סוטה לז ע"א

דף לז - א

קפץ  שבטו של בנימין, וירד לים תחילה.

שנאמר [תהלים סח כה]: "[כאשר] ראו [ישראל] הליכותיך אלהים [בקדושתך בים], הליכות אלי מלכי בקודש. [כי אז] קדמו שרים [קדמו ישראל לומר שירה] אחר נוגנים [ואחריהם המלאכים], בתוך עלמות תופפות [אלו מרים ונערותיה]. במקהלות ברכו אלהים, ה' ממקור ישראל [אף עוברים ממעי אמן אמרו שירה] -

שם [על הים] בנימין [ה] צעיר [נעשה] רודם [הדל"ת בצירי והוא כמו בקמ"ץ, דהיינו רודה עליהם; שמשם - בעבור שקפץ לים - זכה בנימין שיצא ממנו שאול שהיה מלך על ישראל] ".

אל [ה] תקרי "רודם", אלא "רד ים".

והיו שרי יהודה מתקנאים בהם, ^[1] ורוגמים אותם באבנים, שנאמר [בהמשך הפסוק]: "שרי יהודה רגמתם [היו רוגמים אותם], [וכן] שרי זבולון שרי נפתלי"?

לפיכך זכה בנימין הצדיק, ונעשה אושפיזכן [אכסניא] לגבורה שבית קדשי הקדשים בנוי בחלקו, ^[2] שנאמר: "ולבנימין אמר, ידיד ה' ישכון לבטח עליו, חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן".

אמר לו רבי יהודה לרבי מאיר: לא כך היה מעשה!

אלא שבט זה אומר: "אין אני יורד תחילה לים עד שלא נבקע", ושבט זה אומר: "אין אני יורד תחילה לים", ^[3] קפץ נחשון בן עמינדב משבט יהודה, וירד לים תחילה.

שנאמר: "סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל [סבבוני בכחש ובמרמה אפרים ובית ישראל, שהיו יראים לסמוך על הקב"ה וכחשו באמונתם בו], ויהודה [אבל יהודה] עוד רד עם אל [ירד בים עם בטחונו באלהים] ".

ועליו מפורש בקבלה [תהלים סט א]:

"למנצח על שושנים לדוד. הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש. טבעתי ביון מצולה ואין מעמד [אין מקום לעמוד], באתי במעמקי מים, ושבולת [שטף חוזק המים] שטפתני", וכתיב שם: "אל תשטפני שבולת מים, ואל תבלעני מצולה, ואל תאטר [תסגור] עלי באר פיה".

באותה שעה היה משה מאריך בתפלה, אמר לו הקדוש ברוך הוא: ידידי טובעים בים, ואתה מאריך בתפלה לפני!? אמר לפניו משה: רבונו של עולם! ומה בידי לעשות!?

אמר לו הקב"ה למשה: "[ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי] דבר אל בני ישראל ויסעו. ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו, ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה".

לפיכך זכה יהודה - שהיה נחשון בן עמינדב משבטו - לעשות ממשלה בישראל, שממנו יצאה מלכות בית דוד. ^[4]

שנאמר: "בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז. היתה יהודה לקדשו, ישראל ממשלותיו. הים ראה וינוס, הירדן יסוב לאחור" -

מה טעם "היתה יהודה לקדשו" ו"ישראל ממשלותיו", כלומר: מה טעם נתקדש יהודה שיהיו ישראל ממשלותיו? משום ד"הים ראה וינוס".

כאן שבה הגמרא לענין ברכות וקללות דלויים:

תניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר:

אי אפשר לומר שהיה כל שבט לוי למטה בין שני ההרים: גריזים ועיבל -

שכבר נאמר בכתוב, שהיה שבט לוי למעלה על הר גריזים, וכמו שנאמר [דברים כז יב]: "אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים בעברכם את הירדן, שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימין".

ואף אי אפשר לומר שהיה כל שבט לוי למעלה על הר גריזים -

שכבר נאמר עליהם שהיו למטה בין שני ההרים, וכמו שנאמר בספר יהושע [ח לג]: "וכל ישראל וזקניו ושוטרים ושופטיו עומדים מזה ומזה לארון, נגד הכהנים הלוים נושאי ארון בית ה', כגר כאזרח, חציו אל מול הר גריזים והחציו אל מול הר עיבל, כאשר צוה משה עבד ה' לברך את העם ישראל בראשונה".

הא כיצד יתיישבו שני מקראות הללו:

זקני כהונה ולויה היו למטה בין שני ההרים, והשאר משבט לוי היו למעלה.

רבי יאשיה אומר:

כל הראוי לשרת [לשאת את הארון] ^[5] משבט לוי, דהיינו מבן שלשים עד בן חמשים היו למטה, והשאר משבט לוי היו למעלה.

רבי - חלוק על אשר שנינו שהיו ששה שבטים עומדים על הר גריזים וששה שבטים עומדים על הר עיבל - אומר:

אלו ואלו - כל ישראל וכל הלויים - ^[6] למטה הן עומדים בין שני ההרים, אלא: הפכו פניהם כלפי הר גריזים, ופתחו בברכה.

והפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה.

ומאי "אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים", ו"אלה יעמדו על הקללה הר עיבל":

"על" הוא בסמוך.

והיכן מצינו "על" שהוא בסמוך:

כדתניא: כתיב במצות לחם הפנים: "ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות, שני עשרונים יהיה החלה האחת. ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת, על השולחן הטהור לפני ה'. ונתת על המערכת לבונה זכה, והיתה ללחם לאזכרה אשה לה'".

רבי אומר: "על" המערכת אינו עליו, אלא בסמוך למערכת, כלומר על השולחן בין שתי המערכות.

אתה אומר: על בסמוך, או אינו אלא על ממש? כלומר: וכי היכן מצינו "על" שהוא בסמוך!?

כשהוא אומר [שמות מ ג]: "ושמת שם [במשכן] את ארון העדות, וסכות על הארון את הפרוכת", שאי אפשר לפרשו כפשוטו, שישימנו על הארון, שהרי הפרוכת מחיצה היא בין הקודש וקודש הקדשים, וכמו שנאמר [שמות כו לג]: "ונתתה את הפרוכת תחת הקרסים, והבאת שמה מבית לפרוכת את ארון העדות, והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קודש הקדשים".

הוי אומר: "על" הוא בסמוך. ^[7]

שנינו במשנה: הפכו פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה, ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה, ואלו ואלו עונין אמן; הפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה, אלו ואלו עונין אמן, עד שגומרין ברכות וקללות:

אחר הקללות על כמה מצוות, שהן נקראות "ארור בפרט", כתיב: "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם", וזו היא "ארור בכלל", שהיא כוללת את כל התורה כולה.

תנו רבנן:

הרי על כל מצוה ומצוה ברוך בכלל וברוך בפרט, וארור בכלל וארור בפרט, שהרי כשם שהיו אומרים: ארור בכלל וארור בפרט, כך גם בברכה, שהיו אומרים: "ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם", מלבד הברכות שהיו אומרים על כל "ארור בפרט".

וכל מצוה ומצוה הרי יש בה כמה חלקים: א. ללמוד; ב. וללמד; ג. לשמור; ד. ולעשות, ^[8] ועל כולם נכרת ברית.

---

כשהיו מברכין כנגד הר גריזים או מקללים כנגד הר עיבל בכל דבר ודבר היו מברכין דרך כלל ומקללין דרך כלל ואחר כך היו מברכין ארבעה פעמים על אותה מצוה בפרט ומקללין כנגדה ארבעה בפרט על העמידה ועל הלמוד לבניו ועל השמירה ועל העשיה כיצד אומר היה תחלה ברוך אשר יקים את דברי התורה וזהו כלל וכנגדו ארור אשר לא יקים וזהו גם כן כלל חוזרין ומברכין ברוך אשר לא ילמד לעשות פסל וכו' ארור אשר ילמד וכו' וכן בלמוד וכן בשמירה וכן בעשייה וברכת הכלל וקללת הכלל עם כל הפרטים ונמצאו הפרטים ארבע וארבע והן שמנה והכללים ארבע וארבע והם שש עשרה לכל המצות שהוזכרו שם וכן בסיני כשנאמרו כל המצות כלן נאמרו בברוך וארור בכלל ובפרט וכן בערבות מואב במשנה תורה שנאמר שם הואיל משה באר וכו' וכן באהל מועד אחר שהוקם המשכן ונמצאו בכל מצוה ארבעים ושמנה בריתות שהוא סך שלשה פעמים שש עשרה מלבד אותם של הר גריזים ועיבל שלא הוזכרו אלא אותם שנאמרו בפרשה ונמצאו שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים שהיה מנינם בסיני כמו שנמנו בחמש הפקודים כלם ערבים זה בזה לארבעים ושמנה בריתות בכל מצוה ולמדת שלא כללות לבד נאמרו בסיני ושיתפרשו הדברים באהל מועד כגון שנאמר בסיני וזבחת עליו את עולותיך וכו' ולא נתפרש שם מתן דמים והקטרת אמורין והפשט ונתוח עד אהל מועד בסדר ויקרא אלא הכל נאמר בסיני ונשנה באהל מועד ונשתלש בערבות מואב מפי משה לישראל:

ולענין ביאור זה שאמרו מאי ביניהו והשיבו איכא ביניהו ערבא וערבא דערבא ר"ל אם נעשה כל אחד ערב על ערבותו של חברו אם דוקא על חובתו שר' שמעון בן יהודה סובר שלא נעשה כל אחד ערב על חברו אלא שישמרו את המצות נמצא כל אחד ערב על ארבעים ושמנה בריתות של כל אחד ואחד ושכנגדו אומר שיש לו ארבעים ושמנה בריתות של ששים רבוא מצד חובת כל אחד ואחד ובכל אחת מהן יש ערבות של ששים רבוא ונמצא כל אחד מקבל ערבות של ששים רבוא מצד חובת כל אחד ואחד ובכל אחת מהם ס' רבוא בשביל ערבות שנתערבו אחיו על חביריהם וכל אחד מקבל עליו ערבות ועל כל הערבויות:

גמ' קפץ שבטו של בנימין וירד לים כו'. ר"ל קודם שנבקע הים והאמינו בדבר ה' אל משה דבר אל בני ישראל ויסעו כפירש"י בחומש אין להם אלא ליסע שאין הים עומד בפניהם כו' ע"ש ודכתיב בתר הכי ואתה הרם את מטך גו' ובקעהו ויבואו בני ישראל גו' היינו משום שאר שבטים שלא בטחו בדבור ויסעו גו' ויראו לנפשם לירד בים. ומייתי שנאמר שם בנימן גו'. דלעיל מיניה איירי בקריעת ים סוף דכתיב קדמו שרים גו' במקהלות ברכו גו' כמפורש פרק כשם ע"ש. ואמר שהיו שרי יהודה רוגמים אותן כו'. פירש"י בספר תהלים שהיו מתקנאים בהם והיו זורקין בהן אבנים וכן שרי זבולן כו' ע"ש ואמר שזכה בנימין כו' שנאמר ובין כתפיו גו' יבואר פרק איזהו מקומן:

קפץ נחשון כו' שנאמר סבבוני בכחש אפרים גו'. עיין פירש"י ועי"ל ע"ש פסל מיכה שהיה עמהם בים כמ"ש ועבר בים צרה כדאמר פ' חלק אבל יהודה עוד רד עם אל כפירש"י ומסיים ביה ועם קדושים נאמן שקידש ש"ש והאמין בה' ובמשה לירד לים כמ"ש ויסעו אין להם אלא ליסע כו'. ואמרו ועליו מפורש בקבלה כו'. לפי שבתורה אמר ויצעקו בני ישראל אל ה' גו' דהיינו תפלה וא"ל הקב"ה מה תצעק גו' ואין תפלתם מפורש שם וקאמר דבקבלה מפורש תפלתם של כת זו שקדשו ש"ש שנאמר הושיעני אלהים כי באו מים גו'. ואמר דגם משה היה מאריך בתפלתו כו'. כמ"ש לו הקב"ה מה תצעק גו' כמפורש במכילתא ועיין ברמב"ן ואפשר דהיינו תפלה זו דמייתי דמפורש בקבלה שיש בה אריכות דברים ולשונות וענינים כפולים גם תפלה קצרה ילפינן ממשה שאמר אל נא רפא נא לה ולא האריך לומר אלהים ובתפלה זו אמר הושיעני אלהים במקום אל:

וא"ל הקב"ה ידידי טובעים בים ואתה מאריך כו'. דבמקום סכנה מתפללין תפלה קצרה כדאמרי' במסכת ברכות ונקט לשון ידידי לר"מ דבנימין ירד תחלה לים וזכה דבין כתפיו שכן ובההוא רישא דקרא קראו ידיד לבנימין אמר ידיד ה' גו'. ואמר שא"ל הקב"ה דבר אל בני ישראל ויסעו. לגבי אותן שירדו לים תחלה אין להם אלא ליסע כו' כפירש"י בחומש ולגבי שאר השבטים נטה את ידך גו':

לפיכך זכה יהודה כו' מה טעם כו' משום דהים ראה וינוס. ר"ל משום דהים ראה שקדשו ש"ש לירד תחלה לים זה ראה הים וינס מפניו שלא הטביען בים ע"ד שאמר צדיק מושל ביראת ה' וק"ל:

כל הראוי לשרת למטה כו'. פירש"י ראוי לשרת לשאת את הארון כו'. ע"ש דקדק לומר לשרת לשאת את הארון והם בני קהת והיינו משום דמהאי קרא דיהושע דיליף דלוי נמי למטה דכתיב וכל ישראל וזקניו גו' כתיב נגד הכהנים הלוים נושאי ארון ברית גו' וק"ק למ"ד לעיל זקני כהונה ולויה היו למטה הא בההוא קרא מפורש שנושאי ארון הם ולא זקנים שפסולים לעבודת משא מבן נ' וצ"ל אליביה דלפי אותה שעה ע"פ הדבור היו אז נושאי ארון זקני כהונה ולויה וק"ל:

רבי אומר אלו ואלו למטה כו'. לכאורה קשה מה תיקן בזה דגם אם היו כולן למטה מ"מ תקשי דבקרא דספר יהושע מוכח שהלוים עם הארון היו באמצעות השבטים וא"כ אמאי חשיב בקרא דתורה את הלוים בהדי הששה דיעמדו על הברכה בהר גריזים טפי מבהדי הנהו ששה דיעמדו על הקללה בהר עיבל וי"ל דרבי לא פליג בהא אתנאי דלעיל אי כמר אי כמר ולא פליג עלייהו אלא במלתא אחריתא דמשמע מדבריהם דבין ששה דהר גריזים ובין ששה דהר עיבל למעלה על ההרים ממש היו וקאמר איהו דאלו ואלו למטה כו' ועל בסמוך משמע כדתניא ונתת על כו'. הא דמשמע ליה על בסמוך ולא על ממש מפורש בתוספות ע"פ הירושלמי ע"ש:

ברוך כו' ללמוד וללמד לשמור ולעשות הרי ד' כו'. האי לשמור אין לפרש מלשון לאו הוא כדאמרינן כל השמר ופן ואל אינו אלא ל"ת ולעשות היינו מצות עשה ממש דא"כ לא יהיו ששה עשר בריתות במצות לאו וכן במ"ע אלא בכ"א יהיו י"ב דהיינו בלאוין יהיו ד' בללמוד וד' בללמד וד' בלשמור ובעשייה יהיה ד' בללמוד וד' בללמד וד' בלעשות אלא דיש לפרש לשמור גם בעשייה ולעשות גם בל"ת ולשמור היינו כדאמרינן בפ"ק דקידושין אשר תשמרון זו משנה לעשות זו מעשה ופירש"י זו משנה שמביאה לידי מעשה כו' ע"ש ואין זה בכלל ללמוד דקאמר הכא דיש לומד מרבו ומשכחה אבל שמירת המשנה שיהא חוזר על משנתו שלא תשתכח מפיו ודבר זה מביא לידי מעשה ושייך גם בעשייה וכן לעשות דהכא לא עשייה ממש אלא קיום המצות הוא ושייך גם בלאוין ודו"ק:

רש"י בד"ה שכבר נאמר כו' למטה היו הס"ד. ואח"כ בן חמשים הוא ג"כ ס"ד:

בד"ה על הר כו' בתורה הס"ד ואח"כ הסדרים הוא ג"כ ס"ד:

בד"ה ד' כו' הרי שמנה הס"ד ואח"כ ולעשות הס"ד:

תוס' בד"ה והיו שרי כו' לים ששרתה שכינה כו' כצ"ל:

בד"ה א"א כו' ומה מקיים אני הדין תנייה כו' כצ"ל. ונ"ב כמו קרייא:

בד"ה מאי על כו' נותנין בו בזיכי כו' ואטפחיים ריוח כו' וי"ל משום כו' דאמרינן על ממש דבעי שם רבי יצחק כו' כתיב מ"מ הכא כולי עלמא כו' שבע שבע א"ר רואין את העליונות כצ"ל. ונ"ב פי' שסדר המערכה הוא בשש חלות ונמצא דכי יהיב לבונה על השביעית איכא חציצה:

בא"ד כאילו אינן והא בעינן ונתת על המערכת לבונה מאי על בסמוך ורבי לטעמי' דאמר על בסמוך כו' והתם גבי בזיכי כו' עוד דכי יהיב בסמוך הוי דרך כבוד כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה שכבר נאמר לוי למטה. נגד הכהנים הלוים. כצ"ל בל"ו וכן בתוס':

תד"ה מאי. האי דלא מייתי מתני' כו'. לכאורה טפי הל"ל דניחא ליה לאתויי ממילתא דרבי גופיה. אבל נראה דהם מפרשים דהפכו פניהם כו' אינו מסיומא דרבי אלא סתמא דברייתא היא ולדברי הכל. והא דקאמר מאי על ר"ל הא דכתיב ונתת את הברכה על הר גריזים כו' דמשמע עליהם ממש ולא כלפי. וכ"נ מהירושלמי שהביאו. וא"ש מאי דל"א כאן רבי לטעמיה כדאמר במנחות בב' המקומות שהביאו התוס' לקמן:

בא"ד ושאני הכא דגזה"כ כו' ובדיעבד מכשר כו' דומיא דההיא דפ' שת"ה כו'. נראה דדומיא קאי על מש"כ דגזה"כ היא דהתם נמי טעמא איכא כדמסקי. והא שכתבו דלכתחלה על ממש ובדיעבד מכשר בסמוך. הוא מוכח מהא דהקומץ רבה שהביאו לעיל:

(שמות יד, טו) לְפִיכָךְ זָכָה יְהוּדָה לַעֲשׂוֹת מֶמְשָׁלָה בְּיִשְׂרָאֵל (תהילים קיד, ב). מקשים למה גבי בנימין לרבי מאיר היה שכרו שנעשה אוּשְׁפִּיזְכָן ויהודה לסברת רבי יהודה היה שכרו לעשות מֶמְשָׁלָה מאחר ששניהם זכו מחמת דבר זה שהוא ענין אחד?
ונראה לי בס"ד דזכיית בנימין שיהיה בית המקדש בחלקו לא באה לו מצד הדבר הזה וכן זכיית יהודה במלכות לא באה לו מצד הדבר אלא בנימין זכה מעיקרא להיות בית המקדש בחלקו ויהודה זכה מעיקרא במלכות אך מחמת דבר זה לרבי מאיר זכה בנימין שתהיה זכייה זו תמידית אצלו ולא תפסק כאשר היה במשכן פעם בגבעון פעם בשילה פעם במקום אחר אלא תהיה זכייתו תמידית עד עולם כי בית ראשון ובית שני ובית שלישי כולם יהיו בחלקו, וכן יהודה לרבי יהודה זכה בעבור זאת שתהיה זכייתו במלכות תמידית שלא תפסק מזרעו כאשר פסקה מן שאול המלך ע"ה דאתי מבנימין, ונמצא הם שוים בזכיה זו שזכו בעבור דבר זה שזכו בזכיה של תמידות זה בשלו וזה בשלו.

שֶׁנֶּאֱמַר "הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו" מַה טַּעַם הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ וְיִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו? מִשּׁוּם "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס" (תהילים קיד, ב). נמצא ממשלתו התמידה מכח הים. ובזה יובן בס"ד וְיֵרְדְּ מִיָּם עַד יָם (תהלים עב, ח) רוצה לומר וְיֵרְדְּ מִיָּם מסיבת ים כי אות מ' כאן היא מ"ם הסיבה והגיעה ממשלתו עַד יָם הוא ים אקינוס שמקיף העולם שהוא גבול של הישוב גם ירד סובל ב' משמעות אחת ירידה ואחת ממשלה רוצה לומר מסיבת ירידתו לים זכה להיות מושל עַד יָם.

תָּנוּ רַבָּנָן 'בָּרוּךְ' בִּכְלָל 'בָרוּךְ' בִּפְרָט, 'אָרוּר' בִּכְלָל 'אָרוּר' בִּפְרָט וכו'.. קשא למה נכתבה הפרשה בפירוש על הארור ולומדין ברוך מארור, הוה ליה למימר בהפך לכתוב בפירוש על ברוך ולמדין מזה על ארור?
ונראה לי בס"ד דאם לא יכתוב בפירוש דברים של ארור לא היו הרשעים יראים ומתפחדים כי לא היו למידין מן הכללות דכולי האי ואולי! גם יש לומר נכתבה בפירוש על הארור כדי שהאדם יתפעל מן הקריאה בלבד ויתעורר לעשות תשובה. אי נמי עונש של ארור בהאי עלמא דאתגלייא לכך נכתב בפירוש בגלוי אבל שכר על ברוך הוא בעלמא דאתי דאתכסייא לכן לא נאמרו דברים של ברוך בפירוש בתורה.
ואמר לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת הרי כאן ארבעה, ונראה לי בס"ד לכן תמצא ארבעה למ־ד באלפא ביתא העקרי שהוא אות הפשוט ושלשה במלוי שהם 'אלף גימל דלת' כנגד ארבעה הנזכר שהם למ־ד 'למוד' ולמ־ד 'למד' ולמ־ד 'שמור' ולמ־ד 'עשות'.

אושפיזכן לגבורה. שבית קדשי הקדשים בנוי בחלקו: בכחש אפרים. שיראו לסמוך עליו וכחשו באמונתם: רד עם אל. ירד בים על שבטח בהקב''ה: ישראל ממשלותיו. דיהודה שנתקדש למשול בהן: שכבר נאמר לוי למעלה. משה כתב בתורה אלה יעמדו לברך וגו' שמעון לוי ויהודה: שכבר נאמר לוי למטה. בספר יהושע כדכתיב וכל ישראל וזקניו עומדים מזה ומזה לארון נגד הכהנים והלוים אלמא כהנים ולוים למטה היו: הראוי לשרת. לשאת את הארון דהיינו מבן שלשים ועד בן חמשים: למטה. אצל הארון: אלו ואלו. ישראל ולוים למטה היו כדכתיב בספר יהושע: על הר גריזים ועל הר עיבל. שכתב משה בתורה על בסמוך כדמפרש ואזיל: על בסמוך. שהיה מושיב שני בזיכי לבונה בין שני הסדרים: וסכות על הארון. על כרחך לאו על ממש דהאי מחיצה הואי פרוכת ולא היה סכך: ברוך בכלל ברוך בפרט. כל הברכות והקללות נאמרו בהר גריזים ובהר עיבל בכלל ופרט ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת ארור אשר לא יקים הרי בכלל וכל אחת ואחת בפרט ברוך וארור ברוך אשר לא יעשה פסל ומסכה ארור אשר יעשה פסל ומסכה וכן כולן: ללמוד וללמד לשמור ולעשות. כל המצות כולן טעונות ארבעה אלה ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם וכתיב ולמדתם אותם את בניכם וגו' הרי כאן ארבע מצות לכל מצוה ועל ארבעתן נמסרו ארור וברוך בכלל ופרט ברוך אשר ילמדו ארור אשר לא ילמדו וכן ללמד וכן לשמור וכן לעשות בכל אחד ארבע בריתות ברית לברוך בכלל ברית לברוך בפרט ברית לארור בכלל ברית לארור בפרט: (זה הפירוש שייך לע''ב) ארבע וארבע. ארבע בריתות ללמוד וארבע ללמד הרי שמנה: שמנה ושמנה. הא איכא עוד שמנה לשמור ולעשות: וכן בסיני. כשנאמרו כל המצות למשה נתנו כולן בארור וברוך בכלל ופרט: וכן בערבות מואב. כשאמרה לישראל כדכתיב (דברים א) בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה וגו': שנאמר אלה דברי הברית וגו'. בתר קללות וברכות כתיב מלבד הברית וגו' אלמא כברית ערבות מואב בברכות וקללות כך ברית בחורב דהר גריזים ודהר עיבל לא איצטריך לאתויי קרא דעלה קאי ובה איירי ושמרתם את דברי הברית הזאת לא גרס ליה הכא:

והיו שרי יהודה רגמתם רוגמין אותן. כך שנויה ברייתא במכילתין משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיו לו שני בנים אחד גדול ואחד קטן אמר לקטן העמידני עם הנץ החמה אמר לגדול העמידני בג' שעות בא הקטן להעמידו עם הנץ החמה ולא הניחו גדול אמר לו לא אמר לי אלא עד ג' שעות והקטן אמר לא אמר לי אלא עד הנץ החמה מתוך שהיו עומדים צהובין ננער אביהן אמר להן בניי מכל מקום שניכם לא כיוונתם אלא לכבודי אף אני לא אקפח את שכרכם מה שכר נטלו שבטו של בנימין שירד תחילה לים ששרתה שכינה בחלקו שנאמר וכו' ומה שכר נטלו שבטו של יהודה זכה למלכות שנאמר שרי יהודה רגמתם אין רגמתם אלא מלכות שנאמר באדין אמר בלשצר והלבישו לדניאל ארגוונא (דניאל ה): אי אפשר לומר לוי למטה וכו'. ירושלמי ר''ש אומר שמעון ולוי מה שמעון כולו למעלה אף לוי כולו למעלה מה אני מקיים הדין תנייה נגד הכהנים והלוים כדאמר ר' יהושע בן לוי בעשרים וארבעה מקומות הכהנים נקראו לוים וזה אחד מהן והכהנים הלוים בני צדוק (יבמות פו:): מאי על על בסמוך כדתניא רבי אומר וכו'. האי דלא מייתי מתניתין בפרק שתי הלחם (מנחות צו.) אבא שאול אומר שם היו נותנין בזיכי לבונה של לחם הפנים ואטפחיים ריוח באמצע קאי שהיו נותנין בזיכי לבונה של לחם הפנים אמרו לו והלא כבר נאמר ונתת על המערכת לבונה זכה אמר להם והלא כבר נאמר ועליו מטה מנשה יש לומר משום דברייתא מפרש בהדיא על בסמוך ונראה אפי' רבי מאיר ור' יהודה דפליגי התם אאבא שאול ואמרי על ממש והכי משמע נמי בהקומץ רבה (שם כז.) כל היכא דאיכא למימר על ממש דאמרי' [על ממש] דבעי שם רבי יצחק איברים שסדרן בצידי מערכה מהו אליבא דמאן דאמר על ממש לא תיבעי לך דעל העצים כתיב [מ''מ] הכא כולי עלמא מודו דעל בסמוך ולא אמרי' המברכין על הר גריזים ממש והמקללים על הר עיבל כדאמרינן בירושלמי יכול אלו שבהר גריזים היו אומרים ברכות ואלו שבהר עיבל היו אומרים קללות תלמוד לומר הברכות והקללות אלו ואלו היו אומרים ברכות ואלו ואלו אומרים קללות יכול אלו שבהר גריזים היו עונין אחר הברכות אמן ואלו שבהר עיבל היו עונין אחר הקללות אמן ת''ל וענו כל העם ואמרו אמן אלו ואלו היו עונין אחר הברכות והקללות אמן הא כיצד בשעה שהיו אומרים ברכות היו הופכין פניהם וכו' ופלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש דפליגי בפרק התודה (שם דף עח.) השוחט את התודה לפנים ולחמה חוץ לחומה וכן בפרק תמיד נשחט (פסחים דף סג:) השוחט הפסח על החמץ לא שייכא להכא ונראה לר''י דרבי מודה נמי דכל על לכתחלה ולמצוה על ממש ושאני הכא דגזירת הכתוב היא וכדפרישית ובדיעבד מכשר על בסמוך דומיא דההיא דפרק שתי הלחם (מנחות דף צב.) דאם סידר מערכת לחם הפנים שתים של שבע שבע [אמר רבי] רואין את העליונות כאילו אינן [והא בעינן ונתת על המערכת לבונה מאי על בסמוך ורבי לטעמיה דאמר על בסמוך] וגבי בזיכי לבונה טעמא נמי כיון דמשמע על בסמוך אמרינן דהאי על נמי לכתחילה בסמוך קאמר חדא שלא יפרוס הלחם ועוד [דכי יהיב] בסמוך [הוי] דרך כבוד טפי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא כדאמרינן בכל המנחות באות מצה (שם סב.) גבי כבשי עצרת דכתיב והניף הכהן אותם על לחם הביכורים יכול יניח כבשים על גבי לחם תלמוד לומר על שני כבשים אי על שני כבשים יכול לחם על גבי כבשים תלמוד לומר על לחם הביכורים וכו' ר' חכינאי אומר מניח הלחם בין שתי יריכותיהם של כבשים ומניף ונמצא מקיים שני מקראות הללו אמר רבי לפני מלך ב''ו אין עושין [כן] לפני ממ''ה עושין כן אלא מניח זה בצד זה ומניף והא בעינן על אמר רב חסדא לרב המנונא ואמרי לה רב המנונא לרב חסדא רבי לטעמיה דתניא וכו':