כתובות נא ע"ב

כתובות נא ע"ב - Steinsaltz

they include a property guarantee he may not return them to the lender, as he does not know who lost them. It is possible that the debt has already been paid and the documents were returned to the borrower, and he lost them. He may not give them back to the lender even if the borrower admits that he still owes the money, as the court collects the debt from purchasers of the borrower’s property. There is a concern that the borrower has repaid the loan and he is saying that he did not yet repay it because he has conspired with the lender to convince the court to confiscate liened property that the borrower sold, and the lender and borrower will divide the proceeds.

If, however, the documents were of the kind that do not include a property guarantee he returns them, as in this case the court does not collect from purchasers of the borrower’s property. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: In both this case and that one, he may not return the promissory notes, as the court collects from purchasers of the borrower’s property regardless, as it is assumed that the omission of the property guarantee from a document is merely a scribal error.

If so, the first clause of the mishna here is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and the latter clause is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. And if you would say that the entire mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and there is a difference for Rabbi Meir between a marriage contract and other documents, i.e., the guarantee of a marriage contract applies even if it is omitted but the property guarantee in other contracts does not, is there really a difference for him between the two types of documents?

Isn’t it taught in a baraita: Five claims may be collected only from free assets, and they are as follows: Produce, and enhancement to the produce. And likewise, in the case of one who accepts upon himself the duty to sustain his wife’s son or his wife’s daughter and then dies, they receive their support only from the estate’s free assets. And other claims that may be collected only from free assets are a document of debt that does not include the clause of property guarantee, and the marriage contract of a wife that does not include the clause of property guarantee.

The Gemara reasons: Whom have you heard say that omission of the property guarantee from a document is not a scribal error? Rabbi Meir, and yet the baraita teaches that the same applies to the marriage contract of a wife. This proves that according to Rabbi Meir, there is no difference between a marriage contract and other documents.

The Gemara answers: If you wish, say that the mishna here is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and if you wish, say that it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. The Gemara elaborates: If you wish, say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and there, in the other mishna (54b), the case is where she wrote to him: I have received it, thereby waiving her right to part of the marriage contract. In contrast, here, she did not write to him: I have received it, and therefore she collects the entire sum from him even if he did not write a marriage contract.

Conversely, if you wish, say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir. According to this interpretation, what is the meaning of the phrase: He is obligated, which is taught in the latter clause of the mishna with regard to the case where the marriage contract did not specify that the husband’s property will serve as a guarantee of his obligations toward his wife? It means that the wife’s claims may be collected only from the husband’s free assets, i.e., she does not have a lien on his property.

§ The mishna taught that if the husband did not write for her that he would redeem her from captivity and restore her to him, he is nevertheless obligated to do so, as this is a stipulation of the court. Shmuel’s father said: The wife of an Israelite who was raped is forbidden to her husband, as we are concerned that perhaps her ordeal started as rape and ended willingly, i.e., during the act she may have acquiesced, and a married woman who willingly had relations with another man is forbidden to her husband.

Rav raised an objection to the opinion of Shmuel’s father from the mishna, which states that one of the stipulations of the marriage contract reads: If you are taken captive I will redeem you and restore you to me as a wife. This indicates that despite the possibility that she might have been raped during captivity, she remains permitted to her husband if he is not a priest, and there is no concern that she might have ultimately agreed to the act. Shmuel’s father was silent and did not respond.

Rav recited the following verse about Shmuel’s father: “The princes refrained from talking and laid a hand upon their mouths” (Job 29:9). The Gemara comments: The application of this verse to Shmuel’s father indicates that he refrained from responding despite the fact that an answer was available. But what is there for him to say in reply? The Gemara answers: He could have said that in the case of a captive woman they were lenient. Since it is uncertain whether she was in fact raped during her captivity, the Sages were lenient. However, it is possible that they were more stringent in the case of a woman who was definitely raped.

The Gemara further asks: According to Shmuel’s father, how can you find a case of rape where the Merciful One permits the victim to remain married to her husband? It is always possible that she might have ultimately acquiesced. The Gemara answers: For example, where witnesses say that she screamed continuously from beginning to end.

The Gemara comments: And Shmuel’s father disagrees with the opinion of Rava. As Rava said: With regard to any case that starts as rape and ends willingly, even if she ultimately says: Leave him, and she further states that if he had not forcibly initiated intercourse with her, she would have hired him for intercourse, she is nevertheless permitted to her husband. What is the reason for this? The evil inclination took hold of her during the act, and therefore she is still considered to have engaged in intercourse against her will.

It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rava: The verse states with regard to a sota: “And a man lies with her…and she was not taken” (Numbers 5:13). This is referring to a woman who had intercourse but was not taken forcefully, i.e., raped, and therefore she is forbidden to her husband. It may be inferred from this that if she was taken forcefully, she is permitted to him. And the word “she” teaches that you have a case of another woman, where even though she was not taken forcefully she is permitted. And which case is this? This is any case that starts as rape and ends willingly. Although at the conclusion of the act she was not taken forcefully, she is nevertheless permitted to her husband, as stated by Rava.

A different inference from the same verse is taught in another baraita: “And she was not taken”; in this case, the woman is forbidden to her husband. It may be inferred that if she was taken forcefully, she is permitted to her husband. And you have another case where, even though she was taken forcefully, she is forbidden to her husband. And which case is this? This is the case of the wife of a priest, who is forbidden to her husband even if she is the victim of a rape.

Rav Yehuda said another exposition of this same verse that Shmuel said in the name of Rabbi Yishmael: “And she was not taken”; in this case she is forbidden to her husband. It may be inferred that if she was taken forcefully she is permitted to her husband. And there is a case of another woman where, even though she was not taken forcefully, she nevertheless remains permitted. And which case is this? This is referring to one whose betrothal was a mistaken betrothal, as, even if her son from this marriage is riding on her shoulders she may refuse to remain with her husband and go off as pleases her. Since she was not really married to begin with, an act of intercourse with another man does not render her forbidden to the man with whom she performed a mistaken betrothal.

Rav Yehuda said: Those women stolen by kidnappers are permitted to their husbands, as, even if they had intercourse with their captors it is considered rape. The Rabbis said to Rav Yehuda: But while they are captives they bring their kidnappers bread. This indicates that they are not acting under duress. He replied: They do so due to fear. The Rabbis further inquired: But they send them arrows. Rav Yehuda again replied: This too is due to fear. However, I certainly agree that if the kidnappers leave them alone, and they go back to them of their own accord, they are forbidden to their husbands, as it is clear that they are no longer acting out of fear.

The Sages taught: With regard to women captured by the monarchy for the purpose of having intercourse with the king, they are considered to be like captives, i.e., they are assumed to have been raped but not to have consented to intercourse. However, those stolen by bandits are not considered to be like captives, as there is a concern that they might have consented to their captors, thinking that they will marry them. The Gemara raises a difficulty: But isn’t it taught in a baraita that the reverse is the case, i.e., women taken by the monarchy are not classified as captives, whereas this status does apply to those abducted by bandits?

The Gemara answers: The apparent contradiction between the ruling of one baraita with regard to those captured by the monarchy and the ruling of the other baraita with regard to those captured by the monarchy is not difficult: This first baraita is referring to the monarchy of Ahasuerus, i.e., a powerful king, as the woman is aware that he is merely using her to satisfy his lust and will certainly not marry her, whereas that other baraita is dealing with the monarchy of ben Netzer, a man who established for himself a minor kingdom through robbery and small-scale conquests. It is possible for a woman to suppose that a king like ben Netzer will eventually marry her.

Similarly, the apparent contradiction between the ruling of one baraita with regard to those kidnapped by bandits and the ruling of the other baraita with regard to those kidnapped by bandits is not difficult: This first baraita is referring to the banditry of ben Netzer, as she might agree to his advances, hoping to become the wife of a king. Conversely, that other baraita is dealing with regular bandits [listim], as it can be assumed that the woman did not acquiesce to having intercourse, as, even if he wanted to marry her she would not agree. The Gemara asks: And this ben Netzer, how can it be that there he is called a king and here he is called a bandit? The Gemara answers: Yes, when considered alongside Ahasuerus he is merely a bandit, but when considered alongside a regular bandit he is deemed a king.

§ The mishna taught: And in the case of a priestess, i.e., the wife of a priest, even if her husband did not write: If you are taken captive I will redeem you and return you to your native province, he is obligated to do so. Abaye said: In the case of a widow who was married to a High Priest, although the marriage is prohibited by Torah law, if she is taken captive he is obligated to redeem her, as I apply to her the clause: And in the case of a priestess: I will return you to your native province. Her husband can, and therefore must, fulfill this clause just as he could if he had married a woman who is permitted to him.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נא - ב

דתנן: מצא שטרי חוב, אם יש בהן אחריות נכסים, ששעבד הלוה את נכסיו למלוה - לא יחזיר את השטר למלוה, ואפילו אם הלוה מודה שלא פרע את השטר.

והטעם, מפני שבית דין נפרעין מהן, משטר שיש בו אחריות, וטורפין מלקוחות, ואם כן, יש חשש שמא באמת פרע כבר הלוה את ההלואה, ועשו הלוה והמלוה קנוניה ביניהם, שיטרוף עתה המלוה מן הלקוחות, ויחלקו ביניהם.

אבל אם אין בהן אחריות נכסים - יחזיר, לפי שאין בית דין נפרעין מהן, ואין כאן חשש קנוניה. דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה [בין שיש בו אחריות, ובין שאין בו] לא יחזיר, מפני שבית דין נפרעין מהן, לפי שמה שלא נכתבה אחריות בשטר - טעות סופר היא, ואם כן, תמיד יש חשש לקנוניה. ורבי יהודה בכלל חכמים אלו שנחלקו על רבי מאיר, שהיה בדורו.

ואם כן, יש לתמוה, וכי הרישא של המשנה - דברי רבי מאיר היא, והסיפא של אותה משנה - דברי רבי יהודה היא?!

וכי תימא שכולה דברי רבי מאיר היא, ושאני ליה לרבי מאיר בין כתובה לשאר שטרי, שאמנם בכל השטרות סובר רבי מאיר שאחריות לאו טעות סופר היא, אבל בכתובה הוא סובר שטעות סופר היא,

ומי שאני ליה?

והתניא: חמשה עניינים גובין רק מן המחוררין [מבני חורין], ואם אין בני חורין, אין טורפין מן המשועבדים. ואלו הן:

א. פירות, ושבח פירות, דהיינו, כגון שגזל אדם שדה מחבירו, ומכרה לאחר, והשביחה הלוקח, שזיבלה וחרשה, ולאחר מכן הוציאה הנגזל מתחת יד הלוקח עם השבח שהשביח בה, וגם עם הפירות שבה, וחוזר עתה הלוקח על המוכר שמכרה לו באחריות לגבות ממנו, הרי הוא גובה את הקרן מנכסים משועבדים, אבל את השבח והפירות גובה רק מנכסים בני חורין, לפי שאינם קצובין, ולא היו יכולים הלוקחים ליזהר לא לקנות ממנו נכסים כנגד השבח והפירות.

ב. והמקבל עליו לזון את בן אשתו ובת אשתו, אף הן אינן גובות מן המשועבדים, לפי שאין המזונות קצובין, ואין הדבר כתוב בשטר.

ג. וגט חוב [שטר חוב] שאין כתוב בו אחריות, ד. וכתובת אשה שאין כתוב בה אחריות.

ומזה שכתוב בברייתא ששטר שאין בו אחריות - אינו גובה ממשועבדים, מוכח שסובר התנא ששנה את הברייתא, שאחריות לאו טעות סופר היא.

ומאן שמעת ליה דאמר אחריות לאו טעות סופר הוא? רבי מאיר! וקתני בברייתא שאף לגבי כתובת אשה אין אומרים שאחריות טעות סופר!

ומתרצינן: איבעית אימא - משנתינו רבי מאיר היא, ואיבעית אימא - רבי יהודה היא.

איבעית אימא - רבי יהודה היא. התם, מה שאמר רבי יהודה שיכול לכתוב לה מאתיים ולתת רק מאה, מדובר דווקא כשכתבה ליה התקבלתי ממך מנה, אבל הכא, במשנתינו, מדובר שלא כתבה ליה התקבלתי.

ומשמיעה לנו משנתינו, שאף על פי שלא כתב לה כתובה, לא אומרים שמחלה לו עליה, אלא אומרים שסמכה על תקנת בית דין, שהרי הכל יודעים שהנושא אשה - יש לה כתובה.

ואיבעית אימא - רבי מאיר היא, ומאי חייב דקתני במשנתינו [שאם לא כתב לה כתובה, חייב לתת לה] - הכוונה שגובה רק מן המחוררין, אבל אינה גובה ממשועבדים, כיון שלא נכתב החוב בשטר, ואחריות לאו טעות סופר היא.

שנינו במשנתינו: לא כתב לה וכו'.

אמר אבוה דשמואל: אשת ישראל שנאנסה - אסורה לבעלה ^[65]. משום שחיישינן שמא תחלתה של הביאה אמנם היתה באונס, אבל - וסופה ברצון.

איתיביה רב לאבוה דשמואל ממה שכותבים בכתובה: אם תשתבאי, אפרקינך - ואותבינך לי לאינתו, והרי מסתבר שהשבויה נבעלה בהיותה בשבי, ובכל זאת יכול הבעל להחזירה לו לאשה!

אישתיק אבוה דשמואל. שלא היתה לו תשובה על כך.

קרי רב עליה דאבוה דשמואל את המקרא הזה: "שרים עצרו במלים וכף ישימו לפ יהם".

מאי אית ליה למימר? שדווקא בשבויה הקילו והתירו לבעלה להחזירה, שהרי לא ראינו שנבעלה! ומה שאמר אבוה דשמואל שאסורה, מדובר שראינוה שנבעלה.

ותמהינן: ולאבוה דשמואל, שאמר אשה שנאנסה אסורה לבעלה, אונס דשריא רחמנא ^[66] [שכתוב בפרשת סוטה "והיא לא נתפשה", שלא נאנסה. ודורשים: הא אם נתפשה, מותרת] - היכי משכחת לה שמותרת לבעלה, הרי חוששים שסופה ברצון!? ומבארינן: כגון דקאמרי עדים שצווחה מתחלה ועד סוף של הביאה, שמוכח לנו שמתחילה ועד סוף היה באונס.

ומה שאמר אבוה דשמואל - פליגא דרבא.

דאמר רבא: כל שתחלתה באונס וסוף ברצון, אפילו היא אומרת: הניחו לו לבועל, שאלמלא נזקק לה, היא היתה שוכרתו שיבא עליה! אף על פי כן - מותרת.

מאי טעמא?

משום שאומרים שעל ידי תחילת הביאה, שהיתה באונס, יצר אלבשה [הכניס בה הבועל יצר], ואם כן, הרי גם סוף הביאה היתה באונס.

תניא כוותיה דרבא: כתוב בפרשת סוטה "והיא לא נתפשה" - שאז היא אסורה. משמע, הא אם נתפשה, שנאנסה - מותרת.

ומה שכתוב "והיא" - מיעוט הוא, ובא המקרא ללמדנו, שיש לך אשה אחרת, שאף על פי שלא נתפשה - מותרת.

ואיז ו?

זו כל שתחלתה באונס - וסופה ברצון. שאף שסוף הביאה היתה לרצונה, ולא נתפשה, בכל זאת מותרת.

תניא אידך: "והיא לא נתפשה" - אסורה. הא נתפשה - מותרת. ומזה שכתוב מיעוט "והיא", למדים שיש לך אחרת שאף על פי שנתפשה - אסורה.

ואיזו?

זו אשת כהן, שאף שנאנסה - אסורה.

אמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי ישמעאל: "והיא לא נתפשה" - אסורה. הא נתפשה - מותרת. ויש לך אחרת, שאף על פי שלא נתפשה - מותרת.

ואיזו?

זו שקידושיה קדושי טעות, דהיינו, שנתקדשה על תנאי, ולא נתקיים התנאי לבסוף. שאפילו בנה מורכב על כתיפה, דהיינו, שכבר ילדה לו ילד, ממאנת - והולכת לה, שהרי אין קידושיה כלום. ואם זינתה תחתיו, מותרת לו, שהרי נתברר שהיתה פנויה כשזינתה!

אמר רב יהודה: הני נשי דגנבו אותן גנבי מתחת בעליהן - שריין לגוברייהו [מותרות אותן נשים לבעליהן לכשישובו אליהם], לפי שבאונס באים עליהן הגנבים.

אמרי ליה רבנן לרב יהודה: והא אנחנו רואים שבעודן תחת הגנבים, קא ממטיאן להו [מוליכות להם] אותן נשים נהמא [הרי הן מביאות להם לחם ומזון]!

ואמרינן: מה שהן מביאות להם - מחמת יראה עושות כן, ולא מחמת שנתרצו להם.

ומקשינן: והא קא משלחן להו גירי [הרי הן מושיטות להם חיצים כשהם נלחמים]! ואמרינן: אף את זה הן עושות מחמת יראה.

אבל זה ודאי, שאם שבקינהו [הניחון] הגנבים ללכת חזרה לבעליהן, ואזלן הן מנפשייהו [מעצמן] אל הגנבים - אסירן.

תנו רבנן: שבויי מלכות, ששבאן המלך לצורך תשמיש - הרי הן כשבויין, ומותרות לבעליהן.

אבל גנובי ליסטות [שגנבום ליסטים] - אינן כשבויין, ואסורות לבעליהן.

ותמהינן: והתניא איפכא, ששבויי מלכות אינן כשבויין, ואילו גנבי ליסטות - הרי הן כשבוייין!?

ומתרצינן: מלכות אמלכות - לא קשיא: הא, מה שאמרנו ששבויי מלכות הרי הן כשבויין - במלכות כמלכות אחשורוש, שמלך גדול הוא, ויודעת שלא ישאנה, לפיכך בעילתה - ביאת אונס היא.

ואילו הא, מה ששנינו בברייתא שאינן כשבויין - במלכות בן נצר, שליסטים היה, ולכד עיירות ומלך עליהם, ונעשה ראש ליסטים. וגבי מלכות כזו שנינו שאינן כשבויות, לפי שהיא חושבת שישאנה, ונבעלת ברצון.

ליסטות אליסטות - לא קשיא: הא, מה ששנינו שאסורה, בליסטות בן נצר, שהיא סבורה שישאנה, ונבעלת ברצון.

ואילו הא ששנינו שמותרת - בליסטים דעלמא, שאינה רוצה לינשא לו, ולכן בעילתה באונס היא.

ותמהינן: ובן נצר, יוצא לפי מה שביארנו עתה, שהתם, בברייתא השניה, קרי ליה מלך, והכא, בברייתא הראשונה, קרי ליה לסטים?!

ואמרינן: אין. אכן כך. בברייתא הראשונה מדובר במלכות אחשורוש, ובן נצר גבי אחשורוש - לסטים הוא. ואילו בברייתא השניה מדובר בלסטים סתם, ובן נצר גבי לסטים דעלמא - מלך הוא.

שנינו במשנתינו: ובכהנת אהדרינך למדינתך וכו'.

אמר אביי: אלמנה הנשואה לכהן גדול, שקיימא לן לקמן [דף ק' ע"א], שאף על פי שאסורה לו, יש לה כתובה, וכן יש לה את אותן תנאי כתובה שהיא נוטלת ויוצאה [אבל תנאי כתובה שחייב בהם כשהיא תחתיו, כגון מזונות ורפואה, אין לה] - חייב לפדותה. שהרי אני קורא בה מה ששנינו במשנה: ובכהנת כותב לה בתנאי כתובתה: "אהדרינך למדינתך" [שאינו יכול להחזירה, שהרי אשת כהן שנאנסה - אסורה לבעלה], ואף תנאי כתובה זה של פדיון היא נוטלת ויוצאה.

הערות

^[65] כתבו התוס', דאין להקשות מאסתר, דאמרינן במס' מגילה [י"ג ע"ב] שלאחר שנבעלה לאחשורוש, היתה טובלת ויושבת בחיקו של מרדכי, שהרי צדקת גמורה היתה, וודאי שאף סופה היה באונס.

^[66] אע"ג דאבוה דשמואל לשון חיישינן קאמר, מכל מקום משמע ליה לגמרא דמדאורייתא קאמר, דאי מדרבנן, הרי לא היו מוציאין אותה מבעלה על כך! ולכן שואלת הגמרא, לפי זה, אונס דשרי רחמנא - היכי משכחת לה?

יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר למלוה, שהרי אינו יודע ממי אבדו, ושמא כבר נפרע החוב והוחזרו ללווה וממנו אבדו, וגם אם הלווה מודה שעדיין לא פרע חובו, כיון שבית דין נפרעין מהן מן הלקוחות, יש לחשוש שמא עשו הלווה והמלווה ביניהם קנוניה כדי לגבות מנכסים שקנו אותם הלקוחות.

אולם אם היו השטרות כאלה שאין בהן אחריות נכסים — יחזיר, שאין בית דין נפרעין מהן ואין גובים על ידי שטרות אלו מנכסים משועבדים, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה לא יחזיר, שבית דין נפרעין מהן, משום שמניחים שהעדר אחריות בשטר הוא רק טעות סופר.

ואם כן נמצא שבמשנתנו רישא [ראשה] כשיטת ר' מאיר וסיפא [וסופה] כשיטת ר' יהודה! וכי תימא [ואם תאמר] שכל המשנה כולה כשיטת ר' מאיר היא, ושאני ליה [ושונה לו] לר' מאיר בין כתובה לשטרי [לשטרות אחרים], שרק בכתובה האחריות היא תנאי קבוע וגם אם אינה כתובה הרי זו טעות סופר, מה שאין כן בשאר שטרות. אולם ומי שאני ליה [והאם שונה לו], לדעתו, בין כתובה לשאר שטרות?

והתניא [והרי שנינו בברייתא]: חמשה גובין מן המחוררין (מנכסים בני חורין, שאין עליהם שעבוד) ואין טורפים מן הלקוחות נכסים משועבדים, ואלו הן: פירות ושבח פירות, שאם יש לאדם זכות לקבל פירות מנכס מסויים, או את הרווח הבא מן הפירות הללו — אין מוציאים לתשלום זה מנכסים משועבדים, וכן המקבל עליו לזון את בן אשתו או את בת אשתו — מפרנסים אותם רק מנכסים בני חורין, וכן גט (שטר) חוב שאין בו אחריות, וכתובת אשה שאין בה אחריות.

ונברר, כמו מי היא שיטת ברייתא זו, מאן שמעת ליה [מי שמעת אותו] שאמר כי אחריות לאו טעות סופר הוא — ר' מאיר, וקתני [ושנה] בין יתר הדברים גם כתובת אשה שאין בה אחריות, משמע שלדעת ר' מאיר אף בכתובה אין האחריות תנאי הכרחי, וממילא בהעדרה אין אומרים שזו טעות הסופר.

את הקושי בפירוש משנתנו דוחים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שמשנתנו כשיטת ר' מאיר, ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שהיא כשיטת ר' יהודה. ומסבירים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שהיא כשיטת ר' יהודה אולם התם [שם] במשנה שממנה הקשינו מדובר באופן שכתבה ליה [לו] "התקבלתי", שהיא עצמה ויתרה על חלק מן הכתובה, ואילו הכא [כאן] לא כתבה ליה [לו] "התקבלתי" — ולכן גובים ממנו את כל הסכום הקצוב לכתובה.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] שמשנתנו כשיטת ר' מאיר היא, ונסביר: מאי [מה] פירוש "חייב" דקתני [ששנה] בסוף המשנה — כוונתו, שאם לא כתב אחריות נכסים, חייב לפחות לשלם מן המחוררין (המשוחררים, מנכסים בני חורין).

א שנינו במשנה שאף אם לא כתב לה בעלה שאם יקחו אותה בשבי יפדנה ויחזירנה אליו — חייב לפדותה, משום שזה תנאי בית דין. אמר אבוה [אביו] של שמואל: אשת ישראל שנאנסה — אסורה לבעלה. וטעם הדבר: חיישינן [חוששים אנו] שמא תחלתה של הבעילה היה באונס, ואולם סופה היה ברצון, שתוך הבעילה נתרצתה, ואשה שזנתה ברצון תחת בעלה — אסורה עליו.

איתיביה [הקשה לו] רב לאבוה [לאביו] של שמואל: הרי אומרים בתנאי הכתובה: "אם תשתבאי [תישבי], אפרקינך ואותבינך [אפדך ואשיבך] לי לאינתו [לאשה] ", משמע שאף שיש חשש שמא נאנסה שם — מכל מקום מותרת לבעלה ישראל ולא חוששים שמא נתרצתה בסוף! אישתיק [שתק] אביו של שמואל ולא ענה.

קרי [קרא] רב עליה דאבוה [עליו, על אביו] של שמואל את הפסוק: "שרים עצרו במלים וכף ישימו לפיהם" (איוב כט, ט). ושואלים: כיון שקרא עליו פסוק זה, משמע מכאן שאביו של שמואל עצר בדברים ונמנע מלענות, אף שהיה לו מקום להשיב על דברי רב. מאי אית ליה למימר [מה יש לו לומר] ולתרץ? ומשיבים: היה יכול לענות כי בשבויה הקילו, שכיון שאין כל ודאות שאכן נאנסה בזמן השבי, לכן הקילו חכמים בשבויה, אבל באונס ודאי שמא לא הקילו.

ושואלים: אם כן, ולאבוה [ולדעת אביו] של שמואל אונס דשריא רחמנא [שמתירה התורה] לאחר מכן את האשה לבעלה היכי משכחת לה [איך מוצא אתה אותו], נחשוש תמיד שמא היה בסופו של דבר ברצון? ומשיבים: כגון דקאמרי [שאומרים] עדים שנכחו שם בכל מהלך האונס וראו שצווחה והתנגדה מתחלה ועד סוף הביאה.

ומעירים: ודעת אביו של שמואל פליגא [חלוקה] על רבא. שאמר רבא: כל שתחלתה באונס וסוף ברצון, ואפילו היא אומרת לבסוף: הניחו לו, שאלמלא (לא) נזקק לה באונס היתה היא שוכרתו לבעול אותה, בכל זאת מותרת. מאי טעמא [מה טעם הדבר] — לפי שאותו בועל במעשהו יצר אלבשה [הלבישה], שגרם לה שבתוך כדי הבעילה יתעורר בה יצרה, וגם יצר עז כזה שבא לה בעל כורחה נחשב כאונס.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבא, נאמר בדין הסוטה: "ושכב איש אותה... והוא לא נתפשה" (במדבר ה, יג), שמדובר שם באשה שלא נתפשה באונס ולכן היא אסורה. ומכאן, הא [הרי] נתפשה (נאנסה) — מותרת. ומדיוק לשון הכתוב "והיא" משמע ויש לך אחרת, שאף על פי שלא נתפשה מותרת, ואיזו — זו כל שתחלתה באונס וסופה ברצון. שאף על פי שלא היה הכל באונס ("לא נתפשה") מותרת היא, וכדברי רבא.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] המדייקת באופן אחר מאותו כתוב עצמו "והיא לא נתפשה" — אסורה, הא [הרי] נתפשה — מותרת, ואנחנו מדייקים מהלשון: ויש לך אחרת, שאף על פי שנתפשה — אסורה, ואיזו — זו אשת כהן שגם אם נבעלה באונס — אסורה לבעלה.

אמר רב יהודה אמר שמואל משום (בשם) ר' ישמעאל דרשה נוספת על פסוק זה: "והיא לא נתפשה" — אסורה, הא [הרי] אם נתפשה — מותרת, ויש לה אחרת, שאף על פי שלא נתפשה ושכב איש אותה, בכל זאת מותרת. ואיזו — זו שקדושיה קדושי טעות, שאפילו אם בנה מנישואין אלה מורכב על כתיפה — ממאנת והולכת לה, והנישואין בטלים מעיקרם והיא מותרת לאחרים.

אמר רב יהודה: הני נשי דגנבו גנבי [אותן הנשים שגונבים אותן הגנבים מבעליהן] — שריין לגוברייהו [מותרות לבעליהן], שגם אם הן נבעלות להם, הרי זה באונס. אמרי ליה רבנן [אמרו לו חכמים] לרב יהודה: והא קא ממטיאן להו נהמא [והרי אנחנו רואים שבעודן שבויות מביאות הן להם לגנבים לחם], משמע שברצון הן עושות! ענה להם: הן עושות זאת מחמת יראה. ושאלו: והא קא משלחן להו גירי [והרי הן שולחות להם חיצים], שבמהלך הלחימה מגישות הן להם חיצים! והשיב: גם זה עושות מחמת יראה. אולם ודאי, אם שבקינהו ואזלן מנפשייהו [עזבו אותן הגנבים והן הולכות מעצמן] חזרה אליהם — אסירן [הן אסורות לבעליהן], שכבר אין זה מחמת יראה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: שבויי מלכות — הרי הן נידונות כשבויין, שאם לוקח המלך נשים באונס לשם תשמיש — יש עליהן דין של שבויות, שודאי באונס הן נבעלות. גנובי ליסטות [גנובות שודדים] — אינן נידונות כשבויין, שיש לחשוש שמא האשה מתרצה לבועלה, וסבורה שישא אותה לאשה. ומקשים: והתניא איפכא [והרי שנויה ברייתא אחרת האומרת להיפך] ששבויות מלכות אינן כשבויות, וגנובות ליסטות הרי הן כשבויות!

ומתרצים: ממלכות על מלכות לא קשיא [קשה]; הא [זה] בברייתא הראשונה מדובר במלכות אחשורוש, כלומר, מלכות של מלך גדול שהאשה הנבעלת לו יודעת שהוא משתמש בה רק לפי שעה לתאוותו, ובודאי לא ישא אותה לאשה, ולכן הדבר נחשב כאונס. ואילו הא [זה] בברייתא השניה שמחשיבה זאת כנבעלת ברצון, מדובר במלכות בן נצר, שהקים על ידי מסעות שוד וכיבושים ממלכה קטנה, ואשה עשויה לחשוב שלבסוף ישאנה.

וכן מליסטות על ליסטות לא קשיא [קשה]; הא [זו] בברייתא הראשונה מדובר בליסטות של בן נצר, שהאשה עשויה להתרצות בבעילתו שאם ישא אותה תהיה אשת מלך, הא בליסטים דעלמא [זו, הברייתא השניה, מדברת בשודד סתם] שיש לשער שאין האשה מרוצה בבעילתו, שגם אם ירצה לשאתה — היא לא תחפוץ בכך. ושואלים, ובן נצר זה, כיצד מסבירים כי התם קרי ליה [שם במקום אחד אתה אומר שקוראים לו] "מלך" והכא קרי ליה "לסטים" [וכאן במקום אחר אתה אומר שקוראים לו שודד]! ומשיבים: אין [כן], גבי [אצל, בהשוואה] לאחשורוש לסטים בלבד הוא, גבי לסטים דעלמא [אצל שודד סתם] מלך הוא נחשב.

ב שנינו במשנה: ובכהנת (אשת כהן) הוא כותב לה: "אם תישבי — אהדרינך [אחזירך] למדינתך". אמר אביי: אלמנה לכהן גדול, אף על פי שנשאה באיסור (שהרי כהן גדול אסור באלמנה), מכל מקום, אם נשא אותה וכתב לה כתובה — חייב לפדותה, משום שאני קורא בה ויכול לקיים את האמור שם "ובכהנת אהדרינך [אחזירך] למדינתך",

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמרינן איבעית אימא ר' מאיר היא מאי חייב דקתני מן המחוררין. קשיא לי, אמאי לא מותיב מיהא לשמואל דאמר בפרק קמא דמציעא (יג, א), אומר היה ר' מאיר שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא מן המשועבדים ולא מבני חורין, דהא קתני הכא בהדיא חמשה גובין מן המחוררין, ועל כרחך ר' מאיר היא וכדאמרן, וניחא לי, דטפי ניחא ליה לאותובי מההיא ברייתא דאותיב מינה התם בין לשמואל בין לר' אלעזר כדאיתא התם. ומיהו יש ספרים דלא גרסי התם, כל ההיא שקלא וטריא דהתם וכל הני תיובתא ואמרי דלישנא דרב יהודאי גאון ז"ל היא, ולהני ספרים קשיא לי, אמאי לא אותביה מהא דקתני בהדיא גט חוב שאין בו אחריות.

והמקבל עליו לזון בן אשתו ובת אשתו. ודוקא בשלא קנו מידו וקבל עליו אחריות לר' מאיר גובין אפילו מן המשועבדים והיינו דתנן בפרק הנושא (להלן קטו, ב) מתו בנותיהן נזונות מנכסים בני חורין והיא נזונת מנכסים משועבדים, ואוקימנא לה בפרק הנזקין (גיטין נא, א) בשקנו מידו, ולר' מאיר בשקבל עליו נמי אחריות מפורש.

הא דאמרינן הא במלכות אחשורוש הא במלכות בן-נצר. פירש רש"י ז"ל: אחשורוש מלך גדול היה ויודעות הן שלא ישא אותן לנשים ואונס הוא. ואינו מחוור, דאסתר תוכיח, שהושם כתר מלכות בראשה, ואפילו הכי לא נאסרה למרדכי, וכדאמרינן בהגדה (מגילה יג, ב) שהיתה עומדת בחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי, דאנוסה היא. ויש מתרצים שאף היא יראה שמא ירגיש בה שהיא יהודית ויגרשנה, או שמא ימצא אחרת נאה הימנה. ומיהו עדיין אינו מחוור, דכיון שבתחלתה ראינוה שנאנסה אין חוששין שמא נתרצית לבסוף מפני שהיא רוצה להתכבד בנשואין, שאם אתה אומר כן אשת עני שנתפסה אצל עשיר נאמר כן.
ור"ח ז"ל פירש: שבויות דאחשורוש הרי הן כשבויות ומותרות לישראל, דאף על פי שאינן צווחות, לפי שיודעות שאין מציל מידו. אבל גונבי לסטות כבן נצר וכיוצא בו, אינן כשבויות, דמסתמא כיון דאינן צווחות נתרצו להן, דאי הוו צווחן הוו אתו אינשי ומיהדרי להו. ויש מפרשים, לתרווייהו לישני, דבן נצר אינן כשבויות כדאשכחן בהגדה (איכה רבה פ"ה יא) דבן נצר אכרוזי אכריז הזהרו בנשואות שאלהיהן של אלו שונא זמה הוא. אלמא וודאי מדלא אמרה להן שנשאת בידוע שנתרצית להן, דאלו לא נתרצית הרי יכולה לינצל באומרת נשואה אני, אבל השאר כולן בין של מלכות בין של ליסטות מן הסתם אנוסות הן ומותרות, ואלו שאמרנו שהן אסורות אין הבעל חייב לפדותן שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו. וכן כתב רב שמואל הנגיד ז"ל, ואף על גב דאיסור שביה גרם לה כן, מכל מקום אין השבייה עצמה גורמת אלא מפני שנבעלה ברצון, ותניא נמי בתוספתא (כאן פ"ד ה"ה) נשבית אינו חייב לפדותה, במה דברים אמורים בשבויות מלכות אבל בשבויות לסטות פודה, אם ירצה לקיים יקיים, ואם לאו, יוציא ויתן כתובה מנה.

חמשה גובין מן המחוררין (פי') ואלו הן. היה גובין מן המחוררין (ואלו) [ואפילו] הן כתובין בשטר והיינו דלא קתני מלוה ע"פ ומזון אשה והבנות לפי שאינם כתובי' והמקבל עליו לזון את אשתו פי' רש"י ז"ל והא דתנן בפרק הנושא [והיא] ניזונת מנכסים משועבדים מפני שהיא כב"ח אוקימנא התם כשקנו מידו. וגט שאין בו אחריות פי' והא פליגי אדשמואל דאמר בפ"ק דב"מ אומר היה ר"מ שט"ח שאין בו אחריות אינו גובה אלא מנכסים בני חורין ולא מנכסים משועבדים והא דלא אותבינהו התם מזה משום דלא מצי למדחויי לעולם דרבנן היא ומאי גט חוב שאין בו אחריות שמפורש בו שלא יהא אחריות דה"נ דחה התם חדא מתני' א"נ דלא שמיעי להו התם מתני' דהכא והא דאיתותיב התם אמתני' אחריתי ודכוותא בתלמודא. א"א שנאנסה אסורה לבעלה חיישי' וכו' והא דפרכינן אונס דשרא רחמנא היכי משכחת לה הכי פירושו היכי משכחת לה הלכה למעשה דהא בכל דוכתא אמרי' אפילו בדרבנן אונס בישראל משרי שרי ואין זו שקדושיה בטעות פירש רש"י ז"ל כאן שקידשה על תנאי ולא נתקיים התנאי ואע"פ שבנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת לו לומר שאינה צריכה גט ולא אמר בעל אחולי אחליה לתנאי שלא תהא בעילתו בעילת זנות ולקמן מפרש לה בפרק המדיר בס"ד:

כל המוציא שטר חוב בין שיש שם אחריות בין שאין שם אחריות לא יחזיר מפני שבית דין נפרעין מהם מן הלקוחות שאע"פ שלא הוזכר בה אחריות הרי הוא כמי שהוזכר בה שאחריות טעות סופר הוא וכבר ביארנוה במקומה בראשון של מציעא י"ב ב' ולמדת בכתבת אשה שאין בה אחריות ובגט חוב שאין בו אחריות שגובין הם מן המשועבדים אבל מזון האשה והבנות וכן המקבל עליו לזון בן אשתו ובת אשתו בלא קנין אינו נגבה אלא מבני חורין שדברים אלו אין קצבה ויש כאן פסידת לקוחות בדבר שאין עולה על הלב ומה שאמרו בפרק הנושא ק"ב ב' במקבל עליו לזון את בת אשתו שנזונת מנכסים משועבדים פירושו בשקנו מידו ומזון האשה והבנות אף בשקנו מידו אינו גובה אלא מן המשוחררין הואיל ובתנאי בית דין הם אוכלות וכן פירות ושבח קרקעות אינן נגבין אלא מבני חורין ופירות פירושן בגזל שדה מחברו ואכל פירותיה וחזר הנגזל והוציאה מידו ותובע את פירותיו שאינו גובה אותם אלא מבני חרי ושבח קרקעות פירושו שגזל שדה ומכרה והשביחה לוקח והנגזל בא וטורף מיד הלוקח קרקע ושבחו על הצדדין שביארנו בראשון של מציעא והלוקח חוזר על הגזלן המוכר ותובע ממנו קרקע ושבחו גובה את הקרן מנכסים משועבדים והשבח מבני חורין:

המשנה השמינית והכונה בה גם כן בביאור ענין הרביעי והוא שכבר ביארנו שהוא חייב מכח תנאי ב"ד בפירקונה וברפואתה ובאה משנה זו לבאר דין שני תנאים אלו והוא שאמר לא כתב לה דאי תשביין אפרוקינך ואתיבינך לי לאנתו ובכהנות אחזרתיך למדינתא חייב שהוא תנאי בית דין נשבית חייב לפדותה אמר הרי גיטה וכתובתה תפדה את עצמה אינו רשאי לקתה חייב לרפאתה אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי אמר הר"ם כבר ידעת שהכהן תאסר עליו השבויה ואמר הנה וכהנת ירצה בו אם היתה אשת כהן אשר תאסר עליו הנה יחייב שיפדה אותה ויחזירה למדינתה אשר השיאה שם ותחויב לו לתת כתבתה לפי שאנוסה היא כמו שנבאר בסוף נדרים ואין דינה כדין האשה שהלך בעלה ובאו עדים ואמרו לה מת בעליך ונשאת ואחר כך בא בעלה אשר אין לה כתבה שזאת נאסרה על בעלה אע"פ שהיא אנוסה ומאי הוה לה למעבד:

אמר המאירי אותבינך לי לאנתו ר"ל שאחזירך לי לאשה חייב שכך הוא תנאי ב"ד ושבויה מותרת לישראל שהרי סתמה אנוסה ואנוסה מותרת לבעלה אם היא אשת ישראל שנאמר בסוטה והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת ובכהנת ר"ל אשת כהן שהשבויה אסורה שהרי אף האנוסה אסורה להם יש לו מכח התנאי לפדותה ולהחזירה לבית אביה ואפילו היה אביה בעיר אחרת מיטפל בה עד שמחזירה לשם ואחר כך מגרשה ונותן לה כתבתה ואם כן בכהנת כל שלא כתב לה דאם תשתבאין איפרוקינך ואהדרינך למדינתיך חייב שכך הוא תנאי בית דין ואם אמר הרי גיטה וכתבתה תלך ותפדה עצמה מכתבתה אין שומעין לו אלא פודה אותה אפילו היה דמי פדיונה עולין יותר מכתבתה כמה ואפילו אין לו אלא בכדי פדיונה ואחר כך אם רצה לגרש יגרש ויתן כתבה מכל מקום יתבאר בגמרא דוקא בפעם ראשונה אבל אם פדאה פעם ראשונה וחזרה ונשבית רשאי הוא לומר הריני מגרש ונותן כתבה ותפדה את עצמה ואפילו לא היתה כתבתה מספקת לפדיונה לקתה ר"ל שחלתה חייב לרפאתה עד שתבריא ובזו אם אמר הריני מגרשה ונותן כתבה ותרפא את עצמה מכתבתה רשאי מפני שרפואה בכלל מזונות היא והרי מעשי ידיה נתקנין תחת מזונות ומתוך שהמזונות עיקר הוא חייב לה בהם ואע"פ שהיא חולה ואינה עושה כלום שהרי אי אפשר לומר לה צאי מעשי ידיך למזונותיך הא מכל מקום כשם שבמזונות יכול לומר הרי זה גיטיך וכתבתיך ליזון ממנה אף ברפואה כן ויש מקשים והרי במזונות כל שנתן לה גט אע"פ שלא פרע כתבתה אינו חייב במזונותיה ואם כן אף לענין חלתה כל שנתן לה גט אע"פ שלא נתן לה כתבה לא יהא חייב ברפואתה אינו דומה שבמזונות כל יום ויום חיובן חלוק זה מזה ונמצא שלא חל עליו חיוב יום זה עד שגירש אבל חלתה חיוב רפואתה חל מתחלת חליה שעדין לא גירש והילכך חיובה מוטל עליו עד שיפרע כתבתה הא כל שבא לפרוע כתבתה ואומר לה הרי גיטה וכתבתה רשאי אלא שהדבר מכוער וראוי לב"ד לגעור בכך וגדולי המפרשים מפרשים משנה זו בחולנית ר"ל חולה ואינה חולה אבל חולה לגמרי ר"ל שמושכבת על מטתה אינו רשאי לומר כן והביאוה ממה שאמרו בסיפרי בענין יפת תואר ושלחתה לנפשה מלמד שאם היתה חולה ימתין לה עד שתתרפא קל וחומר לבנות ישראל הקדושות והטהורות אלא שאינה ראיה גמורה דהתם למצוה קא אמר אבל הכא לענין דינא איירינן:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא אלא שיש בקצת דברים שבה תנאים ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא להשלמת דינין אלו עם שאר דברים המתגלגלים בה אלו הן:

זה שביארנו באשת ישראל שנאנסה שמותרת לבעלה לא סוף דבר שהיתה אנוסה עד סוף ביאה כגון צווחת מתחלה ועד סוף אלא כל שנאנסה מתחלתה אפילו היתה סופה ברצון אפילו אמרה הניחו לי שאלמלא נזקק לה היא שוכרתו מותרת שאין זה אלא שעל ידי בעילת האונס תקף יצרה ואין זה מפקיע שם אונס בביאת אדם הואיל וטבעה להמשך אחריו ובתלמוד המערב אמרו מעשה באשה אחת שבאת לפני ר' אמרה לו ר' נאנסתי מה אני לבעלי אמר לה בתי שמא תחלתך באונס וסופך ברצון היה אמרה לו אלו טבלו אצבעך בדבש והטמינו לתוך פיך ביום הכפורים לאו תחלתך באונס וסופך ברצון הוא אמר לה בתי ברוכה את לי"י והתירה:

כל שנתקדשה בטעות כגון שקדשה על מנת שהוא כהן ונמצא לוי וכיוצא בזה אינן קדושין כלל ונשואין הבאים אחריהם אינם כלום ואפילו היה בנה מורכב על כתיפה יוצאה לה מן הדין והולכת בלא גט שאין שם אישות עליה כלל ואין צריך לומר שאם זינתה עם אחר ברצון שמותרת לזה שהרי אינו בעלה ומכל מקום חכמים תקנו שכל שבא עליה ונתייחד בפני עדים תהא צריכה גט שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ושמא חזר ובעל לשם קדושין ואפילו לא נתברר טעותו שמפקפק הוא בכך כדי שלא לעשות בעילתו בעילת זנות:

זה שביארנו באשת כהן שנאנסה שאסורה לבעלה אם בא עליה בעלה כהן לוקה ואזהרתו מלאו האמור במגורשת לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה שכל הנשים בכלל ר"ל שאם נבעלו נאסרו על בעליהן אלא שפרט לך באשת ישראל והיא לא נתפשה כמו שביארנו הא באשת כהן באיסורה עומדת ואע"פ שעיקרו של לאו זה הוא בשנתקדשה לאחר אחר שנתגרשה הא אם זינתה מותרת לחזור לבעלה וכדכתיב ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר הויתה לאיש אחר ר"ל קדושין הוא שאוסרתה אבל זנות אינו אוסרה מכל מקום רמז בלאו זה ממה שכתב בו אחרי אשר הוטמאה שכל שזינתה תחת בעלה נאסרה עליו:

נשים שהגנבים גונבין אותם ומתעללים בהן אע"פ שודאי התעללו בהן ואין בזה תרתי ספיקי מותרות לבעליהם ואפילו היו מביאות להם לחם או מכינות להן מה שהם רוצים כל שעושות להם מחמת יראה הם עושות ואונס הוא הא מכל מקום אם הניחום הגנבים לחזור לבעליהן והן חוזרות להם ברצון נאסרו ומכאן הורו גדולי קדמונינו באשת ישראל שנשתמדה וחזרה בתשובה שאסורה לבעלה הואיל וברצונה הלכה ונתיחדה עמהם ואפילו לא באו עדים שנבעלה לגוי מסתמא מחזיקין אותה בכך ואבדה כתבתה:

במסכת יבמות דף נ"ט ע"ב יתבאר שהנבעלת לבהמה אע"פ שהיא בסקילה אם התרו בה לא נעשית זונה וכל שלא התרו בה מותרת לינשא לכהן גדול שאין זנות לבהמה ואע"פ שאף במוכת עץ אסור משום אשה בבתוליה מתוך שהדבר מצוי גזרו בה אבל בעילת בהמה אינה מצויה ושם זנות אין כאן מעתה נבעלה לבהמה מותרת לבעלה ולענין כהן גדול מיהא יש מפרשים דוקא בשלא כדרכה ויש מפרשים אותה בכדרכה ולדעת המתיר במוכת עץ וכבר ביארנו עקר הענין במסכת יבמות:

זה שכתבנו בשבויה שסתמא אנוסה היא לא כל הצדדין שוין בה אלא כל שנשבית ביד מי שהוא נכבד כל כך שאף היא אינה סבורה עליו שיקיימנה וישאנה ודאי אנוסה היא ועל זו אמרו שבויי מלכות הרי הן כשבויין והעמידוה במלכות אחשורש ואע"פ שלפי הדרש אסתר היתה אשתו של מרדכי ולא נאסרה לו ואע"פ שנשאה והקימה למלכות שמא אף היא לא היתה בטוחה בכך או שמא מרוב חשיבותה אנוסה היתה ומחזקת עצמה בפגומה כל שהיא יושבת בחיקו של אותו רשע וכן כל שהוא עני עד שהיא סבורה עליו שמתוך עניו ימכרנה או שהוא פחות ומזולזל עד שאינה מתרצית לו בשום פנים ודאי אנוסה היא ומותרת לבעלה והוא שאמרו עליה והתניא איפכא כלומר שגנובי לסטות הרי הן כשבויין גם כן והעמידוה בליסטים דעלמא הא כל שהוא ממוצע בין שני אלו עד שהיא מתרצית לו כל זמן שתהא סבורה בו שיקיימנה וכשהיא סבורה בו שיקיימנה מתרצית היא לו ונאסרה וזהו בן נצר שהיה מלך לכל שאר הליסטים ועליו אמרו תחלה גנובי לסטות אינן כשבויין שכל לגבי מלך הוא קורא לו ליסטים ובבריתא אמרו עליו שבויי מלכות אינן כשבויין שכל לגבי שאר ליסטים הוא קורהו מלך ודברים אלו אין לדיין בהם אלא מה שיראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ומכל מקום כל שאינה מכרת בשבאי שלה מי הוא ממדרגות אליו שהזכרנו מותרת:

אם תשתבאי וכו' אמר אבוה דשמואל אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה פי' מדרבנן. דאע"ג דמדאורייתא אונס בישראל שרי כדנפקא מוהוא לא נתפשה א"נ מולנערה לא תעשה דבר חיישינן שמא תחילתה באונס וסופה ברצון ופליגא דרבא דאמר רבא כל שתחלתה באונס ובסוף היא אומרת הניחו לו שאלמלא לא נזקק עמי הייתי שוכרתו מותרת מ"ט יצר אלבשה פי' תחלת ביאה וסוף ביאה. תניא כוותיה דרבא והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת ויש לך אחרת שאע"פ שלא נתפשה מותרת ואיזו זו שתחלתה באונס וסופה ברצון:

תניא אידך והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת ויש לך אחרת שאע"פ שנתפשה אסורה ואיזו זו אשת כהן גרסי' בהמדיר אר"י א"ש והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת ויש לך אחרת [שאע"פ] שלא נתפשה מותרת ואיזו זו שקידושיה קידושי טעות. פי' כגון שקידשה ע"מ שהוא כהן ונמצא לוי דהוא לגריעותא וכ"ש ע"מ שהוא לוי ונמצא כהן דהוא לשבח שקידושי' קידושי טעות כדפסיק לית הל' כר"ש בפ"ב דקידושין. ואם זינתה אפילו ברצון מותרת לבעלה שהרי היא לו כפנויה ולא כאשתו שזינתה (לשום) [דהך] נשואין אינה כלום:

ואפי' בנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת לה. פי' לאו דווקא ממאנת אלא הרי היא מותרת לכל אדם בלא גט:

אמר ר"י הני נשי דגנבו גנבי שריין לגברייהו ואע"ג דממטיין להו מיא ונהמא ומשלחו להו גירא שמחמת יראה הוא דקא עבדין פי' כשנלחמין מזמינין ומושיטין להן חיצים לירות שבקינהו ואזלי מנפשייהו ודאי אסורין:

ת"ר שבויי מלכות ה"ה כשבוי' גנבים ולסטים אינן כשבוין והתניא איפכא לא ק' כאן במלכות אחשורוש כאן במלכות בן נצר גנבים אלסטים ל"ק הא בב"נ הא בלסטים דעלמא וב"נ הכא קרי ליה מלך והכא קרי ליה לסטים אין גבי אחשורוש ליסטים הוא גבי ליסטים דעלמא מלך הוא. פי' שבויי מלכות הרי הן כשבויין כמו מלכות אחשורוש שאנס הרבה נשים למשכבו ואותן הנשים הן כשבויים שהן אנוסין ומותרות לבעליהן שמסתמא לא נתרצות לו דמימר אמרה מלך גדול כזה לא ישימני גברת ולתאות יצרו הוא מתכוין והלכך אנוסה היא ושבויי ליסטים אינן כשבויים דתני התם הן כמו בן נצר שהי' ליסטים ושולל ונתגבר וכבש הרבה עיירות ומפני שלא היה מלך נכבד וחשוב האשה שהי' אונס למשכבו סמכה דעתה שישימנה גבירה ומסתמא היא מתרצת לו ואין דינה כשבויין והיא אסורה לבעלה ישראל ולגבי אחשורוש קורא לבן נצר ליסטים שלא מלך כ"א בליסטיות ומאי שבויי ליסטים ה"ה כשבויין אלו הן ליסטים דעלמא והן כשבויי אנוסים ומותרת לבעליהן דמסתמא לא נתרצית לו ואין חפצה להיות אשתו שבויי מלכות אינן כשבויין והוא בן נצר שמלך ואינן כשבויין דמסתמא היא נתרצית לו כדאמרן ולגבי ליסטים דעלמא שלא מלכו קרי לבן נצר מלך מפני שמלך:

וכי תימא כולה ר"מ היא ושני לי' לר' מאיר בין כתובה לשאר שטרי. ומי שני לה והתנן חמשה גובין מן המחוררן כו'. ומפרקינן אב"א רבי מאיר ואב"א ר"י איבעית אימא ר' יהודה התם כתבה התקבלתי הכא לא כתבה התקבלתי פירוש דודאי מודה ר' יהודה שאין יכול לכונס' על מנת שלא תהא כתובת' כראוי אלא פחות מן הראוי ואם עשו כן תנאו בטל. לא אמר ר' יהודה אלא שהיא יכולה למחול לו בין אח' נישואין בין מתחל' הנישואין. ובהא פליג ר"מ עליה למימר' דוודאי בתחלת הנישואין אינה יכול' למחול כלל. ולפום סבר' דרבין לקמן. אלא בסוף הנישואין יכולה למחול מיה' בעילתו בעילת זנות והיינו דאתיא השתא כולה מתני' שפיר אליבא דר' יהודה דתני לא כתב לה כתובה בתול' גובה מאתי' ואלמנה מנה דהא אפי' אליבא דר' יהודה נמי לא סגיא דלא הויא לה כתובה הראויה לה. וכיון דכן אי טעין עלה מידי בתר הכי עליו להביא ראיה. וסיפא דקתני כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז שכנסה מתחלה על מנת שלא תהא כתובתה אלא אותה שדה דין הוא שיהא חייב לה במאתים זוז. דהא מודה ר' יהודה בכונסה מתחל' על מנת כן שתנאו בטל וגובה מן המשועבדין משום דסביר' לי' לר' יהודה אחריות טעות סופר הוא:

ואיבעית אימא מה חייב דקתני מן המחוררין כלומר ומאי חייב דקתני דמשמע דהכי קאמר חייב וכל נכסיו אחראין וערבאין לה. לאו למימרא לטרוף מן המשועבדין אלא לומר שגובה משאר נכסיו לתשלום מאתים ומבני חורין וזה הפי' נכון:

לא כתב לה אם תשתבאי אפרוקיניך כו' אמר רבא כל שתחלתה באונס כו'. תניא כותיה דרבא והיא לא נתפשה כו' עד הא במלכות אחשורוש הא במלכות בן נצר. ליסטים אליסטים לא קשי'. הא בבן נצר הא בלסטים דעלמא. וגבי אחשורוש קרי לה ליסטים וגבי ליסטים דעלמא קרי ליה מלך. ופירש"י ז"ל דהא דקתני שבויי מלכות הרי הן כשבויין מיירי במלכות אחשורוש לפי שהיה מלך גדול וידעת בוודאי שלא יהא נושא אותן. וכיון שכן הן אנוסות כשנבעלות לו. ואידך דקתני שבויי מלכות אינן כשבויין לומר שהן אסורו' במלכות בן נצר שלא היה מלך גדול וכסבורו' שישא אותן. וכיון שכן חוששין שמא מתרצות לו. ליסטים אליסעים ל"ק דהא דקתני הכא גנובי ליסטים אינן כשבויין לומ' שהן אסורו' בבן נצר וקרי לי' ליסטים גבי אחשורוש וטעמא דאסירן כדפרי'. והא דקתני התם גנובי ליסטי' הרי הן כשבויי' בליסטים דעלמא דבהנהו וודאי אינן מתרצות לא בהן ולא בנישואיהן. וקשיא להאי פירושא דהרי אסתר שכבר נשאה אחשורוש ואמרינן באגדה שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי וי"א אסתר מתיראה היתה שמא יגרשנה שכבר קיבץ אחשורוש בתולות שנית אחר שכנס' ואינו שלא קיבץ אחשורוש בתולות שנית אלא כדי שתאמר לו עמה ומולדתה ויודעת הית' בוודאי שאלו תגיד עמה ומולדתה שלא יתגרש שאין דרכו של מלך לגרש אשתו אחר נישואין אלא אם כן סרחה כדאית' באגדה. ור' חננאל ז"ל פירש דבמלכות אחשורוש הן כשביות ומותרות לפי שהן אנוסות מן הסתם. ואפי' סבורות לינשא לו שכל אשה מן הסתם אנוסה היא לעבירה ואין לחלוק בין עני לעשיר אלא א"כ מחשבתה נכרת מתוך מעשיה. לפיכך במלכות אחשורוש אפי' הן שותקות כשלוקחין אותן אין לחוש אחריהן שהן יודעות שאפי' צווחות אינו מועיל להן כלו' ואפש' שמסכנות בעצמן לפיכך הן בחזקת אנוסות ומותרות. אבלבמלכות בן נצר דין הוא שאסורות מכיון שהן שותקות שבן נצר לא היה מלך אלא אדם נכבד ונשוא פנים כהמן בחצר אחשורוש והיו עבדיו תוקפין בנשים ומביאין אותן אליו בפרהסי' ולא בצינעה שגנאי היה לו לפיכך חוששין אחריהן שמא מתרצות מתוך שאינן צווחו' כי אלו היו צווחות היו מצילו' אותן מידו כי לא היה הוא האדון. והיינו דלגבי אחשורוש קרי לי ליסטים ולאו משום חשיבות' דאחשורוש אלא לגבי כל מלך נמי ליסטים מיקרי כדפרי' דלאו מלך הוא אלא גבי ליסטים דעלמ' מקרי מלך והיינו דקרי לי' התם באידך ברייתא מלך דתני שבויי מלכות אינן כשבויין שהן אסורות שחוששין שמא מתרצות מן הטעם שפירשנו. והכא קרי לי' ליסטים דתני גנובי ליסטים אינן כשבויין. ואידך מתניתא דתני גנובי ליסטים הרי הן כשבויין לומר שהן מותרות מיירי בליסטים דעלמא משום דליסטים בעלמא מיטמר מאינשי ובצינע' הן לוקחין אותן במקום שידן תקיפה עליהן שאלו היו צווחות מסכנות בעצמן שמא הורגין אותן והוא נכון. אבל בגליוני הראשונים נמצא בבן נצר היינו נבוכדנצר ומיניה הוא דקתני בהך ברייתא שבויי מלכות אינן כשבויין לומר שהן אסורות לפי שהכריזו במחנ' אלהיהם של אלו שונא זמה הוא הזהרו מאשת איש וכיון שכן בידוע שנתרצו להן כיון שהן בידן שאלו אמרו אש' איש מיד היו פורשין מהן. וליסטי' דהכ' נמי הכי הוא. וליסטים דהתם דאידך מתנית' בליסטי' דעלמא לפיכך הן מותרו' שהן מן הסת' אנוסו' והכא קרי ליה ליסטים גבי אחשורוש משום דאחשורוש כמלך שהיה בבית מלכותו ומקבץ בתולות לפניו כאדם הלוקח משלו אבל נבוכדנצר הי' הולך במלכות אחרי' ושולל כליסטים מיהו גבי ליסטים דעלמא קרי לי' מלך שהרי מלך הוא ואינו מחוור ופירושא דהאי מתניתא הכי הוא שבויי מלכו' הרי הן כשבויין כלומר שהן מותרות וחיב לפדותן שאני קורא בה ואם תשתבאי איפרוקיניך ואותבינך לי לאנתי. גנובי ליסטי' אינן אינן כשבויין והן אסורות לפיכך אינו חייב לפדותה. שהרי אין אני קורא בה ואותביניך לי לאנתי. והכי תנא בהדיא בתוספתא נשבית אינו חייב לפדותה במה דברי' אמורי' בשבויי מלכות. אבל גנובי מלכות ליסטים הרי הוא חייב לפדותה והיינו הך ברייתא דאמרינן הכא מינה דתניא איפכא מהך דהכא. ואפילו באשת כהן נראין דברים שאינו חייב לפדותה שכיון שהי' מתרצית לדעתה בזו דברי הכל שהיא נותנת אצבע בין שיני' רבי' נ"ר:

ובכהנת אהדריניך למדינתיך אמר אביי אלמנה לכהן גדול כו' עד מאי לאו במדיר אשת כהן קא מיפלגי ואביי דאמר כרבי אליעזר ורבא דאמר כר' יהושע דר' יהושע דאמר במדיר אשת כהן דנותן לה כתובה ואינו פודה כרבא דאמר כל שאיסור דבר אחר גורם לה אינו חייב לפדותה והאי נמי איסור דבר אחר הוא. ור"א דאמר פודה ואינו נותן לה כתובה כאביי דקסבר דבכהנת כיון דחזי' לקייומי בה תנא' דליהדר' למדינת' חייב:

חמשה גובין מן המחוררין ואלו הן כו'. פי' חמשה גובין מן המחוררין אף על פי שהן כתובין בשטר והיינו דלא קתני מלוה על פה ומזון האשה והבנות לפי שאינם כתובים. הריטב"א ז"ל:
והמקבל עליו לזון את בת אשתו. פי' רש"י ז"ל והא דתנן בפרק הנושא והיא נזונת מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב אוקימנא התם כשקנו מידו:
וגט חוב שאין בו אחריות פי' והא פליגא אדשמואל דאמר בפ"ק דמציעא אומר היה ר"מ שטר שאין בו אחריות אינו גובה לא מנכסים בני חורין ולא מנכסים משועבדים והא דלא אותביה התם מינה משום דמצי למדחי דלעולם רבנן היא ומאי גט חוב שאין בו אחריות שמפורש בו שלא יהא בו אחריות דהכי נמי דחי התם חדא מתניתא אי נמי דלא שמיעא להו התם מתניתא דהכא והא אתותב התם ממתניתא אחריתי ודכוותה בתלמודא. הריטב"א ז"ל:

אב"א רבי יהודה התם כתבה ליה וכו'. פי' דודאי מודה ר' יהודה שאין יכול לכונסה על מנת שלא תהא כתובתה כראוי אלא פחות מן הראוי ואם עשה כן תנאו בטל לא אמר רבי יהודה אלא שהיא יכולה למחול לו בין אחר נשואין בין מתחלת נשואין ובהא פליג ר' מאיר עליה למימרא דודאי בתחלת הנשואין אינה יכולה למחול כלל ולפום סברא דרבין לקמן אלא בסוף הנשואין יכולה למחול ומיהו בעילתו בעילת זנות והיינו דאתיא השתא כולה מתני' שפיר אליבא דרבי יהודה דתני לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה דהא אפילו אליבא דרבי יהודה נמי לא סגיא דלא הוי אלא כתובה הראויה לה וכיון דכן אי טעין עלה מידי בתר הכי עליו להביא ראיה וסיפא דקתני כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז שכנסה מתחלה על מנת שלא תהא כתובתה אלא אותה שדה דין הוא שיהא חייב לה במאתים זוז דהא מודה רבי יהודה בכונסה על מנת כן שתנאי בטל וגובה מן המשועבדים משום דס"ל לר' יהודה אחריות טעות סופר הוא ואי בעית אימא ר"מ מאי חייב דקתני מן המחוררין כלומר ומאי חייב דקתני דמשמע דהכי קאמר חייב וכל נכסיו אחראין וערבאין לה לאו למימרא לטרוף מן המשועבדין אלא לומר שגובה משאר נכסיו לתשלום מאתים ומבני חורין וזה הפירוש נכון. הרא"ה ז"ל:

אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה וכו'. עיקר הפירוש דמדרבנן קאמר וכדקאמר חיישינן שמא וכו' והא דפרכינן אונס דשרי רחמנא כו' ה"פ היכי משכחת לה הלכה למעשה דהא בכל דוכתא אמרינן דאפילו מדרבנן אונס בישראל משרא שרי. הריטב"א ז"ל. והתוספות ז"ל לא פירשו כן:

חיישינן שמא תחלתה וכו'. אין לפרש תחלתה של תפיסתה באונס וסופה של תפיסתה כשנבעלת ומיהו בתחלת הבעילה היא ברצון דא"כ מאי פריך לקמיה אונס דשרי רחמנא היכי משכחת לה דהא שפיר משכחת לה כגון בצווחת בתחלת הבעילה דבקל יש לתרץ כן אלא הנכון כדפרש"י ז"ל דתחלתה של בעילה וסופה של בעילה קאמר הילכך פריך שפיר אונס דשריא רחמנא וכו' דאטו תהא עומדת וצווחת מתחלת הבעילה וסופה של בעילה דזו ודאי כיון דצווחת בתחלת הבעילה סגי למקרייה אונס ורחמנא שרייה ומשני שלא התירה התורה אנוסה אלא בצווחת מתחלה ועד סוף דכיון שהיתה צווחת מוכחא מילתא שלא נתרצתה כלל. והקשו בתוספות דאסתר היכי הוה שריא למרדכי ניחוש שמא תחלתה באונס וסופה ברצון. ותירצו דצדקת גמורה היתה ומסתמא תחלה וסופה באונס היתה אף על גב דלא צווחה מתחלה הויא לה כאילו צווחה מתחלה ועד סוף:
ופליגא דרבא דאמר רבא וכו' ויש לדקדק קצת למה ליה למימר ופליגא דרבא פשיטא דפליג להדיא ולא הוה ליה למימר אלא ורבא אמר והכין אורחיה דתלמודא דלא קאמר ופליגא אלא כדלא בריר להדיא ונראה דהכא לא בריר דהא איכא לפרושי דאבוה דשמואל ה"ק שמא תחלתה של תפיסה וסופה של תפיסה אבל כל שהתחילה ליבעל באונס אף על גב דלבסוף אומרת הניחו לו וכו' אבל כיון דפריך תלמודא אונס דשריא רחמנא וכו' ולא משני אלא כגון דקאמרי עדים שצווחה מתחלה וכו' הילכך פליגא דרבא אי נמי כולה שקלא וטריא דלעיל נמי פליגא אדרבא דע"כ לא אותיב ליה רב לאבוה דשמואל אלא משבויה דלא קאמרה הניחו לו אבל היכא דקאמרה הכין לרב נמי אסורה ואילו לרבא שריא כנ"ל:
והיא לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותרת פי' מדהוה מצי למכתב ולא נתפסה בלחוד וכתב והיא לא נתפסה משמע דלמעט בא וקרי ביה הכי והיא לא נתפסה כלל אסורה הא נתפסה מותרת כלומר היא נתפסה אבל לא לגמרי מתחלה ועד סוף מותרת גם כן לבעלה ואיזו זו שתחלתה באונס וסופה ברצון שאף על פי שמתרצת בסוף הבעילה כיון שע"י האונס הראשון תקף לה יצרה אונס קרינן בה שאם לא מפני האונס שאנסה תחלה לא היה יצרה תוקפה ומותרת לבעלה ישראל. תלמידי ה"ר יונה ז"ל. ורש"י ז"ל לא פירש כן דוק ותשכח:
תניא אידך והיא לא נתפסה וכו' פירוש להכי אייתי לה הכא הך ברייתא כדי לשנויי יתורא דהיא אליבא דאבוה דשמואל כנ"ל:
ואיזו זו שקידושיה קידושי טעות פרש"י ז"ל כגון שקדשה על תנאי ולא נתקיים התנאי שאף על פי שבנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת לה לומר שאינה צריכה גט דלא אמרינן כשבעל אחולי אחליה תנאיה שלא תהא בעילתו בעילת זנות ולקמן מפרשינן לה בפרק המדיר בס"ד. הריטב"א ז"ל:

הא קא ממטיאן להו נהמא. ואם תאמר ומאן אמר להו לרבנן דר' יהודה קא מיירי אף על גב דממטיאן להו נהמא דקא פרכי ליה להדיא והא קא ממטיאן להו נהמא. ותירץ רש"י ז"ל דכיון דאנו רואים שבעודן אצלו מוליכות להם לחם ומזון מסתמא רבי יהודה בהכי קא מיירי דאי לא הוה ליה לפרושי ואין לפרש דאה"נ דהוה מצי לאהדורי להו לרבנן מי קאמינא היכא דממטיאן להו אלא לפי דעתייהו קא מהדר להו והילכך הא דקא מהדר להו מחמת יראה לא הויא שינוייא אלא דלפום דעתייהו קא מהדר ולאו היינו קושטא דמילתא וליתא דהא משמע דשינויא גמורה הויא ואין לפרש נמי דכי קא מהדר מחמת יראה פי' כי ממטיאן להו נהמא היינו דאינהו קאמרי להו דלאמטינהו להו נהמא ומחמת יראה עבדן מאי דקאמרי להו ומיהו הכא דעבדן מנפשייהו אה"נ דאסירן דאם כן כיון דלאו בכל גוונא קא מיירי ר' יהודה לשני נמי דלאו בהכי מיירי כלל אלא כגון דלא ממטיאן להו כלל אלא ודאי קא בעי לשנויי דאפילו עבדן מנפשייהו מחמת יראה הוא דעבדן ושינויא גמורה הויא ולאו דקא מהדר הכי לפום שיטתיה וזהו שכתב רש"י ז"ל ומשני מחמת יראה הוא דעבדן ודוק כנ"ל:
והא קא משלחן להו גירי פירוש משלחן לשון הושטה דאפילו בשעה שנלחמים דלא היה להן לסייעם שמא יפלו ויצאו מתחת ידם הרי אנו רואין דמושיטות להם חיצים לירות אלמא לאו מחמת יראה קא עבדן. ומשני דאפילו הכי מחמת יראה הוא דעבדן דחוששות פן בלאו הכי נמי ישתזבו ויהרגו אותם לכך מסייעות להם:
ודאי שבקינהו ואזלן מנפשייהו וכו' ואף על גב דקא פרכי ליה רבנן והא קא ממטיאן להו נהמא משום דאם לא כן היה לו לפרש וכדפרישנא מכל מקום היכא דשבקינהו ואזלן מנפשייהו אסירן אפילו לרב יהודה ולא הוצרך לפרש לרוב פשיטותו ולהכי נקט תלמודא ודאי שבקינהו וכו' כנ"ל:
שבויי מלכות הרי הן כשבויין פי' הרי הן כשבויין שמותרות לבעליהן וחייב לפדותן גנובי לסטות אינן כשבויין ואסורות לבעליהן ואינו חייב לפדותן לפי שחזקה היא שנבעלו ברצון ואפילו למ"ד דבמדיר אשת ישראל או שנדרה היא שהוא חייב לפדותה דבתר מעיקרא אזלינן שאני הכא שהיא נתרצית בביאה זו ואסרה נפשה על בעלה בבעילה אשר ראוי לקנסה ואפילו באשת כהן דקרינא בה ואהדריניך למדינתיך דלא אמרינן הכי אלא כשאיסור דבר אחר גורם לה אבל כשגורם לה איסור ביאת זנות ברצון דכ"ע בעינן למקנסה והכין מוכרח בתוספתא דתניא נשבית אינו חייב לפדותה במה ד"א בשבויי מלכות אבל בגונבי לסטות הרי הוא חייב לפדותה והיינו ברייתא דאמרינן הכא דתניא איפכא וכן פי' רבינו בשם רבו הגדול ז"ל. הריטב"א ז"ל:
הא במלכות אחשורוש הא במלכות בן נצר פרש"י ז"ל אחשורוש מלך גדול היה וידוע שלא ישא אותן לנשים ואונס הוא קשיא עליה אי הכי אסתר תיתסר שהרי הושם כתר מלכות בראשה ואמרינן באגדה [מגילה יג ב'] דהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי דאנוסה היא ורבי ז"ל אמר אכתי סברה היא דילמא מגרש לה שמא ימצא אחרת נאה הימנה שהרי כתוב ובהקבץ בתולות שנית ואף על גב דכתיב והנערה אשר תיטב וגו' תמלוך תחת ושתי אלמא לשם נישואין הוא מכל מקום כל אחת ואחת היא אומרת בלבה שלא ישאנה שלא תמצא חן בעיניו יותר מכמה וכמה ואם לא תמצא חן תהיה צרורה באלמנות חיות בבית הפילגשים. ועדיין אין דעתי נוחה שאלמלי הגידה אסתר עמה לא היו מקבצין עוד בתולות כדאיתא באגדת מגילה שאין דרכו של מלך בכך מאחר ששם כתר מלכות בראשה שיגרשה ויבקש עוד בתולות. ועוד דכיון שנתפסה בפנינו ואנוסה היא אין לחוש שמא נתרצית מפני כבודה שרוצה להנשא לבן נצר דכל כה"ג לא חיישינן לרצון עד שיהא ענין הרצון מוכיח מתוך מעשיה שאם כן ניתן דברינו לשיעורין באשת עני לעשיר ובאשת עשיר למלך ובאשת מלך להדיוט אלא אין הפירוש נכון בעיני כלל. ור"ח ז"ל כתב שבויות דאחשורוש הרי הן כשבויות ומותרות לישראל גנובי לסטות כגון בן נצר וכיוצא בו אינן כשבויות דאי הוו מצווחן הוו אתו אינשי ומהדרי להו. אלו דברי הרב. ותמיה לי מילתא אם מבן נצר אתו אינשי ומהדרו להו כ"ש [מלסטים דעלמא ונראה דלסטים דעלמא כיון דלא מעלו אנן סהדי דאונס הוא והאי דלא צווחן מחמת יראה עבוד] אי נמי דליסטים בעלמא כל יומא נמי מטמר מאינשי ואי צווחה קטיל לה אבל בן נצר א"נ צווחה לא קטיל לה שמלך היה ואין דרכו להרוג נשי העם בחנם ושמא היו מורידין אותו או עולין עליו למלחמה והורגין (עמו) [אותו]. ובגליוני ראשונים ראיתי פירוש מחוור משניהם לתרווייהו לישני בן נצר אינן שבויות דאשכחן באגדה דאכרוזי אכריז הזהרו בנשואות שאלהיהם שונה זמה הוא וזה אינו פירוש נכון כלומר שאלו היתה אומרת אשת איש אני לא נשבית עמהן משנשבית בידוע שנתרצית בהן ולא אמרה להן כלום והשאר כולן בין של מלכות בין של לסטות אנוסות הן מן הסתם ולזה הפירוש בן נצר היינו נבוכדנצר ואגדה זו מצאתיה (עליו) באיכה רבתי בפסוק נשים בציון ענו ולפי שחיילותיו שוללין לעצמן בליסטות קרי ליה ליסטים לגבי אחשורוש שהוא מקבץ נשים במלכות שלו כדרך המלכים בשלהם וקשה עלי לומר כן לפי שראיתי בבראשית רבה שדורש וארו קרן אחרי זעירא סלקת בינייהו זה בן נצר ותלת מן קרנתא קדמייתא אתעקרא מן קדמה זה מקרוס וקרוס וקדרוס ואילו עיינין כעיני אינשא בקרנא דא ופום ממלל רברבאן זו מלכות הרשעה אלמא בן נצר ממלכות של חיה רביעית היה ושמא קבלו הראשונים שנהג כנבוכדנצר. ופי' עיקר הברייתא כך הוא שבויי מלכות הרי הן כשבויין ומותרות לבעלן ישראל וחייב לפדותן שהרי אני קורא בה ואהדריניך לי לאנתו גנובי ליסטות אינן כשבויין ואסורות ואינו חייב לפדותן וכך כתב הנגיד ז"ל בשם גאון ז"ל ואף על גב דאיסור שביה גרם לה כן כיון דמשום שמא נתרצית הוא אינו פודה והכי תניא בתוספא נשבית אינו חייב לפדותה במה דברים אמורים בשבויות מלכות אבל בשבויות לסטות פודה אם רצה לקיים יקיים ואם לאו יוציא ויתן כתובה והיינו ההיא דאקשינן מינה בגמרא והתניא איפכא מכל מקום למדת ממנו שהפירוש כמו שכתבתי. הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו הא במלכות אחשורוש וכו'. פרש"י ז"ל וכו' וקשיא וכו' ור"ח פירש דבמלכות אחשורוש הן כשבויות ומותרות לפי שהן אנוסות מן הסתם ואפילו סבורות לינשא לו שכל אשה מן הסתם אנוסה היא לעבירה ואין לחלק בין עני לעשיר אלא אם כן מחשבתה ניכרת מתוך מעשיה לפיכך במלכות אחשורוש אפילו הן שותקות כשלוקחין אותם אין לחוש אחריהן שהיו יודעות שאפילו צווחות אינו מועיל להם כלום ואפשר שמסכנות בעצמן לפיכך הן בחזקות אנוסות ומותרות אבל במלכות בן נצר דין הוא שאסורות מכיון שהן שותקות שבן נצר לא היה מלך אלא אדם נכבד ונשוא פנים כהמן בחצר אחשורוש והיו עבדיו תוקפין נשים ומביאין אותם אליו בפרהסיא ולא בצנעא שגנאי היה לו ולפיכך חוששין אחריהן שמא מתרצות מתוך שאינן צווחות כי אילו היו צווחות היו מצילות אותן מידו כי לא היה הוא האדון והיינו דלגבי אחשורוש קרי ליה ליסטים ולא משום חשיבותא דאחשורוש אלא לגבי כל מלך נמי ליסטים מקרי כדפרשינן דלאו מלך הוא אלא גבי ליסטים דעלמא מקרי מלך והיינו דקרי ליה התם באידך ברייתא מלך דתני שבויי מלכות אינן כשבויין שהן אסורות שחוששין שמא מתרצות מן הטעם שפירשנו והכא קרי ליה ליסטים דתני גנובי ליסטים אינן כשבויין ואידך מתניתא דתני גנובי ליסטים הרי הן כשבויין לומר שהן מותרות מיירי בליסטים בעלמא משום דליסטים מטמר מאינשי ובצינעא הן לוקחין אותן במקום שידם תקיפה עליהן שאילו היו צווחות מסכנות בעצמן שמא הורגין אותן והוא נכון. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל הסכימו רוב המפרשים ז"ל דבן נצר אינו נבוכדנצר חדא דבשום דוכתא לא קרי ליה בן נצר ותו דאמרינן דבן נצר לגבי אחשורוש לסטים הוא ואין לומר כך במלך נבוכדנצר. ופרש"י ז"ל וכו'. והקשו עליו בתוספות דודאי חזקת בנות ישראל כשרות ומשום הבטחת נשואין שתנשא לו אינן נבעלות ברצון. ועוד אמאי נקט אחשורוש טפי משאר מלכים שהם חשובים והרבה פירושים נאמרו בזה והמחוור שבכלם דמלכות אחשורוש לאו דוקא אלא הוא וכיוצא בו שהיה אוהב נשים וכל שאונס אשה במלכותו לא היה מקפיד אבל בן נצר היה ליסטים שמלך כדפרש"י ז"ל ומכל מקום היה מקפיד מאד על הזמה והיה בזה דומה לנבוכדנצר שהיה מכריז במלחמותיו הזהרו וכו' הילכך שבויי אחשורוש הרי הן כשבויות דחזקתן נבעלו באונס ומה שלא צווחו מפני שלא היה להן מצילין אבל בבן נצר אסורות שאילו צווחו היה להן מצילין וכיון שכן ברצון נבעלו וליסטים בעלמא מותרות דחזקה שאין גונבין נשים אלא במקום שאין מצילין. ותלמידי ה"ר יונה ז"ל פירשו כפרש"י ז"ל. וכתב עוד וז"ל ויש ששואלין נהי דאסתר בפעם הראשונה היתה אנוסה ולא היה ראוי לאוסרה לבעלה הרי בפעמים האחרות היתה נבעלת ברצון והאיך היתה מותרת לבעלה למרדכי יש לתרץ דכיון שמצינו באסתר שלא היתה שואלת תמרוקין כמו שאר הנשים דכתיב לא בקשה דבר מוכחא מילתא שלעולם לא נבעלה ברצון. עוד נוכל לומר שאני אסתר שהיה בעלה עמה כמו שאמרו במדרש חזית שהיתה הולכת מחיקו של אחשורוש לחיקו של מרדכי וכיון שהיה בעלה עמה ודאי אינה מתרצה. מפי מורי הרב נר"ו. עכ"ל תלמידי הר"י ז"ל:

גמרא איבעית אימא ר' מאיר מאי חייב כו' יש לדקדק למאי דמוקמי כר' מאיר אמאי קתני חייב מפני שהוא תנאי ב"ד הא כתובה דאורייתא הוא לר' מאיר כדאמר בפרק אף על פי וכל המתנה על מזה שכתוב בתורה תנאי בטל ומבני חרי גבי מדאורייתא ויש ליישב (א) וק"ל:

תוס' בד"ה אסורה לבעלה אין להקשות מאסתר דהות שריא כו' עכ"ל פסיקא להו דהות שריא למרדכי מהך דאמרינן בפרק קמא דמגילה כאשר היתה באמנה אתו מלמד שהיתה יושבת בחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי וליכא מאן דפליג התם ומדההיא דלקמן בשבויה מלכות אחשורוש דשרי ליכא ראיה דהא מסיק בשבויה הקילו שלא ראינוה שנבעלה ועוד דבלאו הכי אתותב אבוה דשמואל מברייתא וק"ל:

רש"י בד"ה והמקבל עליו לזון כו' אף היא אין גובה כו' כצ"ל:

בא"ד מוקמינן לה התם בשקנו מידו כו'. נ"ב ומיירי ג"כ שקבל עליו לזון ה' שנים דהוי קצובין וק"ל:

בברייתא דתניא כוותיה דרבא הא נתפסה מותרת ויש כו'. מילי מילי קתני ותרי דיני [דלויש לך אחרת כו' לא הוי צריך לאסוקי הא נתפסה מותרת משא"כ באידך ברייתא כולא חדא מלתא היא דויש לך כו' אדיוקא קאי]:

בפירש"י בד"ה פירות ושבח פירות כו' כיצד הרי שגזל ומכר כו'. דבגובה הנגזל מגזלן גופיה א"ל דגובה פירות ושבח מבני חורין [ודקאמר בא לגבות קרן גובה מנכסים משועבדים היינו בחפר בו בורות שיחין ומערות או נטלו מסיקין] דמהי תיתי יגבה [הפירות והשבח] ממשועבדים הא ליכא שטר על כך וכל מלוה ע"פ כן הוא [ועל הקרן לא קשה דגובה ממשעבדי י"ל כשעמד בדין על הקרן אבל על הפירות ע"כ בלא עמד בדין דאל"כ הוי קצובין וכתובין] אבל בלוקח מגזלן ניחא דכתב ליה ואנא איקום ואשפי זביני אילין אינון ועמליהון ושבחיהון ובבע"ח הטורף מן הלוקח ואתי הלוקח והדר על המוכר ליכא לאוקמי חדא דבע"ח אינו גובה את הפירות ועוד אילו הניח בני חורין לא היה גבי הבע"ח מהלוקח ועוד אי איכא לוקח מאוחר מלוקח זה שיחזור זה הלוקח עליו [לגבות הקרן] גם הבע"ח היה טורף ממנו (ז) ודו"ק:

ברש"י בד"ה והמקבל וכו' בשקנו וכו'. למ"ד לפי שאין כתובין פי' בשקנו אף דאחריות לאו ט"ס לר"מ מ"מ בשקנו סתם קנין לכתיבה עם אחריות עומד (ח) ודו"ק. ולמ"ד לפי שאין קצובין התם קצובין דאיירי בפסק לזון ה' שנים:
בתד"ה אסורה לבעלה כו' דהוי שריא למרדכי כו'. וכמ"ש התוס' לעיל ריש פרק קמא וכאשר אבדתי מבית אבא אבדתי ממך דעד עכשיו באונס ועתה ברצון וכו' אבל מבסמוך שבוית מלכות אחשורוש מותרת לא קשה דהאי איירי בשבויה דלא ראינו שנבעלה ומודה אבוה דשמואל דשריא. א"ל מאי מקשה אונס דשריא רחמנא היכא משכחת לה לימא כגון אסתר. דדיוק דהא נתפסה דומיא דלא נתפסה. דההיא בשאינה צדקת דהא מזנה ברצון:

גמרא מ"ט יצר אלבשה. כהאי לישנא בקדושין (פא ב):

גמ' שם אר"י א"ש משום רי"ש כו' ויש לך אחרת כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה במלכות אחשורוש. לפי כו' ויודעת שלא ישאנה. הן מעשה אחשורוש הכתוב במגילה לא היתה הכוונה רק בכדי לישא אחת מהן. אלא נקטוהו לדוגמא בעלמא לפי שעשה כעין מעשה זה וכאן ר"ל באם שבה אותן לתשמיש כפרש"י והא דלא נאסרה אסתר צ"ל כמש"כ התוס' דצדקת גמורה היתה ולא היתה חפצה בו גם אם ישאנה:

תד"ה אסורה. דצדקת גמורה. נ"ב ובודאי סופה כתחלתה:

שם גמ' רפואה שי"ל קצבה נתרפאת. נ"ב מתרפאת הו"ל למימר (וכ"ה בירושלמי וברי"ף) אלא ה"ק אם נתרפאת והיה לה הוצאה על הרפואה ורוצה להוציא מיתומים מנכין לה מכתובתה. ושמא אם הוציאו היורשים ברפואתה מרצונם. ולא אמרו מתחלה על כתובתך אנו נותנים לרפואה. כבר מחלו:

שם הא נמי דאורייתא. נ"ב קרי לדברי קבלה דאורייתא:

גמ' יצר אלבשה. עי' ב"ק דף מא ע"א תוס' ד"ה כמאן:

תוס' ד"ה אונס וכו' אע"ג דאבוה דשמואל וכו'. עיין שער המלך פ"ה מהלכות יסודי התורה ה"ג:

גמרא ת"כ דרבא והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת.
ק"ל דמנ"ל דאונס שריא לבעלה הא בהך קרא כתיב ועד אין בה והיא לא נתפשה ודרשינן בריש סוטה דעד אין בה היינו דליכא שני עדים רק ע"א אסורה דע"י רגלים לדבר דקינוי וסתירה ע"א נאמן וא"כ דלמא בהא אמר והיא לא נתפשה היינו דהעד אומר דלא נתפשה דהיה במזיד נאמן דהוי רגלים לדבר מכח הקינוי וסתירה אבל אמר דנתפשה לא מהימן דלענין אונס אין לו שייכות לקינוי וסתירה דהקו"ס רגלים שעצת זימה ביניהן וזה שייך על זנות רצון אבל לא על אונס, אבל מ"מ אם יש ב' עדים דנאנסה אסורה וי"ל מדדרשינן ויש לך אחרת שאע"פ שלא נתפשה וכו' והיינו מלישנא דוהיא דממעט לאחרת דאפילו לא נתפשה מותרת א"כ מוכח דלא נתפשה לענין גוף הדין הוא דאונס שריא.
ומ"מ קשה לאבוה דשמואל דלא ס"ל לדרשא זו דהא באמת אוסר בתחלתו באונס וסופו ברצון א"כ יקשה לדידיה מנ"ל גוף הדין דאונס שריא לבעלה דלמא אתי רק דאין העד נאמן על זה, וי"ל אלו היתה נאסרת בנתפשה היה גם ע"א נאמן במגו דאמר דלא נתפשה [והיינו דלא כשיטת הריטב"א דלא שייך להאמין לעד אחד משום מגו אלא כשיטת תוס' לעיל (דף כב) ד"ה תרווייהו בא"א מסהדי וכן דעת הר"ן שם דע"א נאמן במגו].
ומ"מ יש לפקפק דלא הוי מגו למ"ד כתובה דאורייתא לא רצה להעיד להפסידה כתובתה, גם לא לפסלה לעדות שהאשה נאמן לה כגון לעדות סוטה ועגלה ערופה, וי"ל דאבוה דשמואל ס"ל כאידך ברייתא דוהיא היינו לאחרת דאשת כהן אסורה בנתפשה ומוכח דוהיא לא נתפשה היינו על גוף הדין דבנתפשה אינה אסורה כלל:

גמרא אונס דשרייא רחמנא ה"מ לה. יש לע' הא מאותו קרא דנפקא ליה דאונס שריא. נפקא מקרא ועד אין בה והיא לא נתפסה. משמע דבנתפסה מותרת וקשה מנ"ל נתפס מותרת דלמא אלו יודעין שהאמת כן הוא אסורה וקרא קאמר ועד אין בה היינו (אף) שאין כאן שנים נאמן לאסור. כדברי רש"י בסוטה והיינו דקינוי וסתירה רגלים לדבריהם מש"ה ע"א נאמן כמבואר בסוטה. א"כ י"ל דה"ק קרא דאם העד אומר שהיא ברצון נאמן. אבל אם אומר נתפסה לא מאמינין ליה. דקינוי וסתירה ליכא ראיה לאונס. והוי כע"א דעלמא דא"נ. ודומה לזה כ' מ"ל בהלכות סוטה דאם היה קינוי וסתירה בראובן וע"א אומר שזינתה עם לוי דלזה א"נ. דלזה אין קינוי וסתירה רגלים לדבר. ע"ש. א"כ ה"נ באונס כן. אבל לעולם אם היינו יודעים דהיא נתפסה י"ל דאסורה (וצ"ל דהי' להאמינו לאונס במגו דברצון והוי ע"א במגו דנאמן כשנים):

גמרא אמר אביי אלמנה לכ"ג וכו' ע' ברש"י דתנאי כתובה ההוא למשקל ולמיפק. וקשה לי לפ"ז למאי צריך לומר אח"כ ממזרת ונתינה לישראל א"ח לפדותה דלא קרינן בי' ואותבינך לאנתו ומה צריך לזה דא"י לקיים לשון התנאי והלא אף אם לא כתב כלל רק ואפרקינך ג"כ היה הדין דלישראל א"ח קרא לפדותה כיון דממזרת ונתינה אין להם תנאי כתובה רק למשקל ולמיפק והיינו עיקר כתובה דזה גובה בזמן שיצאה ממנו. וכך כשנשאת לכהן דגם כהן הוי תנאי ואפרקינך למיפק מיניה כיון דאסור בבשוי'. אבל כשנשאת לישראל לא הוה לגביה תנאי ואפרקינך למיפק מיניה דלא גרעה מהשתא ולא נזכר בתנאי דהוא למיפק. וממילא הדין דל"ל תנאי כתובה דפורקנה. דאף אם לא דייקא בלישנא דאותבינך לאינתו והיה הדין במדיר את אשתו דחייב לפדותה. מ"מ הכא בממזרת ונתינה א"ח לפדותה כיון דבתנאי של פורקנה לגבי ישראל לא מוכרח דלמיפק קאי:

חיישי' שמא תחלתה באונס וסופה ברצון. לענין חיוב ועונשין בודאי שאין חיוב דאפי' למ"ד אפשר ולא מיכוון אסור מ"מ חיוב ליכא על כוונה והנאה בלא מעשה ורק לבעלה אסורה דעכ"פ מעלה מעל באישה וכדעת מהרי"ק הובא בש"ע סי' קע"ח. בסוגיא זו הארכתי בקונטרס מיוחד בפ"ע ע"ש:

ופליגא דרבא עיי' מג"א סי' ר"ד סק"כ ועיי' תוס' ב"ק מ"א ע"א ד"ה וכמאן:

והיא לא נתפשה עיי' תוס' יבמות נ"ו ע"ב וצל"ע נהי לרבא לא צריך קרא להכי דפשיטא לי' מסברא דסופה ברצון אונס מיקריא. מ"מ לאבוה דשמואל נימא דקרא אתא לאפוקי מסברתו וסופו ברצון תשתרי מהאי קרא. ובאמת לא יהי' לו שום ראי' לאסור אשת כהן שנאנסה. דהרי בודאי פשטי' דקרא הכי הוא דוהיא ולא אחרת קאי אגופי' דקרא אלא נתפשה אסורה שאחרת אפי' לא נתפשה מותרת. מאשר נאמר דקאי אדיוקא הא נתפשה שרי' ויש לך אחרת שאפי' נתפשה אסורה. דמה"ת לומר דקאי אדיוקא אם אפשר למוקמי' אגופי'. ודוחק לומר דלאבוה דשמואל ס"ל שאין שום סברא בעולם שיתיר קרא לבעלה סופה ברצון שזה הוא סברות הפוכות דלרבא אין צריך קרא ולאבוה דשמואל לא יועיל קרא. ובפרט לפמ"ש לעיל דלענין חיובי' ועונשי' אין לחייבה רק משום מעלה מעל באישה א"כ מה"ת להחמיר כ"כ היכי דאיכא לפרושי קרא הכי:

תו קשי' לי בעיקר ילפותא יש לך אחרת. אעפ"י שהוא אסמכתא מ"מ הך אסמכתא היכי רמיזא דהא אי נימא דסופה ברצון מיקרי רצון א"כ היינו לא נתפשה ומיירי קרא אפי' אם נאנסה אלא שנתרצית בסוף אסורה ואיך אפשר לדיוקא היא ולא אחרת דלמא היא גופה מיירי בכי האי גונא. ומיהו לקו' האחרונה י"ל כיון דקרא מיירי בקנא לה ונסתרה א"כ אפי' לו יהי' שתחלת ביאה הי' באונס וסופה נתרצית הוה כתחילתה וסופה ברצון כיון שנסתרה עמו היא אלבשה יצרא לדידה והוה תחילתה וסופה ברצון והאונס שבאמצע כמאן דליתא ושפיר קאמר קרא היא ולא אחרת שתחלתה באונס ממש ועיי' מ"ש הא"ע בפסוק אם לא שכב איש אותה וסברא זו היא סברת רבנו שמחה שבהג"ה אשרי ספ"ב אמתני' אשה שנחבשה כו' ע"ש ונראה אפי' הראב"י דפליג היינו כשאמרה שהיתה אנוסה מתחילה ועד סוף האמין לה ראב"י במגו דלא נתיחדה עמו ור' שמחה לא האמין לה. אבל בנתרצית בסוף נימא כיון שתחילת סתירתה ברצונה הי' אע"ג שאמצעי באונס מ"מ לרצון גמור יחשב ושפיר איכא לדיוקא היא לא נתפשה אסורה הא אחרת שתחילתה באונס גמור אעפ"י שסופה ברצון שרי' וכן צ"ל:

וא"כ מתישבה גם קו' הראשונה דאבוה דשמואל לא ס"ל הך סברא דע"י היחוד והסתירה יחשב האונס לרצון לא כן הוא אלא בכל זאת יחשב לתחילתו באונס וסופו ברצון וא"כ א"א למידרש והיא לא נתפשה אסורה הא אחרת וכו' די"ל כקו' הנ"ל דמאי פסקת דלמא קרא גופי' בהכי מיירי וע"כ למידרש מיני' דיוקא ואיסורא אאשת כהן אסופה ברצון נשארה אסורה מסברא:

תניא אידך וכו' אצטריך לאתויי דלא נימא הך ברייתא קרא קא דריש ולעולם מדרבנן נאסר סופו ברצון אבל השתא דמייתי תני' אידך דעיקר לאסור אשת כהן קאי א"כ ע"כ ברייתא קמייתא אסמכתא הוא ואפ"ה שרי' אפי' מדרבנן:

במלכות אחשורש עיי' שיטה מקובצת בשם רמב"ן. והנה י"ל מאי דדקדקה אסתר לומר כאשר אבדתי מבית אבא אבדתי ממך ומה לה להיקש הזה. אבל כל זמן שלא ידע אחשורש שהיא יהודית היתה סבורה לכשיודע לו שהיא יהודית לא תמלוך ולא תנשא עוד והי' בעיני' כמלכות אחשורש דעלמא דשרי' למרדכי. אך באחרונה כשנכנסת להודיע לו שהיא יהודית אם אז תשא חן בעיניו תאסר למרדכי כמלכות בן נצר וכקו' רמב"ן. אך באמת צדקת גמורה היתה ולא נתרצית לעולם לאחשורש רק היא אמרה שעכ"פ מרדכי לא יאמין ותהי' אסורה עליו לפי מחשבתו. והנה במה שאמרה שנאבדה מבית אבא היינו שע"י כניסה זו למלך חשבו היהודי' שהמירה ח"ו וידה עם המן שזה א' מהטעמי' שזימנתה להמן שלא יאמרו אחות לנו בבית המלך. נמצא כאשר אבדתי מבית אבא בטענת שיחשבוני למומרת. כן אובד ממך שתחשבני לנתרצית לאחשורש אבל שניהם אינם אמת וק"ל:

והיינו דקאמר לי' מלאך לאבימלך ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא. ובמדרש אשת האיש נביאה כמותו. רוצה לומר היא יודעת בנבואה שלא תנשא לך והוא יודע בנבואה שהיא יודעת כן וא"כ היא מותרת לחזור לו. דאל"ה אעפ"י שהיתה צדקת גמורה מ"מ לא הי' רשאי לחזור ולומר יודע אני בעצמי ובאשתי דלאו כל כמיני'. כמ"ש החולקים על התוס' עיין וק"ל:

בתוספות בד"ה וגט חוב שאין בו אחריות וא"ת תקשי מהכא לשמואל כו' עכ"ל. ואף שאיני כדאי מ"מ ללמוד אני צריך דלענ"ד יש ליישב דהא דקאמר שמואל אינו גובה לר"מ מבני חרי היינו היכא שאין החייב מודה כמ"ש שם רש"י ז"ל להדיא ואשמעינן דיכול לטעון פרעתי או אמנה או להד"ם דכיון שאין כתוב בו אחריות לא הוי אלא כמע"פ בלא עדים וכמ"ש שם בחדושי משא"כ הכא בברייתא איירי כשחייב מודה ואשמעי' דאין גובה ממשעבדי אלא דהתוספות לשיטתייהו שכתבו בפ"ק דמציעא שם דטעמא דשמואל אליבא דר' מאיר דהוי כאילו מחל לו החוב לגמרי וכבר כתבתי שם דצ"ע מהיכן יצא להם כן ע"ש:

בגמרא אמר אבוה דשמואל אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה כו' ונראה שזה שיטת התרגום ירושלמי פ' תצא בפסוק אין לנערה חטא מות ותרגום לית לה לעולימתא דין קטול אלהן בעלה יפטרינה מיניה בגיטא והיינו ע"כ כמ"ש התוס' כאן דאבוה דשמואל מדאורייתא קאמר אלא דאכתי הא גופא קשיא לי אמאי אסר לה אבוה דשמואל מדאורייתא משום חששא שמא סופה ברצון ואמאי לא מוקמינן לה בחזקת היתר לבעלה וחזקת כשרות כמו שהקשו התוספות בסוגיא דפ"פ ותירוצם לא שייך כאן ואע"ג דכל סוטה אסורה לבעלה ולא מהני לה הנך חזקות היינו כדאמרי' בגמרא דרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה ואיתרעו הנך חזקות משא"כ הכא ובשלמא לדברי התרגום יש לומר דהתם נמי איתרע חזקת כשרות דבסתמא בא הדבר ע"י שנתייחדה עמו בשדה דאפילו בעיר כתב רש"י ז"ל בחומש פירצה קוראה לגנב כ"ש בשדה ובהכי הוי אתי שפיר ההיא דאסתר דהתם תחילת היחוד באונס והיא בחזקת כשרות אלא דאכתי לא הוי מקשה הש"ס מידי משבויה אע"כ דפשיטא ליה לתלמודא דאבוה דשמואל אפי' שלא ע"י יחוד איירי והדרא קושיא לדוכתא והנלע"ד בזה דטעמא דאבוה דשמואל דסתמא דמילתא הכי הוא דרוב הנבעלות באונס סופן לרצון כיון דיצר אלבשה ומתהני מעבירה כדמשמע להדיא מלישנא דרבא דקחשיב להא מילתא אונס וקאמר לישנא שאלמלא נזקק לה היא שוכרתו אלמא דאפילו לרבא שכיחא מילתא טובא דבסוף ביאה אלים יצרא טובא והכי משמע בירושלמי פ"ד דסוטה בהאי איתתא שנבעלה באונס ואתיא לקמיה דר' יוחנן אמר לה ולא ערב לך בסוף אמרה לו משל לטומן אצבעו בשבת ואצ"ל ביוה"כ אע"פ שבתחילתו אינו ערב בסוף ערב לו אלמא דסתמא דמילתא הכי הוא אלא דלרבא מהני האי טעמא דיצר אלבשה למיחשבה אונס ולאבוה דשמואל לא מהני כן נראה לי נכון:

שם איתיביה רב לאבוה דשמואל אם תשתבאי כו' ולכאורה יש לתמוה דקארי ליה מאי קארי ליה וקא מדמח וודאי נבעלה לשבויה דהו"ל ספק ספיקא ולמאי דפרישית בסמוך א"ש כיון דע"כ לאבוה דשמואל רוב הנבעלות באונס סופן ברצון ורוב עו"ג כו' א"כ לא מיקרי ס"ס כמ"ש התוס' בסוגיא דפ"פ דמילתא דלא שכיח לא מיקרי ס"ס ואף לפי השיטה שכתבתי שם דהיכא דחד ספק שכיח וחד לא שכיח מיקרי שפיר ס"ס כמ"ש שם מילתא בטעמא מ"מ הכא דתרוייהו שכיח הו"ל תרי רובי ולכ"ע לא מיקרי ס"ס וע"ז משני שפיר בשבוייה הקילו והיינו דמשום דמנוולה נפשה לגבי שבאי ולא שייך רוב עו"ג וכו' ומיקרי שפיר ספק ספיקא כנ"ל ודו"ק:

קונטרס אחרון
ע"ב אמר אבוה דשמואל אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה כו' ופליגא דרבא. וכתבתי דבתרגום ירושלמי בפרשת כי תצא בפסוק אין לנערה חטא מות מפרש להדיא כאבוה דשמואל דבעלה מפטרינה בגיטא וכתבתי מילתא בטעמא ונ"מ דאפילו לדידן דהיכא שנתייחדה עם פרוצים ברצון אסורה אפילו אם נאנסה ועיין בפנים שדקדקתי כן מדברי רבינו שמחה ז"ל שהובא בש"ע אה"ע והבאתי ראיה ג"כ מעובדא דאסתר שאמרה כאשר אבדתי אבדתי שאסורה למרדכי לפי שנכנסה ברצון אע"ג דמסתמא בעיקר ביאתה היתה אנוסה גם עכשיו כמו מעיקרא אע"כ כדפרישית מהטעם שכתבתי בפנים ובתשובה הארכתי:

שם ופליגא דרבא דאמר רבא כו' מ"ט יצר אלבשה. והא דאמרינן בכריתות דהבועל חייב על כל ביאה ולר' אלעזר על כל כח וכח ולא אמרינן יצר אלבשה שאני התם שהוא פשע והלביש יצר לעצמו משא"כ באשה דיצר אלבשה באונס ובזה העליתי ארוכה לדברי רבינו שמחה שהובא בש"ע אה"ע סי' י"א דאשה שנתיחדה עם פרוצין אסורה אפילו באמרה נאנסתי והיינו משום דהוה ליה תחילתה וסופה לרצון ולא מהני האי טעמא דיצר אלבשה לגבה ובתשובה הארכתי:

בגמרא וכ"ת כולה ר"מ היא ושני ליה וכו' ומי שאני ליה. נראה הא דס"ד דשאני לר"מ הוא פשוט מתקנת שמעון בן שטח לקמן דף פ"ב ע"ב שתיקן שיהא כל נכסיו אחראין לכתובתה. וע"ז קאמר ומי שאני ליה. ולפ"ז צ"ל דס"ל לר"מ דלא היה התקנה דשמעון בן שטח אלא שיפרש כן בכתובה. דזה דוחק גדול לומר דלא ס"ל ר"מ תקנה דשב"ש כלל. ונראה דלשיטת הרא"ה הנ"ל א"ש טפי דכיון דלדעתו אי הוי מהני בכתובה מחילה בע"פ הוי חיישינן שמא מחלה לו מתחלה כנ"ל. כ"ש בשיעבוד נכסים מתקנת שמעון בן שטח דאי מועיל מחילה חיישינן שמחלה לו מתחלה וכל מאי דמצי איהו למטען טעניני' ללקוחות. א"כ יש לומר דאף דס"ל לר"מ דלא מהני מחולה בכתובה. היינו מטעם דקאמר לקמן דף נ"ו דס"ל לר"מ כתובה דאורייתא. וס"ל לר"מ כל המתנה על מ"ש בתורה תנאו בטל. אם כן היינו דוקא בגוף הכתובה. אבל אחריות דאינו אלא מתקנת ש מעון בן שטח שפיר מועיל מחילה. וממילא דא"ש טעמא דר"י כיון דס"ל לקמן דכתובה דרבנן. וס"ל דבדרבנן לא מהני מחילה בע"פ. ממילא דאחריות טעות סופר הוא כיון דליכא חשש דמחלה. ודוק היטב:

רש"י ד"ה הכא לא כתב ליה וכו'. משמע מדבריו דאם ידענו שמחלה מועיל אלא דלא חיישינן לרצוי. מיהו קשה ע"ז דהא כתבו התוס' דמצי להקשות מסיפא עצמה והרי חזינן בסיפא דאפילו אם אנו יודעים שנתרצה דהא כתב לה שוה מנה במאתים ואפ"ה לא מהני. וצ"ל דמיירי שהטעה אותה וסברה ששוה מאתים וכ"כ הרא"ה ז"ל ואע"ג דקי"ל אין אונאה לקרקעות מ"מ בשיעבוד אפשר דשאני. ויותר נלענ"ד דלהכי נקט שוה מנה במאתים דהוי פלגא דקי"ל בפלגא יש אונאה לקרקעות כדאיתא בב"מ דף נ"ז ובח"מ סימן רכ"ז ועמ"ש דיש לומר לקמן דף צ"ח בענין זה באריכות. וכבר כתבנו לעיל לדעת המקשה דאע"ג דאמרינן לקמן דר"י פליג על ר' יוסי וס"ל דלא מהני מחילה בע"פ יש לומר דדוקא התם שכתב לה כתובה ס"ל לר"י דלא מהני מחילה דידה בע"פ. מיהו זה דוחק שפירש"י כן אליבא דאמת דמשמע לקמן דהא דאינו מועיל הוא מטעם חיזוק. ואין חילוק בין כתב לה כתובה או לא. ונראה דכונתו לפרש דאתי שפיר הך שנויא ג"כ אפילו לרבין אליבא דר' יוחנן לקמן דף נ"ז דבתחלת חופה מודה ר' יהודה לר' יוסי דמהני בע"פ. ולדידיה צ"ל באמת כפירש"י דטעמא דמתניתין משום דלא חיישינן לריצוי דהא מתניתין מיירי בתחלת חופה. ובזה אתיא שפיר טפי סיפא דמתניתין דר' יוחנן עצמו דס"ל דמודה ר"י בתחלת חופה. ס"ל דיש אונאה בפלגא כדאיתא לקמן דף צ"ח בירושלמי שהביאו התוס' ע"ש. ודו"ק:

גמרא מאי חייב מן המחוררי' וכו'. לכאורה קשה דא"כ מאי קמ"ל בסיפא בשלמא לשנויא קמא הוא תנאי בית דין אחר תקנת שמעון בן שטח שכל נכסיו אחראין וא"ל לענין שאינו יכול לטעון פרעתי. דאין זה משמעות בסיפא יותר מרישא. וגם משנה מפורשת היא לקמן דף פ"ט. ונראה דלפמ"ש לעיל דברישא יש לפרש כפירש"י בד"ה הכא לא כתב לה וכו' דלא חיישינן לריצוי. א"כ יש לומר דבסיפא קמ"ל דאפילו כתב שוה מנה במאתים דחזינן שנתרצה לא מהני לר"מ. וכ"ש דא"ש לפמ"ש לעיל בתוס' ד"ה מני ר"מ דמשמע מסיפא דאפילו כתיבה לא מהני דמה שכתב לה שוה מנה במאתים ה"ל ככתיבה. ואף לפמ"ש לעיל לפירש"י בשינויא קמא צ"ל דסיפא מיירי שהטעה אותה היינו לשנויא קמא דמוקי כר' יהודה ומן המשועבדים. אבל השתא דמוקי כר"מ א"צ לפרש כן א"נ דהא גופיה קמ"ל דתלינן בטעות ולא חיישינן לריצוי. וק"ל:

תוס' ד"ה גט חוב וכו' והא דמוקי לה הכא כר"מ וכו'. לכאורה יש לדקדק בלשונם דיותר ה"ל להקשות בפשיטות דמאי מקשה הש"ס מכתובה שאין בו אחריות אפילו אי אתיא כר"מ דילמא במפורש בלא אחריות ודוחק לומר משום דאי אתיא כר"מ משמע דדמי לגט חוב. ולפמ"ש לעיל בשיטת התוס' דלר' מאיר אפילו כתיבה בפירוש אינו מועיל ומוכח כן מסיפא א"כ הוי אפשר לומר דמשמע מסיפא דאפילו מפורש בלא אחריות לא מהני ואכתי קשיא ממתניתין לר"מ. אלא דקושיתם דמנ"ל דר"מ הוא. ולפ"ז למאי דמוקי כר' יהודה משמע דאפילו מחילת השיעבוד לא מהני אלא בהתקבלתי וצריך לחלק בההיא דלקמן דף צ"ה דמתניתין חתמה לראשון דלגבי לוקח אחד שאני. ודוק:

בגמרא אמר אבוה דשמואל וכו'. הקשה בספר פני יהושע דאמאי לא לוקי אחזקת כשרות ואחזקת היתר לבעלה וניחא ליה משום דרוב הנבעלות באונס מתרצות בסוף. והוא דחוק דנהי דלענין חזקת היתר לבעלה יש לומר כן. אבל מחזקת כשרות אכתי קשה וכי נימא דרוב נשים אינם כשרות. (ותו דאכתי לא מתרצא בשבוית מלכות בן נצר דאמרינן מסתמא דשמא נתרצתה אפילו לרבא דפליג על אבוה דשמואל בשאר נשים שנאנסו. ואמאי נוקי אחזקת כשרות דלא נתרצתה לו). והנראה דלפי מאי דאמר אביי בר"פ כל שעה דף כ"ה ע"ב דלא אפשר וקמכיון שרי לכתחלה לר' יהודה דלא אזיל בתר כונה. א"כ שפיר חיישינן כיון דנאנסה דשמא נתרצתה לו בסוף ביאה דהתירא הוא לדידה כיון דלא אפשר ולא שייך חזקת כשרות כלל. והא דאסורה לבעלה היינו משום דלאו בעבירה תליא מילתא. דהא קי"ל באה"ע סימן קע"ח דבזינתה בשוגג ואומר מותר אפ"ה אסורה לבעלה אף דלא נתכונה לעבירה. משום דעכ"פ מעלה בבעלה כיון דברצונה היה וה"ה בכה"ג ובזה אתיא שפיר הא דפי' בירושלמי בתרגום ולנערה לה תעשה דבר והביאו בספר פני יהושע דלית לעולימא דין דקטול אלהן בעלה בגיטא יפטירנה. ומאי בעי בזה. ועוד דצריך לומר דס"ל כדקאמר אבוה דשמואל דחיישינן שמא נתרצתה כמ"ש בספר פני יהושע. ולפמ"ש יש לומר דקשה ליה להירושלמי מאי קמ"ל קרא דלא תהרג דהוא מילתא דפשיטא טובא כיון שנאנסה ואין לומר דקרא קמ"ל דאינה מחויבת למסור נפשה. כדקי"ל דאשה קרקע עולם היא דהא קרא לא מיירי בהכי אלא מחיוב מיתה. ופשיטא דאין לחייבה מיתה דגרע טפי משוגג וניחא ליה דמיירי כגון שהעדים יודעים שנתרצתה אלא כיון שראו שצעקה מתחלה ונאנסה ה"ל לא אפשר וקא מכוין דפטורה ואפ"ה לבעלה אסורה ובעיא גט כנ"ל והשתא אצ"ל דס"ל כאבוה דשמואל אלא דאפילו אם נתרצתה לו קודם ביאה דלא שייך לומר יצר אלבשיה. אפ"ה כיון שראו עדים שצעקה מתחלה עד שתפסה בע"כ. ה"ל לא אפשר וקא מכוין וליכא איסורא. ואף לרבא דס"ל בפסחים שם דמתכוין כשאינו מתכוין לקולא לא אמרינן. מ"מ נהי דאיסורא איכא. מיתה ודאי ליכא כיון דעכ"פ אונס הוא. מיהו אבוה דשמואל צ"ל דכאביי ס"ל דליכא חזקת כשרות משום דאפילו לכתחלה ליכא איסורא. ואין להקשות על זה דא"כ אף לרבא דלית ליה הך דאבוה דשמואל. אכתי קשה משבויה דניחוש שמא נתרצתה בתחלת ביאה מיד שתפסה בע"כ כיון דלא אפשר ובתחלת ביאה לא שייך יצר אלבשיה. ודוחק לומר דאף אליבא דאמת צ"ל שינויא דבשבויה הקילו. אך זה אינו דלא מיבעיא לרבא דס"ל דאיכא איסורא אוקמינן אחזקת כשרות דלא נתרצתה ואפילו לאביי דהתירא הוא מ"מ מוקמינן אחזקת היתר לבעלה. דבזה לא שייך הך סברא דרוב הנבעלות באונס מתרצות בסוף. דבזה דוקא בסוף ביאה משא"כ בתחלת ביאה ודאי לא ה"ל רובא. ואף לפמ"ש אפ"ה א"ש מ"ש התוס' ד"ה אסורה וכו'. אין להקשות מאסתר דצדקת גמורה היתה. דאף דכתבנו דמצד הדין התירא הוא מ"מ כיון דצדקת גמורה היתה ודאי לא נתרצ' כדאמרינן ביבמות דף קי"ג גבי יעל והא קא מתהני מעבירה אמר ר' יוחנן טובתן וכו' דקא שדי בה זוהמא ע"ש. ותו דעכ"פ כיון דנאסרת לבעלה דה"ל מעל בבעלה מסתמא לא נתרצת. ולא מעלה מעל במרדכי בעלה. ותו דלא היתה נבעלת למרדכי אחר כך. ודוק:

ולכאורה היה נראה דאפשר דסוף ביאה לגבי אשה לאו איסורא הוא כדמשמע מדברי המרדכי. והביאו הרמ"א בי"ד סימן קפ"ה בהג"ה היכא דפירש באבר חי כשאמרה לו נטמאתי דאשה א"צ כפרה וא"כ הוי א"ש דליכא לאוקמי אחזקת כשרות בסוף ביאה. אלא דבאמת קשה לי על המרדכי מסוגיא דשבועות דף י"ח דמוקי מתניתין דנדה שניהן חייבין בקרבן על הפרישה א"כ משמע בהדיא דאף היא חייבת על הפרישה:

ונראה דטעם המרדכי הוא דס"ל דכל ענין חיוב הפרישה באבר חי הוא משום דיציאתו הנאה לו כדאיתא במתניתין דשבועות שם. ואף דה"ל הנאה הבאה לאדם בע"כ דאמרינן בפרק כל שעה דף כ"ה ע"ב דלר"ש אפילו אפשר ולא מכוין מותר דהא ודאי כיון דפורש בשביל איסור נדה הנאה זו בעל כרחו הוא. ותו דמוכח כן דאל"כ מאי מקשה הש"ס בשבועות שם הא אונס הוא ואמר רבא זאת אומרת משמש מת בעריות פטור. קשה הא רבא ס"ל בפרק כל השעה דלא אפשר ומכוין אסור א"כ ה"ל לאוקמי במכוין להנאתו. וצ"ל כנ"ל דכיון דפורש משום איסור נדה ודאי לאו מכוין הוא. (ואף לפמ"ש לעיל דיש לומר דאפילו לרבא בלא אפשר ומכוין דאסור מ"מ אין בו חיוב. מ"מ מנ"ל להקשות) וא"כ קשה דאפילו לפי מאי דמשני דהוי אפשר לפרוש באבר מת. הא הוי אפשר ולא מכוין דמותר לר' שמעון דקי"ל כותיה וא"כ למה הבעל צריך כפרה. ונראה משום דה"ל פסיק רישיה. כמ"ש התוס' בפסחים שם דכל הנאה בע"כ דשם דשרי באינו מתכוין היינו במקום דלא הוי פסיק רישיה. ואפ"ה בלא אפשר ולא מכוין אע"ג דהוי פסיק רישיה מ"מ אנוס הוא דמאי ה"ל למיעבד ונראה דס"ל להמרדכי דכל פסיק רישיה היינו דוקא בעביד מעשה דאז הוי כמתכוין. אבל בהנאה בע"כ דלא עביד מעשה כלל אפילו הוי פסיק רישי' לא ה"ל כמת כוין כמו שהכריח בספר פני יהושע סברא זו בפסחים שם מסוגיא דשם באריכות ע"ש. ולהכי באשה כיון דלא מכוונה כנ"ל. ולא עבדא מעשה כדאמרינן בב"ק דף ל"ג דאע"ג דאמר רחמנא הנפשות העושות הנאה אית להו לתרווייהו. אבל איהי לא עבדא מעשה. וא"כ הנאה בע"כ דידה אע"ג דה"ל פסיק רישיה אין בו חיוב. וע"כ צ"ל למאי דהוי מוקי מתניתין דנדה אפרישה הא דהיא חייבת בקרבן היינו משום דאתיא מתניתין דנדה כר' יהודה דמחייב באפשר ולא מכוין. אבל למאי דקי"ל כר' שמעון שפיר כתב המרדכי דאשה א"צ כפרה. ודוק:

ובני הרב הה"ג מהור"ר צבי הירש נר"ו יישב דברי המרדכי הנ"ל דלא תקשי עליו מסוגיא דשבועות. והוא דלכאורה צריך להבין לפמ"ש שם בספר המלחמות בשם יש אומרים. והביאו מהרש"א ז"ל שם. דלכך לא ניחא ליה לרב אדא בר מתנא שם לאוקמי מתניתין דנדה בסמוך לווסתה ואכניסה. משום דר' אדא ס"ל דיכולני לבעול קרוב למזיד הוא. א"כ אכתי קשה דלמה ליה לרב אדא לדחוקי ולאוקמי אפרישה. נימא דמתניתין דנדה מיירי בעם הארץ שלא ידע שמוזהרין לפרוש מן האשה סמוך לוסתה. דהשתא שפיר ה"ל שוגג באיסור כניסה. ולא ה"ל קרוב למזיד דהא אינו יודע מן איסור סמוך לווסתה כלל. ואין לומר דבכה"ג ה"ל אנוס ולא שוגג. דזה אינו דהא קאמר שם הש"ס לעיל מיניה. ואי בעם הארץ אידי ואידי אכל ב' זיתי חלב בהעלם אחד הוא. ופירש"י דאף שלא ידע שמוזהרין לפרוש סמוך לוסתה אין זה אונס אלא שוגג ע"ש. אך דיש לומר לפי מה דאיתא בפסחים דף ע"ב דאמר ר' יוחנן שם אשתו נדה בעל חייב יבמתו נדה בעל פטור. ופריך הש"ס שם מ"ש יבמתו דפטור משום דה"ל טעה בדבר מצוה. אשתו נמי טעה בדבר מצוה הוא. דהיינו מצות פריה ורביה או שמחת עונה. ומסיק שם דאיירי בסמוך לוסתה דליכא מצוה. ומקשה יבמתו נמי. ומשני יבמתו בזיז מינה אשתו לא בזיז וה"ל לשואלה אם הוא סמוך לוסתה ע"ש. א"כ יש לומר דא"א לאוקמי מתניתין דנידה בסמוך לוסתה ואכניסה וכשלא ידע אם מוזהרין לפרוש מן האשה סמוך לוסתה. דא"כ כיון דכולה מתניתין דנדה משמע דמיירי באשתו ממש. כדקתני שם בתחלת המשנה דרך בנות ישראל וכו'. א"כ בכה"ג ה"ל טעה בדבר מצוה ואמאי חייב בקרבן. דבזה לא שייך לומר דה"ל לשואלה אם הוא סמוך לוסתה. כיון שלא ידע מן איסור סמוך לוסתה כלל. לפ"ז שפיר הוצרך רב אדא לומר דילמא בשאינו סמוך לוסתה ואפרישה דהיינו כשאומרה לו נטמאתי דאפילו שגג באיסור פרישה תו לאו טעה בדבר מצוה הוא דהא כבר יודע שהיא נידה. ועפ"ז מיושב שפיר דברי המרדכי הנ"ל. דהא דקאמר ר' אדא דילמא שלא בשעת וסתה ואפרישה קאי על קרבן שלו אבל בקרבן שלה שפיר משכחת בסמוך לוסתה ואכניסה וכשאינה יודעת מן איסור סמוך לוסתה דלא ה"ל קרוב למזיד אלא שוגג כנ"ל דאצלה ליכא למימר דתפטור מקרבן משום דטעה בדבר מצוה דהיינו מצות פריה ורביה או מצות שמחת עונה. דהא קי"ל דאשה אינה מצווה על פריה ורביה ומצות שמחת עונה ג"כ לא שייך אצלה. ושפיר קתני דשניהם חייבים בקרבן. דהוא חייב קרבן אפילו בשאינו סמוך לוסתה ואפרישה וכ"ש בסמוך לוסתה. והיא חייבת בקרבן סמוך לוסתה ואכניסה. ואין להקשות דלמה לא מוקי רב אדא בסמוך לוסתה ואכניסה וכשאינו יודע אם הוא סמוך לוסתה דלא ה"ל קרוב למזיד כיון שאינו יודע אם הוא סמוך לוסתה וטעה בדבר מצוה לא הוי משום דה"ל לשואלה דזה אינו דיש לומר דכיון שהוא יודע איסור סמוך לוסתה. הדר הוי ליה קרוב למזיד מטעם דה"ל לשואלה. ודוק:

שם בגמרא ופליגא דרבא וכו'. הקשה בספר פני יהושע מהא דאיתא בכריתות ר' אליעזר מחייב על כל כוח וכח ולא אמרינן יצר אלבשייהו ומביא מזה ראיה לשיטת הפוסקים דהיכא דנתייחדה מתחלה ברצונה אפילו אנסה אח"כ אסורה משום דאמרינן שמא סופה ברצון ולא שייך סברא דרבא דיצר אלבשייהו כיון שהיא גרמה לזה דלהכי מחייב ר"א על כל כח וכח משום דהוא גרם בתחלה. אך לע"ד הוא דוחק לפרש כן. ותו דקשה על רבא ממתניתין דשבועות דף ט"ז באמרה לו נטמאתי וכו' וכן קשה ממתניתין דנדה שהביא הש"ס בשבועות דף י"ח דמוקי שם אפרישה דמחייב קרבן ולא אמרינן יצר אלבשייהו והתם לא שייך תירוץ הפ"י הנ"ל דהא התם תחלת ביאה בהיתר היה ולא שייך לומר משום דהוא גרים בתחלה. ותו קשה על מ"ש התוס' ביבמות דף כ' ע"ב אהא דקאמר רבא שם גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה דלאו דוקא נקט ביאה שניה דהא גמר ביאה ראשונה אסור דיבמה ניקנית בהעראה ומאי קושיא הא רבא גופיה ס"ל הכא דאמרינן יצר אלבשייהו ולא שייך למיגזר שמא יגמור ביאתו דאפילו יגמור אנוס הוא והכא לא שייך כלל תירוצו שגרם בתחלה דאדרבא בתחלה לשם מצוה בעל. מיהו עיקר נלענ"ד דהא דאמר רבא מותרת לבעלה משום דיצר אלבשייהו לאו משום דסברא דיצר אלבשי' ואנס' דבר ברור הוא בודאי. דהא יש לומר דנתרצי' מרצונה אלא דהיינו משום דמוקמינן לה בחזקת כשרות דידה שראינו שהיתה אנוסה מתחלה אף שנתרצתה אח"כ תלינן דיצר אלבשייהו. אע"ג שכתבנו לעיל לאבוה דשמואל דלא שייך הכא חזקת כשרות משום דה"ל לא אפשר ומכוין היינו לאביי. אבל רבא לטעמיה דס"ל שם לא אפשר וקא מכוין אסור. ותו דאיכא נמי חזקת היתר לבעלה ומחמת חזקות אלו אנו אומרים דהא דאמרה דניחא לה הוא משום דיצר אלבשייהו. אבל היכא דלא שייך חזקות אלו כגון בהך דר"א דמחייב על כל כח וכח. מה"ת נימא דיצר אלבשייהו. אלא כמו שבתחלה היה מרצונו כמו כן בסופו. וכן בהאי דנדה שהיה שוגג לא תלינן דיצר אלבשייהו. וממילא דא"ש מה שכתבו התוס' דלאו דוקא ביאה שניה דע"כ היינו בלא אונס יצרו דה"ה דאיכא למיגזר שמא יגמור ביאתו בלא אונס יצרו. ונראה דבזה איכא טעמא נמי לשיטת הפוסקים הנ"ל דהיכא דנתייחדה מרצונו אפילו נאנסה אסורה דכיון דנתייחדה מרצונו אבידה חזקת כשרות שלה ולא תלינן באונס יצרה. ובזה נלענ"ד לפרש הא דקאמר בסמוך ויש לך אחרת וכו'. דאינו מובן לשון אחרת כמו באינך דרשות דקאמר בסמוך דמיירי באשה אחרת ממש. ולפמ"ש א"ש כיון דקרא מיירי בקינא לה ונסתרה דאבידה חזקת כשרות לא תלינן באונס יצרה. והיינו דקאמר יש לך אחרת דוקא שלא נסתרה מרצונה. ודוק:

שם בשבויה הקילו פירש"י שלא ראינוה שנבעלה וכו'. משמע דאפילו אם היא אומרת בעצמה שנאנסה אפ"ה מותרת משום דנאמנת במיגו שלא נתרצתה לבסוף. אלא דלפ"ז יש לדקדק בהא דקאמרינן אנוסה דשריא רחמנא וכו' הא משכחת כגון שהיא אומרת בעצמה שנאנסה דנאמנת במיגו. אלא ודאי דס"ל להש"ס דדוקא כשאינה מודה שנאנסה. אבל כשאומרת שנאנסה ה"ל כמיגו במקום רוב משום דרוב הנבעלות באונס מתרצות לבסוף כנ"ל. מיהו יש לומר דלא בעי לשנויא הכי משום דקי"ל כמשנה אחרונה בסוף נדרים דאומרת טמאה אני לך אינה נאמנת. ואם כן לא מיבעיא לדעת המפרשים שהביא הר"ן שם דמדאורייתא אינה נאמנת משום דמשתעבדת לו. א"כ א"א לאוקמי קרא דוהיא לא נתפשה וגו'. דדרשינן מיניה בסמוך דיש לך אחרת שאפילו נתפשה אסורה ואיזו זו אשת כהן דהא אינה נאמנת. אלא אפילו לדעת המפרשים דתקנת חז"ל הוא דאינה נאמנת. מ"מ לא בעי לשנוי הכי דלמשנה אחרונה לא יהיה חילוק בין כהן לישראל ומצד הסברא ס"ל לרש"י ז"ל דכל שלא ראינוה שנבעלה אפילו במקום דנאמנת לומר טמאה אני כגון בשבויה. או שאר רגלים לדבר כמ"ש לעיל דף כ"ג ע"ב אפ"ה בישראל נאמנת במיגו. ועיין בסמוך. וק"ל:

תוס' ד"ה אסורה לבעלה וכו'. לכאורה קשה ליה מאי קשיא להו מאסתר. מא כתבו התוס' לעיל דף ט' ד"ה מפני מה וכו'. ואין נראה דנהי דידוע לרבים שהביאה לביתו מ"מ בפני בני אדם לא שימש וכו'. א"כ יש לומר כיון דאמרינן ברפ"ק דמגילה מגנותו של אותו רשע וכו'. א"כ לא ראו השימוש ואמרינן הפה שאסר וכו'. ונאמנת שהיא אנוסה מתחלה ועד סוף. ודמי לשבויה דאע"ג דרוב נכרים פרוצים מותרת לבעלה ישראל ואפילו אומרת שנאנסה. והיינו מטעם שנאמנת במיגו כנ"ל. וצ"ל דס"ל להתוס' דכיון דהיתה בחזקתה כמה זמנים הוי כודאי דהא סוקלין על החזקות ותו דאפילו בישראל אמרינן עד שלשים יום מוקי אינש אנפשיה טפי לא. מיהו הא קשה דלמה הקשו אאבוה דשמואל יותר ה"ל להקשות אהא דקאמרינן בסמוך בשבוית מלכות דהיכא דסברה להנשא לו חיישינן לרצוי כ"ש באסתר דניסת לו באמת. וכן הקשה הרא"ה ז"ל להתם. ומיהו ר"ח פי' התם הביאו הרא"ה ור"ן דבמלכות אחשורוש אינה נאסרת משום דאין לה לצוח דאפילו צווחת אינו מועיל. ולק"מ מאסתר. ועפ"ז אמרתי הפי' בפסוק אלי אלי למה עזבתני שפי' חז"ל שמא אתה דן על אונס כרצון. ומסיים קרא רחוק מישועתי דברי שאגתי על שם הכתוב כי בשדה מצאה צעקה הנערה ואין מושיע. ובעיר הוא אמר על דבר אשר לא צעקה בעיר. ואסתר באמת לא צעקה אלא לפי' ר"ח כיון שהצעקה אין מושיע לה. א"צ לצעוק. וזהו דאמרי רחוק מישועתי דברי שאגתי שאפילו תצעוק הוא רחוק מישועה. וק"ל:

שם אמר אביי וכו'. בלמוד הישיבה אמרתי דיש לומר דאביי ורבא לשטתייהו אזלי לפמ"ש לעיל דהא דקאמרינן לעיל דרבא פליג על אבוה דשמואל דלא חיישינן שמא סופה ברצון משום דאפילו אם נתרצתה אמרינן דיצר אלבשייהו היינו משום דאיכא חזקת היתר לבעלה ומשום חזקת כשרות אמרינן כן. וכבר כתבנו דחזקת כשרות לא שייך אלא לרבא דס"ל בפסחים דלא אפשר וקמכוין לכ"ע אסור אבל לאביי דס"ל לא אפשר וקמכוין לר' יהודה מותר לא שייך חזקת כשרות. וצ"ל משום חזקת היתר לבעלה לבד. והנה הב"ש כתב באה"ע סימן ע"ח דאשת כהן שנשבית וזינתה ברצון לרבא אינו חייב לפדותה כיון דאיסור דבר אחר גרם לה. וכן מפורש בחדושי הרא"ה ז"ל א"כ ס"ל לאביי דאיך אפשר לומר דכונתו היה דוקא על איסור שבויה ולא על איסור דבר אחר דהא בכל שבויה דנאסרת לכהן איכא נמי יש חשש דבר אחר דסופה ברצון דהא באשת כהן לא שייך חזקת היתר לבעלה דכבר נאסרה עליו. אלא על כרחך כוונתו היה אפילו על איסור דבר אחר משא"כ לרבא דאיכא חזקת כשרות. ואף דאמר רב לעיל דה"ל לאבוה דשמואל לשנוי בשבויה הקילו ולא חיישינן לסופה ברצון. הא למאי דקי"ל דיצר אלבשייהו א"צ לזה. ותו דלא שייך זה אלא באשת ישראל לענין איסור וממילא דחייב לפדותה דקרינן ואותבינך לי לאנתי. מה שאין כן באשת כהן דבל"ז אסורה. כן היה נלענ"ד לכאורה. אבל באמת נראה הסברא להיפך דלענין ממון לא שייך זה. דאף דרוב הנבעלות באונס סופם ברצון מ"מ א"י להפסידה חיוב פרקונה. דאל"כ קשה בכל אשת כהן שנאנסה תפסיד כתובתה לאביי משום דסופה ברצון. אלא על כרחך לענין ממון שאני דה"ל כאיני יודע אם פרעתיך. וה"נ יש לומר לענין פרקונה. (ועמ"ש לעיל דף ל"ט ע"א לאבוה דשמואל שם) ואפשר לחלק דלענין כתובה שאני דאפילו סופה ברצון כיון דכבר נאסרה עליו מתחלת ביאה. תו לא גרמה איסור עליו ולא הפסידה כתובתה ועיין מ"ש לקמן בסוגיא דמוכח כן מדברי האחרונים ז"ל ועדיין צ"ע בזה. ודוק:

ואיזו זו שקדושיה קדושי טעות וכו'. פירש"י ז"ל בנדה דף נ"ב דמותרת לבעל ולבועל ומזה הבאתי ראיה אני עני למה שנסתפק הרב הגדול מהר"י אלפנדרי ז"ל במוצל מאש סימן מ"ו במי שהלך בעלה למדינת הים ובא עליה איש א' ונתכוונו ב' לאיסור כי מקרוב ידעו שהבעל חי. ואחרי כן נודע בבירור כי בה שעתא שבא עליה האיש הלז כבר היה מת בעלה ונסתפק הרב אם מותרת לבועל דלפי האמת פנויה היתה. או אזלינן בתר כוונתו דכיון לאיסור דסבר שבעלה עודנו חי. ורבנן בתראי חקרו בענין זה ויש להשיב על דברי קדשם ומדברי רש"י ז"ל דשמעתין ונדה הנזכרת הוכחתי לקוצר דעתי שמותרת לבועל כמו שכתבתי אני הדל בברכי יוסף א"ה סימן י"א אות ה' בס"ד:

(נא סע"ב) בן נצר וכו'.—עי' רש"י. והנה בן נצר זה מוזכר בב"ר (פע"ה אות ו) ובירושלמי תרומות סופ"ח. ועי' באגרת רש"ג, שהוא מכנהו "פפא בר נצר", ומבואר שם שהוא החריב את העיר נהרדעא בשנת תק"ע לשטרות (=ד"א י"ט ליצירה). וכתב ה' גרץ בספרו דברי ימי ישראל ח"ב פט"ו (בהעתקת ה' שפ"ר ז"ל), דבן נצר זה הוא המכונה בפי סופרי העמים אודינות, שמלך בעיר תדמור (Palmyra) אשר במדבר, אחרי אשר היה מקודם ראש ליסטים. ואחריו מלכה אשתו "זנביה", ונזכרת גם היא בירושלמי שם. ובשנת ד"א ל"ג ליצירה נכבשה תדמור בידי אורליאנוס מלך הרומיים והחריבה כליל (כ"ש ביבמות יז א), ואת המלכה זנביה לקח בשבי והגלה אותה לעיר רומי.

יש בהן אחריות נכסים. ששיעבד לוה נכסיו לאותה מלוה לא יחזירנו מוצאו למלוה ואפי' הלוה מודה שהוא חייב לו ומפרש התם דחיישינן שמא פרעו ומן הלוה נפל וזה שהוא מודה עצת קנוניא היא ביניהם לטרוף לקוחות ויחלקו ביניהם: וחכ''א כו'. דאחריות ט''ס הוא וטריף ממשעבדי ומפסדי לקוחות ובני פלוגתיה דר''מ ר''י הוה בהדייהו שבדורו היה: ושאני ליה כו'. דבכתובה אית ליה אחריות ט''ס הוא: מן המחוררין. אם יש נכסים בני חורין אצל החייב נגבין ואם לאו אין נגבין מן המשועבדין: פירות ושבח פירות. כדתנן במס' גיטין (מח:) אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם ובשנים אוחזין בטלית (ב''מ יד:) מפרש לאכילת פירות ולשבח קרקעות כיצד הרי שגזל שדה מחבירו ומכרה לאחר והשביחה והרי היא יוצאה בדין מתחת יד הלוקח עם שבח שהשביח הלוקח בזבל ובניר ועם פירות שבה שהנגזל טורפה ממנו כשהוא חוזר על המוכר שמכרה לו באחריות גובה קרן מנכסים משועבדין ושבח מנכסים בני חורין ולא מן המשועבדין מפני תיקון העולם לפי שאין קצובין ואין הלוקח יודע בכמה להזהר: והמקבל עליו לזון בן אשתו ובת אשתו. אף הוא אין גובה מן המשועבדים לפי שאין קצובין ואין כתובים והא דתנן בהנושא והיא נזונית מנכסים משועבדין מפני שהיא כבעל חוב מוקמינן לה התם (דף קב:) בשקנו לה מידו דסתם קנין לכתיבה עומד: וגט חוב. כל שטרות נקראין גט: הכא לא כתבה ליה התקבלתי. ואשמעינן מתני' דאע''פ שלא כתב לה כתובה לא אמרינן מחלה לו עלה אלא אמרינן סמכה על תקנת ב''ד שהכל יודעין שהנושא אשה יש לה כתובה: מאי חייב נמי דקתני מן המחוררין. אע''פ שלא כתב לה אחריות תנאי ב''ד הוא להיות כל נכסיו אחראין לה בעודם לפניו אבל אם מכרם אינה טורפת לקוחות הואיל ולא נכתב בשטר ולא אמרינן אחריות טעות סופר הוא: תחלתה באונס. תחלתה של בעילה: וסופה. של בעילה ולקמיה פריך אונס דשריא רחמנא היכי משכחת לה: בשבויה הקילו. שלא ראינוה שנבעלה וכי קאמר איהו בנבעלה: יצר אלבשה. וגם זה אונס שבתחלת בעילה שהיא באונס הלבישה הבועל יצר: והיא. מיעוטא הוא כלומר בסתם אשה אמרתי לך טעם האיסור תלוי בלא נתפשה הא נתפשה מותרת ויש אשה שאע''פ שברצון מותרת ואיזו זו כו': קידושי טעות. על תנאי ולא נתקיים התנאי אם זינתה תחתיו מותרת לו לפי שאינה אשתו אלא פנויה בעלמא היא: הני נשי דגנבו גנבי. שלסטים גונבין מתחת בעליהן: שריין לגברייהו. לפי שבאונס הם באין עליהן: והא קא ממטין להו נהמא. והרי אנו רואים שבעודן אצלן מוליכות להן לאותן גנבים לחם ומזון אלמא רצון הוא ומשני מחמת יראה הוא דעבוד: והא קא משלחן להו גירי. כשנלחמין מזמנות ומושיטות להם חיצים לירות: ודאי אי שבקינהו. גנבים ללכת אל בעליהן ואינון אזלן מנפשייהו אל הגנבים אסירן: שבויי מלכות. נשים ששבה המלך לתשמיש: הרי הן כשבויין. ומותרין לבעליהן כדתנן ואותבינך לי לאינתו: במלכות אחשורוש. הן כשבויין לפי שמלך גדול הוא ויודעת שלא ישאנה ובעילתה באונס: בן נצר. לסטים היה ולכד עיירות ומלך עליהם ונעשה ראש לסטים ובדידיה תנן שבויי מלכות אינן כשבויין ואסורות לבעליהן דסברה מינסב קא נסיב לה ונבעלת ברצון: ליסטות אליסטות כו'. בבן נצר אסורות כדאמרינן דסברה מינסב נסיב לי והריני אשת מלך: ליסטים דעלמא. אפילו לקוחים שלו קשין לה לפיכך אינה אלא אנוסה: לגבי אחשורוש לסטים הוא. הלכך מתני' קמייתא דמיירי במלכות אחשורוש קרי לבן נצר גנובי ליסטות וברייתא דתנן איפכא דגנובי ליסטות איירי בליסטים דעלמא קרי לבן נצר שבויי מלכות: אלמנה לכהן גדול. קיימא לן לקמן בפ' אלמנה ניזונית (דף ק:) יש לה כתובה ותנאי כתובה דלמישקל ולמיפק קאי אבל תנאי כתובה דלמיקם קמיה כגון מזונות ורפואה אמרינן ביבמות דלית לה בפרק יש מותרות (דף פה.) והכא אשמעינן אביי דתנאי כתובה דפירקונה אית לה דמעיקרא אישתעבד לה שהרי אף לכשרה לא היה מתנה ואותבינך לאינתו אלא אהדרינך למדינתך והא נמי קרינן בה הכי והאי תנאי נמי למישקל ומיפק קאי:

חמשה גובין מן המחוררין. אע''ג דקתני מניינא תנא ושייר הא דתנן בפרק הניזקין (גיטין דף מח: ושם) אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים והא דפריך בפרק קמא דקידושין (דף טז: ושם) גבי ארבעה מעניקין להם שלש באיש ושלש באשה כו' תנא תני ארבעה ואת אמרת תנא ושייר היינו משום דקתני ואי אתה יכול לומר ארבעה באחד מהם: וגט חוב שאין בו אחריות. וא''ת תקשי מהכא לשמואל דאמר בפרק קמא דב''מ (דף יג.) אומר היה רבי מאיר שטר שאין בו אחריות אינו גובה לא מנכסים משועבדין ולא מנכסים בני חורין והכא משמע בהדיא דגבי מבני חרי ומיהו בלאו הכי איתותב שמואל התם מברייתא ורשב''א אומר דמהכא הוה מצי למידחי דגט חוב שאין בו אחריות היינו שמפורש בו דלא למיגבי ביה ממשעבדי וכעין זה מצינו בפרק גט פשוט (ב''ב דף קסח:) גבי מי שבא ואמר אבד שטר חובי והא דמוקי לה הכא כרבי מאיר היינו משום דלכאורה כוותיה אתיא אבל אי הוה פריך מינה לשמואל הוה מצי למידחי כדפרישית: אסורה לבעלה. אין להקשות מאסתר דהות שריא למרדכי (מגילה דף יג:) דצדקת גמורה היתה: אונס דשרי רחמנא היכי משכחת לה כו'. אע''ג דאבוה דשמואל חיישינן קאמר משמע ליה דמדאורייתא קאמר דאי מדרבנן לא הוי מוציאין אותה מבעלה על כך:

כתובות נא ע"ב