והוו מצטערי רבנן. והיו נוסעים משמש לצל ומצל לשמש מרוב תוגה שלא היו יודעין לומר דבר פתח לחרטתו: באוכלא דקצרי. כלי שמשימין בו הכובסין בגדיהן: אין פותחין בנולד. שאין ראוי ליארע כזה אבל הני דאמרן דמצטערי רבנן לאו מילתא דנולד הוא: אמר ליה האי נמי שכיחי אפיקורי דמצערי רבנן. כי האי ולא דמי לנולד: מתני' ר''א בן יעקב אומר אף הרוצה להדיר את חבירו שיאכל. שאומר לו קונם שאין אתה נהנה לי אם לא תאכל עמי היינו נמי נדרי זרוזין שאינו מדירו אלא כדי לזרזו שיאכל עמו יאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל: גמ' לא שמע ליה. האי מודר ולא אתי למיכל בהדיה הואיל והנדר בטל:

אין תוס' לעמוד זה

ר"ן
ואילו היה מתחרט על עיקר הנדר יאבד שכר תעניותיו שהתענה אם היה תוהא על הראשונות לפיכך לא היה מתחרט: זיל לקילעך. לכניסת ביתך וכדאמרינן אקילעא דבי ריש גלותא: פתח פיתחא לנפשיה. לא שיתיר רב סחורה לעצמו דהא קי''ל לא יחל דברו הוא אינו מיחל אלא שמצא פתח שהיה יכול להיות ניתר בו: כל שהיא תפארת לעושיה. שהיא מצד עצמה משובחת עד שהיא תפארת לאדם העושה אותה ותפארת לו מן האדם שהכל מקלסין אותו בה והא רתח רב נחמן כלומר לא נדרתי על דעת שיכעוס רב נחמן שלא תהא דרך ישרה שאכעיס אותו וכי האי גוונא לא מיקרי נולד דשכיח דלירתח גברא רבה כרב נחמן על מי שנדר נדר חזק כל כך אדעתא דכל הני מילי: על דעתא דמצטערי רבנן. והאי לאו נולד הוא דשכיח: ומי שרי הכי. כלומר מי שרי לפתוח פתח שהנדר מוכיח הפך מאותו פתח שהרי כל עיקר הנדר לא היה אלא שאם תעבור על דעתו תאסר בהנאתו: אין והתניא מעשה באחד. אלמא אפילו כי האי גוונא פתחינן וא''ת ומאי מתמהינן מעיקרא ומי שרי הכי ומה בין זו לנדרי זרוזין דמתני' אדרבה היה לו לומר שהנדר מותר מאליו כהנך דמתניתין י''ל דלא דמי דנדרי זרוזין דמתני' אין פיו ולבו שוין של מוכר ולא של לוקח שוין שלעולם לא היה דעתו של מוכר שלא יפחות מן הסלע ולא דעתו של לוקח שלא יוסיף על שקל ומש''ה שרו אבל זה דעתו היה להדירה אם תעבור על תנאו ודעתו וכי האי גוונא לאו נדרי זרוזין מיקרו אלא דאיכא פתח שאילו היה יודע שתעבור על דעתו לא היה מדירה ובמתניתין נמי הא כתיבנא לעיל (כא. ד''ה גרסינן) שאם היו מוכר ולוקח מעמידין דבריהם חייל נדרייהו וכדמוכח בירושל' אלא דאפשר שאף במעמידין פותחין פתח לומר אילו היית יודע שהלוקח לא יתן בו סלע כלום היית נודר אם אמר לאו מתירין אותו וכדפתחינן הכא וא''ת ומאי שנא מהרוצה שיאכל חבירו אצלו ומדירו דא''ר אליעזר בן יעקב דנדרי זרוזין הוו והא התם פיו ולבו שוין שרוצה שיאכל עמו חברו ואפי' הכי אמרינן דנדרי זרוזין הוו ושרו ממילא י''ל דלא דמי דאילו התם הענין מוכיח מתוכו שאינו אלא זרוז שאין באכילת חברו אצלו קפידא כל כך שבשביל זה ידירנו מנכסיו בדוקא אבל בהאי עובדא דדביתהו דאביי דאיכא קפידא טפי לאביי כי מנסבא לה דביתהו לקריבה ודאי איכא למימר דבדוקא הדירה ולאו לזרוז בעלמא ומש''ה פשיטא לן דצריך פתח ואין הנדר בטל מאליו אדרבה מתמהינן היכי שרינן ליה בהאי פתחא: והיתר נדרים ביחיד מומחה או בשלשה הדיוטות במקום שאין מומחה וכדאמרינן בהדיא בבכורות בפרק כל פסולי המוקדשין (דף לו:) אמר רבי חייא בר אבין אמר רב עמרם שלשה מתירין את הבכור במקום שאין מומחה שלשה מתירין את הנדר במקום שאין חכם ואמרינן התם שלשה מתירין את הנדר במקום שאין חכם לאפוקי מדרבי יהודה דאמר היתר נדרים בשלשה והוא שיהא אחד מהם חכם במקום שאין חכם חכם כגון מאן אמר רב נחמן כגון אנא פירוש האי אחד מהן חכם דבעי ר' יהודה כלומר שיהא אחד משלשתן חכם כגון מאן ליהוי אמר רב נחמן כגון אנא כלומר דבעי רבי יהודה שיהא אחד מהם גמיר וסביר כגון אנא דגמירנא וסבירנא ואמרינן תו התם ר' יהודה אומר אחד מהן חכם מכלל דהנך כל דהו אמר רבינא דמסברי להו וסברי כלומר חד מינייהו בעינן שיהא גמיר וסביר אבל תרי אע''ג דלא גמירי כיון דכי מסברי להו סברי ומשמע ודאי דחכם דשרי יחידי לר' יהודה דוקא בסמוך דאי בגמיר וסביר בלחוד כרב נחמן סגי א''כ היכי בעי בתלתא שיהא חד מינייהו גמיר וסביר והא מאן דגמיר וסביר בלחודיה שרי נדרא ומה לו להצטרף עם השנים ומאי קאמר אחד מהן חכם במקום שאין חכם דאי בגמיר וסביר סגי בכל מקום שהוא הרי יש בו חכם אלא ודאי ה''ק אחד מהן חכם דהיינו גמיר וסביר במקום שאין חכם דהיינו סמוך דכי איתיה לסמוך לחודיה שרי נדרא וכיון דלר' יהודה בעי' סמוך ביחידי לרבנן נמי דמדרבי יהודה נשמע לרבנן דבהאי לא פליגי והכי נמי משמע לן בסוף פ' נערה המאורסה (לקמן עח:) דאמרינן מועדי ה' צריכין מומחה פרשת נדרים אין צריך מומחה אלא אפי' ב''ד הדיוטות והא פרשת נדרים ראשי המטות כתיב אמר רב חסדא ואיתימא ר' יוחנן ביחיד מומחה ומשמע דיחיד מומחה דהפרת נדרים דומיא דמומחין דמועדי ה' מה התם בעיא סמוך ה''נ בעיא סמוך זהו דעת הרמב''ן ז''ל אבל הרמב''ם ז''ל כתב בפ' ו' מהל' שבועות (הל' ה) דחכם מובהק מתיר את הנדרים דלא בעיא סמוך משמע דמפרש הרב ז''ל דהא דאמרי' התם במקום שאין חכם לאו סיומא דמלתא דר' יהודה היא אלא אדרבנן קאי דאמרי שלשה מתירין את הנדר במקום שאין חכם דאלמא חכם לחודיה מתיר ומהדרינן כעין אמר מר במקום שאין חכם חכם כגון מאן כלומר כגון מאן מתיר ביחידי ואמר רב נחמן כגון אנא כלומר דגמיר וסביר אלמא כל היכא דגמיר וסביר איהו לחודיה שרי נדרא ואע''פ שאינו סמוך וכבר כתבתי זה בפ''ק (דף ח: ד''ה ושמתא) ועוד אכתוב בזה בפרק נערה בס''ד ושלשה הדיוטות דשרו נדרא כד מסברי להו וסברי סגי כדקיי''ל כרבנן דלא בעו שיהא אחד מהן חכם ומיהו בעינן דכי מסברי להו לסברו דג' לרבנן כשנים לרבי יהודה ומסתברא דהא דאמרינן שלשה מתירין את הנדר במקום שאין חכם דמשמע הא במקום שיש חכם אין מתירין משום כבודו של חכם הוא דאיתמר ולכתחלה הוא דלא אבל בדיעבד אשתרי ליה נדרא: פסקא אף הרוצה להדיר את חבירו. שאוסר כל נכסיו על חבירו אם אינו אוכל עמו יאמר כל נדר שאני עתיד לידור מפרש בגמרא: גמ' כיון דאמר כל נדר וכו' לא שמע ליה ולא אתי לגביה למיכל בהדיה. לפי שכבר יודע המזומן שאין נדר חל עליו שכבר בטלו המזמן ובדין הוא דהוה מצי לשנויי דאמר מדיר בחשאי כדי שלא ישמע המודר אלא דאכתי לא אתיא ליה מתניתין שפיר דכיון דקתני אף הרוצה משמע דהא נמי משום נדרי זרוזין מותר ולאו משום תנאי שהתנה וא''כ מאי אף ועוד דאי בכי האי גוונא עסקינן היכי תני ובלבד שיהא זכור פשיטא שהוא זכור שהרי בשעת הנדר הוא מתנה:

אמר ליה אילו הוה ידעת דעברה אדעתך מי אדרתה, אמר ליה לא ושרייה, ומי שרי הכי. כלומר מי פתחינן בנדר עצמו, שהרי כל עצמו של נדר אינו אלא כדי שלא תעבור על דעתו, ואם עברה היאך הוא מותר על ידי כך.

אמר ליה אין והתניא כו'. וקשיא לי אדרבה, כיון שאמר שאילו ידע שהיתה עוברת על דעתו לא היה נודר כלל, נמצא שלא הדירה אלא לזרוז בעלמא, ונדרי זרוזין הוא ואפילו שאלה לחכם לא צריך, דמאי איכא בין נדרי זרוזין דמתניתן להני. ויש לומר דנדרי זרוזין שהיה מוכר חפץ, לא היה סבור שישמע לו חברו לגמרי כמו שהוא אומר, אלא שיתקרב לדעתו ושיפחות לו קצת מן הסלע, וכן חברו שיוסי לו על השקל קצת, ועם כל זה היה נודר שלא יתן לו אלא כך, וזה נודר כנגדו שלא יפחות לו מכך, אלו הם נדרי זרוזין, שאין דעתם בשעת נדרים לנדור בדוקא ושיעמדו דבריהם, ואם כן אין פיהן ולבן שוין ולפיכך מותר. וכן המדיר את חברו שיאכל עמו, ואינו נודר בדוקא, שאינו מתכוין אלא לכבוד בעלמא ולזרז את חברו, ויודע הוא שדרכן של קצת בני אדם לימנע מלאכול אצל אחרים, והלכך אינו נודר בדוקא ושיעמדו דבריו על כל פנים. אבל המדיר את אשתו מלעלות לרגל, או ליתן לבתו אלא למי שיתרצה הוא וכיוצא באלו, סבור שיעמדו דבריו מחמת נדרו, והלכך בדעת הוא נודר לפי שהוא סבור שתשלים היא רצונו, והלכך אף על פי שאילו היה סבור שתהא היא עוברת על דעתו היה נמנע מלידור, מכל מקום הנדר היה נדר גמור בשעתו וצריך פתח, ומיהו פותחין לו מן הנדר בעצמו. כן נראה לי.

כיון דאמר כל נדר שאני עתיד לידור הרי הוא בטל לא שמע ליה. ואפשר היה לו לתרץ דאמר בחשאי, או שלא בפניו, אלא דאכתי הוה קשיא ליה מאי אף, דהא לא דמיא למתניתין דלעיל, והוה קשיא ליה נמי, מאי ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר.

ושרייה רב הונא. ע"י פתח חרטה זה בלבד והיינו נמי דתניא ר' יהודה אומר אומרים לו לאדם לב זה עליך ואם אמר לאו מתירים אותו דקסבר פותחין אף בחרטה:

ר' ישמעאל בר' יוסי משום אביו אומר אומרים לו לאדם אילו היו עשרה בני אדם שיפייסוך באותה שעה כלום נדרת. פירוש דר' ישמעאל בר' יוסי סבר אין פותחין בחרטה ובעינן פתח אחר ואומרים לו אילו פייסוך באותה שעה כולן אלו בנ"א שפייסוך אחרי כן כלום נדרת ואילו אמר הן נמצא שעל דעת כן נדר שאפילו יפייסוהו אחר נדרו לא יתפייס להם ואיו כאן פתח אבל אם אמר לאו נמצא שלא נדר על דעת כן והוי פתח שהרי יש כאן דבר שנתחדש לגמרי שיפייסוהו בנ"א אלו אחר נדרו ואפילו היה דעתו בשעת נדרו שיפייסוהו מקצתם ועכשיו פייסוהו כלם אפילו בזה אחר זה א"נ שהיה דעתו שיפייסוהו כלם כאחד הוי פתח שהרי לא עלה על דעתו בשעת נדרו ודבר מחודש הוא וי"מ בענין אחר וזהו הנכון:

א"ר אסי אין נזקקין לאלהי ישראל. פי' אין נזקקין להתיר ע"י שום פתח שבועה אפי' בלא הזכרת השם או נדר בהזכרת השם (שיש בהם הזכרת השם) שהוא דבר חמור. דשבועה אפי' בלא הזכרת השם היא חמורה דאית בה לא ינקה וכן נדר שיש בו הזכרת השם הוא חמור:

חוץ מן קונם אשתי שגנבה את כיסי. וקא סבר רבי אסי כרב אסי דלעיל [דף כא:] בד' נדרים צריכי שאלה אי נמי דשאני הכא דאית בה הזכרת השם ומש"ה בעי שאלה ומשום דהוה בטעות אית לה התרה מיהת אע"ג דאית בה הזכרת השם והכי מוכח בהדיא בגמ' דר"א בשבועה לא בעי הזכרת השם ובכל שבועה הוא מחמיר שלא להתירה אע"פ שאין בה הזכרת השם דאמרינן התם ההוא דאתא לקמיה דרבי אסי א"ל במאי נדרת א"ל באלהי ישראל פי' שהזכיר השם בנדרים ולאו דאדכריה בהאי לישנא שזה לשון שבועה הוא ואין לשון נדר אלא בלמ"ד א"ל אי נדרת במומי לא מזדקיקנא לך פירוש בתמיה בשבועה אפילו אין בה הזכרת השם לא מזדקיקנא לך. לאלהי ישראל מזדקיקנא לך כלומר גבי נדר משמע מהא דבכל שבועה אין נזקקין לר' אסי וכן בנדר שיש בו הזכרת השם חוץ מנדרי טעות שנזקקין להתירם אפילו יש בהן הזכרת השם וצריכין היתר מחמת כן הא בנדרי טעות דעלמא מודה הוא דלא בעו שאלה כנ"ל:

אמר רבא אמר רב נחמן הלכתא פותחין בחרטה. פי' אף בפתח חרטה לחוד:

ונזקקין לאלהי ישראל. פי' בין בנדר בין בשבועה כדכתב רבינו ז"ל לקמן חוץ מנשבע או נודר על דעת רבים שאין לו התרה אלא אם כן לדבר מצוה כדבעינן למימר קמן:

ההוא דאתא לקמיה דר' אסי א"ל וכדו תהית. פי' גאון ז"ל עכשיו אתה תוהה ומתחרט אבל כשנדרת מתחלה על דעת כן נדרת:

א"ל לא. פי' בתמיה וכי איני מתחרט מעיקרי כלומר הא ודאי אילו ידענא דמצטערנא כולי האי לא נדרתי והו"ל חרטא מעלייתא:

ושרא יתיה. דקסבר ר' אסי פותחין בחרטה ופליג אדרב אסי דלעיל דרבי אסי לחוד ורב אסי לחוד וכן עיקר וכתב רבינו ז"ל תהית כדאמרינן [קדושין דף מ:] בתוהה על הראשונות:

ההוא דאתא לקמיה דר' אלעזר א"ל בעית נדור. כלומר מרצונך נדרת וידעת בצער של עכשיו אלא שאתה חזרת בך עכשיו א"ל ואילו לא מרגיזין לי לא בעיא כלום נדור פי' ע"י כעס נדרתי ואילו ידעתי שאצטער בלבי לא נדרתי:

א"ל תהא כבעית. כלומר א"כ חרטה גמורה היא ויהא הנדר מותר כרצונך. כתב רבינו ז"ל במה שנדרת וכו' עוד כתב זה לשונו הדין הוא דינא דגמ' ומנהגא דרבנן אבל האידנא אמר רבינו הגאון ז"ל אנן השתא אי עבדינן קרוב לדרב אסי עבדינן דאמר אין חכם מתיר אלא כעין ארבעה נדרים פי' שיש לו פתח ברור נראה לעולם עד שדומה לנדרי טעות או נדרי שגגות וחבריהם ועוד אמר דלא מזדקקי רבנן לשבועות כלומר להתירם אלא כד מתרמיא מילתא דאית בה תקנתא או מצוה כגון עשיי' שלום בין איש לאשתו או שלמא בצבורא דכנישתא וכדומין לזו מזדקקים במילי דמוכחן וברירן קרוב לדרב אסי. אבל פתחי כי ההוא דאתא לקמיה דרב וכדר"ש בר' וכר' ישמעאל בר' יוסי וכדביתהו דאביי וכההוא דאתא לקמיה דר' אלעזר וכיוצא בהן לא עבדינן. פי' הני עובדי איתנהו בגמ' דרב (א) שרייה לההוא גברא בפתחא דאיזו דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. והא רתח ר' נחמן ואילו הייתי יודע דרתח ר"נ לא נדרתי. ור"ש ברבי שהתירו לו נדרו משום דהוו מצטערי רבנן דלא הוו משכחי פתחא לנדריה דהוה אמר דאדעתא דכולהו נדר וא"ל אדעתא דמצטערי רבנן מי נדרת אמר להו לא ושריוה דהני הוו פתחים קלים שאינם ניכרין לעולם. ודר' ישמעאל בר' יוסי דלא הוו משכחי רבנן פתחא לנדריה והוו מצטערי רבנן משמשא לטולא ומטולא לשמשא והוה תמן ההוא קצרא ומחייה ואמר ליה אדעתא דמחי לך קצרא מי נדרת אמר להו לא ושרייה פי' והאי נמי פתח קל ואינו נראה ברור לבני אדם שהרי אחר שבא לישאל על נדרו נתחדש לו וגם לא היה אלא חדוש דבר קל ואפ"ה משום דאמר דאילו ידע הכי בשעת נדריה לא נדר שריוה:

ודביתהו דאביי הויא לה ברתא הוא אמר לקריבאי והיא אמרה לקריבאי ואמר לה תתסר הנאת תשמישך עלי אי עבדת הכי. ומזה נראה דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו. אתא לקמיה דרב יוסף א"ל אילו ידעת בשעת נדרא דעברת אדעתך מי נדרת א"ל לא ושרייה. פי' אע"ג דהוה פתחא מגופיה דנדרא דנדר עליה:

וההוא דאתא לקמיה דר' אלעזר היינו עובדא דכתיבנא לעיל דאיתא במכילתין:

כתב רבינו ז"ל היתר נדרים בשלשה הדיוטות ואם היה מומחה אפילו ביחיד. פי' מורי נר"ו ג' הדיוטות לאו הדיוטות ממש אלא דגמרי הלכות נדרים באיזה פתח ראוי להתיר ובאיזה פתח אין מתירין לו אלא דלא סברי ולא פקיחי בתלמודא מיהו כי מסברי להו סברי דהא כולהו ישראל דהוו בימי משה גמרי הלכות נדרים ממשה ומסברי להו וסברי ומהתם גמרינן דהיתר נדרים בג' הדיוטות כדאיתא בפ' יש נוחלין [דף קכ:] וכן יחיד מומחה דקאמרינן לאו היינו מומחה ממש דלהוי סמוך כדאמרינן האי לישנא בשאר דוכתין אלא מומחה דהכא היינו מומחה בתלמוד ובקי בהלכות נדרים דגמיר וסביר בכל דוכתא כגון ר"נ וחביריו דהא גבי דינין וכל דוכתא דבעינן סמוך אלי"ם כתוב בפרשה וכאן לא כתיב אלא ראשי המטות ומראשי המטות ילפינן יחיד מומחה ומבני ישראל ילפינן הדיוטות וראשי המטות לא הוו סמוכין והיינו דגרסי' במס' בכורות פרק כל פסולי המוקדשים אמר רב חייא בר אבין אמר רב עמרם ג' מתירין את הבכור במרום שאין מומחה. ג' מפירין את הנדר במקום שאין חכם. ר' יהודה אומר אחד מהן חכם ואמרינן במקום שאין חכם כגון מאן א"ר נחמן כגון אנא פי' דגמיר וסביר בכל דוכתא בתלמוד מיהו לא הוה סמוך כדמוכח בפ"ק דסנהד' [דף ה.] וכן אמר בירוש' [פ"א דחגיגה הל"ח] רב הונא ראש לראשי המטות כלומר דחזי להתיר נדרים ביחיד כיון דגמיר וסביר אע"ג דלא סמיך ור' יהודה דקאמר ואחד מהם חכם לאו חכם דגמיר וסביר בכל דוכתא דא"כ הוא לבדו יתיר אלא חכם בהלכות נדרים ואידך דמסברי להו וסברי ורבנן פליגי וסברי דאפילו כלם הדיוטות שאינם בקיאין בתלמוד נדרים כולי האי אלא שיודעים בקבלה קצת ראויים להתיר וכי מסברי להו וסברי בהכי סגי וקי"ל כרבנן מפי מורי נר"ו וכן נראה ממה שכתב רבינו ז"ל בהלכות אלא שלא בירר דין יחיד מומחה כל הצורך:

כתב רבינו ז"ל ומיהו במקום מומחה נמי. פי' דלית להו להדיוטות למשרי נדרא כי שרו הדיוטות אשתרי ליה נדרא שלא אמר אלא לכתחלה משום כבודו של חכם ע"כ ואמרינן במכילתין בפ"ק [דף ח:] דלא יאי למשרי תלמידא נדרא באתרא דרביה ושמתא אפי' באתרא דרביה שרי ויחיד מומחה שרי ולישנא מוכח דתרתי קאמר דשמתא שרי ליה תלמידא באתרא דרביה בהדי אחריני כגון להצטרף בג' הדיוטות דג' הדיוטות מתירין את הנדוי כמו שמתירין את הנדר ואת השבועה ויחיד מומחה שרי כלומר וגם אם התלמיד הזה הוא יחיד מומחה בחכמה דגמיר וסביר שרי שמתא ביחיד אפי' באתרא דרביה דומיא דנדרים דמשתרו ביחיד חכם ולא כן פי' מורי נר"ו אלא דכולה חדא מילתא היא דתלמיד שרי נדרא לחודיה באתרא דרביה והוא דהוי יחיד מומחה וכלשון הראשון פירשתי לפניו לישב הלשון והודה לדברי:

כתב רבינו ז"ל בהלכות דכאן. תניא בש"א אין שאלה בשבועה פי' מפני שהיא חמורה שיש בה לא ינקה:

ובה"א יש שאלה. פי' ואפילו יש בה הזכרת השם ובהא פליגי דב"ש סברי דכי כתב קרא לא יחל דברו דדרשינן מיניה אבל אחרים מוחלין לו אנדרים דקילי קאי ולא אשבועה דחמירא וב"ה סברי דאתרווייהו קאי והלכתא כב"ה:

וגרסינן נמי בשבועות אמימר אמר אפילו אכלה כולה נשאל עליה. פי' פליגי אדרבא דאמר שאם היה נשבע מן הככר ועבר ואכלה כולה שוב אינו נשאל עליה אבל שייר ממנה כזית מגו דמיתשיל אההוא כזית מיתשיל נמי אכולה ואמימר אמר דאפילו אכלה כולה נשאל עליה ומתירין לו ע"י פתח של חרטה או פתח אחר הראוי להתיר דקא יהיב טעמא למלתיה דאי בשוגג אכלה אכתי מחוסר קרבן הוא ואם במזיד אכלה אכתי מחוסר מלקות הוא ודייק מינה רבינו ז"ל דאפילו בשבועה שיש בה הזכרת השם נמי מתירין לו דהא ליכא מלקות אלא בשבועה שיש בה הזכרת השם דבכל מקום שהזהירה תורה על השבועה כתב בה הזכרת השם כדכתיב לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא וכתיב ולא תשבעו בשמי לשקר וכדכתיבנא בפ' קמא משמא דמרן הראב"ד ז"ל:

ואשכחן נמי בצדקיהו דאשבעי נ"נ בשם. פי' כד אשכחיה דאכל ארנבת ואשבעיה דלא לגליא בהזכרת השם דכתיב אשר השביעו באלהים ושרו ליה סנהדרין כדאיתא לקמן בפרק ר"א:

כתב רבינו ז"ל וה"ה להיכא דנקיט חפצא ונשבע לנפשיה. פירוש לאפוקי לנשבע לאחרים שאין מתירין לו אלא בפניו ומדעתו כדבעינן לברורי תמן במכילתין. דשרי ליה בפתח ואפילו בחרטה דלא חמיר אנקוטי חפצא אלא לענין שבועת הדיינין לאיומי עליה אבל עיקר שבועה בשם המיוחד או בכינוי הוא וקרא כתיב או השבע שבועה לא יחל דברו אבל אחרים מוחלין לו ומחילה דקרא בכולהו אנפי דשבועה כתיבא ואע"ג דאשכחן להגאון ז"ל דאמר מאן דאשתבע בספר תורה או בעשרת הדברים אין לו הפרה עולמית ליכא למיחש למילתא כלל ע"כ:

קצרא. מכבס בגדים ומקצרן כדאמרי' בהגוזל בתרא [ב"ק קיט:] קצרא שמיה וקצרא שקיל ליה:

אין פותחין בנולד. דמאחר שאינו מצוי דלא מסיק אדעתיה שיארע דבר זה לא הויא חרטה לעקור הנדר מעיקרו:

שכיחי אפיקורי דמצערי רבנן. מצערי ת"ח אחרים כי האי עובדא:

ומי שרי. הדיין לעשות פתח מגוף הנדר ולא לפתוח ממקום אחר:

ועלתה לרגל. שהיו מתקבצים לשמוע הדרשה ואף הנשים היו נוהגות מצוה לבוא שמה ולראות בכבודה של תורה:

מתני' רבי אליעזר בן יעקב אומר אף הרוצה להדיר את חבירו כו'. בגמ' מפרש לה:

לא שמע ליה ולא אתא בהדיה. כיון שיודע שבטל נדרו:

וכבר ביארנו שזה שאמר ושרא לנפשיה לאו דוקא שאף תלמיד חכם אי אפשר לו להתיר לעצמו סתם אמר כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו אלא על ידי שחיזר ובקש פתח לעצמו אחר שהלך לו הוא אומר ושרא לנפשיה ומכל מקום אצל חכם הלך להתירו אלא שלא חזר אצל רב נחמן מפני שהיה בוש ממנו ויש מפרשים שתלמיד חכם מתיר לעצמו במקום פתח ולא אמרו הוא אינו מיחל אף בתלמיד חכם אלא דוקא בחרטה לבד ומעשה הנזכר למטה בר' ישמעאל בר' יוסי הסמוך לזה מוכיח כדעת ראשון כמו שנבאר אלא שנבאר תחלה מה שהזכירו בר' שמעון ברבי דהוה ליה נדרא למישרא אתא לקמיה רבנן אמרו ליה אדעתא דהכי מי נדרת ואמר להו אין וכן מה זמנין הוו קא מצטערי רבנן ואזלי משמשא לטולא ומטולא לשמשא ר"ל שהיו מסיעין אותו ממקום למקום ואמר ליה חד מיניהו אדעת דמצטערת רבנן מי נדרת ואמר ליה לא ושריוה רבנן ולמדנו שצער רבנן לדברים אלו נולד המצוי ואחר כך הזכירו בר' ישמעאל בר' יוסי דהוה ליה נדרא למישרא אתא לקמיה רבנן ואמרו ליה כמה זמנין אדעתא דהכי מי נדרת ובכלהו אמר להו אין חזא ההוא קצרא ר"ל כובס דהוו רבנן מצטערין ומחייה באוכלא דקצרי והוא דף מנוקב שהכובס מניח בו את הבגדים כשמוציאין אותן מן המים והמים יוצאין דרך הנקבין ואמר אדעתא דמחי לי קצרא לא נדרת ושריוה רבנן ואע"פ שהוא עצמו מצא הפתח לא התיר לעצמו אלא שאפשר לדעתם לפרש שמאחר שעדיין היה לפניהם חשש לכבודם שלא להתיר לעצמו ומכל מקום שאלו בה שהרי נולד שאינו מצוי הוא ותירצו דנולד מצוי הוא דשכיחי אפיקורי ר"ל פחותים ועמי הארץ לצעורי רבנן ופירשו בה גדולי הרבנים והיה לו להעלות על לב שמתוך ענשו על שציער את החכמים היה ראוי לכך ומכאן למדו רבים שכל שאי זה עונש מגיעו ומצדיק עליו את הדין פתח הוא אע"פ שאינו מצוי שדרכי העונש מצויים הם:

הוזכר עוד בסוגיא זו בדביתהו דאביי דהות לה ברתא ר"ל מבעל אחר הוא אמר לקרובי והיא אמרה לקרובי ואמר תתסר הנאתך עלי אי עברת על דעתאי כלומר שתאסר הנאתה עליו אזלא ואנסבה לקריבה וכשראה אביי שלא הועיל לו נדרו רצה להתיר את נדרו כדי שתהא הנאת שמושה מותרת לו ואתא לקמיה דרב יוסף אמר ליה אי הוית ידעת דעברא על דעתך מי אדרתה ואמר ליה לא ושרייה ויש גורסין תתסר הניתאי עלך שנמצאת היא אסורה בהנאתו והיתרו בא להתירה בהנאתו והכל אחד שכל שנמצא המדיר מותר בשל מודר והמודר אסור בשל מדיר כל שהמדיר נשאל הרי המודר נתר בהנאתו מאליו ואף כמעשה הנזכר בסמוך באחד שהדיר את אשתו פירושו שהדירה הנאה ממנו ומנכסיו וכן בתלמוד המערב אמרו הנאתי על בני עירי איני נשאל לזקן שבעיר כלומ' שהרי הזקן בעל דבר ואין אדם מתיר נדרי עצמו הנאת בני עירי עלי נשאל לזקן שבעיר שבה כל שהמדיר נשאל המודר ניתר מאליו ונשוב לענין הסוגיא והוא שתמהו בה ומי שרי הכי ר"ל לפתוח בנדר עצמו כלומר כל עצמו של נדר אינו אלא שלא תעבור על דעתי והיאך מתירין אותו על ידי מה שעברה עד שהביאו כיוצא בה באחד שהדיר את אשתו מלהעלות לרגל ועברה על דעתו ועלתה לפני ר' יוסי ואמר לו אלו היית יודע שעברה על דעתך כלום הדרתה אמר לו לאו והתירה ופירשו הטעם מפני שאין זה אלא כעין נדרי זרוזין שאינו מדירה אלא כדי לזרזה שתעשה רצונו ולא שיהיו פיו ולבו שוין ושמא תאמר אם כן למה צריך שאלה טעם הדבר שאינו כנדרי זרוזין לגמרי שנדרי זרוזין אין כל אחד נשבע על גמר דעת שיהא האחר נשמע לו לגמרי לא להתקרב לרצונו הלוקח במוכר שינכה לו והמוכר בלוקח שיוסיף לו ונמצא שכל אחד מהם אין פיו ולבו שוין זה שלא להוסיף וזה שלא לנכות והמדיר את חבירו לאכול לכבוד בעלמא הוא מתכוין ואינו גומר בדעתו שיקבל על כל פנים ואף האחר מתכוין לסלקו מעליו ולא שיהא בדעתו שלא לאכול בשום פנים אבל אלו שבכאן גמר דעת של נדרם הוא להעמיד דבריהם על כל פנים ושהם סבורים שלא יהו נשותיהם עוברות על דעתם ואין זה נדרי זרוזין לגמרי אלא שדומים להם מעט שאע"פ שכונתם להעמיד דבריהם אלו היו סבורים שלא ישמעו להם לא היו נודרים ומתוך כך צריך פתח אלא שמקילין בה לפתוח לו מן הנדר עצמו ומעתה אין ללמוד מכאן שאם עבר הנדר בעצמו אם בשוגג אם במזיד שיהא מותר לפתוח לו אלו היה יודע שיעבור אם היה נודר ושיתירוהו בכך שלא התירו באלו אלא מטעם שכתבנו ואין ראוי לומר כן כשהוא בעצמו עובר על נדרו וכן הוריתי בה למעשה אע"פ שמקצת חבירי חלקי בה עלי אלא שגדולי הדור הסכימו בה עמי הא כל שהדירוהו אחרים או צבור וקבל הוא עליו כן וראו שהוא עובר יכולים הם להתיר נדרם בכך כדרך שהתרנו במעשים אלו והמודר נתר מאליו אע"ג שקבל עליו כן ומכל מקום כל שכיון במחשבתו להדיר את אשתו או חבירו אם לא יעשה כך או אם לא ימנע מכך לזירוז בעלמא ומכוין בשעת הנדר שלא לגמור בדעתו כן יראה לי שאם עברו על דעתו אין צריך שאלה והוא נאמן בעצמו:

כל מה שכתבנו בהיתר הנדרים הוא מדין (הגל') [הגמ'] אבל הגאונים כתבו שבזמן הזה אין פותחין אלא בפתחים הברורים שיעשו את הנדר כעין ארבעה נדרים כרב אסי וכן שאין נזקקין אלא לצורך איזו מצוה כגון תקנת צבור או שימת שלום בין איש לאשתו וכיוצא באלו ואף אלו בפתחים ברורים כמו שכתבנו ולא בכיוצא באלו שנזכרו בסוגיה:

הוו קמצטערי רבנן. על שלא היו מוצאין לו פתח להתירו. והיו יוצאין מתוך השמש ונכנסים לצל ומתוך הצל נכנסין בתוך השמש מחמת שהיו מחשבין לחזר אחר פתח להתירו. ועיקר כוונתם היתה שהצער הזה יהיה פתח לנדר על כן אמר לו בוטנית מי נדרת אדעתא דמצערי רבנן כולי האי. הרי"ץ ז"ל:

באוכלא דקצרי. כלי מנוקב יש להם לכובסים שמזלפים מתוכו מים על הבגדים. ויש אומרים שהבגדים מגהצין בתוכו כשנסחט המים מן הבגדים יוצא לחוץ דרך אותן נקבים ואחרון זה בשם רבו. קצרא על שם שמקצר את הבגדים בתכבוסת נקרא כן. פירוש. ובשיטה כתוב וז"ל: קצרא כובס. אוכלא דקצרי דף מנוקב שהכובסים מניחים עליה את הבגדים בשעה שהיו מוציאין אותם מן המים והמים נוטפין מהם דרך הנקבים. עד כאן.

דביתהו דאביי הוה לה ברתה. מבעלה ראשון שאלמנה היתה משני אנשים כדאיתא בפרק הבא על יבמתו. (א"ל) ועלתה לרגל וכו'. כדי (שבא) לשמוע הדרשא שהיו דורשין ברגל עלתה שהרי בימי ר' יוסי כבר נתחרב הבית ולא היו עולים לירושלם לרגל. שיטה:

מתניתין ר' אליעזר בן יעקב אומר אף זה נדרי זירוז הן שהרוצה להדיר חברו אם לא יהא אוכל עמו יאמר תחלה כל נדר כו'. ואחר כך ידור כל מה שירצה אם אינו אוכל עמו ובגמרא מפרש. פירוש.

אף הרוצה להדיר את חברו שיאכל אצלו. בגמרא מפרש דזה נקרא נדר זירוזין והיינו דקאמר הרוצה. וכל נדר שאני עתיד לידור מילתא אחרינא היא והכי קאמר הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה כולה יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדרי וכו'. ורמזו התנא ולא רצה לפרסמו כדי שלא יקלו בנדרים:

גמ' מאי קאמר. קסלקא דעתך השתא דכולה חדא מילתא ואם רוצה שיאכל אצלו ומדירו שלא יהנה מנכסיו (ומה) אם לא יאכל אצלו יאמר בתחלת נדרו כל נדר. על כן הקשה כיון דשמע זה המודר לא יחוש על אשר (לא) הדירו מנכסיו כי הוא ידע שביטלו קודם לכן ולא יבא לאכול עמו ומהו מרויח במה שהוא מדירו. ותירץ דכולה לאו חדא מילתא היא וחסורי מחסרא והכי קתני וכו'. וקושיא זו לא ישרה בעיני דמאן לימא לן שיאמר כן בפני המודר (או פי' יאמר כן בפניו) דילמא יאמר אותו בענין שלא ישמע לאזניו. ולפי שהאמת כמו שתירץ וכבר היה נודע להם דחה בקושיא כל דהו. הרי"ץ ז"ל.
וכן כתוב בשיטה וז"ל: הרוצה שידיר. קסלקא דעתך דהכי קאמר המסרב בחבירו שיאכל אצלו והרי הוא רוצה להדירו מלהנות משלו כדי שיאכל אצלו אבל אין בדעתו שיתקיימו דבריו כיצד יעשה שלא יתקיימו דבריו יאמר תחילה כל נדר שאני עתיד וכו'. ופרכינן הא כיון דשמע היאך שזה מסרב בו מבטל את נדריו שידור תו לא שמע ליה ולא אתי למיכל בהדיה ומה הוא מרויח עכשו במה שהוא מדירו. ומשני חסורי מחסרא מתניתין והכי קתני נדרי זירוזין הויין ולא הוי נדר שלא נדר זה אלא כדי לזרזו כדי שיאכל אצלו. אי זכור וכו'. אמתניתין קאי דקתני ובלבד שיהא וכו'. וקפריך הא אי זכור בשעת הנדר מתנאו שהתנה בראש השנה ואף על פי כן נדר אלמא עקריה לתנאיה דאי לאו דעקריה למה ליה למנדר. שלא יהא זכור. דאי הוה זכור אמרינן דעקריה לתנאיה. שיטה אחרת: כיון דאמר כל נדר שאני עתיד לידור תו לא שמיע ליה ומה מועיל במה שמדירו. ומתניתין לכאורה מיירי בשביטל נדרו בפני כל העולם ואם כן חברו שמע וידע. דכשביטל בצנעא לא מצינא לאוקמי מתניתין דכיון שלא ביטל נדרו בפרהסיא רק חשב בלבו לבטלו לא הוו דברים שבלבו דברים כיון דלא מוכחי. אבל כשביטל מתחלה בפרהסיא אז מועילין דברי בטולו שמחשב בלבו בשעת נדרו דהוו דברים שבלב דמוכחו כדפירש בפרק ארבעה נדרים. ואם כן שמע חברו ולא אתי למיכל בהדיה בשביל נדרו ומתרץ חסורי מחסרא כו'. פירוש אחר ועיקר: כיון דאמר וכו'. כיון שיכול לומר ולבטל בענין זה לא שמע ליה חבירו לסעוד אצלו ולא אתי בהדיה שסובר דאין בנדרו כלום שהרי הערים לבטלן בענין זה. כיון דאמר פירוש יכול לומר. עד כאן.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: כיון דאמר כל נדר שאני עתיד לידור הרי הוא בטל לא שמע ליה ומה מועיל נדרו שמדירו. מכאן משמע דהמבטל נדריו צריך לבטלן בפני רבים דאם לא כן לא מקשה דלא שמיע ליה למה לא ישמע לו חבירו כיון שלא שמע ביטולו. אלא ודאי צריך לבטלן ברבים ואז מסתמא שמע והשתא מקשי שפיר. ויש אומרים דאיפשר היה לו לתרץ דאמר בחשאי וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ותימה מאי האי דמקשי תלמודא כיון דאמר הרי הוא בטל לא שמע ליה שהרי זה כיון שזוכר תנאו בשעת הנדר ונדר סתם ולא אמר על דעת הראשונה אני נודר עקריה לתנאיה כדאיתא בסמוך. עיין בהר"ן ז"ל לקמן. הרא"ם ז"ל:

ברש"י וכל הני כו' רבנן לאו מלתא כו' כצ"ל:

ברא"ש האי עובדא הס"ד ואח"כ מ"ה ומי שרי כו' כצ"ל:

בר"ן דבי ר"ג הס"ד ניתר בו הס"ד דכל ה"מ הס"ד היכא דגמיר וסביר איהו כו' בטלו המזמן וכדין כל כצ"ל:

משימשא לטולא ומטולא כו'. שמעתי שיש בארצות בונים להם בתים חציין מקורה וחציין אינן מקורה מלמעלה ובשחרית ובערב כשהשמש אינו חם כל כך הם יושבים במקום שאינו מקורה ובצהרים שהשמש חם יושבים במקום המקורה וכן היה בנין בהמ"ד שלהן וז"ש שהיו מצטערין כל היום בבהמ"ד דהיינו משחרית שהיו בשמש עד שהיו פונים לטולא ומצהרים שהיו פונים שוב לשימשא בערב וק"ל:

ר"ן ד"ה והתיר נדרים בסופו. ומסתברא כו' דמשמע הא במקום שיש חכם א"מ כו'. בירושלמי ס"פ נערה המאורסה ג' שיודעין לפתוח מתירין כזקן סברין מימר במקום שאין זקן רבנן דקסרין אפי' במקום שיש זקן. וזה אישתמיט מהחו"י בתשובה קכ"ט:

ר"ן ד"ה וכיון דאמר כל נדר. דכיון דקתני אף כו' ולאו משום תנאי שהתנה דא"כ מאי אף. כצ"ל:

גמ' מי נדרת אדעתא דמצטעי רבנן כצ"ל:

שם ומינסבת לה לקריבך אזלה ועברה על דעתיה ואנסבה אילו הוה ידעת דעברה על דעתך כצ״ל:

שם שעוברת על דעתך ועולה לרגל. נ"ב אין פירושו לעלות לא״י לראות בבהמ״ק דהא ר"י לאחר חורבן טובא הוה אלא כמו שבחא דרגל שהיו רגילין חכמים לדרוש הלכות הרגל וכ"פ הרא"ש:

ר"ן ד"ה אין והתניא כו' דמתני' אין פיו ולבו של מוכר ולוקח שוין כצ"ל:

ד"ה ולענין הלכה כו' ודי חרמנא כולו קמוץ. נ"ב אין הלשון בכך אלא כך היה צריך לומר דניסר ודנחרים כו':

דשכיחי אפיקורי דמצערי רבנן. יל"ד אמאי קרי ליה אפיקורי נהי דלא טוב עשה להכות ת"ח מ"מ איהו לטובת רבנן עשה שחשב שאין מן הראוי לצער רבותיו כולי האי. ע"כ נ"ל מזה ראיה לשיטת רמב"ם שאינו מחלק בין נולד דשכיח או לא שכיח עמ"ש כ"מ פ"ו משבועות הלכה י"ב והכא לאו משום שנולד מצוי הוא אלא שאינו דבר הנולד עכשיו שנתחדש אצל הקצרי להכות ת"ח אלא אפילו בלי שהיה מטריח רבותיו נמי גם מתמול שלשום היה הקצרי בעל מכה רבנן כי שכיחי אפיקורסא ואין כאן נולד וכמ"ש כ"מ שם גבי שמתו כל האנשים שכבר היו עניים מעיקרא וה"נ דכוותיה. ומסולק תלונת הראב"ד והלחם משנה שם ע"ש:

כל נדר שאני עתיד לידור וכו'. וי"ל מאי שייטיה הכא גבי נדרי זריזים. וצ"ל דכל ענין נדרי זריזין מה"ט דתנאי הוא. דהרי אין לנו שום קרא להתיר נדרי זריזין אלא משום דה"ל כאילו מעיקרא התנו כל ישראל ודעת ב"ד להתנות ככה כל שהוא דרך בני אדם לזרוזי. לרבנן במקח וממכר דוקא ולראב"י במסרב בחברו שיאכל אצלו וכהאי גוונא יהיה כאילו אמר בשעת הנדר ע"ד תנאי הראשון של ב"ד אני נודר. ואפילו אינו יודע ואינו זוכר דבר מ"מ לב ב"ד מתנה כן על כל ישראל. ומצינו כהאי גונא טובי. ומ"מ פשיטא שאין לסמוך על זה להקל כלל כמ"ש מהרי"ו ומביאו רמ"א סי' רי"א סעיף א' וגם מטעם פלוגתת רמב"ם וראב"ד בתוך כדי דבור ועט"ז ס"ק ג' וענה"כ וק"ל:

ועיין שם ש"ך ס"ק ב' ולפע"ד אינו דומה לשארי דברים שבלב כגון זבן נכסי' למיסק לא"י. דגם בחשאי לא מהני מפני שהדבר נוגע לחברו צריך שיאמר שישמע חברו אבל הכא שאינו נוגע אלא לעצמו והוא יודע בעצמו שהוציא כן בשפתיו ואזניו שמעו מה לו עם אחרים שלא שמעו. אך לא מהימן לנו שאמר כן בחשאי לב"ד לפיכך כופין אותו לקיים נדרו. אך הוא שיודע בעצמו שאמר כן בחשאי יכול להטעות הב"ד שיתירו לו אפילו אין הפתח או החרטה אמת כי הוא יודע בנפשו שאין בנדרו כלום. כנלע"ד להכריע: