נזיר לד ע"א

If we say it is the opinion of Rabbi Tarfon, even in a case where the individual in question came before us and identified himself, is the one who claimed to know his identity a nazirite? Since at the time when he vowed he did not know whether the subject of their debate is so-and-so or not, does naziriteship take effect with regard to him? But isn’t it taught in a baraita (Tosefta 3:19) that Rabbi Yehuda says in the name of Rabbi Tarfon: In the case of the mishna not one of the six people is a nazirite, since naziriteship is imposed upon someone only if the vow is stated with explicitness [hafla’a]. The Torah says that a vow must be “clearly” pronounced, as the verse states: “When either man or woman shall clearly utter [yafli] a vow, the vow of a nazirite” (Numbers 6:2). This verse indicates that his vow is valid only if it is explicit.

Rather, the mishna represents the opinion of Rabbi Yehuda, as stated with regard to a heap of grain. As it is taught in a baraita (Tosefta 2:9): If someone said: I am hereby a nazirite on the condition that this heap of grain contains one hundred kor, a measurement of volume, and when he went to measure it he discovered that the heap was stolen or lost, so that the amount it held cannot be determined, Rabbi Shimon deems him prohibited in all the halakhot of naziriteship, as the heap might have contained one hundred kor. And Rabbi Yehuda deems him permitted, as he maintains that the halakha is lenient in cases of uncertain naziriteship. Rabbi Yehuda’s reasoning applies equally to the case of the mishna.

As for Rabbi Shimon, who disputes the ruling of the mishna, he holds with regard to the heap of grain: Since if the heap had not been stolen perhaps it might have contained one hundred kor and he would have been a nazirite, now too, he is a nazirite due to the uncertainty. And here too, in the case of the mishna, since if that person would have come before us and we would have known that he was so-and-so, the one who took the vow would have been a nazirite, consequently, now too, he is a nazirite as a result of the uncertainty cast by the unknown identity of the individual.

MISHNA: Someone saw a kosher animal with characteristics of both a domesticated animal and a non-domesticated animal [koy], and said: I am hereby a nazirite if this is a non-domesticated animal; and another individual said: I am hereby a nazirite if this is not a non-domesticated animal; and a third person said: I am hereby a nazirite if this is a domesticated animal; and a fourth said: I am hereby a nazirite if this not a domesticated animal.

The mishna continues: A fifth person added: I am hereby a nazirite if this is a non-domesticated animal and a domesticated animal, and a sixth person said: I am hereby a nazirite if this is neither a non-domesticated animal nor a domesticated animal. Someone who heard all the above statements said: I am hereby a nazirite if one of you is a nazirite, and another one stated: I am hereby a nazirite if not one of you is a nazirite, and a final person said: I am hereby a nazirite if all of you are nazirites. In this case, they are all nazirites.

GEMARA: With regard to the ruling of the mishna that they are all nazirites, it is taught in one baraita that this case involves a total of nine nazirites, and it is taught in the other baraita that there are nine sets of naziriteship here. The Gemara clarifies: Granted, one can understand the baraita that says that there are nine nazirites, for example, if there were many people who associated their naziriteship with the status of this koy, each with one of the statements listed above.

However, how can you find these circumstances of nine sets of naziriteship in one person? Granted, you find six, as we learned in the mishna that there are six ways in which the nature of a koy can be expressed: It is a non-domesticated animal; it is not a non-domesticated animal; it is a domesticated animal; it is not a domesticated animal; is a non-domesticated animal and a domesticated animal; it is neither a non-domesticated animal nor a domesticated animal. One person could associate his acceptance of naziriteship with all of the above possibilities.

However, how can you find these circumstances of the other three sets of naziriteship? The statements: If one of you is a nazirite, and: If one of you is not a nazirite, are necessarily expressed by individuals who did not make the initial six statements, as these last three statements address the group of people who made the first six statements. Rav Sheshet said: It is possible in a case where nine people issued the statements mentioned in the mishna, and someone said: I am hereby a nazirite and the naziriteship of all of them are incumbent upon me. Since each of the nine people is obligated to observe a term of naziriteship, this last one is obligated to observe nine terms.

MISHNA: Three types of actions are prohibited for a nazirite: The contraction of ritual impurity from a corpse, and the shaving of one’s hair, and eating or drinking any substances that emerge from the vine. The mishna adds: And all products that emerge from the vine combine with one another to the amount that renders a nazirite liable to receive lashes. And he is liable only if he eats an olive-bulk of the grapes.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לד - א

אילימא רבי טרפון?

מי הוי נזיר?

הרי כיון דבשעתא דקא נזר לא ידע אי פלוני הוא ואי לא, מי חלה עליה נזירות?

והתניא: רבי יהודה אומר משום רבי טרפון: אין אחד מהן מכל הששה שבמשנתנו נזיר, לפי שלא נתנה נזירות אלא להפלאה. כאשר ברור ומפורש שהיא חלה בשעת הנזירות.

אלא רבי יהודה דענין כרי הוא.

דתניא: הריני נזיר על מנת שיהא בכרי הזה מאה כור, והלך ומצאו שנגנב או שאבד -

רבי שמעון אוסר, ורבי יהודה מתיר. כיון שנגנב ולא תתברר נזירותו.

רבי שמעון סבר, כיון דאילו לא נגנב, דלמא הוו ביה בכרי הזה מאה כור, והוי נזיר, השתא נמי הוי נזיר מספק, למרות שלעולם לא יתברר הדבר.

והכא נמי, כיון דאי אתא אם היה בא אותו אדם לקמן, וידעינן דפלוני הואי, הוי נזיר, השתא נמי, גם עתה שהוא לא הגיע הוי נזיר מספק.

מתניתין:

כוי הוא בעל חי מיוחד במינו, שנחלקו חכמים בהגדרתו.

יש אומרים שהוא בריה בפני עצמה, והוא לא חיה ולא בהמה.

ויש אומרים שהוא כלאים של תיש וצביה [התיש הוא בהמה וצביה היא חיה].

ולכן, יש אומרים שהוא מין חיה, ויש אומרים שהוא מין בהמה, ויש אומרים שהוא תרכובת של שניהם.

ולכן אם אירע שעמדו ששה אנשים,

וראה אחד מהם את הכוי, ואמר:

הריני נזיר, שזה חיה.

ואמר השני: הריני נזיר, שזה אינו חיה.

ואמר השלישי: הריני נזיר שזה בהמה.

ואמר הרביעי: הריני נזיר שאין זה בהמה.

ואמר החמישי: הריני נזיר שזה חיה ובהמה.

ואמר הרביעי: הריני נזיר שאין זה לא חיה ולא בהמה.

והיו שם עוד שלשה אנשים.

ואמר הראשון מבין השלשה הנוספים: הריני נזיר שאחד מכם נזיר.

ואמר השני: הריני נזיר שאין אחד מכם נזיר.

ואמר השלישי: הריני נזיר שכולכם נזירין.

הרי כולן נזירין.

גמרא:

תני חדא: כל התשעה הם נזירים.

ותניא אידך: אדם אחד יהיו עליו תשע נזיריות.

והוינן בה: בשלמא הברייתא האומרת תשעה נזירין, שפיר אפשר להעמידה כמו במשנתנו, כגון דהוי גברי טפי, דאיתפיס ואזיל ביה. שהיו תשעה אנשים, וכל אחד התפיס את נזירותו בקודמים לו.

אלא תשע נזיריות לחד גברא - היכי משכחת לה?

בשלמא שית משכחת לה, במי שנדר בעצמו את כל ששת הנדרים המוזכרים לענין כוי כדתנן במשנתנו.

אבל תלת נוספים - היכי משכחת לה?

אמר רב ששת: כגון שבא אדם נוסף על תשעת הנזירים שבמשנתנו, ודאמר הריני נזיר, ונזירות הכל עלי. שהריני מקבל עלי נזירות כפי כל תשעת הנזירויות שאתם קבלתם.

הדרן עלך פרק בית שמאי

פרק שישי - שלשה מינין

מתניתין:

שלשה מינין ענינים אסורין בנזיר:

א. הטומאה.

שנאמר בפרשת נזיר: "על נפש מת לא יבוא. לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם".

ב. והתגלחת.

שנאמר שם: "תער לא יעבור על ראשו, עד מלאת הימים אשר יזיר לה'. קדוש יהיה, גדל פרע שער ראשו".

ג. והיוצא מן הגפן.

שנאמר: "מיין ושכר יזיר. חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה, וכל משרת ענבים לא ישתה, וענבים לחים ויבשים לא יאכל. כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל".

וכל היוצא מן הגפן - כגון ענבים לחים ויבשים חרצנים וזגים - מצטרפין זה עם זה להשלים את השיעור.

[ולעיל ד א ולקמן לז ב הוא נלמד מפסוק. על פי לשון התוספות; וראה מה שנתבאר בהערות לעיל ד א בענין צירוף אוכלין ומשקין, וראה עוד שם].

ואין חייב הנזיר עד שיאכל מן הענבים כזית.

וכן כל איסורי נזיר הם בשיעור של כזית. ואפילו יין, שהוא משקה, שיעור שתייתו לנזיר הוא בכזית. על אף שבכל האיסורים שבתורה, שיעור המשקה הוא ברביעית. ^[1]

וממשיכה המשנה ואומרת -

הערות

^[1] ביאור השיטות במשנה בענין שיעור איסורי נזיר, הוא על פי שיטה אחת בתוספות לקמן לח ב; ואולם שיטת רבינו תם בתוספות לקמן אינה כן, ותתבאר שיטתו לקמן לח ב. כתבו התוספות בסוכה ו א: "צריך לומר דמשמע ליה, דכי קתני "עד שיאכל מן הענבים כזית", הוא הדין בשתיה. ומשנה ראשונה שאומרת "עד שישתה רביעית", הוא הדין באכילה. אלא מר נקיט אכילה, משום דיליף מינה לענין שתיה, ומר נקיט שתיה, משום דיליף מינה לענין אכילה" [וכמבואר בגמרא לח ב]. ובתוספות לקמן לח ב מבואר כיצד משערין משקין בכזית "מביאין זית אגורי, ושוקעו בכוס מלא יין, והיין שיוצא ממנו, אם שותה כיוצא בו, היינו כזית". וראה עירובין ד א וסוכה ו א לענין שיעור זה אם משערים אותו בכוס מלא מים או בכוס מלא יין.

אילימא [אם תאמר] שיטת ר' טרפון היא — מי הוי [האם הוא] נזיר אף אם בא אותו אדם לפנינו, והיה זה כדבריו של אחד מהם? והרי כיון דבשעתא דקא נזר [שבשעה שנזר] לא ידע אי [אם] פלוני הוא ואי [ואם] לא, מי [האם] חלה עליה [עליו] נזירות? והתניא [והרי שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר משום (בשם) ר' טרפון: במקרה של משנתנו אין אחד מהן, מכל השישה הנזכרים במשנה, נזיר, לפי שלא נתנה נזירות אלא להפלאה! כיון שנאמר בתורה בענין קבלת נזירות לשון הפלאה ("כי יפליא לנדור נדר נזיר". במדבר ו, ב) ומשמעה: הפרשה וברירות. ובמקום שאין הדבר ברור, אין כאן נדר נזירות.

אלא שיטת ר' יהודה בשם עצמו, וכפי שפסק לענין כרי הוא. דתניא [שכן שנינו בברייתא] אמר אדם "הריני נזיר על מנת שיהא בכרי (ערימת תבואה) הזה מאה כור (מידת נפח) "והלך למודדו ומצאו (גילה) שנגנב הכרי או חלקו, או שאבד, ואי אפשר עכשיו לדעת כמה היה בו — ר' שמעון אוסר בכל איסורי נזיר את האיש משום ספק, שמא היה בכרי מאה כור. ור' יהודה מתיר, שהוא סבור כי ספק נזירות להקל. והוא הדין במשנתנו.

ור' שמעון החולק במשנתנו סבר [סבור] בענין כרי: כיון שאילו לא היה הכרי נגנב דלמא הוו ביה [שמא היו בו] מאה כור והוי [והריהו] נזיר, השתא נמי הוי [עכשיו גם כן הריהו] נזיר מספק. והכא נמי [וכאן במשנתנו גם כן] כיון דאי אתא לקמן [שאם היה בא לפנינו] אותו אדם וידעינן [ויודעים היינו] שפלוני הואי [הוא] הרי הוי [היה] הנוזר נזיר, השתא נמי הוי [עכשיו גם כן הריהו] נזיר מספק.

א משנה ראה אדם את הכוי, שהוא ספק חיה ספק בהמה, ויש בו דינים מיוחדים רבים, ואמר: "הריני נזיר שזה חיה", ואדם אחר אמר: "הריני נזיר שזה אינו חיה", ושלישי אמר: "הריני נזיר שזה בהמה", ורביעי אמר: "הריני נזיר שאין זה בהמה", וחמישי אמר:

"הריני נזיר שזה חיה ובהמה", ושישי אמר: "הריני נזיר שאין זה לא חיה ולא בהמה", ואדם נוסף ששמע את כולם אמר "הריני נזיר שאחד מכם נזיר", והוסיף אחר ואמר "הריני נזיר שאין אחד מכם נזיר", ואדם נוסף אמר "הריני נזיר שכולכם נזירין" — הרי כולן נזירין.

ב גמרא ומביאים על האמור במשנתנו ש"כולם נזירים" תני חדא [שנויה ברייתא אחת] שיש כאן בסך הכל תשעה נזירים, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: תשע נזיריות. ומבררים: בשלמא [נניח] ניתן להבין את הברייתא האומרת תשעה נזירין — כגון דהוי גברי טפי דאתפיס ואזיל ביה [שהיו אנשים מרובים שתפסו והלכו בו], שהיו תשעה אנשים וכל אחד מהם נתפס בענין זה של הכוי ותלה בו את נזירותו.

אלא תשע נזיריות לחד גברא [לאדם אחד] היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותה]? בשלמא שית משכחת לה כדתנן [נניח שש יכול אתה למצוא אותה כפי ששנינו במשנה] שהן שש האפשרויות שיכול אדם אחד לומר בצדדים שונים של ספק זה (שזה חיה, שזה אינו חיה, שזה בהמה, שזה אינו בהמה, שזה חיה ובהמה, שזה אינו חיה ואינו בהמה),

אבל תלת היכי משכחת לה [שלש נוספות איך אתה מוצא אותן], שהרי רק אנשים אחרים יכולים לומר "שאחד מכם נזיר" "שאין אחד מכם נזיר"! אמר רב ששת: כגון שעשו כך תשעה אנשים לפניו ואמר "הריני נזיר ונזירות הכל עלי" ולפי זה יכול אדם אחד לחייב עצמו בזה בתשע נזירויות.

א משנה שלשה מינין (סוגי דברים) אסורין בנזיר מחמת נדר הנזירות: הטומאה למת, והתגלחת של שערו, ואכילת ושתיית כל דבר מאכל ושתייה היוצא מן הגפן. ובפרטי הדברים: וכל היוצא מן הגפן מצטרפין זה עם זה לשיעור שמתחייבים מלקות על אכילתו. ואין חייב מלקות עד שיאכל מן הענבים כזית.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והתניא ר"י אומר משום ר"ט וכו' תימה אמאי מייתי ברייתא ממתני' גופא ה"ל לאתויי דקתני ר"ט אומר אין אחד מהם נזיר. וי"ל דניחא ליה לאתויי ברייתא דמפרש טעמי דר"ט. ועוד דמתני' מצינו לפרושי ר"ט אומר אין אחד מהם נזיר ודאי אלא כולם ספק. [אבל בברייתא אין לפרש כן] דא"כ היינו ר"ט [דמתני'] הלכך משמע ליה לפרושי דאינן נזירין כלל הלכך מוקי לה כר' יהודה דכרי דסבר דלא מחית איניש נפשיה לספיקא ובדעתו שאם לא יתברר שלא יהא עליו שום נזיר:

ראה את הכוי וכו' ששה אנשים ראו כוי אחד. אמר האחד הריני נזיר אם הוא זה חיה והב' אמר הריני נזיר אם אינו חיה והג' אמר הריני נזיר אם הוא בהמה והד' אמר הריני נזיר אם אינה בהמה והה' אמר הריני נזיר אם הוא היה ובהמה והו' אמר הריני נזיר אם אינו לא חיה ולא בהמה. והיו עוד שלשה עמהם הא' אמר הריני נזיר אם אחד מכם נזיר. והב' אמר הריני נזיר אם אין אחד מכם נזיר. והג' אמר הריני נזיר אם כולכם נזירים. וא"ת איכפל תנא לסתום כב"ש דלב"ה מי שאינו כדבריו לא הוי נזיר. וי"ל אשמעינן נמי לב"ה דספק נזיר הוי דכוי הוי ספק חיה וספק בהמה וספק בריה ומחמירים ביה הומרת שניהם ואסור בהרבעה עם שניהם כדאיתא בשלהי מס' כלאים:

בשלמא ט' נזירים כגון דהוי גברי טובא כדפריש במתני' אבל ט' נזירות לחד גברא היכי משכחת לה. בשלמא שית מ"ל כגון שאמר אדם אחד מה שאמרו הששה שזה היה שאינו חיה שזה בהמה שאינו בהמה שהוא חיה ובהמה שאינו חיה ובהמה אבל מה שאמרו ג' האחרונים לא מ"ל בחד גברא. כגון דאמר הריני נזיר ונזירות הכל עלי דאם ט' שהתפיסו כדפריש במתני' ואמר האחד כל דין נזיר שעל כולכם עלי נמצא לב"ש ט' נזירות ישנו עליו ולב"ה ט' ספק נזיר:

סליק פרקא שלשה מינין אסורים בנזיר הטומאה דכתיב על כל נפשות מת לא יבוא והתגלחת דכתיב תער לא יעבור על ראשו. והיוצא מן הגפן דכתיב וענבים לחים ויבשים לא יאכל וחרצנים וזגין מצטרפין לכזית ללקות דכתיב מכל אשר יעשה מגפן היין:

ראה את הכוי וכו' וכבר ידעת שהכוי יש בו דרכים שוה לחיה ולא לבהמה ויש בו דרכים שוה לבהמה ולא לחיה ויש בו דרכים שאינו שוה לאחד מהם ויש בו דרכים ששוה לשניהם כמו שנשנית באחרון של בכורים וביארנוה בראשון של קדושין ומתוך כך אמר במשנה זו אמר הריני נזיר שזה חיה שאין זה חיה שזה בהמה שאינו בהמה שזה חיה ובהמה שאינו חיה ובהמה שאחד מכם נזיר שאין א' מכם נזיר ששניכם נזירים שכלכם נזירים כלם נזירים ופי' הדברים שהמשנה שנויה לדעת בית שמאי אלא שאין הדבר שוה שמה שנתלה מן הנזירות בענין הכוי אף לענין פסק כלם נזירים שהרי הכל אמת מצד הדרכים שבו שאף הוא לא על גופו הוא מכוין שאם כן היאך אומר שהוא חיה ובהמה וזה אי אפשר אלא שעל הדרכים שבו הוא מכוין הא כל שנתלה באחד מכם נזיר וכו' לדעת בית שמאי היא שלענין הלכה אינו נזיר אלא את שנתקיימו דבריו ובגמרא פירשו שבענין משנה זו יכולין להתפס תשעה נזירים כגון שהיו רבים אחד אמר הריני נזיר שזה חיה ושני אמר שאינו חיה ושלישי אמר שזה בהמה ורביעי אמר שאינו בהמה וחמישי אמר שזה חיה ובהמה וששי אמר שאינו לא חיה ולא בהמה ושביעי אמר לאותן הנוזרים שאחד מכם נזיר ושמיני אמר שאין אחד מכם נזיר ותשיעי אמר שכלכם נזירין ובתוספות אין גורסין כאן ששניכם נזירין שאם כן עשרה הם וכן יש למחקה מצד אחר שהרי באותם הששי הם תולין נזירותם אלא שיש לפרש ששניכם וכלכם חדא היא אף על פי שששה הם פירושו ששנים מהם נזירין אלא עיקר הדברים שלא לגרסו ולימד במשנתנו מ"מ שכלם נזירים לדעת בית שמאי ולענין פסק כל שנתלה בענין הכוי מיהא נזירים מצד הדרכים כמו שביארנו ובאחרים כל שנתקיימו דבריו כך היא שיטתנו וכן כתבוה גדולי המחברים ומ"מ בתוספות פירשו שאף הנזירות התלוי בכוי לדעת בית שמאי הוא ונראה שהם מפרשים שבגוף הכוי הם חלוקים ואיני יודע היאך יפרשו שהוא חיה ובהמה שכל האחרות מתפרשות כראוי שאף שאינו לא חיה ולא בהמה אפשר שבריה בפני עצמה היא הא חיה ובהמה היאך ומ"מ יראה לי כדבריהם אם לא נצטרף שם זה שאמר שהוא חיה ובהמה שמעיד על כלם שעל הדרכים הוא נאמר ולא על טבעו ותולדתו ואף במסכת בכורים שנינו הריני נזיר שזה בהמה וחיה הרי זה נזיר ומסתמא נזיר ודאי קאמר אלמא ודאי על הדרכים שבו דבריהם מתפרשים:

ונשוב לבאור משנתנו שבצירוף רבים מצינו במשנתנו תשעה נזירים כמו שביארנו והוא שאמרו בגמרא כגון דהוו גברי טפי דמיתפסי ואזלי כי הדדי ונזרו הששה בענין הכוי ובאו השלשה אחריהם שאחד מהם אמר שאחד מאותם הששה נזיר וכו' והשני שאין אחד מהם נזיר והשלישי שכלם נזירים לדעת בית שמאי ומ"מ בבריתא אחרת שנינו תשעה נזיריות ור"ל שכלם באדם אחד בלא צירוף שום חבר והרי אחד בלא חברים אין לו מקום לומר שאחד מכם וכו' ואם כן כל התשעה נזיריות נתלין בעניני הכוי והיאך אתה מוצא בהם תשעה ואינה אלא ששה בשום פנים כגון שיאמר בדבורים חלוקים ובתנאי נזירות כל הדרכים שהזכרנו בו ופירשוה באומר הריני נזיר ונזיריות הכל עלי כלומר באחד שמצא תשעה הנזירים שהוזכרו ואמר הריני נזיר בכל אחד מן הספקות שהוזכרו בו ובכל מה שהותפס בו שהמתפיס עצמו בספק נזירות הוא ספק נזיר ומ"מ הלכה שאינו נזיר אלא במה שנתלה בכוי או באחרים במי שנתקיימו דבריו על הדרך שביארנו ויש מפרשים ונזיריות הכל עלי שכלם מתפרשות בענין הכוי ששה שהזכרנו והשלשה אחת שיאמר שזה חיה ואינו חיה כלומר שבקצת דברים כך ובקצת דברים כך והשנית שיאמר שזו בהמה ואינה בהמה והשלישית שזו חיה ובהמה ושאינו לא חיה ולא בהמה אדם ובהמה תושיע ה':

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

שלשה מינין אסורין בנזיר וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא שהחלק החמישי שבה אמנם יסוד ענינו יבאר הדברים שהנזיר אסור בהם ושהוא חייב בהם את שאסור בהם כגון באכילת הדברים האסורים לו באכילה ושתיית דברים האסורים לו בשתייה וכגון איסור גלוח וטומאה למתים ואת שהוא חייב בהן כגון קרבנות טומאה ותגלחת שבהן ושזה החלק יתבאר בזה הפרק ובפרקים שאחריו ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון בביאור שלשת הדברים האסורין לו טומאה ותגלחת והיוצא מן הגפן השני דין תגלחת טומאה וקרבנותיה אם נטמא בתוך ימי נזירות השלישי דין תגלחת טהרה וקרבנותיה כשהשלים נזירותו הרביעי אם נמצא אי זה פסול או אי זה דבר שלא כדין בזבחים כיצד עושין לו וכיצד אין עולין לו ואם נטמא אחר קרבן אחד היאך דינו זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור ענין החלק הראשון ובפרט בענין איסורי אכילה ושתייה שבו והוא שאמר שלשה מינין אסורין בנזיר הטומאה והתגלחת והיוצא מן הגפן וכל היוצא מן הגפן מצטרפין זה עם זה ואינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין ר' עקיבא אומר אפי' שרה פתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית חייב וחייב על היין בפני עצמו ועל הענבים בפני עצמן ועל החרצנים בפני עצמן על הזוגים בפני עצמן ר' אלעזר בן עזריה אומר עד שיאכל שני חרצנים וזוגן אלו הן החרצנים ואלו הן הזוגים החרצנים אלו החיצונים והזוגים אלו הפנימיים דברי ר' יודה ר' יוסי אומר שלא תטעה בזוג של בהמה החיצון זוג והפנימי ענבל אמר הר"ם כבר אמרנו הרבה פעמים שהרביעית הוא מדה שעורה אצבעיים על אצבעיים וחצי אצבע וחומש ואלו האצבעות יקישו בהם הם הבוהנות מאצבעות היד וביאור שרה פתו טבל לחמו והיא מלה עבודה וכל משרת ענבים וענין לצרף כזית אם היה בלחם עם היין אשר נשרה בו כזית לפי שר' עקיבא סבר היתר מצטרף לאיסור ואין הלכה כר' עקיבא ראית ר' אליעזר מחרצנים ועד זג ומיעוט הקבוץ בלשון עברי שנים וענבל תמונה יתלה בצואר החיות והוא הפעמון שם החלול ממנו זוג ושם הגשם המקש אשר יכה בצדדי התמונה וישמיע לה קול ענבול והלכה כר' יוסי אשר יאמר שחרצן הוא הגרעין וזג הוא הקלפה החיצונה ואין הלכה כר' אלעזר בן עזריה אלא אם אכל מן החרצנים והזגים:

אמר המאירי שלשה מינין אסורין בנזיר ר"ל שלשה ענינים נאסר עליו הטומאה כלומר שיזהר מן הטומאה ר"ל בטומאת מת שנאמר כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא ואם נטמא במזיד לוקה שתים אחת מלאו זה ואחת משום בל יחל שהוא בכל הנדרים כמו שהתבאר:

והתגלחת ר"ל שאסור לו לגלח אפילו שערה אחת שנאמר תער לא יעבור על ראשו וכל שגלח אפילו שערה אחת בתער או אף בדבר אחר כגון מספרים וכיוצא בהם כל שהוא כעין תער והוא שקצצה מעיקרה לוקה שתים אחת מלאו זה ואחת משום בל יחל וכן אם תלשה ביד הא אם הניח בה כדי לכוף ראשה לעיקרה אינו לוקה אלא שביטל מצות עשה שנאמר גדל פרע שער ראשו:

והיוצא מן הגפן ר"ל הן באכילה הן בשתיה שנאמר כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל וכן יין ושכר לא ישתה והיוצא מן הגפן פירושו בין הפרי בין פסולתו של פירי והפרי הוא הענבים לחים או יבשים והבוסר והוא שהוזכר בגמרא בלשון גורקי מענין שייף לברתיה בגוהרקי דערלה שכל שלא נתבשל קרוי בלשון ארמי גוהרקא והפסולת הוא החרצן והזג והענבים שהחמיצו והם שהוזכרו בגמרא בלשון עינבי דקרוס מלשון חמרא דאיקריס וכן ענבים הדקים שבין הגסים שאינן מתבשלים לעולם והם שהוזכרו בגמרא בלשון בין הבינים וכן לענין שתיה היין הוא הפרי הן לח הן קרוש והחומץ הוא הפסולת אבל כל שהוא מכלל העץ כגון עלין ולולבין ומל גפנים וכן הסמדר מותרין לגמרי שכל אלו מגוף העץ הם ולא נאסר אלא ביוצא הימנה וכל שאכל או שתה מן היוצא ממנה לוקה שתים אחת מלאו המיוחד על מה שאכל או שתה ואחת משום בל יחל ושיעור איסורו באכילה בכזית ובשתיה ברביעית ואם אכל כזית ענבים לחים וכזית ענבים יבשים והם הצמוקים וכזית חרצן וכזית זג ושתה רביעית יין ורביעית חומץ לוקה שבעה אחת משום ענבים לחים ואחת משום יבשים וכמו שאמרו על שניהם מה לחים ויבשים שהם מין אחד והם שני שמות וחייבין על זה בעצמו ועל זה בעצמו אף כל וכו' ואחת משום חרצן ואחת משום זג ואחת משום יין ואחת משום חומץ שאף הם שני שמות הם שהרי אף הם שני מינין כמו שהתבאר בבתרא ואחת משום בל יחל ומ"מ גדולי המחברים חולקין שלא ללקות ביין וחומץ אלא אחת כמו שנבאר וכן יש מוסיפין להלקות על לאו שבכללות שבו ר"ל מכל אשר יעשה וכו' ואינו כן כמו שיתבאר ואמר אחר כן שכל היוצא מן הגפן מצטרף זה עם זה ר"ל לכזית של אכילה ולרביעית של שתיה ר"ל שאם צירף ענבים וחרצן וזג ואכל בין כלם כזית ביחד או זה אחר זה בתוך כדי אכילת פרס לוקה אחת על אותו כזית ואחת משום בל יחל וכן אם שתה יין וחומץ מעורבים זה עם זה ברביעית וכן אף האכילה והשתיה מצטרפות ר"ל שאם שתה פחות מרביעית יין ואכל עמו ענבים עד שבין שניהם יש שיעור רביעית לשתיה או כזית לאכילה לוקה וכן כתבוה גדולי הרבנים בראשון של סוכה ומכאן נראה לי שרמז במה שאמר אחר כן ואינו חייב עד שיאכל כזית מן הענבים משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין ור' עקיבא אומר אפילו שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב ונאמר עליו בגמרא תנא קמא לא מדמי לכל איסורי נזיר לשתיה ור' עקיבא כיון דכתיב לא יאכל מה אכילה בכזית אף כל איסורין בכזית ופירוש הדברים לדעתי אינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית ר"ל מן הענבים לבד או מן המצטרפים עמו בדברים הראוים לאכילה כגון חרצנים וזגים וזו היא משנה ראשונה וכן ביין עד שישתה רביעית יין לבד או המצטרפים עמו בדברים הראויים לשתיה כגון חומץ הא ראוי לאכילה עם ראוי לשתיה אינו מצטרף ועל משנה זו הראשונה אמרו בגמרא תנא קמא לא מדמי איסורי נזיר ר"ל איסורין שמענין אכילה לשתיה ואין שיכות לאכילה עם שתיה עד שיצטרפו שניהם אלא או כזית בכל מידי דאכילה או רביעית בכל מידי דשתיה ור' עקיבא חלק לומר שמצטרפות על הדרך שפירשנו תחלה מדחזינן לקרא שכלל אף היין בלשון אכילה כדכתיב מכל אשר יעשה מגפן היין לא יאכל מה אכילה ר"ל בדברים הראויים לאכילה בכזית אף כל איסורין שבו מצטרפין לכזית ואף אכילה ושתייה וייחס את הכל לכזית שאף הרביעית כשהוא קרוש עומד על כזית כמו שביארנו במסכת שבת ע"ז א' והוא שאמרו כאן ר' עקיבא אומר אפילו שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית ר"ל מן היין כגון שנבלע רביעית יין באותה הפת חייב כל שאכל הפת ביחד או בתוך כדי אכילת פרס אלמא אף הראוי לשתיה שהכניסו דרך אכילה חייב וכל שכן שהאכילה בדבר הראוי לאכילה והשתיה בדבר הראוי לשתיה מצטרפין ואף על פי שר' עקיבא אף בשיש כזית בין הפת והיין אמרה ומשום דסבירא ליה דהיתר מצטרף לאיסור בנזיר הואיל ויש טעם היין בכלו ושטעם האיסור בעין או בבליעה שלא על ידי רוטב שלא נתפזר טעם האיסור בהיתר אלא שהוא צרור ומונח כמו שיתבאר מ"מ בכאן לא אמרה אלא בשיש כזית לצרף ביין לבד ר"ל שנבלע בו רביעית והוא שאמרו בגמרא על מה שאמרו היתר מצטרף לאיסור בנזיר דאליבא דר' עקיבא איתמר ושאלו בה הי ר' עקיבא אילימא ר' עקיבא דמתני' דאמר אפילו שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב דילמא התם שאני דאיכא כזית בעיניה כלומר דכל שיש בו כדי לצרף כזית ביין לחודיה קאמר וכי תימא אי הכי מאי למימרא לאפוקי מדתנא קמא דאמר עד שישתה רביעית יין כלומר שהיה דעתו שלא ללקות על היין אלא בדרך שתייה ואפקה מר' עקיבא דבריתא דאמר נזיר ששרה פתו ביין ויש בו לצרף כזית מפת ויין חייב אלמא פלוגתא דמשנה ראשונה ור' עקיבא דמתני' אינה אלא דלמשנה ראשונה אין שתיה ואכילה מצטרפות ולר' עקיבא מצטרפות והלכה כר' עקיבא בהא אלא דבההיא דבריתא אין הלכה כמותו ואין היתר מצטרף לאיסור כלל אף בנזיר כמו שיתבאר והדברים ברורים ומשנה ראשונה נדרשת לפניה ולאחריה ר"ל אאינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית ואעד שישתה רביעית יין על הדרך שביארנו:

וטרחתי בפירוש זה מצד שראיתי המפרשים מתבלבלים בביאורה ולא עלתה בידם והוא שגדולי הרבנים מפרשים שזו שאמרו תחלה ואינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית אינה משנה ראשונה אלא הם הם דברי ר' עקיבא ופירושם עד שיאכל כזית וכן בשתיה כזית והוא שיעור מה שנשפך מכלי מלא בשביל כזית ואחריו אמרו משנה ראשונה עד שישתה רביעית והם מפרישים גם כן והוא הדין לאכילה ונמצא מחלקתם שלמשנה ראשונה אף מידי דאכילה שיעורו ברביעית ולר' עקיבא אף מידי דבר שתיה בכזית והם גורסין בגמרא תנא קמא מדמי כל איסורי נזיר לשתיה ר"ל משנה ראשונה מדמי לכל איסורי נזיר לשתיה ר"ל שיהא אף הראוי לאכילה שיעורו ברביעית ור' עקיבא סבר מדכתיב לא יאכל מה אכילה בכזית אף כל כזית וכמה הרפתקי עדו עליה דהאי פירושא חדא דמהיכא אית להו דהא דאינו חייב עד שיאכל כזית ר' עקיבא היא ועוד מהיכן להם עד שיאכל כזית והוא הדין לשתיה ועוד שישתה רביעית והוא הדין לאכילה ליכיילינהו וליתנינהו עד שיאכל או ישתה כזית ועד שישתה או יאכל ברביעית ועוד אי רישא ר' עקיבא היאך הפסיק בין דבריו של ר' עקיבא שהרי אחריו אמרו אמר ר' עקיבא אפי' שרה וכו' ועוד הוה ליה למיתני משנה ראשונה עד שיאכל מן הענבים ברביעית דהא הויא רבותא טפי ואף אחרוני הרבנים הרגישו בקצת קושיות אלו ובאחרות עמהן אלא שהנחנו מהם מה שלא נראה לנו להיות קושיא חזקה והוספנו עליהן מה שנראה לנו להיות קושיא חזקה ואף הם פירשו דעד שיאכל כזית ממשנה ראשונה הוא ולא נחלקו אלא בשתיה שלמשנה ראשונה ברביעית ולר' עקיבא אף שתיה בכזית וגורסין בגמרא תנא קמא לא מדמי וכו' ולא הרגישו להקשות לא להם ולא לגדוליהם שהרי רביעית לשתיה וכזית לאכילה שיעור אחד הוא אלא שעיקר הדברים כמו שפירשנו:

והזכיר אחר כן שאם אכל ענבים וחרצנים וזגים ושתה יין חייב על כל אחד ואחד בפני עצמו וכן הלכה כמו שביארנו ואף אם אכל ענבים שבשני שמות כגון לחים ויבשים חייב עוד אחת כמו שביארנו:

ר' אלעזר בן עזריה אומר אינו חייב עד שיאכל שני חרצנים וזגן ר"ל שני גרעינין וקליפתן דמיעוט חרצנים שנים והרי בכל קליפה שני גרעינין בתוכה ומתוך כך הוא אומר שאין החיוב אלא בענבה אחת שיש בה שני חרצנים וקליפה אחת שעליהן והוא סובר כר' יוסי שחרצן הוא הגרגיר כמו שיתבאר בסמוך אלא שלעיקר דבריו מיהא שאמר שאינו חייב אף באכילת כזית אלא אם כן היו בכלל צירופיו שני חרצנים וקליפה אחת אין הלכה כן אלא אף בחרצן לבד או בזג לבד כל שאכל מהן כזית חייב ואם אכל חרצן בכזית וזג בכזית חייב שתים ונחלקו אחר כך בביאור חרצן וזג שלדעת ר' יהודה חרצנים אלו החיצונים ר"ל הקליפה וזג אלו הפנימיים ר"ל הגרעינין ור' יוסי חולק ואומר בהפך וכדי שלא תטעה הוא מזכיר בהם כזוג של בהמות שהחיצון החלול שהגרגיר המקשקש מונח בתוכו קרוי זוג ואותו הגרגיר שבתוכן קרוי עינבל ואף בכאן החיצון ר"ל הקליפה קרויה זג והגרעינין שזורעין אותם קרויים חרצנים וכן הלכה וכמו שאמרו בענין כלאים חטה ושעורה וחרצן ואין הקליפה בת זריעה וזהו שתרגם אנקלוס זג עיצורין שהקלפות הן הן שנעצרות בגת וגרגרים שבפנים שהם החרצנים תרגם פורצנין וכמו שאמרו בפרק כל הבשר ק"י א' במאי טויתינהו בפורצני ואין הקליפות ראויות להיסק אלא הגרעינין וזהו שהתורה הזכירה חרצן בלשון רבים וזג בלשון יחיד מפני שרוב ענבים יש בתוך כל קליפה שני גרעינין:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אילימא ר' טרפון. והכי משמע מתניתין ר' טרפון אומר אינו נזיר כיצד הרתיע לאחוריו כו'. מי הוי נזיר אפילו נודע כדבריו כיון דבשעה שנדר לא ידע אי פלוני הוא. קסלקא דעתך דר' יהודה משום דר' טרפון קאמר לה במתניתין דר' יהודה בר פלוגתיה דר' שמעון. ולהכי פריך והתניא ר' יהודה אומר משום ר' טרפון כו'. הר' עזריאל ז"ל:

ראה את הכוי כו'. ששה אנשים ראו כוי אחד אמר האחד הריני נזיר אם זה חיה והשני אמר הריני נזיר אם אינו חיה והשלישי אמר הריני נזיר אם הוא בהמה והרביעי אמר הריני נזיר אם אינו בהמה והחמישי אמר הריני נזיר אם הוא חיה ובהמה והששי אמר הריני נזיר אם אינו לא חיה ולא בהמה. והיו עוד שלשה עמהם האחד אמר הריני נזיר אם אחד מכם נזיר והשני אמר הריני נזיר אם אין אחד מכם נזיר והשלישי אמר הריני נזיר אם כולכם נזירים. כולם נזירים:
סליק פרק בית שמאי פרק שלשה מינין

שלשה מינין אסורין בנזיר. שלשה מיני איסורין יש בנזיר. הטומאה שנאמר על מת לא יבא. והתגלחת שנאמר קדוש יהיה גדל פרע וכתיב תער לא יעבור. הרב עזריאל ז"ל:

ואינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית. פירוש והיינו לר' עקיבא דבסמוך דקסבר דכל איסור נזיר בכזית ואפילו לשתיה אזלינן בכזית. וכיצד יעשה ימלא כוס אחד יין פה לפה ויתן לתוך הכוס כזית אוכלין. אם שותה אותו יין שפוחת מן הכוס לוקה.

ומשנה ראשונה עד שישתה רביעית יין. והוא הדין דלאכילה נמי בעינן רביעית למשנה ראשונה וכיצד יעשה ימלא כוס אחד ויתן לתוכו ענבים עד שישפכו מהמשקין רביעית וזהו שיעור רביעית לאוכלין.

ר' עקיבא אומר אפילו שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב. פירוש דקסבר ר' עקיבא היתר מצטרף לאיסור. וכל שכן לחרצנים וענבים שהן בכזית לר' עקיבא:

וחייב על היין בפני עצמו. אם שתה יין. ועל הענבים בפני עצמן ועל החרצנים בפני עצמן ועל הזגין בפני עצמן. פירוש אם אכל ענבים וחרצנים וזג בבת אחת לוקה שלש דהמינין מחלקין:

ר' אליעזר אומר אינו חייב באכילת כזית חרצנים עד שיאכל שני חרצנים וזגן. פירוש חרצן הוא גרעין וזג הוא הקליפה. ומייתי לה ר' אליעזר מדכתיב חרצנים וזג.

אלו הן החרצנים אלו החיצוניים. פירוש הענב מבחוץ. הזגים אלו הפנימיים. פירוש הם הגרעינין דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר. פירוש ר' יוסי חולק הוא על ר' יהודה ונתן סימן לדבריו כדי שלא תטעה בזוג של בהמה החיצון זוג והפנימי ענבל. פירוש כמו כן בענבים החיצון הוא זג והגרעין הוא החרצן. שיטה:

במשנה ראה את הכוי כו' הרי כולם נזירים. התוס' לעיל (לג) פי' דכולה ר"ש היא. והתוי"ט לא נתחוור בזה ולעד"נ דאתיא אפילו לר"י דע"כ ל"ק דלא מחית לספיקא אלא אם בשעה שנדר עמד הדבר להתברר מיד כמו גבי כרי אם לא אירע בו מקרה הגניבה. וכן גבי אחד בא כנגדן אם לא היה נרתע לאחוריו. משא"כ כוי שגם חז"ל לא הכריעו בו ואינו עומד להתברר עד שיבוא אליהו. איך נאמר שכיון על ברורו כיון שא"א. וע"כ היתה כוונתו על ספיקו. ולפ"ז נוכל לומר שכוונת המשנה על נזירות ודאית כפשטה והוא כעין פי' הרמב"ם:

תד"ה הרתיע. אילימא ר"ט מי הוה נזיר. כצ"ל כלישנא דגמרא:

תד"ה שלשה. והיוצא מה"ג דכתיב ענבים כו'. טפי ה"ל לאתויי קרא דמכל אשר יעשה מגפן היין כו' לא יאכל:

מני אלימא ר' טרפון. ור' יהודה דבר פלוגתיה דר''ש נקיט לה אליבא דר' טרפון והאי דקאמר ר' טרפון משום דסליק מיניה הא אתא לקמן הוי נזיר: והתניא ר''י אומר משום ר' טרפון אין אחד. מכל אלו שבמשנתנו היו שנים מהלכים בדרך כו' אינו נזיר: אלא ר''י דכרי הוא. דאמר ספק נזירות להקל וכיון דהכא ספק אם איש פלוני הוא דומיא דכרי דאינו יודע אם יש בו מאה כור אם לאו אינו נזיר: ר''ש סבר כיון דאילו לא נגנב דלמא הוי ביה מאה' כור והוי נזיר השתא נמי. דנגנב חיישינן שיהא בו מאה כור וליהוי נזיר והכי נמי בהאי דהרתיע לאחוריו כיון דאילו אתי לקמן וידעינן ביה דהוא פלוני שזה נזר עליו והוי נזיר והשתא נמי ליהוי נזיר ואפילו לב''ה הלכך אי אפשר לו לפטור את עצמו בלא נזירות אלא דאמר אם כדברי היה הריני נזיר כו': מתני' ראה את הכוי כו' כולן נזירין. ואליבא דב''ש דאמרי הקדש בטעות דהוי הקדש והוא הדין לנזיר בטעות: גמ' תני חדא. על מתני' דאית בה ט' נזירין: ותניא אידך ט' נזיריות. יש בו לאדם אחד: בשלמא ט' נזירים. משכחת לה כגון דהוו גברי טפי דאיתפיסו ואזיל בהדי הדדי דפתח חד ואמר הריני נזיר שזו חיה והב' אמר הריני נזיר שאין זו חיה והג' אמר הריני נזיר שזו בהמה והד' אמר הריני נזיר שאין זו בהמה והה' אמר הריני נזיר שזו בהמה וחיה והו' אמר הריני נזיר שאין זו לא חיה ולא בהמה ואיתפיסו השאר באלו שנדרו על הכוי ואמר השביעי הריני נזיר שא' מכם נזיר והח' אמר הריני נזיר שאין א' מכם נזיר והט' אמר הריני נזיר שכולכם נזירין הרי כולן נזירין ויש כאן ט' נזירין אלא ט' נזיריות לחד גברא היכי משכחת לה: בשלמא שית קמייתא דכוי מצי למימרינהו חד גברא אלא אידך בבא דחד מנכון נזיר שאין אחד מכם נזיר לא משכחת לה אלא בגברי טובא: אמר רב ששת. משכחת לה ט' נזיריות כגון דאמר הריני נזיר ונזירות הכל עלי דאמר הריני נזיר שזו חיה הריני נזיר שאין זו חיה הריני נזיר שזו בהמה הריני נזיר שאין זו בהמה הריני נזיר שזו חיה ובהמה הריני נזיר שאין זו לא חיה ולא בהמה הרי שית וחזר אמר כל נזיריות המתחלקות על כל בני אדם על הכוי הרי הן עלי וכגון שמעכשיו מקבל אני עלי בין שזו חיה ובין שזו אינה חיה הריני נזיר בין שזו בהמה ובין שאין זו בהמה הריני נזיר בין שזו בהמה וחיה ובין שזו לא בהמה ולא חיה הרי כאן ט' נזיריות: לישנא אחרינא בשלמא ט' נזירים משכחת לה כגון דהוו גברי טפי דאיתפיסו ואזיל דכי אמר חד הריני נזיר שזו חיה ובא השני ואמר הריני נזיר שאין זו חיה ובא השלישי ואמר הריני נזיר אם הוא כדברי אחד מכם וכי הדר ואמר רביעי שזו בהמה וחמישי שאין זו בהמה ובא הששי והתפיס ואמר הריני נזיר אם הוא כדברי אחד מכם וכי הדר אמר שביעי הריני נזיר שזו חיה ובהמה ושמיני אמר שאין זו לא חיה ולא בהמה ובא תשיעי ואמר הריני נזיר אם הוא כדברי אחד מכם אלא ט' נזיריות כו' כדלעיל אמר רב ששת כגון דאמר הריני נזיר וכל הנזיריות עלי ואמר לנו המורה דהך סתם מתני' דהכא מיתוקמא אפילו לב''ה דעד כאן לא פליגי ב''ה עלייהו דב''ש לעיל אלא בטעות הקדש אבל בספק הקדש כגון הכא דאין ידוע אם כוי זה מין חיה או מין בהמה כדאמר מר (חולין דף פ.) כוי לא הכריעו בו חכמים אי מין בהמה הוא או מין חיה הוא אפילו ב''ה מודו דהוי נזיר ודיקא נמי סתמא דמתני' דכוי ב''ה היא דאם איתא דלב''ה לא סבירא להו דספק נזיר הוי נזיר מאי איריא דקא בעי (תנא) מני מתני דתני הרתיע לאחוריו אינו נזיר אילימא ר''ט כו' הא איכא ליה למימר דב''ה היא אלא מדקא מהדר לאוקמא אליבא דחד תנא היינו טעמא משום דאליבא דב''ה ל''א מיתוקמא דאילו לב''ה הוי נזיר גמור כי הרתיע לאחוריו דקסברי ב''ה נזירות ספק הוי נזיר:

הדרן עלך מי שאמר

שלשה מינין וכו' וכל היוצא מן הגפן. כגון חרצן ויין וחומץ מצטרפין זה עם זה לכזית: אינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית. והא נמי מיחייב על זג וחרצן אלא הא אתא לאשמועינן דאינו חייב אלא בכזית והא דקתני ענבים לאפוקי מרבי אלעזר כדמפרש בגמ':

לבית הלל לא הוי נזירות בטעות אימא מי שנתקיימו דבריו אביי אמר כגון דאמר אי נמי לאו פלוני הוא אהוי נזיר ומאי לא נתקיימו דבריו [הראשונים] ומיירי שחזר בו תוך כדי דבור ואגב אורחיה קמ''ל דתוך כדי דבור כדבור דמי ודבריו האחרונים עיקרים: הרתיע לאחוריו אינו נזיר. הא אתא לקמן הוי נזיר מני אי כב''ש אפי' בהרתיע לאחוריו הוי נזיר וכב''ה נמי לא דלב''ה כיון דאילו אתא לקמן הוי נזיר אותו שנתקיימו דבריו כי נמי הרתיע הוי ספק נזיר אילימא ר' טרפון מי הוי ספק נזיר כיון דבשעה שנדר לא ידע אם פלוני או לא: והתניא כו'. ואי קשה לייתי ממתני' אין אחד מהן נזיר וי''ל דשמא ניחא ליה לאיתויי הברייתא דמפרש טעמא דקרא: אלא ר''י דכרי הוא. דאמר דלא מחית איניש נפשיה לספיקא אבל אי יודע מי הוה הוי נזיר ותימה דהכא משמע דלר''י היכא שנודע מי היה דהוי נזיר אע''פ שלא הפליא נדרו ובפ''ב דנדרים (דף יט.) קאמר רב אשי ההיא ר''י דכרי הוי ר''י משום ר' טרפון דאין אחד מהן נזיר ובדין הוא דכי נמי לא נגנב לר''י דאינו נזיר דאין הפלאה והא דתניא נגנב לרבותא דר''ש וצריך לומר דלרב אשי לא נשנית מתני' דהכא לר''י אלא נשנית לתנא דפ''ב דלעיל (דף יג.) דאמר הפילה אשתו אינו נזיר אלא ה''ל בן הוי נזיר אע''ג דבשעת שנדר [לא] הוי הפלאה הלכך מתני' דהכא אתיא כוותיה: תנא חדא ט' [נזירים]. גבי כוי דמתני' דכוי נתפסין בספיקות (ראייה) כדתנן במתני' ותני אידך ט' נזיריות דמשמע לאדם אחד חלים עליו ט' נזיריות מספיקא דכוי: בשלמא [ט' נזירים] משכחת לה כגון דהוו גברי טובא דאתפיס ואזיל. לענין המפורש במשנה אלא ט' נזיריות באדם אחד היכי משכחת לה בשלמא שש משכחת לה כגון שאומר הריני נזיר שזה חיה ושאין זה חיה שזה בהמה ושאין זה בהמה שזה חיה ובהמה שאין זה לא חיה ולא בהמה אלא אידך תלתא היכי משכחת לה והא שאחד מכם נזיר (קאמר) שאין אחד מכם נזיר שכולכם נזירין לא שייכי בחד גברא: כגון דאמר הריני נזיר ונזירות הכל עלי. ראה ט' בני אדם שנתפסו עצמן בנזירים בכוי ואמר הרי עלי כל דין נזירות כולכם הרי יש עליו תשעה ספיקות נזירות ואם ירצה לתקן עצמו יאמר אם יש עלי ט' נזירות חובה מוטב ואם לאו הרי עלי ט' נזירות נדבה:

הדרן עלך מי שאמר

שלשה מינין אסורין בנזיר הטומאה. דכתיב (במדבר ו) על [נפש] מת לא יבא והתגלחת קדוש יהיה גדל פרע והיוצא מן הגפן דכתיב ענבים לחים ויבשים לא יאכל: וכל היוצא מן הגפן מצטרפין זה עם זה. כגון ענבים לחים ויבשים חרצנים וזגים שאם יאכל כזית מכולן לוקה משום דכתיב מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים כו':