דף מ - א
בברכת כהנים שבנעילה דיומא דכפורי [נעילה שביום כיפור] מאי אמר[י]? [1]
אמר מר זוטרא, ואמרי לה במתניתא תנא [יש אומרים שבברייתא שנינו כן]: א. "הנה כי כן יבורך גבר ירא ה'".
ב. "יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך".
ג. "וראה בנים לבניך שלום על ישראל". [2]
ומבארת הגמרא: היכן באיזה מקום בברכת כהנים אומרן הישראל לפסוקים אלו?
רב יוסף אמר: בין כל ברכה וברכה של הכהנים אז אומר הישראל פסוקים.
ורב ששת אמר: בהזכרת השם אומר הישראל פסוקים.
פליגי בה רב מרי ורב זביד:
חד מהם אמר: פסוקא לקבל פסוקא [פסוק כנגד פסוק], על כל פסוק שאומר הכהן, אומר הישראל פסוק אחד; או בהזכרת השם או בסוף הפסוק, למר כדאית ליה, ולמר כדאית ליה.
וחד מהם אמר: אכל פסוקא אמר להו לכולהו [על כל פסוק שאומר הכהן, אומר הישראל את כל שלשת הפסוקים], אם בהזכרת השם, אם בסוף הפסוק.
אמר רבי חייא בר אבא: כל האומרן לפסוקים אלו בגבולין אינו אלא טועה, שאין אומרים פסוקים אלו אלא לכבוד שם המיוחד [3] שאומרים במקדש.
אמר רבי חנינא בר פפא:
תדע שאין לאומרן בגבולין, דהרי במקדש נמי לא מיבעי למימרינהו [אף במקדש לא היה ראוי לאומרם]; שהרי:
כלום יש לך עבד שמברכין אותו, ואינו מאזין!?
אמר רבי אחא בר חנינא:
תדע, דאדרבה אף בגבולין נמי מיבעי למימרינהו [צריך לאומרם]; שהרי:
כלום יש עבד שמברכין אותו, ואינו מסביר פנים ומראה שמודה הוא עליהם ונוח לו בהם!?
אמר רבי אבהו:
מריש הוה אמינא להו [בתחילה הייתי אומר פסוקים אלו], ואף שבגבולין הוא, אך כיון דחזינא ליה לרבי אבא דמן עכו, דלא אמר להו [אך משראיתי לו שהוא אינו אומרן], אנא נמי לא אמינא להו [אף אני חדלתי מלאומרם].
אגב שאמר רבי אבהו: "מריש הוה אמינא" וחזר בו משום רבי אבא דמן עכו, מביאה הגמרא מה שאמר עוד רבי אבהו, ופתח ב"מריש הוה אמינא", וחזר בו עקב מעשהו של רבי אבא.
ואמר רבי אבהו:
מריש הוה אמינא: עינותנא אנא [בתחילה הייתי סבור בעצמי שעניו אני]; אך כיון דחזינא ליה לרבי אבא דמן עכו, דאמר איהו חד טעמא ואמר אמוריה חד טעמא [שהיה מתורגמנו משמיע לרבים באופן אחר ממה שהיה רבי אבא אומר לו], ובכל זאת לא קפיד רבי אבא, אמינא [אמרתי בלבי]: אם כך לאו עינותנא אנא [איני עניו ביחס לרבי אבא].
מבארת הגמרא: ומאי עינותנותיה דרבי אבהו [מה היא ענותנותו של רבי אבהו]?
דאמרה לה דביתהו דאמוריה דרבי אבהו [אשת מתורגמנו של רבי אבהו, שהיה מתכופף ושומע מפי רבי אבהו, ומשמיע את הדרשה לרבים] לדביתיה דרבי אבהו [לאשתו של רבי אבהו]:
הא דידן, לא צריך ליה לדידך [בעלי אינו צריך כלל את בעלך], שחכם הוא כמותו, והאי דגחין וזקיף עליה, יקרא בעלמא הוא דעביד ליה [ומה שהוא מתכופף לשמוע מבעלך ומתרומם מעליו, אין זה אלא משום כבוד שהוא נותן לבעלך].
אזלא דביתהו ואמרא ליה לרבי אבהו [הלכה אשתו וסיפרה לרבי אבהו, שכך וכך אמרה לה].
אמר לה רבי אבהו לאשתו:
ומאי נפקא ליך מינה [מה איכפת לך אם אכן כך הדבר], סוף סוף מיני ומיניה יתקלס עילאה [ממני וממנו יחדיו מתקלס שמו יתברך], ומה איכפת לך האם משמיע אני לו, או שיודע הוא מעצמו. [4]
ותו, עוד מעשה היה המוכיח על ענותנותו של רבי אבהו:
דרבי אבהו, אימנו רבנן עליה למימנייה ברישא [נמנו החכמים להעמיד את רבי אבהו בראשם], אך כיון דחזייה לרבי אבא דמן עכו, דתפיסי ליה בעלי חובות [משראה את רבי אבא שהיו לוחצים עליו בעלי חובותיו] -
אמר להו רבי אבהו לחכמים: איכא רבה [הנה יש כאן אדם גדול ממני] וראוי שתמנוהו עליכם, כי כך היה הנוהג, שהיו החכמים נותנים ממונם ומעשרים את העומד בראשם כדי שיהא חשוב ויישמעו דבריו. [5]
עוד מביאה הגמרא מענותנותו של רבי אבהו:
דרבי אבהו ורבי חייא בר אבא, איקלעו לההוא אתרא [נקלעו שניהם למקום מסוים], ונתכבדו לשאת דרשה לרבים.
רבי אבהו דרש באגדתא, ואילו רבי חייא בר אבא דרש בשמעתא [רבי אבהו דרש בדברי אגדה, ורבי אבא בדבר הלכה].
שבקוה כולי עלמא לרבי חייא בר אבא, ואזול לגביה דרבי אבהו [הניחו ציבור השומעים את רבי חייא בר אבא, והלכו לשמוע את דרשתו של רבי אבהו בדברי אגדה].
חלש דעתיה [חלשה דעתו] של רבי חייא בר אבא.
אמר ליה רבי אבהו לרבי חייא בר אבא, כדי להפיס את דעתו: אמשול לך משל!
למה הדבר דומה: לשני בני אדם, שהיה האחד מוכר אבנים טובות שמחירם יקר, והאחד מוכר מיני סידקית שמחירם זול, וכי על מי קופצין בני האדם, לא על זה שמוכר מיני סדקית המוכר דברים זולים!?
ואף אני, לא משום חשיבות דברי באים אלי האנשים, אלא אדרבה מפני שזולים הם.
הוסיף רבי אבהו ועשה מעשה כדי להפיס את דעתו של רבי חייא: כי כל יומא - עד לאותו יום - הוה מלוה ליה רבי חייא בר אבא לרבי אבהו, עד אושפיזיה [היה מלוה רבי חייא את רבי אבהו לאכסנייתו] משום יקרא דבי קיסר [משום כבוד המלך], כי היה רבי אבהו נשוא פנים בית המלך -
ואילו בההוא יומא [באותו יום שבו היה המעשה], אלויה רבי אבהו לרבי חייא בר אבא עד אושפיזיה [ליוה רבי אבהו את רבי חייא לאכסנייתו], ואפילו הכי לא איתותב דעתיה מיניה [לא נתיישבה דעתו של רבי חייא].
כאן שבה הגמרא לענין שעסקה בה הגמרא בתחילה, ומענין לענין באותו ענין:
בזמן ששליח ציבור אומר "מודים", העם מה הם אומרים:
אמר רב, כך הם אומרים: "מודים אנחנו לך ה' אלהינו על שאנו מודים לך", כלומר: על שנתת בלבנו להיות דבוקים בך ומודים לך.
ושמואל אמר, כך הם אומרים: "[מודים אנחנו לך ה' אלהינו] [6] אלהי כל בשר, יוצרנו יוצר בראשית, על שאנו מודים לך".
נהרדעי אמרי משמיה דרבי סימאי, שכך אומר הציבור: "[מודים אנחנו לך ה' אלהינו, אלהי כל בשר יוצרנו יוצר בראשית], ברכות והודאות לשמך הגדול על שהחייתנו וקיימתנו, על שאנו מודים לך.
רב אחא בר יעקב מסיים בה - אחר דברי רבי סימאי - הכי: [על שהחייתנו וקיימתנו], כן תחיינו ותקיימנו ותאסוף גלויותינו לחצרות קדשך, לשמור חוקיך ולעשות רצונך בלבב שלם, על שאנו מודים לך.
אמר רב פפא: הילכך נימרינהו לכולהו [יש לומר את כל מה שאמרו אמוראים אלה]. [7]
אמר רבי יצחק:
לעולם תהא אימת ציבור עליך, שהרי הכהנים את פניהם הם מסיבים כלפי העם, ובעוד שאחוריהם כלפי שכינה [ארון הקודש].
רב נחמן אמר, מהכא יש לך ללמוד שתהא אימת ציבור עליך:
דכתיב: "ויקם המלך דוד על רגליו, ויאמר: שמעוני אחי ועמי" -
והרי צריך ביאור, שאם "אחי" הם, למה קראם "עמי" שמשמע שהוא מולך עליהם, ואם קראם "עמי", למה קראם "אחי"!?
ואמר רבי אלעזר: כך אמר להם דוד לישראל:
אם אתם שומעין לי להיות שלימים למקום, כי אז "אחי אתם"; ואם לאו, שאין אתם שומעים לי, כי אז "עמי אתם, ואני רודה אתכם במקל".
הרי למדנו, שאף המלך אימת ציבור עליו כאשר כשרים הם, והוא קורא אותם "אחי" ולא "עמי". [8]
רבנן אמרי, מהכא יש ללמוד שלעולם תהא אימת ציבור עליך:
דתנו רבנן: אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהם לדוכן, וזהו אחת מתשע תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי.
והרי מאי טעמא אינם עולים בסנדליהם? וכי לאו משום "כבוד צבור", שלא יראו את סנדליהם עם הטיט שעליהם, בשעה שהם נושאים את כפיהם, ושולי גלימתם אינה מכסה שוב את סנדליהם!?
אמר רב אשי: לא זה הטעם; אלא:
התם הוא משום דילמא מפסקא רצועה בסנדלו [שמא תיפסק רצועה בסנדלו], ומתבייש הוא בכך, ובשעה שאחיו הכהנים מברכים את העם, הדר איהו ואזיל למיקטריה, [ישב הוא לקשור את הרצועה], ומתוך שאינו מברך את העם, אמרי הציבור: ודאי בן גרושה ובן חלוצה הוא, ואינו כהן הראוי לעלות לדוכן.
שנינו במשנה: במדינה אומר אותה שלש ברכות, ובמקדש ברכה אחת:
הערות
[1] נתקשו התוספות, למה הזכירה הגמרא רק נעילה דיום הכפורים, ולא נעילה של תענית, ראה תענית כו ב; ולא יישבו.
[2] שלושת הפסוקים סמוכים זה לזה, בתהלים קכח ד ואילך.
[3] נתבאר על פי לשון רש"י; ומשמע, ששם אדנות שהיו אומרים בגבולין, אינו נקרא "שם המיוחד", וראה מה שנתבאר לעיל לח א הערה 14.
[4] המהרש"א מבאר את הענין, שהאמורא של רבי אבא היה אומר לציבור דברים טובים לא פחות מאשר שמע מרבי אבא, [שאם לא כן, ודאי היה לו להקפיד שאומר דבר שקר בשמו], והיה לו לרבי אבא להקפיד על כך, שהיה מראה לציבור בפני רבי אבא כאילו הוא חשוב כרבי אבא ולא יצטרך אותו, אלא שענותן היה רבי אבא ולא הקפיד על כך; אבל האמורא של רבי אבהו לא היה מראה לאחרים שכאילו אינו צריך לרבי אבהו, ורק לאשתו היה אומר כך; וזה הוא שאמר רבי אבהו לאשתו: הרי השומעים אינם יודעים דבר, וחושבים שכל מה שהוא אומר משלי הוא אומר, ופירוש מחודש הוא, וראה פירושו של ה"עיון יעקב".
[5] א. וכמו שאמרו חכמים גבי כהן גדול שנאמר בו "והכהן הגדול מאחיו", ודרשו: "גדלהו משל אחיו". ב. ראה מה שכתב כאן המהרש"א.
[6] נתבאר על פי רש"י, שפירש, שכל אחד מהאמוראים מוסיף על הקודם לו.
[7] לפי פירושו של רש"י שכל אחד מהאמוראים מוסיף הוא על דברי חבירו, היה יכול רב פפא לומר: אומרים כרבי סימאי, וצריך תלמוד.
[8] כן פירש רש"י, אבל המהרש"א כתב שהוא דחוק; ופירש, שהלימוד הוא ממה שקם דוד על רגליו, ראה שם, והמשך דברי הגמרא על אחי ועמי, הוא כדרך התלמוד, שמבאר את הפסוק, כיון שהביאו.
והיכן היו אומרים פסוקים אלו את מוצא שבכל אחת ואחת יש בו שלש מקראות ומתוך כך אומרים פסוק אחד כנגד פסוק אחד שבברכת כהנים וכן כלם בין פסוק לפסוק פסוק כנגד פסוק נמצא בין כל ברכה וברכה בסוף הברכה אומרין פסוק אחד:
ונחלקו בסוגיא זו מהם שאמרו שאין העם אומרים כן אלא במקדש ולכבוד הזכרת השם וסמך לדבריו שאף במקדש לא היה ראוי לאמרם ונוח לו שיהא מאזין ושומע את הברכה בכונת הלב ומהם שאמרו שאף בגבולין כן שמאחר שמברכין אותו ראוי לו להסביר פנים ולהראות שברכת רבו חביבה עליו וכן נראה לפסוק ואע"פ שר' אבהו אמר מריש הוה אמינא להו כיון דחזיתיה לר' אבא דמן עכו דלא אמר להו אנא נמי לא אמינא להו מ"מ סברא דאידך מיסתבר טפי ולא עוד אלא שלדעתי זה שהיה מונע שלא לאמרם היה סובר שבמקדש לא היו אומרים אותם בין ברכה לברכה אלא בשעת הזכרת השם ועכשו שאין הזכרת השם ככתבו אין ראוי לאומרן ומ"מ יראה לפסוק כדעת האומר בין ברכה לברכה דהכי מיסתבר טפי ואין בה חלוק בין מקדש למדינה וכן שמאחר שאינו אומרן אלא בין פסוק לפסוק אין הכונה נפקעת בכך:
במסכת מגלה ביארנו שאין אדם רשאי להסתכל בפני הכהנים בשעה שהן מברכין אלא מכונים פניהם כנגד פניהם ומכונים לשמוע ועיניהם למטה ואף הכהנים לא יביטו בעם אלא עיניהם גם כן לארץ כמי שעומד בתפלה:
כבר ביארנו במשנה שבשלשה דברים היה חלוק סדר נשיאות כפים שבמקדש לאותו של מדינה אחד קריאת השם ככתבו ואחד שאין העם עונין אמן ואחד שהכהנים היו מגביהין ידיהם על ראשיהם הא שאר הדברים הכל שוה בהם:
כל שאין כהן לישא את כפיו שליח צבור אומר אחר ברכת הודאה אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו וכו' ומזכיר כל המקראות ואין העם עונין אמן ואין אומרין ברכה זו אלא בתפלה הראויה לנשיאות כפים על הדרך שביארנו שהרי אינה אלא במקום נשיאות כפים ומכאן נהגו ברוב מקומות להיות הכל עומדים בשעה זו שהרי במקום נשיאות כפים היא הא כל שיש שם נשיאות כפים אין שליח צבור אומר הימנה כלל ויש בקצת סדורים ששליח צבור מתחיל אלהינו ואלהי אבותנו ברכנו וכו' עד אהרן ובניו וכשסיים אהרן ובניו הוא צועק כהנים וכהנים עושין כסדרן ואין הסוגיא מוכחת כן ובמסכת מגלה פרק הקורא תנין כ"ד ב' ביארנו קצת דברים בענין ברכת כהנים שאינם מבוארים כאן וכן ביארנו מהם כאן שלא התבארו שם ומה שחיסר זה גלה זה:
אף לענין התורה אין הקורא רשאי להתחיל בקריאת התורה אחר ברכתו עד שיכלה אמן של ברכת התורה מפי הצבור ואין המתרגם רשאי לתרגם עד שיכלה פסוק מפי הקורא ואין הקורא רשאי להתחיל בפסוק אחר עד שיכלה תרגום מפי המתרגם ואין המפטיר רשאי להתחיל בברכת ההפטרה עד שיגלל הספר ר"ל שיתחילו לגללו שלא יעמוד הספר בלא גולל והוא מתעסק בהפטרה עד שיסיחו דעתם מגלילת ספר תורה ולאו דוקא עד שתסתיים הגלילה כמו שחשבו רבים:
דרכם היה שלא היה ספר תורה עומד בבית הכנסת אלא מניחין אותו בבית המשתמר ומביאין אותו משם לבית הכנסת וכשהיו מביאין אותו היו פורשין בגדים נאים סביב התיבה דרך כבוד וכשיוצאין מבית הכנסת חוזרין ומוליכין ספר תורה לבית שמשתמר בתוכו ומפשיטין את התיבה מאותם הבגדים ועכשו הוא אומר שאין שליח צבור רשאי להפשיט את התיבה בעוד שהצבור והספר בתוך בית הכנסת אלא יצא הצבור ויוליך ספר תורה לבית ואחר כך יחזור ויפשיט את התיבה ואף הצבור אינו יכול לצאת עד שיוציאו ספר תורה מבית הכנסת ומ"מ אם יש שני פתחים ואפשר לצבור יצאת באחד והספר באחד יכולים הם לצאת משינטל הספר כדי להוציאו הא קודם שינטל לא:
לעולם יזהר אדם ממדת האכזריות וצרות עין אלא ירחם משלו על הצריכים כמה בני אדם מתים בסבת אכזריות וקולר תלוי בצואר מי שבידו לרחם ולא עשה דרך הערה אמרו אין עגלה ערופה באה אלא בשביל צרי עין שנאמר ידינו לא שפכו וכו' וכי על לבבנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם אלא לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות לא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה אלמא שצריכים היו להתנצל בכך ואף בשעה שצר עין מראה עצמו מרחם אין לסמוך עליו שנאמר אל תלחם וכו' והוא שאמרו כל הנהנה מצרי עין עובר בשני לאוין אל תלחם וכו' אל תתאו וכו' דרך צחות אמרו אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין שנאמר טוב עין הוא יבורך אל תיקרי יבורך אלא יברך:
לעולם יזדרז אדם זריזות יתירה להשלים עצמו במדת הענוה ואפי' נתפרסם בעניו ביותר לא יחזיק עצמו בכך אלא יזדרז להפליג באותה מדה בכל יום דרך הערה אמר ר' אבהו מריש הוה אמינא ענותנא אנא כיון דחזינא ליה לר' אבא דאמר איהו חד טעמא ואמוריה אמר טעמא אחרינא ולא קפיד ר"ל שהאמורא הממונה תחתיו להשמיע את דבריו מחליפו והוא אינו מדקדק עליו בכך אמינא לאו ענותנא אנא:
והזכירו בר' אבהו גם כן בענוה יתירה בנוסח כך דביתהו דאמוראה דר' אבהו אמרה לה לדביתהו דר' אבהו האי דידן לא צריך להאי דידך והאי דגחין וזקיף עליה ר"ל שהוא אמורא שלו וגחין לשמוע את דבריו וזקיף להשמיע לעם יקרא בעלמא הוא כלומר אינו עושה אלא לכבוד בעלמא מפני שהיה ר' אבהו עשיר וקרוב למלכות והיא נתמלאה חמה על כך ונאמר עליה אזלא דביתהו דר' אבהו ואמרה ליה לר' אבהו אמר לה מאי נפקא לך מינה מ"מ מיני ומיניה יתקלס עילאה:
וכן סופר עליו שבפעם אחת בקשו למנותו ראש ישיבה והוא ידע בר' אבא שהיה מגולגל בחובות ואמר אית לי רבה כלומר יש גדול ממני והוא ר' אבא ומנוהו ראש ישיבה והוא נתכוון כדי להועילו שהיה דרכם ליתן לראש ישיבה מנות ולהעשירו להיות דבריו נשמעים וכמו שאמרו והכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו:
וכן סופר עוד עליו דבר זה נסחו ר' אבהו ור' חייא בר אבא איקלעו לההוא אתרא ר' אבהו דרש באגדתא ר' חייא דרש בשמעתא שבקוה כולי עלמא לר' חייא ואזול לגביה דר' אבהו חלש דעתיה דר' חייא אזל ר' אבהו לגביה אמר ליה אמשול לך משל למה הדבר דומה לשני בני אדם שנכנסו לעיר אחת אחד מוכר אבנים טובות ומרגליות ואחד מוכר מיני סדקית כלומר דברים דקים כגון פלכים ומחטים וצנורות על מי קופצין על זה שמוכר מיני סדקית כלומר שמניחין הדברים היקרים ביותר לרוב יקרם וכל יומא ר"ל שאר הימים הוה ר' חייא מלוי ליה לר' אבהו עד אושפיזיה משום יקרא דבי קיסר וההוא יומא אלוייה ר' אבהו לר' חייא ר"ל להפיס דעתו ואפי' הכי לא אתיתב דעתיה:
בזמן ששליח צבור כורע למודים הצבור אומרין מודים אנחנו לך אלהינו אלהי כל בשר יוצר בראשית ברכות והודאות לשמך הגדול על שהחייתנו וקיימתנו כן תקיימנו ותחיינו ותאסוף גלותינו לחצרות קדשך לשמור חקיך ולעשות רצונך בלבב שלם על שאנו מודים לך ובתלמוד המערב בראשון של ברכות חותם בה בא"י אל ההודאות כמו שביארנו בחמישי של ברכות:
אע"פ שהצבור חייבים לכבד את גדוליהם וחכמיהם וכל שכן למיוחד שבהם אעפ"כ תהא אימת צבור מוטלת על כל אדם אפי' היה גדול שבדור צא ולמד ממדת קונך שהרי הכהנים פניהם כלפי העם ואחוריהם להיכל כלפי שכינה וכן אין לך מלך גדול מדוד שנאמר בו ויקם המלך דוד על רגליו ומ"מ כל שהצבור אינו נשמע למנהיגו או לחכם שבהם ועושים דבר או דברים שלא כהוגן ראוי למנהיג או לחכם ליסרם ולהוכיחם והוא שנאמר על דוד במקרא זה ויאמר שמעוני אחי ועמי אם אחי למה עמי אם עמי למה אחי אלא אם אתם שומעין לי אתם אחי ואם לאו עמי אתם ואני רודה אתכם במקל:
205ימים לסיום הש״ס