סוטה ל ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ל - ב

וחכמים אוסרין ליטול חלה מן הטהורה על הטמאה, אלא יפריש מהעיסה הטמאה עצמה, מן הטעם שיבואר להלן.

ותניא בברייתא, שלדעת רבי אליעזר אפשר לשים באמצע אפילו כביצה, ובכל זאת לא תיטמא החלה.

סברוה רבנן, כי אידי ואידי, בין הברייתא שמתירה לרבי אליעזר אפילו כביצה, ובין המשנה שמתירה רק פחות מכביצה, מדברות בעיסה ראשונה, שהעיסה הטמאה היא ראשון לטומאה, ובכחה לטמאות את העיסה הנוגעת בה ולעשותה שני לטומאה, ובכל זאת סוברת הברייתא שאפשר לשים באמצע אפילו כביצה, משום שאמנם הכביצה מקבלת טומאה ונעשית שני, אך היא אינה מטמאה את העיסה המיועדת להיות חלה, כל עוד לא נקרא עליה שם חלה והיא חולין. שהרי אין שני עושה שלישי בחולין. ^[32]

ומיד שקרא עליה שם חלה ונעשית תרומה, מפריד אותה מהכביצה, כדי שלא תיטמא ממנה כדין תרומה שטמאה בשלישי. ^[33]

ועוד סברו רבנן, שבין רבי אליעזר ובין רבנן שאוסרין ליטול מן הטהורה על הטמאה, סוברים שהעיסה הטהורה אין עליה תורת תרומה, למרות שכבר נגמר מלאכתה ונתחייבה בחלה, משום שחולין הטבולין [מלשון "טבל"] לחלה, לא כחלה דמי.

ובכל זאת אוסרין רבנן ליטול מהטהורה על הטמאה.

מאי לאו, בהא קמיפלגי רבי אליעזר ורבנן: ^[34]

דמר, רבי אליעזר סבר: אין שני עושה שלישי בחולין.

ומר רבנן סבר: שני עושה שלישי בחולין, ולכן אם יצרף את העיסה הטהורה היא תיטמא מן האמצעית הטמאה, שהיא שני, למרות שהטהורה עדיין חולין. וכאשר יתן את החלה לכהן, הוא מכשיל אותו, שנותן לו חלה טמאה בחזקת טהורה.

[והתנא של המשנה מודה שרבי אליעזר סובר שאין שני עושה שלישי בחולין, והטעם שהוא אוסר לשים באמצע כביצה כדי למעט ככל האפשר בטומאה של האמצעית, שהרי אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל, ורק משום תקנת החלה שתופרש בטהרה התירו כאן. ומכיון שאפשר בפחות מכביצה, אין לטמאות שיעור כביצה שלם שהוא חשוב יותר. ועוד שרבי אליעזר חושש שמא לא יספיק להפריד את החלה מיד לאחר קריאת השם, ותיטמא מהכביצה בהיותה כבר תרומה.

וחכמים אוסרין אפילו בפחות מכביצה, גזירה שמא יעשה כביצה, ואז תטמא האמצעית את הטהורה שהרי לדעתם שני עושה שלישי בחולין. רש"י].

אמר רב מרי בריה דרב כהנא: לא בכך נחלקו אלא דכולי עלמא אין שני עושה שלישי בחולין והכא בחולין הטבולין לחלה קמיפ לגי.

מר רבנן סבר: כחלה דמו וגם קודם קריאת שם חלה יש כבר על העיסה הטהורה תורת תרומה שטמאה בשלישי הלכך אין לצרף עיסה טהורה לטמאה. ומר רבי אליעזר סבר: לא כחלה דמי ובחולין אין שלישי.

ואיבעית אימא: דכולי עלמא חולין הטבולין לחלה לא כחלה דמו, ואין שני עושה שלישי בחולין.

והכא, בשאלה אם מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל קמיפלגי.

מר רבי אליעזר סבר: כדי לתקן את החלה שתופרש בטהרה מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל, ואין לחשוש לכך שאנו מטמאין את העיסה האמצעית [ולתנא דברייתא מותר אפילו בכביצה כי היות שמותר לגרום טומאה, אין הבדל בין רב למעט, ותנא דמתניתין סובר שבכל זאת יש למעט ככל האפשר בטומאה ולא לשים באמצע שיעור כביצה שהוא שיעור חשוב. ועוד יש לומר, שהתנא של הברייתא והמשנה חולקין אם יש לחשוש שמא לא יספיק להפריד החלה מהאמצעית מיד אחר קריאת השם. רש"י]

ומר רבנן סבר: אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל ^[35] ואפילו בשביל תקנת החלה. הלכך אסור לשים באמצע עיסה טהורה, שהרי היא תיטמא מהעיסה הטמאה שהיא ראשון לטומאה

שנינו במשנה: בו ביום דרש רבי עקיבא וכו' הא כיצד? אלף אמה מגרש ואלפים אמה תחום השבת. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגללי אומר אלף אמה מגרש ואלפים אמה שדות וכרמים.

ומבארינן: במאי קמיפלגי?

מר רבי עקיבא סבר: איסור תחומין דאורייתא שנרמז בכתוב דלעיל.

ומר רבי אליעזר סבר: איסור תחומין הוא רק דרבנן, ולא נרמז בכתוב כלל.

תנו רבנן: בו ביום דרש רבי עקיבא: בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה

וכיצד אמרו שירה?

כגדול המקרא את ההלל ומוציא את הציבור ידי חובתן, שהוא קורא והן עונין אחריו על כל קטע ראשי פרקים, דהיינו "הללויה", שהוא ראש הפרשה.

כך בשירת הים: משה אמר "אשירה לה'", והן אומרים "אשירה לה'".

משה אמר "כי גאה גאה", והן אומרים "אשירה לה'".

רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: כקטן המקרא את ההלל שאינו יכול להוציאם ידי חובתן לפי שאינו מחוייב בדבר, ולכן הן עונין אחריו כל מה שהוא אומר.

כך בשירת הים, משה אמר "אשירה לה'" והן אומרים "אשירה לה'. "

משה אמר "כי גאה גאה", והן אומרים "כי גאה גאה" ^[36]

רבי נחמיה אומר: כסופר מלמד תינוקות שהוא תדיר בבית כנסת הפורס על שמע לעשרה הנועדים, שהוא פותח תחילה בברכות שלפני קריאת שמע [פורס מלשון פרוס החג דהיינו לפני החג], והן עונין אחריו וקורין כולן יחד. כך משה פתח ושרתה רוח הקודש על כולם וכוונו יחד את השירה ככתבה. ^[37]

ומבארינן: במאי קמיפלגי?

רבי עקיבא סבר: "לאמר" - אמילתא קמייתא שעונין תמיד אשירה לה' שהוא תחילת השירה.

ורבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגללי סבר: "לאמר" - אכל מילתא ומילתא, שעונין אחריו כל דבר ודבר.

ורבי נחמיה סבר: "ויאמרו", משמע דאמור כולהו בהדי הדדי, משה ובני ישראל אמרו יחד "לאמר" - דפתח משה ברישא. וכך פירושו: ויאמרו כולם כאחד, לאחר שקיבלו רשות לאמר, דהיינו, לאחר שפתח משה.

תנו רבנן: דרש רבי יוסי הגלילי: בשעה שעלו ישראל מן הים, נתנו עיניהם לומר שירה. וכיצד אמרו שירה? עולל תינוק גדול מוטל על ברכי אמו, ותינוק קטן יונק משדי אמו, כיון שראו את השכינה, עולל הגביה צוארו, ותינוק שמט דד מפיו, כלומר, כולם, מן החשוב עד הגרוע, ואמרו "זה אלי ואנוהו". שנאמר "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז". ^[38]

היה רבי מאיר אומר: מנין שאפילו עוברים שבמעי אמן אמרו שירה על הים?

הערות

^[32] ואע"ג שכולן נוגעין זה בזה, אינם חשובים כאחד, מכיון שהיו העיסות חלוקות מלכתחילה. מאירי.

^[33] כ"כ רש"י. והקשו תוספות, הא בשעת קריאת שם מיד נטמאת החלה, ותירצו, דמיירי שהעיסה הטהורה גדולה ולא רק כשיעור המחייב בחלה, ורוצה להפריש מהטהורה גם עליה וגם על הטמאה, ולוקח קצת מהטהורה ומקיפה סמוך לטהורה מצדה השני, והחלה אינה נוגעת בעיסה הטמאה. נדה ז א ד"ה ומקפת. והר"ש בטבול יום פ"ד מ"ב תירץ, דמיירי שאמר בשעת חיבורו שהחלה תחול לאחר מכן, כשיהא מופרש ומובדל, ובכך חשיב מוקף, כיון שהאמירה היתה בשעת חיבורו אעפ"י שהחלות של הפרשת החלה תהיה אח"כ. ועוד תירץ שם, שאין צורך שיהא מוקף בשעת קריאת שם, אלא סגי כשמפריש מהמוקף על מנת לקרוא שם לאחר מכן.

^[34] כ"כ רש"י. והר"ש בחלה מפרש דקאי אפלוגתא דמתניתין וברייתא אליבא דרבי אליעזר.

^[35] היינו דוקא בפירות ששייך בהן תרומה [כדי שלא לגרום טומאה לתרומה] ולא בבשר. חולין ב ב תוד"ה טמא.

^[36] אע"ג שהיו יכולים לצאת ממשה ע"י עניית ראשי פרקים בלבד, משום פירסומא מילתא לא רצו לצאת בשמיעה אלא לקרא בעצמם כל השירה. ח"א מהרש"א.

^[37] רש"י. ותוספות הביאו מתוספתא שרבי נחמיה סובר שמשה פתח תחילה וישראל גומרין אחריו. משה אמר אז ישיר משה, וישראל אומרים אשירה לה', משה אמר עזי וזמרת יה, וישראל אומרים זה אלי ואנוהו, משה אמר ה' איש מלחמה, וישראל אומרים ה' שמו, תוד"ה רבי נחמיה.

^[38] והוא כדעת רבי נחמיה דלעיל שכיוונו ברוח הקודש וגם העוללים והיונקים כיוונו לומר שירה. ח"א מהרש"א.

וחכמים אוסרין לעשות כן.

ותניא [ושנויה ברייתא] שלדעת ר' אליעזר יכול לתת באמצע אף עיסה ששיעורה כביצה, המטמאת אוכלים אחרים.

סברוה [חשבו] אותם חכמים שרצו להוכיח מכאן את דעת ר' אליעזר כי אידי ואידי [זה וזה], בין במשנה ובין בברייתא מדובר בעיסה שהיתה ראשונה לטומאה, ועוד הניחו כי חולין הטבולין לחלה (שהם בגדר טבל, שצריכים להפריש מהם חלה) לא כחלה דמו [נחשבים] לענין טהרתם, אלא כחולין גמורים.

ועל סמך הנחות אלה מציעים: מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בזה חלוקים] ר' אליעזר וחכמים, דמר סבר [שחכם זה, ר' אליעזר, סבור]: אין שני עושה שלישי בחולין, ולכן גם אם מניח בצק טהור ששיעורו כביצה באמצע, ועל ידי כך נטמאת החתיכה מחמת העיסה הטמאה ונעשית שני לטומאה, מכל מקום אינה יכולה לטמא את העיסה האחרת, שאין שני עושה שלישי בחולין.

ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור]: שני עושה שלישי בחולין, ולכן אוסרים לחבר את העיסה הטמאה והטהורה.

אמר רב מרי בריה [בנו] של רב כהנא: דכולי עלמא [לדעת הכל] אפשר לומר שאין שני עושה שלישי בחולין, והכא [וכאן] בענין חולין הטבולין לחלה קמיפלגי [חלוקים הם], מר סבר [חכם זה, חכמים, סבור]: כחלה דמו [נחשבים] וחלה דינה כתרומה, ששני לטומאה פוסל את השלישי ולכן הם אוסרים, ומר סבר [חכם זה, ר' אליעזר, סבור]: לא כחלה דמו [נחשבים], ומתיר.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: דכולי עלמא [לדעת הכל] חולין הטבולין לחלה לא כחלה דמו [נחשבים] ואין שני עושה שלישי בחולין והכא [וכאן] בשאלה אחרת, האם מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל קמיפלגי [חלוקים הם].

מר סבר [חכם זה, ר' אליעזר, סבור]: מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל, ולכן יכול לתת באמצע אפילו כביצה מעיסה טהורה ואינו חושש במה שהיא נטמאת, ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור]: אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל.

א שנינו במשנה: בו ביום דרש רבי עקיבא לגבי תחום שבת, שלמד הלכות אלה מדין ערי הלויים, ור' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי דרש את הפסוק לענין אחר.

ושואלים: במאי קא מיפלגי [במה באיזה עקרון חלוקים הם]? ומשיבים: מר סבר [חכם זה, ר' עקיבא, סבור]: תחומין של שבת דאורייתא [מן התורה הם], ומוצא לכך ראיה בכתוב, ומר סבר [וחכם זה, ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי, סבור] שתחומים הם רק דרבנן [מדברי סופרים], ולכן דורש את הפסוק לענין אחר.

תנו רבנן [שנו חכמים], בו ביום דרש ר' עקיבא: בשעה שעלו ישראל מן הים, נתנו עיניהם (החליטו) לומר שירה. וכיצד אמרו שירה — כגדול המקרא את הלל ומוציא את הרבים ידי חובה, והן הקהל עונין אחריו ראשי פרקים של ההלל, כגון "הודו לה' כי טוב". כיצד? משה אמר "אשירה לה'" (שמות טו, א) והן אומרים "אשירה לה'", משה אמר "כי גאה גאה" והן אומרים אחריו שוב "אשירה לה'".

ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: ישראל קראו את השירה כדרך שנוהגים בקטן המקרא את הלל, והן הקהל, עונין אחריו כל מה שהוא אומר לפי שאינו מוציאם ידי חובה, והם צריכים לומר הכל בעצמם. כיצד? משה אמר "אשירה לה'" והן אומרים "אשירה לה'", משה אמר "כי גאה גאה" והן אומרים "כי גאה גאה".

ר' נחמיה אומר: נהגו כסופר (חזן) הפורס (פותח) על ברכות קריאת שמע בבית הכנסת, שהוא פותח תחילה ואומר את המילים הראשונות של הברכה והן עונין אחריו ומשלימים.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים]? — ר' עקיבא סבר: "לאמר" (שמות טו, א), המבטא חזרה על מה שנאמר, מתייחס רק אמילתא קמייתא [על הדבר הראשון] "אשירה לה"', שהוא שנאמר על ידי הכל.

ור' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי סבר: "לאמר" — אכל מילתא ומילתא [על כל דבר ודבר]. ור' נחמיה סבר: "ויאמרו" (שמות טו, א) כוונתו — דאמור כולהו בהדי הדדי [שאמרו כולם יחד], ואילו "לאמר" בא לומר שפתח משה ברישא [בתחילה] ורק אחר כך השלימו כולם.

תנו רבנן [שנו חכמים], דרש ר' יוסי הגלילי: בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם (החליטו) לומר שירה. וכיצד אמרו שירה? עולל מוטל על ברכי אמו, ותינוק יונק משדי אמו, כיון שראו את השכינה — עולל הגביה צוארו, ותינוק שמט דד מפיו, ואמרו "זה אלי ואנוהו" (שמות טו, ב), שנאמר: "מפי עוללים ויונקים יסדת עז" (תהלים ח, ג).

היה ר' מאיר אומר: מנין שאפילו עוברים שבמעי אמן אמרו שירה על הים — שנאמר על שירת הים

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And the Rabbis prohibit separating ḥalla in this manner.

And it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer even allows the ritually pure dough placed in the middle to be as large as an egg-bulk, even though dough of that size is susceptible to the halakhot of ritual impurity.

The Gemara now explains the reasoning of those who tried to prove from here that Rabbi Eliezer is of the opinion that second-degree ritual impurity cannot impart third-degree ritual impurity upon non-sacred items: They assumed that both this mishna and this baraita are referring to cases where the dough is of first-degree impurity. And furthermore, they assumed that all the tanna’im agree that non-sacred food that is untithed with regard to the obligation to separate ḥalla, as its ḥalla has not yet been separated, is not treated like ḥalla as far as its ability to contract third-degree ritual impurity. Rather, it is regarded as generic non-sacred food, which is susceptible only to second-degree impurity.

Based on these assumptions the Gemara explains how these authorities understood the tannaitic dispute: What, is it not clear that Rabbi Eliezer and the Rabbis disagree with regard to the following matter: One Sage, Rabbi Eliezer, holds that an item of second-degree impurity cannot impart third-degree impurity to non-sacred items. Therefore, there is no problem placing an egg-bulk of pure dough in the middle, as although it will touch the impure dough and will thereby contract second-degree impurity, nevertheless it is unable to transmit impurity to the pure dough.

And one Sage, i.e., the Rabbis, holds that an item of second-degree impurity can impart third-degree ritual impurity to non-sacred items. They therefore prohibit placing an egg-bulk of dough in the middle, as it will assume second-degree impurity status, which, in their opinion, can impart third-degree impurity status upon the pure dough.

Rav Mari, son of Rav Kahana, said that the dispute can be understood differently: Everyone agrees that an item of second-degree ritual impurity cannot impart third-degree ritual impurity to non-sacred items. But here, the dispute concerns another matter, as they disagree with regard to the status of non-sacred food that is untithed vis-à-vis ḥalla, as its ḥalla has not yet been separated. One Sage, i.e., the Rabbis, holds that it is treated like ḥalla with regard to its ability to contract third-degree impurity, and one Sage, Rabbi Eliezer, holds that it is not treated like ḥalla and cannot contract third-degree impurity. Therefore, he permits separating ḥalla in this manner.

And if you wish, say instead that they disagree with regard to a different issue: Everyone agrees that non-sacred food that is untithed with regard to ḥalla is not treated like ḥalla and cannot contract third-degree impurity, and that an item of second-degree ritual impurity cannot impart third-degree ritual impurity to non-sacred items. But here, they disagree with regard to whether or not it is permitted to cause ritual impurity to non-sacred food that is in Eretz Yisrael.

One Sage, Rabbi Eliezer, holds that it is permitted to cause impurity to non-sacred food that is in Eretz Yisrael. Therefore, since the dough placed in the middle cannot impart third-degree ritual impurity status upon the dough designated for ḥalla, there is no reason to prohibit doing so. And one Sage, i.e., the Rabbis, holds that it is prohibited to cause impurity to non-sacred food that is in Eretz Yisrael. Therefore, although the dough of the ritually pure batch will not become impure, nevertheless the Rabbis prohibit separating ḥalla in this manner, as causing the dough in the middle to become impure is prohibited.

§ It is stated in the mishna: On that same day Rabbi Akiva interpreted one of the contradictory verses with regard to the amount of land surrounding the Levite cities as teaching that one may not travel beyond a two-thousand-cubit radius around his city limits on Shabbat. Rabbi Eliezer, son of Rabbi Yosei HaGelili, on the other hand, interprets the contradictory verses as referring to different types of land left for the Levites around their cities.

The Gemara asks: With regard to what halakhic matter do they disagree? The Gemara answers: One Sage, Rabbi Akiva, holds that the halakha of Shabbat boundaries is mandated by Torah law, as he bases it on a verse; and one Sage, Rabbi Eliezer, son of Rabbi Yosei HaGelili, holds that the halakha of Shabbat boundaries is mandated by rabbinic law, and he therefore derives other matters from the verse.

§ The Sages taught: On that same day Rabbi Akiva taught that at the time that the Jewish people ascended from the split sea they set their eyes on reciting a song of gratitude to God. And how did they recite the song? In the same manner as an adult man reciting hallel on behalf of a congregation, as his reading enables all who hear to fulfill their obligation, and the congregation listening merely recite after him the chapter headings of hallel. So too, by the sea, Moses said: “I will sing unto the Lord” (Exodus 15:1), and the people said after Moses: “I will sing unto the Lord.” Moses continued and said: “For He is highly exalted” (Exodus 15:1), and they said once again the chapter heading: “I will sing unto the Lord.”

Rabbi Eliezer, son of Rabbi Yosei HaGelili, says: The Jewish people sang just like a minor boy reciting hallel and the congregation who hear him repeat after him all that he says, word for word, as hearing the recital of a minor is insufficient for fulfilling one’s obligation. So too, by the sea, Moses said: “I will sing unto the Lord” (Exodus 15:1), and the people said after Moses: “I will sing to the Lord.” Moses said: “For He is highly exalted,” and they said after him the same words: “For He is highly exalted.”

Rabbi Neḥemya says: They sang the song of the sea like a scribe, a cantor, who recites aloud the introductory prayers and blessings before Shema in the synagogue; as he begins by saying the first words of the blessing, and they repeat after him the initial words and continue reciting the rest of Shema together with him in unison. So too, in the song of the sea, Moses began and then everyone recited the entire song together with him.

The Gemara asks: With regard to what do they disagree? The Gemara answers that they disagree with regard to the interpretation of the verse: “Then Moses and the children of Israel sang this song unto the Lord, and said, saying” (Exodus 15:1). Rabbi Akiva holds that the word “saying,” which indicates that the people sang after Moses, is referring only to the first words of the song, which the people continually repeated: “I will sing unto the Lord” (Exodus 15:1).

And Rabbi Eliezer, son of Rabbi Yosei HaGelili, holds that the word “saying” is referring to every single word, as they would repeat after Moses every word. And Rabbi Neḥemya holds that the phrase “and they said” (Exodus 15:1) indicates that everyone recited the song of the sea together, and the word “saying” means that Moses began singing the song first; and then the rest of the people sang the beginning after him and they all continued in unison.

§ The Sages taught in a baraita that Rabbi Yosei HaGelili taught: At the time that the Jewish people ascended from the sea they resolved to sing a song of gratitude to God. And how did they recite this song? If a baby was lying on his mother’s lap or an infant was nursing from his mother’s breasts, once they saw the Divine Presence, the baby straightened his neck and the infant dropped the breast from his mouth, and they recited: “This is my God and I will glorify Him” (Exodus 15:2). As it is stated: “Out of the mouths of babies and sucklings You have founded strength” (Psalms 8:3).

Rabbi Meir would say: From where is it derived that even fetuses in their mother’s womb recited the song at the sea? As it is stated:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמ' מפי עוללים ויונקים עולל גדול מיונק כדכתיב מעולל ועד יונק ודרך המקרא לומר כן כולל הכל מן החשוב עד הגרוע כמו משור ועד שה. ל"ה:

אלא מעתה בכל צרתם (לו) [לא] צר ה"נ. תימה אמאי לא בעי ה"נ מכמה פסוקים כמו אשר (לו) [לא] כרעים כדדרשי' אע"פ שאין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן וכן אשר (לו) [לא] חומה אע"פ שאין לו עכשיו. וי"ל דלא בעי משום דפשי' ליה דלא בעי' למימר אשר (לו) [לא] כרעים ממש שהרי ארבה וסלעם וחרגול ידועים הם בסימניהון וא"כ פשיטא ליה שלא היו כשרים וכן אשר (לו) [לא] חומה פשיטא ליה דאינו ר"ל לא ממש דהא בעיר שיש לו חומה משתעי קרא ולהכי משתעי הכי אבל בכל צרתם (לו) [לא] צר אינו פשוט לו כל כך כמו שהבאתי שיש לתלות ולפרש כמו ולא היתה צרתם צרה כי אם להם. פרעה לקה ואבד. סיסרא לקה ואבד. סנחריב לקה ואבד. וכן נבוכדנצר לקה ואחר כן יאבדו כל אויביך ה' במהרה בימינו אמן:

סליק פירקא

בד"ה סברוה רבנן הני דבי מדרשא דבעו למשמע מיניה דר"א אין שני עושה ג' בחולין כו' עכ"ל כ"ה בפירוש שלפנינו וצ"ל דעיקר סברוה לא קאי אר"א דסבר אין ב' עושה ג' בחולין דהא לכל האוקימתות קאי הכי אלא דסברוה דרבנן דאסרי פליגי עליה בהא וסברי דשני עושה ג' בחולין אבל פי' הישן מרש"י יותר מדוקדק בזה דכל זה אינו שם אלא דכצ"ל סברוה רבנן הני דבי מדרשא דבעי למשמע מינה דר"א דשרי כביצה ואע"ג דמטמאה כו' דכ"ע בין לר"א בין לרבנן לאו כחלה דמיא כו' מאי לאו בהא כו' עכ"ל ודו"ק:

בד"ה מאי לאו בהא כו' לגרום טומאה לחולין אלא משום תקנת תרומה הוא דשרי כו' ובד"ה והכא במותר לגרום כו' דאפשר למעוטי לא מפשינן להו לגרום כו' עכ"ל מפי' ישן:

כגדול המקרא את ההלל והן עונין אחריו ראשי פרקים כו'. עי' פרש"י ותוס' פרק לולב הגזול דראשי פרקים דהלל היינו הללויה כו' בצאת כו' לא לנו כו' אהבתי כו' ע"ש אבל הכא לא ידענו ראש הפרק אלא אז ישיר ומהא דאמרינן פ"ד דמס' ר"ה במנחה בשבתא אמרו הלוים אז ישיר ומי כמוך כו' משמע דמי כמוך נמי ריש פרקא הוא וק"ל:

כקטן המקרא את ההלל כו'. אע"ג שהיו יוצאין בראשי פרקים דהא אין לנו גדול ממשה ובגדול המקרא אותן יוצאין י"ח בשמיעה י"ל משום פרסומי מלתא לא היו רוצין לצאת בשמיעה ממשה והיו עונין כולם כקטן המקרא וק"ל:

כסופר פרש"י מלמד כו' כך שרתה רוה"ק על כלם כו' עכ"ל. וכ"ה במכילתא לר"ן דאל"כ איך כוונו כלם לאומרה יחד ככתבתה כולה זולת ראשי פרקים אבל לרע"ק ולר"א בר"י הגלילי אצ"ל ששרתה עליהן רוה"ק אלא שאחר דברי משה היו עונין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ולפי' התוס' בדברי ר' נחמיה ע"פ התוס' שהיה משה פותח וישראל גומרין כגון משה אמר אז ישיר וישראל אומרים אשירה לה' כו' כ"ש דאית לן למימר דשרתה רוה"ק על כלם אבל בתנחומא איתא כן בשם ר"א בן תדאי והיא דעת רביעית ומתוך לשון התלמוד נר' נחמיה דסבר ויאמרו דאמרו כולהו בהדי הדדי כו' לא משמע לפרש הכי אלא כפרש"י ודו"ק:

עולל מוטל כו' ותינוק יונק כו'. והוא כדעת רבי נחמיה דלעיל דברוח הקודש כוונו גם עוללים ויונקים לומר שירה וכן פירוש הכתוב מפי עוללים ויונקים יסדת ברוה"ק עוז שהיא השירה שמספר בה עוזו של הקב"ה וכמ"ש ואני אשיר עוזך וגו' ונאמר בה עזי וזמרת יה גו' וסיים בהאי קרא דמייתי למען צורריך להשבית אויב גו' דהיינו שהשירה הזאת מספרת בעוזו של הקב"ה שהשבית וכלה צורריך ואויב של ישראל שהם המצרים שנטבעו בים. וכתבו התוס' דאין לומר דר"י הגלילי ס"ל דדוקא עולל ופליג אר"מ דאמר בסמוך דאפילו עוברין שבמעי אמן אמרו שירה דבתלמודא בפרק ג' שאכלו איתא בהדיא דר"י הגלילי נמי אית ליה להא דר"מ אלא דצ"ל דאיצטריך קרא נמי לעולל שהגביה צווארו ויונק ששמט הדד מפיו ע"כ תוכן לשון התוס' ע"ש באורך ולי נראה ע"פ המדרש שאמרו בפ"ק שנולדו ישראל במצרים על השדה והקב"ה מגדלן שם והם שהכירוהו על הים ואמרו זה אלי ואנוהו להכי איצטריך האי קרא דעולל ויונק שהם אמרו זה אלי ואנוהו משא"כ העוברים דלא הכירוהו כבר במצרים והא דאמרינן שהקב"ה נדמה להם על הים כגבור איש מלחמה אפשר דלתנוקות במצרים בשדה נדמה להן נמי כן וק"ל:

רש"י בד"ה רבי אליעזר כו' והיכא מקיפה לה כו' ובין העיסה הטמאה כו' כצ"ל:

בד"ה ואב"א חולין בחולין והכא כו' הד"א:

בד"ה כסופר כו' פרוס החג לפני החג כו'. נ"ב ובדוכתי אחריתי פי' לפי של' יום לפני פסח דורשין בהלכות פסח אם כן ט"ו ימים שהוא החצי קרוי פרוס החג:

בד"ה לאמור כו' ולאמור דפתח משה כצ"ל:

תוס' בד"ה רבי מאיר כו' מפיו דמשמע יונקים כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה מאי לאו (בסופו). וחכמים אוסרין דלמא כו' והדרה ומטמיא לחלה. ר"ל משום דב' עושה ג' בחולין כמש"כ בתה"ד. וקשה מאי דהגמרא לא פי' טעמא דר"א דמתניתין. ועוד שארי דחוקים בסוגיא. ולע"ד נל"פ דבהא קמיפלגי דקאמר הש"ס היינו תנא דמתניתין ותנא דברייתא אליבא דר"א. וכדמשמע לישנא ותניא כביצה כו' מאי לאו בהא קמיפלגי. ור"א דמתניתין דאמר פחות מכביצה היינו מהטמאה. וכפי' הרמב"ם שם. וטעמא דחכמים הוא כדהבאתי שם בשם הר"ש:

תד"ה מר. תימה כו'. עמש"כ ע"ד בעירובין (נא) בס"ד: וענ"ל דר"ע דהכא סמיך ג"כ אההיא גז"ש. דמהגז"ש ידעינן דקרא דהכא מיירי לענין תחום שבת (ור"א בנו של ריה"ג סובר דהגז"ש אינו אלא אסמכתא). והא דפריך שם ונילף מקיר העיר וחוצה הכוונה דנימא אלפים אמה מגרש ואלף אמה תחום שבת. ומש"כ עוד מספ"ק דעירובין. לק"מ דהתם מייתי לענין ללקות עליו אבל אכתי לא ידעינן שיעור מקום אם לא גז"ש וכר"ע דהכא:

גמרא משה אמר כי גאה גאה כו'. עיין הגרי"פ. אבל רש"י בסוכה (לח) העתיק כגי' שלפנינו. וכן התוי"ט. מש"כ התוי"ט שנ"ל שהשירה מתחלקת לענינים ופרקים. לי יש ראיה מפורשת מר"ה סוטה (לא) אז ישיר ומי כמוכה ע"ש. הרי דבשבת א' אמרו עד מי כמוך. ובשניה מן מי כמוכה עד גמירא. ובכל חלק היה ג' פרקים כדמוכח בסוכה (נג ב) במשנה דחשיב ט' תקיעות לשיר תמיד של בה"ע ע"ש בפרש"י הרי לך דהיה בה ששה פרקים. אח"ז מצאתי קצת מזה במהרש"א בח"א:

רש"י ד"ה כגדול המקרא וד"ה והם עונין צ"ל הד"א:

בּוֹ בַּיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא "אָז יָשִׁיר" (שמות טו, א). פירש רש"י ז"ל כל היכא דתני בו ביום הוא יום שהושיבו את רבי אליעזר בן עזריה לנשיא. ולפי זה צריך להבין למה אמר 'בּוֹ בַּיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא' דמשמע שיש שייכות וצורך לדרשה זו ביום?
ונראה לי בס"ד דאיתא בברכות (ברכות כח.) בו ביום בא יהודה גר עמוני לפניהם בבית המדרש אמר להם מה אני לבא בקהל? אמר לו רבן גמליאל אסור! אמר לו רבי יהושע מותר! אמר לו רבן גמליאל: והלא כבר נאמר לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל הֳ' (דברים כג, ד)? אמר לו רבי יהושע וכי עמון ומואב במקומן הן יושבין? כבר עלה סנחריב ובלבל את כל האומות וכל דפריש מרובא פריש! אמר לו רבן גמליאל והלא כבר נאמר אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת בְּנֵי עַמּוֹן נְאֻם הֳ' (ירמיה מט, ו) וכבר שבו! אמר לו רבי יהושע והלא נאמר וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל (עמוס ט, יד) ולא שבו! מיד התירוהו לבא בקהל, עד כאן.
והקשינו איך התירוהו מהאי טעמא דאפשר לומר ישראל עדיין לא שבו אבל בני עמון שבו, דמנא ליה דשיבתם בזמן אחד תהיה ומאי תליא הא בהא? ותרצנו דילפי כעין גזרה שוה הכא כתיב 'שְׁבוּת בְּנֵי עַמּוֹן' והכא כתיב 'שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל' מה התם קאי על לעתיד לבוא דחזינן עד השתא לא שבו, כן עמון קאי על לעתיד לבוא ועדיין לא שבו.
נמצא הסכימו 'אוֹתוֹ הַיּוֹם' דקרא ד'שְׁבוּת בְּנֵי עַמּוֹן' קאי על עתיד לבוא וכיון דהסכימו דקאי על עתיד לבוא מוכרח דסבירא ליה כמאן דאמר אין מצות בטילות לעתיד לבוא (נדה סא:), דאם מצות בטילות לעתיד לבוא מה צורך להודיענו שישיב לעתיד לבוא 'שְׁבוּת בְּנֵי עַמּוֹן' דמה לנו לדעת בטובה שיהיה לרשעים? אלא ודאי דמצות אינם בטלים לעתיד לבוא! וקא משמע לן בזה לענין דינא כיון דישובו בני עמון נאסרים לבא בקהל ויהיה להם דין קבוע לענין דינא ואוסר מספק שמא עמוני הוא, אבל אם מצות בטילות לעתיד לבוא ליכא האי לאו ד'לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי' ולמאי נפקא מינה אשמעינן שישיב שְׁבוּת בְּנֵי עַמּוֹן?
ועל כן הוצרך רבי עקיבה בּוֹ בַּיּוֹם לדרוש האי דרשה של 'וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר' דקודם זה היו דורשין וַיֹּאמְרוּ בעולם הזה לֵאמֹר לעולם הבא ומאחר דעתה מוכח דסבירא ליה כמאן דאמר מצות אין בטלות לעתיד לבוא למאי אצטריך קרא ללמדינו לֵאמֹר לעתיד לבוא? פשיטה כמו דחייבין לומר השירה עתה בעולם הזה כן חייבין לאמר לעולם הבא! ואם כן מה תלמוד לומר לֵאמֹר? לכך הוצרך לדרוש מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹנִין שִׁירָה אַחֲרָיו שֶׁל מֹשֶׁה.

שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר "לֵאמֹר", וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר "לֵאמֹר" (שמות טו, א). קשא כפל הלשון דחזר ואמר וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר 'לֵאמֹר'?
ונראה לי בס"ד תרתי קשיא ליה חדא למה נקיט 'לֵאמֹר' ועוד אם ירצה לומר 'לֵאמֹר' למה אמרה הכי דהוה ליה למימר אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַהֳ' ולמה אמר 'וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר' שהם שני מילות באין כאחד במשמעות אחת?
ותירץ מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹנִין שִׁירָה אַחֲרָיו שֶׁל מֹשֶׁה, ולכך שינה הכתוב בתיבת לֵאמֹר דנקיט לה אחר תיבת וַיֹּאמְרוּ כדי שנרגיש ביתרון ונדע דאתיא תיבת לֵאמֹר לדרשה הנזכר.

בְּשָׁעָה שֶׁעָלוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַיָּם נָתְנוּ עֵינֵיהֶם לוֹמַר שִׁירָה. יש להקשות אומרו נתנו עיניהם לשון יתר ואין לו משמעות. ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מגילה י:) המלאכים רצו לומר שירה ואמר להם הקדוש ברוך הוא מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?! ומקשים אם כן ישראל איך אמרו שירה? ותרצו שאני ישראל שהנס נעשה בעבורם.
אך זה תינח אם נעשה בזכותם אבל אם לא נעשה בזכותם אין כדאין לומר שירה! ותרצו דנעשה בזכותם והיינו בזכות האמונה שהאמינו בהשם יתברך וירדו לים קודם שנבקע לכך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה (שמות יד, טו) 'דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ' תחלה ואחר כך אתה 'הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ 'והוכחה לדבר זה שנעשה הנס בזכותם הוא שזכו לראות את הנס בעיניהם דכתיב הֳ' לִי בְּעֹזְרָי וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשֹׂנְאָי (תהלים קיח, ז) .
ובזה פרשנו (שמות יד, ל) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם, הוא השר. וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה הֳ' בְּמִצְרַיִם, הוא הנס התחתון של מפלת מצרים בים. ועל ידי כך אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַהֳ'.
וזהו שאמר נָתְנוּ עֵינֵיהֶם בראיית הנס כדי לוֹמַר שִׁירָה דאם לא היו זוכין לראות הנס בעיניהם לא היו רשאין לומר שירה וכדמצינו במלאכים שמנעם השם יתברך מלאמר שירה, אך כיון דראו הנס בעיניהם דמוכח דנעשה הנס בזכותם לכך רשאין לומר שירה ואין לחוש למה שאמר מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד אומרו 'נָתְנוּ עֵינֵיהֶם' דאמרו רבותינו זכרונם לברכה הטעם שאמרו שירה לשון נקבה ולא אמרו שיר לשון זכר מפני שעתיד להשתעבד אחרי זה בשעבוד מלכיות אבל לעתיד שאין שעבוד עוד אחר הגאולה אז יאמרו שיר לשון זכר דכתיב שִׁירוּ לַהֳ' שִׁיר חָדָשׁ (תהלים צו, א).
וזהו שאמר נָתְנוּ עֵינֵיהֶם לראות ברוח הקודש בגליות שיהיה להם אחרי זה כדי לוֹמַר שִׁירָה לשון נקבה ולא שיר לשון זכר ובסה"ק 'אבן שלמה' על שיר השירים דף ה' פרשתי מאמר זה באופן אחר ושם פרשתי בס"ד כמה פסוקים יעוין שם.

דרש רבי יוסי הגלילי בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה וכיצד אמרו שירה עולל הגביה צוארו ותינוק שמט דד ואמר זה אלי וכו'. כת הקודמין ז"ל פירשו במ"ש רז"ל בקשו מלאכי השרת לומר שירה א"ל הקב"ה מעשה ידי טובעים וכו' וז"ש וכיצד אמרו שירה כלומר איך יכלו לומר שירה והלא המלאכים מנעם ה' וא"ל מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה ואם כן איך ישראל אמרו שירה. ותירץ דעולל הגביה צוארו וכו' וזה עד דמן השמים נתנו להם רשות לומר שירה כיון שראו הפלא הזה מפי עוללים ויונקים עד כאן דברי הראשונים ז"ל:
ועל פי זה אפשר לרמוז בפסוק סוס ורכבו רמה בים עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה זה אלי ואנוהו וכו'. תיבת לישועה יטמין ברמ"ז הלא בראשי תיבות לאות יונק שמט עולל הגביה ואמרו. זה אלי ואנוהו. הכונה הגם דסוס ורכבו רמה בים ומעשי ידיו טובעים עם כל זה עזי וזמרת יה תוקפי שאני אשיר ולא אחוש אם מעשה ידיו טובעים ויהי לי לישועה ונרמז ויהי לי לאות יונק שמט עולל הגביה ויאמרו זה אלי ואם כן ניתן לי רשות מן השמים לומר שירה. ואפשר לרמוז בפסוק באופן זה אז ישיר משה וכו' וכי תימא מאחר דידע משה רבינו ע"ה דמלאכי רום בקשו לומר שירה ולא נתן להם רשות מטענת מעשה ידיו טובעים וכו'. איך עשה כזאת לשיר הוא ובני ישראל. וכי תימא אי לא ניחא קמיה קב"ה הול"ל שלא ישירו כמ"ש למלאכים זה אינו דהאדם בחירי וכך רצה הקב"ה שהבחירה תהיה ביד האדם והוא ישכיל להטיב א"כ משה רבינו ע"ה היה לו לימנע ממה שראה למלאכים. לז"א ויאמרו לאמר כלומר ויאמרו מסיבת לאמר רמז דמן השמים הראו במופת שיאמרו שירה והיינו דהעולל והיונק לה' אמרוה:
ואפשר שזה רמז הפסוק קדמו שרים אחר נוגנים וכו' ולא ירע בעיניך לשיר בפה וגם בכלי על מות מעשה ידיו אל תחוש לזה והטעם ה' ממקור ישראל שהם העוברים שאמרו שירה וזה יורה יורה דמן השמים ניתנה להם רשות לשיר על גאולתם. ואפשר לרמוז עזי וזמרת יה. דר"ת ורכבו רמה בים עזי הוא עובר לרמוז דאפילו עובר במעי אמו אמר שירה. גם ר"ת עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה הוא עולליו מגיד דגם העוללים אמרו שירה.

ת"ר דרש רבי יוסי הגלילי בשעה שעלו ישראל מן הים וכו' וכיצד אמרו שירה וכו' עיין מה שכתבתי אני בעניי במאמר זה בספרי הקטן ראש דוד פ' בשלח בס"ד:
[מכאן מודעא שבכמה מאמרים דמכילתין ומסכתות אחרות ואיזה ענינים השייכי' למסכתות כתבתי בעניותי בהם והנם רשומים ומפוזרים בין לקוטי ולא עצרתי כח לסדרם ולבררם ואפילו מה שאני רומז בקונטריסי אפילו הנדפסים הוא מאשר ולא כל אשר והכל לפי השעה והזמן המקום ברחמיו הרבים ירפאנו רפואה שלימה ויבריאנו לעבודתו ולעסק תורתו הקדושה לאורך ימים ושות חיים כי"ר] .

(ל רע"ב) אידי ואידי בעיסה ראשונה וכו' מאי לאו בהא קמיפלגי וכו'.—עי' ר"ש תרומות פ"ב מ"א, שהקשה על פירש"י כאן, וסיים דכולה סוגיא דסוטה דבמאי קמיפלגי אההיא דתני כביצה ואההיא דתני פחות מכביצה ע"כ. ולפ"ז ה"פ כאן, שלמשנה שני עושה שלישי בחולין לפיכך כביצה אסור, שהיא תטמא את העיסה שהיא כדי חלה שתעשה שלישי, אבל פחות מכביצה אינה מטמאה אחרים; ולברייתא אין שני עושה שלישי בחולין לפיכך אפי' כביצה מותר. ורב מרי תירץ דלכ"ע אין שני עושה שלישי בחולין, אלא שלמשנה חולין הטבולין לחלה כחלה דמי ויש בהן שלישי, לכך כביצה אסור שהיא תטמא החלה. ועוד מתרץ רב מרי באופן אחר, דלכ"ע חולין הטבולין לחלה כחולין הן ואין בהן שלישי, אלא שלמשנה אסור לטמא חולין שבא"י לכך כביצה אסור, אבל פחות מכביצה אף שמקבלת טומאה אין חוששין לה, שאינה אוכל חשוב בשיעור קטן כזה; ולברייתא מותר לטמא חולין שבא"י, לכך מותר אפי' כביצה. ורבנן דפליגי על ר"א סברי דחולין הטבולין לחלה כחולין הן, ואין שני עושה שלישי בחולין, וגם מותר לגרום טומאה לחולין שבא"י, ומ"מ אין תקנה להפריש מן העיסה הטהורה על הטמאה ע"י העיסה שבאמצע, דחוששין שמא תגע החלה עצמה בעיסה הטמאה. וכפירוש זה נראה בשנות אליהו שם.

אבל הרמב"ם (בפיה"מ שם ובהל' ביכורים פ"ז הי"ב) אף שפירש גם הוא באופן כזה מ"מ לא היה נראה לו לפרש, דלמ"ד אסור לטמא חולין שבא"י היינו דווקא עד כביצה, שהוא שיעור חשוב, אבל פחות מכביצה מותר לטַמֵא, לכך פירש שבין העיסה הטהורה ובין הטמאה נותן באמצע כביצה או פחות מכביצה מן הטמאה ועוד נותן באמצע כדי חלת שתי העיסות, אלא שאין החלה נוגעת אלא בעיסה הטהורה. והטעם שנותן את החלה באמצע ולא מבחוץ סמוכה לטהורה הוא כדי שתהא החלה סמוכה גם לעיסה הטמאה ככל האפשר^*ובתוס' חדשים (חלה שם) לא עמד על דעתו של הרמב"ם בזה, ולכך הוקשו לו דבריו (ע"ש)., ואח"כ הוא מפריש את החלה וקורא לה שם, כ"ש ברדב"ז על הרמב"ם שם. ומ"מ העיקר כפירוש הראשון שכתבנו.

(שם רש"י) ד"ה מאי לאו וכו' ואשתכח דספינן ליה לכהן חלה טמאה בחזקת טהורה.—אין דבריו מובנים לנו, דמאחר שסבר שני עושה שלישי בחולין הרי הכל יודעים, דחלה טמאה היא.

להקיף החלה אצל העיסה קודם שתקרא לה שם והכי מקיפה לה נותנת בעריבה לצד אחד ונותנת מן העיסה הטהורה פחות מכביצה בין החלה הטהורה ובין העיסה הטמאה והאמצעית נוגעת בשתיהן ומצרפתן וקורא שם על החלה ומסלקת עם קריאת השם ופחות מכביצה אינו מטמא את החלה ואע''פ שהוא עצמו מקבל טומאה כדתניא בתורת כהנים מכל האוכל אשר יאכל מלמד שהוא מיטמא בכל שהוא יכול יטמא לאחרים בכל שהוא ת''ל אשר יאכל ודרשינן ליה בפרק בתרא דיומא (דף פ.) אוכל הנאכל בבת אחת ושיערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת: וחכמים אוסרין. כדבעינן לפרושי טעמא: ותניא כביצה. ותניא בברייתא דאליבא דר' אליעזר ונותנת אף כביצה באמצע ואפ''ה לא מטמא לה לחלה עד שלא נקרא עליה שם: סברוה רבנן. הני דבי מדרשא דבעו למשמע מינה דר' אליעזר אין שני עושה שלישי בחולין ס''ל אידי ואידי הך ברייתא נמי אליבא דרבי אליעזר דשרי כביצה ומתני' דאמר פחות תרווייהו בעיסה ראשונה העיסה הטמאה ראשונה לטומאה היא ואפ''ה קאמר ר' אליעזר בברייתא כביצה ואע''ג דמיטמאה אמצעית מחמת ראשונה והויא לה שניה לא הדרא ועבדא לה לחלה עד שלא קרא עליה שם שלישי ואע''ג דמעיסת חולין הטבולין לחלה הוא דכ''ע בין לר' אליעזר בין לרבנן לאו כחלה דמיא למיהוי עלה תורת תרומה: מאי לאו בהא קמיפלגי. רבי אליעזר ורבנן דר' אליעזר דשרי סבר אין שני עושה שלישי בחולין ורבנן דאסרי סברי שני עושה שלישי בחולין ואיטמא לה חלה לפני קריאת השם ואע''ג דחולין הוא ואשתכח דספינן לכהן חלה טמאה בחזקת שהיא טהורה ותנא דמתני' דאמר לר' אליעזר פחות מכביצה לאו משום דאית ליה שני עושה שלישי אלא משום דכמה דאפשר למעוטי טומאה דאמצעית ממעטינן דאסור לגרום טומאה לחולין אלא משום תקנת תרומה הוא דשרי והא אפשר בהכי אי נמי משום דילמא לא מיזדהר בה שלא תגע חלה באמצעית זו אחר קריאת השם וחכמים אוסרין דילמא אתי למיעבד כביצה ומטמא אמצעית והדרא ומטמיא לחלה: לא דכ''ע. ואפילו לרבנן אין שני עושה שלישי בחולין והאי דקאסרי רבנן משום דקסברי חולין הטבולין לחלה כחלה דמו ומיפסלי משום שם שלישי: ואיבעית אימא דכ''ע לאו כחלה דמי ודכ''ע אין שני עושה שלישי בחולין והכא במותר לגרום טומאה לחולין כו'. טעמא דרבנן דאסרי משום אמצעית הוא דמיטמא מחמת העיסה שהיא ראשונה וקסברי אסור לגרום טומאה לחולין משום תקנת תרומה ור' אליעזר סבר מותר לגרום טומאה לאמצעית כדי לתקן חלה בטהרה ותנא דמתניתין ותנא דברייתא אליבא דר' אליעזר נמי בהא פליגי דתנא דמתניתין סבר אע''ג דמותר לגרום לה טומאה מיהו כל כמה דאפשר למעוטי לא מפשינן להו לגרום להן טומאה בחנם והא אפשר בהכי הלכך כביצה לא דחשיב ותנא דברייתא סבר כיון דמותר לגרום לא שנא שיעורא רבא ולא שנא שיעורא זוטרא דאפילו בכדי ביצה נמי מותר לגרום אי נמי תנא דמתני' סבר דילמא נגע חלה באמצעית אחר קריאת השם ותנא ברא לא חייש: במאי קמיפלגי. ר''ע ור' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי: כגדול המקרא את ההלל. מקרהו לציבור להוציאן ידי חובתן: והן עונין אחריו ראשי פרקין הללויה. שהוא ראש הפרשה על כל דבר שהוא אומר עונין אחריו הללויה דתנן במסכת סוכה (דף לח.) מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו הוא עונה אחריהן מה שהם אומרים ואם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו הללויה: כסופר. מלמד תינוקות והוא תדיר בבית הכנסת ופורס על שמע לעשרה הנועדים. פורס לשון פרוס החג לפני החג (שקלים דף ה) מתחיל בברכות שלפני קריאת שמע והן עונין אחריו וקורין כולן יחד וכך שרתה רוח הקודש על כולם וכוונו יחד את השירה ככתבה: לאמר אמילתא קמייתא קאי. שעונין תמיד אשירה לה': ורבי נחמיה סבר ויאמרו. אמשה ובני ישראל קאי ומשמע דאמור כולהו בהדי הדדי: לאמר דפתח משה ברישא. הכי קאמר ויאמרו כולם אחר שנרשו לאמר דהיינו אחר שפתח חכם: עולל. גדול מיונק כדכתיב (שמואל א טו) מעולל ועד יונק ודרך המקרא לומר כן כלומר כלה הכל מן החשוב עד הגרוע כמו משור ועד שה (שם):

מר סבר תחומין דאורייתא ומר סבר תחומין דרבנן. תימה דהכא משמע דאי הוה משתעי קרא דאלפים אמה בלוים דהוה סבר דתחומין דרבנן אלא טעמא משום דמשתעי בשבת והא יליף לתחומין בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף נא.) מג''ש מקום ממקום ומקום מניסה וכו' א''כ אפי' הוה משתעי בשדות וכרמים הוי מצי למילף בהו ג''ש דמקום דכתיב גבי שבת היינו אלפים דהא פריך התם ונילף מקיר העיר וחוצה אע''ג דההוא קרא משתעי לדברי הכל בלוים ובספ''ק דעירובין (דף יז:) משמע מאן דסבר דתחומין דאורייתא נפקא לן מאל יצא איש ממקומו: רבי נחמיה אומר כסופר הפורס על שמע בבית הכנסת. בתוספתא (פ''ו) ר' נחמיה אומר כבני אדם שקורין את שמע שנאמר ויאמרו לאמר מלמד שהיה משה פותח תחילה וישראל עונין אחריו וגומרין משה אמר אז ישיר משה וישראל אומרים אשירה לה' משה אמר עזי וזמרת יה וישראל אומרים זה אלי ואנוהו משה אמר ה' איש מלחמה וישראל אומרים ה' שמו: רבי מאיר אומר מנין שאפי' עוברין שבמעי אמן. אין לומר דרבי יוסי הגלילי ורבי מאיר פליגי דרבי יוסי אית ליה דוקא עוללים ויונקים ולא עוברים אלא מקרא דמפי עוללים ויונקים נפקא ליה דתינוק שמט דד מפיו דמשמע יונקים בשעה שהוא יונק ולכך איצטריך קרא דמפי עוללים דאי לאו הכי כיון דנפקא לן מקרא ממקור ישראל במקהלות ברכו אלקים אפילו עוברים לא הוה צריך למימר תו עוללים ויונקים דבפ' שלשה שאכלו (ברכות דף מט:) תנינן בעשרה אומרים נברך אלהינו וכו' רבי יוסי הגלילי אומר לפי רוב הקהל מברכין שנאמר במקהלות ברכו אלקים א''ר עקיבא מה מצינו בבית הכנסת אחד מרובין ואחד מועטין אומר ברכו את ה' וקדייק עליה בגמ' (שם דף נ.) ורבי עקיבא האי קרא דר''י הגלילי מאי עביד ליה מבעי ליה לכדר' מאיר וכו'

דף ל - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד