נדרים עג ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עג - א

ודחינן: הכא נמי, דאמר ליה הבעל לאפוטרופוס: לכי שמענא מיפר לה - שההפרה תחול כאשר אשמע את הנדר.

ומקשינן על זה: לכי שמע ליפר לה - מדוע מינה הבעל את האפוטרופוס להפר, הלא בלאו הכי לא תחול ההפרה עד שישמע הבעל בעצמו את הנדר, ואם כן כאשר ישמע יפר לה הבעל בעצמו?

ומתרצינן: הוא סבר [סבר הבעל בלבו] דלמא מטרידנא [שמא אהיה טרוד כשאחזור] ולא אספיק להפר את הנדרים, ולכן אמר לאפוטרופוס שיפר מיד, ותחול ההפרה כאשר ישמע הבעל את הנדרים ^[30], ^[31]. בעי רמי בר חמא:

חרש - מהו שיפר לאשתו?

וצדדי הספק הם:

האם משמעות דברי הכתוב "ושמע אישה" היא, שאפילו אם תמצא לומר שבעל מיפר בלא שמיעה ואין צורך שישמע בפועל, זה משום ד"בר מישמע" הוא, ויכול להתקיים בו הפסוק "ושמע אישה".

אבל חרש, דלאו "בר מישמע" הוא, ואי אפשר שיתקיים בו "ושמע אישה", היינו דרבי זירא [דומה דין זה לדין של רבי זירא].

דאמר רבי זירא:

קרבן מנחה, הקרב מסולת בלולה בשמן, יש להביאו בכלי ובשיעור הראוי לבלול בו את הסולת עם השמן.

וקבעו חכמים שיעור של ששים עשרונים קמח, שעד שיעור זה נבללים היטב הסולת והשמן, אבל מעבר לזה אין הם נבללים היטב.

אך אין צורך לבלול בפועל את השמן והסולת כדי שתהיה המנחה כשרה, אלא די ליצוק את השמן בכלי של הסולת, באופן שיהיה הקמח והשמן "ראוים לבלילה".

אך אם יתן את הקמח והשמן בשיעור הגדול מששים עשרונים, שאז אין השמן והסולת ראויים להבלל יחד, יעכב הדבר את כשרות קרבן המנחה. וכך אמר רבי זירא:

כל הראוי לבילה, בלילה - אז אין הבילה בפועל מעכבת בו, ואין צורך לבלול בפועל.

ואולם, כל שאינו ראוי לבילה [כגון שהמנחה היא יותר משישים עשרונים, ואינה נבללת יפה עם השמן], אז אי אפשרות הבילה - מעכבת בו, והמנחה פסולה ^[32].

והוא הדין בהפרת בעל חרש, כיון שאינו ראוי לשמיעה, חסרון אפשרות השמיעה מעכב בו, ואינו יכול להפר בלא שמיעה.

או דלמא שהדין של "ושמע אישה", לא מעכב כלל, ואין צורך שיהא ראוי לשמיעה?

אמר רבא: ^[33] תא שמע מהא דתניא:

"ושמע אישה" - פרט לאשת חרש.

שמע מינה, מיעטה התורה בפירוש אשת חרש, שאי אפשר לבעלה להפר לה נדרה. איבעיא להו:

בעל, מהו שיפר לשתי נשיו בבת אחת?

האם מה שכתוב בתורה "יניא אותה", הוא בדוקא, אותה לבדה, ולא שתי נשיו כאחת.

או לאו דוקא ^[34].

אמר רבינא [ופשט רבינא מברייתא]:

תא שמע: אין משקין מי סוטה לשתי סוטות כאחת, מפני שלבה גס בחבירתה - ואם תראה אחת שחברתה טהורה, תגיס ליבה ולא תודה שאכן נטמאה.

רבי יהודה אומר: לא מן השם הוא זה [אין הטעם מפני זה].

אלא, משום שנאמר "וְהִשְׁקָהּ", ודרשינן: מהא שכתוב והשקה במפיק ה"א, שמשמע אותה לבדה.

ואם כן, נמצא שספק דידן תלוי במחלוקת תנא קמא ורבי יהודה האם לשון "אותה" משמע אותה לבדה, או לא ^[35].

הערות

^[30] לכאורה קשה, הלא באופן זה שההפרה חלה רק כאשר ישמע הבעל את הנדר, אם כן יכול הבעל בעצמו להפר את הנדרים ואין צורך להעמיד אפוטרופוס לכך, ומדוע העמיד אפוטרופוס לזה? והר"ן מתרץ שאם הבעל בעצמו היה מיפר אם כן לא היה יכול לחזור בו מההפרה, ואילו כאשר האפוטרופוס מיפר אם כן יכול הבעל לחזור בו ולבטל את שליחותו של האפוטרופוס כל זמן שההפרה עדיין לא חלה. ויש להקשות על דברי הר"ן שאומר שאם הבעל בעצמו מיפר אינו יכול לחזור בו, דהלא הדין הוא שאדם הפועל חלות שלא תחול אלא לאחר זמן יכול לחזור בו כל זמן שעדיין לא חל, ואם כן בסוגיא דידן שההפרה אינה חלה אלא לאחר שישמע את הנדר, יוכל הבעל לחזור בו כל זמן שלא שמע אפילו אם הפר הוא בעצמו. אמנם, הר"ן לשיטתו (בפירוש ב' לעיל בהערה1) מובן היטב, כיון שהר"ן סובר שלאחר שישמע אז חלה ההפרה מלמפרע משעה שהפר, ובאופן זה הדין הוא שאינו יכול לחזור בו כיון שההפרה כבר חלה. אבל אם האפוטרופוס יפר יוכל הבעל לבטל את שליחותו וממילא אין כאן הפרה כלל. [רש"ש]

^[31] ולמסקנת הגמרא לא נפשט ספק זה האם שמיעה מעכבת בהפרת הנדר. אך הרמב"ן והרמב"ם פסקו שאין שמיעה מעכבת, והוכחתם מדברי הגמרא להלן שאמרינן "את"ל בעל מיפר בלא שמיעה" ומשמע מזה שהגמרא נקטה לדינא שאין צורך בשמיעת האב או הבעל להפרת הנדר.

^[32] הגרי"ז מפרש בדברי רבי זירא שאין הכונה שבאופן שאי אפשר לבלול אז דין הבלילה מעכב, והמנחה נפסלת מחמת חסרון הבלילה. אלא זה רק דרשה בעלמא, דדרשינן מהפסוק "בלולה בשמן" שיש צורך במנחה הראויה לבלילה, ולפי האמת אין המנחה פסולה משום חסרון בלילה אלא ממיעוט הפסוק. וכן צריך לפרש בסוגיתנו לגבי חרש, שאין כונת הגמרא לומר שבחרש מעכבת השמיעה, שהרי אין צורך בשמיעה דוקא, כי אפשר שידע על ידי שיכתבו לו. אלא שכך דרשינן מהפסוק "ושמע אישה", שעל אף שאין צורך בשמיעת הנדר בכל זאת צריך הבעל להיות אדם הראוי לשמיעה.

^[33] בשיעורי הגר"ד פוברסקי זצ"ל הקשה, מדוע לא פשטה הגמרא ספק זה ממשנה לקמן דף פו ב, דאיתא שם, אם נדרה מתאנים והיה הבעל סבור שנדרה מענבים והפר לה, לא חלה ההפרה. ומפרשת הגמרא שם משום שזוהי הפרה בטעות. ואם נאמר ששמיעה מעכבת, אין צורך לטעם של הפרה בטעות, שהרי לא שמע הבעל את הנדר האמיתי ולא תחול ההפרה?

^[34] כתב האור שמח שכל הנידון בגמרא הוא רק לגבי הפרה, אבל בקיום אפשר לקיים בבת אחת, כיון שקיום בלב מועיל. ובלב לא שייך "בבת אחת", משום שכל מחשבה היא בפני עצמה, ואין זה נחשב בבת אחת.

^[35] זהו פירוש הרא"ש. וכן הר"ן מביא פירוש זה ומוסיף שכיון שהלכה כתנא קמא אם כן הוא הדין לגבי הפרה יכול הבעל להפר לשתי נשיו בבת אחת, וכן פסק הרמב"ם. אבל הרמב"ן מפרש, שאף תנא קמא מודה לרבי יהודה שמשמע אותה לבדה ולא שנים כאחת. אלא דהתנא קמא רק דורש טעמא דקרא, שאי אפשר להשקות שתים יחד, משום שלבה גס בחברתה. ולפי זה, לכולי עלמא אין הבעל יכול להפר לשתי נשיו בבת אחת.

הכא נמי דאמר ליה [כאן גם כן מדובר שאומר לו]: לכי שמענא מיפר [כאשר אשמע את הנדר יהיה מופר] לה. ומקשים: אם כן, לכי שמע ליפר [כאשר ישמע יפר] לה ולמה לו להתנות מעכשיו? ומשיבים: הוא, הבעל, סבר [סבור]: דלמא מטרידנא [שמא אהיה טרוד] באותה שעה ואף אם אשמע אשכח להפר. ואם כן לא נפתרה השאלה.

א בהמשך לשאלתו הראשונה בעי [שאל] רמי בר חמא: חרש, מהו שיפר לאשתו? שהרי גם אם תמצא לומר בפתרון השאלה הראשונה שבעל אחר, שאינו חרש מיפר בלא שמיעה — הרי יש טעם בדבר, משום דבר מישמע [בן שמיעה] הוא, וגם אם אינו שומע בפועל, הריהו מסוגל לשמוע, אבל חרש דלאו בר מישמע [שלא בן שמיעה] הוא ואינו יכול לשמוע כלל, שמא נאמר כי היינו [זהו] הכלל שקבע ר' זירא.

שאמר ר' זירא: במנחות, כל הראוי לבילה (לבלילה) שכמות הסולת במנחה היא כזו שניתן לבלול אותה כראוי בבת אחת — אין בילה מעכבת בו, שאף שלכתחילה צריך לבלול את הסולת והשמן, אין הדבר מעכב בדיעבד, אם לא היתה בלילה. וכל שאין ראוי לבילה שמחמת ריבוי הכמות אי אפשר לבלול אותו — בילה מעכבת בו ואינו כשר. ומכאן נובעת הלכה כללית, שגם דבר שאינו מעכב בדיעבד, מכל מקום צריך שיהיה ראוי לכך, ואולם מה שאינו ראוי כלל — פסול.

או דלמא [שמא] "ושמע אישה" (במדבר ל, ח) כלל לא מעכב ומיפר בכל אופן?! אמר רבא: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו במדרש ההלכה על הכתוב "ושמע אישה" — פרט לאשת חרש. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן].

ב איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים] : בעל, מהו שיפר לשתי נשיו בבת אחת? וצדדי השאלה: האם נאמר כי הכתוב "יניא אותה" (במדבר ל, ט) הוא דוקא [מדוייק], והכוונה לאשה אחת בלבד, או לאו דוקא [אינו מדוייק] ויכול להפר אף ליותר מאשה אחת בבת אחת?

אמר רבינא: תא שמע [בוא ושמע], פתרון ממה ששנינו: אין משקין שתי סוטות כאחת במים המרים, מפני שלבה של האחת גס (מתחזק) בחבירתה, כלומר, על ידי שיש עימה אחרת שוב אינה מתביישת ומפחדת כל כך ואינה מודה על מה שעשתה.

ר' יהודה אומר: לא מן השם הוא זה, אין זה טעם ועיקר הדין, אלא משום שנאמר "והשקה" (במדבר ה, כז) במפיק בה"א, כלומר, והשקה אותה. משמע: אותה, לבדה. ולשיטת ר' יהודה אף לענייננו נלמד, שכיון שנאמר "יניא אותה" — משמעו אותה לבדה, ולא שתים כאחת.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara rejects this conclusion as well: Here too, it is a case in which the husband says to the steward: When I hear the vow, then it will be nullified for her. The Gemara asks: Let him nullify the vows for her when he actually hears them. Why do so earlier? The Gemara answers: He reasons: Perhaps I will be preoccupied at that moment and will forget to nullify them. The question pertaining to nullification of vows without hearing them is left unresolved.

§ Rami bar Ḥama asks: With regard to a deaf man, what is the halakha with regard to his nullifying vows for his wife? If you say that a husband who is not deaf can nullify a vow without hearing it, then perhaps this is because he is capable of hearing. But with regard to a deaf man, who is not capable of hearing, perhaps this is an application of the principle derived from the statement of Rabbi Zeira.

As Rabbi Zeira said: For any amount of flour suitable for mingling with oil in a meal-offering, mingling is not indispensable for it. Even though it is a mitzva to mingle the flour and oil ab initio, if they were not mingled, the meal-offering is still valid. But for any amount of flour not suitable for mingling, mingling is indispensable for it, and such a meal-offering is invalid. The principle is: Ab initio requirements prevent the fulfillment of a mitzva in situations where they are not merely absent but impossible. In this case, the deaf man does not merely not hear the vow, it is impossible for him to do so.

Or perhaps the phrase “and her husband hears it” (Numbers 30:8) does not mean that hearing is indispensable to the nullification of a vow, so that even a deaf man can nullify his wife’s vows. Rava said: Come and hear a baraita interpreting that verse: “And her husband hears it”; this excludes the wife of a deaf man. The Gemara concludes: Learn from this baraita that a deaf man cannot nullify his wife’s vows.

§ A dilemma was raised before the Sages: Concerning a husband, what is the halakha with regard to nullifying vows for his two wives simultaneously? Do the words “but if her husband disallows her on the day that he hears it, and he nullifies her vow which is upon her” (Numbers 30:9), stated in the singular, refer specifically to one wife? Or, perhaps it does not refer specifically to one wife, and a husband can nullify the vows of more than one wife simultaneously.

Ravina said: Come and hear a baraita: In the sota ritual, performed by women suspected by their husbands of having committed adultery, two sota women are not given to drink the bitter waters as one. This is because the heart of each becomes emboldened [gas] in the presence of the other woman, and if one is guilty she will lack the humility to confess.

Rabbi Yehuda says: This is not for that reason [lo min hashem hu zeh], but because it is stated: “And he shall make her drink” (Numbers 5:27), which indicates her by herself. Similarly, the words “disallows her” (Numbers 30:9) should be read as referring specifically to a single woman, indicating that a man cannot nullify the vows of two wives simultaneously.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הכא נמי דאמר ליה לכי שמענא מפר לה. ונראה לי דלפי מה שכתבתי בשם התוספות דצריך הוא לומר בהדיא לכי שמענא, הכי נמי הכי קאמר ליה אימא כשתפר הרי הן מופרין לך לכי שמע בעליך, כן נראה לי לפרש לפי דבריהם, אבל הם ז"ל פירשו דהכי קאמר הפר לה ולכי שמענא תחול ההפרה, ואינו מחוור, חדא שאין הלשון מתיישב, ועוד דלא עדיפא הפרת אפטרופוס מהפרת הבעל בעצמו, שצריך לומר בהדיא לכי שמענא. ואיכא למידק אשמעתין מאי קא קשיא ליה אפטרופוס, ואיצטריך לאוקמוה בדאמר לכי שמענא הפר, והא איכא שמיעת אפטרופוס דשמיעתו כשמיעת הבעל, דשלוחו של אדם כמותו, ותירצו בתוספות בשם הקונטרס דלענין שמיעה אינו נעשה שליח. ובשם הר"ר יוסף ז"ל תירצו, דבנזיר (פ"ד) [יב, ב] מוקי לה להך פלוגתא דרבי אליעזר שאמר שהבעל מפר עד שלא חוזר, דכיון דאיהו מצי מפר משוי ליה נמי שליח להפר נדרים שתדור, ואנן הא תריצנא לעיל דלרבי אליעדר אין ההפרה נגמרה עד שישמע, וכיון דאיהו לא מצי מפר מהשתא אלא לכשישמע אם כן אף הוא לא משוי שליח להכי, דכל מלתא דאיהו לא מצי עביד השתא לא משוי שליח עליה, דמכח קושיא זו נמי מוקי לה נמי בנזיר כרבי אליעזר, והלכך כשתמצי לומר דושמע אישה דוקא, אף על ידי אפטרופוס לא מצי מפר אלא לכשישמע. ובנזיר פריך למה לי אפטרופוס ליפר לה איהו, ומסיק דלמא מישתלי או מיטריד, כלומר לכשידע יהא טרוד מחמת נדרים שהוא רוצה בקיומן, והקשו בתוספות אכתי אפטרוטפוס למה לי, ליפר לה איהו מהשתא כל נדרים שתדור משעה שיסע ועד שישוב.

בעי מיניה רמי בר חמא מרבא אם תמצא לומר שמיעה לא מעכבא, חרש מהו שיפר לאשתו כו'. אמר ליה רבא תא שמע ושמע אישה פרט לחרש. ואם תאמר אם כן אמאי לא פשיט ליה רבא בעיא קמייתא מהא, דמדאיצטריך בברייתא למעוטי חרש מהאי קרא, אלמא דוקא חרש דלא בר שמיעא הוא, הא ראוי לשמיעה שמיעה לא מעכבא, ותריץ הר"מ בר שניאור ז"ל, דאיכא לדחויי דדלמא אשת חרש פשיטא ליה לתנא אבל אחר איבעיא ליה. ולענין פסק הלכה פסק הרמב"ם ז"ל [הפלאה, הלכות נדרים פרק י"ב, הלכה י"ג] דשמיעה לא מיעכבא, ונראה דפסק הדין משום דחזר רמי בר חמא גופיה, ואמר ליה לרבא אם תמצי לומר שמיעא לא מיעכבא, אלמא רבא קאי בסברתיה קמייתא דשמיעה לא מעכב, ורמי נמי קבלה כיון דאמר ליה אם תמצי לומר לא מעכבא, ועוד דרבא הא אייתי ליה כל הנך דלא מעכבא, ואף על גב דרמי דחי להו בדלמא דחי ליה, ודאי מאי דפשיטא ליה לרבא תפסינן ולא מאי דדחי רמי, דרמי גופיה לא פליג עליה אלא מיבעיא הוא דאיבעיא ליה.

איבעיא להו בעל מהו שיפר לשתי נשיו כאחת, תא שמע אין משקין שתי סוטות כאחת מפני שלבה גס בחברתה, ורבי יהודה אומר לא מן השם הוא זה, אלא משום דכתיב והשקה אותה לבדה. איכא מרבוותא ז"ל דפסקו כרבנן, וסלקא דעתן דרבנן פליגי עליה דרבי יהודה לענין דינא, והלכך הוה ליה יחיד לגבי רבים וקייימא לן כרבים, ורבינא מדרבנן קא מייתי דמפר לשתי נשיו, כי לא אמרו אלא שתי סוטות משום דלבם גס בחברתה. וליתא, דהא לגבי פרה נמי קיימא לן אותה ולא אותה וחברתה [יומא מג, א], שאין שוחטין שתי פרות כאחת. והרמב"ן נר"ו פסק כן דאינו מפר לשתי נשיו כאחת דאותה דוקא, ורבינא מדרבי יהודה קא מייתי, ותנא קמא נמי לא מיפלוג פליג אלא טעמא דקרא הוא דמפרש, דרבי שמעון הוא דמפרש טעמא דקרא, וכדאיתא בהדיא בפרק קמא דסוטה [ח, א] דגרסינן אין משקין שתי סוטות כאחת וכו', תנא קמא רבי שמעון הוא דדריש טעמיה דקרא ומה טעם קאמר, ומה טעם אותה לבדה כדי שלא יהא לבה גס בחברתה, אלמא אפילו לתנא קמא אותה דוקא הוא, ולגבי נדרים נמי אותה דוקא, ועוד דאנן לא קיימא לן כרבי שמעון דדריש טעמיה דקרא בעלמא, ומיהו נראה דמאן דפסק כתנא קמא מן התוספתא למד, דתניא התם בפרק ו' [דנדרים הלכה א'] רבי יוסי ב"ר יהודה ורבי אלעזר ב"ר שמעון אומרים הפרת נדרים מעת לעת, כיצד היו על אשתו חמש נדרים, או שהיו לו חמש נשים ונדרו כולן ואמר מופר כולן מופרין, מופר ליך לא הפר אלא לה עד כאן. ומכל מקום לא שבקינן מאי דאתמר בגמרא משום הדין תוספתא, דדלמא לא מיתנייא בי רבי חייא ובי רבי הושעיא.

ת"ש דתניא ושמע אישה [דף עג.] פרט לאשת חרש חרש דלאו בר משמע כלל אבל איניש דעלמא דבר משמע שמיעה לא מעכבא דאי לא ליתני פרט לשלא שמע אמאי נקט חרש וכי תימא לא שנא כדר' זירא דאמר ר' זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ושאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו:

כתב רבינו ז"ל וה"ה לאב שאינו חרש דמפר בלא שמיעה ומתניתין נמי דייקא. פי' דתנן עד שלא יצאת בתו מרשותו אומר לה כל נדרים שנדרת בתוך ביתי הרי הן מופרין ומשמע אע"ג דלא שמעינהו כי אמר הכי ואע"ג דאיכא למדחי כדדחינן בגמרא סיפא דמתני' גבי בעל דאמר לכי שמענא ליהוו מופרין וכששמע קודם שתצא מרשותו מיהו דוקיא דמתני' מסתמא דלא קאמר הכי:

איבעיא להו מהו שיפר בעל לב' נשיו בבת אחת. פי' דאמר להו מופר לכן הא דכתיב ואם ביום שמוע אישה יניא אותה אותה דוקא ולא לה ולחברתה או לאו דוקא אמר רבינא ת"ש אין משקין שתי סוטות כאחת מפני שלבה גס בחברתה. פי' שעל ידי שיש להן צרות מחזיקות במרדן ולא מודו ואילו אנן בעינן שיודו כדי שלא ימחה השם שנכתב בקדושה על המים:

רבי יהודה אומר לא מן השם הוא זה אלא משום שנאמר אותה לבדה. פי' דכתיב בסוטה והשקה את המים במפיק ה"א ודמי כמאן דכתיב והשקה אותה והוי קפידא אותה ולא לה ולחברתה ולכאורה משמע דת"ק סבר דאותה לאו דוקא וטעמא דהתם משום שלבה גס בחברתה ורבינא מדרבנן פשיט אבל רבינו ז"ל כתב והוא הנכון מסתברא לן דפשטותיה דרבינא מדר' יהודה היא דאותה דוקא משמע דת"ק לא פליג אדוקיא דאותה אלא טעמא דקרא קא מפרש פי' ומאי דקאמר רבי יהודה לא מן השם הוא זה דמשמע דפליגי הכי קאמר דלא תימא טעמא משום ההיא דרשא בלחוד היאאלא גזירת הכתוב היא:

ות"ק ר"ש היא דדריש טעמיה דקרא ומה טעם קאמר מה טעם אמר הכתוב אותה לבדה כדי שלא יהא לבה גס בחברתה אלמא לגבי מדרש דאותה דוקא לדברי הכל היא וגבי נדרים נמי דוקא הוא ואי משכח בה ר"ש טעמא לימא וא"נ ליכא למדרש ביה טעמא דקרא לא מעקרא דרשא דאותה בהכין ואפילו לר"ש וכל דכן דאנן לא קיימא לן בעלמא כר"ש וכדכתיבנא בב"מ [דף קטו.] וסוגיין בעלמא בכי האי גוונא דאותה דוקא הוא כדאיתא ביומא בפ' טרף בקלפי [דף מב:] ובמכילתין נמי בפרקא בתרא [דף פו:] סוגיין דאותה דוקא וגבי גט [גיטין דף פז. ובקדושין יד.] נמי דרשינן וכתב לה ולא לה ולחברתה הילכך אם הפר לשתי נשיו כאחת אינו מופר. וכתב רבינו ז"ל ואשכחן לחד מרבוותא דפסק שהבעל מפר נדרי שתי נשיו כאחת. פי' דקסבר דרבינא מדת"ק פשיט דקסבר דאותה לאו דוקא כפשטא דמתני' ואנן כתבינן מאי דסבירא לן:

דאמר ליה לכי שמענא הפר לה. כלומר הפר לה וכשאשוב ואשמע נדריה תחול הפרתך למפרע:

לכי שמע ליפר לה. מאחר שאין הפרה מועלת עד שישמע נדריה למה צ"ל לאפוטרופוס שיפר לה תחילה לכשישמע הבעל יפר לה:

סבר דלמא מטרידנא. שמא כשאשמע נדרה אהיה טרוד ויעבור היום ולא אפר לה:

חרש מהו שיפר לאשתו. בחרש דקרא קאי שמדבר ואינו שומע דכתיב ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו אבל חרש דרבנן ברמיזה לא מצי מפקע נדר דאורייתא ועוד שדינו כשוטה:

כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו כו'. בפ' המנחות והנסכים (דף קג:) תנן דהנודר מנחה של ס"א עשרונים מביאם בשני כלים לפי שאין נבללים בכלי אחד יפה ופריך והתנן אם לא בלל כשר ומשני ר' זירא דראוי לבילה בעי ובכלי אחד שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו:

אמר רבא ת"ש ושמע בעלה פרט לאשת חרש. והא דלא מייתי רבא הך ברייתא למיפשט בעיא קמייתא דרמי בר חמא דדוקא אשת חרש מיעט קרא דלאו בר שמיעה הוא משום דדלמא תנא גופיה מספקא ליה באיניש דעלמא אי בעי שמיעה וחרש דפשיטא ליה נקט:

בעל מהו שיפר לשתי נשיו בבת אחת. וה"ה דמספקא ליה באב בשתי בנותיו וחדא מינייהו נקט:

אותה דוקא. הא דכתיב ואם ביום שמוע אישה יניא אותה מי דרשינן דוקא אותה ולא חברתה או לא דרשינן הכי:

אין משקין ב' סוטות כאחת. אין מביאין לעזרה ב' נשים סוטות להשקותן ביחד:

מפני שלבה גס בחברתה. ומפני צוות חברתה לא תודה:

אלא משום שנאמר והשקה לבדה. והשקה מפיק ה"א וכאילו כתיב והשקה אותה ודרשינן ולא אותה וחברתה ולימא פלוגתא דתנאי היא:

כבר ביארנו באשת חרש שאין הבעל מפר לה כלל אחר שאינו בר שמיעה וכמו שאמרו כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו וכבר ביארנו ענין ראוי לבילה בבתרא פ' הספינה ובשאר מקומות מן החבור:

מי שהיו לו שתי נשים ונדרו שתיהן אין הבעל יכול להפר לשתיהן כאחת והוא הדין לאב בשתי בנותיו דהא כתיב אותה ולא אותה וחברתה וכן בסוטה אמרו והשקה ולא אותה וחברתה ללמד שאין משקין שתי סוטות כאחת ואע"פ שחכמים נחלקו בה לא נחלקו אלא מן הטעם כלומר שלא אמרו שלא להשקות שתים כאחת אלא מפני שלבה גס בחברתה ויבאו למחוק את המגלה ולא שלא לדרוש והשקה אף לענין פרה אמרו אותה ולא אותה וחברתה שלא לשחוט שתים כאחת וכן בגט לה ולא לה ולחברתה אלא שהם דורשים טעמיה דקרא ומכל מקום יש חולקין לומר שחכמים אין דורשין והשקה ולא אותה ובסוטה דוקא הוא שאמרוה מטעם שלבה גס בחברתה אבל הכא לא והלכה כרבים ואדם יכול להפר לשתי נשיו או לשתי בנותיו כאחת ואף גדולי המחברים כתבוה כן אלא שאותה האמורה בפרה קשה להם ועוד דהא בעלמא לא קיימא לן כמאן דדריש טעמיה דקרא אלא שיש ראיה לדבריהם ממה שאמרו בתוספתא היו על אשתו חמש נדרים או שהיו לו חמש נשים ונדרו כלן ואמר מופר כלן מופרין מופר ליכי לא הפר אלא לה ומכל מקום אין סומכין על התוספתא במקום שחולקת על התלמוד שלנו ומכל מקום בזו של היו עליה חמש נדרים ודאי נראה שמפר הוא את כלן בהפרה אחת כדברי התוספתא:

חרש מהו שיפר לאשתו בחרש דקרא קאמר וכו'. ככתוב בהרא"ש ז"ל. והא דאמרינן בעלמא חרש שדברו בו חכמים בכל מקום אינו מדבר ואינו שומע לאו דוקא דאין למדין מן הכללות בכל מערבין. הרא"ם ז"ל.

מפני שלבה גס בחברתה ויבאו לשתות ולא יפחדו מן המים. לפיכך משקין אותה יחידה שתפחד ותודה כדי שלא ימחה השם הגדול הנכתב בקדושה על המים טעמא משום דלבה גס בחברתה אבל משום והשקה לבד לא אלמא תנאי היא. ויש מפרשים דמדרבי יהודה קא מייתי ראיה דדייק לישנא דקרא והכא נמי דייקינן לישנא דקרא. ואינו נראה שיביא ראיה מדברי רבי יהודה במקום רבנן אלא ודאי מדרבנן קא מייתי ראיה דלא דייקי לישנא דקרא בדבר זה וסבירא להו דלאו דוקא והכא נמי לא דוקא קאמר קרא אותה. וכן כתב הר"ם פי"ב. הרי"ץ ז"ל.
וכתב רבינו ז"ל מסתברא לן דפשיטיה דרבינא מדרבי יהודה דאותה דוקא משמע דת"ק לאו מיפלג פליג אדיוקא דאותה אלא טעמיה דקרא קא מפרש דגרסינן בפרק המקנא לאשתו ות"ק רבי שמעון היא דדריש טעמיה דקרא ומה טעם קאמר מה טעם אותה לבדה כדי שלא יהא לבה גס בחבירתה אלמא לגבי מדרש דאותה דוקא הוא לדברי הכל כלומר ואפילו לת"ק. וגבי נדרים נמי דוקא הוא ואי משכח בה רבי שמעון טעמא לימא ואי נמי ליכא למדרש ביה טעמא דקרא (אלא) לא מעיקרא דרשא דאותה בהכין וכל שכן דאנן לא קיימא לן בעלמא כרבי שמעון דדריש טעמיה דקרא וסוגיין בעלמא בכי האי גונא דאותה דוקא הוא כדאמרינן נמי בפרק טרף בקלפי הילכך לענין נדרים אין הבעל מפר לשתי נשיו כאחת. ואשכחן לחד מרבוותא דפסק שהבעל מפר נדרי שתי נשיו כאחת ואנן כתבינן מאי דסבירא לן. הרנב"י ז"ל.

רש"י בד"ה דא"ל כו' לכי שמענא כצ"ל מיטרידנא הס"ד:

בד"ה היינו כו' שאלה לעילא מדר' כצ"ל אחד ואחד בכלי אחד כצ"ל חרש בדידיה כצ"ל או דלמא ושמע כצ"ל:

ברא"ש בד"ה לכי שמע כו' שמא כשאשמע כצ"ל:

בד"ה אלא כו' וחברתה ולימא כצ"ל:

ר"ן שמענא הס"ד:

בד"ה ואפוטרופוס כו' בעי' דלימא כצ"ל גופיה הס"ד שומע הס"ד מופר לכון כצ"ל והס"ד:

בד"ה לא מן כו' ליה כאילו כתיב כצ"ל:

בד"ה ולענין הלכה כו' לה ואין כן כצ"ל:

ר"ן ד"ה סבר דלמא מטרידנא. ולי אפשר כו' ואי מפר לה מן השתא וכר"א ל"מ הדר ביה. ק"ל כיון דאמר לכי שמענא דמי למקדש אשה לאחר ל' יום דקי"ל כריו"ח בקדושין (נט ב) דחוזרת. ואפי' ר"ל ל"פ שם אלא משום דחשיב נתינת מעות כמעשה אבל דבור גרידא כי הכא מודה דאתי דבור ומבטל דבור. ונ"ל דדבריו דכאן אזלי לפמש"כ לעיל בד"ה ת"ש וכן הבעל בסופו דלכי שמע משעה שהפר לה חיילא ההפרה ודמיא להא דשמואל שם דלאחר ל' פקעי קדושי שני כו' ע"ש:

בסה"ד צ"ל וכדאפרש עלה בס"ד:

ר"ן ד"ה משום דבר משמע הוא בסופו. ועוד דפשטייהו דמתניתין ומתנייתא כו'. כצ"ל ותיבת והנך למחוק:

ר"ן ד"ה לא מן השם. ובפ' טרף בקלפי נמי אמרינן דאותה דוקא כו'. ולי עוד ראיה מחולין (כט ל) תזבחהו שלא יהא אחד שוחט שני זבחים כאחת. וגם חכמים דשם מודים בזה ע"ש והוא דומה לדרשה דוהשקה:

ר"ן ד"ה בעי רמי בר חמא כו' חרש המדבר ואינו שומע. נ"ב נראה דדחקו להא משום דבחרש גמור ליכא למיבעי מידי אם יתיר לה ברמיזה כשם שכונס ברמיזה ומוציא ברמיזה משום דקדושין אינו אלא מדרבנן אבל בנדרים דאשתו פקחת דאורייתא נינהו ולא ס"ד דלפקע להו ושוב ראיתי בפירוש הרא"ש שכ"כ:

גמ' שנאמר והשקה אותה. ע' סוטה דף ח. וברש"י שם ד"ה אותה:

אין משקין ב' סוטות כאחת. עמג"א ססי' קמז ולמאי דמסיק דלרמב"ם עדיף כהן אחד משני כהנים יתיישב קושית התוס' סוטה (ח ע"א) ד"ה והא וכו' די"ל הכי פריך מנ"ל לר"ש טעמא משום לבה גס ומותר ברותתת דלמא טעמא דקרא משום חבילות שהוא ג"כ טעם נכון דהרי חזינן דרבנן חשו לכך וא"כ דלמא טעמא דקרא משום הכי הוא ואסור אפי' רותתת ומשני הש"ס בכהן אחד לא שייך חבילות וקרא איירי להדיא בכהן אחד ועמ"ש בס' משנת דר"ע במס' סוטה:

ובישובי הרמב"ם דנדרים ודסוטה והפרה ציויתי להעתיק פה קצת מחידושי ושם מבואר יותר והנצרך לכאן יועתק פה:

תנו רבנן אין משקין ב' סוטות כו' ר"י אומר לא מן השם הוא זה אלא דכתיב אותה וכו' ופי' רש"י דכתיב והשביע אותה. הא דלא מייתי מקרא דמוקדם והקריב אותה וכן מייתי ברמב"ם [אלא שנדפס בטעות והעמיד אותה וצ"ל והקריב אותה] וי"ל משום דבספרי יליף מאותה שלא יעמיד עבדיה ושפחותיה אצלה כדתנן במשנתינו. וההיא ע"כ מוהקריב אותה יליף דמוהשביע אותה לא שייך למילף שלא ישביע עבדיה ושפחותיה עמה דמה ענין להשביע אותם. אע"כ מוהקריב אותה יליף שלא יעמדו הם אצלה וא"כ הכא דפליגי רש"י ור"י בדרשא דאותה ע"כ אוהשביע אותה קאי דסתם ספרי ר"ש מפיק והקריב אותה להנ"ל. אלא הא קשה דבנדרים (עג ע"א) מייתי ברייתא דמפורש דטעמא דר' יהודה מקרא והשקה מפיק ה"א דה"ל כאילו כתב אותה. וצ"ע התם מ"ט שביק קראי והשביע אותה דמוקדם טובא ומפורש ביה אותה להדיא ונקיט והשקה דמאוחר שאינו מפורש ביה אותה אלא מדמפיק ה"א:

תו קשה לי טובא הא לעיל ז' ע"ב אמרי' דעד כאן לא מאיימין עליה אלא עד שלא נמחק השם אבל משנמחק אדרבא מפתין אותה שתשתה שלא תהי' מחיקת השם על מגן. א"כ הא דאר"ש אין משקין ב' סוטות היינו העמדה והשבועה שאז שייך שלא יהיה לבה גס. אבל אחר השבועה ומחיקה בשעת השקאת המים שפיר יכולין להשקות שתיהן כאחת דלא שייך שלא יהיה לבה גס ולא תודה דזה אנו מבקשים. וא"כ פליגי ר"ש ור' יהודה אקרא דוהשקה הא בשעת השקאה לא שייך דשלא יהיה לבה גס:

תו צל"ע מ"ט מייתי הש"ס בנדרים מברייתא דסוטה ולא ממשנה שלמה דמס' פרה לא רצתה פרה לצאת וכו' דפליגי ממש כגוונא דסוטה. ולהשיטות דמייתי הר"ן דנדרים דרבינא פשיט מת"ק וס"ל דלת"ק אותה לאו דוקא ופליג סוגיא דנדרים אסוגיא דסוטה דמפרש טעמא דת"ק משום דאתיא כר"ש דדריש טעמא דקרא. אלא ס"ל לרבינא דטעמא דת"ק משום דאותה לאו דוקא. א"כ לשיטתם הא לא קשיא דלא הו"מ למיפשט מת"ק דפרה דההוא ע"כ ס"ל אותה דוקא דהרי קאמר שלא יאמרו שנים שחטו ומה בכך וע"כ משום דכתיב ושחט אותה ולא שנים וא"כ אותה דוקא רק דאתיא כר"ש דדריש טעמא דקרא מש"ה מייתי מההיא דסוטה. אלא דלפ"ז קשה מנ"ל לרבינא לחדש פלוגתא דכיון דת"ק דפרה היינו רבי שמעון נימא ת"ק דסוטה נמי היינו ר"ש ודכ"ע אותה דוקא. אלא טעמא דקרא דריש:

ליישב כל הנ"ל נ"ל לדין בדבר חדש ע"פ מ"ש הר"ן דנדרים שם דבמתני' דשלהי נדרים דרשינן נמי אותה שלא יפר לבתו וסבור שהיא אשתו. והשתא י"ל דהכי קאמבעי' אי אותה דוקא רצונו לומר משמעותיה דאותה בלי שום יתור ודרש כגון אי הוה כתיב יניאה ויפירנה במפיק ה"א דה"ל כאילו כתיב אותה. הוה משמעות ולא אחרת ואייתר אותה לדרוש ממנו שיכוון לבתו או לאשתו ונמצא תרתי שמעת מיניה או דלמא משמעותיה דאותה לאו דוקא וליכא למדרש מיניה אלא חדא מדלא כתיב יניאה במפיק וכתיב יניא אותה למדרש שיכוון על בתו או אשתו. כמתני' דשלהי נדרים אבל מיפר הוא לב' נשיו בבת אחת. והשתא לא הו"מ למפשט ממתני' דפרה דהתם כתיב להדיא אותה ואיכא למימר מייתורא דריש מדלא כתיב והוציאה ושחטה במפיק. אבל הכא הא אמר להדיא דדריש והשקה במפיק א"כ לר' יהודה ה"נ אין אדם מפיר לב' נשיו כאחת דתרתי שמעת מיניה דאותה. ות"ק דפליג ע"כ ס"ל אותה לאו דוקא דאל"כ תקשי מאי יהיב טעמא שלא להשקות הא בשעת השקאה כבר נמחק השם. ועוד מ"ט מייתי רבי יהודה קרא דוהשקה ולא מייתי והשביע אותה דקדים טפי. אע"כ הכי קאמר ליה ר"י לת"ק בשלמא בוהשביע אותה מצית למימר דטעמא משום לבו גס א"כ בוהשקה מא"ל הא כבר נמחק השם. אבל ת"ק לא חש להך ק' דס"ל אותה לאו דוקא ר"ל משמעותיה דאותה הוא לאו דוקא אלא מייתורא דאותה דרשינן ולא אחרת א"כ בוהקריב אותה דהומ"ל והקריבה וכן בוהשביע אותה דהומ"ל והשביעה דדרשינן מיניה שלא יעמוד אחרת עמה ובהא איכא טעמי' שלא יהיה לבה גס. אבל בוהשקה דליכא יתורא דאותה לא דרשי' מיניה דידי' ואה"נ אי הוה במציאות שהשביע כל אחת לבדה ואח"כ בשעת השקאה יכול להעמיד שתיהן כאחת כי אז לא שייך לבה גס. ולשון אין משקין לא אהשקאה קאי אלא כוליה מעשה דהעמדה ושבועה נקרא השקאה כמבואר. והשתא לת"ק הה"נ דמיפר ב' נשיו כאחת. ומיושבים כל הקושיות הנ"ל:

ובזה מיושב פסק הרמב"ם דפסק אדם מיפר לב' נשיו כאחת. דס"ל דרבינא מת"ק פשיט ובסוטה פסק דאין משקין ב' סוטות מוהקריב אותה ולא שתים משמע דאותה דוקא והא"ש דס"ל כנ"ל וא"כ ת"ק ור' יהודה בתרתי פליגי לת"ק אותה לאו דוקא אא"כ איכא יתורא ולרבי יהודה דוקא וכנ"ל. ועוד דהיכא דאיכא יתורא דמודה ת"ק דדרשינן ולא אחרת. מ"מ איהו דריש טעמא דקרא ור' יהודה לא דריש טעמא דקרא. והנה בהא דטעמא דקרא קיי"ל בכל מקום כרבי יהודה. אבל מ"מ בהא דאותה לאו דוקא הלכה כת"ק וכדפשיט רבינא. וע"כ בהפרה פסק דמפיר משום דליכא יתורא דהא אצטריך קרא לנדרה אשתו וסבור שהיא בתו. אבל בהשקאת סוטה דאיכא יתורא דהומ"ל והקריבה וכתיב והקריב אותה פסק דאין משקין בלי טעמא דקרא וא"ש:

ומיושב נמי מה שפסק בהלכות פרה בשחט אחרת עמה שניהם כשרות וכת' הכ"מ דהיה לו כן הגירסא בחולין (דף לב) דבעי דוקא אותה ולא אחרת דומיא דידה דהיינו פרה אבל בהמת חולין לית לן בה. וצ"ע מש"ס דיומא (מב ע"ב) דאמרינן חמור איכא בינייהו. משמע דלא בעינן אותה דומיא דידה דוקא. והא"ש דאיכא למימר התם ביומא מדלא אשכחן שום איכא בינייהו בין ת"ק לדרבי א"כ אית לן למימר דרבי נמי ס"ל כר' יהודה הנ"ל דאותה דוקא וא"כ א"נ הוה כתיב והוציאה במפיק ממשמעותיה נמי הוה ידעינן ולא חברתה דומיא דידה ומיתורא דאותה מרבינן נמי לאסור חמור. והה"נ גבי ושחט אותה מדהו"מ למיכתב ושחטה במפיק והוה ידעינן ממשמעותא ולא חברתה דומיא דידה וכתיב יתורא ושחט אותה מרבינן נמי לאסור אפילו בהמה אחרת של חולין וכגירסא שלפנינו בחולין (דף לב). אך אנן קיי"ל כדפשיט רבינא בנדרים דאותה לאו דוקא. ולית לן אלא חדא דרשא בין בוהוציא אותה ובין בושחט אותה למידרש ולא חברתה דומיא דידה. אבל בהמת חולין הנשחט עמה לא אימעט כלל. וכן הוצאת חמור וכאשר יתבאר בסמוך אי"ה:

וא"ש נמי מ"ש שם דאין מוציאין ב' פרות ולא שחורה שלא יאמרו שנים שחטו או שחורה שחטו. וקשה הא קיי"ל בעלמא לא דרשינן טעמא דקרא ונפקא מיניה טובא דחמור איכא בינייהו. וכן הקשה התי"ט ואפילו למ"ש לעיל דלמאי דקי"ל אותה לאו דוקא א"כ תו ליכא בינייהו חמור דבעי' דומיא דידה דוקא א"כ שחורה נמי לשתרי בשלמא לר"ש אע"ג דס"ל אותה לאו דוקא ומ"מ אוסר שחורה היינו משום דאזיל בתר טעמא דקרא וכיון דטעמא דלא שנים שלא יאמרו שנים שחטו א"כ ממילא לאסור שחורה מה"ט גופיה. אבל להרמב"ם דלא דריש טעמא דקרא א"כ מנ"ל לאסור שחורה ולחדש גזרה מעצמנו. וי"ל דקשיא ליה אכתי מנ"ל להש"ס לאוקמי רבי דלא כהלכתא דס"ל אותה דוקא וחמור איכא בינייהו. לימא אותה לרבי נמי לאו דוקא ושרי להוציא חמור. ולימא שחורה איכא בינייהו לר"ש דדריש טעמא דקרא שחורה נמי אסורה דזיל בתר טעמא ולרבי אמרינן דומיא דידה דוקא. אע"כ פשיטא להש"ס דלכ"ע איכא למיגזר מדרבנן מיהת לאסור שחורה משום שלא יאמרו. וא"כ ע"כ חמור איכא בינייהו. והשתא נקט הרמב"ם טעם דשויא לתרווייהו. בין לשתיהן אדומות ובין לשחורה כיון דלדידן ליכא חמור ביניהן כיון דבעינן דומיא דידה דוקא לא הקפיד לאתויי כלל קרא ומייתי טעמא דכ"ע מודים בו לאסור נמי שחורה:

גמ'. חרש מהו שיפר לאשתו וכו'. פסק הרמב"ם בפי"ב מהל' נדרים (הלי"ד) שהשוטה אינו מפר, ונימק הרדב"ז משום שאין לו דעת. וממשיך הרמב"ם וז"ל הקטן אין לו אישות לפיכך אינו מפר עכ"ל, וקשה שהרי אף קטן אינו בר דעת. וצ"ל שהרמב"ם סובר שקטן מופלא סמוך לאיש שנדריו נדרים היה יכול להפר²¹ אילולא הסברא שאין לו אישות. וע"כ שלדעת הרמב"ם הפרה חלה מדיני הפלאה ומופלא סמוך לאיש חשוב בן דעת לעניני הפלאה למרות שקטן הוא ליתר דיני התורה.
בנוגע לחרש שבסוגיין, בפשטות מדובר בחרש שהוא בר דעת דהיינו המדבר ואינו שומע שהרי חרש שאינו מדבר ואינו שומע אינו בן דעת ואינו יכול להפר כמו שוטה.
ואשר לאלם כמה אחרונים סוברים שמועילה הפרה בכתב. והנה לאור מה שהוכחנו²² שהפרה מעשה הפלאה היא, יש לדון בזה. התינח אם כתיבה כדיבור בכל עניני ההפלאה מובן שאלם יכול להפר מתוך הכתב שכן כתיבה כדיבור ומועלת בהפלאה. מאידך אם כתיבה לאו כדיבור, אינה מועילה אף להפרה שהרי יש לה דין הפלאה. הפרה בלב, איפוא, אינה הפרה משני טעמים: משום שדברים שבלב אינם דברים וחסרה דעת להפר ועוד פסולה משום שחסר מעשה הפלאה והפרה מעשה הפלאה היא.
ב

כתב הר"ן (דף ע"ב:) ד"ה בעי רמי בר חמא בעל מהו שיפר בלא שמיעה וז"ל מהו שיפר לה על הספק עכ"ל. לפי דבריו הצורך לשמיעה מדין ידיעה ודעת שכן הפרה זקוקה לידיעת הנדר כדי שתעשה בדעת גמורה להפר. והוא פירוש מחודש בשמיעה שר"ל ידיעה. אמנם לפי"ז עלינו להתבונן מהי בעיית הגמרא לגבי חרש והרי בחרש אין חסרה ידיעה כי אם שמיעה. ואולי לכך התכוונה הגמרא באמרה "או"ד ושמע אישה לא מעכב" ר"ל ששמיעה אינה מעכבת בהפרה אלא הידיעה היא המעכבת, ובכן אין זה שייך לחרש כי יש לו ידיעת הנדר.
אמנם לפי הצד שחרש פסול להפרה ע"פ היסוד דר' זירא דכל הראוי לבילה וכו' מתבקשת השאלה, הרי בילה מהוה חלות שם במנחות שהרי יש בהן מצות בלילה לכתחילה אלא שאינה מעכבת (רמב"ם פי"ג מהל' מעשה הקרבנות הל' ה'-ו' והל' יו"ד), ובכן חל דין דכל הראוי לבילה וכו'. בהפרת נדרים, לעומת זאת, את"ל שבעל מפר בלא שמיעה וכי ישנה איזה חלות שם שמיעה בהפרה שנאמר שחל הדין דכל הראוי וכו', והרי מאחר שאין ההפרה מצוה א"א לומר שלכתחילה חייב המפר לשמוע את הנדר.
ולכאורה ניתן לדמות את השמוש ביסודו של ר' זירא כאן למבואר במס' נדה (דף סו:) שחציצה פוסלת בבית הסתרים משום "נהי דביאת מים לא בעינן מקום הראוי לביאת מים בעינן וכדר' זירא וכו'". והרי בטבילה ליכא מצוה לכתחילה שהמים יבואו בבית הסתרים. חזינן שיסוד דר' זירא דכל הראוי וכו' שייך אף כשאין מצוה לכתחילה. הוא הדין בשמיעה, שאע"פ שאין מצוה לכתחילה לשמוע לפני שמפר עכ"ז שמיעה מהוה חלות שם בהפרה ומעכבת חרש מלהפר משום כל הראוי וכו'.²³ ברם אין ההשוואה לטבילת בית הסתרים נוחה כ"כ. עלינו להתבונן בדין הטבילה בנוגע לבית הסתרים – אם הביאור הוא שאין טבילה חלה לבית הסתרים, אך יש הפקעת גברא מיוחדת כשמצויה חציצה בבית הסתרים הקובעת שאינו בר טבילה. ויתכן לפי"ז, איפוא, לדמות דין חרש בהפרה לדין בית הסתרים. למרות שדין שמיעה בפועל ליכא בהפרה עכ"ז החרש מופקע מהפרה בתורת גברא בדומה לטמא שיש לו חציצה בבית הסתרים שהגברא מופקע מטבילה. ברם ניתן לתפוס את הטבילה באופן אחר – ביאת מים חלה ע"פ דין אף לבית הסתרים וכשאדם טובל במקוה נחשב כאילו המים הגיעו גם לבית הסתרים שלו. בהתאם לכך חציצה בבית הסתרים פוסלת בפשטות שהרי חוצצת את עצם מעשה הטבילה כחציצה בשאר הגוף, ועולה שאין דמיון כלל להפרה. לאור האמור י"ל שכך הוא ביאור בעיית הגמרא שלפנינו: אם דין דר' זירא חל בהפרה מדין הפקעת הגברא כבטבילה או לא שהרי יתכן שדין דר' זירא חל רק כשיש קיום מצוה לכתחילה כגון בבלילת המנחה או בטבילה משום שיש חלות טבילה וביאת מים בכל הגוף ואף בבית הסתרים. ולפיכך בית הסתרים צ"ל ראוי לביאת המים כי הטבילה חלה בבית הסתרים כשם שחלה בשאר הגוף.
מסקנת הגמרא שגזיה"כ ושמע אישה פרט לאשת חרש מלמדת שחרש אינו מפר נדרי אשתו ובפשטות גזיה"כ מהווה הפקעת גברא בפני עצמה ולא מדין דר' זירא כל הראוי וכו'. אמנם הרמב"ם כתב (פי"ב מהל' נדרים הלי"ג) וז"ל האב או הבעל שאין שומעין אינם מפירין אע"פ שהבעל מפר נדרים שלא שמען הראוי לשמוע אין השמיעה מעכבת בו עכ"ל. מבואר ברמב"ם שחרש פסול להפרה מדין דר' זירא דכל הראוי וכו'. ודבריו לכאורה בניגוד לפשטות הגמרא שהפקעת חרש היא מגזיה"כ מיוחדת לענין הפרת נדרים ולא מדין דר' זירא דכל הראוי וכו'. ויתכן שהרמב"ם מפרש שגזיה"כ מחדשת שדין דר' זירא חל כאן למרות שאין מצוה לכתחילה שישמע, אלא משום ששמיעה מהווה חלות שם בהפרה לכן חל דין דר' זירא.
ועיין בתוס' ביבמות (דף לא: בתוס' ד"ה דחזו וכו') בשם ר"ת שאע"פ שהעדים שולחין עדותן בכתב ידם לב"ד עכ"ז אלם פסול לעדות מאחר שאינו יכול לדבר ואינו ראוי להעיד בעל פה בפני בי"ד ופסול הוא מדין דכל הראוי וכו'. והנה ליכא מצוה לכתחילה אליבא דר"ת שיעיד העדות בעל פה ובכל זאת חל דין דכל הראוי וכו'. חזינן שלדעת ר"ת כל הראוי וכו' מחדש פסול גברא אף במקום שאין מצוה לכתחילה. ודומה איפא לדין החרש שפסול להפרה אף שאין בהפרה מצות שמיעה לכתחילה.²⁴
ונראה שלמסקנא מצויים שני דיני הפרה: א) הפרה עם שמיעה; ב) הפרה בלי שמיעה; כשיש שמיעה חל דין יום שמעו, ופקע דין הפרה בלי שמיעה שחל כל זמן שלא שמע. ופסק הרמב"ם ע"פ דין דר' זירא שחרש שאינו ראוי להפרה ע"פ פרשת הפרה עם שמיעה אינו ראוי להפר הפרה בלי שמיעה.
ודומה שגם בתורה מצויות שתי הפרשיות של הפרה: א) "כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפרנו" – הפרה בלי שמיעה; ב) "וביום שמעו אישה יניא אותה" – הפרה עם שמיעה.
והנה מהרמב"ם הנ"ל (בפי"ב מהל' נדרים הלי"ג) ניתן לדייק (וכן דייקו הפרישה והמהרש"ל)²⁵ שרק הבעל יכול להפר בלא שמיעה ואילו האב אינו יכול להפר בלי שמיעה. ויתכן לבאר שבבעל מצינו שתי הפרשיות הנ"ל הקובעות שיפר בין עם שמיעה בין בלי שמיעה. מאידך באב כתוב בתורה רק שיפר עם שמיעה וכדכתיב "ושמע אביה" ולכן השמיעה מעכבת באב ובלי שמיעה אינו מפר.
ויעויין למעלה (דף סח:) בסוגית מיגז גייז או מקליש קליש שהר"ן כתב פעמים רבות שבין האב בין הארוס זוכים בהפרת נדר עם שמיעתם. ולכאורה דבריו סותרים את מסקנת הגמ' כאן שבעל מפר בלי שמיעה. וצ"ל, שאף שמפר בלי שמיעה מ"מ אינו זוכה בנדר להקרא בעל הנדר עד שישמע או עד שיפר, וזוכה בנדר בין ע"י השמיעה ובין ע"י עצם מעשה ההפרה. אולם, לפני ששמע או שהפר לא זכה בנדרה ולא נקרא בעל הנדר בנוגע להפרה. והוא הלקח של ב' הפרשיות – שמיעה מזכה לבעל ואף מעשה הפרה מזכה לו זכות הפרה.
חלות דין דר' זירא בנוגע להפרה קובעת שרק בעל הראוי להפר מדין שתי הפרשיות יכול להפר. ואילו חרש שאינו ראוי להפרה עם שמיעה אינו ראוי להפרה כלל.
שם. גמ'. אותה דוקא או לאו דוקא. פסקי הרמב"ם לכאורה סותרים אחד את השני כי לגבי הפרה פסק שמפר שתי נשיו כאחת (פי"ב מהל' נדרים הלי"ד) ואילו בנוגע לסוטה פסק שאינו משקה שתי נשיו כאחת (פ"ד מסוטה הל"ב).²⁶ ונראה ששאלת הגמרא בנוגע להפרה הוא אם הפרת הבעל מתייחסת לנדר דוקא או"ד מתייחסת היא גם לאשה שנדרה שהרי אומר לה "מופר לך". אם הפרה מתייחסת גם לאשה עצמה ניתן לדרוש אותה דוקא כמו בסוטה. אך הרמב"ם מבחין ביניהן ולדעתו הפרת נדרים מתייחסת לנדר בלבד ולא לאשה עצמה, ובהתאם לכך פסק שאפשר להפר לשתי נשיו כאחת משא"כ בסוטה מאחר שהשקאתה משתייכת לכל אשה ואשה לעצמה, לפיכך אין משקין שתי סוטות כאחת.
שם. מתני'. ר' אליעזר אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר. יעויין בסוגיא ובר"ן. ישנם כמה הבדלים להלכה בין הארוסה לנשואה. הכהן מטמא לאשה הנשואה ולא לארוסתו (רמב"ם פ"ב מהל' אבל הל"ז), בעל יורש את אשתו הנשואה ולא הארוסה (פ"א מהל' נחלות הל"ח-ט' ופכ"ב מהל' אישות הל"א-ב), כל חיובי הכתובה חלים בנשואין ולא באירוסין (פי"ב מהל' אישות הל"א-ה). קידושין קובעים את קנין כספו של הבעל באשתו ואוסרים אותה לעלמא (עיין במס' קידושין דף ב:). מאידך בנשואין חלים שני דינים נוספים: א) חלות שם שארו ("לשארו הקרוב אליו לה יטמא"); ב) בית אישה ("בית אישה נדרה"). בכך מוסברת שיטת ר"א כי לדעתו הפרת נדרים תלויה בכניסתה לבית אישה, ומאחר שנתחייב במזונותיה נחשבת כאילו היא בבית אישה ולכן מפר את נדריה. טומאת כהן לאשתו, לעומת זאת, תלויה בחלות שם שארו שחלה דוקא בחופה (ביחוד הראוי לביאה).
לאור האמור מובן היאך השווה רבה את דין התרומה לדין הפרת נדרים. ארוסה אוכלת בתרומה מדאורייתא מדין קנין כספו. תקנת רבנן מצריכה בנוסף לקנין כספו דאירוסין גם חלות נישואין כל שהיא והיא הכניסה לבית אישה המתהווה בחיוב מזונות. אף הפרת נדרים תלויה אליבא דרבה בחלות הנשואין של כניסה לבית אישה שחלה אחרי י"ב חדש משנתחייב במזונותיה.
לאביי החולק על רבה ניתן להבחין בין תרומה לנדרים. מצד אחד יתכן שי"ב חדש מועילים רק בנוגע לאכילת תרומה מדרבנן ולא בנוגע להפרת נדרים מדאורייתא. ומסתבר שר"ל כי היתרה של אכילת תרומה מדרבנן אינו תלוי בחלות נישואין. הנה ארוסה אוכלת בתרומה מדאורייתא ואף הגזירה מדרבנן האוסרתה משום סימפון או משום שמא תשקה אינה מחייבת חלות נישואין להתיר את אכילתה אלא סילוק החששות האלה, ובכן די להתיר לה את התרומה בשעה שאוכלת מזונות מהבעל. ויוצא שהוא מועיל לענין אכילת תרומה בלבד לפי שאינה תלויה בחלות נישואין אבל אינו מועיל לענין הפרת נדרים הזקוקה לחלות נישואין. ואולי אכילת האשה בתרומה מדרבנן היא חלק מחיוב מזונות הבעל, ולכן משעה שמאכילה מזונות הותרה באכילת תרומה. ואילו מזונות ונדרים אין להם ענין משותף שכן נדרים זקוקים לחלות נשואין גמורים – דהיינו חופה.
מצד שני, אביי אומר שיתכן שי"ב חדש מועילים לענין הפרת נדרים ולא לענין אכילת תרומה. הפרת נדרים תלויה בחלות הנישואין של כניסה לבית אישה כדרב פנחס כנ"ל. מאידך אכילת תרומה תלויה בחלות הנישואין שהיא חלות שם שארו. ודומה שלפי אביי מדרבנן דין הארוסה לענין תרומה כזרה, וכדי שיחול ההיתר של אשת כהן מצריכים שיחול באשה שם שארו ונשואה והיינו רק אחרי כניסתה לחופה.
והנה מבואר בסוגיין ששיטת ר"א כדרב פנחס האומר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת. וביאר הר"ן שאין זה אומדן דעת בעלמא כי אילו כך למה הצריכה התורה לשון הפרה מיוחדת ולמה לן פרשת הפרה החלה דוקא בבעל ולא באחר, ע"כ שהפרת הבעל גזיה"כ, אך רב פנחס בא והסביר לנו למה זיכתה התורה לבעל כח ההפרה הזו והוא משום שאשה נודרת על דעת בעלה. ונראה שבכך מובן מדוע הגבילה התורה את זכות הפרת הבעל לנדרי עינוי נפש ולדברים שבינו לבינה ואינו מפר את כל נדריה, והוא משום שהתורה ירדה לסוף דעתה של האשה שנדרים אלו דוקא נדרה על דעת בעלה, ולכן קבעה את הבעל לבעלים על הנדרים האלה. פרשת הפרת נדרים חלה בנדרים האלה המשתייכים אליו והוא הנקרא בעל הנדר (וכנ"ל בשיעורים) ומשום כך זוכה בהפרת הנדרים. בהתאם להגדרת רב פנחס של זכות הפרת הנדרים של הבעל חידש ר"א שאין מצריכים שיחול שם שארו כדי שיזכה הבעל בהפרת נדריה אלא די בדין בית אישה וכניסה לרשותו, ובכן מאחר שנתחייב במזונותיה נחשבת בבית אישה וזוכה איפוא בהפרת נדריה. אילו היתה זכות הפרת הבעל גזיה"כ בעלמא היה בדין שיפר רק אותם נדרים של אשתו שארו אחרי כניסתה לחופה. ברם מאחר שהתורה זיכתה לבעל את ההפרה משום שהיא נודרת על דעתו, והנדרים משתייכים אליו, לפיכך משנתחייב בחיובי מזונות אשתו ונכנסה לבית אישה ניתן לו מדאורייתא הכח להפר. אליבא דר"א הפרה אינה תלויה בחלות שם נשואה דהיינו בשם שארו כי אם בחיובי הנשואין דהיינו בכניסתה לבית אישה.
ומתבקש העיון אם דין דר"א הוא דין מדאורייתא או מדרבנן. פשטות הסוגיא מורה שההפרה מדאורייתא, וקשה לכאורה אם תקנת המזונות היא מדרבנן כיצד מועילה שיפר נדרים מדאורייתא. ונראה שמאחר שהחכמים חייבו את הבעל לזון את אשתו קבעו בכך שלאחר י"ב חודש נכנסת לבית אישה מדאורייתא ולכן מפר את נדריה מדאורייתא.
אמנם עולה הקושיא מהמבואר במס' נדה (דף מו:) שאשה שהיא בגיל "מופלא סמוכה לאיש" הנשואה בקידושי מיאון מדרבנן בעלה יכול להפר את נדריה ע"פ דין כל הנודרת על דעת בעלה נודרת. והנה קידושין אלה אינם חלים אלא מדרבנן והיאך יכול להפר נדריה שהם מדאורייתא, וצע"ג.
ויתכן ששונה קטנה "מופלא סמוך לאיש" מגדולה. בגדולה אמרינן שדברים שבלבה אינם דברים וכדין בן דעת בכהת"כ. מאידך הדין בקטנה שנדריה נבדקים ולפי"ז י"ל שנתחדשה הלכה שדברים שבלבה הויין דברים. ובכן קטנה שנדרה ובלבה לנדר על דעת בעלה, נדרה חל על תנאי שבעלה יסכים לנדרה, ואם יפר לה הנדר בטל למפרע. לאור האמור אין בעלה של אשה קטנה מפר נדריה ע"פ פרשת הפרת נדרים דעלמא כבאשה גדולה אלא מדין תנאי. לפיכך נראה שלא יחולו בנדריה דיני ההפרה דעלמא ודיני הקמה אינם חלים מאחר שתנאי בעלמא מאפשר לו לבטל את נדריה. ואולי ניתן לדייק כך מלשון הרמב"ם בפי"א מהל' נדרים (הל"ו) שכתב וז"ל בד"א שבת י"ב שנה ויום א' נדריה קיימין בשלא היתה ברשות האב או ברשות הבעל עכ"ל. וקשה שהרי לכאורה הדין כך אף בבת י"א "מופלא סמוך לאיש" ולמה משמיטה.²⁷ וי"ל שבקטנה יש תנאי שנדרה על דעת בעלה ואין זה גורם חלות דין הפרה אלא דין עקירת הנדר למפרע ע"י הבעל כפי תנאה, ולפיכך לא נקט הרמב"ם הפרה בבת י"א שנה. (אלא דקשה, התינח בבעל, אך באב אין תנאי, שכן רב פנחס דבר רק באשה ובעלה, ולמה השמיט הרמב"ם את הפרת האב בבת י"א שנה, וצ"ע) אך כל זה אינו משמע מהגמרא בנדה ומהראשונים, והדבר עדיין צע"ג.
²¹ עי' באור שמח שם ובצפנת פענח לפרשת מטות.
²² עיין בשיעורים לדף סט. ברש"י ד"ה יש שאלה בהקם ושם בד"ה יש שאלה בהפר.
²³ והרי מצינו חלות דין שמיעה בנוגע ליום שמעו וכן בדיני נתרוקנה וכדמבואר בסוגיות כי אע"פ ששמיעה בפועל אינה מצוה לכתחילה עכ"ז שמיעה מהווה חלות שם בדיני הפרה.
²⁴ אולי יש מצוה לכתחילה להעיד בפני ב"ד שהרי הגדת עדות מצוה מפרשת "אם לא יגיד ונשא עונו". ובפני ב"ד שייך יותר דו"ח ובדיקת העדים ולכן מצוה לכתחילה להעיד בפני ב"ד כדי לאפשר יותר דו"ח ובדיקת העדות.
²⁵ פרישה יו"ד סי' רל"ד סק"מ וביאור מהרש"ל על הסמ"ג ל"ת רמ"ג.
²⁶ עי' בלחם משנה פי"ב מהל' נדרים הל' י"ד.
²⁷ בערוך לנר למס' נדה שם כ' שהגמ' ע"פ ר' אליעזר והחכמים חולקים עליו והרמב"ם פוסק כחכמים וכ"כ באבני מלואים סי' קל"ז ס"ק ה', עיי"ש.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1992–1996), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

דאמר ליה. לשליח לכי שמענא לנדרה הפר לה: וקפריך. לכי שמע . ליפר לה: הוא. הבעל סבר דלמא מיטרידנא: משום דבר מישמע הוא. וקרינן ביה ושמע אישה ואדהכי מלי מיפר: היינו דר' זירא. דאמר במסכת מנחות בפ' המנחות והנסכים והכי הוא שאלו שאלה לעילא מדר' יהודה בר אילעאי מנין לאומר הרי עלי ששים ואחד עשרון שמביא ששים בכלי אחד ואחד בכלי אחד והכי תנינן במתני' מתנדב אדם מנחה של ששים עשרון ומביא בכלי אחד ואם אמר הרי עלי ששים ואחד מביא ס' בכלי אחד וא' בכלי א' פתח ר' יהודה בר אילעאי והתם מפרש כו' א''ל הרי הוא אומר כל מנחה בלולה בשמן וחריבה אמרה תורה הבא מנחה שיכולה להבלל וקים להו לרבנן דס' נבללין בכלי אחד ויותר אין נבללין כו' ופריך התם מאי טעמא משום דאין נבללין אלמא דבלילה מעכבת והתנן אם לא בלל כשר ומתרץ רבי זירא כי אמרינן דבלילה [אין] מעכבת בראוי לבילה כגון ששים עשרונים הראוי לבילה אם לא בלל כשר וכל שאין ראוי לבילה כגון ששים ואחד בילה מעכבת ומאחר דאין נבללין אין מביאין ה''נ גבי חרש כל הראוי לשמוע כגון שאינו חרש בדידיה אין שמיעה מעכבת ובעל מיפר בלא שמיעה ושאינו ראוי לשמיעה כגון חרש שמיעה מעכבת בו ולא מצי מיפר: או דילמא ושמע אישה לא מעכב. כלל: בבת אחת. בדיבור אחד: דוקא. יניא אותה ולא שתים בבת אחת: שתי סוטות כאחת. בשתי כוסות: שלבה גס בחבירתה. הואיל ויש לי חברתה אחרת מה בכך אם אשתה אני: והשקה לבדה. דוהשקה דוקא משמע אחת ולא ב':

אין תוס' לעמוד זה

ר"ן
הכא נמי דאמר ליה לכי שמענא. דאמר ליה לאפוטרופוס כל נדרים שתדור אשתי הפר ותחול הפרתה לכי שמענא ואפוטרופוס נמי בהאי לישנא אמר לה לאשה מופר ליך לכי שמע בעליך אבל אמר לה סתמא לא דלא עדיף אפוטרופוס מבעל גופיה ובבעל גופיה בעי' דלימא בהדיא מופר לכי שמענא כדפרישית לעיל: ופרכינן לכי שמע ליפר לה. דכיון דסוף סוף לא חיילא הפרה עד ששמע בעל ההיא שעתא ליפר לה איהו גופיה: סבר דלמא מטרידנא. ולא אהא זכור להפר נדריה והתם במסכת נזיר (ד' יב:) פרכינן למאי דמוקמינן התם הא מתניתא כר''א דאמר שהבעל יכול להפר נדרי אשתו אף על פי שלא חלו למה לי למנויי אפוטרופוס ליפר לה איהו כשילך ומשנינן סבר דלמא אשתלינא או רתחנא או מטרידנא ההיא שעתא וא''ת וליפר לה איהו השתא וי''ל דלא ניחא ליה להפר נדריה שתדור בעודה אצלו דדלמא נדרה מידי דניחא ליה דתתסר ביה מיהו אכתי קשיא ליפר איהו מהשתא כל נדרים שתדור משעה שילך ועד שישוב והעלוה בצריך עיון ולי אפשר דבעל חייש דלמא בעינא למיהדר בהפרה זו ואי מיפר הוא מן השתא וכר''א דלא מצי הדר ביה וכי ממני אפוטרופוס כל שעתא ושעתא בידיה הוא דאי בעי למיהדר בשליחותיה דשליח מצי הדר והך בעיא אע''ג דלא מפשטא הכא מפשטא מבעיין דבסמוך דבעל מיפר בלא שמיעה וכדאפרש עלה בס''ד: בעי רמי בר חמא חרש מהו שיפר לאשתו. חרש המדבר ואינו שומע: משום דבר מישמע הוא. וכיון דראוי הוא לשמוע לא מעכב ביה שמיעה ומסקינן דבחרש מעכבא בי' שמיעה מדתניא ושמע אישה פרט לאשת חרש וכתב הרמב''ן ז''ל דדוקא חרש משום דלאו בר שמיעה הוא אבל איניש דעלמא דבר שמיעה הוא לא מעכבא ביה שמיעה דנהי דליכא למיפשט בעיין דלעיל מדתניא ושמע אישה פרט לאשת חרש דנימא מדנקט חרש משמע דהיכא דהוי בר שמיעה לא מעכבא ביה שמיעה דליתא משום דאיכא לדחויי דלמא משום אורחא דמילתא נקט חרש וה''ה דבעל בעלמא דאי לא תימא הכי לעיל אמאי לא פשטוה לההיא בעיא מהך ברייתא אלא ודאי משום דאיכא לדחויי כדדחינן מיהו אפילו הכי כיון דקאמר רמי בר חמא את''ל בעל מיפר בלא שמיעה ומסמיך ליה נמי אדרבי זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו משמע דהכי קיי''ל ועוד דפשטייהו דמתני' והנך מתנייתא דלעיל בהכי רהטי ואע''ג דשנינהו אשנויי לא סמכינן וכן דעת הרמב''ם ז''ל: איבעיא להו בעל מהו שיפר לשתי נשיו בבת אחת. שאם נדרו שתיהן ואמר להן מופר לכון: אותה דוקא. ביום שמוע אישה יניא אותה והא דבעיא בבעל ה''ה באב דגבי אב נמי כתיב אותה: מפני שלבה גס בחברתה. שפעמים שחברתה טהורה והיא טמאה וכשתראה חברתה אומרת טהורה אני תגיס דעתה ולא תרצה להודות וימחק שם שנכתב בקדושה: לא מן השם הוא זה. לא מפני טעם זה אמרו דאין משקין שתי סוטות כאחת אלא משום שנאמר והשקה במפיק ה''א דהוה ליה כאילו כתב והשקה אותה ודרשינן אותה לבדה. ולענין הלכה איכא מ''ד דרבינא מדרבנן מוכח לה לבעיין דלא משמע להו אותה דוקא דהא יהבי טעמא מפני שלבה גס בחברתה הלכך נקטינן דבעל מיפר לשתי נשיו כאחת והכי איתא בתוספתא דמכלתין (רפ''ו) בפי' רבי יוסי בר' יהודה ורבי אלעזר בר' שמעון אומרים הפרת נדרים מעת לעת כיצד היו על אשתו חמשה נדרים או שהיו לו חמש נשים ונדרו כולן ואמר מופר לכן מופרין מופר ליך אינו מופר אלא לה ואין כן דעת הרמב''ן ז''ל משום דבפ''ק דסוטה (דף ח.) אמרינן דמאן תנא קמא ר' שמעון היא דדריש טעמיה דקרא ומה טעם קאמר מה טעם אותה לבדה מפני שלבה גס בחבירתה אלמא לכולי עלמא דרשינן אותה לבדה ובפ' טרף בקלפי (יומא מג.) נמי אמרינן דאותה דוקא דאמרינן התם אין שוחטין שתי פרות כאחת משום שנא' אותה ולא אותה ואת חברתה וכיון דבגמרין נקטינן דאותה דוקא לא איכפת לן במאי דתניא בתוספתא דדלמא משבשתא היא ולא מיתניא בי רבי חייא ורבי אושעיא וכן נראה לי דודאי פשטיה דאותה דוקא דסוגיין הכי מדאמרינן בפרק בתרא דמכילתין (דף פו:) עלה דמתני' נדרה אשתו וסבר שנדרה בתו וכו' למימרא דיניא אותה דוקא היא וכו' וקמה לן סוגיין הכי אם לא שתאמר דנהי דאותה דוקא לענין שידע מי נדרה לענין אותה לבדה לאו דוקא ונ''ל להלכה דכי היכי דאינו מיפר לשתי נשיו בבת אחת הכי נמי אינו מקיים לשתיהן כאחת דהא בההיא סוגיא דלקמן משמע דכי היכי דאותה דכתיב בהפרה דוקא הכי נמי לה דכתיב בהקמה דוקא וכמו שאכתוב באותה סוגיא בסייעתא דשמיא:

דף עג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד