סוטה לד ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לד - ב

כחנייתן של בני ישראל שהיו חונים כתיבה יב מיל אורך על יב מיל רוחב, כך עברו את הירדן.

ואילו לדברי רבי אלעזר ברבי שמעון - הסובר: יותר משלש מאות מיל גבהו המים - בזה אחר זה עברו בני ישראל את הירדן. ^[1]

וחד מן האמוראים אמר בביאור מחלוקת התנאים:

בין מר רבי יהודה ובין מר רבי אלעזר ברבי שמעון כחנייתן עברו בני ישראל; אלא שבכך נחלקו: מר רבי יהודה סבר: אדם קל לרוץ כמו המים, ובזמן שאדם עובר יב מיל, גם המים עולים יב מיל. ^[2] ומר רבי אלעזר ברבי שמעון סבר: מים קלים מן האדם, כלומר: המים קלים במרוצתם הרבה יותר מן האדם, עד שבזמן שהאדם עובר יב מיל, נגדשים המים יותר משלש מאות מיל.

אגב שנזכרו המרגלים, מבארת הגמרא את פרשת המרגלים:

"ותקרבון אלי כולכם, ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ, וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן. וייטב בעיני הדבר, ואקח מכם שנים עשר אנשים, איש אחד, איש אחד לשבט", [דברים א כב].

וכתיב [במדבר יג]: וידבר ה' אל משה לאמר. שלח לך אנשים, ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל, איש אחד, איש אחד, ממטה אבותיו תשלחו, כל נשיא בהם. וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה', כולם אנשים ראשי בני ישראל המה. ואלה שמותם, למטה ראובן שמוע בן זכור. למטה שמעון, שפט בן חורי. למטה יהודה, כלב בן יפונה. למטה יששכר, יגאל בן יוסף. למטה אפרים, הושע בן נון. למטה בנימין, פלטי בן רפוא. למטה זבולון, גדיאל בן סודי. למטה יוסף למטה מנשה, גדי בן סוסי. למטה דן, עמיאל בן גמלי. למטה אשר, סתור בן מיכאל. למטה נפתלי, נחבי בן ופסי. למטה גד, גאואל בן מכי. אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ, ויקרא משה להושע בן נון יהושע".

"שלח לך אנשים": אמר ריש לקיש: כך אמר לו הקב"ה למשה: שלח לך מדעתך, כלומר: אני איני מצוה אותך, אלא ישראל הם שאמרו לך לשלוח מרגלים, ואני איני מעכב.

ומנין שלא ציוה לו הקב"ה לשלוח, שהרי: כלום יש אדם בורר חלק רע לעצמו, כלומר: אם תאמר שהקב"ה ציוה אותו, כלום היה אומר לו לעשות דבר שסופו לבוא לידי תקלה!?

והיינו דכתיב: "וייטב בעיני הדבר [לשלוח את המרגלים] ", ואמר ריש לקיש: בעיני בלבד הוטב לשולחם, ולא בעיניו של מקום. ^[3]

כתיב: "ותאמרו, נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ":

אמר רבי חייא בר אבא: מרגלים כלומר: אותם שביקשו לשלוח מרגלים, לא נתכוונו מלכתחילה אלא לבושתה של ארץ ישראל; שהרי:

כתיב הכא בשאילת בני ישראל לשלוח מרגלים: "ויחפרו לנו את הארץ", ^[4] וכתיב התם [ישעיה כד כג]: "וחפרה [לשון בושה] הלבנה ובושה החמה".

כתיב: "ואלה שמותם [של המרגלים]: למטה ראובן שמוע בן זכור", ולמה הוצרך לומר: "ואלה שמותם", והרי נאמר בסוף הפרשה: "אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ"!?

אמר רבי יצחק: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, מרגלים על שם מעשיהם נקראו, ולכך אמר הכתוב: "ואלה שמותם", כדי שתדייק בשמותיהם. ^[5]

ואנו לא עלה בידינו לדרוש ולפרש אלא את אחד מהם, והוא: "סתור בן מיכאל".

סתור: שסתר דבריו של הקדוש ברוך הוא, כלומר: הכחיש ועשה את שונאו של הקב"ה [לשון "סגי נהור"] בדאי; כלומר: שהבטיח הקב"ה לישראל ארץ טובה, והיא אינה כזו.

מיכאל: שעשה שונאו של הקב"ה ["לשון: "סגי נהור"] מך [חלש], וכמבואר לקמן [לה א] שהיו אומרים: אפילו בעל הבית [אדון העולם] אינו יכול להוציא כליו מארץ ישראל, "כי חזק הוא ממנו".

אמר רבי יוחנן, אף אנו נדרוש ונאמר מה הוא "נחבי בן ופסי":

"נחבי": שהחביא דבריו של הקדוש ברוך הוא ולא אמרן כמות שהן.

"ופסי": שפיסע דילג על מדותיו ^[6] של הקדוש ברוך הוא, ולא אמר את דברי ה' כמות שהן.

המשך פרשת המרגלים: "וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען, ויאמר אליהם עלו זה בנגב ועליתם את ההר".

"ויעלו ויתורו את הארץ, ממדבר צין עד רחוב לבוא חמת. ויעלו בנגב ויבוא עד חברון, ושם אחימן ששי ותלמי ילידי הענק, וחברון, שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים".

"ויעלו בנגב ויבא עד חברון": "ויבאו" מבעי ליה לומר, שהרי הרבה היו!?

אמר רבא: מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים, והלך ונשתטח על קברי אבות אשר בחברון.

וכך אמר להן כלב לאבות: אבותי, בקשו עלי רחמים, שאנצל מעצת מרגלים.

ולמה הלך כלב לבדו ולא הלך עמו יהושע, כי: יהושע, כבר ביקש משה עליו רחמים, שנאמר: "ויקרא משה להושע בן נון יהושע", לומר: "יה יושיעך מעצת מרגלים". ^[7]

והיינו דכתיב [במדבר יד כד]: "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי, והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורישנה". ^[8] וארץ זו חברון היא, וכמו שנאמר ביהושע [יהושע יד יג]: "ויברכהו יהושע, ויתן את חברון לכלב בן יפונה לנחלה. על כן היתה חברון לכלב בן יפונה הקנזי לנחלה עד היום הזה יען אשר מילא אחרי ה' אלהי ישראל", וממאמר הכתוב "אשר בא שמה" למדנו שכלב הוא זה שבא לחברון.

כתיב: "ושם אחימן ששי ותלמי ילידי הענק", ומפרשת הגמרא את שמותיהם:

"אחימן": מיומן שבאחיו, הגיבור שבאחיו, כשם שהימין חשובה מן השמאל.

"ששי" הוא לשון [איכה ג] "פחד ופחת היה לנו השאת והשבר": ^[9] שמשים את הארץ - על ידי פסיעותיו הכבדות - כשחיתות, שמקום רגליו מעמיק בארץ מרוב כובדו, וניכר בארץ כגומא וכשחת.

"תלמי": שמשים את הארץ - על ידי פסיעותיו הכבדות - תלמים תלמים, כתלם המחרישה שמעלה העפר ומעמיק בארץ.

דבר אחר: ^[10] אחימן בנה את העיר ענת.

ששי בנה את העיר אלש.

תלמי בנה את העיר תלבוש.

"ושם אחימן ששי ותלמי ילידי הענק": שמעניקין חמה בקומתן, מרוב גובה קומתן, דומה שצוארן עולה ונוקב בחלון הרקיע. ^[11]

כתיב: "וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים":

[מאי "נבנתה"]? אילימא שנבנתה ממש שבע שנים קודם לצוען אשר במצרים!?

אפשר אדם בונה בית לבנו קטן, קודם לבנו גדול!?

דהרי כתיב: "ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען", ואי אפשר שיבנה חם את חברון שבארצו של כנען, קודם לצוען שבארצו של מצרים!? אלא שהיתה מבונה ^[12] כלומר: מיושבת בפירות על אחד משבעה בצוען [פי שבע].

ומכאן אתה למד לשבחה של ארץ ישראל; שהרי:

ואין לך אדמת טרשים - שאינה עושה פירות כל כך, כמו ארץ לחה - בכל ארץ ישראל יתר מחברון, ותדע לך שכן הוא, דקברי בה שיכבי [קוברים בה מתים], ומשום שחברון הכי פחות ראויה לפירות מכל ארץ ישראל.

ואין לך מעולה בכל הארצות יתר מארץ מצרים, שנאמר [בראשית יג י]: "כגן ה' כארץ מצרים", כלומר: כגן ה' כן היא ארץ מצרים. ^[13]

ואין לך מעולה בכל ארץ מצרים יתר מצוען, דכתיב [ישעיה ל ד]: "כי היו בצוען שריו [שריו של מלך ישראל היו בצוען, בשליחות לפרעה מלך מצרים] ", הרי שהיה יושב פרעה בצוען, ומסתמא היה יושב במקום המעולה ביותר. ^[14]

ואפילו הכי חברון מבונה אחד משבעה בצוען.

ומקשינן וכי אטו חברון טרשים הוי?

והא כתיב: "ויהי מקץ ארבעים שנה, ויאמר אבשלום אל המלך, אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון. כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור בארם לאמר. אם ישוב ישיבני ה' ירושלים ועבדתי את ה'. ויאמר לו המלך, לך בשלום, ויקם וילך חברונה".

ואמר רב אויא ואיתימא רבה בר בר חנן, לבאר את מה שאמר אבשלום "אשר נדרתי לה' בחברון", ושוב אמר: "נדר נדר עבדך בשבתי בגשור":

שהלך אבשלום לחברון כדי להביא כבשים לעולה לשלם את נדרו אשר נדר בגשור, וכמאמר הכתוב: "ויקם וילך חברונה", ופירוש הכתוב הוא: "אלכה נא בחברון ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' [בגשור]"; ולכך הלך לחברון, משום דאמר מר:

אילים מביאים ממואב, וכבשים מביאים מחברון, מפני שטובים הם.

הרי מבואר שחברון ארץ מרעה היא, ולכן כבשים שלה שמנים וטובים!?

ומשנינן: מינה, כלומר: מקושייתך אתה מסייעני שארץ טרשים היתה, ולא היתה חשובה ליזרע כשאר הארץ!

כי איידי דקלישא ארעא [מתוך שאדמתה קלושה ומועטת], ומתוך כך לא היו חורשים וזורעים בה תבואה למאכל אדם.

לכן עבדה רעיא ושמן קניינא, [מצמחת ומעלה עשבים למאכל הצאן, ומקנה הצאן שמן], שכן דרך הצאן להשביח בארץ יבשה וטרשים, יותר מארץ לחה.

כתיב בהמשך פרשת המרגלים: "וישובו מתור הארץ, מקץ ארבעים יום. וילכו ויבואו אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני ישראל אל מדבר פארן קדשה, וישיבו אותם דבר ואת כל העדה, ויראום את פרי הארץ. ויספרו לו ויאמרו, באנו אל הארץ אשר שלחתנו, וגם זבת חלב ודבש היא, וזה פריה. אפס כי עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאד, וגם ילידי הענק ראינו שם. עמלק יושב בארץ הנגב, והחתי והיבוסי והאמורי יושב בהר, והכנעני יושב על הים, ועל יד הירדן".

"ויהס כלב את העם אל משה, ויאמר, עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה. והאנשים אשר עלו עמו אמרו, לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו. ויוציאו דבת הארץ אשר תרו אותה, אל בני ישראל לאמר, הארץ אשר עברנו בה לתור אותה, ארץ אוכלת יושביה היא, וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות. ושם ראינו, את הנפלים, בני ענק מן הנפילים, ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם. ותשא כל העדה ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא. וילנו על משה ועל אהרן, כל בני ישראל, ויאמרו אליהם כל העדה, לו מתנו בארץ מצרים, או, במדבר הזה לו מתנו. ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפל בחרב, נשינו וטפינו יהיה לבז, הלוא טוב לנו שוב מצרימה. ויאמרו איש אל אחיו, נתנה ראש ונשובה מצרימה. ויפול משה ואהרן על פניהם, לפני כל קהל עדת בני ישראל. ויהושע בן נון, וכלב בן יפונה, מן התרים את הארץ, קרעו בגדיהם. ויאמרו, אל כל עדת בני ישראל לאמר, הארץ אשר עברנו בה לתור אותה, טובה הארץ מאד מאד".

הערות

^[1] א. הוקשה לרש"י, והרי רבי אלעזר ברבי שמעון הקשה קושיא אחרת על דברי יהודה: "לדבריך אדם קל או מים קלים, הוי אומר: מים קלים, אם כן באים מים ושוטפים אותם"! ? וכתב רש"י: "דאי כחנייתן עברו, משום קולא דמים מאדם לא נגבהין כל כך", ולפי זה אין אנו יודעים לפי איזה חשבון אמר שהם שלש מאות מיל, שהרי אין זה תלוי באורך המחנה בלבד אלא גם בקלות המים, ואין אנו יודעים בכמה קלים המים מן האדם". ב. והתוספות בד"ה בזה כתבו: "אם כן אמאי תלי ליה רבי אלעזר בקלות המים, והלא אינה תלויה אלא בעיכוב העברתם"! ? "ויש לומר, דבתרתי פליגי: על מה שמשוה קלות האדם לקלות המים, אמר: זה אינו, שאפילו אם היו עוברים דרך חנייתן היו המים נגדשין יותר מי"ב מיל, ועוד שבזה אחר זה עברו". ג. והוסיפו התוספות: "ועל זה תמיה רבי: אם בזה אחר זה עברו, מה קצבה שייך דקאמר "שלש מאות"! ? שלפי חשבון גודל המים [שהוא שלש מאות מיל, בהכרח ש] היו עוברים ברוחב חצי מיל, [וכפי שחישבו התוספות, שיב מיל על יב מיל שוה לאורך 288 מיל על מחצית המיל], והא מנא ליה שכך עברו! ? ותירצו: "דלרבי אלעזר ברבי שמעון, לא עברו כלל דרך חנייתן [כלומר: בריוח בין זה לזה כדרך חנייה], שהרי בשעת חנייתן היו מפוזרים, מפני שהיו נוטים אהליהם זה רחוק מזה כדרך חניית שיירות, [ולכן התפרסו על שטח כה גדול של יב מיל על יב מיל], אבל כשעברו נמשכין זה אצל זה [כלומר: מצטמצמים], ושמא לא היה כל ישראל כי אם ברוחב חצי מיל על חצי מיל, וכשעברו זה אחר זה כדרך בני אדם העוברים דרך שביל אחד בעשרה בני אדם זה אצל זה, יכול להיות בשיעור [על פי הגהת הרש"ש] ששים ריבוא, ששוהין בהעברתן כל כך". וצריך ביאור: א. למה לא פירשו כפשוטו, שהרי מצינו בגמרא סוכה ז ב: ד"גברא באמתא [מרובעת, כדמוכח שם] יתיב", נמצא, שאורך מחנה של ששים ריבוא, הוא שש מאות אלף אמה שהם שלוש מאות מיל, הוסף עליהם מה שהמים קלים, שהוא דבר שאי אפשר לתת לו קיצבה, וזה הוא שאמר "יותר משלש מאות מיל"! ? וראה בלשון רש"י שכתב: "שעברו איש אחר איש". ב. שיעור ששים ריבוא שאמרו התוספות צריך ביאור, שהרי בספר במדבר [כו ב ואילך], מבואר שהיה מספר בני ישראל שנמנו בערבות מואב שעל ירדן ירחו: שש מאות ואחד אלף, וכל זה הגברים לבד, ואף הם מבן עשרים שנה ומעלה, וגם אינו כולל את כל שבט לוי [וב"עבודת דוד" נשאר בצ"ע]! ? ג. לפי חשבון שש מאות אלף איש לחצי מיל מרובע - תמצא 3. 1 אמה רבועים [פחות מעט] לכל אדם; וכאשר תעמיד בזה אחר זה עשרות אנשים העומדים זה ליד זה, וכפי שכתבו התוספות, תמצא לאורך המחנה 000, 78 אמה בלבד [000, 60 כפול 3. 1], ואילו שלש מאות מיל הם 000, 600 אמה! ?

^[2] כתבו התוספות: "נראה דהכי פירושו: אף על פי שהדבר ידוע שמים קלים, היינו דוקא כשהן יורדין כדי דרך מרוצתן, אבל כשהיו נגדשין ועולין, שיעור קלות מים ושיעור קלות אדם שוה". ומכאן סתירה לכאורה למה שנכתב לעיל בעמוד א בהערה 5 אות ד, שכונת רבי יהודה היתה, שעלו המים כד מיל, יב מיל כנגד רוחב המחנה, ויב מיל כנגד אורך המחנה; שהרי יב מיל שגבהו המים משום רוחב המחנה, היינו כדי שהמים יפנו שטח של יב מיל, ואם המים כשהם נגדשים, מהירותם איטית מהמים הזורמים, אם כן לא גבהו המים יב מיל כנגד הרוחב, שהרי לא היה הרוחב אלא יב מיל בלבד; ויש לומר: שגם מים הזורמים שנקטעו ממוצאם, אינם מהירים כשאר מים הזורמים, ויש לומר שמהירותם שוה למהירות המים הנגדשים.

^[3] ראה אריכות בזה בתוספות הרא"ש ובתוספות שאנץ כאן.

^[4] פירש מהרש"א שדרש כן מלשון הכתוב "ויחפרו", ולא אמר כמו בפרשת שלח "ויתורו".

^[5] נתבאר על פי מהרש"א; וראה אריכות במסורת זו ב"קרן אורה".

^[6] נראה לפי פירושו של רש"י, שצריך לומר: "דבריו".

^[7] ואם תאמר: למה ביקש רק עליו, לא על אחרים, ראה בזה ב"קרן אורה" וב"הערות".

^[8] ואם תאמר: והרי בחברון נאמר [יהושע טו יד]: ויורש משם [מחברון] כלב את שלושה בני הענק את ששי ואת אחימן ואת תלמי ילידי הענק", ואילו על הארץ אשר הבטיח אותה ה' ליהושע, נאמר: "והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורישנה", ובהכרח שאינה חברון, כי את חברון הוריש יהושע בעצמו! ? וראה מה שכתב ב"טעמא דקרא" על הפסוק "ועבדי כלב".

^[9] נתבאר על פי רש"י ביומא י א, ראה שם, וראה רש"י כאן. ובתוספות שאנץ פירש: "לשון עמודי שיש שהם כבדים ומקום מעמדם ניכר".

^[10] כתב רש"י ביומא י ב: "דבר אחר לא גרסינן", ובפשוטו מחק רש"י רק את התיבות "דבר אחר"; ויש מי שאומר, כי ממה שלא פירש רש"י כאן וביומא על מימרא זו כלום, נראה שלא גרס את כל הענין, וראה ב"הערות".

^[11] נתבאר על פי רש"י ביומא י א, וכאן כתב: "מרוב גובה קומתן, דומין כאילו צוארן נוקב ועונק בנקב שהחמה יוצאת בו"; ובפשוטו, הפירוש הוא, שנראה כאילו החמה היא ענק לגרגרותיהם, [ראה משלי א ט].

^[12] לשון "ותאמר שרי אל אברם הנה נא עצרני ה' מלדת, בא נא אל שפחתי אולי איבנה ממנה", רש "י.

^[13] על פי רש"י במדבר טו טו, והוא כמו [מלכים א כב ד]: "כמוני כמוך כעמי כעמך".

^[14] הקשה המהרש"א: והרי דוד מלך בחברון שבע שנים, וכמו שמבואר בשמואל ב פרק ב, והיא היתה האדמה הגרועה שבארץ ישראל! ? וראה מה שיישב שם.

כחנייתן עברו, כלומר, כדרך שהיה המחנה מסודר בשעת חנייה כך עברו את הירדן, ולכן היה גובהם של המים רק שנים עשר מיל, עד כדי שיעבור המחנה. לדברי ר' אלעזר בר' שמעון שאמר: יתר משלוש מאות מיל — בזה אחר זה בשורה עברו את הירדן, לכן נמשך הדבר זמן רב וגבהו המים כל כך.

וחד [ואחד] מהם אמר: בין מר [לחכם זה] ובין מר [לחכם זה] כדרך חנייתן עברו. אלא מר [חכם זה, ר' יהודה] סבר: אדם קל (מהיר) מן המים, ומר [וחכם זה, ר' אלעזר בר' שמעון] סבר: מים קלים מן האדם.

א כיון שהזכרנו את האשכול שהביאו המרגלים באים לדון בהם. על מה שנאמר שאמר ה' למשה לגבי המרגלים "שלח לך אנשים" (במדבר יג, ב), אמר ריש לקיש: "שלח לך" — כוונתו מדעתך ולא כמצוותו של הקדוש ברוך הוא. שאם ה' הוא שאמר לשלוח את המרגלים, וכי אדם זה בורר חלק רע לעצמו? שהרי ידע מה טיבם ושסופם להוציא דיבת הארץ. והיינו דכתיב [וזהו שנאמר] על ידי משה בענין זה כי העם הוא אשר ביקש לשלוח את המרגלים, ומשביקש כן "וייטב בעיני הדבר" (דברים א, כג). ואמר ריש לקיש: ההדגשה היא "בעיני" — ולא בעיניו של מקום.

על מה שנאמר "ויחפרו לנו את הארץ" (דברים א, כב), אמר ר' חייא בר אבא: כאשר ביקשו בני ישראל לשלוח מרגלים, לא נתכוונו אלא לבושתה של ארץ ישראל. וראיה לכך, כתיב הכא [נאמר כאן]: "ויחפרו לנו את הארץ" וכתיב התם [ונאמר שם]: "וחפרה הלבנה ובושה החמה" (ישעיה כד, כג), משמע שחפירה — לשון בושה היא.

על מה שנאמר במרגלים "ואלה שמותם למטה ראובן שמוע בן זכור" (במדבר יג, ד), אמר ר' יצחק: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו: מרגלים על שם מעשיהם נקראו, ואנו לא עלתה בידינו אלא פירושו של שם אחד: "סתור בן מיכאל" (במדבר יג, יג), "סתור" — שסתר מעשיו של הקדוש ברוך הוא. "מיכאל" — שעשה עצמו (כביכול, את הקדוש ברוך הוא) מך (נמוך).

אמר ר' יוחנן: אף אנו נאמר דרשה בדבר: "נחבי בן ופסי" (במדבר יג, יד), "נחבי" — שהחביא דבריו (גרם להסתירם, שלא אמר את הדברים כהווייתם) של הקדוש ברוך הוא. "ופסי" — שפיסע (דרך בזלזול) על מדותיו של הקדוש ברוך הוא.

על מה שנאמר עוד במרגלים "ויעלו בנגב ויבא עד חברון" (במדבר יג, כב), מקשים: הלא "ויבאו" מבעי ליה [צריך היה לו לומר], ומדוע נאמר בלשון יחיד? אמר רבא: מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים, והלך ונשתטח על קברי אבות שבחברון. אמר להן: אבותי! בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים.

ומעירים: ואילו יהושע לא הלך לשם כי כבר בקש משה עליו רחמים, שנאמר: "ויקרא משה להושע בן נון יהושע" (במדבר יג, טז) שכוונתו: יה (ה') יושיעך מעצת מרגלים. והיינו דכתיב [וזהו שנאמר]: "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו" (במדבר יד, כד), לומר ששינה את דעתו במשך הזמן, ואילו יהושע מתחילה כך היה בדעתו.

ב על חברון מסופר באותה פרשה "ושם אחימן ששי ותלמי ילידי הענק" (במדבר יג, כב). ומבארים את פשר השמות: "אחימן" נקרא כך מפני שהוא מיומן (זריז ומוצלח) שבאחיו, "ששי" — שמשים את הארץ כשחתות (בורות) בהליכתו, מפני גודלו, "תלמי" — שמשים את הארץ תלמים תלמים בהליכתו, מפני כובדו.

דבר אחר: "אחימן" — הוא זה שבנה את העיר ענת, "ששי" — בנה את אלש, "תלמי" — בנה את תלבוש. "ילידי הענק" — שמעניקין חמה בקומתן, שהם גבוהים כל כך שנראים כאילו החמה היא ענק לצווארם.

על מה שנאמר עוד "וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים" (במדבר יג, כב), שואלים: מאי [מה פירוש] "נבנתה"? אילימא [אם תאמר] כי נבנתה ממש, וכי אפשר אדם בונה בית לבנו קטן קודם שבונה לבנו גדול?! דכתיב [שנאמר]: "ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען "(בראשית י, ו) וכנען הלא היה הבן הקטן, וכיצד נבנתה עירו לפני עירו של מצרים?

אלא הכוונה היא שהיתה מבונה (פוריה יותר) על אחד משבעה (פי שבע) בצוען. ואין לך מקום שיש בו טרשים בכל ארץ ישראל יתר מחברון, והראיה לדבר: משום דקברי [שקוברים] בה שיכבי [מתים] וזהו דבר הנעשה בקרקע שאינה ראויה לעיבוד, ולכן שם הוא מקום קבורת האבות. ואין לך מעולה בכל הארצות יתר מארץ מצרים, שנאמר: "כגן ה' כארץ מצרים" (בראשית יג, י), ואין לך מעולה בכל ארץ מצרים יתר מצוען, וראיה לדבר, ממה דכתיב [שנאמר]: "כי היו בצען שריו" (של פרעה מלך מצרים) (ישעיה ל, ד) ובודאי במקום המובחר שבמדינה היו יושבים, ואפילו הכי [כך] חברון מבונה אחד משבעה בצוען.

ושואלים: וחברון מקום טרשים הוי [היא]? והא כתיב [והרי נאמר]: "ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון "(שמואל ב טו, ז), ואמר רב אויא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רבה בר בר חנן: שהלך אבשלום להביא כבשים מחברון דווקא. ותניא [ושנויה ברייתא] שמביאים למקדש קרבנות מן המובחר ביותר, אילים מביאים ממואב, כבשים מביאים מחברון, משמע שהארץ בחברון היא טובה, שמגדלת כבשים שמנים! ומשיבים: מינה [ממנה], מתוך קושיה זו עצמה אנו מוצאים ראיה לדבר, שכן איידי דקלישא ארעא עבדה רעיא ושמן קניינא [מתוך שקלושה היא האדמה ואינה עמוקה, הריהי מוציאה רק עשב למרעה ומשמין המקנה].

ג נאמר במרגלים: "וישבו מתור הארץ מקץ ארבעים יום

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the Jewish people crossed in the same formation as they camped. It was necessary for the water to stand only twelve mil high to allow for the entire encampment to pass through the Jordan. According to the statement of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, who said the water stood at a height of over three hundred mil, the water had to reach these heights to allow for enough time for everyone to cross the Jordan, as they crossed one after the other.

And one says: According to both this Sage and that Sage, they crossed in the same formation as they camped. However, one Sage, Rabbi Yehuda, holds that a person moves faster than water, and one Sage, Rabbi Elazar son of Rabbi Shimon, holds that water moves faster than a person does.

§ Since the Gemara mentioned the cluster of grapes that the spies brought back from Eretz Yisrael, it continues discussing the story of the spies. It is stated in the Torah that God told Moses: “Send you men” (Numbers 13:2). Reish Lakish says: “Send you” means that you should send them at your own discretion and not as a divine command. As, if it were a divine command, does a person choose a bad portion for himself? Since God knew the nature of these spies and that they would ultimately slander the land, He certainly would not have sent them Himself. And this is the meaning of that which is written in the passage where Moses retold the story of the spies: “And it was good in my eyes” (Deuteronomy 1:23), and Reish Lakish says: The implication of these words is that it seemed good “in my eyes,” but not in the eyes of the Omnipresent.

The Torah relates that the people asked Moses to send spies so “that they may search the land for us” (Deuteronomy 1:22). Rabbi Ḥiyya bar Abba says: When the Jewish people asked to send spies, their intention was only to shame Eretz Yisrael. It is written here: “That they may search [veyaḥperu] the land for us,” and it is written there: “Then the moon will be embarrassed [veḥafera], and the sun will be ashamed” (Isaiah 24:23).

The Torah states with regard to the spies: “And these were their names: Of the tribe of Reuben, Shammua the son of Zaccur” (Numbers 13:4). Rabbi Yitzḥak says: This statement that follows is a tradition of ours that was passed down to us from our ancestors: The spies were named after their actions, but we have obtained the interpretation of only one name, the name of “Sethur the son of Michael” (Numbers 13:13). He is called Sethur, as he hid [satar] the actions of the Holy One, Blessed be He. In other words, he ignored the miracles that God performed for the Jewish people in Egypt and in the wilderness. He is called Michael, as he made Him, God, appear weak [makh] by saying that there was not enough food in the land for everyone.

Rabbi Yoḥanan says: We can also say an interpretation of the name: “Nahbi the son of Vophsi” (Numbers 13:14): He is called Nahbi, as he concealed [heḥbi] the statement of the Holy One, Blessed be He, that the land is good, by delivering a distorted description of it. He is called Vophsi, as he stomped [pisse’a] on the attributes of the Holy One, Blessed be He, i.e., he did not believe in His promise to give Eretz Yisrael to the Jewish people.

It is also stated with regard to the spies: “And they went up into the south, and he came to Hebron” (Numbers 13:22). Why is the phrase “and he came” written in the singular form? The verse should have said: And they came. Rava says: This teaches that Caleb separated himself from the counsel of the other spies and went and prostrated himself on the graves of the forefathers in Hebron. He said to them: My forefathers, pray for mercy for me so that I will be saved from the counsel of the spies.

The Gemara explains: Joshua did not go to the graves of the forefathers because Moses had already prayed for mercy for him, as it is stated: “And Moses called Hoshea son of Nun Joshua [Yehoshua]” (Numbers 13:16), meaning: God will save you [Ya yoshiakha] from the counsel of the spies. And this is the meaning of that which is written: “But My servant Caleb, because he had another spirit with him, and has followed Me fully, him will I bring into the land where into he went” (Numbers 14:24), which implies that Caleb changed his mind over time. Joshua, however, was opposed to the intentions of the other spies from the outset.

The verse continues to state about Hebron: “And Ahiman, Sheshai, and Talmai, the children of Anak, were there” (Numbers 13:22). Ahiman was called by this name because he was the most skilled [meyumman] among his brothers. Sheshai was called by his name because he would turn the land that he treaded upon into ditches [sheḥatot] due to his large dimensions. Talmai was called this because he would turn the land that he treaded upon into furrows upon furrows [telamim] due to his weight.

Alternatively, their names signify another matter: Ahiman is the one who built the city of Anat. Sheshai built the city of Alush. Talmai built the city of Talbush. The verse describes them as “the children of Anak” because they were so tall and large that it appeared as if they were wearing [ma’anikin] the sun as a necklace due to their height.

The continuation of the verse states: “Now Hebron was built seven years [shanim] before Zoan of Egypt [Mitzrayim]” (Numbers 13:22). The Gemara asks: What is the meaning of the phrase “was built”? If we say that it was actually built seven years before Zoan, would a person build a house for his younger son before he builds one for his older son? Canaan was the youngest son of Ham, as it is written: “And the sons of Ham: Cush, and Mizraim, and Put, and Canaan” (Genesis 10:6). How then could Hebron, a city in the land of Canaan, have been built before Zoan, a city in the land of Egypt, occupied by the descendants of Mizraim?

Rather, the meaning of the verse is that Hebron was seven times more fruitful [mevunna] than Zoan. And there is no stonier land in Eretz Yisrael than Hebron. This is evident because they would bury the dead there, just as the forefathers were buried there. This was done only in land that was not suitable for agriculture. And of all the lands, there is none of a higher quality than the land of Egypt, as it is stated: “Like the garden of the Lord, like the land of Egypt” (Genesis 13:10). And there was no higher-quality land in all of the land of Egypt than Zoan, as it is written with regard to Pharaoh’s ministers, who would certainly have lived on the finest land in the country: “For his princes are in Zoan” (Isaiah 30:4). And even so, Hebron was seven times more fruitful than Zoan.

The Gemara asks: But is the land in Hebron in fact stony? But isn’t it written: “And it came to pass at the end of forty years, that Absalom said to the king: I pray, let me go and pay my vow, which I have vowed to the Lord, in Hebron” (II Samuel 15:7)? And Rav Avya says, and some say that it was Rabba bar bar Ḥanan: This means that Absalom went to bring sheep specifically from Hebron. And it is taught in a baraita (Tosefta, Menaḥot 9:3): One must bring the choicest animals to the Temple as offerings. Rams are brought from Moab, and sheep are brought from Hebron. This indicates that Hebron has rich land where fat and healthy sheep are raised. The Gemara answers: From this very source it can be proven that Hebron is not suitable for agriculture. Since the earth there is thin, it produces only grass for grazing and fattens the livestock.

The verse states: “And they returned from spying out the land at the end of forty days.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שלח לך אנשים לדעתך איני מצוה לך אבל יש' הם אומר שתשלחם כדכתיב ותקרבון אלי כלכם:

וכי יש אדם כו' כלומר אם צוה הקב"ה [היה מצוה] לעשות לי דבר שסופו לבא לידי תקלה. וייטב בעיני הדבר ולא בעיני המקום ובמדרש רבה מפרש שאף בעיני משה לא היטיב אלא משל לאדם האומר לחבירו מכור לי חמורך ואנסנו ונאות לו להוליכו בהר ובבקעה ואמר כיון שאין אתה מעכב על ידי שלא אעשה ממנו מה שארצה לנסותו לא אנסנו וכן היה משה סבור שיאמרו לו ישר' כיון שאתה מודה לשלוח מרגלים לא תשלח עוד וה"ק הכא וייטב בעיני הדבר שהייתי סבור שתניחו מלשלוח כי היה לכם להאמין במקום ב"ה. אבל לא בעיני המקום שהיה גלוי לפניו שתשלחו ותבאו לידי תקלה. א"נ י"ל דהמד"ר חולק עם תלמוד שלנו. מרגלים לא נתכונו בו. אינו רוצה לומר מרגלים ממש אלא אותן ששאלו תחלה שילוח מרגלים:

שעשה עצמו מך משונאו של הקב"ה כביכול כדאמר לקמן אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם:

שעושה הארץ כשחיתות שמקום רגליו מעמיק הארץ מרוב כובדו. ופ"ה לשון ששי לא פורש לי מאי דמי לשחיתות ונ"ל לשון עמודי שיש שהם כבדים ומקום מעמדם ניכר ל"ה. אלימא נבנתה ממש. וחולק התלמוד על המדרש דאיתא התם מפני מה זכו הכנענים לישב בארצם מ"ז שנים יותר ממצרים בשכר שכבדו הזקן אברהם אבינו שאמרו לו נשיא אלהים אתה בתוכנו:

בפרש"י בד"ה סתר דבריו הכחיש ועשה שונאו בדאי עכ"ל הס"ד ואח"כ מה"ד שעשה שונאו של כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה כחנייתן עברו כו' אורכו אלף ות"ס פרסאות כו' להכי לא חשיב עכ"ל והס"ד ואח"כ מה"ד בזה אחר זה כו' אורך שלש מאות חסר י"ב כו' אורך קמ"ד מיל על רוחב מיל כו' ונראה דלראב"ש כו' ושמא לא היה כו' עכ"ל כצ"ל:

גמ' כחנייתן עברו לדברי ראב"ש בזה אחר זה כו'. משמע מהאי לישנא דעברו דלא פליגי אלא בהעברת הירדן אבל בחומש פרש"י דאיתא בירושלמי איכא פלוגתא בכל המסעות במדבר איכא מ"ד כתיבה היו הולכין מדכתיב כאשר יחנו כן יסעו ואיכא למ"ד כקורה היו מהלכין מדכתיב מאסף לכל המחנות ודע מה שדקדקו התוס' כאן כשנכנסו לירדן נמשכו זה אצל זה וצמצמו עצמן שאם לא תאמר כן אלא כדרך חנייתן עמדו בירדן א"כ לא עמדו כלם בירדן בשעה שהתנה יהושע כו' עכ"ל ע"ש ואין זה ראיה דמי הגיד להם דבפעם אחת שמעו כלם התנאים ואימא דיהושע והכהנים היו עומדים בירדן בכמה מקומות ומשמיעים התנאים כמה פעמים וכל העובר שם היה שומע ומ"ש התוס' בד"ה בזה אחר זה כו' יהיה אורך רפ"ח מיל על רוחב חצי מיל והא מנלן כו' עכ"ל ושלש מאות מיל דקאמר נוסף על רפ"ח י"ב מיל היינו ע"י קלות המים לדעת ראב"ש ועוד כתבו התוס' בד"ה מ"ס אדם קל כו' אע"פ שהדבר ידוע כו' אבל כאן שהיו נגדשין ועולין כו' עכ"ל היינו לפי גירסתן בדברי ר"י וכמה גובהן דגם לר"י היו נגדשין אבל קשה למה לא השיב ר"י כן לקושיית ראב"ש דתשובה נצחת היא ולשיטתינו לפי הגירסא בדברי ר"י וכמה רוחבן לא ק"מ דהמים לא היו נגדשין כלל לר"י כמ"ש לעיל ובעיקר קושייתם אע"פ שהדבר ידוע שהמים קלים י"ל דר"י לא חש משום דגם אם על הרוב המים קלים יש נהרות שאין מימיו קלים יותר מבן אדם דמצינו חילוק בקלות המים בנהרות כדאמרינן חדקל חד קל שהיה קל יותר משאר נהרות מיהו בע"י פי' שם שהוא קל בע"א ודו"ק:

שלח לך לדעתך וכי אדם בורר כו'. עי' פרש"י והוא דחוק ונראה לפרש דר"ל דלא היה בזה דעת הקב"ה שהעיד כבר עליה שהיא טובה והיה להם להאמינו בכך מדרך משל באדם וכי בורר לו חלק רע לעצמו וכ"ש הבורא שבירר לו א"י כמ"ש ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה גו' וכבר האריך הרמב"ן בזה כיון דדעת משה היה גם כן לשלוח המרגלים מה חטאו הם יותר ממנו ותוכן הדברים כי גם במלחמות אלו שהיה להם תשועת ה' הלכו לפי הטבע קצת כמ"ש הסוס מוכן למלחמה ולה' התשועה ולזה הסכים הקב"ה בשליחות יהושע ב' אנשים והם כלב ופנחס שהוחזקו כבר לצדיקים ולא יוציאו דיבה על הארץ ולא שלחו אותן רק שידעו מהיכן נוחה ליכבש וגם כאן הסכים הקב"ה עם משה לשלוח ב' אנשים כאילו כמ"ש שלח לך אנשים דרוב מיעוט שנים אבל ישראל לא היה כוונתם בכך אלא לידע האם טובה אם רעה ומשה לא ידע את כוונתם זה הרעה וע"כ אמר וייטב בעיני משה ואמר ליה הקב"ה שלח לדעתך שלא ידעת כוונתם הרעה ולא לדעתי כי ה' יראה ללבב שכל כוונתם לבושת א"י וע"פ כוונתם הרעה שלא האמינו להקב"ה שהיא ארץ טובה לא רצו כל שבט ושבט מהם לשלוח לו מרגל שאינו משבטו כי לא האמין לו לזה א"ל איש א' איש א' למטה אבותיו תשלחו כל נשיא גו' היינו לפי דעת כל נשיא ושבט בהם ולא כן דעתי רק בב' אנשים כשרים כמו בשליחות יהושע וק"ל:

כתיב הכא ויחפרו לנו את הארץ גו'. מדשינה לכתוב בפרשת דברים ויחפרו במקום ויתורו דכתיב בפרשת שלח לך דרשוהו מלשון בושה כמו וחפרה הלבנה גו' וק"ל:

דבר זה מסורת כו' מרגלים ע"ש מעשיהם כו'. דרשו כן מדכפל קרא לכתוב ואלה שמותם גו' אלא שמות האנשים גו' לומר לך לדייק בשמותם שהם ע"ש מעשיהם סתור שסתר מעשיו של הקב"ה כו' עי' פרש"י ועי"ל שמעשה הש"י בכל האותות והניסים המפורסמים שעשה להם מיום צאתם מארץ מצרים הסתיר וכסה אותן כאילו אינו רואה אותן שלולא כך לא היה אומר לא נוכל לעלות ומיכאל שעשה עצמו מך שאין ח"ו בידו ית' ב"ה ליתן להם מזונות כמו שנפרש לקמן שהוציא דבת הארץ שחסר בה עיקר המזונות שהם עיקר חיי נפש שהם חטה ושעורה ושמן ונחבי שהחביא דבריו של הקב"ה ולא האמין במה שהעיד על הארץ שהיא טובה ופסע על מדותיו של הקב"ה שנותן שכר טוב למאמינים בו כמ"ש בהבטחת א"י אני ה' גו' וההיפך ליתן עונש לכופרים שלא האמינו לדבריו והוא הענין לפי דעת הש"י לא היו ראוים להיות שלוחים רק שני אנשים והם כלב ופנחס כמו שעשו בימי יהושע שהושלחו מפי הש"י ולא מפי נשיא כמ"ש כאן כל נשיא בהם כי כלב היה משבט יהודה דלא כתיב בנחשון נשיא וכן פנחס שלא היה נמנה מכלל הנשיאים אבל הם כוונו לרעה למנות להם מכל שבט ושבט שיהיה לו נחלה בא"י ולכך לא רצו בפנחס ולזה כשנתברר להם יהושע משבט אפרים היה חושש משה כיון שהוא ג"כ נתמנה ע"פ נשיא שבט אפרים ולא מפי הקב"ה שמא ח"ו יקלקל עמהם ע"כ הוסיף לו יו"ד משמו של הקב"ה כמ"ש ויקרא משה להושע בן נון יהושע שבא משבט יוסף שגם לו ניתוסף אות א' משמו של הקב"ה דהשתא יהיה ליהושע אותיות בתחלת שמו מאותיות שם הש"י וכמ"ש ביהודה שבא ממנו כלב שיהיה ג"כ ברצון הש"י ויהיו בהם שני שלוחים שצוה הש"י ואף אם יתקלקלו כל השאר להוציא דבה יהיו אלו שנים מפי הש"י מכחישות אותן ותרי כמאה ודו"ק:

יה יושיעך מעצת מרגלים כו'. ומה שנאמר כבר במלחמת עמלק ויאמר משה אל יהושע גו' נקרא כן ע"ש העתיד כמ"ש ההולך קדמת אשור גו' ועדיין אשור לא היה כדאמרינן פ"ק דכתובות ע"ש:

והיינו דכתיב עקב היתה רוח אחרת עמו גו'. כפרש"י מדמסיים ביה והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה דמשמע על מקום מיוחד מן א"י דאל"כ למה לא נאמר כן גם ביהושע שזכה ג"כ לבא אל הארץ וענין רוח אחרת לפי שיש באדם ב' רוחות כמ"ש מי יודע רוח הבהמה היורדת למטה ורוח האדם העולה למעלה דכולה באדם איירי כדברי המפרשים רוח החיוני שבאדם שהוא משתווה בו לבהמה ורוח האחרת שהאדם מובדל בו מן הבהמה דהיינו הנשמה ואמר שלא הלך אחר רוח הבהמי שהלכו בו חביריו אבל הלך אחרי רוח אחרת שהיא הנשמה ומילא אחרי ה' גו' וע"כ זכה לב' עולמות משא"כ חביריו שלא זכו לא"י בעוה"ז ולא לעוה"ב כדאמרינן במס' ב"ב וק"ל:

ושם אחימן ששי גו' אחימן מיומן גו'. משום דכבר נזכר מקום חברון בכמה מקומות בתורה ולא נזכר שמות אלו ילידי הענק שם אבל זכר אותן כאן לפי ששמותן אלו ע"ש גבורתן ומפחדן עקמו המרגלים הדרך ושאמרו וגם ילידי הענק ראינו שם שקר ודיבה היה ולא אמרו כן רק להפחיד ישראל כמו שנפרש לקמן אבל כלב היה לו רוח אחרת ולבו בטוח בה' שלא יבא לו שם תקלה והלך [שם] להתפלל וק"ל:

שהיתה מבונה על א' מז' בצוען כו' מפורש ספ"ב דכתובות ע"ש:

ואין לך מעולה בכל ארץ מצרים כו' דכתיב כי היו בצוען שריו. פי' ששם היה מושב המלכים ושרים ואיכא לאקשויי דהא דוד מלך בחברון שבע שנים וחברון היה הטרשים שבא"י כדמסיק הכא וי"ל שאותן ז' שנים לא מלך עדיין על כל ישראל לא נתנו לו לישב במקומות המעולה מחברון ודו"ק:

ויהי מקץ ארבעים שנה כו' שהלך להביא כבשים כו'. מפורש במס' נזיר ע"ש:

רש"י בד"ה סתור כו' בדאי הס"ד:

בד"ה יהושע כו' כלב וגו' הס"ד:

בד"ה שעושה כו' לא פורש לן מאי כו' כצ"ל. בד"ה מינה כלומר כו' בגרונדי היא שניהם משלמין כי עפר של כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה כחנייתן כו' למטה בירדן ועושין מקום כו' ועוד י"ל כו' קרוב לאלף ות' פרסאות באורך הירדן כצ"ל. ונ"ב ונ"ל אלף וארבע מאות וארבעים פרסאות מכוונות לחשבון כל ארבע מיל פרסה ודו"ק:

דיבור חדש צ"ל בזה אחר זה כו' ונ"ב נ"ל. וי"ל דבתרתי פליג כו' לקלות המים אמר זה אינו כו' נגדשין יותר משנים עשר מיל כו' שהוא אורך שלש מאות חסר י"ב כו' כצ"ל. ונ"ב פי' ואותן י"ב הנותרים יהי לקלות המים ודו"ק:

בא"ד ונראה דלרבי אלעזר כו' כצ"ל:

בד"ה אבותי כו' וי"ל דע"י תפלה כו' כצ"ל:

גמרא מ"ס אדם קל. עיין פרש"י ותוס'. וכה"ג עי' ברכות (ר"ד נ) בתוס':

שם וכי אדם זה בורר כו'. מלת זה ליתא בע"י:

שם ד"א אחימן בנה כו'. רש"י ביומא מחק ד"א:

רש"י ד"ה לבושתה. אותה שאילה כו. כצ"ל או למחוק תיבת שאילה דכן ליתא בע"י:

תד"ה כחנייתן. ורוחב הירדן לא היה כ"א חמשים אמה. המציינים לא הראו מקורו. ובני הרב כו' מוה' מתתי' שי' הראני שכ"ה בספרי ואתחנן (פיס' כט) ובמדרש קהלת בפסוק כי לא לקלים המרוץ:

בא"ד היה אורכו קרוב לאלף ות"מ פרסאות באורך (כצ"ל בבי"ת) הירדן. עי' הגהת רש"ל ורש"א. והוא משום דק"ל דהרי החשבון מצומצם. ול"נ ליישב הגי' שלפנינו. דהנה נניח למשל דעשרים שורות אנשים הכילו מאה אמה וגם בכדי אויר אחד שבין השורות. ובכ' שורות הלא נמצא י"ט אוירים. ואם תחלקם לשנים בכדי שיעמדו אלו אצל אלו במלא רוחב הירדן לא יהיה אלא י"ח אוירים והיינו מאה אמה מכוונות ובכ' שורות דלאחריהם אם תחלקם כמו כן יפחתו שני אוירים וכן בכולן. ואף שנגד זה יצטרכו להרחיק א"ע באורך הירדן זה מזה. אולם דעת לנבון נקל שאינו דומה החלל שבין פניו של זה לאחוריו של זה כשמהלכים. להחלל שבין צדדיהם. ונכון בס"ד:

תד"ה בזה (בסופו). יכול להיות בשיעור ס' רבוא כו'. כצ"ל:

"שְׁלַח לְךָ", לְדַעְתְּךָ, וְכִי אָדָם בּוֹרֵר חֵלֶק רַע לְעַצְמוֹ? (במדבר יג, ב). פירוש אני יודע כי לבם חושב ארץ כנען סכנה להם ואם כן ודאי לא יבררו אנשים חכמים וצדיקים דצדיקים נחשבים כגופן ואיך יניחום בסכנה! וְכִי אָדָם בּוֹרֵר חֵלֶק רַע לְעַצְמוֹ? אלא ודאי הם כונתם ואמונתם בלבבם היא שלא יצליחו ולכך לא ישלחו אנשים כשרים.

'סְתוּר', שֶׁסָּתַר מַעֲשָׂיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (במדבר יג, יג). צריך להבין איזה מעשים סתר? ונראה דאם לא היה חטא המרגלים היו לוקחין כל ל"א מלכים במעשה שמים כמו שעשה בימי חזקיהו המלך ע"ה במחנה אשור וזהו 'סָּתַר מַעֲשָׂיו' שעתה הוצרכו להלחם הם בעצמן. ומה שאמר שֶׁעָשָׂה שׂוֹנְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָךְ נראה לי בס"ד שהיה ראוי שתנתן להם הארץ בדרך נס.
ומה שאמר שֶׁהֶחְבִּיא דְּבָרָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שהחביא קצת מדבריו שאמר אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר יג, ב) וכיון דאמר אשר אני 'נותן' משמע בדרך נס ולא יעשו מלחמה כדי שיהיה להם פחד מפלה והוא לפי דברי שאומר שיפלו ישראל במלחמתה, נמצא בזה החביא דבריו שאמר אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן כאלו לא אמר כן.
ומה שאמר שֶׁפִּסַּע עַל מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נראה לי בס"ד דידוע י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם הנזכרים בברייתא דרבי ישמעאל הם כנגד י"ג מדות ד'אֵ־ל רַחוּם וְחַנּוּן' (שמות לד, ו) דהיינו קל וחומר כנגד מדת אֵ־ל וגזרה שווה כנגד רַחוּם. והנה יש לדרוש מקל וחומר שאין פחד לישראל מגבורי כנען ולא מבני ענקים דהא המה ראו נסים נפלאים ביציאת מצרים שאפילו השר של מצרים שהוא מלאך המיתו השם יתברך לנגדם דכתוב (שמות יד, ל) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם הוא השר ששמו מצרים מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם העליון וכל שכן וכל שכן גבורי כנען וגם בני ענקים שהם בני אדם שימותו לנגדם והיו כאין! וכן אם זכו לענן ה' שילך לפניהם לעקור הרים לנגדם כל שכן שיעקור ערים גדולות ונצורות ותושביהן ונמצא שדבר דברים להפחיד את ישראל דילג מידת קל וחומר שהיא כנגד מידת אֵ־ל שהיא מדה ראשנה וכאלו אין שם מדה זו.
ומה שאמר שֶׁעָשָׂה שׂוֹנְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָךְ נראה לי בס"ד שבאמת הקדוש ברוך הוא נותן להם הארץ בדרך נס שאות סמך יתחבר עם אות נו"ן ויהיה צירוף נס ועתה על ידי חטא שחטאו המרגלים בדיבה רעה שנסתלק אות הפשוט של סמך ולא נתחבר עם נון ונשאר רק אות המלוי של סמך שהוא אותיות מך ואלו נתחברו עם נון צירוף נמך.

מְלַמֵּד שֶׁפָּרַשׁ כָּלֵב מֵעֲצַת מְרַגְּלִים וְהָלַךְ וְנִשְׁתַּטַּח עַל קִבְרֵי אָבוֹת (במדבר יג, כב). (1) קשא מלשון זה משמע שהמרגלים גילו דעתם להוציא דבה רעה מעת היותם הולכים בתוך ארץ כנען לרגל הארץ ומן הכתובים מוכח דלא פירשו הדיבה אלא עד אחר שחזרו אל משה רבינו ע"ה וישראל, ואם כן קודם בואו לחברון מהיכן ידע דעתם כדי שהלך להתפלל על עצמו בחברון? (2) ועוד הוה ליה למימר שפירש מֵחֵטְא הַמְּרַגְּלִים ולמה אמר מֵעֲצַת מְרַגְּלִים, מה היא העצה שהיה להם בזה? (3) ועוד יש להקשות מה תועיל תפלה לאדם להנצל מן החטא והלא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים? (4) וכן יש להקשות קושיא זו על מה שאמר משה רבינו ע"ה על יהושע יָ־הּ יוֹשִׁיעֲךָ מֵעֲצַת מְרַגְּלִים!
(3) ונראה לי בס"ד דהא דאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות לג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, דמשמע אין הקדוש ברוך הוא מציל לאדם מן יצר הרע היינו מיצר המדבר עם האדם להחטיאו חטא מפורסם וגמור שהאדם יודע שזו הוא עבירה גמורה ועל זה לא יצילו השם יתברך כדי שיהיה לאדם שכר ועונש. אבל מיצר הרע שהוא מיעץ לאדם לחטוא שמטעהו ומראה לו שאין זה חטא אלא אדרבה הוא מצוה! הנה מן יצר הרע זה יצילהו ה' ובכהאי גונא לא אמרו 'חוץ מיראת שמים'.
ועל זה התפלל דוד המלך ע"ה (תהלים יט, יג) שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין ולכן מִנִּסְתָּרוֹת שאין החטא ברור אצלי שהיצר הרע מטעה אותי בו נַקֵּנִי וכיון שתנקני מזה המכשול אז בטוח אני גַּם מִזֵּדִים שהם עונות ברורים חֲשֹׂךְ עַבְדֶּךָ קרי בה חֲשׂוּךְ בשור"ק ולא בחולם כלומר חשוך ונמנע מעצמי כי אוכל להלחם עם היצר הרע בזה ורק אני מבקש ממך שתעזרני כנגדו בדברים הנסתרים שאין החטא ברור בהם.
(1) והנה ידוע שהמרגלים בתחילתם היו צדיקים כמו שאמרו רבותנו ז"ל על פסוק כֻּלָּם אֲנָשִׁים (במדבר יג, ג) רוצה לומר צדיקים, והדבר יפלא! איך הרשיעו כל כך ונהפכו לאידך גיסא? אך בתחלה הטעה אותם היצר הרע שיעץ אותם להוציא דבה רעה על הארץ והראה להם שהם עושים מצוה בדבה רעה זו כדי לזכות את ישראל ולתת להם שכר על ביאתם לארץ כי בלי הדבה אם יבואו לארץ אין להם שכר על ביאתם דהיתכן יאכילו לאדם תרנגולת פטומה ויתנו לו שכר על אכילתו? אך אחר שישמעו הדבה הרעה הזאת ועם כל זה הם יהיו בוטחים בהשם יתברך ויבואו לארץ ולא יחושו שלא יפחדו מן יושביה, ודאי הם ראויים לקבלת שכר! הנה זאת היא העצה שנתייעצו המרגלים בתחילה להוציא דבה רעה וזאת העצה היתה מצד היצר הרע שהטעה אותם בזה.
וכלב שמע זאת העצה בעודם הולכים לרגל והבין שזאת העצה היא מיצר הרע ותחתיה תעמוד הבהרת והגם דהסכים בדעתו שלא יסכים עמהם בעצה זו עם כל זה חש פן אחר כך יטעהו היצר הרע ויראה לו שזאת העצה היא נכונה ואמיתית ואינה עצת היצר הרע ולא יצא ממנה מכשול שישראל גם בשומעם דיבה רעה זו הם יהיו בטוחים בהשם יתברך ויבואו לארץ כנען, על כן בא לחברון להתפלל על קברי אבות שיעזרהו השם יתברך שלא יכשל בעצה זו אלא יפרד מהם בדבר זה כי על הצלה מן יצר הרע כזה יש טעם להתפלל וכאמור לעיל!
(4) ולכן גם משה רבינו ע"ה התפלל על יהושע שיצילהו השם יתברך מעצה של טעות שהיצר הרע מטעהו לחשוב שדיבה זו היא מצוה כדי לזכות את ישראל וכאמור.
(2) ולזה אמר על כלב שפירש מֵעֲצַת הַמְּרַגְּלִים המגלים ולא אמר מֵחֵטְא הַמְּרַגְּלִים והיינו שפירש מן עצה זו שיעצו להוציא דבה רעה ועושים בזה מצוה לזכות את ישראל.
ולזה אמר וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ (במדבר יד, כד) והיינו שלא טעה בעצה זו שהיתה לו רוח אחרת להבין אם יוציאו הדבה ישראל נמשכים אחריה וימאנו לבלתי בא אל הארץ ולא יהיו בוטחים בהשם יתברך ויבואו כאשר היו אומרים המרגלים בעצה ההיא.

אָמַר לוֹ: "יָ־הּ יוֹשִׁיעֲךָ מֵעֲצַת מְרַגְּלִים" (במדבר יג, טז). הא דהתפלל עליו בשם יָ־הּ נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דמשה רבינו ע"ה המשיך ליהושע רוחו של לוי יען כי יוסף נעשה אצל שבט מנשה. גם ידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים בשורש השבטים כי לוי הוא בדעת המכריע והמתלוה בין חכמה ובינה בבחינת החסדים ובבחינת הגבורות אשר בו עיין שם. וידוע חו"ב [חכמה ובינה] הם סוד י־ה ולכן אמר לו יה יושעך שבזה המשיך לו רוחו של לוי שהוא המתלוה בין חו"ב שהם י־ה.

אֶלָּא שֶׁהָיְתָה מְבוּנָּה עַל אֶחָד מִשִּׁבְעָה בְּצוֹעַן (במדבר יג, כב). צריך להבין הטעם שהיתה שבע פעמים על העדית של חוץ לארץ! ונראה לי בס"ד מפני שהיא בת שבע ספירות כי היא סוד המלכות הנקראת בת שבע והיא סוד רחל שמלך בעבורה דוד המלך ע"ה בחברון שבע שנים לתקנה. ועוד נראה לי שהיה לה כן בזכות אדם הראשון ואבות ואמהות שהם שבעה צדיקים כי אדם וחוה נחשבים גוף אחד כי בראם דו פרצופין גוף אחד ואחר כך ננסרו.

אבותי בקשו עלי רחמים וכו' כתבו התוס' וא"ת האמר פ' מי שמתו דמיתי לא ידעי מידי ומשמע במסקנא אפילו אבות העולם וי"ל וכו' ע"ש. שמעתי מקשים דמסקנת הש"ס פרק מי שמתו הוי איפכא דאבות העולם ואפילו שאר מתי ידעי. ואפשר לומר בדוחק דכונת התוס' להקשות למאי דאמרינן התם מעיקרא דמתי לא ידעי דמהך דכלב דאמר אבותי בקשו עלי רחמים משמע דמתי ידעי וכדי שלא נאמר דמ"ש דמתי לא ידעי היינו לשאר מתי אבל אבות העולם לכ"ע ידעי לזה כתבו התוס' ומשמע במסקנא דאפילו אבות העולם וכו' כלומר דמדיליף במסקנא דמתי ידעי מאבות העולם שמעינן דכי קאמרינן מעיקרא דמתי לא ידעי היינו אפילו אבות העולם וקשה מהא דכלב דאמר אבותי בקשו עלי רחמים ומשמע דמתי ידעי ודוק:

(לד ב) ואנו לא עלתה בידינו אלא אחד סתור וכו' נחבי וכו'.—כעין דרשות הללו מצאנו עוד במדרש תנחומא (האזינו ז) על שמוע בן זכור, שפט בן חורי, יגאל בן יוסף, פלטי בן רפוא, גדי בן סוסי ועמיאל בן גמלי. ורק על השם האחרון, גאואל בן מכי, נשמטה הדרשה עליו, והמבין מדעתו יכול להוסיפה.

ולדברי ר''א בר שמעון. דאמר יותר משלש מאות מיל בזה אחר זה עברו איש אחר איש נמצאו ששהו הרבה לעבור דאי כחנייתן עברו משום קולא דמים מאדם לא נגבהין כל כך: מים קלים. הרבה הם קלים מן האדם ומר סבר אדם קל לרוץ כמו המים: מדעתך. אני איני מצוה אותך אבל ישראל הם אומרים לך כדכתיב (דברים א) ותקרבון אלי כולכם וגו' אני איני מעכב על ידך: כלום יש אדם. כלומר אם הקב''ה צוה כלום היה אומר לו לעשות דבר שסופו לבא לידי תקלה: לבושתה של ארץ ישראל. אותה שאילה ששאלו תחילה שלוח המרגלים: [לא עלה בידינו. אין אנו יודעין לדרוש]: סתר דבריו. הכחיש ועשה שונאו [של הקב''ה] בדאי: שעשה שונאו של הקב''ה מך. חלש כדאמרי' לקמן אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם: שהחביא דבריו. ולא אמרן כמות שהן: שפיסע. דילג שלא אמרן כאשר הם: יהושע. לא הוצרך לילך שכבר ביקש עליו משה רחמים: והיינו דכתיב ועבדי כלב וגו'. והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה והיא חברון כדכתיב (יהושע יד) ויתן את חברון לכלב ש''מ כלב הוא דאזיל לחברון: מיומן. גבור שבהם כמו שיד הימין חשובה מן השמאל: שעושה את הארץ כשחיתות. שמקום רגליו מעמיק בארץ מרוב כובדו וניכר שם כגומא וכשחת ולשון ששי לא פורש לנו מאי דמי לשחיתות ונראה לשון עמודי שש שהם כבדים ומקום מעמדם ניכר: תלמים. כתלם המחרישה שמעלה העפר ומעמיק בארץ: שהיו מעניקים את החמה בקומתן. מרוב גובה קומתן דומין כאילו צוארם נוקב ועונק בנקב שהחמה יוצאה בו: לבנו קטן. כנען קטן הבנים של חם היה ומצרים שני לבנים: מבונה. לשון אבנה ממנה (בראשית טז) כלומר מיושבת בפירות: טרשים. סלעים שאין עושין פירות כארץ לחה: דקברי בה שכבי. לא גרסינן מ''ט אלא ה''ק ותדע דטרשין היא ואינה ראויה לפירות ככל שאר הארץ לפיכך יחדוה לקבורת מתים: כי היו בצוען שריו. של מלך ישראל ששולחים אל פרעה לעזור לו על מלך אשור אלמא פרעה בצוען יתיב ושם הולכין לבקשו: אלכה נא ואשלם את נדרי. אלכה נא בחברון ואשלם הנדר שנדרתי בגשור כדכתיב בתריה כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור ובחברון מאי בעי והלא לא היה שם המזבח כי אם בגבעון: להביא כבשים לעולה. דאמר מר במס' מנחות כבשים מחברון אלמא ארץ מרעה היתה: מינה. כלומר מתשובתך אתה מסייעני שלא היתה חשובה ליזרע כשאר הארץ מאחר שהיא בת טרשים כדאמרי' בבבא מציעא בהשוכר (דף פ.) ואי ארעא דמחזקא בגרונדי [היא שניהם משלמין]: דקלישא ארעא. עפר של טרשים דק וקלוש ומועט הוא ומתוך כך לא היו חורשים וזורעים אותה תבואה מאכל אדם: ועבדה רעיא. מצמחת ומעלה עשבים ואוכלים הצאן: ושמן קניינא. המקנה הצאן שכן דרך הצאן להשביח בארץ יבשה וטרשים יותר מארץ לחה:

כחנייתן עברו. י''ל הראשונים לעולם כשהיו מגיעין לשפת עבר השני לצד מערב היו הולכין למטה בירדן ועושין מקום מעמד לבאין אחריהם שהרי רוחב מחנה ישראל היה שנים עשר מיל ורוחב הירדן לא היה כ''א חמשים אמה ומיל הוא אלפים אמה וי''ל דדוקא באורך ורוחב חנייתן נכנסו בירדן אבל לאחר שנכנסו בירדן נמשכו זה אצל זה וצמצמו עצמן שאם לא תאמר כן אלא כדרך חנייתן עמדו בירדן אם כן לא עמדו כולם בירדן בשעה שהתנה יהושע עמהן שהרי אתה מוצא ברוחב שנים עשר מיל ת''פ רצועות רחבות חמשים אמה כרוחב הירדן ואורך כל רצועה י''ב מיל על רוחב נ' אמה ואם היה לך להקיף אותן ת''פ רצועות מדת ארכן זו אצל זו היה אורכו קרוב לאלף ות' (ומ') פרסאות כאורך הירדן והירדן לא נכרת כי אם עד ים הערבה ויוצא הוא ממערת פמייס שהוא בחלק דן כדאיתא בפ' מעשר בהמה (בכורות דף נה.) ואורך כל ארץ ישראל לא היה כ''א ת' פרסאות ועוד דהיאך היו יכולין לשמוע התנאים מפי יהושע אלא ע''כ בירדן לא היו עומדים כדרך חנייתן אלא מצומצמין ותימה לר''י נהי דדרך חנייתן עברו מ''מ הלא עמדו בירדן עד שגמר יהושע התנאים ונטלו האבנים ולא חזר לאיתנו עד שעברו כולן א''כ אותם נ' אמה של ירדן ושהות זה שעברו היו המים נגדשין ועולין יותר על י''ב מיל וי''ל אותו גודש שהיה מיותר על י''ב מיל לא הגיע לכלל גובה מיל ולהכי לא חשיב ליה: בזה אחר זה עברו. תימה א''כ אמאי תלי ליה ר' אלעזר בקלות המים והלא אינו תלויה אלא בעיכוב העברתם וי''ל דבתרתי פליגי על מה שמשוה קלות האדם לקלות המים אמר זה אינו שאפילו אם היו עוברין דרך חנייתן היו המים נגדשין יותר מי''ג מיל והוא לא אמר אלא י''ב ועוד שבזה אחר זה עברו ועל זה תמיה רבי אם בזה אחר זה עברו מה קצבה שייך דקאמר שלש מאות שלפי חשבון גודל המים היו עוברים ברוחב חצי מיל שהוא אורך ג' מאות חסר י''ב כיצד שתעשה י''ב רצועות מי''ב מיל על י''ב מיל וכל רצועה ברוחב מיל ואורך י''ב מיל וכשתצרפם זו אצל זו באורך יהיה אורך קמ''ד מיל על רוחב מיל תחלוק רוחב הרצועות ותצרפנה לאורך יהיה אורך רפ''ח מיל על רוחב חצי מיל והא מנא ליה שכך עברו ונראה דלר''א בר שמעון לא עברו כלל דרך חנייתן שהרי בשעת חנייתן היו מפוזרים מפני שהיו נוטים אהליהם זה רחוק מזה כדרך חניית שיירות אבל כשעברו נמשכין כולן זה אצל זה ושמא לא היה כל ישראל כי אם ברוחב חצי מיל על חצי מיל וכשעברו זה אחר זה כדרך בני אדם העוברין דרך שביל אחד בעשרה בני אדם זה אצל זה יכול להיות כשיעור ס' ריבוא ששוהין בהעברתן כל כך: מר סבר אדם קל. נראה דה''פ אע''פ שהדבר ידוע שמים קלים היינו דוקא כשהן יורדין כדי דרך מרוצתן אבל כאן שהיו נגדשין ועולין שיעור קלות מים ושיעור קלות אדם שוה: אבותי בקשו עלי רחמים. וא''ת והאמר בפרק מי שמתו (ברכות דף יח.) דמיתי לא ידעין מידי ומשמע במסקנא. ואפילו אבות העולם יש לומר דעל ידי תפלה שזה מתפלל מודיעין להן שכך נתפלל והכי אמר בפרק שני דתענית (דף טז.) למה יוצאין לבית הקברות כדי שיבקשו עליהם מתים רחמים וכן בפרקי דחסידים בעובדא דרבי מנא דאשתטח אמערתא דאבוה: ואמר רב אויא ואיתימא רבה בר בר חנן שהלך להביא כבשים מחברון. אע''ג דמסיק בפרק שני דתמורה (דף יד:) דלאקרובי אזל מיהו שמעינן מיהת דשמן קניינא מדסלקא דעתך למימר שהלך להביא כבשים:

דף לד - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד