(דברים כח, מח) 'וּבְחֹסֶר כֹּל' בְּלֹא נֵר וּבְלֹא שֻׁלְחָן. נמצא מדברי כולהו אמוראי החסרון היה בשבעה דברים שהם (1) נר (2) שלחן (3) אשה (4) שמש (5) דיעה (6) מלח (7) רבב, רמז לדבר: שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם (משלי כד, טז) יִפּוֹל לשון חסרון כמו לֹא נֹפֵל אָנֹכִי מִכֶּם (איוב יב, ג) וָקָם אחר כך מן חסרון הזה שנעשה קימה לו וקימה לישראל שנתכפר להם בצערו של צדיק.
וראשי תיבות השבעה הנזכר הוא מספר תתצ"ה [895] כמנין אותיות כֹּל במילואם כזה כ־ף למ־ד שעולים עם הכולל תקצ"ה כי אות ף דמלוי כ־ף מספרה ת"ת.
דדא ביה כולא ביה דלא דא ביה מה ביה. נראה לי על פי הרמז הרמוז באותיות אדם שהוא ראשי תיבות אמונה דעת מלאכה והיינו כִּי הָאָדָם לְעָמָל יוּלָּד (איוב ה, ז) ועמל עולם הזה שהוא עסקי עולם הזה הכל נקרא בשם 'מלאכה' אך זו המלאכה שהיא עסקי עולם הזה תלויה בשתים האחת הוא הדעת כמו שנאמר (משלי כד, ד) וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כָּל הוֹן יָקָר וְנָעִים, שאם האדם בשגעון ינהג הרי זה מאבד העסק שעוסק בו לגמרי והשניה תלויה באמונה שאם יש לו אמונה יתברך העסק שלו כמו שאמרו דורשי רשומות אל־ף בי־ת אמונה ברכה גימ־ל דל־ת גניבה דלות וגם תלויה באמונה האלקית שהיא מאמין שהכל נעשה בהשגחתו יתברך.
ולכן קדמו בשם אדם אמונה דעת קודם מ' של מלאכה לרמוז אם יש לאדם שתים אלה שהם אמונה דעת אז יש לו מלאכה שהוא עסקי עולם הזה שיתקיים בידו ואם לא תאבד המלאכה! נמצא דעת ואמונה רמוזים באותיות דא דשם אדם לזה אמר דדא ביה אז כולא ביה שיש לו גם אות מ־ם של מלאכה ודלא דא ביה מה ביה דאם אין דעת ואמונה גם מלאכה אין לו.
ועל דרך הסוד נראה לי בס"ד דדא הוא הדעת דקאי עליה ביה כולא ביה שיש לו נר"ן [נפש רוח נשמה] כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל (בשער מאמרי רשב"י פרשת משפטים) כי רוח ונשמה של ישראל נמשכין מן הקדושה על ידי הדעת אבל אומות העולם אף על פי שיש להם נפש מן הקליפה אין להם רוח ונשמה מן הקליפה יען כי אל אחר שהוא הזכר של הקליפות אסתרס ולא עביד פירין שהם בחינת רוחין ונשמתין של אומות העולם ולכן אין להם אלא רק בחינת נפש מצד הקליפה וזהו סוד גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב (משלי יט, ב) עיין שם.
ולזה אמר דדא הוא הדעת ביה אז כולא ביה דהיינו שיש לו כל הנר"ן [נפש רוח נשמה] מצד הקדושה ודלא דא ביה שאין לו דעת מה ביה דהיינו רק הנפש שנקראת 'מה' יש בו. וכן אמרו דדא הוא הדעת קני מה חסר כיון דיש לו כל נר"ן דדא חסר מה קני וכפל הדברים האחד כנגד החיצוניות והאחד כנגד הפנימיות דכל מה שיש בזה יש בזה.
או יובן דדא ביה קאי על דעת שגוזר הקדוש ברוך הוא על טיפה שלו ואומר דדא קני קאי על חלק הנוסף אחר כך על ידי מעשיו.
אֵין הַחוֹלֶה עוֹמֵד מֵחָלְיוֹ עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ עַל כָּל עֲוֹנֹתָיו (תהילים קג, ג). נראה לי בס"ד בחולה כתיב הֳ' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי (תהלים מא, ד) ושם הוי־ה בארבע מילואיו יש בו ט"ל אותיות [ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן כזה: יו־ד ה־י וי־ו ה־י (72), יו־ד ה־י וא־ו ה־י (63), יו־ד ה־א וא־ו ה־א (45), יו־ד ה־ה ו־ו ה־ה (52)] ואם תוסיף מספר ט"ל על מספר חולי [39+54=93] עולה צ"ג כמנין הוי־ה אדנ־י [26+65=91] עם כולל שתי שמות והוא כמנין מחילה [93] שעולה צ"ג.
ולכן אֵין הַחוֹלֶה עוֹמֵד מֵחָלְיוֹ להמשיך לו שפע רפואה מן ט"ל אותיות שם הוי־ה לחולי שלו שאז יהיה אצלו מספר צ"ג עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ עַל כָּל עֲוֹנֹתָיו כי כיון שנעשה לו 'מחילה' שמספרה צ"ג יושלם אצלו מספר צ"ג שהוא שפע ט"ל לחולי שלו כי שם הוי־ה יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי.
ומה שאמר רב המנונא חוזר לימי עלומיו, פירוש נוסף על מספר חולה [49] מספר ילד [44] ובזה נשלם מספר מחילה [93].
רַב הַמְנוּנָא אָמַר חוֹזֵר לִימֵי עֲלוּמָיו. נראה לי בס"ד ידוע כל חולי יתהוה מן קלקול הדם שבאדם ולכן שפע הרפואה צריכה להמשך לדם וכתב הרמ"ז [הרב משה זכות] ז"ל שם אהי־ה ברבוע כזה א' א־ה אה־י אהי־ה עולה מספר דם [44] וזהו סוד דם האדם שהוא סוד רביעית דם של חיות האדם עד כאן דבריו. ולפי זה קלקול דם האדם יהיה מחמת חולשתו מן הארה זו של רבוע אהי־ה שעולה דם שאינו יונק מהארה זו בשלימות והסרת הקלקול מן הדם תהיה על ידי תגבורת הארה זו.
והנה חולה [49] מספרו מ"ט ואם תוסיף עליו מ"ד כמנין רבוע אהי־ה הנזכר שמאיר בו אז יהיה כאן מספר מחילה [93] ולזה אמר רב חייא בר אבא אֵין הַחוֹלֶה עוֹמֵד מֵחָלְיוֹ עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ עַל כָּל עֲוֹנֹתָיו ובא רב המנונא לומר שחוזר במחילה זו 'לִימֵי עֲלוּמָיו' כי חוזר להיות לו חומר חדש כחומר של ילד על ידי חזוקו בהארת שם אהי־ה ברבוע שעולה מספר ילד [44] וגם נעקר ממנו כל מין חטא שיהיה כמו ילד שאין לו חטא על ידי מחילה זו שתהיה לו!
ויליף לה מפסוק רֻטֲפַשׁ בְּשָׂרוֹ מִנֹּעַר יָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו (איוב לג, כה) כי גוף האדם נקרא קנקן [300] שהוא מספר ש' ותיבת רֻטֲפַשׁ הוא טורף ש' דקלקול דם הגוף היא טרפות לגוף שהוא ש' מִנֹּעַר מחמת שננערה ממנו הארת רבוע שם אהי־ה שהוא מספר דם וברפואתו יָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו שתחזור ותאיר בו הארה זו בשלימות שהיא מספר ילד.
(תהלים מא, ד) כָּל מִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ אָמַר רַב יוֹסֵף לוֹמַר דְּמִשַּׁכֵּחַ לִמּוּדוֹ. קשא איך מפרש לימוד מן 'מִשְׁכָּבוֹ' דלימוד מאן דכר שמיה הכא?
ונראה לי בס"ד דידוע כל תלמיד חכם שעוסק בתורה ביום יהיו אותיות התורה שלמד ביום חונים על משכבו בלילה לשמור אותו דכתיב בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ (משלי ו, כב) ולכן דרשו על פסוק וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא (בראשית כח, יא) כי כ"ב אותיות התורה שלמד ביום חנו על מקום משכבו שישן בו.
והנה כתבתי במקום אחר תיבת כָּל רומזת על התורה שנקראת כל יען כי כתב בסה"ד תיבת 'כל' יאמר על שלשה וכנזכר בביאור 'בָּטְלוּ הָאַשׁכּוֹלוֹת' איש שהכל בו (סוטה מז:) שפירש רש"י תורה ויראה וגמילות חסדים עיין שם. ולכן התורה שהיא אוריין תליתאי (שבת פח.) נקראת כל.
ובזה פרשתי בס"ד מה שאמר יעקב אבינו עליו השלום לעשו קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי חַנַּנִי אֱלֹקִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל (בראשית לג, יא) וקשא תיבת 'כִּי' היא נתינת טעם, ומה בא לתת טעם בזה למאמר קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי? ובזה ניחא כי יעקב ועשו חלקו העולמות מן הבטן ועשו לקח עולם הזה, ומנין ברכה ליעקב בעולם הזה? אך התירוץ הוא מפורש במפרשים ז"ל דזוכה בברכה מדין 'מציל מזוטו של ים' כי העולם לא תעמוד אלא על ידי עסק התורה דכתיב אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי (ירמיהו לג, כה) ולולי יעקב שעוסק בתורה היה העולם הזה וטובו חרב! ונמצא מכח התורה שנקראת כל זוכה יעקב בכל הברכה של עולם הזה מדין מציל מזוטו של ים דחשיב שלו.
ולזה אמר קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ ואם כן איך אתה קורא לטוב עולם הזה בִּרְכָתִי? והלא הכל שלי ומשלי אתה נותן לי? לזה אמר כִּי חַנַּנִי אֱלֹקִים זה הטוב לעצמי יען כִּי יֶשׁ לִי כֹל זו התורה ובעבורה אני זוכה בכל טוב עולם הזה וברכתי היא!
ובמקום אחר בארתי בס"ד הטעם שנקראת התורה כָּל לשון חמדה כמו נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי (תהלים פד, ג) כי היא כלי חמדה. גם כָּל [50] גימטריא חמשים רמז לבינה שיש בה חמשים שערים וידוע כי התורה שניתנה לנו היא בסוד הבינה שהיא בסוד הבריאה וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בסוד כונת בָּרוּךְ אֱלֹקֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבוֹדוֹ. ועוד טעם אחר כי התורה היא תיקון הרוח ואיתא בזוהר תרומה דרוח נקרא כָּל.
איך שיהיה הנה כָּל רמז לתורה והיא העומדת על משכבו של אדם דכתיב בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ. ולזה אמר כָּל היא התורה שהיא בְּמִשְׁכָּבוֹ של האדם הָפַכְתָּ אותה בְחָלְיוֹ כי אם תהפוך יהיה לֵךְ שתלך ותצא ממוחו ולבו ואם תעשה ב"ו של 'מִשְׁכָּבוֹ' אות אחת שהוא ח' אז מִשְׁכָּבוֹ יהיה אותיות 'מִשַּׁכֵּחַ' ולזה אמר מִשַּׁכֵּחַ לִמּוּדוֹ רוצה לומר.
רַבִּי הֲוָה גְּמִיר תְּלָת עֶשְׂרֵה אַפֵּי הֲלָכָה. נראה לי בס"ד בהשגחה פרטית מן השמים נתנו לו כח השגה להשיג שלש עשרה אפי כמספר שלש עשרה מכילן דרחמי כדי למתק בלימוד שלהם אותיות 'זו' דשם כוז־ו שהם אותיות ו־ה שבשם שהם סוד תורה שבכתב ותורה שבעל פה וידוע כי אותיות 'זו' דשם כוז־ו הנזכר הם דין שצריך להם מיתוק יותר מן אותיות 'כו' דשם כוז־ו וכמו שאמרו רבני אשכנז ז"ל בכונת נחום איש גם זו (תענית כא.) שהיה דרכו לומר ביסורין 'גם זו לטובה' שבהם היה ממתק את 'זו' דשם כוז־ו.
ולכן כשחלה רבי שלטה השכחה בתגבורת הדין ושכחם אך להיות שהיסורין הם ממתקים את אותיות 'זו' הנזכר לכן הדרי כולהו לרבי. וראה זה פלא, דהדרי ליה השבעה על ידי רבי חייא והששה על ידי בר קצרא כנגד שתי חלוקות של אותיות זו שהם מספר שבעה וששה!
אָמַר לוֹ רַבִּי אַתָּה עָשִׂיתָ אוֹתִי וְאֶת חִיָּא. קשה להאי לישנא אמאי לא אמר רבי לרבי חייא: אתה עשית אותי בעבור אותם השבעה דאהדריה רבי חייא קמיה?
ונראה לי בס"ד השבעה למדם רבי חייא מרבי כדרך התלמיד שלומד מרבו דאז הרב נותן לתלמיד כח מאיתו שבזה הכח של הרב קולט התלמיד את התלמוד ההוא שלומד מרבו ולפי זה אחר שהגיד רבי חייא את השבעה לרבי חזרו לרבי מכוחו של רבי שהיה מלובש בהם ונמצא רבי משלו לקחם ולא משל רבי חייא!
אך בר קצרא לא למדם מן רבי כדרך התלמיד שלומד לפני רבו כדי שימשך כח מן רבי בהם שיהיה בר קצרא משיג אותם ממנו אלא קבלם בכוחו בלבד.
ונמצא כאשר גמר רבי חייא מן בר קצרא הלכות אלו השיגם רבי חייא בהתלבשות כוחו של בר קצרא וכד אתא רבי חייא ואהדרנהו קמיה רבי החזירם בהתלבשות כוחו של בר קצרא ולכך אמר רבי לבר קצרא אתה עשית אותי ואת חייא.
ברם יש להקשות הוה ליה למימר: אתה עשית את חייא ואותי! כי רבי חייא למדם תחלה מן בר קצרא ואחר כך אהדרנהו לרבי?
ונראה לי בס"ד כונתו לומר על עת אשר נדבה רוחו ללקוט אותם מן רבי בעת שהיה רבי לומדם לעצמו הנה בזה הקבלה שקבלתם ממני מכוחך על ידי זה עשית אותי ואת חייא שקבלה זו אשר נדבה רוחך מעצמך לקבל אותם הלכות היתה לתועלת גדולה שהועילה לי ולחייא ונמצא רבי בא להחזיק טובה לבר קצרא על הקבלה שקבל בר קצרא ההלכות כשהיה רבי גריס להו שלא הלכה אותה הגרסה של רבי לאיבוד שאם לא היה בר קצרא נותן דעתו מאיליו ללקטם מן רבי היתה אותה הגרסה הולכת לאבוד חס ושלום! וכמו שאמרו באבות (משנה אבות ה, יב) מַהֵר לִשְׁמוֹעַ וּמַהֵר לְאַבֵּד יָצָא שְׂכָרוֹ בְהֶפְסֵדוֹ, ופירש רש"י ז"ל כלומר לא עלה בידו כלום.
והרב פתח עינים ז"ל הקשה מפי השמועה דאמרו בגמרא דברכות (ברכות ה.) דהמקבל יסורין מאהבה זוכה שתלמודו מתקיים בידו דכתיב וְחֵפֶץ הֳ' בְּיָדוֹ יִצְלָח (ישעיה נג, י) ואיך רבי ורב יוסף שכחו תלמודם בחליים? דודאי הם היו מקבלים החולי מאהבה! עיין שם.
ונראה לי בס"ד דהתם קאי אכוליה תלמודא אך כאן רבי לא שכח אלא רק אותם שלש עשרה פנים הלכות שהיה גמיר בענין אחד בלבד. וכן רב יוסף לא שכח כל תלמודו אלא מקצת הלכות בלבד וגם זה המקצת כאשר הזכירו אותו לפניהם אחר כך נזכרו אצלם הדברים כהווייתם שהיו יודעים אותם בתחלה, ואפשר שאם לא היו מזכירים אותם לפניהם היו חוזרים ונזכרים אצלם מאיליהם אחרי זה על ידי עיון והשכלה שהיו משכילים בהם ולא נשכחו אלא רק לפי שעה ורבי מצד ענוה יתירה דהוה ביה אמר הכי.
אִיכָּא דְאָמְרֵי הָכִי אָמַר לֵיהּ: אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת חִיָּא, וְחִיָּא עָשָׂה אוֹתִי!. קשה מאי בינייהו? ונראה לי בס"ד דנפקא מינה אם הרב לימד את התלמיד ואותו תלמיד לימד כל תלמודו שלמד מרבו לתלמיד אחר, ללישנא קמא חייב התלמיד של אותו תלמיד לקרות לאותו הרב בשם 'רבי' ולכבדו בכל הלכות שחייב התלמיד לכבד את רבו דנחשב גם הוא תלמיד של אותו הרב דהא ללישנא קמא אמר לו 'אתה עשית אותי ואת חייא' אף על גב דרבי לא גמיר מן בר קצרא אלא מן רבי חייא. וללישנא בתרא אין אותו התלמיד דתלמיד נחשב תלמיד לאותו הרב דהא אמר לו 'וחייא עשה אותי'.
גָּדוֹל נֵס שֶׁנַּעֲשָׂה לְחוֹלֶה יוֹתֵר מִן הַנֵּס שֶׁנַּעֲשָׂה לַחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה. אף על גב דאש הקדחת תתרפא בנקל על ידי סם שקורין כנאכינ"ה הנה על רפואה זו שמתרפאת בסם זה קרי לה נס. אי נמי סם הכאנאכינ"ה יועיל לדחות הקדחת אחר שתכבה בזיעת האדם וכאן קרי הנס על זמן שאש הקדחת בוער בבשר האדם כי לולי רחמיו יתברך שמקרר ומחליש האש היה בוער והולך עד שימות האדם בר מינן.
רַב אָמַר מֵהָכָא: 'לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם כִּי הַכֹּל עֲבָדֶיךָ' (תהלים קיט, צא). קשה למה נייד רב מקרא דקין (בראשית ד, יד) שהוא בתורה? ונראה לי בס"ד דהתם יש להקשות אגב צעריה קאמר הכי דהיה חושש לעצמו ומאן יימר דבקושטא הכי הוא? אבל כאן בתהלים בשבחו של מקום ומדבר בדבר המצוי כמנהגו של עולם בדבר המשפט ובודאי דהכי הוא באמת.
ועוד נראה לי בס"ד דקרא דקין יש לומר דאיירי על הפוגע בו שהוא קרוב אצלו אז יזיקהו, ומנא ליה לפרש גם על הרחוקים שלא פגעו בו שיבואו ויפגעו בו להזיקו וכמו הך עובדא דעקרב דהוה באידך גיסא ובא העקרב ורכב על הצפרדע ועבר הנהר כדי לפגע בו לנשכו ולהמיתו?
או יובן מקרא דקין לאו משמע שיהיו שלוחים מן השמים להזיקו אלא הכי קאמר, כיון דנסתלקה ההשגחה מעליו אז יהיה עלול להנזק מכל המזיקין ולכך הביא האי קרא דקאמר 'כִּי הַכֹּל עֲבָדֶיךָ' דמשמע שיהיו שלוחיך שתשלח אותם להזיק.
שָׁכִיב הַהוּא גַּבְרָא גֻּבְהָא דְּהַוָּה רָכִיב גִּידוֹרְנָא זוּטְרָא. הא דהוצרכו לפרש שהיה ארוך והפרדה קטנה, להודיע החידוש כיון שהיה ארוך הרבה והפרדה קטנה ודאי ברכבו עליה רגליו מגיעות לארץ והיה יכול להשמט מעליה בנקל כשהתחילה הפרדה להשתגע ועם כל זה לא נשמט והפלתו למים! ולזה אמר לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם כִּי הַכֹּל עֲבָדֶיךָ (תהלים קיט, צא) 'כֹּל' דייקא פירוש אפילו חותם שאין ראוים מצד עצמם לשליחות זו.
אֵין מְבַקְּרִין אֶת הַחוֹלֶה אֶלָּא לְמִי שֶׁחֲלַצְתּוֹ חַמָּה. פירש הר"ן ז"ל שלבשתו חמה כאדם המזדיין שעל ידי כלי זיין שעליו נקרא חלוץ. והנה המפרש חלצתו 'לבשתו' יותר נכון להביא לזה דמיון מלשון וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת (זכריה ג, ד) וכן וַיִּקַּח אֶת חֲלִיצוֹתָם (שופטים יד, יט) שהוא רוצה לומר מלבוש.
מיהו נראה לי בס"ד לפרש חֲלַצְתּוֹ חַמָּה לשון 'שליפה' כמו וְחָלְצָה נַעֲלוֹ (דברים כה, ט) ונקטי לשון נקיה על דרך שאומרים 'סגי נהור' דאין רוצים לומר 'לבשתו' אלא אומרים 'חלצתו' שהוא רוצה לומר שלפתו לטובה.
