תלה ליה רב לרבי ביני חיטי האחים ששעבדו מהו, הוה יתיב ר' חייא קמיה אמר ליה מכרו או משכנו קא מיבעיא ליה. אמר ליה מאי נפקא מינה בין מכרו בין משכנו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות. ור' יוחנן אמר אחד זה ואחד זה אין מוציאין. וקיימא לן כרבי, דרבי יוחנן לא שמיע ליה הא דרבי, דאי שמיע ליה הוה הדר ביה, ולא עוד אלא דמתמהינן לעיל (כתובות סח, ב) אדרב הונא דאמר משמיה דרבי פרנסה אינה כתנאי כתובה, ואמרינן מאי אינה כתנאי כתובה אילימא דאילו פרנסה טרפה ממשעבדי ותנאי כתובה לא טרפה ממשעבדי, פשיטא, דהא מעשים בכל יום דמוציאים לפרנסה ואין מוציאין למזונות, וכן הלכה.

והא דאפליגו ר' חנינא ור' יוחנן במי שהניח שתי בנות ובן וקדמה הראשונה ונטלה עישור נכסים ולא הספיקה שניה לגבות עד שמת הבן. פסק רבנו אלפסי כר' יוחנן דאמר שניה ויתרה, משום דהא אית ליה ריוח ביתא מהנהו נכסי, וסייע הסברא הזו דהא רב אשי דהוא בתרא הכי סבירא ליה, דאמרינן אמר ליה רב יימר לרב אשי אלא מעתה אשכח מציאה בעלמא דאיכא ריוח ביתא הכי נמי דלא יהבינן לה עשור נכסי. אמר ליה אנא ריוח ביתא מהני נכסי קאמינא.
ואיכא מאן דפסק כרבי חנינא משום דר' חנינא רביה דר' יוחנן הוה, ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. וכן פסק הרב בעל מתיבות. ועוד, דבגמרא דבני מערבא הכין פסקו כר' חנינא ורבנו גם כן הביאו בהלכותיו, דגרסינן התם (בפרקין ה"ו) מי שמת והניח שתי בנות ובן אחד ונטלה הראשונה עישור נכסי, ומת הבן, ר' חנינא סבר מימר אף השנייה נוטלת עישור נכסים והשאר חולקות בשוה, ר' טבאי בשם ר' יאשיה טעמא דר' חנינא אם מן המשועבד גובה לא כל שכן משלפניה, ר' זעירא בעא קומי ר' אסי היך עבדין עובדא, אמר ליה כר' חנינא וכן נפק עובדא כר' חנינא, וכיון דלא פליגא פסקא דבני מערבא אגמרא דילן, אפיסקא דבני מערבא סמכין.
וסייעתא דמייתי רבינו מדרב אשי דאמר ריוח ביתא מהני נכסי קאמינא, מסתברא דלא סייעתא היא, חדא דהא רב אשי לא מפשט פשיטא ליה דהא דר' יוחנן לא פליגא דרבי, וטעמא דשניה ויתרה משום ריוח ביתא, אלא בדרך דילמא קאמר. ועוד, דאפילו אמרה ר' יוחנן בההיא מכל מקום הא קיימא לן כרבי וכדאיפסיקא בירושלמי. והא דאקשי רב יימר לרב אשי אלא מעתה אשכחה מציאה וכו' ואהדר ליה רב אשי אנא ריוח ביתא מהני נכסי קאמינא, אליבא דר' יוחנן ובטעמיה הוא דשקלי וטרי, ולא משום דרב אשי גופיה אית ליה הכין וכיון דדחו ליה בירושלמי להא דר' יוחנן, טעמא דריוח ביתא אידחי ליה, ולא סמכינן עליה.

ומבריה דרב סמא ובריה דרב אשי מן הזבורית ובשבועה. ומינה דהא דאמר רב לעיל בין מכרו בין משכנו מוציאין לפרנסה, דוקא בשבועה, דבא ליפרע מנכסי משועבדים. קשיא לי שבועה זו למה, והא תוך זמן הוא, ולא עביד איניש דפרע גו זמניה, ואפילו לגבות מיתמי ובלא שבועה, כדאיתא בריש פרק קמא דבבא בתרא (ה, ב), ולא חיישינן לא לפרעון ולא לצררי. ואם תאמר, דשאני הכא דדעת האחים קרובה אצל אחותם ומתפסי לה צררי, הא לא משמע הכי בריש הנזקין (גיטין מט, ב) ואפילו לגבי בתו, אלא במה דקא אכלה בתנאי בית דין במזון הבנות, וכדאמרינן התם, בתו כיון דבתנאי בית דין קא אכלה מתפיס לה צררי.
ומדוחק יש לי לומר, דחשש דצררי דהתם היינו להפסידה מזונות לגמרי מן הלקוחות מיהא, ועושין הספק כודאי לגמרי לגבי הלקוחות, ודוקא בבתו ובמקום תנאי בית דין, הא בעלמא לא, אבל לחוש לשמא התפיסה צררי אפילו לגבי קרובים לפרנסה חוששין ולא תטול אלא בשבועה, הא בבעל חוב דעלמא לא חיישינן. ואם תאמר, מכל מקום גבי מזונות נמי דהוו תרתי דהוי תנאי בית דין ועוד שדעתו קרובה אצלה, אמאי יטול מן היתומים בלא שבועה. ואפשר לומר, דלגבי מזונות אין דעתו כל כך קרוב אצלה להתפיסה צררי משום דעת דמדמי עליה מר. ואכתי תמיה לי, למזונות נמי כשבאה ליטול מבני חרי דאחי לא תטול אלא בשבועה, והיאך מחמירין לענין פרנסה שלא תטול אפילו מן האחין אלא בשבועה ומקילין גבי לקוחות ליטול בשבועה מיהא, ולגבי מזונות מקילין ליטול שלא בשבועה מן האחין ומחמירין לגבי לקוחות שלא יטול אלא בשבועה, וצריך עיון.

הא דאמר רב אשי כי הוינן ביה רב כהנא הוה מגבינן אפילו מעמלא דביתי. מסתברא דהכי פירושא בששכרן האב ולא הגיע זמן השכירות בשעת מיתתו, ומשום הכי מגבינן מיניה דלאו כמטלטלי דמי, הואיל ושכירות אינה משתלמת אלא בסוף, והוה ליה כגוף הבתים ומשום דכבר זכה בו האב בכנגד מה שנשתמשו בהם בחייו, אלא שאינו גובה אלא לבסוף אמר אפילו, דאי לאו הכי מאי אפילו.

ואי שלח לי דמוציאין [כו'] אכתי מכרו קמבעיא ליה ויש מקשים דאמאי מבעיא ליה מכרו דאי במשכון א"ל מוציאין בניחותא מכלל דמכרן אין מוציאין דאי במכרן נמי מוציאין מרתח הוא דרתח ומתרצה דלא עדיף כולי האי מכרו טפי ממשכנו דלירתח בהכי אבל לי נראה דקושיא מעיקרא ליתא דרתחה לא מנכרא במלתא דאתיא בכתיבה והכא ע"פ הכתב היה משיב לו:

מי שמת והניח שתי בנות וכו' דווקא נקטה הכי שאלו לא הניח בן כלל אין כאן פרנסה דיורשת נינהו ואע"פ שהשיאה אחת בחייו אין לה לאחרות ליטול כשיעור ההוא דמתנה בעלמא יהיב לה אבוה והכי איתא בהדיא בפרק מי שמת:

אמר רבי חנינא גדולה מזו אמרו מוציאין לפרנסה פירוש דקס"ד משום שבאו הנכסים לרשות היורשין אמר ר"י שהשניה ויתרה דהרשות יורש כרשות לוקח ולהכי קאמר ליה דאפי' מן הלקוחות שאין מלוה ע"פ גובה מהם מוציאין לפרנסה וכ"ש מן היורשים דמלוה ע"פ גובה מהם. ואי איתא דלא שמיע לה נימא ליה מאן אמרה פירוש אלא ודאי שמיע לה ולא קבלה ומש"ה לא הדר ביה השתא. ושאני הכא דאיכא רווח ביתא ופירוש ז"ל לעולם לא שמע מעיקרא כדאמר ליה במימרא דלעיל ומיהו מקמי האי עובדא שמעה וקבלה והא דלא הדר ביה משום קושיא דרבי חנינא משום דל"ק לן כלל דטעמא דר"י דהכא דשניה ויתרה משום דכיון דאיכא ירושה ורווח ביתא לית לן פרנסה. ויש שהקשה להם מי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש כי קודם המעשה שמעה וקבלה ושאני הכא משום רווח ביתא כשיעור פרנסתה ואי לא מוסיפין לה משל ראשונה, ולענין פסק פסקו הגאונים ז"ל הלכה כרבי יוחנן דרב אשי הכי ס"ל מדקאמר אנא רווח ביתא מהנהו נכסי קא אמינא ולא קאמר ר"י מהנך רווח ביתא מהנהו נכסי קאמר ואע"פ שבירושלמי פסקו בפירוש הלכה כר"ח אכן אתלמודא דילן סמכינן ובה"ג ז"ל פסק כר"ח דרבי' דר"י הוה ומשום דבירושלמי פוסק כוותיה:

ואי בעי לסליקא בחדא ארעא לא מצי מסלקין ליה פירוש שויוה רבנן כיורשת אפילו להא ושתק ולא אמר להו מידי פירוש וכל כה"ג אין לו לדיין לשתוק שלא יסתמו טענותיו דבעל דינו שהוא סבר דכיון שהדיין שותק כן הדין וכן למדנו דין זה מכאן:

ומבריה דרב סמא בר רב אשי (שם) זבורית בשבועה, פירוש רש"י ז"ל כי רב סמא מת בחיי רב אשי ואינו נכון דא"כ הוא קם תחת אביו כשמת רב אשי והיינו כמר בר רב אשי וכן פירוש רש"י ז"ל. ואפילו מאצטרובלי דרחייא. פירוש דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע הוה מגבינן אפילו מעמלא דביתא. פירש רש"י ז"ל שכירות הבתים והקשו בתוספות ה"ד אי כשמסר לה הבתים לשוכרם צריכים למימר והלא גוף הבית יש לו להגבות כ"ש השכירות ואי מיירי משכירות שגבו היתומים כבר הוא מטלטלים דיתמי נינהו ותרצו שלא נצרכה אלא שבאת לגבות בתוך זמן השכירות וקאמר דטרפה מן השוכרים כל השכירות שעבר שאין השכירות משתלמת אלא לבסוף (אינו דינו אלא לבסוף) אינו דינו כגבוי וכפירות המחוברים הצריכים לקרקע חשיבי:

זיל אימא ליה בשמתא יהא מאן דלא אמר ליה ושמעינן מהכא שיכול הרב לגזור לתלמידו אפילו על דבר הרשות כיוצא בו שהרב מקפיד עליהם מפני חשש כבודו ומשום הכי חש רב ששת לנידויו של רב הונא:

מי שמת והניח שתי בנות ובן וקדמה הראשונה ונטלה עישור נכסים ולא הספיקה שניה לגבותו עד שמת הבן נחלקו בה בסוגיא זו ר' יוחנן ור' חנינא שלדעת ר' יוחנן אין אומרין תטול השניה עשור אחר ואחר כך יחלקו אלא שניה ויתרה במה שזכתה בו הראשונה וחולקות בשוה ור' חנינא תמה עליו לומר גדולה מזו אמרו מוציאין לפרנסה ואת אמרת שניה ויתרה כלומר אם מוציאתו מלוקח של בן לא כל שכן מיורש של בן והשיב רב אשי שבזו ויתרה הואיל ונזדמן לה ריוח באותם הנכסים בעצמן ומכאן פסקו גדולי הפוסקים כר' יוחנן ומכל מקום בתלמוד המערב נראה שלא ויתרה והוא שאמרו שם ר' חנינא סבר מימר אף השניה נוטלת עשור ואחר כך חולקות בשוה אמ"ר טבי טעמיה דר' חנינא אם מן המשועבד גובה לא כל שכן מלפניה ר' זעירא בעא קמי ר' אסי היך עבדין עובדא אמר ליה כר' חנינא וכן נפק עובדא כר' חנינא והדברים נראין כן ואף גדולי פורבינצה כתבוה כן בחבוריהם אלא שגדולי הפוסקים והמחברים פוסקין כר' יוחנן ומכל מקום אין ספק במי שהשיא בנות בחייו ומת בלא בן והניח בנות אחרות שלא נשאו שאין אומרין ליטול הקטנות פרנסתן ולחלוק אחר כן בשוה אלא חולקות מעכשו בשוה:

הבת כבר ביארנו שהיא בעשור זה בעלת חוב ומעתה כל שרצו האחים לסלקה מעשור הקרקעות במעות הרשות בידם וכן אם רצו לסלקם בקרקע אחד רשאין ואין אומרין יורשת היא ואינם יכולין לסלקה במעות ולא בקרקע אחד אלא שתטול עשירית בכל קרקע וקרקע לא כי אלא בעלת חוב ולא בעלת חוב של אב עד שתהא אצל אחיה כבא ליפרע מנכסי יתומים ליטול מזבורית ובשבועה אלא בעלת חוב של אחים ונוטלת מהם מן הבינונית שלא בשבועה ואם מתו האחים נוטלתו מבניהם מן הזבורית ובשבועה מכל מקום אע"פ שהיא בעלת חוב שלהם אינה נוטלתו אלא מן הקרקעות כמו שביארנו שאין אומרין בזו מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה שמכל מקום מכח נכסי האב הם משועבדים לה ומכל מקום גאוני הראשונים כתבו שאם מת האב בלא כלום ומת לו... שהוא אבי אביה ואחר כך מת אבי אביה ונעשו אחיה יורשים אינה נוטלת עשור שאין בעל חוב נוטל בראוי:

אע"פ שאין פרנסה נגבית אלא מן הקרקע גובין אותה משכירות הבתים שמאחר שהבתים משועבדים לה אף השכירות כן ואע"פ שלענין בעל חוב וכתבה ומזונות נדון כמטלטלין מקילין בו בענין פרנסה הואיל ולא הגיע השכירות לידם עדין ודנין אותו כקרקע וכן כתבו הגאונים בפירות היוצאים בלא עמל והשבחה בדמיון שכירות בתים כגון פירות האילן וכל שכן שמגבין אותו מאיצטרובלי דרחיא והוא מושב הרחים הנתקע בקרקע שכל המחבר לקרקע הרי הוא כקרקע ומכל מקום מקצת גאוני ספרד כתבו ברביעי של בתרא בשכירות בתים דוקא בשכירות שהשוכר נתחייב בו לאביהם בשעת מיתתו אבל שכירות הבא לאחר מיתת האב לא שהרי ברשות יורשים הוא ואף זו פירשוה גדולי הדורות בשלא הגיע לידם של יורשים וכל אלו אינן דברים נראין:

ומה שנתגלגל כאן באבל שמיסב בראש כבר ביארנוהו במקומו באחרון של מועד קטן:

וכן מה שאמרו בסוגייא זו ובשמתא דלא אמר ליה יש שואלין ואע"פ שקיים מצותו היאך לא הוצרך להתיר נידויו והרי נדוי על תנאי צריך היתר אע"פ שנתקיים תנאו ומתרצים דוקא בשיש ספק בשעת התנאי אם יקיימוהו אם לאו אבל זה לא היה בו ספק שיקיימוהו:

תלא ליה רב לר' ביני חוזי האחים ששעבדו מהו פי' שלח לו אגרת שלומים וביני חוזי כתב לו האחים ששעבדו ומכרו נכסי אביהן מהו פי' יכולין הבנות לטרוף פרנסתן מאותן הלקוחות או לא הוה יתיב ר"ח קמיה דר' ואמר מכרו קמבעי' ליה או משכנו עד זמן קצוב ולא מכרום לגמרי א"ל מאי נפקא לך מיניה בין מכרו בין משכנו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות פי' האחים שמכרו נכסים אחר מות אביהן מוציאין מן הלקוחות לפרנסת הבנות שמשעה שמת אביהן חוב מוטל עליהן לפרוע פרנסתן ולא כל כמינייהו למכור נכסי אביהן שנשתעבדו להן משעת מיתת אביהן ואין מוציאין למזונות כדתנן אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני ת"ע שאין לה קצבה אבל פרנסת הבת י"ל קצבה ע"נ ודמיא לכל חוב דעלמא וטריף ממשעבדי:

איתמר מי שמת והניח ב' בנות ובן וקדמה ראשונה ונטלה ע"נ ולא הספיקה שניה לגבות עד שמת הבן אר"י שניה ויתרה פי' אבדה חלק פרנסתה כיון שנפלו לה הנכסים בירושה ול"א תטול פרנסתה תחלה כי היכי דשקלה ראשונה והדר תפלוג בהדה אלא כיון שלא הספיקה לגבות פרנסתה עד דנפלו נכסי קמה לירש חצין אבדה פרנסתה א"ל ר"ח גדולה מזו אמרו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות ואת אמרת שני' ויתרה פי' השתא אפילו מכרו האחין הנכסים דליתנהו קמה אזלא וטרפה מלקוחות והשתא דאיתנהו קמה אמרת ויתרה וקס"ד דטעמא דר"י הוי דכיון שנכנסו הנכסים בירושה דין היורש כדין הלוקח דמי וכמו שאינה גובה מן הלקוחות כך אינה גובה מן היורשין ואם מתו הבנים אין הבנות גובות מיורשיהן ועכשיו שהן בעצמן יורשות את אחיהן אין זו גובה על זו ומש"ה א"ל גדולה מזו אמרו שאף מן הלקוחות הוא גובה וכ"ש מן היורשין ואהדר ליה ר"י ש"ה דאיכא ריוח ביתי' פי' שהגיע בידה ריוח מן הנכסים האלה לירש חצים וטעמא דפרנסה הוא כדאמר שאנו אומדים דעתו של אב שאינו רוצה שתתבזה בתו והשתא דאית לה חילוקא בנכסיו אין רצונו שתטול פרנסתה שהרי יש לה ואינה מתבזה אבל לעולם גובה מן הלקוחות בין מיורשי האחים אם מתו:

א"ל רב יימר לר"א אלא מעתה אשכחה מציאה בעלמא דאיכא ריוח ביתא ה"נ דלא יהבינן לה ע"נ א"ל ריוח ביתא מהני נכסי קאמינא. ופסקי רבוואתא הל' כר"י משום דר"א מתרץ למילתי' ובירושלמי פסק הלכה כר"ח:

אמר אמימר בת יורשת הויא פי' ע"נ שתקנו לה חכמים בתורת ירושה תקנו לה א"ל ר"א אילו בעי לסלוקי בזוזי ה"נ דלא מצי לסלוקה [א"ל אין אי בעי] בחדא ארעא [ה"נ דלא מצי מסלק] א"ל אין ור"א אמר בת ב"ח הויא ואף אמימר הדר ביה למימר כר' אשי דבעלת חוב היא ומצי לסלוקי בין בזוזי בין בחדא ארעא וכך הל'. ובעינן והשתא דאמר בע"ח הויא דאבא או דאחי פי' האיך הטילו חכמים חוב זה על היתומים כאילו לפרוע חוב אביהם או לפרוע חובם למנ"מ לבינונית ושלא בשבועה וזיבורית ובשבועה פי' אא"ב בע"ח דאבא לא גביא אלא מזיבורית ובשבועה דלא אתפשא צררי כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים ואי בע"ח דאחי היא גביא מנייהו בינונית ושלא בשבועה כדין בע"ח דידהו ת"ש דרבינא אגביה לברתיה דר"א ממר בר"א זיבורית ובשבועה ש"מ בע"ח דאחי היא פי' מת ר"א והניח שני בנים ובת מר ורב סמא וחלקו נכסי אביהן וקודם שתגבה הבת פרנסתה מת ר' סמא ובאה עכשיו לגבות ממר בר"א ומברי' דר"ס בריה דר"א ואגביה רבינא ממר בר רב אשי חצי העישור מבינונית ושלא בשבועה דבע"ח דידיה הות ולא דאבוה ומברי' דר"ס חצי העישור מזיבורית ובשבועה דלא אגבה ר"ס דהוה בע"ח דידה אלמא בע"ח דאחי הויא א"ר הל' ממקרקע ולא ממטלטלי בין למזוני בין לפרנסה ובתוספו' המורה [כתב] וה"מ היכא דלא אמדיני' ולא ידעו ביה אי ידיו רפות או לא אבל היכא דאמדיני' ק"ל כשמואל דאמר לעיל בפרק נערה (כתובות דף נ ע"ב) לפרנסה שמין באב בין במקרקע בין במטלטלי דהא שמואל אפילו במטלטלי אמרה למילתי' כדמוכח לעיל בחיטי דעליה וראיתי בתשובות הגאונים דתקנו במתיבתא בימי מר רב הונא גאון הלוי בר מר רב יצחק למיגבי ב"ח וכתובת אשה אפילו ממטלטלי דיתמי ואע"ג דמטלטלי דידהו לא משתעבדו לב"ח וכתבו רבוואתה דדוקא מזוני דאינון תנאי ב"ד גבי ממטלטלי כיון דשמין בתקנתא דבתראי אבל פרנסה דאינו ת"כ כדקיימו קיימו ולא גביא אלא מקרקעי ואינו נ"ל דאטו תקנתא דבתראי בכתובה בלחוד הות בכל מילי תיקון בין לכתובה בין לב"ח וה"ה לפרנסה דכל גוביינא גבי אפילו ממטלטלי ואדרבה פרנסה כיון דשמין באב א"ל דניחא ליה דתתפרנס אפילו ממטלטלי דידיה ותו דאמרן לעיל דבת בע"ח הוה וא"כ ל"ש חוב דידה מכל חוב דעלמא וכי היכי דכל חוב דעלמא גבי אפילו ממטלטלי דיתמי בהאי תקנה ה"נ הבת ול"ש:

ואם איתה נימא לי' מי אמרה כלו' ואם איתה דלא שמיע' לי' דאי הוה שמיע לי' הוה מקבל לה כי אתי ר' חנינא למפשטא מהא נימא לי' מי אמרה אלא וודאי שמיע לי' ולא סביר' לי'. ומהדרינן שאני התם דאיכא רווח בית' כלומ' לעולם לא שמיעא לי' דאי הוה שמיעא הוה מקבל לה. ודקא קשיא לך אם כן נימא לי' מי אמרה. היינו טעמא משום דלא אכפת לי' דלא שייכא בהדי דידי' כלל דשניא הא דר' יוחנן דאיכא רווח בית' הילכך לא אכפת לי' לאהדורי עלה כלל. והלכתא כר' באחין ששיעבדו בין מכרו בין משכנו דמוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות כדאמרי' לעיל והא מעשים בכל יום מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות. ובאידך דמי שמת והניח שתי בנות ובן וקדמה הראשונה ונטלה עישור נכסים ולא הספיקה לגבות שני' עד שמת הבן קיי"ל כר' יוחנן דאמר שני' ויתרה כיון דאיכא רווח ביתא מהני נכסי'. ולאפוקי מציאה וכדמוכחא סוגיין כוותי' ותרווייהו איתנהו דלא שייכן להו אהדדי כדפ':

ואף אמימר הדר בי' כו' עד וחזיתי' לדעתי' דאי בעו לסלוקי בזוזי הוו מסלקי לה דשמעי דהוו קא אמרי לה אלו הוו לן זוזי סליקנך בזוזי. הא מלתא לא אתי' כפשטא דמאי ראי' יש מהא דקא אמרי אלא מסתברא דאינהו הוו בעי לסלוקא בחדא ארעא ואמרי הא כטעמייהו דדינא גבייהו כיון דאלו הוו בעי לסלוקי בזוזי הוו מסלקי לה ואשתיק ולא אמר להו ולא מידי והיינו ראי' אמר רב אשי כי הוינן בי' רב כהנ' הוה מגבינן ואפי' מעלמא כל דבתי. איכא דמפרש שהיה מגב' לה עישור משכירו' הבתים מלבד עישור שמגבה לה מגוף הקרקעות דשכירות מכירה ליומי' הוא. וכי היכי דאלו מכרו קרקע אחד נוטלת עישור דמיי. הכי נמי הכא נוטלת עישור של שכירות עצמה. ולא נהיר דאלו מכרו קרקע לפירות לזמן מכיון דלית לה מפירי מי אית לה מדמי פירי הא וודאי לית לה. אלא וודאי עיקר פירוש' משכירות הבתים ששכר האב ולא הספיקו לפרוע השכר עד שמת האב קודם שהגיע זמן הפרעון דכיון דקיימא לן דשכירות אינה משתלמת אלא בסוף הוה לי' כפירות המחוברין וצריכין לקרקע שהן כקרקע ומשום הכי אית לה מינייהו וזה נכון:

תלה ליה רב לרבי ביני חיטי פי' היה שולח לו כתב, אחר שכתבה עלה על דעתו לשאול ממנה השאלה הזו וכתב זו השאלה בין תפירות הכתב ויש מפרשים בין השיטין. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
וז"ל רבי יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל ביני חיטי פי' שיגר אליו כתב שאלות הנקרא דר"ג ולאחר שסיימו נזכר שאלה זו וכתבה בין השורות נ"א ביני חיטי ופירושו בין חבור היריעות כלומר לקח נייר וכתב שם זאת השאלה וחברו בין יריעה ליריעה שנעשה כיריעה אחת ושאל רבי' האיי גאון ז"ל אין ענד מה תוצל אל יריעות בעצה"א כבע"ץ יכלו מן אכר כל ואחד' ומן אולא אלא כדי מקאדר יסיר בלא כתאבה ופירש דאליך אל מזדע כתב רב מסאלו לרבי. ע"כ:

אמר ליה מכרו או משכנו כתב רש"י אמר רבי חייא מאי שעבדו דקא מבעיא ליה מכרו או משכנו. ע"כ. פי' לפי' דלכאורה משמע דר' חייא שאל לרבי אחר שידע תשובה מכרו או משכנו והיינו דקאמר אמר ליה פי' לרבי לפי מאי דהשיב לו והא ודאי ליתא דעל התשובה ליכא להסתפוקי כלל דפשיטא ודאי דלא שני לן מידי בין מכרו למשכנו אלא כשבאת שאלה זו לפני רבי אמר ר' חייא מאי שעבדו דקא מבעיא ליה הוה ליה למבעי בהדיא איזה שעבוד קאמר ועל לשון הבעיא קא בעי והיינו דהשמיט רש"י ז"ל מלת ליה ולא נקט אלא אמר רבי חייא ודוק. ואהדר ליה רבי דלקושטא דמלתא לא נפקא לן מינה מידי בין מכרו למשכנו ובעי תלמודא סוף סוף שפיר מקשי רבי חייא על שאלת רב דאי מכרו קא מבעיא ליה לכתוב ליה מכרו כו' ומאי לשון שעבדו דנקט כנ"ל:
וז"ל הגאון ז"ל הוה יתיב ר' חייא קמיה דרבי כשבאת שאלה זו לפניו אמר ר' חייא מאי שעבדו דקא מבעיא ליה מכרו או משכנו דמשמע שעבדו להכי ולהכי אמר לו פי' רבי ע"כ:

ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל יתיב ר' חייא קמיה דרבי כשהגיע לו הכתב ושאל רבי חייא לרבי אם היה שואל רב היכא שמכרו האחים או היכא שמשכנו וא"ל רבי מאי נפקא לך מינה שעבדו סתם קא מבעיא ליה בין מכרו בין משכנו בנות מוציאות מידן לפרנסה כו'. ע"כ. ודוחק שישאל ר' חייא מרבי כוונת שאלת רב טרם ישמע תשובתו לכך נראה שלא שאל מרבי כלל אלא הוה קא מגמגם על לשון שאלת רב אמאי לא פירש באר היטב לשון שאלתו וכדבעי תלמודא וכדכתיבנא:
וכתב ריב"ש ז"ל מכרו מבעיא ליה או משכנו יש מי שהקשה מאי האי דמספקא ליה לרבי חייא והיכן מצינו חלוק בין מכירה למשכונה גבי ממשעבדי וצ"ע. עד כאן:
וז"ל הר"י מטראני מכרו קא מבעיא ליה או משכנו עד זמן קצוב ולא מכרום לגמרי. א"ל מאי נפקא לך מינה בין מכרום כו' מוציאין לפרנסה פי' האחין שמכרו נכסים אחר מות אביהן מוציאין מן הלקוחות לפרנסת הבנות שמשעה שמת אביהן חוב מוטל עליהם לפרוע פרנסתן ולאו כל כמינייהו למכור נכסי אביהן שנשתעבדו להן משעת מיתת אביהן ואין מוציאין למזונות כדתנן אין מוציאין למזון האשה והבנות כו' שאין להם קצבה אבל פרנסת הבת יש לה קצבה עשור נכסים ודמיא לכל חוב דעלמא דטריף ממשעבדי ע"כ.
ואפשר לפי דלא דמיא לחוב דעלמא ממש דהא אי הוה בעי אב הוה מפטר כגון דהוה מצוה אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו לכך הוה מספקא ליה לרב דדילמא דוקא כשמשכנו האחים לזמן קצוב ולא מכרום לגמרי הוא דמוציאין לפרנסת הבנות אבל מכרום לגמרי מה שמכרו מכרו דלא אשתעבוד לפרנסת הבנות אלא הני נכסי בעודן דאיתנהו בידא דאחי אבל לא מה שמכרו כבר כנ"ל:
ואי שלח לי דמוציאין אכתי מכרו קא מיבעיא יש מקשים דאמאי מבעיא ליה מכרו דאי במשכנו אמר ליה מוציאין בניחותא מכלל דמכרו אין מוציאין דאי במכרו נמי מוציאין מרתח הוה רתח ומתרצינן דלא עדיף כולי האי מכרו טפי ממשכנו דלרתח בהכי אכן לי נראה דקושיא מעיקרא ליתא דריתחא לא מנכרא במלתא דאתיא בכתיבה והכא על פי הכתב היה משיב לו. הריטב"א ז"ל. ובכתיבה נמי איכא לישני דמשתמע ריתחא ועיקר האי עניינא דריתחא איתא בפרק אלו טרפות גבי נשתברו רוב צלעותיו ובפרק ב' דזבחים בסופו:

מי שמת והניח שתי בנות ובן כו'. ודוקא נקטה בהכי שאלו לא הניח בן כלל אין כאן פרנסה כלל דיורשות נינהו ואף על פי שהשיא האחת בחייו אין לשניה ליטול כשיעור ההוא דמתנה בעלמא הוא דיהיב לה אביה והכין איתא בהדיא בפרק מי שמת.

אמר ליה ר' חנינא גדולה מזו אמרו מוציאין לפרנסה כו'. פי' דקס"ד דמשום שבאו הנכסים לרשות יורשין אמר רבי יוחנן השניה ויתרה דרשות יורש כרשות לוקח ולהכי אמר ליה דאפי' מן הלקוחות שאין מלוה על פה גובה מהם מוציאין לפרנסה וכל שכן מן היורשין דמלוה על פה גובה מהם. הריטב"א ז"ל:
וכן פי' ה"ר ישעיה מטראני ז"ל שניה ויתרה פי' אבדה חלק פרנסתה כיון שנפלו לה הנכסים בירושה ולא אמרינן תטול פרנסתה תחלה כי היכי דשקלה ראשונה והדר תפלוג בהדה אלא כיון דלא הספיקה לגבות פרנסתה עד שנפלו לה נכסי קמה לירש חציין הפסידה פרנסתה.

א"ל ר' חנינא גדולה מזו כו'. פי' השתא אלו מכרו האחין הנכסים דליתנהו קמה אזלה וטרפה מלקוחות והשתא דאיתנהו קמה אמרת דויתרה וקסבר ר"ח דטעמא דר' יוחנן דכיון שנכנסו הנכסים בירושה דין היורש כדין הלוקח דמי וכמו שאינה גובה מן הלקוחות כך אינה גובה מן היורשין ואם מתו האחין אין הבנות גובות מיורשיהן ועכשיו שהן בעצמן יורשות את אחיהן אין זו גובה על זו ומ"ה א"ל גדולה מזו אמרו שאף מן הלקוחות היא גובה וכ"ש מן היורשין ואהדר ליה ר' יוחנן שאני הכא דאיכא רווח ביתא כו'. ע"כ:
ואם איתא לימא ליה מאן אמרה פי' אי אמרת בשלמא שמיע ליה ולא קבלה היינו דלא חש לאהדורי ליה מידי אלא אי אמרת לא שמיע ליה מיניה דרבי דאי הוה שמיע ליה מיניה הוה מקבלה הוה ליה למימר ליה לר"ח מאן אמרה למידע אי בר סמכא הוא. ריב"ש ז"ל:
וז"ל הריטב"א ואם איתא דלא שמיע ליה לימא ליה מאן אמרה פירוש אלא ודאי שמיע ליה ולא קבלה ומש"ה לא הדר ביה השתא. עד כאן:
גרש"י ז"ל לעולם לא שמיע ליה ושאני הכא דאיכא רווח ביתא פי' רש"י ז"ל לעולם לא שמיע ליה מעיקרא כדאמר לה למימרא דלעיל ומיהו מקמי הא עובדא שמעה וקבלה והא דלא הדר ביה משום קושיא דרבי חנינא משום דלא קשיא כלל דטעמא דר' יוחנן הכא דשניה ויתרה משום דכיון דאיכא ירושה ורווח ביתא תו לית לה פרנסה ויש שקשה להם מי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן כי קודם המעשה הזה שמעה וקבלה לימא דמעיקרא לא שמיע ליה והשתא דשמעה וקבלה ושאני הכא משום רווח ביתא. וי"ל דמ"מ אילו לא שמעה עד השתא הוה ליה למימר מאן אמרה. הריטב"א ז"ל:
רווח ביתא פי' שהגיע בידה רווח באלה הנכסים לירש חציין וטעמא דפרנסה הוא כדאמרן שאנו אומדין דעתו של אב שאינו רוצה שתתבזה בתו והשתא דאית לה חולקא בנכסיו אין רצונו שתטול פרנסתה שהרי יש לה ואינה מתבזה אבל לעולם גובה מן הלקוחות בין מיורשין האחין אם מתו. רבינו ישעיה מטראני ז"ל:
וכתב הריטב"א ונראין דברי האומרים דבעינן דמטי לה בירושתה רווח ביתא כשיעור פרנסתה ואם לאו מוסיפין לה משל ראשונה ע"כ. והתוס' ז"ל נסתפקו היכא שמת הבן ונשארו עשר בנות שלא נשאו דהכא ליכא רווח ביתא שאפי' בתורת ירושה לא תטול אחת יותר מעשור:
ולענין פסק פסקו הגאונים ז"ל הלכתא כר' יוחנן דרב אשי הכי ס"ל מדקאמר אנא רווח ביתא מהני נכסי קא אמינא ולא קאמר רבי יוחנן רווח ביתא מהנהו נכסי קאמר ואף על פי שבירושלמי [ה"ו] פסקו בפירוש הלכה כר"ח אנן אגמרא דילן סמכינן ובעל הלכות גדולות פסק כרבי חנינא דרביה דרבי יוחנן הוה ומשום דבירושלמי פסקו כמותו. הריטב"א ז"ל:

אמר ליה רב אשי לאמימר אלו בעי לסלוקה בזוזי לכאורה משמע דרב אשי שייל מאמימר פי' דבריו דלמאי נפקא מינה הויא יורשה אלו בעי לסלוקינהו כו'. וליתא דפשיטא דלהכי הוי יורשת דלא מצי לסלוקה בזוזי כדין יורשת ועוד דמאחר דא"ל אין עלה מאי דשייל מיניה לענין סלוק זוזי מאי תו שייל מיניה לענין סלוקה בחדא ארעא הא ודאי דחדא מלתא הויא לכך נראה דרב אשי קא מתמה עליה דאמימר אטו לפי דבריך אלו בעי לסלוקה כו' ולא מצאנו מי שדן כן לעולם ואהדר ליה אין פי' באמת צריכין למידן הכין וכדפרש"י ז"ל. וכי קאמר רב אשי בת בעלת חוב הויא משום הני קושיי דקשיא ליה עליה דאמימר הוא דאמר הכין וזהו שכתב רש"י בעלת חוב הויא. ומצי לסלוקה בזוזי או בחדא ארעא. ע"כ:
וכן פי' הריטב"א וז"ל ואי בעי לסלוקה בחדא ארעא לא מצי מסלקי לה פי' כלום שויוה רבנן כיורשת אפילו להא. ע"כ:
ושתק ולא אמר להו ולא מידי פי' וכל כה"ג אין לו לדיין לשתוק שלא יסתמו טענותיו של בעל דינו שהוא סבור דכיון שהדיין שותק כן הדין וכן למדנו דין זה מכאן. הריטב"א ז"ל:

וז"ל ריב"ש ז"ל ושתק כו'. מכאן היה ר"ת רגיל כשהיה בדין ורואה אחד מבעלי דין אומר לחברו אלו הייתי רוצה לטעון טענה פלונית הייתי נאמן או אלו היה דבר פלוני היית מתחייב לי בדין ואין הדין כן היה ר"ת ז"ל מכחישו כדי שלא יטעו השומעים דמדאשתיק אודויי אודי ליה כי האי עובדא דאמימר. ע"כ:

אבל הרא"ה כתב ואשתיק ולא אמר כו'. הא מלתא לא אתיא כפשטה דמאי קא אמרי בו אלא מסתברא דאינהו הוו בעי לסלוקה בחדא ארעא ואמרינן הא כטעמייהו דדינא גבייהו כיון דאלו הוו בעו לסלוקה בזוזי הוו מסלקי לה ואישתיק ולא אמר להו ולא מידי. עד כאן:

והשתא דאמרת בעלת חוב הויא דאבא או דאחי וכו'. ואיכא למידק הא ודאי דאחי הויא דתניא אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו שומעין לו וכדאיתא לעיל. ועוד למה ליה למפשט ממר בר רב אשי ומבריה דרב סמא כחד מינייהו הוה פשיט שפיר וי"ל דאף על גב דאי קאמר אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו שומעין לו מכל מקום לא מחייבי אחי בפרנסת הבנות אלא מחמת הני נכסי דשבק אבוהון ואיברא דלא הויא יורשת ממש כי היכי דנימא דלא מצו לסלוקה בזוזי ולא בחדא ארעא מכל מקום איכא למדיינה כבעלת חוב דאבא משום דכיון דלא צוה האב אל יתפרנסו הרי חיובא מוטלת על הנכסים דשבק אביה והויא לה כבעלת חוב דאבא ומיהו לא מצינן למקרייה בעלת חוב דאבא ממש ולא בעלת חוב דאחי ממש והיה אפשר לומר דתגבה בבינונית ובשבועה א"ל בזבורית ושלא בשבועה דוק ותשכח. לכך הוצרך התלמוד לפרש למגבה בבינונית שלא בשבועה וזבורית בשבועה והוצרך נמי למפשט ממר בריה דרב אשי ומבריה דרב סמא לומר שהדין מתחלף כפי הנושא והלכך בעלת חוב דאחי הויא דאי לאו הכי הוה אמינא דדין הפרנסה כן לעולם דאינה נגבית אלא מן הבינונית ושלא בשבועה א"נ מן הזבורית ובשבועה דתקנת חכמים בפרנסה כן הוא ולא הוה ידעינן אי בעלת חוב דאבא או דאחי כנ"ל:
וז"ל ה"ר ישעיה מטראני והשתא דאמרת בעלת חוב הויא דאבא או דאחי פי' היאך הטילו חכמים חוב זה על היתומים כאלו לפרוע חוב אביהן או כאלו לפרוע חובם.

למאי נפקא מינה לבינונית כו'. פי' אי אמרת בעלת חוב דאבא לא גביא אלא מזבורית ובשבועה דלא אתפסה צררי אבוה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים ואי בעלת חוב דאחי הויא גביא מינייהו בינונית ושלא בשבועה כדין כל בעלי חובות דידהו. ע"כ:
והרשב"א כתב וז"ל ומבריה דרב סמא ובריה דרב אשי מן הזבורית ובשבועה ומינה דהא דאמר ר' לעיל בין מכרו בין משכנו מוציאין לפרנסה דוקא בשבועה בבא ליפרע מנכסי משועבדים קשיא ליה שבועה זו למה והא תוך זמן הוא ולא עביד אינש דפרע גו זמניה ואפי' לגבות מיתמי ובלא שבועה כדאיתא בריש פרק קמא דבבא בתרא [ה ב'] ולא חיישינן לא לפרעון ולא לצררי ואם תאמר דשאני הכא דדעת האחים קרובה אצל אחותם ומתפסי לה צררי הא לא משמע הכי בריש פרק הנזקין [נא א'] ואפי' לגבי בתו אלא במה דקא אכלה בתנאי ב"ד במזון הבנות וכדאמרינן התם בתו כיון דבתנאי ב"ד קא אכלה מתפיס לה צררי.
ומדוחק יש לי לומר חשש דצררי דהתם היינו להפסידה מזונות לגמרי מן הלקוחות מיהא ועושין הספק בודאי לגמרי לגבי לקוחות ודוקא בבתו ובמקום תנאי ב"ד הא בעלמא לא אבל לחוש לשמא התפיסה צררי אפילו לגבי קרובים לפרנסה חוששין ולא תטול אלא בשבועה הא בב"ח דעלמא לא חיישינן. ואם תאמר מ"מ גבי מזונות נמי דהוו תרתי דהוי תנאי ב"ד ועוד שדעתו קרובה אצלה אמאי יטול מן היתומים בלא שבועה ואפשר לומר דלגבי מזונות אין דעתו כל כך קרוב אצלה להתפיסה צררי וכו'. ואכתי תמיה לי למזונות נמי כשבאה ליטול מבני חרי דאחי לא תטול אלא בשבועה והיאך מחמירין לענין פרנסה שלא תטול אפילו מן האחין אלא בשבועה ומקילין גבי לקוחות ליטול בשבועה מיהא ולגבי מזונות מקילין ליטול שלא בשבועה מן האחין ומחמירין לגבי לקוחות שלא יטול אלא בשבועה וצ"ע. ע"כ:

וכתבו הרא"ש והריטב"א וריב"ש ז"ל הא דקאמר ומבריה דרב סמא וכו'. צריך לפרש שרב סמא נפטר מיד אחר רב אשי שלא הספיקו להגבות לבתו עשור נכסים עד שנפטר רב סמא ומ"ה כשבאה ליפרע מבנו היתה נפרעת מן היתומים ממש אבל ליכא לפרושי כדפרש"י דרב סמא נפטר בחיי רב אשי דאם כן בריה דרב סמא במקום רב סמא קאי ובע"ח דידיה ממש הויא ולא מקרי' ב"ח ליפרע מן היתומים והיתה נוטלת ממנו בינונית שלא בשבועה. ע"כ:
וכן פירש הר"י מטראני ז"ל וז"ל פי' מת רב אשי והניח שני בנים ובת מר בר רב אשי ורב סמא וחלקו נכסי אביהן וקודם שתגבה הבת פרנסתה מת רב סמא ובאה עכשיו לגבות ממר בר רב אשי ומבריה דרב סמא ואגביה רבינא ממר בר רב אשי חצי העשור מבינונית ושלא בשבועה דב"ח דידיה הות ולא דאביה ומבריה דרב סמא חצי העשור מזבורית ובשבועה דלא אגבייה רב סמא דהוה בעל חוב דידה אלמא בעלת חוב דאחי היא ע"כ. וכן כתב הרמ"ה וכדבעינן למכתב קמן בס"ד:
ואסיקנא דבת בעלת חוב דאחי הויא ואי בעי לסלוקה בזוזי או בחדא ארעא מצי לסלוקה ונוטלת מהן בבינונית בלא שבועה כדין בע"ח דעלמא והיכא דאיכא בן ואלמנה ובת והאלמנה תובעת מזונות או כתובה והבת תובעת פרנסה אלמנה קודמת דהויא לה בע"ח דאבא והא דאמרינן בירושלמי בפרק מי שהיה נשוי פרנסה וכתובה פרנסה קודמת ההיא בכתובת בנין דכרין מיירי דכירושה שווייה רבנן וכי היכי דנוטלת פרנסה מן האחין הכי נמי נוטלת במקום כתובת בנין דכרין. ריב"ש ז"ל:
וכתב הרמ"ה ז"ל ומסתברא דאי מיית האח בחיי האב ואחר כך מת האב הרי הבת גובה מיורשי אבוה מבינונית ושלא בשבועה ויורשי האח במקום אח קיימי ומכח אבוה דאבוה קא אתו וברתא בעלת חוב דידהו ומשום דאכתי לא זכה האח בהני נכסי ולא אחייב ליה מידי לאחותיה כי היכי דתהוי גבי יורשין כבא ליפרע מנכסי יתומים.
ואתמר משמיה דרב יהודאי גאון ז"ל כיון דקי"ל דבת בעישור נכסים בעלת חוב הויא דשמעינן דהיכא דלא הוה ליה לאביה מידי ומת בחיי האב ואחר כך מת אביו אינה נוטלת עשור נכסים מנכסי אבי האב דאין ב"ח נוטל בראוי כבמוחזק. ומסתברא כותיה וכי תימא אדרבה כיון דקי"ל בעלת חוב דאביה הויא והוי מוחזק לגבי אחיה תגבה מינייהו ותסברא אימור דאמרינן בעלת חוב דאחי הויא בנכסי דאבוהון בשאר נכסי דידהו מי אמרינן אלו זבני אחי נכסי דעלמא מי הוה שקלא מנייהו מידי השתא נמי הני נכסי דירתי מאבא דאבוהון כיון דלא זכה בהן אבוהון מחיים כמאן דנפלו להון מעלמא דמו ולא גביא מינייהו. והא דאמרינן דגביא מאחין בלא שבועה דוקא דלא קא טענה טענת ברי דפרעוה אבל אי טענה טענת ברי דפרעוה אמרינן להו זיל שלימו אי אמרי תשבע לן ברישא משביעין לה והדר מגבינן לה ואי לא טעני אינהו תשבע לן לא משביעין לה אנן מאי טעמא דלא עדיפא ממלוה בשטר שאין בו נאמנות.
והשתא דקי"ל דבת לענין פרנסה בעלת חוב הויא וקי"ל נמי דמי שהניח עשר בנות ובן ראשונה נוטלת עשור נכסים ושנייה במה ששיירה שמעינן מינה דבע"ח היכא דקדים וגבי מקמי דגביא ברתיה ממעיט עשור נכסי דאי ס"ד לא ממעטא ראשונה אמאי ממעטא בעשור דשניה ושניה אמאי ממעטא בעשור דשלישית והא קי"ל דבת בע"ח הויא אלא משום דבע"ח נמי היכא דקדים וגבי נמי מעוטי ממעיט. ועוד דהשתא פרנסה שיכול אב לאפקועה ממעטה ב"ח דלא הוה יכול האב לאפקועי זכותיה לא כ"ש וה"ה היכא דאתו למגבי בהדי הדדי ב"ח ובת דממעיט ב"ח בעשור נכסי מידי דהוה אם באו כולן לינשא כאחת דממעטי בחלקה דהדדי והתם הוא דשקלן בהדדי משום דכולהו בהדדי נינהו אבל הכא דבע"ח קדים שהבת לא זכתה עד שעת מיתת האב ושעבוד דבע"ח היה מקודם דין הוא שימעט ב"ח בעשור נכסים, וה"מ היכא דאתו למגבה בהדי הדדי וכל שכן היכא דקדים בע"ח וגבי אבל היכא דקדמה ברתא למגבי מקמי דאתי בע"ח למגבי לא ממעיט דאס"ד ממעיט הכא גבי בנות נמי כיון דקי"ל דכבעלת חוב הויא כי קדמה ראשונה ואנסובי נמי אמאי נוטלת עשור דכולהו נכסי כולהו תשעה נמי למעטן בעשור ראשון וכי תימא דילמא שאני פרנסה דכיון דאי מתה ברתה מקמי נשואין לית לה כל כמה דלא גביא לא ממעטא אבל בע"ח דאי נמי מיית מקמי דגבי אית ליה ממעיט דכמאן דגבי דמי דלא ס"ד דקי"ל בב"ח דאמרינן שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי וכיון דבעידן דקא אתיא למגבה אכתי ארעא בחזקת יתמי קיימא דינא הוא דלא ממעט וכיון דגביא לה בת פרנסה דידה משלם אע"ג דאתי בע"ח בתר הכי וגבי לחובו משאר נכסים אמרינן אגלאי מלתא למפרע דמשעת מיתת האב כמאן דגבי דמי דקי"ל בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה כדאיתא בפרק כל שעה ואשתכח דהשתא הוא דאמעיט נכסי ומעיקרא כי גביא כדין גביא ואפילו היכא דשוויה אבוהון שדה אפותיקי לבע"ח אם קדמה הבת וגבתה עשור נכסי מה שגבתה גבתה כיון דיכלי יתמי לסלוקה בזוזי אבל באפותיקי מפורש כגון דאמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזה ממעיט ואף על גב דגבי הדרי יתמי ושקלי מניה ההוא טובינא דכיון דלא יכלי יתמי לסלוקי לבע"ח מיניה בזוזי כמאן דגבי דמי. ומשכנתא נמי ממעיטה כיון דלא קיימא ברשותא דיתמי לא לגופה ולא לפירי עד דמסלקי ליה בזוזי. תלמידי ר' יונה ז"ל:
מאיצטרובלא דריחיא הוא עיגול שסביב הריחים שמעכב את הקמח שלא יתפזר ומידי דקביע בקרקע הוא ואף על פי שעשויה ליטול ממקום למקום כל זמן שהיא מחוברת לקרקע כקרקע היא חשובה לגבות ממנה. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
מעמלא דבתי הפי' הנכון דדוקא במה שהשכיר האב בחייו ולא הגיע זמן עד שמת האב דכיון שלא הגיע זמן ושכירות אינה משתלמת אלא בסוף הוה ליה השכירות כנגד מה שנשתמשו בו בחיי האב בגוף הקרקע או בפירות המחוברין בקרקע שהן לכ"ע כגוף הקרקע ובתוס' שנראה שבשכירות ששכרו האחין אחר מיתת אביהן אלא שלא הגיע הזמן כשבאה היא לגבות. ריב"ש ז"ל.
ותלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו וז"ל הוה מגבי אפי' מעמלא דבתי כלומר משכירות הבתים דכיון דמכח קרקע קא אתו כקרקע דמי ודוקא מאגרא דאתי מיניה לאחר מיתת האב דזכי בהו בנות בההוא קרקע וכי אשבח לדידהו אשבח וכל שכן בפירי דלא גמירי בשוליה אלא לאחר מיתת האב ואף על גב דאיתלישו בתר הכין אבל אגרא דאתי מיניה בחיי האב מטלטלין גמורין נינהו ומשעת מיתה זכו בהן יתמי ולית להו לבנות זכות בגווייהו ואע"ג דלא מטא לידיה דאב מחיים דהוה ליה כמאן דזבין ארעא ולא הספיק למגבא מיניה דלוקח עד דמיית דהנהו זוזי כמלוה בעלמא דמי ולית להו לבנות זכותא בגוייהו ולא לפרנסה וכן הלכתא. ואי קשיא לך ואפילו באגרא דאתיא לאחר מיתת האב ופירי דאתו לאחר מיתת האב אמאי גביא והא קי"ל דבת לענין עשור נכסים בעלת חוב הויא ובע"ח לית ליה פירי דאמר שמואל בע"ח גובה את השבח שבח אין פירות לא, לא תקשי לך דכי שויוה רבנן כבעלת חוב לענין סילוקא בזוזי ולחדא ארעא ולענין מגבא מיתמי דאמרת מזבורית בשבועה וכו' כל כמה דלא גביא ארעא בחזקתה קיימת בין לענין אגרא בין לענין פירי וכי מסלקי לה הוא דמסתלקא מעיקרא כי אתקון להכי אתקון. ע"כ לקטתי מתוך דברי ר"מ הלוי ז"ל.
אבל רבני צרפת אומרים שהשכירות כיון שהגיע ליד אחים כמטלטלין שלהן הוי ואע"פ שהשכירו הקרקע לאחר מיתת האב אינו גובה מהם אותו שכירות ומאי דאמרינן הכא דמגבה אפי' מעמלא דבתי מפרשי דמיירי כגון שהשכירו האחים הקרקע אחר מיתת אביהן לשנה אחת ובתוך השנה באה לב"ד לתבוע פרנסתה ופסקו לה ב"ד לטרוף גובה כל אותו השכירות של כל השנה דכיון דקיימא לן דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף כאלו בא כל השכירות אחר שפסקו לה ב"ד דיינינן ליה וזה נראה למורי הרב נר"ו עיקר. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל הוה מגביא אפילו מעמלא דבתי פרש"י שכירות הבתים והקשו בתוספות היכי דמי אי כשמסר לה הבתים לשוכרם צריכה למימר והלא גוף הבית יש לו להגבותם כ"ש השכירות ואי מיירי משכירות שגבו היתומים כבר האי מטלטלי דיתמי נינהו ותירצו שלא נצרכה אלא שבאת לגבות בתוך זמן השכירות וקאמר דטרפה מן השוכרים כל השכירות שעבר דכיון שאין שכירות משתלמת אלא בסוף אין דינו כגבוי וכפירות המחוברים הצריכים לקרקע חשיב. ע"כ:
וז"ל הרא"ה ואפילו מעמלא דבתי איכא דמפרש שהיה מגבה לה עשור משכירות הבתים מלבד עשור שמגבה לה מגוף הקרקעות דשכירות מכירה ליומיה הוא וכי היכי דאלו מכרו קרקע אחת נוטלת עשור דמיו הכי נמי הכא נוטלת עשור של שכירות עצמה. ולא נהיר דאלו מכרו קרקע לפירות לזמן מכיון דלית לה מפירי מי אית לה מדמי פירי הא ודאי לית לה אלא ודאי עיקר פירושא משכירות הבתים ששכר האב ולא הספיקו לפרוע השכר עד שמת האב קודם שהגיע זמן הפרעון כו'. עד כאן:
זיל אימא ליה ובשמתא מאן דלא אמר ליה ושמעינן מהכא שיכול הרב לנדות את תלמידו אפילו על דבר הרשות כיוצא בזה שהרב מקפיד עליהם מפני חשש כבודו ומשום הכי חש רב ששת לנידויו של רב הונא. הריטב"א ז"ל.
ואי היה צריך הפרה אפילו שהיה על תנאי כדאמרינן בפרק אלו הן הגולין נדוי על תנאי צריך הפרה מנלן מיהודה כו' הוה קשיא טובא היכי רב הונא שדי שמתא אתלמידיה בחנם מידי דבעי הפרה אפילו יקיים תנאו ומיהו פי' ר"ת דהכא אין צריך הפרה כיון שבידו לקיים התנאי וכמו שכתבו התוס' ז"ל:
ומאן יתיב בי מרזחא ברישא איכא מאן דאמר דגס רוח קראו לשון זחוחי הלב דאי לא היכי שלח ליה הכי וכי יודע היה שהוא לא היה יודע מרזחא מאי היא ואיכא מאן דאמר שביזהו כששאל לו שאלה קלה כזו לומר דאפילו הא מילתא איכא לספוקי אי ידע לה והנכון שכיון לבזותו לומר כשהאבל יושב בראש לא מפני חשיבותו כן רב ענן נעשה ראש עירו ולא מפני חשיבותו. ריב"ש ז"ל:

ד"ה משום רווח ביתא יש להסתפק היכא דאיכא עשר בנות וכו'. פירוש עשר בנות ובן אחד וקדמה הראשונה ונטלה עישור נכסים ולא הספיקה שניה לגבות עד שמת הבן ועיין בהר"ן:

גמ' דשלח לי ולא ידענא מאי ניהו כו' כצ"ל:

גמ' ביני חיטי. לפירש"י דשלח ליה אגרת שלומים וכו' אפ"ל משום דדברים שבע"פ לא ניתנו לכתוב רק אח"כ בימי האמוראים משום עת לעשית ראו והתקינו לכתוב כנודע לכן תלאה ביני שיטי ולא כתבו כדרך הכתיבה בסדר השורות:

גמ' נכתוב ליה מכרו בו'. דאף דקאי אמתני' דאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים ולא קתני מכר או משכן וקמבעיא ליה שיעבדו לענין פרנסה שיש לו קצבה מהו דודאי מתני' כולל הכל מנכסים משועבדים שדרך הלשון כן לקרות נכסים הנמכרים או נתמשכן נכסים משועבדים ורב אילו בעי טרפה פרנסה ממשועבדים או לא ודאי דלא היה קשה מידי אבל האחים ששיעבדו אין דרך הלשון דאי מכרן קאמר הול"ל האחין שמכרו כמו ראובן שמכר שדה לשמעון לא ששיעבד וכן משכנו וק"ל:

גמ' זיל אימא לי' ובשמתא כו'. האף הגדול הזה לא היה נראה לכאורה משום דקרי ליה חברין דרב ענן אדם גדול היה ואליהו הוי רגיל אצלו כדאיתא לקמן בפרק שני דייני אבל אפ"ל משום דרב הונא לא היה רב שם התואר אלא שם העצם כדאיתא ס"פ כיצד צולין מ"ט כי אמרי לך מה שמך אמרת רב הונא אמר להו בעל השם אני פירש"י מקטנותי היו קורין לי כך וזה חיסר רב משמו כאילו אינו ראוי אפילו בשם העצם לקוראו כן. מיהו התם הוא ר"ה בר נתן דעלי' אמרו בהניזקין והאיכא ר"ה בר נתן דהוי תורה וגדולה במקום אחד דאיקיים ביה והיו מלכים אומניך בפ"ב דזבחים הוי קאי קמיה אזגדיא מלכא דפרס וכו' ומשני מיכף הוי כייף לרב אשי כו' והכא סתם ר"ה תלמידו דרב דבעי מיניה שמואל מר"ה בפ"ק דגיטין והוי קדמון טובא וכדלעיל אמר ר"ה אמר ר' פרנסה אינה כתנאי כתובה ולעיל אמר ר"נ אמר לי הונא הלכה כר' כו' גם הגמ' סיים גברא דלא ידע וכו' הונא חברין כו' [משמע דמשום חברין איקפד]. ורוגזא דרב ענן אף דאיהו קרי נמי לר"ה כך היטב חרה לו על הכפל ענן ענן דרך גנאי והוא לא קראו רק פעם אחד גם אפ"ל דרב ענן כתב בכתב כן לר"ה כמשמעות הונא חברין שלם שהיה אגרת שלום שישתדל בדינא דהאי איתתא והוי כמדבר בפיו לנוכח אליו אבל ר"ה צוה לרב ששת שיאמר בפיו כן וגזר בשמתא על השליח שלא יקרא לו רב כדרך השליח כי לא נאה לשליח לקרוא כן זה שאמר חזי היכי שלח לי וכו' וק"ל:
בתד"ה מעמלא דביתא כו' ואי בשכירות שגבו כו'. אם בדקדוק כתבו שגבו דאי לא גבו עדיין הוי ראוי אף שכלה הזמן א"כ קשה דלמא מעמלא דביתא פירושו משכירות מזמן שעבר שחייב הדר בו וכלה הזמן וקמ"ל דבע"ח דאחי הוי וגבי מן הראוי לפי מ"ש האשר"י דהומ"ל דנ"מ בהך איבעיא [אי דאחי כו'] למיגבי מן הראוי (ו) ובמרדכי ריש פרק יש נוחלין ושכירות מקרי ראוי לבא ואין אשה גובה ע"ש. מיהו עיין במרדכי ריש פרק השותפין דמשמע משכירות שכבר נתחייב הדר בו גובית האשה כתובה דזה לא מקרי ראוי [וע"כ צ"ל דמ"ש התוס' שגבו לאו דוקא] ועיין:
בתד"ה בשמתא וכו' וא"ת אע"פ שאמר לו יהא צריך הפרה וכו'. לכאורה אפ"ל [הא דפסיקא להו להקשות דלמא באמת היה צריך הפרה] דהול"ל גוזרני בשמתא לומר לו ענן ענן ומדקאמר בשמתא ליהוי מאן דלא כו' משמע שכוונתו דאי לא אמר ליה חל דוקא השמתא [וע"ז הקשו דאפילו אמר לו צריך הפרה]. ויהודה דקאמר אם לא אביאנו כו' [לא הקשו למה אמר אם לא אביאנו דמשמע אם יביאנו א"צ להפר] איהו באמת לא ידע [הדין דאף בלשון זה צריך הפרה] תדע דאילו ידע היה רואה להתירו לו רק אנו יודעין מדהיו עצמותיו מגולגלין כו' ודו"ק. ואפ"ל [דהכי קשיא להו] כיון דסוף סוף הוא בשמתא לא הו"ל לשמת אותו דרב ששת מאי עבידתיה שיקבל עליו שמתא שלא יכול לנקות ממנו בלא הפרה [ולהכי לא קשיא להו איהודה] הניחא אם השמתא אינו חל רק אם לא יעשה השליחות ניחא וק"ל:

גמרא וסבר אי כתיבנא ליה מכרו כו'. כה"ג זבחים (ל ב) חולין (נב):

גמ' שם שלח ליה ר"ע לר"ה הונא חברין כו' א"ל זיל אימא ליה כו'. חכם זמנינו ז"ל בספרו ע"א סי' ח' כתב מה שהקפיד ר"ה הוא מפני שהיה בעל השם לקרותו מקטנותו רב הונא כדאיתא בפסחים (פו ב). ושגה בזה כי שם הוא ר"ה בריה דר"נ בימי רנב"י תלמידו דרבא. ור"ה סתם דהכא היה בימי רב וגם בימי רבי כדלעיל. אח"ז מצאתי במהרמ"ש כדברים האלה:

גמ' שם אזל רב ענן כו'. כה"ג לקמן (עט):

רש"י ד"ה ויתרה. אלא זו שקדמה ונשאה. או ונשאת צ"ל:

רש"י ד"ה למיגבא בינונית. ואינה נפרעת אלא בשבועה דקי"ל כו'. כצ"ל וה' תיבות שבינתיים למחוק וכן ליתנייהו בר"ן:

רש"י ד"ה רב אשי מת ומת ר"ס בנו אחריו. כצ"ל (פ"י):

רש"י ד"ה ומבריה דר"ס. שהיה אחיה. כצ"ל:

תד"ה ובשמתא. וי"ל דה"מ בדבר שהמנודה מסופק כו'. נ"ל טעמא דהוי כעין תנאי שאי אפשר לקיימו דאמרינן בס"פ הפועלים דאינו תנאי והמעשה קיים. והגרע"א ז"ל בחידושיו מתרץ קושית התוס' דההיא דיהודה הוה תנאי גמור דלשון אם הוה בכ"מ תנאי כו' ע"ש. ותמיהני דהא בגיטין (עב) אמר אביי דאם ב' לשונות משמע וכי לא אמר מהיום כמ"ד לאחר מיתה ע"ש:

שם דמאריה וגנבי דבד"ש כו'. הוא כדלעיל (ל ב):

זיל אימא ובשמתא כו'. נ"ב הוא דבר קשה. לא לבד ארב הונא דשמית כה"ג. אברא דרב ששת דקבלה מניה ועביד עובדא קשיא טובא דהא הו"ל זלזול רב בכבוד ת"ח ואינו רשאי לשמוע לרבו בכך ואפי' למלך לא כדילפינן (סנהדרין מט א') מקרא יכול אפי' לעבור עד"ת ישמע לו ת"ל רק. וצ"ע גם אם חל שמתא כהאי. אע"ג די"ל לא הוה זלזול גמור. דהא הקדמונים לא נתנו להם שום תואר המעלה וכבוד ונקטינן גדול מרבן שמו. אלא בדורות אחרונים חדשו תוארי רבי ורב א"כ הו"ל מדי דרבנן דחייל עלייהו שבועה ושמתא. מ"מ איהו לבזוייה איכוין. ובושת בכוונה תליא מלתא. וזילותא דצ"מ חמיר טובא כ"ש גברא רבה כרב ענן ואף דר"ע נמי לא שפיר. דבודאי ר"ה גדול ממנו היה. מ"מ נראה דלפחות קרוב למעלת ר"ה היה דתרוייהו תלמידי רו"ש הוו. ובוודאי לא בציר מתלמיד חבר הוה. ואמרינן נמי (ב"מ לג א') ת"ח שבבבל עומדים זה מפני זה. איברא אשכחן לקמן (ע"ט א') דקרי לר"נ נחמן חקלאה:

רש"י ד"ה רב אשי מת כו' "בחייו". נ"ב נראה שט"ס וצ"ל "אחריו" אע"פ שישבתי הדבר בס"ד עשי"ע (סק"ן):

תד"ה תלה. תפורות כו'. נ"ב מפרש חיטי (ביו"ד) מלשון חייט וחוטין:

סד"ה ובשמתא. הכא שבידו. נ"ב צ"ל משום דמיתה לא שכיחא. וי"ל בין המנדה את עצמו למנדה את אחרים. וגם שלא מן הדין כמש"ל:

עָנָן עָנָן! מִמְּקַרְקְעֵי אוֹ מִמִּטַּלְטְלֵי? וּמַאן יָתִיב בֵּי מַרְזְחָא בְּרֵישָׁא?. הקושיא ידועה מה שייכות יש לשני דברים אלו זה בזה? ונראה לי בס"ד דספק הראשון מפורש בגמרא דאם הבת יש לה דין יורשת אז יגבה לה גם מן מטלטלין ואם יש לה דין בעלת חוב לא יגבה אלא מן מקרקעי דנכסי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב.
והנה יש בזמן הזה מנהג במושב האבלים שיושבים בנים של הנפטר בראש למעלה משאר קרובים אף על פי שהם גדולים במעלה יותר מהם כגון אביו ואחיו של הנפטר ואפשר דגם בזמנם היה מנהג זה.
וידוע דמנהג זה יש לו טעם לפי סודן של דברים דעיקר האיבול הוא בבניו היורשים אותו והנה בודאי כמו שיש סדר בישיבת האבלים אצל הזכרים כן יש סדר ישיבה אצל הנשים שגם הם ישבו באסיפה אחת ויבואו אצלם נשים מנחמות.
ולכן אחר שהזכיר לו הספק הזה של מן מקרקעי או מן מטלטלי דהספק בזה אם הבת נחשבת יורשת או בעלת חוב? אמר לו שאלה אחרת שממנה נפשט ספק זה והוא פוק חזי בבי מרזחא דנשים מאן יתיב ברישא, הבנות של הנפטר או נשים הקרובות שהם גדולות במעלה יותר מן הבנות? דאם יראה שהבנות יושבות ברישא קודם שאר קרובים אף על פי שהם גדולים מן הבנות אם כן שמע מינה דהבנות הם יורשות ולכך הם יושבות בראש כמו שאמרו דהטעם הוא משום דעיקר האיבול הוא ביורשים. ואם כן נפשט מזה ספק הראשון אם גובין מן מקרקעי דוקא דיש לה דין בעלת חוב ולא יורשת או גובין גם מן מטלטלי משום דיש לה דין יורשת.

יתיב ר' חייא קמיה אמר ליה מכרו או משכנו.
ק"ל לשיטת הפוסקים דמלוה בשטר מאוחר קודם למע"פ מוקדם א"כ הא י"ל דשעבדו היינו שעבוד בעלמא שלוו להם בשטר דנשתעבדו נכסיהם, ובפרט דמרא דשמעתא הוא רב דס"ל שעבודא לאו דאורייתא י"ל דעע"פ מוקדם אינו גובה במקום שיש מבש"ט מאוחר כמ"ש המ"ל:

גמרא שמיע ליה ולא קבלה.
אף דלא מצינו תנא דחולק על רבי י"ל דתלי בפלוגתא דתנאי דקצובין וכתובין בגיטין ורבי ס"ל דתליא בקצובים ור"י לשיטתיה דס' בגיטין אין כתובין וס"ל דפרנסה אין לה קול.
אך עדיין קשה דהא בפשוטו נראה הא דאר"ח גדולה מזו אמרו מוציאין לפרנסה, היינו כיון דמוציאין לפרנסה מוכח דזוכית בפרנסה מיד במיתת האב ולא בשעת נשואין ואמאי שניה ויתרה דהא כבר זכתה במיתת האב וכיון שכן איך אמרינן ואם איתא נימא מאן אמרה והיינו דע"כ שמיע ליה ולא קבלה מש"ה לא חזר מדין שניה ויתרה והא נהי דלא קבלה עיניה והיינו משום דלית ליה קלא הא מ"מ בזה דס"ל לרבי דפרנסה זוכית עיד לא מצינו מאן דפליג ואמאי שניה ויתרה, וי"ל הא דאר"ח גדולה מזו אמרו מוציאין לפרנסה היינו דר"ח ס' בטעמא דר"י כיון דעת הבן ונפלו נכסיו ליורשיו אין יכולין לגבות מהם עישור נכסי דרק עיניה גובה היינו מהאחים כדמסקינן דהיא בע"ח דאחי אבל אין גובים מיורשים שלהם ולזה אמר דגדולה מזו אמרו דמוציאין לפרנסה ממשעבדי מכ"ש דגובים מיורשים:

גמרא והשתא דאמרת בע"ח הויא דאבא או דאחי למאי נ"מ למגבי בינונית.
יש לומר עוד נ"מ באם היתומים לוו מקודם בשעבוד דאקני דאם הבת בע"ח דאחי כשירשו הנכסים הו"ל שעבוד דבת עליהם ושעבוד דב"ח והוי כלוה ולוה וקנה דיחלוקו ואם היא בע"ח דאבא היא קודמת לגבות לבע"ח שלהם:

גמרא ת"ש דרבינא אגבי ממר בריה דר"א בינונית ושלא בשבועה ומבריה דר' סמא בריה דר"א זיבורית ובשבועה:
וא"ת הא האי דמבריה דר' סמא הוא למותר דהא עיקר הראייה במה דאגביה ממר בריה דר"א בינונית ושלא בשבועה וי"ל כיון דאבעי' לן בגיטין בהא דאמרינן אין נפרעין מיתומים אלא בזיבורית אם בקטנים או דה"ה מגדולים גם מצינו בכתובות (דף צד ע"א) דאמרינן דאביי קשישא איכא בינייהו [דתני אביי קשישא דיתומים שאמרו דאין נפרעין מהם אלא בשבועה גדולים ואצ"ל קטנים] ת"ק ל"ל דאביי קשישא וב"נ אית ליה א"כ ממה דאגביה ממר ברי' דר"א בינונית שלא בשבועה אין ראיה דהוי בע"ח דאחי דדלמא ס"ל לרבינא דדינא דאנ"פ מיתומים אלא מזיבורית וכן אלא בשבועה היינו מקטנים אבל לא בגדולים לזה הביא דאגביה מברי' דר' סמא זיבורית ובשבועה ומוכח מזה דס"ל דהך דינא גם לגדולים ושפיר מוכח ממה דאגביה ממר בריה דר"א בינונית שלא בשבועה משום דהוי בע"ח דאחי:

גמרא א"ל זיל אימא ליה ובשמתא יהא מאן דלא אמר ליה.
בתוס' הקשו אע"פ שאמר ליה יהא צריך הפרה דנידוי על תנאי צריך הפרה.
וי"ל דהרי מצינו במקנה לחבירו לכשיעשה כך וכך דאין צורך לדיני תנאי דההקנאה לא חל רק לאחר שיעשה ובעוד שלא עשה כן ממילא לא חל אבל באמר אם תעשה הוי ענין תנאי דהמעשה הוא מעשה אלא דמתנה ביה תנאי וצריך לדיני תנאי ומסברא לא היה גם תנאי מועיל לבטל המעשה אלא דלמידין מתנאי דב"ג וב"ר וכמ"ש תוס' לעיל (דף נו ע"א) וכיון שכן יש לחלק דנידוי על תנאי היינו בדרך תנאי דהנידוי הוא נידוי אלא דמתנה ביה תנאי וכיון דהנידוי הוא נידוי אע"פ שקיים התנאי יש לו עונש דסוף סוף נידו אותו וכההיא דיהודה אם לא הביאותיו אליך דלשון אם הוי בכ"מ תנאי אבל הכא דאמר ובשמתא מאן דלא אמר לא גרע מתולה בזמן שיחול לשלא יאמר לו ואם יאמר לו ממילא לא הגיע זמן חלות הנידוי כלל:

שם תלה ליה רב לרבי ביני חיטי האחין ששיעבדו מהו. לכאורה נראה דבין לענין מזונות הבנות ובין לענין פרנסה מיבעיא ליה לרב דכולהו איתנהו בלישנא דאחין ששיעבדו ואע"ג דבמזונות הבנות תנינן להדיא במשנה בפ' הנזקין דאין מוציאין למזון האשה והבנות מפני תיקון העולם א"ל דהיינו ממה ששיעבד האב משום דלא קייצי בשעת נשואין כמה בנות יהיה לו משא"כ בשיעבדו האחין דלאחר שמת האב מיקרי קייצי דאין להן מזונות אלא עד שיבגרו אע"ג דהתוספות כתבו לעיל דאפ"ה לא קייצי כיון שאין להן שיעור למטה מ"מ איכא למימר דהא גופא מספקא ליה לרב אי מיקרי לא קייצי בהכי או לא. ובאמת שיש לתמוה על סברא זו שכתבו התוספות בפ' נערה דכיון שאין שיעור למטה מיקרי לא קייצי דהא במתניתין דפ' הנזקין תני בהדיא מפני תיקון העולם ומה תיקון העולם שייך במה שאין שיעור למטה כיון שיש שיעור למעלה. ובחידושי בפ' הנזקין כתבתי מה שנלע"ד בזה דודאי מזונות הבנות לגבי האחין מיקרו קייצי אלא הא דאין טורפין ממה ששיעבדו האחין היינו דמעיקרא הכי אתקון דניהוי כמע"פ לענין שיעבוד האב. א"כ ממילא הוי נמי כמע"פ לגבי שיעבוד האחין וכדאמרינן התם להדיא בפרק הנזקין למ"ד לפי שאין כתובין ע"ש ולפ"ז א"ש טפי דהיינו דמיבעיא ליה לרב. ויתכן לפרש ג"כ למאי דפרישית לעיל בשמעתין דמצ"ל דממה ששיעבד האב הוא דאין מוציאין למזונות משום דאימר צררי אתפסה דלענין הרוח' ברתיה עדיפא כמ"ש שם התוספות ולקמן בפרק הנושא. משא"כ בשיעבדו האחין היכא דליכא חשש צררי מאביהם כגון שהודה לפני מותו כמ"ש התוספות פ' הנושא בהא מספקא ליה לרב אי טרפי או דלמא דאפ"ה לא טרפי ממשעבדי דאחין דכמע"פ דמי לענין משעבדי כדאיתא בפ' הנזקין ע"ש והיינו נמי טעמא דר' יוחנן בשמעתין דקאמר בין לפרנסה בין למזונות אין מוציאין משום דאזיל לטעמיה דאמר בפ' הנזקין לפי שאין כתובין וכדמסקינן התם דאינן ככתובין לענין משעבדי כנ"ל נכון ודו"ק:

שם יתיב ר' חייא קמיה א"ל מכרו או משכנו. ויש לדקדק אמאי לא מספקא לן כה"ג בכל דוכתא דקתני גובה מנכסים משועבדים או אינו גובה אי איירי ממכרו או ממשכנו. ונ"ל ליישב מתרי טעמי חדא דודאי הא דתנינן מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים משמע דהאי לשון משועבדים היינו שמשועבדים למלוה ומש"ה גובה מהם כל היכא דאיתנהו שהרי הן כמכורין לו וא"כ ודאי ל"ש מכרו ל"ש משכנו גובה מהם ולאידך גיסא נמי הא דקתני סיפא במלוה ע"פ דאינו גובה אלא מנכסים בנ"ח לשון בנ"ח משמע שהן בנ"ח לגמרי ואינן משועבדים לשום אדם כלל וא"כ אף במשכנו לא מיקרי בנ"ח שהרי משועבדים לזה שמשכנו והשתא א"ש טפי דקתני לישנא יתירא אין גובה אלא מבני חורין ולא הו"ל למימר אלא אין גובה ממשועבדים אע"כ כדפרישית דבעינן דוקא שיהיו בנ"ח לגמרי משא"כ הכא דשלח רב בלשון האחין ששיעבדו א"כ האי לישנא לא משמע כלל שמשועבדים לבנות אלא שמשועבדים להלוקח או למי שנתמשכנו ובוודאי דהאי לישנא דהאחין ששיעבדו משמע טפי דאיירי במשכנו דשייך לשון ששיעבדו משא"כ בלוקח מ"מ כיון דלא קאמר בהדיא משכנו מהו אלמא דבמכרו נמי מספקא ליה כדמסיק הש"ס ועוד נ"ל דמסברא לעיקר דינא ליכא לאסתפוקי בשאר מלוה כה"ג דמלוה בשטר פשיטא דגבי מלקוחות כדאיתא להדיא בכמה דוכתי ומהטעם דכמכורין למלוה דמי משעת הלואה ובמלוה ע"פ נמי מסתברא דאין גובה אף במשכנו כיון דמע"פ לית ליה קלא. ועוד דאיהו דאפסיד אנפשיה שלא הלוה בשטר כדאיתא הנך טעמי בס"פ גט פשוט. א"כ מסתמא לאו אדעתא דנכסי אוזפיה וא"כ ממילא משועבדים ודאי לבעל המשכון דאדעתא דהכי אוזפיה ושייך בה נמי טעמא דנעילת דלת בפני לוין מה דלא שייך במלוה הראשון שלוה ע"פ דאיהו דאפסיד אנפשיה. משא"כ הכא לענין מזון הבנות דודאי אית להו קלא כמ"ש התוס' בפרק הנזיקין דף נ"א ובכמה דוכתי ולא שייך בהו נמי למימר דאינהו דאפסדי אנפשייהו וא"כ היה בדין שיגבו אף מלקוחות אלא דחכמים תקנו מפני תיקון העולם שלא יגבו. וא"כ שפיר מספקא ליה לרבי חייא אי שייך האי תיקון העולם אף לענין משכנו או דווקא לענין לוקח וכמו שפרש"י להדיא בפ' הניזקין סוף דף נ' בד"ה מעיקרא להכי איתקון שאין לך אדם לוקח שדה מחבירו. משא"כ לענין משכנו אפשר דליכא תיקון העולם כ"כ דאפשר שיגבה חובו ממטלטלים שאין משועבדים למזון האשה והבנות כנ"ל נכון בעזה"י ודוק היטב ועיין בסמוך:

שם מכרו או משכנו. לכאורה נראה דדוקא במשכנו בפירוש הוא דמספקא ליה כגון שעשאו אפותיקי או ששיעבד לו כל הנכסים בפירוש דמיקרי נמי משכנו. משא"כ היכא דלא משכן בפירוש אלא דאיכא על האחין מלוה בשטר שלוו קודם מיתת אביהן או לאחר מיתה. לא מספקא ליה דפשיטא דמוציאין מהנכסים הללו למזון האשה והבנות דלא מיקרי נכסים משועבדים ולפ"ז נראה לכאורה מכאן ראיה גמורה לשיטת רבינו האי גאון וסייעתו שפסק דמלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר וכן פסק בש"ע ח"מ סי' ק"ד ודלא כהש"ך שם שפסק כדעת הרי"ף ז"ל וסייעתו ע"ש ותו איכא למשמע מהכא דלשיטת הסוברים דמע"פ קודם למלוה בשטר מאוחר היינו דוקא לגבי סתם שטר משא"כ היכא ששיעבד נכסים בפירוש וכ"ש היכא דמשכן בפירוש לכ"ע מע"פ אין גובה מהם וכמ"ש הסמ"ע שם ודלא כהש"ך דלא שני ליה לחלק בכך אלא דלמאי דפרישית בסמוך בטוב טעם לחלק בין מזון האשה והבנות לשאר מלוה ע"פ א"כ א"ש אף לשיטת הרי"ף ז"ל דנהי דמזון האשה והבנות קודמות לסתם מלוה בשטר היינו כדפרישית משום דאית ליה קלא ולא שייך נמי למימר דאינהו דאפסידו אנפשייהו. משא"כ בשאר מע"פ דלית ליה קלא ואינהו אפסידו אנפשייהו ולעולם איכא למימר דאפי' סתם מלוה בשטר מאוחר נמי גובה כשיטת הרי"ף וסייעתו מיהו אכתי איכא מהכא סייעתא לשיטת הסמ"ע ותיובתא לשיטת הש"ך במכ"ש כיון דאף למזון האשה והבנות מסקינן דאף במשכנו אין גובין כ"ש בשאר מע"פ אם לא שנאמר דהש"ך סובר דמשכנו היינו דוקא שעשאה אפותיקי מפורש ואפשר דהש"ך גופא מודה בכה"ג אלא דמפשיטת לשונו לא משמע כן ומסברא נמי אין לחלק. ויותר נראה דהש"ך לשיטתו שפוסק בסי' ס' כמ"ד בהנזקין דאין גובין ממשועבדים לפי שאין קצובין וא"כ אפשר דמזון האשה גריעא אף משאר מלוה ע"פ אלא דזה לא יתכן לשיטת התוס' דר"פ הנושא שהבאתי בשמעתין דלענין שעבוד האחין מיקרי קצובין כדפרישית. מיהו למאי דפרישית נמי בסמוך דטעמא דשיעבוד האחין נמי אין גובות הוי משום דאימר צררי אתפסה א"כ אין מכאן ראיה לשאר מע"פ כן נ"ל ומ"מ התמיה קיימת על הש"ך דלא מייתי סוגיא דהכא כלל בסי' ק"ד ולדעתי אפשר שמכאן הוציא ר' האי גאון האי דינא עמ"ש לקמן דף צ"ב:

קונטרס אחרון
גמרא תלה רב ביני חיטי האחין ששיעבדו מאי א"ל מכרו או משכנו וכתבתי דנראה מסוגייא זו דדוקא במשכנו בפירוש הוא דמספקא ליה להש"ס אי הוי בכלל משעבדי או לא משא"כ היכא דלא שיעבדו בפירוש אלא שנשתעבדו ממילא ע"י מלוה בשטר לא הוי בכלל משעבדי אלא בני חורין וזה ראיה ברורה לשיטת רב האי גאון וסייעתו שפסק דמלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר וכ"פ בש"ע ח"מ סי' ק"ד ודלא כהש"ך שם שפסק להיפך כדעת הרי"ף ז"ל וסייעתו ע"ש. ושמעינן נמי דרב האי גאון וסייעתו גופא נמי מודו מיהא היכא דמשכן בפירוש הוי בכלל משעבדי כדמסקינן הכא לפ"ז לכ"ע מלוה ע"פ מוקדם אינו גובה מהם וכמ"ש הסמ"ע שם ודלא כהש"ך דלא משמע ליה לחלק בכך ועיין מ"ש בפנים ואף שכתבתי ליישב שיטת הרי"ף מ"מ התמיה קיימת על הש"ך שלא הביא סוגיא דהכא כלל. ולענ"ד פשטא דסוגיא משמע כשיטת רב האי גאון ז"ל וכפי' הסמ"ע שם ועיין מה שכתבתי לקמן בפרק מי שהיה נשוי דף צ"ב בענין זה ע"ש:

שם ור' יוחנן אמר אחד זה ואחד זה אין מוציאין. ולכאורה יש לתמוה טובא דר' יוחנן דס"ל בס"פ גט פשוט דמע"פ גובה מהיורשים ומלקוחות ס"ל הכא דאין מוציאין לפרנסה. ורב דס"ל בפ' גט פשוט דמע"פ אין גובה מלקוחות סבר הכא דמוציאין לפרנסה דמסתמא קיבלה מרבי כיון דשלח ליה וכדמשמע בשמעתין. ואף לפי מ"ש בפרק הנזקין דר' יוחנן בס"פ גט פשוט מדאורייתא קאמר אבל מדרבנן מודה מ"מ הוי כסברות הפוכות פלוגתא דרב ור"י. לכך נלע"ד דטעמא דר' יוחנן הכא בפרנסה משום דחייש לאימר צררי אתפסה. ובפ' ג"פ היינו היכא דלא שייך חששא דצררי ופרעון כגון שהוא תוך זמנו כן נ"ל וק"ל:

רש"י בד"ה רב אשי מת ומת רב סמא בנו בחייו כו' עכ"ל. ויש לתמוה מי הכריחו לזה דאף אם רב סמא מת אחר מיתת ר' אשי שייך טפי הא מילתא דהו"ל חוב דאבוהון. ומש"ה אגביה בשבועה ואדרבה אי מת ר' סמא בחיי רב אשי לא הוי ב"ח דאבוהון אלא ב"ח דבני ר' סמא וכבר עלה בלבי כמה דרכים ליישב ולא ישרו בעיני. ולענ"ד בלי ספק שטעות נפל בספרים בפירוש רש"י ונראה שהיה כתוב ומת ר' סמא בנו אחריו וכן נראה מלשון רש"י דכתב רב אשי מת ומת ר' סמא בנו כו' ואי ר"ס מת קודם הו"ל למימר בקצרה ר' סמא מת בחיי ר"א ומאי הוצרך כלל לפרש דרב אשי מת כיון שהגבו לבנותיו עישור נכסים ודאי מת אע"כ כדפרישית:

בגמרא שלח ליה רב ענן לרב הונא כו' כי אתיא האי איתתא לקמן אגבה עישור נכסי. לכאורה מילתא דפשיטא היא לכ"ע ונראה שכבר היתה נשואה כדמשמע לשון האי איתתא וקמ"ל הלכה כרבי ולאפוקי מדרשב"א דאמר לעיל בסוגיא נישאו עד שלא בגרו אבדו פרנסתן ואפשר דבשביל כך נמי הקפיד רב הונא דשלח ליה דבר שא"צ לפנים דהא רב הונא גופא איהו מרא דשמעתתא לעיל דאמר הלכה כרבי כן נ"ל:

שם תלה ליה רב וכו'. עיין פירש"י נראה דרצונו דלשון תלה משמע שתולה בין השיטין כמו שאמרו בתולה את השם אם שכחו והיינו משום דרב לא רצה לכתוב שאלתו משום דקי"ל דברים שבע"פ אי אתה רשאי לכתוב אלא דהתירו משום עת לעשות וגו' ועדיפא ליה לרב לעשות כן דהיינו שכתב אגרת שלומים ובתוך הכתב עשה עצמו כאלו שכח האות וכתב למעלה כגון שבתחלה תלה אות ה' ובתיבה אחרת או בשיט'האחרת תלה אות א' וכן עשה עד שבצירוף כל האותיות התלויות בין השיטין בא מצורף אלו התיבות האחים ששעבדו מאי. וק"ל:

שם ורב אי מכרו וכו'. הא ניחא אי שלח דמוציאין וכו'. לכאורה משמע דשאלת רב לא היה אלא על הפרנסה דודאי ידע מתניתין דאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים. ומשמע בין ששיעבד האב בין ששיעבדו האחין. ותו דמדנקט האחין ששיעבדו ולא נקט יתומים ששיעבדו משמע דלא מבעיא ליה באלמנה אלא לענין הבנות ואי במזונות ה"ל למבעי יתומים ששיעבדו מאי לענין אלמנה ג"כ. ודוחק לומר דהאיבעיא דוקא לענין בנות משום דיש להן קיצבה עד שתבגרו כמ"ש התוס' בר"פ הנושא דף ק"א ע"ב ד"ה והיא ניזונית וכו' משא"כ במזון אלמנה דאינן קצובים ועמ"ש שם באורך וא"ל דידע ממתניתין דאין מוציאין וכו'. רק מיבעיא ליה לענין מזונות במשכנו. ור' חייא הכל קאמר מכרו לפרנסה קא מיבעיא ליה או משכנו ולמזונות נמי קא מבעיא ליה. זה אינו דאם כן מאי קאמר הש"ס הא ניחא אי שלח דמוציאין כ"ש משכנו ואמאי הא אי שלח ליה דמוציאין היינו על כרחך לפרנסה ואכתי קא מבעיא ליה לענין מזונות. אלא על כרחך דפשיטא ליה להש"ס דרב לענין פרנסה קא מיבעיא וא"כ קשה קצת דלמה השיב רבי דאין מוציאין למזונות כיון דרב לא נסתפק לענין מזונות כלל. והיה נראה לכאורה לפרש דכולה חדא מילתא הוא והא דכתבו הח"מ והב"ש בסימן קי"ב דמזון הבנות קודמים לפרנסה ונסתפק שם הח"מ דבכה"ג דאיכא משועבדים דמוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות אי אמרינן דחוזרות הבנות במזונותיהן להוציא מן הבת שטרפה לפרנסה וחוזרות חלילה עד שיעשו פשרה א"כ יש לומר דהיינו דקאמר רבי מוציאין לפרנסה ואין הבנות במזונותיהן יכולות להוציא מיד הבת שטרפה לפרנסת' אע"פ שקודמת היינו מבני חורין אבל לא במה שטרפה ממשעבדי מיהו בגוף הדין דמזון הבנות קודם לפרנסה צ"ע קצת מהא דאיתא שם בסימן קי"ב סעיף ט"ו דחיוב עישור נכסים אי ממעט בנכסים מועטין. ואס"ד דלעולם מזונות קודמין לפרנסתה לא שייך מיעוט דהא בכל עת שתקח לפרנסתה צריכה להשאיר למזון הבנות וצ"ע בזה ודוחק לפרש דהבנות טוענות כן אם יזונו יחד אח"כ לא יהיה להם לפרנסה שיצטרכו להשאיר לבנות ויפסידו מה שאכלו הבנים דמשמע בפשיטות דלא שייך מיעוט אלא משום טענת בנות שלא יסתפק להם למזונות כגון בע"ח וכתובה. ואפשר כיון דמזונות ופרנסה אינו אלא מן קרקעות ופרנסה טרפא ממשעבדי א"כ אם יהיו הנכסים ביד היתומים כדין נכסים מרובים וימכרו למזונות תבא הבת ותטרוף ממשעבדי אם לא ישאר כדי פרנסתה. ויחזור לוקח ויגבה ממזונות שהרי יהיה הכל ביד היתומים בחזקת נכסים מרובים ואף שתחזור הבת ותטרוף לפרנסה לא יוכלו להוציא ממנה כנ"ל ועיין קונטרס אחרון. ודוק:

שם בגמרא גדולה מזו אמרו וכו'. לכאורה נראה לפרש דס"ד דר' חנינא דטעמא דר' יוחנן הוא משום דאין פרנסה ניגבת כלל מיתמי של האחין ועל זה השיב דכיון דטורפת ממשעבדי כ"ש מיורשי אחין דהיינו הבת ראשונה שיורשת אחיה המת והיינו דאסיק ואין מוציאין למזונות ר"ל דאפילו מזונות דלא טרפה ממשעבדי אפ"ה גובה מיתומים וכ"ש פרנסה אלא דזה דוחק גדול דמאי ס"ד לפרש כן דא"כ הל"ל מי שמת והניח בן ובת ומת הבן דאינו גובה מיורשים. ויותר נראה דס"ד דטעמא דר' יוחנן דכיון דבת ראשונה ניסת כבר וקי"ל דבעל לוקח הוי א"כ ה"ל ממש כאחים ששיעבדו ועל זה השיב דהא אפילו בשאר לקוחות טורפת כ"ש בעל דלאו לוקח גמור הוא. דהא איתא בב"ב דף קל"ט דמזונות האלמנה ניגבת מבעל אם ניסת הבת אף דאין מוציאין למזונות מלוקח גמור והיינו דמסיק ואין מוציאין למזונות כ"ש פרנסה דניגבת אף מלוקח גמור. ובזה נלע"ד לפרש פירש"י בד"ה גדולה מזו וכו' וזהו שהנכסים בעין דהל"ל וזו שהיא נכסים בני חורין אלא דכוונתו דבאמת בעל לוקח הוי אלא דכתב הרמ"א ז"ל באה"ע סימן צ"א סעיף ד' בשם הרי"ו ומרדכי דהא דמלוה ע"פ אינו גובה מבעל. היינו דוקא באשה שלותה ואכלה ועמדה וניסת אבל כשהמעות בעין גובה. א"כ יש לומר דה"נ דנהי דבעל לוקח הוי מ"מ כיון דהכא היא באה לירש אחיה והנכסים בעין עדיין ודאי דגובה במכ"ש ממשעבדי. ודוק:

פירש"י ד"ה ויתרה וכו'. אלא זו שקדמה וניסת וכו'. משמע מדבריו דבנשואין תליא מלתא דאם כבר ניסת השניה בחיי הבן ולא הספיקה לגבות לא אמרינן שויתרה וצ"ע מנ"ל דמלשון הש"ס ולא הספיקה לגבות משמע דכ"ז שלא גבתה כיון דאיכא ריוח ביתא אינה יכולה לגבות וצ"ל דס"ל לרש"י ז"ל דכיון שכבר הגיע זמן הפרעון בשעת נשואין בחיי האב הוא חוב גמור ונראה דמשמע ליה הכי דאס"ד בנישאו שתיהן בחיי הבן ל"ל למימר שקדמה ראשונה ונטלה אפילו לא גבו שתיהן איכא נ"מ דראשונה כיון שלא גבתה ויתרה וחולקת ולא מצי ראשונה למימר שתטול היא עישור מכל נכסים והשניה במה ששיירה כמו בחיי הבן א"ו כיון דנישאו ה"ל כגבוי וק"ל:

תוס' ד"ה משום ריוח ביתא יש להסתפק וכו'. לכאורה לפי מאי דקאמר לעיל בעשורייתא דרבי דכל אחת נוטלת עישור נכסים במה ששיירה א"כ אין להסתפק אלא על בת ראשונה שבאה להינשא אחר מיתת הבן דאינה משכתרת דאם היה הבן חי היתה נוטלת חלק עשירי ועתה נוטלת חלק י"א מירושה אבל השניה וכ"ש האחרות שפיר משתכרות עד"מ אם נשאר מאה זהובים לאחר מיתת הבן היתה ראשונה נוטלת עשרה והשניה תשעה ובהחלק לי"א חלקים מגיע לכל חלק תשעה זהובים וחלק י"א מהזהוב מיהו גם בבת ראשונה צ"ע דאכתי מרווחת דהא היו יכולות האחרות לומר שינשאו כאחת ואמרינן לעיל דבכה"ג חוזרת וחולקת בשוה נמצא מרווחת טובא ונראה דכונתם דהיכא דאיכא עשר בנות שכבר נשאו בחיי הבן ולקחו חלקם הראוי להן ועתה נשארת בת שלא נישאת דאם היה חי היתה נוטלת מן הנשאר חלק עשירית ועתה כשיחלוקו לא תטול אלא חלק י"א. אך ראיתי בדברי הר"ן שכתב וז"ל ונסתפקו בתוס' היכא שמת הבן ונשאר עשר בנות שלא נשאו וכו'. ודבריו צ"ע גדול:

שם בגמרא אמר אמימר בת יורשת וכו'. לכאורה נ"ל טעמא דאמימר דמשמע ליה ממתניתין דקאמר יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי להנתן דלא מצי לסלוקי בזוזי כי אם מה שראוי להנתן לה ממה שהניח אביהם וס"ל דלא מיירי מתניתין ממחילה כלל. חדא דיש לומר דלא בעינן אפילו בגדולה מחאה כס"ד דרבא לעיל שהקשה לר' נחמן כנ"ל ותו דאפילו בגדולה יש לומר דלא מהני מחילה משום דרבנן עשו חיזוק לדבריהם כדאיתא ר"פ אע"פ לענין כתובה וכ"ש לדעת הרמב"ם דמחילה לא מהני בדבר שאינו קצוב כמ"ש לעיל במתניתין אלא דמיירי שנתנו לה מעות כפי סך המגיע לה אלא דבקטנה אין מכירתה כלום ויכולה משתגדיל להוציא הקרקע שהיה מגיע לה לא מיבעיא לשמואל דקי"ל כוותיה בהמקדש אחותו דהמעות מתנה משום דאדם יודע שאין קידושין באחותו וגמר ונתן לשם מתנה ופסק הרי"ף ושאר פוסקים כוותיה באחותו דקריבא ליה כדאיתא בפ"ק דמציעא וכיון דאמרינן לקמן דף ע"ג ע"ב דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום א"כ יש לומר דה"נ אדם יודע שאין מכירת קטנה כלום ונתנו לה לשם מתנה והיינו דקאמר יכולה להוציא מן האחין מה שראוי להנתן לה ר"ל קרקע של אביהם ואפ"ה מה שנתנו נתנו כיון דהיא אחותם אלא אפילו לרב דס"ל דמעות פקדון ה"מ שנתנו ידה אבל הכא שנתנו נדוניא לבעל יכולה היא להוציא קרקע שלה והם לא נתנו לה שיתבעו ממנה פקדונם אך אכתי קשה לי דכיון דלאמימר יורשת הוי א"כ אפילו גדולה נמי דהא קי"ל דלמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים ולפמ"ש דמיירי בנתנו מעות ה"ל מכירה ממש ויותר נראה דס"ל ג"כ דמתניתין במחלה וכמ"ש לעיל דלענין מתנה מועיל משתגדיל בקרקעות אביו והכי ס"ל לאמימר עצמו בב"ב דף קנ"ה אלא דס"ל מהאי טעמא גופא דאי הוי כבע"ח לא ה"ל שעבוד על הקרקע ממש כיון לסלקו בזוזי ומהני מחילתה אפילו במטלטלין והוי ס"ד דיורשת וה"ל קרקע ממש מיהו לפי מאי דקי"ל דבע"ח הוי ע"כ צ"ל דאפ"ה כיון דשיעבודה על הקרקע לא מהני מתנה בפעוטות. וק"ל:

שם ואתא האי אתתא לקמיה וכו'. וכי האי לישנא קאמר גבי ר' נחמן וגבי ר' ענן ובספר פני יהושע כתב דאתתא משמע שהיא נשואה ודלא כרשב"א לעיל ולפ"ז צ"ל דמיירי במיחתה. ויותר נראה דכל הני עובדא מיירי בגוונא דמתניתין דהיינו ביתומה שהשיאה אחיה ולפ"ז א"ש טפי הא דבהני עובדי משמע דלא גביא ממטלטלין לכ"ע דלפמ"ש לעיל בשם המרדכי דבמטלטלין מהני מחילת קטנה. וע"כ שבאת לגבות ממקרקעי ובדלא אמידנא. וק"ל:

שם בעל חוב דאחי. הקשה הר"ן מהירושלמי דפרנסה קודם לכתובה והא כתובה חוב דאביה וקדם לחוב דידהו. ונראה דמיירי התם בכתובה של הבן שמת. או שגירש אשתו דאפילו אם נשאה קודם שמת אביו מ"מ הני נכסי שירש מאביו ה"ל דאקני ואף שכתב לו דאקני מ"מ אין השיעבוד חל אלא משעה שבא לידו כשמת אביו ואז כבר חל חוב הפרנסה. וקי"ל דכתובה ובע"ח השוין בזמן ב"ח קודם כדלקמן דף פ"ו. וכ"ש כשנשאה אח"כ דכבר חל חוב הפרנסה. וק"ל:

שם למאי נפקא מיניה וכו' ת"ש דרבינא וכו'. כתב הרא"ש ז"ל דנ"מ נמי לגבות מראוי. מבואר כוונתו דאי בעל חוב דאחי אף שנפל הירושה אח"כ כיון דהם עצמן בעלי חובות והרי הם חיין לא ה"ל ראוי. והנה הא דכתב בהגהות אשר"י והר"ר אלעזר שאל להר"ר ברוך אי פרנסה ניגבת מהראוי או לא וכו'. לכאורה יש לומר דס"ל גם כן כהרא"ש דלמאי דקי"ל דבע"ח דאחי הוי לא ה"ל ראוי כלל. אלא דשאלתו הוא כשמת האח אחר אביהם ואח"כ נפל לו ירושה מאבי אביהם דאפילו אי בע"ח דאחי הוי אפ"ה ה"ל ראוי. ויותר נראה לי דפליג על הרא"ש וס"ל דאפילו אי בע"ח דאחי כיון דאפ"ה אינם בעלי חובות אלא מנכסי אביהן אבל אינו גובה עישור נכסים מקרקעות דידהו. א"כ נכסים אלו הראוי ה"ל כקרקעות דידהו. וכן מצאתי מפורש בשיטה מקובצת בשם ר"י גאון דס"ל באמת דאינו גובה מטעם זה מן הראוי דה"ל כנכסי דידהו ונראה עוד דמטעם זה נפקא ליה להטור דנכסים שנפלו מאבי האב נכנסין בחשבון עישור נכסים אף שאין זה מפורש בהרא"ש מ"מ ס"ל מדכתב הרא"ש דגובה מהן כ"ש דנכנסים בחשבון דאל"ה הוי ליה כנכסי דידהו גם יש לומר דהוא כ"ש ממטלטלין שכתב הרא"ש דנכנסים בחשבון. ואפ"ה אין גובה מהם. ועיין בזה בקונטרס אחרון:

תוס' ד"ה מעמלא דבתי וכו' וא"ת וכו'. לולי דבריהם יש לומר דאפילו הגיע כבר זמן הנשואין גביית השכירות מ"מ כיון דאמר לקמן דף פ"ד דמטלטלים שביד אחרים ס"ל לר' טרפון דינתנו לכושל שבהן משום חינא ור"ע ס"ל ינתנו ליורשים שכולן צריכין שבועה. אם כן יש לומר דהכא בפרנסה דאינה צריכה שבועה. ולא שייך טעמא דר"ע ממילא ינתן לפרנסה משום חינא של הבת. כדאיתא לקמן דף ל"ז כגון שירשתו בתו וכו'. מיהו לפמ"ש הרא"ש שם דאפילו פטרן מן השבועה אפ"ה ינתן ליורשים משום דזו תורה וזו אינו תורה. יש לומר דהכא ג"כ כיון דפרנסה אינו אלא מתקנתא דרבנן יורשים קודמים וצ"ע בהרא"ש בסוף בכורות דכתב שם איפכא דבנאמנות דלא בעינן שבועה גובה מטלטלין שביד אחרים. ועיין לקמן דף פ"ד מ"ש שם ועיין לעיל דף נ"א מ"ש שם מזה ועיין קונטרס אחרון:

בפירש"י ד"ה רב אשי מת ומת רב סמא בנו בחייו וכו'. לכאורה היה נראה דסבירא ליה לרש"י ז"ל דהא ליכא למימר דפרנסה כיון דאינה נגבית עד שעת נשואין ה"ל כתוך זמנו. דא"כ למה צריכה שבועה מיתומים הא קי"ל דגובין מיתמי בלא שבועה כדאיתא בח"מ סימן ע"ח. ותו דיש לומר כיון דיכולה להנשא בעת שתרצה שמא רצתה להנשא וסילקו לה. א"כ קשה כיון דפרנסה ה"ל כמלוה בע"פ כדאיתא בגיטין דף נ' דפרנסה לא כתיבא. אלא דגביא ממשעבדי משום דאית ליה קלא מ"מ קי"ל דמע"פ אינה נגבית מן היתומים אלא באחד מג' דרכים דטענינן ליתמי שפרע אביהן ולמה תגבה מבריה דרב סמא. בשלמא הא דטרפי ממשעבדי לרבי ולרבי חנינא לעיל יש לומר לא מיבעיא לדעת הסמ"ע בח"מ סימן ל"ט וסימן ע"ט דבעידי קנין דאית ליה קלא אף שיכול לטעון פרעתי. אפ"ה כשמודה גבי ממשעבדי א"כ הכי נמי הכא. ואפילו לדעת הש"ך שם דבכ"מ דיכול לטעון פרעתי לא גבי ממשעבדי דחיישינן לקנוניא יש לומר דהכא שאני דכיון דהודה האח קודם שמכר שלא פרע קודם תו אין לחוש שמא פרע אח"כ דהא כשגובין ממשעבדי ע"כ ליכא בני חורין דהא אין גובין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין. וכיון דמטלטלי לא משעבדי כלל לעישור נכסי. מה"ת ניחוש שפרעו ממטלטלין שלהם בחנם כיון דאין מחויבין כלל. ולא דמי לבע"ח דלעולם החיוב עליו לשלם. ויש להוכיח זה מהא דס"ל להרמב"ם ושאר פוסקים במת הלוה תוך זמנו דיכול לטרוף מהלקוחות בלא שבועה ולא חיישינן שמא פרעו היתומים ממטלטלין כשהגיע הזמן אלא ודאי כיון דאינם מחויבין לשלם לא חיישינן לזה. והא דבכתביה צריכה שבועה מלקוחות אף דמיניה אינו גובה ממטלטלין לא דמי כלל דהתם עכ"פ גופו משועבד ולכשיהיה לו קרקע תגבה ממנו יש לומר שפרע חובו אבל הכא למה יפרעו ממטלטלין שהם שלהם. אבל מיתומין דיש לומר דאביהן סילק בזוזי כדי שלא תגבה ממקרקעי כיון דהוי מלוה בע"פ אין לגבות כלל. וע"כ צ"ל שמת רב סמא בחיי אביו וליכא חשש ששילם רב סמא. אלא השבועה שמא רב אשי בעצמו התפיסה צררי וע"ז אין קושיא דלא דמי לתוך זמנו כלל כדאיתא לקמן בפרק הנושא דף ק"ב ע"ב וכמ"ש התוס' שם דגבי בתו ניחא ליה בהרווחה חיישינן לצררי שפיר בעי שבועה. אכתי הא קשיא לי כיון דהשבועה אינה שלא נפרעה מרב סמא אלא מרב אשי א"כ מאי האי דקאמר דאגביה ממר בר רב אשי בלא שבועה הא כיון שכבר נשבעה לבריה דרב סמא קי"ל דשבועה לא' שבועה לק' וצ"ל דגבה בתחלה ממר בר רב אשי כדמשמע מלשון הש"ס בלא שבועה ואפשר שהיה בריה דרב סמא קטן באותו שעה ואין נזקקין לנכסי יתומים קטנים מיהו צ"ל דאפשר בזה נזקקים ועיין בכ"ז בקונטרס אחרון ודוק:

והנה בספר שיטה מקובצת מקשה בשם הרשב"א דפרנסה דינא איפכא ממזונת הבת דבמזונות אין גובות ממשעבדי דחיישינן לצררי ואפ"ה מיתמי ניזונת בלא שבועה ובפרנסה דצריכה שבועה מיתמי כדאשכחן גבי בריה דרב סמא ואפ"ה גביא ממשעבדי וכה"ג הקשו התוס' בגיטין דף נ' ע"א בכל בע"ח וכתובה ועיין לקמן בר"פ הנושא דף ק"ב ע"ב בתוס' ד"ה אימור וכו' שכתבנו ליישב קושיא זו וממילא מתרצא גם הכא:

והשתא דאמרת בעלת חוב וכו'. עיניך תחזינה מה שכתבתי אני הדל בפתח עינים ד"ה ולדעת רש"י ז"ל היותר נכון ואחר כמה שנים עלה בכב"ש מזבח הדפוס ספר שבות יעקב ח"ג וחזה הוית להרב ז"ל בסימן קכ"ו שכתב כן ועיין בדברי הרב ובמה שכתבתי ודוק:

אבעיא להו לרבי יוחנן לא שמיע ליה הא דר' וכו' או דילמא שמיע ליה ולא מקבל עמ"ש בקונטריס זה לעיל במכילתין דף ח':

והשתא דאמרת בעלת חוב הויא דאבא או דאחי וכו' ת"ש דרבינא אגביה לברתיה דרב אשי מבריה דרב סמא בריה דרב אשי וכו' ע"ס פירש"י רב אשי מת ומת רב סמא בנו בחייו וכשבאת בתו להתפרע נטלה מחלקו של מר בר רב אשי שהיה קיים בינונית שלא בשבועה אלמא ב"ח דאחי הויא ומבריה דרב סמא זבורית לפי שבעלת חוב של אביו היתה שהיה אחיה עכ"ל וראיתי להרב פני יהושע שהוקשו לו דברי רש"י דרב סמא מת בחיי רב אשי וכתב דבלי ספק הוא ט"ס וצ"ל ומת רב סמא בנו אחריו עכ"ד ומאי דפשיט' ליה למר הדבר מוכרע להפך שהרי הריטב"א בחידושיו הביא פירש"י כמו שכתוב לפנינו דמת רב סמא בנו בחייו והקשה עליו ע"ש גם מרן בבית יוסף והרב תמת ישרים סי' קכ"ד ומהר"א ששון סי' קצ"ג ושאר אחרונים הביאו דברי רש"י כנסחתין. ומה שדקדק הרב בלשון רש"י שכתב רב אשי מת ומת רב סמא דהול"ל מת רב סמא בחיי רב אשי ותו לא דודאי מת רב אשי ע"ש יותר יקשה לגירסתו דגריס ומת רב סמא אחריו דהכל יתר ולא אצטריך למימר מידי דמהש"ס נודע דרב אשי מת ורב סמא מת ומסתמא נפטר אחר אביו וכן הר"ן בפירוש הרי"ף לא פירש מידי אלא דממר דהוה קיים אגביה בינונית ע"ש ואי אתא לאפוקי דדוקא מת רב סמא אחריו דאי בחייו הו"ל ב"ח דבריה דרב סמא גם זה פשוט לדעתו עד שמכח זה מחק הספרים. ותו דאינו מובן מדבריו כל כך:
והטור א"ה סי' קי"ג כתב אם מתו אחיה קודם שנטלה עשור נכסים אינה גובה מבניהם אלא זבורית ובשבועה ומרן בב"י מייתי סוגיין ופירוש רש"י הנז' סתם. והרב מהר"א ששון בתשובה סי' קצ"ג כתב על דברי הטור וז"ל כלומר דאפילו היה חי האח בשעת נפילת הירושה אינה גובה אלא מזבורית וא"כ קשה אמאי פירש רש"י דמת רב סמא בחיי רב אשי דמשמע דאלו חי בשעת נפילת הירושה גובה מבינונית דאל"כ אמאי פירש רש"י יפרש בסתם וכי תימא דמעשה שהיה כך היה אכתי אמאי פירש ולא סתם. ותו דמנ"ל להטור לימא דדוקא שמת בחיי האב ויהיו דברי רש"י וגמרא מדוייקים ודוחק לומר דפליגי הטור ורש"י במציאות רב סמא אם מת בחיי רב אשי או לא עכ"ל ומ"ש דדעת רש"י דאם חי בשעת נפילת ירושה גובה בינונית אינו סברא דהוי חוב שחייב אבי יתומים דאינו נפרע אלא מזבורית ובשבועה. ומה שהקשה דהול"ל לטור דוקא שמת בחיי האב ויהיו דברי הגמרא ורש"י מדוייקים. הוא אגב שיטפיה דהגמרא סתם:
והגורם למרן שהביא על דברי הטור פירש"י כאלו שוו בשעוריהם ולהרב מהר"א ששון שיכתוב כל הנז' הוא משום דלא שלט אור עיניהם בתוספי הרא"ש למכילתין דבסוגיין כתב וז"ל וצ"ל שמת ר"ס אחר רב אשי דאלו מת בחייו היה בן רב סמא עומד במקום אביו והיתה נוטלת ממנו בינונית שלא בשבועה עכ"ל וכ"כ הריטב"א בחידושיו ודחה פירש"י וכ"כ בשיטה מקובצת משם הריב"ש. והרי דפליגי במציאות ודברי הטור באו מדוקדקים לאפוקי אם מת בחיי אביהן דאז בן רב סמא עומד במקומו ופליג הרא"ש עם רש"י וסבר הטור כדעת הרא"ש כמו שביאר בתוספותיו. ומיהו יש להרגיש על הרא"ש בתוספותיו שלא הק' על רש"י כדאותביה הריטב"א. ובשיטה מקובצת שם מבואר דרבינו ישעיה והרמ"ה כתבו בפירוש דרב סמא מת אחר אביו רב אשי דאם מת בחייו של רב אשי היה נכנס במקום אביו וגובה בינונית שלא בשבועה:
ולדעת רש"י היותר נכון לומר דהוא היודע דהכי הוה עובדא דרב סמא מת בחיי רב אשי. ורבוואתא בתראי סברי איפכא דרש"י לא פירש דהכי קבל ומשו"ה פליגי עליה. ולדעת רש"י נתישב מאי דהש"ס הוצרך לאתויי שתים זו מאי דאגביה ממר ומאי דאגביה מבריה דר"ס ותסגי לפשוט דב"ח דאחי הויא ממאי דאגבה ממר בינונית וכבר הקשה כן בשיטה מקובצת ע"ש. ולדעת רש"י א"ש דאשמועינן חידושא דאף היכא דמת האח בחיי האב אח"ך אינו גובה מבן האח אלא זבורית ובשבועה וכבר היה נודע אצלם דר"ס נפטר בחיי רב אשי. אחרי כתבי ראיתי להרב כרם שלמה בשו"ת א"ה סי' ן' שהקשה על רש"י והביא משתי שיטות כ"י שכתבו להפך. ושם בהגהת בן הרב המחבר הרגיש על מרן ע"ש ולשון השיטה ראשונה שהביא שם הוא כמעט לשון רש"י אלא דבמקום בחייו כתב לאחריו ע"ש:
והרא"ש כתב בפסקיו למאי נ"מ למגבה בינונית וכו' וה"ה לגבות מהראוי. ויש להעיר דא"כ אמאי הש"ס לא אמר נמי דאיכא נפקותא לגבות מן הראוי. הן אמת דאיכא מרבוואתא שכתבו היכא דקאמר הש"ס מאי בינייהו איכא בינייהו וכו' דזמנין דאיכא מילי אחריני בינייהו ולא קאמר להו הש"ס. אמנם אנן מה נענה ביום שידובר בנו דברי הרא"ש עצמו פ"ק דמציעא דכתב דאי איכא מידי אחרינא גמרא הוה מפרש לה. ונראה דהא לא דמי לההיא דהרא"ש פ"ק דמציעא דהכא באומרנו שהוא בע"ח כבר נודע דאי מאבא ליתיה מן הראוי ואי מאחי נוטלת בראוי ואין הכתו"ב צריך לאומרו:
והרב כנה"ג א"ה סי' קי"ג הגהב"י אות ח' הביא לשון הרא"ש הנז' וכתב וז"ל מלשון זה נראה דס"ל להרא"ש דב"ח גובה מן הראוי וזה אינו דבפי' כתב הרא"ש פ' יש בכור דב"ח אינו נוטל בראוי וכו' ואפשר לומר שכונת הרא"ש והטור לומר דכיון דאמרו בגמרא דהויא כב"ח דאחי נ"מ שגובה מן הראוי שאם היתה ב"ח דאביה לא היתה נוטלת דומיא דב"ח שלהיותו ב"ח מאביהם אינו נוטל בראוי אבל זאת הבת שהיא ב"ח דאחי נוטלת מנכסי זקנה דלגבי יתומים אינו ראוי עכ"ל וקצת יש להעיר על דבריו דמשמע דאי לאו דשמעינן דהרא"ש סבר דב"ח אינו נוטל בראוי כמ"ש פ' יש בכור הוה מפרשינן לשון זה דכתב הרא"ש בשמעתין דסבר דב"ח נוטל בראוי. וזה אינו דמלשון זה עצמו מוכח דסבר הרא"ש דב"ח אינו נוטל בראוי דאי לאו הכי מאי נ"מ איכא אי בע"ח דאבא או דאחי ומוכרח לפרש דאי [ד]אבא אינה נוטלת בראוי כדין ב"ח דעלמא על דרך שפירש אח"ך וכ"כ הרב כנה"ג עצמו בח"מ סי' ק"ז הגהב"י אות ה' דמלשון זה דהרא"ש בסוגיין מוכח דסבר דאינו נוטל בראוי ע"ש:
וחזה הוית להרב מהר"ר אהרן אביוב בתשובה כי באה בתשובות הרב מהרשד"ם חלק אבן העזר סי' רמ"א שהביא מ"ש הרב בעל התרומות והביאו מרן בבית יוסף ח"מ סי' ק"ז משם הרא"ש דב"ח גובה מן הראוי והקשה דא"כ מאי קאמר הכא הרא"ש בשמעתין וה"ה לגבות מן הראוי דגם כי הויא בעל חוב דאבא היא גובה מן הראוי. ותירץ דכי אמר הרא"ש דגובה מן הראוי היינו דכתב דאקנה ולגבי עשור נכסי ליכא דאקנה ואפי' הרמב"ן דסבר דאין ב"ח גובה מן הראוי מודה לגבי בת בעשור נכסי דב"ח דאחי דגובה מן הראוי זהו תורף דבריו בקצור ע"ש באורך. והרב מהרשד"ם שם בא"ה סי' רמ"ב ובח"מ סי' ש"ך כתב עליו ומה שרצית לחלק ולומר דאע"ג דב"ח לא יטול בראוי פרנסה תטול בראוי הא ודאי אינו נראה כלל דכמה מעלות לב"ח מהפרנסה וכו' ע"ש:
ויש להעיר על מהרשד"ם דאמאי לא השיג על מהר"א אביוב שכתב דהרא"ש שהביא הרב בעל התרומות הוא הרא"ש אבי הטור כי מהרשד"ם עצמו בא"ה סי' קי"א הביא לשון בעה"ת וכתב הר"ש ואף דבספרים כתוב הרא"ש אי אפשר שיהיה הרא"ש שבה"ת קדם לו בזמן עכ"ד וא"כ הכא אמאי לא הודיעו להרב מהר"א אביוב שהקשה הרא"ש דידיה אדידיה דמוכרח דבבעה"ת גרסינן הר"ש ולא הרא"ש וכמ"ש הוא ז"ל עצמו בסי' קי"א. ועל מהרשד"ם סי' קי"א יש להעיר דאתי עלה מטעם שקדמו בזמן ועדיפא מינה הול"ל שהרא"ש פ' יש בכור כתב דב"ח אינו גובה בראוי וכ"כ הטור סי' ק"ד. ומ"מ לימא תרוייהו שקדם והרא"ש סבר הפך:
הן אמת כי הנה אשו"ר ברהטי"ם ואגב רהטאי אנא חזאי להרב מהר"ם מלובלין בתשובה סי' י"ד דתפס במושלם דהרא"ש שכתב בעה"ת הוא אבי הטור והקשה ממ"ש פ' יש בכור ובא אל הישוב אגב דוחקא בדבריו פ' יש בכור. אך אוסיף להביט להרב שפתי כהן בח"מ סוף סי' ק"ז דאשתפוך חמימי על הרב מהר"ם מלובלין דהרא"ש חיבר ספרו יותר מתשעים שנה אחר בעה"ת. וגם מדברי הרא"ש פ' יש בכור מוכח דבכל ענין סבר דאינו גובה בראוי ע"ש באריכות שהפליא לתמוה על הרב מהר"ם מלובלין. ולא תעזוב נפשי לשאו"ל דהרב כנה"ג עם היות דבח"מ סי' ק"ז הגהת ב"י אות ה' כתב בפשיטות דהרא"ש שכתב בעה"ת הוא הרא"ש מלוניל דהרא"ש פ' יש בכור סבר איפכא וכו' ע"ש. ואלו הרב עצמו במהדורא בתרא שם הביא דברי מהר"ם מלובלין ושתיק משתק והו"ל להקשות על הרב מהר"ם מלובלין כמדובר אמנם מה שהקשה הרב כנה"ג בא"ה סי' קי"ג אות ח' על הרב מהר"א אביוב דא"כ הטור סותר את עצמו מכאן לח"מ סי' ק"ד ע"ש אי משום הא לא איריא דכבר כתב מהר"א אביוב דאפי' הרמב"ן וסיעתו דסברי דאין ב"ח גובה בראוי יודה גבי עשור נכסי דגובה ול"ק מהטור דידיה אדידיה. וכן מתבאר ממ"ש הרב כנה"ג עצמו בסמוך ממש. אלא שדברי הרב מהר"א אביוב קשים דודאי הרא"ש שהביא בעה"ת הוא הרא"ש מלוניל ואין צורך להגיה הר"ש כמהרשד"ם. וגם דעת הרא"ש נראה להפך דב"ח אינו גובה בראוי וכמו שהאריך שם הרב שפתי כהן ע"ש:
ועיני ראו להרב כנה"ג בס' דינא דחיי לאוין פ"א דף צ"ו ע"א שכתב וז"ל וכיון דמסקינן דב"ח דאחי הויא ה"ה שגובה מן הראוי כגון אם מת אביה בחיי זקנה ולא היו נכסים לאביה ואח"ך מת זקנה וירשו אחיה נוטלת עשור נכסי לפי שחוב הוא עליהם אבל אם היתה ב"ח של אביה לא היתה נוטלת בראוי כבמוחזק לפי שהיו יכולין האחים לומר אנו מכח אבוה דאבא אתינן ואין לך כלום עכ"ל ולכאורה דבריו קשים דהול"ל דאם היתה ב"ח אביה לא היתה נוטלת דאין ב"ח נוטל בראוי. אבל מאי דטעמא טעים דמצו א"ל אנן מכח אבוה דאב' אתינן לא יכון דא"כ הן עוד היום דהו"ל ב"ח דאחי ה"מ ממה שירשו אביהם אבל כשמת אביה ואח"ך זקנה לימרו אחיה מכח אבוה דאבא אתינן ואין ליך כלום דאנו אין אנו חייבים אלא מה שירשנו מאבינו. ופוק חזי דהטור סי' קי"ג כתב וז"ל ומן הראוי כגון אם מת אביה בחיי זקנה ולא היו נכסים לאביה ואח"ך מת זקנה וירשוהו אחיה נוטלת מהם עשור נכסי עכ"ל הרי דהטור כתב מציאות זה ולא כתב שום טעם והרי הוא כמבוא"ר שהטעם שנוטלת בראוי. וכבר ראיתי דצווחי על הטור תרין אריוותא דאוריתא הרב נתיבות משפט דף י"ו והרב משנה למלך פ"ך דאשות דין ו' דאמאי נוטלת בנדון זה ע"נ לימרו מכח אבוה דאבא קאתינא ומסקי בצ"ע וביותר יש לדקדק על הרב דינא דחיי שנתן טעם זה בנדון הלז אי ב"ח דאבא ולא הרגיש דגם בב"ח דאחי יש לומר זה כמ"ש רבנן סמוכי הנז'. ומהראנ"ח ח"א סי' ס"א הביא סברת רב האיי גאון דהיכא דמת האב ולא הו"ל מידי ואח"ך מת אביו אינה נוטלת עשור נכסי מנכסי אבי האב הפך הטור והרב פרח מטה אהרן ח"ב סימן ס"ז כתב דלא מצא בשום מקום שזכרו סבר' רב האיי וסברא יחידאה היא ועמ"ש הרב כרם שלמה א"ה סי' ן'. ובזמנינו נדפסה שיטה מקובצת למכילתין ושם הביא דברי הרמ"ה שכתב סברת רבינו האיי וכתב דמסתברא כוותיה ע"ש והרי נתגלית סברת רבינו האיי גאון ולאו יחידאה היא. אלא דבדפוס כתוב רב יהודאי גאון והוא ט"ס וצ"ל רבינו האיי כמ"ש הרב מש"ל מלקוטי רב בצלאל שהיא זאת השיטה מקובצת כנודע. ויש לי עוד דקדוקים בדברי הרב דינא דחיי לא ע"ט האסף ופנא"י לא היה לי. אך מאי דמוכח מדבריו של הרב דינא דחיי דהטור ורבינו ירוחם סברי כמ"ש רש"י דרב סמא מת בחיי רב אשי. כתב כן לפי שלא יצאו לאור בזמנו תוספי הרא"ש וחידושי הריטב"א ושיטה מקובצת וכבר כתבנו דהרא"ש וכמה גדולים חולקים על רש"י וכמש"ל:
והר"ן כתב דעשור נכסי מכל הנכסים אף ממטלטלין ותמה על הרמב"ם שכתב עשור מקרקעות והרדב"ז בח"א סי' רנ"ה תפס כהרמב"ם דהבת נוטלת עשור [מ]מה שישאר בקרקעות אחר פרעון כתובה ובע"ח וסיים וז"ל ודוקא לפרנסת הנשואין אין שמין אלא הקרקעות אבל לפרנסה ממש כלומר למזונות שמין בין קרקעות בין מטלטלין וזנין את הבנות לפי אמדן דעת אביהן וכן אמרו בגמרא רב זבין מחיטי דעליה וכן דעת הרמב"ן והרשב"א והמ"מ כתב שכן דעת הרמב"ם עכ"ל:
ועטרת ראשי אבא מארי זלה"ה הקשה משם החכם השלם עצום ורב כמה"ר יאודה אשכנזי תושב ומ"צ בק"ק נא אמון דהרי דברי הה"מ הם בפרנסה דנדוניא היכא דאמדינן דעת האב וזה מבואר בדברי הה"מ וממה שדקדק מהרמב"ם שלא הביא חלוק הקרקעות אלא בדין העשור ובדין י"ב שם פ"ך דאשות שכתב הרמב"ם יתומה שהשיאוה וכו' פרנסה הראויה או באמדן דעת האב או בעשור הקרקעות ומזה הוכיח הה"מ דסבר כהרמב"ן והרשב"א וכל זה בפרנסה דנשואין וקשה על הרדב"ז שכתב זה על מזונות ונ"ט דמזונות הבנות מתנאי כתובה ופרנסה אינו תנאי כתובה דהרי הרמב"ן והרשב"א והרמב"ם והה"מ הם המדברים בפרנסה דנשואין עכ"ד ולפום ריהטא היא קושיא על הרדב"ז וצריך ישוב:
והרב דרכי נועם בא"ה סי' ח"י דף פ"ג ע"ב רמי ומקשה תשובות הרדב"ז אהדדי דבסי' רנ"ה הנז' כתב דפרנסה אינה נגבית אלא ממקרקעי ובתשו' כ"י סי' ק"ך כתב דפרנסת הבת ממטלטלין נמי גבינן נגד הרמב"ם ונתן טעם דאמדינן דעת האב שלא תנשא מהצדקה ובנו עשיר ועוד דמיעוט מן המיעוט מי שיש לו קרקע ואם הבת תלך בפחי נפש תלך בערכאות של גוים שיורשת החצי וכו' ותירץ הרב ז"ל דתשובת ח"א סי' רנ"ה היה בנדון מחוץ לעיר ואוקמא אדינא דלא היה מנהג קבוע. ותשובת כ"י דסי' ק"ך היא מדברת במצרים וכו' והאריך הרב בזה ע"ש. ולכאורה יקשה מתשובת הרדב"ז בתשובות חדשות מעתה שנדפסו בפירדא סי' תנ"ו דשם כתב וז"ל ואם אין שם קרקע אין להם כלום במטלטלין וכו' אעפ"י שיש מהאחרונים שכתבו דהאידנא גובה פרנסתה ממטלטלין אנו אין לנו אלא דברי הרי"ף והרמב"ם דאתריה דמר הוא וכו' ואם יש מנהג קבוע שנוטל' עשור אף ממטלטלין וכו' מנהג מבטל הלכה עכ"ל וממ"ש דאתריה דמר הוא משמע דמיירי בארץ מצרים למ"ר. ותו שכתב ואם יש מנהג קבוע וכו' והול"ל דגם בארץ מצרים נהגו דלא כהרמב"ם. ומזה יש לדקדק על הרב כנה"ג שעמד בסתירת תשובות הרדב"ז וכתב דתשו' סי' רנ"ה ותשובת ח"ב סי' פ"א הוא לדינא ותשובת סי' ק"ך הוא מן התקנה. וק"ק דבתשו' סי' תנ"ו הנז' קאמר דאתריה דמר אלמא מיירי במצרים ושוב כתב ואם יש מנהג וכו' ואמאי לא כתב דכך נוהגים במצרים מתקנה:
וכד דייקת פורתא יש לקיים תירוץ הרב דרכי נועם ומ"ש בתשובה דסי' תנ"ו דאתריה דמר לא דיבר על ארץ מצרים אלא בעיר אחרת שנוהגים כהרמב"ם כגון עיר רודס או ערי תימן וכיוצא. תדע דהא כתב ואם יש מנהג קבוע וכו' ואי על מצרים מיירי אמאי כתב בספק ואם יש מנהג והלא הרב ז"ל היה מארי דאתרא ויושב הוא השליט על הארץ והוא יודע כל המנהגים ותקן כמה תקנות כנודע אלא נראה דקאי על עיר אחרת והא עדיף מתירוץ הרב הכנה"ג:
ולי ההדיוט נראה יותר נכון והקרוב אלי דברישא הוו נהיגי בארץ מצרים כהרמב"ם ומשום הכי סתם בח"ב סי' פ"א ובתשובות הנדפסות בליוורנו סי' רנ"ה ובמודפסות בויניציא סי' ר"ט ובמודפסות בפירדא סי' תנ"ו. ואחר מכן קרה מקרה שאיזה בת השובבה הלכה לערכאות של גוים ונטלה בזרוע שלא כדת חצי הירושה ומן הוא והלאה תקון לגבות אף ממטלטלין וכמ"ש בסי' ק"ך והיא אחרונה וכדיהיב טעמא התם ולא רצה הרב לכתוב מזכרת עון מה שהיה מעשה רק סתם וכבר נודע דתשובות הרב אינם כסדרן:

תוס' ד"ה ואשתיק מכאן רגיל ר"ת וכו' הרב מופת הדור מהרח"א הקשה על זה ממ"ש לקמן דף ק"ב חמתיה דר' חייא וכו' ומ"ש התוס' התם והאחרונים תירצו לקושיא זו הבאתי דבריהם בספרי הקטן ברכי יוסף ח"מ בסימן טו"ב אות כ"ד ע"ש באורך: