כתובות נ ע"א

דף נ - א

אמר ליה: אותו אדם כותב נכסיו לבניו בחייו הוא,  ועשיתינהו לזניה [וכפיתי את בניו לזונו בעל כרחם].

והשתא, אי אמרת בשלמא שחיוב בניו לזונו לאו מעיקר דינא הוא, משום הכי עשיינהו, ומשום כך חיבבו, שטרח ליכנס לו לפנים משורת הדין.

אלא אי אמרת דינא, עשיינהו בעי? ^[38] הרי כך הדין, ועל כרחו צריך לשפוט אמת, ולא היה צריך אותו אדם להחזיק לו טובה על כך!

אמר רבי אילעא: באושא התקינו, שהמבזבז נכסיו לצדקה - אל יבזבז יותר מחומש מנכסיו ^[39].

תניא נמי הכי: המבזבז מנכסיו לצדקה - אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות ^[40].

ומעשה באחד שבקש לבזבז יותר מחומש, ולא הניח לו חבירו. ומנו, מיהו אותו חבר - רבי ישבב.

ואמרי לה, שרבי ישבב ביקש לבזבז יותר מחומש, ולא הניחו חבירו. ומנו - רבי עקי בא.

אמר רב נחמן, ואיתימא רב אחא בר יעקב: מאי קרא? מנין אנו למדים מהמקרא דבר זה? דכתיב: "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך". ושני עישורים ["עשר אעשרנו"] - הרי הם חומש. משמע שלא יבזבז יותר.

ומקשינן: והא לא דמי עישורא בתרא לעישורא קמא [הרי אינו דומה העישור הראשון לעישור השני], שהרי אחרי שעישר עישור ראשון נשארו תשעה חלקים, וכשעישר שוב, הרי עישר רק מהתשעה, ואם כן, הרי הוציא פחות מחומש!

אמר רב אשי: מזה שכתוב "עשר אעשרנו", ולא כתוב "עשר אעשר", משמע: אעשרנו לעישור בתרא - כי קמא [כמו הראשון].

אמר רב שימי בר אשי: ושמועות הללו של רבי אילעא בתקנות אושא - מתמעטות והולכות מאמוראים שאמרוה. שהרי השמועה הראשונה אמרה רבי אילעא בשם ריש לקיש משום רבי יהודה בן חנינא, והשמועה השניה אמרה רבי אילעא בשם ריש לקיש, ואילו השלישית אמרה רבי אילעא לבדו.

וסימניך בסדר הלכות אלו, ועל ידי כך תדע סדר מיעוטן, ולא תחליף סדרן: "קטנים [לזון בנו ובתו קטנים], כתבו [הכותב נכסיו וכו'], ובזבזו [אל יבזבז יותר מחומש] ".

אמר רב יצחק: באושא התקינו, שיהא אדם מתגלגל בדברים רכים עם בנו אם מסרב ללמוד, עד שתים עשרה שנה ^[41].

מכאן ואילך, משנת שתים עשרה, יורד עמו לחייו לרדותו ברצועה ובחוסר לחם.

ותמהינן: איני? והא אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת, שהיה מלמד תינוקות: בציר מבר שית [פחות מבן שש] לא תקביל ללמד. בר שית קביל - וספי ליה כתורא [הלעיטהו תורה כשור, שאתה מלעיטו ואובסו מאכל ^[42]]! רואים שכבר מבן שש כופה עליו ללמוד!

ומבארינן: אין, אכן ספי ליה כתורא. מיהו אינו יורד עמו לחייו - עד לאחר שתים עשרה שנה.

ואי בעית אימא, לא קשיא: הא דאמרינן שכופהו מגיל שש - היינו ללימוד מקרא.

ואילו הא דאמרינן שכופהו מגיל שתים עשרה - היינו ללימוד משנה.

דאמר אביי, אמרה לי אם [מניקתי]: בר שית - למקרא ^[43].

בר עשר - למשנה.

בר תליסר [בן שלש עשרה] - לתעניתא מעת לעת [להתענות כל היום].

ובתינוקת [ובילדה], שהיא ממהרת להביא כח, לפי שאינה מתשת כחה בתורה - מתענה כשהיא בת תריסר ^[44].

ומה שאמרה מניקתו של אביי שבת שתים עשרה מתענה, הכוונה שמתענה בשנת שתים עשרה עצמה. אבל מה שמתענה מגיל שתים עשרה ויום אחד - דאורייתא הוא, שהרי הביאה שתי שערות, ובת עונשין היא, ואין אנו צריכים ללמוד דבר זה ממניקתו של אביי ^[45].

אמר אביי, אמרה לי אם: האי בר שית דטרקא ליה עקרבא ביומא דמישלם שית [בן שש שעקץ אותו עקרב ביום שנשלמה שנתו הששית] - לא חיי [לא יחיה] אם לא יעשו לו רפואה בדוקה.

מאי אסותיה [מהי רפואתו]? ^[46] מררתא דדיה חיורתא בשיכרא [מרה של דיה לבנה בשיכר], נשפייה ונשקייה [צריך למשוח אותו בזה, ולהשקותו השיכר].

האי בר שתא דטריק ליה זיבורא ביומא דמישלם שתא [בן שנה שעקצתו דבורה ביום ששלמה שנתו] - לא חיי.

מאי אסותיה [מהי רפואתו]?

אצותא דדיקלא [סיב שגדל סביב הדקל] במיא, נשפייה ונשקייה.

אמר רב קטינא: כל המכניס את בנו פחות מבן שש ללמוד תורה, רץ אחריו להברותו ולהחיותו - ואינו מגיעו, שאינו מצליח בכך, משום שמסוכן הוא למות מרוב חולשתו.

איכא דאמרי: חביריו של בנו רצין אחריו, להיות פקחין בתורה כמותו - ואין מגיעין אותו. ובאמת תרוייהו איתנהו [שני הדברים קיימים], גם חליש, שהוא אכן נחלש מחמת לימודו, וגם גמיר [נעשה פיקח בתורה].

איבעית אימא: הא דאמרינן שאביו רץ אחריו להברותו - דכחיש [כשהבן כחוש], ולכן אל יכניסנו ללמוד תורה פחות מבן שש.

ואילו הא דאמרינן שחבריו רצין אחריו - היכא דהבן בריא, שאז יכניסנו אף פחות מבן שש - לפי שמתפקח.

אמר רבי יוסי בר חנינא: באושא התקינו, שהאשה שמכרה בקרן של נכסי מלוג [נכסים שהכניסה מבית אביה] בחיי בעלה - ומתה לאחר מכן, הבעל מוציא ^[47] מיד הלקוחות ^[48].

והטעם, משום שחכמים החשיבו את הבעל כלוקח, דהיינו, כאילו הוא קנה את הנכסים מאשתו כשנשאה. ואם כן, הרי הוא קדם ללקוחות שקנו ממנה!

אשכחיה רב יצחק בר יוסף לרבי אבהו, דהוה קאי באוכלוסא דאושא [כשהיה עומד במקום אסיפת בני אדם באושא].

אמר ליה: מאן מרה דשמעתא דאושא [מיהו זה שאמר את שמועות אושא]?

אמר ליה: רבי יוסי בר חנינא הוא.

תנא מיניה רב יצחק מרבי אבהו את הדבר הזה, שרבי יוסי בר חנינא הוא מרה דשמעתא דאושא ^[49] ארבעין זימנין ^[50], ודמי ליה כמאן דמנחא ליה בכיסתיה ^[51] [ולאחר שלמד ממנו ארבעים פעמים, היה דומה לו כאילו מונח הדבר בכיסו].

כתוב בספר תהלים: "אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת". ויש לתמוה: וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת?

אלא, דרשו רבותינו שביבנה, ואמרי לה שרבי אליעזר דרש דבר זה: זה הזן את בניו ובנותיו כשהן קטנים. שהרי תמיד הם מוטלים עליו, יום ולילה, והרי אין זו חובה עליו - אלא צדקה!

רבי שמואל בר נחמני אמר: זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו - ומשיאן כשמגיעים לפרקם ^[52].

עוד כתוב בספר תהלים: "הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד", משמע שיש לו הון ועושר בביתו, שלא בזבזו, ובכל זאת צדקתו עומדת לעד, שעשה צדקה הרבה. והיאך יתכן דבר זה?

וביארו את הפסוק הזה רב הונא ורב חסדא.

חד [אחד מהם] אמר: זה הלומד תורה - ומלמדה לאחרים. שהרי היא נשארת לו, וגם עשה צדקה בזה שטרח ללמדה לאחרים ^[53].

וחד אמר: זה הכותב ספרי תורה נביאים וכתובים - ומשאילן לאחרים. שהספרים נשארים לו, שהרי אינם כלים, ואף על פי כן עשה צדקה בזה שהשאילן לאחרים.

עוד כתוב בספר תהלים: "וראה בנים לבניך שלום על ישראל". אמר רבי יהושע בן לוי בביאור פסוק זה: כיון שיש בנים לבניך - בא שלום על ישראל, דעל ידי כך לא אתי לידי חליצה ויבום ^[54], שהרי חליצה ויבום מתקיימים רק אם מת הבעל בלא בנים.

רבי שמואל בר נחמני אמר: כיון שבנים לבניך - שלום על דייני ישראל, דעל ידי כן לא אתי לאינצויי. לפי שאם אין בנים, יבואו לידי מריבה מי קודם לירושה ^[55]. אבל כשיש בנים, הרי ודאי שהם אלה שזוכים בירושה.

שנינו במשנתינו: זה מדרש דרש רבי אליעזר לפני חכמים כו'.

אלא אי אמרת דינא, עשיתינהו בעי. בתמיה, דלא הוה ליה למימר עשיתינהו אלא חייבתינהו, ועשוי משמע לפנים מן השורה. ואיכא דמפרש בניחותא, כלומר, כך היה לו לעשות, ומה זה טובה שהיה מחזיק לו וכי כל דן את הדין לאמתו מחזיקין לו טובה ונושקין רגליו.

האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה, הבעל מוציא מיד הלקוחות. פירוש: מוציא מהם זכותן דעד שמתה היא זכותן תלוי ועומד בידן בדין, שמא ימות הוא בחייה והן נכנסין לנחלה, וכן מצאתי בירושלמי בריש פ' הכותב (פ"י ה"א) דגרסינן התם רבי הלל בר פזי בעא קמיה ר' יוסה מכר הוא ומתה היא מהו אמר ליה מכרו בטל לבן שמכר בחיי אביו ומת אביו, מכרה היא ומת הוא אמר ליה מכרו קים, לאב שמכר בחיי בנו ומת בנו, עד כאן. אבל עכשיו שמתה בחיי הבעל הבעל מוציא מיד הלקוחות זכות זה שהיה תלוי ועומד בידו, ולא מוציא ממש קאמר, דנכסים לאו ביד הלקוחות הוו קיימי, וכיוצא בזה יש בשילהי מי שמת (ב"ב קנט, א) בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות, כלומר, מסלק ובעל מוציא מיד הלקוחות בלא דמים קאמר, ואי איתנהי להנהו דמי דשקלת איתתיה מהדר להו ללוקח ולא יכול בעל למימר דילמא מציאה אשכחה. כך כתב הריא"ף ז"ל בהלכות, וטעמא דמילתא דאין הבעל נותן דמים ללקוחות כיורש דעלמא, משום דבעל שוויה רבנן כלוקח ולא חשו לפסידא דלקוחות דלא איבעי להו למיזבן מאיתתא דיתבה תותי גברא, כדאיתא בשילהי יש נוחלין (ב"ב קלט, ב). והוא הדין ללותה דאינו משלם כלום דמכי נשאת הוה ליה לוקח, ומלשון הרי"ף ז"ל שכתב דאינו יכול לומר דילמא מציאה אשכחת, איכא למשמע אף על גב דליכא סהדי דהנהו זוזי ממש אינהו דשקלה מלוקח, אלא דהניחה זוזי מסתמא אמרינן דאינהו נינהו, והוו להו כעין פקדון דאילגאי מילתא דממכרה בטל למפרע ומעות כעין פקדון נינהו, אבל אי אחלפינהו אף על פי דחילופיהן בידה, מסתבר דאינו חייב בעל לשלומי מינייהו ללקוחות, דמכי שלחה בהו יד ואנפקינהו קמי עלה זוזי בהלואה, דאיהו לאנפוקינהו יהבינהו ניהליה ואדעתא דארעא נחת ולאו אדעתא דליהוי הנהו זוזי או חלופיהן בידה, והילכך מלוה היא ואינו חייב ללשלם מלותה, ומימר אמר להו אנא מטלטלי שבקה לי וחזי דידכו קמי עלה בהלואה ואינו משלם. ויותר מזה כדברי הראב"ד ז"ל היה לו לומר בת תריסר מעת לעת לתעניתא, ועוד, דהוה ליה למימר בת תריסר ויום א' דאינה גדולה אלא בהכי, והכא מעת לעת קאמר, כתב רבנו אפרים ז"ל דאפילו הודה הבעל שדמי המכר בידו אינו חייב להחזיר ללוקח כלום, ואם הבעל מודה דברשותו מכרה אינו מוציא מיד הלקוחות דכשלוחו דמיא, ואי בעי לוקח מחרים עליה דבעל שלא עבד הערמה,ומאי דמכרה לדעתו ולהנאתו, ואי לא מודה אית ליה מן דינא להחרים סתם בכך, עד כאן.

באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. ירושלמי (פירקין ה"ח) עד היכן, ר' ירמיה ור' אבא בר כהנא, חד אמר כדי תרומה ותרומת מעשר, וחרנה אמר כבד את ה' מהונך (משלי ג, ט) ומראשית כל תבואתך כמראשית כל תבואתך, ר' גמליאל בר אניא בעא קומי ר' מונא אמר ליה חמש לכל שנה, לחמש שנים הוי מכלה את הכל, אמר ר' מונא תחלה חומש לקרן, מכאן ואילך לשבח.

בת תריסר לתעניתא מעת לעת ובתנוקת. פירש הראב"ד ז"ל: ששלמו לה י"ב שנה מעת לעת, ודוקא בתנוקת שהגיעה לכלל שנותיה בכך, אבל בתנוק עדיין לא הגיע לכלל שנותיו עד י"ג שנה ויום אחד, הלכך השלמה דדבריהם ליכא, כרבי יוחנן דסבירא ליה הכי ביומא (פג, א), עד כאן. וכן כתב הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל בהלכותיו, דליכא השלמה דדבריהם כלל בין לתינוק בין לתינוקת, כר"י. אבל הרי"ף ז"ל פסק במסכת יומא כרב הונא ורב נחמן דבתראי אינון ואית להו השלמה דרבנן. והפירוש הנכון, דמעת לעת דהכא אתעניתא קאי, כלומר, תנוקת להתענות מעת לעת מכיון שהיא בת י"ב שנה, כלומר, תוך שתים עשרה דהיינו מכי מטיא לי"א שנה ויום אחד, והיינו כפסק הרב אלפסי ז"ל שפסק שם בתינוקת דמשלמת בת אחת עשרה שנה, וכן פירש רש"י ז"ל, והוא עיקר. דאם דאלמא דאין לה אפילו יום אחד משל י"ג. ואם לומר שהיו לה י"ב שנה קודם יום התענית, ועד יום התענית תהיה גדולה ממש, וגדלותה ותעניתא באין לה כאחד, אם כן מה לנו ללמוד מאומנתו של אביי, דבר תורה גדולה היא לכל דבריה וכמו שכתב רש"י ז"ל. אלא שיש לומר בזו דקא משמע לן דאינה מתענה כלל עד שתגיע לכלל שנותיה, דאינה משלמת מדרבנן. וגם זה אינו מחוור, דאם כן אמאי נקט תינוקת, לימא הכי בפירוש.
ודברי רי"ף ז"ל עיקר בתינוקת מיהא דמשלמת מדרבנן. אלא שיש לדקדק עליו ז"ל, שהוא פסק שם דאפילו תינוק משלים מדרבנן מבן י"א שנה כתינוקת, והכא משמע דדוקא תינוקת הוא דאית לה השלמה מדרבנן, אבל תינוק לא. וכן ודאי נראה עיקר, ופשטא דמתניתין דהתם (יומא שם) הכין מכרעא לכאורה, מדקתני והתנוקות אין מענין אותן אבל מחנכין אותן, ומדקתני אין מענין אותם ולא קתני אין חייבין להתענות, משמע, דאנן נמי אין מענין אותם כל היום כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן, דאלמא השלמה לית להו כלל אלא חינוך בלבד. ואף על גב דדחינן התם דחינוך היינו השלמה, ותרי חנוכי הוו שנויא הוא ולא סמכינן עלה, ואף על גב דלא אקשינן על רב הונא ורב נחמן מלישנא דאין מענין אותן כדדייקנא אנא, היינו משום דמצי לתרוצי מאי אין מענין מדאורייתא, ומכל מקום לישנא הכין מכרעא.
ואי לאו הא דאביי הוה אמינא דאפילו תינוקת לית לה השלמה כלל, כפשטה דמתניתין דתנוקת בין תינוק ובין תינוקת משמע, ואתיא מתניתין לגמרי כר' יוחנן דלית ליה השלמה דרבנן כלל בין לתינוק בין לתינוקת, אלא מהא דאביי משמע דבתינוקת מיהא איכא השלמה דרבנן משום דכחה גדול משל תינוק, ולדבריו מתניתין דהתינוקות אין מענין אותן מייירי דוקא בתינוקות זכרים, אבל נקבות מענין אותן מדרבנן שנה אחת סמוך לפרקן. ואף על גב דאומנתו דאביי אמרה כן, כיון דאביי אמר לה משמה, שמע מינה הכין סבירא ליה, וקיימא לן כוותיה דבתרא הוא. ואפשר נמי, דרב הונא ורב נחמן לא מיירו אלא בתינוקת וכדמשמע נמי התם לכאורה שלא כדברי הרב אלפסי ז"ל.ומקצת ספרים מצאתי שם שכתוב שם מפורש בדברי רב הונא ורב נחמן בתינוקת. ואף הר"ז הלוי כן כתב שם, דרב הונא ורב נחמן מיירי בתינוקת, ור' יוחנן מיירי בתינוק, אלא שהוא ז"ל מודה לדברי הרב אלפסי ז"ל דאיכא השלמה דדבריהם אפילו בתינוק, אבל מהא דהכא לא משמע לי כן.
ועוד, דאם איתא כדברי הר"ז ז"ל כיון דאית להו השלמה אפילו בתינוק, אמאי שבקו ליה לתינוק ואיירו בתינוקת, זו אינה לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ, דכל מקום שאפשר לדבר בדיני הזכרים והנקבות שמניחין הזכרים ומדברים מן הנקבות, אלא אדרבה מניחין את אלו ומזכירין את אלו, ואי משום דזמנייהו קדים, לימא דיני בנקיבות ולימא הני מילי בתינוקת אבל בתינוק וכו', כדאיתא במימריה דר' יוחנן. ומן הנראה, שזו דחקתו לרב אלפסי ז"ל לומר דרב הונא ורב נחמן בתינוק מיירו, ונראין היו דבריו אלא שיש עליו מן הקושיות, משום דלדברי הרב ז"ל נצטרך לומר דרב הונא ורב נחמן סברי תוך הפרק כלאחר הפרק לעונשין ודלא כהלכתא. ועוד דלדבריו תיקשי טובא, דאי אית להו הכין היכי פסק איהו ז"ל דבין תינוק בין תינוקת משלימין בני אחת עשרה, אדרבא, תינוקת דדבריהם משלמת בת עשר ומשלמת דאורייתא בת אחת עשרה, ואי לדידן דקיימא לן תוך הפרק כלפני הפרק קאמר, הוה ליה למימר תינוקת משלמת דדבריהם בת עשר ותינוק בן י"א, כדברי הר"ז ז"ל. והנכון בעיני לפי הסוגיא שלהם וסוגייתנו זו שאין השלמה לתינוק כלל, אבל תינוקת ממש משלמת כמו שכתבנו.

א"א בשלמא לאו דינא היא משום הכי עשיות בהו אלא אי אמרת דינא עשיינהו בעי פי' רש"י ז"ל דע"כ הא דקאמר עשויינהו לפנים משורת הדין קאמר דאי בדינא קאמר עבד אמאי הוה מנשי' ליה אירעי' ויפה פי' לפי פי' זה בניחותא גרסינן דאי אמרת דינא הוא בעי עשויינהו ממה החזיק לו טובה ואחרים פירשו דעשויינהו בדברים בעלמא קאמר ויש מפרשים ג"כ בתמיה משום דעשויינהו משמע שכפאו בנידוי וכיוצא בו לפנים משורת הדין עד שנתן מעצמו ואי דינא הוא היה לו לומר חייבתינהו ולמה ליה עשויינהו ליחות לנכסי וליפוק ליה מזונות מיניה:

המבזבז אל יבזבז יותר מחומש פי' בירושלמי עד היכן ר' ור' ירמיה בר כהנא ח"א עד כדי תרומה ותרומת מעשר וח"א כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך בעי לה' שנים הוה תכלה את הכל א"ר מונא שנה ראשונה חומש לקרן מכאן ואילך חומש לשכר.

עד בר שית לא תקבל יש שפי' בתחלת שית הדא דין בן חמש שנים למקרא' ואחרים פירשו בר שית שלימות ומתני' דאבות ללמדו אביו והכא ללמדו בבית רבן של תנוקת בר תריסר לתענית מעת לעת ובתנוקת פי' רש"י ז"ל שנת שתים עשרה גופא קאמר דאי בת י"ב שנה ויום א' דאורייתא דהא חזקה הביאה סימנים ובת עונשים וא"צ ללמוד ממניקתו דאביי הלכך מחנכין אותה מדרבנן להשלמת תענית שנה אחת קודם גדילתו אבל מחנכים אותו מדרבנן להשלמת תענית אחד שנה קודם לבן י"ב ובזכר מחנכין אותו להשלמת י"ב בעצמה. והראב"ד ז"ל כתב דבת י"ג שנה שלימה והיא מתענה דהשלמה דרבנן היא ליתא כר' יוחנן וענין זה מתפרש בפרק בתרא דיומא ושם פרשתי בס"ד, האשה שמכרה בנכסי מלוג פירשתי בפרק חזקת הבתים בס"ד:

כיון שבנים לבניך שלום על ישראל פי' רש"י כי כשאין בן יש קטטה בין הקרובים זה אומר אני יורש וזה אומר אני יורש יותר והקשו בתוס' והא איכא ברתה נמי היא היורשת וליכא קטטה בקרובים לכך פי' רש"י ז"ל כי כשיש בנים לבנים ומניח הירושה לבניו בשוה אבל כשהאחד יש לו בן ואחד אין לו בן הוא מריבה למי שיש לו בנים ובא' לידי קטטה, ור' יחיאל ז"ל פי' שלום לדייני ישראל דלא אתי לנצויי כי הא דצדיקים שהיו אומרים שהבת תירוש עם בת הבן מק"ו מה בת הבן שבאים מכח כוחו תירשם בת הבאה מכוחי לא כ"ש וכדאיתא בפרק יש נוחלין וכשיש בן לבן דברי הכל שלא תירוש הבת וגם בת הבן:

מדה בינונית לצדקה ליתן עשירית הריוח שלו בכל שנה ושנה ומכל מקום הרוצה לבזבז ולהקדיש ביותר אל יבזבז יותר מחומש ושאלו בה בתלמוד המערב אם כן לחמש שנים גומר כל ממונו אלא בתחלה מן הקרן מכאן ואילך מן הריוח ובפרק מציאת האשה ס"ז ב' יתבאר שלא נאמר כן אלא מחיים ומחשש שמא יצטרך לבריות אבל בשעת מיתתו אפילו אם רצה להקדיש כל נכסיו יקדיש ואין בכך כלום אלא שאם יש לו בנים או קרובים הצריכים לכך ראוי לו למצע את דרכיו שלא להעביר נחלה מהם ביותר מדאי אלא במדה בינונית:

לעולם יהא אדם מגלגל עם בנו ומתנהג עמו לאט שלא לכופו לעסוק בתורה יותר מדאי עד שתים עשרה שנה מכאן ואילך יורד עמו לחייו ר"ל שכופהו לעסוק בתורה בכל כחו במה דברים אמורים למשנה אבל למקרא מבן שש ולמעלה כופהו ללמוד בה בכל כחו ומבן שש ולמטה אם התינוק חלוש אין ראוי להכניסו בעול תורה ואם הוא בריא וחזק מכניסו קודם זמן זה ושיעור הקדמתו כפי כחו של בן ושפע לשונו וטוב שכלו:

כבר ביארנו במקומו שזמן השלמת תענית מן התורה בן י"ב לנקבה ובן י"ג לזכר ר"ל י"ב שלמים וי"ג שלמים וזהו האמור כאן מעת לעת ויש מפרשין כאן בר תרתי סרי על השלמה שמדברי סופרים ופירושה על שנת שתים עשרה עצמה ויש למדין מכאן שהתינוק אין לו השלמה מדברי סופרים כלל ולדעתנו אף התינוק יש לו השלמה מדברי סופרים וזמן השלמתן מדברי סופרים וכן זמן חנוכם לשעות כבר ביארנוהו בארכה באחרון של יומא:

האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ר"ל מוציא מידם אותו הזכות שהיה להם באותם הנכסים שאם ימות הוא בחייה יהא מקחם קיים וכשמתה היא יצאו להם מכל כח וזכות שבאותם הנכסים שאפילו ימות הוא אחר כן לא יהא להם שום זכות בהם ומכל מקום אם מת הוא בחייה מקחם קיים והוא שאמרו בתלמוד המערב שבפרק הכותב מכר הוא ומתה היא מכרו בטל כבן שמכר בנכסי אביו ומת אביו מכרה היא ומת הוא מכרה קיים כאב שמכר בחיי בנו ומת בנו ויש מפרשים מוציא ממש וכגון שכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהם שהלקוחות מחזיקות בנכסים לאלתר וכשתמות בעל מוציאם מידיהם אחר שלא כתב לה בחייך ובמותיך שאין הבעל כיורש שאינו זוכה אלא במה שהיה ברשות המוריש בשעת מיתתו אלא לוקח הוא ועשאוהו כלוקח ראשון ר"ל כלוקח משעת הנשואין לטרוף מן הלוקחים אשר שזכה הוא בהם ומוציא ידם בלא דמים שאינו כיורש אלא כלוקח וחשש פסידא דלקוחות אין כאן דאינהו דאפסידו אנפשיהו שלא היה להם לקנות מן האשה היושבת תחת בעלה וכן הדבר מוכיח בסוף פרק יש נוחלין דף ל"ט ע"ב דאמרינן בהדיא שאני התם דאינהו דאפסידו אנפשיהו דלא הוה להו למיזבן מאיתתא דיתבא תותי גברא ומכל מקום כתבו גדולי הפוסקים שאם היו דמים שנטלה בעין מחזירם ללוקח שאינם אלא כעין פקדון ואין יכול לומר מציאה מצאה ויש חולקים לומר שאף כשאינם בעין דמים הוא חייב ואל תחוש לדבריהם אלא שיש מי שאומר שאם נפלו לה נכסים אחר שמכרה וקבלה אחריות במכירתה שהלוקח גובה דמי מקחו מהם שאין הבעל קונה אלא מאותה שעה שנפלו לה והוה ליה כלוה ולוה ואחר כך קנה שיחלוקו אלא שאף בזו יש אומרין דכל לגבי בעל לא קניא איהי מידי דהא מכל מקום שעבודא דלוקח ודבעל כי הדדי נינהו ואין טירפא אלא לקודם ומכל מקום אם יש לאשה מצד עצמה שאין לבעל רשות בהן לוקח משתלם משם וכתבו הגאונים שאם הבעל מודה או יש עדים שברשותו וברצונו מכרה אינו מוציא ואם רצה לוקח להחרים בכך רשאי:

לעולם יהא אדם רדוף בכל כחו ליתן לב לעזור למי שאפסו עוזריו דרך הערה אמרו אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת וכי איפשר לו לאדם לעשות צדקה בכל עת אלא זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאם סמוך לפרקם הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד זה הלומד תורה ומלמדה וכן הכותב תורה נביאים וכתובים ומשאילן לאחרים:

אא"ב לאו דינא הוא מש"ה עשינהו אלא אי אמרת דינא הוא עשינהו בעי פי' הא בחזקת אב עומדים הנכסים לגבי מזונות. א"ר אילא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות תנ"ה מעשה באחד שבקש לבזבז יותר מחומש ולא הניחו [חבירו] ומני ר"ע. אר"נ ב"י ואיתימא ר"א ב"י מאי קראה וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך פי' משמע שנוטל שני עישורים והיינו חומש. א' מחמשה והא לא דמי עשורא קמא לעשורא בתרא פי' דקמא הוי חד מעשר ובתרא קשקיל מט' דאישתייר בציר ממאה ולא הוי בין תרווייהו חומש. אמר ר"א ה"ק אעשרנו לבתרא כקמא פי' מדלא כתיב אעשר לך:

אר"י באושא התקינו שיהא אדם מתגלגל עם בנו בתלמוד תורה עד י"ב שנה פי' מתנהג עמו בפיוסים מכאן ואילך יורד עמו עד לחייו פי' לרדותו ברצועה ובחוסר לחם. איני והא"ל רב לר"ש בר שילת בציר משית לא תקביל מכאן ואילך קבל ואספי ליה כתורא פי' שמואל ב"ש מלמד תינוקות הוה ואספי פי' לשון ספו לי מאליה כלומר מלעיטו ד"ת כשור הלועט לגימות גדולות:

ל"ק הא למשנה הא למקרא דאמר אביי אמרה לי אם בר שית למקרא [בר עשר למשנה] בר תריסר לתעניתא מע"ל ובתינוקת [בת תריסר] פי' ישלים תעניתו כל היום ובתינוקת פי' לפי שממהרת להביא שנה א' קודם לאיש ומדאורייתא אינה מתענה כל היום כי אם בשנת י"ג אבל כל שנת י"ב כקטנה דמיא ומדרבנן מחנכין אותה להשלים התענית שנה א' קודם הזמן:

א"ר קטינא כל המכניס את בנו פחות מבן שש רץ אחריו להברותו ואינו מגיעו פי' להברותו ואין מגיעו שחלש הוא יותר מדאי ורוצה לרפאותו ולא יועיל לו א"ד חביריו רצין אחריו ואין מגיעין אותו פי' מרוב חכמתו ותרווייהו איתנהו הא בכחיש והא בבריא פי' דכחיש שמסוכן הוא ופן יחלש וימות ולפיכך לא יכניסנו ואי בריא הוא מכניסו לתורה פחות מבן שש ואז חביריו רצין אחריו ואין מגיעים אותו אבל מיחלש לא חליש כולי האי כיון דבריא הוא. גרסי' בפ' מציאת האשה מעשה הוה ההוא עניא דהוה רגיל לשדורי ליה כל מעלי יומא דכיפורי ד' מאה זוזי. יומא חד שדריה נהליה ביד בריה אתא א"ל לא צריך א"ל מאי חזית א"ל חזאי דקמזלפי עליה יין ושמן אמר מפקנא כולי האי עיפינהו שדרינהו פי' כפליה כי קא ניחא נפשיה א"ל אייתי חשבוני דצדקה חזא דהוי כתיב ביה שבעה אלפי דינרי קיסרי פי' שם מקום אמר אורחא רחיקא וזוודא קלילי פי' צדה קלה הכינותי לדרך שאני אבוא לה קם בזבזיה לפלגא דממונא והיכי עביד הכי והא א"ר אילא המבזבז וכו' ה"מ מחיים פי' שמא ירד מנכסיו אבל לאחר מיתה לית לן בה:

אר"י ב"ח באושא התקינו האשה שמכרה בנכ"מ בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות פי' אע"פ שמן הדין יהא מכרה קיים שאין לבעל בחיי אשתו אלא פירות והגוף לאשה פי' הקרן וכשמתה בעלה יורש גם הגוף אבל עתה שקדמה ומכרה מכרה מכור דומיא דבן שיורש נכסי אביו ואם מכרן אביו בחייו הן מכורים שהיורש אינו יורש אלא מה שמוצא לאחר מיתה ובאושא התקינו שיוציא הבעל מיד הלקוחות בלא דמים שעשאוהו חז"ל כלוקח משעה שכנס את אשתו ולא כיורש וכיון שהוא לוקח ראשון מוציא מיד הלקוחות:

אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת. רבותינו שביבנה ואמרי לה ר"א אומר זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים ר"ש ב"נ אמר זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן סמוך לפירקן:

הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד. ר"ה ור"ח חד אמר זה המלמד תורה ומלמדה. וחד אמר זה הכותב תנ"ך ומשאילן לאחרים. זה מדרש דרש וכו':

באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות. מוציא מיד זכותן קאמר. א"נ מוציא ממש וכגון שכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן דקיי"ל דאינו אוכל פירות והחזיקו הלקוחות בנכסים לאלתר כשמתה בא הבעל ומוציא מידן ובלא דמים כלל דלא חיילא עליהו שיעבוד מכירה כלל קאמרינן. ראי' לדב' מהא דאמרי' התם בב"ק דשמעי' מינה דאית' לתקנ' אושא דקתני מעיד אני באיש פלוני שגיר' את אשתו ונתן לה כתובת' והרי היא תחתיו ומשמשתו ונמצאו זוממין אין אומרין משלמין לה כל כתובתה אלא טובת הנאת כתובתה כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו שאם נתארמלה או נתגרש' ואם מתה יירשנה בעלה ואי ס"ד ליתא לתקנת אושא אמאי אם מתה יירשנ' בעלה תזכי לגמרי ואם אית' להאי סבר' דבעל מהד' דמי ללקוחות. אם כן ההיא דהתם אפי' תימא אית' לתקנת אושא קשי' אמאי לא משלמי עדים זוממים אלא בכדי טובת הנאת כתובתה דהא לדידה טפי שוי לה. דהא איכ' אלו דרחים לה ומזבין מינה הני נכסי מלוג הוי כולהו דמי דידה ולאו דבעל כלל. ואם איתא דמתה היא בחייו אית לי' לבעל לאהדורי זוזי להאי. וא"כ עדים זוממין אשתכח דכלהו דמי דנכסי מלוג קא מפסדי מינה אלא לאו שמע מיני' כדפרישית. ותו איכא ראי' להאי סברא מהא דאמרינן התם בב"ב דבעל כל היכא דאיכא פסיד' מיני' גבי אחריני שויה רבנן כיורש. ומקשינן עלה הא דר' יוסי בר' חנינא דאיכא פסיד' דלקוחות. ומהדרינן התם אינהו הוא דאפסידו אנפשייהו דלא הוה להו למיזבן מאתחא דיתבא תותי גברא. ואם איתה דבעל מהדר דמי מאי קושיא מדר"י בר"ח דהא ליכא פסידא אלא לאו וודאי כדאמרן:

וכתב הרב אלפסי ז"ל דאלו איתנהו להנהו זוזי הדרי ללוקח והא קושטא דבעל בהנהו זוזי לא זכי ולא מידי דחד פיר' תקינו לי' רבנן. פירא דפירא לא תקינו לי' רבנן. וכדאמרינן נמי התם ואם איתה דליתא לתקנת אושא תיזבון לנכסי מלוג דידה ותיתיב לי' אלמא דאלו מזבנ' לית לי' לבעל רשותא בהו כלל. ואם אית' דאכיל פירי כי מזדבנה מאי הוי הא הוי לבעל ואכיל פירי. אלא ודאי דלית לי' לעולם אלא חד פירא. וכיון דכן כי איכא נמי לתקנת אושא לית לי' זכותא בהנהו זוזי כלל אלא דאי איתנהו הדרי ללוקח. א"נ דאיכא מידי מינייהו. או דאית לי' לאתתא מידי לעצמה שלא יהא לבעלה רשות בו כלל משתלם מיני' וזה ברור ומיהו צ"ת היכא דמכרה נכסי מלוג וקבלה על עצמה אחריו' מהן הנהו וודאי לית לי'. היכא דנפלו לה לאחר מיכן נכסי מלוג מאי הוי. ואיכא דאמרי דחולקין דהוו להו כלוה ולו' ואחר כך קנה דקיימא לן יחלוקו. והא לית' דלא דמי דהתם הוא דכי קני לי' להאי ארעא הא מקמי הכי חל שעבודא דהני תרי מלוים מדידי' עליה. אבל הכא זכותא דבעל לא אתי עד דאתו לנכסי מלוג ואידך קדים לי'. ודינא הוי דלוקח שקיל לי' לכולי'. מיהו מסתבר' דרבנן אלמוה לזכותי' דבעל וכיון דאינהו הוא דאפסידו אנפשייהו דלא איבעי להו למזבן מאתתא דיתבא תותי גברא אלמוה רבנן לזכותיה. וכי נפלו השתא לאו איהי הוא דקא זכי' ובעל זכי מינה אלא איהו הוא דזכי מנפשי' ולאו מדידה. וכדאמרינן לקמן ידו כידה. אי נמי ידו עדיפא מידה אי נמי אפילו היכא דהוי להו שווין לגמרי לוקח ובעל דינ' הוא דלא טריף לוקח אחריות דידי' מיני' דבעל דכיון דהוי בעל כלוקח והוו להו שווין בזמן ולא חזינן בשום דוכתא בעל חוב דטריף מלוקח אלא מוקדם:

אי אמרת בשלמא לאו דינא מ"ה עשיתינהו אלא אי אמרת דינא עשויינהו בעי פרש"י ז"ל הא דקאמר עשיתינהו לפנים משורת הדין קאמר דאי בדינא עבד אמאי הוה מנשק ליה אכרעיה ויפה פירש ולפי פירושו בניחותא גרסינן ליה דאי אמרת דינא הא עשויינהו בעי ולמה החזיק לו טובה ואחרים פירשו דעשיתינהו בדברים בעלמא קאמר וי"מ גם כן בתמיה משום דעשויינהו משמע שכפאן בנדוי וכיוצא בו לפנים משורת הדין עד שנתן מעצמו דאי דינא הוא הוה ליה למימר חייבתינהו ולמה ליה לעשויה ליחות לנכסיה וליפוק ליה מזונות מיניה. הריטב"א ז"ל:
ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל וז"ל ועשיתינהו הכרחתיה לזונה ועכשו מבקש ממני שלא לכופו עוד. ע"כ:
וז"ל הרשב"א ז"ל אלא אי אמרת דינא עשיתינהו בעי פי' בתמיה דלא הוה ליה למימר עשיתינהו אלא חייבתינהו ועשוי משמע לפנים מן השורה ואיכא דמפרש בניחותא כלומר כך היה לו לעשות ומה זה טובה שהיה מחזיק לו וכי כל דן את הדין לאמתו מחזיקין לו טובה ונושקין רגליו. ע"כ:
המבזבז כתב רש"י ז"ל המבזבז. לעניים. ובמהדורא קמא כתב המבזבז. נכסיו להקדש. ע"כ. ואמרו במדרש רבות פרשת בהר רבי טרפון יהב לרבי עקיבא שית מאה קנטרין דכסף א"ל כו' עד א"ל אית בר נש יהב מגן אפוכי דידה הן היא א"ל גבי דוד מלך ישראל דכתיב ביה פזר נתן לאביונים וצדקתו עומדת לעד ע"כ. ומשמע לי דה"פ אית בר נש דיהיב מגן פי' שאין לו ונותן כל אשר לו דהא המבזבז לא יבזבז יותר מחומש ופירוש מגן בחנם כלומר על לא דבר נותן אפוכי דידה הן היא פי' שכרו היכן הוא ומשני ליה מדכתיב פזר נתן לאביונים וגו' פירוש אע"ג דהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש מ"מ אם עבר ופזר צדקתו עומדת לעד פירוש דלעולם יהיה לו ממון כדי לעשות צדקה ולא יחסר לו. ויש לנו לחלק דלא אמרינן הכי אלא לתלמוד תורה וכמו שעשה רבי עקיבא אבל לחלק לעניים לא וזהו שכתב רש"י ז"ל הכא לעניים. ועוד יש לי לפרש המדרש בענין אחר ואין להאריך כנ"ל. וכתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל המבזבז אל יבזבז וכו' פי' אל יבזבז לצדקה יותר מחומש בבת אחת ואח"כ יעשה צדקה כפי השגת ידו וה"מ מחיים אבל בשעת מיתה יכול לבזבז ולעשות כרצונו כדחזינן בעובדא דמר עוקבא שעשה צדקות הרבה בחייו ובשעת פטירתו מנה הכל ואמר זוודין קלילין ואורחא רחיק' מני ובזבזינהו לכולהו נכסי. ואפילו בשעת מיתה נראין הדברים שאע"פ שיכול לבזבז יותר מחומש, מ"מ אין לו לבזבז הכל לגמרי אלא שיניח קצת ליורשיו ע"כ:

גרסינן בירושלמי [ה"ח] עד היכן רבי ירמיה ור' אבא בר כהנא חד אמר עד כדי תרומה ותרומת מעשר וחד אמר כבד את ה' מהונך וכו'. במראשית כל תבואתך בעו קומי לחמש שנין הוי מכלה את הכל אמר ר' מונא שנה ראשונה חומש לקרן מכאן ואילך חומש לשכר. הריטב"א ז"ל:

מאי קרא וכל אשר תתן לי וגו'. והא דאפקיה לחומש בלשון שני מעשרות ולא כתב חומש בבת אחת לאורויי דעדיפא טפי ליתן הצדקה בזה אחר זה מליתן בבת אחת וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל במסכת אבות עלה הא דתנן והכל לפי רוב המעשה דטפי עדיף ליתן אלף זוז באלף פעמים מליתן אלף זוז בבת אחת כנ"ל. וכתב הרב המעילי ז"ל וז"ל ובירושלמי גרסינן באושא התקינו שיהא אדם מבזבז חומש ממונו למצוה ומפרש התם בתחל' על הקרן ואח"כ על הריוח ונראה סמך לדבר זה שבכל שנה ושנה היו ישראל חייבין להפריש שני מעשרות שנה ראשונה ושניה מעשר ראשון ומעשר שני שלישית מעשר ראשון ומעשר עני ונראה מזה שמן המעשר הא' יש לו רשות להוציאו לכל דבר מצוה ואפילו לצורך עצמו ובניו ובני ביתו כגון שיכתוב מהם ספרים ללמוד בהם הוא ובניו ולהשאילן לאחרים שהרי מעשר שני היה נאכל לו ולבניו ולבני ביתו בירושלים אבל מן המעשר האחר יש לו לתת לצדקה לבני עניים כמו שהיה נותן מעשר ראשון לכהנים וללוים למען יחזקו בתורת ה' ומעשר עני שהיה נותן לעניים וכל המדקדק בזה מובטח לו שיצליח בנכסיו וכמו שדרשו במסכת תענית עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר ואמרו בכל דבר אסור לנסות הקב"ה חוץ מזו שנאמר הביאו את המעשר וגו'. ע"כ:

מגלגל עם בנו להתגלגל ולהתנהג עמו לאט שלא לכופו לעסוק בתורה יותר מדאי. יורד עמו לחייו כופהו לעסוק בתורה בכל כחו. רש"י במהדורא קמא. ותלמידי ה"ר יונה ז"ל כתבו וז"ל יורד עמו לחייו כלומר מכה אותם על הלחי ומכריחם לתלמוד תורה:

הא למקרא וכו'. ויש לשאול היכי קאמר דמשתים עשרה שנה למשנה והלא שנינו בן עשר שנים למשנה י"ל דכי אמרינן דבן עשר למשנה זהו להכניסו וכי אמרינן דבן שתים עשרה זהו לכופו דמשתים עשרה שנה ואילך יורד עמו לחייו אבל בשתי שנים הראשונים אין כופין אותן והיינו דאמר לשון מגלגלין כלומר מעשר ועד שתים עשרה שנה מגלגלין ועדיין יש לשאול דהכא אמרינן בר שית למקרא ובאבות אמרו בן חמש למקרא ואומר מורי הרב נרו שנוכל לתרץ גם את זה על הדרך הא' ולומר דבן חמש מכניסין אותו מעט מעט אבל מבר שית כופין אותו ומלעיטין אותו בעל כרחו כמו שמלעיטין את השור ומ"מ אם הבן בריא טוב הוא להכניסו קודם לכן ולהרגילו דהכי אמרינן בגמרא כל המכניס את בניו בפחות משש חביריו רצין אחריו ואין מגיעין אותו ויש מתרצין הכי הא דאמרינן בן ה' למקרא ר"ל בסוף חמש ומאי דאמרינן הכא בן ו' ר"ל בתחלת שש ונמצא שהכל א'. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל עד בר שית לא תקבל יש שפירשו שיהא בתחילת שית דהא תנן בן חמש שנים למקרא ואחרים פירשו בר שית שלימות ומתניתין דאבות ללמדו אביו והכא ללמדו בבית רבן של תינוקות. ע"כ:
בר תריסר לתעניתא מעת לעת ובתנוקת פי' הראב"ד ז"ל ששלמו י"ב שנה מעת לעת ודוקא בתנוקת שהגיעה לכלל שנותי' בכך אבל בתנוק עדיין לא הגיע לכלל שנותיו עד י"ג שנה ויום אחד הילכך השלמה דדבריהם ליכא כרבי יוחנן דס"ל הכי ביומא ע"כ. וכן כתב הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל בהלכותיו דליכא השלמה דדבריהם כלל בין לתינוק בין לתינוק' כר"י אבל הרי"ף ז"ל פסק במסכת יומא כרב הונא ורב נחמן דבריא אינון ואית להו השלמה דרבנן והפי' הנכון דמעת לעת דהכא אתעני' קאי כלומר תנוקת להתענות מעת לעת מכיון שהיא בת י"ב שנה כלומר תוך י"ב דהיינו מכי מטיא לי"א ויום אחד והיינו כפסק הרי"ף ז"ל שפסק שם בתינוקת דמשלמת בת אחת עשרה וכן פרש"י ז"ל והוא עיקר דאם כדברי הראב"ד ז"ל היה לו לומר בת תריסר מעת לעת לתעניתא ועוד דה"ל למימר בת תריסר ויום אחד דאינה גדולה אלא בהכי והכא מעת לעת קאמר דאלמא אין לה אפילו יום אחד משל י"ג שנה ואם לומר שהיו לה י"ב שנה קודם יום התענית ועד יום התענית תהיה גדולה ממש וגדלתה ותענית' באין לה כאחד א"כ מה לנו ללמוד מאומנתו של אביי דבר תורה גדולה היא לכל דבריה וכמו שכתב רש"י ז"ל אלא שי"ל בזו דקמ"ל דאינה מתענה כלל עד שתגיע לכלל שנותיה דאינה משלמת מדרבנן וגם זה אינו מחוור דא"כ אמאי נקט תנוקת לימא הכי בפי' ודברי רי"ף ז"ל עיקר בתינוקת מיהא דמשלמת מדרבנן אלא שיש לדקדק עליו ז"ל שהוא פסק שם דאפי' תנוק משלים מדרבנן מבן י"א כתנוקת והכא משמע דוקא תנוקת הוא דאית לה השלמה מדרבנן אבל תינוק לא וכן נראה ודאי עיקר ופשטא דמתניתין דהתם הכין מכרעא לכאורה מדקתני התנוקת אין מענין אותן אבל מחנכין אותם ומדקתני אין מענין אותם ולא קתני אין חייבין להתענות משמע דאנן נמי אין מענין אותן כל היום כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן דאלמא השלמה לית להו כלל אלא חנוך בלבד ואע"ג דדחינן התם דחנוך היינו השלמה ותרי חנוכי הוי שנויא הוא ולא סמכינן עלה ואע"ג דלא אקשינן על רב הונא ורב נחמן מלישנא דאין מענין אותן כדדייקנא אנא היינו משום דמצו לתרוצי מאי אין מענין מדאורייתא ומ"מ לישנא הכין מכרעא ואי לאו הא דאביי ה"א דאפי' תנוקת לית לה השלמה כלל כפשטה דמתני' דתינוקות בין תינוק בין תינוקת משמע ואתיא מתניתין לגמרי כרבי יוחנן דלית ליה השלמה דרבנן כלל בין לתינוק בין לתינוקת אלא מהא דאביי משמע דבתנוקת מיהא איכא השלמה דרבנן משום דכחה גדול משל תנוק ומתניתין דהתינוקת אין מענין אותן מיירי דוקא בתינוקות זכרים אבל נקבו' מענין אותן מדרבנן שנה אחת סמוך לפרקן ואע"ג דאומנתו דאביי אמרה כן כיון דאביי אמר לה משמה ש"מ הכין ס"ל וקי"ל כותיה דבתר' הוא ואפשר נמי דרב הונא ורב נחמן לא מיירי אלא בתנוקת וכדמשמע נמי התם לכאורה שלא כדברי הרב אלפסי ז"ל. ומקצת ספרים מצאתי שם שכתבו בהם מפורש כדברי רב הונא ורב נחמן בתינוקת ואף הרז"ה ז"ל כן כתב שם דרב הונא ורב נחמן מיירו בתינוקת ור' יוחנן מיירי בתנוק אלא שהוא ז"ל מודה לדברי הרי"ף ז"ל דאיכא השלמה דדבריהם אפילו בתינוק אבל מהא דהכא לא משמע לו כן ועוד דאם איתא כדברי הר"ז ז"ל דאית להו השלמה אפילו בתינוק אמאי שבקו ליה לתינוק ואיירי בתינוקת זו אינה לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ דכל מקום שאפשר לדבר בדיני הזכרים והנקבות שמניחים הזכרים ומדברים מן הנקבות אלא אדרבה מדברים בזכרים ומניחין את אלו ואי משום דזמנייהו קודם לימא דיני נקבות ולימא ה"מ בתינוקת אבל בתינוק וכו' כדאיתא במימריה דרבי יוחנן ומן הנראה שזו דחקתו לרב אלפסי ז"ל לומר דרב הונא ורב נחמן בתינוק מיירו ונראין היו דבריו אלא שיש עליו מן הקושיות משום דלדברי הרב ז"ל נצטרך לומר דרב הונא ורב נחמן סברי תוך הפרק כלאחר הפרק לעונשין ודלא כהלכתא ועוד דלדבריו תקשי טובא אי אית להו הכין היכי פסק איהו ז"ל דבין תינוק בין תינוקת משלימין בני אחת עשרה אדרבה תנוקת דדבריהם משלמת בת עשר ומשלמת דאורייתא בת אחת עשרה ואי לדידן דקי"ל תוך הפרק כלפני הפרק קאמר ה"ל למימר תנוקת משלמת דדבריהם בת עשר ותנוק בן אחד עשר כדברי הרז"ה ז"ל והנכון בעיני לפי הסוגיא שלהם וסוגייתינו זו שאין השלמה לתינוק כלל אבל תינוקת משלמת כמו שכתבנו. הרשב"א ז"ל:

מאי אסותיה מקמי ההוא יומא דאיטריק ליה עקרבא בההוא יומא דחיי. רצין אחריו להגיע לחכמתו ואינן מגיעין אותו אבל מחלש לא חליש כולי האי כיון דבריא הוא ואי כחיש לא יכניסנו משום דחליש והיינו דקתני רץ מאחריו ואינו מגיעו שרוצה לרפאותו ולא יועיל. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
הבעל מוציא מיד הלקוחות אע"ג דאפליגו בה קמאי הא כבר אמר רבינו הגאון ז"ל דודאי בלא דמים דהא בעל לא ירית מינה מידי דבכולהו נכסי דאשה לוקח הוי ואילו לותה נמי לא משלם ולא מידי דתנן פגיעתן רעה וכדמוכח בדוכתא והכי נמי הסכימו ר"ח ורבי' ז"ל ואין צריך לפנים אלא מיהו אשכחינן בה דוכתא דדינא יהיב דגבי לוקח דמי מקחו כגון דנפלו לה נכסי בתר שמכרה וקבלה עליה אחריות דבעל אי אפשר דקני אלא מאותה שעה שנפלו לה נכסים והלכך הוה ליה כלוה ולוה ואחר כך קנה דקי"ל יחלוקו אלא איכא למימר כיון דאמר מר ידו עדיפא מידה לא קניא מידי הלכך אע"ג דכתבה ליה ללוקח שעבודה בדאקנה א"נ לותה מה דאתיא לה ברשות הבעל לאו דאקנ' הוא דלא קניא מידי אע"ג דמינה אתי ליה וזה צ"ע ועוד כיון דהבעל לוקח הוי ולוקח ראשון דלקח נכסים אחרים הוי ב"ח באלו משום אחריות ותרווייהו כי הדדי אתו ברשות לוקח קיימי נכסי וב"ח לא מצי טריף כיון דלא קדים דכל כי הדדי לוקח זכי וליכא טרפא אלא לקדים. הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו הבעל מוציא מיד הלקוחות מוציא מיד זכותן קאמר א"נ מוציא ממש וכגון דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן דקי"ל דאינו אוכל פירות והחזיקו הלקוחות בנכסים לאלתר וכשמתה בא הבעל ומוציא מידן ובלא דמים כלל דלא חיילא עלייהו שעבוד מכירה כלל קא אמרינן ראיה לדבר מהא דאמרינן התם בב"ק דשמעינן מינה דאיתא לתקנת אושא דקתני מעיד אני באיש פלו' שגירש את אשתו ונתן לה כתובתה והרי היא תחתיו ומשמשתו ונמצאו זוממין אין אומרין משלמין לה כל כתובתה אלא טובת הנאת כתובתה כמה אדם רוצה וכו'. ואי ס"ד ליתא לתקנת אושא אמאי אם מתה יירשנה בעלה כו' ואם איתא להאי סברא דבעל מהדר דמי ללקוחות אם כן ההיא דהתם אפילו תימא איתא לתקנת אושא קשיא אמאי לא משלמי עדי' זוממין אלא בכדי טובת הנאת כתובתה דהא לדידה טפי שוו לה דהא אי איכא אלו דרחים לה ומזבין מינה הני נכסי מלוג הוו כולהו דמי דידה ולאו דבעל כלל ואם איתא דמתה היא בחיי הבעל אית ליה לבעל לאהדורי זוזי להאי א"כ עדים זוממין אשתכח דכולהו דמי דנכסי מלוג קא מפסידי מינה אלא לאו ש"מ כדפרישית. ותו איכא ראיה להאי סברא מהא דאמרינן התם בבבא בתרא [קלט ב'] דבעל כל היכא דאיכא פסידא מיניה גבי אחריני שויוהו רבנן כיורש ומקשי' עלה הא דרבי יוסי בר חנינא דאיכא פסידא דלקוחות ומהדרי' התם אינהו הוא דאפסידו אנפשייהו דלא הוה להו למזבן מאתתא דיתבא תותי גברא ואם איתא דבעל מהדר דמי מאי קושיא מדרבי יוסי ברבי חנינא דהא ליכא פסידא אלא לאו ודאי כדאמרן וכתב הרי"ף דאילו איתנהו להנהו זוזי הדרי ללוקח והא קושטא דבעל בהנהו זוזי לא זכי ולא מידי דחד פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן וכדאמרינן נמי התם ואם איתא דליתא לתקנת אושא תיזבון לנכסי מלוג דידה ותיתב ליה אלמא דאילו מזבנא לית ליה לבעל רשות בהו כלל ואם איתא דאכיל פירי כי מזבנא מאי הוי הא הוי לבעל ואכיל פירי אלא ודאי דלית ליה לעולם אלא חד פירא וכיון דכן כי איכא נמי לתקנת אושא לית ליה זכות בהנהו זוזי כלל אלא דאי איתנהו הדרי ללוקח א"נ דאיכא מידי מינייהו או דאית ליה לאתתא מידי לעצמה שלא יהא לבעלה רשות בו כלל משתלם מיניה וזה ברור. ומיהו צ"ע היכא דמכרה נכסי מלוג וקבלה על עצמה אחריות מהן הנהו ודאי לית ליה היכא דנפלו לה לאחר מכאן נכסי מלוג מאי הוי ואיכא דאמרין דחולקין דהוו ליה כלוה ולוה ואח"כ קנה דקי"ל יחלוקו והא ליתא דלא דמי דהתם הוא דכי קני ליה להאי ארעא הא מקמי הכי חל שעבודא דהני תרי מלוים מדידיה עליה אבל הכא זכותא דבעל לא אתי עד דאתו לנכסי מלוג ואידך קדים ליה ודינא הוי דלוקח שקיל ליה לכוליה מיהו מסתברא דרבנן אלמוה לזכותיה דבעל וכיון דאינהו הוא דאפסידו אנפשייהו דלא איבעי להו למזבן מאתתא דיתבא תותי גברא אלמוה רבנן לזכותיה וכי נפלו השתא לאו איהי הוא דקא זכיא ובעל זכיא מינה אלא איהו הוא דזכי מנפשיה ולא מדידה וכדאמרינן לקמן ידו כידה א"נ ידו עדיפא מינה א"נ אפילו היכא דהוי להו שוין נמי לגמרי לוקח ובעל דינא הוא דלא טריף לוקח אחריות דידיה מיניה דבעל דכיון דהוי בעל כלוקח והוו להו שוין ולא חזינן בשום דוכתא ב"ח דטריף מלוקח אלא מוקדם. עד כאן:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא שמכרה בנכסי מלוג מכר' הקרקע של נכסי מלוג שהיה בעלה אוכל ממנה את הפירות ומתה הבעל מוציאה מן הלקוחות דלוקח ראשון היה הבעל בחיי אשתו והיתה קנוי' לו לפירות וקנין פירות כקנין הגוף דמי לפי' נמי לאחר מיתה שהוא יורשה טורפה מן הלקוחות וכך היתה תקנת אושא שיהא אדם לוקח בנכסי אשתו לטרוף לקוחות (ובפ"ק) [ובב"ק] מפרש אי הלכתא כי הך תקנתי'. אוכלוסא דאושא ששים רבוא. זה הזן בניו וכו' משום דאיירי לעיל ממזונות בנים נקיט הך. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים והוא דלא אמיד אבל אי אמיד אין עושה צדקה בכל עת דמפני כבודו הוא עושה. מפי מורי הרב נר"ו. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:
הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד צדקה שהוא עושה מעשה עומדת ונראית לעולם היכי משכחת לה אלא זה הלומד ומלמד ושני מקראות הללו כתובי' במזמור אחד ודריש להו הכא כי הדדי. וראה בנים לבניך משום דר' שמואל בר נחמני נקט ליה דאיירי נמי לעיל. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
שלום על דייני ישראל דלא ליתו לאנצויי פרש"י ז"ל כי כשאין לו בן יש קטטה בין הקרובים זה אומר אני יורש קרוב יותר וזה אומר אני קרוב יותר והקשו בתוספות דכי איכא ברתא נמי היא היורשת וליכא קטטה דקרובים לכך פרש"י ז"ל כי כשיש בנים לבניו מניח הירושה לבניו בשוה אבל כשהאחד יש לו בן והאחד אין לו בן הוא מרבה למי שיש לו בן ובאין לידי קטטה. ור' יחיאל ז"ל פירש שלום לדייני ישראל דלא אתו לאנצויי בהדי צדוקין שהיו אומרים שהבת תירש עם בת הבן מק"ו ומה בת בני הבאה מכח כחי תירשני בתי הבאה מכחי לא כל שכן וכדאיתא בפרק יש נוחלין וכשיש בן לבן הכל מודים שלא תירש הבת עם בן הבן. הריטב"א ז"ל:

בפרש"י בד"ה ובתינוקת כו' י"ב גופה קאמר דאי בת י"ב ויום אחד דאורייתא היא כו' עכ"ל והא דלא פירש כן גבי תינוק דתליסר גופה קאמר דהא י"ג ויום אחד דאורייתא הוא משום דלא היה כתוב כלל בנוסחות הגמרות שלהם הא דבר תליסר כו' וכ"ה ברא"ש וק"ל:

תוס' בד"ה שיהא אדם מגלגל כו' בן עשר למשנה לא כו' אלא לגלגל עכ"ל הוצרכו לזה לתירוץ דאיבעית אימא דהך דמתגלגל עמו עד י"ב כו' איירי למשנה אבל לתירוץ קמא דספי ליה כתורא לאו היינו יורד עמו לחייו ומתוקמא שפיר הך דמתגלגל עד י"ב ומכאן ואילך יורד כו' נמי למקרא ואיכא לאוקמא שפיר הך דבן עשר למשנה היינו למספי ליה אבל ליכא למימר לתירוץ קמא דהך דספי ליה כי תורא איירי נמי למשנה דאם כן היאך מתוקמא הך דבן עשר למשנה דלא שייך גלגול בתר למספי וכן מוכח מדבריהם שכתבו לתירוץ קמא דבן ה' למקרא היינו לגלגל כו' ודו"ק:

בד"ה וספי ליה כי כו' והא דתנן כו' בן ה' למקרא היינו לגלגל כו' עכ"ל בלאו הך אוקימתא אהך גופה דבר שית ספי ליה כו' נמי ע"כ דלא מתוקמא הך דבן חמש למקרא אלא לגלגל אלא דהשתא צריכין לדחוקי טפי דאיכא ג' חלוקית בדבר לגלגל ולמספי ולירד עמו לחייו דהיינו לגלגל מבן ה' ולמספי מבר שית ומי"ב לירד לחייו ודו"ק:

בד"ה הבעל מוציא כו' א"נ דכתב כו' אין לי בפירות נכסייך כו' אבל אם כתב כו' אין לי בנכסייך ובפירותיהן כו' עכ"ל הכי מתנייא התם ברישא גבי אין לי בנכסייך דאם מכרה ונתנה קיים ומשמע להו דמכל שכן בסיפא אין לי בנכסייך ובפירותיהן (דלא) [דאם] מכרה ונתנה קיים וכ"ה בהדיא ברא"ש שכתב וכן בבבא מציעתא לא חזר ושנה אם מכרה ונתנה קיים לפי שגם בבבא ראשונה הדין כן כו' ע"ש ובאין לי בנכסייך כבבבא דרישא פסיקא להו דא"נ אין מכרה קיים ליכא לאוקמא הכא לר"י דכיון דיש לו פירות בבבא דרישא אמאי קאמר דהתקינו דוקא במתה הבעל מוציא מיד הלקוחות בחייה נמי יהא מוציא מיד הלקוחות לפירותיו כיון דקנין פירות כקנין הגוף דמי אין לחלק בין חייה למותה אבל לר"ל ניחא דאע"ג דיש לבעל פירות בנכסי מלוג מ"מ כיון דאינו כקנין הגוף אם מכרה אותן מכרה קיים ולא תקנו שיוציא אותן הבעל אלא לאחר מיתה שעשו אותו כלוקח ראשון וכה"ג אשכחן במזונות הבנות שיש להן מן הבנים אם מכרו או משכנו אין מוציאין למזונות אבל התוס' בפרק החובל כתבו לקיים דלר"י אצטריך תקנת אושא בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן עד עולם כו' דאין לו פירות והיינו אליבא דר' יהודה בפרק הכותב ולא תקשי להו התם בפרק החובל הא דקתני התם בפרק הכותב דאם מכרה ונתנה קיים אפילו באין לי בנכסייך לחוד וכ"ש בכה"ג די"ל דהתם בעו התוס' למימר דמתני' דהכותב דקתני אם מכרה ונתנה קיים היינו קודם תקנת אושא אבל התוס' דהכא ניחא להו לאוקמא מתני' דהכותב לבתר תקנת אושא דרבי דסתם המשניות בתר תקנת אושא הוה וכה"ג משני תלמודא בפ' החובל ארומיא דב' ברייתות הא קודם תקנת אושא הא לאחר תקנת אושא אלו הדברים ברורים למבין אבל מהרש"ל הגיה כאן בדברי התוס' אין לי בנכסייך ובפירותיהן אבל אם כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך אין כו' ע"ש והוא הבין דברישא באין לי בנכסייך דוקא קתני דמכרה ונתנה קיים אבל באין לי בנכסייך ובפירותיהן כו' אין מכרה ונתנה קיים וכן הבין הב"י בדברי הטור אה"ע סי' צ"ב ע"ש ואינו כן כמ"ש בהדיא בשם הרא"ש וגם אין הדעת סובל כן (ב) למימר דטפי מכרה ונתנה קיים באין לי בנכסייך מבכותב לה אין לי בנכסייך ובפירותיהם דיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא וכי משום דסילק עצמו גם מפירותיהן יגרע כחה אבל הדברים ברורים כמ"ש ותו לא מידי ודו"ק:

המבזבז אל יבזבז יותר מחומש כו' אעשרנו לבתרא כי קמא כו'. עיין פרש"י ועוד נראה דהכי משמע ליה ע"פ מ"ש עשו מדת הרשעים היה בו שאמר יש לי רב אבל יעקב אמר יש לי כל דהיינו שהיה מסתפק במועט בברכת כל כדאמרינן ס"פ השותפין וכמ"ש שכל עצמו לא בקש רק לחם לאכול ובגד ללבוש וברמז קאמר וכל אשר תתן לי וגו' אותו ברכת כ"ל שהוא גי' חמשים עשר דהיינו אתן ה' ממנו למעשר ועוד אעשרנו שנית לאותו כ"ל דהיינו עישור בתרא כי קמא והוי עישור קמא ועישור בתרא ממלת כ"ל כמספר החומש ממנו וק"ל:

מכאן ואילך יורד עמו לחייו כו'. עיין פרש"י ועי"ל דנקט האי לישנא ע"ד כי היא חייך וגו' ואם א"א לו ללמוד יורד עמו לחייו ללמדו אומנות כמו ראה חיים וגו'.

ושאמר ספי ליה כתורא כו'. יש לפרש כי העגל אינו מקבל המאכל כ"א בסיוע מבעליו כמ"ש בפרק מי שהחשיך לענין שבת ואין מאמירין את העגלים אבל מלעיטין ולא כן בגדלותו כשהוא שור שמקבל המאכל בקלות כך הקטן פחות מבן ו' בקושי מקבל מה שמלמדין אותו משא"כ בגדלותו מבן ו' שבקל מקבל למודו כשור הזה את המאכל ועיין מ"ש בזה בפ"ק דב"ב:

כל המכניס בנו פחות מבן ו' רץ אחריו כו'. השתא דלא ידע לאפלוגי בין כחוש ובין בריא הא דלא תקשי ליה מתני' דקתני בן ה' למקרא די"ל דהיינו לגלגל אבל למספי הוא מסוכן כדקאמר הכא וכה"ג כתבו התוס' לעיל ודו"ק:

עושה צדקה בכל עת זה הזן בניו ובנותיו כו'. כמ"ד לעיל דבקטנים אינו חייב לזונם אם לא איש אמיד הוא אלא מדרך צדקה ורשב"ן דפליג ומוקי ליה זה המגדל יתום כו' לא ניחא ליה לאוקמא בבניו ובנותיו דאפי' למ"ד דבקטנים אינו חייב לזונן מ"מ אין זה מקרי צדקה בכל עת כיון דבקטני קטנים לכ"ע חייב לזונם כמ"ש התוס' לעיל אבל במגדל יתום כו' ומשיאן ה"ז ממש בכל עת דמקטני קטנים עד בואם לפרקן שמשיאן ה"ז עושה עמהן צדקה וק"ל:

הון ועושר כו' זה הלומד תורה כו'. הדמיון בזה הלמד ומלמדה למי שיש לו עושר ונותן ממנו צדקה שאינו חסר כלום אבל הוא מוסיף ברכה כמ"ש ובחנוני נא בזאת וגו' כן הלמד תורה ומלמדה לאחרים הוא אינו חסר מתורתו אבל הוא מוסיף לו לימוד כמ"ש הרבה למדתי כו' ויותר מתלמידי גם הלימוד לאחרים יהיה כצדקה שניתנה בחנם כמ"ש ואני נתתי וגו' מה אני בחנם אף אתם כו' ומאן דמפרש לה זה הכותב תורה כו' המקרא מתפרש יותר כפשוטו לענין ממון ואמר ומשאילן לאחרים היינו בחנם בדרך צדקה ולא שוכרן לאחרים:

כיון שבנים כו' דלא אתי לידי חליצה כו'. דחליצה היא כעין קטטה ומריבה שהיא מביישו וירקה בפניו על שאינו חפץ ביבום ופעמים הוא בהיפך שהיא אינה חפצה ביבום והוא מייבמה בע"כ וקאמר שלום על ישראל עש"ה להקים לאחיו שם בישראל ונקרא שמו בישראל וגו'. ומ"ש שלום על דייני ישראל דלא אתי לאנצויי פרש"י מי קרוב וקודם לנחלה עכ"ל וק"ק דפ' נחלה מפורשת בתורה מי הוא הקרוב קרוב קודם ולמה אתו הדיינים לאנצויי באין לו בני בנים ויש לפרש מאן דרואה לו בני בנים ודאי אינו מעביר נחלה דאסור אפי' מברא בישא לברא טבא מה"ט דשמא יזכה בר ברא כדאמרי' לקמן בפרקין אבל מי שאינו רואה לו בני בנים יחוש דבמיתת בנו יבואו נכסיו לקרוב שאינו הגון וע"כ הוא מחלק נכסיו על פיו לקרוביו שדעתו קרובה אליו יותר ואז אתו הדיינים לאנצויי כההיא דלקמן פרק הכותב נכסי לטוביה כו' שניהם קרובים שודא דדייני כפרש"י ותוס' ע"ש ודו"ק:

גמ' לבזבז יותר מחומש ולא כו' כצ"ל:

שם תנא מיניה מ' זמנין כו'. נ"ב נ"ל שהדין היה שונה ממנו ולא כמו שפי' רש"י וכהאי גירסא איכא לרוב בתלמוד שקאי על הדין ואפשר גם רש"י דעתו כך אלא שקשה לו למה לא תנא מיניה מיד קודם ששאל מאן מרה דשמעתא אלא משום שלא חש לו דסבר דליתא כהלכתא עד ששמע שאדם גדול אמרה קבלה וכן פי' רש"י תנא מיניה לפי שר' יוסי בר חנינא מרה הוא כלומר משום הכי קבלה ושנאה מ' זימנין נ"ל:

רש"י בד"ה וספי ליה כו' הלעיטהו תורה כצ"ל והס"ד:

תוס' בד"ה הבעל מוציא כו' אין לי בנכסייך ובפירותיהן אבל אם כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך אין לומר כו' כצ"ל. (עיין במהרש"א):

גמ' עשינהו בעי. נראה דרש"י לא גריס לה [דרש"י כתב ההוכחה מדהוצרך להחזיק לו טובה] וק"ל:

גמ' מאי קרא [אף דתקנה היא. אך] התקנה הוי שלא יבזבז יותר מחומש משמע אבל חומש נזכר עכ"פ מקודם רק הם תקנו שלא יבזבז יותר לזה אמר מאי קרא היאך נרמז בשום מקום חומש:

גמ' פחות מבן שש רץ אחריו כו'. ודבן ה' למקרא לאיבעית אימא בבריא ולל"ק י"ל דבן ה' היינו ויום אחד והאי קרי בר שית ופחות מבר שית ר"ל פחות מבר ה' שנים ויום אחד. ודוחק. דהא מקודם צריך ללמוד א' ב' וכיון דבן ה' ויום אחד למקרא הכניסו מקודם לא' ב'. גם הב' לשונות הוי מצי לשנויי כן [דהא דרץ] אחריו ואינו מגיעו היינו פחות מבן ה' ויום א' דקרי ליה בר שית והא דאיכא דאמרי חביריו רצין אחריו היינו פחות מבן שש ממש:

גמ' תנא מני' ארבעין זימנין כו'. פירושו כפשוטו דתנא מני' כו' מי מרא דשמעתא לא כמ"ש בח"ש [דקאי אגוף הדין] דכלל גדול לדעת שם אומרו מלבד הענין שנראה לי וכתבתיהו במקום אחר בר מן דין וכי זוטר האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם וכמה דקדקו רחבא דפומבדיתא דאפילו ספק גברא גריס וכעין סוגיא זו תמצא פרק תפלת השחר חדא הוא לך או חדתא כו':

גמ' ודמיא ליה כמאן דמנח בכיסתא. לא קאמר כמנח בקופסא ואדרבא אדם עשוי למשמש בכיסו כל שעה [דבאמת הכי פירושו] וכן נראה דאע"ג דתנא מניה מ' זימנין אפ"ה דמיא ליה בעיניו כאלו לא תפסו עדיין בכח זכרונו רק כמאן דמנח בכיסא וממשמש בו כל שעה וחזר עלה וכמ"ש אינו דומה השונה וכו' לשונה מאה פעמים ואחד ולזה אמר ודמיא ליה לא והויא ליה וכו' והשתא קמ"ל מידי בודמיא ליה:

גמ' דלא אתי לאינצויי. עיין בע"י הביא מתוס' פירוש בענין אחר [מפירש"י]. למ"ד מידי חליצה וכו' י"ל דדוקא בנים לבניך דבת לבניך שמא תבא שתהא היא זקוקה ליבום משא"כ כשבנים לבניך האיש אינו זקוק ליבום רק היא מכלמת את עצמה לחלוץ לו ודוחק:
בתד"ה אל יבזבז וכו'. עיין בר"ן שהביא תחלת הירושלמי [אי חומש לכל שנה לחמש שנים מכלה את הכל וע"ז מפרש פעם ראשונה כו'] מיהו י"ל כעישורייתא דרבי וכמו שהקשו התוספות בפ"ק דב"ק [אקושית הגמרא] אלא מעתה אי אתרמי לי' תלתא מצות יהיב לכוליה ביתי' עיין בתוספות שם:
בתד"ה שיהא אדם כו' והא דתנן כו' אלא לגלגל. בה"א (ת) כתבו זה או לאיבעית אימא אבל לשינויא קמא י"ל בן עשר למשנה למספי ובר שית ספי איירי ע"כ למקרא דא"ל שהבין בשינויא קמא הכל למשנה דא"כ במאי מיתוקם בן עשר למשנה [וכ"כ מהרש"א] ודו"ק:
בתד"ה ספי ליה כתורא וכו' והא דתנן כו' היינו לגלגל. בה"א וכן לאיבעית אימא פשיטא ליה דבן ה' למקרא איירי לגלגל ולא למיספי והא דקאמר בציר מבר שית לא תקבל אע"ג דבן ה' למקרא פירושו לא תקבל למיספי לי' משום דלמיספי הוא יורד עמו לחייו ובן ה' למקרא בלא יורד עמו לחייו אבל לתירוץ זה דספי לאו היינו לחייו השמיענו דנמי לגלגל אינו רק בינוני הוא וג' חלוקות בדבר בן ה' לגלגל בן ו' למיספי בר תריסר לחייו [וכ"ה במהרש"א]. ואין להקשות הא דקאמר באושא התקינו כו' מתגלגל עם בנו עד בן י"ב והכא מבן ו' ספי לי' [אף דשניהם למקרא לשנויא קמא וספי הוא יותר מגלגול] י"ל נגד לחייו קוראו לגלגל ולאפוקי לירד לחייו או י"ל דגלגול היינו דברים רכים לא בכח ובן ה' מגלגל עמו בלימוד מעט ומבן ו' מגלגל עמו בלימוד הרבה לא בקושי ובחוזק רק מכריחו בדברים רכים ללמוד הרבה [וא"כ גם ספי לי' היינו גלגול בדברים רכים אלא שהוא הרבות הלימוד] או י"ל דמגלגל עמו מה שהוא למד לאותו עת ע"פ תקנת חכמים דהיינו בן ה' למקרא מגלגל עמו במקרא עד בן ו' ואז ספי לי' מקרא [לתירוצא קמא] ובן עשר למשנה מגלגל למשנה עד תריסר ואינו מיסרו לרדותו ברצועה עד י"ב שבא לכלל כוחו [וגם המקשה הבין כן] והקשה סוף סוף שפיר דכאן משמע שאין בר רידוי עד י"ב והכא בר שית דספי ורידוי ס"ד חדא מלתא היא וכיון דבר רידוי הוא לא ס"ל למקשה לחלק בין למשנה או למקרא [והול"ל דבר רידוי הוא תיכף מבן עשר למשנה]. וזה נראה יותר נכון דודאי ידע מתני' דבן ה' למקרא וי' למשנה והיאך מיירי תקנה להתגלגל במקרא עד י"ב שנה (א) וק"ל: וקשה מי הכריחו לג' חילוקים דילמא לעולם בן ה' למספי והיינו בן ה' ויום אחד ואותו קראו בר שית ולאיבעית אימא צריכא לפרש בר שית דומיא דבר שית דאביי [דאיירי ע"כ בר שית ויום אחד כמו שכתבו התוספות בסמוך] ויש ליישב וק"ל [דא"כ למה הוצרך לומר לרב שמואל בר שילת פחות מבר שית דהיינו פחות מבן ה' ויום אחד לא תקבל ומכאן ואילך דהיינו מן ה' ויום אחד ספי היינו מגלגל עמו הא משנה מפורשת היא בן ה' למקרא]:
בהא דאמרה לי אם בר שית למקרא בר עשר למשנה קשה בר עשר למשנה מתני' היא ולמה לי מינקת דאביי י"ל לאורויי על י"ב דתעניתא כפירוש התוס' בד"ה ובת תריסר דהיינו ויום אחד דבר עשר למשנה נסתיים מכח מתני' דאבות ולפירש"י [בבת תריסר] י"ל לאורויי על בן שית למקרא וכמ"ש התוס' דהיינו [ויום א'] למספי:
ומה שכתבו התוס' והשתא כו' מקושר פשוט ומ"מ בלא"ה נמי ע"כ צ"ל כן דע"כ בר שית איירי למיספי דומיא דבר שית דהכא דמייתי עלה דאיירי למיספי ואיירי ע"כ מבר שית ויום אחד דאל"כ קשה לישני מתני' דבן ה' למקרא ובן יו"ד למשנה דמחלק נמי בין מקרא למשנה [ולמה לי למינקת דאביי] י"ל דזהו קושית התוס' מתחלה מאי מייתי מינקת [הא מתני' הוא] לזה פירשו היינו בר שית כו' [ועלה קאמרי והשתא]. ואפשר לומר עוד במה דקמ"ל מניקתו של אביי [אף אם נאמר דבר שית לאו היינו שית ויום אחד ולגלגל ולא למיספי דלא כמ"ש התוס'] שלא תימא בן חמש [דמתניתין] ר"ל ד' ויום א' לזה אמר בר שית למקרא דהשתא ע"כ בן ה' פירושו ה' ויום א' (ב):
בתד"ה הבעל מוציא כו' אי נמי דכתב לה דין ודברים אין לי בפירות נכסיך אבל א"ל דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן כו' כן נ"ל דכצ"ל ובח"ש מגיה בענין אחר ע"ש ועיין לקמן בסוגיא:

גמרא אעשרנו לבתרא כי קמא. נראה דמפרש דהכינוי שב על מעשר קמא דיעשר עוד הפעם כמוהו:

רש"י ד"ה מתמעטות. מהאמוראים הראשונה א"ר אילעא כו'. כצ"ל:

תד"ה עשיתינהו. דלקמן מעלאי דידי כו'. הוא (בדף נג):

תד"ה בר שית. דהתם הוי בר עשר ויום א' דומיא דבן י"ג כו'. שם איתא ג"כ בי"ח לחופה והרמב"ם בפט"ו מהל' אישות הל"ב כתב מבן י"ז וע"ש בהה"מ. ועתה נוכל לומר דבי"ג נמי הכי הוא (וכן כולם) ויהודה ב"ת (דהוא קא"ל שם) סבר כרשב"א בנדה (מה ב) דתינוק בן י"ב ויום א' נעשה ב"מ. וגדולה מזו עמש"כ (ביבמות פ). והשתא דאתינן להכי דיהודה ב"ת אמר חדא דלא כהלכתא. ה"נ לע"ד דגם מה שאמר בן י"ח לחופה הוא דלא כהלכתא דבקדושין (כט ב) אר"ה בן כ' שנה וכן רבא ותדבר"י שם:

ונ"ל דתליא בפלוגתת ב"ש וב"ה בנדה (מז ב) במשנה לענין סימני סריס. ויהודה ב"ת ס"ל כב"ש. והנך דס"ל בן כ' אתיין כבית הלל. דבאמת לא מצינו בכהת"כ חילוק בין בן י"ח לפחות (בשלמא בן כ' מצינו הרבה שחלוק מן פחות בערכין וביוצא צבא) זולת בב"ב (קנה) לענין למכור בנכסי אביו לרבא אר"נ. ומוכח שם דאמר כן אף לב"ה דבנדה שהזכרתי. מדקאמר שם אמעשה דבני ברק בשלמא למ"ד בן ח"י שנה היינו דקאתו וא"ל מהו לבדקו כו' ע"ש. ומאי דאמרינן בס"פ במה בהמה ביאשיהו שכ"ד שדן עד בן ח"י החזיר כו' הא פרש"י שם דהוא מחמת שמצא אז את הספר. וגם לפ"ז ע"כ פירושו שם ח"י שנה למלכותו דהוא כ"ו שנה ללידתו. ולכן תמוה מאד מה שלמדו קצת פוסקים מזה לדיין שיהא בן ח"י שנה עי' טור ר"ס ז' וכבר התעורר בזה המהרש"א בח"א שם ועי' בביאור הגר"א שם ס"ק י"ג בליקוט. ואל תתמה בזה שיהודה ב"ת יסבור כב"ש דהרי מצינו בנדה שם דגם רבי הורה כוותייהו ועי' תוס' שם ד"ה דברי. ובזה יש ליתן טעם טוב לדברי הרמב"ם הנ"ל שכתב מבן י"ז דגם בנדה שם אמרינן דסגי בל' יום משנת הי"ח וזה אליבא דמ"ד דל"י בשנה חשובים שנה ולמ"ד יום א' בשנה חשוב שנה ה"נ סגי ביום א' וכדפרש"י שם אליבא דעולא. אולם הרמב"ם מדוויל ידיה משתלם חדא דהוא פסק בפ"ט מהלכות מע"ש ונ"ר כמ"ד ל"י בשנה דוקא חשיב שנה. ועוד שנית דלפמש"כ בפ"א מהל' אישות ה"ד והי"א מוכח שמפרש בנדה שם דחסר משנת הי"ח למ"ד יום:

ועוד הנ"ל לומר דיהודה ב"ת אזיל בשיטת ר"י בחולין (כד) דלימוד תורה סגי בג' שנים ולכן כיון דבן ט"ו לגמרא יוכל לישא בי"ח. והני דקדושין ס"ל כרבנן שם דלימוד תורה בעי ה' שנים ולכן אמרו בן כ' לישא אשה דרחיים בצוארו ויעסוק בתורה כדאיתא שם והא דנתן יהודה ב"ת שיעור למקרא ולמשנה ה' ה' שנים י"ל דהטעם אינו רק משום דלא חזק עדיין שכלו למשנה ולגמרא אלא בזמנים הנזכרים:

דהוה קאי באוכלוסא. נ"ב בהרואה (נח א') אמרינן אין אוכלוסא פחותה מש"ר ועפרש"י כאן כנראה נשמר מלפרש כאן כך. דלא מסתבר דנפישי ישראל כל כן בא"י בזמן ר' אבהו שהיה רב אחר החורבן. אברא התם בהרואה משמע דהוו. מדאמר עולא נקטינן אין אוכלוסא בבבל. משמע הא בישראל איכא. ובודאי לדריה קאמר ועולא מאוחר מר"א הוה:

תד"ה ומאי. דלא חיי משמע כו'. נ"ב ול"נ להם כמו שפרש"י לא חין אם אין עושין לו רפואה. דבכ"מ משמע לגמרי לא חיי דוק ותשכח:

בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ: הַמְבַזְבֵּז אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחֹמֶשׁ. נראה לי בס"ד הא דנקיט המבזבז רוצה לומר אפילו דחזינן ליה שהוא מבזבז בדבר הרשות אפילו הכי אמרינן ליה בצדקה אל תבזבז יותר מחומש.
והטעם לחומש דידוע שהצדקה היא תיקון המלכות שהיא פרצוף חמישי בחמשה פרצופין לכן הצדקה שהיא תיקון שלה תהיה חלק חמישי ולכן לא יפריש מתחילה חלק חמישי אלא ההפרשה תהיה תחילה חד מעשרה ואחר כך יכפול עוד חד מן עשרה שאז יהיה בין הכל חשבון חומש. וכן כאן אף על פי שבחמשה פרצופין היא פרצוף חמישי עם כל זה בסדר ספירות היא ספירה עשירית והכתוב אמר מַלְוֵה הֳ' חוֹנֵן דָּל (משלי יט, יז).
נמצא מה שנותן לצדקה כאלו נותנו לגבוה ולכך גם במלכותא דארעא יהבי מזרע האדמה חומשא למלכא ולמדו זה מן חק אשר שם יוסף הצדיק ע"ה במצרים דכתיב וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם (בראשית מז, כד) והוא עשה כן משום דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא שצריך האדם לבזבז חומש לגבוה.
ומה שצריך להפריש תחלה חד מעשרה ויכפול עוד ואינו מפריש מתחלה חומש, נראה לי בס"ד הטעם לרמוז לו שאל יבקש שכר מצות הצדקה בעולם הזה שנבראת באות ה־ה שמספרה חמשה אלא יניח השכר לעולם הבא שנבראת ביו־ד שמספרה עשרה.

(בראשית כח, כב) "אֲעַשְּׂרֶנּוּ", לְבַתְרָא כִּי קַמָּא. נראה לי בס"ד הטעם דקפיד לעשות באופן זה שיהיו שוים שתי המעשרות ולא יעשר בשנית לפי חשבון, דידוע הצדקה והמעשר הוא תיקון המלכות שהיא בסוד שם הוי־ה במלוי ההי־ן כזה יו־ד ה־ה ו־ו ה־ה ששם זה שוין המלוי והפשוט לכך מעשר שני פעמים כל אחד חד מן עשר ויהיו שוים כי חד מעשר כנגד הפשוט וחד כנגד המלוי.

(תהלים קו, ג) "אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת" זֶה הַזָּן בָּנָיו וּבְנוֹתָיו כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים. ונראה לי בס"ד הבנים כשהם קטנים נקרא עליהם שם טף וכל זמן שנקרא בהם שם טף נחשבים קטנים ולזה אמר (תהלים קו, ג) אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי 'מִשְׁפָּט' אותיות 'שם טף' דהיינו שומרים בניהם בזמן שנקרא עליהם שם טף ואלו צריך שישגיח בשמירה עליהם בְכָל עֵת כיון דהם קטנים צריך להשגחה בכל עת.
והא דנקיט בזן בניו 'כשהם קטנים' תרתי הפכיים שהם 'משפט וצדקה' נראה לי בס"ד כי מאחר שהם קטנים אין לו הנאה מן מעשה ידיהם ולכן נמצא הוא זן אותם בתורת צדקה שאין לו הנאה מהם אך נקראת מזונות אלו בסוג משפט דחייב בזה מצד הנימוס כיון דאלו קטנים אי אפשר להם לפרנס עצמן כלל.
וכן בזן יתום ויתומה בתוך ביתו בעיקר הפרנסה נקראת משפט דכתיב וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ (ויקרא כה, לו) כי אין להם אחד ואחד שיפרנסום ואם לא יפרנסו אותם אחרים ימותו ברעב, אך עושה בזה הפרנסה ענין צדקה בשביל שזן אותם בתוך ביתו שהוא דרך כבוד ומנוחה ולא יתן להם אכילה כדרך שנותנים לעני המחזר על הפתחים שיאכלו בשווקים וברחובות ולא עוד אלא שמשיאן גם כן הא ודאי חשיב זה צדקה.

(תהלים קיב, ג) "הוֹן וָעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד", רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא: חַד אָמַר: זֶה הַלּוֹמֵד תּוֹרָה וּמְלַמְּדָהּ. וְחַד אָמַר: זֶה הַכּוֹתֵב תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים וּמַשְׁאִילָן לַאֲחֵרִים. נראה לי בס"ד הטעם דקרי לתורה בשם 'הוֹן וָעֹשֶׁר' כי תורה שבכתב חמשה ספרים ותורה שבעל פה ששה סדרים והתורה ניתנה לנו מסוד הבינה שיש בה חמשים שערים ולכך התחילה בבי־ת הרי זה נרמז באותיות הו־ן ולכך נקראת הוֹן. וכל זה הוא בחלק הנגלה אך יש לנו עוד תורה בחלק הסוד ולזאת מכנה בשם עוֹשֵׁר כי סוד במלואו כזה 'סמ־ך וי־ו דל־ת' [576] עולה מספר עוֹשֵׁר [576].

(תהלים קכח, ו) שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל, דְּלָא אַתּוּ לִידֵי חֲלִיצָה וְיִבּוּם. נראה לי בס"ד ביבום יתחדש קטטות בין איש לאשתו שזה המייבם יש לו אשה ובנים מכבר ועתה מכניס את היבמה צרה לאשתו ומה גם כי טבע האנשים של האחים עלולים להיות ריב ביניהם וכל אחת שונאה חברתה ועתה מכניס הבעל את היבמה צרה בביתו הא ודאי יעלה הריב ביניהם כאש להבה הן בין הנשים הן בין האשה לבעלה!
ועוד גם כן יוולד קטטות בין אחיו של המת דמשורת הדין המייבם יורש נכסי אחיו המת וזה קשה על שאר האחין ויוליד קנאה ושנאה ביניהם ועוד בין היבם ובין היבמה השלום רחוק במטתם כי ארבע דעות במטה (פסחים קיב.) ואין כל האצבעות שוות (נידה סו.)!
וכן ענין החליצה גם כן נוגע לשלום כי לפי דעתן של בני אדם חוששין מן החליצה וקשה עליהם עשייתה ולכן דוחין אותה זה על זה וגם דוחין אותה מחודש לחודש ועוד לפעמים האח ירצה לייבם והיבמה רוצה בחליצה מפני שיש לאח בעלה אשה ובנים ולכן אין הענין בא לידי גמר טוב אלא תהיה תלויה ועומדת ובאים היבמה וקרוביה לקבול בבית דין והיבם נשמט ועושה דחיות ואז יהיה קטטות ומריבות ביניהם.

(תהלים קכח, ו) כֵּיוָן שֶׁבָּנִים לְבָנֶיךָ, שָׁלוֹם עַל דַּיָּנֵי יִשְׂרָאֵל, דְּלָא אַתּוּ לְאִנְצוּיֵי. כתב מהרש"א ז"ל דהרואה שיש לו בני בנים אינו מעביר נחלה על ידי צוואה דהא אפילו מברא בישא לברא טבא אסור משום דשמא יזכה בר ברא (בבא בתרא קלג:), אך אם אינו רואה שיש לו בני בנים יחוש דבמיתת בנו יבואו נכסיו לקרוב שאינו הגון ולכן מחלק נכסיו בצוואה לקרוביו שדעתו קרובה להם יותר ואז אתו הדיינים לאינצויי כההיא דאמר נכסיו לטוביה וכו' ושניהם קרובים דהוי שודא דדייני (כתובות פה:) עיין שם ויפה פירש. אך מה שאמר דאתו הדיינים למריבה זה בזה בשודא דדייני הוא דוחק דדבר זה לא שכיח שיזדמן שנים שוים בשמות ולא פורש בהם סימן.
ונראה לי בס"ד המריבה בין הדיינים תהיה כך דיש חכמים מקיימים לשון הצוואה ויש חכמים מבטלים לשון הצוואה ובזה יזכו היורשים העקרים הנכסים ואפשר שתגדל המחלוקת ביניהם ותעלה להבתה עד לב השמים וכדהוה קודם חמישים שנה בצוואה של הרי"ץ נ"ע שגרמה מחלוקת וקטטה ומריבה בין חכמי ישראל ובתי דינין של כמה ארצות הן בארבע ארצות החיים הן בחכמי בגדאד ודמשק וארם צובה ואזמיר ושלונקי ועוד יש כותבים פסקים לבטל הצוואה ויש כותבים פסקים לקיים הצוואה והולידה שנאה ופירוד הלבבות ביניהם בעונותינו הרבים ה' הטוב יכפר!
ולכן אמר לו שמואל לרבי יהודה שיננא לא תהוי באעבורי אחסנתא וכו' (בבא בתרא קלג:), פירוש אף על פי שאתה שיננא חריף גדול וחכם ומבין שתוכל לסדר לשון חזק בצוואה שיהיה מוסכם אליבא דכולי עלמא, עם כל זה לא תכניס עצמך בדבר זה דאעבורי אחסנתא. ולכן דריש כֵּיוָן שֶׁבָּנִים לְבָנֶיךָ דמצד עצמך לא תעביר נחלה כמו שכתב מהרש"א ז"ל אז שָׁלוֹם עַל דַּיָּנֵי יִשְׂרָאֵל דְּלָא אַתּוּ לְאִנְצוּיֵי!
ונראה דדייק לפרש זה השלום על דייני ישראל משום דהוה ליה למימר 'שלום לישראל' וכיון דאמר 'על ישראל' מפרש בדיינים שהם גדולים ועומדין על ישראל.

גמ' באושא התקינו המבזבז. בירושלמי פ"א דפאה כך היתה הלכה בידם ושכחוה וחזרו ועמדו השניים והסכימו ע"ד הראשונים:

שם וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת. עי' מדרש רבה אסתר סי' קכד דף צ"ד ע"ד:

בר שית למקרא כו' מה שהכריחו תוס' ממתני' דפרקי אבות דבן שלשה עשר למצות. לא ידעתי זה ההכרח מי ליכא למ"ד ס"פ יוצא דופן דדברי' האמורי' בתינוקת אמורים בתינוק ר"ל שהתינוק נעשה גדול בן י"ב ויום א' עש"ה מ"ה ע"ב ובתוס' שם ד"ה אלו דברי רבי מדלא הביאו תוס' מהך מתני' דאבות ש"מ דלא פסיקא להו דאתי' כרבי. ויש לסמוך דבר זה מדתנן התם בן שבעים לשיבה ומייתי לי' הרע"ב מדהע"ה דכתי' וימת בשיבה טובה ובן שבעי' הי'. והנה הקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום והי' בן שבעי' שלמים והה"נ כל המנויים שם במשנה. ויש לדחות:

לתעניתא מעת לעת בדרושי הארכתי בזה ביומא פ"ב ע"א ולולא דברי כל הראשונים הייתי אומר דהתם במתני' מיירי מיוה"כ דאוריי' ולא מיירי מתענית דרבנן כלל וכבר עמד בזה שם בס' תוס' יוה"כ ע"ש ואתי' אימי' דאביי למילף לן בתענית דרבנן אמנם דוקא בתעניתי' החמורי' שמתענים מעל"ע כגון ט"ב או תענית האמצעי' של גשמי' לאפוקי מתעניתי' שאינם מעל"ע שאין מחמירי' להתענות התינוקו'. ובתשובה א' הארכתי בישוב דברי הראב"ד שבשיטה מקובצת דמעת לעת אתריסר קאי ע"ש:

תנא מיני' ארבעין זימני' פירש"י דר"י בר חנינא אמרה ורש"ל כ' השמעתא בעצמה תנא מיני' הואיל וגברא רבה אמרינהו לשמעתתא. ולפע"ד דכל הני שמעתא דאושא היו רגילי' למיתנינהו בשם ר' יהודה בר"ח כדלעיל באושא התקינו שיהי' אדם זן כו' ועכשיו שמע דלא כן הוא אלא ר' יוסי בר חנינא אמרה ולא ר' יהודה בר חנינא והי' צריך לחזור אחר שמועה זו ארבעי' זימנין בשם ר' יוסי בר"ח כדי להשכיח ממנו רגילתו הראשונה ששנאה בשם ר' יהודה בר"ח כי מספר ארבעים מסוגל להשכיח כדר' ירמי' דמתעני מ' תעניתא להשכיח ממנו תלמודיהון דבבלאי. וזה נגד מ' יום שהי' מרע"ה בהר סיני. ולא הי' צורך לכל זה האריכות ללומדי תורה כי בין כך ובין כך לבסוף ניתנה לו במתנה כדכתי' ויתן אל משה ככלתו. ולא הי' כל האריכות אלא לנקות מחשבותיו מכל סברות חכמות העה"ז שהיו שקועי' בדעתו קודם קבלת התורה הרמוזים בלחם לא אכל ומים לא שתה וכבר הארכתי בזה בדרוש בפ"ק דמגלה גבי סעודת פורים שאכלה בלילה לא יי"ח ע"ש:

אשרי שומרי משפט עושי צדקה בכל עת. יראה הואיל ומרמז על הזן בניו ובנותיו או מגדל יתומי' בתוך ביתו שזה הצדקה חביבה א"כ סד"א כל המרבה משובח וירגילם בזוללי בשר וסובאי יין ומלבושי עכומ"ז ויהי' שכרו יותר גדול עד שלבסוף יצא לתרבות רעה. ע"כ אמר בתחלה אשרי שומרי משפט. ע"ד טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט דמפרשי חז"ל ס"פ כיסוי הדם. שיכלכל דבריו על מכונם יאכל וישתה פחות ממה שיש לו וילבש ויכסה במה שיש לו. וה"נ אשרי כששומר משפט שלא יתן לבניו כ"א במשפט צדק ואז הוא עושה צדקה בכל עת. וראיתי בשיטה מקובצת שכ' הך דהון ועושר בביתו לא שייך הכא מידי אלא משום דדריש קרא דאשרי שומרי משפט דכתי' בהאי מזמור מייתי נמי אידך דהון ועושר. והוא פלאי דרחוקי זה מזה בכמה פרשיות המפסיקות ביניהם. ולהנ"ל י"ל קצת דהש"ס סמיך אקרא דיכלכל דבריו במשפט דכתי' בפרשתא דהון ועושר:

וראה בנים לבניך דלעיל מיני' כתיב אשתך כגפן פורי' בניך כשתילי זיתים המשיל האשה לגפן שמוציא יינו בנקל ה"נ תוליד בנקל והבנים לזית שחובטין אותו עד שמוציא שמנו ה"נ חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שוחרו מוסר. ומסיים בסוף כל הברכות וראה בטוב ירושלי' כל ימי חייך. האי כל ימי חייך קאי אכל הברכות כולן האמורי' בפרשה שיומשכו כל ימי חייך. והנה שיהי' הבנים שסביב שלחנו כזיתי' שחובטין אותו ואי אפשר שיומשך כל ימי חייך דלכשיגדלו לא יצטרכו לזה. ע"כ אמר וראה בנים לבניך ויגדלו בני בניו על ברכיו והוא יגדלם לתורה כדאמרי' פ"ק דקידושין מקרא והודעתם לבניך ולבני בניך ובהם יתקיים כשתילי זיתים כל ימי חייו ואמר וראה ע"ד מ"ש תוס' ב"ב נ"ט ע"א ד"ה החוט כו' וק"ל. ומסיים שלום על ישראל קאי אכולה פרשה שיהי' שלום בביתו בלי מחלוקת בין איש לאשתו ובני ביתו שיהיו כולם מרוצים זה לזה. והואיל והזכירו אחר וראה בנים לבניך דרשו שלא יבואו לידי חליצה וייבום שאז אין הזיווג ברצון כי הייבום הוא ע"כ ולפעמים היא אינה רוצית בו וע"כ תתייבם לו. ולפעמי' היא מתאוה לו והוא חולץ ואמר לא חפצתי לקחתה ואין זה שלום. ואידך אמר דלא ליתי לאינצויי דאורחא דמילתא הוא שמשיאי' בן אח לבת אחיו כדי שלא תסוב נחלה וכן בנות צלפחד היו לבני דודיהן לנשי'. ועי"ז לא אתי לאנצויי בחילוק הנחלה:

בגמרא איני והא א"ל רב לר' שמואל בר שילת פחות מבר שית לא תקבל וכו' לפמ"ש התוס' דכל בר שית דשמעתין היינו בשש שלימות ויום א' א"כ קשה האיך אמר רב פחות מבר שית לא תקבל הא תנן במס' אבות בן חמש למקרא ונהי דהתוספות בפ' לא יחפור דכ"א כתבו דהתם בבריא גמור וכדאיתא נמי בסמוך בשמעתין במימרא דר' קטינא דאסקינן איבעית אימא הא בכחוש הא בבריא מ"מ התוספות דשמעתין לא נחתו להכי מדהוצרכו לפרש בד"ה וספו ליה דההיא דמסכת אבות היינו לגלגל ולא למיספי ליה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא האיך אמר פחות מבר שית לא תקבל דלגלגל נמי לא ויש ליישב בדוחק שדרכו של ר' שמואל בר שילת היה תמיד למיספי להו כי תורא. וכן נראה מסתימת לשון הפוסקים בטי"ד סי' רמ"ה שלא הביאו כלל הא דרב דפחות מבר שית לא תקבל עיין בב"י ובב"ח שם מיהו לפי סברת המקשה נ"ל שהיה סובר דההיא דפחות מבר שית לא תקבל היינו בן ה' ויום א' כדתנן במסכת אבות והשתא א"ש הא דלא סליק אדעתיה לחלק בין מקרא למשנה אף ע"ג דתנינן הכי להדיא במסכת אבות. ועוד דלפי תירוץ האיבעית אימא אמאי מייתי ההיא דאמר אביי אמרה לי אם ומאי אולמא מההיא דרב ור"ש בר שילת ולמאי דפרישית נתיישב הכל דמעיקרא ס"ד דהא דתקנת אושא היינו בין למקרא בין למשנה דאע"ג דתנינן באבות בן ה' למקרא בן עשר למשנה אפ"ה אין בידינו לכופו עד שיהא בן י"ב שהוא סמוך לפרק והגיע לחינוך גמור ועל זה מקשה שפיר מהא דאמרינן בר שית ספו ליה וקס"ד דהיינו שכופין אותו בע"כ א"כ חזינן דתיכף שיגיע זמן חיובו למקרא דהיינו בן ה' ויום א' כופין אותו כ"ש בבן עשר למשנה שיש לכופו תיכף וע"ז משני שפיר דספו ליה כתורא לאו כפי' גמורה היא ולעולם שאין בידינו לכופו כלל עד י"ב לא למקרא ולא למשנה ולשנויי בתרא דאיבעית אימא הא למקרא הא למשנה מסיק שפיר דהתם נמי דנהי דבן ה' למקרא אפ"ה אין כופין אותו עד בן שש שלימות ויום א' והיינו דמייתי עלה הא דאמר אביי אמרה לי אם דמיניה מוכח דאיירי בבן שש שלימות כמ"ש התוס' והיינו דמייתי נמי הא דבר תריסר לתעניתא נמצא דלמקרא אין כופין עד שנה לאחר התחלת חיובו וכיוצא בו למשנה דתחלת חיובו בן עשר ויום א' אין כופין אותו עד י"ב דהיינו בן י"א ויום א' דהיינו נמי שנה אחר התחלת חיובו כנ"ל נכון ובסמוך אבאר עוד בע"א ודו"ק:

בתוספות בד"ה שיהא אדם מגלגל וכו' והא דתנן במסכת אבות בן עשר למשנה היינו לגלגל עכ"ל. וכתב מהרש"א דלשינויא בתרא כתבו כן ע"ש ומסתימת ל' התוספות לא משמע הכי ונ"ל דאפשטא דמימרא דר' יצחק בתקנת אושא כתבו כן דלא קשיא ליה לתלמודא אלא מעובדא דרב ור"ש בר שילת אבל ממתני' דמסכת אבות לא קשיא ליה דאפילו למשנה בן עשר והיאך קאמר הכא עד י"ב ובין למקרא ובין למשנה קשה אלא דהתם היינו לגלגל ואפי' ללישנא קמא נמי מצינן למימר דלא שייך כלל הא מילתא דספי ליה כתורא אלא לענין קטן לגמרי למקרא דמקמי הכי לא ספינן ליה כדאמר רב להדיא פחות מבר שית לא תקבל וטעמא נמי איכא שעדיין לא הגיע לעונת הפעוטות או משום רכות שניו כדאמרינן בסמוך דחליש וגמיר משא"כ לענין בן עשר למשנה שכבר כלתה עונת הפעוטות וא"כ משהגיע זמנו מיד ספינן ליה כי תורא ומ"ש התוספות בסמוך בד"ה בר שית דשייך למיספי ליה נמי לענין משנה היינו דוקא לפי תירוץ האיבעית אימא דלמיספי ליה היינו שיורד עמו לחייו וכופין אותו והא ודאי שייך נמי לענין משנה כדפרישית ודו"ק:

בד"ה וספו ליה וכו' והא דתנן במסכת אבות בן ה' למקרא היינו לגלגל עכ"ל. ובפ' לא יחפור כתבו התוספות דבמסכת אבות איירי בבריא גמור ע"ש. והיינו כלישנא בתרא במימרא דר' קטינא דבסמוך משא"כ הכא בעו לפרושי אליבא דלישנא קמא במימרא דרב קטינא דאמרינן דתרוייהו איתנהו דחליש וגמיר בפחות מבן שש והיינו בן חמש אלמא דאפ"ה אורחא דמילתא ללמדו מקרא כדתנן בן ה' למקרא וע"ז כתבו כאן דהיינו לגלגל:

בד"ה בר שית וכו' והשתא לא הוי דומיא דבן עשר עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל דזה בעצמו תירוץ האיבעית אימא דלא שייך הא מילתא דלמיספי אלא למקרא ולא למשנה והא דיורד עמו לחייו לא שייך נמי אלא למשנה כיון שהגיע לי"ב שהוא שעת חינוכו מדאורייתא וכדפרישית בסמוך והיינו דמייתי עלה הא דאמר אביי אמרה לי אם בר שית למקרא וע"כ היינו למיספי דיש לו זמן שנה אחר תחילת חיובו ואפ"ה קאמר בן עשר למשנה והיינו ע"כ משום דלא שייך לגביה שיעור אחר למיספי דמיד כיון שהוא בן דעת גמור ספינן ליה בבן עשר אבל עדיין אינו יורד לחייו כיון שעדיין לא הגיע שעת חינוכו מדאורייתא עד שנת י"ב שהוא בן חינוך גמור מדאורייתא מדקאמר בר תריסר לתעניתא שהוא עינוי גמור ומכ"ש דמהאי שעתא יכול לכופו לתלמוד תורה ולירד עמו לחייו כנ"ל נכון אלא שהתוס' לא כתבו כן ודו"ק:

בד"ה הבעל מוציא וכו' עיין במהרש"א באריכות ודבריו ברורין אבל הב"י דקדק כן מל' הטור ומה שיש לדקדק בזה יבואר בפ' הכותב בע"ה מיהו במה שכתב בהא דלא כתבו התוס' דליכא לאוקמי בדו"ד אין לי בנכסיך גרידא ונדחק בזה ולענ"ד אין צורך דכיון דבדאמר דו"ד אין לי בנכסייך אוכל פירות א"כ אכתי לר"י אמאי מוכרת אע"כ דכיון דע"כ אמר לה בפירוש נתן לה רשות למוכרה דליכא לאוקמי לשון דו"ד במילתא אחריתי א"כ אכתי מה הועילו בתקנת אושא בזה כיון שכתב בפירוש שיהא מכרה קיים אף בחייו וכ"ש לאחר מיתה כמ"ש התוס' באמר אין לי דין ודברים בנכסייך ובפירותיך דבהא לא מהני תקנת אושא והיינו כיון שכתב בפירוש כן נ"ל ברור ודו"ק אבל בפ' החובל משמע להו דמהני תקנת אושא בכה"ג לר' יוחנן:

תוס' ד"ה אל יבזבז וכו'. בכל שנה ושנה יתן חומש הריוח. הטעם דשאני ממעשר הדגן דהיה נותן מן הכל ולא היה מנכה הזריעה היינו משום שכבר היה זרען כלה והגדולים חדשים כולו ריוח מקרי. ולפ"ז נ"מ כשעושה משה ומתן ומפסיד וחוזר ומרויח צריך ליתן מעשר מן הריוח. וכן אם גבה חוב שהיה כבר לאחר ייאוש אצלו כיון דדמי למעשר דגן דאפילו אם לא היה גדל אלא כשיעור הזריעה היה צריך ליתן מזה מעשר כיון דלאחר שכלה זרעו היה נפסד. ובחדושי תורה כתבתי בפרשת לך לך בהא דכתיב גבי אברהם ויתן לו מעשר הכל דמלת מכל מיותר ותו דמסתמא לא השהה אברהם מלהפריש את מעשרותיו בביתו ומשמעות ויתן לו שהפריש עתה. ולכאורה היה נראה לפרש דקאי על כל הרכוש של סדום שהציל דבאמת היה הכל שלו כדין המציל מן זוטו של ים אלא שלא רצה והחזיר. מ"מ כבר נתחייב אצלו במעשר. כמו שאמרו חז"ל חזקה לחבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן ואסור ליתן לע"ה עד שיעשר תחלה. והיינו דאמר מלך סדום תן לי הנפש והרכוש קח לך דאדם הוקש לקרקע ואין יאוש לקרקע ואינה נגזלת כדאיתא בב"ב דף מ"ד אבל הרכוש קח לך שקנה בייאוש. אך נראה דע"כ לא זכה אברהם בתחלה באותן נכסים דאל"כ לא היה רשאי להחזירם ולעבור על לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם. וכן משמע ממדרש רק אשר אכלו הנערים מלמד שקשה גזל הנאכל משמע שהיה גזל. שלא זכה בו. והעיקר נראה דפי' מעשר מכל הוא מכל שהיה לו מביתו אף שהיה כבר מעושר מפני שכל שהיה לו עמו הכל היה בחזקת אבוד לולי הנס לכך חזר ונתן לו מעשר ממנו. וכתבתי שם דהיינו דסמיך ליה קרא שאמר שם ברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך ויתן לו וגו' אחר הדברים וגו' מפני שודאי אברהם לגודל בטחונו בה' לא חשב זה לנס כלל. תדע שהרי לא היה לו בתחלה לסמוך על הנס ולמסור נפש בשביל לוט. דמאי חזית דדמא דחברך וכו' כמ"ש התוס' בסנהדרין. ולכך לא מצינו שבירך אברהם עצמו ברכת הודאה כדין מי שנעשה לו נס. אבל כיון שראה ששם בירך ברכת הודאה ע"ד שאמרו חז"ל בפרק הרואה שאפילו אחר מברך ופוטר אותו הבין אברהם שנעשה לו נס לכך נתן לו מעשר מכל שהבין שכל מה שהיה לו היה בחזקת אבוד והיינו דקאמר בתר הכי אחר הדברים האלה ופירש"י שדאג שמא ניכו לו מזכיותיו כיון שנעשה לו נס. והארכתי שם בדברי נועם בס"ד. וק"ל:

שם עשרנו לבתרא כי קמא וכו'. בספר שיטה מקובצת דיקדק דלמה לא נתן חומש בפעם אחת. ויש לומר ע"ד שאמרו חז"ל המרבה במעשרות פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלים וכיון דחזקה לחבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מעושר הוצרך תחלה לעשר עישור מצומצם ולתקן הכל. ואח"כ נתן מדבר המעושר ומתוקן כבר לחומרא בעלמא:

עוד כתב שם דחומרא דמעשר בתרא הוא שנתן דוגמת מעשר שני. וקשה דהא מעשר שני אינו אלא תשעה. ואפשר שאותו נתן דוגמת תרומת מעשר אף דלא היה מוטל עליו. מ"מ מצינו בפרק מרובה דף ס"ח דצנועים מפרישים משלהם על הנלקט שלא יכשלו בו. ומה שלא נתן נגד תרומה גדולה יש לומר משום דקי"ל חטה אחת פוטרת הכרי. ועוד יש לומר כיון שרצה להפריש תחלה מעשר שהוא מצד הדין מצומצם שלא רצה להרבות במעשרות כנ"ל ואחר המעשר ראשון אין לעשו' נגד תרומה גדולה שהרי אסור להקדים מעשר לתרומה דכתיב דמעך לא חאחר. ובחדושי תורה הארכתי בס"ד.

תוס' ד"ה שיהיה אדם וכו'. כתב מהרש"א ז"ל דללישנא קמא יש לומר דלמספי בעשר ע"ש. נראה דכוונתו דיותר יש לומר כן משום דבהכי א"ש הא דאמר לי אם בר שית למקרא בר עשר למשנה היינו הכל למספי ללישני קמא. אף דאם נימא כן דבר עשר למספי א"כ במתניתין דאבות לא דמי בן חמש ובן עשר דבר חמש ודאי לגילגול ולא למספי. אין קפידא דלא מיירי מתניתין אלא מהתחלת הלימוד דהיינו בן חמש למקרא ובן עשר למשנה. ואינו מדקדק בין גלגול לספי' כי היכא דלא דקדקו הלשון בתקנת אושא דאמר מגלגל עד י"ב. אבל האי דאמר לי אם כיון דאמרה בר שית ע"כ לא מיירי מתחלת הלימוד אלא מספי' ולא שייך בר עשר לומר דמיירי רק בהתחלה. אלא ע"כ דמיירי הכל מספי'. ולפ"ז באמת כוונת התוס' שכתבו אלא לגלגל ולא כתבו ולא למספי כדלקמן בתוס' ד"ה וספו ליה וכו'. רצונם דאין המתניתין מדקדק ונכלל הכל בלשון גלגול דומיא דבן חמש.

ונראה עוד דלישנא בתרא לא פליג אלישנא קמא אלא בפירוש למספי דהיינו יורד עמו עד לחייו דללישנא קמא צריך לפרש דספי' היינו עיקר הלימוד. דהא התחלת הלימוד הוא מבן ה' כדאמר במתניתין. ולישנא בתרא לא פליג עליה בהא אלא דס"ל דלשון ספו ליה כתורא משמע נמי דיורד עמו עד לחייו דהיינו מבן ו' דהוא עיקר הלמוד. אבל מודים דיש חילוק בין התחלת הלימוד לעיקר הלימוד. ובמשנה מודים ללישנא קמא דמבן עשר היינו עיקר הלימוד כמו בלישנא קמא ואמרה לי אם לא מיירי מהתחלת הלימוד אלא מעיקר הלמוד ולא מיירי מיורד עמו עד לחייו. ומתניתין דאבות מיירי רק מהתחלת הלימוד. ולולי דבריהם היה אפשר לחלק למאי דמחלק לקמן בין כחוש לבריא. א"כ יש לומר דלא קשה קושית התוס' מבן ה' למקרא דיש לומר דבן ה' היינו דוקא בבריא. ובן ו" בכחוש. ובהכי אתי שפיר האי דאמר לי אם דמיירי הכל מהתחלת הלימוד ולא מיירי מיורד עמו עד לחיו והכל בכחוש והוי נמי א"ש הא דאמרה בת תליסר לתעניתא ואין צריך השלמה קודם י"ב לתינוקת היינו בכחוש כדמחלק ביומא דף פ"ב בין חולה לבריא לר' נחמן והיינו כפירש"י הכא דשנה אחת מחנכין בהשלמה. דבבריא אמרינן שם דצריך ב' שנים השלמה מדרבנן כדאיתא שם לרב נחמן. ודוק:

תוס' ד"ה בר שית וכו'. ובד"ה בת תליסר וכו' יש ליישב פירש"י מקושית התוס' דלא הוי דומיא בת עשר לבת תליסר דאדרבא ס"ל לרש"י דבר שית ובר עשר היינו הכל בתחלת שית ועשר. וכן רב דאמר בציר מבר שית. היינו התחלת שית. דבהכי א"ש דהוי דומיא דמתניתין בן ה' למקרא. וכן משמע מהא דמייתי הכא האי בר שית דטרקא ליה עקרבא ביומא דמישלם שית. משמע דבר שית לאו היינו בר שית ויום אחד. ולא תקשה ממתניתין בן עשר למשנה דהיינו בן עשר ויום אחד דיש לחלק ללישנא קמא בין לגלגל בין למספי דלגלגל היינו מהתחלת עשר. ולמספי היינו בן עשר ויום אחד כמו שמחלקים התוס' כן לענין מקרא. ה"נ מחלק רש"י למשנה. וכן ללישנא בתרא יש לומר כמו שכתבתי לעיל דנהי דמשמע להו דספי כתורא היינו יורד עמו עד לחייו מודים דיש חילוק בין תחלת עשר לסוף עשר בין התחלת הלימוד לעיקר הלימוד וטעמיה דרש"י ז"ל דניחא ליה לפרש הכי דאתיא הך דאביי אליבא דהלכתא דקי"ל כר' נחמן כמ"ש הרא"ש שם ביומא. ועוד נ"ל דרש"י גרס נמי תינוק דלא כמו שכתב מהרש"א ז"ל ומה שפירש דוקא גבי תינוקת היינו דמזה משמע כפירושו ז"ל דלפי' התוס' דבת תריסר היינו בת תריסר ויום אחד ולדיוקא דקודם לכן אין צריך להשלים. קשה כיון דאשמעינן בתינוקת שאינה מתשת כח דא"צ חינוך למה אשמעינן בתינוק משא"כ לפירש"י דבהתחלת י"ב איירי וכן גבי תינוק א"ש דאשמעינן בתינוק דבעי השלמה בשנת י"ב ואשמעינן בתינוקת דא"צ לחנך אותה בהשלמה יותר משנה וק"ל

תוס' ד"ה הבעל מוציא וכו' אי נמי דכתב לה וכו' והתוס' בב"ק כתבו דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן. ועמ"ש מהרש"א ז"ל. ולענ"ד ליישב דבריהם דשם משום דיש לדקדק עוד למה כתבו ובפירי פירותיהן ודוחק לומר דס"ל דקנין פירי פירות נמי הוי כקנין הגוף לר' יוחנן. ותו דלמה להו לאוקמי אליבא דר' יהודה דס"ל דיש לו פירי פירות. ונראה דס"ל להתוס' שם כדעת הפוסקים שם דאין התנאי מועיל על נכסים שנפלו לה אח"כ כמ"ש הרא"ש בר"פ הכותב א"כ יש לומר דאף דמסלק עצמו מפירות מ"מ אם מכרה הפירות ולקח בהן קרקע אם מכרה ונתנה אותה קרקע המכירה בטל דהתנאי שתוכל למכור לא הועיל בזה כיון דלא היה עדיין בעולם בשעת התנאי (ואף שיכול לסלק עצמו מפירי פירות היינו משום שיש לו לבעל קנין בגוף הקרקע שלה לפירי פירות ויכול לסלק עצמו מזה הכח כמו שיבואר לקמן בר"פ הכותב באריכות). נמצא משכחת לתקנת אושא באותה קרקע שקנתה בעד הפירות ואפילו לדעת הפוסקים דס"ל דיכול לסלק מנכסים שנפלו אח"כ. מ"מ לר' יהודה דס"ל בר"פ הכותב דצריך לכתוב בפירוש ובפירי פירותיהן דהיינו הפירות מהקרקע שקנתה בעד הפירות כדקתני התם בברייתא כיצד הוא אוכל פירי פירות מכרה את הפירות וקנתה בהן קרקע וכו' ש"מ דס"ל דזה הקרקע אינו בכלל הנכסים שסילק עצמו מפירותיהן כל זמן שלא פירש בהדיא. א"כ ה"ה דאין זה הקרקע נמי בכלל תנאי המכירה. והיינו דמשכחת לתקנת אושא. וא"ש מה שכתבו התוס' ופירי פירות כיון דעיקר תירוצם דתקנת אושא הוא בקרקע שקנתה בעד הפירות הוצרכו לומר דאין לו פירי פירות דאל"כ הדר ה"ל בזה הקרקע קנין פירות כקנין הגוף. ובזה מדוקדק לשונם שם מ"ש דאם לא כתב בפירי פירות. אכתי יש לו פירות עצמן וכו'. ואפשר דאפילו לרבנן דס"ל דאין לו פירי פירות מ"מ היכא דחזינן דכתב בפירוש פ"פ מוכח מזה דלא היה כונתו כשאר בנכסייך אלא על אותן נכסים. ולא על נכסים שקנתה בעד הפירות. עוד יש לומר דס"ל להתוס' שם כדעת הטור בסימן פ"ה דהיכא דכתב לה בנכסייך ובפירותיהן גרע טפי ואינו מועיל לענין מכירת הנכסים. והטעם לדבריהם ז"ל נלענ"ד משום דמקשה הש"ס לקמן בר"פ הכותב על רישא דמתניתין ואימא מפירא ומשני אביי בוצינא טב מקרא א"כ היינו דוקא ברישא דמתניתין שלא כתב רק בנכסייך אבל כשכתב בנכסייך ובפירותיהן וכו' יותר יש לפרש לטובתו איפכא דבנכסייך היינו לפירות ומ"ש ובפירותיהן היינו שאם תמכור הקרקע שקנתה בעד הפירות שיהיה מכירתה קיים דבזה טובה גדולה לפניו שיהיה מכירת גוף הנכסים בטל לאחר מיתתה כתקנת אושא ולמה נפרש בנכסיהן לענין מכירה ובפירותיהן לענין הפירות לגריעותא דבעל כיון דיד בעל השטר על התחתונה כדאמרינן שם. ולקמן ר"פ הכותב כתבנו ראיה לפירוש זה. ומה שיש עוד לפלפל בדברי מהרש"א ז"ל כאן ובלשון התוס' דהכא יבואר שם באריכות בס"ד ודוק:

שם בגמרא אשכחיה רב יוסף לר' אבהו דהוי קאי באוכלסא דאושא וכו'. עיין לקמן דף ע"ח ע"ב מה שכתבנו בזה מאי דנ"מ בזה לדינא ולמה נקט באוכלסא ע"ש:

בגמרא ר' שמוא' בר"נ וכו' דלא אתי לאנצוי. נראה פירושו דהא לכאורה יש לדקדק דבבנים סגי. ותו מאי נצוי שייך הא סדר נחלות מפורש. ולולי פירש"י ז"ל נראה דה"פ דכשמניח יתומים קטנים בית דין צריכין להתעסק בנכסיהן להעמיד אפוטרופוס ולפקוח בדיניהן לטעון עבורם כל מה דמצי אבהון למיטען אם יש להם זכות אצל אחרים. משא"כ ביתומים גדולים דאפוטרופוס לדקנני לא מוקמינן וגם הבית דין אין טוענים עבורם. וזהו הברכה וראה בנים לבניך שיראה בני בנים. ואז בודאי הבנים שלו גדולים. כדאיתא ר"פ בן סורר קטן אי אתה צריך לחזור על בניו. וא"כ כיון שהן גדולים שלום על דייני ישראל דהם בעצמן יכולים לטעון. וא"צ הדיינים לאנצוי. וק"ל:

רב הונא ורב חסדא חד אמר זה הלומד תורה ומלמדה וכו'. ראיתי להרב עיון יעקב ז"ל שכתב וז"ל הא דמוציא המקרא מידי פשוטו וכו' ואפשר לומר משום דקשה איך קאמר וצדקתו עומדת לעד הא עבירה מכבה מצוה להכי מוקי בתורה דאין עבירה מכבה תורה להכי קאמר וצדקתו עומדת לעד עכ"ל ולפי מה שכתב בהדיא רבינו האר"י זצ"ל דכי היכי דאין עבירה מכבה תורה ה"נ אין עבירה מכבה צדקה נסתרו דבריו ז"ל ואעיקרא לק"מ דברישא קאמר הכתוב אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד וסתם ולא פירש וע"ז קאמר גבור בארץ וכו' הון ועושר וכו' ולהכי דריש בת"ת דמעיקרא סתם במצותיו ולא קאי על הצדקה בפרט:

(נ ע"א) דהוה קאי באוכלוסא דאושא.—בפסח' עב רע"א הנוסח "באוכלוסא דאינשי", וכתב בסה"ד ערך רב יצחק בר יוסף, דבפסחים שם ט"ס וצ"ל כמו בכתובות כאן. אבל אינו מוכרח (עי' מ"ש בפסח' שם) [ובכתב יד מינכן כאן: באוכלוסא דאינשי. ].