כתובות מו ע"א

דף מו - א

רב פפא אמר: באמת בין אם בעל ובין אם לא בעל - לוקה. ומאי בעל לוקה לא בעל אינו לוקה דקתני התם - הכוונה היא לתשלום הממון, למאה סלעים, שמשלם דווקא אם בעל.

ותמהינן: וקרי ליה לממון "מלקות"?!

ואמרינן: אין. אכן, פעמים שקוראים לממון - מלקות.

וראיה לכך, דהא תנן במסכת ערכין [כ א]: האומר חצי ערכי עלי [דהיינו, חצי ערכו הקצוב בתורה, שיש לכל אדם ערכים קצובים בתורה, לפי מספר השנים] - נותן חצי ערכו, כפי שאמר.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: לוקה, ונותן ערך שלם.

ולכאורה קשה: לוקה - אמאי? מאיזו סיבה עליו לקבל מלקות?!

ואמר רב פפא: הכוונה שלוקה בערך שלם, שלמרות שאמר "חצי ערכי עלי", חייב לתת כל ערכו.

ומוכח שלפעמים קורא התנא לחיוב ממון - מלקות!

ומאי טעמא של רבי יוסי ברבי יהודה, למה צריך לתת כל ערכו?

גזירה חצי ערכו - אטו ערך חציו. שאם נאמר שהאומר "חצי ערכי עלי" נותן רק ערך חציו, יבואו לומר שגם באומר "ערך חציי עלי" - יתן ערך חציו, ובאמת ערך חציו - הוי ליה כמעריך אבר שהנשמה תלויה בו, שהרי אינו יכול להתקיים ללא חצי גופו, וגבי ערכין נאמר "בערכך נפשות", ולמדים מזה שהמעריך אבר שהנשמה תלויה בו - נותן כל ערכו.

תנו רבנן: מה שכתוב במוציא שם רע: "וענשו אותו מאה כסף" - זה ממון.

ומה שכתוב: "ויסרו אותו" - זה מלקות.

והוינן בה: בשלמא מה שאמרנו ש"וענשו"

- זה ממון, מובן, דכך כתיב בפירוש: "וענשו אותו מאה כסף, ונתנו לאבי הנערה".

אלא זה ש"ויסרו" זה מלקות - מנלן?

אמר רבי אבהו: למדנו "יסרו" שכתוב כאן - מ"יסרו" שכתוב בבן סורר ומורה.

ולמדים "יסרו" שכתוב בבן סורר ומורה - מ"בן" שכתוב עמו, וזה מלמדנו שאף כאן, במוציא שם רע, שכתוב בו "ויסרו" - בן עמו.

ומעתה למדים "בן" - מ"בן" שכתוב לגבי מלקות: "והיה אם בן הכות הרשע".

ומביאה הגמרא את המשך הברייתא:

אזהרה למוציא שם רע - מנלן?

רבי אלעזר אמר: ממה שכתוב בתורה: "לא תלך רכיל".

רבי נתן אומר: מ"ונשמרת מכל דבר רע". וכל מקום שנאמר לשון "השמר", או "פן", או "אל" - משמעותו היא "לא תעשה".

והוינן בה: ורבי אלעזר - מאי טעמא לא אמר שיש ללמוד מהאי, מהפסוק "ונשמרת"?

משום שההוא קרא - מיבעי ליה לכדתני רבי פנחס בן יאיר:

דתניא: "ונשמרת מכל דבר רע". ובסמוך לאותו מקרא כתוב: "כי יהיה באיש אשר לא יהיה טהור, מקרה לילה".

מכאן אמר רבי פנחס בן יאיר: אל יהרהר אדם ביום - ויבא לידי טומאה בלילה.

ורבי נתן - מאי טעמא לא אמר מהאי, מהפסוק "לא תלך רכיל"?

משום שסבר, שההוא, אותו פסוק, בא לאזהרה לבית דין, שלא יהא רך לזה וקשה לזה. שדורשים את מילת "רכיל" כנוטריקון - רך לי תהיה.

ועוד שנינו: אם לא אמר הבעל לעדים המעידים שזינתה בואו והעידוני, והן מעידים אותו מאליהן, ונמצא הדבר שקר, הוא אינו לוקה על הוצאת שם רע, ואינו נותן מאה סלעים.

אבל אם אמת היה הדבר, היא וזוממיה מקדימין לבית הסקילה.

ותמהינן: וכי היא וזוממיה סלקא דעתך שנהרגים, והרי אם האמת שלא זינתה היא אינה נהרגת, ואם האמת שזינתה העדים אינם נהרגים !?

אלא, או היא או זוממיה - מקדימין לבית הסקילה.

ומדייקת הגמרא: טעמא דלא אמר להו בואו והעידוני.

הא אם אמר להו כך - אף על גב דלא אגרינהו [שלא שכר אותם בממון], הרי הוא לוקה ומשלם ממון.

ודין זה הוא לאפוקי מדרבי יהודה.

דתניא, רבי יהודה אומר: המוציא שם רע אינו חייב מלקות ומאה כסף עד שישכור עדים ^[66].

מאי טעמא דרבי יהודה?

אמר רבי אבהו: אתיא בגזירה שוה "שימה - שימה". כתיב הכא, במוציא שם רע: "ושם לה עלילות דברים". וכתיב התם, בענין הלואה: "לא תשימון עליו נשך". מה להלן - ממון, אף כאן - ממון ^[67].

וכן אמר רב נחמן בר יצחק, וכן תני רב יוסף צידוני בי רבי שמעון בן יוחאי: אתיא "שימה - שימה".

בעי רבי ירמיה: אם שכרן הבעל לעדים ושילם להם בקרקע ולא במעות, מהו?

האם נאמר כיון שלמדים את דינו מריבית, צריכה להיות השכירות דווקא בכסף או אוכל שהם מטלטלין, וכמו גבי איסור ריבית, שנאמר בו כסף ואוכל ולא נאמר איסור ריבית בהלואת קרקע, או שמא למדים מריבית רק את זה שתהיה שכירות בממון, ואף אם שכרן בקרקע - חייב.

עוד הסתפק רבי ירמיה: שכרן בפחות משוה פרוטה, מהו?

עוד נסתפק: שכר את שניהם בפרוטה אחת, כשלכל עד שילם חצי פרוטה, מהו?

בעי רב אשי: אם כנסה הבעל ולא הוציא לה שם רע, וגירשה, וחזר וכנסה, ואז הוציא שם רע על הנישואין הראשונים, שאמר שלא מצא לה בתולים בנשואין הראשונים, מהו? ^[68]

עוד נסתפק: אם הוציא היבם שם רע על נשואי אחיו, מהו? ואמרינן: פשוט מיהא חדא [תפשוט על כל פנים אחד מן הספיקות].

דתני רבי יונה: כתוב בפרשת מוציא שם רע, שאומר האב לבית הדין, "את בתי נתתי לאיש הזה". ודרשינן: לזה דווקא - ולא ליבם, שאין נוהג בו דין מוציא שם רע, אם מוציא את השם הרע על נשואי אחיו.

ועתה חוזרת הגמרא לבאר מחלוקת רבנן ורבי אליעזר בן יעקב בענין הוצאת שם רע.

מאי רבנן, ומאי רבי אליעזר בן יעקב?

דתניא: כיצד הוצאת שם רע?

בא הבעל לבית דין ואמר לאבי האשה: פלוני! לא מצאתי לבתך בתולים!

אם יש עדים שזינתה תחתיו - יש לה כתובה מנה.

ותמהינן: אם יש עדים שזינתה תחתיו - יש לה כתובה מנה? הרי בת סקילה היא!

ומבארינן: הכי קאמר: אם יש עדים שזינתה תחתיו - בסקילה.

אבל אם זינתה מעיקרא, לפני שאירס אותה - יש לה כתובה מנה. שהתנא הזה סובר שכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה, יש לה כתובה מנה.

ואם נמצא ששם רע אינו שם רע, ששיקר הבעל בדבריו ^[69], הוא לוקה, ונותן מאה סלע, בין אם בעל כבר, ובין אם עדיין לא בעל.

רבי אליעזר בן יעקב אומר: לא נאמרו דברים הללו - אלא כשבעל. אבל אם לא בעל, אינו לוקה, ואינו נותן מאה סלע.

והוינן בה: בשלמא לרבי אליעזר בן יעקב, היינו דכתיב בפרשת מוציא שם רע, "ובא אליה ושנאה", "ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים".

אלא לרבנן, מאי "ובא אליה", "ואקרב אליה"?

ומבארינן: "ובא אליה" - בעלילות. "ואקרב אליה" - בדברים.

והוינן בה: בשלמא לרבי אליעזר בן יעקב, היינו דכתיב: "לא מצאתי לבתך בתולים", שהרי הוא בא עליה, ויכול לטעון שלא מצא אז בתולים.

אלא לרבנן, שדין מוציא שם רע הוא אף אם לא בעלה, מאי "לא מצאתי לבתך בתולים"?

ומבארינן: לשיטת רבנן, הבעל אומר, הרי לפנינו עדים שמעידים שזינתה, ולא מצאתי לבתך "כשרי בתולים", דהיינו עדים שיזימו את העדים, ויכשירו את בתך לבתולה גמורה.

בשלמא לרבי אליעזר בן יעקב, היינו דכתיב שאומר האב כדי לפרוך את טענת הבעל, "ואלה בתולי בתי".

אלא לרבנן מאי "ואלה בתולי בתי", הרי הבעל לא טען כלל שלא מצא לה בתולים, אלא הביא עדים שזינתה?

ומבארינן: ואלה כשרי בתולי בתי, שמביא האב עדים המזימין את עדי הבעל.

בשלמא לרבי אליעזר בן יעקב, היינו דכתיב: "ופרשו השמלה". ^[70] אלא לרבנן, מאי "ופרשו השמלה"?

אמר רבי אבהו: פרשו מה ששם לה [ככתוב: "ושם לה עלילות דברים"] ^[71].

כדתניא: "ופרשו השמלה", מלמד שבאין עדים של זה ועדים של זה, ובוררין את הדבר כשמלה חדשה. ^[72]

רבי אליעזר בן יעקב אומר: דברים ככתבן, "שמלה" ממש. והיינו כשיטתו, שהבעל טען שלא מצא לה בתולים, ואביה ואמה מביאים הוכחה שאכן היתה בתולה.

שלח רבי יצחק בר רב יעקב בר גיורי משמיה דרבי יוחנן: אף על גב שלא מצינו בכל התורה כולה שחלק הכתוב בין ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה לענין מכות ולעונשין, משום שכתוב בענין עריות "משכבי אשה", ומשמע שתי משכבות, בין משכב כדרכה ובין משכב שלא כדרכה.

אבל בענין מוציא שם רע - חלק הכתוב, שאם הביא עדים שנבעלה ארוסתו שלא כדרכה, ונמצא שקרן, אינו לוקה ואינו משלם מאה סלע.

ואינו חייב עד שיבעול, בין כדרכה ובין שלא כדרכה, ויוציא שם רע כדרכה, דהיינו, שיטען שזינתה תחתיו במשכב כדרכה.

ותמהינן: כמאן? לפי איזו שיטה נאמרו דברים אלה? אי כרבנן, הרי אף על גב דלא בעל כלל - חייב!

אי כרבי אליעזר בן יעקב,

בשלמא לרבי אליעזר בן יעקב היינו ופרשו השמלה. הקשה הראב"ד ז"ל. והלא הוצאת שם רע אינו אלא בעדים, ובמקום עדים פרישת שמלה מאי עבידתא, אטו בפרישת השמלה מכחישים את העדים. ותירץ, דלא באו המקראות אלא להראות שנבעלה, ויביא האב השמלה כדי לחזק טענתו ולחזק עדות המזימין עדות הבעל.

אתיא שימה שימה, פירש דלהאי שני קרא וכתב הכא ושם לה עלילות דברים כלומר הוצאת ש"ר הבאה ע"י שימת ממון:

בעי ר' ירמיה שמין בקרקע פחות משוה פרוטה מאי פי' רש"י ז"ל שכרן בקרקע מהו כיון דמרבית גמר כסף או אוכל דפרי' דהוה מטלטלין כדכתיב לענין רבית או דלמא לממון הוא דגמרינן ג"ש ואפילו מקרקע ומכאן למדו בתוספת שהנותן קרקע (בבית) [רבית] מלוה אין בו משום רבית דאורייתא ואע"ג דכתיב בכל דבר אשר ישך ההוא לרבות כל מטלטלין הדומים לפרט אבל לא עבדים וקרקעות והא דאמר בעירכין גבי בתי ערי חומה הרי זו רבית גמורה אלא שהתורה התירתו התם משום דזוזי דזביני חשיב כהלוואה ופירי דאכל הוה שכר מעותיו וכי אמרינן השתא בנותן קרקע בשכר מעותיו וכן למדו מכאן דפחות משוה פרוטה אין בו משום רבית דאורייתא וכן נראה מה שאמרו בריש איזה נשך למה לי דכתב רחמנא לאו בגזל לאו ברבית ואי איתא הא בעינן לאו ברבית בפחות משוה פרוטה שאינו בגזל אלא ודאי כדאמרן ומיהו ברבית דרבנן אפילו בקרקע ובפחות מש"פ דרבנן בכל מילי גזור:

הוציא ש"ר על הנשואין הראשונים מהו פי' כגון שכנסה ולא הוציא שם רע וגרשה והחזירה ואח"כ הוציא ש"ר לא מצאתי בתולים לנשואים הראשונים וכן פירש רש"י ז"ל להכי דייק לישנא דהוציא ש"ר על הנשואין הראשונים ודכוותה איכא לפרושי אידך דמייתי בהדיא על נשואי אחיו מהו שכנסה אחיו ומת בלא בנים ויבמה זו שהוציא ש"ר כי זנתה תחת אחיו ולא מצא אחיו בתולים דאלו בשטען הוא לא מצא בתולים לא חשיב ש"ר על הנשואין אחיו, ויש מקשים על נשואי אחיו מאי קמבעיא ליה דהא לא ואקרב אליה, ויש אומרים דמבעי' ליה למ"ד ואקרב אליה בדברים והא דתני ר' יונה את בתי נתתי לאיש הזה ולא ליבם אליבא דידיה הוא ודלא כר"א:

בשלמא לר"א היינו דכתיב ופרשו את השמלה הקשו בתוס' שמלה זו מה טיבו לר"א דאי איכא עדים שזנתה אע"ג דאיכא דם מקטלה דדלמא דם ממקום אחר הוא ואי ליכא עדים כי ליכא דם בשמלה לאו מקטלה דלמא ראה ואבד, ותרצו תוספת דאפ"ה מהני שמלה לחוצפה דבעל וחוצפה דעדי' ולא קנסו הכתוב אלא היכא דאיכא חוצפה טובא ויש שפירש בשלמא לר"א היינו דכתיב שמלה כלומר שראו לשמלה ומסתמא עביד הכי לתת הוכח' לדבריו ואע"פ שהוא עיקר הדין, דברים ששם לה, פירוש לאו דריש הכי לשון שם לה שזה דבוק הוא ועוד דהא קתני בברייתא כשמלה חדשה אלא לישנא בעלמ' נקיט משום דכתיב ושם לה עלילות דברים ודריש ופירשו לשון ופרשו שפרשו ובררו דברים ששם לה כשמלה חדשה, דברים ככתבן יש שפירש דלא נכתבן אלא שראו לכך דאיירי כשבעל ובירושלמי פירוש נכתבן ממש שהבעל טוען טענת בתולים ובאו עדים וכל הפרשה ככתבן:

ולענין ערכין האומר חצי ערכי עלי נותן חצי ערכו אבל אם אמר ערך חציי עלי נותן ערך כלו שאי איפשר לינטל חציו ויחיה והרי אם נדר ערך אבר אחד כל שהוא אבר שהנשמה תלויה בו נותן ערך כלו אבל אם אמר ערך ידי עלי אינו נותן כלום הואיל ואינו אבר שהנשמה תלויה בו עד שיאמר דמי ידי עלי כמו שיתבאר במקומו:

מוציא שם רע שלא אמר לעדים בואו והעידוני אלא שבאו מאליהם כששמעו אותו מערער ואומר שלא מצא בתולים והעידו שזינתה תחתיו והוזמו הן נהרגין והוא פטור מן הקנס ומן המלקות הא כל שאמר להם הוא שיבואו ויעידו חייב אע"פ שלא שכרן:

קדש וגירש וחזר וקידש והוציא שם רע והביא עדים שזינתה תחתיו בקדושין הראשונים ונמצאו זוממין הן נהרגין והוא פטור מן הקנס ומן המלקות וכן אם כנס את יבמתו הארוסה והוציא שם רע עליה והביא עדים שזינתה תחת אחיו והוזמו הם נהרגין והוא פטור שכל שזינתה מקודם אירוסין פטורה מכלום אלא שאין לה כתבה שכל שכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום כמו שהתבאר:

אע"פ שביארנו שאין דין הוצאת שם רע נאמר אלא כשבעל ולשיטה זו איפשר לפרש ופרשו את השמלה שמלה ממש וכן אלו בתולי בתי בתולים ממש ר"ל הדמים והחבורה הנמצאת וכן שבסוגיא זו פירשום ככתבם לדעת ר' אליעזר שאנו פוסקים כמותו מכל מקום נראין הדברים שדרך משל הוא ר"ל שיהיו נושאים ונותנים בסתרי הדברים עד שיהא ברור להם כשלמה חדשה וכן אלה בתולי בתי רמז לעדים המזימים:

אע"פ שלא מצינו בכל התורה שחלק הכתוב בין ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה לענין הוצאת שם רע אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע עד שיוציא שם רע אחר שיבעול כדרכה ויוציא שם רע בביאה כדרכה אבל אם בא עליה שלא כדרכה הרי הוא כמוציא שם רע בלא ביאה שאין בו לא קנס ולא מלקות כמו שביארנו אלא שמכין אותו מכת מרדות:

תניא ופרשו את השמלה מלמד שבאין כו' עד דברים ככתבן שמלה ממש דברים כפשטן. נראין דבעינן דבעל וטען טענת בתולים ומתוך טענת בתולים הביא עדים וכן הם דברים ככתבן. והא דתני רבי יונה את בתי נתתי לאיש הזה ולא ליבם. אתיא דלא כר' אליעזר בן יעקב דאלו אליבי' בלאו הכי נמי מימעיט דהא ליכא טענ' בתולים דמןהאירוסין ליכא למימ' דא"כ נתתי קרינא בי'. וי"א דלא בעי' אלא דבעל וראוי לפרוש השלמ' וראוי לטענת בתולים ואע"ג דלא טען וקמא עיקר. והכי אית' בירוש' בהדיא:

ת"ר וענשו אותו זה ממון כו'. ואיכא למידק אמאי הפך סדריה דקרא דכתב ויסרו קודם וענשו. ועוד מאי אתא לאשמועינן במאי דקאמר וענשו אותו זה ממון והא מקרא מלא הוא דכתיב וענשו אותו מאה כסף. ועוד מאי קאמר בשלמא וענשו זה ממון וכו' מאי דוחקיה פשיטא דהכי כתיב ונ"ל דמאי דכתיב וענשו אותו מאה כסף וכו' מצינו לפרושי דה"ק וענשו אותו ומהו עונשו שיתן מאה כסף לאבי הנערה וגם שלו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו. ואם נפרש כן הא ודאי דלא מצית לפרש ויסרו אותו זה מלקות שאם היה שום עונש אחר מלבד אלו שני העונשין שהזכיר הכתוב בתר הכי הוה ליה למנקטיה לבתר מאי דכתיב וענשו אותו דהא עונשי קא מני ואזיל וכדכתיבנא לכך קאמר וענשו אותו זה ממון פי' דלא קאי וענשו אלא אממון לבד מעתה שפיר מצינן לפרושי ויסרו זה מלקות. ופריך תלמודא בשלמא וענשו זה ממון פי' ממון לבד כי היכי דלא תיקשי לן דהיכי מצינן לפרושי ויסרו זה מלקות שפיר וקרא מכרעא הכי דכתיב וענשו אותו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה ואי קאי אדלקמיה אמאי דכתיב ולו תהיה לאשה וגו' לא הוה ליה למכתב אלא וענשו ונתנו לאבי הנערה מאה כסף וגו' אבל השתא דכתיב וענשו אותו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה אלמא משמע דאין וענשו אלא ממון לבד ולא קאי אדלקמיה ומעתה לא תקשי אמאי דאמרינן ויסרו זה מלקות אבל מכל מקום קשיא מנלן דויסרו זה מלקות דאף על גב דאין שום קושיא על זה ומיהו בעינן הכרעה למילתא כנ"ל:
למדנו ויסרו מויסרו ויסרו מבן וכן פרש"י ז"ל בשמעתין כתיב הכא ויסרו אותו וכתיב גבי סורר ומורה ויסרו מה להלן בן עמו אף כאן בן עמו והיינו ויסרו דהכא מויסרו דהתם והדר יליף בן דאייתי הכא מבן והיה אם בן הכות מה התם מלקות אף הכא מלקות ע"כ. וכן כתוב ברש"י ז"ל ובפרק בן סורר ומורה גרסינן מלקות בבן סורר ומורה היכא כתיבא כדר' אבהו דאמר רבי אבהו למדנו יסרו מויסרו וכו' ופרש"י ז"ל התם למדנו ויסרו דמוציא ש"ר דכתיב ביה ולקחו זקני העיר ההיא את האיש ויסרו אותו מויסרו אותו דבן סורר ומורה וההיא ויסרו דבן סורר ומורה למדנו בן מבן דכתיב גביה בן וההוא בן למדנו מבן והיה אם בן הכות הרשע ע"כ. כן נמצא בספר כתיבת יד מדויק:
ומה שפירש ז"ל בפרק בן סורר נראה דהוא הנכון דלמה לי למילף מויסרו דבן סורר לאתויי הכא נילף ויסרו מויסרו דבן סורר ויסרו דבן סורר מבן הכות הרשע וכמו שפירש בפרק בן סורר ומורה. וכן כתב הרא"ש ז"ל וזה לשונו למדנו יסרו מויסרו ויסרו מבן גזרה שוה גמורה היא והכי פירושו ויסרו מויסרו ומנא לן דויסרו דהתם מלקות מבן שכתוב אצלו דילפינן בן מבן והיה אם בן הכות הרשע ולא דמי להאי דלעיל גמר פתח מפתח ופתח משער דההיא אסמכתא בעלמא היא. בשם רבינו מאיר הלוי ע"כ. ולכך כתב רש"י ז"ל כאן בן ולא פי' הכא כמו שפירש בפרק בן סורר משום דהתם בפרק בן סורר שאלנו מלקות בבן סורר היכא כתיבא ומשני כדרבי אבהו דאמר רבי אבהו וכו' אלמא משמע דלא שקיל וטרי תלמודא אלא לאשכוחי מלקות בבן סורר דאילו במוציא שם רע פשיטא ליה דאית ביה מלקות ואם הפירוש כמו שכתב הרא"ש ז"ל ורש"י ז"ל התם הרי ע"כ שמעינן נמי מלקות לבן סורר ומאי בעי מלקות בבן סורר היכא כתיבא אלא ודאי דמעיקרא הוה משמע דמאי דאמר רבי אבהו למדנו יסרו כו' הוי פירושא כמו פתח מפתח וכו' דלעיל וכמו שפירש ז"ל הכא בשמעתין והיינו משום דלא הוה משמע ליה דיש מלקות בבן סורר כלל דהא פירש קרא עונשיה להדיא ורגמוהו כל אנשי עירו וכו' ואינו במשמע ויסרו לשון מלקות כלל דה"ק קרא ויסרו אותו ולא שמע אליהם פי' לשון מוסר דברים או הכאה שאביו ואמו מייסרין אותו ולא מלקות ב"ד ולהכי בעי תלמודא התם מלקות בבן סורר היכא כתיבא ומשני כדרבי אבהו וכו' והפירוש הוא הכין דג"ש גמורה היא וכדפרש"י ז"ל התם כנ"ל ולא תקשי על רש"י ז"ל מדידיה אדידיה. ואפשר נמי דלא נתקבלה הג"ש אלא בן ויסרו מבן ויסרו דהיינו דומיא דבן הכות ולא בן מבן לבד ולא ויסרו מויסרו לבד ולהכי פירש"י ז"ל הכא מאי דפריש ויתיישב קצת בזה מה שכתוב בספרי הדפוס בפרש"י ז"ל דוק ותשכח:
רבי יהודה אומר אינו חייב עד שישכור עדים אין להקשות דאם כן הוה ליה לאו שיש בו מעשה דהיינו השכירות. ותקשי לרש"י ז"ל ולתוספות ז"ל למאי דכתבו לעיל דעיקר המלקות על דיבורו קא אתיא דאין לו מעשה כנ"ל:
אתיא שימה שימה לאו גזרה שוה ממש היא אלא גלוי מילתא בעלמא היא דפריש שימה דהכא כשימה דהתם דאי מג"ש ממש היא מאי קא מבעיא ליה לקמן שכרן בקרקע מהו בפחות משוה פרוטה מהו פשיטא דלא מחייב דומיא דרבית ואין לך לומר דברבית נמי קא מספקא לן ומבעיא ליה הכא גבי עדים וה"ה דאיכא למבעי נמי הכין גבי רבית דהא ברבית פשיטא דאין רבית בקרקע דמכלל ופרט וכלל ממעטא ליה בפרק איזהו נשך וכן פחות משוה פרוטה וכו' וכמו שכתוב בתוספות ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל אתיא שימה שימה פי' דלהכי שני קרא וכתב הכא ושם לה עלילות דברים כלומר הוצאת שם רע הבאה על ידי שימת ממון בעי ר' ירמיה שכרן בקרקע מהו בפחות משוה פרוטה מהו פרש"י ז"ל שכרן בקרקע מהו כיון דמרבית גמר כסף או אוכל בעינן דהוה מטלטלין כדכתיב לענין רבית או דילמא לממון הוא דגמר גזרה שוה ואפילו מקרקעי ומכאן למדו בתוספות שהנותן קרקע ברבית מלוה אין בו משום רבית דאורייתא ואף על גב דכתיב נשך כל דבר אשר ישך ההוא לרבות כל מטלטלין הדומין לפרט אבל לא עבדים וקרקעות ושטרות והא דאמרינן בערכין [לא א'] גבי בתי ערי חומה הרי זו רבית גמורה אלא שהתורה התירתה התם משום דזוזי דזביני חשיבי כהלואה ופירי דאכיל הוי שכר מעותיו וכן אמרינן השתא בנותן קרקע בשכר מעותיו וכן למדו מכאן דפחות משוה פרוטה אין בו משום רבית של תורה וכן נראה ממה שאמרו בריש פרק איזהו נשך למה לי דכתב רחמנא לאו בגזל לאו ברבית ואם איתא הא בעי לאו ברבית לפחות משוה פרוטה שאינו בגזל אלא ודאי כדאמרן ומיהו רבית דרבנן יש אפילו בקרקע ופחות משוה פרוטה דרבנן בכל מילי גזור. ע"כ:
הוציא שם רע על נשואין הראשונים מהו פי' כגון שכנסה ולא הוציא שם רע וגרשה והחזירה ואחר כך הוציא עליה שם רע לא מצאתי בתולים בנשואין ראשונים וכן פרש"י ז"ל והכי דייק לישנא דהוציא שם רע על נשואין הראשונים ודכוותה איכא לפרושי אידך דמייתי בהדה על נשואי אחיו מהו שכנסה אחיו ומת בלא בנים ויבמה זה והוציא שם רע כי זינתה תחת אחיו ולא מצא לה אחיו בתולים דאילו בשטוען כי הוא לא מצא לה בתולים לא חשיב ש"ר על נשואי אחיו. ויש מקשין על נשואי אחיו מאי קא מבעיא לן דהא לא קרינא ביה ואקרב אליה ויש אומרים דבעיין למ"ד ואקרב אליה בדברים והא דתני יונה את בתי נתתי לאיש הזה ולא ליבם אליבא דידיה הוא ודלא כרבי אליעזר. הריטב"א ז"ל:

בשלמא לראב"י היינו דכתיב ופרשו השמלה. תימא ע"כ קרא מיירי שיש עדים שזינתה דבדיבורו לא מחייבי לה סקילה וכן רבי יהודה דס"ל כראב"י לעיל קאמר אינו חייב עד שישכור עדים ואם תאמר למה פרישת שמלה פשיטא דעדים לא מתכחשי בהכי דיש לתלות דהנואף הטה. ויש לומר דודאי מיירי בשיש עדים והאב הביא עדים והזימו לעדי הבעל ואפילו הכי סבר ראב"י דלא מחייב אלא כשהסודר מלא דם והוא מחציף לשנות את הידוע. לשון הרא"ש ז"ל:
וז"ל הרשב"א והלא הוצאת שם רע אינו אלא בעדים ובמקום עדים פרישת שמלה מאי עבידתא אטו בפרישת שמלה מכחישין את העדים. ותירץ דלא באו המקראות אלא להראות שנבעלה ויביא האב השמלה כדי לחזק טענתו ולחזק עדות המזימין עדי הבעל. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל הקשו בתוס' שמלה זו מה טיבה לרבי אליעזר דאי איכא עדים שזינתה אע"ג דאיכא דם מקטלא דדילמא ממקום אחר הוא ואי ליכא עדי זנות כי ליכא דם בשמלה לא מקטלא דדילמא ראה ואבד. ותירצו דאפילו הכי מהניא שמלה לחוצפא דבעל וחוצפא דעדים ולא קנסו הכתוב אלא היכא דאיכא חוצפא טובא ויש שפירשו בשלמא לראב"י היינו דכתיבא שמלה כלומר שראוי לשמלה ומסתמא עביד הכי אביה לתת הוכחה לדבריו אף על פי שאינו בירור גמור בעיקר הדין. ע"כ:
וכתב הרמב"ן ז"ל ראב"י אומר דברים ככתבן שמלה ממש פירוש קסבר ראב"י שאינו חייב אא"כ בעל והוציא סודר לבית דין להוציא עליה שם רע דטענת בתולים להפסידה כתובתה או לאוסרה עליו ואחר כך נשתרש בחטא והלך והביא עדים לקיים דבריו לומר שזנתה בבית אביה הא לא בעל אף על פי שהביא עדים פטור לפי שאין דרך הארץ להוציא שם רע אלא כשבעל וידע בה וכן אם בעל ולא טען טענת דמים ופתח פתוח פטור אף על פי שהביא עדים והוזמו לפי שאין דרך הוצאת שם רע אלא כן והיינו ופרשו השמלה ויש לפרש דכל שבעל חייב אף על פי שלא טען הוא טענת דמים וכן מדתני יונה ולא ליבם שאין במשמע שיטעון טענת דמים על נשואי אחיו ופרשו השמלה לאשמועינן דכשבעל הוא וללשון ראשון נ"ל דלזה ולא ליבם לרבנן הוא ולראב"י לא משמע ליה. ע"כ:
דברים ששם לה פירוש לא דדריש הכי לשון שמלה שזה רחוק הוא ועוד דהא קתני בברייתא כשמלה חדשה אלא לישנא בעלמא נקט משום דכתיב ושם לה עלילות דברים ודריש ופרשו לשון ופרשו שיפרשו ויבררו דברים ששם לה כשמלה חדשה. הריטב"א ז"ל. וכן פירשו בתוספות:

דברים ככתבן. יש שפירשו דלאו ככתבן ממש אלא שראוי לכך לומר דמיירי כשבעל ובירושלמי פירשו ככתבן ממש שבעל וטען טענת בתולים ובאו עדים וכל הפרשה ככתבה. הריטב"א ז"ל. והא כתיבנא בסמוך לשון הרמב"ן ז"ל:

בד"ה בשלמא לראב"י כו' וי"ל דסבר דלא מחייב אלא א"כ העיז כו' עכ"ל ר"ל דאיירי שהוכחשו העדים ע"י כיחוש גמור או שהוזמו אלא דגזירת הכתוב הוא דאפילו הכי לא מיחייב הבעל אא"כ העיז פניו כו' ודו"ק:

תוס' ד"ה אתיא שימה שימה כו' מראמר בריש איזהו נשך וכו'. הא ראצטריכו התוס' להביא ראיות מעלמא דאין רבית בקרקע ובפחות משוה פרוטה ולא דייקי לה משמעתין דאי יש רבית בקרקע ובפחות משוה פרוטה א"כ מאי בעי ר' ירמיה הכא שכרן בקרקע וכו' י"ל דאשמעתין איכא לתרץ דלעולם איכא רבית בקרקע דמרבינן לה מכל דבר אשר ישך כדאיתא בריש איזהו נשך ומבעיא ליה דלמא שאני התם דמשום דחומרא דרבית הוא א"ד הואיל וילפינן מוציא ש"ר מהתם לרבי יהודה לא שנא וכן צ"ל ע"כ לתנא דברייתא דס"ל דיש רבית בקרקע כמו שמביא הב"י בטוד י"ד סי' קכ"א גם מדברי התוס' כאן משמע דמספקא להו מדכתבו בסוף דבור זה שמא בכהאי גוונא לא הוי רבית בקרקע:

בא"ד אבל אם אדם לוה שדה שאם שטפה וכו'. צ"ל הא דכתבו שאם שטפה ולא כתבו סתם שאם הלוה שדה וכו' משום דלא שייך הלואה בדבר המוחזר בעין אלא לשון שאלה ובשאלה אין איסור רבית כ"א בהלואה:

רש"י בד"ה שלא כו' עריות במוציא כו' הד"א:

גמ' ר"י אמר אינו חייב עד שישכור עדים. ואף דלר"י אינו חייב עד שיעשה מעשה וישכור עדים בממון מ"מ קרי ליה [רש"י] לעיל לאו שאין בו מעשה ולא לקי בלא בעל [אי לאו דס"ל לר"י לאו שאין בו מעשה לוקין עליו] ומהכא קים לי' לר"י בעלמא דלוקין על לאו שאין בו מעשה כיון דס"ס הלאו שבא המלקות עליו דהיינו לא תלך רכיל הלאו בעצמו אין בו מעשה רק דיבורא בעלמא ואף דגלי קרא הכא שאינו לוקה אלא בשבעל והשכיר עדים מ"מ משמעות הלאו אינו רק שלא יוציא ש"ר וק"ל:

ברש"י בד"ה ויסרו מויסרו ויסרו מבן שעמו כו'. לכאורה קשה כיון דבבן סורר יש מלקות כדאיתא במשנה בהדיא פרק בן סורר ומורה מתרין בו בפני ג' ומלקין אותו וכו' וה"ט ודאי דיליף בן מבן וא"כ לא צריך תו לגמורי אלא יסרו מיסרו ולמה לן לאגמורי יסרו מבן כאילו כתיב הכא במוציא שם רע בן ואי לא גמרי' למד מן הלמד הוי א"ש קצת (מ):
בתד"ה בשלמא לראב"י כו' אין להורגה וכו'. דדלמא קודם שאירסה זינתה או דלמא באונס או לפעמים יקרה שאין כאן דם. עיין ברמב"ן בחומש (נ) וק"ל:

בא"ד פשיטא דלא מיתכחשי העדים בשביל כך. יש לראות אף דלא מיתכחשי העדים בשביל כך לסוקלן מ"מ היא סתירה לדבריו לא מצאתי לבתך בתולים לזה מראין השמלה אלה בתולי בתי (ס) ואפשר דלא מילקי בשביל כך או נותן מאה סלע כיון דמ"מ הביא עדים שזינתה אף ששיקר במה שאמר לא מצאתי בתולים מ"מ פתח פתוח מצא [ואולי הטה הנואף כמ"ש התוס']:

בא"ד וי"ל דסבר כו'. ואיירי שהביא עדים כשרי בתו (שיגרת לישנא דתלמודא דמפרש קרא הכי אליבא דרבנן נקיט) המכחישין הראשונים ואפ"ה צריך פרישת שמלה דאי לא"ה לא מיחייב דלא מיחייב אא"כ העיז פניו לשנות הידוע וכו' וק"ל:

גמרא לא אמר לעדים בואו והעידוני כו'. נראה דזהו מברייתא דלעיל והגמרא אפסיק בה בפירושא דויסרו זה מלקות:

גמ' שם בעי ר' ירמיה שכרן בקרקע מהו. ולא איפשיטא. והנ"י בר"פ איזהו נשך כתב ואסיקנא דא"ח עד שישכיר בכסף כו' ע"ש. וע"כ גי' אחרת היתה לפניו:

גמ' שם א"ר אבהו ופרשו מה ששם לה. כצ"ל:

גמ' שם אע"ג של"מ בכהת"כ שחלק הכתוב בין ביאה כדרכה כו'. אין למדין מן הכללות שהרי גם בשפחה חרופה א"ח בשלא כדרכה כדאיתא בכריתות ספ"ב. ויהיה מזה סתירה למש"כ בקיצור כללי הגמרא (ד') בשם גאון בתשובה. וכן הביא בס' שב שמעתתא שער י"ב אות ז' בשם מהרי"ק שורש י"ד סי' ד' דבדברי האמוראים למדין מן הכללות. ולפמש"כ הרשב"א בחדושיו ליבמות (נה) הבאתיו בסוטה (כו ב) דלרבנן חייב בש"ח אשלא כדרכה א"ש. ועמש"כ בעירובין (סו) ובהשמטות שבסוף אבות:

רש"י ד"ה ולא ליבם. בכלל פרשה זו לטוען טענת בתולים. כ"נ דצ"ל:

תד"ה אתיא. אע"ג דאין רבית בקרקע כו'. משמע דאם היה רבית בקרקע ובפחות מש"פ הוה א"ש הבעי' אף א"ת דגז"ש גמורה היא. ובר"פ איזהו נשך כתבו בהפך ע"ש:

בא"ד התם חשיב רבית לפי שעומד בבית בשכר המתנת מעותיו. משמע דכיון דההלואה היתה מעות אף דהרבית הוא קרקע שייך איסור רבית מה"ת. וכ"כ מפרש שם בא"נ. ולכאורה שכרן בקרקע דומה לזה. וא"כ לא א"ש מש"כ ברה"ד אע"ג דאין רבית בקרקע. ולשון הר"ן התם ה"ט משום דזוזי דזביני חשיבי כהלואה ופירי דאכיל הוא שכר מעותיו אבל נתן קרקע ברבית מלוה אינו רבית של תורה. משמע דחשיב תשמישו בבית כעין פירות ולא מיקרי קרקע. ויש לדחוק ולכוון דברי התוס' כאן לדבריו. אבל דבריהם בא"נ צ"ע. וכן קשה מש"כ הרב"י ר"ס קס"א בשם הר"ן דבהלואת כסף אם נתן לו רבית קרקע אסור. דמדברי הר"ן שלפנינו לא משמע כן:

גמרא בשלמא לראב"י היינו דכתיב ופרשו השמלה:
דהתורה לא חייבה להבעל רק בהעליל עליה בלי מצוא ריעותא עליה דנתברר דבאמת מצא בתולים אבל בלא בירור והבעל עומד בדבריו שלא מצא בתולים אף דהביא עדי שקר על הזנות דאירוסין מ"מ אינו חייב, ובאמת י"ל מה"ט דבהוזמו עדי הבעל ובאו עדים דזינתה קודם הנשואין דאף דנמצא בתולים מוכח דהנואף הטה או דהכניסה דם ממקום אחר בזה י"ל דאינו חייב כיון דמ"מ זינתה ולא שיקר בכולהו או כיון דמ"מ הוא מצא בתולים ובלא ריעותא העליל עלי' מחייב כיון דשיקר בהבאת עדים שקרים, וצ"ע לדינא, ובתוס' לא כתבו כן:

ואלא ויסרו זה מלקות מנ"ל פי' דלמא אעונש ממון ואלא יכול לשלחה לחוד קאי האי ויסרו וכן כ' בשיטה מקובצת. אבל ויסרו דבן סורר ומורה פשוט הוא דהיינו מלקות. ולפ"ז ויסרו ובן הסורר ומורה לא אתי' לגז"ש מבן הכות הרשע רק ללמוד ליתן בן למוציא ש"ר וזה הי' כוונת רש"י באריכות לשונו ד"ה ויסרו וק"ל:

בעי רב אשי הוציא ש"ר על נישואים הראשונים מהו על נישואי אחיו מהו. הרמב"ם פסק דבנישואים הראשונים פטור מספק איבעי' דלא איפשטא. ובנישואי אחיו פטור בודאי דהא איפשטא איבעי' ובשניהם אם רצה להוציא מוציא בגט. ותפשו עליו דבנישואי' הראשונים דהוה ספיקא דאורייתא איך יכול להוציאה דלמא קיימא לי' בלא יכול לשלחה. ולפענ"ד דלהפוסקים דמדשוי' נפשי' חתיכה דאיסורא אפי' באו עדים כנגדו. מ"מ הוא אינו יכול לחזור וקיימא באיסורא והארכתי בזה לעיל בסוגי' דפ"פ. וא"כ במוציא ש"ר לולי גזירת הכתוב דלו תהי' לאשה. היתה אסורה לו מדשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא שזינתה. אע"ג דעידי האב הזימו לעדיו. מ"מ הוא אמר שמאמין שעדים שלו אמתים. ונהי לדידן לא מהימני. מ"מ הוא הימני' ואסורה האשה עליו לולי גזירת הכתוב. וא"כ היכי דליכא דינא דמוציא ש"ר כגון בבוגרת או שלא אמר בואו והעידוני וכדומה. לא מיבעי' דאינו מוזהר בלא יכול לשלחה. אלא אפי' אסורה עליו. וא"כ הכא בהוציא ש"ר על נישואי' הראשוני' דמספקא לן. אין הב"ד נזקקים לו לשום דבר. רצה לקיים יקיים רצה להוציא יוציא. דבכל אופן איכא ספק איסורא או משום דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא או משום דעבר אלאו דלא יוכל לשלחה. וא"כ מה לנו ולו וק"ל:

ראב"י אומר לא נאמרו דברי' הללו אלא כשבעל. הרמב"ם פ"ג מאי' ביאה פסק כשבאו עדים אחר שבעל ה"ל כמו באו עדים אחר שבגרה דבעילה ובגרה חד דינא אית להו ותדון בסקילה בבית הסקילה ולא בפתח בית אבי'. והקשה ראב"ד הא עיקר מוציא ש"ר הוא משבעל ונסקלת על פתח בית אבי' ע"ש ופשוט דדעת הרמב"ם לחלק אם הרגיש הבעל ע"י הבעילה שזינתה כגון שלא מצא לה בתולי'. ועי"ז באו עדים שזינתה ארוסה אז נסקלת על פתח ב"א. אבל כשלא הרגיש הבעל ע"י הבעילה. ואח"כ באו לה עדים. אזי הבעילה עשה אותה בגרה ונידוני' בבית הסקילה. ומיושב בזה קו' תוס' דמה תועלת יש בפרישת שמלה. דעכ"פ עי"ז יוכחש הבעל באמרו שהרגיש בשעת בעילה שהרי אלה בתולי בתי. ונהי דעדים מעידי' שמ"מ זינתה ואפשר שהנואף הטה. מ"מ הבעל כיחש שלא הרגיש בשעת בעילה. ונסקלת בבית הסקילה. ואיכא נפקותא גם להאב בזה כדי להאריך זמן הריגתה לחפש בזכותה כמבואר ר"פ נגמר הדין עיין שיטה מקובצת לעיל. ועוד בלאה"נ איכא נפקותא לדינא היכא תיסקל ורחמנא קפיד שיביאו השמלה לברר זה הדין:

ובוררין את הדבר כשמלה. הרמב"ם סוף הלכות נערה פסק כראב"י ואפ"ה מפרש ופרשו שיבררו הדברים כשמלה. וכ' פני משה על הירושלמי דשמעתין שסמך בזה על הירושלמי שהקשה וניחוש שמא דם ציפור הוא אע"כ גם לראב"י יבררו הדברים כשמלה ע"ש ומ"מ הוא תימה שפסק נגד תלמודא דידן. וגם מה יענה בש"ס על קו' הירושלמי. ובאמת נלפע"ד דתלי' בפלוגתא דר"מ ורבנן נדה ס"ה ע"ב דלר"מ מראה דמים משוני' זה מזה וה"ה דיש היכר לבקיאי' בין מראה דם בתולי' לדם ציפור והסנהדרין בקיאי' בדבר ע"כ ופרשו שמלה כמשמעה ואמנם אנן קיי"ל כרבנן דכל מראה דם א' הם ר"ל דם נדה ודם בתולי' ומבואר ר"פ כל היד דדם נדה דומה לדם ציפור. א"כ גם מראה בתולים להא דמי' וקשה קו' הירושלמי וצ"ל שיחוורו הדברים כשמלה וא"ש הרמב"ם וק"ל:

בגמרא אזהרה למש"ר מנ"ל ר"א אומר מלא תלך רכיל. כבר כתבתי לעיל דנראה דלא תלך רכיל אכל מספרי לשון הרע קאי אלא דלא לקי משום דהוי לאו שאין בו מעשה ובמש"ר גלי קרא דלקי מויסרו ועי"ל דכיון דאשכחן במש"ר מלקות מוקמינן נמי לקרא דלא תלך רכיל בדדמי דאהיכא דכתיב מלקות קאי וכה"ג אשכחן בש"ס טובא או אפשר דמפשטא דקרא נמי משמע דלא תלך רכיל אמש"ר קאי דסמיך ליה בהאי קרא גופא לא תעמוד על דם רעך משמע שע"י שהולך רכיל רוצה לחייב מיתת ב"ד וכה"ג איכא למימר נמי בסמוך דרבי נתן מוקי לקרא דלא תלך רכיל אזהרה לדיין שלא יהא רך לזה והיינו משום דלעיל מיניה כתיב בצדק תשפוט את עמיתן כנ"ל ודו"ק:

שם דתניא כיצד הוצאת ש"ר וכו' צ"ע כיון דלרבנן ובא עליה ואקרב אליה היינו בדברים א"כ אפילו הביא עדים בעודה ארוסה שזינתה נמי לילקי ולשלם קנס ולא אשתמיט שום תנא ואמורא לומר דשייך מש"ר מן האירוסין ונ"ל דטעמא בהא מדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה והאי נתתי היינו חופה כמו שאפרש לקמן בדף הסמוך:

לא אמר לעדים בואו והעדוני. לכאורה אינו מובן דמאי קמ"ל בזוממיה בשלמא בדידה קמ"ל טובא דכיון דלא אמר בואו והעדוני אין לה דין מוציא שם רע דנסקלת על פתח בית אביה. ותו קמ"ל דאע"ג דאין לה דין מוציא שם רע לענין פתח בית אביה אפ"ה היא בסקילה ולא אמרינן אשתני דינא. א"נ דה"א לרבנן דמיירי בלא בעל כיון דאין לה דין מוציא שם רע לענין פתח בית אביה אפילו נימא דאשתני דינא לא אשתני קטלא. מכל מקום כיון דאין חופה לפסולות תהי'הנסקלת על שער העיר כדין ארוסה. אבל זוממיה מאי קמ"ל. ויש ליישב ע"פ מ"ש לעיל דף מ"ה.

שם בגמרא בשלמא לראב"י היינו דכתיב ופרשו השמלה וכו'. הנה דברי הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות נערה תמוהין דפסק כראב"י דקרא מיירי בבעל ממש ולא מצא בתולים ואפ"ה כתב דזה דכתיב יפרשו השמלה אינם כמשמעם אלא שמבררים הדברים כשמלה. וע"כ צריך לומר דס"ל לת"ק דראב"י דמפרש ופרשו השמלה שבאין עדים וכו'. איהו נמי ס"ל דלא נאמרו הדברים הללו אלא כשבעל ואפ"ה מפרש סיפא דקרא שמבררים הדברים כשמלה. וקשה דמנ"ל הא. ותו דמי דחקו לת"ק לפרש כן כיון דס"ל בתולים ממש ברישא דקרא. ותו דמנ"ל להרמב"ם למיפסק הלכתא כת"ק דברייתא שניה וכראב"י דברייתא קמייתא ותו תמהו עליו הראב"ד ומ"מ דכתבו בפרק ג' מהלכות איסורי ביאה דין י' באו עדים אחר שבגרה או אחר שבעלה בעלה אע"פ שהעידו שזינתה בבית אביה כשהיתה נערה הרי זו בסקילה בבית הסקילה. ותמהו עליו דהא קי"ל כראב"י וכן פסק הוא עצמו. ונראה ליישב דבריו ע"פ מ"ש לעיל דף מ"ה בתוס' ד"ה כי חדית וכו'. דלמאי דקי"ל כמ"ד באו עליה עשרה אנשים ועדיין היא בתולה כולן בסקילה הא דלא הוי שינוי הגוף מחמת שבא עליה בעלה וגמר ביאתו שהרי טוען שלא מצא בתולים היינו משום שכיון שלא מצא בתולים נראין הדברים שהנואף גמר ביאתו וליכא שינוי הגוף אחר העבירה של גמר ביאה דנואף. וכן צ"ל ע"כ הא דכתבו במוציא שם רע דנסקלת על פתח בית אביה אע"ג דבבגרה קי"ל כיון דאשתני גופא נסקלת על בית הסקילה ע"כ היינו מטעם הנ"ל. ולפ"ז צריך לומר שהבעל טען טענה ברורה דהיינו טענת דמים על ידי מפה ושושבינין כדלעיל דף י"ב דודאי אין הבעל נאמן ע"ז. א"כ איך שייך לומר זו שפרשו השמלה וראו את הבתולים. אלא על כרחך פירושו שמבררים הדברים וראב"י ע"כ דס"ל כמ"ד כולן בחנק דאין בגמר ביאה שינוי הגוף הגורם מיתה. כמו שהארכנו בזה לעיל. וכיון דאנן קי"ל דכולן בסקילה שפיר פסק כת"ק דראב"י בברייתא דפרשו את השמלה שמבררים הדברים כשמלה. ודוק:

ובזה נבאר הסוגיא בסמוך שלא ר' יצחק וכו'. אינו חייב עד שיבעול שלא כדרכה וכו'. דלכאורה תמוה דמאי ס"ד דבעינן שיבעול שלא כדרכה. ולפמ"ש אתי שפיר דה"א דבעינן שיבעול שלא כדרכה כי היכי דלא להוי אשתני גופא. וכבר כתבנו לעיל דף מ"ד ע"ב דלפי שיטת הרמב"ם ז"ל יש למצוא טעם נכון מה שהאב זוכה בק' סלע אע"ג דכבר היא נשואה ויצאה מרשותו לכל הזכיות משום דקרא מיירי באמת דאף שהוזמו העדים מכל מקום זה אמת שלא מצא בתולים כמו שטען הבעל טענה מבוררת. ואף דמותרת לו משום ספק ספיקא כדאיתא לעיל דף ט' מ"מ כיון דקי"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה הוי מקח טעות. נהי דגט בעיא משום דקי"ל אין אדם בועל בעילת זנות ומסתמא קידשה בביאה. מ"מ אין לה כתובה דביאה אירוסין עושה וארוסה לית לה כתובה כמ"ש הר"ן כל זה לקמן דף ע"ג. א"כ עדיין לא יצאה מרשות אב. ואע"ג דאיכא לספוקי שמא תחתיו זינתה וה"ל נשואה ויצאה מרשות אב ממילא מוקמינן אחזקת אב. ואיכא נמי חזקת היתר לכהונה כמו שכתבו התוספות לעיל דף ט'. וכיון שזכינו לכל זה ממילא א"ש דברי הרמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות איסורי ביאה בבא עליה בעלה דנסקלת על בית הסקילה משום דלשיטתו אזיל דמוציא שם רע היינו דוקא כשנתברר בטענה מבוררת שלא מצא הבעל בתולים אבל מן הסתם ה"ל אשתני גופא בבעולה כמו בבגרה דקי"ל דנסקלת על בית הסקילה וכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש לעיל דהא דנסקלת על פתח בית אביה לביישו כשאמת היה הדבר והא דנותן לאב מאה סלע כשנמצא שקר תליא זה בזה כמשמעות ברייתא לעיל דף מ"ה. וברייתא דלעיל בלא אמר לעדים בואו והעדוני. א"כ ממילא בבעל ולא טען טענת בתולים דיצאה מרשות אב לענין הקנס לפי הטעם שכתבנו בסמוך. ה"נ אינה נסקלת על פתחו. ודוק:

תוס' ד"ה אתיא שימה שימה. [ראיתי לכתוב כאן מה שכתוב אצלי מימי נעורי]. מצאתי לאחד קדוש שכתב וז"ל הרב פנים מאירות סי' כ"ו הביא מה שהקשה הרב בית יעקב סי' קי"ג על הרמ"ה דסבר דרבית אפי' פחות מש"פ אסור מן התורה ממאי דאמרינן פ' איזהו נשך למה לי למכתב רחמנא לאו ברבית וכו' ולדברי הרמ"ה נימא דאי מלאו דגזל הוה אמינא דוקא שוה פרוטה כתב לאו ברבית לחייב פחות מש"פ ותירץ הרב פנים מאירות דאף גזל אסור מן התורה אפי' פחות מש"פ אלא דלא ניתן להשבון ואין מוציאין בדיינין כמו גבי רבית ע"ש ואשתמיטתיה דברי התוס' בכתובו' דף מ"ו ע"א ד"ה אתיא שימה דהכריחו מהאי סוגיא דאין רבית בפחות מש"פ עכ"ל אחד קדוש. והספרים הנז' אינם בידי אך אומר אני דגם מהר' בית יעקב אשתמיטו דברי התוס' הללו דהקשו קושיתו ממש להא דרבית איתיה בפחות מש"פ:
ואולם צריכין אנו למודע"י להבין דברי התוס' הנז' דלפום ריהטא שפיר קאמר הרב פנים מאירות דאף גזל אסור פחות מש"פ וכ"כ הרמב"ם ריש ה' גניבה דאסור לגזול כל שהוא דין תורה וכתב הה"מ דדין פחות מש"פ בממון הוא כדין חצי שיעור באסורין וא"כ נמצא דמצינן למימר דגזל ורבית חדא היא דפחות מש"פ אסור מן התורה ושפיר קאמר בגמ' למה לי דכתב רחמנא לאו ברבית ומה מכריחים התוס':
ואפשר לישב דעת התוס' כי הנה אמרו בסנהדרין דף נ"ז ע"א אבריתא וכן כיוצא בהן גוי בגוי וכו' ביוצא בו בגזל מאי היא אמר רב פפא לא נצרכא אלא לפחות מש"פ א"ה גוי בישראל אסור הא בר מחילה הוא נהי דבתר הכי מחיל ליה צערא בשעתא מי לית ליה ופירש"י צערא בשעתא מי לית ליה הלכך גזל הוא אלא שאין ב"ד ישראל נזקקין להשיבו דבתר הכי מחיל ליה ובישראל בישראל נמי אסור ומעבר לא עבר דכתיב לא תגזול והשיב את הגזלה אמידי דהשבון קרי ליה גזל ואידך לא אבל בגוי וכו' ע"ש למדנו דגזל פחות מש"פ אסיר בישראל בישראל ולא עבר דקרא לא תגזול אמידי דהשבון ומעתה שפיר הכריחו התוס' דאי רבית פחות [מ]ש"פ אסור דאוריתא מאי פריך למה לי דכתב רחמנא לאו ברבית נימא דאתא לפחות מש"פ משום דלא תגזול לא איירי אלא בש"פ כאמור. ואם נפשך לומר דס"ס מה הכריחו התוס' דהא מטונך מטעם דאמרת דגזל אסור בפחות מש"פ אך לא תגזול לא איירי אלא בש"פ אמידי דהשבון ה"ה נמי נימא בלאו דרבית דהא רבית קצוצה יוצאה בדיינין וילפינן לה מדכתיב וחי אחיך עמך אהדר ליה כי היכי דניחיי ומאחר שכן גם לאו ברבית לא מצית אמרת דאתא לפחות מש"פ דאמידי דאהדורי כתיב אל תקח מאתו וכי היכי דאמרת גבי גזל ומשו"ה לא אמרו דאתא לפחות מש"פ. הא ל"ק לדעת התוס' דהא מאן דקאמר ריש אז"נ למה לי דכ"ר לאו ברבית מר ניהו רבא. והתוס' במציעא דף ס"א ע"ב ד"ה רבא אמר סברי דרבא אית ליה דר' יוחנן דרבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין ולפי האמת לא דריש וחי אחיך ואמטו להכי הכריחו התוס' שפיר דלרבא דרבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין נימא דלאו ברבית אתא לפחות מש"פ דלאו דגזל לא איירי אלא בש"פ מידי דהשבון ומאי קאמר רבא למה לי דכ"ר לאו ברבית. אמנם להרמב"ם ולהרמ"ה לא קשיא דאינהו סברי דרבא סבר להלכה כר"א ודריש וחי אחיך אהדר ליה כדאמר רבא גופיה בריש הגוזל וכדמשמע במציעא דף ס"ה ודף ס"ז דרבא סבר יוצאה בדיינין וכבר הקשו האחרונים על התוס' מסוגיות הנז' וגם אני בעניי הכרחתי כן מסוגית תמורה דף ו' כמ"ש במקומו ואחר שכן שפיר קאמר רבא למה לי דכ"ר לאו ברבי' דרבית וגזל חד שיעורא דאסירי מדאוריתא בפחות מש"פ אך קרא לא איירי בהו:
א"נ אפשר דהתוס' ס"ל דפחות מש"פ בגזל ישראל בישראל שרי וכדאוקמה רבא בסנהדרין דף נ"ז לבריתא בכובש שכר שכיר ואדחיא לה סברת ר"פ דפחות מש"פ אסיר בישראל והיינו דפריך שם דף נ"ט והרי פחות מש"פ ומשני התם משום דלאו בני מחילה נינהו ומאי פריך גם לישראל פחות מש"פ אסיר אלא משמע דאדחיא לה סברת ר"פ וכמו שצדד הרב לחם משנה פ"א דגזילה ומשום הכי הכריחו התוס' שפיר דנימא דלאו דרבית אתא לפחות מש"פ דגזל מותר בפחות מש"פ. אמנם דעת הרמב"ם והרמ"ה דהא דר"פ הלכתא היא ומאי דפריך בדף נ"ט היינו משום דישראל לא עבר אפחות מש"פ ולא תגזול אש"פ כתיב והגוי עבר ונראה דזהו כונת הרב לח"מ שם במה שתירץ בדוחק ע"ש והוא תרוץ ברור דפרוטה דחלוקים ישראל וגוי דזה במיתה וישראל בלאו כך היא המדה אזהרתן זוהי מיתתן אמנם הא ק"ל מפחות מש"פ דישראל לא עבר אלא תגזול והגוי עבר וא"כ נמצא דגזל ורבית כי הדדי ושפיר קאמר לאו ברבית למה לי [ועמ"ש כנה"ג ח"מ סי' שנ"ט ריש הגהת ב"י משם חדושי הרמ"ה ועיין פרישה י"ד סי' קס"א ודברי הרב"ח קשים]: