סוטה לז ע"ב

ארבע, מצוות נפרדות לכל מצוה ומצוה, ארבע וארבע שבכלל שבפרט הרי שמונה, שמונה ושמונה של "ברוך" ושל "ארור" הרי שש עשרה. וכן בסיני, וכן בערבות מואב שנאמר: "אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה... בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת איתם בחורב" (דברים כח, סט), וכתיב [ונאמר]: "ושמרתם את דברי הברית הזאת" וגו' (דברים כט, ח). נמצא כי בכל המקומות יחד כרת עימם ארבעים ושמונה בריתות (שלוש פעמים שש עשרה) על כל מצוה ומצוה.

ר' שמעון מוציא ממנין זה את הר גריזים והר עיבל, שלא נאמרו שם אלא חלק מן המצוות, ומכניס אהל מועד שבמדבר.

ומעירים שחולקים הם בפלוגתא דהני תנאי [במחלוקתם של תנאים אלה] דתניא [ששנויה ברייתא], ר' ישמעאל אומר: כללות (צוויים כלליים) נאמרו בסיני ופרטות (פרטי המצוות) באהל מועד. ר' עקיבא אומר: כללות ופרטות נאמרו בסיני, ונשנו באהל מועד, ונשתלשו (נאמרו פעם שלישית) בערבות מואב. ור' שמעון סבור כר' עקיבא רבו, שיש למנות את הר סיני ואהל מועד כשני מקומות שבהם ניתנו כל המצוות.

ואין לך כל דבר מצוה ומצוה שכתובה בתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות.

ר' שמעון בן יהודה איש כפר עכו אמר משום (בשם) ר' שמעון: אין לך מצוה ומצוה שכתובה בתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים (כמניינם של בני ישראל במדבר), שכל אחד מישראל קיבל על עצמו את דברי הברית לעצמו וכערב לכל ישראל.

אמר רבי: לדברי ר' שמעון בן יהודה איש כפר עכו שאמר משום (בשם) ר' שמעון, אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים. נמצא לכל אחד ואחד מישראל שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] בין דברי ר' שמעון איש כפר עכו ודברי רבי? שנראה שבא רבי להוסיף דברים ואין התוספת בדבריו ברורה. אמר רב משרשיא: ערבא וערבא דערבא [ערב וערב לערב] של חבירו איכא בינייהו [יש ביניהם], שלדעת רבי כל אחד לא רק ערב לחבירו אלא אף ערב לשמירת אותה ערבות שחלה על חבירו, ונמצא מספר הבריתות מוכפל במספר כל ישראל פעם נוספת.

א דרש ר' יהודה בן נחמני מתורגמניה [מתורגמנו] של ר' שמעון בן לקיש: כל הפרשה כולה של ברכות וקללות לא נאמרה אלא בנואף ונואפת, שהרי נאמר שם

"ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה" וגו' (דברים כז, טו), וכי ב"ארור" בלבד סגי ליה [די לו]? והרי הוא כופר בעיקר! אלא: זה הבא על הערוה והוליד ממנה בן ממזר, והלך הבן שלא יכול היה לבוא בקהל לבין אומות העולם ועבד עבודה זרה — ארורין אביו ואמו של זה שכך גרמו לו. וכך כל האמור בקללות מתייחס רק לעבירות הנובעות מתוך הניאוף.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר "ונתתה את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל" (דברים יא, כט), מה תלמוד לומר? אם ללמד שתהא ברכה על הר גריזים וקללה על הר עיבל — הרי כבר נאמר "אלה יעמדו לברך את העם על הר גרזים" (דברים כז, יב), וכתיב ונאמר] "ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל" (דברים כז, יג)! אלא להקדים אמירת הברכה לאמירת הקללה.

יכול יהיו כל הברכות קודמות לקללות — תלמוד לומר: "ברכה" ו"קללה" בלשון יחיד — ברכה אחת קודמת לקללה, ואין כל הברכות קודמות לקללות, אלא לפי הסדר; ברכה וקללה, ברכה וקללה.

ולהקיש ברכה לקללה, לומר לך: מה קללה נאמרה בלוים — אף ברכה בלוים, ומה קללה בקול רם — אף ברכה בקול רם, ומה קללה בלשון הקודש — אף ברכה בלשון הקודש. ומה קללה בכלל ופרט — אף ברכה בכלל ופרט, ומה קללה אלו ואלו על שני ההרים עונין ואומרים "אמן" — אף ברכה אלו ואלו עונין ואומרים "אמן".

ב משנה ברכת כהנים כיצד היתה נעשית? — במדינה (מחוץ למקדש) אומר אותה שלש ברכות, שמפסיקים בין פסוק לפסוק והקהל עונה "אמן" ביניהם, ובמקדש אומר אותה כברכה אחת והעם עונה אחר כולן "ברוך ה' אלקים אלקי ישראל מן העולם ועד העולם", כדרך שאומרים במקדש. במקדש אומר את השם

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לז - ב

הרי כאן ארבע בריתות לכל מצוה ומצוה.

ארבע בריתות [ברוך בכלל ובפרט, וארור בכלל ובפרט] על "ללמוד", וארבע בריתות על "ללמד", הרי שמונה בריתות לכל מצוה.

ויש לך עוד שני חלקים: "לשמור ולעשות", הרי לך שמונה בריתות משום "ללמוד וללמד" לכל מצוה, ושמונה בריתות לכל מצוה משום "לשמור ולעשות", הרי שש עשרה בריתות לכל מצוה ומצוה. ^[1]

וכן נכרתו בריתות כמו אלו בסיני וכדמפרש ואזיל: מנין; וכן בערבות מואב שהרי נאמר [דברים א ג]: "בעבר הירדן בארץ מואב, הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר".

ומנין שאף בסיני נכרתו בריתות כמו אלו: שנאמר בסוף פרשת הקללות [דברים כח סט]: "אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב, מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב [בסיני] ", הרי שאף בסיני נכרתו בריתות כמו אלו.

נמצא ארבעים ושמונה [שלש פעמים שש עשרה] בריתות על כל מצוה ומצוה.

רבי שמעון מוציא מן החשבון את הבריתות שבהר גריזים ובהר עיבל, שהי אלו לא היו על כל המצוות אלא כמה מצוות בלבד, ומכניס אהל מועד שבמדבר, שלאחר שהוקם המשכן נדבר הקב"ה עם משה ולימדו כל התורה, כדכתיב [ויקרא א א]: "וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר". ^[2]

ונחלקו תנא קמא ורבי שמעון בפלוגתא דהני תנאי [במחלוקתם של התנאים הבאים]!

דתניא:

רבי ישמעאל אומר: כללות בלבד נאמרו בסיני, ואילו הפרטות לא נאמרו אלא באהל מועד, כלומר: יש דינים שנאמרו למשה בסיני באופן כללי בלבד, מלי לפרט את כל הדינים שבו.

וכגון מה שנאמר בסיני: "מזבח אדמה תעשה לי, וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך", הרי קרבנות עולה ושלמים אמורים באופן כללי, אך אין בפרשה הזאת את פרטי הדינים, כגון צורת מתן הדמים על גבי המזבח וההפשט והניתוח והקרבתם כליל על גבי המזבח - של העולות, ומתן דמים והקרבת אימורים של שלמים; ואילו פרטי הדינים נאמרו למשה אחר זמן באוהל מועד, במשכן, וכמו שנאמר בתחילת ספר ויקרא העוסק בתורת הקרבנות: "ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר".

ולפי שיטת רבי ישמעאל אי אפשר למנות את סיני ואת אהל מועד בשנים.

רבי עקיבא אומר: בין הכללות ובין הפרטות נאמרו כולן למשה בסיני, ואף אותן מצוות שנכתבו באופן כללי, לא נאמרו לו כך, אלא עם כל פרטי דיניהם רק שלא נכתבו.

ונשנו מפי ה' למשה באהל מועד.

ונשתלשו מפי משה לישראל בערבות מואב.

ולשיטתו אכן יש למנות את סיני ואת אהל מועד בשנים.

ואין לך כל דבר מצוה ומצוה שכתובה בתורה, שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות, וכמו שנתבאר.

רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו, אמר משום רבי שמעון:

אין לך מצוה ומצוה שכתובה בתורה, שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמ שים.

כלומר: כל אחד ואחד מישראל נכרתו לו ארבעים ושמונה בריתות על כל מצוה, כנגד כל אחד ואחד משש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים בני ישראל, שנמנו במדבר סיני [במדבר ב לב], כי כל אחד נעשה ערב על כל אחד מישראל, והוא הרי יש לו ארבעים ושמונה בריתות. ^[3]

אמר רבי:

לדברי רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו שאמר משום רבי שמעון, אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה, שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים: [נמצא, לכל אחד ואחד מישראל] [ויש בכל אחת] שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, ויתבאר בסמוך מה בא רבי להוסיף.

מאי בינייהו בין תנא קמא אליבא דרבי שמעון, ובין רבי אליבא דרבי שמעון?

אמר רב משרשיא:

ערבא וערבא דערבא [ערבות על הערבות] איכא בינייהו.

כלומר: מחלוקתם היא, אם נתערב כל אחד מישראל רק על חובותיו של חבירו, וזו היא שיטת תנא קמא; או שנתערב כל אחד על מצוותיו ואף על ערבותו של כל אחד, וזו היא שיטת רבי; הרי נמצא, שסכום הבריתות של כל אחד לפי תנא קמא, מכפל - לדעת רבי - במספר בני ישראל.

דרש רבי יהודה בן נחמני מתורגמניה [שומע הדרשה ומשמיעה לרבים] דרבי שמעון בן לקיש: כל הפרשה של הר גריזים ועיבל כולה, לא נאמרה אלא בנואף ונואפת [אין ניאוף אלא מאשת איש]: ^[4]

שהרי נאמר: "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסיכה", וכי אטו זה שכפר בעיקר בארור סגי ליה [די לו בארור]!?

אלא: זה הבא על הערוה [אשת איש] והוליד בן, ומתוך בושתו שאסור לבוא בקהל ואינו מוצא אשה, הלך לבין עובדי כוכבים ועבד עבודת כוכבים, ארורין אביו ואמו של זה, שכך גרמו לו לעשות פסל ומסיכה.

וכן מה שנאמר: "ארור מקלה אביו ואמו", מתפרש על נואף ונואפת: כי הבא על אשת איש, מזלזל באביו ואמו שגידלו גידולין רעים בביתם.

"ארור מסיג גבול רעהו": שהבא על אשת חבירו, הסיג את גבולו.

"ארור משגה עור בדרך": המפתה אשת איש, שהיא סומא בדבר, כי אינה יודעת עונש העבירה כמותו.

"ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה": זה הבא על אשת איש, והוליד ממנה בן ממזר, ומתוך שהוא ממזר הולך לדור בעיר אחרת בארץ מרחק באשר ימצא, ונמצא שהוא כגר וכיתום, שהוא כגר שאין לו אב, כי זה שהולידו אינו מודה שהוא בנו, וגם אמו אלמנה שנאסרה על בעלה, ויושבת עגונה כאלמנות חיות. ^[5]

"ארור שוכב עם אשת אביו": שאם היתה גם אשת איש, עובר עליה בשתי ארורים.

"ארור שוכב עם כל בהמה": היא אשת איש שעושה מעשה בהמה להזדווג למי שאינו בן זוגה.

"ארור שוכב עם אחותו בת אביו ובת אמו": שאם היתה גם אשת איש, עובר עליה בשתי ארורים.

"ארור שוכב עם חותנתו": שאם היתה אשת איש, עובר עליה בשתי ארורים.

"ארור מכה רעהו בסתר": גורם לאשתו בלחש סתריו שתמות בבדיקת מים המרים.

"ארור לוקח שוחד להכות נפש דם נקי": לוקח שוחד להיות עוקב אחר המנאף ולפתות לו אשת איש, וגורם לו מיתה.

תנו רבנן: כתיב בפרשת ראה [דברים יא כט]: "והיה כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, ונתת את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל", מה תלמוד לומר?

אם ללמד שתהא ברכה על הר גריזים, וקללה על הר עיבל, הרי כבר נאמר בפרשת כי תבוא: "אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים", וכתיב כבר: "ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל"!?

אלא להקדים ברכה לקללה, שבפרשת כי תבוא לא נאמרו אלא קללות, ולימד הכתוב שצריך להקדים ברכה לארור.

יכול יהיו כל הברכות קודמות לקללות, כלומר: יגמרו תחילה סדר הברכות, ואחר כך יתחילו בקללות?

תלמוד לומר: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה [לשון יחיד] ", הרי למדנו: ברכה אחת בלבד קודמת לקללה, ואין כל הברכות קודמות לקללות.

ולכך נאמר עוד: "ברכה וקללה", כדי להקיש ברכה לקללה לכל הדינים הנלמדים מפרשת הקללות שנאמרו בפרשת כי תבוא, ולומר לך:

מה קללה: בלוים היא נאמרת, אף ברכה בלוים היא נאמרת.

ומה קללה: בקול רם, אף ברכה בקול רם.

ומה קללה: בלשון הקודש, אף ברכה בלשון הקודש.

ומה קללה: בכלל ופרט שאומר: "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת", אף ברכה בכלל ופרט, ואמר: ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת". ^[6]

ומה קללה: אלו שבהר גריזים ואלו שבהר עיבל עונין ואומרים אמן, שנאמר: "וענו כל העם ואמרו אמן", אף ברכה, אלו ואלו עונין ואומרים אמן.

מתניתין:

א. משנתנו ממשיכה בביאור המצוות שנשנו במשנה הראשונה בפרק זה שהן נאמרות בלשון הקודש.

ב. ציותה התורה [במדבר ו כג]: "דבר אל אהרן ואל בניו לאמר, כה תברכו את בני ישראל אמור להם. יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחנך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם".

ג. עוד אמרה תורה [דברים, עקב י ח]: "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי לשא את ארון ברית ה' לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו [ברכת כהנים] עד היום הזה".

ד. עוד מצינו ברכה לאהרן ביום השמיני למלואים [ויקרא ט כב]: "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם [יברכך, יאר, ישא, לפירוש רש"י שם; ולהרמב"ן שם ברכה אחרת היתה] וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים".

ה. ברכה זו שנצטוו הכהנים לברך את בני ישראל, מברכין אותה במקדש, בגמר עבודת תמיד של שחר ושל בין הערביים, ובמוספין - לדעת התוספות בסוגייתנו; ודעת הרמב"ם [תפלה יד ד] שלא היו נושאים כפיהם רק בתמיד של שחר; ובמדינה נושאים את כפיהם בכל תפלה ותפלה. ^[7]

ברכת כהנים - שהיא: יברכך, יאר, ישא - כיצד מברכין אותה:

במדינה: אומר אותה [את שלשת הפסוקים] שלש ברכות חלוקות, כי העם עונים אמן בין ברכה לברכה.

ובמקדש: אומר אותה ברכה אחת, לפי שאין עונין אמן במקדש, ויתבאר יותר בגמרא.

הערות

^[1] א. נתבאר על פי רש"י; ודבריו מחודשים בפירוש לשון הגמרא, וראה מהרש"א שביאר למה פירש רש"י כן. ב. במאירי מבואר, שהיו אומרים במפורש ארבע ברכות וארבע קללות על כל ארור וארור; ולשון המאירי הוא: "חוזרין ומברכין ברוך אשר לא ילמד לעשות פסל וכו', ארור אשר ילמד וכו"", ולשונו צריך ביאור: שהרי לכאורה היה לו לומר: "ברוך אשר ילמד שלא לעשות, ארור אשר לא ילמד שלא לעשות".

^[2] צריך ביאור: למה מוציא רבי שמעון את כל הבריתות שבהר גריזים ועיבל, והרי מלבד שיש כמה מצוות שנכרת עליהם בריתות נוספות, הרי בארור שבכלל וברוך שבכלל על כל ארבעת חלקיו, נוספו עוד שמונה בריתות לכל מצוה ומצוה! ?

^[3] א. ברש"י נדה יג ב כתב: שלא נתערבו על הגרים, ולמד כן ממה שלא הוזכרו כאן, שהרי הם אינם בכלל המספר הקצוב במנין של מדבר סיני; וראה שם שחלק בזה על ראשונים אחרים, וראה שם בתוספות. ב. והצל"ח בברכות כ ב ד"ה והרשב"א, כתב, שמסתמא אף הגרים לא נתערבו על ישראל; ועוד כתב שם, שממילא כל שבט לוי אינו בכלל ערבות, שהרי הם לא נמנו במספר זה, [ויש לעיין, אם הפחותים מבן עשרים אינם בכלל ערבות, היות ולא נמנו שם אלא מבן עשרים]. ג. ובענין נשים אם הן בכלל ערבות [ואף הן לא נמנו במספר הזה], הנה בברכות כ ב מבואר, שנשים אם תמצי לומר שאינן חייבות בברכת המזון אלא מדרבנן, אינן מוציאות את האנשים ידי חובתן, שכל מי שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן; והקשה הרא"ש [סימן יג שם], ממי שאכל שיעור דרבנן, שהוא מוציא אחרים שאכלו שיעור דאורייתא ידי חובתן! ? ותירץ, שהוא מוציא את אחרים משום "שערב הוא בעבורם, ועליו הוא להצילן מן העוון, ולפטור אותן מן המצוות, אבל אשה אינה בכלל הערבות, לכך אינה מוציאה". ונחלקו האחרונים בהבנת הרא"ש, שהצל"ח בברכות כ ב ד"ה אא"ב דאורייתא, נקט בהבנת הרא"ש כפשוטם, שאין הנשים בכלל הערבות, בין הן לאחרים, ובין אחרים להן, וכן כתב הוא ב"דגול מרבבה" באורח חים סימן רעא; אבל רבינו עקיבא איגר בתשובותיו מהדורא קמא סימן ז, כתב לחלוק על דברי ה"דגול מרבבה", ופירש כוונת הרא"ש: שהנשים לא נתערבו על מצוות שאינן חייבות בהן, ונמצא, שאם אכן אינן חייבות בברכת המזון, אף מדין ערבות לא יוציאו; אבל בשאר מצוות שהם חייבות, הרי הן בכלל ערבות. וראה מה שהאריך כאן ב"הערות"; ובתוך דבריו העיר על יסודו של רבינו עקיבא איגר, שכל שאינו מחוייב בדבר אינו נעשה ערב על חבירו, שהרי משמע שנתערבו ישראל על כל המצוות, ואף על מצוות הכהנים, ואף שלא נתחייבו בהם. וב"יוסף דעת" הביא משו"ת אבני נזר יורה דעה סימן שנב, שבמצוות אלו על כל פנים חייבים הישראלים בשלשה מחלקי המצוה, והם: ללמוד, ללמד ולשמור, מה שאין כן הנשים שאינם בכלל תלמוד תורה.

^[4] על פי "הערות", ראה שם.

^[5] נתבאר על פי השר מקוצי שהובא בתוספות שאנץ, ורש"י כתב שאינו יודע לדורשו.

^[6] יש לעיין: למה צריך לימוד מיוחד על זה, כי למה תיגרע קללת "אשר לא יקים" שהיא בין שאר הקללות, משאר קללות שמקדים להם ברכה, וכי משום שכוללת היא ייגרע חלקה! ?

^[7] ראה אריכות ב"קרן אורה" כאן בענין ברכת כהנים בגבולים, מתי הוא זמנה.

ר' שמעון מוציא ממנין זה את הר גריזים והר עיבל, שלא נאמרו שם אלא חלק מן המצוות, ומכניס אהל מועד שבמדבר.

ואין לך כל דבר מצוה ומצוה שכתובה בתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

every mitzva contains four aspects. Four general aspects and four specific aspects add up to eight. Eight blessings and eight curses add up to sixteen. And so too at Mount Sinai, and so too at the plains of Moab, as it is stated: “These are the words of the covenant that the Lord commanded Moses to make with the children of Israel in the land of Moab, besides the covenant that He made with them in Horeb” (Deuteronomy 28:69). And it is written: “Observe therefore the words of this covenant” (Deuteronomy 29:8). It follows that between the three events where sixteen covenants were made, God established forty-eight covenants for each and every mitzva.

Rabbi Shimon excludes Mount Gerizim and Mount Ebal from this list because only some of the mitzvot were mentioned there, and he includes instead the covenant at the Tent of Meeting in the desert.

The Gemara explains: And it is in the dispute between these tanna’im that they disagree, as it is taught in a baraita (Tosefta 8:11): Rabbi Yishmael says: General statements were said at Sinai, i.e., Moses received general mitzvot at Sinai, including the Ten Commandments. And the details of the mitzvot were explained to Moses at a later time in the Tent of Meeting. Rabbi Akiva says: Both general statements and the details of mitzvot were said at Sinai, and later repeated in the Tent of Meeting, and reiterated a third time by Moses to the Jewish people in the plains of Moab. Rabbi Shimon holds in accordance with his teacher, Rabbi Akiva, and counts Mount Sinai and the Tent of Meeting as two distinct places where all of the mitzvot were given.

The baraita concludes: And there is no mitzva written in the Torah for which forty-eight covenants were not established.

Rabbi Shimon ben Yehuda Ish Kefar Akko said in the name of Rabbi Shimon: There is no mitzva written in the Torah for which forty-eight covenants were not established 603,550 times, corresponding to the population of the Jewish people in the desert. This is because each member of the Jewish people received the covenant both for himself and as a guarantor for the rest of the Jewish people.

Rabbi Yehuda HaNasi says: According to the statement of Rabbi Shimon ben Yehuda Ish Kefar Akko, who spoke in the name of Rabbi Shimon, there is no mitzva in the Torah for which forty-eight covenants were not established 603,550 times; it follows that for every one of the Jewish people there were 603,550 covenants.

The Gemara asks: What is the difference between the statements of Rabbi Shimon ben Yehuda Ish Kefar Akko and Rabbi Yehuda HaNasi? What does the statement of Rabbi Yehuda HaNasi add? Rav Mesharshiyya said: The matter of a guarantor and a guarantor for a guarantor is the difference between them. According to Rabbi Yehuda HaNasi, every Jew is not only rendered a guarantor for every other Jew, but he is also rendered a guarantor for every other Jew’s responsibility as a guarantor. Therefore, according to his calculation, the number of covenants is multiplied again by 603,550.

§ Rabbi Yehuda ben Naḥmani, the disseminator of Rabbi Shimon ben Lakish, taught: The entire passage of the blessings and curses is stated only in reference to an adulterer and adulteress.

This is proved from the verse: “Cursed is the man who makes a graven or molten image” (Deuteronomy 27:15). Is a curse a sufficient consequence for the actions of an idol worshipper? He has rebelled against the fundamental tenet of the Torah. Rather, this is referring to one who engaged in sexual intercourse with a forbidden relative and bore her a mamzer son. And the son, who is not allowed to marry a Jew of unflawed lineage, went to live among the other nations of the world and engaged in idol worship. His father and mother are cursed for causing him to worship idols. Likewise, the rest of the curses refer to sins that are the result of adultery.

The Sages taught: “And you shall give the blessing on Mount Gerizim and the curse on Mount Ebal” (Deuteronomy 11:29). Why must the verse state this? If it is to teach that the blessing must be given on Mount Gerizim and the curse on Mount Ebal, it is already stated: “These shall stand on Mount Gerizim to bless the people” (Deuteronomy 27:12), and it is written: “And these shall stand on Mount Ebal for the curse” (Deuteronomy 27:13). Rather, the verse teaches that the proclamation of the blessing must precede the curse.

One might have thought that all of the blessings should precede the curses. Therefore, the verse states “blessing” and “curse” in the singular, to teach that one blessing precedes each curse, but all of the blessings do not precede the curses. The blessings and curses were recited alternately, first one blessing and then one curse.

And furthermore, the verse comes to juxtapose the blessing with the curse, to say to you that just as the curse is recited by the Levites, so too, the blessing is uttered by the Levites; and just as the curse is proclaimed loudly, so too, the blessing is proclaimed loudly; and just as the curse is proclaimed in the sacred tongue, Hebrew, so too, the blessing is proclaimed in the sacred tongue; and just as the curse is proclaimed both in general and in detail, so too, the blessing is proclaimed in general and in detail. And just as after the curse is uttered, both groups of people on each mountain respond and say amen, so too, after the blessing is uttered, both groups respond and say amen.

MISHNA: How is the Priestly Benediction recited? In the country, i.e., outside the Temple, the priest recites the verses as three blessings, pausing between each verse while the people respond amen. And in the Temple, the priests recite all three verses as one blessing, after which the people respond: Blessed be the Lord, God, the God of Israel, from eternity to eternity, as is the customary response to blessings in the Temple. In the Temple, the priest utters the name of God

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלא זה הבא על הערוה אשת איש והוליד ממזר ומתוך בושתו שאסור לבא בקהל ואינו מוצא אשה הולך לבין העמים ועובד עבודת כוכבים. וארורים אלו שעשאוהו לעבוד פסל ומסכה וכן דורש כלם כל אחת לפי פשטה אותן של עריות כגון שוכב עם חותנתו ואשת אביו ועם אחותו כלם באשת איש ולמיקם בתרי ארורי שוכב עם כל בהמה זו אשת איש שעשתה מעשה בהמה שמנאפת. מקלל אביו ואמו בא על אשת איש מזלזל באביו ואמו שגידלו למעשה רעים. משגה עור מפתה אשת רעהו שהיא סומא בדבר ואינה יודעת העונש כמוהו. משיג גבול רעהו בא על אשת רעהו הרי הוא מסיג גבול רעהו שנאסרה אשתו לו. מכה רעהו בסתר לוקח שוחד להרוג נפש להיות עוקבת אחר המנאף ולפתות לו אשת איש וגורם לו מיתה. מטה משפט גר יתום פ"ה איני יודע לדרשו. ורבינו שמשון מקוצי מפרש זה הבא על אשת איש והוליד ממנה בן ממזר ומתוך שבנו ממזר הולך לדור בעיר אחרת בארץ מרחק באשר ימצא. ונמצא שהוא גר ויתום שהוא כגר שאין לו אב שזה שהולידו אינו מודה שהוא בנו וגם אמו אלמנה שנאסרה על בעלה ויושבת עגונה כאלמנות חיות:

תוס' בד"ה ר"ש בן יהודה אומר כו' דברים שנכללו ונפרטו שנכללו ולא נפרטו כו' וכ"ה בב' דברים אנן קיימין כו' עכ"ל כצ"ל ופי' דכן הוא המדה דדבר שיצא מן הכלל על הכלל כולו יצא אבל ב' דברים שיצאו מן הכלל ה"ל ב' כתובים ואין מלמדין וכאן נמי י"א דברים שבארור יצאו מן הכלל ואין ללמוד מהן ומשני כיון דכתיב בסוף ארור אשר לא יקים ה"ל כאילו דבר אחד וק"ל:

בא"ד זה החזן שעומד כו' זה הבית שלמטה כו' קרע יאשיהו ואמר כו' עכ"ל והרמב"ן בפי' החומש גורס זה הב"ד של מטה כו' וע"ש בפירוש ביאור דברי המאמר ועוד נ"ל לפרש זה החזן שעומד היינו החזן הקורא בס"ת שצריך לעמוד בשעת קריאתו וק"ל:

ארבע וארבע הרי שמונה כו'. פירש"י ד' בריתות ללמוד וד' ללמד הרי שמונה כו' ע"ש וק"ק לפירושו למה חלקן כך בללמוד וללמד ח' ועוד בלשמור ולעשות ח' הל"ל ד' בכ"א הרי ששה עשר ויותר נראה לפרש ארבע ברוך בכלל וד' ברוך בפרט הרי ח' ברוך ועוד ח' ד' ארור בכלל וד' ארור בפרט הרי ח' ארור וניחא השתא דחילק תחלה ברוך בכלל מברוך בפרט ואח"כ חילק ח' ברוך מח' ארור והענין מבואר שהיה צריך כריתות ברית בכלל ארור אשר לא יקים גו' והיה צריך עוד כריתות ברית בפרט לכל מצוה ומצוה כי הוא ידוע כי מצד הנותן שהוא האחד האמיתי כל התורה היא כמצוה א' ויסוד א' לכל התורה והיא האמונה כמ"ש ספ"ב דמכות בא (מיכה) [חבקוק] והעמידה על אחת כמ"ש וצדיק באמונתו יחיה כמפורש שם וע"כ בא כריתות ברית ברוך א' בכלל מצד הנותן ולפי שנתרבו המצות מצד המקבלים כמנין תרי"ג ע"כ בא גם הברוך וכריתות הברית לכל מצוה ומצוה בפרט:

וכן בסיני וכן בערבות מואב שנאמר גו'. הכי משמע ליה דכל הני הוא בענין זה ברוך וארור בכלל ובפרט דבהר גריזים ודהר עיבל מפורש בפרשת כי תבא ומדנסמך ליה הנהו קללות דמשנה תורה שהיו בערבות מואב כדמסיים בהו אלה דברי הברית אשר צוה גו' בארץ מואב משמע ליה מתוך הסמיכות שהיו ג"כ כעין דהר גריזים ודהר עיבל בברוך וארור בכלל ופרט ומדכתיב שם מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב משמע ליה דאותם דחורב שהיו ג"כ כעין זה בברוך וארור בכלל ופרט אבל דאהל מועד להאי תנא לא חשיב דהיינו בסיני היינו דאוהל מועד גם שנזכרו קללות בת"כ שהיה באהל מועד רש"י בחומש גבי מלבד הברית פי' היינו קללות שבת"כ שנאמרו בסיני עכ"ל ואין צ"ל דאין מוקדם ומאוחר בתורה אלא כמ"ד דסיני ואהל מועד חדא הוא ודו"ק:

ונשתלשו בערבות מואב. פירש"י מפי משה לישראל עכ"ל דקדק בפירושו מפי משה כו' דלמ"ד נמי שנשתלשו בערבות מואב הא דקרי ליה הכא אותן דערבות מואב משנה תורה היינו משום דמפי משה היו משא"כ דסיני ודאהל מועד ודו"ק:

אין לך כל מצוה כו' מ"ח בריתות של שש מאות אלף כו'. משמע מזה דהעונש דהעבירות היה גם בסיני ובערבות מואב ואתיא הך סוגיא כר"י דסבר הכי בפ' נ"ה דעל הנגלות נענשו אחרים קודם שעברו את הירדן אבל לר"נ אף על הנגלות לא נענשו אחרים עד שעברו את הירדן לא הוי בכל מצוה אלא ט"ז בריתות של שש מאות אלף כו' ורש"י פירש בחומש נקוד על לנו ולבנינו לדרוש אף על הנגלות לא ענש כו' בהר גריזים ובהר עיבל ונעשו ערבים זה לזה עכ"ל כל זה כולו כר' נחמיה כמ"ש הרא"ם ודו"ק:

כל הפ' כולה כו' בארור סגי ליה אלא כו'. אין לפרש וכי בארור סגי ליה דהא עובד עבודת כוכבים חייב סקילה דא"כ תקשי ליה נמי בשוכב עם אשת אביו ובשוכב עם חותנתו דחייבים נמי מיתה חמורה ולמאי דאוקי ליה בנואף ונואפת דא"א הא חייב מיהת מיתת חנק אלא דר"ל וכי סגי בארור דמשמע ארור בעוה"ז הא אין לו חלק גם לעוה"ב דמומר לעבודת כוכבים הוא מומר לכל התורה ואין לו חלק לעוה"ב משא"כ בבא על א"א יש לו חלק לעוה"ב כדאמרי' פ' הזהב וה"ה בבא על שאר עריות אך קשה וכי משום דקשיא ליה בהאי קרא דעבודת כוכבים וכי בארור סגי ליה הוצרך למדחק דכולה פרשתא (בארור) [בא"א] כפרש"י וכן דורש את כולן כו' עכ"ל ע"ש ואין להאריך בדחוקיו בכל זה ולולי פירושו נראה דלא נתכוין לומר כולה פרשתא אכל י"א ארורים אלא אפסוק זה לחוד שהוא נקרא פרשה כולה דסתומה לפניו וסתומה מלאחריו:

גמרא שמונה ושמונה הרי שש עשרה כו' של זה שכך גרמו לי כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ארבעים כו' תלתא זימני הוי מ"ח מוציא כו' כצ"ל:

בד"ה ר"ש כו' כמנין שהיו במדבר שכל אחד כו' כצ"ל. ונ"ב כך נ"ל להגיה והיינו בסוף מ' שנה:

בד"ה מאי בינייהו כו' ובמאי פליגי הס"ד:

בד"ה א"ר משרשיה כו' וכל אחד מששים רבוא הללו קיבל עליו בריתות ששים רבוא כו' כצ"ל. ונ"ב נ"ל:

בד"ה אלא זה כו' עבודת כוכבים ארורים כו' ואמו הבא על אשת איש כו' כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה ר"ש בן יהודה כו' שנכללו ונפרטו דברים שנכללו ולא נפרטו א"ל כן א"ר יוחנן כו' זה החזן שהוא עומד כו' שלמטה דאמר רב הונא כו' קרע יאשיהו ואמר עלי להקים אמר רבי אחא כו' לא למד ולא לימד כו' כצ"ל:

בד"ה אמר רב משרשיא כו' לתרי"ג מצות קע"ג ריבוא ריבואות וחמשה אלפים ריבואות ות"ת ריבואות ועוד שלשים ריבואות וחמשים אלפים וחמשה אלפים ומאתים בריתות כו' כצ"ל. ונ"ב דע שאלף פעמים מאה אלפים הוא אלף ריבוא פעמים ריבוא ונמצא שהוא קע"ז אלפים פעמים מאה אלפים וחמש מאות פעמים מאה אלפים ופ"ג פעמים מאה אלפים ונ"ה אלפים ושני מאות ושורש החשבון הוא בענין זה תרי"ג פעמים מ"ח הוא כ"ט אלף וד' מאות וכ"ד וישראלים היו ס' ריבוא דהיינו שש מאות אלף ועוד שלשת אלפים וה' מאות וחמשים כ"ט אלף פעמים שש מאות אלף הוא קע"ד אלף פעמים מאות אלפים וד' מאות פעמים שש מאות אלף הוא שני אלפים פעמים מאת אלף ועוד ד' מאות פעמים מאת אלף וכ"ד פעמים שש מאות אלף הוא קמ"ד פעמים מאת אלף ושוב תחשוב כ"ט אלף פעמים שלש אלפים הוא פ"ז אלף פעמים אלף שהוא שמנה מאות פעמים מאה אלפים ושבעים פעמים מאה אלפים וארבע מאות פעמים שלשת אלפים הוא י"ב פעמים מאת אלף וכ"ד פעמים שלשה אלפים הוא ע"ב אלפים שוב חשוב כ"ט אלף פעמים חמשה מאות הוא י"ד אלף פעמים אלף וחמשה מאות אלפים דהיינו מאה פעמים מאת אלף וארבעים וחמשה פעמים מאת אלף וארבע מאות פעמים חמשה מאות הוא שני פעמים מאת אלף וכ"ד פעמים חמשה מאות הוא י"ב אלפים שוב חשוב כ"ט אלף פעמים חמשים הוא י"ד אלפים פעמים אלף ונ' אלף דהיינו י"ד פעמים מאת אלפים ונ' אלף וארבע מאות פעמים חמשים הוא עשרים אלפים וכ"ד פעמים חמשים הוא י"ב מאות סכום הכל קע"ז אלף פעמים מאת אלף וה' מאות פעמים מאת אלף ושמונים פעמים מאת אלף וג' פעמים מאת אלף ונ"ה אלפים ושני מאות. סליק. :

רש"י ד"ה כללות. באוהל מועד פירשה. הס"ד. ומה"ד ונשתלשו עד הלכך תרי נינהו:

רד"ה א"ר משרשיא. נמצא כאו"א ערב כו' של כל אחד ואחד. כצ"ל:

תד"ה ונשתלשו. י"ל משום סיפא נקט לה דבעי למימר אין לך כו'. לולי דבריהם ה"נ דהאי ואין לך כ"ד כו' אינו מדר"ע אלא הוא סיום דר"ש דברייתא דלעיל רק הש"ס הוא דאפסקיה עם ובפלוגתא עד מואב (ור"ש שינה לשונו מדברי ת"ק דלשיטתיה אין מצוה פחותה ממ"ח בריתות ויש מהן מס"ד ס"ד אותן ארורים שבה"ג ובה"ע ונכון בס"ד) וכ"נ מהתוספתא להדיא שזהו סיום דר"ש. ועוד קצת ראיה דבחגיגה וזבחים דמייתי שם פלוגתת רי"ש ור"ע ליתא להך סיומא:

תד"ה רשב"י. דעל הדבר הזה קרע יאשיהו כו'. כצ"ל:

תד"ה אמר ר"מ. ההגה"ה שבגליון ממהרש"ל משובשת וצ"ל תחת קע"ג. קע"ז. ותחת שלשים. שמונים. צא וחשוב ותמצא שכ"ה (וגם ברש"ל עצמו הוא משובש). ובסה"ד תחת ותקנ"ה צ"ל ותק"נ:

נִמְצָא אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה בְּרִיתוֹת עַל כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה (דברים כח, סט). אלו הם ג' פעמים י"ו ובזה יובן בס"ד וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ (שמות יט, ו) שקראם גוֹי כלומר ג' י"ו שעל ידי קבלת ג' פעמים י"ו בריתות תהיו גוי קדוש.
ובזה מובן הטעם שהתורה נקנית בארבעים ושמונה מעלות כנגד ארבעים ושמונה בריתות (משנה אבות ו, ו) ולכן הצדיקים נקראים אנשי חיל והאשה אשת חיל וכמו שנאמר אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא (משלי לא, י) וישראל עושה חיל מפני שכל מצוה שעושים נכרתו עליה ארבעים ושמונה בריתות כמנין חיל [48] ולכן אמר וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ (ישעיה נד, יב) 'כדכד' [48] גימטריא חיל.
נמצא לפי זה בסיני ובערבות מואב שהיו על ידי משה רבינו ע"ה היו ל"ב בריתות וי"ו הנשארים היו על ידי יהושע בהר גריזים ובהר עיבל, והיינו דמשה רבינו ע"ה היה לבן של ישראל לכן היה על ידו מספר ל"ב אבל ביהושע דהיה כפני לבנה לא היה על ידו אלא י"ו ובזה יובן הטעם ראש התורה וסופה 'לב' (דברים לד, יב) להורות כי עד חתימת התורה לא היה אלא רק ל"ב בריתות והשאר נשלמו אחר כך על ידי יהושע.

עָרְבָא וְעָרְבָא דְּעָרְבָא אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. נמצא לפי זה לדברי רבי מלבד מה שנעשה ערב כל אחד על חבירו בחיוב העקרי שלו עוד נעשה ערב גם בחיוב הערבות של חבירו ולפי זה הם שלשה מיני חיובים על האדם האחד חיוב עצמו בכל המצות והשני במה שנתחייב חבירו מצד חטא עצמו והשלישי מה שנתחייב חבירו מצד הערבות.
ונראה לי בס"ד לכן הברכה של ישראל בזכיית התורה היתה משולשת דכתיב לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ (ישעיה נט, כא) האחד בזכות חיוב עקרי שלו וְזַרְעֲךָ בשביל חיוב הערבות וְזֶרַע זַרְעֲךָ בשביל חיוב ערבות של חבירו ולכן נקראת 'אוריין תליתאי' (שבת פח.)
ולכן פתח בעשרת הדברות ב'אנכי' ודרשו רבותנו ז"ל (שבת קה.) ראשי תיבות אנא נפשאי כתבית יהבית שכל אחד מישראל גם כן אומר כן אנא נפשאי בעבור חיוב עצמו כתבית בעבור חטא חבירי יהבית בעבור ערבות של חבירי.
ולכן ישראל נקראו סגולה דכתיב וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים (שמות יט, ה) דוגמת הסגו"ל שהוא משולש בשלש נקודות כן כל איש ישראל משולש בשלש מיני חיובים.
ובזה יובן שְׁלֹשָׁה הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד (משלי ל, כט) הם שלשה מיני חיובים הנזכר וְאַרְבָּעָה מֵיטִבֵי לָכֶת שכל המצות טעונים ארבעה שהם ללמוד וללמד לשמור ולעשות.

כָּל הַפָּרָשָׁה כּוּלָּהּ לֹא נֶאֶמְרָה אֶלָּא בִּשְׁבִיל בְּנוֹאֵף וְנוֹאֶפֶת (דברים כז, טו). מקשים גם על זה תיקשי בארור סגי, והלא בא על אשת איש בחנק?
ונראה לי בס"ד הכונה שבא על אשה ישראלית פנויה בזנות ומאחר שהיא בנדתה הרי זו בכלל ערוה כנודע וקרי להו נוֹאֵף וְנוֹאֶפֶת כיון שבא עליה בזנות ונתעברה ממנו ובשביל בושה מבני אדם יולדת בסתר ומשלכה בנה הנולד לה ברחובות העובדי כוכבים ודרכם של עובדי כוכבים בראותם כך נוטלין אותו ומגדלים אותו דאין יודעים ממי הוא וגדל ביניהם ויהיה כמותם עובדי עבודה זרה וגם יזדמן אחר כך שיקלה אביו ואמו דאינו מכירם וגם משיג גבול ומשגה עור כאשר יעשו רשעי העובדי כוכבים וגם מטה משפט גר יתום ואלמנה אם יזדמן שישימוהו העובדי כוכבים שופט בארץ וגם אפשר שיזנה וישכב עם אשת אביו ושוכב עם אחותו ועם בהמה כמנהג העובדי כוכבים שאונסים בנות ישראל או ברצון וכן השאר.

במדינה אומרים אותה שלש ברכות כו'. מכאן קשה לי על הרמב"ם ז"ל שפירש בכל המשניות דקתני מדינה שכל ערי ישראל קרויין מדינה מלבד ירושלים ולא כדפרש"י שאפילו ירושלים היא בכלל מדינה דהא מדינה דהכא ודאי כולל גם ירושלים מדמפרש הגמרא הטעם שהיו אומרים במקדש ברכה אחת לפי שאין עונין אמן במקדש וקא יליף ליה מקרא קומו וברכו את ה' אלהיכם מן העולם ועד העולם והא ודאי דוקא במקדש עצמו ולא בירושלים וכמו אינך מדינה דבמשנה שהם בודאי גם ירושלים בכלל:

כל הפרשה כולה לא נאמרה אלא בנואף ונואפת וכו' עמ"ש רש"י ומהרש"א ועיין מה שכתבתי בספרי הקטן ראש דוד פרשת תבא ושם הבאתי דברי הפסיקתא שנעלמה ממהרש"א. ואשתמיטיתיה נמי למהר"ש בן הרשב"ץ בתשובותיו סי' כ"א דברי הפסיקתא הנז' ע"ש בדבריו ודוק:

(לז רע"ב תוספות) ד"ה ר"ש וכו' אמאי י"ב ושמא וכו'.—בקרבן עדה על הירושלמי כאן כתב שהם כנגד י"ב ארורים שבפרשה.

ארבעים ושמנה בריתות. לכל אחד מישראל שש עשרה תלתא זימני מ''ח הוי: מוציא הר גריזים. לפי שלא אמר יהושע עליהן כל התורה אלא מצות שבפרשה: ומכניס אהל מועד. שלאחר שהוקם המשכן נדבר הקב''ה עם משה בישוב ולמדו כל התורה כדכתיב וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר (ויקרא א): כללות נאמרו בסיני. בסתם נאמרה תורה בסיני ולא נתפרשה לו כגון בסיני נאמר (שמות כ) וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך ולא פירש מתן דמים כיצד הקטרת אימורים והפשט ונתוח וכליל של עולה ובספר ויקרא באהל מועד פירשה: ונשתלשו בערבות מואב. מפי משה לישראל ת''ק סבירא ליה כר' ישמעאל הלכך הר סיני ואהל מועד חדא היא ור' שמעון ס''ל כר''ע הלכך תרי נינהו: ר''ש ברבי יהודה אומר ארבעים ושמנה בריתות. לכל אחד של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים כמנין שהיו (בסיני) [במדבר] שכל אחד נעשה ערב על כל אחיו ה''ג בתוספתא (פ''ח ע''ש) א''ר לדברי ר''ש בן יהודה אין לנו כל מצוה ומצוה שלא נכרתו עליה מ''ח בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים ויש בכל אחת שש מאות אלף ושלשת אלפים חמש מאות וחמשים: מאי בינייהו. מאי מוסיף רבי ובמאי פליגי: אמר רב משרשיא ערבא וערבא דערבא. אם נעשה כל אחד ערב על ערבותו של חבירו או לא רבי שמעון בן יהודה סבר לא נעשה כל אחד ערב על חבירו אלא שישמרו את המצות נמצא כל אחד ואחד ערב על מ''ח בריתות של כל אחד ואחד אבל לא נעשה כל אחד ואחד ערב על ערבות של חבירו אלא על חובתו של חבירו ואתא רבי למימר לדברי ר' שמעון שבא למנות את בריתות הערבות יש לו למנות ארבעים ושמנה בריתות של ששים ריבוא לכל אחד ובכל אחד האלה יש ששים ריבוא שכולם נתערבו זה בזה על חובותם ועל ערבותם נמצא כל אחד מקבל עליו ערבות של ששים ריבוא בשביל חובות של חבירו וכל אחד מששים ריבוא הללו קבל עליו בריתות ששים ריבוא בשביל ערבות שנתערבו אחיו על חביריהם וזה קבל עליו אף ערבות של ערבים: כל הפרשה. של הר גריזים לא נאמרה אלא בנואף ונואפת: בארור סגי ליה. בתמיה כופר בעיקר הוא וסגי ליה בארור: אלא זה הבא על הערוה. אשת איש והוליד ממזר ומתוך בושתו שאסור לבא בקהל ואינו מוצא אשה הוא הולך לבין העובדי כוכבים ועובד עבודת כוכבים ארורים אלה שעשאוהו לעבוד פסל ומסכה וכן דורש את כולן כל אחת לפי פשטה אותו של עריות כגון שוכב עם חותנתו ואשת אביו ועם אחותו כולם באשת איש ולמיקם בתרי ארורי שוכב עם כל בהמה אשת איש שעשתה מעשה בהמה שמנאפת מקלל אביו ואמו הבא על אשת איש מזלזל באביו ובאמו שגידלו גידולין רעים בביתם משגה עור מפתה אשת איש שהיא סומא בדבר ואינה יודעת עונשו כמוהו משיג גבול רעהו בא על אשתו הרי הוא השיג גבול מכה רעהו בסתר גורם לו בלחש סתריו שתמות בבדיקת מים המרים לוקח שוחד להכות נפש לוקח שוחד להיות עוקב אחר המנאף ולפתות לו אשת איש וגורם לו מיתה מטה משפט גר יתום איני יודע לדורשו: יכול כל הברכות כולן קודמות לקללות. שיגמרו כל הברכות תחילה עד ברוך אשר יקים וגו' ואח''כ יפתחו בקללה: בלשון הקודש. כדילפינן קול קול ממשה: מתני' הכי גרסינן במתני' ברכת כהנים כיצד כו' במדינה אומר אותה שלש ברכות. שמפסיקין הכהנים בין פסוק לפסוק ועונין הציבור אמן: במקדש ברכה אחת. לפי שאין עונין אמן במקדש ואין צריך כאן שום הפסק והכי מפרש בגמרא:

רבי שמעון מוציא הר גריזים. הכי מסיים לה בירושלמי וכן היה ר''ש אומר אין לך כל דבר ודבר מן התורה שאין כרות עליה תקע''ו בריתות שתים עשרה בברוך ולא ידענא אמאי י''ב ושמא ברית כנגד כל שבט ושבט וי''ב בארור י''ב בכלל וי''ב בפרט הרי מ''ח בריתות ללמוד וללמד לשמור ולעשות הרי קצ''ב בריתות וכן בהר סיני וכן בערבות מואב הרי תקע''ו בריתות: ונשתלשו בערבות מואב. וא''ת מאי איצטריך למימר שלישי דערבות מואב והא לא איירי ר' ישמעאל בערבות מואב כלל יש לומר משום סיפא נקט לה דבעי למימר אין לך כל דבר מצוה ומצוה: רבי שמעון בן יהודה אומר. ירושלמי עד כדון דברים שנכללו ונפרטו דברים שנכללו ולא נפרטו [אמר ליה] כן אמר ר' יוחנן משום ר' ישמעאל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא אמר לו לא בדבר אחד דילמא בשני דברים בתמיה והכא בשני דברים אנן קיימין אמר ר' תנחומא מכיון דכתיב בסוף אמן כמו שכולו דבר אחד כתיב אשר לא יקים את דברי התורה וכי יש תורה נופלת רבי שמעון בן אליקים אומר זה החזן שהוא עומד רבי שמעון בן חלפתא אמר זה הבית שלמטה דאמר רב הונא בר יהודה בשם שמואל דעל הדבר הזה קרע יאשיהו ואמר עלי להקים ר' אחא בשם ר' תנחום בר' חייא למד ולימד שמר ועשה והיתה סיפקו בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור ר' ירמיה בשם רבי חייא בר' אבא לא למד ולא לימד לא שמר ולא עשה ולא היתה סיפקו בידו להחזיק והחזיק הרי זה בכלל ברוך דאמר רבי חנא א''ר ירמיה עתיד הקב''ה לעשות צל לבעלי מצות בצילן של בעלי תורה שנא' (קהלת ז) כי בצל החכמה בצל הכסף ואומר עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג): אמר רב משרשיא ערבא וערבא דערבא. כמדומה דהכי בעי למימר דלר''ש בן יהודה קבל עליו כל אחד מישראל לתרי''ג מצות קצ''ח ריבוא ריבואות וח' אלפים ריבואות ותי''ג ריבואות ושבע אלפים ומאתים בריתות לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמשים וחמש מאות בשביל ערבותן אם יעברו עליהן ולרבי אליבא דרבי שמעון ששים ריבוא פעמים ושלשת אלפים ותקנ''ה פעמים חשבון זה בריתות קיבלו עליהן: ברכה אחת קודמת לקללה. ירושלמי יכול משהיו אומרים ברכות היו אומרים קללות תלמוד לומר הברכה והקללה קללה באחת וברכה באחת: