כתובות נא ע"א

סוף סוף כל העומד לגזוז כגזוז דמי דצריכא לדיקלא קאמינא: ההוא יתום ויתומה דאתו לקמיה דרבא אמר להו רבא העלו ליתום בשביל יתומה אמרי ליה רבנן לרבא והא מר הוא דאמר ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לכתובה ובין לפרנסה אמר להו אילו רצה שפחה לשמשו מי לא יהבינן ליה כל שכן הכא דאיכא תרתי: תנו רבנן אחד נכסים שיש להן אחריות ואחד נכסים שאין להן אחריות מוציאין למזון אשה ולבנות דברי רבי רבי שמעון בן אלעזר אומר נכסים שיש להן אחריות מוציאין לבנות מן הבנים ולבנות מן הבנות ולבנים מן הבנים ולבנים מן הבנות בנכסים מרובין אבל לא לבנים מן הבנות בנכסים מועטין נכסים שאין להן אחריות מוציאין לבנים מן הבנים ולבנות מן הבנות ולבנים מן הבנות אבל לא לבנות מן הבנים אע''ג דקיימא לן הלכה כרבי מחבירו הכא הלכה כרבי שמעון בן אלעזר דאמר רבא הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין לכתובה בין למזוני בין לפרנסה:
מתני' לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה מפני שהוא תנאי בית דין כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז ולא כתב לה כל נכסים דאית לי אחראין לכתובתיך חייב שהוא תנאי בית דין לא כתב לה אם תשתבאי אפרקינך ואותבינך לי לאינתו ובכהנת אהדרינך למדינתך חייב שהוא תנאי בית דין נשבית חייב לפדותה ואם אמר הרי גיטה וכתובתה ותפדה את עצמה אינו רשאי לקתה חייב לרפאותה אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי:
גמ' מני רבי מאיר היא דאמר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות דאי רבי יהודה האמר רצה כותב לבתולה שטר של מאתים והיא כותבת התקבלתי ממך מנה ולאלמנה מנה והיא כותבת התקבלתי ממך חמשים זוז אימא סיפא כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז ולא כתב לה כל נכסים דאית לי אחראין לכתובתיך חייב שהוא תנאי בית דין אתאן לר''י דאמר אחריות טעות סופר הוא דאי רבי מאיר האמר אחריות לאו טעות סופר הוא דתנן מצא שטרי חוב אם

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נא - א

אמר לו אביי: סוף סוף, כל העומד לגזוז - כגזוז דמי! ועדיין הרי זו גביה ממטלטלין!

אמר לו רב יוסף: בתמרים דצריכא לדיקלא [שצריכים עדיין את הדקל, שאינם גמורים לגמרי] קאמינא, שהם אינם נחשבים כעומדים ליגזז.

ההוא יתום ויתומה, אח ואחות, שנכסיהם היו מופקדים ביד אפוטרופוס, דאתו לקמיה דרבא.

אמר להו רבא: העלו ליתום מזונות יתירים, בשביל שתיזון היתומה עמו.

אמרי ליה רבנן לרבא, והא מר הוא דאמר שגובין ממקרקעי ולא ממטלטלי, בין למזוני, בין לכתובה, ובין לפרנסה! ^[60] והיאך אתה אומר עתה שתגבה היתומה מזונות ממטלטלין המופקדים בידי האפוטרופוס?

אמר להו: אילו רצה היתום שפחה לשמשו, מי לא יהבינן ליה, האם לא היינו נותנים לו זאת מכסף הירושה? כל שכן הכא - דאיכא תרתי, שהיתום מרויח על ידי נתינת מזונות אחותו שני דברים, גם שהיא תשמש אותו, וגם, שאחותו ניזונת!

תנו רבנן: אחד נכסים שיש להן אחריות, דהיינו, מקרקעין, ואחד נכסים שאין להן אחריות - מוציאין מן היתומים למזון אשה ולבנות, דברי רבי.

רבי שמעון בן אלעזר אומר: נכסים שיש להן אחריות -

מוציאין מהם לצרכי הבנות, דהיינו, למזונות ונדונייה, מן הבנים.

וכן אם אין שם אלא בנות, והיו שם גדולות וקטנות, והחזיקו הגדולות בנכסים, מוציאין לבנות הקטנות מן הבנות הגדולות, וחולקין את הירושה בשוה.

והוא הדין אם יש שם רק בנים, גדולים וקטנים, מוציאין לבנים הקטנים מן הבנים הגדולים, וחולקין את הירושה בשוה.

וכן מוציאין לבנים מן הבנות במקום שיש נכסים מרובין.

אבל לא מוציאין לבנים מן הבנות במקום שיש רק נכסים מועטין, שאין בהם כדי לזון את הבנים והבנות עד שיבגרו, שאז הדין הוא שהבנות יזונו, והבנים ישאלו על הפתחים.

ואילו נכסים שאין להן אחריות - מוציאין לבנים הקטנים מן הבנים הגדולים, וכדלעיל.

וכן לבנות הקטנות מן הבנות הגדולות.

ומוציאין לבנים מן הבנות.

אבל לא מוציאין כלל לצרכי הבנות מן הבנים בנכסים שאין להם אחריות.

אף על גב דקיימא לן בכל מקום שהלכה כרבי מחבירו [כשהוא נחלק על תנא חבירו], הכא - הלכה כרבי שמעון בן אלעזר, שאין מוציאין מנכסים שאין בהם אחריות לצרכי האשה והבנות.

דאמר רבא, הלכתא: גובין ממקרקעי - ולא ממטלטלי, בין לענין כתובה, בין למזוני, בין לפרנסה [לנדונייה].

מתניתין:

אם לא כתב לה לאשתו כתובה, אם נשאה בתולה - גובה מאתים. ואם נשאה אלמנה - גובה מנה, מפני שהוא תנאי בית דין ^[61] ליתן כך לבתולה ולאלמנה.

כתב לה שדה שוה מנה תחת המאתים זוז שחייב ליתן לה בכתובתה, ולא כתב לה: כל נכסים דאית לי - אחראין לכתובתיך, חייב להיות כל הנכסים אחראין לכתובתה, ואינו יכול לומר לה: אין לך אלא השדה הכתובה בשטר כתובתך, מפני שהוא תנאי בית דין שנכסיו משתעבדין לכתובה.

אם לא כתב לה: אם תשתבאי, אפרקינך, ואותבינך לי לאינתו [אם ישבו אותך, אפדך, ואחזירך לי לאשה],

וכן בכהנת, אם לא כתב לה: אם תשתבאי אפרקינך ואהדרינך למדינתך [שאינו יכול להחזירה לו לאשה, מפני שאשת כהן שנאנסה - אסורה לבעלה] -

חייב לפדותן, מפני שהוא תנאי בית דין.

נשבית אשתו - חייב לפדותה.

ואם אמר לאחר שנשבית: הרי גיטה וכתובתה, כלומר, הריני מגרשה, ותגבה את כתובתה ותפדה בה את עצמה - אינו רשאי לעשות כן, מפני שכבר נתחייב בפדיונה משנשבית.

לקתה [חלתה] - חייב הבעל לרפאותה, מפני שהרפואה - כמזונות.

ואם אמר: הרי גיטה וכתובתה, ותרפא את עצמה - רשאי לעשות כך ^[62], שהרי אין אדם חייב במזונות גרושתו! ^[63]

גמרא:

משנתינו מני? רבי מאיר היא, דאמר: כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה - הרי זו בעילת זנות! שכך הוא תנאי בית דין, לתת דווקא לבתולה מאתים, ולאלמנה מנה!

דאי רבי יהודה, האמר: אם רצה הבעל, ונתרצתה אף היא, כותב לבתולה שטר של מאתים, והיא כותבת לו בשובר: התקבלתי ממך מנה, אף על פי שבאמת לא קיבלה.

וכן יכול לכתוב לאלמנה בכתובתה חיוב של מנה, והיא כותבת לו התקבלתי ממך חמשים זוז.

אבל רבי מאיר סובר, שאינה יכולה למחול על חלק מחיוב הכתובה בעודה תחתיו.

וסלקא אדעתין השתא, שהתנא של משנתינו, שאומר שאם לא כתב לה - גובה מאתיים, היינו אף אם מחלה. אם כן, על כרחך שמשנתינו - רבי מאיר היא.

אימא סיפא: כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז, ולא כתב לה כל נכסים דאית לי אחראין לכתובתיך - חייב, שהוא תנאי בית דין.

וסלקא אדעתין השתא, שנשתעבדו הנכסים בכל דין שעבוד, כאילו כתובין בשטר. ואם ימכור מנכסיו, תטרוף מהלקוחות.

אם כן, אתאן הסיפא דווקא לשיטת רבי יהודה ^[64], דאמר ששטר שלא נכתבה בו אחריות - טעות סופר הוא! שטעה הסופר ולא כתבה, ולא מדעת המלוה נעשה דבר זה, ולכן אף שאין כתובה אחריות, הרי הוא טורף ממשועבדים!

דאי רבי מאיר, האמר: אחריות לאו טעות סופר הוא, ואם לא נכתבה אחריות בשטר, אינו גובה ממשועבדים!

הערות

^[60] כתבו התוס', דנראה שבזמן הזה כולהו גבי ממטלטלי. כתובה ומזונות - מתקנת הגאונים. ופרנסה נמי, אנן סהדי שכל בני אדם רגילים להשיא בנותיהם ממטלטלי, וחשיב כמו באמידניה, דפסיק רבא לקמן [ס"ח ע"א] ששמין באב, וגביא ממטלטלי. עיי"ש.

^[61] כתב התוס' רי"ד: כל דבר שתיקנו ב"ד - לא בעי כתיבה, דתקנות ב"ד כמאן דנקט שטרי' בידיה דמי.

^[62] והיינו לפי שרפואה בכלל מזונות היא, והרי קבלה מזונות כנגד מעשה ידיה שעד עכשיו. אבל אינו רשאי לומר תקבל את גיטה ותפדה את עצמה, לפי שלא קבלה תשלום מפירות שאכל עד עכשיו. תוס'.

^[63] וכתב הראב"ד, דתניא בספרי: "ושלחתה לנפשה" - מלמד שאם היתה חולה, ימתין לה עד שתתרפא. וק"ו לבנות ישראל הטהורות והקדושות, שאם חלתה, שימתין לה עד שתתרפא. ומתניתין דידן בשאינה מוטלת על המטה [הובא בר"ן].

^[64] העירו התוס', הרי מהסיפא בלא הרישא הוה מצי לדקדק, מני, אי רבי מאיר היא, הרי הוא סובר שאחריות לאו טעות סופר הוא! ואי רבי יהודה היא, אם כן, בכתב לה שדה שוה מנה במאתים אמאי חייב, והרי לרבי יהודה יכולה למחול! ? אלא שכן דרך הש"ס, דמדקדק מרישא כל כמה דמצי למידק.

סוף סוף, כל העומד לגזוז כגזוז דמי [הוא נחשב], ולכן תמרים כאלה דינן כבר עתה כמטלטלים, ואין גובים ממטלטלים! אמר לו רב יוסף: דצריכא לדיקלא קאמינא [שהפירות עדיין צריכים לדקל אמרתי] וקרובים לגמר בישולם, וכיון שהם עדיין מחוברים — נותנים אותם למזונות היתומות.

מסופר: ההוא [אותם] יתום ויתומה קטנים דאתו לקמיה [שבאו לפני] רבא אמר להו [להם] רבא: העלו ליתום מזונות יתירים כדי שיהיה מספיק גם בשביל היתומה. אמרי ליה רבנן [אמרו לו חכמים] לרבא: והא מר [והרי אדוני] הוא זה שאמר שגובים ממקרקעי [מקרקעות] ולא ממטלטלי [ממטלטלים], בין למזוני [למזונות] בין לכתובה ובין לפרנסה (נדוניה) של הבנות, ושם לא היו אלא מטלטלים!

אמר להו [להם]: אילו רצה יתום זה שפחה לשמשו (לשרתו) מי [האם] לא יהבינן ליה [היינו נותנים לו]? והיינו מוציאים מהרכוש לצורך זה, כל שכן הכא דאיכא תרתי [כאן שיש שתיים], שהיא אחותו והיא תשרת אותו, ואם כן אנו עושים דבר שהוא לתועלת היתום וגם לתועלת היתומה.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: אחד נכסים שיש להן אחריות (כלומר, קרקעות) ואחד נכסים שאין להן אחריות (מטלטלין) — מוציאין מן היורשים היתומים למזון אשה ולבנות, אלו דברי רבי. ר' שמעון בן אלעזר אומר: נכסים שיש להן אחריות, קרקעות — מוציאין לצורך הבנות מן הבנים שירשו, ולבנות מן הבנות, שאם היו למת רק בנות, לוקחים מן הבנות הגדולות ונותנים לבנות הקטנות חלק שווה בירושה. וכן לבנים הקטנים מן הבנים הגדולים,

ולבנים מן הבנות בנכסים מרובין, שיש שם ירושה מספיקה לבנות כדי לשלם את כל התחייבויות האב כלפיהן. אבל לא נותנים לבנים מן הבנות בנכסים מועטין שאינם מספיקים אלא למזונות הבנות.

אבל נכסים שאין להן אחריות מוציאין לבנים הקטנים מן הבנים הגדולים, ולבנות מן הבנות, ולבנים מן הבנות, אבל לא נותנים לבנות מן הבנים, שעל פי תנאי הכתובה אין לבנות זכות לקבל מזונות מירושה של מטלטלים.

ומעירים: אף על גב דקיימא לן [אף על פי שמוחזק בידינו] שהלכה כרבי מחבירו, והיתה צריכה להיות הלכה כמותו במחלוקתו עם ר' שמעון בן אלעזר, הכא [כאן] הלכה כר' שמעון בן אלעזר. שכן אמר רבא: הלכתא [הלכה היא]: ממקרקעי [מקרקעות] ולא ממטלטלי [ממטלטלים] בין לכתובה בין למזוני בין לפרנסה (נדוניה).

ב משנה אם מפני סיבה כל שהיא לא כתב לה הבעל כתובה, הרי אם נישאה לו כשהיא בתולה ונתאלמנה או נתגרשה גובה מנכסיו מאתים דינר, ואם נישאה כשהיא אלמנה אינה גובה אלא מנה (מאה דינר), מפני שהוא תנאי בית דין. ואין תלוי ברצונו אלא להוסיף על סכום זה אך לא לפחות ממנו. אם כתב לה לאשתו כשיעבוד לכתובתה שדה שוה מנה תחת (במקום) מאתים זוז שהוא מתחייב בכתובה, אף על פי שלא כתב לה נוסף לכך "כל נכסים דאית [שיש] לי אחראין לפרעון כתובתיך" — חייב להשלים עד מאתים גם מן הנכסים האחרים, ואינו יכול לומר שתקח רק את השדה ששועבד לכתובה, מפני שהוא תנאי בית דין, שיתחייב באחריות כזאת.

וכן אם לא כתב לה בכתובה: "אם תשתבאי, אפרקינך ואותבינך [תלקחי בשבי, אפדך ואשיבך] להיות לי לאינתו [לאשה] ". ובכהנת (אשת כהן), שאם נבעלה באונס אסורה לבעלה, כותב את הנוסח: "אהדרינך [אחזירך] למדינתך" — חייב מכל מקום לעשות זאת, לפי שהוא תנאי בית דין.

נשבית האשה — חייב בעלה לפדותה. ואם אמר: "הרי אני נותן לה גיטה וכתובתה, ותפדה את עצמה" — אינו רשאי, כיון שכבר התחייב לפדות אותה משעה שנשבתה. אם לקתה (חלתה) אשתו — חייב לרפאותה. אבל אם אמר: "הרי גיטה וכתובתה, תרפא את עצמה" — רשאי, משום שעל כך לא התחייב בשעת כתיבת הכתובה.

ג גמרא שואלים: משנה זו מני [כשיטת מי היא] — כשיטת ר' מאיר היא. שאמר כלל: כל הפוחת בכתובה לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה — הרי זו בעילת זנות. שסכום זה הוא תקנת חכמים קבועה, שאי אפשר לשנות אותה.

דאי [שאם] לשיטת ר' יהודה, האמר [הרי אמר] ר' יהודה: רצה, כותב לבתולה שטר של מאתים בכתובה, והיא כותבת מיד "התקבלתי ממך מנה". כלומר, שמוחלת לו על מנה, ובפועל אינו מתחייב אלא מנה. וכן כותב לאלמנה מנה בכתובה והיא כותבת לו: "התקבלתי ממך חמשים זוז". ובמשנה משמע שאינו יכול לפחות מסכום הכתובה אפילו היא מסכימה.

ומקשים: אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה שנאמר בה: כתב לה שדה שוה מנה תחת (במקום) מאתים זוז, ולא כתב לה "כל נכסים דאית [שיש] לי יהיו אחראין לכתובתיך" — חייב לשלם משאר הנכסים, לפי שהוא תנאי בית דין. ואם כן אתאן [הגענו] איפוא לשיטה אחרת של ר' יהודה, שאמר: אחריות טעות סופר הוא. שכל שטר התחייבות, גם אם לא נכתבה בו אחריות לכל הנכסים — אנו מניחים שהשמטת האחריות היא טעות סופר בלבד ויש אחריות נכסים להתחייבות זו, אלא אם כן מפורש בשטר שאין בו אחריות.

דאי [שאם] כשיטת ר' מאיר — האמר [הרי אמר] אחריות, כלומר, אם היא חסרה בשטר — לאו טעות סופר הוא, וצריכים לכתוב אחריות בכל שטר ושטר. ומקור הדברים, דתנן [ששנינו במשנה]: מצא אדם שטרי חוב — אם

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Abaye asked him: Ultimately, anything that is about to be sheared is considered sheared, and therefore these dates should already be classified as movable property, from which her sustenance cannot be collected. Rav Yosef replied: I spoke of a case when the fruit is nearly fully ripe, but is still in need of the palm tree. Since they are attached to the ground, they may be used for the daughter’s sustenance.

The Gemara relates: There were a certain minor orphan boy and orphan girl who came before Rava. Rava said to the trustees of the father’s estate: Increase the amount you give to the orphan boy, so that there should be enough for the orphan girl as well. The Sages said to Rava: But it was the Master who said that one may collect from land but not from movable property, whether for sustenance, whether for the marriage contract, or whether for the daughters’ livelihood. In this case only movable property was available.

Rava said to them: If this orphan wanted a maidservant to serve him, would we not give him one? The court would use his father’s property to fund this acquisition. All the more so here, where there are two factors, as she is his sister and she will serve him as well. It is therefore appropriate to act in this manner, which is to the benefit of both the boy and the girl.

§ The Sages taught: With regard to both property that has a guarantee, i.e., real estate, and property that does not have a guarantee, i.e., movable objects, the court removes them from the orphan heirs for the sustenance of the wife and for the daughters. This is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabbi Shimon ben Elazar says: With regard to property that has a guarantee, the court removes it from the possession of the sons, who are the heirs, for the sake of the sustenance of the daughters. If the deceased had only daughters, and the adult daughters have taken possession of the estate, the court takes some of the property from the adult daughters in order to give an equal share to the young daughters. And likewise, one takes some of the property from the adult sons in order to give an equal share to the younger sons.

And in a case where the estate has a large amount of property, so that there is more than enough to provide sustenance for the daughters, the court takes from the daughters the property that is not needed to provide for their sustenance and gives it to the sons, who are the true heirs. However, in a case where the estate has a small amount of property, one does not take it from the daughters in order to give it to the sons.

By contrast, with regard to property that does not have a guarantee, i.e., movable property, the court removes some of it from the possession of the adult sons, if they have taken it, in order to give a fair share to the young sons, and similarly, some property is taken from the adult daughters in order to give a fair share to the young daughters. And if there are both sons and daughters and the daughters have seized the movable property, it is taken from the daughters, who are not entitled to sustenance from movable property, and given to the sons, who are the heirs. However, they do not take any property from the sons in order to give it to the daughters.

The Gemara comments: Even though we maintain in general that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi in disputes with his colleague, and therefore the halakha should follow his ruling rather than that of Rabbi Shimon ben Elazar, here the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar. As Rava said: The halakha is that a woman can collect her claim from land but not from movable property, whether for the marriage contract, for sustenance, or for her livelihood.

MISHNA: If a husband did not write a marriage contract for his wife, a virgin collects two hundred dinars and a widow one hundred dinars upon divorce or the husband’s death, because it is a stipulation of the court that a wife is entitled to these amounts. If he wrote in her marriage contract that she is entitled to a field worth one hundred dinars instead of the two hundred dinars to which she is actually entitled, and he did not additionally write for her: All property I have shall serve as a guarantee for the payment of your marriage contract, he is nevertheless obligated to pay the full two hundred dinars; and he cannot say that she should take only a mortgaged field for payment of her marriage contract, as it is a stipulation of the court that all his property is held as surety for the entire sum.

Similarly, if he did not write for her in the marriage contract: If you are taken captive I will redeem you and restore you to me as a wife, and in the case of a priestess, i.e., the wife of a priest, who is prohibited to return to her husband if she has intercourse with another man even if she is raped, if he did not write: I will return you to your native province, he is nevertheless obligated to do so, as it is a stipulation of the court.

If a woman was taken captive, her husband is obligated to redeem her. And if he said: I hereby give my wife her bill of divorce and the payment of her marriage contract, and let her redeem herself, he is not permitted to do so, as he already obligated himself to redeem her when he wrote the marriage contract. If his wife was struck with illness, he is obligated to heal her, i.e., to pay for her medical expenses. In this case, however, if he said: I hereby give my wife her bill of divorce and the payment of her marriage contract, and let her heal herself, he is permitted to do so.

GEMARA: The Gemara asks: Who is the author of the mishna? It is Rabbi Meir, who said: Anyone who decreases the sum guaranteed to a virgin in her marriage contract to less than two hundred dinars, or the sum guaranteed to a widow to less than one hundred dinars, and proceeds to live with his wife, this is licentious sexual intercourse. These sums are fixed by the Sages, and a husband is not permitted to pledge less than the established sum.

For if you say the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, didn’t he say that if the husband wants, he may write a document as a marriage contract for a virgin in which he pledges two hundred dinars, and she may immediately write: I have received from you one hundred dinars, thereby waiving her rights to half the sum, so that in practice she gets only one hundred dinars? And similarly, he may pledge one hundred dinars in the marriage contract of a widow, and she may write: I have received from you fifty dinars. This is not in accordance with the mishna, which indicates that he cannot give her less than the minimum amount even with her consent.

The Gemara raises a difficulty: But now say the latter clause of the mishna: If he wrote in her marriage contract that she is entitled to a field worth one hundred dinars instead of the two hundred dinars to which she is actually entitled, and he did not additionally write for her: All property I have shall serve as a guarantee for the payment of your marriage contract, he is nevertheless obligated to pay the full two hundred dinars, as it is a stipulation of the court that all his property is held as surety for the entire sum. In this clause, we come to the opinion of Rabbi Yehuda, who said that omission of the guarantee from a document is presumed to be a scribal error, unless the document explicitly states that the property of the individual who wrote the document is not liened to guarantee the transaction.

For if this is the opinion of Rabbi Meir, didn’t he say that omission of the guarantee from a document is not a scribal error, i.e., a lien can be placed on the property to guarantee the transaction only if the document explicitly states this to be the case. The Gemara cites the source of this dispute. As we learned in a mishna (Bava Metzia 12b): With regard to one who found promissory notes, if

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא מר הוא דאמר מקרקעי ולא מטלטלי בין למזונות בין לפרנסה. כתב רש"י ז"ל: הני מילי היכא דלא אמידניה, הא אמידניה אפילו מטלטלי, ולקמן בפרק מציאת האשה (כתובות סט, ב) נאריך בזה בסיעתא דשמיא.

ר' מאיר היא דאמר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות. פירוש: ותנאו בטל וגובה מאתים, דאי ר' יהודה הא אמר רצה כותב לה מאתים והיא כותבת לו התקבלתי ממך מנה, ואף על גב דאסיקנא התם דאפילו לר' יהודה דוקא כתבה אבל בעל פה לא, הכא קא סלקא דעתיה דגובה, דקתני במתניתין אפילו מחלה. כן פירש רש"י ז"ל. ואינו מחוור, דהוה ליה למיתני הכי בפירוש, דלישנא דגמרא לא משתמע מיניה אלא דכנסה סתם בלא כתובה. והרמב"ן נ"ר פירש, דקא סלקא דעתך דזה שנשא בלא כתובה לא נכופנו לר' יהודה אלא בפחות שבכתובות דלא גרעה ממוחלת, והלכך נכוף אותו לכתוב כתובה של מאתים, ואחר כך תכתוב לו היא שנתקבלה ממנו מנה. וגם זה אינו מחוור בעיני, דמגרע גרעא זו ממוחלת בפירוש, והלא מחלה בפירוש כופין אותו ליתן מאתים ואין אומרים יכתוב הוא מאתים ותמחול היא מנה.
ועוד, דהא לא שמעינן ליה לר' יהודה דחייש לבעילת זנות, אלא דינא קתני דכתובה תנאה קיים ומוחלת אין תנאה קיים, והלכך אם אתה אומר כאן דמחילתה מחילה, אם כן נעשה זו כאלו כתב לה ואחר כך מחלה היא, שהרי לא כתב לה הוא מנה לבד, כדי שנאמר שעשה זה שלא כרצון חכמים, ואם אין מחילתה מחילה למה נכוף אותה לכתוב לו התקבלתי. ומסתברא לי, דהכא הוה סלקא דעתין דלר' יהודה כותבת לו לאו דוקא, והוא הדין למוחלת, הלכך רואים את זו כאלו יש לה כתובה של מאתים, דמסתמא הכי אית לה מתנאי בית דין, וכיון שלא חששה לכתוב הרי זו כאלו מחלה וויתרה מקצת כתובתה, ולא תגבה אלא מנה. ושני ליה, לעולם ר' יהודה, והתם כתבה ליה התקבלתי, כלומר, וכותבת דוקא, אבל מחלה לא, והלכך אפילו כשתמצא לומר בזו שהיא כמוחלת, אפילו הכי גובה מאתים כתנאה דעל פה, וכל שכן דסתם בטל, כן נראה לי.

אתאן לר' יהודה. ואם תאמר, אם כן לר' יהודה מאי שנא מפני שהוא תנאי בית דין, תיפוק ליה משום דאחריות טעות סופר, איכא למימר דאעיקר כתובה קאי, דאי לאו דתנאי בית דין הוא, הוה אמינא דאין לזו אלא כמה שכתב לה, דלא דמי לשטריה דעלמא, דכיון דהלוה לו מאתים אנן סהדי דלא מחל לו המנה, אבל הכא עיקר כתובה אינו אלא במה שהוא מתפייס לכתוב לה, קא משמע לן דתנאי בית דין הוא בעיקר כתובה שיהא מאתים, והלכך אף על פי שלא כתב לה אלא שדה שוה מנה גובה מאתים.

סוף סוף כל העומד לגזוז כגזוז דמי, פי' דאפילו לרבנן דאמרי במסכת שבועות בענבים העומדים לבצור לאו כבצורות דמיין התם בצריכא לארעא אבל כל דלא צריך ארעא אפילו רבנן מודו כבצורות דמיין ומהדרינן צריכא לדקלא קאמינא פי' דצריכי ולא צריכי שהוא דין ללקוט קיימי התם משכחת טפי דאי בצריכא לארעא לגמרי פשיטא ומאי רבותא ועוד היכי קאמר דחזי וכו' קאמרינן אלא כדאמרינן ואתיא כר' דאמר ענבים העומדים ליבצר כבצורות דמיין וכקרקע נינהו דהותרו נמי פלוגתייהו בדצריכי ולא צריכי וכדפרישית התם בס"ד וזה הוא נכון:

והא מר הוא דאמר ממקרקע ולא ממטלטלין בין למזונות בין לפרנסה פירוש בלא אומדנא דאב אבל היכא דאיכא אומדנא דאב אפילו מטלטלי איכא פרנסה וכדשמואל ורבא גופי' פסק כוותיה לקמן בפרק אע"פ:

מתניתין לא כתב לה כתובה וכו' כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתיים ולא כ' לה כל נכסי אחראין לכתובתה חייב פי' חייב במאתיים חיוב גמור ואפי' מנכסים משועבדים מפני שהוא תנאי ב"ד ומיירי כגון דכתב לה שדה בעד כתובתה דאמר לה יהיבנא לך מוהר בתולייכי שדה פלוני והא קמ"ל דאף ע"ג בעלמא אין אונאה לקרקעות הכא אינו נשום אלא במנה בשוי' וכאלו לא כתב לה אלא מנה דמי וחייב להשלים אבל אי כתב מאתיים ויחד לה קרקע שוה מנה באפותיקי מפורש שאינו חייב להשלים שכבר נתחייב מאתים ודבר זה [צ"ת] דוודאי הא ככותב לה מאתיים והיא כותבת לו התקבלתי דמיא שאינו רשאי לעשות כן לר"מ ואפשר דגרוע מינה כיון דאפותיקי מפורש כתבו לה ושעבודא עליה לבד ואין כאן אלא מנה ואפי' זה בכלל משנתינו נ"ל:

גמרא מתני' מני וכו' פי' רש"י ז"ל דמתניתן לא כתב לה כתובה היינו לפי שמחל לו בפי' כלומר שהתנה עמה שלא דהא לה כתובה כלל או שלא תהא לה כתובה שלימה והיינו כר"מ דאמר כל הפוחת לבתולה ממאתיים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות ואמרינן לקמן בדוכתא כל הפוחת ואפילו בתנאי לאוסרה שאין פחיתותו כלום ותנאי בטל דאי ר"י האמר רצה כותב לבתולה מאתיים והיא כותבת לו התקבלתי ממך וכו' ואסיקנא דאפילו תימא ר' יודא התם כתבה לו התקבלתי כלומר דמתני' דקתני לא כתב לה לא שהתנה עמה כן ומחלה לו דא"כ ודאי תנאי קיים אלא מתני' שנכנסה סתם לחופה שיכולה לומר לא מחלתי אלא שסמכת על תנאי ב"ד זה שיטת רש"י ז"ל, ונראה עוד מדבריו ז"ל דלר"מ כשם שאם כונסה בפחות ממאתיים תנאי בטל כך אם כנסה במאתיים ומחלה אח"כ אין מחילתה מחילה וכן כתב שאין יכולה למחול תחתיו וזה אינו נכון שאין תנאי ב"ד אלא שיכנסוהו במאתיים אבל אם מחלה אח"כ מחילה כפרעון הוא ומחילתה מחילה אלא שלדברי רבי מאיר בעילתו בעילת זנות משום דלא [*) צ"ל סמכה דעת' דאי לא כולה כו' עד אם יש לה מזונות דלא כר"מ והא ליתא דהא קי"ל כר"מ כדאיתא בפ"ק כו' כצ"ל וכ"ה בשמ"ק (המו"ל)] סמכה עליה כולה סוגיין דלקמן דמיירי בדין מוחלת כתובתה לבעלה אם לא מזונות דלא כר"מ בפרק אע"פ והא דקתני רבי יודא אומר רצה כותב לה וכו' ופליג עליה ר"מ התם מפני שמוחלת לו בתחלת הנשואין וע"מ כן נשאת שכותב לה שובר לאלתר שאין כתובתה אלא לפוחת בעלמא וכאלו כי כנסיה פחות ממאתיים אבל כל שכנסה בכתובה שלימה שלא בתנאי בפחות ממאתיים ואח"כ מחלה לו דכ"ע מחילתה מחילה אלא שאסור להשהות בלא כתובה לדעת של ר"מ והשתא אתי שפיר סוגיין דאמר מתני' מני ר"מ היא פי' דמתני' משמע שלא כתב לה כתובה מפני שהתנה כן עמה או שלא כתב לה או שכתב לה ומחלה לו מחילה לאלתר לפי שכנסה בתנאי שימחול לו מיד ואתי דלא כר"מ דאמר כל הפוחת דאי ר' יהודא היא הא אמר רוצה כותב וקס"ד ב"ה דר' יהודא אם כנסה בהדיא בפחות ממאתיים שתנאי קיים אלא שלכתחלה ראויה לו לכתוב מאתיים מפני הרואים והיא כותבת לו התקבלתי ממך ומהדרינן אפילו תימא שלא אמר ר' יהודא אלא הכא דכנסה במאתיים וכתב לו שובר דחשבי' לה כאלו מחלה לו לאחר זמן מדעתה אבל מתני' שלא כתב לה כתובה שלימה אפילו ר' יהודא מודה שתנאי בטל, וא"ת ולכולהו פירושים מהכא שמעינן לר"מ דס"ל דתנאי בטל אדרבה מדקתני שבעילתו בעילת זנות מכלל דתנאי קיים ולית לה תרצו בתוספות דדייק לה מדקתני כל בתולה שאין לה מאתיי' ואלמנה שאין לה מנה הרי זו בעילת זנות וקתני כל הפוחת לבתולה דהיינו שבקש לפחות ואפילו לא פחת דודאי תנאי בטל וחייב לה אפ"ה בעילתו בעילת זנות משום דלא סמכה דעתה כסבורה אדעתא לגרשה ולפיכך נתכוון לפחות כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציא. אתאן לר' יהודא דאמר אחריות טעות סופר הוא. וא"ת אדרבא כיון דקתני מפני שהיא תנאי ב"ד מכלל שזה הוא המחייבו דאחריות טעות סופר וי"ל משום דס"ד דגבי כתובה הקלו שיהא צריך אחריות מפורש לכך אמר שזה אינו אדרבה כתובה תנאי ב"ד הוא ואע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי ועדיפא מחוב דאמרינן ביה אחריות טעות סופר הוא א"נ דכי קתני שהוא תנאי ב"ד לאו למימרא משום אחריות דנקט אלא לומר שחייב לתת לה מאתיים אע"פ שאינו שוה אלא מנה מפני שכתובה תנאי ב"ד:

אע"פ שמזון הבת אינו נגבה בדין התלמוד מן המטלטלין אם יש שם בן יורש ואין לו מי שישמשנו והוא צריך לשפחה או למגדלת שתשמשנו או תגדלנו מעלין לו אפטרופין שלו מזונות בכדי שתזון בהם אחותו עמו ותהא משמשתו וכן כל כיוצא בזה ואע"פ שיש לו מי שישמשנו מבקשין ממנו לזון את אחיותיו מתורת חסד ומדת רחמנות אלא שאין כופין אותו:

מי שמת והניח יורשים גדולים וקטנים והחזיקו הגדולים בנחלה מוציאין מן הגדולים לקטנים בין ממקרקעי בין ממטלטלי שהרי אחים הם בנחלה הן לבנים מן הבנים הן לבנות מן הבנות במקום שאין בנים ואם הניח בנים ובנות ויש שם נכסים מרובים בכדי שיזונו מהם הבנים והבנות עד שיבגרו הבנות שהבנים יירשו והבנים יזונו מוציאין לבנות מן הקרקעות ולא מן המטלטלין אלא אם כן מתקנת הגאונים או מכח תנאי ובנכסים מועטים אין מוציאין מן הבנות לבנים אלא הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים ודוקא מן הקרקע אבל מן המטלטלין מדין התלמוד אין לבנות כלום והבנים יירשו ואין לבנות כלום ועכשו שתקנו הגאונים להיות בנות נזונות מן המטלטלין בנכסים מועטים ניזונים בנים ובנות כאחד שלא תקנו להם במטלטלין אלא להיותם כבנים וכך היא כתובה בתקנת הגאונים ואף גדולי המחברים העידו עליהן כן ולפי דרכך למדת בשמועה זו שאע"פ שאמרו הלכה כר' מחברו אין למדין מן הכללות ובזו הלכה כר' שמעון שאין מטלטלין משועבדים לא לכתבה ולא למזונות:

המשנה השביעית והכונה בה להתחיל בה בביאור החלק הרביעי והוא שאמר לא כתב לה כתבה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שהוא תנאי בית דין כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז לא כתב לה כל נכסין דאתאיין לי אחראין לכתבתיך חייב שהוא תנאי בית דין אמר הר"ם הנה אם היו לאדם אלף דינרין כלם נכנסין תחת שעבוד כתבה ואע"פ שהיתה כתבתה מנה היא תטרוף כל מה שמכר או נתן אם לא שתמחול בעבורה וזה תקנת שמעון בן שטח בכתבת אשה:

אמר המאירי חכמים תקנו לאשה כתבה על נכסי בעלה אע"פ שלא הביאה לו כלום והוא הנקרא עיקר כתבה ומתוך כך הוא אומר במשנה זו שאע"פ שלא כתב לה כתבה גובה באלמנות או בגירושין בתולה מאתים ואלמנה מנה מפני שהוא תנאי בית דין ולא סוף דבר במקום שאין כותבין שכלם סומכים על תנאי בית דין אלא אף במקום שכותבין וזה לא כתב יש לה מכח תנאי בית דין ודבר זה כשהוא טוען שאין לה כתבה ומצד שלא כתב לה אבל אם טוען שכתב לה ונפרעה אין לה כלום אחר שאין כתבה יוצאת מתחת ידה ואפילו תבעה ביום מיתה וגירושין ודוקא במקום שכותבין כתבה אבל במקום שאין כותבין כתבה אלא שסומכין על תנאי בית דין גובה ותנאי זה ר"ל עיקר כתבה אין תנאי מועיל בה להפקיעה ר"ל שאפילו התנה בשעת קדושין שישאנה בלא כתבה אין תנאו מועיל וכן כל שהתנה לפחות לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה תנאו בטל וכן יתבאר בגמרא שאם כתב לה מאתים וכתבה לו שנתקבלה מהם כך וכך תנאו בטל והוא הדין אם מחלה מקצתה ולא עוד אלא אפילו כתב לה מאתים ושיעבד לה עליהם שדה שוה מנה או שלא הזכיר לה מאתים אלא שאמר לה שדה זה יהא משועבד לכתבתיך ואינו שוה אלא מנה ולא כתב לה כל נכסין דאית לי יהון אחראין וערבאין לכתבתיך חייב ר"ל ששעבודה גם כן על כל הנכסים וטורפת ממשעבדי לדעת האומר אחריות טעות סופר הוא שהלכה כן ואם התנה בפירוש שלא יהו שאר נכסים משועבדים לאותה כתבה מכל מקום גובה כלה מבני חרי וצריך שתדע שאע"פ שבתנאי בית דין זה שהזכרנו ר"ל עקר כתבה אין תנאי מועיל להפקיעו שאר התנאים מיהא תנאי מפקיעם ואין לך דבר בכל התנאים שהוזכרו הן מאותם שיש לבעל עליה הן מאותן שיש לאשה עליו שאין תנאי מפקיעם אלא שלש והם עונה ועיקר כתבה וירשת הבעל ר"ל שאם התנה עמה אחר שנשאה שלא יירשנה תנאו בטל אלא אם כן התנה בכך קודם שישאנה כמו שיתבאר אע"פ שירושת הבעל מדברי סופרים חכמים עשו חזוק כשל תורה והרי בשל תורה מיהא כל תנאי שבירושה בטל ואע"פ שהוא דבר שבממון מפני שנאמר בה לחקת משפט כך כתבוה גדולי המחברים אלא שגדולי המגיהים כתבו בה שאין צורך לחקת משפט שהרי מכל מקום אין אדם יכול להתנות על מה שלא בא לעולם ר"ל שאין לומר למורישו דין ודברים אין לי בנכסיך לאחר מיתתך שאין אדם מקנה מה שאין לו בו שום זכות מכל מקום יש אומרים שזכות הבעל בנכסי אשתו כעין שיעבוד הוא ותנאי שבה אינו אלא כעין מחילה ומחילה לדעתם אין בה דין דבר שלא בא לעולם:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

א"ר הל' ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזונות בין לפרנסה. פי' פרנסה הוא נדוניתא. והאידנא תקינו רבנן בתראי דמיתזני אפי' ממטלטלי. עיין בפרק מציאת האשה:

מתני' לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה מפני שהוא תנאי ב"ד כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז ולא כתב לה כל נכסין דאית לי אחר אין לכתובתך חייב מפני שהוא תנאי ב"ד לא כתב לה אם תשתבאי אפרקינך ואותבינך לי לאנתו ובכהנת אהדרינך למדינתך חייב מפני שהוא תנאי ב"ד:

נשבית חייב לפדותה אמר הרי גיטה וכתובתה תפדה א"ע אינו רשאי. פי' מפני שתנאי ב"ד הוא להתחייב בפרקונה. ואפילו נתן לה כתובה לאחר מכאן הואיל וכשנשבית היא תחתיו. לקתה חייב לרפאותה אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא א"ע רשאי. פי' דרפואה דמיא למזונות. וכי היכי דכי יהיב לה גט וכתובה תו לא יהיב לה מזונות. רפואה נמי לא יהיב לה. פי' תנאי ב"ד. כל דבר שתיקנו ב"ד לא בעי כתיבה דתקנות ב"ד כמאן דנקט שטרי' בידיה דמי. כתב לה שדה שוה וכו' לא מבעיא היכא דלא כתב לה כתובה דלא מצי למיעקר תקנות ב"ד וחייב לתת לה מאתים. אלא אע"ג דכתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז וא"ל זה השדה יהיה לך לשיעבוד כתובתיך שעשה תחבול' שלא פיחת תנאי ב"ד אלא אוקיר לה שדהו שוה מאה במאתים ולא כתב לה כל נכסי דאית לי אחראין לכתובתך שנמצא עכשיו שאינה יכולה לטרוף היום או למחר אלא אותו השדה שאינו שוה אלא ק' גם זה לא הועיל לו כלום שכל נכסיו אחראין לכתובתה. ואע"ג דלא כתב לה מפני שהוא תנאי ב"ד שיכתוב אדם כך כדאמרי' לקמן בפ' האשה שמעון בן שטח תיקן שיכתוב כל אדם לאשתו כל נכסי אחראין לכתובתך. וכיון שתקנות ב"ד הוא אע"פ שלא כתב לה ככתוב דמי וה"ה נמי אם כתב לה שדה שוה מאתים לכתובתה כדי שיהי' נכסיו בנ"ח ויוכל למוכרן ולא תחזור האשה עליהן לא עשה כלום. מפני תנאו של שמעון בן שטח אלא תנא דמתני' אתא לאשמועינן שא"י לפחות ממאתים זוז בשום ענין ואם השדה שוה מאתים ולא פיחת כלום אך אם נשתדף אותו השדה טורפת משאר נכסיו. ואע"ג דלא כתב לה כל נכסי אחראין לכתובתך כתקנות שמעון בן שטח:

ודייקו בגמרא מני מתני' ר"מ היא דאמר כל הפוחת לבתולה מר' ולאלמנה מק' ה"ז בעילת זנות. פי' ואפילו מחלה איהי לאו כל כמינה דאי ר"י האמר אם רצה כותב לבתולה ר' והיא כותבת לו שנתקבלתי ממך ק'. ולאלמנה ק' והיא כותבת לו התקבלתי ממך ג' זוז פי' ובמתני' תני שאם כתב לה שדה שוה ק' תחת ר' זוז אע"פ שהאשה נתרצית בכך אין ממש במעשיו אלא מתני' דלא כר"י אימא סיפא כתב לה שדה שוה ק' תחת ר' זוז ולא כתב לה כל נכסי דאית לי אחראין לכתובתך חייב מפני שהוא תנאי ב"ד. פי' משמע דגביא ממשעבדי אע"ג דלא כתב לה שיעבוד נכסין. אתאן לר"י דאמר אחריות ט"ס הוא ואע"ג דלא כתוב ככתוב דמי דאי לר"מ נהי דגביא מב"ח משום שאינו רשאי לפחות לה מכתובתה אבל ממשעבדי אמאי גביא והא ס"ל דאחריות לאו ט"ס הוא דתנן בב"מ פ"ק מצא שט"ח אם יש בו אחריות נכסים פי' ששיעבד לו כל קרקעותיו לא יחזיר למלוה דשמא פרוע הוא ומלוה נפל ויהיו ב"ד נפרעים שלא כדין. אין בהם אחריות נכסים יחזיר פי' למלוה לצור ע"פ צלוחיתו ונהדר ליה ללוה לצור ע"פ צלוחיתו דלוה קאמר להד"מ. שאין ב"ד נפרעין מהן דברי ר"מ ר"י אומר בין כך ובין כך לא יחזיר מפני שב"ד נפרעין מהן. פי' מן הלקוחות דס"ל אחריות ט"ס הוא ואפי' שטר שאין בו אחריות גובה מנכסים משועבדים הלכך אם אין החייב מודה לא יחזיר דחיישי' לפרעון ואם החייב מודה לא יחזיר דחיישינן לקנוניא ורבינו יצחק פוסק דהכי הלכתא. רישא ר"מ וסיפא ר"י וכ"ת כולה ר"מ ושאני ליה לר"מ בין כתובה לשטר פי' דדוקא בשטר קאמר דאחריות לאו ט"ס הוא אבל בכתובה מודה דט"ס הוא הואיל דהוא תנאי ב"ד ואי אמרת השתא בשט"ח דקיהיב מלוה זוזי דא"ל לא שדי איניש זוזי בכדי אר"מ דאחריות לאו ט"ס הוא כתובה דלא יהבה אשה כלום לא כ"ש י"ל דכתובה מודה ר"מ דאית ליה תקנות שמעון בן שטח. וכיון דתקנות ב"ד הוא אע"ג דלא כתב ככתוב דמי ומי שני ליה והתניא ה' גובין מן המחוררין. פי' ולא ממשועבדים כדתנן בגיטין אין מוציאין לאכילת פירות ולמזון האשה והבנות מפני תקון העולם ואלו הן פירות גזל שדה מלאה פירות ואכלן וחזר נגזל ולקחה מגזלן ובא לגבות פירותיו אינו גובה אותן ממשעבדי אלא מבנ"ח ושבח קרקעות פי' גזל שדה ומכרה לאחר והשביחה ובא נגזל וטורפה מלוקח ובא לוקח על גזלן לטרוף קרן ושבח הקרן גובה מנכסים משועבדים והשבח גובה מב"ח והמקבל עליו לזון בן אשתו ובת אשתו ושט"ח שאין בו אחריות וכתובת אשה שאין בה אחריות מאן שמעת ליה דאמר גבי שט"ח אחריות לאו ט"ס הוא ר"מ וקתני כתובת אשה שאין בה אחריות אלמא לית ליה לר"מ תקנות שמעון בן שטח. איבע"א ר"מ איבע"א ר"י איבע"א ר"מ מאי חייב דקתני מן המחוררין. פי' ולעולם לית ליה לר"מ תקנות שמעון בן שטח. והא דקתני בתולה גובה מאתים לא ממשעבדי אלא מבנ"ח כדקתני בברייתא ה' גובין מן המחוררין וכו'. איבע"א ר"י התם כתבה ליה התקבלתי. פי' אשה קמחלה ליה ויכולה היא למחול. אבל הכא לא כתבה ליה התקבלתי פי' במתני' הוא כתב לה שדה שוה מנה והיא לא מחלה לו הלכך לא עשה כלום:

מני ר' מאיר היא דאמר כל הפוחת לבתולה כו'. עד רישא ר' מאיר וסיפא ר' יהודה. מתוך פירש"י ז"ל נראה דהכי מקשינן דמשמע לן דמתני' דהכא דתני לא כתב לה כתובה לאו כלל קאמרינן אלא כתובה הראוי' כגון לבתולה מנה ולאלמנה חמישים ולא כתב לה לדעתה לומר שידעה ושתקה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה והא כר' דקסבר ר' מאיר שאין האשה יכולה למחול מכתובתה דהא קאמר כל הפוחת לבתולה ממאתים ואלמנה ממנה הרי זה בעילתו בעילת זנות דאי כר' יהודא הא אמר דמציא מחלה. וקס"ד השתא דשתיקתה דמתנ' דלא כתב לה ושתק' היינו מחילה ומפרקינן במסקנא דאפי' לר' יהוד' אתי' דכי אמר' יהוד' ה"מ כי מחלה בהדי' דכתבה ליה התקבלתי. אבל מתני' דלא מחלה בהדיא מסתמא לא אמרינן דמחלה. ואינו נכון דוודאי אפי' ר"מ לא קאמר במחילה דהא וודאי פשיט' דיכלה מחלה שאין לך זכות שיהא לו לאדם ברשותו שלא יהא יכול נמחלו. ולא אמר ר"מ אלא שאם כנסה מתחלה על מנת שלא תהא כתובת' כראוי לה שתנאו בטל דימא דאידך דאמ' ר"מ בעלמא במקדש את האשה על מנת שאין לה עליו שאר כסות ועונה שהיא מקודשת ותנאי בטל. ואילו הכונס את האשה ואחר שכנסה מחלה לי כסות אין ספק שמחילתה מחילה גמורה והכי מוכח לקמן בפ' אע"פ דלר' מאיר וודאי אחר נישואין יכולה היא למחול אפי' הראוי' לה שתה' בעילתו בעילת זנות. אבל לפי שיטתו אפשר לפרש דמשמע לן דמתני' דקתני לא כתב לה כתוב' כתוב' הראייה קאמ' ושנכנס' מתחלה על מנת כן וקאמר דבתולה גובה מאתים ואלמנה מנה. והא כר"מ וודאי דאית לי' דאם כנסה מתחל' על מנת כן תנאו בטל. ודלא כר"י דקס"ד השתא דלר"י יכול הוא לכנסה מתחלה על מנת כן בבתולה שלא תהא כתובתה אלא מנה ובאלמנה חמשים זוזי. ובמסקנא מפרקינן התם כתבה לי' התקבלתי הכא לא כתבה לי' התקבלתי. כלו' דאפי' ר"י לא אמר אלא שאחר שכנסה היא יכולה למחול מכתובת:

ויכול לשהותה כן ומותר' לי ולית לי' סברא דר"מ דמשוי לי' בעילתו בעילת זנות. אבל מודה ר"י דאם כנסה מתחלה על מנת כן תנאו בטל ואית לה לבתולה מאתים ואלמנה מנה ואכתי ליתי' להאי פירושא דמאי קשי' לי' דמשמע לה למתני' הכי דהא פשטא דמתני' לא הוי הכי אלא דמשום דהוי תנאי ב"ד ואע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי. ואתי' בין לר"מ בין לר"י. אלא וודאי פירושא הכי הוא דהא במתני' אמרינן דאע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי ולבסוף בתולה גובה מאתים אלמנה מנה כמי שכתב דמי. והא אתיא כר' מאיר דהא אמר ר"מ שאין אדם יכול לכנוס אשה להתנות עמה לפחות מכתובת' מתחילתה אבל לר' יהודה כיון דקסבר שהוא יכול לעשות כן ויכול לכונסה מתחלה על מנת שלא תהא כתובת' אלא מנה או חמשים או פחות היכי קתני מתני' בתול' גובה מאתים ואלמנה מנה ואמאי לא מהימן למימר מתחלה על מנת כן כנסתי' שלא תהא כתובתה אלא כך ותהא היא צריכ' להביא ראי' ואם לא יפטר בשבועה. אבל אליבא דר"מ אע"ג דאמרינן דמציא מחלה אחר שכנסה כיון שאי אפשר לכנוס אשה אלא בכתוב' הראוי' אי קא טעין עלה מידי דמחלה לי' בתר הכי עליו להביא ראי' אימא סיפא כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז ולא כתב לה כל נכסין דאית לי' אחראין לכתובתיך חייב שהוא תנאי בית דין אתאן לר' יהודה דאמר אחריות טעות סופר הוא דאי ר' מאיר הא אמר אחריות לאו טעות סופר הוא בין בשאר שטרי בין בכתובה ואסיפא סמוך דתני לה בהדיא. קשיא לן לר' יהודה מי ניחא אם כן למה לי דקתני טעמא מפני שהוא תנאי ב"ד תיפוק לי' מהאי טעמא דאמרינן דאחריות טעות סופר הוא ואפי' בשאר שטרי נמי הכי דינא. דוודאי מאי דקתני חייב שהוא תנאי בית דין טעמא דהא מלתא הוא דמשו' הכי נכסיו אחראין מפני שהוא תנאי ב"ד. ואהא בלחוד נמי קאי ולא סגיא נמי בלאו הכי לפום פשטא.ולפום מאי דפרשו לה כלהו רבוותא ז"ל דהכי קאמר דכתב לה כתובה הראוי' לבתולה מאתים ולאלמנה מנה וכתב לה בכתובתה שדה שוה מנה ששיעבדו אותו שדה בלבד לכתובתה ולא שעבד לה שאר נכסיו חייו על כל נכסיו מפני שהוא תנאי בית דין. והא קשיא לן כיון דאמרינן דר' יהוד' הוא דאית לי' אחריות טעות סופר הוא הא דמתני' היכי מתוקמ' אי אפותקי מפורש הוא אמאי אית לי' הכא דהא בשאר שטרי כי האי גוונא לית לי' אלא אותה שדה דידע וקא מחיל. ואי אישתדיף נמי לא גבי משאר נכסיו ובהא וודאי לא שני לן בין כתובה לשאר שטרי דכתובה נמי וודאי מצי' מחלה אחר שכנסה בכתובה הראויה לה כדפי' לעיל. ואי באפותיקי סתם מאי אריא כתובה בשאר שטרי נמי איתה בוודאי דגבי משאר נכסי ולמה לי טעמא דמפני שהוא תנאי ב"ד. ונראה לפרש דמפני שהוא תנאי ב"ד. ונראה לפרש דבמתני' הכי קאמר כתב לה שדה שוה כו' לומר שכנס' תחלה על מנת כן שלא תהא כתובתה אלא שדה זה שהוא שוה מנה והרי הוא כאלו כנסי בפי' על מנ' שלא תהא כתובתה אלא מנה וזהו וודאי אליבא דר"מ תנאו בטל וכדאתי' רישא נמי בהך טעמ' אלבי'. וכיון דכן בדין הוא דיכול למימר דסיפא גופא לא אתיא אליבא דהאי תנא דהיינו ר"י אלא לר' מאיר ומשום דפרישנ'. דאלו לר' יהודה למאי דקס"ד השתא כיון דקסבר דאפשר לפחות לבתולה ממאתים כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז אין לו אלא אותה שדה אלא דמיחוורא לי' למקשי מסיפא ארישא דאתיא בהדיא כר' מאיר מלמידק סיפא גופה דאתיא בתרי תנאי. ובמסקנא הא איפרקא שפיר והאי דתנא כתב לה שדה בדין הוא דהוה לי' למתני כנסה על מנת שלא תהא כתובתה אלא מנה אלא דאורחא דתנא למתני' כתובה בקרקע. וכדאמרינן נמי באותן שלש שדות אחד שכותב לה בכתובתה. אי נמי אפשר דהאי דתנא להכי רבות' קמ"ל דכיון דקיימ' לן בעלמא דאין אונאה לקרקעות הוה אמינא כיון דהכי הוא דהאי דכנסה על מנת שלא תהא כתובתה אלא שדה זה ליקום האי שדה במקום מאתים. קמ"ל דאנן נהי דאית לן דאין אונאה לקרקעות אבל דמי' יש להם. ואלו נתחייב אדם לחבירו בדמי שדה אחת סתם ב"ד שמין ונותנין לו. אף בזה כיון שכנסה והתנה עמה שלא תהא כתובתה אלא שדה זה סתם ודמי שדה זה אינן אלא מנה תנאי בטל וחייב לה מאתים כאלו כנסה בפירוש על מנת שלא תהא כתובתה אלא מנה שתנאו בטל וחייב לה מאתים. אבל אלו גרשה ונתן לה לכתובתה שדה שוה מנה או חמשים נתקבלה כתובתה ואין כאן אונאה שאין אונא' לקרקעות. ולא עוד אלא אפי' כנסה בכתובתה הראוי' לה וכשכנסה נתן לה בכתובתה שדה שוה מנה או חמשים באפותיקי מפורש אין לה אלא אותה שדה ואין כאן אונאה לפי שאין אונאה לקרקעו'. כללו של דבר כל זמן שנותן לה בשומת דמים שדה אפי' שוה חמשים באלף זוז נתקבלה כתובתה. וכן בעל חוב בחובו. אבל נתן לה סתם אין דנין אותה אלא בשוויה. והשתא דאתינן להכי לא קשיא לן נמי מאי דקשינן לר' יהודה נמי היכא ניחא. דמתני' תרתי קתני לומר שאע"פ שהתנה עליה בשעה שכנסה שלא תהא כתובתה אלא מנה או שדה שוה מנה תנאו בטל וכתבותה מאתים וגובה מן המשועבדים והכי מוכח לישנא דמתני' דתני ולא כתב לה כל נכסין דאית לי' אחראין לכתובתיך חייב שהוא תנאי בית דין כלומר חייב על כל כתובתה וכל נכסיו אחראין וערבאין לה ושהוא תנאי ב"ד דתני קאי אחוובא דכל כתובתה. אבל לא משיעבוד' דכל נכסיו שיהו כל נכסיו אחראין וערבאין לה. דהא לאו משום דכתובה תנאי ב"ד הוא אלא מדינא והא כר' יהוד' דלא כר"מ. דאי ר' מאיר הא אמר לקמן אפי' בכותב לה כתובה בפירו' ולא כת' אחראין דאינה גובה מן המשועבדין. אלא וודאי דרבי יהודה היא דאית לי' בכל דוכתא דאחריות טעות סופר. וה"נ כיון דאית לי' לר"י בהא לא כתב לה כתובה מאתים דה"ל כמו שכתב לה כתובה של מאתים. כיון דכן דחשבינן לה כמאן דאיכתיב' גובה מן המשועבדין דאחריות טעות סופר הוא. ומתני' דקתני טעמא מפני שהוא תנאי ב"ד לאו אהא קאי כדפרישנא. ואי קשיא לך והא ר"מ ור' יהודה בתר שמעון בן שטח הוי ואמרי' לקמן דתקין שיהא כותב לה כל נכסיו אחראין לכתובתה. יש לומר דשמעון בין שטח לא תקין אלא שיהא כותב לה כן. אבל אם לא כתב לה הרי זה במחלוקת ר' מאיר ור' יהודה דאליבא דר"מ מן הסתם אחריות לאו טעות סופר הוא. ואליבא דר' יהודה מסתמא נמי אחריות טעות סופר הוא. ולר' יהודה תקנתא דשמעון בן שטח לא הויא אלא להוציא ממה שנהגו ליחד כתובתה וכשהוא כועס עליה הוא אומר לה טלי כתובתיך וצאי ותיקן שלא יהו עושין כן. ומיהו פשטה דמתניתא דלקמן אליבא דר"מ אתיא:

סוף סוף כל העומד לגדור כגדור דמי וכו'. והא דתנן בפרק שבועת הדיינין [שבועות מב ב'] עשר גפנים מסרתי לך והלה אומר אינן אלא חמש וכו' ואמר רבי יוסי בר חנינא עלה ענבים העומדות ליבצר איכא בינייהו ר' מאיר סבר כבצורות דמיין ורבנן סברי לא כבצורות דמיין שאני התם דלאו למבצרינהו מסרינהו ניהלי' והילכך כל שהן מחוברין בקרקע באותה שעה כקרקע דמו והא דתנן בפרק המוכר את הבית [בבא בתרא סח ב'] מכר את השדה מכר את התבואה המחוברת לקרקע ופרישנא בגמרא אע"ג דמטא למחצד התם משום אומד הדעת הוא דכיון דמחוברת לקרקע ה"ל לשיורה והא דקי"ל דב"ח גובה את השבח אפילו שבח המגיע לכתפים התם טעמא משום דארעא בחזקת בעל קאי ולא בחזקת לוקח וכל שלא החזיק לוקח בפירות ממש ולא תלשן הרי הן של ב"ח וכן כתב הריא"ף בפרק קמא דמציעא אמר שמואל ב"ח גובה את השבח שבח אין פירות לא פירוש פירות דלא גבי להו ב"ח פירות דאכל להו אי נמי פירות דתלישי אבל פירות דאיתנהו האידנא מחוברי' בארעא גבי להו בעל חוב והיינו דאמרי והא מעשים בכל יום וקא מגבי שמואל אפילו בשבח המגיע לכתפים והם פירות שהגיעו ליבצר והרב בעל המאור ז"ל חולק עליו שם לומר דאין ב"ח גובה את הפירות ופי' שבח המגיע לכתפים הבא מחמת טרחו ועמל ידיו והוא הפירוש הנכון וכן פירש רבינו האיי גאון ז"ל וכן כתב ר"ת ז"ל והכין מוכח בפרק יש נוחלין גבי זה אחי אינו נאמן ונוטל עמו בחלקו. הרשב"א ז"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל סוף סוף כל העומד לגדור וכו'. פי' דאפילו לרבנן דאמרי במסכת שבועות ענבים העומדות ליבצר לאו כבצורות דמיין התם בדצריכי לארעא אבל כל היכא דלא צריכי לארעא אפילו רבנן מודו דכבצורות דמיין. ע"כ:
דצריכי לדקלא קאמינא פירוש דצריכי ולא צריכי כלומר שראויין ללקט ואי קיימי התם משבחן טפי דאי בדצריכי לארעא לגמרי פשיטא ומאי רבותיה ועוד היכי קאמר דחזיין לבודיא קא אמינא אלא ודאי כדאמרן ואתיא כרבנן דאמרי ענבים העומדות ליבצר כבצורות דמיין וכקרקע נינהו דהתם נמי פלוגתייהו בדצריכי ולא צריכי לארעא וכדפרישנא התם בס"ד וזהו הנכון. הריטב"א ז"ל:
ממקרקעי ולא ממטלטלי כתבו בתוספות דכי היכי דמחלקין בפרק מציאת האשה בין אמידניה ללא אמידניה לענין שמין באב להוסיף על עשור נכסי הכי נמי נחלוק בין אמידניה ללא אמידניה לענין שתגבה ממטלטלי דאי לא תימא הכי קשיא דרבא אדרבא וכמו שכתבו התוספות ואין להקשות דא"כ כי היכי דתקינו הגאונים דכתוב' ומזונות גבי ממטלטלין הכי נמי הוו להו למתקן לענין פרנסה כיון דאנו מחלקין אף לענין דין התלמוד בין אמידניה ללא אמידניה די"ל דבזה לא הוצרכו לתקן מידי דאנן סהדי שכל בני אדם רגילין להשיא בנותיהן ממטלטלין וחשיב כמו אמידניה דפסק רבא כר' יהודה. ועוד יש לי לפרש דבכלל מאי דחילק הגמרא לקמן בפרק מציאת האשה איתא נמי לענין מטלטלי והא בהא תליא דאם אתה אומר עשור נכסי הא ודאי ממקרקעי ולא ממטלטלי ואי שמין באב הויא נמי במטלטלי ובכלל מאי דפריך לקמן בפרק מציאת האשה מדרבא אדרבא איתא נמי קושיית התוספות אלא לדידהו מתרי מימרי דרבא נקט והשתא אתי שפיר דלא תקינו רבנן בתראי בפרנסה מידי דהתלמוד כתב להדיא דהכא דאמידנ' ממטלטלי ועתה בזמן הזה כולי עלמא חשיבי כאמידניה כנ"ל:
דאמר רבא הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין לכתובה בין למזוני בין לפרנסה ואיכא למידק אמאי לעיל כד אייתי מימרא דרבא דלג בין לכתוב' ואי לא בעי לאתויי לעיל אלא מאי דאיצטריך ליה לא הוה ליה לאתויי נמי אלא בין למזוני למה ליה לאתויי בין לפרנסה ואפשר דאה"נ דלא בעי לאתויי אלא מאי דצריך ומאי לפרנסה כסות ולבוש ולאו היינו נדוניא והכא כד מייתי עיקר מימרא דרבא ע"כ פי' לפרנסה היינו לנדוניא. ולהכי כתב רש"י ז"ל כאן לפרנסה. לנדוניא. ולא פירש כן לעיל ודוק כנ"ל:

מתניתין לא כתב לה כתובה וכו'. ואע"פ שמנהג המקום לכתוב כתוב' הוא והוא לא כתב כמי שכתב דמי ולא מבעיא בשלא כתב אלא אפי' התנה עמה בפירוש שלא יתן לה כתובה אין התנאי כלום ויש לה כתובה. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:

כתב לה שדה שוה מנה וכו'. חייב פירוש חייב במאתים חיוב גמור ואפילו מנכסים משועבדים מפני שהיא תנאי ב"ד ומיירי כגון שכתב לה שדה בכתובתה דאמר לה ויהיבנא ליכי מוהר בתוליכי שדה פלוני והא קמ"ל דאע"ג דבעלמא אין אונאה לקרקעות הכא אינו נשום אלא במנה בשוייו וכאילו לא כתב לה אלא מנה דמי וחייב להשלים אבל היכא דכתב לה מאתים ויחד לה קרקע שוה מנה באפותיקי מפורש יש אומרים שאינו חייב שכבר נתחייב במאתים כתקנתא דרבנן ואם יסלקנה בדמים חייב הוא לה במאתים ודבר זה צ"ת דודאי הא ככותב לה מאתים והיא כותבת לו התקבלתי דמיא שאינו רשאי לעשות כן לר' מאיר ואפשר דגריעא מינה דכיון דאפותיקי מפורש כתבו לה ושעבודא עליו לבדו אין כאן אלא מאה ואף זה בכלל דין משנתינו כנ"ל. הריטב"א ז"ל:

וז"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל כתב לה שדה שוה מנה וכו'. כלומר אע"פ שלא כתב לה אחריות כתובה כי אם על שדה בלבד וזו השדה אינה שוה אלא מנה גובה כתובתה משאר הנכסים דכל הנכסים הם אחראים לכתובתה דקי"ל כר' יהודה דאחריות ט"ס הוא ואע"פ שלא כתב אחריות כי אם על שדה זו בלבד כמי שכתב דמי ולוקחת זו השדה בשוויו והמנה האחר לוקחת משאר נכסים ואם מכר או נתן טורפת משאר לקוחות דקי"ל כרבי יהודה דאמר דהאי חייב דקתני במתני' רוצה לומר חייב ואפילו ממשעבדי. ע"כ:
לא כתב לה אם תשתבאי אפרקינך וכו' פי' תקנת חכמים הוא שהבעל יהיה חייב לפדות את אשתו דתקנו פרקונה תחת פירות כדכתבינן לעיל ובכלל התנאי הוא שתהי' אשתו כמו מתחלה שאע"פ שעמדה ברשות הע"ג ואי אפשר שלא נבעלה דרוב ע"ג פרוצין בעריות הם אפ"ה אם בעלה ישראל מותרת לחזור אליו דמסתמא לא נבעלה כי אם באונס ואנוסה מותרת לישראל דנפקא לן מדכתיב והיא לא נתפסה הא נתפסה מותרת:
בכהנת כלומר בנשי כהנים לא היה התנאי שיחזירנה שאע"פ שלא נבעלה כי אם באונס אסורה לבעלה ולפיכך היה תנאי חכמים שיפדנה ויחזירנה לעירה ומתני' אתא לאשמועינן שאעפ"י שלא כתב לה אלו התנאי' כמי שכתב דמי כיון שהוא תנאי ב"ד. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:

נשבית חייב לפדותה וכו'. לא היה צריך זה אלא משום סיפא דאיצטריך לאשמועינן החילוק שיש בין פדיון לרפואה נקטה. תלמידי ה"ר יונה ז"ל. ורש"י ז"ל כתב וז"ל אינו רשאי. שכבר נתחייב בפדיונה משנשבית. ע"כ. פי' בעי לפרושי דמתניתין הכי קתני לפי דמשנשבית חייב לפדותה לפיכך אמר הרי גיטה וכתובה וכו' אינו רשאי והשתא ניחא דלא מייתי האי לישנא כנ"ל:

אמר הרי גטה וכו'. פירוש אינו רשאי להפטר מפדיונה בכך אלא מגרשה ופודה אם ירצה. לקתה חייב לרפאותה פי' רבינו דלהכי קתני לקת' ולא קתני חלתה לאשמועינן שאם חלתה בפשיעותא אינו חייב לרפאותה. הריטב"א ז"ל:
ורש"י ז"ל כתב במהדורא קמא לקתה בחלאים ע"כ. ואפשר דלרמוזי רפואה שאין לה קצבה נקט הכי ולהכי כתב רש"י ז"ל נמי חייב לרפאותה. שהרפואה כמזונות:
ועוד אמרו ז"ל בשם רבינו הגדול ז"ל דאפילו ברפואה שיש לה קצבה חייב לרפאותה שלא חלקו בין רפואה שיש לה קצבה אלא באלמנה לגבי יורשין שאין חיוב רפואתה עליהם אלא מטעם מזונות אבל בעלה חייב הוא לרפאותה משום תקנה דרבנן ולא מדין מזונות והיינו דלא אדכרו סוגיין דגמרא אלא באלמנה. אבל הרב בעל העיטור ז"ל כתב דבעלה ג"כ דינו כיורשין מדאמרינן בירוש' [ב"ב פ"ט ה"ד] קריבתיה דר"ש בר אבא חששא עינא אתיא קמיה דרבי יוחנן אמר לה אין קציץ הוא אסייך מפורניך ואי לא בעליך יהיב ליה ע"כ. ואמרינן נמי התם בעלה אמר הן דקצצין והיא בעיא דלא קצין למאן שמעינן לאו לבעלה ע"כ. ורבינו הגדול ז"ל אומר דהאי ירושלמי פליג אגמרא דילן ואגמרא דילן סמכי' וא"נ אפשר דלא פליגי ובעליך יהיב לאו דוקא אלא מנכסי בעליך קאמר ובעלה בעי היינו היורשין הבאין מכח בעלה וזה דחוק אלא ודאי פליג אגמרא דילן לפום האי סברא דמרן ז"ל. הריטב"א ז"ל ובגמרא אכתוב לשון הרא"ה ז"ל בזה בס"ד:
אמר הרי גטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי פי' הראב"ד דדוקא כשאינה מוטלת על המטה אבל אם מוטלת במטה אינו רשאי והביא ראיה לדבריו מדתניא בספרי ושלחתה לנפשה מלמד שאם היתה חולה ממתין לה עד שתתרפא וכ"ש בבנות ישראל הקדושות שאין לו לשלחה אלא ודאי דמתניתין דהכא כשאינה מוטלת על המטה ומתני' דהתם במוטלת על המטה וכן דעת הרשב"א וטעמא דמסתבר הוא ולגבי אלמנה אין רשאים לפרוע כתובתה ושתרפא את עצמה דהא רפואתה מדין מזונות הוא וקי"ל כאנשי גליל שאין היורשין יכולין לפרוע כתובתה ושתאזון את עצמה. הריטב"א ז"ל:
כתב הרמ"ה ז"ל ומה הפרש יש בין פרקונה לרפואתה שהשבוי' משעה שנשבית נתחייב לה הבעל בכדי פרקונה ומידי דחייל עליה חיוב' בבת אחת הוא שאילו שלח פדיון שמבקשי' ממנו מיד היתה נפדית לפיכך אינו יכול לפטור את עצמו מדבר שכבר נתחייב בו אבל רפואה לאו מידי דחייל עליה חיובא מעיקרא הוא שהרי אילו נתן לרופא כפלי כפלים מרפואתה לא היה יכול לרפאותה מיד ונמצא שאינו מתחייב בכל רפואתה בבת אחת אלא בכל יום ויום הוא מתחייב בה דבר יום ביומו ורפואת אותו היום כבר נתנה ורפואת מחר עדיין לא נתחייב בה נמצא שאינו פוטר עצמו מדבר שכבר נתחייב בו הא למה זה דומה למזונותי' וכשם שהוא יכול לפטור עצמו ממזונות הראויות למחר בגט שהוא נותן לה היום כך יכול להפטר מרפואתה. תלמידי ה"ר יונה ז"ל. וקרוב לזה פרש"י ז"ל ולקמן בגמרא פירש טעם אחר שהרפואה היא בכלל מזונות והיא קבלה בכל יום תשלום שכר מעשה ידיה עד עכשו אבל רשאי לומר הרי זה גיטך וכתובתיך ותפדה עצמך לפי שלא קבלה עד עכשו תשלום פירות שאכל ועכשו יש לו לשלם:

גמרא הא דמקשינן מני רבי מאיר היא דאמר כל הפוחת פי' רש"י ז"ל דקס"ד גובה דקתני מתני' אפי' מחלה וזה אינו במשמע ולי נראה דקס"ד שזה שנשא בלא כתובה אין דיננו לכופו אלא בפחות שבדין הכתובות וכל כמה דאפשר דתשתרי ליה בההיא כתובה לא מפקי' מיניה טפי ולהכי קאמר רבי יהודה נכוף אותו לכתוב או ליתן מאתים ותמחול לו מנה דלא גרע נשאת בלא כתובה מו המוחלת והיינו דמפרקי' בסוף התם כתב' ליה וכו'. לומר דרבנן תקנו מאתים וכל הנשאת על דעת כן נשאת עד שתמחול קצתן לאחר כתיבה שלו דלא מבטלת תקנתא דרבנן. הרמב"ן ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו מתוך פרש"י ז"ל נראה דהכי מקשי' דמשמע לן דמתניתין דהכא דתני לא כתב לה כתובה לאו כלל קא אמרינן אלא כתובה הראויה כגון לבתולה מנה ולאלמנה חמשים וכתבו לה כן לדעתה לומר שידעה ושתקה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה והא כרבי מאיר דקסבר ר"מ שאין האשה יכולה למחול מכתובתה דהא קאמר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילתו בעילת זנות דאי לרבי יהודה הא אמר דמציא מחלה וקס"ד השתא דשתיקתה דמתני' דלא כתב לה ושתקה היינו מחילה ומפרקי' במסקנא דאפילו לרבי יהודה אתיא דכי אמר רבי יהודה הני מילי כי מחלה בהדיא דכתבה ליה התקבלתי אבל מתניתין דלא מחלה להדיא מסתמא לא אמרינן דמחלה. ואינו נכון דודאי אפי' ר"מ לא קאמר במחילה דהא ודאי פשיטא דיכולה למחול שאין לך זכות שיהא לו לאדם ברשותו שלא יכול למוחלו ולא אמר רבי מאיר אלא שאם כנסה מתחילה ע"מ שלא תהא כתובתה כראוי לא שתנאי בטל דומיא דאידך דאמר רבי מאיר בעלמא במקדש את האשה ע"מ שאין לה עליו שאר כסות ועונה שהיא מקודשת ותנאו בטל ואילו הכונס את האשה ואחר שכנסה מחלה לו כסות אין ספק שמחילתה מחילה גמורה והכי מוכח לקמן בפרק אע"פ דלר"מ ודאי אחר נשואין יכולה היא למחול אפילו הראויה לה שתהא בעילתו בעילת זנות אבל לפי שיטתו אפשר לפרש דמשמע לן מתניתין דקתני לא כתב לה כתובה כתובה הראויה קאמר ושכנסה מתחילה ע"מ כן וקאמר דבתולה גובה מאתים ואלמנה מנה והא כר"מ ודאי אית ליה דאם כנס מתחילה ע"מ כן תנאו בטל ודלא כרבי יהודה דקס"ד השתא דלרבי יהודה יכול הוא לכנסה מתחילה על מנת כן בבתולה שלא תהא כתובתה אלא מנה ובאלמנה חמשים זוז ובמסקנא מפרקי' התם כתבה ליה התקבלתי הכא לא כתבה ליה התקבלתי כלומר דאפי' רבי יהודה לא אמר אלא שאחר שכנסה היא יכולה למחול מכתובתה ויכול לשהותה כן ומותרת לו ולית ליה סברא דר"מ דמשוי ליה בעילתו בעילת זנות אבל מודה ר' יהודה דאם כנסה מתחילה ע"מ כן תנאו בטל ואית לה לבתולה מאתים ואלמנה מנה. ואכתי ליתיה להאי פירושא דמאי קשיתיה דמשמע ליה במתני' הכי וקשיא ליה דהא פשטא דמתניתין לא הוי הכי אלא דמשום דהוי תנאי ב"ד ואע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי ואתי' בין לר' מאיר בין לר' יהודה אלא ודאי פירושא הכי הוא דהא במתניתין אמרינן דאע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי ולבסוף בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה כמי שכתב דמי והא אתיא כר"מ דהא אמר ר"מ שאין אדם יכול לכנוס אשה להתנות עמה לפחות מכתובתה מתחלה אבל לר' יהודה כיון דקסבר שהוא יכול לעשות כן ויכול לכנסה מתחלה על מנת שלא תהא כתובתה אלא מנה או חמשים או פחות היכי קתני מתני' בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה ואמאי לא מהימן למימר מתחלה על מנת כן כנסתיה שלא תהא כתובתה אלא כך ותהא היא צריכה להביא ראיה ואם לא יפטר בשבועה אבל אליבא דר"מ אף על גב דאמרינן דמציא מחלה אחר שכנסה כיון שאי אפשר לכנוס אלא בכתובה הראויה אי קא טעין עלה מידי דמחלה ליה בתר הכי עליו להביא ראיה. ע"כ:

והרשב"א ז"ל כתב וז"ל ר"מ היא דאמר כל הפוחת כו'. פירוש ותנאו בטל וגובה מאתים דאי רבי יהודה דאמר רצה כותב לה מאתים והיא כותבת לו התקבלתי וכו' ואף ע"ג דאסיקנא התם דאפילו לרבי יהודה דוקא כתבה אבל בעל פה לא הכא קס"ד דגובה דקתני במתניתין אפילו מחלה כן פי' רש"י ז"ל ואינו מחוור דה"ל למתני הכי בפירוש דלישנא דגמרא לא משתמע מיניה אלא דכנסה סתם בלא כתובה. והרמב"ן נר"ו פירש דקס"ד דזה שנשא בלא כתובה לא נכופנו לר"י אלא בפחות שבכתובות דלא גרעה ממוחלת והילכך נכוף אותו לכתוב כתובה של מאתים ואח"כ תכתוב לו היא שנתקבלה היא ממנו מנה. וגם זה אינו מחוור בעיני דמגרע גרעא זו ממוחלת בפי' והלא מחלה בפי' כופין אותו ליתן מאתים ואין אומרים יכתוב הוא מאתים ותמחול היא מנה ועוד דהא שמעי' לרבי יהודה דחייש לבעילת זנות אלא דינא קתני דכתובה תנאה קיים ומוחלת אין תנאה קיים והילכך אם אתה אומר כאן דמחילתה מחילה אם כן נעשה זו כאילו כתב לה ואחר כך מחלה היא שהרי לא כתב לה הוא מנה לבד כדי שנאמר שעשה זה שלא כרצון חכמים ואם אין מחילתה מחילה למה נכוף אותה לכתוב לו התקבלתי. ומסתברא לי דהכא הוה ס"ד לרבי יהודה כותבת לאו דוקא וה"ה למוחלת והילכך רואין את זו כאילו יש לה כתובה של מאתים דמסתמא הכי אית לה מתנאי ב"ד וכיון דלא חששה לכתוב הרי זו כאילו מחלה וויתרה מקצת כתובתה ולא תגבה אלא מנה ושני ליה לעולם רבי יהודה והתם כתבה ליה התקבלתי כלומר וכותבת דוקא אבל מחלה לא והילכך אפילו כשת"ל בזו שהיא כמוחלת אפילו הכי גובה מאתים כתנאה דע"פ וכ"ש דסתם בטל כנ"ל. עד כאן לשון הרשב"א ז"ל:

והתוספות כתבו וז"ל מני ר"מ היא דאמר כל הפוחת וכו'. בפרק אף על פי דייק כל הפוחת אפילו בתנאה אלמא דתנאו בטל ואית לה וכיון דאמרינן לית לה לא סמכה דעתה והויא בעילתו בעילת זנות ופי' ריב"ן דבכל מקום דאית לה ואין האשה בטוחה בו דלא סמכה דעתה תקנו חכמים שיהא בעילתו בעילת זנות אבל אם היה תנאי קיים כיון דלית לה אין בעילתו בעילת זנות ע"כ. וקשה אם כן אמאי קאמר ולאלמנה מנה דהויא בעילת זנות והא תנאי קיים דכל בדרבנן תנאי קיים ולשיטת ר"י ז"ל דלא מבעיא קאמר וכדבעינן לפרושי קמן בס"ד ניחא דהא כ"ש אי תנאי קיים דהויא בעילתו בעילת זנות ולגבי הכי קתני גבי אלמנה דהרי זו בעילתו בעילת זנות אף על גב דלישנא דכל הפוחת לגבי אלמנה לא דייקא מכל מקום איכא למימר דמשום בתולה נקט הכי אבל לשיטת ריב"ן ז"ל קשיא. ותירצו בתוספות דגבי אלמנה נמי אף על גב דהויא בדרבנן תנאי בטל דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ודע דלשיטת ריב"ן ז"ל מאי דהויא בעילתו בעילת זנות היינו משויא לה בעילת זנות דנבעלת אדעתא דלית לה ואין הדין כן אלא דאית לה וכיון דאית לה תקנו חכמים שיהא בעילת זנות אבל היכא דקושטא דדינא הוא דלית לה אין כאן בעילת זנות ומיהו איסורא איכא דאסור לאדם שישהא עם אשתו שעה אחת בלא כתובה אבל אין כאן בעילת זנות אלא בהדיא לא סמכה דעתה שלא כדין וככתוב. ולשיטת ר"י ז"ל איהי נמי משויא בעילת זנות דכיון דקלה בעיניו להוציאה הרי בעילתו בעילת זנות ושמעתין הכי מתפרשא לשיטת ריב"ן דר"מ ור' יהודה בהכי פליגי דר"מ סבר דכל הפוחת לעולם תנאי בטל ואפילו כתבה התקבלתי מינך מנה והילכך תקינו רבנן דליהוי בעילתו בעילת זנות ורבי יהודה סבר דאם רצה כותב לבתולה כו' והיא כותבת התקבלתי וכו' וכיון דכן אפילו לא כתבה לו כן כיון דאפשר לפחות לה מכתובתה אף על גב דידעינן דאית לה ואיהי סמכה דעתה דלית לה אפילו הכי לא תקינו רבנן דליהוי בעילתו בעילת זנות מאחר דאפשר לפחות לה ור"מ סבר דלעולם אית לה וסמכה דעתה דלית לה ולהכי הויא בעילתו בעילת זנות ומתני' נמי משמע בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה כר"מ ומאי לא כתב לה כתובה היינו דלא כתב לה כתובה הראויה ואפילו כתבה התקבלתי ואפ"ה בתולה גובה מאתים כר"מ והכין דייק סיפא דקתני בתולה גובה מאתים דאלמא לעולם הכין דינא ומסיק תלמודא דאפילו כרבי יהודה אתיא מתני' וכי קתני מתניתין דוקא בדלא כתב לה התקבלתי והכי דייק לישנא דלא כתב לה דקתני מתני' והא דאמרינן לקמן בפרק אף על פי מחלוקת בתחלת חופה אבל בסוף ביאה דברי הכל מוחלת ה"פ לדעת ריב"ן ז"ל מחלוקת בתחלת חופה אבל בסוף ביאה אי אתני בעל בסוף לפחות מכתובתה לא הויא בעילתו בעילת זנות דאף על גב דאתני בעל היא אינה מוחלת ובטוחה היא דאית לה ואין בדברי בעלה כלום כבר כיון שזכתה משנכנסה לחופה ונבעלה אבל בתחלת חופה סבירא ליה לר"מ דאין האשה בטוחה בו דלא סמכה דעתה וכיון דאית לה הויא בעילתו בעילת זנות ומיהו אם היא מעצמה מוחלת בפירוש פשיטא ודאי דיכולה למכור ולמחול. הנה הצעתי לפניך פירושו של ריב"ן ז"ל ואין על פירושו שום קושיא ממה שהקשו התוספות ז"ל דוק ותשכח כנ"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל מתני' מני ר' מאיר היא דאמר כל הפוחת כו'. פרש"י ז"ל דמתני' לא כתב לה כתובה היינו לפי שמחלה לו בפי' כלומר שהתנה עמה שלא תהא לה כתובה כלל או שלא תהא לה כתובה שלימה והיינו כר"מ דאמר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות ואמרינן לקמן בדוכתא כל הפוחת ואפילו בתנאה למימרא שאין פחיתתו כלום ותנאו בטל דאי ר' יהודה דאמר רצה כותב לבתולה מאתים והיא כותבת לו התקבלתי ואסיקנא דאפילו תימא ר"י התם כתבה ליה התקבלתי הכא לא כתבה ליה התקבלתי כלום דמתניתין דקתני לא כתב לה לא שהתנה עמה כן ומחלה לו דאם כן ודאי תנאו קיים אלא מתניתין שכנסה סתם שיכולה לומר לא מחלתי לו אלא שסמכתי על תנאי ב"ד זו שיטת רש"י ז"ל. ונראה עוד מדבריו ז"ל דלר"מ כשם שאם כנסה בפחות ממאתים תנאי בטל כך אם כנסה במאתים ומחלה לו אחרי כן אין מחילתה מחילה שכן כתב ז"ל שאינה יכולה למחול תחתיו. וזה אינו נכון שאין תנאי ב"ד אלא שיכנסוה במאתים אבל אם מחלה לו אחרי כן מחילה כפרעון היא ומחילתה מחילה אלא שלדברי ר"מ בעילתו בעילת זנות משום דלא סמכה דעתה דאי לא כולה סוגיא דלקמן דמיירינן בדין מוחלת כתובתה לבעלה אם יש לה מזונות דלא כר"מ והא ליתא דהא קיימא לן כר"מ כדאיתא בפרק אף על פי והא דקתני ר' יהודה אומר רצה כותבת לו וכו' ופליג עליה ר"מ התם מפני שמחלתו בתחלת הנשואין ועל מנת כן כנסה שתכתוב לו שובר לאלתר שאין כתיבתו אלא לפנחיא בעלמא וכאילו כנסה בפחות ממאתים אבל כל שכנסה בכתובה שלימה שלא בתנאי ואח"כ מחלה לו דכ"ע מחילתה מחילה אלא שאסור לשהותה בלא כתובה לדעתו של ר"מ. והשתא אתיא שפיר סוגיין דאמרינן מתני' מני רבי מאיר היא פירוש דמתני' משמע שלא כתב לה כתובה מפני שהתנה כן עמה או שלא כתב לה או שכתב לה ומחלה לו לאלתר לפי שכנסה בתנאי שתמחול לו מיד ואתיא כר' מאיר דאמר כל הפוחת וכו' דאי ר' יהודה האמר רצה כותב וכו' וקס"ד דה"ה כולה ר' יהודה אם כנסה בהדיא בפחות ממאתים שתנאי קיים אלא שלכתחלה ראוי לו לכתוב לה מאתים מפני הרואין והיא כותבת לו התקבלתי ומהדרינן דאפילו תימא רבי יהודה שלא אמר ר' יהודה אלא דוקא היכא שכנסה במאתים וכתבה לו שובר דחשבינן לה כאילו מחלה לו לאחר זמן מדעתה אבל מתני' שלא כתב לה כתובה שלימה אפילו ר' יהודה מודה שתנאו בטל. ואם תאמר ולכולהו פרושי מהיכן שמעינן לר"מ דס"ל תנאו בטל אדרבה מדקתני שבעילתו בעילת זנות מכלל דתנאו קיים ולי"ל תירצו בתוס' דדייק לה מדלא קתני כל בתולה שאין לה מאתים ואלמנה שאין לה מנה הרי זו בעילת זנות וקתני כל הפוחת דהיינו שבקש לפחות ואף על פי שלא פחת דודאי תנאו בטל וחייב לה ואפילו הכי בעילתו בעילת זנות משום דלא סמכה דעתה כי סבורה שדעתו לגרשה ולפיכך נתכוון לפחות לה כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה ע"כ. ולשיטת ריב"ן ז"ל זאת הקושיא דקשיא לכולהו פירושא ליתא דוק ותשכח:
אתאן לרבי יהודה דאמר אחריות טעות סופר הוא איכא למידק אם כן מאי מפני שהוא תנאי בית דין דמשמע תנאה דכתובה ותו למה לי למתנא כתב לה שדה שוה מנה בין למאי דקס"ד בין למאי דקא אמרינן השתא ותו הא ר"מ ורבי יהודה בתר תקנתא דשמעון בן שטח הוו ואם כן היכי אפשר דלא שני ליה לר"מ בין כתובה לשאר שטרי ואיכא מאן דפריק דאעיקר כתובה קאי תנאי ב"ד וה"ק אף על גב דכתב לה שדה שוה מנה לא נתקבלה כתובתה דתנאי ב"ד שיהא לה מאתים ולא פחות ממאתים ואפילו לר' יהודה עד שתמחול אותם דכיון דאיהו חייב לה מאתים כל נכסיו אחראין לה דאחריות טעות סופר הוא ואף ע"ג דגבי לוה ומלוה בעלמא אם כתב לו מלוה ללוה שדה שוה מנה סתם גבי משאר נכסים באפותיקי סתם התם היינו טעמא דאנן סהדי דלא מחיל לו אבל הכא אפשר דבמנה נמי ניחא לה להנשא ומשום הכי אצטריך תנאי ב"ד לומר דכתובה מאתים היא והרי הוא כאילו הלוית לו מאתים ומאי דקשיא לן הא דרבנן בתר שמעון בן שטח הוו איכא למימר דלא קשיא כלל דשמעון בן שטח תיקן שיהא כותב לה כן לא כתב לה מאי הוי לשמעון בן שטח הרי הוא כשאר שטרות לר' יהודה טעות סופר הוא לר"מ לא ואי קשיא אי סבר לה שמעון בן שטח כר' יהודה למאי איצטריך לתקנתא הרי כל נכסיו אחראין לה לאו מילתא היא דאיהו תקון שלא יהו מייחדין לה כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אלא שיכתוב לה כל נכסי אחראין לך ומיהו בסתם נמי נתקיימה תקנתו לדברי רבי יהודה. הרמב"ן:
וז"ל הרא"ה ז"ל אתאן לרבי יהודה דאמר אחריות טעות סופר הוא דאי ר' מאיר דאמר אחריות לאו טעות סופר בין בשאר שטרי בין בכתובה ואסיפא סמיך דתני לה בהדיא קשיא לן לרבי יהודה מי ניחא אם כן למה לי דקתני טעמא מפני שהוא תנאי ב"ד תיפוק ליה מהא טעמא דאמרינן אחריות טעות סופר הוא ואפילו בשאר שטרי נמי דינא הכי דודאי מאי דקתני חייב שהוא תנאי ב"ד טעמא דהא מילתא הוא דמשום הכי נכסיו אחראין מפני שהוא תנאי ב"ד ואהא בלחוד נמי קאי ולא סגיא נמי בלאו הכי לפום פשטא ולפום מאי דפירשו כולהו רבוותא ז"ל דה"ק דכתב לה כתובה הראויה לבתולה מאתים ולאלמנה מנה כתב לה בכתובתה שדה שוה מנה ששעבד אותה שדה בלבד לכתובתה ולא שעבד לה שאר נכסיו על כל נכסיו מפני שהוא תנאי ב"ד והא קשיא לן כיון דאמרינן דרבי יהודה היא דאית ליה אחריות טעות סופר הוא הא דמתני' היכי מתוקמא אי אפותיקי מפורש הוא אמאי אית ליה הכא דהא בשאר שטרי כה"ג לית ליה אלא אותה שדה דידע וקא מחיל ואי אשתדיף נמי לא גבי משאר נכסיו ובהא ודאי לא שני לן בין כתובה לשאר שטרי דכתובה נמי ודאי מציא מחלה אחר שכנסה בכתובה הראויה לה כדפרישנא לעיל ואי באפותיקי סתם מאי איריא כתובה בשאר שטרי נמי איתא בודאי דגבי משאר נכסי ולמה לי טעמא דמפני שהוא תנאי ב"ד. ונראה לפרש דבמתני' הכי קאמרינן כתב לה שדה שוה מנה וכו' לומר שכנסה תחלה על מנת כן שלא תהא כתובתה אלא שדה זו שהיא שוה מנה והרי הוא כאילו כנסה בפירוש על מנת שלא תהא כתובתה אלא מנה וזהו ודאי אליביה דר' מאיר תנאו בטל וכדאיתא רישא נמי בהך טעמא אליביה וכיון דכן בדין הוא דיכול למימר דסיפא גופא לא אתיא אליבא דהאי תנא דהיינו רבי יהודה אלא לר' מאיר ומשום דפרישנא דאלו לר' יהודה למאי דקס"ד השתא כיון דקסבר דאפשר לפחות לבתולה ממאתים כתב לה שוה מנה תחת מאתים אין לו אלא אותה שדה אלא דמחוור ליה למקשי מסיפא ארישא דאתיא בהדיא כר"מ מלמידק סיפא גופא דאתיא בתרי תנאי ובמסקנא הא איפרקא שפיר והאי דתנא כתב לה שדה בדין דהוה ליה למתני כנסה על מנת שלא תהא כתובתה אלא מנה אלא דאורחא דתנא למתני כתובה בקרקע וכדאמרינן נמי באותן שלש שדות אחד שכותב לה בכתובתה אי נמי אפשר דהאי דתנא לה הכי רבותא קמ"ל דכיון דקיימא לן בעלמא דאין אונאה לקרקעות הוה אמינא כיון דהכי הוא דהאי דכנסה על מנת שלא תהא כתובתה אלא שדה זו ליקום האי שדה במקום מאתים קמ"ל דאנן נהי דאית לן דאין אונאה לקרקע אבל דמים יש להם ואילו נתחייב אדם לחברו בדמי שדה אחת סתם ב"ד שמין ונותנין לו אף בזה כיון שכנסה והתנה עמה שלא תהא כתובתה אלא שדה זו סתם ודמי שדה זו אינן אלא מנה תנאי בטל וחייב לה מאתים כאילו כנסה בפירוש על מנת שלא תהא כתובתה אלא מנה שתנאי בטל וחייב לה מאתים אבל אלו גרשה ונתן לה לכתובתה שדה שוה מנה או חמשים נתקבלה כתובתה ואין כאן אונאה שאין אונאה לקרקעות ולא עוד אלא אפילו כנסה בכתובתה הראויה לה וכשכנסה נתן לה בכתובתה שדה שוה מנה או חמשים באפותיקי מפורש אין לה אלא אותה שדה ואין כאן אונאה לפי שאין אונאה לקרקעות. כללו של דבר כל זמן שנותן לה בשומת דמים שדה אפילו שוה חמשים באלף זוז נתקבלה כתובתה וכן ב"ח בחובו אבל נתן לה סתם אין דנין אותה אלא בשוויה והשתא דאתינן להכי לא קשיא לן נמי מאי דמקשי' לר' יהודה נמי היכי ניחא דמתני' תרתי קתני לומר שאף על פי שהתנה עליה בשעה שכנסה שלא תהא כתובתה אלא מנה או שדה שוה מנה תנאו בטל וכתובתה מאתים וגובה מן המשועבדים והכי מוכח לישנא דמתני' דתני ולא כתב לה כל נכסין דאית לי אחראין לכתובתיך חייב שהוא תנאי ב"ד כלומר חייב על כתובתה וכל נכסיו אחראין וערבאין לה ושהוא תנאי ב"ד דתנא קאי אחיובא דכל כתובתה אבל לא אשעבודא דכל נכסיו שיהו כל נכסיו אחראין וערבאין לה דהא לאו משום דכתובה תנאי ב"ד הוא אלא מדינא והא כרבי יהודה דלא כר"מ דאי ר"מ הא אמר לקמן אפילו בכותב לה כתובה בפירוש ולא כתב אחראין דאינה גובה מן המשועבדים אלא ודאי דרבי יהודה היא דאית ליה בכל דוכתא דאחריות טעות סופר והכא נמי כיון דאית ליה לרבי יהודה בהא לא כתב לה כתובה מאתים דהוה ליה כמי שכתב לה כתובה של מאתים כיון דכן חשבינן לה כמאן דאיכתביה גובה מן המשועבדים דאחריות טעות סופר הוא ומתני' דקתני טעמא מפני שהוא תנאי ב"ד לאו אהא קאי כדפרישנא ואי קשיא לך והא ר"מ ורבי יהודה בתר שמעון בן שטח הוו ואמרינן לקמן דתיקן שיהא כותב לה כל נכסיו אחראין לכתובתך יש לומר דשמעון בן שטח לא תיקן אלא שהיא כותב לה כן אבל אם לא כתב לה הרי זה במחלוקת ר"מ ור' יהודה דאליבא דר"מ מן הסתם אחריות לאו טעות סופר הוא ואליבא דרבי יהודה מסתמא נמי אחריות טעות סופר הוא ולרבי יהודה תקנתא דשמעון בן שטח לא הואי אלא להוציא ממה שנהגו ליחד כתובתה וכשהוא כועס עליה הוא אומר לה טלי כתובתך וצאי ותיקן שלא יהו עושין כן ומיהו פשטא דמתני' דלקמן אליבא דר"מ אתיא. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל אתאן לרבי יהודה וכו'. ואם תאמר אדרבה כיון דקתני מפני שהוא תנאי ב"ד מכלל שזהו המחייבו ולא משום דאחריות טעות סופר. ויש לומר דמשום דס"ד דבכתובה הקלו שיהא צריך אחריות מפורש לכך אמר שזה אינו דאדרבה כתובה תנאי ב"ד הוא ואע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי ועדיפא מחוב דאמרי' ביה אחריות טעות סופר הוא אי נמי דכי קתני מפני שהוא תנאי ב"ד לאו משום אחריות נקטי אלא למימרא שחייב לתת לה מאתים אע"פ שלא היה שוה אלא מנה מפני שכתובה תנאי ב"ד. ע"כ:

בד"ה מני ר"מ כו' ופי' ריב"ן דבכ"מ דאית לה כו' אבל אם היה תנאו קיים כו' עכ"ל ולפירושו לשון אפילו בתנאי דקאמר יש לפרש לגבי כותבת לו התקבלתי דלא מצי מחלה לר"מ ולא סמכה דעתה טפי למימר דאית לה כיון דכתבה לו מיהו מההיא דהחובל שכתבו התוס' מוכח דלכ"ע יכולה למחול על ידי התקבלתי ולא הוה בעילת זנות לר"מ לפירוש ריב"ן ויש ליישב דקאמר אפילו בתנאה לגבי הך מלתא דקתני במתני' דכתב לה שדה שוה מנה כו' ודו"ק:

בא"ד ודייק מדלא קתני כל בתולה כו' עכ"ל לפריב"ן ניחא דדוקא בדאית לה ולא סמכה דעתה אבל לפי' זה מי יאמר לן דלא מיבעיא קאמר ואפילו באית לה אימא דדוקא בלית לה קאמר ומשום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וקאמר דדייק כו' וק"ל:

בא"ד וקשה לר"י כו' דכל הפוחת דמשמע דאפילו באותו ענין שיש לה היינו בסוף ביאה כו' עכ"ל מה שמקשים בכאן דא"כ במאי פליגי דהא בסוף ביאה כ"ע מודו דאינה יכולה למחול כדאמרינן בפרק אע"פ י"ל דפליגי בתנאה בעלמא בלא כותבת התקבלתי לר"מ תנאו קיים ולרבי יהודה תנאו בטל ודוקא בכותבת לו התקבלתי סבר ר"י תנאו קיים דבהכי פליגי לקמן בפרק אע"פ ר' יהודה ורבי יוסי בברייתא ועוד יש לומר דפליגי בבעילת זנות דלרבי מאיר בין אית לה ובין לית לה הוה בעילת זנות ולר' יהודה אפילו בלית לה כגון בהתקבלתי רצה כותב כו' ולא הוי בעילת זנות וכן נראה דצ"ל לפי האמת דתנאו בטל לר"מ ובפרק אף על פי אמרינן לר' יהודה נמי תנאו בטל דלא פליגי ר"מ ור"י במתני' אלא בבעילת זנות ודו"ק:

בא"ד וי"ל דהתם מיירי לפי המסקנא כו' וא"ת ומנלן דלר"מ אפילו בכתבה ליה התקבלתי כו' עכ"ל לכאורה קשה לדבריהם דלפי תירוצם שכתבו דהתם לפי המסקנא דשמעתין דר' יהודה איירי דוקא בכתבה ליה התקבלתי אבל לפי מאי דס"ד השתא איירי ר' יהודה אפילו בלא התקבלתי ומתניתין בין אי איירי אף בהתקבלתי ובין אי איירי בלא התקבלתי לא אתיא כר' יהודה וא"כ אין מקום לקושייתם שהקשו ואם תאמר ומנלן דלר' מאיר אפילו בכתבה ליה התקבלתי כו' דהא אי מתני' איירי בלא התקבלתי שפיר אתיא כר"מ ואי איירי אף בהתקבלתי ע"כ דאין נראה לו לחלק בין כתבה ללא כתבה והיינו כתירוצם שכתבו לקמן ודקארי להו מאי קארי להו ויש ליישב הגם שכתבו בתירוצם דהתם לפי המסקנא דהכא איכא למימר נמי בהיפך דגם לפי מאי דסלקא דעתך השתא איירי ר"י דוקא בהתקבלתי כדקאמר במסקנא ויש לחלק בין כתבה ללא כתבה אלא דהוה סלקא דעתך דמתני' איירי אפילו בהתקבלתי והמתרץ השיב דמתני' איירי דוקא בלא התקבלתי ואהא שפיר קא קשיא להו השתא ומנלן דלר' מאיר אפילו בכתבה ליה התקבלתי כו' דאימא דלא פליג עליה דר' יוסי בהתקבלתי שיהיה תנאו בטל דהא לא אשכחן בדברי ר"מ דקאמר תנאו בטל אלא בלא כתבה התקבלתי ולית לן למימר דר' מאיר ור"י פליגי אלא בבעילת זנות דלר' מאיר אפילו בתנאה בעלמא שהוא בטל הוה בעילת זנות ולר"י אפילו בהתקבלתי דתנאו קיים לא הוה בעילת זנות ואם כן מתני' דאיירי אף בהתקבלתי למאי דסלקא דעתך השתא ע"כ לא אתיא אפילו כר' מאיר ומכח הך קושיא כתבו לתרץ דלפי מאי דסלקא דעתך השתא אין נראה לו לחלק כלל בין כתבה ללא כתבה ודו"ק:

בד"ה מני ר' מאיר היא השתא משמע כו' היינו לפי שהתנה עמה עכ"ל דאע"ג דלא היה נראה לו לחלק בתנאי בין כתבה ללא כתבה כמ"ש התוס' לעיל מכל מקום בין התנה [ללא התנה] ונשאה סתם ודאי דיש לחלק אלא דהוה משמע ליה השתא דאיירי מתני' נמי בהתנה עמה ולא היה נראה לו לחלק בין כתבה ללא כתבה ולפי המסקנא נמי דמחלק בין כתבה ללא כתבה נמי מצי איירי מתני' בהתנה עמה אלא דלא כתבה אלא דאין מוכרח לומר כן דמצי איירי נמי בלא התנה ונשאה סתם ודו"ק:

גמ' סוף סוף כל העומד ליגזז כו'. נ"ב בערוך גריס כל העומד ליגדד כגדוד דמי. רש"י בד"ה אינו רשאי כו' בפדיונה משנשבית. נ"ב ולפי טעם זה קשה א"כ היכא דנשבית בחיי בעלה שאין היורשים חייבים לפדותה כדלקמן ומאי טעם הלא כבר נשתעבד משנשבית לכן נראה דעיקר הטעם כמו שפירשו התוס' לקמן (כתובות דף נ"ב ע"ב) בד"ה אמר הרי גיטה וכתובתה כו':

במשנה חייב לרפאותה וכו'. החילוק מפורש בתוספות דף נ"ב ע"ב:

ברש"י בד"ה נכסים מועטין שאין בהן כדי לזון אלו ואלו עד שיבגרו. ולעיל ריש פרקין מפרש מזון י"ב חודש וכו':
בתד"ה ס"ס כו' דבהנהו כו' מכחשי כו'. לפי"ז [לא היה צריך למימר] דצריכא לדיקלא קאמינא ר"ל דאי קיימא משבחי אף אם לא משבחי ולא מכחשי סגי. ואפשר דמסתמא אי לא משבחי ודאי מכחשי ואי לא מכחשי ודאי משבחי וק"ל:
בתד"ה ממקרקעי וכו' פסק רבא כר"י וכו'. דדוחק לומר הא שמואל אף דפסק כר"י איצטריכא ליה לומר שמין באב דלא תימא דוקא השיאה כדלקמן (כתובות דף ס"ח) ודלמא לרבא קושטא דוקא השיאה קאמר ר"י והכא לא איירי בהשיאה דאין סברא שיפלגו בפי' דר"י. ועוד לקמן מקשה דרבא אדרבא ולא קמשני הכי וק"ל:

בא"ד וי"ל וכו'. והכא דקאמר אע"ג דקי"ל הלכה כר' וכו' קשה דלמא הכא איירי באמדיני' ורבי ס"ל כר"י כמ"ש התוס' לעיל בד"ה מאי עלויא י"ל דהכא במזונות איירי דלא שייך ביה אומדנא:
בתד"ה הא מני ר"מ הוא וכו' בפרק אע"פ וכו'. הוזקקו להביא כ"ז משום דהיאך נשמע מר"מ דגובה כתובתה בדאתני דלמא אדרבה אינו גובה ותנאו קיים ולהכי בעילתו זנות. ופירש ריב"ם דמנ"ל לתלמודא גופיה למידק אלמא סבר תנאו בטל:

בא"ד ואלמנה אע"פ דבדרבנן תנאו קיים וכו'. דלקמן בפרק אע"פ פריך אפילו בתנאי אלמא וכו' והא שמעינן ליה לר"מ כל המתנה וכו' הא בדרבנן וכו' ומשני קסבר כתובה דאורייתא. וצ"ל מפני שהוא תנאי ב"ד במתני' דהכא אאלמנה קאי למאי דאתיא כר"מ ובבא דכתב לה שדה שוה מנה דאיירי בבתולה וגובה ממחוררין לשינויא דאתיא כר"מ [וקתני מפני שהוא תנאי ב"ד] י"ל דנקיט מפני שהוא תנאי ב"ד שאינה יכולה למחול אע"פ שכתב שוה מנה בר' והוי מחילה [דלא הוי בכלל מתנה על מה שכתוב בתורה] ולפי' התוס' והוא פירוש רש"י לקמן לא קשה מאלמנה [היינו בר"מ דקאמר כל הפוחת וכו' ואלמנה ממנה אבל מ"מ צריך לכל דתיקון וכו' מחמת מתניתין דהכא למאי דמוקי כר"מ וקתני ולאלמנה מנה] דהא ודאי כ"ש ניחא שבעילתו בעילת זנות כיון דתנאו קיים ול"ל א"כ קלה בעיניו להוציאה ולישנא דכל הפוחת ולא קאמר כל שאין לה משום בתולה נקיט דכתובתה דאורייתא ותנאו בטל. ולישנא דאפילו בתנאי לפירוש זה [ר"ל לפירוש ריב"ן. דלדידיה דוקא היכא דאית לה] הניחא לפי' התוס' לא מיבעיא פוחת במעשה דהיינו היכא דלית לה כי האי דהחובל [דודאי בעילת זנות דקלה בעיניו להוציאה אלא אפילו פוחת בתנאי ולא במעשה דתנאי בטל ואית לה [אפ"ה בעילת זנות דלא סמכה דעתה]. ואפ"ל לא מיבעיא סתמא שלא כתב לה כתובה [ולא התנה] וכפירוש מתני' לפי האמת [כמשמעות לשון תוס' בד"ה הסמוך מני ר"מ השתא משמע כו'] דאז יש לה כתובה והיא סוברת בודאי שיהיה לה כתובה ודעתה אכתובה וכיון שלא סמכה דעתה שאינה בטוחה שיתן לה כיון שאין שטר כתובה בידה א"כ ודאי בעילתה בעילת זנות אלא אפילו בתנאי דהשתא ה"א שהיא מתקדשת אדעתא שלא יהיה לה ואינה מבקשת כתובה או ה"א דבאמת דתנאה קיים ולית לה כתובה וא"כ אין בעילתו בעילת זנות או לא מיבעיא היכא דלא אתני ויש לה כתובה ואינו רוצה לתת לה כתובה דפשיטא דמסירובו ואילך בעילתו בעילת זנות דהא אית לה כתובה. או י"ל לא מיבעיא בכותבת התקבלתי שאז בודאי אינה סומכת דעתה והוי בעילתה זנות אלא אפילו בעל פה אינה סומכת דעתה ולפי"ז צ"ל דאף בכותבת התקבלתי לר"מ אינה יכולה למחול (ד):

בא"ד ודייק מדלא קתני כל שאין לה כו'. דהניחא לפירוש ריב"ן א"ש האלמא סבר תנאי בטל כו' ולמה שנניח דאיכא למרבי ממתניתין דאיירי בתנאי. [כמ"ש התו' בסמוך וי"ל דלשון כל הפוחת כו' או כמ"ש הגאון שם לפי' ריב"ן] אבל לפירושם אף שנניח דאיירי מתניתין בתנאי מ"מ מנ"ל דבטל דלמא קיים ומש"ה בעילתו זנות לזה כתבו מדלא קתני כל שאין לה כו'. וקשה דלמא אתי לאורויי דתנאה קיים ואילו תני כל שאין לה לא היינו מוקמי בתנאי וה"א דתנאה בטל ויש לה [ואין בעילת' בעילת זנות] להכי תני פוחת לאשמעי' דאיירי בתנאי וקתני בעילת זנות ש"מ דתנאה קיים ולית לה ולהכי בעילתו זנות כיון שקלה בעיניו וכו':

בא"ד דלמא בתנאי מודה ר"מ דתנאי קיים כו' היינו בסוף ביאה. קשה א"כ מאי פליג על ר"י (ה) י"ל דר"מ ס"ל דאסור לעשות כן ובעילתו זנות ור' יוסי אומר רשאי וכן ר"י רצה כותב וכו'. [וקאי אתחילת ביאה דמהני לכ"ע ולא פליג אלא אבעילת זנות] ואין להקשות בגמרא דהכא דלמא לעולם מתניתין ר"י ואף לר"י גובה כתובתה ומחילתה לאו כלום רק דס"ל שרשאי לעשות כן ואין בעילתו זנות דא"כ מאי רצה וכו' למה לו לעשות כן והו"ל למימר אם עשה כן אין בעילתו זנות ועוד דא"כ גם ברבי יוסי יש לפרש כן [דלא מהני רק רשאי לעשות כן] ובמאי פליגי. ולקושרו אפשר לפרש הניחא לפירוש ריב"ן דאע"ג דעכ"פ צ"ל כל הפוחת אפילו בתנאי כו' [ולכל האופנים שפירש לעיל לריב"ן לישנא דאפילו] מנ"ל האי אפילו משום דכל הפוחת משמע הכל בכל אופן בעילתו בעילת זנות ואף בלא דקדוק כל רק הפוחת סתמא משמע בכל אופן שפוחת רק לפירושם הכי קשיא דאף דבכל גונא בעילתו זנות מ"מ דלמא בתנאי מודה דקיים ומכ"ש דבעילתו זנות ומנ"ל האלמא סבר ע"כ מדלא קאמר כל שאין לה דלמא לכלול בכה"ג שיש לה בסוף ביאה אבל עכ"פ תנאי לא מוצאת מכלל דכל הפוחת [בעילתו זנות דכ"ש הוא אם תנאו קיים ולית לה] אבל לפירוש ריב"ן א"ל דבתנאי מודה דקיים כיון דקיים א"כ אין בעילתו זנות והיאך קתני כל הפוחת כו' הא מצינו פוחת ואין בעילתו בעילת זנות ותירצו דלשון פוחת [כתירוצא קמא] או לשון כל [כתירוצא ב'] משמע ליה שר"ל אפי' בתנאי ואותו קרי ליה פוחת אבל באמת יש לה דאל"כ הול"ל הפוחת כו' והוי נמי שמעינן שפיר [אף באית לה] אלא לאורויי דתנאי נמי פוחת מיקרי אבל יש לה וק"ל:

בא"ד וא"ת וכו' ובהחובל וכו'. משום דלפירוש ריב"ן הקשו לעיל מהחובל שלא תימא סוף סוף גם לפירושם לא יתישב אותה סוגיא דהתם:

בא"ד וא"ת ומאי קאמר כו' וא"ת ומנ"ל כו'. נראין כסותרין דבתחלה הקשו דלר"י נמי כו' ודוקא בכתבה כו' דמשמע אף דר"י ס"ל שיכולה למחול בכתבה אפ"ה אתיא מתני' כוותי' [די"ל מתניתין] דלא כתב כו' היינו משום דהתנה ולא איירי בכתבה א"כ מאי הקשו אח"כ מנ"ל דלר"מ אפילו בכתבה כו' מי ביקש [דאף דר"מ מודה בהתקבלתי מ"מ אתיא מתני' כוותיה דלא איירי בכתבה] וביותר קשה שתירצו דהתם איירי לפי המסקנא ר"ל אבל המקשה אינו נראה לו לחלק בין כתבה ללא כתבה וכיון ששמע מר"י דמצי למחול בכתבה חשב הה"נ באתני בע"פ א"כ מאי הקשו לר' מאיר אח"כ כיון דס"ל דתנאי בטל ס"ל הה"נ בכתבה והיינו בעצמם כתירוצם דהשתא אין נראה לו לחלק כו' ועוד שתירצו [על וא"ת ראשון] דהתם איירי לפי המסקנא אבל המקשה לא ידע לחלק ולכן לא מוקמי כר"י משמע הא אלו ידע לחלק הוי א"ש כר"י אף דס"ל בכתבה יכולה למחול וא"כ מיתוקמא שפיר כר"מ [הוא כעין קושיתו הראשונה ממש אלא דשם הקשה ממשמעות קושיתם וכאן הקשה ממשמעות תירוצם]. עוד קשה דהו"ל לתרץ קושיא הראשונה שידע לחלק שפיר לר"י רק הבין דאיירי המשנה בכל גוונא לא כתב לה כו' מפני שהתנה בכתב וע"כ הבין כן לפי משמעות וא"ת שני מנ"ל כו'. וי"ל דודאי בתחלה הקשו וא"ת לפי משמעות פשטא דגמרא דס"ד פירוש דמתני' לא כתב מפני שהתנה דהיינו אתני בע"פ וא"ש כר"מ בפשיטות דשמעינן ליה כל הפוחת ומוקמי לקמן אפילו בתנאי אלמא סבר תנאו בטל דהיינו בע"פ וא"כ לפי"ז כדמשני ואיבעית אימא כולה ר"י כו' פירושו מתני' מיירי בלא התנה כלל וכפירש"י וכמשמעות' ממ"ש בדבור שאח"ז השתא משמע ליה וכו' לפי שהתנה עמה משמע אבל לפי האמת איירי מתני' בסתמא ולזה הקשו למה מוקמי טפי כר"מ משום דאמרי' לקמן אליביה דס"ל תנאי בטל לר"י נמי אמרינן לקמן דתנאי בע"פ לא מהני ותי' וי"ל דהאי דלקמן לפי המסקנא כו' והשתא ע"כ צריכין לפרש הסוגיא בענין אחר דלפי מ"ש שהביט בראשון קשה היאך נשמע למסקנא דר"י מחלק בין כתב כו' כיון דמשני דמתני' איירי בלא אתני לא כס"ד א"כ דלמא לעולם לר"י כותב ואתני שוין הן ובתרוייהו יכולה למחול דאם היה ה"א דאין לחלק דלמא באמת כן הוא אע"כ צ"ל דמשני מתני' באתני ור"י בכותב א"כ צ"ל דהס"ד היה דמיירי מתני' בכל גוונא אף בכתבה ומשני מתני' בלא כתבה דא"ל דלמא לעולם ס"ד דמתני' באתני אבל סבר דלר"י אין חילוק בין כתבה ללא כתבה די"ל דלשון איבעית אימא לא משמע כן דמשני התם כתבה הכא לא כתבה דמשמע שהבין דמתני' איירי בכתבה לא באתני ועיין ולזה הקשו וא"ת וכו' ובל"ז ניחא וק"ל. ותירצו לא משום שהבין דהמשנה איירי בכל גוונא רק לא ידע כלל סברא לחלק בין וכו' (ו) והתוס' הו"מ לתרוצי בוי"ל הראשון דאף המקשה ידע לחלק רק הבין דהמשנה איירי בכל גוונא רק האמת מתרצי דא"כ לא היה תי' לוא"ת השני כיון דידע לחלק בר"י למה לא ידע נמי בר"מ והתוס' ידעו אמתת עצמן שצריכין לתרץ לר"מ שלא ידע וא"כ בהכרח הא דמחלק תלמודא לקמן לר"י הוא למסקנא. ודחוק מאד. גם הך וא"ת האחרון לא קשה לפי' ריב"ן כלל דע"כ בהתקבלתי נמי לא מצי מחלה דאל"כ לא הוי בעילת זנות ומתני' קתני כל הפוחת בכל גוונא בעילת זנות וכמ"ש לעיל. וא"כ גם הוא"ת שקודם מקושר עם זה דחד תליא באידך [דבלא וא"ת אחרון יש לתרץ הוא"ת ראשון כפשוטו וכמ"ש לעיל]:
בתד"ה אתאן וכו' והא לר"י יכולה למחול. והאי מחילה שלימה היא ואף דאחריות ט"ס הוא היינו בסתמא אבל הכא מחלה בהדיא וצ"ל ר"מ הוא שאינה יכולה למחול וגביא לדידיה מבני חרי כל הכתובה ובהא דגביא ממשעבדי אתיא לר"י ותופס קולת שניהם ודו"ק:

גמרא רבי שמעון בן אלעזר אומר כו'. כצ"ל ולא רבן וכן לקמן:

במשנה ולא כתב לה כל נכסים כו' אחראין כו' חייב כו'. נראה דהוי"ו בא בכאן לחלק ור"ל או אפילו כתב לה שדה שוה מאתים אלא דלא כתב לה אחריות על שאר נכסיו חייב אבל לקמן (סוף דף נו) בתוס' ל"מ כן:

תד"ה מני. דמנ"ל דכה"פ אפי' בתנאי דלמא בתנאי מודה ר"מ כו'. כצ"ל:

גמ' ולבנים מן הבנות. עיין לקמן דף צו ע"א תוס' ד"ה אלמנה שתפסה:

תד"ה ממקרקעי כו'. ונראה דבזמן הזה דכולהו גבי ממטלטלי וכו'.
אף דנקטו כל הפוסקים זה לפשיטות עפר אני תחת כפות רגליהם ואני בעניי יש לדון בי' טובא, דמסתפקנא לדינא באם שיעבד במפורש למזונות בנות ולגביית בנין דכרין מן המטלטלין אם מהני, דהרי בסוגיא דב"ב (דף קלא ע"א) פרכי' על בנין נוקבין ובנין דכרין הא אינו יכול לשעבד לדבר שלא בא לעולם, ומשנינן דתנאי ב"ד שאני, וא"כ כיון דתנאי ב"ד היה רק על מקרקעי אלא מדעתא דנפשיה שיעבד המטלטלין לגבות מהן י"ל דמה שהוא מוסיף ולא היה מדין תנאי ב"ד הדרא לכללא דא"י לשעבד לדשלב"ל דאף דמשעבד המטלטלין להחוב שנתחייב לדשלב"ל מ"מ מאן יימר דזה מהני דדלמא גם כה"ג א"י לשעבד המטלטלין לדבר שלב"ל, ואם נידון כן י"ל דתקנת הגאונים לא היתה רק שיהיה כאלו שיעבדו בפירוש המטלטלין אבל לא היכא דשיעבד בפירוש לא מהני וצלע"ג:

גמרא אימא סיפא כו' ול"כ כל נכסים דא"ל אחראין לכתובתך כו' אתאן לר"י דאמר אחריות טעות סופר.
תמוה לי מאי שייטיה דט"ס כאן למ"ש רש"י דבס"ד מיירי שמחלה והא מחילה בפירוש בודאי מהני דאף דהוי תנאי ב"ד מ"מ מהני לענין אחריות מחילה כדקתני כתובת אשה שאין בה אחריות ממילא נשמע דבפירוש שלא באחריות דמהני גם לר"י דלא תטרוף ממשעבדי ופשטא דמתני' דקתני שהוא תנאי ב"ד ניחא דבאמת קאי על מנה השניי' ועל טריפת הלקוחות הטעם דט"ס הוא, אבל ההיא דלעיל קשה:

תד"ה מני ר"מ דאמר כל הפוחתת וכו' וקשה לר"י בפ' החובל וכו'. ויש לע' מה שהקשו לריב"ן הא בב"ק לא מוכח רק בל"ל כלל. ומטעם שלא תהיה קלה כו' אבל באית לה מחצה משמע התם דבאמת לא הוי בעילת זנות. וע' בתוס' בב"ק שם שהקשו באמת מדברי ר"מ דכל הפוחת וכו', וא"כ י"ל דריב"ן בא לתרץ קושיתו בב"ק. ומש"ה ס"ל באם באמת ל"ל מה שפחת ליכא בעילת זנות כיון דעכ"פ אית לה מחצה. רק היכא דיש לה הכל והיא לא סמכה דעתה בזה בעילת זנות מטעם אחר וע'. וגם יש לע' בשיטת ריב"ן מהא דאמרי' לקמן (דף נו ע"ב) אחתי' דרמב"ח הוה נסיבא ר"א ארכס כתובתה וכו' אבל חכמים אומרים משהה וכו'. ולדברי ריב"ן די"ל אף אם הדין דל"ל. לא הוי בעילת זנות. מ"מ באית לה ולא ידעי' דאית לה גרע טפי. א"כ היכי מוכח מדברי חכמים דפליגי על ר"מ דבכה"ג דארכס דמשהו ב' וג' שנים. אימא דמודו ג"כ לר"מ היכא דאית לה ולא ידעה הוי בעילת זנות. רק דר"י ור"י דפליגי דס"ל דתנאי מהני ולית לה באמת ממילא לא הוי ב"ז ולענין סברת ב"ז לא מצינו דפליגי. רק אם אית לה או לית לה בזה וממילא תליא אם הוי ב"ז או לא. ובאמת גם לשיטת תוס' קשה היכי אמר אבל חכמים אומרים אימא אף דס"ל היכא דל"ל. וכן באית לה ולא ידעה דלא הוי ב"ז. היינו באית לה ולא ידעה והיא סברה דמחלה כתובתה וחושבת לחלוטין דלית לה, בזה שפיר הסברא מה יגרע ומה יוסיף אם באמת אית לה כיון דמרוצת בפחות ומכש"כ ביותר. אבל בארכסה דהיא אינה מרוצה בפחות וסברה ג"כ דאית לה מטעם דנאבד דלא סמכה דעתה והיא כמסופקת. בזה גרע ודומה למקדש בשט"ח קידושין (דף מח) וצ"ל דאבל חכ"א היינו חכמים אחרים דסברי כן להדיא. ודוחק:
תו יש לע' במה דאמרי' אימא סיפא וכו' מני ר"י דאמר אחריות ט"ס וכו'. ונתקשיתי הלא זה לא כתב לה רק מנה. רק דאנן מגבי' לה בתנאי ב"ד. ואעפ"כ גובה לר' ממשועבדים. ועל המנה הוי כמקום אין כותבין כתובה גובה ממשעבדי מתנאי ב"ד. וא"כ זהו לר"מ ג"כ גובה ממשעבדי כמו מקום שאין כותבין דבודאי לר"מ גובה ממשעבדי. ושאני שטר כתובתה שאין בו אחריות. שלא נכתב אחריות גרע טפי. אבל היכא שלא כתב המנה השני כלל הוי כמו מקום שאין כותבין. וגם אין לומר דקושית הש"ס דלר"מ לא תגבה כלל אותה שדה שכתב לה ממשעבדי. ז"א דאותו שכתב הוא אפותיקי מפורש דגובה בו. וע':

מני ר"מ הוא עתו"ס. ולע"ד המעיין יראה סברת ריב"ן דבעי' תרתי שברצונה נכנסת בלי כתובה ושלא יהי' לה מן הדין. אבל אי מן הדין אית לה אע"ג שהיא סברת וקיבלת מ"מ הוה בעילת זנות כיון דלא סמכה דעתה. וכן אם רצונה שיהי' לה כתובה אלא שבעל כרחה אין לה כמו בההיא דפ' החובל נמי בעילתה זנות ולא משכחת לה אלא בהתנה עמה מרצונה שלא יהי' לה וגם הדין שתנאי קיים אז לא יהי' בעילתה זנות ובזה מיושבי' כל הקושיו':

בתוספות בד"ה ממקרקעי כו' וא"ת קשיא דרבא אדרבא כו' וא"כ גביא ממטלטלי כדאמרינן בשמעתין עכ"ל. ולולי דבריהם היה באפשר לומר דמההיא דשמעתין לא מוכח מידי דהא בהא תליין אלא דלעיל דעיקר האיבעיא בההיא דרב זן ממטלטלי מספקא לן אי מזונות או פרנסה וכי היכי דלא נימא סוף סוף כי היכי דגבי מטלטלין לפרנסה ה"ה למזונות דאידי ואידי תנאי ב"ד נינהו ע"ז מסיק דלא דמי דשאני פרנסה דאשכחן נמי עילויא אחרינא דשמין באב משא"כ במזונות דאין שמין באב כדאיתא לקמן דף ס"ח ע"ש בתוספות. משא"כ אי רב זן ממש ממטלטלים כ"ש לפרנסה וכמ"ש התוספות ג"כ לקמן ולפ"ז רבא גופא שפיר מצי סבר דאין גובין ממטלטלים אע"ג דשמין באב וצ"ע:

במשנה לא כתב לה כתובה כו' מפני שהוא תנאי ב"ד. הא מילתא גופא משנה שאינה צריכה היא דהא כולהו מתני' דפ"ק דקתני איזו כתובתה מנה ואיזו מאתים ע"כ בדלא כתב לה איירי דאי בדכתב לה אפילו אלמנה גמורה גובה כל מה שכתב לה אע"כ דעיקר רבותא דמתני' דהכא היינו כדדייקינן בגמרא דאפי' התנו ונתרצית בפירוש לפחות מכתובתה אפ"ה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה דלא מהני בה תנאה. ולמאי דמוקמינן לה כר"מ אפי' כתבה התקבלתי נמי לא מהני ולמאי דמוקמינן כר' יהודא נהי דהתקבלתי מהני אפ"ה אתי לאשמעינן דלא מהני בה תנאי בשעת נישואין אפי' נתרצית כדמסקינן בפ' אע"פ דס"ל לר' יהודא כתובה דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם ועיין מ"ש בעז"ה בסמוך שילהי שמעתין בל' רש"י מיהו למאי דמוקמינן כרב יהודא דס"ל כתובה דרבנן אתי שפיר הא דמסיק הכא וקתני מפני שהוא תנאי ב"ד אכולה מילתא משא"כ למאי דמוקמינן לה כר' מאיר דס"ל כתובת בתולה דאורייתא צ"ל דהא דקתני מפני שהוא תנאי ב"ד אאלמנה לחוד קאי או אפילו אבתולה ולענין הא מילתא גופא דלא מהני בה התקבלתי והיינו מתנאי ב"ד אליבא דר"מ שגזרו חכמים דאסור להשהות אשתו בלא כתובה וכל הפוחת הוי בעילת זנות. ומה"ט גופא לא מהני בה האי מחילה כלל דלא הוה מחילה גמורה כמו שיבואר בפרק אע"פ אי"ה ולקמן בסמוך ועוד היה בלבי לפרש דמתניתין אתי לאשמעינן נמי דאע"ג דלא כתב לה גובה בכל ענין ואפי' ממשועבדים דתנאי ב"ד כמאן דנקיט שטרא דמי דמעב"ד קלא אית ליה ואין יכול לטעון פרעתי והיינו דקתני מפני שהוא תנאי ב"ד וכדקי"ל הטוען אחר מעב"ד לא אמר כלום בפ"ק דמציעא ואפי' מאן דפליג היינו במקום שכותבין אבל במקום שאין כותבין מודה וכמ"ש תוספות בד"ה מן האירוסין דמוכח להדיא דלשון גובה משמע דאין יכול לטעון פרעתי ודו"ק:

בגמרא הא מני ר"מ היא כו' דאי ר"י האמר רצה וכו' כותבת התקבלתי כו'. כבר כתבתי דמשמע להו הכי כיון דפשטא דמתניתין מילתא דפשיטא הוא. וע"כ דאתי לאשמעינן מילתא דפסיקא דלעולם גובה. וא"כ ממילא משמע דלא מהני בה שום דבר לפחות מכתובתה לא תנאי ומחילה דמעיקרא ולא התקבלתי והיינו כר"מ. ועי"ל דאפי' את"ל דלא שייך למעט מדיוקא דמתני' ענין התקבלתי דהוי שובר גמור אלא ממעט תנאי ומחילה דמעיקרא כדמשמע מלשון התוספות בד"ה מני ר"מ. אפ"ה מדייק שפיר דר"מ היא דקס"ד כיון דקאמר ר"מ כל הפוחת והיינו אפילו בתנאי כדדייקינן פ' אע"פ וא"כ משמע דתנאי עדיף מהתקבלתי מדאיצטריך לרבויי. וקס"ד ל"ש לענין בעילת זנות ול"ש לענין דלא מהני לגרוע כתובתה וא"כ כיון דלרב יהודא התקבלתי מהני כ"ש דמהני תנאי כל זה סברת המקשה וע"ז משני שפיר לעולם ר"י דדוקא בהתקבלתי קאמר ר"י דמהני ולא בתנאי דמעיקרא דהו"ל מתנה עמ"ש בתקנת חכמים. וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כדמסקינן פרק אע"פ. והא דלר"מ הוי רבותא בתנאי טפי מהתקבלתי היינו דוקא לענין בעילת זנות דבהא פליג בהדיא אדרבי יהודא במתניתין דפרק אע"פ דקאמר ר"י רצה כותב משמע לכתחילה וקאמר ר"מ לא מיבעיא בהא דהוי בעילת זנות אלא כל הפוחת אפילו בתנאה וכשיטת ר"י בעל התוס' בשמעתין. עמ"ש בזה בשיטת ריב"ן ודו"ק וראיתי להרא"ה ז"ל בחידושיו שהאריך ונתקשה לו סוגיא דשמעתין עד שהעלה דהכי מדייק הש"ס דאי ר"י כיון דס"ל התקבלתי מהני א"כ לעולם לא הוי מצי למיגבי בלא כתובה דהבעל יכול לטעון שמחלה וכתבה התקבלתי. ולענ"ד דברים תמוהים הם דמה סברא היא זו דמ"ש מכל שטרי דעלמא דאע"ג דמהני בהו מחילה אפ"ה לא מצי למיטען מחלת לי עד שיביא ראיה בשטר שובר או בעדים וה"נ כיון דמעשה ב"ד כמאן דנקיט שטרא דמי אפי' לר"י דמהני התקבלתי היינו היכא שמוציא כתב התקבלתי אבל מהיכא תיתי יהא נאמן בלא ראיה ועי' מה שכתבתי בזה בסמוך בלשון רש"י שילהי שמעתין שנראה קצת שדבריו נוטין לשיטת הרא"ה ז"ל:

בתוספות בד"ה מני ר"מ היא כו' ופי' ריב"ן דבכל מקום דאית לה כו' עכ"ל. פשטא דלישנא דריב"ן דנקט כל מקום דאית לה משמע להדיא דהיינו אפילו בכתבה התקבלתי דלא מהני לר"מ ואית לה כדמוכח בשמעתין נמי ס"ל דהוי בעילת זנות וכמ"ש מהרש"א ז"ל בתחלת דבריו אלא דקשיא ליה דא"כ לא הוי מקשו התוס' מידי מהאי דהחובל לכך כתב מהרש"א דודאי בהתקבלתי לריב"ן אליבא דר"מ לית לה ולא הוי בעילת זנות והא דנקיט ר"מ כל הפוחת היינו אפי' בתנאה ולא מיבעיא כתב לו שדה שוה מנה כו' זהו תמצית דברי מהרש"א ז"ל ומאד נפלאו דבריו בעיני דהא אמאי דקאמר ר"י במתניתין בר"פ אע"פ רצה כותב התקבלתי אהא מילתא גופא קאמר ר"מ כל הפוחת (ונהי שכתבו התוס' בסמוך ובפ' החובל דמודה ר"מ בהתקבלתי היינו לענין דמהני אבל לענין איסורא דהוי בעילת זנות ע"כ פליג אדר"י כנ"ל והארכתי בזה מאד) ופליג אדר"י וה"נ בברייתא שם. לכך נ"ל ברור דודאי לשיטת ריב"ן אליבא דר"מ בהתקבלתי נמי הוי בעילת זנות ולפי הבנת התוספות בשיטת ריב"ן היינו דוקא משום דלר"מ לא מהני התקבלתי ואית לה והיינו נמי מתקנת חכמים דמסתמא לא הוי מחילה גמורה וכיון דאית לה ולא סמכא דעתה הוי בעילת זנות ואפ"ה מקשו התוס' שפיר מההיא דהחובל דהתם ודאי לית לה שהרי מכרה הכתובה לבעלה בדמי החבלה ונתקבלה כתובתה בבירור דהא לא שייך האי טעמא דלא הוי מחילה גמורה ואפילו הכי אמרינן התם דאי אפשר לה למכור משום דהוי בעילת זנות אלמא דליתא לסברת ריב"ן זהו ברור בכוונת התוספות בשיטת ריב"ן ודברי מהרש"א ז"ל צריך עיון אבל בסמוך איישב שיטת ריב"ן דלא תיקשי עליה קושיית התוספות ודוק היטב:

בא"ד וקשה לר"י דבפרק החובל משמע דאפי' היכא דלית לה אפ"ה הוי לר"מ בעילת זנות כו' עכ"ל. באמת לא אשכחן האי לישנא דבעילת זנות התם בפרק החובל אלא דאסור להשהות אשתו שעה א' בלא כתובה אלא דממילא משמע להו דהא בהא תליא ולענ"ד לסברת ריב"ן ודאי ליתא דע"כ מודה ריב"ן דאסור להשהותה אפי' היכא דלית לה כיון דבפ' החובל אמרינן להדיא דטעמא דאסור להשהותה היינו שלא תהא קלה בעיניו להוציאה א"כ האי טעמא שייך טפי היכא דלית לה אלא דאכתי לא הוי בעילת זנות היכא דלא שייך טעמא דלא סמכה דעתה ואע"ג דלא אשכחן דאיירי ר"מ בהדיא בהא מילתא דאסור להשהות' אלא היכא דהוי בעילת זנות מ"מ אפשר דממילא שמעת מינה וכמו שאפרש בזה ר"פ אע"פ ועוד נ"ל דריב"ן גופא לא קאמר אלא ליישב הא דדייקינן בפ' אע"פ דבתנאי דמעיקרא לר"מ אית לה ומפרש ריב"ן דהיינו משום דאי ס"ד דלית לה לא הוי בעילת זנות כיון דמעיקרא אדעתא דהכי נשאה וסברה וקיבלה אע"כ דאית לה ומשום דלא סמכא דעתה הוי בעילת זנות משא"כ בההיא דהתקבלתי וההיא דפרק החובל אפילו אי לית לה נמי שייך בעילת זנות כיון דמעיקרא לא נשאת לו אלא אדעתא שיהא לה כל כתובתה כן נ"ל נכון וברור ליישב שיטת ריב"ן וסברא כיוצא בזו מצאתי בחידושי הרא"ה ז"ל גבי תחלת ביאה וסוף ביאה ע"ש ותיתי לי דקיימתיה מסברא דנפשאי ולענ"ד הסברא נכונה ודו"ק. ואי תיקשי אכתי מנ"ל דפליג ר"מ בהתקבלתי וסבר דאית לה כדמשמע הכי בשמעתין ודלמא לא פליג ר"מ אלא לענין בעילת זנות בהתקבלתי בשלמא לשיטת ר"י מוכח לה מדקתני כל הפוחת אפילו בתנאי משמע דלא מיבעיא קאמר משא"כ לפי' ריב"ן לא שייך לומר כן דא"כ מי הכריחו לפירושו הא בלא"ה מדייק הש"ס שפיר בתנאי דאית לה כמו לפר"י אלא די"ל דלישנא דמתני' דר"פ אע"פ משמע הכי כמו שאפרש שם בע"ה:

בא"ד ע"כ נראה דר"מ לא מיבעיא קאמר ל"מ היכא דלית לה כו' עכ"ל. ואפ"ה א"ש סוגיא דהחובל דאין הב"ד יכולין לכופה שתמכור כתובתה לההיא דחבלה באחרים דכיון דאין הבעל רשאי להשהותה בלא כתובה וצריך לכתוב לה כתובה אחרת א"כ מפסדינן לבעל בידים לא מפסדינן וכ"ש היכא דחבלה בבעלה דלא מהני אם תזבין ליה כתובה כיון שצריך לכתוב לה כתובה אחרת וק"ל:

בא"ד וא"ת דבפרק אע"פ כו' ובהחובל משמע שיכולה למכור ולמחול עכ"ל. לפמ"ש לעיל בלא"ה מלמכור לאחרים או לבעלה לא קשה מידי דודאי מהני ולית לה. כיון שנתקבלה כתובתה בבירור ולא דמי כלל לההיא דפ' אע"פ דאמרינן לד"ה אינה מוחלת היינו משום דלא הוי מחילה גמורה ואפשר דלבה בל עמה דסמכה אהא דאסור להשהותה. ועוד דדיבורה לאו כלום הוא כיון שכבר נתחייב לה כמ"ש רש"י להדיא בההיא דפרק אע"פ. אלא דעיקר קושיית התוס' הכא מלמחול דאמרינן להדיא בפ' החובל דלגבי בעלה ודאי מחלה אלמא דמהני. מיהו יש לדקדק מאי ענין קושיית התוספות הכא בשמעתין. דבלא"ה בפשיטות הו"ל לאקשויי ההיא דהחובל אההיא דפ' אף ע"פ ולמאי דפרישית א"ש שהביאו קושיא זו הכא לסייעתא לפר"י דלר"י א"ש דע"י שובר לכ"ע מצי מחלה ומהני משא"כ לפי' ריב"ן דכל היכא דהוי בעילת זנות לר"מ ע"כ אית לה וכיון דר"מ פליג אדר"י וקאמר דבכתבה התקבלתי הוי בעילת זנות ע"כ דס"ל דאית לה וא"כ קשיא ההיא דהחובל כנ"ל וכל זה לפי הבנת התוספות בשיטת ריב"ן מיהו למ"ש בישוב שיטת ריב"ן דלדידיה נמי לרבי מאיר בהתקבלתי לית לה אם כן לריב"ן נמי אתי שפיר ודו"ק:

בא"ד וא"ת ומאי קאמר ר"מ היא כו' וי"ל דהתם מיירי לפי המסקנא דשמעתין כו' עכ"ל. ויתכן יותר לפי מה שאפרש בפ' אע"פ דכל השקלא וטריא דהתם דדייק הש"ס דלר"י בתנאי דבע"פ דמעיקרא לא מהני היינו אליבא דאביי דהתם דאי ס"ד דמהני לא הוי קאמר ר"י דכותבת שובר כיון דבעלמא ס"ל אין כותבין שובר משא"כ לרבי ירמיה דהתם דמוקי כששוברתה מתוכה אין צורך לומר דלר"י לא מהני מחילתה וא"כ המקשה דהכא סבר כרבי ירמיה ומקשה שפיר מכח כ"ש כדפרישית כיון דלר"י התקבלתי מהני כ"ש מחילה דמעיקרא דהא לר"מ נמי מחילה דמעיקרא עדיפא מדנקט בל' כל הפוחת והשתא א"ש נמי הא דמקשו התוס' בתר הכי וא"ת מנ"ל לר"מ כו' משום דהכא לא שייך לומר כן וא"כ קשיא להו מאי ס"ד דמקשה לומר דפליג ר"מ ור"י בתרתי לענין בעילת זנות ולענין התקבלתי אי מהני הא קי"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן והול"ל דלא פליגי אלא לענין בעילת זנות לחוד ואפילו את"ל דפליגי נמי לענין מחילה דמעיקרא היינו משום שזה מוכח כדדייקינן בפרק אע"פ משא"כ פלוגתא דהתקבלתי אי מהני אינו מוכרח כלל כן נ"ל ברור בעז"ה ונתיישב' קושית מהרש"א ז"ל ודוק היטב ותו לא מידי:

בד"ה אתאן לר' יהודא כו' אסיפא בלא רישא הו"מ לדקדק כו' עכ"ל. וללשון הראשון שכתבתי בלשון הגמרא בלא"ה אתי שפיר דמסיפא לא מצי לאקשויי נהי דלר"י מהני מחילה דהתקבלתי ע"י שובר מ"מ סיפא דמתניתין לא איירי בהכי ואפשר דמודה רבי יהודא אבל מרישא מדייק שפיר דמשמע דקתני מילתא דפסיקא דלעולם חייב משמע דאפי' התקבלתי לא מהני ודו"ק:

גמרא דצריכא לדיקלא וכו'. ולפ"ז צ"ל בדוחק דכ"ש דיקלא עצמו דודאי יהבו לה אלא שלא הספיק לה או שהיה הדיקלא משועבד לכתובה או לבע"ח. דאין לומר שהיה דיקלא של אחר דא"כ ה"ל הפירות כמטלטלי ביד אחרים. ואמרינן לקמן דף פ"ד דס"ל רבי טרפון דינתנו לכושל שבהן דהיינו כושל שבראיה או משום חינא. ור"ע ס"ל דינתנו ליורשים שכולן צריכים שבועה. א"כ לכאורה הכא כיון שמחוברים לדקל של אחרים במה זכו בו היורשים וכיון דלא שייך הכא טעמא דר"ע דאין הבנות צריכים שבועה ממילא היה ראוי ליתן להם אף אי הוי מטלטלי משום חינא או משום כושל שבראי' שהרי אינה טורפת ממשעבדי. מיהו לפמ"ש הרא"ש שם בשם הירושלמי דאף במקום שא"צ שבועה אפ"ה ינתן ליורשים משום דזו תורה וזו אינה תורה ועמ"ש שם בזה. א"כ ה"נ יש לומר דאפילו מטלטלי ביד אחרים ינתן ליורשים ובזה א"ש דלכאורה ה"ל לשאול אם כבר נגמרו התמרים בשעת מיתת האב דהא קי"ל דבנות אין ניזונות מראוי דהיינו שלופפי והוי תמרי כדאיתא בבכורות דף נ"ב. ולפמ"ש דהיה ביד אחרים שפיר גובה מראוי כמ"ש הרא"ש פרק יש נוחלין. והביאו ב"י באה"ע סימן ק'. ודוחק לומר שהיה סמוך למיתה מיד דליכא לספוקי שלא נגמרו בשעת מיתה מיהו יש לומר דגם בדיקלא של אחר א"ש אפילו בלא הך סברא דזו תורה וכו' והא דקאמר דצריכא לדיקלא היינו בשעת מיתת האב היה צריכא לדיקלא. אבל כבר גדרו אותן היורשים כמשמעות הלשון מתמרא דעל בודיא ואלו היו מטלטלין בשעת מיתה שלא זכו בהן הבנות. ממילא עתה כיון שכבר בא ליד היורשים זכו בהן ואין מוציאין מהן מטלטלין. אבל אם היו מחוברין בשעת מיתה כבר זכו בהן בנות. אלא דאכתי צ"ע בזה לדינא דאף אם היו צריכים לדיקלא בשעת מיתה. מ"מ כיון שכבר נעשו מטלטלין ביד היורשים יש לומר דאין מוציאין מהם וק"ל:

מתניתין לא כתב לה וכו' מפני שהוא תנאי בית דין וכו'. הקשו המפרשים למאי דמוקי מתניתין כר"מ הא איהו ס"ל כתובה דאורייתא ולא שייך תנאי בית דין. ודחקו לאוקמי אאלמנא דכתובה דרבנן היא. ומלבד שזה דוחק אכתי קשה מסיפא לשון מפני שהוא תנאי בית דין כמו שהקשה מהרש"א. גם מה שתירץ בספר פני יהושע דלענין לגבות ממשעבדי קאמר מפני שהוא תנאי בית דין יש לתמוה דהא אי אתיא כר"מ לא אמרינן אחריות טעות סופר. גם מה שתירץ לענין דא"י לטעון פרעתי דהוי טוען אחר מעשה בית דין קשה הא הוא משנה מפורשת לקמן דף פ"ט. ולע"ד נראה דא"צ לדחוק דאפילו בבתולה נ"מ דהא מיבעיא להו לקמן דף פ"ט ע"ב בארוסה אי יש לה כתובה. בלא כתב לה כתובה. אבל לכ"ע כשנכנסה לחופה מיד יש לה כתובה אפילו לא כתב לה ובאמת מדאורייתא אין חיוב הכתובה אלא בסוף ביאה כששיבר בתוליה כדכתיב מהר הבתולות א"כ בהעראה למאי דקי"ל דבהעראה יש לה קנס. וה"נ מהר הבתולות כזה אבל בנכנסה לחופה ליכא חיוב כתובה מדאורייתא. וזהו לר"מ מתנאי בית דין דעשו חופה כביאה לענין כתובה והיינו דקאמר מתניתין דאע"ג דתקנו שיכתוב לה קודם החופה אם לא כתב לה אפ"ה גובה מתנאי בית דין שתקנו מיד כשנכנסה לחופה. ונלענ"ד דהטעם בזה לר"מ שהוסיפו חז"ל לתקן כתובה משעת חופה כיון דמדאורייתא יש לה משעת ביאה. דדוחק לומר משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה בין חופה לביאה דהא לא שכיחא כדאמרינן בדף ט' חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. ונראה דהיינו טעמא משום דאמרינן לקמן דף נ"ז ע"ב אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר' מאיר אבל חכמים וכו'. ופירש"י ד"ה זו דברי וכו' דה"נ לר"מ אסור לשהות אשה וכו'. ולפ"ז יש לומר דכיון דבעינן חופה הראוי לביאה ובאמת הוא כן דמדאורייתא ודאי הוי ראוי לביאה דאם יבא עליה בשעת חופה באמת יתחייב בכתובה. אבל לפי תקנת חז"ל לר"מ דכל זמן שלא כתב לה הוי בעילת זנות דלא סמכה דעתה. ע"כ הוצרכו לתקן שיכתוב קודם החופה כדי שתהיה ראויה לביאה. וממילא מתחייב בכתובה. וכ"כ הרמב"ם דצריך לכתוב הכתובה קודם החופה כדי שתהיה ראויה לביאה משום דבהא קי"ל כר"מ בגזרותיו. וכיון דכבר תקנו חז"ל כן אפילו לא כתב ככתב דמי וגובה מאתים משעת חופה. ומ"ש הה"מ דאפילו לא נכתב הכתובה קודם החופה אפ"ה בדיעבד קנתה החופה עיין בקונטרס אחרון ריש סימן ס"ו מ"ש שם דמוכח כן ע"כ ממתניתין דידן ודוק:

בגמרא הא מני ר"מ וכו' דאי ר"י וכו'. לכאורה קשה דמאי ס"ד דמקשה דלר' יהודה מועיל אפילו רצוי בע"פ דהא בהדיא איתא לקמן בברייתא דף נ"ו ע"ב דר' יוסי סבירא ליה דמועיל מחילה בע"פ ור' יהודה פליג עליו דבעינן דוקא כתיבה. ודוחק לומר דס"ד דמתניתין מיירי אפילו כתבה. ונראה דהוי ס"ד דע"כ לא קאמר ר"י התם דבעינן כתיבה משום דמיירי התם שכתב לה כתובה כדקאמר ר"י רצה כותב לה וכו' והיא כותבת וכו'. וא"כ הא אפילו בשאר שט"ח לדעת הר"ר ישעיה ושאר פוסקים בח"מ סימן רמ"א לא מהני מחילה בע"פ. ואף לדעת החולקים שם יש לומר דס"ל לר"י דתנאי בית דין דכתובה עדיף טפי. אבל כשלא כתב לה והחיוב הוא בע"פ מסתברא נמי דמהני מחילה בע"פ. וע"ז משני דבעינן לר' יהודה כתיבה דוקא. ואפשר לומר עוד דהיינו דמשני הש"ס כתבה התקבלתי דודאי אי הוי מועיל אם כותב אני מוחל לך הוי שייך לחלק בין אם הוא כתב לה או לא כתב לה כנ"ל אבל באמת לר"י אינו מועיל אפילו אם כותבת אני מוחלת לך דאל"כ למה באמת קאמר רצה כותב לה מאתים והיא כותבת התקבלתי מנה הפוכי מטרתא למה לי לא יכתוב לה רק מנה. אלא על כרחך דס"ל לר"י דאינו מועיל מחילה כלל אפילו בכתב אלא כשכותבת התקבלתי ה"ל כאלו פרע לה דהא קי"ל ר"פ הנושא דף ק"א ע"ב דיכול אדם להתחייב בשטר אע"פ שאינו חייב. וה"ה כשכותבת התקבלתי ה"ל כאלו קיבלה מעות. מיהו מפירש"י בסמוך ד"ה לא כתב לה וכו' משמע דהכא לאו מטעם דלא כתבה התקבלתי. אלא משום דלא חיישינן לרצוי. ונראה דרש"י ז"ל לשיטתו אזיל דס"ל לקמן ר"פ הנושא דחייב אני לך מנה בשטר מיירי בהודאה. אבל אין אדם יכול להתחייב עצמו בשטר. וא"כ התקבלתי ומחלתי שוין ולהכי כתב דלא חיישינן דמחלה לו דמשמע דאם מחלה לו מהני אפילו לא כתבה לו אע"ג דר"י פליג עליה דר' יוסי באמת צריך לחלק בין היכא דכתב לה ללא כתב לה. ועיין מה שכתבתי לקמן עוד בזה בפירש"י. ודוק היטב. ויבואר עוד בס"ד בטוב טעם בדף נ"ו ע"ב ובקונטרס אחרון:

תוס' ד"ה מני ר' מאיר וכו'. ופי' ריב"ן וכו'. עיין מה שהקשה מהרש"א דלפירושו צ"ל הא דאמרינן לקמן כל הפוחת ואפילו בתנאי דאין חילוק בין בכתב בין בע"פ לעולם אית לה. א"כ קשה מהחובל דמשמע דכתיבה מהני. ולפמ"ש לעיל דיש לחלק בין כתבה אני מוחלת לך ובין כשכתבה התקבלתי דה"ל כאילו קיבלה מעות. יש ליישב דנהי דמשמע לקמן דמחילה לא מהני אפילו בכתובה מלשון אפילו בתנאי כמ"ש מהרש"א ז"ל היינו כשכתבה מחלתי. אבל לשון התקבלתי מהני כנ"ל וא"צ למה שנדחק מהרש"א דלשון אפילו קאי אסיפא. אבל במאת כ"ז דוחק דהא משמע דר"מ פליג אדר"י דאפילו כתבה לו התקבלתי הוי בעילת זנות. ולפי' ריב"ן דהיכא דלית לה לא הוי בעילת זנות ע"כ דס"ל דאפילו בהתקבלתי אית לה. מיהו לולי דברי התוספות היה נראה דגם ריב"ן מודה דבלית לה גרע טפי. אלא דלשון בעילת זנות לא שייך רק היכא דאיכא חשש קרוב לביטול נשואין כדאשכחן גבי קידושין דהיכא דמתחייב לה והיא לא סמכה דעתה לא הוי קידושין. וכדאיתא בש"ס בקידושין דף מ"ח בכמה דוכתין והיינו דקאמר כל הפוחת ואפילו בתנאי לא מיבעיא היכא דלית לה דאיכא איסורא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה דלא כר' יהודה דפליג עליו דקאמר רצה כותב וכו' והיא כותבת וכו'. אלא אפילו היכא דאית לה כיון דהיא סברה שלא יתן לה ולא סמכה דעתה הוי קרוב לבעילת זנות. והיינו דקאמרינן בהחובל לשון אסור להשהות וכו'. ולא נקיט לשון בעילת זנות. ולפי דס"ד דלא ידע לחלק לר' יהודה דס"ל דהיכא דמוחלת לית לה ע"כ ר' מאיר פליג עליו וסבר דאית לה והוי בעילת זנות. אבל למסקנא יש לומר דמודה ר' מאיר בכותב התקבלתי דלית לה אלא דאשמעינן דלא מבעיא בלית לה דאיכא איסור. אלא אפילו אית לה איכא בעילת זנות. וק"ל:

בא"ד וא"ת בפרק אע"פ וכו'. ובהחובל משמע שיכולה למכור ולמחול נראה כוונתם מהא דקאמר שם שאם תמכור לאחרים כל לגבי בעלה ודאי מחלה אבל מהא דקאמר שם ותזבין לבעלה אין קושיא דנהי דיכולה למכור מ"מ אינה יכולה למחול. אבל לולי דבריהם היה נראה דנהי דלא מהני מחילה משום דעשו רבנן חיזוק אבל השטר בטל. תדע דהא קי"ל בשתי כתובות דאם לא הוסיף לה ביטל שני את הראשון אלמא בשיעבוד מועיל מחילה וכמ"ש לעיל בדף מ"ג וכדאמרינן לקמן בדף צ"ה ע"א לר"מ דמועיל כשכתבה ללוקח הרי דבשיעבוד ודאי מועיל מחילה בכתב. וראיה גדולה לדבר דאיתא באה"ע סימן ס"ו דצריך לכתוב לה כתובה אחרת מזמן שני. וא"כ כיון דא"י למכור הכתובה אלא בכתיבה ומסירה וכיון דכתובה ראשונה בטלה ממילא המכירה בטלה. ועפ"ז מתורץ נמי מה שהקשו האחרונים על הרמב"ם דס"ל דאפילו כתיבת התקבלתי אינו מועיל ומקשים עליו מסוגיא דהחובל. ולפי מ"ש א"ש. ועיין בקונטרס אחרון סימן ס"ו באורך בס"ד. ודוק:

והנה התוס' בהחובל תירצו דיגרש אותה בעלה ואח"כ יחזירה ושפיר תוכל למחול וכ"כ הבית שמואל לתרץ דברי הרמב"ם. אבל לפע"ד היינו דהקשו התוס' בתר הכי בהחובל. וא"ת האיך תמחול ותפסיד לעצמה דתצטרך לשלם מדינא דגרמי. ונראה דאין קושיתם אלא למה שתירצו קודם דיגרשה ותמחול וע"ז הקשו דלאחר גירושין לא תמחול משום דאז שוה הכתובה כל דמי הכתובה ותצטרך לשלם מדינא דגרמי כפי ההיזק בשעת מחילה. אבל אם מועיל המחילה תחת בעלה אין שום קושיא דבשעת המחילה אינה שוה אלא כפי טובת הנאה. א"כ ממילא לפמ"ש דאף שאינה יכולה למחול לגמרי מ"מ ודאי דיכולה למחול השטר והשיעבוד עד זמן המחילה כדאמרינן לעיל דף מ"ד אחולי אחלי לשיעבודא קמא. א"כ ממילא יפסיד הלוקח. ודוק:

בא"ד וא"ת ומנ"ל דלר"מ אפילו כתבה לו לא מהני וכו'. לכאורה אין דבריהם מובנים כמ"ש המפרשים דמנ"ל דהכא אפילו בכתיבה קאמר דלא מהני. ונלפענ"ד דיש לומר בפשטות דס"ל להתוס' דלמאי דס"ד דר' יהודה אפילו בע"פ ס"ל דמהני. קשה ברייתא דלקמן דף נ"ו ע"ב דקתני ר' יוסי אומר רשאי ור"י אומר רצה כותב וכו'. במאי פליגי. וצ"ל דר' יוסי פליג אאיסורא דקאמר ר' מאיר דהוי בעילת זנות ור' יוסי ס"ל רשאי ואינו בעילת זנות אבל יכול להיות דס"ל דאית לה דלא מיירי מזה. אלא אהאי דקאמר ר"מ בין אית לה בין לית לה הוי בעילת זנות פליג ר' יוסי דרשאי ור' יהודה פליג דמהני ולית לה. וא"כ אי ס"ד דר"מ לא פליג אלא בלא כתבה אבל בכתבה מודה דלית לה א"כ ע"כ הא דפליג ר' יהודה ואמר רצה כותב ע"כ דקמ"ל דאינו בעילת זנות. א"כ היינו ר' יוסי וע"כ צ"ל דהמקשה הוי סבר דר"מ פליג עליה דר' יהודה בכתבה דלא מהני ושפיר הקשו דאיך נרמז זה בדברי ר' מאיר. ודוחק לומר דר"מ ס"ל בין בכתבה דלית לה ובין בע"פ דאית לה הוי בעילת זנות כדקאמר לקמן מלשון כל הפוחת ור' יוסי פליג באית לה דלא הוי בעילת זנות. ור"י פליג אפילו בלית לה דלא הוי בעילת זנות. דזה אינו דהא רבי יוסי סתמא קאמר רשאי משמע אכולי מילתא דרבי מאיר קאי. ודוק:

עוד נלענ"ד דיש ליישב לפמ"ש לעיל דמהקשה הוי סבר נמי דר' יהודה בעי דוקא כתיבה התם מדפליג על ר' יוסי אלא דהוה סבר דדוקא התם דמיירי שכתב לה כתובה לכך צריך כתיבה דידה. אבל הכא דלא כתב לה כתובה אין חילוק דאפילו מחילה בע"פ מהני. א"כ שפיר הקשו התוס' דמנ"ל דלר"מ לא מהני התם אפילו כתיבה מדפשיטא ליה הכא דאינו מועיל לר"מ מחילה בע"פ בלא כתב לה דהא איכא למימר נמי לר"מ דהא דקאמר התם כל הפוחת לא מיבעיא בכתבה דלית לה. אלא אפילו בע"פ דאית לה היינו בכתב לה כתובה. אבל במתניתין הכא דלא כתב לה מהני מחילה בע"פ כמו לר' יהודה. אלא על כרחך דהוי פשוט ליה להמקשן דלר' מאיר לא מהני אפילו כתיבה התם ושפיר הקשו מנ"ל ועיין לקמן דף כ"ו ע"ב שכתבנו ישוב לזה בס"ד ולפי תירוצם דהשתא אין נראה לו לחלק וכו' צ"ל דהא דפליגי ר' יהודה ור' יוסי דר' יוסי מיירי לענין איסור דרשאי. ור' יהודה פליג אדרבי מאיר דמהני ולית לה. ודוק:

עוד נלענ"ד דיש לתרץ דבריהם דלפמ"ש התוספות לקמן ד"ה אתאן וכו' דהוי דמצי לדייק נמי מסיפא אלא דכל מאי דמצי לדייק מרישא מדייק א"כ עכ"פ מוכח ג"כ מסיפא. והנה לפי מאי דאמרינן לקמן דף נ"ו ע"א בששוברתו מתוכו. משמע להדיא דלא בעינן שתכתוב שובר ותמסור ליד הבעל. וה"ה כשכותבת בכתובה עצמה. א"כ יש לומר בסיפא שכתב לה שתקבל שוה מנה במאתים אין לך שובר גדול מזה. וא"כ שפיר מוכח מסיפא דאפילו כתבה לא מהני ושפיר הקשו התוס'. והא דהקשו התוס' מתחלה דלר' יהודה דדוקא בכותבת התקבלתי קאמר היינו דמרישא לא מצי לדייק דלא אתיא כר' יהודה. אבל עכ"פ אי אתי מתניתין כר"מ ע"כ מוכח מסיפא דכתיבה ג"כ לא מהני. וכן צ"ל באמת להך שנויא דמשני הא מני ר' מאיר ומאי גובה מן המחוררי' דלר"מ אפילו כתיבה לא מהני. והא דכתבו התוס' דמשמע בהחובל דכתיבה מהני לר"מ היינו בהתקבלתי דוקא ודוק:

תוס' ד"ה מני ר"מ וכו' השתא משמע וכו'. בספר פני יהושע כתב דמשמע הכי דאל"ה מאי קמ"ל דממתניתין דפרק קמא נפקא דקתני אלמנה מן האירוסין כתובתה מאתים דע"כ בדלא כתב לה ולא ידעתי מזה הכרח דהא התם יש לומר דעיקר תקנתא קמ"ל דאם נתארסה וקודם החופה בא לכתוב לה כתובה כפי הדין צריך לכתוב לה מאתים. גם אין להוכיח מהא דקאמר שם אלמנה מן הנשואין כתובתה מנה ואין לה טענת בתולים דאי ס"ד דמיירי בדכתב לה מנה הרי נשאה בחזקת בעולה ומאי קמ"ל. גם זה אינו הכרח דה"א דאפ"ה מצי לטעון דנשאה בחזקת בעולה. ותו דיש לומר דאפילו בכתב לה מאתים אפ"ה אין לה טענת בתולים דבחזקת בעולה היא ולתוספת כתביה תדע דע"כ צ"ל הכי למ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה. א"כ מאי קמ"ל דאין לה טענת בתולים פשיטא דאפילו אי בחזקת בתולה היא אפילו הכי יש לה כתובה מנה. אלא דקא משמע לן אפילו כתב לה כתובה מאתים אמרינן דלתוספת כתביה. וזה פשוט:

והנה הרא"ה כתב דקושית הש"ס הוא כיון דלר' יהודה מהני רצוי א"כ למה גובה בלא כתב לה כתובה הא נאמן הבעל לומר שנתרצתה לו ומחלה. וכן נראה מפירש"י לקמן ד"ה הכא לא כתב לה וכו' לא אמרינן מחלה. נראה מלשונו דלמאי דס"ד דלא בעי' כתיבה נאמן לומר שמחלה. ובספר פני יהושע תמה על הרא"ה דלמה יהיה נאמן לומר מחלה יותר מטוען מחלת לי על השטר דאינו נאמן. ולע"ד לק"מ דהתם כיון דודאי כבר נתחייב שוב אינו יכול לטעון מחלת לי. משא"כ הכא בתחלת חיוב הכתובה שפיר נאמן לטעון מחלת לי ולא נתחייבתי מעולם. וכ"ש לדעת הפוסקים שכתבנו לעיל דס"ל דבשטר לא מהני מחילה בע"פ. א"כ אין שייך בשטר כלל לטעון שמחל. ועיין מ"ש בסמוך בשיטת הרא"ה ז"ל. וק"ל:

אך נלענ"ד דהא מילתא תליא באשלי רברבי אם יוכל לטעון מחלת לי בלא מיגו דפרעון כדאיתא בח"מ סימן פ"ב סעיף י"א ע"ש בהג"ה בשם הרמב"ן. ובסימן ע"ח שם ס"א משמע דאינו נאמן לטעון מחלת לי בלא מיגו דפרעון ומבואר באורך בקונטרס אחרון בסימן צ""ו וסימן צ"ח ע"ש:

(נא א) כ"ש הכא דאיכא תרתי.—כעין זה ביבמות קיג א.

יתום ויתומה. אח ואחות ונכסיהם ביד אפוטרופוס: העלו ליתום בשביל יתומה. העלו ליתום מזונות יתירים שתיזון אחותו עמו: דאיכא תרתי. אחותו ותשמשנו: מוציאין. מן היתומים: מוציאין לבנות מן הבנים. למזונות ולפרנסה: ולבנות מן הבנות. לקטנות מן הגדולות אם אין שם אלא בנות והחזיקו גדולות בנכסים מוציאין מידם וחולקות בשוה והכא ליכא מזוני שאין הבנות נזונות מן הבנות לפי שכולן שוות בירושה: ולבנים מן הבנים. לקטנים מן הגדולים לחלוק בשוה: אבל לא לבנים מן הבנות בנכסים מועטין. שאין בהן כדי לזון אלו ואלו עד שיבגרו דאמרי רבנן הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים: לפרנסה. לנדוניא: מתני' ולא כתב לה כל נכסים כו'. חייב להיות כל הנכסים אחראין לה ולא יכול לומר לה אין ליך אלא שדה הכתובה לך בשטר כתובתיך: ובכהנת. שאינו יכול לקיימה משנשבית כותב לה אפרקינך ואהדרינך למדינתך לפי שאשת כהן אסורה לבעלה אם נאנסה: אינו רשאי. שכבר נתחייב בפדיונה משנשבית: חייב לרפאותה. שהרפואה כמזונות: רשאי. שאין אדם חייב לזון גרושתו: גמ' פלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה. בפרק אע''פ: והיא כותבת התקבלתי כו'. לשון שובר ואפי' לא נתקבלה ולר' מאיר אינה יכולה למחול בעודה תחתיו ומתני' נמי דקתני לא כתב לה כתובה גובה כתובתה שלימה קא סלקא דעתך ואפילו מחלה: אחראין לכתובתיך חייב. שנשתעבדו נכסיו וקס''ד נשתעבדו בכל דין שעבוד כאילו נכתב בתוך השטר ואם ימכור נכסיו תטרוף לקוחות: אתאן לר' יהודה. דאמר שטר שלא נכתב בו אחריות לא מדעת המלוה נעשה אלא סופר טעה והרי הוא כמי שנכתב וטורף מן המשועבדים:

סוף סוף כל העומד לגזוז כגזוז דמי. אע''ג דפלוגתא דר''מ ורבנן היא בפרק שבועת הדיינין (שבועות מג. ושם) בענבים העומדים ליבצר דר''מ סבר כבצורות דמיין ורבנן סברי לאו כבצורות דמיין מ''מ פריך הכא בפשיטות דכגזוז דמי כמו שפר''ח דמההיא דפרק הכונס (ב''ק דף נט: ושם) קיימא לן הכי דקאמר התם רבי שמעון אומר אכלה פירות גמורין משלמת פירות גמורין אם סאה סאה אם סאתים סאתים דחשבינן להו כתלושים ופסקינן התם הלכה כר''ש אבל אין לומר דבהנהו דאי קיימי מכחשי מודו כ''ע דכבצורות דמיין דבהשולח (גיטין דף לט.) ובפרק קמא דסנהדרין (דף טו.) משמע דבהא נמי פליגי: ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזונות בין לפרנסה. וא''ת קשיא דרבא אדרבא דבפרק מציאת האשה (לקמן דף סח.) פסיק רבא הלכה כר''י דאמר ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה ואמרינן התם דשמואל כר''י ס''ל אלמא סבר רבא דשמין באב וא''כ גביא ממטלטלי כדאמרינן בשמעתין וליכא למימר דהתם רבא משמיה דרב חסדא קאמר לה וליה לא ס''ל דהא התם בההיא סוגיא פריך מינה אמילתיה דרבא גופיה ולא קא משני הכי וי''ל דהא דאמר רבא הכא ממקרקעי ולא ממטלטלי היינו בדלא אמידניה והא דסבר רבא התם כרבי יהודה ושמואל בדאמידניה שדעתו שתגבה ממטלטלי וכה''ג מפליג הש''ס התם ונראה דבזמן הזה דכולהו גבי ממטלטלי כתובה ומזונות מתקנת הגאונים ופרנסה נמי אנן סהדי שכל בני אדם רגילים להשיא בנותיהם ממטלטלי וחשיב כמו באמידניה דפסיק רבא כר''י: מני ר' מאיר היא דאמר כל הפוחת כו'. בפרק אע''פ (לקמן דף נו:) דייק כל הפוחת אפי' בתנאי אלמא סבר דתנאו בטל ואית לה וכיון דאמר לית לה לא סמכה דעתה והוי בעילתו בעילת זנות ופריב''ן דבכל מקום דאית לה ואין האשה בטוחה בו דלא סמכה דעתה תקנו חכמים שיהא בעילתו בעילת זנות אבל אם היה תנאו קיים כיון דלית לה אין בעילתו בעילת זנות ואלמנה אע''פ דבדרבנן תנאו קיים הכא תנאו בטל דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וקשה לר''י דבפרק החובל (ב''ק דף פט. ושם) משמע דאפי' היכא דלית לה הוי לר' מאיר בעילת זנות משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה דפריך התם הש''ס גבי אשה שחבלה בבעלה לא הפסידה כתובתה ואמאי תזבין לכתובתה בטובת הנאה לבעלה כו' ומשני הא מני ר''מ היא דאמר אסור לאדם שישהא עם אשתו שעה אחת בלא כתובה מ''ט שלא תהא קלה בעיניו להוציאה על כן נראה דר''מ לא מבעיא קאמר לא מבעיא היכא דלית לה דהויא בעילתו בעילת זנות משום דקלה בעיניו להוציאה אלא אפילו אית לה כיון דלא סמכה דעתה הויא בעילתו בעילת זנות ודייק מדלא קתני כל בתולה שאין לה מאתים ואלמנה שאין לה מנה הרי היא בעילת זנות אלא נקט כל הפוחת משמע שבא לומר אע''ג דתנאו בטל ואית לה הויא בעילת זנות וקשה לר''י דמנא לן דכל הפוחת ואפי' בתנאי דלמא בתנאי מודה ר''מ דתנאו קיים דכל הפוחת דמשמע דאפילו באותו ענין שיש לה היינו בסוף ביאה דאמרינן בפ' אע''פ (לקמן דף נז.) דאינה מוחלת וי''ל דלשון כל הפוחת משמע שהוא פוחת לה ובסוף ביאה אינו יכול לפחות לה אלא היא פוחתת לעצמה ולא שייך לשון פחת אלא בתנאה א''נ מדנקט כל קא דייק וא''ת דבפרק אע''פ (שם) אמר דבסוף ביאה לדברי הכל אינה מוחלת ובהחובל (ב''ק פט. ושם) משמע שיכולה למכור ולמחול ויש לומר כדפירש הקונטרס לקמן דדוקא בעל פה אינה מוחלת דאמירתה לאו כלום היא כיון דכבר זכתה אלא אם כן כתבה שובר ואם תאמר ומאי קאמר הא מני רבי מאיר היא הא משמע בפרק אע''פ (לקמן שם) דלרבי יהודה נמי אינה יכולה למחול דתנאו בטל ודווקא בכותבת לו התקבלתי קאמר ויש לומר דהתם מיירי לפי המסקנא דשמעתין דקאמר ואי בעית אימא רבי יהודה התם בכתבה ליה התקבלתי ואם תאמר ומנא לן דלרבי מאיר אפילו בכתבה ליה התקבלתי לא מצי מחלה דקאמר מני ר' מאיר היא דלמא ר''מ לא מבעיא בהתקבלתי קאמר דמצי מחלה דהויא בעילת זנות אלא אפי' בעל פה דתנאו בטל הויא בעילת זנות וי''ל דהשתא אין נראה לו לחלק בין כתבה ללא כתבה: מני רבי מאיר היא. השתא משמע ליה מתני' דלא כתב לה היינו לפי שהתנה עמה: אתאן לר' יהודה דאמר אחריות טעות סופר הוא רישא ר''מ סיפא ר' יהודה. אסיפא בלא רישא ה''מ לדקדק מני אי רבי מאיר הא אמר אחריות לאו טעות סופר הוא אי רבי יהודה כתב לה שדה שוה מנה במאתים אמאי חייב והא לרבי יהודה יכולה למחול אלא דרך הש''ס דמדקדק מרישא כל כמה דמצי למידק וכענין זה יש בפרק כירה (שבת לט:) גבי מעשה שעשו אנשי טבריא ובפרק קמא דעירובין (דף טז.) גבי נמצאת שלשה מדות במחיצה. [וע''ע תוספות שבת לט: ד''ה אלא פניו וכו' ומש''ש על הגליון]: