נדרים עז ע"א

תנן התם מפירין נדרים בשבת ונשאלין לנדרים שהן לצורך השבת איבעיא להו מפירין נדרים בשבת לצורך השבת או דלמא אפי' שלא לצורך ת''ש דתני רב זוטי דבי רב פפי אין מפירין נדרים אלא לצורך השבת אמר רב אשי הא לא תנן הכי נדרה עם חשיכה מפר לה עד שלא תחשך ואי אמרת לצורך השבת אין שלא לצורך השבת לא מאי איריא חשכה אפי' בתוך היום אינו יכול להפר דשלא לצורך תנאי היא הפרת נדרים כל היום רבי יוסי ברבי יהודה ור''א בר' שמעון אמרו מעת לעת למ''ד כל היום אין טפי לא אפילו שלא לצורך השבת מפר למאן דאמר מעת לעת לצורך השבת אין שלא לצורך השבת לא ונשאלין לנדרים שהן לצורך השבת איבעיא להו כשלא היה להם פנאי או דלמא כשהיה להם פנאי ת''ש דאיזדקיקו ליה רבנן לבריה דרב זוטרא בריה דרב זעירא אפילו בנדרים שהיה להם פנאי מבעוד יום סבר רב יוסף למימר נשאלין נדרי' בשבת ביחיד מומחה אין בשלשה הדיוטות לא משום דמתחזי כדינא א''ל אביי כיון דסבירא לן אפי' מעומד אפי' בקרובים ואפי' בלילה לא מיתחזי כדינא אמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב הלכה מפירין נדרים בלילה והא מתניתין היא נדרה בלילי שבת אלא אימא הלכה נשאלין בלילה א''ל ר' אבא לרב הונא אמר רב הכי א''ל אישתיק אמר ליה אישתיק קא אמרת או שתי קאמרת אמר רב איקא בר אבין איזדקיק ליה רב לרבה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עז - א

תנן התם במסכת שבת [קנז א]:

מפירין הבעל והאב נדרים בשבת, כאשר הם שומעים אותם בשבת.

והכל נשאלין על נדריהם, שבאים אצלחכם, והוא מתיר להם את נדרם, אפילו ביום השבת - רק לנדרים שהן לצורך השבת.

איבעיא להו:

מבואר במשנה שנשאלים בשבת על נדרים רק כאשר השאלה היא לצורך השבת.

אך לא מבואר במפורש במשנה, האם דברי המשנה הם גם לגבי הפרת נדרים. ולכן יש להסתפק:

האם הדין שמפירין האב והבעל נדרים בשבת, נוהג רק בנדרים שהם לצורך השבת.

או דלמא יכולים הם להפר נדרים בשבת אפילו שלא לצורך השבת, כיון שיחלוף יום השמיעה במוצאי שבת, ויתקיימו אז הנדרים, מבלי שתהיה היכולת להפר אותם בשבת?

ומביאה הגמרא ראייה מברייתא מפורשת:

תא שמע מהא דתני רב זוטי דבי רב פפי:

אין מפירין האב והבעל נדרים בשבת, אלא לצורך השבת.

אמר רב אשי: הא לא תנן הכי במשנתנו!

שהרי שנינו בה:

נדרה עם חשיכה [סמוך לחשכה של מוצאי שבת], מפר לה עד שלא תחשך. ואי אמרת שאף בהפרת נדרים, רק לצורך השבת, אין, אפשר להפר, אבל שלא לצורך השבת, לא מפרים בשבת -

אם כן, מאי איריא, מדוע אמרה המשנה "מפר לה עד שלא תחשך", לפי שאם חשכה, שיצאה השבת, אינו יכול להפר?

והריאם נדרהסמוך לחשיכה - אפילו בתוך היום, לפני שחשכה, גם אינו יכול להפר.

דהרי הפרת נדר שנדרה בסוף השבת, ודאי הפרתו - שלא לצורך השבת היא!?

ומסקנת הגמרא: תנאי היא [דין זה תלוי במחלוקת תנאים]:

וכמו ששנינו במסכת שבת [קנז א]:

הפרת נדרים כל היום, עד הערב.

רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון אמרו: עשרים וארבע שעות, שהם פרק הזמן הנקרא "מעת לעת".

ומבארת הגמרא כי הנידון אם מפירים בשבת שלא לצורך השבת, תלוי במחלוקת התנאים הזאת:

למאן דאמר הפרת נדרים כל היום עד הערב, אין, כן מפירים, אבל טפי, יותר מזה, לא, ומשהגיע הערב אי אפשר להפר עוד - אפילו נדרים שלא לצורך השבת גם מפר.

משום שהקלו חכמים בדין זה, כיון שאם לא יפר אותם בשבת, שוב לא יוכל להפר אותם במוצאי שבת.

ולמאן דאמר שאפשר להפר כל מעת לעת, רק נדרים שהם לצורך השבת, אין, כן יכול להפר בשבת. אבל נדרים שלא לצורך השבת, לא. כיון שיכול להמתין עד צאת השבת, ולהפר אז, שהרי לא עבר עדיין פרק הזמן "מעת לעת".

ועתה מבארת הגמרא את דברי המשנה ההיא במסכת שבת:

תנן: ונשאלין לנדרים שהן לצורך השבת.

איבעיא להו:

האם התירו חכמים להשאל בשבת על נדרים שהם לצורך השבת, דוקא כשלא היה להם פנאי להישאל בערב שבת על הנדרים הללו.

או דלמא אפילו כשהיה להם פנאי בערב שבת, התירו חכמים להישאל עליהם בשבת.

ופשטינן ממעשה שהיה -

תא שמע מהא דאיזדקיקו ליה [נזקקו לדון בהתרת נדרו] רבנן, לבריה דרב זוטרא, בריה דרב זעירא.

ומעשה זה היה בשבת, ואפילו בנדרים שהיה להם פנאי לישאל עליהם מבעוד יום [קודם השבת].

סבר רב יוסף למימר, כי מה שאמרו חכמים נשאלין על נדרים שהן לצורך השבת בשבת -

ביחיד מומחה, אין - רק להתיר את הנדר על ידי יחיד מומחה, התירו חכמים.

אבל להתיר נדר בשלשה הדיוטות - לא התירו חכמים בשבת, משום דמתחזי כדינא [דומה דבר זה לעשיית דין בשבת, ואסור לדון בשבת].

אמר ליה אביי: כיון דסבירא לן שהתרת נדרים, אף כאשר היא על ידי שלושה הדיוטות, אינה דין, שהרי אין בה צורך בכל דיני הדיינים, אלא אפשר להתיר אפילו כאשר הדיין הוא מעומד [ובדין רגיל צריך הדיין לשבת], ומתירים אפילו בדיינים קרובים [שבדין רגיל הם פסולים לדון], ואפילו בלילה [בעוד שבדין רגיל דנים רק ביום] -

אם כן, לא מיתחזי כדינא, אין התרת הנדרים נראית כדין, ולכן מותר להתיר נדרים בשבת.

אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב: הלכה - מפירין נדרים בלילה!

ומקשינן: מה חידוש יש בדברי רב?

והא מתניתין, משנתנו המפורשת היא, האומרת: נדרה בלילי שבת - יפר בלילי שבת!?

ומתרצינן: אלא אימא, אמור, כך אמר רב: הלכה נשאלין להתיר נדרים על ידי חכם בלילה.

הגמרא להלן היא לפי גירסת הר"ן ^[49]: אמר ליה רבי אבא לרב הונא: האם אכן אמר רב הכי, שכך היא ההלכה?

אמר ליה רב הונא לרבי אבא, מה כוונתך בשאלה זו?

האם מקובל עליך שכך אמר רב, ואשקיין קאמרת, נתכוונת להשקותני כוס יין, כאות הוקרה, אם אומר לך שאכן כך אמר רב.

או שאין דין זה מקובל עליך, ואתה תמה אם אמנם רב אמר דין זה, ואשתיקן קאמרת, וכוונתך בשאלתך היא להשתיקני.

[לפי גירסת הר"ן, מימרא דרב איקא בר אבין היא מימרא בפני עצמה, ואין לה שייכות עם הנידון הקודם].

אמר רב איקא בר אבין: איזדקיק ליה רב לרבה [התיר רב את נדרו של רבה] -

הערות

^[49] הר"ן מביא גירסה שונה וכן גורס המפרש בתשובת רב הונא: א"ל אישתיק, א"ל אישתיק קאמרת או שתי קאמרת. וכונת הגמרא לפי גירסא זו היא, שרב הונא ענה לרבי אבא שרב לא אמר דבר זה בפירוש אלא תלמיד אמר דין זה בפניו ורב שתק על דבריו. ושאל רבי אבא את רב הונא מה כונתך במה שאמרת שרב שתק? האם רב שתק, ושתיקה כהודאה, או כוונתך היא שרב שתה, ולא היה יכול לענות לו. ואתה לא שמעת את תשובת רב לאחר מכן. וכתב הר"ן שלפי גירסה זו יש שייכות בין מימרא דרב איקא בר אבין לנידון בין רבי אבא לרב הונא, וצריך לגרוס לפני דברי רב איקא בר אבין: תא שמע, כיון שמדברי רב איקא בר אבין נפשט ספיקו של רבי אבא, דחזינן מדבריו שרב נהג כך להלכה והתיר נדרים בלילה.

א תנן התם [שנינו במשנה שם] במסכת שבת: אב או בעל מפירין נדרים בשבת, ונשאלין לחכם להתיר לנדרים שהן לצורך השבת. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] : האם מה שנאמר "לצורך השבת" מתייחס לשתי ההלכות, לומר כי אף מפירין נדרים בשבת דווקא כאשר הם לצורך השבת, או דלמא [שמא] הדבר מתייחס רק להתרת חכם אבל הפרה בשבת נעשית אפילו שלא לצורך השבת?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה דתני [ששנה] רב זוטי דבי [מבית מדרשו] של רב פפי ברייתא זו: אין מפירין נדרים אלא לצורך השבת. אמר רב אשי: הא [הרי] לא תנן הכי [שנינו כך במשנה], ששנינו: נדרה עם חשיכה — מפר לה עד שלא תחשך, ואם חשכה ולא הפר שוב אינו יכול להפר. ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי לצורך השבת — אין [כן] מפר, שלא לצורך השבת — לא יפר, מאי איריא [מה שייך] מדוע שנה שדווקא מש חשכה אינו יכול להפר? והרי אפילו בתוך היום אינו יכול להפר נדרים שהם שלא לצורך השבת!

ומשיבים: מחלוקת תנאי [תנאים] היא בהפרה בשבת שלא לצורך השבת, ששנינו: הפרת נדרים כל היום, ר' יוסי בר' יהודה ור' אלעזר בר' שמעון אמרו: מעת לעת.

למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כל היום — אין [כן], טפי [יותר מזה] — לא, אפילו נדרים שלא לצורך השבת הריהו מפר, שהרי אינו יכול להפר נדרים אלה גם אחר השבת. למאן דאמר מעת לעת לצורך השבת אין שלא לצורך השבת לא.

ב בהמשכה של אותה משנה במסכת שבת שנינו: ונשאלין לנדרים שהן לצורך השבת. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] : האם מדובר דווקא כשלא היה להם לשואלים פנאי להישאל על נדרים אלה לפני השבת, או דלמא [שמא] אפילו כשהיה להם פנאי? ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה דאיזדקיקו ליה רבנן [שנזקקו לו חכמים] לבריה [לבנו] של רב זוטרא בריה [בנו] של רב זעירא להתיר נדר בשבת אפילו בנדרים שהיה להם פנאי להישאל עליהם מבעוד יום.

ועוד בענין נדרים בשבת, סבר רב יוסף למימר [לומר] : מה שאמרו כי נשאלין לחכם על נדרים בשבת, בפני יחיד מומחה — אין [כן] הותר הדבר, אבל להתיר בשלשה הדיוטות — לא הותר בשבת, משום דמתחזי כדינא [שנראה הדבר כדין] שאוספים שלושה אנשים לדון בדבר, ואין דנים בשבת.

אמר ליה [לו] אביי: כיון דסבירא לן [שסבורים אנו] ופוסקים שמתירים נדרים אפילו מעומד, ואפילו אם היו המתירים קרובים הפסולים לדון אותו אדם, ומתירים נדרים אפילו בלילה שאין דנים בו — אם כן לא מתחזי כדינא [אין הדבר נראה עוד כדין] לפי שאין דנים אלא מיושב, ובכשרים, וביום, ולכן אפשר להתיר בשבת אפילו בפני שלושה הדיוטות.

אמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב: הלכה היא שמפירין נדרים בלילה. ותוהים: מה צורך להשמיע הלכה זו? והא מתניתין [והרי משנתנו] היא: נדרה בלילי שבת יפר בלילי שבת! אלא אימא [אמור] שכך היתה הלכתו של רב: הלכה, נשאלין לחכם להתיר נדר בלילה.

אמר ליה [לו] ר' אבא לרב הונא: האם אמר רב הכי [כך]? אמר ליה [לו] : אישתיק [שתק] רב בשעה שנאמרה לפניו הלכה זו. אמר ליה [לו] ר' אבא שוב, שלא היה בטוח ששמע היטב את הדבר: האם אישתיק קא אמרת [שתק אמרת] וכיון שלא דחה את הדבר משמע שאף הוא סבור שכך ההלכה, או שתי קאמרת [שתה אמרת], כלומר שהיה שותה באותה שעה, ולא נפנה לעסוק בדבר, ושתיקתו אין משמעה שהוא מסכים?

כדי לברר את דעתו של רב בענין זה, מביאים מה שאמר רב איקא בר אבין: איזדקיק ליה [נזקק לו] רב לרבה להתיר לו נדר

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

§ We learned in a mishna elsewhere (Shabbat 157a): A father or husband may nullify his daughter’s or his wife’s vows on Shabbat and one may request from a halakhic authority to dissolve vows that are for the purpose of Shabbat. A dilemma was raised before the Sages: May one nullify vows on Shabbat only when they are for the purpose of Shabbat, or may one perhaps nullify vows on Shabbat even when they are not for the purpose of Shabbat?

Come and hear the baraita that Rav Zuti from the school of Rav Pappi taught: Vows may be nullified on Shabbat only for the purpose of Shabbat. Rav Ashi said: We did not learn that way in the mishna here. The mishna teaches: If she took a vow with nightfall approaching, her father or husband can nullify the vow for her only until nightfall. And if you say that with regard to nullification of vows that are for the purpose of Shabbat, yes, he may nullify those vows, but nullifications that are not for the purpose of Shabbat, no, he may not, why does the tanna specify nightfall? After all, even during the day he may not nullify that which is not for the purpose of Shabbat.

The Gemara rejects this conclusion: Nullification on Shabbat is subject to a dispute between tanna’im: Nullification of vows can be performed all day on the day that the vow was heard. And Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, and Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, said: A vow can be nullified for a twenty-four-hour period from the time it was heard.

According to the one who says all day, yes, one can nullify vows all day, but not more than that; he may nullify on Shabbat even when it is not for the purpose of Shabbat, since otherwise, he could not nullify a vow taken on Shabbat at all. According to the one who says that one can nullify her vows for a twenty-four-hour period, that which is for the purpose of Shabbat, yes, he may nullify, but that which is not necessary for Shabbat, he may not nullify, as he can do so after Shabbat.

§ The mishna from tractate Shabbat teaches: And one may request from a halakhic authority to dissolve vows that are for the purpose of Shabbat. A dilemma was raised before the Sages: Is this specifically when those who took the vows did not have the opportunity to request dissolution of the vows before Shabbat, or perhaps it is the case even when they did have the opportunity? The Gemara responds: Come and hear: It happened that the Sages attended to the dissolution of the vows of the son of Rav Zutra, son of Rav Zeira, on Shabbat, even for vows that they had the opportunity to dissolve while it was still day, before Shabbat had begun.

Rav Yosef thought to say: With regard to requesting that a halakhic authority dissolve vows on Shabbat, yes, requesting of a single expert is permitted on Shabbat, but requesting of three laymen is not permitted on Shabbat, because it looks like a court judgment, which may not be performed on Shabbat.

Abaye said to him: Since we hold that vows may be dissolved even while the halakhic authority is standing, and even by relatives, and even at night, it does not look like a judgment. Since it is not regarded as an act of a court, vows may be dissolved on Shabbat even by three laymen.

Rabbi Abba said that Rav Huna said that Rav said: The halakha is that one can nullify vows at night. The Gemara asks: But this is already stated in the mishna: If a woman took a vow on Shabbat evening, her father or husband can nullify the vow on Shabbat evening; why would Rav Huna need to state his halakha? Rather, say that Rav’s ruling was as follows: The halakha is that one can request that a halakhic authority dissolve a vow at night.

Rabbi Abba said to Rav Huna: Did Rav say that? Rav Huna said to him: Rav was silent [ishtik] when this ruling was stated in his presence. Rabbi Abba said to him: Did you say: He was silent [ishtik], indicating that he accepted this ruling, or did you say: He was drinking [shatei], and was therefore preoccupied, so that his silence did not necessarily indicate agreement?

In order to clarify Rav’s opinion on the issue, the Gemara cites Rav Ika bar Avin who said: Rav attended to the dissolution of a vow made by Rabba,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תנן התם מפירין נדרים בשבת ונשאלין לנדרים שהן לצורך השבת איבעיא להו מפירין נדרים בשבת לצורך השבת או דילמא אפילו שלא לצורך השבת ופשטינן תנאי היא למ"ד הפרת נדרים כל היום טפי לא אפילו שלא לצורך השבת מיפר. למ"ד מעת לעת לצורך השבת אין שלא לצורך השבת לא וכבר איפסיקא הלכתא כמ"ד כל היום הילכך מפירין נדרים בשבת אפילו שלא לצורך השבת והיכא דנדרה שלא בפני בעלה ושמע בעלה והפר לה והיא לא ירעה שהפר לה הפרתו הפרה דתניא *אישה הפרם וה' יסלח לה במה הכתוב מדבר וכו' כדאיתא בשלהי הלכות [ממס'] שבת ותנן נמי* האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה יין ומטמאה למתים ה"ז סופגת את הארבעים הפר לה בעלה והיא לא ידעה שהיפר לה בעלה והיתה שותה יין ומטמאה למתים אינה סופגת את הארבעים ר' יהודה אומר אם אינה סופגת את הארבעי' תספוג מכת מרדות. והלכתא כר"י דליכא דפליג עליה: ונשאלין לנדרים שהן לצורך השבת. איבעיא להו כשלא היה להן אפשר מבעוד יום או אפי' כשהיה להן אפשר (א) ת"ש דאזדקיקו ליה רבנן לבריה דמר זוטרא בריה דרבי זירא אפילו בנדרים שהיה אפשר להן מבע"י סבר רב יוסף למימר נשאלין לנדרים בשבת ביחיד מומחה אין בג' הדיוטות לא מאי טעמא משום דמיתחזי כדינא א"ל אביי כיון דסבירא לן אפילו מעומד ואפילו בקרובים ואפילו בלילה לא מיתחזי כדינא אמר רבא אמר רב נחמן הלכה נשאלין לנדרים עומד ואפילו יחידי ובלילה ובשבת ובקרובים ואפילו היה להן אפשר מבע"י.

תנן התם מפירין נדרים בשבת ונשאלין לחכם בנדרים שהם לצורך השבת:

איביעיא להו מפירין נדרים בשבת כלומר ע"י בעל לצורך השבת דוקא הוא אבל שלא לצורך לא. דומיא דשאלה לחכם וכי קתני סיפא לצורך השבת אפילו אהפרה (א) מאי או דילמא מפירין נדרים אפילו (ב) לצורך השבת וכי קתני במתני' לצורך השבת אשאלה דחכם בלחוד קאי ופשטינן תנאי היא דלמ"ד הפרת נדרים כל היום טפי לא אפילו שלא לצורך השבת דאי לא מפר השתא לא מצי מפר למחר משא"כ בשאלה ולמ"ד הפרת נדרים מעת לעת דוקא לצורך השבת אבל שלא לצורך השבת לא דהא אפשר להפר למחרתו והויא לה כשאלה לחכם שאינו מתיר לדברי הכל אלא לצורך השבת:

כתב רבינו ז"ל וכבר איפסיקא הלכתא כמאן דאמר הפרת נדרים כל אותו היום הילכך מפירין נדרים בשבת אפילו שלא לצורך השבת וכי תימא ותפשוט ליה ממתני' דקתני סיפא נדרה עם חשכה מפר עד שלא תחשך וכיון דעם חשכה נדרה מכלל דשלא לצורך השבת נינהו ואפילו הכי קתני דמפר בו ביום בשבת עד שלא תחשך וי"ל דאין הכי נמי ואורחא דתלמודא הוא למידק מחדא בבא מאי דתני באידך בהדיא וכדאיתא בפרק חזקת הבתים הא שלשה מביא וקורא וכדכתיבנא התם אי נמי דלא פסיקא ליה דילמא דהא דנדרה עם חשכה היינו ע"ש עם חשכה ולא ביום שבת כנ"ל:

כתב רבינו ז"ל והיכא דנדרה שלא בפני בעלה ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה שהפר לה הפרתו הפרה דתניא אישה הפרם וה' יסלח לה במה הכתוב מדבר באשה שהפר לה אביה או בעלה והיא לא ידעה והיתה שותה יין שהיא צריכה כפרה ותנן נמי האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה יין ומטמאה למתים הרי זו סופגת את הארבעים הפר לה בעלה והיא לא ידעה והיא שותה יין ומטמאה למתים אינה סופגת את הארבעים:

תספוג מכת מרדות. פירוש מדרבנן והלכתא כרבי יהודה דליכא דפליג עליה ע"כ:

ונשאלין לחכם לנדרים שהם לצורך השבת. פי' אבל שלא לצורך שבת לא וחרמות שהצבור נוהגין להתיר במקצת מקומות דלא בעו שאלה כדכתיבנא בהאי מכילתא אומר מורי נר"ו שמתירין אותן בשבת דהוו להו כהפרה דלא בעי עיון ובדיקה וזימנין דלא אפשר להו אלא בשבת דהוי יום כנופיא דרבים ושאלה דחכם בנדרים שאינם לצורך שבת בדיעבד היתרא היא:

איבעיא להו בשלא היה אפשר להם מבעוד יום דוקא או אפילו בשהיה אפשר להם מבעוד יום נשאלין לצורך שבת מיהת תא שמע דאזדקיקו ליה רבנן לבריה דרב זוטרא בריה דר' זירא אפילו בנדרים שהיה אפשר להם מבעוד יום וכן הלכתא:

סבר רב יוסף למימר נשאלין לחכם נדרים בשבת ביחיד מומחה. ופי' דגמיר וסביר כדפסיקנא בפרקא קמא [דף ח:] אבל לשלשה לא מ"ט משום דמיחזי כדינא א"ל אביי כיון דסבירא לן הפרת נדרים אפילו מעומד ואפילו בקרובים ואפי' בלילה לא מתחזי כדינא פירוש ואפילו כי הוי ברחוקים וביום ומיושב ולא חיישינן דטעו אינשי בהא:

תנן התם מפירין נדרים בשבת כו'. משנה היא בשילהי שבת:

ונשאלין לחכם נדרים שהם לצורך השבת. כגון נדרי אכילה ושתיה:

איבעיא להו מפירין נדרים בשבת לצורך השבת דוקא. ולצורך השבת דקתני בסיפא אתרוייהו קאי והאי דקתני בשבת בשבת תרי זימני מפרש טעמא בשילהי שבת משום דשאלה צריכה ב"ד והפרה אינה צריכה ב"ד:

או דלמא אפי' שלא לצורך השבת. ומשום שזמנה עובר לכשתחשך א"נ משום דבעל מפר בלא פתח ובלא חרטה בדבור בעלמא מפר אפי' שלא לצורך השבת:

מאי איריא חשכה אפי' בתוך היום אינו יכול להפר. כגון סמוך לחשכה שאין לה שהות ביום עוד לאכול ולשתות אבל מרישא דקתני מפר לה עד שלא תחשך דמשמע סמוך לחשכה לא בעי למידק דאיכא לדחויי מפר מבעוד יום קאמר דאיכא שהות ביום לאכול אבל מסיפא מדקדק שפיר דמשמע דוקא חשכה הא ביום אפי' סמוך לחשכה מצי מפר:

מ"ד כל היום אין טפי לא. שלא לצורך השבת כיון דאי אפשר להפר משתחשך הקילו חכמים להפר בשבת אף שלא לצורך:

ולמ"ד מעת לעת לצורך השבת אין שלא לצורך לא. אם נדרה בשבת אינו מפר אלא לצורך השבת אבל אם נדרה בע"ש ושמע בעלה ולא הפר לה מפר בשבת אפילו שלא לצורך השבת ואע"פ שהיה יכול להפר מאתמול הא אמרינן לקמן דנשאלין על נדרים בשבת לצורך השבת אפי' בנדרים שהיה להם לישאל מבעוד יום הלכך ה"נ כיון דזמנו עובר אפי' שלא לצורך מפירין והך ברייתא דקתני אין מפירין אלא לצורך השבת אתיא כר' יוסי בר' יהודה ובנדרה בשבת:

בשלא היה להם פנאי מבעוד יום. כגון שנדר בשבת או לא נזדמן לו חכם מע"ש:

משום דמחזי כדינא. כיון שצריך שלשה ואין דנין בשבת:

כיון דס"ל אפי' מעומד כו'. ודין דוקא מיושב וביום דכתיב ביום הנחילו את בניו וקרובים פסולים דכתיב לא יומתו אבות על בנים וכל הכשר לדון כשר להעיד:

כאן ראוי לגרוס הא דכתוב לעיל חייא בר רב שדי גירא ובדיק היה מורה חצים ובודק את הנודר אם נתחרט על נדרו. דס"ל אפי' מעומד דפותחין בחרטה כל דהו ואין צריך למצוא פתח לנדרו הלכך היה מתעסק בדברים אחרים בשעה שהיה מתיר נדר כי אין צריך ישוב הדעת אלא דרך עראי היה מתיר ואית דגרס שרי נדרא ובודק פירוש היה מתיר נדר ובודק סכין:

רבה ורב הוא הוה יתיב וקאים. פירוש היה יושב ועומד שלא היה חושש לישב בישוב הדעת אלא דרך עראי היה מתיר נדרים:

אלא אימא הלכה נשאלין נדרים בלילה. וקמ"ל דלא חשיב כמו דין:

אמר ר' אבא אמר רב הונא גרס ול"ג אמר רב:

א"ל ר' אבא לרב הונא אמר רב הכי א"ל אשקיין קאמרת או אשתקין. א"ל רב הונא מקובל לך מה שאמרתי ואתה אומר להשקותי אם רב אמרה או אינו מקובל לך ואתה תמה אם רב אמרה ולהשתיקני אתה אומר:

זה שביארנו שנשאלין לנדרים לצורך השבת פירושו אף בשהיה להם פנאי מערב שבת לישאל וכשנשאלין בשבת לפני חכם אומר החכם לשון התר הנדר כדרך שהוא אומר בחול שלא נאמר טלי ואכלי אלא באב ובעל שהם שולטים עליה ומבטלים בלבם ומורשים לומר לה דרך הכרח שתאכל אבל חכם לא וכן נשאלין בשבת בין ביחיד מומחה בין בשלשה הדיוטות ואין אומרין שאם ישאל בשלשה הדיוטות יהא נראה כדן את הדין שהרי מכל מקום נשאלין אף בקרובים ואף מעומד ואף בלילה מה שאין כל אלו בדין ועומד שכתבנו יש אומרים שלא סוף דבר שהוא מתעכב אלא אפילו מהלך או מתעסק בדברים אחרים והוא שאמרו חייא בר רב שדי גירא ובדיק ר"ל שהיה מפריח חץ לשחוט את העוף הפורח ובודק בנשאל אם מתחרט אם לאו ויש למדין מכאן שהלכה כדברי האומר פותחין בחרטה שאלו היינו צריכים לפתח היה צריך לנו יישוב הדעת ולא היינו מתירין במעמד וכל שכן במתעסק או ברכוב ומהלך והוא שגורסין כאן והתניא ירד ר' גמליאל מן החמור ונתעטף וישב ותירצו רבן גמליאל סבר אין פותחין בחרטה כלומר ולפיכך ישב ומכל מקום יש גורסין בה ר"ג סבר פותחין בחרטה ומפרשים שהחכם פותח לו ומחזר אחריו למצא פתח שיתחרט עליו ואין זה כפותחין בחרטה דעלמא ומכל מקום יש אומרין שאף לדעת הפוסקים בעלמא אין פותחין בחרטה ומצריכים פתח שעליו יותר הנדר מעיקרו מודים הם שאף מעומד כן שלא הוצרך בגמרא לרבות מעומד אלא ללמד שאינו כדין ומכל מקום ישוב הדעת אינו נפקע בעמידה אלא שבמהלך או במתעסק או ברכוב אינו כלום אלא לדעת האומר פותחין בחרטה ויש אומרים שאף לדעת האומר פותחין בחרטה מכל מקום צריך שלא יתיר בהדיוטות והלכך כל שהוא רכוב או מהלך או מתעסק אסור ומעומד מותר ולדעת האומר אין פותחין בחרטה אף מעומד לא וכן כתבנוה בעירובין פרק הדר ס"ד ב' וכן עיקר:

ונשאלין נדרים שהם צורך השבת. כגון שנדר שלא לאכול והא כבוד שבת שיאכל. גבי חכם תני נשאלין ששואלין להם שיתירנו אבל בעל אפילו בלא שאלת אשתו מיפר לה. שטה.

תא שמע אין מפירין אלא לצורך השבת אלמא אתרויהו קתני דהא סתם קתני אין מפירין כלל אלא לצורך השבת. פירוש. ותימה אמאי לא מקשי בהדיא דקתני מיפר עד שלא תחשך ואי שלא לצורך אמאי יפר. ונראה לי דלאו מנדרה עם חשיכה מדקדק דמתני' שלא לצורך דעם חשכה נמי משמע מופלג מחשכה ועדיין צריכה לאכילה או לקישוט והוי היתר לצורך שבת הילכך קתני מיפר עד שלא תחשיך. אבל מזה מדקדק דמתני' שלא לצורך נמי קתני דיפר דקתני חשכה דוקא אינו יכול להפר הא לא חשכה אפילו סמוך רביע שעה יפר ואמאי שלא לצורך הוא דברביע שעה ליכא צורך שבת לא לאכילה ולא לקישוט הלכך לא מקשי אלא מדיוקא. ובשילהי שבת מקשי והא אנן תנן הכי ואינו מדקדק כמו שהוא מדקדק בכאן אלא סבירא ליה דמדקתני מתניתין כל היום ותו לא משמע ליה דשלא לצורך נמי יפר. ואיכא למימר שאותה סוגיא סדרה רב אשי אחרי זאת שתירץ התלמוד דתנאי היא ותלה הטעם דשלא לצורך לא למאן דאית ליה מעת לעת ומאן דאית ליה כל היום סבירא ליה אפילו שלא לצורך. ורבי פירש בענין אחר ואי אפשר לפרשה שבלשון הזה נראית ישרה ונכוחה וגם הוא לשון רבי כמו שפירשה מתחלה. הרא"ם ז"ל.
וכתב רבינו ז"ל וכבר איפסיקא הלכתא כמאן דאמר כל היום הילכך מפירין נדרים בשבת אפילו שלא לצורך השבת פירוש בהפרה דבעל. והיכא דנדרה שלא בפני בעלה ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה שהפר לה הפרתו הפרה דתניא אישה הפרה וה' יסלח לה במה הכתוב מדבר וכולה כדאיתא בשלהי הלכות שבת. ותנן נמי האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה יין ומטמאה למתים הרי זו סופגת את הארבעים הפר לה בעלה והיא לא ידעה שהפר לה בעלה והיתה שותה יין ומיטמאה למתים אינה סופגת את הארבעים. רבי יהודה אומר אם אינה סופגת את הארבעים תספוג מכת מרדות פירוש מדרבנן. והלכתא כרבי יהודה דליכא דפליג עליה. הרנב"י ז"ל בפירושו להלכות הרמב"ן ז"ל נדרים.
אמר ליה ר' אבא לרב הונא אמר רב הכי (אפילו) פירוש אומר אתה משמו של רב רבך דבר זה או מדעתך. אמר ליה ענה לו רב הונא אישתיק פירוש כשדברתי דבר זה בבית המדרש אישתיק רב ונראה לי שהודה לדברי. אמר ליה ר' אבא אישתיקן קאמרת או שתיק' מחמת שהיו משקין אותו ולא היה יכול לענות לך והכי אמרינן בקדושין איכא דאמרי מישתא הוה שתי ריש לקיש ולא נודע אם חלק על רבי יוחנן אי לא אמר ליה רב הונא לר' אבא אישתיק וטעה ר' אבא ולא הבין לשונו יפה ואמר ליה אישתקן קאמרת או להשקותו אמרת שיפה שאלתי תא שמע שרב הודה לרב הונא. שטה.

רש"י שתחשך וא"א הד"א עליהן מבעוד הד"א בלילה הס"ד:

ברא"ש השבת הס"ד:

בד"ה מאי אריא כו' לחשיכה לא בעי למידק דאיכא כצ"ל מפר הס"ד לצורך הס"ד:

ואח"כ מ"ה ולמ"ד מעת לעת לצורך השבת אין שלא לצורך לא אם נדרה כצ"ל:

בא"ד ואף על פי שהיה יכול כצ"ל בשבת הס"ד בשבת הס"ד נדרים הס"ד:

ר"ן לשאלה הס"ד כדינא הס"ד טובא הס"ד:

בד"ה אשקיין כו' לו רבי אבא כצ"ל:

גמרא וא"א כו' שלל"צ השבת לא מאי איריא חשכה כו'. עי' במפרשים. ולכאורה יש לפרש דבחשכה הלא שוב אין בו צורך שבת. ובכה"ג אפי' בתוך היום א"י להפר:

ר"ן ד"ה מפירין נדרים בשבת. א"ד כו' כיון דצריך חכם כו' (וכה"ג פירש הרא"ש). דהבעי' היא אפי' למ"ד מעל"ע יש ג"כ מקום לומר דמפירין אף שלל"צ ודלא כהתרת חכם מטעם הנזכר. אבל למסקנא דתליא בפלוגתת משך זמן הפרה ע"כ הטעם משום שעה עוברת כהא"נ ולחנם העלהו בתור"ע בסוף שבת בצ"ע:

גמ'. תנאי היא וכו'. הרמב"ם מביא את ההלכות שמפירין נדרים בשבת בין לצורך השבת ובין שלא לצורך השבת ושנשאלין על הנדרים שהן לצורך שבת בפכ"ד מהל' שבת (הל"ו) בין ההלכות של ממצוא חפצך ודבר דבר שהן בכלל דיני מעשה חול בשבת. וסיים הרמב"ם שהפרה ושאלה מותרות כל אחת כדינה "שדברים אלו מצוה הן". ומתבקשת השאלה במה נחשבת הפרה למצוה.
ויתכן שהתכוון למה שכתב בסוף הל' נדרים (פי"ג הלכ"ה) וז"ל אמרו חכמים כל הנודר כאילו בנה במה, ואם עבר ונדר מצוה להשאל על נדרו כדי שלא יהא מכשול לפניו עכ"ל. הסרת המכשול היא המצוה בהפרת נדרים. אך לא הונח לנו בכך שהרי הרמב"ם סיים שם וז"ל בד"א בנדרי איסר אבל נדרי הקדש מצוה לקיימן ולא ישאל עליהן אלא מדוחק שנא' נדרי לה' אשלם עכ"ל. ובהיתר ההפרה בשבת אין הבחנה בין נדרי איסור לבין נדרי הקדש. עוד יש להתבונן במה שהגמרא תולה את דין ההפרה בשבת בשיעור יום שמעו – אם הוא עד חשיכה ההפרה בשבת מותרת, אבל אם הוא מעת לעת אז ההפרה אסורה. ועיין בר"ן ובראשונים על הדף שההבדל הוא שאם הפרה מעת לעת ואפשר להפר בחול אחרי שבת אין צורך שיפר דוקא בשבת, ולכן אין ההפרה דוחה שבת. מאידך למ"ד עד חשיכה א"א להפר בחול אחרי שבת – ולכן ההפרה דוחה את השבת. אך הרמב"ם לא כתב במשנה תורה את הביאור הזה. עוד עלינו לדון באשה שנדרה בערב שבת ולא הפר לה בעלה עד השבת וכלתה מעת לעת בשבת הרי יוצא לפי אותה סברא שהבעל יכול להפר בשבת אפילו אליבא דמ"ד מעת לעת כי במקרה זה א"א לו להפר במו"ש. וכן כתב הרא"ש לסוגיין. ברם מפשטות הגמרא – שאינה מחלקת ככה ושקובעת שאם ההפרה מעת לעת ההפרה בשבת אסורה – אינה מורה כך.
לכן נראה לומר שלדעת הרמב"ם מעשה הפרה כמעשה חול תלוי אם ההפרה עד שחשיכה או מעת לעת. אליבא דמ"ד עד שחשיכה הפרה בשבת היא חלות המוגבלת לשבת, והואיל חלות ההפרה משתייכת לשבת עצמה ולא לחול, לכן היא בכלל חפצי שמים הנעשים בשבת. מאידך אליבא דמ"ד מעת לעת חלות ההפרה היא חלות שאינה מוגבלת ושמשתייכת דוקא לשבת וההפרה הו"ל חלות המשתייכת אף לחול ולאו דוקא לשבת, ולפיכך איננה בכלל חפצי שמים הנעשים בשבת. לאור זה אינו מדובר בקיום מצוה ממש, כי קיום מצוה ממש מותר בשבת בכל אופן ולאו דוקא כשמוגבל לשבת עצמה. ונחשב בכל אופן לחפצי שמים שנעשים בשבת. ואילו חלות הפרה אינה קיום מצוה ממש אלא ענין וחלות של מצוה, כלומר הכשר וצורך מצוה, ובכן דינה תלוי באפשרות שתחול בחול או רק בשבת כהנ"ל. לפי"ז אף בציור שאשה נדרה בע"ש ולא הפר לה בעלה קודם השבת אסור לו להפר לה בשבת למ"ד הפרת נדרים מעת לעת כי אע"פ שלמעשה א"א לו להפר במו"ש עכ"ז עצם חלות שם ההפרה חשובה למעשה חול כי אין חלותה מוגבלת לשבת ואינה בכלל חפצי שמים הנעשים בשבת, ודו"ק היטב כי בכך מבוארת שיטת הרמב"ם מכל התמיהות הנ"ל.
שם. גמ'. ונשאלין לנדרים שהן לצורך השבת. התרת נדרים אינה בכלל דין דעלמא האסור בשבת, אבל אם ההתרה שלא לצורך שבת הו"ל מעשה חול שאסור בשבת.
שם. גמ'. ביחיד מומחה. בנוגע ליחיד מומחה הובאה בר"ן (דף כג. ד"ה והיתר נדרים וכו') מחלוקת בין הרמב"ן לבין הרמב"ם. לדעת הרמב"ן יחיד מומחה המתיר נדרים הוא סמוך, ואילו הרמב"ם (פרק ו' מהל' שבועות הל"ה) סובר שאפילו חכם מובהק שאינו סמוך מתיר נדרים. ועיין לקמן (דף עח.) בר"ן ד"ה ביחיד מומחה. ונראה שלפי הרמב"ן התרת נדרים מהווה חלות הוראה, והוראה מדאורייתא זקוקה לסמוך. מאידך הרמב"ם סובר שהתרת נדרים מהווה מתיר מיוחד ואינה תלויה בחלות שם הוראה בכהת"כ ולכן אף מי שאינו סמוך להוראה בכהת"כ יכול להתיר נדר.³⁸
ועלינו לעמוד על הבחנת הגמ' בין יחיד מומחה לבין שלשה הדיוטות אליבא דשיטותיהם השונות של הרמב"ם והרמב"ן, וז"ל הגמ' סבר רב יוסף למימר נשאלין נדרים בשבת ביחיד מומחה אין בשלשה הדיוטות לא משום דמחזי כדינא עכ"ל. ונראה לפי הרמב"ן שמאחר שיחיד מומחה הוא סמוך ומורה הוראה תוכן ההוראה הוא שהנדר הוא טעות. אמנם החכם אינו המתיר, אך עיקר הוראתו שהנדר טעות והותר הנדר מאליו שכן כל נדר טעות בטל מעיקרו. ויוצא שאין כאן מעשה דיין כי אין החכם עצמו המתיר אלא דין שמים הוא המתיר ומותר בשבת. ג' הדיוטות לעומת זה מהווים חפצא של ב"ד ודיניהם דין בכהת"כ ולפיכך אסור להם לדון היתר נדרים בשבת.
לשיטת הרמב"ם חכם אינו מורה הוראה כי אין לו סמיכה להורות. החכם שאינו בר דין כלל מתיר את הנדר ישיר בלי הוראה. ולכן מותר לו להתיר נדר בשבת כי אינו סמוך ואינו בר הוראה ולא בר דין כלל.
שם. גמ'. אפילו מעומד אפילו בקרובים ואפילו בלילה. לשם ביאור הקולות בהתרת הנדרים נראה שעלינו להניח שאע"פ שג' הדיוטות מהווים חפצא של ב"ד בכל זאת בהתרת נדרים ליכא הלכה של ישיבת ב"ד. הנה החלות של ישיבת ב"ד בב"ד דעלמא מבוארת ברמב"ם בפ"ג מהל' סנהדרין (הל"א-ד' ובהל"ז) וז"ל עד אימתי יושבין הדיינין בדין סנהדרי קטנה ובי"ד של שלשה יושבין מאחר תפלת השחר עד סוף שש שעות ביום אבל בית דין הגדול היו יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים וכו' אין בי"ד של ע"א צריכין שיהיו יושבין כולן כאחד במקומן שבמקדש כו' כל מי שהיה לו עסק יצא לעשות חפצו וחוזר והוא שלא יפחתו מכ"ג יושבין תמיד כל זמן ישיבתן וכו' אין מתחילין את הדינין בלילה כו' כל בי"ד של ישראל שהוא הגון שכינה עמהם. לפיכך צריכין הדיינים לישב באימה ויראה ועטיפה וכובד ראש ואסור להקל ראש או לשחק או לספר בשיחה בטילה בבית דין אלא בדברי תורה וחכמה עכ"ל. הדיינים חייבים לדון דוקא מתוך כובד ראש וישיבת הדיינים בבי"ד דעלמא מהווה חלות של כובד ראש בשעת הדין. הלכה זו קיימת בבי"ד דעלמא, אולם התרת נדרים מתבצעת גם בלי כובד ראש ולפיכך אינה צריכה ישיבת ב"ד וב"ד מתיר נדרים אף מעומד. כדי להדגיש זאת סיפרה הגמרא (דף עו:) שחייא בר רב שדי גירא ובדיק, זאת אומרת שהיתר נדרים חל בלי כובד הראש וישיבה לדין.³⁹ ונראה שאף לילה הלכה בישיבת הדיינים וכפי שפסק הרמב"ם שאין יושבים להתחיל דין בלילה, ומאחר שאין ישיבת בי"ד בהתרת הנדרים ה"ה שאין פסול לילה.
אשר לקביעת הפסולים בהתרת נדרים נראה לומר שפסול לדין דעלמא מוגבל לדין המתייחס לגברא העומד להשפט – כמו בדיני ממונות ובדיני נפשות. דיינים פסולים לדון קרוביהם כשהקרובים נשפטים לפניהם. ואילו בהתרת נדרים אין נידון ואין גברא שעומד לדין כי לענין זה היא כחלות של איסור והיתר ואין ההיתר חל כהוראה על הגברא אלא להתיר את האיסור. המבקש התרה לנדרו דומה למי שישאל שאלת כשרות של תרנגולתו לפני סנהדרין שבודאי גם קרובי בעל התרנגולת היושבים בסנהדרין כשרים להורות שכן הוראתם מתייחסת לתרנגולת ולא לבעל. כן הדבר בהתרת נדרים: קרובי בעל הנדר יכולים להתיר נדרו כי היתרם מכוון לאיסור ולא לגברא.⁴⁰ ומאחר שקרובים לנשאל מתירים את נדרו ה"ה שקרובים זה לזה כשרים להיות בב"ד אחד של התרת נדרים. רק בדין דעלמא שהקרובים לנידון פסולים לדון חל אף דין שאם שני דיינים קרובים זה לזה הם פסולים. ואילו בהתרת נדרים שקרוב לנשאל כשר ה"ה ששני קרובים זה לזה כשרים להיות בבי"ד.⁴¹ עוד יתכן ששני קרובים זה לזה פסולים לשבת ביחד בדין, ומאחר שאין ישיבת בי"ד בהתרת נדרים אין פסול שני קרובים חל.
לאור האמור, מוסבר פסקו של מרן הגאון רע"א זצ"ל שאשה פסולה להתרת נדרים המהווה חלות דין, ואין האשה דומה לקרובים שהם כשרים להתרת נדרים מטעם שפסול קורבה לא שייך וכדנ"ל.⁴²
בכך גם מובן למה מתירין נדרים בשבת כי איסור הדין בשבת חל רק כשיש ישיבת בי"ד והיא שאסורה בשבת, ומאחר שאין ישיבת בי"ד בהתרת הנדרים מותרת היא בשבת.
והנה פשטות דברי הראב"ד בפי"א מסנה' (הל"ח, עיי"ש) מורה שאף בבי"ד נאמר הדין של נמצא א' מהן קרוב או פסול כולם בטלים. לפי"ז יל"ע אם אשה תשב בבי"ד של התרת נדרים האם תפסול את שאר האנשים או לא. ומסתבר שלא תפסול אותם כי דין נמצא א' מהן וכו' חל דוקא בישיבת בי"ד. אולם בהתרת נדרים ליכא חלות ישיבת בי"ד והו"ל ג' דיינים שאין ביניהם צירוף להוות חפצא של בי"ד אחד ולא יחול איפוא דין נמצא א' מהן וכו'.⁴³
³⁸ עכ"ז אף לרמב"ם התרת נדרים ניתנת להוראת סמוך וכדפסק בפ"ד מהל' סנהדרין (הל"ח) שסומכין להתרת נדרים. וה"ה שסומכים לכל שאלת איסור והיתר וכגון חלות הסמיכה לפי הרמב"ם לראיית כתמים, עי"ש. מאידך אליבא דהרמב"ן הוראת סמוך מעכבת בהתרת נדרים. אך לא בי"ד של ג' דיינים כי איסורין הוא ולא דיני ממונות או דיני נפשות ודי בחכם אחד. ברם גירות וחליצה צריכות בי"ד של ג' כי אע"פ שאיסורין הן עכ"ז קיימות גזיה"כ מיוחדות בכל א' וא' לחייב בהן בי"ד של ג'.
ועלינו לדעת שכשסמוך מורה בעניני איסור והיתר חלות שם הוראה חלה. ואילו בזה"ז כשחכם מורה שאלת איסורין אין חלות הוראה מדאורייתא ואינה אלא גילוי מילתא בעלמא שכך ההלכה. בדרך זו ביאר הגר"מ זצ"ל את המילים בתפילה - "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה" - "שופטינו" ר"ל דיינים הדנים דיני תורה וכמו בי"ד של כ"ג וע"א. "ויועצינו" ר"ל סמוכים לעניני איסור והיתר. כי בזה"ז אין לנו חלות שם הוראה מדאורייתא כל זמן שבעו"ה אין סמיכה. לע"ל בעזה"י הסמיכה תוחזר למקומה ונזכה לחלות שם הוראה מדאורייתא (מו"ר זצ"ל).
³⁹ השווה דברי רש"י והר"ן.
⁴⁰ עיין ברשימות שיעורים לשבועות ונדרים חלק א' דף צ"ח ובדף קמ"ט, ושם מבואר שחלוקים הרמב"ם עם תוס' האם התרת נדרים משתייכת רק לאיסור הנדר או"ד אף לגברא הנשאל היתר נדרו מהחכם, ונ"מ לשליח של הנשאל לבקש התרה, עיי"ש והדברים נעימים.
⁴¹ לפי"ז צ"ע בקידוש החדש. עיין ברמב"ם פרק ס"ז מהל' עדות (הל' ד' - ה') ז"ל וכן שאר מיני פסולין כשם שפוסלין בעדות כך פוסלין בדיינים ולפיכך אין סומכין בסנהדרין שנים הקרובים זה לזה וכו' אבל אלו שמוסיפין עד שבע לעבר השנים וכו' יראה לי שאם היה בהן קרובים אין בכך כלום עכ"ל. וע"ע בפ' י"א מהל' סנהדרין (הל"ז) ובפרש"י לסנהדרין (דף לו.) ד"ה הטמאות והטהרות. וצ"ל שבקה"ח יש דין מיוחד הפוסל קרובים למרות סברת רבינו. ויתכן שמקורו בגמרא ר"ה (דף כה:) ז"ל אמר קרא כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב אימת הוי חק בגמר דין וקא קרי ליה רחמנא משפט מה משפט ביום אף ה"נ ביום עכ"ל, והגמרא קובעת ע"פ גזיה"כ שכל דיני משפט חלים בב"ד של קה"ח וה"ה למדים שדיינים הקרובים זה לזה פסולים לבי"ד של קה"ח. ועיין שם בגמרא שאע"פ שמומחה לרבים דן דיני ממונות יחידי עכ"ז קה"ח חמור וזקוק לב"ד של שלשה ע"פ גזיה"כ וז"ל ואימא הכא נמי, אין לך מומחה לרבים בישראל יותר משה רבינו וקאמר ליה הקב"ה עד דאיכא אהרן בהדך דכתיב ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר החדש הזה לכם עכ"ל. (וצ"ע, היאך הצטרפו אהרן עם משה רבינו לקיה"ח - הרי שנים הקרובים זה לזה פסולים לב"ד של קה"ח כדנ"ל). ועיין בשיעורים למעלה (דף ג') במנין אב ובנו למנין הסנהדרין במשא ומתן ובהסבר הגר"ח זצ"ל לפסק הרמב"ם. והוא מעין סברת רבינו כאן לענין התרת נדרים שחסר גמר דין על נידון. ולפי"ז יתכן שזה ההבדל בין שלשה לקה"ח לז' בעיבור השנה - שלשלשה יש כל דיני ב"ד ומשפט ואילו השבעה באים רק להורות את עיבור השנה ולא לקבע את חלות המשפט, ועיין ברדב"ז שם.
⁴² צ"ע בדין רשע לענין התרת נדרים, ולפי ההסבר של מרן הרב זצוק"ל מסתבר שרשע פסול. ויתכן שרשע פסול אך ורק כשיש ישיבת בי"ד ולכן כשר להתרת נדרים. ואשה שונה מרשע שאינה בת דין בכלל, עיין בשיעורים לריש פ' שבועת העדות, ואכמ"ל, עיי"ש.
⁴³ עיין למעלה בדף הראשון של הרשימות שרבנו זצ"ל דן באשה שהיא עדה אם יש דין נמצא אחד מהם קרוב או פסול משום שהיא מופקעת לגמרי מדין עד, ואותה סברא שייכת גם בדיין להתרת נדרים. ועיין ברשימות שיעורים לשבועות ונדרים חלק א' דף ק"נ.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1992–1996), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

תנן התם. במסכת שבת בפרק בתרא: מפירין נדרים בשבת. בעל לאשתו ואב לבתו: ונשאלין. לחכם: שהן לצורך השבת. כגון שנדרה מאכילה או מתכשיטין: נדרה עם חשיכה. משמע אפי' נדרים שלא לצורך השבת דמסתברא מילתא הואיל ונדרה בשבת עם חשיכה דלאו לצורך השבת נדרה דאי משום עונג אכילה ושתייה כבר אכלה מבעוד יום ואי משום תכשיטי שבת נדרה ההיא שעתא לאו זמן תכשיט הוא דהא משחשיכה רגילים להפשיט תכשיטי שבת אלא ודאי בנדרה שלא לצורך שבת קמיירי וקתני מפר לה עד שתחשך ואי אמרת שלא לצורך השבת אין מפירין בשבת מאי איריא דקתני דמשהחשיך אין יכול להפר אפי' כי נדרה בתוך השבת נמי אין יכול להפר שזה אינו לצורך השבת אלא דמדקתני דמפר לה עד שתחשך שמע מינה דמפירין אפי' שלא לצורך השבת וקשיא לרב דימי דאמר אין מפירין אלא לצורך השבת: למ''ד כל היום אין טפי לא. הלכך אפי' שלא לצורך השבת מפר שאם אינו מפר עכשיו בשבת שוב אין יכול להפר: למ''ד מעת לעת קסבר שלא לצורך השבת אין מפירין. כשנדרה בשבת מפני שיכול להפר אחר השבת: כשלא היה להן פנאי. לישאל עליהן מבעוד יום הוא דקאמר דנשאלין עליהן בשבת: או דלמא אפשר לישאל עליהן מבעוד יום. נמי נשאלין עליהן בשבת: דאיזדקיקו ליה רבנן. שנטפלו חכמים כולן להתיר לו בשבת ואפילו בנדרים שהיה לו אפשר לישאל עליהן מבעוד יום: ביחיד מומחה. לרבים הוא דנשאלין לו: אבל בג' לא. בין הדיוטות בין מומחין דכל בי תלתא מיתחזי כי דינא וקיימא לן דאין דנין בשבת: אפי' מעומד. כדאמר לעיל דרבה בר רב הונא הוה יתיב וקאים: ואפילו בקרובין ואפילו בלילה לא מתחזי כי דינא: והא מתני' היא. דקתני בהדיא מפירין בלילי שבת ומאי קמ''ל רבי אבא: אלא אימא נשאלין. נדרים לחכם בלילה: אמר רב הכי. דנשאלים נדרים בלילה: אמר ליה אישתיק. רב בשעה ששמע הדבר שתק: אמר ליה אישתיק קאמרת. כלומר מי קאמרת הוה אינש דאמרה קמיה דרב דנשאלין נדרים בשבת ושמע רב ושתק ומדאישתיק רב קאמרת דהכי סבירא ליה או דלמא הכי קאמרת דרב הוה שתי בההיא שעתא דאיתמר קמי' שמעתא ואת נפקת לברא מקמי דליפסוק למישתי ולא ידעת מאי מהדר:

אין תוס' לעמוד זה

ר"ן
תנן התם. בפרק מי שהחשיך (שבת קנז.): מפירין נדרים. בעל לאשתו: ונשאלים. נדרים לחכם: מפירין נדרים בשבת לצורך השבת. הא דקתני לצורך השבת אכולה מתניתין קאי דאפי' הפרה דוקא לצורך השבת או דלמא אפי' שלא לצורך השבת דלא קאי אלא אשאלה משום דכיון דצריך חכם או שלשה הדיוטות מיחזי כדינא א''נ שאין שעה עוברת לשאלה: אפי' בתוך היום נמי לא יפר דשלא לצורך הוא. דכיון דעם חשיכה נדרה מאי צורך שבת יש בהפרתה אלא ודאי אפי' שלא לצורך מפר לפי שהזמן עובר וכדקתני שאם חשכה ולא הפר שוב אינו יכול להפר וכדמסקינן בפלוגתא דהנך תנאי תליא: תנאי היא. ולא קשו מתניתין וברייתא דתני רב זוטי אהדדי דפלוגתא דתנאי היא למ''ד כל היום כולו טפי לא מפר אפי' שלא לצורך השבת דכיון שהזמן עובר הקילו להפר שלא לצורך משא''כ בשאלה דאפשר בחול למ''ד מעת לעת לצורך השבת אין שלא לצורך השבת לא כיון דאפשר בחול הלכך לענין הלכה לדידן דקיי''ל דהפרת נדרים כל היום ותו לא מפירין נדרים בשבת אפי' שלא לצורך השבת: אתבעי להון בשלא היה אפשר להן מבעוד יום. כגון שנדרה ערב שבת עם חשכה א''נ דלא אזקיק לה חכם מבעוד יום ואסיקנא דאפי' בנדרים שהיה להן אפשר מבעוד יום נשאלין לצורך השבת: ביחיד מומחה אין בשלשה לא משום דמתחזי כדינא. וקיימא לן דאין דנין בשבת אבל ביחיד מומחה אפי' למאן דסבירא לי' דמאי מומחה סמוך וכמו שנכתוב לפנינו בס''ד לא מנכרא מילתא ולא מחזי כדינא: כיון דסבירא לן אפי' מעומד ואילו לדינא אמר בריש פרק שבועת העדות (שבועות ל:) דישיבה בעיא: ואפי' בקרובין. שפסולין לדין: ואפי' בלילה. שאינה כשרה לדין: לא מחזי כדינא. דאיכא הכירא טובא: והא מתניתין היא. ומאי קא משמע לן רב: אלא אימא הלכה נשאלין נדרים בלילה. ואיצטריך לאשמועינן דאע''ג דבעינן חכם או שלשה הדיוטות דדמי לדינא אפילו הכי נשאלין בלילה: אשקיין קאמרת. רב הונא שאל את רבי אבא מה שאתה שואלני אמר רב הכי משום דס''ל הא שמעתא ולהשקות לי כוס קאמרת או אשתיקן קאמרת שאתה תמה היכי אמר רב הכי ונתכוונת לשתק אותי ולפי פירוש זה לא גרס ת''ש אלא הא דרב איקא מימרא באפי נפשה היא ואית דגרסי אמר רב הכי אמר ליה אישתיק א''ל אשקיין קאמרת או אשתקך קאמרת אמר ליה ת''ש דאמר רב איקא וכו' וה''פ אמר רב הכי רבי אבא שאל לרב הונא אם שמעה מרב בפירוש והשיב לו רב הונא דאיהו אמר קמיה דרב ורב שתק ושאל לו ר' אבא לרב הונא הא דשתק לך רב משום דהודה לדבריך כאדם האומר לחבירו אשקייך או דלמא האי דשתק לך משום שרצה לשתקך ולא חש להשיבך ומייתי ת''ש דרב גופיה עבד עובדא להתיר נדרים בלילה:

נדרים עז ע"א - טקסט הדף

דף עז - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד