דלג לתוכן

סוטה לא ע"ב - פירוש שטיינזלץ

עדות אחרונה על הטומאה שאוסרתה איסור עולם — הרי היא מתקיימת בעד אחד בלבד, עדות הראשונה על הסתירה שאין אוסרתה איסור עולם אלא עד שתשתה — אינו דין שתתקיים בעד אחד?

תלמוד לומר: "כי מצא בה ערות דבר" (דברים כד, א) ולהלן הוא אומר "על פי שני עדים... יקום דבר" (דברים יט, טו), ולמדים מגזירה שווה "דבר" "דבר" מה להלן אין הדבר מתקיים אלא על פי שנים — אף כאן אין עדות על הסתירה אלא על פי שנים.

היה עד אחד אומר "נטמאת" ועד אחר אומר "לא נטמאת", אשה אחת אומרת "נטמאת" ואשה אחרת אומרת "לא נטמאת" — היתה שותה, שמאחר שיש עדויות הסותרות זו את זו — הרי זה ספק אם נטמאת ושותה.

אחד אומר "נטמאת" ושנים אומרים "לא נטמאת" — היתה שותה. שנים אומרים "נטמאת" ואחד אומר "לא נטמאת" — סומכים על עדות השנים, ולא היתה שותה אלא יוצאת מבעלה.

א גמרא על הלימוד מהגזירה שווה הנמצא במדרש ההלכה במשנה זו, שאין עדות על קינוי וסתירה בפחות משני עדים, שואלים: האי [זה] תלמוד לומר "כי מצא בה ערות דבר", הלא לכאורה

תלמוד לומר בפרשת סוטה "בה" ("והיא נטמאה ועד אין בה" — במדבר ה, יג) ומהדיוק בה ולא בקינוי, בה ולא בסתירה מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר, שהרי מכאן למדנו דין עד אחד בטומאה!

ומשיבים: הכי נמי קאמר [כך גם כן אמר], כך צריך להבין את הדברים: תלמוד לומר "בה" — בה ולא בקינוי, בה ולא בסתירה.

ואולם טומאה בעלמא [סתם] שמעיד אדם על אשת איש שנטמאה בלא קינוי ובלא סתירה, שלא מהימן [נאמן] עד אחד מנלן [מניין לנו]? — דין זה נלמד באופן אחר, נאמר כאן בענין עדות "דבר", ונאמר להלן "דבר" בענין ערוה, מה להלן מדובר בעדות שני עדים — אף כאן בשני עדים, ואין עד אחד מספיק לכך.

ב שנינו במשנה: עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת — היתה שותה. ומעירים: יש לדייק, טעמא [הטעם, דווקא] דקא מכחיש ליה [שמכחיש אותו] העד השני, הא [הרי] אם לא קא מכחיש ליה [היה מכחיש אותו] היה עד אחד מהימן [נאמן] ואסורה על בעלה לעולם,

מנהני מילי [מניין הדברים הללו]? ומביאים, דתנו רבנן [ששנו חכמים]: מה שנאמר "ועד אין בה" (במדבר ה, יג) — בשנים הכתוב מדבר, שאם אין בה שני עדים, אלא עד אחד בלבד, הרי היא אסורה.

אתה אומר בשנים, או אינו אלא באחד? — תלמוד לומר: "לא יקום עד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת" (דברים יט, טו

), ועל כך דרשו: ממשמע שנאמר "לא יקום עד" איני יודע שהוא אחד, שהרי לשון יחיד הוא, מה תלמוד לומר "אחד" — זה בנה אב וקבע תקדים ויסוד להלכה: כל מקום שנאמר "עד" — הרי כאן שנים, עד שיפרוט לך הכתוב ויאמר במפורש "אחד". ואם כן גם כאן בענין סוטה

אמר רחמנא [אמרה תורה] אם תרי לית [שני עדים אין] בה אלא חד [עד אחד] "והיא לא נתפשה" (נאנסה) (במדבר ה, יג) — הריהי אסורה.

ושואלים: וכיון דמדאורייתא [שמ דין תורה] עד אחד מהימן [נאמן], אם כן אידך היכי מצי מכחיש ליה [האחר איך יכול להכחיש אותו] ולגרום לה שתשתה ולא תיאסר עולמית בעדות הראשון? והא [והרי] אמר עולא: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד לעדות הרי כאן עדות כעדות שנים, ואין דבריו של עד אחד קיימים במקום שהוא סותר שנים!

אלא אמר עולא: תני [שנה, ותקן במשנתנו]: עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת — לא היתה שותה. וכן אמר ר' יצחק, יש לשנות: לא היתה שותה. ור' חייא אמר שהנוסח הוא: היתה שותה.

ושואלים: לר' חייא קשיא [קשה] מה שהיה קשה לעולא: והרי דינו של העד הראשון כשניים! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; כאן במשנתנו מדובר שבאו שני העדים בבת אחת, וכיון שהם סותרים זה את זה — הרי זה כאילו לא היתה כאן עדות. ואילו כאן, בדין של עולא, מדובר שבאו בזה אחר זה, כשבא עד אחד והעיד שנטמאה מקובלת עדותו כעדות של שניים ואין השני יכול לבטל עדותו.

תנן [שנינו במשנה]: עד אחד אומר "נטמאת" ושנים אומרים "לא נטמאת" — היתה שותה, ונדייק מכאן: הא חד וחד [הרי אם היו אחד ואחד] — לא היתה שותה, אם כן תיובתא [קושיה חמורה] היא על ר' חייא!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך ר' חייא: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שכך אתה מדייק, אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה: שנים אומרים "נטמאת" ואחד אומר "לא נטמאת" — לא היתה שותה. ותדייק מכאן: הא חד וחד [הרי אם היו אחד ואחד] — היתה שותה. ונמצא כי הדיוק הראשון והאחרון סותרים זה את זה!

אלא גם לשם תירוץ המשנה צריכים לומר שאין לדייק כך, אלא כולה בפסולי עדות היא מדברת, שהשניים שבאו להעיד הם פסולי עדות שמקבלים את עדותם בסוטה, ושיטת ר' נחמיה היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' נחמיה אומר: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד ואין התורה דורשת שם עדות כשירה דווקא — הלך (לך) אחר רוב דעות, ועשו עדות שתי נשים ביחס לעדות איש אחד כעדות שני אנשים באיש אחד, שסומכים על השניים נגד האחד.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שיטה אחרת כדעת ר' נחמיה: כל היכא דאתא [מקום שבא] עד אחד כשר מעיקרא [מתחילה] — אפילו מאה נשים המעידות כנגדו נמי [גם כן] כעד אחד בלבד דמיין [הן נחשבות] ואינן יכולות לבטל את עדותו.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לא - ב

ומה אם  עדות אחרונה של טומאה, שאוסרתה על בעלה איסור עולם, הרי היא מתקיימת בעד אחד.

עדות הראשונה של סתירה, שאין אוסרתה על בעלה איסור עולם, אלא עד שתשתה אינו דין שתתקיים בעד אחד. תלמוד לומר "כי מצא בה ערות דבר" (דברים כד, א)

ולהלן הוא אומר "על פי שנים עדים יקום דבר" (שם יט, טו)

מה להלן, על פי שנים, אף כאן על פי שנים. בגמרא יתבאר מה למד התנא מגזירה שוה זו.

המשך המשנה עוסק באופן שיש עדיות סותרות על טומאת האשה, אימתי היא שותה ואימתי אינה שותה.

עד אחד אומר אני ראיתיה שנטמאת, ועד אחר אומר בפני נסתרה ולא נטמאת באותה סתירה.

וכן אשה אחת אומרת אני ראיתיה שנטמאת, ואשה אחרת אומרת בפני נסתרה ולא נטמאת באותה סתירה.

היתה שותה.

כי אף שהראשון מעיד לטמאותה, הרי השני מכחישו. ואף שהשני מעיד לטהר אותה, הרי הראשון מכחישו, ונשארה האשה בספק אם נטמאת, ושותה לברר הספק.

עד אחד אומר אני ראיתיה שנטמאת, ושנים אחרים מכחישים אותו ואומרים בשעה שאתה מעיד שנטמאת היינו עמך ובפנינו לא נטמאת. היתה שותה. שכבר נתבטלו דברי האחד מפני השנים המעידים שלא נטמאת, ומכל מקום יש לנו להסתפק שמא נטמאת האשה באותה סתירה לפני שבאו העדים ושותה לברר הספק.

שנים אומרים אנו ראינוה שנטמאת ואחד אומר לא נטמאת לא היתה שותה. שאין דברי האחד במקום השנים וכבר נתברר טומאתה בעדות השנים.

גמרא:

הגמרא מקשה: האי, מה ששנינו במשנה "תלמוד לומר כי מצא בה ערות דבר", ומכאן למדנו שצריך שני עדים שנסתרה - למה הוצרכו לגזירה שוה זו?

והרי כך היה לו לתנא לומר:

תלמוד לומר בה. ועד אין בה.

בה. בטומאה אתה אומר שדיה בעד אחד, ולא בקינוי. שלהעיד עליו צריך שני עדים.

בה. בטומאה אתה אומר שדיה בעד אחד. ולא בסתירה. שלהעיד עליה צריך שני עדים.

מיבעי ליה. כך היה לו לתנא לומר, ולא היה צריך ללמוד שצריך שני עדים על הסתירה מגזירה שוה של דבר דבר, שהרי באותו מקרא עצמו שממנו באנו ללמוד שעד אחד נאמן להעיד שנסתרה, כתבה תורה 'בה', ללמדנו שעל הקינוי והסתירה צריך שנים.

ומשנינן: הכי נמי קאמר. אף התנא כך נתכוין לומר, ומשנתנו בחסרון נשנית.

תלמוד לומר "בה" -

בה, ולא בקינוי, בה, ולא בסתירה.

ומכאן שעדות ראשונה של קינוי וסתירה אינה מתקיימת בפחות משני עדים. ועתה דנה הברייתא:

וטומאה בעלמא, עדות על אשה שנטמאת.

בלא קינוי ובלא סתירה. בלא שקדם לה עדות על קינוי וסתירה.

דלא מהימן עד אחד, מנא לן? מהיכן לנו זאת, ואולי כשאמרה תורה שעד אחד נאמן להעיד שנטמאת, מדובר גם בלא קינוי.

על זה אמר התנא נאמר כאן דבר. כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתת וגו'.

ונאמר להלן דבר. על פי שני עדים או שלשה עדים יקום דבר.

מה להלן בשני עדים אף כאן בטומאת אשה בשני עדים.

אבל עד אחד אינו נאמן להעיד על אשה שנטמאת אלא לאחר קינוי וסתירה, שאז יש רגלים לדבר שנטמאת.

שנינו במשנה: עד אומר נטמאת וחבירו מכחישו, היתה שותה.

ויש לדייק: טעמא דקא מכחיש ליה. הטעם ששותה מפני שחבירו מכחישו.

הא לא קא מכחיש ליה, עד אחד מהימן. ואינה שותה.

מנהני מילי. מהיכן למדנו דבר זה. ואף שכבר נתפרש עיקר המקור לזה במשנה, הגמרא מביאה ברייתא המפרשת הדברים יותר.

דתנו רבנן: ועד אין בה בשנים הכתוב מדבר. 'עד' פירושו בכל מקום עדות של שני עדים, וכוונת הכתוב "ועד אין בה" היא לומר, שעל אף שאין בה שני עדים אלא אחד, היא אסורה.

אתה אומר בשנים הכתוב מדבר או אינו אלא באחד. אולי 'ועד' פירושו עד אחד, וכונת התורה - ועד אחד אין נאמן בה.

תלמוד לומר לא יקום עד אחד באיש. לכל עון ולכל חטאת על פי שני עדים או שלשה עדים יקום דבר (דברים יט, טו).

ממשמע שנאמר לא יקום עד ולא נאמר עדים וכי איני יודע שהוא אחד.

מה תלמוד לומר מה באה ללמדנו מלת אחד המיותרת.

זה בנה אב זה מקור ואב, שכל מקום שנאמר עד ולא כתוב אחד, הרי כאן שנים. הכונה לשני עדים. עד שיפרוט ויפרש לך הכתוב עד אחד.

ומעתה כשאמרה תורה "ועד אין בה", הכונה "ושני עדים אין בה".

ואמר רחמנא, תרי, שני עדים לית בה, אלא חד. אחד בלבד מעיד שנטמאת.

"והיא לא נתפשה", לא נאנסה אלא זינתה ברצון, לדברי העד, אסורה על בעלה עולמית.

ומעתה קשה על מה ששנינו שאם חבירו מכחישו האשה שותה. כיון דמדאורייתא עד אחד מהימן, אידך - היכי מצי מכחיש ליה. איך חבירו יכול להכחישו.

והא אמר עולא: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד, כגון בעדות סוטה, שהיה ראוי להצריך בה שנים ככל עדות בדבר שבערוה, והאמינה תורה לעד אחד כשנים.

הרי כאן שנים. הרי אותו אחד חשוב כשנים שהרי האמינתו תורה כשנים.

ואין דבריו של אחד המכחישו שלא האמינתו תורה כשנים כלום במקום הראשון החשוב כשנים.

ומתרצינן: אלא, אמר עולא: יש להגיה במשנתנו, ותני: לא היתה שותה. שהרי עד אחד מעיד שנטמאת ואין חבירו נאמן להכחישו.

וכן אמר רבי יצחק: לא היתה שותה.

ורבי חייא אמר שיש לקיים משנתנו ככתוב לפנינו היתה שותה.

ואקשינן: ולרבי חייא קשיא דעולא. הרי הסברא נותנת כדברי עולא דכיון דהאמינתו תורה במקום שבדרך כלל צריך שנים הרי העמידתו במקום שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים.

ומשנינן:

לא קשיא. כאן משנתנו מדברת כשהעידו שניהם בבת אחת. בתוך כדי דיבור, שהכחישו חבירו לפני שנתקבלה עדותו בבית דין, ועדותו מוכחשת מעיקרה.

כאן דברי עולא נאמרו כשהעידו שניהם בזה אחר זה. שהעיד השני לאחר כדי דיבורו של ראשון [4], שכיון שנתקבלה עדותו של ראשון מתקבלת היא כשנים ושוב אין האחד יכול לבוא להכחישו שאין דברי אחד במקום שנים.

ואקשינן על רבי חייא מהמשך משנתנו, דתנן: עד אומר נטמאת, ושנים אומרים לא נטמאת, היתה שותה. ולכאורה משנה יתרה היא, שהרי הדבר פשוט ששנים מכחישים דברי האחד, אף אם העידו אחר שנתקבלה עדותו, שאין דברי עד אחד במקום שני עדים, ועל כרחך לא באה משנתנו להשמיענו גוף הדין השנוי בה אלא הדיוק היוצא ממנה, ולפרש הבבא הקודמת של אחד נגד אחד באיזה אופן מדובר בה.

וכך יש לדייק: דוקא בהכחישוהו שנים הוא שבטלה עדות ראשון ושותה, הא חד וחד, שאחד בלבד מכחישו, לא היתה שותה. ששני הכחישו לראשון לאחר שנתקבלה עדותו ולראשון שאמר נטמאת אנו שומעים. ומכאן תיובתא דרבי חייא. שמעמיד הבבא הקודמת של אחד נגד אחד בהעידו שניהם בבת אחת, שהרי באופן זה אף באחד נגד אחד היתה שותה, ועל כרחך יש להגיה כעולא 'לא היתה שותה', ומדובר בהכחישו חבירו לאחר שנתקבלה עדותו בבית דין.

ומשני: אמר לך רבי חייא. יכול רבי חייא לומר לך.

וליטעמיך. ולדרכך שאתה גורס 'לא היתה שותה'.

עד שאתה מקשה עלי מדיוקא דרישא. אימא סיפא. הקשה על עצמך מדיוקא דסיפא.

דתנן: שנים אומרים נטמאת, ואחד אומר לא נטמאת, לא היתה שותה. וגם כאן לכאורה משנה יתרה היא שהרי הדבר פשוט שאין אחד יכול להכחיש דברי שנים, ואף אם העיד תוך כדי דיבורם, ועל כרחך לא באה משנתנו להשמיענו גוף הדין השנוי בה אלא הדיוק היוצא ממנה, ולפרש הבבא הקודמת של אחד נגד אחד באיזה אופן מדובר בה.

וכך יש לדייק: דוקא בהכחיש אחד לשנים הוא שבטלו דבריו ואינה שותה. הא חד וחד, אם הכחיש אחד לאחד היתה שותה. ששני הכחישו לראשון תוך כדי דיבורו של ראשון ובטלה עדותו לפני שנתקבלה בבית דין.

נמצא, שבין לדברי, בין לדבריכם, המשנה קשה.

כי ברישא מדוייק שמדובר בזה אחר זה, ואין השני מכחישו לראשון. ובסיפא מדוייק שמדובר בבת אחת, ושני מכחישו לראשון.

ואין דרך לתרצה אלא אם נעמיד כולה בפסולי עדות.

ולא באה כלל המשנה ללמדנו את הדיוק היוצא ממנה, אלא את גוף הדין השנוי בה, וכפי שנבאר.

ורבי נחמיה היא, התנא ששנה משנתנו, רבי נחמיה הוא.

דתניא רבי נחמיה אומר: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד, כגון בעדות סוטה.

הלך אחר רוב דעות. אף על פי שבעדות של שני אנשים כשרים אין משקל לריבוי הדעות, ששנים חשובים כמאה, בעדות של עד אחד הולכים אחר רוב דעות.

ולכן עשו בעדות זו שתי נשים המעידות באיש אחד נגד עדותו של איש אחד.

כשני אנשים באיש אחד. כמו שני אנשים המעידים נגד אחד, שאין דברי עד אחד במקום שני עדים.

ואף על פי שאין לשתי נשים כח עדות יותר מאשר האחד, הולכים בעדות זו אחר רוב דעות, והרוב נאמנים נגד המיעוט. ואף על פי שהנשים פסולות והאחד כשר, כיון שפסולים נאמנים בעדות זו אין כשר עדיף על הפסול. והוא הדין שלש נשים המעידות כנגד שתי נשים, השלש נאמנות [5].

וזהו ששנינו, אחד אומר נטמאת ושנים אומרים לא נטמאת היתה שותה.

ופירושו כך: אחד כשר אומר נטמאת ושתי נשים אומרות לא נטמאת, אף על פי שהעידו השתים לאחר שנתקבלה עדות הכשר בבית דין, היתה שותה, לפי שהשתים נאמנות להכחיש דברי האחד, אפילו בזה אחר זה.

וזהו ששנינו, שנים אומרים נטמאת ואחד אומר לא נטמאת, לא היתה שותה.

ופירושו כך: שתי נשים אומרות נטמאת ואחד כשר אומר לא נטמאת, אף על פי שהעיד הכשר תוך כדי דיבורן של הנשים, לא היתה שותה, לפי שאין האחד יכול להכחיש דברי השתים, אפילו בבת אחת.

ואיכא דאמרי, ויש חולקים ואומרים:

כל היכא דאתא עד אחד כשר מעיקרא, אפילו מאה נשים נמי, כעד אחד דמיין.

כל שבא איש כשר לעדות והעיד שנטמאת, ונתקבלה עדותו בבית דין, אי אפשר לפסולים להכחישו, אף על פי שהם רבים ממנו, לפי שפסולים רבים אינם חשובים אלא כעד אחד כשר, וכשם שאחד כשר אינו יכול להכחישו לראשון לאחר שנתקבלה עדותו בבית דין, אף מאה נשים אינן יכולות להכחישו.

וכן פסולים רבים שהעידו שנטמאת ובא עד אחד כשר והעיד תוך כדי דיבורם שלא נטמאת עדותם בטלה, שאחד כשר כפסולים רבים הוא חשוב, וכשם שמכחיש לעדות חבירו בבת אחת, מכחיש גם לעדות הפסולים בבת אחת.


הערות

[4] כך פירש רש"י. ובתוס' הקשו שביבמות קיז, ב לענין עד אחד אומר מת בעלה ועד אחד אומר לא מת מבואר שכל זמן שלא התירוה לינשא על פי העד יכול השני להכחישו, ולמה כאן לאחר כדי דיבור כבר אין יכול להכחישו, ולכן כתבו דאף כאן מיירי בהורו על פי עדותו, ובדעת רש"י כתב בחזו"א אבה"ע סי' כט סק"י שבסוטה וכן בעגלה ערופה (לקמן מז, ב) מששמעו בית דין העדות הוחלט בלב בי"ד שאין כאן שתיה ואין כאן עריפה ואין צורך להורות כלום רק לא להשקות ולא לערוף. אבל באשה שהלך העלה למדינת הים, צריכים בית דין להורות לה שיכולה לינשא ועד שלא הורו לא נגמר הדבר ויכול שני להכחישו.

[5] כ"כ הרמב"ם פ"א מהל' סוטה הי"ט.


פרק שביעי - אלו נאמרין

עדות אחרונה על הטומאה שאוסרתה איסור עולם — הרי היא מתקיימת בעד אחד בלבד, עדות הראשונה על הסתירה שאין אוסרתה איסור עולם אלא עד שתשתה — אינו דין שתתקיים בעד אחד?

תלמוד לומר: "כי מצא בה ערות דבר" (דברים כד, א) ולהלן הוא אומר "על פי שני עדים... יקום דבר" (דברים יט, טו), ולמדים מגזירה שווה "דבר" "דבר" מה להלן אין הדבר מתקיים אלא על פי שנים — אף כאן אין עדות על הסתירה אלא על פי שנים.

היה עד אחד אומר "נטמאת" ועד אחר אומר "לא נטמאת", אשה אחת אומרת "נטמאת" ואשה אחרת אומרת "לא נטמאת" — היתה שותה, שמאחר שיש עדויות הסותרות זו את זו — הרי זה ספק אם נטמאת ושותה.

אחד אומר "נטמאת" ושנים אומרים "לא נטמאת" — היתה שותה. שנים אומרים "נטמאת" ואחד אומר "לא נטמאת" — סומכים על עדות השנים, ולא היתה שותה אלא יוצאת מבעלה.

א גמרא על הלימוד מהגזירה שווה הנמצא במדרש ההלכה במשנה זו, שאין עדות על קינוי וסתירה בפחות משני עדים, שואלים: האי [זה] תלמוד לומר "כי מצא בה ערות דבר", הלא לכאורה

תלמוד לומר בפרשת סוטה "בה" ("והיא נטמאה ועד אין בה" — במדבר ה, יג) ומהדיוק בה ולא בקינוי, בה ולא בסתירה מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר, שהרי מכאן למדנו דין עד אחד בטומאה!

ומשיבים: הכי נמי קאמר [כך גם כן אמר], כך צריך להבין את הדברים: תלמוד לומר "בה" — בה ולא בקינוי, בה ולא בסתירה.

ואולם טומאה בעלמא [סתם] שמעיד אדם על אשת איש שנטמאה בלא קינוי ובלא סתירה, שלא מהימן [נאמן] עד אחד מנלן [מניין לנו]? — דין זה נלמד באופן אחר, נאמר כאן בענין עדות "דבר", ונאמר להלן "דבר" בענין ערוה, מה להלן מדובר בעדות שני עדים — אף כאן בשני עדים, ואין עד אחד מספיק לכך.

ב שנינו במשנה: עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת — היתה שותה. ומעירים: יש לדייק, טעמא [הטעם, דווקא] דקא מכחיש ליה [שמכחיש אותו] העד השני, הא [הרי] אם לא קא מכחיש ליה [היה מכחיש אותו] היה עד אחד מהימן [נאמן] ואסורה על בעלה לעולם,

מנהני מילי [מניין הדברים הללו]? ומביאים, דתנו רבנן [ששנו חכמים]: מה שנאמר "ועד אין בה" (במדבר ה, יג) — בשנים הכתוב מדבר, שאם אין בה שני עדים, אלא עד אחד בלבד, הרי היא אסורה.

אתה אומר בשנים, או אינו אלא באחד? — תלמוד לומר: "לא יקום עד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת" (דברים יט, טו

), ועל כך דרשו: ממשמע שנאמר "לא יקום עד" איני יודע שהוא אחד, שהרי לשון יחיד הוא, מה תלמוד לומר "אחד" — זה בנה אב וקבע תקדים ויסוד להלכה: כל מקום שנאמר "עד" — הרי כאן שנים, עד שיפרוט לך הכתוב ויאמר במפורש "אחד". ואם כן גם כאן בענין סוטה

אמר רחמנא [אמרה תורה] אם תרי לית [שני עדים אין] בה אלא חד [עד אחד] "והיא לא נתפשה" (נאנסה) (במדבר ה, יג) — הריהי אסורה.

ושואלים: וכיון דמדאורייתא [שמ דין תורה] עד אחד מהימן [נאמן], אם כן אידך היכי מצי מכחיש ליה [האחר איך יכול להכחיש אותו] ולגרום לה שתשתה ולא תיאסר עולמית בעדות הראשון? והא [והרי] אמר עולא: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד לעדות הרי כאן עדות כעדות שנים, ואין דבריו של עד אחד קיימים במקום שהוא סותר שנים!

אלא אמר עולא: תני [שנה, ותקן במשנתנו]: עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת — לא היתה שותה. וכן אמר ר' יצחק, יש לשנות: לא היתה שותה. ור' חייא אמר שהנוסח הוא: היתה שותה.

ושואלים: לר' חייא קשיא [קשה] מה שהיה קשה לעולא: והרי דינו של העד הראשון כשניים! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; כאן במשנתנו מדובר שבאו שני העדים בבת אחת, וכיון שהם סותרים זה את זה — הרי זה כאילו לא היתה כאן עדות. ואילו כאן, בדין של עולא, מדובר שבאו בזה אחר זה, כשבא עד אחד והעיד שנטמאה מקובלת עדותו כעדות של שניים ואין השני יכול לבטל עדותו.

תנן [שנינו במשנה]: עד אחד אומר "נטמאת" ושנים אומרים "לא נטמאת" — היתה שותה, ונדייק מכאן: הא חד וחד [הרי אם היו אחד ואחד] — לא היתה שותה, אם כן תיובתא [קושיה חמורה] היא על ר' חייא!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך ר' חייא: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שכך אתה מדייק, אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה: שנים אומרים "נטמאת" ואחד אומר "לא נטמאת" — לא היתה שותה. ותדייק מכאן: הא חד וחד [הרי אם היו אחד ואחד] — היתה שותה. ונמצא כי הדיוק הראשון והאחרון סותרים זה את זה!

אלא גם לשם תירוץ המשנה צריכים לומר שאין לדייק כך, אלא כולה בפסולי עדות היא מדברת, שהשניים שבאו להעיד הם פסולי עדות שמקבלים את עדותם בסוטה, ושיטת ר' נחמיה היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' נחמיה אומר: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד ואין התורה דורשת שם עדות כשירה דווקא — הלך (לך) אחר רוב דעות, ועשו עדות שתי נשים ביחס לעדות איש אחד כעדות שני אנשים באיש אחד, שסומכים על השניים נגד האחד.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שיטה אחרת כדעת ר' נחמיה: כל היכא דאתא [מקום שבא] עד אחד כשר מעיקרא [מתחילה] — אפילו מאה נשים המעידות כנגדו נמי [גם כן] כעד אחד בלבד דמיין [הן נחשבות] ואינן יכולות לבטל את עדותו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

concerning the final testimony of defilement, which forbids her with an irrevocable prohibition, yet it is established by one witness, then with regard to the first testimony, which does not forbid her with an irrevocable prohibition, is it not logical that it should be established with only one witness?

Therefore, to counter this derivation, the verse states: “When a man takes a wife, and marries her, and it comes to pass, if she finds no favor in his eyes, because he has found some unseemly matter [davar] in her” (Deuteronomy 24:1), and there, in the laws concerning monetary matters, it states: “At the mouth of two witnesses, or at the mouth of three witnesses, shall a matter [davar] be established” (Deuteronomy 19:15), teaching that just as the “matter” stated there is established “at the mouth of two witnesses,” so too, here the “matter” of her seclusion must be established “at the mouth of two witnesses.”

The mishna discusses the halakha in a case where two single witnesses contradict each other concerning her defilement. If one witness says: She was defiled, and another witness says: She was not defiled, or similarly in the case of those normally disqualified from bearing witness, if one woman says: She was defiled, and another woman says: She was not defiled, she would drink the bitter water of a sota, due to the uncertainty engendered by the contradictory testimonies.

Similarly, if one witness says: She was defiled, and two witnesses say: She was not defiled, she would drink the bitter water. However, if two would say: She was defiled, and one says: She was not defiled, the testimony of the two witnesses is accepted and she would not drink the bitter water, and the husband must divorce her.

GEMARA: The Gemara questions why the mishna proves the need for two witnesses to testify about the seclusion based upon the verbal analogy of “matter” and “matter,” if there is an explicit source in the Torah stating that two witnesses are required. This reason is given by the mishna: The verse states: “When a man takes a wife, and marries her, and it comes to pass, if she finds no favor in his eyes, because he has found some unseemly matter [davar] in her” (Deuteronomy 24:1), which through a verbal analogy based on the word “davar” teaches the need for two witnesses, seems to be superfluous.

As, the mishna should have said in its place: The verse states: “She was defiled secretly and there was no witness [ed] against her [bah]” (Numbers 5:13), which is explained to mean there were not two witnesses, but only one, who testified concerning her defilement. One can infer from the term “bah,” which could also be understood as: With regard to it, that in this matter of defilement one witness suffices, but not with regard to the warning. Additionally, one can infer: With regard to it, but not with regard to the seclusion. Therefore, there must be two witnesses to testify about both the warning and seclusion.

The Gemara answers: That is also what the tanna of the mishna is saying. The source for the halakha that there is a requirement for two witnesses to testify about the seclusion is that the verse states: With regard to it, that in this matter of defilement one witness suffices, but not with regard to the warning. With regard to it, but not with regard to the seclusion.

The Gemara continues to explain the mishna: And concerning an ordinary accusation of defilement without a previous warning and without an act of seclusion with another man, from where do we derive that a single witness is not deemed credible? It is for this halakha that the mishna cites the verbal analogy: It is stated here: “Because he has found some unseemly matter [davar] in her” (Deuteronomy 24:1), and it is stated there concerning monetary matters: “At the mouth of two witnesses, or at the mouth of three witnesses, shall a matter [davar] be established” (Deuteronomy 19:15). Just as the “matter” stated there with regard to monetary matters is clarified specifically by the testimony of two witnesses, so too, here with regard to adultery the “matter” of her defilement must be established by the testimony of at least two witnesses.

§ The mishna taught: If one witness says: She was defiled, and another witness says: She was not defiled, she drinks the bitter water of a sota. The Gemara infers from this statement in the mishna that the reason the woman would drink the bitter water in this case is specifically because the second witness refutes his testimony, but if a second witness did not refute his testimony, then a single witness would be relied upon in this case and the woman would be forbidden to her husband forever.

From where are these matters derived? As the Sages taught in reference to the verse describing the circumstances in which a woman defiled through an act of adultery becomes prohibited to her husband, which states: “And a man lie with her carnally…and there be no witness [ed] against her” (Numbers 5:13); the verse is speaking of a lack of two witnesses. When the verse refers to the lack of an ed, written in the singular, it actually indicates that there are not two witnesses against her, but only one, as the baraita will now explain.

The baraita continues and asks: Do you say that the verse refers only to a case where there was not even one witness to the act of sexual intercourse, as the singular usage of the word ed would seem to indicate? The baraita now proves that the singular usage notwithstanding, elsewhere the word ed is used to indicate two witnesses, as the verse states: “One witness [ed] shall not rise up against a man for any iniquity or any sin that he sins; at the mouth of two witnesses, or at the mouth of three witnesses, shall a matter be established” (Deuteronomy 19:15).

The baraita infers a general principle from this verse by asking: By inference from that which is stated in the verse, even with the omission of the word “one”: “A witness shall not rise up against a man” (Deuteronomy 19:15), do I not know that it is referring to one witness, as the verse is written in the singular form? What is the meaning when the verse states explicitly: “One witness,” being that it is obviously referring to only one witness? The baraita answers: This established a paradigm for the principle that every place where the word “witness [ed]” is stated in the Torah without specifying a number, there are two witnesses here, until the verse specifies that it is referring to only one witness, by writing the word “one.”

The baraita returns to discuss the verse concerning a sota. And the Merciful One states: “There was no witness [ed] against her,” which therefore means that: There are not two witnesses to the sexual intercourse that could testify with regard to her, rather there is only one witness. The baraita completes its interpretation: Further in the verse it states: “And she was not taken in the act” (Numbers 5:13), indicating that the verse is referring to a case in which it is known that the woman had not been raped. This knowledge is based on the testimony of only one witness, as the verse had already stated that there were not two witnesses, and since one witness saw her willingly engage in sexual intercourse with another man, she is forbidden to her husband.

The Gemara asks: But since the baraita taught that by Torah law one witness is deemed credible to state that the woman is defiled, how can the other witness who denies the wife’s infidelity refute him with his conflicting testimony and enable the woman to drink the bitter water instead of becoming forbidden outright to her husband? But doesn’t Ulla say: Wherever the Torah relies on one witness, there is the equivalent of the testimony of two witnesses here. Consequently, the testimony of the contradicting witness should be insignificant, as the statement of one witness has no standing in a place where it is contradicted by two witnesses, for the witness testifying about her infidelity is deemed credible as if two witnesses had testified.

Rather, Ulla said: Teach the mishna in the following way: If one witness says: She was defiled, and another witness says: She was not defiled, she would not drink the bitter water. And likewise, Rabbi Yitzḥak said: She would not drink. But Rabbi Ḥiyya says in line with the standard text of the mishna: She would drink the bitter water even in the case of a contradiction between two single witnesses with regard to her infidelity.

The Gemara asks: But for Rabbi Ḥiyya, how will he respond to the same difficulty due to the teaching of Ulla, who explained that when a single witness is deemed credible he is considered as two and cannot be contradicted by a single witness to the contrary? The Gemara answers: This is not difficult: Here, the mishna is discussing a case where both witnesses arrived in court and testified simultaneously, thereby canceling each other out. But there, Ulla’s principle, that whenever a single witness’s testimony is accepted it is considered as two and cannot be contradicted by a single witness testifying to the contrary, is referring to a case in which the two conflicting witnesses came to court and testified one after the other.

But we learned in the mishna above that if one witness says: She was defiled, and two say: She was not defiled, she would drink the bitter water. The Gemara deduces from here: The implications of this statement are that the woman drinks only because the testimony of the incriminating witness was contradicted by two witnesses, but if there was one witness saying she was defiled and only one witness saying the opposite, she would not drink; this is a conclusive refutation of the opinion of Rabbi Ḥiyya.

The Gemara answers: Rabbi Ḥiyya could have said to you: And according to your reasoning that she would not drink, say the latter clause of the mishna, which states: If two witnesses say: She was defiled, and one says: She was not defiled, the testimony of the two witnesses is accepted and she would not drink the bitter water. But you should deduce from here that if there was one witness testifying to her defilement and one witness stating the opposite, she would drink the bitter water. This inference is in line with Rabbi Ḥiyya’s explanation, and contradicts the inference from the previous clause.

The Gemara explains: Rather, the correct understanding is that the entire mishna is not dealing with valid witnesses, and stating an obvious halakha in order to enable an inference, but with people who are disqualified from giving testimony, and is teaching us a novel ruling. And the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Neḥemya. As it is taught in a baraita (Tosefta Yevamot 14:1) that Rabbi Neḥemya says: Wherever the Torah relies on one witness, follow the majority of opinions. In other words, if the testimonies of two disqualified witnesses conflict, the court rules in accordance with the version supported by more witnesses, whether or not they are qualified to testify. And the Sages established that the testimony of two women, who are usually disqualified from testifying, when they testify in opposition to one man, should be like that of two men against one man, and the court will rule in accordance with the testimony of the two women.

And some say that Rabbi Neḥemya actually stated something different: And there are those who say a different version of Rabbi Neḥemya’s approach: Anywhere that one valid witness came initially, even one hundred women who later contradict him are considered like one witness, and do not override his testimony.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמ' טעמא דקא מכחיש ליה הא לא מכחיש ליה עד אחד נאמן וה"ה דהוה ליה למבעי ארישא מה"מ דעד אחד נאמן דקתני בהדיא עד אחד אומר אני ראיתיה שנטמאת לא היתה שותה אלמא נאמן. אלא משום הכי מייתי מסיפא משום דבעי אקשויי עלה כי מכחיש ליה מאי הוי הא הימניה רחמנא להאי דאמר נטמאת כבי תרי והוי ליה האי דמכחיש חד ואין דבריו של אחד במקום שנים ל"ה. לא קשיא כאן בבת אחת הא דאמרינן דשותה מיירי כשבאו בבת אחת והעידו שנים ביחד ולא נתקיימה עדותן בב"ר והיכא התורה האמינתו כשנים בהעידו זה אחר זה:

ועולא מי לא מפליג כי בבת אחת בין בזה אחר זה דשני תני רבה שותה דלא משני כמו ר' חייא והא אמרינן בפרק האשה שלום על הא דתנן עד אחד אומר מת ונשאת ובא עד ואמר לא מת הרי זו לא תצא ודייק בגמ' טעמא דנשאת הא לא נשאת לא תנשא והאמר עולא כו'. ומשני ה"ק התירוה להנשא אע"ג דלא נשאת אלמא משמע דמפליג עולא בין בת אחת לזה אחר זה. וי"ל דאין הכי נמי הוה מצי מפליג עולא הכא אלא שינויי דר' חייא לא סבירא ליה משום דמקשי תלמודא על מילתיה. א"נ י"ל דגבי אשה בעלמא שהיא דרבנן מפליג בין בבת אחת בין בזה אחר זה דיש להקל עליה אבל גבי סוטה שהיא דאורייתא בין בבת אחת לזה אחר זה:

הא חד וחד לא היתה שותה ותיובתא דר' חייא ופ"ה דה"ה דהוה מצי לשנויי מתני' בזה אחר זה המציעתא ולא ק' ליה לר' חייא אלא לא בעי לאוקומי רישא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא ועוד דסוף סוף דמדיוקא דמציעתא הלך מוכח רישא בבת אחת ומציעתא וסיפא בין בבת אחת בין בזה אחר זה דלעולם במקום שנים לא האמינה תורה עד אחד כפ"ה. ורשב"ם פי' דלא מצי לשנויי דמיירי בזה אחר זה ודיוקא דמתני' בבת אחת משום דקתני ושנים אומרים שנטמאת משמע דבהדי הדדי אתו:

ואיכא דאמרי כל היכא דאתא עד אחד כשר מעיקרא והכא במ"ע דקתני עד אחד אומר נטמאת ושנים אומרים לא נטמאת היתה שותה ואוקמ' בפסולי עדות ובין בבת אחת בין בזה אחר זה. (וע"כ) ר' נחמיה וע"כ בזה אחר זה איצטריך עיקר לאשמועי' דאי לבת אחת מאי רוב דעות איכא בחד וחד נמי היתה שותה והב"ע כגון דההיא דאתא מעיקרא אשה הואי. הילכך בזה אחר זה אתו תרתי ומבטלי ליה:

בד"ה הא חד וחד לא היתה שותה כו' מאי קמ"ל היינו רישא הלכך צריך כו' עכ"ל ולפ"ז מגופה דרישא המ"ל ולטעמך לר' יצחק ועולא דוקיא דמציעתא הא חד וחד לא היתה שותה מאי קמ"ל היינו רישא אלא דניחא ליה למיפרך מסיפא דחד וחד שותה ור"י ועולא אמרי אינו שותה וק"ל:

בא"ד ובשלמא ר' חייא הוה מוקי לה בבת אחת ירושלמי כו' עכ"ל וכצ"ל ועיין בתוס' ר"פ אמרו לו:

בפרש"י בד"ה א"ל לר' חייא כו' פי' דקתני שנים אומרים לא ראית אלמא בהדי הדדי קאתו כו' עכ"ל דהאי שנים אומרים לא נטמאת דקאמר היינו ע"כ שאומרים דלא ראית שנטמאת בפניך כו' כפרש"י במתני' ואי לא הוו קאתו בהדי הדדי לא הוה משמע דלא נטמאת בפניו ודו"ק:

רש"י בד"ה מי שקינא כו' ור"א לטעמיה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מי שקינא כו' ומוציאה בכתובתה כו' לבית הלל דאמר אפילו אם הקדיחה כו' כצ"ל:

במשנה ולהלן הוא אומר ע"פ שני עדים כו'. כצ"ל:

תד"ה כאן. עולא גופיה דאמר הכא כו'. כצ"ל:

בא"ד והא מתני' לא משמע כו' עד שהורו ואסרוה עליו כו'. כצ"ל:

תד"ה הא. בהגהת הרש"ל שבגליון ט"ס וכצ"ל שהכשירו עדות האשה כאיש האיש כו':

שאוסרתה איסור עולם. כדאמר (לעיל דף כח.) בסוטה ספק מנטמאה ונטמאה וכ''ש ודאית: עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת. אוקי חד בהדי חד והרי היא כספיקא ושותה: ושנים אומרים לא נטמאת. כלומר לא נטמאת בפניך שכשבאת ומצאת שנסתרו יחד גם אנו היינו עמך ובפנינו לא נטמאת הרי נסתלק העד הזה ובטלו דבריו מפני השנים והרי היא בספיקא אם נטמאת קודם שבאו אלו ומצאום והיתה שותה ובגמ' מפרש למאי איצטריכו כל הנך בבי: גמ' בה ולא בקינוי כו'. למאי איצטריך גזירה שוה הא כתיב גבי טומאה ועד אין בה ומיעוטא הוא בה עד אחד נאמן ולא בעדות אחרת והויא לה עדות סתירה כשאר כל עדיות שבתורה: וטומאה בעלמא. עד א' שהעיד על אשה שלא קינא לה בעלה ואמר נטמאת מניין דלא מהימן ולא אמרינן אטומאת אשה הימניה רחמנא לא שנא לאחר קינוי ולא שנא בלא קינוי תלמוד לומר כו' וכי הימניה רחמנא בטומאה שאחר קינוי ויש עידי סתירה שנים ועד מעיד שנטמאת שרגלים לדבר ובפרק קמא (לעיל דף ג.) פרכינן והא כי כתיב קינוי בתר הכי כתיב ומשנינן ועבר כתיב שכבר עבר: הא לא מכחיש ליה כו'. הוא הדין דהוה ליה למבעי ארישא דקתני בהדיא אחד אומר אני ראיתיה שנטמאת לא היתה שותה אלמא מהימן אלא משום דבעי לאקשויי עלה כי מכחיש ליה מאי הוי הא הימניה רחמנא להאי דאמר נטמאת כבי תרי והוי ליה האי דמכחיש ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים: הרי כאן שנים. הרי הוא כשנים: קשיא דעולא. דכיון דהאמינה תורה הרי העמידתו במקום שנים: כאן בבת אחת. מתני' כשהעידו שניהם בתוך כדי דיבור דבטלו דבריו מיד דלא נתקיימה עדותן בב''ד והיכא האמינהו תורה כשנים כגון אם העיד עדותו ויצא דתו לא מצי חד לאכחושיה: הא חד וחד. על כרחיך לא היתה שותה תנא ברישא דאי היתה שותה קתני הא תו למה לי השתא בחד הוי הכחשה תרי מבעיא פשיטא דאין אחד במקום שנים ומתני' לדיוקא דידיה תנא ליה דאי לאשמועינן היא גופה פשיטא דלא איצטריך: אמר לך ר' חייא ולטעמיך. דסבירא לך דמתני' לגופיה לא איצטריך דהא פשיטא דאין א' במקום שנים ולדיוקא אתא סיפא מאי תידוק מינה אלא מתני' לא לדיוקא אתא אלא לאשמועינן היא גופה איצטריך דשנים דקא תנא בפסולי עדות קאמר כגון נשים או עבדים ואשמועינן דשתי נשים מבטלות דברי עד א' בין ברישא בין בסיפא ולקמן פריך תרתי למה לי והאי דלא שני ר' חייא מציעתא בזה אחר זה משום דקא דייק מתני' בבת אחת דקתני ושנים אומרים לא ראינוה אלמא בהדי הדדי קאתו דלעולם במקום שנים לא האמינה תורה עד אחד: כל מקום שהאמינה תורה כו'. הוציאתו לעדות זה מכלל כל עדיות שבתורה לפיכך פסולין וכשירין שוין בה והלך אחר רוב דעות המעידין בדבר: ואיכא דאמרי כל היכא דאתא עד כשר מעיקרא. ואמר נטמאת ונתקבלה עדותו ואחר כך באו מאה נשים כעד א' דמיין והוה ליה קמא שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים ואינה שותה:

כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה קשיא דהכא משמע כיון שנתקבל עדותו של ראשון ואע''פ שלא עשו ע''י עדותו שום מעשה ולא שום הוראה רק שלא העיד השני בתוך כדי דיבורו של ראשון הוי דבריו של שני במקום ראשון כדבריו של אחד במקום שנים הכי משמע לפירוש רש''י והא בפרק האשה שהלכה (יבמות דף קיז:) תנן עד אומר מת וניסת ובא אחר ואמר לא מת לא תצא וקא דייק בגמ' טעמא דניסת הא לכתחילה לא תנשא והאמר עולא וכו' ומשני הכי קאמר עד אומר מת והתירוה לינשא ובא אחר ואמר לא מת לא תצא מהתירה הראשון והא התם דבזה אחר זה מיירי דהא ניסת בנתיים ואפ''ה בכה''ג בזה אחר זה אם לא ניסת לא תנשא אא''כ התירוה לינשא דאמר לא תצא מהתירה הראשון ופירש נמי רש''י התם דדוקא שהתירוה קודם שיבא עד השני המכחישו אבל אם קודם שהתירוה מודה עולא דלא סמכינן אקמא דאכתי לא אחשביניה כתרי להכי נראה לפרש הכא בזה אחר זה שקיבלו עדות הראשון והורו ע''פ עדותו מיהו תימה עולא גופיה דאמר הכי אליביה תני לא היתה שותה מה דוחקיה למימר הכי והא מתניתין לא משמע ששהה השני אחר הראשון עד שהורו ואסרוה עליו ואמרו אינה שותה וי''ל דמתניתין בסתם קתני ' אי נמי רבי יצחק ועולא הוה מתרצי לההיא דהאשה זוטא כדמתרצי אליבא דר' יוחנן בפ' שני דכתובות (דף כב:) משום לזות שפתים וההיא דהאשה רבה (יבמות דף פח:) לא דמיא לתרוייהו משום דגברא אתי וקאי: הא חד וחד לא היתה שותה תיובתא דרבי חייא נראה האי דלא דחי ליה בזה אחר זה משום דסוף סוף תיקשי דיוקא דסיפא דשנים אומרים נטמאת וא' אומר לא נטמאת לא היתה שותה הא חד וחד היתה שותה במאי מוקמת לה ע''כ בבת אחת מאי קמ''ל היינו רישא הילכך צריך לתרוצי כר' נחמיה בין לר' יצחק בין לר' חייא הני תרתי בבי דסיפא תימה היכי הוה מתרץ ר' יצחק מתני' דפרק אמרו לו (כריתות דף יא:) דתנן עד אמר אכל ועד אמר לא אכל אשה אומרת אכל ואשה אומרת לא אכל מביא אשם תלוי כיון דהאמינה תורה עד אחד דנפקא לן מאו הודע אליו חטאתו (ויקרא ד) חטאת הוי ליה לאיתויי בשלמא רבי חייא הוה מוקי לה בבת אחת. ירושלמי גידל בר בנימן בשם רב אמר ' בכל מקום שהכשירו עד אחד עדות האשה כאיש האיש מכחיש את האשה והאשה מכחשת את האיש דתנן עד א' אמר נטמאת ואשה אומרת לא נטמאת אשה אומרת נטמאת ועד א' אמר לא נטמאת תנא דבי רבי אומר כן ותו בירושלמי עד אחד אמר נטמאת ועד אחד אמר לא נטמאת שמעון ב''ר אבא בשם ר' יוחנן כאן לא היתה שותה ובעגלה ערופה היו עורפין וטעמא מפני שכאן רגלים לדבר ומסיק נמי התם דבעידי טומאה לא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מפני שרגלים לדבר:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד