סוטה מג ע"א

were resting in the Ark. And similarly, it says in the verse with regard to the war against Midian: “And Moses sent them, a thousand of every tribe, to the war, them and Pinehas the son of Elazar the priest, to the war, with the holy vessels and the trumpets for the alarm in his hand” (Numbers 31:6). The verse is interpreted as follows: “Them”; these are the Sanhedrin. “Pinehas”; he was the priest anointed for war. “And the holy vessels”; this is the Ark and the tablets that were within it. “And the trumpets for the alarm”; these are the shofarot.

A tanna taught: It was not for nothing that specifically Pinehas went to war with Midian; rather, it was to exact the rightful judgment of his mother’s father, Joseph, as it is stated: “And the Midianites sold him into Egypt to Potiphar, an officer of Pharaoh’s” (Genesis 37:36). The Gemara asks: Is this to say that Pinehas came, on his mother’s side, from the family of Joseph? But it is written: “And Elazar, Aaron’s son, took himself a wife from the daughters of Putiel; and she bore him Pinehas” (Exodus 6:25). What, is it not that Pinehas came from the family of Yitro, who was also called Putiel because he fattened [pittem] calves for idol worship? They answer: No; he was descended from Joseph, who mocked [pitpet] his desire by resisting the advances of Potiphar’s wife.

The Gemara asks: But is it not the case that, according to an oral tradition, the tribes were denigrating Pinehas after he killed Zimri, saying: Did you see this son of Puti, the son whose mother’s father fattened cows for idol worship? Should this man kill a prince of Israel? Evidently, his grandfather Puti was Yitro, not Joseph. The Gemara answers: Rather, Pinehas was descended from both Joseph and Yitro. If his mother’s father descended from Joseph, his mother’s mother descended from Yitro. And if his mother’s mother descended from Joseph, his mother’s father descended from Yitro. The Gemara confirms this resolution: The language is also precise, as it is written: Elazar took a wife “from the daughters of Putiel,” which implies that she came from two daughters of men named Putiel. The Gemara concludes: You may learn from the verse that this is so.

MISHNA: The mishna continues its discussion of the speech given before battle. “And the officers shall speak to the people, saying: What man is there that has built a new house, and has not dedicated it? Let him go and return to his house, lest he die in the battle, and another man dedicate it” (Deuteronomy 20:5). He is sent home if he is one who builds a storehouse for straw, a barn for cattle, a shed for wood, or a warehouse. Similarly, it applies if he is one who builds, or if he is one who purchases, or if he is one who inherits, or if he is one to whom it is given as a gift. In all these instances, the man returns from the war encampment.

The next verse states: “And what man is there that has planted a vineyard, and has not used the fruit thereof? Let him go and return unto his house, lest he die in the battle and another man use the fruit thereof” (Deuteronomy 20:6). He is sent home if he is one who plants a whole vineyard of many vines, or if he is one who plants as few as five fruit trees of another variety, and even if these five are from the five species. The produce need not be all of one species. The same applies if he is one who plants, or if he is one who layers the vine, bending a branch into the ground so that it may take root and grow as a new vine, or if he is one who grafts different trees onto one another. And it applies if he is one who purchases a vineyard, or if he is one who inherits a vineyard, or if he is one to whom the vineyard is given as a gift.

The next verse states: “And what man is there that has betrothed a wife, and has not taken her? Let him go and return to his house, lest he die in the battle, and another man take her” (Deuteronomy 20:7). He is sent home if he is one who betroths a virgin, or if he is one who betroths a widow. This applies even if his yevama, his late brother’s wife, is a widow waiting for him as her yavam to perform levirate marriage; and even if he heard that his brother died in the war and the widow begins to wait for him only then, he returns and goes home. Each of these men, although they are exempt, still hear the address of the priest and the regulations of war at the local camp, and thereafter they return to their respective homes. However, they still support the war effort, and they provide water and food for the soldiers and repair the roads.

And these are the men who do not return to their homes: One who builds a gateway, or an enclosed veranda [akhsadra], or a balcony; or one who plants no more than four fruit trees or even five or more non-fruit bearing trees; or one who remarries his divorced wife. Nor is there an exemption for one who has betrothed a woman whom he is not permitted to marry: With regard to a widow betrothed to a High Priest (see Leviticus 21:7); a divorcée or a yevama who performed ḥalitza [ḥalutza], in lieu of entering into a levirate marriage, betrothed to a common priest (see Leviticus 21:13–15); a mamzeret or a Gibeonite woman betrothed to an Israelite; or an Israelite woman betrothed to a mamzer or a Gibeonite (see Deuteronomy 23:3); such a man does not return to his home. Rabbi Yehuda says: Even one who rebuilds a house as it stood originally would not return. Rabbi Eliezer says: Even one who builds a new brick house in the Sharon would not return because these houses are not stable and are expected to collapse periodically.

These are the men who do not even move from their places because they do not even report to the camp: One who built a house and dedicated it within the year; one who planted a vineyard and used its fruit for less than a year; one who marries his betrothed and one who marries his yevama, his brother’s widow who must enter into a levirate marriage or perform ḥalitza, as it is stated: “When a man takes a new wife, he shall not go out with the army…he shall be free for his house one year, and shall cheer his wife whom he has taken” (Deuteronomy 24:5). The mishna interprets the verse as follows: “For his house”; this means his house that he built. “He shall be”; this term includes his vineyard. “And shall cheer his wife”; this is his wife. “Whom he has taken”; this phrase comes to include his yevama, who is considered his wife with respect to this halakha although he has not yet married her. Those who are exempt for these reasons do not even provide water and food to the soldiers, and they do not repair the roads.

GEMARA: The Sages taught: “And the officers shall speak…What man is there that has built a new house, and has not dedicated it? Let him go and return to his house, lest he die in the battle, and another man dedicate it” (Deuteronomy 20:5). One might have thought that they say their own words and that the priest does not issue these proclamations. However, when it says: “And the officers shall speak further” (Deuteronomy 20:8), their own words are mentioned only in this latter verse. Evidently, then, the priest is the speaker in the earlier verse. How then do I realize the meaning of: “And the officers shall speak” in the first verse? The verse is speaking of the words of the priest anointed for war. How so? The priest speaks in an undertone, and an officer calls out the priest’s words so that they are audible to the assembled.

It is taught in one baraita: A priest speaks, and an officer calls out his words; and it is taught in another baraita: A priest speaks and a priest calls out. And it is taught in yet another baraita: An officer speaks and an officer calls out. Abaye said: How can these texts be reconciled? From the words: “That the priest shall approach” (Deuteronomy 20:2), until the words: “And the officers shall speak” (Deuteronomy 20:5), which consist of words of encouragement and inspiration, a priest speaks and another priest calls out. From the words “and the officers shall speak” until the words: “And the officers shall speak further” (Deuteronomy 20:8), which list various people who are to return home from the battle front because of happy occasions, a priest speaks and an officer calls out. From the words “and the officers shall speak further” and on, which address those who are fearful and fainthearted, an officer speaks and another officer calls out.

§ The mishna teaches that the officers announce: “What man is there that has built a new house, and has not dedicated it? Let him go and return to his house, lest he die in the battle, and another man dedicate it” (Deuteronomy 20:5). The Sages taught: From the phrase “That has built,” I have derived only that this applies to one who has literally built a house. From where do I derive that it includes one who purchased, or inherited, or has been given a house as a gift? The verse states broadly: “What man is there that has built.” By not merely stating: One that has built, but using the expanded “what man is there that has built,” the verse includes any of these circumstances.

From the term “a house” I have derived only a house in which people live. From where is it derived that the exemption is understood to also include one who builds a storehouse for straw, a barn for cattle, a shed for wood, or a warehouse? The verse states: “That has built,” which includes whatever one built, in any case. One might have thought that I should include even one who builds a gateway, or an enclosed veranda, or a balcony; however, the verse states: “A house,” which teaches that just as a house is, by definition, a structure that is fit for living, so too, this halakha applies to every structure that is potentially fit for living, although in practice it may be used for another purpose.

Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: The word “house” is to be understood to mean, as it indicates, a building meant for human residence. With regard to the house for which a man may be sent back from the camp, since the verse does not state merely: “And has not dedicated,” but rather: “And has not dedicated it,” specifying the particular house to which the man is connected, the verse therefore excludes a robber who does not own his house. The Gemara asks: Shall we say that this opinion is not in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili? As, if it were in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, didn’t he say: When the verse singles out the “fearful and fainthearted” (Deuteronomy 20:8), this is referring to one who is afraid

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מג - א

ומבארינן: מפני שהשם וכל כינויו מונחין בארון ^[20] היוצא עמהם למלחמה

וכן הוא אומר במלחמת מדין (במדבר לא, ו) "וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אותם ואת פינחס בן אלעזר הכהן לצבא וכלי הקודש וחצצרות התרועה בידו"

ודורשת הגמרא:

"אותם" - אלו סנהדרין

"פינחס" - זה משוח מלחמה ^[1]

"וכלי הקודש" - זה ארון ולוחות שבו ^[2] "וחצוצרות התרועה" - אלו השופרות ^[3]

תנא בברייתא: לא לחנם הלך פינחס ולא אביו אלעזר בן אהרן למלחמה,

אלא ליפרע דין אבי אמו - יוסף הצדיק.

שנאמר (בראשית לז, לו) "והמדנים מכרו אותו אל מצרים לפוטיפר סריס פרעה שר הטבחים" ^[4]

ומקשינן: למימרא דפינחס בן אלעזר הכהן, אמו מיוסף אתי,

והא כתיב (שמות ו) "ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה"

מאי לאו [וכי אין הכוונה] דאתי אמו מיתרו, שנקרא פוטיאל על שם שפיטם עגלים לעבודת כוכבים, ודחינן: לא, אמו היתה מיוסף שגם נקרא פוטיאל על שם שפיטפט ביצרו שזילזל וכבש אותו ולא חשבו.

ומקשינן: כיצד אפשר לומר שאמו היתה מיוסף ולא מיתרו,

והלא אחרי שפנחס הרג את זמרי בן סלוא על שבא על כזבי בת צור,

היו השבטים מבזין אותו ואומרים, ראיתם בן פוטי זה בן שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים יהרוג נשיא מישראל,

משמע שאמו של פנחס היתה מבית יתרו,

ומתרצינן: אלא אמו של פנחס היתה גם מבית יוסף וגם מבית יתרו,

ובאחת משתי דרכים אלה: אי אבוה דאימיה [אם אבי אמו] היה מיוסף אז אימיה דאימיה [אם אמו] היתה מיתרו,

ואי אימיה דאימיה מיוסף אז אבוה דאימיה מיתרו ^[5]

דיקא נמי [גם בפסוק מדויק] שאמו של פנחס היתה גם מיתרו וגם מיוסף, דכתיב "מבנות פוטיאל" בלשון רבים ^[6], תרי משמע,

שמע מינה שהיתה בת של שני פוטיאל, של יוסף שפיטפט ביצרו, ושל יתרו שפיטם עגלים.

מתניתין:

משנתינו ממשיכה בדברי הכהן משוח מלחמה.

אלא שכל מה ששנינו במשנה הקודמת, כהן משוח מלחמה אומר, וכהן אחר משמיע לעם אחריו בקול רם.

ואילו מכאן ואילך הם דברים שכהן משוח מלחמה אומר ושוטר משמיע.

(דברים כ, ה) "ודברו השוטרים אל העם לאמר מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ^[7] ילך וישוב לביתו וגו'"

"אשר בנה בית חדש" - משמע כל בית הראוי לדירה כל שהיא, ואפילו לא בנאו לדירה אלא לצרכים אחרים,

לכן אחד הבונה בית התבן צריף לתבן, או שבנה בית הבקר [רפת בקר], או בית העצים [מחסן עצים], או בית האוצרות לאצור בו יין שמן ותבואה,

וכן, לא רק מי שבנה בית, אלא אחד הבונה ואחד הלוקח בית בנוי, שהרי אצלו הוא חדש, וכן אחד היורש ואחד שנתן לו מתנה, אם לא חנכו, הריהו חוזר לחנך את ביתו.

(שם) "ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו וג ו'"

הנוטע כרם, שלש שנים ראשונות יש לו דין ערלה, ואסור ליהנות מפירותיו, ובשנה הרביעית נקרא "כרם רבעי", וצריך להעלות את כל הפירות לירושלים, או לחלל את הפירות במעות ולהעלות את המעות לירושלים ולאוכלן, כדין מעשר שני, ולאחר הפדיון מותרים הפירות באכילה בבל מקום. כמו שכתוב בכרם רבעי (ויקרא יט) "קדש הלולים" ולומדים בגזירה שוה "קדש" "קדש" ממעשר, שדינו כמעשר שני.

ואומר הכתוב, שמי שיש לו "כרם רבעי" שלא פדה אותו, חוזר ממערכות המלחמה.

ולא רק מי שנטע כרם חוזר, אלא אחד הנוטע כרם ואחד הנוטע חמשה אילני מאכל אחרים, כל שנטע לפחות חמשה אילנות בצורה הדומה לכרם ^[8] צריך לחלל וחוזר, כיון שבכך נעשה כרם, על ידי שנוטע שתי אילנות כנגד שתי אילנות ואחד יוצאת זנב כזה:

ואפילו נטע עצי פרי מחמשת המינין שהיה כל עץ ממין שונה, מצטרפין.

וכן לא רק מי שנטע, אלא אחד הנוטע, ואחד המבריך - שכופף זמורה של גפן לתוך האדמה ומוציא ראשה מצד אחר, כדי שתכה שם שרשים ותצמח כגפן מיוחדת בפני עצמה, ואחד המרכיב - שתוחב ענף רך מאילן אחד לתוך אילן אחר, ואחד הלוקח, ואחד היורש ואחד שנתן לו כרם במתנה, והגיעה השנה הרביעית ולא חיללו עדיין, הריהו חוזר לחלל כרמו.

(שם) "ומי האיש אשר ארש אשה וגו' ילך וישוב לביתו"

אחד המארס את הבתולה, ואחד המארס את האלמנה, ואפילו שומרת יבם שנפלה לפניו לייבום, והיתה ממתנת לו שייבמנה, ואפילו שמע שמת אחיו במלחמה זו, ואשתו זקוקה לו לייבום, חוזר ובא לו לכנוס את ארוסתו או את יבמתו.

כל אלו שומעין דברי כהן מערכי מלחמה כלומר, כל אלו שומעים את דברי הכהן כשהם במערכות המלחמה, וחוזרין מן המערכה ^[9], אבל אינם משוחררים לגמרי מחובות המלחמה, אלא חייבים הם לעסוק בעבודות שונות שהצבא זקוק להן, כגון שמספקין מים ומזון לאנשי המלחמה, ומתקנין את הדרכים.

יש כאלו שבנו או נטעו או אירסו ואינם חוזרים מן המערכה,

ואלו הם שאינן חוזרין ממערכות המלחמה:

א. הבונה בית שער - בית קטן ליד שער החצר, שהשומר יושב בו בצל, ^[10] ומרחיק את בני רשות הרבים מלהציץ בחצר,

ב. אכסדרה - כעין מסדרון שלפני הבית ^[11],

ג. ומרפסת - גזוזטרה שלפני הקומה העליונה של הבית.

כל אלו אינם ראויים לדירה כל שהיא, ואין חוזרים מחמתם, שאינם בכלל "מי האיש אשר בנה בית"

ואלו הם שנטעו ואינם חוזרים:

א. הנוטע ארבע אילני מאכל שאין זה דומה לכרם, לפי שהפחות שבכרמים הוא חמש גפנים.

ב. או שנטע חמשה או יותר מחמשה, אבל היו אילני סרק כגון ארזים ושקמים שאינן עץ פרי,

אינו בכלל "מי האיש אשר נטע כרם", ואינו חוזר.

ואלו הם שאירסו אשה ואינם חוזרים:

א. המחזיר את גרושתו ואירסה אינו חוזר, שאינה חדשה לו, והכתוב מקפיד שתהיה אשה חדשה, כמו שכתוב "כי יקח איש אשה חדשה" ^[12] (דברים כד) ב. וכן מי שאירס אשה שאסור לו לישא אותה, כגון אלמנה לכהן גדול, או גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ^[13], ממזרת ונתינה לישראל, או בת ישראל לממזר ולנתין ^[14], לא היה חוזר בשבילה, שנאמר "ומי האיש אשר אירס אשה ולא לקחה", ולא כתוב "ולא לקח" משמע שצריך שתהא ראויה ללקיחה.

רבי יהודה אומר: אף הבונה בית על מכונו שסתרו ובנאו כמו שהיה בראשונה לא היה חוזר, שאין זה נקרא "בית חדש" הואיל ולא חידש להוסיף עליו, ואפילו אצלו אינו חדש, וגרע מהלוקח והיורש.

רבי אליעזר אומר: אף הבונה בית לבינים בשרון (מקום הוא ששמו שרון, והיא בשפלה של ארץ ישראל), לא היה חוזר, לפי שאין הקרקע יפה שם ללבינים, ואינו מחזיק שם מעמד, והיה צריך לחדש את הבתים הללו פעמיים בכל שבע שנים.

וסובר רבי אליעזר שאינו בכלל "מי האיש אשר בנה".

יש כאלו שאינם יוצאים מלכתחילה למערכה

אלו שאין זזין ממקומן כלל, ואפילו ללכת עד הספר ולשוב על פי כהן, ואין מטילים עליהם כל עבודה אחרת למען הצבא, לא הספקת מזון ולא תיקון דרכים, ולא כיוצא באלו, משום שחייבים הם להימצא בבתיהם.

א. בנה בית וחנכו ולא דר בו עדיין שנה,

ב. נטע כרם וחללו - שפדה פירות כרם רבעי והתחיל לאכלם, אלא שעדיין לא עברה עליו כל השנה הרביעית ^[15],

ג. הנושא את ארוסתו, או הכונס את יבמתו ולא עברה עדיין שנה מים הנישואין או מיום הייבום,

כל אלו אינם יוצאים כלל למערכה, שנאמר (דברים כד) "כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר, נקי יהיה לביתו שנה אחת, ושמח את אשתו אשר לקח",

ודורשים מייתור הלשון:

"לביתו" זה ביתו - בשביל ביתו שבנה וחנכו, "יהיה" זה כרמו - שלשון "יהיה" בא לרבות דבר אחר שיהיה כמו ביתו, והיינו כרמו שחילל והתחיל לאכול את פריו,

"ושמח את אשתו" זו אשתו - לאחר הנישואין, במשך שנה ראשונה,

"אשר לקח" להביא [בא לרבות] את יבמתו שכינסה, שדינה כנושא את ארוסתו,

כל אלו אינם זזים מבתיהם, ואף אין מספיקין (להם) מים ומזון, ואין מתקנין את ה דרכים:

גמרא:

תנו רבנן:

כתוב בתורה "ודברו השוטרים" - יכול [אפשר] שהדברים הללו שהם אומרים "מי האיש אשר בנה וגו'" של עצמן הן ולא היה כהן אומרן אלא השוטרים,

כשהוא אומר אחר כך (דברים כ) "ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש וגו'" הרי דברים של עצמן אמור [משמע שדבר זה הם מוסיפים מעצמם על דבריו של כהן],

וכיון שקודם לפסוק זה, גבי נטע וגבי אירס אשה לא כתוב "ויספו" ואילו כאן כתוב "ויספו" משמע שהאמירה שעד לפסוק זה, הוא מדברי הכהן, ורק מפסוק זה ואילך מוסיפים השוטרים מעצמם.

אם כן, הא מה אני מקיים בכתוב "ודברו השוטרים" לגבי בנה, נטע ואירס.

בדברי משוח מלחמה הכתוב מדבר

הא כיצד דיברו השוטרים אם מדובר בדברי המשוח מלחמה?

ומבארינן: כהן מדבר ושוטר משמיע לעם ^[16].

מצאנו כמה ברייתות סותרות, לגבי מי מדבר אל העם ומי משמיע

תני חדא: כהן מדבר ושוטר משמיע

ותניא אידך: כהן מדבר וכהן משמיע

ותניא אידך: שוטר מדבר ושוטר משמיע

ומתרצינן: אמר אביי הא כיצד מתיישבים כל הברייתות,

כך הם מתיישבים:

הדברים שמ"ונגש הכהן" ועד "ודברו השוטרים", דהיינו "שמע ישראל אתם קרבים היום וגו'" עד "להושיע אתכם" כהן מדבר וכהן משמיע הדברים שמ"ודברו השוטרים" עד "ויספו השוטרים", דהיינו "מי האיש אשר בנה וגו' אשר נטע וגו' אשר ארש וגו'" כהן מדבר ושוטר משמיע

והדברים שמ"ויספו ואילך, דהיינו "מי האיש הירא וגו'" שוטר מדבר ושוטר משמיע. ^[17]

שנינו במשנה: "מי האיש אשר בנה בית חדש וגו'" אחד הבונה בית תבן וכו' אחד הבונה ואחד הלוקח וכו':

תנו רבנן בברייתא:

כתוב בתורה "מי האיש אשר בנה"

אין לי ללמוד משם אלא איש אשר בנה, אבל איש שלקח, וירש, וניתן לו בית במתנה, מנין שגם הוא בכלל "אשר בנה",

תלמוד לומר: "מי האיש אשר בנה בית" ש"מי האיש" מיותר לרבות גם את מי שלא בנה בעצמו את ביתו החדש, אלא קבלו מאחר שבנאו,

ואין לי ללמוד מהפסוק, אלא איש שיש לו בית מגורים, מנין לרבות גם מי שיש לו בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות שחוזר אם לא חנכם

תלמוד לומר: "אשר בנה בית" ולא כתוב "אשר בית בנה" משמע שבא לרבות כל בית מכל מקום ואפילו בית תבן וכו'

יכול שאני מרבה מ"בנה" אף הבונה בית שער אכסדרה ומרפסת שהם סוגי בנין שאינם ראוים לדירה,

תלמוד לומר: "בית" שממעט כל בנין שאינו כמו בית,

מה בית הוא ראוי לדירה, אף כל הראוי לדירה בכלל בית, כגון בית התבן וכו',

אבל הבונה בית שער, אכסדרה ומרפסת, שעשוים לדריסת רגל ולא ראוים לדור בהם, אינם בכלל "מי האיש אשר בנה בית"

רבי אליעזר בן יעקב אומר: "בית" הכוונה כמשמעו, בית ממש, שמיועד למגורים, וממעט אפילו בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות, שאמנם ראוים לדירה, אבל אינם מיועדים לכך.

בהמשך הפסוק כתוב "ולא חנכו" ויכל להיות כתוב "ולא חנך",

דורשת מכך הברייתא מיעוט, "ולא חנכו" לזה ולא לאחר, פרט לגזלן שגזל בית ולא חנכו, שאינו שב מעורכי מלחמה.

עד כאן דברי הברייתא; לימא הברייתא שאומרת שממעטים גוזל בית ולא חנכו, שאינו שב מעורכי מלחמה, דלא כרבי יוסי הגלילי שבמשנה לקמן (מד, א).

דאי היתה סוברת הברייתא כרבי יוסי הגלילי,

הערות

^[20] כתב התוספות רא"ש (מב, א) וז"ל: אין זה ארון של זהב שעשה בצלאל, שאותו ארון לא היה הולך עמהם למלחמה, אלא בימי עלי הוליכוהו ולקו וגלה הארון, וכו', אלא ארון אחר היה יוצא עמהם והוא ארון של עץ שעשה משה בעלותו להר סיני כדכתיב בלוחות אחרונות במשנה תורה (דברים י) "ועשית לך ארון עץ", וברדתו מן ההר שם בו גם לוחות אחרונות עם שברי לוחות שהיו מונחים בו תחלה כדכתיב (שם) "ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי", וכשעשה בצלאל את הארון נתן בו משה את הלוחות וכו' ושברי הלוחות נשארו בארון שעשה משה ואותו היה יוצא עמהם למלחמה וכו', אבל ארון של בצלאל היו נושאין אותו בתוך מחנה הלוים וכן לא היה זז ממקומו לעולם, אלא ארון של משה היה יוצא עמהם למלחמה, רק כשהקיפו את יריחו היו מקיפין בארון שעשה בצלאל ועל פי הדבור היה, עכ"ל.

^[1] עיין באור שמח (פ"ז מהלכות מלכים) שכתב, שמכאן יש ראיה לשיטת הרמב"ם בהלכה א' שם, שגם במלחמת מצוה היו ממנין כהן לדבר אל העם, שהרי מלחמת מדין היתה מלחמת מצוה על פי הדיבור ושלחו את פנחס להיות משוח מלחמה.

^[2] התוספות מביאים בשם התוספתא (פ"ז) "וישלח אותם משה וגו"' מלמד שהיה פנחס משוח מלחמה, "וכלי הקודש" - זה הארון, ויש אומרים בגדי כהונה, שנאמר "ובגדי הקודש אשר לאהרן". רבי יהודה בן לקיש אומר ב' ארונות היו עמהם, זה שיוצא עמהן למלחמה היו בו שברי לוחות, שנאמר "ויסעו מהר ה' וגו"', זה שהיה עמהן היה בו ספר תורה, שנאמר "ויעפילו לעלות וגו"'. ובירושלמי אמרו, ארון אחד היה.

^[3] כתב המהרש"א: מה שנאמר אלו השופרות, לא ידע פירושו דהא ודאי היו חצוצרות ממש של כסף שהיו להם למלחמה כדכתיב "וכי תבואו מלחמה וגו' והרעותם בחצוצרות וגו'. ועיין ברמב"ן בתענית (דף יז) שכתב וז"ל: ובפרק משוח מלחמה גבי מלחמת מדין דריש "וחצוצרות התרועה בידו" - אלו השופרות, ולא ידעתי אם שלא דקדקו בלשונם, או שאין חצוצרות אלא במלחמת אויבים הצרים עליהם בארץ, כדכתיב "בארצכם על הצר הצורר אתכם", דלמה להם לפרש אלו השופרות, אלא לכך, עכ"ל.

^[4] הנצי"ב על הספרי פירש, שבודאי אמר להם יוסף שיוליכוהו לאביו ויתן להם על כך תשלום מלא, אבל הם ברשעם העדיפו דווקא למוכרו לעבד. ובט"ז בפירושו על התורה כתב, שהלך לנקום מהם על שמכרו אותו דווקא למצרים, שהכירו גדולתו וחכמתו שעתיד הוא לגדולה, ולפיכך מכרו אותו למצרים, שהמצרים כתבו בנימוסם שאין עבד מולך. בגור אריה עה"ת (במדבר לא, ו) כתב שאין כוונת המדרש הזה שפנחס זכר להם מה שעשו מדין ליוסף, כי גם אהבתם גם שנאתם כבר אבדה (קהלת ט) ואין זכר להם. אלא כך פירושו: שאחרי שראה משה שמכירת יוסף היה על ידי המדינים, הבין שהם היו מתנגדים ליוסף, שאם לא כן, לא היתה מתגלגלת המכירה של יוסף על ידי המדינים, שאין מגלגלין חובה לאדם אלא על ידי מי שמתנגד לו. ולכן בא ליוסף חובה על ידם, שיוסף היה היפך מדין, בזה שהיה גדור בערוה, ואילו המדינים הפקירו נשותיהן ובנותיהן בשביל ערוה כדי לזנות, וזהו שאמר שהיה פנחס מזרע יוסף שפטפט ביצרו, שהוא היפך למדין, לכן ראוי שהם יקבלו את החובה שלהם על ידו.

^[5] הרשב"ם בבבא בתרא (קי, א) פירש שאבוה דאמיה ואמיה דאמיה לאו דווקא ואפילו דור רביעי או חמישי. אבל התוס' שם (ד"ה אלא אי אבוה) פירש שאבוה דאמיה ואמיה דאמיה דווקא, ושני דורות למעלה מפנחס היה מבית יתרו ממש. ולפי ההגה"ה ברשב"ם שם (ד"ה אבוה דאמיה) יוצא שבת יתרו היתה שלשה דורות למעלה מפנחס.

^[6] כך פירשו הרשב"ם והרבינו גרשום בב"ב (קי, א), ופירוש נוסף יש ברש"י ורשב"ם ורבינו גרשום שם, שהדיוק הוא מזה שלא כתוב "פוטאל" בלא יו"ד, שההוספה של היו"ד מרבה עוד פוטי.

^[7] כתב הירושלמי בפרקין (ה"ד): יכול הבונה בית בחוצה לארץ יהא חוזר, תלמוד לומר "ולא חנכו" - את שמצוה לחנכו, יצא זה שאינו מצוה לחנכו. וכתב השירי קרבן שם, דמהכא שמעינן שהסעודות שעושין בזמן הזה בחוץ לארץ לחנוכת בית חדש לאו סעודת מצוה הן, והנודר שלא לאכול מסעודה שאינו מצוה אסור לאכול שם, והוסיף: דמיהו בבבלי בפרקין (בגמרא לקמן) דורש מ"ולא חנכו" למעוטי גזלן, משמע דסובר שאפילו הבונה בית בחוץ לארץ חוזר. אבל מביא מהרמב"ם (בפ"ז מהלכות מלכים) שכתב שגם גזלן וגם הבונה בית בחו"ל אינו חוזר, משמע שסובר שלומדים את שתי הדרשות, או שסובר שבונה בית בחו"ל ממעטים משום שצריך שיהיה דומיא דכרם, ובחו"ל לא שייך חילול. ועיין במגן אברהם (סי' תקס"ח סק"ה) שהביא כן בשם ספר ב"ש, דרק חנוכת הבית בארץ ישראל הוי סעודת מצוה, ולא בחו"ל. אבל הביא את דברי הים של שלמה (בב"ק סוף פ"ז אות ל"ו), שכתב, דמי שהוא ירא אלוקים ורוצה לחנך את ביתו בתורה ומצות וליתן שבח למקום אשר חננו ולא הניח מתחלה לשתות בביתו ולשחוק בו ולנהוג קלות ראש, אלא מתחילה עושה סעודה לחנכו ולומר בו דברי תורה ולדרוש מעין המאורע שפיר הוא סעודת מצוה.

^[8] כך פירש רש"י, שרק בחמש נטיעות הנטועות בצורה של כרם, חוזר עליו מעורכי המלחמה, וכן פירש המאירי. אבל בתוספתא במכילתין (פ"ז הל' י"א) איתא, אחד הנוטע ואחד ה' אילני מאכל אפילו מחמשת המינין אפילו בחמש עיירות הרי זה חוזר. וכן כתב הרמב"ם (בפ"ז מהלכות מלכים ה"ו) שכתב וז"ל: אחד הנוטע כרם ואחד הנוטע חמשה אילני מאכל וכו' ע"כ. וכתב הלחם משנה דמשמע דלית ליה דבעינן דלהוי שתים כנגד שתים ואחת יוצא זנב כפירוש רש"י ז"ל.

^[9] כתב רבינו בחיי (דברים כ, ט) וז"ל: והנה הדברים האלה, הבית והכרם והאשה, הם חמדת בני אדם והם סבה למשוך הלב ולהיות המחשבה טרודה בהם, ונמצאו יוצאי המלחמה שאין לב אחד מהן במלחמה אלא בביתו או בכרמו או באשתו, ועל כן תצוה התורה שישובו לביתם שאין ליוצאי המלחמה תועלת בהם אלא נזק גדול, ע"כ. וכתב בתוספתא (פ"ז הכ"ב): רבי שמעון אומר כל השומע דברי כהן במערכות המלחמה ואינו חוזר לסוף שהוא נופל בחרב ומפיל ישראל בחרב ומגלה אתם מארצם ובאין אחרים ויושבין בארצם שנאמר "ואיש אחר יקחנה". "אחר" - יכול דודו ובן דודו - נאמר כאן "אחר" ונאמר להלן "אחר", מה "אחר" שנאמר להלן - נכרי, אף אחר שנאמר כאן נכרי, עכ"ל.

^[10] רש"י ב"ב ז, ב ד"ה כופין. ובערוך ערך שער פירש וז"ל: יש למגדלים ב' שערים זה לפנים מזה, והריוח שבאמצע נקרא בית שער, ע"כ.

^[11] הרבינו גרשום בב"ב יא, ב פירש: אכסדרה - גג מקורה הקבוע על ד' קונדסין ופתוחה מכל צדדיה ואינה עשויה אלא לצל בעלמא.

^[12] במשנה למלך (פ"ז מהלכות מלכים) כתב, שכמו שמחזיר גרושתו אינו חוזר עליה, הוא הדין גבי בית, אם מכרו וחזר ולקחו אינו חוזר, אבל צדד שאפשר לחלק שבאשה כתוב "חדשה" למעט מחזיר גרושתו, מה שאין כן בבית אין מיעוט ואפשר שאפילו אם מכר וחזר ולקח חוזר, ואף על פי שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות שאנן קיימא לן כרבנן שאפילו נפל וחזר ובנאו חוזר, אפשר לחלק בין נפל הבית וחזר ובנאו לבין מכרו וחזר וקנאו. אבל בקרן אורה כתב, שודאי לדידן שבית שנפל וחזר ובנאו חוזר, הוא הדין מכר וחזר ולקח חוזר, ואין לחלק ביניהם, וכתב שכן משמע בירושלמי שכתבו שאליבא דרבי יהודה שנפל וחזר ובנאו אינו חוזר הוא הדין מחזיר גרושתו אינו חוזר, ומשמע שלדידן שנפל וחזר ובנאו חוזר הוא הדין מחזיר גרושתו הוא חוזר אם לא משום שיש מיעוט של "חדשה", ואם כן גבי בית דקיימא לן שאם נפל וחזר ובנאו חוזר הוא הדין מכר וחזר ולקח חוזר.

^[13] משמע מכאן שגם שבט לוי היו יוצאים למלחמה. וכן מבואר בקדושין (כא, ב) שנסתפקו האם כהן מותר ביפת תואר. וצריך עיון על רש"י עה"ת בבמדבר (לא, ד) "אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל" ופירש"י לרבות שבט לוי. משמע דבכל המלחמות לא היו שבט לוי יוצאים למלחמה ורק במלחמת מדין היה ציווי מיוחד שילכו. וכן קשה על הרמב"ם שכתב בסוף הלכות שמיטה ויובל (פי"ג הי"ב) וז"ל: ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו וכו' לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן וכו', עכ"ל. ותירצו האחרונים שלשבט לוי לא היה פטור מהמלחמה, אלא שכן היה מציאות של שבט לוי מימי קדם, שהיו מיוחדים לעבודת ה', וזה מתכסיסי המלחמה עצמה, שיותר טוב להניח שבט לוי על התורה ועל העבודה מלהוציאם לשדה הקרב ללחום בחרב וחנית, וזהו שכתב הרמב"ם שאין עורכין מלחמה "כשאר ישראל" כלומר שהם משתתפים במלחמה באופן אחר. אבל אם המלך או מראשי מערכי המלחמה היו מכריחים אחד משבט לוי שהיו צריכים לו לילך למלחמה, היה מחויב לילך כשאר ישראל, ולכן הוצרכו במשנתינו לפרש הדין של חזרה מעורכי המלחמה גם בנוגע לכהנים. וכן משמע מעיקר דברי הרמב"ם שכתב שם בהלכה י"ג: ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו וכו' הרי זה נתקדש קדש קדשים וכו', ע"כ. הרי שלא היה זה דין רק לשבט לוי אלא הוא הדין לכן מי שיחד עצמו לעבודת ה'.

^[14] מבואר שאפילו פסולי מלחמה היו הולכים למלחמה, וצריך עיון מהירושלמי בקדושין (פ"ד ה"ה) שמשמע שבכלל לא הלכו פסולי קהל למלחמה.

^[15] כך כתב רש"י. אבל ברמב"ם (פ"ז מהלכות מלכים ה"י) מבואר, שרק מרגע שהתחיל לאכול פריו חל עליו הדין שנקי יהיה לביתו.

^[16] בסוגיא לא נתבאר אם גם השוטר היה צריך לדבר בלשון הקודש. ועיין בקרן אורה שכתב, שמשמע בשמעתין שכל הדברים נאמרו בלשון הקודש אפילו השמעת השוטרים, והוסיף, שבירושלמי אמרו שכהן מדבר בלשון הקודש ושוטר משמיע בכל לשון, וביאר הקרן אורה, שהירושלמי לשיטתו שלמד דין אמירה בלשון הקודש מ"ונגש אל הערפל" ולכן רק הכהן שכתוב אצלו "ונגש" היה צריך לדבר בלשון הקודש, מה שאין כן הבבלי שלמד דין אמירה בלשון הקודש מ"ודבר" ממילא גם השוטרים היו צריכים לדבר בלשון הקודש, כיון שגם בהם כתוב לשון דיבור. אבל במנחת חינוך (תקכ"ו) כתב לדבר פשוט שהשוטר לא היה מדבר בלשון הקודש, ונסתפק שם שאפשר שגם הכהן לא היה מדבר בלשון הקודש אלא רק את "שמע ישראל" שהכהן לבד היה אומרו ולא הפסוקים של "מי האיש"

^[17] הרמב"ם (בפ"ז מהלכות מלכים ה"ג) כתב שאותו שמשמיע לא היה אותו שמדבר, וכן הוא במאירי. ופירש בלחם משנה שם, שהרמב"ם דייק כן מדלא אמרו בברייתא כהן מדבר ומשמיע וכן שוטר מדבר ומשמיע, אלא אמרו כהן מדבר וכהן משמיע וכן שוטר מדבר ושוטר משמיע, נמצא שכהן ושוטר הם מיותרים לומר שהמשמיע הוא כהן אחר ושוטר אחר.

מונחין בארון. וכן הוא אומר במלחמת מדין: "וישלח אתם משה אלף למטה לצבא אתם ואת פינחס בן אלעזר הכהן לצבא וכלי הקודש וחצוצרות התרועה בידו" (במדבר לא, ו). "אתם" — אלו סנהדרין, "פינחס" — זה כהן משוח מלחמה, "וכלי הקדש" — זה ארון ולוחות שבו, "וחצצרות התרועה" — אלו השופרות.

תנא [שנה החכם]: לא לחנם הלך פינחס למלחמה במדין, אלא כדי ליפרע דין אבי אמו יוסף, שנאמר: "והמדנים מכרו אתו אל מצרים" וגו' (בראשית לז, לו). ושואלים: למימרא [האם לומר] שפינחס מזרעו של יוסף אתי [בא] מצד אמו? והא כתיב [והרי נאמר]: "ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה ותלד לו את פינחס" (שמות ו, כה), מאי לאו [האם אין] הכוונה דאתי [שבא] מיתרו שפיטם עגלים לעבודה זרה ולכן נתכנה "פוטיאל"? ומשיבים: לא, הכוונה היא שבא מיוסף שפיטפט (ליגלג) ביצרו ולא נכשל באשת פוטיפר.

ושואלים: והלא ידוע המדרש ששבטים היו מבזין אותו את פינחס לאחר שהרג את זימרי, והיו אומרים: ראיתם בן פוטי זה, בן שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, יהרוג נשיא מישראל, ואם כן ודאי הריהו מזרע יתרו! ומתרצים: אלא פינחס הוא גם מזרעו של יוסף וגם מזרעו של יתרו. ובאחת משתי דרכים אלה: אי אבוה דאימיה [אם אבי אמו] מיוסף — אימיה דאימיה [אם אמו] מיתרו, ואי אימיה דאימיה [ואם אם אמו] מיוסף — אבוה דאימיה [אבי אמו] מיתרו. ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן], ממה דכתיב [שנאמר] "מבנות פוטיאל", לכאורה "בנות" תרי [שתים] משמע, אלא לומר ששני האבות נתכנו "פוטיאל", כל אחד מסיבה אחרת. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

א משנה "ודברו השטרים אל העם לאמר מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישב לביתו" וגו' (דברים כ, ה). אחד הבונה בית התבן (מחסן לתבן), או בית הבקר (אורווה), או בית העצים, או בית האוצרות. וכן אחד הבונה בעצמו, ואחד הלוקח (קונה), ואחד היורש, ואחד שנתן לו הבית במתנה — כולם היו חוזרים.

"ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו" וגו' (דברים כ, ו) — אחד הנוטע כרם, ואחד הנוטע לפחות חמשה אילני מאכל אחרים, ואפילו מחמשת המינין שאינם כולם ממין אחד — הרי נחשב הדבר לכרם לענין זה. אחד הנוטע, ואחד המבריך (מכניס ענף בארץ כדי לגדלו כעץ חדש בפני עצמו) ואחד המרכיב עצים זה על זה, ואחד הלוקח (קונה), ואחד היורש, ואחד שנתן לו כרם במתנה.

"ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה" (דברים כ, ז) — אחד המארס את הבתולה, ואחד המארס את האלמנה. אפילו שומרת יבם שמת אחיו בלא ילדים וצריך הוא לייבמה, ואפילו שמע שמת אחיו במלחמה וצריך לייבם את אשתו — חוזר ובא לו. כל אלו ואלו שאמרנו שחוזרים מכל מקום הם הולכים עם שאר אנשי הצבא ושומעין את דברי כהן מערכי מלחמה, כלומר, מהמקום שבו עורכים את המלחמה בתוך תחום ישראל, וחוזרין למקומם. אבל משרתים את צורכי הצבא, ומספקין מים ומזון לצבא, ומתקנין את הדרכים.

ואלו שאינן חוזרין ממערכי המלחמה: הבונה בית שער (כניסה לבית), או אכסדרה (אולם כניסה פתוח) או מרפסת (מקום שעוברים בו), או הנוטע רק ארבע אילני מאכל או חמשה אילני סרק, המחזיר את גרושתו, או שאירס אשה האסורה לו, כגון אלמנה לכהן גדול, גרושה או חלוצה לכהן הדיוט, ממזרת או נתינה לישראל, בת ישראל לממזר או לנתין — לא היה חוזר. ר' יהודה אומר: אף הבונה בית על מכונו, שמחדש בית שהיה קיים כבר — לא היה חוזר. ר' אליעזר אומר: אף הבונה בית לבינים בשרון לא היה חוזר, שבתים אלה לא היו יציבים והיו נופלים מפעם לפעם.

אלו שאין זזין ממקומן, שאינם צריכים אפילו ללכת למערכי המלחמה והם פטורים לגמרי: מי שבנה בית וחנכו באותה שנה, נטע כרם וחללו בשנה הרביעית, הנושא את ארוסתו, או הכונס את יבמתו. שנאמר: "כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו אשר לקח" (דברים כד, ה), ודורשים: "לביתו" — זה ביתו שבנה, "יהיה" שהוא לשון ריבוי — זה כרמו, "ושמח את אשתו" — זו אשתו, "אשר לקח" — להביא (לרבות) את יבמתו, שאף על פי שאינה אשתו לגמרי — לקוחתו היא. והם פטורים לגמרי, ואף אין מספיקין (מספקים) (להם), לאנשי הצבא, מים ומזון, ואין הם מתקנין את הדרכים.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר "ודברו השטרים... מי האיש אשר בנה "וכו' (דברים כ, ה), יכול שאומרים דברים של עצמן ולא של כהן המשוח? — כשהוא אומר "ויספו השטרים" (דברים כ, ח) — הרי דברים של עצמן אמור, שעד עכשיו לא הם דיברו ועכשיו מוסיפים משל עצמם, הא [הרי] מה אני מקיים את דברי הכתוב "ודברו השטרים" — בדברי משוח מלחמה הכתוב מדבר, שהשוטרים משמיעים את דבריו. הא [הרי] כיצד? — כהן מדבר בקול נמוך ושוטר משמיע לעם בקול רם את דברי הכהן.

תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: כהן מדבר ושוטר משמיע, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: כהן מדבר וכהן משמיע, ותניא אידך [ושנויה ברייתא שלישית אחרת]: שוטר מדבר ושוטר משמיע. אמר אביי: הא [הרי] כיצד אנחנו מיישבים את הברייתות האלה? ממה שנאמר "ונגש" (דברים כ, ב) ועד "ודברו" (דברים כ, ה), שמעורר את העם לצאת למלחמה ולא לפחד — כהן מדבר וכהן אחר משמיע, מ"ודברו" עד "ויספו", שמונה שם כל אלה החוזרים מן המערכה בגלל ענייני שמחה — כהן מדבר ושוטר משמיע, מ"ויספו" ואילך לגבי הירא ורך הלבב — שוטר מדבר ושוטר אחר משמיע.

ג שנינו במשנה בין הדברים הנאמרים ליוצאים למלחמה: "מי האיש אשר בנה בית חדש" כו' (דברים כ, ה). תנו רבנן [שנו חכמים]: "אשר בנה", אין לי אלא אשר בנה ממש, ואולם אם לקח (קנה) או ירש או שניתן לו במתנה מנין שאף הוא חוזר — תלמוד לומר: "מי האיש אשר בנה" שהוא לשון ריבוי — לרבות את כולם.

"בית", אין לי אלא בית מגורים, מנין לרבות בית התבן, ובית הבקר, ובית העצים, ובית האוצרות — תלמוד לומר: "אשר בנה" וכוונתו לרבות כל שבנה, מכל מקום. יכול שאני מרבה אף הבונה בית שער אכסדרה ומרפסת — תלמוד לומר: "בית", כלומר, מה בית שצריך להיות הראוי לדירה גם אם אין גרים בו — אף כל הראוי לדירה.

ר' אליעזר בן יעקב אומר: "בית" הוא כמשמעו, בית למגורי אדם דווקא, וכיון שלא נאמר "לא חנך" אלא "ולא חנכו" הרי זה למעט — פרט לגזלן שהבית איננו שלו. ושואלים: לימא [האם לומר] שדברים אלה דלא [שאינם] כדעת ר' יוסי הגלילי, דאי [שאם] כשיטת ר' יוסי הגלילי — הא [הרי] אמר: מה שנאמר "הירא ורך הלבב" (דברים כ, ח) זה המתיירא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בפרש"י בד"ה חיללו בשנת כו' מחלל את הפירות כו' ובד"ה ה"ג כל אלו כו' שומעין דברי מערכי מלחמה של כהן כו' עכ"ל כצ"ל:

גמ' וכה"א וישלח אותם גו' אותם ואת פנחס אותם אלו סנהדרין. מאותם שנייה שהוא מיותר דריש אלו סנהדרין שהם שקולים ככל ישראל. ואמר וכלי הקודש זה הארון והלוחות כו'. ולשון וכלי בלשון רבים קאי על הארון והלוחות ורש"י בחומש פירש וכלי הקודש זה הארון והציץ כו' והוא על פי הספרי כמ"ש הרא"ם אך מה שאמר וחצוצרות התרועה אלו השופרות לא ידענא פירושו דהא ודאי חצוצרות ממש והן של כסף היו להם במלחמה כדכתיב וכי תבואו מלחמה גו' והרעותם בחצוצרות וגו':

לא לחנם הלך פנחס כו'. פרש"י שהלך פנחס ולא הלך אלעזר כו' עכ"ל וצ"ל דהך ברייתא פליגא אהא דקאמר לעיל פנחס זה משוח מלחמה וכן נראה מפרש"י בחומש:

מאי לאו דאתי מיתרו כו'. כל זה מבואר בחידושינו פי"נ ע"ש:

גמרא וחצוצרות התרועה אלו השופרות. הרש"א בח"א כתב דל"י פירושא דהא ודאי חצוצרות ממש היו כו' ע"ש. ול"נ משום דאישתני שמייהו כדאיתא בשבת (לו). ושם בברייתא קורא ג"כ לחצוצרות שופר ועי' זבחים (סח) תד"ה כשהוא:

במשנה ואפי' מחמשת מינין. כצ"ל וכ"ה במשניות וכ"ה ברש"י:

שם ואפי' שמע שמת אחיו במלחמה. עמש"כ לקמן (מד) בס"ד:

גמרא ת"ר אשר בנה כו' לקח כו' מנין ת"ל מי האיש כו'. עפרש"י ולעד"נ דמאשר (דרבויא הוא כדלקמן (מו א וב) ובזבחים (יח ב) וע"ש בתד"ה ואידך) דריש. ודע דק"ל דברייתא זו היא בספרי. ושם בפ' תצא גבי מעקה דריש ג"כ כי תבנה בית חדש אין לי אלא בונה לוקח כו' מנין ת"ל בית מ"מ. והתם לא כתיב לא האיש ולא אשר. ועוד ק"ל דהכא דריש בית התבן וכו' מן אשר בנה והתם דריש מן לא תשים דמים בביתך. והא גם התם כתיב פעל הבניה קודם בית כי הכא. וזה י"ל דההיא אתיא כראב"י דכאן:

רש"י ד"ה חללו. בשנת הד' לנטיעתו מחלל אה"פ כו'. כצ"ל:

רד"ה והמחזיר גרושתו. שאינה חדשה לו. כצ"ל:

'אֹתָם' אֵלּוּ סַנְהֶדְרִין (במדבר לא, ו). נראה לי דתלמידי חכמים נרמז בתורה ברבוי האת דכתיב אֶת הֳ' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא (דברים ו, יג) לרבות תלמידי חכמים (פסחים כב:) והטעם כי כל עסקו הוא בתורה שהיא בנויה בכ"ב אותיות מן א' עד ת' ולכן דריש אותם על הסנהדרין כי אותיות אֶת רומזים עליהם מצד לימודם ועסקם בתורה ואות מ"ם סתומה רומזת על מצות שהם שלמים במצות בארבעה חלקים שהם מחשבה וכונה ודבור ומעשה. גם עוד דריש אותם על סנהדרין שהם אוֹת של ישראל.

תָּנָא לֹא לְחִנָּם הָלַךְ פִּינְחָס לַמִּלְחָמָה אֶלָּא לִיפָּרַע דִּין אֲבִי אִמּוֹ (שמות ו, כה). פירוש כי מלאכתו של משוח מלחמה לא היתה צריכה להם באותה הליכה שהם נבררו י"ב אלפים איש על פי ה' והובטחו לשלום ולמה הלך פנחס בסוג משוח מלחמה? אלא כדי ליפרע דין אבי אמו (בראשית לז, לו). ובזה ניחא מה שפירש וַחֲצֹצְרוֹת (במדבר לא, ו) אֵלּוּ הַשּׁוֹפָרוֹת ונתרצה שפיר קושיית המהרש"א ז"ל בזה.

לְמֵימְרָא פִּינְחָס מִיוֹסֵף אָתֵי.. מַאי לָאו דְּאָתֵי מִיִּתְרוֹ שֶׁפִּיטֵּם עֲגָלִים לַעֲבוֹדָה זָרָה? (שמות ו, כה). קשא לפי דרש זה למה הכתוב רומז על יתרו בדבר גנות שפיטם עגלים לעבודה זרה דעביד בגיותו והלא התורה צותה (שמות כב, כ) אל תונו את הגר לומר לו זכור מעשיך הראשונים (בבא מציעא נח:)?
ונראה לי בס"ד דרמזה כאן שבחו לומר כל כך אדוק בעבודה זרה הוה ועם כל זה זכה להיות גר קדוש עד שאמר לו משה רבינו ע"ה וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם (במדבר י, לא) כלומר חביב עלינו כבבת עינינו וגם מזרעו עמדו צדיקים עצומים שהיו גדולי ישראל וחד מנהון פנחס איש האלקים.

מִיּוֹסֵף שֶׁפִּיטְפֵּט בְּיִצְרוֹ (שמות ו, כה). הא דרמז לשון פטפוט ולא אמר זלזל ביצרו, נראה לי בס"ד שרמז לפי דרכו על שם הקדוש הנקרא טפטפיה שבו יהיה לאדם טהרת המחשבה ויוסף הצדיק ע"ה מסתמא היה מתכוין בו ובזה היה ניצול מיצר הרע ומזלזל בו ולכן רמז עליו הכתוב בלשון פטפוט לרמוז נמי על שם הקדוש טפטפיה שהיה נעזר מכוחו לזלזל ביצרו.

אֶלָּא אִי אֲבוּהּ דְּאִימֵּיהּ מִיּוֹסֵף, אִימֵּיהּ דְּאִימֵּיהּ מִיִּתְרוֹ (שמות ו, כה). הנה לפי חלוקה זו נמצא מה שאמרו שֶׁפִּיטֵּם אֲבִי אִמּוֹ עֲגָלִים לַעֲבוֹדָה זָרָה, היינו רוצה לומר אבי אם אמו ולחלוקה השנית דאמר אִימֵּיהּ דְּאִימֵּיהּ מִיּוֹסֵף הנה מה שאמרו בברייתא לִיפָּרַע דִּין אֲבִי אִמּוֹ, היינו רוצה לומר אבי אם אמו.
ולפי זה אמו של פנחס היתה מצד יוסף ומצד יתרו אם כן פנחס יקרא בן ליוסף ויקרא בן ליתרו והיינו מצד אמו שהיתה משניהם וכן נמי מצד אביו אלעזר בן אהרן יקרא בן ללוי ומצד זקינתו אם אביו שהיתה משבט יאודה דהיתה אחות נחשון יקרא בן ליאודה ונראה לי בס"ד לכן נקרא פינחס [208] שהוא מספר ד' פעמים בן [52×4=208] כנגד ארבעה בן שראוי לקרותו מצדדים הנזכר.
ונראה לי בס"ד דהפועל הזה שפע פנחס בקנאה זו שהרג לזמרי שבעל נכרית נעשה מהרכבה הזאת אשר נעשית מצד האב ומצד אביו [האם] כי מצד אביו שהיה כהן שהוא בחסד, רחוק הדבר וקשה מאד שיהיה לו אבירות לב כל כך להרוג שתי נפשות חזקות בדקירה אחת, כי מצד החסד יהיה לו רכות לב והוא מצד אבותיו רחוק מאד מן הגבורה וכל שכן מן התוקף שלה ואם כן לא היה יוצא פועל זה מידו אך להיות נתערב עמו צד אמו שהיתה מיתרו דהוה תקיף בגבורה שהיה תחלתו גוי וכומר לעבודה זרה לכך נתעורר בלבו אבירות לב כזאת לדקור שתי נפשות חזקות בדקירה אחת.
ועדיין צריך לזה דבר אחר כי היה מקדימו איש אחר בדבר כי היו בישראל אנשים בעלי תוקף וגבורה שהם היו מתעוררים לעשות פועל זה קודם, על כן נתקן דבר זה שהוא יהיה מוקדם בקנאה זו להתקנאות על ביאה אסורה של נכרית מצד אמו שהיה בה תערובת כח מיוסף שפטפט ביצרו ולא קרב לאשה נכרית ובצירוף כל הצדדין האלה יצא פועל טוב זה מיד פנחס וזכה אליו יותר מאחרים.
והרי הרכבה זו הנעשית מכל הצדדין הנזכר דומה להרכבה שעושין במשקה המתוק של סוכ"ר שמערבין בו משקה של פרי חמוץ כדי שיהיה מתקבל לשתיה דהמתוק לבדו אינו מקובל לשתיה אצל האדם וגם עוד עושין לו עריבות יותר לבסמו בתתם לתוכו עוד משקה של מי ורדים שיהיה נאה ומתקבל אצל השותה מאד כן הדבר הזה מצד היותו בן כהנים שהם בחסד הרי זה דומה למשקה מתוק של סוכ"ר שאינו מתקבלת שתיה שלו אצל האדם כן הוא להיותו דבק בחסד מצד אבותיו לא היה מתקבל פועל זה של דקירת שתי נפשות חזקות ביחד לצאת מידו אך על ידי תערובת גבורה חזקה שהיה בו מצד אמו דאתיא מיתרו נתקבל פועל זה לצאת מידו דדומה הרכבה זו להרכבת משקה המתוק דמיון כח החסד עם משקה פרי חמוץ דמיון כח הגבורה.
ועם כל זה לא היה הפועל הזה ממהר לצאת מתחת ידו קודם לאחרים שהיה להם כח וגבורה אך קדם הוא בפועל הזה לאחרים על ידי תערובת אחר שהיה בו מצד אמו דאתיא מיוסף גם כן אשר הוא פטפט ביצרו ונתרחק מאשה נכרית לכך נתלהבה ונתעוררה בו אש הקנאה להתקנאות על ביאה נכרית יותר מכל איש ישראל והרי זה דומה למשקה הנזכר שנעשה ערב יותר על ידי שעירבו בו מי ורדים ובסמו אותו בהם.

דַּיְקָא נַמִי דִּכְתִיב 'מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל', תְּרֵי מַשְׁמַע (שמות ו, כה). רש"י ז"ל פירש מדלא כתיב פוטאל. ונראה לי בס"ד דמפיק לה מדלא כתיב לָקַח לוֹ 'בַּת' פּוּטִיאֵל וכיון דאמר בְּנוֹת תרי משמע כלומר לקח שתי בנות ובאמת הוא לקח אחת אלא דזו הבת האחת חשובה כשתים אחת מצד יתרו ואחת מצד יוסף הצדיק ע"ה וכאלו לקח בת מיתרו ובת מיוסף.

אלא ליפרע דין אבי אמו. לאו דוקא נקט אבי אמו דהא בסמוך מסיק שספק הוא אי אבוה דאמיה מיוסף ואמיה דאמיה מיתרו או להפך אמיה דאמיה מיוסף ואבוה דאמיה מיתרו אלא חד מנייהו נקט וכן הא דנקט השבטים שפיטם אבי אמו לאו דוקא אבי אמו אלא חד מנייהו נקטו. ואין להקשות היאך דרשו השבטים פוטיאל לגנאי לחודיה כיון דפוטיאל תרי משמע די"ל שגם הם ידעו דפוטיאל תרי משמע אלא שכך מנהג המבזים ללכת אחרי הפגום שבשניהם כדי לבזות:

אלא ליפרע דין אבי אמו כו'. אבל במדרש רבה ובתנחומא אמרו טעם אחר משום שאמר הקב"ה מי שהתחיל במצוה גומרה הוא השיב את חמתי והכה את המדינית כו':

כהן מדבר וכהן משמע. נ"ל שר"ל שהכהן משוח מדבר וכהן אחר תחתיו משמיע וכן שוטר מדבר ושוטר משמיע היינו ששוטר אחר מדבר ושוטר אחד משמיע דאם לא כן הוה ליה למימר כהן מדבר ומשמיע שוטר מדבר ומשמיע וכן כתבו הרמב"ם והסמ"ג:

מנין לרבות בית התבן ובית הבקר כו'. תימה דהא בפרק קמא דיומא ממעט להו ממזוזה מדכתיב ביתך ביתך המיוחד לך דמשמע דבית סתם בלא כ"ף פשוטה היינו אפי' בית התבן ובית הבקר כו'. ויש לומר דהא מסיק התם דתנאי היא ועוד יש לומר דאפילו אי לא הוה כתיב ביתך אלא בית נמי הוה דריש בית המיוחד לך פרט לבית התבן ובית הבקר כו' וראיה מדאמר ראב"י בית כמשמעו:

מה בית הראוי לדירה כו'. בפ"ק דסוכה ממעט מכאן שאינו חוזר על בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות כיון שאינו ראוי לדירה וא"ת דהא תניא במנחות פרק הקומץ רבה בית שער אכסדרה ומרפסת חייבין במזוזה ולא ממעט להו מדכתיב ביתך הראוי לדירה וכן משמע בהדיא בפ"ק דמסכת סוכה דבית שער חייב במזוזה גבי שתי סוכות של יוצרים זו לפנים מזו דפריך ותהוי חיצונה בית שער ותיחייב במזוזה. וי"ל דהתם מדרבנן קאמר חייבין במזוזה ותדע דהא בפ"ק דיומא ממעט להו ממזוזה מדכתיב ביתך ביתך המיוחד לך אלא על כרחך צריך לומר דהתם במנחות מדרבנן קאמר וביומא מדאורייתא קאמר והרי"ף תירץ וחלק בין פתוחין לבית ולפתוחין לגינה וקשה דא"כ הוי ליה לשנויי הכי התם במנחות דפריך אדרב חסדא דאמר אכסדרה פטורה מן המזוזה אבל לדידי אין להקשות דא"כ ה"ל לשנות התם הא דאורייתא הא דרבנן משום דמשמע דרב חסדא פטורה לגמרי קאמר אפילו מדרבנן כדפירשו התוספות התם. ועוד יש לומר דהכא וביומא מיירי בבית שער של אכסדרה ובית שער של מרפסת והא דקתני בית שער אכסדרה פירוש של אכסדרה:

(מג א משנה) בנה בית חדש ולא חנכו וכו' ואחד הלוקח וכו' נטע כרם ולא חללו וכו' ואחד הלוקח וכו'.—יש להסתפק בלוקח כרם, שכבר חללו המוכר קודם שקנה אותו זה, אם דין הלוקח כרם זה כדין הקונה בית, שאם חנכו הקונה בשנה ראשונה אינו זז ממקומו, כדתנן למטה, וה"נ זה שקנה הכרם אינו זז ממקומו שנה ראשונה; או שמא מאחר שכבר נתחלל אצל המוכר אין לקונה ממנו שום הנחה וחייב לצאת בצבא.

שפיטפט. זילזל וכבש אותו ולא. חשבו: והלא שבטים מבזים אותו. כדאמרינן באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף פב:) לפיכך הוצרך ליחסו שם פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן: תרי פוטי. מדלא כתיב פוטאל: מתני' בית האוצרות. לאוצר יין שמן ותבואה. ואחד הלוקח. בית בנוי שהרי אצלו הוא חדש ובגמרא מרבינן ליה מקרא: חמשה אילני מאכל. דבהכי הוי כרם שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב: ואפילו מה' מינין. מצטרפין: חיללו. בשנת הרביעית לנטיעתו שחלל את הפירות במעות כדרך מעשר שני ומעלה את המעות לירושלים ואוכלן כדכתיב (ויקרא יט) קדש הלולים וגמר קדש קדש ממעשר: ה''ג כל אלו שומעין דברי כהן מערכי מלחמה וחוזרין. כמו שומעין דברי מערכי מלחמה של כהן כלומר שהכהן אומר להן: סרק. כגון ארזים ושקמים שאינן עץ פרי: והמחזיר גרושתו. ואירסה אינו חוזר שאינה חדשה לו וקרא אאשה חדשה קפיד כדכתיב כי יקח איש אשה חדשה (דברים כד): אלמנה. ואירסה כהן גדול אינו חוזר בשבילה דאימעוט מולא לקחה מדלא כתיב ולא לקח: על מכונו. סתרו ובנאו במדה ראשונה אינו חוזר דלאו חדש הוא הואיל ולא חידש להוסיף עליו ואפילו אצלו אינו חדש וגרע מהלוקח והיורש: אף הבונה בית לבינים בשרון. מקום הוא ששמו שרון ואין הקרקע יפה ללבינים ולא הוי דבר קיימא שפעמיים צריך לחדשה בשבע שנים: ואלו שאין זזין ממקומן. דהנך דלעיל הולכין עד לספר ושם שומעין דברי כהן וחוזרין מן המערכה לארץ ישראל ואינם חוזרין לבתיהם אלא עוסקין בסיפוק מים ומזון להולכי מלחמה ואלו אין זזין ממקומן אפילו ללכת עד הספר ולשוב ע''פ כהן: הבונה בית וחנכו. ולא דר בו עדיין שנה: וכן הנוטע כרם וחיללו. ועדיין לא עברה שנת רביעית עליו שלימה: נקי יהיה לביתו. בשביל ביתו: יהיה. רבויא הוא הוסיף לך הויה אחרת להיות כזו: גמ' יכול דברים של עצמן. יכול שהדברים הללו שהם אומרים מי האיש אשר בנה וגו' של עצמן הן ולא היה כהן אומרן אלא השוטרים: ת''ל ויספו השוטרים. לדבר אל העם ואמרו מי האיש וגו' ויספו משמע שדבר זה הם מוסיפים משלהם: הרי דברים של עצמן אמור. שהדבר זה לבדו הן מוסיפין על של כהן מדעד השתא גבי נטע וגבי אירס אשה לא כתיב ויספו והכא כתיב ויספו ש''מ עד הנה דברי כהן ואת זו הן מוסיפין: הא מה אני מקיים ודברו השוטרים. בבנה ונטע ואירס: בדברי משוח מלחמה הכתוב מדבר. שהכהן אומר והשוטרים משמיעין אותן: מונגש עד ודברו. דהיינו שמע ישראל אתם קרבים וגו' עד להושיע אתכם: מי האיש. ריבויא הוא דמצי למיכתב מי אשר בנה ומדלא כתיב אשר בית בנה דרוש ביה בנה מ''מ והאי דכתיב בית למעוטי בית שער אכסדרה ומרפסת שהם עשוים לדריסת רגל ולא ראוים לדור בהם: בית שער. בית כניסת שער החצר להסתופף שם שומר הפתח: ולא חנכו. מדלא כתיב חנך הוי מיעוטא חנכו לזה ולא לאחר פרט לגוזל בית: כרבי יוסי הגלילי. דמתני':

אין פירוש לקטע זה