נראה דרש"י יישב זה במ"ש בד"ה הכא נמי וכו' ואוסיפת לך מה דתיקון רבנן וכו' א"כ יש לומר דדוקא בדהוסיף בשטר והזכיר החיוב שבשטר הראשון אמרינן דלא ביטל את הראשון אבל הכא כיון שאין מזכיר שטר הראשון אלא כתב ואוסיפת לך על מה דתיקון רבנן משמע דביטל חיוב הכתובה הראשונה דאירוסין וניחא ליה בתקנתא דרבנן שתקנו בשעת נשואין דוקא כיון שלא הזכיר השטר הראשון אלא תקנת חז"ל ואף אם נימא דרב הונא לא מחלק בהכי מ"מ לית הלכתא כוותיה בהא ודוק:

תוס' ד"ה אין לה פתח בית אב ותימא דתקשה וכו'. לכאורה תמוה דהא הסוגיא מפורשת לקמן דף מ"ה אין לה פתח בית אב סוקלין אותה על פתח שער העיר ויליף שם מגז"ש פתח מפתח וכו' הרי דריבתה תורה בפירוש לסקילה ואפשר דכוונתם למ"ש רש"י שם בד"ה גמר פתח וכו' דאסמכתא היא כך דנראה דע"כ כוונת רש"י כדאמרינן בעלמא הילכתא היא ואסמכינהו אקרא דאל"כ למה יתקנו רבנן דבר חדש שתהא נסקלת על פתח שער העיר. שוב מצאתי להרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ג מאיסורי ביאה דאם אין לה פתח בית אב נסקלת בבית הסקילה והוא לכאורה נגד הסוגיא דלקמן אך דבהורתה שלא בקדושה כתב הרמב"ם עצמו שם דנסקלתעל פתח שער העיר ונראה דס"ל כיון דבבוגרת אמרינן לקמן דף מ"ה דנסקלת על בית הסקילה ולא על שער העיר משמע דכל היכא שאינו מתקיים פתח בית אב נסקלה כדרך כל הנסקלין וברייתא דלקמן דף מ"ה מיירי בהורתה שלא בקדושה דילפינן מומתה דכתיב בה פתח וילפינן פתח משער. ולפ"ז יש ליישב נמי מדברי התוס' דקשיא להו באין לה פתח בית אב דוקא וילפותא דפתח משער היינו להורתה שלא בקדושה וע"ז תירצו כיון דגלי קרא סקילה גבי הורתה שלא בקדושה שמע מיניה דלא בעיא הכא קרא כדכתיב וק"ל:

שם בא"ד ויש לומר דשאני הכא דגלי קרא וכו' אין להקשות דא"כ מנ"ל לרבות מומתה הורתה שלא בקדושה דילמא להא לחודא הוא דאתי לרבות אין לה אב דיש לומר דאיכא לרבו' אין לה אב ממילא ממיעוטא דבישראל מדאיצטריך למעט גיורת עכומ"ז אף שאין לה אב מכלל דבישראל כה"ג מחייב אך קשה להמקשן שהקשה אימא לרבות הורתה ולידתה בקדושה והיינו משום דלא נמעט מבישראל יותר ה"ל להקשות דילמא באמת ממעטינן מבישראל אפילו הורתה ולידתה בקדושה אף שיש לה אב וקרא דומתה לרבות אין לה אב ויש לומר דמקשה לכ"ע אפילו למ"ד דלא בעינן קרא כדכתיב. אך אכתי קשה לפמ"ש התוס' לקמן ד"ה ואימא לרבות וכו' דבחליצה באמת ממעטינן מבישראל אפילו הורתה ולידתה בקדושה משום דמייתר קרא א"כ יש להקשות אליבא דאמת מנ"ל לרבות מומתה הורתה שלא בקדושה הא איצטריך לרבות אין לה אב דאי לא הוי כתיב ומתה ה"א דבעי קרא כדכתיב ובאמת הוי צריך לאוקמי בישראל למעט הורתה ולידתה בקדושה דיש לה אב לכך איצטריך ומתה לרבות אין לה אב ממילא מוקמינן מיעוטא דבישראל להורתה שלא בקדושה אבל הורתה בקדושה ישראל מעליא הוא כיון דלא מייתרא וצ"ל דלא אלים כל כך סברת דבעינן קרא כדכתיב למידחי סברת דהורתה בקדושה ישראל מעליא הוא וממילא הוי מוקמינן מיעוטא דבישראל להורתה שלא בקדושה אפילו אי לא הוי כתיב ומתה וכן צ"ל לקמן בהא דקאמר רבא דמוציא שם רע על היתומה חייב קנס מדתני בתולת ישראל וכו' ולא אמרינן דממעט בתולה גיורת שהיתה הורתה ולידתה בקדושה דיש לה אב כדממעטינן גבי חליצה. אבל אין לה אב בל"ז אין לה קנס דבעינן קרא כדכתיב. ולפי מ"ש א"ש דסברא זו דהורתה בקדושה ישראל מעליא הוא אלימא טפי ומסתבר טפי למדחי דלא בעינן קרא כדכתיב. ודוק:

אמר ר"נ שני שטרות וכו' דאי אוסיף ביה דקלא לתוספת כתביה וכו' סוגיא זו ופירוש רש"י והריטב"א ושאר הראשונים ואחרונים עמדתי עליהם אנכי עפר דל בספרי הקטן דברים אחדים דף ק"ן וקנ"א בס"ד ע"ש באורך:

הכא נמי. מדלא כתב ואוסיפית לה מאה אמאתים קמאי אלא כתב זמן שני לכל השלש מאות ולא בלשון מוסיף על השטר הראשון ש''מ אחילתיה לשעבודא קמא ואם באת לגבות שטר השני תגבה מזמן שני אבל גבי תוספת המוסיף בכל כתובות על מנה מאתים כותבין בו ואוסיפית לה על מאי דתקון רבנן הלכך לא אחילתיה לשעבודא קמא וכדקאי קאי: אמר מר. אדרב הונא קאי דאמר אם באת לגבות מאתים כו': שני שטרות. של שדה אחת של מכר או מתנה וכתבן ראובן לשמעון אחד בניסן ואחד בסיון: ביטל שני את הראשון. ואם כתב לו אחריות וטרפוה ממנו אין גובה אלא מזמן שני וה''נ נימא ראשון בטיל ליה דאחליה לשעבודיה קמא: דאי מוסיף בה דיקלא. בשטר בתרא: לתוספת כתביה. ולא לבטולי לקמא אלא דאי מזמן שני אתי למגבי ליקני עיקר ותוספת ואי ניחא ליה בקמא משום דקדים לא ליקני תוספת: וה''נ הא אוסיף לה. דכתב לה שלש מאות: ליפות כחו כתביה. ואי נמי לא אוסיף ביה לא ביטל את הראשון אלא דלא ליתו בני מצרא לערעורי עליה דקיימא לן מתנה לית בה משום דינא דבר מצרא: דינא דבעל חוב. דאי אתי ב''ח וטריף ליה מיניה קבל עליו אחריות בשטר השני דנהדר וניגבי מיניה מעות הכתובים כאן: מאי טעמא. ביטל: אודי ליה. בעל השטר שהראשון מזויף היה ונתרצה על האחר לגבות מזמן שני: אורועי סהדי. החתומים בראשון לרפרם פסולים לרב אחא כשרים: ולשלומי פירי. שאכל לוקח בין זמן ראשון לזמן שני לרפרם משלם: ולטסקא. לפרוע מס הקרקע למלך מזמן ראשון לזמן שני לרפרם על המוכר לפרוע לרב אחא על הלוקח לפרוע: מאי הוי עלה דכתובה. מאימת גביא: מתני' וזינתה. באירוסין והיא נערה: הרי זו בחנק. ואפי' נתגיירה פחותה מבת ג' שנים דבחזקת בתולה היא דכי כתיבא סקילה בנערה המאורסה בישראל כתיבא דכתיב כי עשתה נבלה בישראל: אין לה לא פתח בית אביה. א''צ להוציאה אל פתח בית אביה: ולא מאה סלע. אם נמצא בעל שקרן ועדיו זוממין דכולה פרשה בישראל כתיבא: הרי זו בסקילה. בגמרא יליף לה: הרי היא כבת ישראל לכל דבריה. ויש לה פתח בית אב ומאה סלעים: יש לה אב ואין לה פתח בית אב. כגון שאין לו בית ובישראלית קמיירי:

הכא נמי בדאוסיף לה. פי' שכתב בכתובה שניה יותר מבראשונה אבל אין לפרש שכתב צביתי ואוסיפית כך וכך דא''כ היתה גובה שתיהן כדאמרינן לעיל: משום דינא דבר מצרא. ויצניע אותו של מכר דאם יראה שניהם אית בה דינא דבר מצרא דאפילו מתנה שכתוב בה אחריות אית בה דינא דבר מצרא ונראה דאם הלוקח עצמו מצרן דלא שייך דינא דבר מצרא דביטל שני את הראשון ויש מפרשים דלאו דוקא נקט משום דינא דבר מצרא דאפילו לא שייך דינא דבר מצרא לא ביטל שני את הראשון דנפקא מינה לענין דרך דאפי' למ''ד (ב''ב דף סד:) מוכר בעין רעה מוכר נותן בעין יפה נותן: אימר אחולי אחליה לשיעבודא. תימה מה אחליה לשיעבודא שייך גבי מתנה ונראה לר''י כגון שבין זמן הראשון לזמן שני קנה הנותן שדה אצל שדה הניתן והשתא אחליה מקבל מתנה לשיעבודא ולא יוכל לטעון דינא דבר מצרא ועוד אומר רשב''א דנפקא מינה אם לוה נותן בין זמן הראשון לזמן שני שיטרפו בעלי חוביו מאותה שדה [א''נ אם יאכל הנותן פירות בין זמן ראשון לשני]: איכא בינייהו אורועי סהדי. תימה גדולה הוא מה שפירש בקונטרס לפסול העדים דאין יכול לפסול העדים בענין זה ונראה לר''י דאם יש לזה מקבל מתנה שום שטר אחר שהעדים אלו חתומים בו מרעין ליה לשטרא הואיל והוא מודה שהן פסולין אי נמי לפסול חתימתן קאמר דאימר זיופי זייף הואיל והוא מודה שהשטר הזה מזויף: והלכתא אחד זה ואחד זה מן הנשואין. תימה לרבינו יצחק דהשתא מסקינן דאחד זה ואחד זה מן הנשואין אע''ג דאוסיף לה ופליגא אדרב נחמן דאמר לעיל אי אוסיף דיקלא לתוספת אדעתא דתוספת כתביה ולא ביטל שני את הראשון וזהו תימה דהלכתא כרב נחמן בדיני ורפרם ורב אחא איפלגו אליביה ודייקינן נמי בשילהי הכותב (לקמן דף פט: ושם) כוותיה ואור''י דהכא אע''ג דאיכא תוספת ביטל את הראשון וטעמא משום דליכא שטר כתובה באירוסין אלא מתנאי ב''ד הלכך נתבטל תנאי ראשון ע''י שטר אבל לעיל דאיכא שני שטרות כשהוסיף בשני לא ביטל את הראשון הואיל והוא בידו עדיין וא''ת וכיון דאיירי מילתייהו דרב הונא ורב אסי בדלא כתב לה א''כ תפשוט מהכא הא דבעי בפ''ק דב''מ (דף יז: ושם) אי ארוסה אית לה כתובה בדלא כתב לה וי''ל שאינו רוצה לפשוט אלא מן המשנה או מברייתא ואע''ג דאיכא לאוכוחי ממילתא דר' אלעזר ב''ר שמעון ורבנן הא נמי מימרא היא דרב יהודה אמר שמואל אמרה משמיה ואינה ברייתא וממתניתין דהמארס את בתו ליכא לאוכוחי דאיכא לאוקמה בדכתב לה וא''ת ותפשוט מהא דתניא לעיל מודה ר' יהודה במארס את בתו ובגרה ונשאת שאין לאביה רשות בה וע''כ בדלא כתב לה מיירי דאי כתב לה הויא שלו הואיל וברשותו נכתבה כדאמר לעיל ואי ארוסה אין לה כתובה פשיטא דאין לו בה כלום ונראה לרשב''א דלעולם איכא לאוקמה בדכתב לה ומיירי כגון שהוסיף לה בשעת נשואין דסלקא דעתא הואיל ומנה מאתים שלו תוספת נמי שלו קמ''ל: הגיורת שנתגיירה בתה עמה. הא דלא נקט הגיורת שנתגיירה סתמא משום דאיירי בפחותה מבת שלש דאין דרכה להתגייר אלא עם אמה ועוד דאין סברא שיטבילוה על דעת ב''ד שאין מטבילין גר קטן על דעת ב''ד אא''כ הוא תובע להתגייר וזאת פחותה מבת ג' אין בה דעת לתבוע להכי נקט שנתגיירה בתה עמה והטבילוה על דעת אמה ועוד משום דבעי למיתני היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה: אין לה פתח בית אב כו' הרי זו בסקילה. תימה דתיקשי מהכא למ''ד בפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מה:) נקטעה יד העדים פטור דבעינן קרא כדכתיב וי''ל דשאני הכא דגלי קרא ומתה לרבות הורתה שלא בקדושה והיינו נמי אין לה אב אבל קשה דתקשי ליה מברייתא דבעיר שרובה עובדי כוכבים סוקלין אותה על שער ב''ד דדריש בשעריך ולא בשערי עובדי כוכבים ואמאי לא פטרינן לה לגמרי וי''ל דברוב עובדי כוכבים הוי שעריך שערי ב''ד ולא שער העיר: