כתובות נה ע"א

לענין השבח, שאם במות הבעל לא היה כדי תשלום כל הכתובה, אף על פי שאחר כך השביחו היתומים את הנכסים — אין האלמנה גובה מן השבח לא את עיקר ולא את תוספת הכתובה; וכן לשבועה, שאם הוזקקה להישבע כדי שתוכל ליטול כתובתה — תוספת הכתובה הריהי בכלל שבועה זו; ולשביעית, שאין שטר הכתובה נשמט בשביעית כשאר חובות, וכן לא התוספת;

ולכותב כל נכסיו לבניו והניח לאשתו קרקע כלשהי לכתובתה, שנוטלת רק מאותה קרקע, בין עיקר ובין תוספת כתובה; וכן דין התוספת כעיקר כתובה לגבות שתיהן מן הקרקע דווקא ומן הזיבורית דווקא, ומאבדת האלמנה את הכתובה ואת התוספת כל זמן שהיא שהיא אינה גרה בבית בעלה לאחר מותו אלא בבית אביה יותר מעשרים וחמש שנים לאחר מות בעלה; וכן לכתובת בנין דכרין [בנים זכרים], שיורשים את כתובת אימם כשמת הבעל בנוסף לירושה שיורשים עם שאר האחים, וכן הוא גם לענין התוספת.

א איתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בנושא כתובת בנין דכרין. חכמי פומבדיתא אמרי [אומרים]: לא טרפא ממשעבדי [אינה טורפת מנכסים משועבדים], שאם מכר הבעל נכסים, אין הבנים יכולים לגבות ירושת כתובתה מנכסים אלה. ומדוע — "ירתון" תנן ["יירשו" שנינו], שבנוסח זה נאמר, שבנים זכרים "ירתון כתובת אמהון", וכיון שדינם כירושה, אין ירושה אלא מנכסים הנמצאים ברשות האב במותו, ולא מנכסים שמכר.

ואילו בני מתא מחסיא אמרי [אומרים]: טרפא ממשעבדי [טורפת מנכסים משועבדים], כלומר, בניה גובים כתובת אימם גם מנכסים שמכר האב, כי "יסבון" תנן ["יקחו" שנינו], ("יסבון כתובת אמהון"), שבשטר הכתובה הקנה לבני האשה את כתובתה כמכר, ונמצא ששטרם קודם לשאר הלקוחות וטורפים מהם. ומסכמים: והלכתא [והלכה] היא: לא טרפא ממשעבדי [אינה טורפת מנכסים משועבדים], כי "ירתון" תנן ["יירשו" שנינו].

מחלוקת נוספת נאמרה בין חכמי פומבדיתא לבני מתא מחסיא, אם ייחד לשם תשלום כתובתה מטלטלי [מטלטלים] ואיתנהו בעינייהו [והם מצויים בעינם, כמות שהם] — ודאי נוטלת האשה מהם בלא שבועה, שאינה צריכה להישבע ליתומים שלא השאיר לה בעלה כסף אחר לתשלום הכתובה, שכן מסתבר שמטלטלים אלה שייחד לה הם מה שהניח לצורך זה,

ואם ליתנהו בעינייהו [אינם בעינם], כגון שאבדו — חכמי פומבדיתא אמרי [אומרים]: נוטלת כתובתה מנכסים אחרים (שהרי כל נכסיו של הבעל משועבדים לכתובה) בלא שבועה. ואילו בני מתא מחסיא אמרי [אומרים]: אינה נוטלת מנכסים אחרים אלא בשבועה. והלכתא [והלכה היא]: נוטלת מנכסים אחרים אף בלא שבועה.

עוד נחלקו: אם ייחד לה ארעא [קרקע] שתיגבה ממנה כתובתה וסימן אותה בארבעה מצרנהא [מצריה, גבולותיה] — הרי היא נוטלת אותה בלא שבועה. אם ייחד אותה רק בחד מצרא [בגבול אחד], שאין זה סימון מובהק לגמרי — חכמי פומבדיתא אמרי [אומרים]: נוטלת אותה קרקע בלא שבועה. ואילו בני מתא מחסיא אמרי [אומרים]: אינה נוטלתה אלא בשבועה. והלכתא [והלכה היא]: נוטלת אותה אף בלא שבועה.

וכיוצא בזה נחלקו: אם אמר לעדים "כתבו וחתמו שטר מתנה והבו ליה [ותנו לו] ", לאדם מסויים — אם קנו מיניה [ממנו], כלומר, עשו מעשה קנין באותה שעה — לא צריך אימלוכי ביה [להימלך בו], בנותן המתנה, בשנית, ונותנים למקבל, שלאחר קנין אי אפשר כבר לחזור. ואם לא קנו מיניה [ממנו] — חכמי פומבדיתא אמרי [אומרים]: לא צריך אימלוכי ביה [להימלך בו] עוד, ואילו בני מתא מחסיא אמרי [אמרו]: צריך אימלוכי ביה [להימלך בו]. והלכתא [והלכה היא]: צריך אימלוכי ביה [להימלך בו] שנית.

ב שנינו במשנה כי ר' אלעזר בן עזריה אומר שהמקבלת כתובתה מן הנישואין גובה את הכל עם התוספת, ומן האירוסין גובה רק את עיקר כתובה בלא תוספת. איתמר [נאמר] שרב ור' נתן נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: הלכה כר' אלעזר בן עזריה, וחד [ואחד מהם] אמר: אין הלכה כר' אלעזר בן עזריה.

ומוסיפים: תסתיים [תוגדר] שר' נתן הוא שאמר כי הלכה כר' אלעזר בן עזריה. ומדוע — דשמעינן ליה [ששמענו אותו] את ר' נתן דאזיל בתר אומדנא [שהוא הולך אחר אומד, השערה], שגם במקום שלא פירש אדם דברים בצורה ברורה, הולכים אנחנו על פי מה שאנו מעריכים שהיתה כוונתו, ופוסקים הלכה לפי זה. והיכן שמענו אותו — שאמר ר' נתן: הלכה כר' שמעון שזורי במסוכן. שמי שהיה חולה מסוכן, ואמר "כתבו גט לאשתי", אנחנו מניחים שהתכוון לומר "כתבו ותנו לה", שרצה לפוטרה בגט כדי שלא תזדקק לייבום, ואף שלא פירש את הדברים, אומדים אנו שבמצבו המסויים אכן התכוון לכך, והולכים אחר כוונתו.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נה - א

ז. לשבח של אלמנה, שאינה גובה את התוספת מן השבח ששבחו הנכסים לאחר מיתת בעלה, כמו שאינה גובה את עיקר הכתובה ממנו. ^[1]

ח. לשבועה, אם נפרעת היא שלא בפניו, או שעד אחד מעיד שכבר נפרעה, או שהיא באה ליפרע מנכסי יתומים או מנכסים משועבדים, בכל אלו לא תיפרע אף על התוספת אלא בשבועה כמו על העיקר. ^[2]

ולשמיטת כספים של שביעית, שאינה משמטת את התוספת כמו שאינה משמטת את העיקר. ^[3]

י. ולכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא, שאיבדה את התוספת כמו את העיקר. ^[4] יא. ואין דינה לגבות את התוספת אלא מן הקרקע כמו את עיקר הכתובה.

יב. ואינה גובה אותה אלא מן הקרקע הזיבורית [גרועה], כמו את עיקר הכתובה.

יג. וכל זמן שהיא האלמנה בבית אביה שלא היו עובדין אותה היתומים ולא זנין אותה, הרי היא גובה את כתובתה עד עשרים וחמש שנים, ואם שתקה יתר על כן, הרי מחלה אותו, ובכל זה דין התוספת כמו העיקר. ^[5]

יד. ולכתובת בנין דכרין, בניה הזכרים שיש לה מבעלה נוטלין אחר מות האב את התוספת מירושת האב, ואין לבנים מאשה אחרת חלק בהם, ובכל זה דינה כמו מנה ומאתים של עיקר כתובתה וכדין הנדוניא שהכניסה לבעלה. ^[6]

איתמר: כתובת בנין דכרין, נחלקו בדינה בני פומבדיתא ובני מתא מחסיא:

בני פומבדיתא אמרי: לא טרפא בניה הזכרים את הכתובה ממשעבדי [אין הם גובים אותה אלא מנכסים שהיו ביד האב בשעת מותו, ולא מנכסים שמכר לאחרים], כי ["בנין דכרין דיהוו ליכי מינאי אינון] ירתון ["יירשו" כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהון"] - תנן [שנינו], וירושה אין גובים ממשועבדים.

בני מתא מחסיא [שם מקום] אמרי: טרפא אף ממשעבדי [מקרקעות שמכר האב לאחר נישואיו לאמם], כי אינון "יסבון" [יטלו] תנן, בלשון בעל חוב שהוא טורף אף מן המשועבדים.

והלכתא: לא טרפא ממשעבדי, כי "ירתון" תנן.

הגמרא מביאה שתי מחלוקות נוספת בין בני פומבדיתא ובני מתא מחסיא בענין כתובה:

אם ייחד לה הבעל מטלטלי ^[7] לגביית כתובתה, והן איתנהו בעינייהו [קיימים ועומדים], הרי היא גובה אותם מן היתומים בלא שבועה -

כי אף שאמרו חכמים באשה הבאה ליפרע מנכסי יתומים שלא תיפרע אלא בשבועה, הרי אין הטעם אלא משום דחיישינן שמא נתן לה הבעל צרורות של כספים שתגבה מהן את כתובתה ["צררי אתפסה"], וכאן הרי אלו הן הצררי שהתפיס לה.

ואם ליתנהו בעינייהו, אין נמצאים אותם המטלטלין שייחד לה לכתובתה, בזאת נחלקו בני פומבדיתא ובני מתא מחסיא:

בני פומבדיתא אמרי: גובה האשה את כתובתה מן הקרקעות בלא שבועה, כי מאחר שנאבדו מטלטלים אלו, מסתמא לא התפיס לה הבעל צרורות אחרים של כספים, והרי היא גובה את כתובתה מן הקרקעות כשאר כתובה ובלא שבועה.

ובני מתא מחסיא אמרי: לא תיפרע אלא בשבועה.

והלכתא: לא תיפרע בלא שבועה.

ואם ייחד לה ^[8] הבעל לאשתו ארעא ועשאה אפותיקי לכתובתה:

אם סיים אותה בארבעה מצרנהא [בארבע גבולותיה], הרי זו תיפרע בלא שבועה, כי ודאי לא התפיס לה צררי אחרים.

ואם לא סיים אותה אלא בחד מצרא:

פומבדיתא אמרי: אף זו תיפרע בלא שבועה.

בני מתא מחסיא אמרי: זו לא תיפרע אלא בשבועה, כי היות ולא סיים אותה בצורה ברורה אינה סומכת על זה, ויש לחוש שהתפיס לה הבעל צררי אחרים. ^[9]

והלכתא: בלא שבועה.

אגב מחלוקתם של בני פומבדיתא ובני מתא מחסיא בכתובה, מביאה הגמרא מחלוקת נוספת שביניהם בענין אחר: אמר אדם לעדים: כתבו וחתמו שטר מתנת קרקע ^[10] לפלוני והבו ליה [תנו לו]:

אם קנו העדים מיניה [מן הנותן] בקנין סודר את הקרקע לקונה, שוב לא צריך אימלוכי ביה [לחזור ולימלך בנותן] אם עומד בדיבורו לכתוב שטר, כי סתם קנין לכתיבה הוא עומד. ^[11]

ואם לא קנו מיניה:

בני פומבדיתא אמרי: לא צריך אימלוכי ביה [אין צורך לימלך בנותן קודם הכתיבה].

ובני מתא מחסיא אמרי: צריך אימלוכי ביה.

והלכתא: צריך אימלוכי ביה.

שנינו במשנה: רבי אלעזר בן עזריה אומר: מן הנישואין גובה את הכל; מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה: איתמר:

נחלקו בפסק ההלכה רב ורבי נתן:

חד אמר: הלכה כרבי אלעזר בן עזריה.

וחד אמר: אין הלכה כרבי אלעזר בן עזריה.

סבורה היתה הגמרא שמחלוקתם של רב ונתן היא אם הולכים אחר "אומדנא" ^[12] שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה, ולפיכך אומרת הגמרא:

תסתיים, דרבי נתן הוא דאמר הלכה כרבי אלעזר בן עזריה!

מאחר דשמעינן ליה לרבי נתן במקום אחר, דאזיל בתר אומדנא!

דכך אמר רבי נתן: הלכה כרבי שמעון שזורי: א. במסוכן שאמר כתבו גט לאשתי, שאף על פי שלא אמר "תנו" הרי אלו יכתבו ויתנו, ומשום דאזלינן בתר אומדנא, וודאי לא נתכוין המסוכן לצחק באשתו אלא לכתוב ולתת היתה כוונתו.

הערות

^[1] ואילו לא היה תנאי כתובה ככתובה, הרי שהיה דין התוספת כדין בעל חוב שהוא גובה אפילו מן השבח שהשביחו היתומים לאחר מיתת אביהם, תוספות.

^[2] כן פירש רש"י; אבל התוספות פירשו: שאם נשבעה סתם שלא נפרעה כתובתה, הרי זו שבועה גם על התוספת, ואינה צריכה לחזור ולהשבע.

^[3] כן פירש רש"י, אבל התוספות הקשו על זה, כיון שלפי דעת חכמים אפילו "הקפת חנות" אין השביעית משמטת כיון שאינה הלואה, ואם כן אין השביעית משמטת את התוספת אפילו אם לא היה דינה ככתובה. ולכן פירשו התוספות, שהנדון הוא כש"פגמה וזקפה במלוה", וללמדנו, שאם פגמה וזקפה במלוה את הכתובה, הרי שגם את התוספת אין השביעית משמטת, כי התוספת נכללת בכתובה.

^[4] שנינו במשנה [פאה פרק ג משנה ז; והובאה בבבא בתרא קלב א]: הכותב נכסיו לבניו, וכתב לאשתו קרקע כל שהוא איבדה כתובתה, ובגמרא שם מבואר באיזה אופן כתב לה כדי שיהא נראה מכך שהיא מוחלת על שאר כתובתה, ראה שם.

^[5] שנינו במשנה לקמן קד א: כל זמן שהיא [האלמנה] בבית בעלה, גובה כתובתה לעולם, כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים; והטעם בזה הוא, הואיל ושתקה ולא תבעה כל השנים הללו מחלתה, הלכך כל זמן שהיא בבית בעלה אין שתיקתה מחילה, אלא מפני שמכבדין אותה היא בושה למחות על כתובתה, אבל בבית אביה, מששתקה כה שנים, מחילה היא, רש"י.

^[6] כתב הריטב"א: שנראים הדברים כדברי רבינו חננאל, שהיות ונפרטו אלו, אם כן לדבי שאר דברים אין לנו לדון שהתוספת כככתובה, והביא לזה ראיה שהרי הממאנת אין לה כתובה ויש לה תוספת, וכן האומר פתח פתוח מצאתי [לעיל ט ב], נאמן להפסידה כתובתה ואינו נאמן להפסידה תוספת.

^[7] ראה בחידושי רבינו עקיבא איגר, שביאר למה נקט מטלטלין, כיון שאותו הדין יהא גם בקרקעות, שאם איתנייהו בעינייהו גובה בלי שבועה, ואם ליתנייהו בעינייהו וכגון ששטפה נהר, הרי זו גובה בשבועה; וראה שם שביאר, דבקרקעות פעמים שאפילו אם ליתנייהו בעינייהו, אין לחש לצררי כיון שכבר נפטר הבעל במה שייחד, ראה שם. עוד ביאר רבינו עקיבא איגר הטעם שלא אמרה הגמרא דין זה בשאר בעלי חובות שאף הם אינם נוטלים בלי שבועה, דהוא משום שבשאר בעלי חובות אנו חוששים לפרעון, וזה יש לחוש אפילו כשאיתנייהו בעינייהו, מה שאין כן בכתובה שאינה ניתנת לגבות מחיים, הרי אין חוששין אלא ל"צררי אתפסה", ובזה אנו אומרים שאם המטלטלין איתנייהו בעינייהו, הן הן הצררי שהתפיסה.

^[8] לעיל גבי מטלטלין לא איתא בגמרא "ייחד לה", והראשונים מחמת זה היפכו את הגירסא והקדימו קרקע למטלטלין.

^[9] ברש"י במהדורא קמא [הובא בשיטה מקובצת] פירש: דהא לא ייחד לה כלום, דאיכא למימר מלא אצבע ייחד ולא יותר, כיון שלא ייחד לה כל מצרים, לפיכך חוששין שמא פרע לה ונשבעת שלא נפרעה. והר"י מיגש כתב: דכיון דלא סיים אותה בארבע מצריה, גלי אדעתיה דההוא יחוד לאו עלה קא סמיך בלביה, והאי דייחד לה ארעא, מלתא בעלמא הוא דעבד לה ולא קא סמיך בלביה לאקנויי לה ההוא, כי היכי דליסיימה לה בארבע מצרנים, הילכך חיישינן דילמא מקמי דלימות אתפסה צררי כי היכי דלסלקא מההיא ארעא, ומשום הכי לא סלקא אלא בשבועה.

^[10] כתב רש"י: כגון שטר מתנת קרקע, וראה דעת התוספות בזה בד"ה כתובו.

^[11] כתבו התוספות, שאם קנו מיניה אין צורך לימלך בו אפילו אם לא אמר מתחילה כתבו וחתמו, ולא נקטה הגמרא "אמר לעדים כתבו וחתמו", אלא לענין מה שנחלקו בלא קנו מיניה, דלפי בני מתא מחסיא צריך לאימלוכי ביה אפילו אם אמר להם "כתבו וחתמו". וכתבו התוספות את הטעם בזה: כיון דבעין יפה נותן שמקנה לו מיד, ואינו רוצה להמתין עד שילך ויזכה בשדה, יש לנו לומר שייפה כחו נמי לענין כתיבה וכו', ומיהו אם רוצה יכול לחזור בו, [אלא שהם מפרשים את הסוגיא בשטר מכר - ולא כרש"י שפירשה בשטר מתנה - ובשטר מתנה נחלקו בעלי התוספות אם יכול לחזור בו, ראה שם]. והריטב"א כתב: "אמר לעדים כתבו וחתמו וכו' לא צריך לאימלוכי ביה אם חזר בו, דמסתמא עומד הוא בדיבורו אף לענין הכתיבה, כיון שכבר זכתה בקרקע משעת הקנין", וזה שלא כדברי התוספות. וכתב עוד הריטב"א: ולשון רש"י ז"ל אינו מחוור, שכתב "לא צריך אימלוכי ביה דכיון דקנו מיניה סתם קנין לכתיבה עומד", ואיני יורד לסוף דעתו, דאע"ג דסתם קנין לכתיבה עומד, שמא חזר בו; ועוד, אפילו תימא דסתם קנין לאו לכתיבה עומד הא אמר בהדיא כתובו וחתומו, ונראה שרש"י ז"ל סובר, דכגיון דקיי"ל סתם קנין לכתיבה עומד שוב אינו יכול לחזור בו על הכתיבה, וזה אינו נכון וכו' והפירוש הנכון כמו שכתבנו וכן פירשו בתוספות"

^[12] אומד הדעת בדבר שאינו מפורש, אומדים בית דין ואומרים: סתם איניש להכי איכוין, שלא כתב לה את ממונו חנם, אלא לחיבת ביאה, רש"י.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

It is also relevant to an increase in value, as she does not collect the main or additional sums from the increased value of the property in a case where the husband’s estate was not sufficient at the time of his death to pay the entire cost of her marriage contract but the heirs later increased the value of the property; to an oath, because if the wife is required to take an oath in order to receive her marriage contract, the additional sum is also included in that oath; and to the Sabbatical Year, as the marriage contract is not annulled with other debts in the Sabbatical Year, and this includes the additional sum as well.

And with regard to one who writes a document transferring all of his property to his sons and leaves his wife a specific plot of land for her marriage contract, this teaches that she receives both the main and the additional sums of her contract only from that land. The aforementioned halakha also teaches that she collects the payment only from land, and specifically from land of inferior quality; and that a widow loses her ability to collect the main and additional sums as long as she is in her father’s home for more than twenty-five years after her husband’s death; and the principle also applies to the stipulation in the marriage contract that the male offspring inherit their mother’s dowry when her husband passes away in addition to the inheritance they receive together with their other brothers. These halakhot apply equally to the additional sum of the marriage contract.

§ It was stated that there was a debate among the Sages with regard to the stipulation in the marriage contract that the male offspring inherit the sum stipulated in their mother’s marriage contract. The Sages of Pumbedita say: It is not seized from liened property that has been sold by the father. This is because we learned in a mishna (52b) that the text of the stipulation is: They will inherit the money set aside for their mother’s marriage contract. From this phrase it is clear that the stipulation follows the halakhot of inheritance, and therefore their inheritance can be taken only from property in the father’s possession at the time of his death, but not from property that he had sold.

The residents of Mata Meḥasya say: It is seized from liened property that has been sold. Their tradition is that the mishna states that the text of the stipulation is: They will take the money set aside for their mother’s marriage contract. It is as if the husband transferred this property to the sons, and as their acquisition precedes those of the other buyers, they may seize the sold property from the buyers. The Gemara concludes that the halakha is that it is not seized from liened property that has been sold, as the mishna states: They will inherit.

There is another dispute between the Sages of Pumbedita and the residents of Mata Meḥasya, with regard to one who set aside payment for his wife’s marriage contract from movable property, and these objects are in their pure, unadulterated state at the time of the execution of the marriage contract after the husband’s death. In this case, all agree that the widow may take them without an oath that confirms that her husband did not leave her any other money for the payment of her marriage contract, as it is clear that he set aside these objects for that purpose.

However, if the movable objects are not in their pure, unadulterated state, e.g., they were lost, the Sages of Pumbedita say that she takes the payment for her marriage contract from other property, as all of the husband’s property is liened to the marriage contract without an oath. The residents of Mata Meḥasya say she takes her payment only with an oath, because of a concern that she may have already received other property as payment for her marriage contract. And the halakha is that she may take it without an oath, in accordance with the opinion of the Sages of Pumbedita.

If he set aside land for her, which he demarcated on all four of its borders, she seizes the land without an oath. If he demarcated it on only one border, which is not as clear an indication, the Sages of Pumbedita say she takes it without an oath, and the residents of Mata Meḥasya say she takes it with an oath. And the halakha is that she takes it without an oath.

Furthermore, they had a dispute in a case where someone told witnesses: Write and sign a deed of gift and give it to the intended recipient of the gift. In such a case, if the witnesses acquired it from him on behalf of the recipient by performing a formal act of acquisition, they do not need to consult with him again, as there can be no retraction after a formal acquisition. But if they did not acquire it from him, the Sages of Pumbedita say they do not need to consult with him again, and the residents of Mata Meḥasya say they must consult with him. And the halakha is that they must consult with him again.

§ The mishna states that Rabbi Elazar ben Azarya says that a woman who collects the payment for her marriage contract after marriage receives the main and additional sums, while one who collects it after betrothal receives only the main sum. It was stated: Rav and Rabbi Natan differed with regard to this issue. One said the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar ben Azarya. And one said the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Elazar ben Azarya.

It may be concluded that Rabbi Natan is the one who said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar ben Azarya, as we have heard that Rabbi Natan follows the principle of assessing intention. Even if one did not make an explicit statement, the court assesses what his intention must have been and decides the halakha based on that assessment. It is clear that he follows this principle, as Rabbi Natan said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon Shezuri in the case of an ill person in danger. If this person says: Write a bill of divorce for my wife, that is understood as: Write it and give it to her, as his intention is to absolve her from the requirement of levirate marriage by means of the bill of divorce. Although he did not explicitly state this, Rabbi Natan holds that in such a situation the court assesses that this was the husband’s intent and follows it.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ולשבועה. פירש רש"י ז"ל: לכל מילי דשייכי לישבע על הכתובה כגון שלא בפניו, ועד אחד המעידה שהיא פרועה והנפרעת מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים אף תוספת נמי בעי שבועה. ויש לדקדק דמאי שנא תוספת וכתובה אף בכל חוב שבעולם כך הדין, ואם כן אף לחוב דעלמא נמי. והראב"ד ז"ל פירש: דנפקא מינה למיחד מטלטלי או ארעא במצרנהא לכתובה, דאמרינן בסמוך דנוטלת בלא שבועה, אם ייחד לה נמי לתוספת נוטלת בלא שבועה, מה שאין כן בחוב דעלמא, דאף על גב דייחד לו חוששין לצררי משום דלפרעון קאי, ואינו נפרע מן היתומים אלא בשבועה. ואינו מחוור, דלא הוה ליה למימר בשבועה אלא לייחוד. ויש מפרשים: שאם פטרה מן השבועה בכתובה אף התוספת בכלל. וגם זה אינו מחוור לי, דהא שמעינן ליה ממוכרת ומוחלת דלשון כתובה כולל הכל, וכיון דכולהו אינשי קרו לעיקר ולתוספת, כתובה, אם איתא דהוא לא נתכוין לפוטרה אלא על העיקר בלבד, עליה דידיה רמיא לגלויי, דומה למה שכתוב בפרק חזקת (ב"ב ל, א), כיון דכולי עלמא קרו ליה בי סיסין והוא אמר להו בר סיסין, עליה דידיה רמיא לגלויי דלאו בר סיסין הוא, ועוד יש לפרש, לענין שבועה שאין משביעין אותה אלא חוץ לבית דין ומדירין אותה בבית דין (גיטין לה, א) כדין העיקר.

ולשביעית. פירש רש"י ז"ל: לומר שאין השביעית משמטת את התוספת כשם שאינה משמטת את העיקר, מפני שהוא תנאי בית דין, אלא אם כן זקפה ופגמה. ואינו מחוור דמאי שנא משום כתובה הא מתנה דעלמא נמי אינה משמטת דבמלוה הדבר תלוי, וכדתנן (שביעית פ"י מ"א) הקפת החנות אינה משמטת, ר' יהודה אומר הראשון ראשון משמט, ותנן (שם) שכר שכיר אינו משמט, ותנן (שם) האונס והמפתה והמוציא שם רע וכל מעשה בית דין אין משמטין, ומפרש עלה בירושלמי (שם ה"א) דר' מאיר היא דאמר במלוה הדבר תלוי. וההיא דקתני התם השוחט את הפרה וחלקה בראש השנה, אם היה החדש מעובר משמט, בירושלמי (שם) אוקמיה כר' יהודה, אבל לתנא קמא אינו משמט. ונראה דברי ר"ח ורבנו אלפסי ז"ל שפירשו לומר דאף על גב דקיימא לן בפרק ב דגיטין (יח א) דכתובה אינה משמטת עד שתפגום ותזקוף, אבל זקפה ולא פגמה אינה משמטת, אם פגמה העיקר ולא פגמה התוספת וזקפה הכל לא תימא דתוספת לחודיה קאי ואינו משמט, כיון שלא פגם התוספת עצמו אלא הכל ככתובה אחת וכאלו פגמה וזקפה אף התוספת הוא ומשמט הכל.

לגבות מן הקרקע. ואם תאמר, חוב דעלמא נמי הכין הוא, דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי. ויש לומר, דאפילו מיניה דידיה קאמר דאלו בחוב דעלמא מיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה אבל בכתובה לעולם אינה נגבית אלא מן הקרקע, כדמוכח בנדרים (סה, ב) בההוא דאמר לו ר' עקיבא אפילו אתה מוכר שער ראשך חייב אתה ליתן לה כתובתה, ואוקימנא לה כרבי מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה אבל לרבנן לא. וכן במעשה דחבילה דבפרק האומר בקדושין (סה, ב) דאמרינן גובה כתובתה מן החבילה, והא מטלטלי נינהו ופרקינן הא מני ר' מאיר היא, וכבר הארכתי בה שם בקדושין בסיעתא דשמיא.

כל זמן שהיא בבית אביה. כלומר, ונפקא מינה לאותה ששנינו בפרק הנושא (לקמן כתובות קד, א), כל זמן שהיא בבית אביה, דתנן התם, וחכמים אומרים כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם, וכל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנה, כלומר, אבל מכאן ואילך אינה גובה, ותוספת נמי ככתובה שאינה גובה אלא עד עשרים וחמש שנה, ואינו כחוב דעלמא שגובה לעולם. וכדאמרינן התם( קד, ב) ר' אבהו אמר ר' יוחנן אפילו תוספת אין לה דאמר ר' איבא אמר ר' ינאי תנאי כתובה ככתובה דמי.וכתב ר"ח ז"ל מדקא מני כל הני ואזיל שמע מינה דלא אמרינן תנאי כתובה ככתובה אלא לאלו המפורשים כאן בלבד, דהא פירש ולא שייר דאשכחן בפרק אלמנה נזונת (לקמן כתובות קא, א) דתניא בהדיא נשים שאמרו חכמים אין להם כתובה הממאנת וחברותיה אין להם מנה מאתים אבל תוספת יש להן, נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה כגון עוברת על דת וחברותיה אין להם תוספת וכל שכן מנה מאתים. וגרסינן ביבמות בפרק יש מותרות (יבמות פה, ב): תנו רבנן אלמנה לכהן גדול וכו' יש להם כתובה, שניות מדברי סופרים אין להם כתובה מכלל דאיכא אחרינייתא דאית לה כתובה ולא תוספת עד כאן. וקשיא לי, דהא איכא היו בה נדרים ונמצאו בה מומין (לקמן כתובות עב, ב) דמשמע ודאי דיוצאה אפילו בלא תוספת. ושמא נאמר דאף מומין ונדרים בכלל עוברת על דת וחברותיה קאמר.

והלכתא צריך לאימלוכי ביה. דכיון שהוא יכול לחזור בו, צריכין לחוש שמא חזר בו, ואין כותבין עד שנמלכין בו. והר"א אב ב"ד והראב"ד ז"ל פירשו כגון שאמר להם בשעת הארוסין כתבו לה בשעת הנשואין, דכיון שגילה בדעתו שאינה רוצה שיכתבו לה מעתה, חוששים שמא חזר בו בנתים, אבל באומר לכתוב לה מעתה אין צריכין לימלך בו, דאלו חזר בו הוא רץ אצלם, דמידע ידע דכותבין ונותנין לה דחזקה שליח עושה שליחותו.

ולשביעית פי' רש"י ז"ל שאין שביעית משמטת כתובה כשאר שטרות אלא א"כ פגמה וזקפה כדאמרינן במסכת גיטין ותוספת נמי לא נשמטיה והקשו בתוס' דחוב נמי כה"ג לא משמט כיון שאין כאן מלוה וכדתנן הקפת חנות אינו משמטת וכדתנ' האונס והמפתה והמוציא ש"ר וכל מעשה ב"ד אינו משמט שהדבר תלוי במלוה והנכון דהא קמ"ל דתנאי כתובה ככתובה דמי אם פגמה הכתובה הרי היא כאלו פגמה תוספ' ואם זקפה הכל משמט. לגבות מן הקרקע ומן הזיבורית לענין דידיה דאלו חוב דעלמא גובה הוא מיני' דידיה ואפילו מגלימא דעל כתפיה וגובה מן הבינונית וכתובה אפילו מיניה דידיה מן הזיבורית ומן הקרקע בלחוד כדאית' בנדרים בההוא של ר"ע אפי' מוכר אתה שער ראשך וכו' וכן משמע (דחבל רבה) בהאומר בקדושין דאמר גובה כתובתה מן החבילה ואוקימנא כר"מ דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובתה אבל לרבנן לא ובשבועת העיקר דאלו מנכסי יתומי' אפי' חובה אינו גובה אלא מן הקרקע ומן הזיבורית כדין התלמוד:

וכל זמן שהיא בבית אביה. פירש רש"י ז"ל דתנן בפ' הנושא כל זמן שהיא בבית אביה במשך אלמנות גובה כתובתה לעולם וגם בבית בעלה עד כ"ה שנים בלבד וכן תוספת ע"כ ולא בעי מר"ן ז"ל לומר שכן תוספת גובה אותם לעולם כל זמן שהוא בבית אביה דא"כ מאי איריא משום דתנאי כתובה (ככתובה) ה"ה לחוב דעלמ' אלא הא קמ"ל שכשם שאין הכתובה נגבית עד כ"ה שנים כן תוספת לרבנן כשהיא בבית אביה ולר"מ כשהיא בבית בעלה ותלמודא דנקט הכא כל זמן שהיא בבית אביה אתיא לרבנן דהלכתא כוותייהו ור' ז"ל נקט כדר"מ דהוה רישא דמתני' והרי"ף ז"ל ג"כ כתב כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם וגם הוא ז"ל רישא דמתני' נקט וכדכתיב' לפי' רש"י ז"ל והכי אמרינן התם בפרק הנושא אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן אפילו תוספת אין לה דאמר רבי (אבהו אמר רבי יוחנן) [איבו א"ר ינאי] תנאי כתובה ככתובה דמי':

ג"ה מטלטלי ואיתנהו והדר גריס ייחד לה ארעא וכו' ובתוספת הקשו לגרסא זו דא"כ מהיכן ידעינן דבייחד מטלטלי איירי לכך פירש דאיפכא גרסינן ייחד להארעא וכו' מטלטלי ואיתנהו בעיניהו פירוש דהאי לישנא מוכח דאיכ' מידי דאתו מחמתייהו ובהא הוא דפסקינן שגובה בלי שבועה אבל ליכא אפילו מידי דאתו מחמתייהו שבועה בעי דאי לא דאתפס' צררי לא הוית שבקה דלפקעינהו לגמרי וכן כתב כראב"ד ז"ל ונראין דבריו וכתב הראב"ד ז"ל דבחוב בעלמא כי ליתנהו בעינייהו חיישינן לצררי ושבועה בעי והיינו דאמרי' לעיל ולשבוע' דין התוס' כדין כתובה בזה ולא כחוב דעלמ' ואינו מחוור דכיון דכתובה לא אתפיס צררי [ה"ה] דלא אתפיס בהו ב"ח:

אמר לעדים כתבו וחתמו והבו ליה קנו מיני' ל"צ לאמלוכי ביה אם חזר בו דמסתמ' עומד בדבורו הוא אף לענין כתובה שכבר זכתה בקרקע משעת קנין ולשון רש"י ז"ל אינו מחוור שכתב לא צריך לאמלוכי ביה דכיון דקנו מיניה סתם קטן לכתיב' עומד ואינו יורד לסוף דעתו ואע"ג דסתם קטן לכתיבה עומד שמא חזר בו. ועוד דאפילו תימא סתם קטן לאו לכתיבה עומד הא אמרינן בהדיא כתבו וחתמו ונראה רש"י ז"ל סיבר דכיון דק"ל סתם קטן לכתיבה עומד שוב אינו יכול לחזור בו על הכתיבה ואינו נכון זה בדברי רבא בפ' הספינה גם אין זה במשמע סתם קטן לכתיבה עומד אלא הפי' הנכון כמו שכתבנו וכן פי' בתוס':

הלכתא צריך לאמלוכי ביה פי' וכיון שהוא רשאי לחזור בו חוששין שמא נמלך וק"ל שאלו היה נמלך היה לו לחזור אחריהם ולהודיעם דסתם שליח עושה שליחותו וראיתי לר' אברהם אב"ד שכתב דהכא במאי עסקינן שאמר להם מן הארוסין כתבו לה בשעת נשואין דכיון דגלה שאינו רוצה שיכתבו לו מעתה חוששין שמא חזר בו אבל כשאומר כן בשעת נשואין א"צ לימלך בו שאלו חזר בו היה רץ אחריהם וכן נראים הדברים ומסתמ' דקנו מיניה לאו דוקא אלא ה"ה כל שזכו לה באחד ממיני זכות וכדאמרינן התם זכו בשדה זו לפלוני חוזר בשטר דוקא שחזר בפרוש:

הלכה כר"ש שזורי במסוכן הי' רש"י ז"ל דמסוכן היינו גוסס וקשיא לן דא"כ מ"ט דרבנן דפליגי עליה מי גרע מן היוצא בשיירא והנכון המסוכן כל שקפץ עליו החולי שלשה ימים כדברי הירושלמי או שחשב עצמו מסוכן דאמר וי ליה לההיא דמייתא. מתנת שכיב מרע שכתב בה קטן כבר פירשתי בפרק מי שמת בס"ד:

מי שייחד מטלטלין לאשתו בכתבתה וכשבאה לגבות כתבתה לאחר מיתת בעלה ישנם עדין בעין נוטלתם בלא שבועה ולא עוד אלא אף אם אינם בעין שמאחר שייחד לה מטלטלין אע"פ שאינן בעין אין חוששין להתפסת צררי ומכל מקום כתבו גדולי הפוסקים דוקא בדאיכא מטלטלי דאתו מחמתיהו ומתוך פירוש גדולי הרבנים נראה שאף אם נאבדו או נשרפו שאין שם דבר מחמת אותן מטלטלין שנתיחדו לה אעפ"כ גובה משאר נכסים בלא שבועה שכל שייחד לה מכל מקום אין לחוש להתפסת צררי שאף היא בושה לתבעו בכך אחר שכבר ייחד לה ונראה כדעת ראשון שמאחר שנאבדו היאך היא בושה מלתבוע שישעבד נכסיו לכתבתה ולפי דרכך למדת שהייחוד אינו מפקיע שיעבוד נכסים האחרים וכמו שאמרו למעלה נ"א א' בכתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז ולא כתב לה כל נכסי אחראין וכו' חייב מפני שהוא תנאי בית דין וכן ייחוד מטלטלין אינו מועיל כמו שהתבאר בסוף פרק נכסים דף פ"ב ב' ובבעל חוב שייחדו לו קרקע או מטלטלין ובא ליפרע מן היתומים גדולי המפרשים כתבו בתשובת שאלה שאין נפרעין בלא שבועה באשה אמרו ולא בבעל חוב ויראה לי הטעם מפני שהבעל חוב פירעונו מצוי וגדולי קדמונינו מסופקים בה בתשובת שאלה כמו שיתבאר בסמוך וגדולי הדורות החליטו בה לדמות בעל חוב לאשה ליטול בלא שבועה:

ייחד לה קרקע לכתבתה ובאה ליפרע ממנו לאחר מיתת בעלה נפרעת מאותו קרקע בלא שבועה ולא סוף דבר בשייחדו לה בארבעת מצריו כדרך שעושין במכירה שודאי כל כיוצא בזה אין לחוש להתפשת צררי שמצד אחר אלא אפילו לא ייחד לה אלא מצר אחד ר"ל שייחד לה שדה פלוני שמצד צפון סמוך לשדה פלוני אע"פ שאיפשר שאין דעתה סומכת הואיל ובמכירה כיוצא בזה אינו כלום שהרי מצד אחד אפשר שהכונה בו מלא אצבע לאותו צד ומתוך חששא היה לנו לומר שנחוש להתפשת צררי אעפ"כ נפרעת ממנו בלא שבועה שכל שייחדו לה אף בייחוד קלוש אין לחוש עוד להתפשת צררי ומחכמי נרבונא כתבוה אף בלא הזכרת שום מצר אלא שייחד לה צד פלוני ואיני רואה את דבריהם אלא אם כן באי זה היכר כגון שדה שיש לי בגבול פלוני ואין לו עוד באותו גבול או שיש לו שנים ואומר הגדול או הקטן אבל כל שאין שם היכר אינו כלום ואף בזו יש אומרין שאף בבעל חוב כן ר"ל שיפרע מקרקע המיוחד לו בלא שבועה כשיטת גדולי הדורות האמורה למעלה בייחוד של מטלטלין שנפרע מהם בלא שבועה כך מקרקע המיוחד לו בלא שבועה הואיל וייחד לו קרקע בין בארבעת מצריו בין במצר אחד מכל מקום גדולי קדמונינו נסתפקו בה שלא אמרו אלא בכתבה שאינה עומדת לגבות אלא או בגירושין או במיתה אבל בעל חוב שעומד ליפרע בכל יום שמא אין ייחוד מועיל ליפרע שלא בשבועה ולשיטת גדולי המפרשים נראה שאינו נפרע בלא שבועה:

לוה פלוני מפלוני ומשכן לו קרקע אם החזיק במשכונתו בחיי הלוה אין ספק שזהו יותר מייחוד ונפרע שלא בשבועה שהרי זה כמי שגבאה בחובו אבל אם לא ירד בה ולא החזיק בה כלל בחיי לוה ובא להחזיק בה לאחר מותו כתבו גדולי קדמונינו שבנרבונה מכח מנהגות שבה שאינו מחזיק בה עד שישבע שלא נפרע ממנו כלום וכן אם בא להחזיק בה בחייו אם הלוה אומר לו אישתבע לי דלא פריעת ולפי דרכך למדת במנהג זה שאין ייחוד מועיל לבעל חוב שהרי משכונה אין לך ייחוד גדול הימנה הא במשכונה מוחזקת אין צריך כלום ולא עוד אלא שהם כתבו שאם לוה ומשכן והמלוה מכר את זכותו לאחר וחזר זה המוכר ומחלו ללוה הואיל והלוקח מוחזק במשכונה אינו כלום שלא נאמר דין מוכר שטר חוב וחזר ומחלו במשכונה מוחזקת כלל וגאוני האחרונים שבספרד כתבו שאף במשכונה מוחזקת הואיל ויכול לסלקו בדמים עומד הוא לפירעון ואינו נפרע אלא בשבועה ושאם מת לוה בחיי מלוה ומת מלוה בלא שבועה פקע זכותו שאין אדם מוריש שבועה לבניו והדברים מתמיהים וגאוני הראשונים במשכונה שהוא אפותיקי סתם ואם שטפה נהר גובה משאר נכסים ומתוך כך כתבו חכמי הראשונים שבברצלונא שאם הלוה יכול המלוה לומר לו טול משכונתך ופרעני אע"פ שהוא מוחזק בה ואף קצת מפרשים כתבו במציעא פרק נשך ס"ז ב' במה שאמרו שם משכנתה באתרא דמסלקי שביעית משמטתה שכל משכונה סתם באתרא דמסלקי יכול המלוה לכוף את הלוה לפדותה שאם לא כן אמאי שביעית משמטתה והרי זה כהלוהו לעשר שנים שאינו משמט אחר שלא היה יכול ליגשו אלא כשם שיש כח ביד הלוה לפרוע כך יש כח ביד המלוה לכופו לפדותה וכן כתבוה חכמי פרובינצה בחבוריהם ולשיטה זו אף באפותיקי מפורש כן אע"פ שאין מפרשין אלו דנין את המשכון אלא כאפותיקי סתם אלא שבמנהגות נרבונה דנין אותה כאפותיקי מפורש ר"ל לא יהא לך פירעון אלא מזה ואף בשטפה נהר אינו גובה משאר נכסים וכל שכן שאינו יכול לכופו לפרוע אע"פ שבמשכון של מטלטלין אמרו שאחריותה על בעל הבית כמו שביארנו בששי של שבועות מ"ג א' במשנת המלוה על המשכון וכן נסתפקו גדולי קדמונינו במי שייחד קרקע לבעל חוב בהלואתו בדרך זה שאמר לו אם לא פרעתיך עד יום פלוני יהא אחריותך על קרקע פלוני ומכר הלוה תוך הזמן אותו קרקע והגיע זמן הפירעון אם הבעל חוב יכול לטרוף קרקע זה מיד הלוקח על מה שהיה מיוחד לו מקודם שלא נאמר אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין אפילו הן זיבורית ושיחזור על שאר קרקעות של לוה אלא בחוב סתם אבל כל שייחד לו קרקע לא או שמא אף באותו שייחד לו דנין כן ולא הכריעו בדבר אלא שיראה לי בה שכל שייחדה באפותיקי סתם אינו נפרע אלא מבני חרי הואיל ואחריותו עליהם ומכל מקום אם הקרקע שוה מאתים ומשכנו במנה והלה אומר לו אין לי במה לפרעך אלא הריני נותן לך חצי הקרקע הממושכן לידך בחובי והחזר לי החצי האחר יראה לי שרשאי לכופו בכך שהרי במה שיש לו הוא פורעו וכבר חלקו בה עלי גדולים ממני אלא שלא הכריעו בה:

מי שאמר לעדים כתבו וחתמו ותנו השטר משדה פלוני שלי לאשתי בכתבה או תוספת או כתבו לה כתבה ותוספת אם קנו מידו אין צריך לעדים אלא שיחזרו וימלכו בו בשעת כתיבה או בשעת מסירת השטר לידה אם רוצה שיכתבוה או שיתנוה לה אם לאו שהרי אף אם רצה לחזור אינו יכול שהקנין הוא גמר ההקנאה ושטרא ראיה בעלמא הוא והוא שאמרו ב"ב מ' א' סתם קנין לכתיבה עומד אבל אם לא קנו מידו הואיל ויכול לחזור עד שיגיע השטר לידה שאין גמר הקנין אלא במסירת השטר צריכין שיחזרו וימלכו עמו בשעת מסירת השטר והוא הדין לכל מתנה שאדם נותן לחברו ולא תפשוה באשתו אלא משום דבאשה מיהא בלא קנו מידו סלקא דעתך אמינא הואיל ומיקרבא דעתיה לגבה לא צריך לאימלוכי בה קמ"ל ואע"פ שאמרו בב"ב שם הודאה בפני שנים וצריך לומר כתובו אלמא כל שאמר כתובו לא צריך לאימלוכי ביה אע"פ שלא קנו מידו יש מפרשין דאודיתא שאני דגלויי מילתא בעלמא הוא דאית ליה גביה ושטרא לשעבודי נפשיה דליהוי מלוה בשטר אתיא וכל שהודה ואמר אתם עדי זכה אף בלא קנין ולא צריך לאימלוכי ביה ומכאן אתה למד שכל שטר הלואה שראו עדים ההלואה או שאמר לוה כך כל שאמר להם כתובו אע"פ שלא קנו מידו אין צריך להמלך אע"פ שאם רצה לחזור עד שלא תהא מלוה בשטר חוזר והדברים נראין וכל שקנו מידו מיהא אין נמלכין בו שהרי אינו רשאי לחזור והוא שאמרו בבתרא דבתרא דף קע"ב ע"א אמר להו שמואל להנהו דכתבי שטרי אקנייתא אי ידעיתו יומא דקניתו ביה כתובו ההוא יומא ואם היה יכול לחזור בו היאך היו כותבין מאותו היום והלא לא חל השיעבוד עד יום כתיבה ומסירה זו היא שיטתנו ומה שאמרו שם ע"ז א' זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר והלכו והחזיקו ולא כתבו לו את השטר שחוזר בשטר כבר ביארנוהו בשאמר זכו לו בחזקה הא אם קנו מידו אינו חוזר אף בשטר ומכל מקום גדולי הראשונים כתבו בקנו מיניה שאע"פ שאין צריך להמלך בו מכל מקום אם רצה לחזור שלא להיות שיעבוד בשטר חוזר ומה שאמרו אי ידעיתו יומא דקניתו ביה כתובו מההוא יומא מקצת רבני צרפת פירשוה לשיטה זו בשטר מתנה ובכל שטר שאין בו אחריות שאין הקדימה מעלה ולא מורידה בו ולשון סוגיא זו לכאורה מוכיח כדבריהם שאמרו לא צריך וכו' כלומר אינו צריך הא אם חזר ועוד דלפומבדיתאי דקא אמרי אף בלא קנו לא צריך וכו' קנו ולא קנו הכל שוה אצלם וכשם שבלא קנו אע"ג דלא צריך אי הדר הדר אף בקנו כן ואי אפשר להעמיד דברים אלו שהרי בראשון של מציעא י"ב ב' אמרו במצא שטרי חוב שיחזיר למלוה והקשו בה וליחוש שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי והעמידה בשטרי אקנייתא כלומר שנשתעבד מיום הקנין ואם איתא דאי בעי למיהדר הדר ניחוש דילמא הדר אלא שאיפשר לומר שבזו אין חוששין דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן אלא שמכל מקום הדברים ברורים כדעת ראשון ועוד דשמעתא דהנהו דכתבי שטרי אקנייתא סתמא אתמר:

גדולי קדמונינו חדשו בדין זה שני דברים אחד שכל שאמרו בלא קנו מיניה צריך לאימלוכי ביה פירושו שצוה לכתוב לאחר זמן כגון באשה שקודם זמן הנשואין אמר להם כשיגיע זמן הנשואין כתבו לה כך וכך ובאחר שאמר להם לזמן פלוני כתבו לפלוני כך וכך אבל כל מצוה לכתוב לאלתר אין צריך לאימלוכי ביה כלל חזקה שליח עושה שליחותו וכל דבעי למיהדר עליה דידיה רמיא לגלויי והשני שבאשה מיהא דוקא שלא אמר בשעת קדושין אלא אחר הקדושין אבל אם אמר בשעת קדושין דברים הנקנין באמירה הם ואף בלא קנין אינו יכול לחזור והדברים נראין בשתיהן וגאוני ספרד כתבו שאף הקנסות הנעשין בשעת קדושין שכל שיחזור בו יפרע כך וכך אע"פ שהוא אסמכתא נקנה הוא מטעם דברים הנקנין באמירה ואין הדברים נראין אלא שבתוספות כתבו במסכת נדרים דף כ"ז ע"ב שאין קנסים אלו בדין אסמכתא שאין כאן צד גיזום שמא נזדלזל בכך ומתוך זלזולו זכה בי או שמא מתוך ענין זה השמיט עצמו מזיווג אחר שלא יוכל עוד לעשותו ודברים אלו דוקא בשיש שם קדושין אבל כל שהתנה בשעת שדוכין אם אין קדושין אין כאן דין דברים הנקנין באמירה וכל שכן שאין הקנס נקנה ואף במשכונות ממה שאמרו בראשון של קדושין ח' ב' מנה אין כאן משכון אין כאן כמו שביארנו שם:

בריא שאמר כתבו גט לאשתי ולא אמר תנו כותבין ואין נותנין אלא אם כן אמר כתבו ותנו וכל היוצא בקולר ליהרג ואמר כתבו גט לאשתי כותבין ונותנין אומדן הדעת הוא שלכתיבה ונתינה נתכוון אלא שמתוך שהוא בהול לא השלים את דבורו כראוי וכן הדין במפרש ויוצא בשיירא וכן במסכן והוא שאמרו עליו בתלמוד המערב שהוא כל שקפץ עליו החולי שלשה ימים ר"ל חולי שאינו מכביד פתאום הא כל שהכביד חליו אף לשעתו נדון כמסכן לענין זה כמו שביארנו בבתרא פרק מי שמת ואע"פ שאין בזו בהלה כל כך כמפרש ויוצא בשיירא ויוצא בקולר מכל מקום אומדנא הוא שלכך נתכוון הואיל ומסכן הוא ומתוך שאין הבהלה שבמסכן גדולה כמפרש ויוצא בשיירא ובקולר אתה צריך לבא בה מטעם אומדנא או שייחסו דבר זה לר' נתן מצד מה שאמר הלכה כר' שמעון בן שזורי במסכן:

למאי נ"מ למוכרת ולמוחלת ולמורדת ולפוגמת ולתובעת ולעוברת על דת ולשבח ולשבועה ולשביעית ולכותב כל נכסיו [לבניו] ולגבות מן הקרקעות ומן הזיבורית. וכ"ז שהיא בבית אביה ולכתובת בנ"ד. פי' למוכרת שהמוכרת כתובה לבעלה או מוחלת כתובתה לבעלה מחלה ומכרה את הכל לפי שהכל קרוי כתובה ולא אמרינן דלא איקרי כתובה אלא מנה ומאתים. ולמורדת דתנן לקמן בפירקין המורדת על בעלה פוחתין מכתובתה עד כמה הוא פוחת עד כנגד כתובתה ול"ת עד כנגד מו"מ לחודייהו אלא גם התוס' פוחתין והולכין. ולפוגמת בפ' הכותב תנן הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה שאם פגמה תוספת נמי כגון שאמר' התקבלתי מן תוס' דינר אף זו פוגמת כתובתה היא ואם טוען בעלה כל כתובתך התקבלת לא תגבה אלא בשבועה. ולתובעת בפירקין דלעיל אמרינן התובעת כתובתה בב"ד א"ל מזונות וה"ה אם תבעה תוס' ולא כתובה. ולעוברת על דת דאמרינן בהמדיר אלו יוצאין שלא בכתובה ועוברת א' מהן ולא תימא דוקא כתובת מו"מ אבל תוס' מתנה בעלמא הוא ולא הפסידה. ולשבח דאמרי' בבכורות אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן ואין האשה גובה כתובתה מן השבח שהשביחו הנכסים לאחר מיתת הבעל כלומר אם אין הנכסים שהניח הבעל כדי כתובה ולאחר מכאן השביחו לא תטול אלא במה שהניח לה הבעל והשבח ליתומים ומקולי כתובה שנו כאן אבל בע"ח גובה את השבח ותוספת נמי דינו ככתובה לא כבע"ח. ולשבועה שהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה דלא אתפשה בעלה צררי. ואע"ג דלא ניתנה כתובת לגבות מחיים אפ"ה חיישינן דלמא צררי אתפסה. והנפרעת נמי שלא בפניו לא תפרע כתובתה אלא בשבועה אבל שט"ח שלא הגיע זמנו ליפרע גובה מן היתומים בלא שבועה חזקה אין אדם פורע אלא בזמנו ותוס' לא דמיא לחוב אלא לכתובה. ולשביעית שאין שביעית משמטת את הכתובה כשאר חובות שהיא משמטת אא"כ פגמה וזקפה השאר במלוה דהויא להו כהלואה דעלמא כדאמרינן במס' גיטין ותוס' נמי לא משמטה. ולכותב כל נכסיו דאמרי' בי"נ הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כ"ש איבדה כתובתה ומוקי לה התם במחלק לפניה והיא שותקת דכיון דשתקה סמכא אההוא פורתא ואחולי' אוחלתיה ואבדה נמי גם התוס'. ולגבות מן הקרקע. פי' לא מיתמי קאמר שה"ה לכל שט"ח דמטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי אלא מיני' כדאמרינן לקמן בפ' הכותב דכתובה לא גביא אפילו מיניה אם גירשה אלא מן הקרקע אבל בע"ח אפי' מגלימא דעל כתפי' ותוס' ככתובה דמיא. ומן הזיבורית אפי' מיניה ואילו ב"ח דינו בבינונית. וכ"ז שהיא בבית אביה. בפ' הנושא תנן כ"ז שהיא בבית בעלה במשך אלמנותה גובה כתובתה לעולם וכ"ז שהיא בבית אביה שלא היו עובדים אותה היתומים ולא זנין אותה גובה כתובתה עד כ"ה שנים ואם שתקה יותר מכן מחלה וכן התוס'. ולכתובת בנ"ד כשם שנוטלת מו"מ כן נוטלת גם התוס':

איתמר כתובת בנ"ד פומבדיתאי אומרים לא טרפא ממשעבדי פי' מן הלקוחות שקנו אחר שנכתב כתובת אמן:

ירתון תנן בפירקן דלעיל. בני מתא מחסיא אמרי טרפי ממשעבדי יסבון תנן לשון ב"ח והל' לא טרפי משעבדי דירתון תנן:

דקיימא לן שאין אשה גובה בכתוב' בשבח ששבחו נכסים אחר מיתה כדאית' בבכורות והוא הדין לתוספות:

ולשבועה פירש"י ז"ל דכל היכא דקיימא לן דנשבעת על כתובתה כגון נפרעת שלא בפניו ומן היתומים ועד אחד מעידה שהיא פרועה בכל הני נמי צריכ' שבוע' על התוספת ואינו נכון דמאי שנא תוספת אפי' חוב אחרינא דעלמ' נמי הכי דינא. ויש מתרצים דאיצטריך דאלו מדינא כל כתוב' ראוי' לגבות מן היתומים בלא שבוע' דהא בתוך זמנו הוא וכדאמרי' בבבא בתרא שמתוהו ומת בשמתיה הילכתה כרב הונא בריה דרב יהושע. אלא משום דכתוב' הוי תנאי ב"ד ואלימא מילתא דבי דינא חיישינן לצררי. אבל תוספת מהו דתימא דליכא למימר ביה האי טעמא ובתוך זמנו לגמרי הוא ותיגבי בלא שבועה קמ"ל. ולית' דשעת מיתה זמנו הואכדאי' בבבא מציעא והכי מוכח בגיטין בפ' השולח גט. וי"מ לשבועה שאם נשבעת סתם שלא נפרע' כתובת' סתם אף התוספת במשמעו. וליתיה דהא וודאי ליכא למיפטר' בהכי דהא לישנא דכתובה הכי והכי משמע ואפשר דלא אישתבע' אלא אכתובה בלחוד. ואפש' לפרש לשבועה שאם פטר' משבועה סתם פטר' על הכל בין כתוב' בין תוספת. והנכון שנשבעת על התוספת כדין הכתובה בהדרה ושבועה. ולשביעית פירש"י ז"ל דכי היכי דקי"ל דכתוב' אינה משמטות ה"נ בתוספת דחשבינן לי' כמעש' ב"ד וקיימא לן דכל מעשה ב"ד אינן משמיטין ואינו נכון דלמה לי מהאי טעמא תיפוק לי' דכל היכא דלאו מלוה אינו משמט כדתנן התם הקפת החנות אינו משמט ר' יהוד' אומר הראשון ראשון משמט וקי"ל כרבנן. ואמרי' נמי האונ' והמפת והמוציא שם רע וכל מעשה ב"ד אין משמיטין וההיא דאמרי' התם השוחט את הפרה וחלקה בראש השנה אם היה החדש מעובר משמט ואם לאו אינו משמט מוקמינן לה התם בירושלמי כר"י ודלא כר"מ דאי ר"מ הא אמר הדבר תלוי במלוה:

והרב אלפסי ז"ל פי' לשביעית דכי היכי דקיי"ל בכתוב' ה"ה בתוס' אבל קש' אם בכתוב' אמרי' משמט בשפגמ' תוספ' מיבעי' ואפש' דרבינו ז"ל הכי קאמר לומר שאם פגמ' כתובה וזקפה הכל שמשמטת הכל אע"פ שלא פגמה תוספ'. וכן כתב רבי' חננאל ז"ל והכי קאמר לשביעית דבלא פגימא אינו משמט. ואם פגמה אפי' הכתובה בלבד וזקפה הכל משמט' הכל. ולכותב כל נכסיו לבניו דקיימא לן דאם כתב לאשתו קרקע כל שהו אבדה כתובת' והפסידה הכל בין כתובה בין תוספת:

ולגבות מן הקרקע מן הזיבורי' פי' ואפי' מיני' דידיה כגון גרושה אין דינא אלא בקרקע ומן הזיבורית דאי מן היתומים אפי' חוב דעלמא נמי הכי דינא:

וכל זמן שהיא בבית אביה מתני' היא לקמן והכי קתני כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם כל זמן שהיא בבית בעלה עד עשרים וחמש שנה דברי ר' מאיר. וחכמי' אומרים כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם וכל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנה:

ולית הלכתא כר' מאיר אלא כרבנן. והכא איכא לפרושי דאליבא דרבנן קאמר דהוא אליבא דהלכתא דקיי"ל כוותייהו. והיינו דקאמר דכי היכי דקיימא לן בכתובה דכל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנה ותו לא הכי נמי בתוספת. אבל ליכא לפרושי אליבא דר"מ ולימא דכי היכי דסבר ר' מאיר דכל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובת' לעולם הכי נמי בתוספת דהא מאי למימרא. אבל איכא דמפרשי דאפי' אליבא דר' מאיר נמי ונקט רישא דמתני' ואסיפא סמוך וסיפא כר"מ קאי דאמר דכל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנה ותו לא והכי נמי בתוספת והוא הדין לרבנן. וכן היא במקצת נוסחאות וכל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם:

ולכתוב' בנין דכרין לומר שיורשין תוספת בכתוב' והוא הדין לנדוניא דהא כל עיקר תקנתא בכתובת בנין דכרין לא היו אלא על הנדוניא כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו וכן הדין בכל אלו שילמוד סתום מן המפורש וכדאמרינן:

איתמר כתובת בנין דכרין כו' מטלטלי ואיתנהו בעיניהו בלא שבועה ליתנהו בעיניהו כי' והלכתא בלא שבועה:

כתב הרב ר' אברהם אב בית דין ז"ל דדווקא ליתנהו בעיניהו אבל איכא מידי דאתי מחמתייהו. אבל היכא דליתנהו כלל וודאי צרכה שבועה. אבל מתוך פירש"י ז"ל נראה דאפילו ליתנהו כלל דכיון דאתפסה חדא זימנא ואבד תו לא מתפיס לה:

וכתב הראב"ד ז"ל דוקא בכתובה אבל בבעל חוב צריך שבועה איכא מידי דאתי מחמתייהו. אבל היכא דליתנהו כלל וודאי צריכה דאפשר דלא אתיא לידי גובינא וכיון דכן לא חיישינן דאתפיס לה. אבל בבעל חוב דוודאי אתי לידי גובינ' חיישינן דילמא מתפיס לי' צררי. ומיהו לא נהיר דהא כתובה בת גובינא הוא בשעת מיתה וזמנה נמי הוא ואמאי לא חיישינן דלמא אתפיס לה ההיא שעתא וצ"ת:

יחד לה ארעא בארבעה כו' אמר לעדים כתבו וחתמו והבו לה קנו מיני' לא צריך לאימלוכי בי' לא קנו מיני' פומבדיתאי אמרי לא צריך לאימלוכי בי' בני מתא מחסיא אמרי צריך לאימלוכי בי' והלכתא צריך לאימלוכי בי'. פי' שאמר לעדים לכתוב שטר קנין במתנה שנותן לאשתו שתזכה באותו שטר כדקיי"ל בשטר כיצד כתב לו על הנייר או על החרס שדי מכורה לך שדי נתונה לך הרי זו נתונה ומכורה ואמר להם שיכתבו אותו שטר ויתנו אותו בשליחותו לה שתזכה באותו שטר קנו מיני' כלומר והילכך שטרא תו לא הוי אלא לראי' ואינו יכול שוב לחזור על המתנה אע"פ שיכול לחזור על השטר לא צריך לאימלוכי בי' דמסתמא לא הדר בי' אשטרא. אבל לא קנו מיני' פומבדיתאי אמרי לא צריך לאימלוכי דאע"ג דוודאי יכול למהדר בי' אפי' אגופא דארעא כל כמה דלא הדר בי' בהדיא. מסתמא אמרינן דלא הדר בי' בני מתא מחסי' אמרי צריך לאימלוכי בי' דאע"ג דאשטרא לא חיישינן ואמרי' דמסתמא לא הדר בי' אגופא דארעא חיישינן והלכתא כוותי' ומיהו כיון דאמרי' דקנו מיני' לא צריך לאימלוכי בי' הוא הדין כל היכא דלא יכיל למהדר בי' אלא בשטרא לחוד דאמרינן דמסתברא לא הדר בי':

לשבח פריש בה הרי"ף תרי פירושי עיין בהלכו'. וכתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל בפירושם על ההלכות וז"ל לשבח הפי' הנכון שאם לא היה לבעל קרקע שישוה שיעור כתובתה ואחר כך השביחו היתומים או הלוקח את השדה ושוה עכשו כשיעור הכתובה או נתאלמנה או נתגרשה אינה טורפת כל השדה עם השבח ועם הכל אלא מנחת שיעור השבח וטורפת השאר וכשם שעיקר הכתובה אינה גובה מן השבח הכי נמי תוס' ויש בזה דעת אחרת וזה עיקר. ע"כ:
לשבועה כשם שאינה נפרעת העיקר מן היתומים אלא בשבועה כך אינה גובה התוספ' אלא בשבועה ואם תשאל מאי איריא אלמנה אפילו ב"ח נמי דהא קי"ל הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. ויש להשיב כתובת אשה איצטריכא ליה סד"א משום חינא תשקול בלא שבועה קא משמע לן תדע דהא תנן אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה ואקשו עלה בגמרא מאי איריא אלמנה אפילו ב"ח נמי דהא תנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ומהדרינן איצטריכא ליה סד"א משום חינא אקילו בה רבנן קא משמע לן. הרי למדת דאי לאו האי מתני' אין אלמנה נפרעת וכו' לא הוה מחייבי' לה לאלמנה שבועה כלל אלא יהבינן לה בלא שבועה משום חינא הלכך איצטריכא השתא לאודועי דכי היכי דעיקר כתובה לא גביא לה אלא בשבועה מהאי מתני' ולא מפסדינן להו משום חינא. ה"ר יוסף הלוי ן' מיגאש ז"ל:
והראב"ד ז"ל פירש דנפקא מיניה למיחד מטלטלי או ארעא במצרנהא לכתובה דאמרינן בסמוך דנוטלת בלא שבועה אם ייחד לה לתוספ' נמי נוטלת בלא שבועה מה שאין כן בחוב דעלמא דאף על גב דייחד לה חוששין לצררי משום דלפרעון קאי ואינו נפרע מן היתומים אלא בשבועה ואינו מחוור דלא הול"ל בשבועה אלא ליחוד וי"מ שאם פטרה מן השבועה בכתובה אף התוס' בכלל וגם אינו מחוור לי דהא שמעינן לה ממורדת ומוחלת דלשון כתובה כולל הכל וכיון דכולהו אינשי קרו לעיקר ולתוס' כתובה אי איתא דהוא לא נתכוון לפוטרה אלא על העיקר בלבד עליה דידיה רמיא לגלויי דומה למה שאמרו בפרק חזקת כיון דכ"ע קרו ליה בי סיסין והוא אמר להו בר סיסין עליה דידיה רמיא לגלויי דלאו בי סיסין הוא ועוד יש לפרש לענין שבועה שאין משביעין אותה אלא חוץ לב"ד ומדירין אותה בב"ד כדין העיקר. הרשב"א ז"ל:

וז"ל הרא"ה ולשבועה פירש"י ז"ל דכל היכא דקי"ל דנשבעת על כתובתה כגון נפרעת שלא בפניו וכו'. ואינו נכון דמאי שנא תוס' אפילו חוב אחרינא דעלמא נמי הכי דינא ויש מתרצים דאינצריך דאלו מדינא כל כתובה ראויה לגבות מן היתומים בלא שבועה דהא בתוך זמנו הוא וכדאמרינן בבבא בתרא שמתוהו ומית בשמתיה הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע אלא משום דכתובה הוי תנאי ב"ד ואלימא מלתא דבי דינא חיישינן לצררי אבל תוספ' מהו דתימא דליכא למימר ביה האי טעמא ובתוך זמנו לגמרי הוא ותגבה בלא שבועה קא משמע לן וליתא דשעת מיתה זמנו הוא כדאיתא בבבא מציעא והכי מוכח בגיטין בפרק השולח ע"כ. וכ"כ הרמב"ן ובתוספו' מפרשים שאם נשבעת לא נטלתי כלום מכתובתי אף התוס' בכלל שבועה ואיני מודה בדינם לפי שהבא לגבות בשבועה צריך הוא לפרש שמא מורה היא לעצמה. הרמב"ן ז"ל. וכ"כ הרא"ה ז"ל תלמידו וז"ל ויש מפרשים לשבועה שאם נשבע' סתם שלא נפרעה כתובתה סתם אף התוספ' במשמע וליתא דהא ודאי ליכא למפטריה בהכי דהא לישנא דכתובה הכי והכי משמע ואפשר דלא אשתבעה אלא אכתובה בלחוד. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ולשבועה פרש"י לכל הצריכין לישבע על הכתובה כגון הנפרעת שלא בפניו כו'. ואף על גב דפוגמת בהאי כלל איתיה איצטריך למנקטיה בהדיא לאשמועינן דפגימת תוספ' מהניא להשביעה אף על הכתובה שלא פגמה כלומר דאלו אידך שבועה דמנה מרן ז"ל בכולן היא נשבעת על מה שיש לה בו ריעותא שבכולן יש חשד בין בכתובה בין בתוס' ואין פירוש זה מחוור דמ"ה לא צריך לומר תנאי כתובה ככתובה דמי שאף בחוב בעלמא יש שבועה וכו' לכך פירשו בתוס' ז"ל דהא קמ"ל דאם נשבעה על כתובתה סתם או שפטרה בעלה שתגבה כתובתה שלא בשבועה אף התוס' בכלל וק"ל לענין פטור שבועה למה לא נאמר יד בעל השטר על התחתונה וכן לענין שבועתה שמא לא נשבעה אלא על עיקר כתובתה בלבד וידה על התחתונה והנכון דהא קמ"ל דכשם דהרשות ביד היורשים להשביעה או להדירה על כתובתה כן הדין בתוספ' משא"כ בחוב דעלמא שגובה בשבועה. עד כאן:
לשביעית פירש הרי"ף שאם פגמה וזגפה משמטת הכל בין כתובה בין תוס' ותמהו עליו האי מאי קמ"ל פשיטא אם כתובה משמטת כל שכן תוס' דהוא חוב דעלמא ולא קשיא דה"ק ככתובה דמי דחוב א' הוא ואם פגמה עיקר הכתובה לבד וזקפה גם התוספ' משמט שכך מצינו מפורש בדברי ר"ח ז"ל כגון שזקפה כתובתה עליו במלוה משמטת התוספת. ורש"י ז"ל פירש לומר שאין שביעית משמטת תוספ' כתובה כשם שאינה משמטת העיקר שהוא תנאי ב"ד ודבריו יותר נכונים שלדברי ר"ח ורבינו ז"ל היה לו לומר אם אינה משמטת התוספת קודם שילמדנו דין פגימתה וזקיפתה. זה כתבתי תחלה עד שראיתי במס' גיטין לרבינו בעל התוס' שפירש דכתובה ותוספת אין משמטין מן הדין בלא תנאי ב"ד לפי ששנינו שם הקפת החנות אינה משמטת רבי יהודה אומר הראשון ראשון משמט וקתני נמי שכר שכיר אינו משמט דאלמא לא משמט אלא מלוה וקתני סיפא האונס והמפתה והמוציא שם רע וכל מעשה ב"ד אין משמטין ומפרש עלה בירושלמי דרבי מאיר היא דאמר במלו' הדבר תלוי וההיא דקתני התם השוחט את הפרה וחלקה בר"ה אם היה החדש מעובר משמט מוקי לה בירוש' כרבי יהודה אלמא לת"ק דהוא סתם מתני' לא משמט אלא מלוה ממש הא כתובה ותוס' לכ"ע אין משמטין אלא כדפי' ר"ח ורבינו עיקר. הרמב"ן ז"ל:
וז"ל ה"ר יוסף הלוי ן' מיגאש ולשביעי' שאם פגמה כתובתה וזקפה השאר על בעלה בתורת חוב דהויא לה כהלואה דעלמא כשם שמשמטת העיקר כך משמטת התוספ'. ועיקר דבר זה מפורש במס' שביעית דתניא כתובת אשה פגמה וזקפה וכו' וגרסינן נמי בגטין אתמר מאימתי כתובה משמטת וכו' והיינו טעמא דלא משמט אלא עד דפגמה וזקפה משום דכתובה מעשה ב"ד כלומר אינה חוב שעשאה על עצמו אלא הדין הוא שעשאו עליו והלכך כי לא פגמה וזקפה עדיין לאו חוב הוא כי היכי דשמיט ליה אלא מעשה ב"ד הוא ומעשה ב"ד אינו נשמט כדתנן האונס והמפתה וכל מעשה ב"ד אינן נשמטין אבל כי פגמה וזקפה נפקא לה מתורת מעשה ב"ד והויא כחוב דעלמא ומחייבה בשמיטה וראיה לדבר דכתובה מעשה ב"ד מיקרייא הא דגרסינן בפ' שנים אוחזין אמר רבה בר בר חנה הטוען אחר מעשה ב"ד לא עשה כלום אמר לפניו לא משנתנו היא זו הוציאה גט ואין עמה כתובה וכו' אלמא כתובה מעשה ב"ד היא ויש לפרש ובשביעית שאם לא פגמה וזקפה כשם שאינה משמטת העיקר כך אינה משמטת התוספ' שלא תאמר העיקר הוא שאינה משמטת לפי שהוא מעשה ב"ד אבל התוס' כיון שאינו מעשה ב"ד שהרי לא היה מחוייב בו מן הדין אלא הוא כתבו על עצמו לשמוט כשאר כל החובין שבעולם קא משמע לן דכיון דתנאי כתובה ככתובה דמו הויא לה כעיקר ואינה משמטת. ע"כ.
וכל זמן שהיא בבית אביה פירש"י ז"ל דתנן בפרק הנושא כל זמן שהיא בבית אביה במשך אלמנותה גובה כתובתה לעולם וכל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה עד כ"ה שנה בלבד וכן תוספת. ע"כ. ולא בעי מרן ז"ל לומר שכן תוס' גובה אותה לעולם כל זמן שהיא בית אביה דאם כן מאי איריא משום דתנאי כתובה ככתובה ה"ה לחוב דעלמא אלא הא קא משמע לן דכשם שאין הכתובה נגבית אלא עד כ"ה שנה כך התוספ' לרבנן כשהיא בבית אביה ולר' מאיר כשהיא בבית בעלה ותלמודא דנקט הכא בכל זמן שהיא בבית אביה אתיא כרבנן דהלכתא כותייהו ורבינו ז"ל נקט כדר"מ דהויא רישא דמתני' והרי"ף ז"ל גם כן כתב וכל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם וגם הוא ז"ל רישא דמתני' נקט וכדכתיבנא לפרש"י ז"ל והכין אמרינן התם בפרק הנושא א"ר אבהו א"ר יוחנן אפי' תוספת אין לה דאמר ר' איבו א"ר ינאי תנאי כתובה ככתובה דמי. הריטב"א ז"ל. וכפי הנוסחא הכתובה בפירושי רש"י שלנו מפורשת כונתו להדיא עיין לקמן בפרק הנושא בלשון מהר"י מטראני ז"ל:

וז"ל רש"י במהדורא קמא כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה עד כ"ה שנים שיש בעשרים וחמש שנים שתעשה טובה כנגד כתובתה מכאן ואילך אבדה כתובתה וגם התוספ' עמה דתנאי כתובה ככתובה וכו'. עד כאן:
ולכתובת ב"ד. יש לפרש דה"ק דתנאי כתובה ככתובה לכתובת בנין דכרין פי' דכי היכי דהכתובה עצמה טרפה ממשעבדי הכי נמי תנאי כתובה דהיינו כתובת בנין דכרין וגרסינן דאתמר ועד השתא מיירי לענין תוס' והשתא מיירי בשאר תנאי כתובה וכבר פירש"י ז"ל דכי קאמר תנאי כתובה ככתובה בכולהו תנאי מיירי, ולא נהירא הך פירושא דאם כן אמאי נקט תנאה דבנין דכרין טפי מאינך תנאי כגון מזונות ואי משום דפליגי בה אמוראי דמר סבירא ליה דטרפה ממשעבדי ומר סבירא ליה לא טרפה נקט הך לרבותא הא נמי ליתא דהא קי"ל דלא טרפה וכדפסיק תלמודא והנכון כדפרש"י ז"ל דלענין תוספ' מיירי באינך אחריני ואתמר גרסינן ול"ג דאתמר כנ"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא ולכתובת בנין דכרין דבנין דכרין גובין כתובה ותוס' ותמיהא לי היינו תנאי כתובה דכתובת בנין דכרין גופה כתובה היא. ה"ג אתמר כתובת בנין דכרין וכו' ע"כ. לא טרפה ממשעבדי מן הלקוחות לאחר שנכתבה כתובת אמן דחנן ירתון בפרקין דלעיל אינון ירתון כסף כתובתיך וירושה לא שייכא אלא במחוררין שביד אביו להורישן לו. רש"י במהדורא קמא:

ליתנהו בעינייהו וכו'. פי' הרי"ף ז"ל דהאי ליתנהו בעינייהו לאו דוקא אלא ה"ק שאותם בעצמם שייחד לה לכתובתה אינם בעין אבל איכא אחריני דידעי דבאי' מכח אותם מטלטלין והוצרך לפרש כן מפני שאם היה רוצה לומר שאינן בעין בעולם לא הם ולא הבאים מכחם לא הול"ל ליתנהו בעינייהו אלא אבדו או נפסדו ועוד אי ליתנהו בעולם כלל קאמר היכי אמרינן דגובה בלא שבועה דכיון שאינן בעולם אמאי לא חיישינן להתפסת צררי אלא ודאי בדאיכא אחריני מיירי. מפי מורי הרב נ"ר תלמידי ה"ר יונה ז"ל:
וכתב ר' האיי גאון ז"ל וז"ל מטלטלי בעינייהו מפרשין רבנן כגון שהיו לה מטלטלין תכשיטין כתובתה כגון בגדים וכיוצא בהן וכלו או אבדו והעמיד לה הבעל אחרים תחתם וידוע הדבר וברור שבגד זה תחת בגד פלוני שהיה כתוב על הבעל בכתובתה ואבדה הני כמטלטלי דאיתנהו בעיינייהו דמו וכי שקלה להו ליכא עלה שבועה אבל אי תבעה לאפוקי מיורשין לבד מאי דבהדה מלתא דמייחד לה ופסיק ויהיב לה חלופי מאי דהוה בכתובתה אינה נפרעת אלא בשבועה ע"כ. ורש"י כתב ליתנהו בעינייהו. כגון שאבדו. ואיכא למידק עליה למה ליה למינקט בעינייהו ואפשר דרש"י מודה לפירושו של הרי"ף ז"ל דלמ"ד בשבועה אפילו דאיכא מידי דאתי מחמתייהו ישבע ומ"ה נקט דליתנהו בעינייהו אלא דס"ל דמאן דאמר לא ישבע אפילו ליתנהו כלל קאמר דלא ישבע והיינו דאסמוך ז"ל בלא שבועה דכיון דאבוד וכו' והשתא ניחא דלכאורה פליג רש"י מדידיה אדידיה דכתב ז"ל מטלטלי ואיתנהו בעינייהו המייחד מטלטלין וכו' והן בעין וכו' אלמא דוקא כשהוא בעין ממש הוא דקא מיירי בלא שבועה ושוב כתב ז"ל ליתנהו בעינייהו כגון שאבדו אלמא דוקא ליתנהו כלל הוא דאיכא מאן דאמר בשבועה אבל אי איכא מידי דאתי מחמתייהו פשיטא דלכ"ע בלא שבועה. ובמאי דפרישנא ניחא. ומיהו רש"י ז"ל כתב במהדורא קמא וז"ל מטלטלי ואיתנהו בעינייהו אם ייחד לה מטלטלין בכתובתה וכשבאת לגבות כתובתה מהן לאחר מיתת הבעל עדיין ישנן בעין נוטלתן ואינה נשבעת על כתובתה ולא חיישינן דלמא צררי אתפס' בעל כיון דיחד לה מקום לגבות ממנו לא פרע לה ממקום אחר. ליתנהו בעינייהו ואנן סהדי שבלו או נשרפו בחיי הבעל ובאת ליפרע מנכסים אחרים של יתומים שהרי כל נכסי הבעל אחראין לכתובתה אע"פ שייחד לה מקום כדאמרן בפרקין דלעיל כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים ולא כתב לה כל נכסים וכו' בלא שבועה דכיון דייחד לה מאלו ודאי לא פרע לה ממקום אחר. בשבועה אימור כי חזא דליתנהו בעינייהו אתפסה צררי ע"כ. ואפשר משום דמיירי דאנן סהדי שנשרפו להכי נקט ליתנהו בעינייהו דהא בעי למיתב לה אחריני לייחד כתובתה אלו אתו לקמן לדינא והלכך הוה ליה כאלו אתו מחמתייהו. ליכא סהדי דנאבדו לית ליה לבעל למיתב אחריני ליחוד כתובתה דליתנהו בעולם כלל ודוחק כנ"ל. והריטב"א כתב וז"ל ליתנהו בעינייהו פי' האי לישנא מוכח דאיכא מידי דאתי מחמתייהו ובהא הוא דפסיק שגובה בלא שבועה אבל ליכא אפילו מידי דאתי מחמתייהו שבועה בעיא דאי לאו דאתפסה צררי לא הוה שבקא לה דלפקעינהו לגמרי וכ"כ הרב אב ב"ד ונראין דבריו ע"כ. אבל מתוך פרש"י ז"ל נראה דאפילו ליתנהו כלל דכיון דאתפסה חדא זמנא תו לא מתפיס לה. כ"כ הרא"ה ז"ל.
עוד כתב הרא"ה וז"ל וכתב הראב"ד דוקא בכתובה אבל בבעל חוב צריך שבועה איכא למימר דטעמיה דכתובה הוא דלאו בר גוביינא בודאי דאפשר דלא אתיא לידי גוביינא וכיון דכן לא חיישינן דאתפיס לה תו אבל בב"ח דודאי אתיא לידי גוביינא חיישינן דלמא מתפיס לה צררי ומיהו לא נהירא דהא כתובה בת גוביינא היא בשעת מיתה וזמנה נמי הוא ואמאי לא חיישינן דלמא אתפיס לה ההיא שעתא וצ"ת. ע"כ:

וז"ל ה"ר ישעיה מטראני ז"ל מטלטלי ואיתנהו בעינייהו וכו'. פירש המורה המייחד מטלטלין לכתובת אשתו ומת והן בעין והיא נפרעת מהן נוטלתן בלא שבועה ואינו נראה לי דכי היכי דאמרינן לקמן ייחד לה קרקע בארבע מצרנהא אמאי לא אמרינן הכא נמי ייחד לה מטלטלין ורב משה גאון ור"ח ז"ל פירשו מטלטלי דכתיבי בכתובתה בין דהנעלת ליה בין דכתב לה איהו וליתנהו בעינייהו פירוש כגון דחלפינון וידיעא מלתא דהני מטלטלין מחמת מטלטלין קמאי נינהו הלכך גביא להון בלא שבועה וזה הפירוש נ"ל. ע"כ:
ייחד קרקע בכתובתה בד' מצרנהא כדרך שנותנין ומוכרין מצר פלוני של פלוני שקלא לה לההיא ארעא בלא שבועה לאחר מיתתו. בחד מצרא שלא ייחד לה אלא מצר אחד לצד צפון או לצד דרום בלא שבועה כיון דייחד לה קרקע ודאי לא פרע לה ממקום אחר וכמאן דייחד להו לכולהו מצרי דמי. בשבועה דהא לא ייחד לה כלום דאיכא למימר מלא אצבע לצד פ' מצר פ' ייחד ולא יותר כיון שלא ייחד לה כל מצרים לפיכך חוששין שמא פרע לה ונשבעה שלא נפרעה. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל ה"ר יוסף הלוי ן' מיגאש ז"ל בשבועה דכיון דלא סיים אותה בד' מצרנהא גלי אדעתיה דההוא יחוד לאו עלה קא סמיך בלביה והאי דייחד לה ארעא מלתא בעלמא הוא דעבד לה ולא קא סמיך בלביה לאקנויי לה ההוא ארעא כי היכי דליסיימה לה בארבע מצרניה הלכך חיישינן דילמא מקמי דלימות אתפסה צררי כי היכי דלסלקה מההיא ארעא ומ"ה לא סלקא אלא בשבועה. ע"כ:
אמר לעדים כתבו וחתמו פירוש אמר לעדים כתבו כך וכך תוספת והבו לה אי קנו מיניה לא צריכי לאמלוכי ביה ולמימר ליה גמרת בדעתך לאקנויי דכיון דקנו מיניה הא גמר ומשעבד נפשיה ולית ליה למהדר ביה אבל אי לא קנו מיניה צריכי לאמלוכי ביה אי גמר ומקני או לא דכיון דלא קנו מיניה איכא למימר דלא גמר בדעתיה לאקנויי ואית ליה למהדר שכיון שלא הקנה לה בקנין יכול לחזור במתנה דקנין גומר בכל. ואית מן רבנן קשישי דפריך על האי פירושא דהני מילי באמירה בעלמא מקנין ולא אמרינן דקנין גומר בהו ופירוקה דהאי פירכא דהיכא דאמרינן עמדו וקדשו קנו הן הן דברים הנקנים באמירה גבי כמה אתה נותן אבל לגבי בעל דכתב לאשתו לא מקני באמירה בעלמא אלא בכת יבה והקנאה. ובירושלמי כשם שהבעל פוסק כך האב פוסק אלא שהבעל מזכה בכתב והאב אינו מזכה בכתב אלא בדברים ובלבד דברים שהם נקנין באמירה ואית דמפרשי צריכי לאמלוכי ביה היכא דלא אמר אתם עדי הלכך אי קנו מידו אף על גב דלא אמר להו אתם עדי לא צריכי לאמלוכי ביה. גאון ז"ל:
וז"ל ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגאש אמר לעדים כתובו וחתומו והבו לה פירוש כגון שהקנה לה ממון או שנתן מתנה ואמר לעדים כתובו וחתומו והבו לה שטרא דקני בה האי מתנה. קנו מיניה לא צריכי לאמלוכי ביה בשעת המתנה דכי קנו מיניה כבר קניא לה ההוא מידי ושטרא ראיה בעלמא דאקנו מיניה הלכך כיון דלאו בגופיה דשטרא הוא דקניא לה לההוא מידי אלא לראיה בעלמא הוא דכבר קנו מיניה לא צריכי לאמלוכי ביה אי יהבי לה ניהלה או לא דאי נמי אמר להו לא תי בו ניהלה לא צייתי ליה דהא כבר קנו מיניה. לא קנו מיניה מאי פומבדיתא אמרי לא צריך לאמלוך ביה אחר הכתיבה והחתימה אם יתנו לה שהרי אמר להם כתובו וחתומו והבו לה בני מתא מחסיא אמרי צריך לאמלוכי ביה אחר הכתיבה והחתימה ויתנו אותו לה דחיישינן דלמא הדר ביה ואיהי אכתי לא קניא ליה דהא לא קנו מיניה ואלו שטרא אכתי לא מטא לידה ואינהו נמי לא זכו לה לההוא שטרא דהא לא אמר להם זכו לה הלכך בשעה שרוצים ליתן השטר שהיא שעת קנייתה צריכי להמלך בו אם יתנו אותו לה כדי שתגמר לה המתנה או לא. והלכתא צריך לאמלוכי ביה וה"ה נמי אם נתן מתנה לאחר ואמר לעדים כתובו וחתומו והבו ליה דכיון דההוא אחר לא קני באמירה בלחוד אל א עד דמטי שטרא לידיה צריכי העדים בשעת הנתינה לאמלוכי ביה אי יהבי ליה ניהליה אי לא דחיישינן דילמא הדר ביה הנותן מקמי דלמטי שטרא בידיה. והאי דקתני גבי אשתו דלא תאמר כיון דאשתו היא לא צריך לאמלוכי ביה דלא הדר ביה קמ"ל דאפילו אשתו נמי צריך לאמלוכי ביה. ואי קשיא לך הא דאמרינן הודה בפני שנים צריך לומר כתבו וחתמו דש"מ דכיון דאמר להו כתבו לא צריך לאמלוכי ביה היינו טעמא דלא צריכי לאמלוכי ביה משום דההוא מידי דאודי ליה ביה לאו בההוא שטרא הוא דקני ליה כי היכי דצריכי לאמלוכי ביה אי יהבי ליה ניהליה אי לא אלא ההוא אודיתא גלויי מלתא בעלמא הוא דאית ליה גביה ההוא מידי והאי שטרא לשעבודי נכסיה הוא צריך ליה ולמהוי כמו מלוה בשטר כי היכי דלא מצי בתר הכי למימר ליה כבר פרעתיך הלכך כיון דאודי ליה גבייהו וא"ל כתבו וחתמו והבו ליה לא צריכי בתר הכי לאמלוכי ביה דמכי אודי גבייהו וא"ל אתם עדי איתחייב ליה בההוא מידי דהא גלויי מלתא בעלמא הוא ולא קני בהאי שטרא מידי כי היכי דלימלוך ביה בשעת נתינה והא דאמרינן כתבו וחתמו והבו לה קנו מיניה כו' דשמעת מיניה דלא קניא לה איתתא לההיא מתנה אלא עד דקנו מיניה א"נ עד דמטי שטרא לידה דוקא היכא דכתב ניהלה בשעת קדושין ושלא בשעת הנשואין אבל אי כתב ניהלה בשעת הקידושין או בשעת הנשואין קניא ואף על גב דלא קנו מיניה ולא מטי שטרא לידה דאי בשעת הקידושין כתבה ניהלה קניא מדרב גדל דאמר כמה אתה נותן לבנך כך וכך כל מה דיזכה לה בשעת הקידושין לא צריך קנין אלא באמירה בלבד הוא דקניא לה ואי בשעת הנשואין כתבה ניהלה נמי קניא לה דהא קי"ל דתנאי כתובה ככתובה דמו וכי היכי דכתובה לא בעיא קנין מדרב גדל ועוד דתנאי ב"ד היא הכי נמי תנאי כתובה לא בעיא קרן וכי היכי דלא בעי קנין ה"נ לא בעי חד מן תנאי ההקנאה כגון שיהא מצוי אצלו בשעת ההקנאה וכגון שלא יהא מטבע בחליפין אלא דאע"ג דאינו מצוי דהוא דבר שלב"ל ואף על גב דמטבע בחליפין הוא קניא ליה באמירה בלחוד משום דתנאי כתובה ככתובה דמו. והק' גאון ז"ל וזה נוסח דבריו בשאלה ותשובה ומדבריו אנו שומעים שזה שכותבים על החתן בשעת הקדושין שאם יחזור בו ולא יכניס אותה יהא עליו כך וכך קנס שאף על פי שאינו בתורת הקנאה שהרי אסמכתא היא ומטבע בחליפין ודבר שלא בא לעולם אפ"ה אם יחזור בו מחויב הוא באותו קנס מדרב גדל. וכיון דאמר גאון ז"ל דמדברי רב גדל שומעין אנו דמאי דמקבל הבעל לארוסתו על עצמו אינו צריך קנין הא נמי אינו צריך קנין וכיון דאינו צריך קנין אפילו יהיה זה הקנס שקבל על עצמו יותר מהמנהג הידוע באותו מקום מתחייב הוא בו הואיל וחייב את עצמו בשעת הקדושין כדרב גדל לאפוקי ממי שדן ואמר שאין החתן מתחייב בקנס שמקבל ע"ע בשעת הקדושין אלא עד שיקבל ע"ע כפי המנהג אבל ביותר ממנו ה"ל כשאר ההקנאות והמתנות הרי דברי הגאון סותרין דבריו ומסתברא כדאמר הגאון ז"ל ע"כ:

והר"י מטראני כתב וז"ל אמר לעדים כתבו וחתמו וכו'. פי' דמודה דהיא מתנת קרקע ומשמע מפירושו דמ"ה צריך לאמלוכי ביה דכל כמה דלא מטי שטרא לידיה דמקבל מצי נותן למהדר ביה אבל באודיתא אמרינן בל' כתבו ומכי אמר לעדים כתבו וקבל עליו שתהיה מלוה בשטר תו לא צריך לאמלוכי אלא כתבי שטרא ויהבי ליה למלוה דמשעת הלואה אשתעבדו נכסיו וכיון דקבל עליו מלוה בשטר תו לא צריך לאמלוכי ביה וכן כתב גם רבינו יהוסף הלוי ן' מיגאש ואינו נראה לי לחלק בין שטר אודיתא לשטר מתנה דגם בשטר אודיתא אע"פ שהמעות בידו כיון שבשעת הלואה לא קבלה על דעת מלוה בשטר אלא הוא רוצה לעשותה עכשיו מלוה בשטר כיון שלא הגיע השטר ליד המלוה יכול לחזור בו אף על פי שאמר כתבו וצריך לאמלוכי ביה דבאודיתא נמי פליגי ולא קשיא מאי דאמרינן בחזקת הבתים ובפרק דיני ממונו' בתרא הודה בפני שנים צ"ל כתובו דמשמע מכי אמר כתובו די לנו ולא צריכי לאמלוכי ביה אלא לעולם צריכי לאמלוכי ביה והאי דנקט צריך לומר כתבו משום דבקנין ובהודאה בפני שלשה אין צריך לומר כתבו אמר בהודאה בפני ב' צריך לומר כתובו אבל מיהו ה"ה נמי דצריך לאמלוכי ביה כדאמרינן הכא. עד כאן:
וז"ל הריטב"א ז"ל קנו מיניה לא צריך לאמלוכי ביה פירוש לא צריך לאמלוכי ביה אם חזר בו דמסתמא עומד הוא בדבורו אף לענין הכתיבה כיון שכבר זכתה בקרקע משעת קנין ולשון רש"י ז"ל בזה אינו מחוור שכתב לא צריך לאמלוכי ביה דכיון דקנו מיניה סתם קנין לכתיבה עומד ואיני יורד לסוף דעתו דאף על גב דסתם קנין לכתיבה עומד שמא חזר בו ועוד אפילו תימא דסתם קנין לאו לכתיבה עומד הא אמר בהדיא כתבו וחתמו ונראה שרש"י סובר דכיון דקי"ל סתם קנין לכתיבה עומד שוב אינו יכול לחזור בו על הכתיבה וזה אינו נכון כדברירנא בפרק הספינה גם אין זה במשמע מה שאמרו סתם קנין לכתיבה עומד אלא הפי' הנכון כמו שכתבנו וכן פירשו בתוספות עד כאן:

וז"ל רש"י במהדורא קמא אמר לעדים וכו'. אדם שאמר לעדים כתבו וחתמו מכירה זו או מתנה זו ותנו אותה לפ' וקנו מיניה קנין דיהיב ליה לא צריך לאמלוכי ביה כשבאין עדים לכתבה אין צריכין להועץ בו אם בלב שלם ובנפש חפצה רוצה שיכתבו לו שהרי קנו ממנו בקנין וסתם קנין לכתיבה עומד. צריך לאמלוכי ביה דכיון דלא קנו מיניה דילמא הדר ביה דהרשות בידו לחזור כל כמה דלא קנו ממנו אע"ג דאמר מעיקרא באפי סהדי כתבו וחתמו והני מילי שאינן נקנין בשטר בלא קנין דקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה. ע"כ:
והלכתא צריך לאמלוכי ביה פירוש דכיון שהוא רשאי לחזור בו חוששין שמא נמלך וק"ל שאלו היה נמלך היה לו לחזור אחריהם ולהודיעם דסתם שליח עושה שליחותו ראיתי לר"א אב ב"ד שכתב דהב"ע שאמר להם מן האירוסין כתבו בשעת הנשואין דכיון שגלה דעתו שאינו רוצה שיכתבו לה מעתה חוששין שמא חזר בו אבל כשאומר כן בשעת הנשואין אין צריכין לימלך בו שאלו חזר בו היה רץ אחריהם וכן נראין הדברים ומסתברא דקנו מיניה לאו דוקא אלא ה"ה כל שזכו לה באחד ממיני זכיות וכדאמרינן התם זכו בשדה זו לפ' חוזר בשטר דוקא שחזר בפירוש. הריטב"א ז"ל:

תסתיים דר' נתן וכו'. עד הלכה כר"ש שזורי עיין תוס' פרק מי שמת (בבא בתרא דף קמו ע"ב). דאזיל בתר אומדנא כגון הכא דאזלינן בתר אומד דעתו ואמרינן דלא כתב לה תוספת אלא משום חיבת כניסתה לחופה:
הלכה כר"ש שזורי בחולה מסוכן במסכת גיטין בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ואף על גב דלא אמר תנו דאזלינן בתר אומדנא ואמרינן דאי לאו דבעי למיתנא לא הוה אמר כתבו גט אלא מתוך שהוא בהול על עצמו לא נזכר לומר תנו חזרו לומר אף המפרש והיוצא בשיירא ר"ש שזורי אומר אף המסוכן. רש"י ז"ל במהדורא קמא ובמהדורא בתרא כתב ז"ל המסוכן הגוסס וכו'
וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל פירש"י ז"ל דמסוכן היינו גוסס וק"ל דאם כן מאי טעמא דרבנן דפליגי עליה מי גרע מן היוצא בשיירא והנכון דמסוכן כל שקפץ עליו החולי ג' ימים כדברי הירושלמי או שחשב עצמו מסוכן דאמר ווי ליה לההוא גברא דמיית. ע"כ:

בד"ה ולשבח תוספת כו' והתם בשבח שהשביתו יתומים איירי כו' דאי מלקוחות כו' עכ"ל מה שיש לדקדק בזה עיין בחידושינו בפ"ק דב"מ:

בא"ד ולא בשבח של לקוחות מדקתני ולא הבנות במזונותיהן ואי מלקוחות כו' עכ"ל הא דרישא ואין הבכור נוטל פי שנים פשיטא דלא איירי בשבח לקוחות אלא משבח יתומים אלא שהוכיחו דההוא דולא הבנות כו' נמי לא איירי אלא בשבח יתומים ואם כן הא דקתני בי מיצעי ולא האשה בכתובתה נמי לא איירי אלא בכה"ג דאיירי ברישא ובסיפא וק"ל:

תוס' ד"ה ולשבועה וכו' עד ולא אתי שפיר אליבא למאן דמשוה שאר שטרות לכתובה. ד"ל דלדידיה אפילו לא הוה התוספת ככתובה אית ליה דינא דכתובה בהני דהא אפילו גבי שאר שטרות נמי דינא הכי:

תוס' בד"ה יסבון כו' בנין דכרין. נ"ב משום אינצויי:

ברש"י בד"ה מתנת שכיב מרע כו' שאם כתב הלואתו כו' וזה קנה אם מת לא מחמת קנין אלא כו'. דקדק בזה [לכתוב אם מת וכו'] דאילו אמר הלואתו ועמד באמת יכול לחזור דתרי הפכים בנושא אחד לא אמרינן ודוקא כח מתנת בריא לחוד וכח מתנת שכיב מרע לחוד וכן הסברא דבשלמא אם מת קנה הלואה מצד דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין ואף שקנה בקנין מ"מ ייפוי כחו דשכיב מרע דהיינו שקנה הלואה במת עומד במקומו אבל בעמד במה יקנה במתנת שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי דהיינו דוקא במת וק"ל. ופירוש מתנת שכיב מרע שכתב היינו שכתב לו כל נכסי הלואות ומטלטלין שבעין נותנין לו יפוי כח דשכיב מרע לענין אם מת דאז עדיפא ליה יפוי כח דשכיב מרע לענין הלואה ולענין עמד עדיפא ליה יפוי כח דבריא דקנה מיהת מטלטלין דבעין וק"ל:
עיקר פירוש סברא דשמואל דבשכ"מ תקנו חכמים כאילו זכה המקבל דכמסורין דמיין אבל כשקנה דלא ניחא ליה שיקנה מכח התקנה שכמסורין דמיא אלא בקנין כמתנת בריא [ואין שטר לאחר מיתה] ודו"ק:
בתד"ה ובתרומת מעשר וכו' אלא בשבת שאינו יכול לתקן כו' וטעמא כו'. דאי מטעם אימת שבת לבד על מה שהעיד בשבת יהיה מותר לאכול אפילו מוצאי שבת:
אין להקשות דלמא רש"י ס"ל נמי משום דאימת שבת על עם הארץ ומ"ש משום עונג שבת היינו דמש"ה דוקא בשבת התירו משום עונג ולמוצאי שבת יעשר כמו לתוספות טעמא דאינו יכול לתקן דא"כ הו"ל לרש"י לפרש העיקר טעם וק"ל:

בא"ד אלא משום אימת שבת כדמשמע בירושלמי כו'. עיין ברש"י תחלת פרק ד' שהביא ב' מ"ד חד אמר מפני כבוד שבת וחד אמר מפני אימת שבת ע"ש:

בא"ד משום דשבת קובעת. והוא דבחול סבר דליכא כ"כ איסור ולא חמירא דהא כ"ע אוכלין אכילת עראי אבל בשבת סבור דחמירא איסורא טפי מלאכול טבל בשבת מבשאר ימים ואומר האמת ומ"מ לא סמכינן על כך לאכול מזה אף בחול מפני שאפשר לתקן. והרמב"ם בפירוש המשנה פירש שע"ה ירא לשקר ביום קדוש כשבת טפי:
בתד"ה מתנת שכ"מ כו' הו"מ למיפרך ליה ממתני' כו'. ר"ל מסיפא דמשמע אם עמד הוא דחוזר אבל אם מת קנה כדין מתנת שכ"מ אף דלכאורה ממתניתין גופיה אינו מוכרח [דאפשר דהא דאין מתנתו מתנה היינו אפילו מת] אבל כל ריהטא דסוגיא שם משמע כן. אבל ודאי מרישא אין מקום להקשות דמתנת שכ"מ במקצת הוא כמתנת בריא לכל דבר ולא מקרי כלל מתנת שכ"מ דהא פסק התם הלכתא דבמקצת בלא קנין לא קנה ולא אמרינן דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי ודוקא במתנת שכ"מ בכולה דדבריו ככתובין וכו' וא"כ למה לי הקנין להכי קאמר שמואל שמא לא גמר להקנותו וכו' אבל במקצת הא צריכין לקנין דאי לא"ה לית ביה ממש כלל ע"ש בתוס':

בא"ד ואין שטר וכו' אפילו אין כאן שטר כלל. דלפירוש הראשון נראה כפשטא דשמעתין דעכ"פ צריך שטר וקנין בלא שטר לאו כלום הוא [לגרע] דאי לא"ה לא הול"ל אין שטר לאחר מיתה אלא אין קנין לאחר מיתה הניחא לפירוש ר"ש דטעמא הכל משום דלכתיבה עומד והוי כשטר [שהרי מחלק בין קנין חליפין לקנין חזקה אבל לריב"ם דלא מחלק בזה לא תלוי בזה כלל במאי דלכתיבה עומד] ולא כתבו התוס' אלא דלא מחלקינן בין כתב בו הקנין או לא כתב לשמואל וכ"ה בח"ש ע"ש וזה שכתבו לקמן והשתא אתי נמי שפיר כו' דאי בקנין וכו' דאילו לפירוש ריב"ם דלמא כי היכי דקנין בלא שטר לאו כלום הוא לשמואל ולא אמרינן שמא לא גמר כו' ה"נ שטר בלא קנין לא אמרי' הכי שמא לא גמר וכו' ולהכי ס"ל כותבין ונותנין אבל לר"ש קנין בלא שטר נמי הוי משום אין שטר לאחר מיתה [ולהכי פריך שפיר]. ואין להקשות א"כ ממנ"פ מתני' דמי שמת שכ"מ שכתב כל נכסיו במאי איירי אי בשטר קשה לפירוש ר"ש אליבא דשמואל אמאי אם מת מתנתו מתנה ומה בכך דאיירי בקנין חזקה לא יהא אלא שטר לחוד אין שטר לאחר מיתה ומה בכך דקנין חזקה אינו עומד לכתיבה כמו חליפין אלא איירי בלא שטר ולשון שכיב מרע שכתב ר"ל צוואת שכ"מ וכן הוא שם ברשב"ם ובח"ש כאן א"כ קשה מאי הוכיחו התום' לפירוש ריב"ם דס"ל לרב דוקא בכתב בו הקנין דלמא לא שנא ומתני' דמי שמת דאין מתנתו מתנה אם עמד היינו משום דליכא שטר ועכ"פ צריך שטר לפי מ"ש [אף לשמואל] אבל בדאיכא קנין ושטר דלמא לא שנא כתוב בו או לא וי"ל דלפירוש ריב"ם ודאי משמע ליה מתנת שכ"מ שכתב בו וכו' דשמעתין כפשטיה כתב ממש ה"נ מתני' שם שכיב מרע שכתב איירי נמי בשטר אבל לפירוש ר"ש דלא תליא מידי בשטר ומתנת שכיב מרע שכתב בה דשמעתין איירי בצוואת שכיב מרע בעלמא ה"נ מתני' דהתם ודו"ק:

בא"ד אבל קנו מני' וכו'. ר"ל מתני' דלא שייר קרקע כל שהו מוקמי לה רב ושמואל בדקנו מניה כמ"ש מקודם ומשמע שפיר וכו' אבל ודאי משמע נמי קנין חליפין ככל קנו מניה בש"ס כמ"ש התוס' לעיל בד"ה כתובו וחתומו וכדמשני אהא דשלח ר"א לגולה הא דקני מני' וכו':

בא"ד והשתא אתי שפיר וכו' דמשמע דאי קנו מניה וכו'. מדלא תליא רק בקנו ולא קנו ולא קמשני שניהם בקנו והא דכתוב הקנין בתוך השטר וכו' משמע אע"ג דלא כתוב הקנין בתוך השטר הוי כמתנת בריא:

בא"ד דאי אפילו בקנין קאמר משום וכו' א"כ כ"ש בכתבו כו'. כצ"ל דהא טעמא דקנין הוא משום השטר דהא קנין דעלמא כגון חזקה קניא לשמואל כדין מתנת שכ"מ והכל משום שטר הוא לפירוש ר"ש וא"כ מקשה שפיר דכ"ש בכתבו וכו' אבל לפירוש ריב"ם לא א"ש דדלמא דוקא בקנין ס"ל לשמואל דמגרע כח המתנה וכ"ש לפי מ"ש דאפילו קנין לחוד לא מגרע וצריך שטר עכ"פ רק שאין צריך שיכתוב הקנין בו א"כ מאי מקשה משטר לחוד. וא"ל למאי דמחשבין לזה כ"ש בכתבו נגד קנין א"כ מאי מקשה התם דרב אדרב [דאמר אין כותבין כו'] נימא דוקא בכתבו ס"ל דלא קנה אבל לא בקנין בלא כתיבה דאין זה חילוק [לפי האמת ולא הוי רק רבותא] ודו"ק:
בתד"ה אין שטר וכו' פי' ואין קנין כו'. כתבו כן לפירוש ר"ש למ"ש לעיל:
בתד"ה שאם אמר וכו' והשתא משמע וכו'. אין תלוי בקודם ומלתא באפי נפשיה הוא וכן ברש"י:

בא"ד כמתנת בריא לבד. דודאי כמתנת שכ"מ לבדו א"ל דהא עשה קנין ע"כ ליפוי כח דבריא אבל למה מתנת שכ"מ דאי משום דכתב בשטר כד קציר היינו כו':

בא"ד אפילו להוציא. אף דמשנתינו להחזיק מ"מ רצו לתרץ הלשון דמשמע שמואל לא ס"ל אומדנא במתנת שכ"מ ובסמוך פסק כר"א בן עזריה וא"כ קשה דידיה אדידיה [לכך כתבו דפליגי בלהוציא] וק"ל:

רש"י ד"ה לכותב נכסיו לבניו. כדאיתא בי"נ. היא משנה בפאה. ועמש"כ לעיל (ד) בתד"ה מסייע:

רש"י ד"ה במסוכן. הגוסס. ובגיטין פי' חולה. ועמש"כ שם:

תד"ה ולשבועה. למאן דמשוה שאר שטרות לכתובה. הוא לקמן (בדף פח):

תד"ה ולשביעית. ולדידיה ניחא דה"ה דמשמט הקפת החנות כו'. לכאורה מדלא פליג שם ר' יוסי על הקפת חנות בפירוש כמו דפליג ר' יהודה משמע דמודה בה לת"ק דא"מ ואולי משום דטעמייהו דר' יהודה ודר' יוסי שוין כדפי' הר"ש שם. להכי ממילא מישתמע דר' יוסי פליג ג"כ על הקפת חנות:

גמרא מטלטלי ואיתנייהו בעיניהו בלא שבועה.
הא דלא נקט כן בבע"ח דעלמא דכיון דחיישינן לפירעון גם באיתנהו שייך כן ורק בכתובה דליכא חשש פירעון דלא נתנה לגבות מחיים והחשש רק לצררי מש"ה באיתנהו בעינייהו זה עצמו כמו הצררי ומה"ת תתפוס עוד צררי:

תד"ה כתובו, וה"ה אפילו לא אמר כתובו.
קשה דמנ"ל לדחוק אימא באמת קנו מיניה לא מיירי בחליפים רק בקנין חזקה דסתמא אינו עומד לכתיבה, ועיין תוס' לקמן ד"ה מתנת, דבלשון קנו מיניה שפיר יש לפרש קנין חזקה.
בא"ד אבל במתנה אפי' בשטר א"י לחזור.
ק"ל לפמ"ש התוס' (דף כ) בחד תירוצא דהא דלא הוי מפי כתבם היינו בנעשה מדעת המתחייב א"כ איך יוכלו העדים לכתוב שטר מתנה כיון דהנותן מוחה לא הוי מדעת מתחייב וממילא הוי מפי כתבם דלא מהני:

תד"ה ולשביעית. תימא דבסוף שביעית וכו'. נראה דרש"י נזהר מזה דמפרש להסוגיא שלא אליבא דהלכתא דהרי בגיטין אמרי' תניא כוותיה דשמואל דלא בעי' רק פגמה או זקפה. ורש"י נקט כרב. אא"כ פגמה וזקפה. ולזה נראה דרש"י רוצה ליישב קושי' תוס' והיינו דמטעם הקפת חנות מהני זקפן. וע"ז אמרי' ת"כ ככתובה דלא מהני אא"כ פגמה כיון דתנאי ב"ד. אבל תוספות לא ניחא להו בזה ההפרש שלא אליבא דהלכתא. ובתירוצם שכתבו וכן למ"ד עד שתפגום ותזקוף וכו' באמת הומ"ל כנ"ל. אלא דנקטו בחד גוונא. ובאמת על הרי"ף יש לע' דמפרש בפירוש תוס' כמ"ש הר"ן ואמאי נקט במלתי' דברי רב דבעי' עד שתפגום ותזקוף דהוא שלא אליבא דהלכתא. וצ"ע. ולשיטת הרמב"ן הובא בר"ן דגם נדוניא שאינה בעין הוי לכל מילי ככתובה ע"ש. בפשוטו לק"מ קושי' תוס' דלשביעית קאי אנדוניא דזהו שפיר בא בהלואה לולי דהוי תנאי ב"ד ככתובה. וק"ל:

גמרא ולכתובת בצין דכרין. הר"ן הביא מחלוקת הרמב"ן והרשב"א בנדוניא שאנה בעין אם דינה ככתובה לכל מילי דתוספת. או לא. ע"ש. ולכאורה היה נ"ל ראיה לדעת הרשב"א מסוגיא דשבועות (דף לב) דאיתא שם אמר אביי הכ"מ בעד סוטה שחייב בעד טומאה דרחמנא הימני' וכו'. אר"פ הכ"מ בעד מיתה וכו' ש"מ משביע ע"ק חייב וכו'. ולכאורה תמוה אמאי לא קאמר הש"מ מיד אאביי דאמר הכ"מ בעד סוטה לימא ג"כ ש"מ משביע ע"ק חייב דהא כתובה גם מיני' אינה גובה רק ממטלטלי'. וראיתי אח"כ בתוס' שם ד"ה ש"מ כו' שכתבו באמת דקאי ג"כ אאביי ע"ש ודוחק, דא"כ מיד הו"ל למפרך. אולם אם נימא כשיטת הרשב"א רווחא שמעתת' דמאביי ליכא לאוכוחי מידי. די"ל דמיירי בהכניס' נדוניא שאינה בעין דמפסדת. כדאיתא (בדף קא) דזינתה לא הפסידה בלאותי' קיימין. מבואר דמה שאינה בעין הפסידה. ולשיטת הרשב"א דנדוני' שאינה בעין הוא כשאר החוב ויגבה מיני' דידי' ממטלטלין. מש"ה פריך רק אאביי דבעד מיתה הוי עכ"פ מטלטלי דיתמי. ובפרט לפמ"ש הרמב"ם פ"ז מהל' נחלות דנדוני' אינה גובה עפ"י עד מיתה דאינו בכלל מדרש כתובה. ועולה. הסוגיא כהוגן. ותוס' שלא סברי הכי בהכרח פסיקא להו כשיטת הרמב"ן דנדוני' שאינה בעין ג"כ ככתובה דמי להנך דחשיב הש"ס, וחד מנהון לגבות מן הקרקע. ופי' הר"ן שם היינו מיני' דידי' כמו כתובה ע"ש. וא"כ שפיר מוכח מאביי דמשביע ע"ק חייב דהנדוניא בעין לא הפסידה כלל וק"ל:

גמרא מטלטלי' ואיתנהו בעינייהו. נ"ל לדקדק מדנקט מטלטלי דוקא הלא אף בקרקעות הדין כן אם יחד לה שדה והוא בעין גובה בעין. ואם אינו בעין כגון ששטפתו נהר גובה. ונראה מזה סייעת' לדברי תוס' לקמן (דף נו ע"ב) ד"ה אבל קבל וכו' שיכול לייחד שדה לכתוב' בלא שום אחריות ע"ש. א"כ י"ל דלהכי נקט מטלטלי' דבזה מלתא דפסיק' דבליתנהו בעינייהו דגובה דהרי תמיד צריך לכתוב כל נכסיו דאית לי אחראין לכתובתך מתקנת שמעון בן שטח. אבל בקרקע לא הוי מלתא דפסיק' דגובה בליתנהו בעינייהו דאפשר דלא שיעבד נכסיו לאאריות. וק"ל:

רש"י ד"ה קמייתא משנה ראשונה וכו'. יש לעיין האיך כתב רש"י לעיל (דף מב ע"ב) דטעמא דר"א דאמר מסירתה לכל אף לתרומה משום דסבר דחשש הוא משום שמא ימזוג ומהני מסר. וקשה ל"ל מסר הא גם הלך מהני והיכי קתני עלה הלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל ה"ה ברשות האב. וצ"ל דהא דבהלך מהני ולא חיישי' לשמא ימזוג היינו למשנה ראשונה דמהני הגיע זמן. אף דעדיין היא אצל משפחתה. אבל למשנה אחרונה דס"ל דגם בהגיע זמן חיישי' לשמא ימזוג ה"ה בהלך. ובעי' דוקא מסר. ור"א קאי למשנה אחרונה:
אמנם באמת עדיין קשה לפ"ז דר"א סבר דלמשנה אחרונה ג"כ הטעם שמא ימזוג. וג' מחלוקות בדבר דעולא סבר למשנה ראשונה שמא ימזוג ולמשנה אחרונה משום סמפון. ורב שמואל בר יהודה סבר גם למשנה ראשונה משום סמפון. ור"א סבר גם למשנה אחרונה שמא ימזוג. וכ"ב להדי' בשיטה מקובצת פ' נערה. אם כן היכי אמרינן בקידושין אפלוגתא דבן בג בג וריב"ב דא"ב קבל מסר והלך. אימא דגם ריב"ב סבר כמשנה אחרונה ומשום שמא ימזוג וה"ה בהלך וכנ"ל. אע"כ דגם למשנה אחרונה מהני הלך להוציא מחשש שמא ימזוג ועדיף מהגיע זמן. אם כן הדר' קושי' הנ"ל לדוכתי' על ר"א דאמר מסירתה לכל וכו' הא גם הלך מהני. תו יש לעיין במ"ש תוס' לעיל (דף מח ע"ב) ד"ה ר"א אמר וכו' ועוד אור"י דמצינן לפרש דא"ב וכו' וקשה לפ"ז מאי פריך הש"ס תיובתא אימא דהברייתא כריב"ק דחש לשמא ימזוג ולא מהני מסר. ור"א סבר כבן בג בג דמעולם לא חיישי' לשמא ימזוג רק לסמפון ומהני מסר. בשלמא לפירש"י לא קשה להיפוך אימא דהברייתא כבן בג בג דחיישי' לסמפון ולא מהני מסר. ור"א סבר כריב"ב דל"ח לסמפון רק לשמא ימזוג ומהני מסר. משום די"ל דתיובתא דכלהו היינו באמת אאינך דברים חוץ מתרומה. וכן לפי' תוספות דמפרש דתיובתא דכלהו היינו רק לתרומה. ותיובתא דר"א ג"כ לק"מ כיון דאינהו מפרשי' דלמשנה אחרונה בודאי חיישי' לסמפון שפיר פריך מברייתא דמוכח דבמסר חיישי' לסמפון. וכ"ז פשוט. וראיתי אח"כ גם בפ"י שהאריך בזה וכ' ככל זה. אולם על הך תירץ של ר"י קשה לשיטתייהו דתיובת' דכלהו הוא רק לר"א. תיקש' מאי פריך אימא דר"א לא סבר רק סמפון ומהני מסר וברייתא אתי' כריב"ב דחיישי' לשמא ימזוג. וצ"ע:

ובתרומת מעשר של דמאי ע"ש במתני' ובפי' הרא"ש תראה כי אפי' למ"ד משום אימת שבת מ"מ בעי' צירוף עונג שבת דאל"ה חשכה מוצאי שבת אמאי לא יאכל וא"כ דברי רש"י נכונים לכולי עלמא ודברי תוס' תמוהים. והנה מימי תמהתי על מה שאנו נוהגי' בכמה הוראות להקל בשבת משום עונג שבת וכמ"ש בהנהגת או"ה שבש"ך י"ד אות ג' למה לא יחזור לאיסורו במוצאי שבת כמו דמאי. ועיי' תוי"ט שם במשנה בשם הרמב"ם שבמוצאי שבת יעשר גם על מה שאכל בשבת ויתקן למפרע. יש לחלק קצת וצ"ע:

תוספות בד"ה ולשבח כו' אבל אי לא הוי תנאי כתובה ככתובה היתה גובה מן השבח כמו ב"ח דגבי אפילו משבח דיתמי כו' עכ"ל. לכאורה אין לדבריהם אלו הכרח לענין סוגיא דשמעתין דאפי' לדברי החולקים על סברת התוספות וסוברים דב"ח אינו גובה משבח דיתמי אפ"ה א"ש הא דקאמר בשמעתין לשבח לענין שבח לקוחות אלא משום דעיקר החילוק בין כתובת אשה לב"ח נובע ממשנה דפ' יש בכור ומסקו התוס' הכא דאיירי ע"כ משבח יתומים משו"ה כתבו דלשבח דשמעתין נמי איירי בהאי עניינא ומה שיש לדקדק בעיקר דבריהם כבר פירשתי באריכות בפ"ק דב"מ ובפ' הגוזל קמא ע"ש ומה שדקדק מהרש"א ז"ל בהא דמייתי התוס' ממזון אשה והבנות ולא מייתי מבכור גופא נ"ל ליישב דכיון דלא קתני בבכור לשון גוביינא. דלא שייך ביה כלל עיקר דינא אלא לענין ירושה א"כ פשיטא דאיכא למימר דהא כדאיתא והא כדאיתא משא"כ במזון הבנות דשייך בה ענין גוביינא מלקוחות ואפ"ה קושטא דמילתא דאין גובין ומדנקט סתמא משמע שפיר דלישנא דמתניתין משבח יתומים איירי כן נראה לי:

בד"ה ולשבועה פי' הקונטרס לענין ע"א כו' ולא א"ש למאן דמשוה שאר שטרות לכתובה עכ"ל. וקשיא לי בדבריהם דאפילו למאן דמשוה שאר שטרות לכתובה אפ"ה אי לאו דתוספת כתובה ככתובה לא היתה נשבעת כיון דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים והו"ל תוך זמנו וקי"ל אין אדם פורע תוך זמנו ואפילו שבועה לא בעי כדאיתא בפ"ק דב"ב דף ו' אלא דבכתובה אפילו תוך זמנו בעי שבועה משום חשש צררי וכמ"ש התוס' בפ' השולח דף ל"ד ע"ב. וא"כ שפיר קאמר הכא דבתוספת כתובה נמי שייך חששא דצררי וראיתי שהרא"ש ז"ל כתב כן בשם רבינו מאיר הלוי וגם הרא"ה ז"ל בחידושיו הביא סברא זו. וכתב דליתא דשעת מיתה זמנה היא כדמוכח מפרק השולח וכבר פירשתי דמלשון התוס' בפרק השולח מוכח להיפך ואף אם נאמר דהתוס' דהכא לא נחתו להאי סברא וסברי כסברת הרא"ה ז"ל וכוונת הרא"ה ז"ל דבשעת מיתה הוא רגיל להתפיסה צררי כמ"ש התוס' לחד שינוייא בשם הרשב"א בפ' מי שמת דף קנ"ח ע"ש ובל' הרא"ש ז"ל בפ' השותפין מ"מ א"ש פירש"י דהכא דאיצטריך לאשמעינן הא גופא דבתוס' כתובה נמי שייך האי חששא דצררי אף ע"ג דלא שייכא בבע"ח כנ"ל נכון ושיטת התוס' והרא"ה ז"ל צ"ע ודו"ק:

בד"ה נראה כפר"ח דגריס ברישא ייחד כו' אבל לספרים דגרסי כו' תימא דלא קאמר ייחד לה מטלטלים כו' עכ"ל. ולענ"ד במטלטלים לא הוצרך להזכיר ייחד כיון דכולה מילתא על שבועה קאי ועיקר השבועה היא שמא אתפסה צררי ואם כן אהא מסיק שפיר דאם רוצית לגבות מאותן המטלטלין שהתפיס לה אין צריכה שבועה וכ"כ רש"י ז"ל להדיא אלא מה שכתב רש"י לשון המייחד היינו מסתמא בייחד מטלטלין הם תחת ידה משא"כ בקרקע שייך לשון ייחד וק"ל:

בד"ה כתובו וחתומו כו' ופ"ה וה"ה אפילו לא אמר כתובו כו' דסתם קנין לכתיבה עומד עכ"ל. לכאורה אין זה מוכרח לפי שיטת הרמב"ן ז"ל והטור בחו"מ סי' רמ"ח ובש"ע שם ובסי' ל"ט דלא אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד אלא כשהקנין לפני הלוקח ומקבל מתנה או המלוה משא"כ שלא בפניו וא"כ איכא לאוקמי ההיא דהכא דוקא כשאמר כתובו וחתומו דבהא אי קנו מיניה אפילו שלא בפניו א"צ לאימלוכי ביה ואפשר דהתוספות סברי כשיטת החולקים אלא דאפילו לפ"ז איכא למימר דלרבותא נקט אמר כתבו וחתמו והבו ליה דסד"א דנהי דסתם קנין עומד לכתיבה היינו משום שע"י הקנין נגמר הדבר והשטר לא הוי אלא לראייה משא"כ היכא שאמר כתובו וחתומו והבו ליה איכא למימר שמא לא גמר להקנותו עד שיגיע השטר לידו כדאמרי' בסמוך במתנת שכ"מ וא"כ יכול לחזור בו קמ"ל דאפ"ה לא צריך לאימלוכי ביה כנ"ל לולי שהתוס' לא כתבו כן:

קונטרס אחרון
תוספות בד"ה כתובו וחתומו כו' וה"ה אפילו לא אמר כתובו כו' דסתם קנין לכתיבה עומד וכתבתי דמשמע מדבריהם דלית להו האי דינא שכתב הטור בח"מ ובש"ע סי' ל"ט וסי' רמ"א בשם הרמב"ן ז"ל דלא אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד אלא כשהקנין היה בפני המלוה והלוקח ומקבל מתנה משא"כ שלא בפניהם לא אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד ולפ"ז אין מקום לדבריהם בזה הדיבור ובביאורי לח"מ הארכתי:

בד"ה ומיהו אם רוצה יכול לחזור בו עכ"ל. פי' דנהי דמסתמא לא צריך לאמלוכי ביה אבל אם מיחה בפירוש מהני ועיין בח"מ סימן ל"ט:

גמרא רב ור' נתן חד אמר הלכה כראב"ע כו' כך הגירסא בכל הספרים שלפנינו אבל טעות הוא שנפל בספרים אלא רב ורבי יונתן גרסינן מדמייתי עלה האי דאמר הלכה כר"ש שזורי במסוכן והוא במנחות דף ל' ע"ב ואע"ג דאיכא דגרסי התם ר' יוחנן כבר כתבו התוספות שם דברוב הספרים גרסינן ר' יונתן מההיא דהכא ע"ש ועוד דהא לר' נתן בעינן למימר לעיל דף מ"ו דלא ס"ל כראב"ע ועוד דר' נתן לאו בר פלוגתא דרב הוא ואין דרכו לפסוק הלכה אלא חבירו של רבי הוי:

שם תסתיים דר' יוחנן הוא דאמר הלכה כראב"ע כו' דאמר הלכה כר"ש שזורי במסוכן. וקשיא לי טובא דבפרק מי שמת דף קמ"ו ע"ב מוקי רב נחמן מתניתין דש"מ שכתב כל נכסיו אין מתנתו קיימת כר"ש בן מנסיא דאזיל בתר אומדנא ורב ששת מוקי לה כר"ש שזורי דהכא ומסיק שם סתמא דתלמודא ר"נ מ"ט לא אמר כרב ששת משום דשאני התם דאמר כתובו וא"כ מאי תסתיים דקאמר הכא דילמא לעולם ר' יונתן אמר אין הלכה כראב"ע אע"ג דס"ל הלכה כר"ש שזורי דסובר כרב נחמן דכתבו שאני וליכא למימר דדוקא לגבי אומדנא דמתנת שכ"מ מסקינן אליבא דר"נ דכתבו שאני אבל אומדנא דראב"ע דהכא פשיטא ליה לסתמא דתלמודא דחשיב כמו אומדנא דר"ש שזורי הא נמי ליתא דהא לקמן בסוף שמעתין אמרינן דרב נחמן לייט ואמר מ"ד הלכה כראב"ע הכי והכי ליהוי וא"כ לפ"ז לית ליה לרב נחמן נמי הלכה כר"ש שזורי דהא דמו להדדי וא"כ מכ"ש דלית ליה לרב נחמן האי אומדנא דמתנת שכ"מ שאם עמד חוזר והא ודאי ליתא דרב נחמן גופא פסיק הלכה שם דמתנת שכ"מ אם עמד חוזר ע"ש ועוד דהלכה פסוקה היא ולא אשכחן מאן דפליג וכדמוכח נמי בשמעתין וכמו שאבאר בסמוך וצ"ע ועיין בסמוך:

קונטרס אחרון
גמרא תסתיים דר' יוחנן הוא דאמר הלכה כראב"ע כו'. והקשיתי קושיא עצומה לסוגיא דפרק מי שמת דף קמ"ו ע"ב ומתוך כך העליתי פירוש מחודש בשמעתין עיין עליו:

ע"א תוס' ד"ה לשבח וכו'. מדקתני וכו'. משמע דאין הוכחתם אלא מכתובה דומיא דבנות. והא לדא הוכיחו כפשטי' מהא דמקשה שם והאמר שמואל בע"ח גוב' שבח ומשני מקולי כתוב' וכו' דמנ"ל דילמא מיירי בשבח יתומים דאפילו בע"ח אינו גובה. נראה דיש לומר דודאי משמע ממתניתין דנקט דוק' כתוב' ולא נקט שאר בע"ח דדוק בכתוב' הוא. והא אמר שמואל וכו' משמע דאי הוי אמרינן דבע"ח אינו גובה שבח הוי ניחא היינו משום דהמ"ל דמתניתין לרבות' נקטא כתובה דלא מיבעיא שאר בע"ח דאינו יכול לשעבד דבר שלא בא לעולם אלא אפילו כתובה ומזונות דתנאי בין דין הם. ואמרינן בב"ב דףף קל"א גבי כתובת הנין דכרין אמר ליה ר' פפא לאביי הא א"א מקנה דבר שלא בא לעולם וכו' אלא תנאי בית דין שאני אפ"ה קמשמע לן מתניתין דאינו גובה שבח. אבל לשמואל דאמר בע"ח גובה שבח דאדם יכול לשעבד דבר שלא בא לעולם צריך לשנוי דמקולי כתובה הוא משא"כ אי הוי מוקי ליה בשבח יתומי' דהטעם הוא משום שאין להם על מי לחזור ולא משום דבר שלא בא לעולם אין שייך לחלק בין תנאי בית דין או לא. וא"כ מ"ש כתובה דנקט מתניתין יותר משאר בע"ח וק"ל:

תוס' ד"ה ולשבועה וכו' ונראה לר"י וכו' ונלענ"ד דלא ניחא לרש"י ז"ל לפרש כן כיון דלפ"ז אינו אלא בלשון בני אדם דנכלל התוספת בלשון כתובה א"כ היינו הך דקאמר לעיל למוכ' ולמוחל כפירש"י שם דבכלל בלשון בני אדם ונראה דהתוס' לשיטתיי' אזלי שכתבתי לעיל דלפי שיטתם למוכרו' ולמוחל' היינו מילתא אחריתא לענין מזונות כמ"ש שם ומה שהקשו התוס' על רש"י ז"ל דאפילו בשאר שטרות הדין כן. ונראה ליישב דהא כתבו התוס' בפ' השולח דף ל"ד. (ומבואר בקונטרס אחרון סימן צ"ו). דהא דצריכה שבועה אע"ג דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים וה"ל תוך זמנו משום דכיון דהוא תנאי בית דין חיישינן טפי אפילו תוך זמנו א"כ טובא קמ"ל דאע"ג דתוספת אינו תנאי בית דין אפ"ה ככתובה דמי וצריכה שבועה. וכבר כתבנו לעיל בפירש"י ד"ה ולפוגמת וכו' דס"ל לרש"י דמיירי הכל שפוגמת תוך זמנו בהיותה תחת בעלה. ולכך לעולם תחלת הפרעון הוא על התוספת ועיקר כתובה נשאר משום דאסור להשהות בלא כתובה ולפ"ז יש לומר דהתוס' שכתבו שפגמה הכתובה היינו משום דהם מפרשים דמיירי הכל לאחר גירושין. ובזה באמת הוא להיפך דפרעון הראשון שהיא מקבלת על כתובתה אפילו היא אלף זוז הוא תשלומי עיקר הכתובה דכיון שמקבלת מנה או מאתים כבר נפרעה כתובה דאורייתא. ולפ"ז א"ש טפי מ"ש כאן דכשנשבעה שלא נפרעה הכתובה. אינה צריכה לישבע עוד על התוספת דאם קיבלה לא היתה יכולה לישבע על הכתובה דהיא נפרעת בראשונה לעולם וק"ל:

תוס' ד"ה ולשביעית וכו'. ולדידיה ניחא וכו' נראה מדבריהם דס"ל לר' יוסי דפוסקת בשביעית היינו שנשלם בשביעית וקרינן ביה לא יגוש ולכך משמטת וה"ה להקפת חנות. והרע"ב פי' שם דפוסקת היינו דאסורה בשביעית. א"כ יש לומר דגם לר' יוסי הקפת חנות אינו משמע. תדע דלא פליג ברישא שם. מיהו בעיקר דבריהם לא ידעתי דאטו אם נותן שט"ח במתנה כדאמר ר' יוחנן בר"פ הנושא בחייב אני לך מנה בשטר לא ישמט בשביעית דמה לי שקיבל מעות. או שמחייב את עצמו מעות רק בכתובה טעמא אחרינא דה"ל מעשה בית דין וכגבוי דמי כמ"ש המפרשים שם. וא"כ שפיר הוצרך לאשמעינן דתנאי כתובה דתוספת יש לו גם כן כח זה שלא ישמט בשביעית דככתובה שוי' רבנן. גם מ"ש בתוס' בא"ד דאם פגמה הכתובה הוו וכו' משמע מדבריהם דפגימה מהני אף בהקפת חנות. ושכר שכיר דאל"ה הוי ליה למימר כפשטי' דהוי ככתובה דמהני ביה פגימה. ומלשון הש"ע לא משמע הכי דגבי הקפת חנות לא הזכיר רק זקיפה עוד נראה מדבריהם דלרב דס"ל משתפגום ותזקוף. ס"ל אף בהקפת חנות כן דאל"ה הוי ליה למימר דהוי ככתובה דבעינן תרוויהו פגימה וזקיפה. ובמתניתין סוף שביעית מפורש. דאם עשאה מלוה משמטת ומסתמא לא פליג רב אסתמא דמתניתין. ותו דל"ל להש"ס בגיטין דף י"ח להביא תניא כוותי' דשמואל מברייתא ולא ממתניתין בהדיא משמע דרב דוקא בכתובה קאמר. וצ"ע.

רש"י ד"ה כל זמן וכו'. עיין בהרא"ש שהביא לשון הריף ז"ל דמפרש כפשטי' דמתניתין שם דכל זמן שהיא בבית אביה גובה לעילם ותמה עליו שהוא דלא כהלכתא ולע"ד נראה פשוט דהרי"ף ז"ל לשיטתי' אזיל דגרס לקמן ס"פ הנושא אפילו תוספת שלה ומייתי התם הך דר' ינאי ונראה דפירושו כמ"ש הר"ן שם דמיירי כששטר כתובה יוצא מתחת ידה דאמרינן שם דגובה לעולם. וטובא קמ"ל דאפילו בשני שטרות ואין שטר התוספת יוצא מתחת ידה מ"מ כיון דשטר כתובה יוצא מתחת ידה לא אמרינן דמחלה התוספת ומיושב בזה קושיות הר"ן על גירסא זו יעיין מ"ש שם דבזה מתורץ קושיות התוס' שם ד"ה אמר רב הונא וכו'. ע"ש ושם יבואר בס"ד. ולכאורה היה נראה דיש לפרש דכל זמן שהיא בבית אביה גובה לעולם והיינו בניזונת מן היורשים בבית אביה כדמשמע מפירש"י שכתב ולא זנין אותה משמע בניזונת אף כשהיא בבית אביה לא הפסידה וטובא קמ"ל דלא נימא דבבית אביה לא שייך משום כיסופא אלא משום הפסד מזונות א"כ דוקא עיקר כתובה דיש לומר דלא תבעה פן ישלמו לה ותאבד מזונות אבל היה לה לתבוע התוספת שלא בבית דין דאפילו אם ישלמו לה יהיה לה מזונות משום העיקר וקמ"ל דטעמא משום כיסופא כדאיתא שם ס"פ הנושא דכל שזנין אותה שייך כסופא אפילו כשהיא בבית אביה ואין עובדי אותה והיינו דקמ"ל דתוספת ככתובה וא"ל איך ס"ד לומר הכי א"כ בכתובה נמי היה לה לתבוע מקצת כתובה ויהיה לה מזונות בעבור הנשאר זה אינו דהא כתב הרא"ש לקמן בפ' אלמנה דף צ"ד ע"ב דאפילו לאנשי גליל כל שגובה המקצת כתובה יכולין היורשים לסלק כתובתה דאל"כ כל אשה תגבה כתובתה ותשאר פרוטה שתהיה ניזונת. משא"כ כשצריכה להשאיר כל עיקר הכתובה יש לומר דבאמת כן הוא ועמ"ש לעיל בפירש"י ד"ה הומוכרת והעיקר נראה כמ"ש לעיל דמיירי בששטר כתובה יוצא מתחת ידה ולפי גירס' הריף שם. וק"ל:

תוס' ד"ה יסבון וכו' עיין בר"פ מי שהיה נשוי מ"ש שם בדבריהם: ז"ל:

תוס' ד"ה כתובו וכו' ולא נקט כתובו וכו'. כתב בספ"י דלדעת הפוסקים כרמב"ן. דלא אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד אלא כשהקנה בפני הלוקח יש לומר דהכא מיירי שלא בפניו. ונלענ"ד לפרש הטעם דאפ"ה מהני דלא צריך לאמלוכי אף דקנין שלא בפניו אינו עומד לכתיבה דהא כתב הרא"ש הא דצריך הכא לאמלוכי טפי משאם אמר אחר לחבירו תן חפץ זה לפלוני דשאני הכא דרגלים לדבר שרוצה לימלכו בו מדלא הקנה בקנין חליפי' אבל כשהקנה באמת לא שייך זה ולפ"ז קשה לי לשיטת האומרים דלא מהני קנין כלל שלא בפניו כדאיתא בטח"מ סימן קצ"ה א"כ נשאר קושי' הרא"ש מ"ט צריך לאמלוכי ביה הכא טפי הכל שאר המתנות וכן קשה למ"ש שם בשם הרי"ו דבמתנה לא מהני שלא בפניו משום שונא מתנות יחיה ע"ש. א"כ מ"ט דהכא צריך לאמלוכי ביה טפי משולח חפץ לחבירו. ודוחק למור דס"ל דהכא מיירי דוקא שאומר בפניו. אבל שלא בפניו באמת אין צריך לאמלוכי. ונראה דבאמת צריך להבין דברי הרא"ש ז"ל דבתחלה כתב בפשטות בשולח חפץ א"צ לאמלוכי ובתר הכי מייתי ירושלמי דא"ל רב לחייא בריה כדאמרי לך הב מידי לפלוני אי אינש עשיר אמליך ביה ונ"ל דרב לטעמי' אזיל דס"ל דברים אין בהם משום מחוסר אמנה אבל למאי דקי"ל כר' יוחנן דיש בהן משום מחוסר אמנה א"כ מה"ת נימא דחוזר בו. ולכך הביאו הרא"ש דנ"מ לדידן במתנה מרובה דמודה ר"י שאין בהן משום מחוסר אמנה והא דכתב הרא"ש בשולח חפץ היינו דבר מועט כדמשמע לשון שכתב אחר כך הב מידי לפלוני. וניחא ליה להרא"ש לפרש הכא אפילו במתנה מועטת א"נ דס"ל דכי היכי דבקנו מיני' דהקנין מועיל שלא בפניו כשיטת הרא"ש שם. ואין נ"מ אלא בכתיבת השטר וה"נ בלא קנו מיני' מיירי נמי אפילו אין נ"מ בגוף השדה אלא בכתיבת השטר כגון שקנה השדה בחזקה א"נ במכירה בכסף וכיוצא בו אפ"ה כיון שלא הקנה בפניהם בקנין חליפין שקנה מיד ניחא ליה שימלכו בו וס"ל בזה הוי כמתנ' מועטת דאין ריוח כל כך בשטר א"כ יש לומר לשיטת הפוסקים הנ"ל דהא דצריך אמלוכי ביה היינו דמוקי ליה במתנה מרובה ובענין דיכול לחזור נמי על גוף השדה א"נ יש לומר דאפילו מיירי במתנה מועטת יש לומר דס"ל דלא אמר רבי יוחנן דברים יש בהן משום מחוסר אמנה. אלא בפניו דסמכא דעת מקבל אבל שלא בפניו אין בהן משום מחוסר אמנה א"כ ממה נפשך א"ש דאי בפניו היה לו להקנות בקנין סודר ואי שלא בפניו יכול לחזור בו לכתחילה לכך צריך אמלוכי ביה והרא"ש ז"ל ל"ל הך סברא דלעולם במתנה מועטת צריך לקיים דבריו. ודוק:

בגמרא תסתיים דר"נ וכו'. הקשה בספ"י דהא בב"ב דף קמ"ו דחי הש"ס ודילמא התם שאני דאמר כתובו. וכתב עוד דאין לומר דאומדנא דהכא דראב"ע הוי כמו כתובו. דא"כ תקשה לר"נ דאמר לקמן דאין הלכה כראב"ע. והניח בצ"ע. ולע"ד נראה דלמסקנא לק"מ. דהא משני דגם רבנן ס"ל אומדנא אחריתא הכא משום אקרובי דעתא. א"כ שפיר יש לומר דהמקשה דלא ידע מזה מדמי לאומדנא דראב"ע. כמו אומדנא דכתובו. עוד נראה לע"ד דיש ליישב. דהא צריך להבין מאי מועיל משום דאמר כתובו זיהיה מזה אומדנא ליתן הגט לידה כיון דע"כ מיירי במקום יבם. א"כ הא רב נחמן גופי' ס"ל ביבמות דף קי"ח ע"ב במזכה גט לאשתו במקום יבם דחולצת ולא מתיבמת דה"ל ספק וכו'. ודייק כן מסתמא דמתניתין שם. א"כ אין הוכחא מכתובו דצוה ליתן לה. דילמא דעתו דיזכו לה העדים בעצמם ומועיל שלא יוכל ליבמה בע"כ שתהי' עכ"פ אסורה ליבם. וכ"ש לאביי דס"ל בב"מ דף י"ג דעדיו בחתומיו זכין לו דמועיל החתימה לאסור ליבם אפילו לא יתנו. ונהי דאנן אמרינן דעתי' דמסתמא דעתו נמי להתירה לעלמא. אבל מל' כתובו אין ראיה וא"ל דאין יכולים לזכות בחתימה או אחר כך משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל כדאיתא בפ' האומר דף ס"ג ע"ב דהא רב נחמן עצמו לית ליה שם הך סברא ואמר דעבדי' בה עובדא. ואנן קי"ל כמסקנא שם. דחולצת ולא מתיבמת וע"כ צ"ל דאפ"ה דחי לה ר"נ התם דליכא למימר דמתניתין דשכ"מ ר"ש שזורי היא. דדילמא ר"ש שזורי ס"ל דחוב הוא לה אי נמי דס"ל בפשטות דלא חזר' שליחות אצל הבעל. והכתיבה אינו מועיל כלום. ואיכא אומדנא יתירא שיתנו לה מדאמר כתובו. אבל ר"י דאמר הלכה כרבי שמעון שזורי ודאי לא פליג אסתמא דמתניתין דיבמות. דחולצת ולא מתיבמת. וגם על מסקנא דריש פרק האומר דחולצת ולא מתיבמת. וכ"ש רב נחמן עצמו דאמר עבדי' בה עובדא דמהני. א"כ מכתובה אין ראיה כלל שיתנו לידה כן נלענ"ד. ודוק:

לשבח. שאמרו בבכורות (דף נא:) אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו הנכסים לאחר מיתת אביהן ולא האשה בכתובתה ותוספת נמי לא גביא משבח ששבחו נכסים לאחר מיתת בעלה: ולשבועה. לכל מילי דשייכא לישבע על הכתובה כגון הנפרעת שלא בפניו ועד אחד מעידה שהיא פרועה והנפרעת מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים דתנן בפרק הכותב (לקמן פז.) דבעו שבועה אף תוס' נמי בעי שבועה ואע''ג דפוגמת בהאי כללא איתיה איצטריך למינקטיה בהדיא לאשמועינן דפגימת תוספת מהניא להשביעה כפגימת כתובה: ולשביעית. שאין שביעית משמטת כתובה כשאר שטרות אלא אם כן פגמה וזקפה כדאמרינן במסכת גיטין (דף יח.) ותוספת נמי לא משמט: לכותב נכסיו לבניו. וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה כדאיתא ביש נוחלין (ב''ב קלב.) ותוספת ככתובה: אין כתובה נגבית אלא מן הקרקע ומן הזיבורית כדתנן בהניזקין (גיטין מח:) וכן תוספת: כל זמן שהיא בבית אביה. תנן בהנושא (לקמן קד.) כל זמן שהיא בבית בעלה במשך אלמנותה גובה כתובתה לעולם וכל זמן שהיא בבית אביה שלא היו עובדים אותה היתומים ולא זנין אותה גובה כתובתה עד כ''ה שנים ואם שתקה יתר על כן יום אחד מחלתה וכן תוספת: כתובת בנין דכרין. כשם שנוטלים נדוניית אבי אמם ומנה מאתים כך נוטלים תוספת: איתמר גרס ולא גרס דאיתמר: ירתון תנן. אינון ירתון כסף כתובתיך וירושה לא טרפא לקוחות: יסבון תנן. לשון ב''ח: מטלטלי ואיתנהו בעינייהו. המייחד מטלטלין לכתובת אשתו ומת והן בעין והיא נפרעת מהן נוטלתן שלא בשבועה דטעמא מאי אמור רבנן מנכסי יתומין לא תפרע אלא בשבועה דחיישינן דלמא צררי אתפסה והכא היינו צררי דאתפסה: ליתנהו בעינייהו. כגון שאבדו: בלא שבועה. דכיון דאבוד הני לא אתפסה אחריני וכל נכסיו אחראין לכתובתה ונפרעת מן הקרקעות: בארבעה מצרנהא. שייחד לה קרקע וכתב לה בארבעה המצרים שלה בחייו לעשותה אפותיקי לכתובתה ומת נפרעת הימנה בלא שבועה דודאי תו לא מתפיס לה צררי אחריני: בשבועה. דכיון דלא כתב לה ארבעה המצרים אין זו סמיכה לסמוך עליה והרי היא כמי שלא ייחד ואיכא למיחש לצררי: אמר לעדים כתבו וחתמו. כגון מתנת קרקע: לא צריך לאימלוכי ביה. אם עדיין עומד בדבורו שיכתבו לו דכיון דקנו ממנו סתם קנין לכתיבה עומד: בתר אומדנא. אומד הדעת בדבר שאינו מפורש אומדין בית דין ואומרים סתם איניש להכי איכוון דלא כותב לה ממונו חנם אלא לחיבת ביאה: במסוכן. במסכת גיטין (דף סה:) המפרש והיוצא בשיירא ואומר כתבו גט לאשתו אע''פ שלא אמר תנו הרי אלו יכתבו ויתנו דמחמת טרדתו שהוא בהול על נפשו לא הספיק לגמור דבריו ומעיקרא לכתבו ותנו נתכוון ר''ש שזורי אומר אף המסוכן הגוסס והיינו בתר אומדן דעתא דאמרינן לא אמר כתבו אלא שיתנו הואיל ומסוכן הוא לא נתכוון לצחק בה:

ולשבח. תוספת היא ככתובה שלא תגבה השבח אבל אי לא הוי תנאי כתובה ככתובה היתה גובה תוספת מן השבח כמו בעל חוב דגבי אפי' משבח שהשביחו יתומים ואע''ג דאין להם על מי לחזור והוי כמקבל מתנה דאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא (דף טו.) דלא גבי בעל חוב שבח מיניה משום דאין לו על מי לחזור מכל מקום מן היורשין גבי דלא דמו למקבל מתנה שעליהם מוטל יותר לפרוע חוב אביהם וכן משמע. בפרק יש בכור (בכורות דף נא: ושם) דתנן אין הבכור נוטל פי שנים מן השבח ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן ופריך בגמרא והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח ומשני מקולי כתובה שנו כאן והתם בשבח שהשביחו יתומים איירי ולא בשבח של לקוחות מדקתני ולא הבנות במזונותיהן ואי מלקוחות מאי איריא שבח הא קרקע נמי לא גבו דאין מוציאין למזון הבנות מנכסים משועבדים והא דאמר בהמקבל (ב''מ דף קי. ושם) יתומים אומרים אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח על מי להביא ראיה משמע דאי יתומים השביחו לא היה נוטל בעל חוב שבח התם מיירי כגון שעשאה אביהן לו אותה קרקע אפותיקי ואמר אם לא אפרעך עד זמן פלוני יהיה קרקע זה קנוי לך מעכשיו דהתם ודאי השבח של יתומים דהוי כיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות דשמין לו וידו על התחתונה ותדע דהא קאמר התם דעל היתומים להביא ראיה מאי טעמא דארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא ואי דלא עשאה אפותיקי אמאי חשיב לה בחזקת ב''ח אדרבה הויא בחזקת יתמי דהא מצי לסלוקי ליה בזוזי וב''ח ניתי ראיה: ולשבועה. פ''ה לענין עד אחד מעידה שהיא פרועה ונפרעת שלא בפניו כו' ולא אתי שפיר למאן דמשוה שאר שטרות לכתובה ונראה לר''י דה''פ ולשבועה שאם נשבעה על הכתובה נשבעה נמי על התוספת דכשבאה לגבות תוספת אינה צריכה לחזור ולישבע: ולשביעית. תימה דבסוף מסכת שביעית פליגי בהקפת חנות ובשכר שכיר דאיכא למ''ד דאין משמטין ור' יוסי פליג ואמר כל מלאכה שפוסקת בשביעית משמטת ולדידיה ניחא דה''ה דמשמט הקפת החנות וכל מילי אפילו דלאו הלואה ואי לאו דתוספת ככתובה הוי משמט אבל לרבנן דאית להו אין משמט אלא מלוה אם כן אפי' אם אין התוספת ככתובה אינו משמט דלאו הלואה היא ואור''י דלמ''ד בפ''ב דגיטין (יח. ושם) פגמה אע''פ שלא זקפה גבי כתובה דמשמט נפקא מיניה אם פגמה הכתובה הוי כאילו פגמה התוספת וכן למ''ד עד שתפגום ותזקוף אם פגמה וזקפה הכתובה כאילו פגמה וזקפה התוספת: יסבון תנן. ואם תאמר תקשי ליה מתניתין דמי שהיה נשוי (לקמן דף צ.) דתנן שניה ויורשיה קודמין ליורשי ראשונה וי''ל דהתם דחי לה לעולם אחת בחייו ואחת במותו אין לה כתובת בנין דכרין ומאי קודמין קודמין לנחלה: נראה כפי' ר''ח דגריס ברישא ייחד לה ארעא בארבע מצרנהא ואח''כ גריס מטלטלי ואיתנהו בעינייהו והשתא אתי שפיר דלא הזכיר יחוד גבי מטלטלי משום דכבר הזכיר יחוד גבי ארעא ועלה קאי אבל לספרים דגרסי מטלטלי ואיתנהו בעינייהו ברישא תימה דלא קאמר ייחד לה מטלטלי כיון דלא דיבר כלום ביחוד: כתובו וחתומו והבו ליה קנו מיניה לא צריך לאמלוכי ביה. וה''ה אפי' לא אמר כתובו וחתומו כיון דקנו מיניה לא צריך לאמלוכי ביה דסתם קנין לכתיבה עומד כדאמרינן בחזקת הבתים (ב''ב דף מ. ושם) ולא נקט כתובו וחתומו אלא משום סיפא דאפילו הכי צריך לאמלוכי ביה וטעמא כיון דבעין יפה נותן שמקנה לו מיד ואינו רוצה להמתין עד שילך ויזכה בשדה יש לנו לומר דייפה כחו נמי לענין כתיבה דסתם קנין שבש''ס היינו קנין חליפין ומיהו למ''ד אחריות לאו טעות סופר הוא צריך לאמלוכי ביה לכתוב בו אחריות כדאמר שמואל בפרק קמא דב''מ (דף יד.) שעבוד צריך לימלך אבל למ''ד טעות סופר הוא אין צריך לימלך ומיהו אם רוצה יכול לחזור בו כדאמרינן בהמוכר הספינה (ב''ב דף עז. ושם) זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה ופר''י ב''ר מרדכי בשם ריב''א דדוקא בשטר מכר חוזר שאינו רוצה שיהיה עליו שעבוד בשטר דשטר מכר טריף ממשעבדי אבל במתנה שאין השטר אלא לראיה אף בשטר אינו יכול לחזור דעבדינן תקנתא לרמאה דמוכחא מילתא שרוצה לחזור ממתנה ור''ת מפרש דאף במתנה חוזר בשטר משום דלא ניחא ליה דליפשו שטרי עילוה שיסברו העולם שהוא שטר מכר שיש שעבוד ונמנעים מלהלוות לו וזיילי נמי נכסיה כשיצא קול שמכר קרקעות או נתן ואע''ג דתנן בפרק גט פשוט (ב''ב דף קסח.) מי שנמחק שטר חובו שבא לב''ד ועושין לו שטר אחר ולא חיישינן שמא יסברו שזהו שיעבוד חדש מה שכותבין לו עתה דמשום הך חשש אין לנו להפסיד לזה זכותו שכבר היה לו שטר. [וע''ע תוס' סנהדרין כט: ד''ה הודה]:

כתובות נה ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף נה - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד