סוטה לג ע"ב

ור' יהודה, האי [כתוב זה] "וענתה ואמרה" שחכמים למדים ממנו ללשון הקודש, מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? ומשיבים: מיבעי ליה לאגמורי [צריך אותו כדי ללמד] לענין הלוים, שבלשון הקודש הם אומרים. שהוא לומד גזירה שווה הפוכה, מדין יבמה לענין הלויים.

ושואלים: ולילף [ושילמד] בגזירה שווה "קול" "קול" ממשה? ומשיבים: גזירה שווה זו של "ענייה" "ענייה" גמיר [למד, קיבל מרבו], גזירה שווה זו של "קול" "קול" לא גמיר [למד], לא קיבל מרבו.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], ר' יהודה אומר: כל מקום שנאמר "כה" או "ככה", או לשון "ענייה" או לשון "אמירה" — אינו אלא לשון הקודש; "כה" האמור בברכת כהנים "כה תברכו את בני ישראל" (במדבר ו, כג), "ככה" (דברים, כה, ט) שנאמר בחליצה, "ענייה" ו"אמירה" של הלוים.

א שנינו במשנה: ברכות וקללות כיצד? כיון שעברו ישראל את הירדן כו'. תנו רבנן [שנו חכמים]: כשהיו בני ישראל בעבר הירדן המזרחי נאמר להם כי הר גריזים והר עיבל "הלא המה בעבר הירדן" (דברים יא, ל), מעבר לירדן מערבה ואילך (והלאה), אלו דברי ר' יהודה. "אחרי דרך מבוא השמש" (דברים יא, ל) — מקום שחמה זורחת, כלומר, בריחוק מהירדן שבמזרח.

"בארץ הכנעני הישב בערבה" (דברים יא, ל) — אלו הר גריזים והר עיבל, שיושבין בהם כותיים (שומרונים) בזמן הזה. "מול הגלגל" — כוונתו סמוך לגלגל, "אצל אלוני מרה" — הרי זה שכם. וכיצד אנו יודעים? — להלן הוא אומר "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה" (בראשית יב, ו), מה אלון מורה האמור להלן באברהם הוא שכם — אף כאן אלוני מורה הוא שכם.

תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' אלעזר בר' יוסי: בדבר זה זייפתי (הוכחתי את זיופם) של ספרי כותיים. אמרתי להם: זייפתם תורתכם והוספתם בה דברים, ולא העליתם בידכם כלום. שאתם אומרים אלוני מורה זוהי שכם — אף אנו מודים שאלוני מורה זוהי שכם. אולם אנו למדנוה בגזרה שוה, אתם שאינכם לומדים גזירה שווה במה למדתום?

ואילו ר' אלעזר חלק על דברי ר' יהודה ואמר: "הלא המה בעבר הירדן" — כוונתו סמוך לירדן, דאי [שאם] מעבר הירדן ואילך רחוק משם, הלא כתיב [נאמר] "והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה... בהר עיבל" (דברים כז, ד), משמע — סמוך למקום המעבר.

"אחרי דרך מבוא השמש" — כוונתו לשיטת ר' אלעזר מקום שהחמה שוקעת, במערב. ליד שכם במרכז הארץ, ועוד, הרי נאמר "בארץ הכנעני", והלא איזור שכם ארץ חוי היא (כמבואר בבראשית לד, ב)!

וכן איך אפשר לתאר עם זה בכינוי "הישב בערבה" — והלא בין הרים וגבעות הן יושבין! "מול הגלגל" — והלא לא ראו את הגלגל שהוא רחוק משכם! אלא לדעתו הר גריזים והר עיבל אינם אלו הידועים לנו שהם באיזור שכם, אלא הם במקום אחר, סמוך לירדן.

ר' אליעזר בן יעקב אומר: לא בא הכתוב לקבוע את מקומם של הר גריזים והר עיבל אלא להראות להן דרך בשניה בלכתם בארץ כנען כדרך שהראה להן בראשונה בצאתם ממצרים, שהיה עמוד הענן הולך לפניהם והופך את הדרך לנוחה להליכה. ולכן נאמר פסוק זה להורות להם כיצד ילכו בארץ כנען. "דרך" כוונתו — בדרך לכו, ולא בשדות וכרמים. "הישב" — בישוב לכו, ולא במדברות. "בערבה" — בערבה במקום מישור לכו, ולא בהרים וגבעות.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: כיצד עברו ישראל את הירדן? בכל יום היה הארון, ארון הברית, נוסע אחר שני דגלים שדגל מחנה יהודה ומחנה ראובן נוסעים ראשונה, והיום נסע הארון תחילה, שנאמר: "הנה ארון הברית אדון כל הארץ עבר לפניכם" (יהושע ג, יא). בכל יום ויום לוים נושאין את הארון והיום נשאוהו כהנים, שנאמר: "והיה כנוח כפות רגלי הכהנים נשאי ארון ה'" (יהושע ג, יג).

תניא [שנויה ברייתא], ר' יוסי אומר: בשלשה מקומות נשאו כהנים את הארון: כשעברו את הירדן כנזכר, וכשהסיבו (סובבו) את יריחו (יהושע פרק ו), וכשהחזירוהו למקומו בימי שלמה אל קדש הקדשים (מלכים א ח, ו).

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לג - ב

ומקשינן לרבי יהודה הלומד שחליצה היא בלשון הקודש מ"ככה", אם כן האי "וענתה ואמרה" - שלמדו ממנו חכמים גזירה שוה "עניה עניה" - מאי עביד ליה [מה ידרוש בו], כלומר: גזירה שוה "עניה עניה" למה ניתנה? ומפרשינן: מיבעי ליה לרבי יהודה גזירה שוה ד"עניה עניה", כדי לאגמורי לברכות וקללות דלויים, דהם בלשון הקודש, כלומר: גזירה שוה זו לא ניתנה כדי ללמוד מלויים לחליצה, אלא בהיפוך, כדי ללמוד מחליצה ללויים שיאמרו בלשון הקודש, וכדמפרש ואזיל.

ומקשינן: וכי למה לו לרבי יהודה ללמוד ללויים שיאמרו בלשון הקודש מחליצה, ולילף רבי יהודה ללויים ממשה בגזירה שוה ד"קול קול", וכאשר למדוהו חכמים!?

ומשנינן: הרי אין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא אם כן קיבלה מרבותיו, ורבי יהודה, גזירה שוה ד"ענייה ענייה" גמיר מרבותיו; ואילו גזירה שוה ד"קול קול" לא גמיר מרבותיו.

תניא נמי הכי שלדעת רבי יהודה ברכות וקללות דלויים נלמדים שהם בלשון הקודש ממה שנאמר בהם "ענייה" ["וענו ואמרו"], ולא כחכמים הלומדים כן מ"קול רם":

דהא תניא: רבי יהודה אומר:

כל מקום שנאמר בדבר התלוי בדיבור: "כה", "ככה", "ענייה ואמירה", אינו אלא בלשון הקודש.

ומפרש לה רבי יהודה:

"כה" הוא מה שנאמר בנשיאת כפים: "כה תברכו את בני ישראל אמור להם", ומכאן אנו לומדים לנשיאת כפים שהיא בלשון הקודש.

"ככה" דחליצה.

"ענייה ואמירה" דלויים. ^[1]

שנינו במשנה: ברכות וקללות כיצד: כיון שעברו ישראל את הירדן ובאו אל הר גריזים ואל הר עיבל שבשומרון, שבצד שכם שאצל אלוני מורה, שנאמר: "הלא המה בעבר הירדן, אחרי דרך מבוא השמש, בארץ הכנעני היושב בערבה, מול הגלגל אצל אלוני מורה", ולהלן הוא אומר: "ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה", מה "אלון מורה" האמור להלן שכם, אף "אלון מורה" האמור כאן שכם, ששה שבטים וכו':

תנו רבנן לפרש את הפסוק [שנזכר במשנה] המלמד לבני ישראל - שהיו ממזרח לירדן, בדרכם לעברו המערבי של הירדן - היכן הם הר גריזים והר עיבל:

"הלא המה בעבר הירדן": היינו מעבר לירדן ואילך [רחוק ממנו], דברי רבי יהודה, שהרי נאמר:

"אחרי דרך מבוא השמש": ו"מבוא השמש" הוא מקום שחמה זורחת דהיינו במזרח, וכל מקום שנאמר "אחרי" מופלג הוא, נמצא שהכתוב אומר: שההרים האלו היו מופלגים מן המזרח בו היו עומדים בני ישראל.

"בארץ הכנעני היושב בערבה": אלו הר גריזים והר עיבל, שיושבים בהם היום כותיים, שהגלה סנחריב מלך אשור את עשרת השבטים והושיב בהם את אלו.

"מול הגלגל": היינו סמוך לגלגל.

"אצל אלוני מורה": היינו שכם; ומנין שהוא שכם, שהרי:

כאן הוא אומר "אלוני מורה": ולהלן הוא אומר: "ויעבור אברם בארץ, עד מקום שכם עד אלון מורה", ולמדנו בגזירה שוה: מה "אלון מורה" האמור להלן היינו שכם; אף "אלוני מורה" האמור כאן היינו שכם.

אמר רבי אלעזר ברבי יוסי:

בדבר זה זייפתי [כלומר: הוכחתי את הזיוף של] ספרי כותיים המאמינים בתורה שבכתב, ואינם מאמינים בתורה שבעל פה, ואומרים: מתוך שנאמר בהר גריזים: "וזבחת שלמים ואכלת שם", ודאי שהוא המקום אשר יבחר ה' לעובדו, שלא כקבלת חז"ל שבחירה זו היא על פי נביא, והיינו בירושלים.

כי אמרתי להם: זייפתם תורתכם, ולא העליתם בידכם כלום!

שהרי מנין לכם שהר גריזים שאתם עובדים שם, הוא אכן הר גריזים האמור בתורה, הרי זה משום שאתם אומרים: "אלוני מורה" היינו שכם, ואם כן הר גריזים האמור בתורה שהוא אצל אלוני מורה, הוא ההר הסמוך לשכם.

ואכן אף אנו מודים ש"אלוני מורה" היינו שכם, ברם אנו למדנוה בגזירה שוה, ואילו אתם במה למדתום!? כלומר: אם לא שמסתמכים אתם על תורה שבעל פה, אין לכם מקור למקום המקודש לכם, ונמצא שאתם מסתמכים עליה ומכחישים אותה כאחת. ^[2]

רבי אלעזר אמר [פירש את הפסוק] שלא כדברי רבי יהודה:

"הלא המה בעבר הירדן": סמוך לירדן, דכתיב: "והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה אשר אנכי מצוה אתכם היום בהר עיבל", ומשמע: בו ביום שתעברו את הירדן תקימו אותם בהר עיבל, הרי שהיה הר עיבל סמוך לירדן.

ומה שאמר הכתוב: "אחרי דרך מבוא השמש": היינו מקום שהחמה שוקעת שהוא במערב, ו"אחרי" הרי מופלג הוא, נמצא שאומר הכתוב: ההרים האלו מופלגים הם מן המערב וקרובים למזרח, והיינו סמוך לירדן שממזרח ההרים.

"בארץ הכנעני": ארץ חוי היא, שהרי שכם בן חמור נשיא שכם היה חוי, וכמו שנאמר: "וירא אותה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ".

ובהכרח שמאמר הכתוב: "היושב בערבה מול הגלגל", לא בא ליתן סימן להרים אלו, שהרי:

איך אתה קורא בעם החוי: "היושב בערבה" שהיא ארץ מישור"!? והלא בין הרים וגבעות הן יושבין!?

ואיך אתה קורא בהם: "מול הגלגל" דמשמע סמוך לגלגל!? והלא לא ראו העם החוי את הגלגל!? כלומר: רחוקים הם ממנו.

אלא רבי אליעזר בן יעקב אומר, כלומר: לכך נאמר "היושב בערבה מול הגלגל" לכדרבי אליעזר בן יעקב, שאמר:

לא בא הכתוב אלא להראות להן לישראל דרך בשניה, כלומר: הנחה הקב"ה את ישראל בדרכם השניה לאחר מעבר הירדן כשיבואו לכבוש את הארץ, והורה להם באיזה דרך יכבשוה, וכדרך שהראה להן לישראל דרך בראשונה, כלומר: כשיצאו ממצרים שהיה הענן מנחה אותם במדבר.

וכך מנחה אותם הכתוב:

"דרך [מבוא השמש"], להנחותם: בדרך לכו, ולא בשדות וכרמים.

"היושב": בישוב לכו, ולא במדברות.

"בערבה": בערבה [ארץ מישור] לכו, ולא בהרים וגבעות.

תנו רבנן:

כתיב בספר יהושע [ג י ואילך]:

"ויאמר יהושע [בטרם עברם את הירדן], בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם, והורש יוריש מפניכם את הכנעני ואת החתי ואת החוי ואת הפרזי ואת הגרגשי והאמורי והיבוסי. הנה ארון הברית אדון כל הארץ עובר לפניכם בירדן. ועתה קחו לכם שני עשר איש משבטי ישראל איש אחד איש אחד לשבט [להקים אבנים בירדן, ולשאת אבנים מן הירדן להקים אותם בהר עיבל]. והיה כנוח כפות רגלי הכהנים נושאי ארון ה' אדון כל הארץ במי הירדן, מי הירדן יכרתון, המים היורדים מלמעלה, ויעמדו נד אחד, [פירוש: המים הזורמים מלמעלה למטה כדרך כל הנהרות, כשיגיעו למקום שנבקע הירדן לא ימשיכו לזרום למטה, אלא ייזקפו ויעמדו כמו נד]. ויהי בנסוע העם מאהליהם לעבור את הירדן, והכהנים נושאי הארון הברית לפני העם. וכבוא נושאי הארון עד הירדן, ורגלי הכהנים נושאי הארון נטבלו בקצה המים, והירדן מלא על כל גדותיו כל ימי קציר. ויעמדו המים היורדים מלמעלה [ו] קמו נד אחד".

כיצד עברו ישראל את הירדן? בכל יום עד שהגיעו לירדן, היה הארון נוסע אחר שני דגלים, ^[3] והיום נסע תחילה [לפני כל הדגלים].

שנאמר: "הנה ארון הברית אדון כל הארץ עובר לפניכם". ^[4]

בכל יום ויום, לויים בני קהת היו נושאים את הארון, ^[5] וכמו שנאמר [במדבר ג כט]: "משפחות בני קהת יחנו על ירך המשכן תימנה. ומשמרתם הארון והשולחן והמנורה והמזבחות וכלי הקודש אשר ישרתו בהם" -

ואילו היום בעברם את הירדן נשאוהו כהנים.

שנאמר: "והיה כנוח כפות רגלי הכהנים נושאי ארון ה'".

תניא: ^[6] רבי יוסי אומר:

בשלשה מקומות נשאו כהנים את הארון:

א. כשעברו את הירדן.

ב. וכשהסיבו את יריחו, וכמו שנאמר [יהושע ו ב]: "ויאמר ה' אל יהושע ראה נתתי בידך את יריחו ואת מלכה גבורי החיל. וסבותם את העיר כל אנשי המלחמה הקף את העיר פעם אחת, כה תעשה ששת ימים". [פסוק ו]: "ויקרא יהושע בן נון אל הכהנים ויאמר אליהם שאו את ארון הברית, ושבעה כהנים ישאו שבעה שופרות יובלים, לפני ארון ה'". [פסוק יא]: "ויסב ארון ה' את העיר הקף פעם אחת, ויבואו המחנה וילינו במחנה".

ג. וכשהחזירוהו למקומו בבית קדשי הקדשים בבית אשר בנה שלמה, וכמו שנאמר [מלכים א ח - א]: "אז יקהל שלמה את זקני ישראל את כל ראשי המטות נשיאי האבות לבני ישראל אל המלך שלמה ירושלים, להעלות את ארון ברית ה' מעיר דוד היא ציון. ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האיתנים בחג הוא חודש השביעי. ויבואו כל זקני ישראל וישאו הכהנים את הארון". [פסוק ו]: "ויביאו הכהנים את ארון ברית ה' אל מקומו אל דביר הבית אל קודש הקדשים, אל תחת כנפי הכרובים". ^[7]

הערות

^[1] צריך ביאור, למה הזכיר רק ענייה ואמירה דלויים, ולא ענייה ואמירה דמקרא בכורים, שמשם למדו לעיל בעמוד א שהוא בלשון הקודש! ? וכן למדו בברייתא לקמן מד ב גבי עגלה ערופה, מ"וענו ואמרו", שצריך בה לשון הקודש! ?

^[2] הענין נתבאר על פי מה שביאר ב"מרומי שדה".

^[3] ארבעה דגלים היו ישראל במדבר [כמפורש בבמדבר פרק י]: דגל יהודה, שכלל את השבטים: יהודה, יששכר וזבולון; דגל ראובן, שכלל את השבטים: ראובן, שמעון וגד; דגל אפרים, שכלל את השבטים: אפרים מנשה ובנימין; דגל דן, שכלל את השבטים: דן, אשר ונפתלי. בחנייתם במדבר, היה דגל יהודה חונה בראש הדגלים, ומאחוריו היו הדגלים: ראובן ואפרים, ומאחוריהם היה חונה דגל דן; ובין דגלי ראובן ואפרים, היה חונה המשכן ומסביביו הלויים. עוד מפורש בתורה [שם], שכאשר נסעו, נסע תחילה דגל יהודה ואחריו דגל ראובן, ואחריו בני קהת נושאי הארון, ואחריו דגל אפרים, ואחריו דגל דן; וכתב ב"עיון יעקב" שהברייתא הזו סוברת כמאן דאמר שהפסוקים כפשוטן, שלא היו נוסעים כחנייתן שהיתה כתיבה, אלא היו נוסעים בזה אחר זה כקורה, וזה הוא שאמרו כאן בברייתא שנסע הארון אחר שני דגלים.

^[4] מה שהביא פסוק זה דוקא, ולא הביא מפסוקים קודמים ביהושע שם, שנשאו הכהנים את הארון, ראה מה שכתב ב"עיון יעקב", שהוא בא לומר שהארון אותו נשאו הכהנים היה "ארון הברית אדון כל הארץ", דמשמע הארון המקודש ביותר שבו היו הלוחות, ולא הארון השני שהיו בו שברי הלוחות, ראה שם.

^[5] בדין משא הארון אם הוא בלויים או בכהנים, ראה מה שכתב הרמב"ם בספר המצוות מצות עשה לד, ובמה שכתב עליו הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות בשורש שלישי אות ו, והביא גם את הברייתא שבסוגייתנו; וראה עוד במכתבים שנדפסו בסוף ספר "חידושי מרן רי"ז הלוי" עמוד עז.

^[6] מלת "תניא" אינה מובנת, כי דברי רבי יוסי הם המשך הברייתא, ראה בתוספתא פרק ח דסוטה.

^[7] ביאר רש"י: אותו ארון הגלה בימי עלי הכהן מתוך בית קדשי הקדשים של המשכן שעשה משה, [כלומר: ממשכן משה אשר בשילה], ואף כשהחזירוהו פלשתים ששבו את הארון לא חזר הארון למקומו, אלא היה תחילה בבית אבינדב, ואחר כך הביאו דוד לבית עובד אדום הגתי, ומשם העלהו לעיר דוד, עד שהחזירו שלמה למקומו שבבית קדשי הקדשים, כאשר בנה את בית המקדש אשר בירושלים, [כמבואר כל זה בפסוקים שהובאו לקמן לה א], וזה הוא פירוש "החזירוהו למקומו".

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: And what does Rabbi Yehuda do with this verse: “And she shall speak and say,” from which the Rabbis derive that the recitation at the ḥalitza ritual must be in Hebrew? The Gemara answers: He requires it in order to teach with regard to the Levites that they spoke in the sacred tongue. Whereas the Rabbis derive that the ḥalitza ritual is performed in Hebrew from a verbal analogy between the verses concerning ḥalitza and the verses about the Levites, Rabbi Yehuda derives that the Levites spoke in Hebrew due to this same verbal analogy, with ḥalitza serving as the source.

The Gemara asks: But let Rabbi Yehuda derive that the Levites spoke in Hebrew from a verbal analogy between the word “voice” that is written with regard to the Levites (Deuteronomy 27:14) and the word “voice” in the verse about Moses (Exodus 19:19). The Gemara answers: He learned the verbal analogy between “speak” and “speak” from his teacher, and he did not learn the verbal analogy between “voice” and “voice” from his teacher.

That is also taught in a baraita: Rabbi Yehuda says: Every place where it is stated in the Torah: “So [ko],” or: “So [kakha],” or where the language of speaking and saying is used, it is referring only to the sacred tongue. The word ko appears in the context of the Priestly Benediction: “So [ko] you shall bless the children of Israel” (Numbers 6:23). Kakha appears in the context of the ḥalitza ceremony (Deuteronomy 25:9). The language of speaking and saying appears in relation to the Levites.

§ It is stated in the mishna: How did the ceremony of the blessings and curses take place? When the Jewish people crossed the Jordan River, etc. The Sages taught: When the Jewish people were in Transjordan, the location of Mount Gerizim and Mount Ebal was described to them as follows: “Are they not beyond the Jordan, behind the way of the coming of the sun, in the land of the Canaanites that dwell in the Arabah, over against Gilgal, beside the oaks of Moreh?” (Deuteronomy 11:30). “Are they not beyond the Jordan” means farther west, beyond the Jordan River; this is the statement of Rabbi Yehuda. “Behind the way of the coming of the sun”; this is referring to the place where the sun rises, i.e., the east. In other words, they are at a distance from the Jordan River, which is in the east.

“In the land of the Canaanites that dwell in the Arabah”; this is referring to Mount Gerizim and Mount Ebal, where the Samaritans now live. “Over against Gilgal”; this means near Gilgal. “Beside the oaks of Moreh”; this is referring to Shechem. And from where is it derived that this is Shechem? There, with regard to Abraham, the verse states: “And Abram passed through the land until the place of Shechem, until the oaks of Moreh” (Genesis 12:6). Just as the oaks of Moreh stated there are identified as Shechem, so too here, they are Shechem.

It is taught in a baraita that Rabbi Elazar, son of Rabbi Yosei, said: In this matter, I proved the falsehood of the books of the Samaritans. I said to them: You forged your Torah by making additions to it, and you have not gained anything from it, as, you say that the oaks of Moreh is referring to Shechem, and we too concede that the oaks of Moreh is referring to Shechem. However, we derived this by means of a verbal analogy between verses. You, who do not use verbal analogies, how did you derive it?

Rabbi Elazar disagrees with Rabbi Yehuda and says: “Are they not beyond the Jordan” means near the Jordan River, as, if it meant farther west beyond the Jordan, isn’t it written: “And it shall be when you have passed over the Jordan, that you shall set up these stones which I command you this day, on Mount Ebal” (Deuteronomy 27:4)? This implies that Mount Ebal was near the location where the Jewish people crossed the Jordan.

“Behind the way of the coming of the sun,” according to Rabbi Elazar, is referring to the place where the sun sets, in the west. This is distant from Shechem, which is in the center of Eretz Yisrael. Furthermore, the verse states: “In the land of the Canaanites,” and Shechem is located in the land of the Hivites (see Genesis 34:2).

Similarly, the phrase “that dwell in the Arabah” cannot be a description of the mountains known as Mount Gerizim and Mount Ebal that are next to Shechem; aren’t they situated among mountains and hills? The description “over against Gilgal” is also difficult; they could not see Gilgal from Shechem, as it is far away. Rather, according to Rabbi Elazar, Mount Gerizim and Mount Ebal mentioned in the Torah are located closer to the Jordan River. They are not the mountains known by the same names that are located near Shechem.

Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: The verse does not come to establish the location of Mount Gerizim and Mount Ebal. Rather, it comes to show the Jewish people the way the second time, when they were entering the land of Canaan, like the way He showed them the first time, when they left Egypt and a pillar of cloud went before them and made the terrain easier to transverse. The purpose of the verse is to instruct the Jewish people how to enter the land of Canaan with relative ease, despite the absence of the pillar of cloud. The word “way” instructs them to go along a pre-established way, and not in fields and vineyards. The phrase “that dwell” instructs them to go in settled areas and not in the wilderness. “In the Arabah,” which means plain, teaches them to go in the plains and not over mountains and hills.

§ The Sages taught (Tosefta 8:1): How did the Jewish people cross the Jordan? Every day the Ark would travel behind the two flags of Judah and Reuben, but on that day the Ark traveled in front, as it is stated: “Behold, the Ark of the Covenant of the Lord of all the earth is passing before you” (Joshua 3:11). On every other day, the Levites would carry the Ark, but on this day the priests carried it, as is stated: “And when the soles of the feet of the priests that bear the Ark of the Lord, the Lord of all the earth, shall rest” (Joshua 3:13).

It is taught in a baraita (Tosefta 8:2) that Rabbi Yosei says: In three different places the priests carried the Ark. They carried it when the Jewish people crossed the Jordan, and when they surrounded Jericho (Joshua 6:6), and when they returned it to its proper place in the Holy of Holies during the reign of King Solomon (I Kings 8:6).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הר גריזים והר עיבל אף על פי שסמננו את מקומם במשנתנו נחלקו בה בסוגיא זו ועיקר מחלקתם במקרא שכתוב בהם כשהיו במדבר וסיים להם את מקומם ואמר הלא המה בעבר הירדן וכו' והם היו בצד מזרחי של ירדן וכמו שמצינו בבני גד ובני ראובן שלקחו נחלתם קודם שיעברו ונאמר בהם קדמה מזרחה ואמר שהם מעבר הירדן השני שהוא צד הירדן המזרחי ולדעת ר' יהודה פירושו מעבר הירדן הרבה לצד מערב ולא סמוך לירדן ואחרי דרך מבוא השמש פירוש מבוא השמש לדעתו המזרח שהשמש בא משם ואחרי פירושו רחוק כלומר רחוק מצד המזרחי בארץ הכנעני היושב בערבה אלו הר גריזים והר עיבל שכותיים יושבים שם ר"ל שעכשו הם יושבים שם שסנחריב הושיבם שם כשהגלה עשרת השבטים וכדכתיב ויבא מלך אשור אנשים מכותה ומספרוים ויושיבם בערי שומרון והרים אלו בערי שומרון היו כמו שהוזכר במשנה ופי' היושב בערבה פירושו שעתיד להתיישב בו עם היושב בערבה מול הגלגל סמוך לגלגל לצד מערב הגלגל והגלגל הוא המלון שלנו בו היום שעברו את הירדן ויותר מששים פרסאות היו מן הירדן לשם אלא שקפצה להם הארץ והרים אלו היו עדיין מן הגלגל ולהלן ואצל אילוני מורה הוא שכם ואף בספרי כותיים כתוב כן ר"ל שאילוני מורה הוא שכם אלא שלא ידעוה ללמוד מגזרה שוה על הדרך שלמדנוה אנו כמו שהתבאר במשנה והוא שאמר רבי אליעזר בדבר זה זייפתי ספרי כותיים כלומר העמדתים בחזקת מזוייפים על דרך והרשיעו את הרשע ר"ל שיעמידוהו בחזקת רשע וכן אני ה' פתיתי את הנביא כלומר פרסמתיו שהוא מפותה וכן ללצים הוא יליץ וכן הרבה:

ונשוב לענין הסוגיא והוא שלדעת רבי אליעזר סמוך לירדן היה בצד המערבי שבו והרי נאמר והיה בעברכם תקימו וכו' משמע שביום שעברו הקימו האבנים בהר עיבל ומבוא השמש פירושו המערב ור"ל רחוק מן המערב הרבה וסמוך לצד המזרחי של ירדן ורחוקים היו מן הגלגל שהגלגל היה יותר לצד המערב וכן מה שנאמר בארץ הכנעני אינו שהרי שכם חוי היה וכן היושב בערבה אינו שהרי החוים בין הרים וגבעות היו יושבים ואף מול הגלגל אינו שכשהיו בהר עיבל עדין לא ראו הגלגל אלא לא בא הכתוב אלא ללמד שכמו שהראה להם דרך בראשונה ר"ל ביציאת מצרים בעמוד ענן כך הראה להם כאן כלומר שיישיר להם את שביליהם והורה להם שכשיעברו את הירדן לא ילכו דרך החוי שהיא דרך הרים וגבעות אלא שיקיפו וילכו דרך כבושה והיא דרך ארץ הכנעני שהיתה ככר וערבה:

כיצד עברו ישראל את הירדן בכל יום היה ארון נוסע אחר שני דגלים כמו שסדור בפרשת נשא ואותו היום נסע תחלה שהרי נאמר לפניכם ר"ל לפני כלכם בכל יום היו הלוים נושאים אותו שהרי בני קהת היו ממונים בכך ואותו היום נשאוהו כהנים שנאמר והיה כנוח כפות רגלי הכהנים ובשלשה מקומות מצינו שנשאו הכהנים את הארון אחת כשעברו את הירדן ואחת כשהקיפו את יריחו שנאמר ויקרא יהושע אל הכהנים וכו' שאו את ארון וכו' ואחת כשהחזירוהו למקומו ר"ל לבית קדשי הקדשים בימי שלמה שנאמר וישאו הכהנים את הארון וזה שהוא קוראו חזרה למקומו הוא מפני שכשהוגלה הארון בימי עלי לארץ פלשתים ניטל מתוך המשכן שעשה משה שהיה בית קדשי הקדשים במקומו המיוחד לו וכשבנה שלמה בית המקדש חזר למקום המיוחד לו ג"כ והוא שכתוב ויביאו הכהנים את ארון ברית ה' אל מקומו אל דביר הבית:

ונשוב לענין הסוגיא והוא שמכיון שנטבלו רגלי הכהנים בירדן בכניסתן לתוכו מצד מזרח הירדן חזרו המים לאחוריהם שלא ירדו מן הכהנים ולמטה אלא המים עומדים ונגבהים למעלה נד אחד והכהנים עמדו שם עד שעברו כלם וגבהן של מים נחלקו בה שלדעת ר' יהודה היה שנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל שהיה שנים עשר מיל על שנים עשר מיל וכשהיה עובר שיעור מיל אחד היה גובה המים עולה למיל אחד וכן כלם שבודאי כחנייתן עברו ר"ל כל רוחב מחניהם ביחד ולא זה אחר זה ואמרו לו אפי' לדבריך שכחנייתן עברו וכי אתה מדמה מרוצת המים למרוצת האדם והלא כשעבר מן המחנה שיעור מיל אחד כבר באו מן המים שיעור כמה מילין ומאחר שכשהגיעו לסוף שיעורם נאמר עליהם שחזרו למקומן היו שוטפין אותם אלא לא חזרו למקומם עד שעברו כלם וכשעברו כלם כבר היו המים נגדשים יותר מכמה מילין ובעוד שהיו ישראל בירדן הוכיחם והזהירם שתהא כונתם שהם עוברים על מנת להוריש את יושבי הארץ וצוה להקים שתים עשרה אבנים בירדן ולהביא שתים עשרה אחרות במלון ובא בקבלה על אותם אבנים שכל אחת היתה משקלה ארבעים סאה והדבר ידוע שכל משא שהאדם מגביהו על כתפו אינו אלא שליש משא שהוא נושא כשאחר מסייעהו:

ומכאן אתה מחשב לאשכול של מרגלים שנאמר בו וישאוהו במוט בשנים ובא בקבלה שני מוטות היו זו כנגד זו וארבעה נושאים אותם ועוד משא אחר תחת אותו משא בשני מוטות אחרות רחבן לאורך הראשונות שהיו מגביהין וסומכין את הראשונות וארבעה אחרים היו נושאים אותו ונמצאו שמנה שכל אחד משאו ק"כ סאין ונמצא משקל הכל תתק"ס סאין ולא נתכוינו אלא לקלקלה ואע"פ שהכתוב מוכיח שבמצות השם נעשה וכדכתיב שלח לך אין זה כלום שאין אדם בורר חלק רע לעצמו במה שיודע שהוא רע וכל שכן שאין הקב"ה מצוה לעשות דבר שסופו לבא לידי תקלה אלא הם שאלו כן וכמו שכתוב בתורה ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו והקב"ה אמר שלח לך לדעתך כלומר שאיני מעכב:

ונשוב לעניננו והוא שאחר שעלה אחרון שבישראל מן הירדן חזרו מי הירדן למקומם ונתקו כפות רגלי הכהנים לחרבה ר"ל שהם היו עומדים בשפת הכניסה וחזרו לאחוריהם לצד הכניסה עד שהיו חוץ לירדן ונמצא הירדן מפסיק בין הארון והכהנים ובין כל ישראל והארון נשא את נושאיו בנס ועברו והקימו האבנים בירדן ועוד הקימו בהר עיבל ובנו מהם מזבח וכתבו בהם את התורה בשבעים לשון והעלו עולות ושלמים ואכלו ושתו וברכו וקפלו את האבנים והביאום במלון והוא הגלגל וקודם שבאו לגלגל עמדו בהר גריזים ובהר עיבל וקראו ברכות וקללות נמצא שביום שעברו את הירדן באו להר גריזים ולהר עיבל והביאו את האבנים וסדום וכתבו עליהם כל דברי התורה ובנו מזבח והקריבו קרבנות ואכלו ושתו ושמחו וקראו ברכות וקללות וקפלו את האבנים ולנו בגלגל:

גמרא מבוא השמש מקום שהחמה זורחת כו' ורש"י פי' בחומש אחרי אחר העברת הירדן הרבה מהלאה למרחוק כו' ודרך מבוא השמש לצד מערב דהיינו שקיעת החמה וכמ"ש הרא"ם וצ"ע שזה דלא כמאן מהני תנאי דלמ"ד דרחוקים מן הירדן היה מפרש מבוא השמש היינו זריחת השמש ולמאן דמפרש מבוא השמש שקיעת החמה הא קאמר דסמוך לירדן הוי גם מה שפרש"י בחומש מול הגלגל רחוק מן הגלגל הוא דלא כמאן דלכ"ע מול הגלגל סמוך לגלגל וצ"ע למה תפס לו שיטה אחרת:

בפרש"י בד"ה כל מקום שנאמר כה ככה ענייה ואמירה כו' כן צריך להיות:

אחרי דרך מבוא השמש מקום שהחמה זורחת כו'. עי' פרש"י הכא ויהיה לפי זה אחרי דרך מבוא גו' הכל דבור אחד ר"ל אחרי מופלג ורחוק מן מבוא השמש דהיינו מן המזרח לצד מערב ומ"ד לקמן מבוא השמש מקום שהחמה שוקעת יהיה ג"כ הכל דבור א' אחרי מופלג ורחוק מן מבוא השמש דהיינו מן המערב סמוך לירדן שהוא מזרח א"י אבל רש"י בחומש לקח לעצמו דרך אחרת שפירש אחרי רחוק מן המזרח ודרך מבוא השמש לצד מערב וב' דבורים הם והוא דלא כמאן מהני תנאי דשמעתין ואפשר שדרכו בפירוש החומש לשמור הפשוטו ולפי הניקוד בב' טעמים משמע ליה לפרש בב' דבורים כמו שפירש שם ועי' בזה מה שכתבנו כה"ג בחידושי הלכות וק"ל:

בארץ הכנעני ארץ החוי הוא כו'. פרש"י בניחותא כו' והיינו משום דאהא לא השיב ראב"י מידי דלאו קושיא הוא דגם אם חוי הוא קורא כנעני שהוא כולל כל ז' עמים בהרבה מקראות ומיהו מול הגלגל והלא לא ראו כו' דקא"ל בל' קושיא לכאורה לא השיב ראב"י כלום ויש ליישב כיון דכולי קרא להראות הדרך אתי ממילא לא תקשי לן הא דלהראות הדרך נמי אתא שהיה מול הגלגל. וענין להראות להם הדרך בשניה כמו בראשונה. עי' פרש"י ויותר נ"ל לפרש להראות להם הדרך בשניה דהיינו בכבוש ל"א מלכים ע"י יהושע כמו שהראה להם הדרך בראשונה בימי משה בכבוש ארץ סיחון ועוג דהאחת מפורש שם בדרך לכו ולא בשדות וכרמים דכתיב במלחמת סיחון לא נטה בשדה ובכרם וק"ל:

בפרש"י בד"ה כדרך שהראה להם כו' שעתיד הענן לפסוק במיתת משה כו'. והא דאמרי' בפ"ק דר"ה ותענית דבזכות אהרן היה הענן וכשמת נסתלק אפשר שחזר אחר כך בזכות משה כמו הבאר שנסתלק במיתת מרים וחזר שוב בזכות משה וק"ל:

בכל יום ארון כו' והיום נסע תחלה כו'. דכל זמן שהיו בחו"ל שהיא ארץ טמאה לא היתה השכינה שורה אלא בתוך בני ישראל באמצע הדגלים כמפורש במסעות אבל משבאו לארץ הקדושה נסעה השכינה תחלה כאלפים אמה לפניהם שמורה שהוא אלהי אותה הארץ כמ"ש בזה הרמב"ן בפסוק אלהי נכר הארץ וז"ש הנה ארון הברית ששם השכינה אחר שהוא אדון אותה הארץ הקדים עצמו ועבר לפניהם וע"כ נשאוהו אז כהנים כמ"ש ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים ולכך נמי קאמר כשהחזירוהו למקומו שהוא קדש קדשים היה ע"י בני אהרן הכהנים וכן הסבת יריחו שכל ענינו היה בקדושה ז' שופרות בז' ימים ובפעם ז' היה ג"כ ע"י ז' כהנים הקדושים וק"ל:

גמ' דאי מעבר הירדן ואילך הלא כתיב והיה בעברכם את הירדן אחרי דרך כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה וכשהחזירוהו כו' והא בדברי הימים כתיב וישאו כו' כצ"ל:

גמרא ר' אלעזר (כצ"ל בל"י והוא ר"א בן שמוע חבירו דר' יהודה. דאילו ר' אליעזר רבו דרבו הוה. ואף דמצאנו כיוצא בזה כמו שהבאתי בפסחים (עז) בס"ד ע"ש מ"מ נראה יותר כמש"כ. ודלא כש"ק בירושלמי שכ' דר' אליעזר במשנה דריש ברכות אזיל לשיטתו בכאן) אומר כו' סמוך לירדן כו' עד סופו. פרש"י בזה דחוק. ולעד"נ לפרש דר"א בא לדחות דר"י שלפניו דאמר שהם רחוקים מעה"י ואילך אצל שכם מפני הטענות שמבאר והולך. א) דהלא כתיב והיה בעברכם אה"י דמשמע תיכף בעברם. ואליבא דר"י היו רחוקים ס' מיל כדלקמן (ר"ד לו) וכמו שהביאו התוס' גם מהירושלמי. ב) מבוא השמש משמע בכ"מ שקיעת החמה. עי' תוס' ריש ברכות ד"ה דלמא. ג) בארץ הכנעני ארץ חוי היא. ר"ל לר"י שאומר שהמה אצל שכם. דהיא ארץ חוי כפרש"י. אבל א"ת דהמה סמוך לירדן א"ש כדכתיב והכנעני כו' ועל יד הירדן (בפ' מרגלים). ד) היושב בערבה. ולדר"י הלא בין הרים כו'. ה) מול הגלגל דמשמע הרואה את הגלגל. ולדר"י הלא לא ראו את הגלגל. ולעיל בדר"י ל"ג מול הגלגל. סמוך לגלגל וכן בירושלמי ליתא וע"ש בש"ק. וראב"י בא לתרץ טענות ר"א על ר"י ואמר שלא בא הכתוב כו' ונכון בס"ד. ודברי הק"ע בזה מגומגמין:

רש"י ד"ה הלא המה. כדכתיב בבני גד וב"ר כו'. כצ"ל. והוא בבמדבר (לד ט"ו) והמציין ליהושע השתבש:

רד"ה אחרי דרך. ומצינו בב"ר כ"מ שנאמר אחרי מופלג. הוא בפ' מ"ד:

רד"ה תניא ל"ג דכולה חדא מתניתא היא בספרי. כצ"ל:

רד"ה אחר שני דגלים. צ"ל כדכתיב בפ' במדבר. או בפרשת בהעלותך:

רד"ה וכשהחזירוהו למקומו. מתוך בית קה"ק של משכן שעשה משה כו'. בפ' פרת חטאת במשנה איתא שהיה בית אבנים מלמטן והיריעות מלמעלן. וע"ש בגמרא:

כֵּיצַד עָבְרוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן? בְּכָל יוֹם אָרוֹן, נוֹסֵעַ אַחַר שְׁנֵי דְגָלִים וְהַיּוֹם נָסַע תְּחִילָּה (יהושע ג, יא). נראה לי בס"ד שהיה כן באותו היום לרמוז שנותן להם אַרְצוֹת גּוֹיִם בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו (תהלים קה מד-מה) ולכן נסע תחלה הארון שבו לוחות העדות שיכנס לירדן שהוא תחום ארץ ישראל תחלה ואותו היום הכהנים נשאוהו כי התורה שבארון היא בסוד החסד דכתיב מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ (דברים לג, ב) וכתיב וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ (משלי לא, כו) והכהנים הם בסוד החסד והמים שבירדן הם בסוד החסד הרי נצטרפו שלשה חסד כאן וג' פעמים חסד גימטריא רי"ו [72×3=216] כמנין גבורה [216] שנמתקה בכך וכאשר נטבלו רגלי הכהנים נושאי הארון במים נבקעו המים.
ובקיעה זו שנעשית בו ביום במים על ידי הארון שבו התורה נרמז בה שתי מידות של 'מה' שצריך הצדיק להתנהג בהם כדי שבזה יוכל לשמור תורה וחוקה כאשר צוה השם יתברך והוא תיבת 'מה' יש לה שני משמעות אחד לשון רבוי כמו מָה רַב טוּבְךָ (תהלים לא, כ) ואחד לשון מעוט כמו וְנַחְנוּ מָה (שמות טז, ז) וצריך שבענייני עולם הזה כל מה שתשיג ידו יראהו בעיניו רב כדי שיהיה שבע ושמח בחלקו ולא יהיה להוט ימים ולילות אחר קנין עולם הזה! וכאן הוא מדת 'מה' שהיא לשון רבוי שאם לא כן יהיה טרוד כל ימיו בתאוות עולם הזה ומתי יעשה לעולם הבא בקיום תורה ומצות? אך בענייני עולם הבא כל מה שתשיג ידו יחשוב בעיניו למועט כדי שלא יהיה עשיר ושמח בחלקו שיאמר אין אני צריך לעשות יותר מזה שעשיתי וכאן צריך להתנהג במדת 'מה' שהוא לשון מיעוט דכל מעשיו יהיו בעיניו מיעוטין.
ובזה פרשתי בס"ד מה שאמר הכתוב על הצדיק וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל 'פַּלְגֵי מָיִם' (תהלים א, ג) כי אם תחלק מספר מים [2÷90=45] לחצאין יהיה מזה ב' פעמים 'מה' שהוא מה לשון רבוי ומה לשון מיעוט והם המדות הנזכרים שכתבתי שראוי להתנהג בהם הצדיק. וזהו פַּלְגֵי מָיִם ב' חלקים של מספר מים שהם מה ומה כי רק על ידי מדות אלו של מה ומה יתקיים בצדקותיו.
ובזה פרשתי בס"ד חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא (ישעיה ב, כב) פירוש הקדוש ברוך הוא אומר לרוחות הדין והמקטרגים חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם הוא הצדיק אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ שזוכה גם אל הנשמה יען כִּי 'בַמֶּה' רוצה לומר ב' מה נֶחְשָׁב הוּא שתמיד הוא נחשב בעיני עצמו בשני משמעות של 'מה' שהם מה למעלה מה למטה וכיון שהוא נזהר בכך כל דרכיו הם מתוקנים יפה וחדלו לכם ממנו שלא תקטרגו עליו ולא תרדפוהו.
ועל כן עתה בכניסתם לירדן שהוא תחום ארץ ישראל אשר ניתנה להם 'בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו' עשה להם השם יתברך בבקיעת המים לרמוז להם שיזהרו בשני מדות של מה ומה שהם שתי בקיעות של מספר מים.
ועוד נראה לי בס"ד הטעם שהיו אותו היום הכהנים נושאים את הארון ולא הלויים כנהוג לעשות אותו היום שהוא התחלת כניסתם לארץ ישראל סימן על גאולה אחרונה שתהיה בב"א [במהרה בימינו אמן] אשר יהיו הכהנים לויים כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל על פסוק וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק (יחזקאל מד, טו) שאם יזכו אז יהיה הדבר הזה עתה בכניסה ראשונה זו ולא יראו עוד גלות כלל.
או יובן בס"ד הטעם להורות אם יחרב בית המקדש תהיה עבודת הקרבנות מתקיימים בדבור של תורה כמו שנאמר וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ (הושע יד, ג) ולכן הארון שבו התורה נשאו אותו הכהנים בעלי עבודה של קרבנות.

גמ' רבי אלעזר אמר וכו'. עיין בבכור שור ריש ברכות:

רש"י ד"ה וכשהחזירוהו למקומו. ומצינו עוד שנשאוהו הכהנים כשהיה דוד בורח מפני אבשלום דכתיב בשמואל ב' ט"ו וישב צדוק ואביתר את ארון אלהים ירושלים וצ"ל כיון דנכלל בכלל החזרת מקומו מקרי חד. ועיין רד"ק ביהושע ג' בפסוק והכהנים הלוים נושאים אותו:

(לג ב) הלא המה בעבר הירדן מעבר הירדן ואילך ד"ר יהודה וכו'.—כל הסוגיא לפירש"י ותוס' נפלאה מאד, שהרי העולה מכאן הוא, דגלגל סמוכה לשכם ורחוקה מן הירדן, וזה מוכחש מן הכתובים^*במ' לד טו, יהושע ה ט, ש"ב יט טז, מא. וסותר את המציאות, דגלגל שבו מלו ישראל סמוכה לירדן, אבל שכם רהוקה מן הירדן^*עי' ס' תבואות הארץ פ"ג, הוצאת ירושלם תר"ס, עמ' קיג וקנ"ה.. וגם מה שנראה מפירש"י דסמוך לשפת הירדן היא ארץ החוי וגם דשכם היא מארץ החוי הוא סותר דברי ר' יהודה שאומר בפשיטות, דגלגל ושכם הן בארץ הכנעני^*ועי' רמב"ן בפ' לך לך (יב ו) שכתב: "הר גריזים והר עיבל בשכם וקרוב לירדן, שבאו שם בתחילת ביאתם לארץ". וכפי שאנו רואים הרי זה סותר את המציאות.. וראיתי בקרבן עדה על הירושלמי בפרקין, שמשבש נוסחא שלנו בבבלי וירושלמי ומתקן כפי הנוסח שהעתיק רש"י בפיה"ת (דב' יא ל) בדברי ר' יהודה "מול הגלגל רחוק מן הגלגל" ובדברי ר"א נראה שפירש גם הוא כרש"י "בארץ הכנעני והלא ארץ חוי היא" דשכם היא ארץ חוי, וא"כ אי אפשר שיהיו הר גריזים והר עיבל שבין הכותים. "היושב בערבה והלא בין הרים וגבעות הן יושבין", היינו דשכם היא בין ההרים, וגם מזה מוכרח שאינן אלו שבין הכותים. "מול הגלגל והלא לא ראו את הגלגל" פי' דגלגל סמוכה לירדן ושכם רחוקה מן הירדן יותר מששים מיל (עי' לקמן לו א), ומוכח שאין אלו שבין הכותיים. וכעין זה כתב בהגהות הרש"ש כאן. וקשה מאד לשבש הנוסח בשלשה מקומות: בבלי וירושלמי וספרי ראה פיס' נו.

לכן נראה לקיים הנוסח שלפנינו, אלא שנאמר דתרתי גלגל הוו, דגלגל שבפ' ראה אינה אותה גלגל שבס' יהושע, שהרי עדיין לא נקרא שם גלגל זה עד ימי יהושע, אחרי שעברו ישראל את הירדן ונמולו במקום זה. ואותה גלגל שביהושע סמוכה לירדן היתה, אבל אותה גלגל שבימי משה שבפר' ראה היתה סמוכה לשכם ורחוקה מן הירדן. וגלגל זאת היתה ידועה גם בימי חז"ל, שהיא סמוכה לשכם. וז"ל ראב"ע בפר' ראה שם: "מול הגלגל ע"פ נבואה כמו וירדוף עד דן או שני מקומות". וכפי דעתנו העיקר כפירושו האחרון^*וראיית ראב"ע לפי' ראשון מדכתיב "וירדוף עד דן" ג"כ אינה מוכחת, שנראים הדברים, שגם בזמנו של אברהם אבינו היתה בא"י עיר ששמה דן על שם ע"ז שנקראה כן, וכ"ש בשבת (סז ב): אין דן אלא לשון ע"ז שנא' הנשבעים באשמת שומרון ואמרו חי אלהיך דן. וז"ל ס' תבואות הארץ (פ"ב עמ' עד ופ"ג עמ' רלט): למזרח צור כפר באניאס וסמוך לו מערת פמיס או באניאס, שנקראה כן על שם אליל אחד הנודע אצל היונים פאן או באן, ולמערב פמיס ארבעה מיל היתה עיר דן או ליש, ע"כ. וברור הוא שאותו אליל המכונה פאן או באן, הוא עצמו ע"ז דן שבשבת שם, ועל שם ע"ז זו מכונה הכפר שלמזרח צור באניאס והיינו עיר דן, שהיתה בימי אברהם אבינו, והכי משמע בב"ר פמ"ג, דהכי איתא שם: וירדוף עד דן שם ע"ז היא ומכה מלפניה ומאחריה מכה מלפניה וירדוף עד דן ומכה מאחריה מדן נשמע נחרת סוסיו.. והנה דעת ר' יהודה, שאין המקרא יוצא מידי פשוטו שהר גריזים והר עיבל הם הם ההרים המכונים בשמות הללו אצל עיר שכם שבין הכותיים והרי הם סמוכים לאותה גלגל שאצל שכם, ושם היא ארץ מישור והיא ארץ הכנעני ככתוב "וישב הכנעני בקרב אפרים" (יהושע טז י), ושכם מהר אפרים היא ככתוב "ואת מגרשיה בהר אפרים" (יהושע כא כא). והא דכתיב "שכם בן חמור החוי נשיא הארץ" (בר' לד ג) עניינו שנשיא הארץ בעצמו היה חוי^*והא דכתיב "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי"־עי' ב"ר סופ"ז שאמרו ע"ז: "זו שכם ודאי, אשר לקחתי מיד האמורי זה חמור אבי שכם, וכי אמורי היה אלא חוי בכלל אמורי". ואולי הוא ע"פ מה דאיתא בב"ר פמ"א ובתוס' שבת ספ"ח: "ואין לך בעממין קשה מאמורי כשאדם קשה הן קורין אותו אמורי". וגם זה ע"פ הכתוב בעמוס (ב ט) "ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגבה ארזים גבהו וגו'". ובזה נבין מה שבמקום הכנעני בפ' שלח (יד מה) כתוב בפ' דברים (א מד) האמורי., שכן היה המנהג בזמנם להמליך עליהם איש מארץ אחרת ומעם אחר כמו שמצינו במלכי אדום (בר' פל"ו), אבל העם היושב בשכם וסביבותיה כנעניים היו, כמו שנראה מהכתובים (בר' יב ו ול"ד ל), וכ"כ רמב"ן בפיה"ת (בר' יב ו): "ואלוני מורה נקרא המקום ההוא על שם איש ששמו מורה, אבל זה כנעני הוא מארץ הכנעני היושב בערבה שבאו שם בתחלת ביאתם לארץ"^*וזה דלא כפירש"י כאן ד"ה בארץ הכנעני שכתב, דשכם חוי הוא. וע"ע בכפתור ופרח פי"א עמ' רסא מדפוס ירושלים, שנבוך בזה אם שכם מארץ הכנעני או החוי.. אבל לר"א דאמר "בעבר הירדן סמוך לירדן" היה קשה לו "בארץ הכנעני ארץ חוי היא", שהרי סמוך לגלגל של יהושע שהיא אצל הירדן היא ארץ החוי, שהרי הגבעונים מן החוי הם ככתוב "ויאמרו איש ישראל אל החוי" (יהושע ט ז)^*והא דכתיב "והגבעונים לא מבני ישראל המה כי אם מיתר האמורי" (ש"ב כא ב) היינו ע"פ מ"ש למעלה בשם ב"ר דחוי בכלל אמורי. אבל מצאנו בירוש' קידושין פ"ד ה"א: ויאמר איש ישראל אל החוי וכי חוי היה אלא שעשה מעשה חוי (פי' נחש) וכו'. אבל אין זה אלא דרשה בעלמא., וערי הגבעונים היו קרובות לגלגל של יהושע כמבואר ביהושע (ט טז), שבאותו יום באו בני ישראל לעריהם^*והא דכתיב "והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן" (במ' יג כט), "והכנעני יושב בעמק" (שם כה) "והכנעני יושב בהר" היינו בעבר הירדן מזרחה כמו שנראה מן הענין שם.. ועוד היה קשה לר"א "היושב בערבה והלא בין הרים וגבעות הם יושבים", וזה אמת ומסכים אל המציאות, שכן מצאנו בס' מלחמות היהודים ליוסף בן מתתיהו (ח"ב ספר ד' פי"א אות ב), ש"סביב ליריחו מימין ומשמאל ועל יד הירדן הרבה הרים וגבעות". ועוד היה קשה לר"א "מול הגלגל והלא לא ראו את הגלגל" פי' אותה גלגל שאצל שכם, שהיא רחוקה מן הירדן וכמו שנתבאר. ומסיים עוד בירושלמי שם ובספרי שם: אצל אלוני מורה אין כאן אלוני מורה.

(לג ב רש"י) ד"ה כדרך שהראה וכו' שעתיד הענן לפסוק במיתת משה וכו'.—אף שעוד ממיתת אהרן נסתלק הענן הרי חזר בזכות משה כדתני בתוספתא פי"א וספרי פ' נצבים ותענית (ט א). ופלא על מהרש"א בח"א כאן, שרמז על אותו ענין דתענית ולא השגיח בסוף הענין שם. וע"ע מ"ש בשפתי חכמים בשם חזקוני על דברי רש"י (במ' כ ב), שגם מהם נתעלם הענין הנ"ל.

ור' יהודה האי. גזירה שוה דעניה ואמירה מאי עביד ליה: עניה עניה גמר. גזירה שוה דעניה עניה למד מרבו ג''ש דקול קול לא שמע ואין האדם דן גז''ש אא''כ קבלה: כל מקום שנאמר כה ככה עניה ואמירה. בדבר התלוי בדיבור אינו אלא לשון קודש: ה''ג כה כה תברכו. כלומר לענין נשיאות כפים איתמר דילפי לה רבנן לקמן (דף לח.) בגזירה שוה ואתא ר' יהודה למימר בגופה כתיב: ה''ג ככה דחליצה עניה ואמירה דלוים ולא גרסינן מלוים כלומר לענין לוים אמר דילפי לה רבנן בקול קול ואתא איהו למימר דמעניה עניה ילפה מיבמה דכתיב בה ככה: הלא המה בעבר הירדן. כשהיו ישראל במדבר נאמר להם סימני הר גריזים ועיבל ומקומם שהם בעבר השני של ירדן ישראל היו למזרח הירדן כדכתיב בני גד ובני ראובן לקחו נחלתן מעבר לירדן יריחו קדמה מזרחה (יהושע יג) ונאמר להם שההרים האלה במערב הירדן ואילך הרבה להלן מן הירדן לצד מערב ולא סמוך לירדן: אחרי דרך מבוא השמש. ומהו מבוא השמש זהו מזרח שהשמש באה משם כלומר רחוק ממזרחו של ירדן ומצינו בבראשית רבה כל מקום שנאמר אחרי מופלג: שיושבים בהם כותיים. עכשיו הן יושבין בהן שהושיבן בהם סנחריב כשהגלה עשרת השבטים דכתיב ויבא מלך אשור אנשים מבבל ומכותה ומעוא וגו' ויושיבם בערי שמרון (מלכים ב יז) והנך ערי שומרון נינהו כדתניא במתניתין שבשומרון: תניא לא גרס דכולה חדא מתניתא היא בספרי: ספרי כותיים. שיש להם תורה שבכתב ואינן מאמינים בתורה שבעל פה: בעברכם. משמע בו ביום תקימו את האבנים בהר עיבל: אחרי דרך. מופלג מן המערב דאחרי לשון הפלגה והאי מבוא השמש מערב הוא לשון כי בא השמש (בראשית כח) מקום שחמה שוקעת מופלג משקיעתה והיינו לצד מזרח סמוך לירדן מיד: בארץ הכנעני ארץ החוי היא. בניחותא אינה ארץ הכנעני אלא ארץ החוי דהא שכם חוי היא דכתיב (שם לג) ויבא יעקב שלם וגו' וכתיב (שם לד) שכם בן חמור החוי נשיא הארץ: היושב בערבה. אינו אלא הרים: מול הגלגל. רחוקים מן הגלגל הם והסימנים הללו לא עליהם נאמרו ולמה נאמרו: ר''א בן יעקב אומר לא בא הכתוב כו'. ורבי אלעזר נמי אדרבי אליעזר בן יעקב סמך וכוותיה מפרש לקרא: כדרך שהראה להם בראשונה. בצאתם ממצרים בעמוד ענן לנחותם הדרך כך בא עכשיו ליישר דרכיהם ולהורותם הדרך לפי שגלוי לפניו שעתיד הענן לפסוק במיתת משה ולא ילך עם יהושע הורה להם לאחר שיעברו את הירדן לכבוש את הארץ ילכו דרך כבושה ודרך. יישוב ודרך ארץ הכנעני שהיא ערבה ואל יקיפו סמוך לשפת הירדן דרך ארץ החוי שהיא הרים וגבעות אלא יכנסו לתוכה מצד מערב רחוק מן הירדן ויקיפו ויכבשו: אחר שני דגלים. כדכתיב בפרשת נשא גבי מסעות דגלים: לפניכם. משמע לפני כולכם: בכל יום היו הלוים נושאים. בני קהת כדכתיב ומשמרתם הארון והשולחן וגו' (במדבר ג): וכשסיבבו את יריחו. כדכתיב ויקרא יהושע בן נון אל הכהנים ויאמר אליהם שאו את ארון ברית ה' וגו': וכשהחזירוהו למקומו. בימי שלמה לבית קדשי הקדשים דכתיב ויבאו כל זקני ישראל וישאו הכהנים את הארון (מלכים א ח) והיינו החזירוהו למקומו שכשהגלה בימי עלי מתוך בית קדשי הקדשים של משכן שעשה משה משם נוטל שהמשכן נקבע בשילה וכשהחזירוהו פלשתים לא היה לו מקום קבוע שהרי חרב משכן שילה ונשתהא בבית אבינדב ומשם הביאו דוד לסוף עשרים שנה לבית עובד אדום ומשם לעיר דוד עד שבנה שלמה את בית המקדש ובנה לו הדביר לפנים מן ההיכל ואמה טרקסין חוצצת במקום הפרוכת והוא קרוי מקומו המיוחד כדכתיב ויביאו הכהנים את ארון ברית ה' אל מקומו אל דביר הבית וגו' (שם):

דב''ש וב''ה תמיה לרבי כיון דהטיל הכתוב ככה בין קריאה למעשה [נימא] דלעכבו תרוייהו ותו איכא למיתמה אדרבה הוה לן למימר אליבא דרבי יהודה אפילו אי לא הוה כתיב אלא כה דקריאה מעכבא ולא מעשה דהא שמעינן ליה בפ''ק דר''ה (דף ט:) דמקרא נדרש לפניו ולא לאחריו דאמר יובל אע''פ שלא שמטו אע''פ שלא תקעו יכול אע''פ שלא שילחו ת''ל היא דברי רבי יהודה ומפרש טעמא מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו ולא לפני פניו כלומר עיכובא דהיא נדרש דוקא אוקראתם דרור שלפניו ולא אושבתם איש אל אחוזתו של אחריו ולא אתקיעה שלפני פניו וי''ל דה''פ ורבי יהודה האי דמעשה מעכב מכה ככה דאי לא הוי כתיב אלא כה ה''א דדרשינן ליה דוקא אקריאה שלפניו להכי כתיב ככה יתירא למדרשיה נמי אמעשה שלאחריו: מול הגלגל סמוך לגלגל. משמע מקום הרואה את הגלגל כדאמר (חולין דף יט:) ממול ערפו מול הרואה את העורף ולהכי אמר רבי אלעזר מול הגלגל והלא לא ראו את הגלגל ירושלמי מה מקיים ר''א הר גריזים והר עיבל שתי גבשושית היו עשוי וקראו זה הר גריזים וזה הר עיבל על דעתיה דרבי יהודה מאה ועשרים מיל הלכו באותו היום על דעת ר''א לא זזו ממקומם ותו בירושלמי דר' ישמעאל אומר כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר י''ד שנים נאמרו ז' שנים שכיבשו ושבע שנים שחילקו ודכוותיה לא נאמר ברכות וקללות אלא לאחר י''ד שנים היתיב ר' חנינא קמיה ר' מנא והכתיב והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה א''ל אבנים הקימו אותם מיד ברכות וקללות לאחר י''ד שנים נאמרות: וכשהחזירוהו למקומו. ואי קשה והא בדברי הימים (ב ה) כתיב וישאו הלוים את הארון תריץ דהאי אחד מכ''ד מקומות שנקראו הכהנים לוים דהא כתיב התם ויעלו את הארון ואת אהל מועד וגו' וכתיב העלו אותם הכהנים הלוים ופירוש הכהנים הארון והלוים אהל מועד וכליו וכתיב ויביאו הכהנים את ארון ברית ה' אל מקומו וכתיב במלכים וישאו הכהנים את הארון וכתיב ויעלו את ארון ה' ואת אהל מועד וגו' וכתיב ויעלו אותם הכהנים והלוים אי נמי הכהנים נטלוהו ממקומו אשר נטה לו דוד ומסרוהו ללוים והלוים נשאו עד ההיכל והכניסוהו הכהנים לדביר הרי כל המקראות מקויימים ועל זה אמר רבי יוסי כשהחזירוהו למקומו:

סוטה לג ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף לג - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד