סוטה מג ע"ב

דף מג - ב

הא אמר רבי יוסי הגלילי: (דברים כ, ח) "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו" - זה המתיירא  מעבירות שבידו שחוזר לביתו,

וכיון שלומדים מ"רך הלבב" שגזלן חוזר לביתו, אם כן אין צריך את "ולא חנכו" בשביל למעט את הגוזל בית שאינו שב מחמת שלא חנכו, שהרי הוא צריך לשוב מחמת הגזילה שבידו.

ומתרצינן: אפילו תימא שהברייתא סוברת כרבי יוסי הגלילי,

שגם לפי רבי יוסי הגלילי יש אופן שגוזל בית יוצא למלחמה ואינו חוזר מחמת שגזל, כגון דהגזלן עבד תשובה ויהבי דמי [ושילם את דמי הבית] לנגזל,

שבכהי גוונא, לא נכלל בכלל "רך הלבב", שכבר עשה תשובה, ובאופן זה צריך את המיעוט של "ולא חנכו", למעט אותו שאינו חוזר מעורכי המלחמה מחמת שלא חנך את הבית.

ומקשינן: אי הכי, אם מדובר בגזלן שעשה תשובה ושילם לנגזל עבור הבית, מדוע ממעטים אותו מ"ולא חנכו", והא הוה ליה כמו לוקח שחוזר אם לא חנך את הבית שקנה, וליהדר [שיחזור] אם לא חנך את הבית, ומתרצינן: כיון דמעיקרא [שמתחילה] בתורת גזילה אתא [בא הבית] לידיה, אפילו שאחר כך שילם עליו, לא חוזר מהמלחמה בשביל לחנוך אותו:

שנינו במשנה: (דברים כ, ו) "ומי האיש אשר נטע כרם ולא חיללו כו':

תנו רבנן בבריתא:

"אשר נטע" - אין לי אלא נטע ולא חילל, שחוזר מעורכי המלחמה, אבל אם לקח וירש וניתן לו כרם במתנה ולא חילל, מנין שגם הם בכלל "נטע"

תלמוד לומר: "ומי האיש אשר נטע כרם" ש"ומי האיש" מיותר לרבות גם מי שלא נטע את הכרם שלו, אלא קיבלו מאחר שנטעו.

ואין לי ללמוד מהפסוק, אלא איש שיש לו כרם מנין לרבות, גם מי שיש לו חמשה אילני מאכל הנטועים בצורה של כרם, שחוזר כדי לחללם ואפילו שנטע עצי פרי משאר מינין - שהיה כל עץ ממין שונה.

תלמוד לומר: "אשר נטע כרם" ולא כתוב "אשר כרם נטע" משמע שבא לרבות גם נטיעות שאינם של כרם, יכול שאני מרבה מ"נטע" גם הנוטע ארבעה אילני מאכל וחמשה אילני סרק שאין להם דין כרם, תלמוד לומר: "כרם" שממעט נטיעות שאינם דומים לכרם, וארבע נטיעות אינו דומה לכרם אפילו אם הנטיעות הן עצי פרי, לפי שהפחות שבכרמים הוא חמש גפנים.

רבי אליעזר בן יעקב אומר: "כרם" הכוונה כמשמעו כרם ממש, וממעט אפילו נטיעה של שאר עצי פרי הדומה לכרם,

בהמשך הפסוק כתוב "ולא חיללו" ויכל להיות כתוב "ולא חילל",

דורשת מכך הברייתא מיעוט, "ולא חיללו" פרט למבריך - שכופף זמורה של גפן לתוך האדמה ומוציא ראשה מצד אחר, כדי שתכה שם שרשים ותצמח כגפן מיוחדת בפני עצמה, ולמרכיב - שתוחב ענף רך מאילן אחד לתוך נקב שנוקב באילן אחר, (ומותר לישראל להרכיב, אם הענף הוא ממין העץ, אפילו אם זה פירותיו דקין וזה פירותיו גסין. רש"י)

שעל נטיעות אילו אינו חוזר מעורכי המלחמה.

עד כאן דברי הברייתא;

ומקשינן: כיצד ממעטת הברייתא מ"ולא חיללו" מבריך ומרכיב, והא אנן תנן במשנתינו שאחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב, חוזר לחללו כרמו.

ומתרץ: אמר רבי זירא אמר רב חסדא: לא קשיא,

כאן בברייתא שממעטת מרכיב ומבריך מ"ולא חללו", מדובר בהרכבת איסור ^[18], כגון שהרכיב מין בשאינו מינו, ובהברכת איסור, כגון שהבריך ענף של אילן לתוך ירק והרכיבו בו ^[19],

כאן במשנה שמרבה מרכיב ומבריך שהוא בכלל הנוטע כרם, מדובר בהרכבת היתר ובהברכת היתר.

והוינן בה: האי הרכבת היתר, שהעמיד בה רב חסדא את המשנה, שחוזר בשביל חילול ההרכבה היכי דמי?

אילימא [אם נאמר] שמדובר, שהרכיב ענף של נטיעה ילדה [צעירה] בנטיעה ילדה [צעירה], שעדיין לא מלאו לה ארבע שנים, וחייבת בחילול,

אם כן מדוע צריכה המשנה לרבות שחוזר מהמלחמה בשביל לחלל את ההרכבה, תיפוק ליה דבעי מיהדר [שצריך לחזור], גם לולא הענף שהרכיב, משום ילדה ראשונה [הנטיעה עצמה], שהיא עדיין ילדה וחייבת בחילול,

אלא, צריך לומר שהמשנה באה לרבות הרכבה, שהרכיב ענף של ילדה [צעירה החייבת בחילול], בנטיעה זקינה [שאינה חייבת בחילול], שחוזר מהמלחמה בשביל חילול ההרכבה.

ומקשינן: וכי הרכבה זו חייבת בחילול, והאמר רבי אבהו: ענף ילדה ^[20] שסיבכה [שחיברה] בנטיעה זקינה, בטלה הילדה בזקינה ואין בה דין ערלה ^[21], ואין בה דין חילול רבעי, ומה שכתוב במסכת ערלה, שההרכבה חייבת בערלה, מדובר בענף שחיברו אותו לעץ צעיר שעדיין חייבת בערלה,

שהענף נעשה כמו העץ שנתחבר אליו, שזו היא נטיעתו.

ומתרץ: אמר רבי ירמיה, לעולם משנתינו מדברת בהרכבת ילדה בילדה, שבאופן זה ההרכבה חייבת בחילול,

ומה שקשה, שגם בלא ההרכבה צריך לחזור מהמלחמה בשביל לחלל את הנטיעה הראשונה,

מדובר כגון דנטע להך קמייתא [שהוא נטע את העץ] בשביל לסייג ^[22] [גדר] - כגון: שהיתה פרצה בגדר שדהו, ונטע את הנטיעה בפרצה בשביל לסתום אותה ולקורות - לקצוץ ממנה קורות לכשתגדל, שבאופן זה האילן פטור מערלה ורבעי, ורק ההרכבה חייבת בחילול.

כמו דתנן במסכת ערלה (פ"א מ"א): הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה,

ומשנתינו מחדשת שגם באופן זה שרק ההרכבה חייבת בחילול, חוזר מהמלחמה בשביל החילול.

ומקשינן: מדוע בהרכיב בנטיעה העומדת לסיייג ולקורות, ההרכבה חייבת בחילול,

ומאי שנא הרכבת ענף ילדה בנטיעה זקינה, שהדין דבטלה הענף לנטיעה הזקינה, ואינה חייבת בערלה, ואין בה דין רבעי,

ומאי שנא הרכבת ענף ילדה שמיועדת לפרי, בנטיעה ילדה שמיועדת לסייג ולקורות ופטורה מערלה ורבעי, שהדין דלא בטלה הענף לנטיעה וחייבת בערלה, ויש בה דין חילול.

ומתרצינן: חלוק הרכיב ילדה בזקינה מהרכיב ילדה בילדה שניטעה לסייג ולקורות,

התם בהרכיב ילדה בזקינה, הילדה בטילה לנטיעה הזקינה, כיון שגם אי מימליך עלה [גם אם ישנה את דעתו] על הנטיעה, לאו בת מיהדר היא [אינו יכול לחזור ולשנות את דין הנטיעה על ידי מחשבה], שתהיה דינה כילדה.

מה שאין כן הכא בהרכיב ענף ילדה בנטיעה ילדה שנטעה לסייג ולקורות, שאי מימליך עלה [אם יחזור בו] בתוך שנות הערלה ^[23] לקיימה לפירות, בת מיהדר היא מועלת מחשבתו, לשנות את מטרת הנטיעה לפירות, ושוב חייבת הנטיעה בערלה ורבעי, לכן דין הילדה שמרכיבים בה, שחייבת בערלה,

ואפילו שעדיין לא חזר בו ממחשבתו לגדל את הנטיעה עצמה לפירות, מכל מקום הענף שהרכיב, עומדת לאכילה,

ומועלת מחשבתו, כמו שהיא מועלת לענין הנטיעה עצמה, אפילו שבשעת הנטיעה לא נטעה לשם כך.

מידי דהוה [כמו שהדין] באילנות שעלו מאיליהן, החייבים בערלה אף שלא ניטעו בכוונה לשם פירות.

דתנן: אילנות פרי שעלו מאיליהן, אף על פי שלא נטעם בעצמו - חייבין בערלה.

ומקשינן: מדוע היינו צריכים להעמיד את האופן שחוזר בשביל חילול ההרכבה, באופן דחוק, שנטע את הנטיעה עצמה לסייג ולקורות,

והרי אפשר להעמיד בנוטע לאכילה, ומה שקשה, שבאופן זה צריך כבר לחזור בשביל חילול הנטיעה עצמה, ולוקמה [אפשר להעמיד] בכרם של שני שותפין, שאחד מהם הרכיב ענף שלו בנטיעה של חברו, בשביל שיהיו פירות הענף שלו.

דבאופן זה, האי הדר אדידיה בעל הנטיעה חוזר בשביל חילול נטיעתו, והאי הדר אדידיה ובעל ההרכבה, חוזר בשביל חילול הרכבתו.

אמר רב פפא: זאת אומרת [משמע מקושית הגמרא] שרק באופן שהנטיעה של אחד וההרכבה של השני, חוזרים מעורכי המלחמה לחלל. אבל אם הכרם של שני שותפין שהנטיעות הם של שניהם, אין חוזרין עליו מערכי המלחמה,

ומתמה: ומאי שנא נטיעה של שותפים החייבת בחילול, שאין השותפין חוזרים מהמלחמה, מחמשה אחין ומת אחד מהן במלחמה והשאיר אשה בלא ילדים החייבת ביבום, שמבואר בברייתא לקמן (מד, א) דכולן חוזרין, מפני שהיא שומרת יבם לכל האחים.

ומתרצינן: התם ביבמה, כל האחים חוזרים מהמלחמה, לפי שכל אחד ואחד מהאחים, קרינא ביה אשתו, דשמא לאותו אח תתייבם,

מה שאין כן הכא בנטיעה של שותפין, לכל אחד ואחד מהשותפין לא קרינא ביה כרמו המיוחד לו, שהרי אין בנטיעה אפילו גפן אחד שאין לשניהם חלק בה ^[24].

רב נחמן בר יצחק אמר: מה שכתוב במשנה שמרכיב ומבריך חוזר מהמלחמה בשביל חילול הרכבתו והברכתו, מדובר במבריך ענף של אילן בירק, שיש בזה גם הברכה וגם הרכבה על ידי שכופף הזמורה בירק והרכיבו בו,

ובאופן זה רק הענף המורכב חייב בחילול, ולא הירק, ובזה חידשה המשנה שחוזר משום חילול ההרכבה וההברכה חוזר,

ומעמיד רב נחמן בר יצחק את המשנה לפי התנא שמתיר להרכיב מין בשאינו מינו, שאם לא כן, הרי זה הרכבת איסור ונתמעט מ"ולא חיללו" פרט להרכבת איסור שאינו חוזר.

ומי הוא התנא שסובר שמותר להרכיב מין בשאינו מינו

האי תנא הוא,

דתניא: המבריך אילן בירק,

רבן שמעון בן גמליאל מתיר

משום רבי יהודה בן גמדא איש כפר עכו וחכמים אוסרין.

כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: לתרץ את הסתירה שבין משנתינו שכוללת מבריך ומרכיב בין החוזרים מעורכי המלחמה, לבין הברייתא שממעטת מבריך ומרכיב מ"ולא חיללו", שהא מני הברייתא, רבי אליעזר בן יעקב היא.

וכי לא אמר רבי אליעזר בן יעקב התם, למעט נוטע חמש אילנות משאר עצי פרי, שאינו נכלל בכלל נוטע כרם, משום שלומד "כרם" כמשמעו.

הכא נמי סובר גם לגבי מבריך ומרכיב, שממעטם מ"נטע" שסובר שהכוונה כמשמעו ^[25], שרק נוטע אין - חוזר מהמלחמה כדי לחלל את כרמו, אבל מבריך ומרכיב לא חוזר.

כיון שהובאו דברים שאמר רבי יוחנן משמו של רבי אלעזר בן יעקב, מביאה הגמרא עוד מימרות שמסר רבי יוחנן משמו:

כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב: גפן ילדה שהיא נמוכה, ולעולם תהיה פחותה מטפח,

גזרו חכמים שחייבת בערלה כל שנותיה, אפילו לאחר שנות הערלה,

משום דמתחזיא [שנראית] כבת שתא [כבת שנה], ואם יתירוה באכילה יבואו לאכול גם פירות ערלה ממש.

והני מילי שחייבת בערלה כל שנותיה, רק בכרם קטן ביותר, שעשוי שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב ^[26],

אבל אם יש כרם שלם של נטיעות נמוכות קומה,

כוליה כרם קלא אית ליה [לכרם שלם יש קול], והכל אומרים כרם יש לפלוני משונה מכל הכרמים, ולאחר שעברו שנות הערלה, יודעים הכל שהיא זקינה.

כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב: מת תופס ארבע אמות לקריאת שמע שאסור לקרות קריאת שמע בתוך ארבע אמותיו,

דכתיב: (משלי יז, ה) "לועג לרש חרף עושהו" שכיון שהמת אינו יכול לקיים מצוות הרי זה שמקיים מצווה לידו נחשב כלועג לו ^[27].

אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב: חורגתא [בת אשתו, מבעלה הקודם] שהגדילה בין האחין [שגדלה יחד עם בניו] מאשה אחרת,

אף על פי שאינה אסורה להם מן הדין משום אחות, שהרי אינה אחותם,

מכל מקום אסורה לינשא לאותם אחין, משום דמתחזיא [שנראית] כי אחתייהו [כאחותם], שמי שאינו מכיר בה, ורואה אותה שגדלה עם בני האב, סבור שהיא אחותם, ואומר שאח נושא את אחותו.

ודוחה הגמרא: ולא היא, אין ההלכה כן, כי קלא אית ליה למילתא [יש קול לדבר] ונודע לרבים שאינם אח ואחות, ואין מקום לחשוש ^[28].

כתוב בתורה "ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך" דורש הספרי מפסוק זה, שדווקא בדבר שאין לו ללוי חלק ונחלה בו, בה הוא בא ונוטל מעשר ראשון שלו,

יצאו - לקט, שכחה ופאה, שיש לו חלק ונחלה עמך, שהם מופקרים אף לעניים לוויים כשאר עניי ישראל. שבהם אינו נוטל מעשר ראשון.

ואמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב: לקט שכחה ופאה שאסף אותם העני וכינס הרבה ביחד ועשאן כרי בגורן,

דינם - שהוקבעו למעשר מדרבנן, וצריכים להפריש מהם מעשרות למרות שכרגיל אין מפרישים מעשרות ממתנות עניים, משום שסבורים האנשים שמפירות שדהו עשה גורן זו.

אמר עולא: לא אמרן [לא נאמר הלכה זו] אלא כשעשה גורן זו בשדה, שאין כולם יודעים שהביאם מעט מעט, וסבורים שגדל שם.

אבל כשעשה העני את הגורן בעיר, קלא אית ליה למלתא [יש קול לדבר] שהביאם מעט מעט, ויודעים שהגורן הוא ממתנות עניים הפטור ממעשרות.

ואמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב: גפן ילדה הפחותה בגובהה מטפח, אינה מקדשת [אינה אוסרת] את הזרעים הסמוכים לה משום כלאי הכרם, כיון שכל האיסור בשאר זרעים (חוץ מקנבוס ולוף) הוא מדרבנן, ובכרם כזו שהיא נמוכה, לא גזרו רבנן על שאר זרעים לאוסרם.

והני מילי [ודברים אלו] אמורים דווקא בכרם קטן ביותר, שעשוי שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב,

אבל אם יש כולי כרם [כרם שלם] של נטיעות נמוכות קומה,

מקדיש [הכרם אוסר את הזרעים], שהיות והיא חשובה גזרו עליה רבנן שתאסור את הזרעים ^[29].

סדר בנין הקברות מבואר בבבא בתרא (ק, ב): היו עושים מערות גדולות ומקורות של שש אמות על שש אמות, והיו חופרים כוכין עמוקים באורך המת לתוך כותלי המערה סביב כל הכתלים, ושם היו טומנים את המתים, ובשטח שמחוץ לפתח המערה היו מנמיכים את פני הקרקע, ואותו שטח היה נקרא חצר המערה.

הרכבה והברכה יש צדדין שהן חייבין בערלה ויש צדדין שהם פטורין וכבר ביארנו ענין הרכבה והברכה והצדדין שהם חייבים בערלה או פטורים בכדי הצורך בראשון של ראש השנה ט' ב' ולענין חזרה מעורכי המלחמה כבר ביארנו במשנתנו שאינו חוזר אלא בהברכה והרכבה המחייבות בערלה ואם כן בהברכה אינה בדין חזרה אלא לאחר שנפסקה מן האם או שידוע שאינה יונקת ממנו על הדרך שביארנו שם ובהרכבה אם היא ילדה בילדה ר"ל שאף זו הראשונה שנסתבכה האחרת בתוכה עדיין לא הגיע לחלול ר"ל לשנה רביעית אין צורך להזכירה שהרי חוזר הוא מצד הראשונה ואם תאמר שהרכיב ילדה חדשה בילדה בת שתי שנים ולסוף שנה נעשית הראשונה זקנה הרי מ"מ זמן השניה נגרר אחר הראשונה ואף לענין ערלה שיעור השניה נגרר אחר הראשונה ואם ילדה בזקנה היא אף זו אינה בדין חזרה שהרי ילדה שסבכה בזקנה בטלה ילדה אצל זקנה ואין ערלה נוהגת בה כלל ואף לנדון שלפנינו אינה בדין חזרה:

אלא על כל פנים צריך אתה להעמידה בענין שאין לו חזרה מצד הראשונה וכגון שניטעה הראשונה לסייג ולקורות ולא לכונת פירות שנמצאת הראשונה אינה נטיעה לחזור עליה ולא לחיוב ערלה שהנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה אלא אם כן נמלך עליה בתוך שני ערלה לקיימה לפירות וחוזר לו משום ילדה וכן לענין ערלה חייבת שאינה בטלה אצל הראשונה הן ילדה בילדה הן ילדה בזקנה וכן הלכה ומה שאמר כאן לעולם ילדה בילדה ושנטע הראשונה לסייג ולקורות לא לומר שאם הרכיב ילדה בזקנה ונטע את הראשונה לסייג ולקורות תהא הילדה פטורה מן הערלה ושאף הוא לא יחזור אלא פירושה אף ילדה בילדה ובא ללמד שאין לו חזרה מצד הראשונה אע"פ שהיא ילדה הואיל ולסייג ולקורות ניטעה ואינו חוזר גם כן מצדה וכן מה ששאל מאי שנא ילדה בזקנה דבטלה ומאי שנא ילדה בילדה דלא בטלה לא לומר שילדה בזקנה כשהראשונה ניטעת לסייג ולקורות תהא בטלה אלא כך פירושו מאי שנא ילדה בזקנה ר"ל שהזקנה ניטעת לפירות שהילדה בטלה אצלה ומאי שנא ילדה בילדה ר"ל כשהראשונה ניטעה לסייג ולקורות הן ילדה הן זקנה שלא תפטור זו אגבה והרי שתיהן הרכבת חייב בפטור הוא ומה בין הפטורה מצד זמנה לפטורה מצד נטיעתה ופירש בה שכל שהראשונה נטועה לפירות והיא זקנה ופטורה מצד שנותיה אין בה צד לבא לחיוב ערלה אבל כשהוא מרכיב ילדה בילדה שהראשונה פטורה מצד נטיעתה הרי אף הראשונה יכולה לבא תוך שנותיה לחיוב ערלה וכגון שיחשוב עליה בתוך שני ערלה לקיימה לפירות ואע"פ שבשעת נטיעה לא נתכוון לכך הוה ליה אילן שעלה מאיליו שלא היתה שום כוונה בנטיעתו ואעפ"כ חייב בערלה ואע"פ שאינו נמלך הואיל ופת בסלו הוא הרי הוא בחיובו כמי שנעשה ואפי' לא הרכיב עד שעברו לראשונה שני ערלה הואיל ומ"מ לא היה לראשונה שייכות בערלה אין זו בטלה אצלו כך קבלנו בפירושה מצד מה שראינו לרוב פוסקים בכמה מקומות שפסקו שכל המרכיב באילן הנטוע לסייג ולקורות חייב בערלה אפי' ילדה בזקנה:

ומ"מ יש מפרשים כאן לעולם ילדה בילדה וכגון דנטעה לקמייתא לסייג ולקורות וכיוצא בה חייבת הא ילדה בזקנה אע"פ שנטע הראשונה לסייג ולקורות פטורה מן הערלה ואינה גם כן בדין חזרה ועל זו שאל מאי שנא ילדה בזקנה דבטלה ליפטר מן הערלה ושלא לחזור אע"פ שניטעה הראשונה לסייג ולקורות ומאי שנא ילדה בילדה דלא בטלה מיהא לענין ערלה הואיל והראשונה פטורה ופירש הטעם הואיל ואף הראשונה אפשר לחזור לחיוב והדברים נראין:

זה שביארנו בנטעה לסייג ולקורות שאם חישב עליה בתוך שלש לאכילה חייבת צריך שתדע שמיום נטיעתה מונין לה ואם ניטעה משלש ולמעלה פטורה לגמרי וכן היא בתלמוד המערב:

הרכבה זו שאנו עסוקים בה פירושו בהרכבה המותרת כגון שהבד שהוא מביא מבחוץ לתחבו בגופו של אילן זה דרך נקב שעשה בו הוא ממין אותו האילן אלא שזה המורכב פירותיו גסים וטוען מאותו המין ביניקתו של זה אבל הרכבה של איסור כגון שהרכיב מין בשאינו מינו או ירק באילן או אילן בירק שלוקה עליה בכל מקום אינו חוזר עליה אע"פ שהפירות מיהא מותרין באכילה אף לעובר עצמו ולענין ביאור זה שאמרו רב נחמן אמר במבריך אילן בירק תירוץ הוא למה ששאל למעלה לרבי אליעזר בן יעקב שהמבריך והמרכיב אינו חוזר והקשו לו ממשנתנו שאמרה אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב ותירצו בה כאן בהרכבת היתר כאן בהרכבת איסור ותירץ הרכבת היתר היכי דמיא שיהא חוזר עליה וכבר תירצנוה בשנטע את הראשונה לסייג ולקורות ובא רב נחמן ותירצה במבריך אילן בירק כגון בחלק גס של כרוב וכיוצא בו שאינו חוזר מצד הראשון וחוזר מצד השני ואע"פ שהיא הרכבת איסור הוא מייתי לה מדרשב"ג שמתיר בכך ואין הלכה כמותו ואף אילן בירק אסור כמו שביארנו:

ולענין הברכה מיהא לא תירצו בה בסוגיא דבר וסומכים הם על מה שנתפרש בה במקום אחר שדין ערלה שבו תלוי בהפסקה על הדרך שביארנו למעלה:

ילדה שהיא פחותה מטפח ר"ל שהיא שפלת קומה בפחות מטפח חייבת בערלה כל שנותיה אפי' לאחר שהזקינה שהכל סבורים בה שהיא בת שנתה ואם רואים שאדם אוכל פירותיה יאמרו שערלה מותרת ודוקא גפן אחת או אפילו היה שם כרם עליהן כל שאינה אלא כרם מצומצמת ר"ל שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב אבל אם היה כרם שלם וכלו בגפנים פחותים מטפח מונין לה שלש שנים כשאר האילנות שהרי יש לה קול עד שכל בני אדם אומרין יש לפלוני כרם שנטיעותיה משונות וגוצות בפחות מטפח ולא נפיק מיניה חורבא ובסמוך גם כן אמרו על גפן ילדה פחותה מטפח שסבכה על הזרעים אינה מקדשתם וכן אם זרע בתוך כרם שגפניה בדרך זה כל שאין שם אלא שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב הא מ"מ אם היה כל הכרם בדרך זה וזרע בתוכה קדש:

המת תופס ארבע אמות לקריאת שמע ר"ל שכל שהוא סמוך לו בתוך ארבע אמות אינו קורא את שמע והוא הדין לתפלה והוא הדין לילך בתוך ארבע ותפלין בראשו וספר תורה בזרועו וכלם מדכתי' לועג לרש חרף עושהו הא חוץ לארבע אמות מותר וכן הדין בקבר שהמת בתוכו וכבר ביארנוה בשלישי של ברכות:

חורגתא ר"ל בת אשת האב שנולדה לה מבעל אחר הגדילה בין האחים שהם מאשה אחרת מותרת להנשא לאחים ואין חוששין למראית העין שמא יחשבו בני אדם בה שהיא אחותם שבודאי קול יש לה ובהלכות גדולות פסקוה לאיסור ולא יראה כן ובתלמוד המערב שבמסכת יבמות פרק שני אמרו בענין השניות אשת חמיו אסורה מפני מראית העין ואם תאמר תורה הרי דוד נשא רצפה בת איה שנאמר ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדניך בחיקך שני חורגים שגדלו בבית ר"ל זכר ונקבה אסורין זה לזה מפני מראית העין רבי חנינא אומר יסבון באתרא דלא חכמין להון ושמא על זו סמכו בהלכות גדולות ואסרו ומ"מ יראה לדעתנו לפסוק כתלמוד שלנו וסומכין על שיש לדבר קול ומתירין ואף אשת חמיו יש לה קול שלא היתה חמותו ומ"מ בתוספות העידו באחד שהיה נושא אשת חמיו והיה טבחו טבוח ויינו מזוג ומיחו קצת רבנים בדבר ולא חששו להפסד הוצאתו:

הלקט והשכחה והפאה או הפרט והעוללות אפי' היו לה הרבה מהם פטורין מן התרומות ומן המעשרות שנאמר ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך במה שאין לו חלק ונחלה עמך הוא נוטל מעשר ראשון יצאו לקט שכחה ופאה שיש לו נחלה עמך שאף עניים שבהם נוטלין ואם עשה מהן גורן הוקבעו למעשר ומפריש מהן תרומות ומעשרות מפני החשד שהרואים סבורים שבשדהו גדלו אבל אם עשה מהן גורן בעיר פטורין שהרי קול יש להם והכל יודעין שהם לקט או שכחה ופאה וכיוצא בהן:

זאת אומרת כרם של ב' שותפין לאו דוקא נקט זאת אומרת דאמתני' לא קאי אלא הני אמוראי דבי מדרשא דלא בעו לשנויי הכי סבירא להו הכי:

וה"מ שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב כזה. ולהכי נקט שתים כנגד שתים דסבי' ליה כמ"ד בברכות כרם רבעי שאין ערלה נוהגת בנטיעה אחת אלא בכרם שלם:

חורגתא הגדילה בין האחין אסורה להנשא לאחין פ"ה בת אשתו הגדילה בין בני הבעל שיש לו מאשה אחרת דאיתחזיא כי אחתיהו מי שאינו מכיר בה סבור שנשא אחותו. ולא היא דחורגתא קלא אית לה ומותרת. ותי' לר"י דאמר בירושלמי אשת (חורגו) [חמיו] אסורה מפני מראית העין וכמאן אתיא וצ"ל דאתיא כר' אליעזר בן יעקב. ור"י אומר דאפי' למסקנא דהכא אתי שפיר דהאי חורגתא כשהיא גדילה בין האחין יודעין העולם שאינה אחותם אבל אשת (חורגו) [חמיו] שאינה עומדת אצלו אין נותנין העולם לב להבחין א"כ (איכא לאו כיון) [אתו למימר] שאשתו של זה אמו של זו. אבל אמרי' בירושלמי החורג והחורגת שגדלין זה עם זה אסורין לינשא ר' חנינא בן יודן או' יתנסבון באתרא דלא חכמין להון פי' ינשאו עצמן במקום שאין מכירים אותן וחולק על תלמוד שלנו שמתירן בלאו הכי:

לקט שכחה ופיאה שעשאן בגורן הוקבעו. פ"ה עני שכנס הרבה ביחד ועשה מהן כרי הוקבעו למעשר מדרבנן דמאן דחזי סבר שגדל בשדהו. וה"מ בשדה שכינסן בשדה ולא ידעו הכל שנתכנס מעט מעט וסבורין שגדל שם אבל בעיר כל שכניו ראו שכינם על יד על יד ויודעין שהם של לקט שכחה ופאה ופטור מן המעשר כדאמרי' בסיפרי ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך מי שאין לו חלק ונחלה הוא בא ונוטל מעשר ראשון שלו יצאו לקט שכחה ופאה שיש לו חלק ונחלה עמך שאף לעניי לוים הם מופקרין כלשאר עניי ישראל ל"ה:

גמ' ל"ק כאן בהרכבת איסור כאן כו' והכא לא מקשינן לימא דלא כר"י דאמר הירא ורך הלבב הירא מעבירות שבידו דאפשר דהוא לא עביד איסורא כגון דאריסא דידיה הרכיב מין בשאינו מינו וק"ל:

שם בגמרא במבריך אילן בירק והאי תנא כו' והכא לא מקשינן מ"ש ילדה בזקנה דבטיל ומ"ש אילן בירק דלא בטיל דהא אילן בירק נמי אי ממליך עלה לאו בת מיהדר היא די"ל דילדה בזקנה כיון דמינה היא בטיל לגבה משא"כ אילן בירק כיון דלא בת מינה הוא לא בטיל לגביה וק"ל:

גמרא לאו בת מיהדר היא הכא אי מימלך עלה בת מיהדר היא דהא מעיקרא לפירי קיימא מידי דהוה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה מרכיב שנוקב האילן ונוטל מן הרך כו' זה בזה כצ"ל והס"ד ואח"כ מ"ה האי הרכבת כו' בה היכי דמי כו' הרכבה הס"ד והד"א:

בד"ה אי נימא כו' לחללה הא לאו כו' הד"א:

בד"ה לעולם כו' המלחמה אקמייתא הס"ד ואח"כ כגון דנטעה קמייתא ג"כ הס"ד:

בד"ה ומאי שנא כו' לענין ערלה דבטלה הרכבה כו' כצ"ל:

בד"ה התם גבי כו' להכי נטעה הס"ד:

גמרא כאן בהרכבת איסור כו'. ומשמע דגם מבריך מתרץ בכה"ג. אבל איך מ"ל באיסור. ודוחק לומר כגון שהבריך בשבת או בי"ט או בשביעית. וכמו לקמן (מו) עבודת איסור ע"ש בפרש"י. ואע"ג דמדאורייתא שרי לקיימה אף במזיד. ובשוגג איכא למ"ד דשרי אף מדרבנן. עי' גיטין (דף נג) מ"מ אינו חוזר כיון דמעיקרא באיסורא אתי כדאמר לעיל גבי גזל בית. ונראה דמ"ל במרכיב אילן בירק דקרי לה הברכה לקמן. וכן ברפ"ז דכלאים אפי' הבריכה בדלעת:

שם וכגון דנטע להך קמייתא לסייג ולקורות דתנן כו'. ק"ל א"כ מאי איריא דתנן חמשה אילני סרק דא"ח אפילו אילני מאכל דומיא דידהו דהיינו לעצים ג"כ א"ח. ואולי דאילני סרק דתני היינו אותן שנקראו א"ס לר"מ ור"י בפ"ו דכלאים מ"ה ע"ש. אבל רש"י פי' כגון ארזים כו'. ועי' ע"ז (יד) פירי דארזא:

רש"י ד"ה ומ"ש ילדה בילדה. דלא בטלה כו'. ההג"ה שבגליון בשם רש"ל שיבושא היא:

רד"ה קלא א"ל. שאין ערלה נוהגת בנטיעה אחת כו'. עמש"כ רפ"ו דברכות בס"ד:

רד"ה אינה (כצ"ל) מקדשת אה"ז. אשאר זרעים הס"ד. ומה"ד אבל כוליה כרם. כרם גדול שהיו כו'. כצ"ל:

גמ' ולא היא קלא אית ליה. עיין יבמות דף כא ע"א תד"ה ומותר:

פרט למבריך ולמרכיב. מכאן תשובה נצחת על מה שפירש הראב"ע בחומש ולא חללו מגזרת חלילים כי מנהגם היה לחול בכרמים. ואין זה אמת אלא כדפרש"י לעיל במשנה ולא חללו שלא פדאו בשנה הרביעית לנטיעתו שהפירות טעונין לאכלן בירושלים או לפדותן במעות ולאכול המעות בירושלים כדרך מעשר שני וכן פירשו כל המפרשים הדורכים בעקבות חכמי המשנה והגמרא:

כאן בהרכבת איסור. פרש"י כאן בהרכבת איסור ברייתא בהרכבת איסור מין בשאינו מינו ומעטיה קרא כדמעיט ולא חנכו גבי בית פרט לגזלן. וקשה לי על פירושו למה לא פריך הגמרא לימא דלא כרבי יוסי הגלילי דאי רבי יוסי הגלילי הא אמר ורך הלבב זה המתיירא מעבירות שבידו אפילו מצוה דרבנן כדפריך לעיל גבי ולא חנכו פרט לגזלן. ועוד קשה היאך שייך לומר מבריך באיסור דהיינו מין בשאינו מינו. ועוד קשה למה לא משני אידי ואידי בהרכבת היתר והמתניתין איירי בהרכבה והברכה שהיא חייבת בערלה והברייתא איירי בהרכבה והברכה שאינה חייבת בערלה כמו שתירץ הר"ן הא דמשמע בפ"ק דערלה דמבריך ומרכיב פטור מן הערלה גבי ספוק הגפנים וספוק ע"ג ספוק אע"פ שהבריכן בארץ מותר ותניא נמי הכי בהדיא בת"כ ונטעתם פרט למבריך ולמרכיב כו' ואלו בפ"ק דר"ה תניא אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב לפני ר"ה ל' יום עלתה לו שנה ומותר לקיימן בשביעית כו' משמע בהדיא דמבריך ומרכיב חייב בערלה וז"ל י"ל דהברכה אהברכה לא קשיא דההיא דספרא כשלא נפסקה מן האב והיא יונקת ממנו והא דהכא כשנפסקה א"נ לא נפסקה אלא שאינה יונקת ממנו וכל כה"ג נוהגת בה ערלה ומונין לה משעה שיונקת מעצמה ולא מן האב והכי מוכח בירושלמי ואמרינן התם מאן מוכח ומהדרינן מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי ביה כלומר שכשהיא יונקת מן האב היא הופכת עליה שלא יעמדו כנגד העלין של אב ומרכיב אמרכיב נמי לא קשיא דההיא במרכב באילן הנטוע למאכל ומשום הכי לא נהגה ערלה בהרכבה דקיימא לן ילדה שסבכה בזקנה בטלה כדאיתא בפרק משוח מלחמה ואפילו ילדה בילדה נמי לכי מטו שלש ללידה ראשונה שניה נמי שריא והכי מוכח התם והא דהכא בשנטעה לראשונה לסייג ולקורות לפי שאין בראשונה משום ערלה כלל ומשום הכי אין זו בטלה לגבה ומשכחת לה נמי בשהרכיב בתוך אילן סרק ואע"פ שאינו רשאי משום כלאים והכי איתא בירושלמי דתני ע"א שהרכיב אילן מאכל על גבי אילן סרק אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן יש בו משום ערלה מאימתי מונין לה משעת נטיעתה ע"כ לשונו וכן תירצו הרמב"ם ורבינו שמשון ז"ל בפ"ק דערלה והתוספות בפ"ק דר"ה אבל המרדכי תירץ דסברא אתיא כראב"י דאמר כרם כמשמעו הכי נמי נטע כמשמעו נוטע אין מבריך ומרכיב לא כמו שתירץ רב דימי לקמן משנתנו עם הברייתא ואולי מכח אלו ג' קושיות לא פירש הרמב"ם ז"ל כדפרש"י לפי מה שכתב בעל כסף משנה שהרמב"ם פירש דמתניתין איירי בהרכבת איסור כלומר שחייבת בערלה וטעם הדבר דכיון שחייבת בערלה הוה ליה כנוטע אילן מחדש וברייתא איירי בהרכבת היתר כלומר שאינה חייבת בערלה. אבל קשה לי היאך אפשר לפרש כן דהא מדפריך הגמרא האי הרכבת היתר היכי דמי אילימא ילדה בילדה תיפוק לי דבעי מיהדר משום ילדה ראשונה משמע בהדיא דהרכבת היתר היינו שחייבת בערלה כדפרש"י ושמא י"ל הוא גרס האי הרכבת איסור היכי דמי וצ"ע:

ולא חללו פרט למבריך ולמרכיב. תימה למה לא חש למעוטי גוזל כרם מולא חללו כדמעיט ולא חנכו גבי בית פרט בגזלן. ושמא י"ל דה"ק מלבד דאית לן למעוטי גוזל כרם אית לן נמי למעוטי מבריך ומרכיב. ומיהו תימה לפי מאי דמסיק לקמן הא מני ראב"י דסבר נטע כמשמעו נוטע אין מבריך ומרכיב לא א"כ למה ממעט כאן מבריך ומרכיב מדכתיב ולא חללו הלא בלא וחללו ממעט ליה מדכתיב נטע נוטע אין מבריך ומרכיב לא ודוחק לומר דלא סבר ראב"י נטע כמשמעו נוטע אין מבריך ומרכיב לא אלא מדכתיב ולא חללו דהא כה"ג תניא בספרא ונטעתם כל עץ פרט למבריך ולמרכיב הרי מצינו דממעט להו ממלת ונטעתם בלבד וצ"ע:

הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה. בירושלמי דריש לה מדכתיב ונטעתם כל עץ מאכל את שהוא למאכל חייב לסייג ולקורות ולעצים פטור:

עלו מאליהן חייבין בערלה וא"ת דהא תניא בספרא ונטעתם פרט לעולה מאליו כבר תירץ הרמב"ם ז"ל בפ"ק דערלה דמתניתין איירי ברשות היחיד והברייתא איירי ברשות הרבים וכן אמרו בפירוש בתוספתא העולה מאליו לרבים פטור מן הערלה. ולי נראה לתרץ אידי ואידי ברה"י או אידי ואידי ברשות הרבים ומתניתין איירי במקום ישוב והברייתא איירי במקום חורשין וכה"ג תירץ בירושלמי:

זאת אומרת כרם של שני שותפין אין חוזרין עליו כו'. נ"ל דדוקא כרם של שני שותפים אין חוזרין עליו אבל בית של שני שותפין חוזרין עליו דזיל בתר טעמא דקאמר כל חד וחד לא קרינא כרמו ופרש"י לא קרינא ביה כרמו המיוחד לו שאין לך בה גפן שאין לשנים חלק בה וגבי בית של שני שותפין לא שייך ביה האי טעמא דמסתמא יש לכל אחד מקום מיוחד להשתמש שם ושפיר קרינא ביה ביתו. שוב מצאתי בירושלמי דעות חלוקות בזה:

נוטע אין מבריך ומרכיב לא. וא"כ לראב"י לענין ערלה נמי לא הוי מבריך ומרכיב בכלל ונטעתם דכתיב גבי ערלה ואין דין ערלה נוהג בהברכה והרכבה ואע"ג דאין הלכה כראב"י לענין חוזרין ממערכי המלחמה אלא כסתמא דמתניתין דקתני אחד המבריך ואחד המרכיב מ"מ לענין ערלה עבדינן כותיה כי פסק ר"י דאין דין נטע רבעי נוהג בחוצה לארץ כמאן דתני כרם רבעי דקיימא לן כל המקיים בארץ הלכה כמותם בחוצה לארץ וא"כ לענין ערלה נמי בחוצה לארץ נאמן ונטעתם אין מבריך ומרכיב לא כראב"י וע"ז סמכו העולם לשתות יין מגפני ישראל אע"ג שישראל עובדין אותה ומבריכים אותם בכל שנה ושנה שהוא ערלה מפני שאין מרכיב ומבריך חייב בערלה אלא בא"י אבל לא בח"ל כן כתב הרא"ש ז"ל בהלכות ערלה והר"ן בפ"ק דר"ה ובסוף פ"ק דקדושין כתב בשם הרמב"ן טעם זה בעצמו ויש למצא היתר גם לבני א"י ביין של כרמי הגוים משום דרובא דגפנים לאו ערלה נינהו ואפילו בכרמים שידוע בודאי שיש בהם ערלה יש להתיר משום דקודם שיעברו עליהם שני ערלה אינם עושים פירות ואם עושין הם דקים וקלושים שאינם ראויין לעשות מהם יין והמרדכי כתב בפ"ק דר"ה דקי"ל כראב"י דמשנתו קב ונקי ולפי דבריו ז"ל יהיה הדבר מותר לגמרי ואפילו בא"י ובגפנים שישראל עובדים אותם ומבריכים אותם בכל שנה ושנה ואין זה נכון בעיני דכשם שאין הלכה כראב"י לענין חוזר מעורכי המלחמה ה"נ אין הלכה כמותו לענין ערלה בארץ ישראל דהא בהא תליא. כן נראה לי:

והני מילי שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב כו'. פרש"י להכי נקט שתים כנגד שתים כו' דסבר לה כמאן דאמר במסכת ברכות שאין ערלה נוהגת בנטיעה אחת אלא בכרם שלם. ולי נראה דנקט שתים כנגד שתים לרבותא דסלקא דעתך אמינא דכיון דכרם שלם הוא קלא אית ליה וכ"ש בנטיעה אחת וכן כתבו בהדיא הרמב"ם והטור יורה דעה בהלכות ערלה וז"ל בד"א בנטיעה אחת או אפילו שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב כו' והכי מסתבר דהא לית הלכתא כמאן דאמר שאין ערלה נוהגת בנטיעה אחת אלא אפילו הנוטע גרעינה או ייחור מן האילן חייב בערלה כדתניא בספרא פרשת קדושים נטע ייחור מנין ת"ל כל עץ:

מת תופס ארבע אמות לק"ש כו'. וה"ה בבית הקברות אסור לקרות ק"ש דהא בריש פרק מי שמתו משוה בית הקברות למת עצמו ופסק הרמב"ם ז"ל שאם עבר וקרא ק"ש בצד המת לא יצא ויחזור ויקרא והשיגו עליו הראב"ד והרמ"ה ז"ל וטעמם משום דכיון דלא הוי אלא משום לועג לרש אינו בדין שיחזור ויקרא ואפשר לומר דטעמו של הרמב"ם דכיון דעבר על דברי חכמים קנסוהו לחזור ואפילו אם היה שוגג כדי שיזהר פעם אחרת:

ולא היא קלא אית לה למלתא. בירושלמי דיבמות גרסינן חרגין הגדילים בבית אחד אתא עובדא קמיה דרבי חנינא ואמר יסבון באתרא דלא חכמין לון וכתב הרא"ש בפ"ב דיבמות גבי הא דתניא חרגו מותר בבתו שר"ח ובעל הלכות כתב כדברי הירושלמי וקשה לי טובא היאך הניחו מסקנת הגמרא ערוכה דידן דשמעתין ותפסו כדברי הירושלמי ומיהו הרא"ש עצמו פסק כמסקנת שמעתין דהכא וכן נראה שהוא דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל:

ולדה הפחותה מטפח אינה מקדשת את הזרעים. פירש רש"י נראה לי דקסבר כדאמרינן במנחות קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים מדרבנן נינהו ובכי האי כרם לא גזור רבנן משאר זרעים כו' ואין נראה כן מדברי הפוסקים והמפרשים ז"ל שלא חלקו בדין זה בין קנבוס ולוף לשאר זרעים ואפשר לומר שדין זה בכלל שיעורים שהם הלכה למשה מסיני:

(מג ב) מני ראב"י היא.—פי' ולרבנן "ולא חללו" ממעט את הנוטע כרם בחו"ל, כדאיתא בירושלמי כאן, וה"ה לבית. וה"נ "ולא חנכו" ממעט גזלן וה"ה לכרם.