סוטה מח ע"א

and we give it to the priests. Ezra penalized the Levites for not ascending with him from Babylonia to Eretz Yisrael by taking away their right to the first tithe. Consequently, the owner of the produce can no longer recite the declaration of tithes, which includes the statement: “I have done according to all that You have commanded me” (Deuteronomy 26:14), as he did not give the tithe to the Levites.

The Gemara asks: And let him at least declare that he donated the other tithes in the proper manner. Reish Lakish said: Any house that does not state the declaration about the first tithe can no longer state the declaration of the other types of tithes. The Gemara asks: What is the reason for this? Abaye said: Because the written verse began the declaration with the tithe given to the Levites: “And I also gave it to the Levite, and to the stranger, to the orphan, and to the widow, in accordance with all Your mitzvot that You commanded me” (Deuteronomy 26:13). If he cannot say the first part of the declaration, he cannot say the rest.

The Gemara poses a question: The fact that Rabbi Yoḥanan canceled the declaration of tithes proves by inference that they would separate tithes in his days. But isn’t it taught (Tosefta 13:10): He, Yoḥanan the High Priest, also canceled the declaration of tithes and decreed with regard to doubtfully tithed produce [demai]? Why did he issue this decree? Because he sent messengers throughout the land, to all the borders of Eretz Yisrael to investigate, and saw that they would separate only teruma gedola, and as for first tithe and second tithe, some people would tithe and some people would not tithe.

He said to them: My sons, come and I will tell you something: Just as the halakhot of teruma gedola include a transgression punishable by death at the hand of God, as one who ate produce from which teruma has not been separated is punished with death from Heaven, so too, the teruma of the tithe, the portion the Levites must separate from their first tithe and give to priests, and untithed produce, these include a transgression punishable by death at the hand of God, if the produce is eaten without the tithes having been taken.

Realizing that it was uncertain with regard to whether or not people were separating tithes, he arose and instituted an ordinance for them with regard to doubtfully tithed produce: One who purchases produce from an am ha’aretz, which may or may not have been tithed, must separate from the produce first tithe and second tithe due to the uncertainty as to whether or not the am ha’aretz separated them. As for first tithe, he then separates teruma of the tithe from it and gives it to a priest, and with regard to second tithe, he goes up and eats it in Jerusalem. However, with regard to the giving of first tithe to the Levite, and the poor man’s tithe, which can be eaten by anyone, as the Levites and the poor only have monetary rights to the produce, the burden of proof rests upon the claimant. Since the Levites and the poor cannot prove that these tithes had not already been set aside by the am ha’aretz, they cannot force the buyer to give them those tithes.

In any case, the Gemara proves from the baraita that not all people would separate tithes in the time of Yoḥanan the High Priest. The Gemara answers: He instituted two ordinances: He canceled the declaration of tithes of those devoted to the meticulous observance of mitzvot [ḥaverim], especially halakhot of teruma and tithes, and he decreed with regard to doubtfully tithed produce purchased from amei ha’aretz, because they may not have separated tithes at all.

§ The mishna further taught: He also nullified the actions of the awakeners. The Gemara poses a question: What are awakeners? Raḥava says: On each and every day when the Levites stood on the platform in the Temple they would say: “Awake, why do you sleep, O Lord?” (Psalms 44:24). Therefore, they were called awakeners. Yoḥanan the High Priest said to them: Does the Omnipresent sleep, that you call upon Him to awaken? But isn’t it already stated: “Behold, He that keeps Israel neither slumbers nor sleeps” (Psalms 121:4)? Rather, when the Jewish people are in a state of suffering, and the nations of the world are in a state of calm and serenity, it is with regard to this that it is stated: “Awake, why do you sleep, O Lord?” If the verse were to be recited every morning it would be interpreted in the wrong way, so Yoḥanan the High Priest therefore canceled the daily recitation of this verse.

The mishna also taught that Yoḥanan the High Priest canceled the strikers. The Gemara asks: What are strikers? Rav Yehuda says that Shmuel says: They are those who would scratch the calf being prepared for slaughter as an offering between its horns, in order that blood should fall in its eyes, so that the animal would not see and resist being slaughtered. He came and nullified this practice, because it looked like they are causing a blemish.

A different explanation of strikers was taught in a baraita (Tosefta 13:9): They are those who would beat the calf with sticks, to stun it before it was slaughtered, in the manner that they do it before idols. Yoḥanan the High Priest said to them: Until when will you feed unslaughtered animal carcasses to the altar? The Gemara asks: Are these animal carcasses actually unslaughtered animal carcasses? They were slaughtered, i.e., they did not die of their own accord. Rather, he said that the beatings would cause them to become like animals with a wound that will cause them to die within twelve months [tereifot], as perhaps these beatings will perforate the membrane surrounding the brain, which would make the calf a tereifa. He therefore arose and instituted an ordinance for them to put rings in the ground with which they could secure the animals, thereby making it easier to slaughter the animals without having to scratch them between the horns or hit them with sticks.

The mishna stated that until the days of Yoḥanan the High Priest the hammer of smiths would strike in Jerusalem. The Gemara explains: This is referring to the intermediate days of a Festival. Though certain types of labor are permitted on those days, the banging of a hammer was outlawed, as the noise it made would detract from the feeling of sanctity of the day.

They further taught that in all of his days a person did not need to inquire with regard to doubtfully tithed produce. The Gemara notes that this is like that which we stated above, that he instituted an ordinance with regard to the tithing of doubtfully tithed produce.

MISHNA: This mishna continues with the list of items that were nullified. From the time when the Sanhedrin ceased song was also nullified from the places of feasts, i.e., it was no longer permitted to sing at a feast where wine was served, as it is stated: “With song they shall not drink wine” (Isaiah 24:9).

From the time when the early prophets died the Urim VeTummim was nullified. From the time when the Second Temple was destroyed the shamir worm ceased to exist and also the sweetness of the honeycomb, as the verse says with regard to the laws of the Torah: “More to be desired are they than gold, indeed, than much fine gold; sweeter also than honey and the honeycomb” (Psalms 19:11). And men of faith ceased from being among the Jewish people, as it is stated: “Help, Lord, for the pious man is finished; for the faithful fail from among the children of men” (Psalms 12:2).

Rabban Shimon ben Gamliel says that Rabbi Yehoshua testified: From the day the Temple was destroyed there is no day that does not include some form of curse. And since then the dew has not descended for blessing, and the taste has been removed from fruit. Rabbi Yosei says: Since then, the fat of fruit has also been removed. Rabbi Shimon ben Elazar says: Since then, the lost purity has removed the taste and the aroma from fruit; the tithes that were not separated have removed the fat of the grain. And the Sages say: Promiscuity and witchcraft have consumed it all.

GEMARA: The Gemara poses a question with regard to the first clause of the mishna: And from where is it derived that the verse: “With song they shall not drink wine” (Isaiah 24:9) is written about the period from the time when the Sanhedrin was nullified? Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: From that which the verse states: “The Elders have ceased from the gate, the young men from their music” (Lamentations 5:14). This indicates that the dissolution of the Sanhedrin, who are the Elders from the gate, is linked to the end of the young men singing.

Rav said: The ear that hears song should be uprooted, as it is prohibited to listen to music after the destruction of the Temple. Rava said: If there is song in a house there will be destruction on the threshold, as it is stated: “Voices shall sing in the windows; desolation shall be in the doorposts; for its cedar work shall be uncovered” (Zephaniah 2:14). The word “uncovered” [era] could be read to mean: Its city [ira].

The Gemara asks: What is the meaning of: For its cedar work shall be its city? Furthermore, Rabbi Yitzḥak wondered when he said: Is a house interlaced with cedars not as strong as a city, and therefore not threatened by desolation? Rather, it means that even a house interlaced with cedars will become unstable [mitroe’a] if song is heard there. Rav Ashi said: Learn from it that when the destruction starts it starts with the threshold, as it is stated: “Desolation shall be in the posts.” And if you wish, say instead that they derive this idea from here: “In the city is left desolation, and the gate is smitten unto ruin [she’iyya]” (Isaiah 24:12). The term “ruin” here is referring to the destructive demon known as She’iyya, who strikes the gate first. Mar bar Rav Ashi said: I saw it, this She’iyya, and it was goring and wreaking havoc like an ox.

Rav Huna said: The song of those who pull ships and lead the herd is permitted, for their singing assists them to establish a rhythm in their work. However, that of weavers is forbidden, as they sing only for their own enjoyment. The Gemara relates that subsequently, Rav Huna nullified all types of song, and this led to a general blessing: The price of one hundred ducks stood at a dinar, and one hundred se’a of wheat at a dinar, and there was no desire for them even at such a cheap price, due to their great abundance. Later, when Rav Ḥisda came and belittled this prohibition, people began to sing again. As a result, prices increased greatly, and this led to a situation whereby one wanted a single duck for one dinar and it could not be found.

Rav Yosef said: If men sing and women respond, this is licentiousness. If women sing and men respond, it causes the evil inclination to burn as if one were setting fire to chips of kindling. The Gemara poses a question: What difference is there? Rav Yosef indicates that in any case both are prohibited. The Gemara answers: To nullify one before the other, i.e., if it is impossible to ban singing entirely, they should at least stop the most problematic form.

Rabbi Yoḥanan says: Anyone who drinks wine with the accompaniment of four types of instruments brings five types of retribution to the world, as it is stated: “Woe to them who rise early in the morning, that they may follow strong drink; who tarry late into the night, until wine inflames them. And the harp and the psaltery, the drum and the pipe and wine, are at their feasts, but they do not regard the work of the Lord” (Isaiah 5:11–12).

After listing the sin of those who drink wine with musical accompaniment, the verse states their punishment: What is written afterward? “Therefore, My people have gone into captivity, for want of knowledge” (Isaiah 5:13), meaning that they cause exile to the world; “and their honorable men are famished” (Isaiah 5:13), as they bring famine to the world; “and their multitude are parched with thirst” (Isaiah 5:13), that they cause the Torah, which is compared to water, to be forgotten by those who learn it. “And mankind is bowed down, and man is humbled” (Isaiah 5:15), that they cause the enemy of the Holy One, Blessed be He, i.e., God Himself, to be brought down, as “man” in the phrase “and man is humbled” means nothing other than the Holy One, Blessed be He, as it is stated: “The Lord is a man of war” (Exodus 15:3). The verse continues: “And the eyes of the lofty are humbled” (Isaiah 5:15), that they cause the Jewish people to be brought down. These are the five retributions.

And what punishment is written afterward for the people who drank wine with musical accompaniment? “Therefore,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מח - א

ואנן קא יהבינן לכהנים, מעת שקנסם עזרא על שלא עלו עמו מהגולה.

ולכן אי אפשר לומר בוידוי, "וגם נתתיו ללוי ככל מצותיך אשר צויתני", ועל כן ביטל את אמירת הוידוי כולו.

ומקשינן ולודי אשאר מעשרות, על מעשר שני ועל מעשר עני, שהעלם לירושלים או נתנם לעניים כדין.

ומתרצינן, אמר ריש לקיש, כל בית שאין מתודה על מעשר ראשון, שוב אין מתודה על שאר מעשרות, שאינו יכול להתוודות על מעשר אלא אם נתן גם את המעשר הקודם לו, וכדלהלן.

ומבארינן מאי טעמא אינו יכול להתוודות על שאר מעשרות כשאינו מתודה על מעשר ראשון, אמר אביי הואיל ופתח בו הכתוב תחילה, שבצווי על המעשרות נאמר ונתת ללוי, זה מעשר ראשון, לעני זה מעשר עני, בשעריך זה מעשר שני. ופתח הכתוב במעשר ראשון אף שעיקר הוידוי במעשר שני, כדי ללמדינו שמעשר ראשון מעכב. ^[81]

ודייקינן מלשון המשנה שרק ביטל את הוידוי, מכלל, דאפרושי הוו מפרשי מעשר ראשון, ורק לא נתנוהו ללויים מפני תקנת עזרא.

ומקשינן והא תניא, אף הוא יוחנן כהן גדול, ביטל את הוידוי וגזר על הדמאי שיעשרוהו כשנלקח מעם הארץ, לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שאין עמי הארץ מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד, ואילו מעשר ראשון ומעשר שני, מקצתן מעשרין ומקצתן אין מעשרין.

אמר להם, בני, בואו ואומר לכם, כשם שתרומה גדולה יש בה עוון מיתה אם אוכלים טבל שלא הופרשה ממנו התרומה, כך תרומת מעשר וטבל יש בהן עוון מיתה. ^[82]

ולפיכך עמד והתקין להם שכל הלוקח פירות מעם הארץ מפריש מהן מעשר ראשון ומעשר שני, ואחר כך לוקח מתוך המעשר ראשון ומפריש ממנה תרומת מעשר, ונותנה לכהן. והתקנה בזה היתה, שיתנהגו בהפרשות שיש בהם עוון מיתה כמו טבל גמור.

ולכן החמיר בתרומת מעשר שלא ישהנה הלוקח כמו מעשר שני שמניחו ועולה ואוכלו בירושלים, וכמו מעשר ראשון ומעשר עני שיכול להניחם אצלו ולמכרם ללוי או לעני מספק, מפני שהמוציא מחבירו עליו הראיה, שעליהם להביא ראיה שהוא חייב במעשרות אלו. ולא חשש שמא יאכלם כי הם מותרים לזרים.

אולם בתרומת מעשר תקן שעל הלוקח להפרישה מיד, ולתתה לכהן, ולא להשהותה אצלו כדי למכרה, מפני חומר העוון שיש לאוכלה.

ומוכח מברייתא זו שעמי הארץ לא הפרישו כלל מעשרות, ולמה שנינו שביטל הודיית המעשר, ומשמע שהפרישוהו ולא נתנוהו מפני הקנס שקנס עזרא את הלויים.

ומתרצינן תרתי תקנות תיקן.

האחת, ביטל וידוי בחבורים, והיא התקנה שהוזכרה במשנה כהודיית המעשר, שבטלה גם לאלו שעשרו כדין, אלא שלא נתנוהו ללויים מפני שקנסם עזרא.

ובתקנה השניה, גזר על דמאי של עמי הארץ, והיא התקנה שאמרו בברייתא שעשאה לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שאין כלם מפרישין מעשרותיהם כדין.

שנינו במשנה, ואף הוא ביטל את המעוררים.

ומבארינן מאי "מעוררים", אמר רחבה שכך נהגו בבית המקדש בכל יום ויום, שהיו עומדים לויים על הדוכן בשעה שהיו משוררים על הקרבן, ואומרים עורה למה תישן ה', אמר להן יוחנן כהן גדול, וכי יש שינה לפני המקום, והלא כבר נאמר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל.

אלא כתוב זה נאמר רק כשיש הסתר פנים, ונקרא בכינוי כביכול יישן ה', אך זה רק בזמן שישראל שרוי בצער, ועובדי כוכבים בנחת ובשלוה, לכך לזמן כזה נאמר, עורה למה תישן ה'.

אבל בזמן שבית המקדש קיים וישראל שרויים בשלוה על אדמתן לא ראוי לומר מקרא זה לפניו, ולכן בטל אמירתו [לפי המהרש"א].

שנינו במשנה ואת הנוקפים.

מאי נוקפים, אמר רב יהודה אמר שמואל, שהיו מסרטין לעגל, המובא לקרבן בעת שבאו לשחטו, בין קרניו כדי שיפול דם בעיניו ולא יראה שבאים להפילו לשחטו ויתנגד.

אתא איהו יוחנן כהן גדול, ובטיל את מנהגם לסרוט, משום דמיחזי כי מומא.

במתניתא תנן שלא היו מסרטין את העגל, אלא שהיו חובטין אותו במקלות להפילו לארץ לשחטו, כדרך שעושין אותו לפני עבודת כוכבים.

ובא יוחנן כהן גדול ואמר להם, עד מתי אתם מאכילין נבילות למזבח. ותמהינן, וכי בהמות שהכום במקלות נחשבות נבלות, הא שחיט להו, ולא מתו מחמת המכות ולא התנבלו.

ומתרצינן, אלא צריך לומר שאמר להם עד מתי אתם מאכילין טריפות, והחשיבם כטריפות שמא ניקב קרום של מוח ^[83] מחבטות המקלות, והוא אחד מסימני הטריפות בבהמה, ולכן ביטל מנהגם להכות בהמות הקרבנות.

וכדי שלא יקשה על הכהנים לאחוז את הבהמות בעת השחיטה, ויקבלו דבריו שלא להכות את הבהמות לצורך כך, עמד והתקין להם טבעות שהיו קבועות בקרקע העזרה, ומכניסים בהם צואר הבהמה להחזיקה בעת השחיטה.

שנינו במשנה, עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים.

ומבארינן שמדובר בחולו של מועד, ובטלו מפני כבו דהמועד או שלא יבואו לידי מכשול כשלא ידעו שהותר רק לצורך דבר האבד.

שנינו במשנה, כל ימיו לא היה אדם צריך לשאול על הדמאי.

ומבארינן מפני מה לא הוצרכו לשאול בימיו על הדמאי, כדאמרן, לעיל בברייתא, שתיקן שכל הלוקח מעם הארץ יעשר, ויתרום תרומת מעשר.

מתניתין:

משבטלה סנהדרין ^[84] גזרו לבטל השיר מבית משתאות שלא ישיר אדם לשבח חבירו ^[85] במשתה היין, ואפילו שר בפיו בלבד,

ומנין שגזרו כך, שנאמר, בשיר לא ישתו יין וג ו', משמתו נביאים הראשונים כל הנביאים שהיו עד בית שני נכללו בתואר זה, בטלו כחם של אורים ותומים להגיד עתידות. ^[86]

משחרב בית המקדש, בטל השמיר שהיתה להם תולעת קטנה, שהיו מניחים אותה על אבן להבקיעה או לחרטה כפי הצורך לאבני הבית והאפוד, וכמבואר בגמרא, וכשחרב בית שני נעלמה תולעת זו.

וכן בטלה בחורבן נופת צופים שהוא דבש משובח מאד [במראה בטעם ובריח - רמב"ם] שמקורו ממקום שנקרא צופים.

וכמו כן פסקו מעת החורבן אנשי אמנה שהאמינו בה' באמת, ומוציאים ממון לצדקה ולהידור מצוה ואינם דואגים לשום נזק, שנאמר הושיעה ה' כי גמר חסיד, כי פסו אמונים מבני אדם.

רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יהושע, מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה, ומאז לא ירד הטל לברכה ^[87] וניטל טעם הפירות. ^[88]

רבי יוסי אומר, אף ניטל שומן הפירות, שהוא המרכיב המזין שבהם.

גמרא:

ותמהינן על מה ששנינו שביטלו את השיר בבתי משתאות מיום שבטלה סנהדרין מפני שכתוב בשיר לא ישתו יין וממאי דמשבטלה סנדרי כתיבי פסוק זה,

ומבארינן אמר רב הונא בריה דרבי יהושע, דאמר קרא זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם.

ופירושו בזמן שבטלו הזקנים היושבים בשער שהם הסנהדרין, באותה שער בטלו גם בחורים מנגינתם.

ובפסוק זה לא נאמר איסור לשיר, אלא שכך היתה המציאות, שנשבתה השירה, וממנו למדו שהאיסור שנאמר בפסוק שהביאה המשנה, בשיר לא ישתו יין, נגזר בעת החורבן.

אמר רב, אודנא דשמעא זימרא אוזן ששמעה קול זמר בזמן הזה, תעקר.

אמר רבא, זמרא בביתא, חורבא בסיפא, סופו להחרב, שנאמר קול ישורר בחלון, חרב בסף, יהיה החורבן ניכר בסף הבית, כי ארזה ערה.

ומבארינן, מאי "כי ארזה ערה", אמר רב יצחק, ביאורו, וכי בית המסובך המסוכך בארזים, עיר הוא, וכי הוא חזק כעיר שלא יוכל להחרב, אלא - והרי, אפילו בית המסובך בארזים מתרועע, ואף הוא יחרב.

אמר רב אשי, שמע מינה מפסוק זה, כי מתחיל חורבא בבית בסיפא בסף הדלת מתחיל, שנאמר חרב בסף.

ואיבעית אימא, מקור אחר שחורבן בית מתחיל בדף הדלת, מהכא, שנאמר ושאיה הוא בית שומם מדיירים, יוכת שער שדים מרקדים בו ונוגחים ושוברים את שעריו, ומשם מתחיל חורבנו.

אמר מר בר רב אשי, לדידי חזי לי שד המרקד בבית שומם, וראיתיו מנגח כי תורא.

אמר רב הונא, זמרא דנגדי, ששרים מושכי הספינות בחבלים, ועושים כן כדי לזרזם במלאכתם הקשה, וזמרא דבקרי שמזמרים האיכרים בשעה שחורשים, כדי לכוון את השוורים לתלמיהם, שהולכים לעבר קול השיר הערב עליהם, ולכן זמר מסוג זה שרי.

אבל זמר דגרדאי - אורגי בגדים ששרים במלאכתם ^[89] אסיר שמטרתו לשחוק בלבד.

רב הונא בטיל זימרא גזר על דורו שלא יזמרו בביתם ובבתי משתאות, ובעקבות כך ירדה ברכה לעולם והתרבו האוזים והחיטים וירד מחירם, קם מאה אוזי בזוזא, ומאה סאה חיטי בזוזא, ולא איבעי ולא רצו אנשים לקנותם אפילו במחיר זול זה, מרוב השפע שירד בזכות גזירתו.

לאחר זמן אתא רב חסדא, זלזל בה, ולא הקפיד לגעור במי שהפר את הגזירה, והפסיק השפע, ושוב עלו מחירי האווזים עד כדי כך שאיבעי אווזא בזוזא, ולא משתכח.

אמר רב יוסף, זמרי גברי ועני נשי, כשגברים שרים ונשים עונות אחריהם, זה פריצותא, שקול באשה ערוה.

ובאופן הפוך חמור יותר, דהיינו זמרי נשי ועני גברי, נחשב כאש בנעורת, שהעונה מטה אזנו לקול המזמר כדי לענות אחריו, ונמצא שהאנשים נותנים לבם לשמוע קול הנשים, ומבעירים את יצרם כאש בנעורת.

ותמהינן למאי נפקא מינה מה חמור ממה, והרי שניהם אסורים.

ומבארינן, שנפקא מינה באופן שלא שומעים בקולו לבטל שניהם, עדיף שיקדים לבטולי הא זמרת נשים ועניית אנשים, מקמי הא משירת אנשים ועניית נשים, כי זמרת נשים לפני אנשים היא כאש בנעורת. ^[90]

אמר רבי יוחנן, כל השותה במקום שמנגנים בו בארבעה מיני כלי זמר מביא חמש ^[91] פורעניות לעולם.

שנאמר, הוי משכימי בבקר לשתות יין, שכר, יין ישן ומשכר, ירדופו לשתותו ואף שהדרך לשתותו רק בלילה. וגם בלילה הם מאחרי בנשף יושבים זמן רב בבית המשתה, ושותים הרבה עד כדי כך שאפילו יין ידליקם. והיה בבית המשתה כנור ונבל תוף וחליל, ובאוירה זו יין משתיהם, ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו. [ופירש"י שם, באורייתא ד"ה לא אסתכלו, ולא קלסוהו שחרית ביוצר אור ולא ערבית במעריב ערבים, ועיין בהערות].

ואלו הם הארבעה מיני זמר ששותי בהם.

וכדי לדעת מהם החמשה מיני פורעניות שמביאין לעולם, צא ולמד מה כתיב אחריו, א. לכן גלה עמי בבלי דעת כי לא רצו לדעת דרכי ה', וזו הפורענות הראשונה שגורמין גלות לעולם.

ב. וכבודו מתי רעב נכבדי העם ימותו ברעב, וזו הפורענות השניה, שמביאין רעב לעולם.

ג. והמונו צחה צמא, המון העם ימותו בצמאון וביובש צחיח, תחת משתיהם, וזו הפורענות השלישית, שהיא בדרך משל שגורמין לתורה שתשתכח מלומדיה, והצמאון יהיה לתורה שנמשלה למים, והם לא שתוה, אלא הפנו לבם לשתיית שכר ויין.

ד. וישח אדם וישפל איש, כביכול הקב"ה נכפף ונחלש ואין בכוחו להיטיב לישראל וזו הפורענות הרביעית, שגורמין שפלות לשונאו של הקב"ה, [בלשון הפוכה לטוב].

ומבארינן מנין שהכוונה כלפי הקב"ה, שהרי אין נקרא "איש" אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר, ה' איש מלחמה.

ה. ועיני גבוהים תשפלנה, ועיני ישראל שהיה בהם גסות הרוח הניכרת בעיניים, יושפלו להסתכל כלפי מטה כדרך השרויים בצער, וזו הפורענות החמישית, שגורמין שפלות של ישראל.

ומה כתיב אחריו, לאחר שהביאו במשתיהם חמשה פורעניות, נאמר שסופם ליפול לגיהנום.

הערות

^[81] במנחת חנוך [מצוה תר"ז] הקשה על הרמב"ם שפסק [שם] שמי שאין לו אלא מעשר שני בלבד מתודה, וביאר הכסף משנה שמתודה רק על המעשר שני, ולא אומר שאר הוידוי, שהרי אינו אמת, ותמוה מסוגיין שמשמע שאינו מתוודה כלל, וביותר תמוה, שהרמב"ם עצמו פוסק כך כנ"ל, ולא כתב "שאינו מתוודה על המעשר ראשון", אלא נקט בסתמא "שאינו מתוודה" ומשמע כלל, ולכאורה סתר דבריו מיניה וביה. והחזון איש [שם] כתב שמעשר ראשון מעכב רק כשלא הפרישוהו, אך באופן שלא היה לו מעשר ראשון כגון שקנה פירות שכבר הופרשו מהם תרומה ומעשר ראשון, יכול להתוודות על מעשר שני לבדו.

^[82] והם טעו לחשוב שעוון מיתה על תרומת מעשר חל רק אחר הפרשת המעשר ונחלקו בטעם האיסור רש"י [בבכורות יא:] ותוס' [יבמות פו:] אם נאסרו הפירות משום תרומת מעשר המעורבת בהם אף שעדיין לא הופרשה, או שכל טבל עוונו במיתה אף שהוא טבול רק למעשר ראשון, ועיין ברמב"ם וראב"ד [מאכלות אסורות פ"י ה"כ] ובאפיקי ים [ח"א י"א].

^[83] בשו"ת הרשב"א [ח"ג רע"ט] כתב שכשמכה בהמה נגד אחד מאבריה יש לחוש יותר לטריפות והביאו ראיה לדבריו מסוגיין, ובתשובות בית אפרים [יו"ד ו'] כתב שאם לא התרוצץ ראש הבהמה אין צריך לבדוק, ורק בבית המקדש שהיו עושים כך בקביעות, לא ימלט שלפעמים ניקב המוח. ובשו"ת דעת תורה למהרש"ם, הקשה שהרי ידוע היכן היכו, ויתקנו שיבדקוה אם נטרפה או לא. ובשו"ת מנחת יצחק [ח"ב כ"ז] כתב שכיון שעושין כך בקביעות אי אפשר לסמוך על תקנה שיבדקוה, כי לא ימלט שפעם ישכחו מלבדוק ונמצא שמקריבים טריפה למזבח. ובמנחת קנאות תמה אם אכן חשש לטריפות, למה הוצרך לטעון על הקרבת קרבן טריפה, והרי חמור מכך שהאכילו את הכהנים טריפה. ורצה ליישב שעשו כך רק לקרבן עולה שאינה נאכלת, ועיין בהגהות יעב"ץ.

^[84] ביערות דבש [דרוש י"ד] נתן טעם למה פסק השיר כשבטלה סנהדרין, על פי מה שנחלקו [בראש השנה טז.] אם אדם נדון בראש השנה או בכל יום, והוכיח שמאן דאמר שדין של מעלה אינו בכל יום, טעמו כיון שאלוקים נצב בעדת קל, ומניח לדיינים לדון דינם, אך מיום שבטלה סנהדרין אדם נידון בכל יום, והרי אין אומרים שירה בשעה שספרי חיים וספרי מתים פתוחים, ולכן פסק השיר.

^[85] כך כתב הטור להלכה, ויסודו מרב האי גאון שהתיר שיר של תשבחות וזכרון חסדי ה', ומקור לכך מהירושלמי, שהביא את סיבת הגזירה שגזרוה כשבטלה סנהדרין, משום שאמר רב חסדא בראשונה היתה אימת סנהדרין עליהם ולא היה אומר דברי נבלה בשיר. וטעם זה לא שייך אלא בשירי אהבה ושבח בין אדם לחבירו, ולא בהודיה ושבח להקב"ה. והרי"ף [רפ"ה דברכות] הבאי דברי רב האי גאון, וסיים ומנהג כל ישראל לאומרן, לשירי תשבחות לה', בבתי חתנים ובבתי משתאות בקול נגינות ולא ראינו מי שמיחה בזאת. והמגן אברהם [תק"ס] הביא בשם המהרי"ל ששירי תשבחות הם רק השירים שנתקנו על הסעודה כגון בשבת, אבל פיוטים אחרים אסור, כגון המשוררים במשתה ה' כי עניתני, כי אז התורה לובשת שק ואומרת עשאוני בניך כמין זמר, אולם בבתי כנסת מצוה לזמר לכבוד הרגלים.

^[86] כך ביאר בתפארת ישראל על המשניות. ולכאורה לשיטת רש"י שהיו מכניסים קלף שעליו נכתב שם המפורש בחשן האפוד, הרי כשמתו נביאים ראשונים הוציאוהו, ובטל בלי חסרון בגדים, ולהרמב"ם שלא היה שם המפורש בחשן, ביטולם נגרם מחסרון רוח הקדש שלא יכלו לשאול בהם בלי רוח הקדש, ועיין בהערות בסוגיית הגמרא. ובאבן עזרא [שמות כ"ח ו] הוכיח שלא היו שמות הקדושים בחשן, שהרי דוד שאל באפוד בד, אלא שהרגיל לענות באורים ותומים יוכל להשיב מדמיון האפוד בכל עת, ולדבריו צריך לבאר כהרמב"ם, והרמב"ן [כ"ח ט] נחלק עליו.

^[87] בתענית [ג' ב'] מסקינן שיש שני סוגי טל, טל סתם, שאינו נעצר לעולם, שנצרך לקיום העולם וטל לברכה, שלא ירד מיום שחרב בית המקדש.

^[88] במכתב מאליהו [ד' 286] כתב שמכאן המקור לדברי הכוזרי [ג' ט"ו] שכל הגדול ומושלם יותר ברוחניות, נהנה יותר מטעם ה אכילה. ובמהר"ל כאן כתב לבאר דברי הגמרא [להלן מט] טהרה בטלה טעם וריח, כי הטהרה היא סילוק הטינופת, ואז גובר כח הריח שהוא הפך הטנופת, והוא נותן טעם בפרי, ועיין להלן.

^[89] רש"י בגיטין [דף ז.] כתב שאסור לשורר בבתי משתאות, ומשמע שבין בפה ובין בכלי אסור במקום ששותים יין, ותוס' שם כתבו שמי שמתענג ביותר מהשירה כגון ריש גלותא שהיו מזמרין לפניו בשכבו ובקומו, אסורה עליו השירה אף שלא במקום משתה. ובשלטי גבורים כתב שאפילו לנגן לתינוקות אסור. והרמב"ם מחלק בין שירה בכלי זמר שאסורה בכל מקום, לשירה בפה שאין לאוסרה אלא במשתה היין. והב"ח הביא ראיה מסוגייתנו שאסור לשיר בפה, ואפילו שלא במשתה היין, שהרי אף זמר דגרדאי נאסר, ואף שהיו עוסקים במלאכתן ולא שותים יין, והביאו המשנה ברורה להלכה [תק"ס י"ג]. וכתב שם שיש למחות ביד נשים המזמרות בעת מלאכתן, ואם לא ישמעו לו מוטב שיהיו שוגגות. ובשער הציון כתב, שמותר לנשים לזמר לתינוק שיישן, ובמאמר מרדכי הוכיח כך מסוגיין. ובאגרות משה [או"ח קס"ו] הסתפק אם מותר לנגן בכלי זמר כשעושים "דינר" לישיבה, כי אין בעצם הסעודה מצוה, והיא רק לסיוע המגבית, והסיק שטוב להחמיר, אך אין למחות במקילים.

^[90] ורבינו יונה בברכות [ריש פ"ה] ביאר, לבטל מה שמנגנים האנשים בפיהם או בכלי זמר והנשים עונות, כדי שלא יבואו לעשות ההיפך, שהיא כאש בנעורת, כיון שכשנשים מנגנות הן מאריכות בדיבור ומביטים בהם האנשים ובאים בנקל לידי עבירה ועי"ש ברש"י על הרי"ף שפירש כדומה לזה. ועיין באגרות משה [או"ח א' מ"ב, ב' ל"ה] שכל נידון הגמרא באיזה איסור להתעסק קודם כדי לבטלו, אך פשוט שאין להתיר איסור קל כדי למנוע איסור חמור.

^[91] עיין במהרש"א ובעיון יעקב ביאר שנענש גם על השתיה, והיא העוון החמישי. ועוד שמבטל מחמשה חומשי תורה וכמשמעות הפסוק שהביאה הגמרא, ואת פעל ה' לא הביטו ופרש"י שם שלא למדו תורה, ועוד שמבטל קריאת שמע של מעריב וארבע ברכותיה, מתוך שהוא שיכור, וגם זה נרמז ברש"י שם.

ואנן קא יהבינן [ואנו נותנים אותו] לכהנים, שקנס עזרא את הלויים שלא יקבלו מעשר ראשון מפני שלא עלו עימו מבבל לארץ ישראל. ולכן אינו יכול עוד לומר את הוידוי שנאמר בו "עשיתי ככל אשר ציוויתני" (דברים כו, יד), שהרי לא נתן ללויים.

ושואלים: ולודי [ושיתוודה] על שאר מעשרות שאותם נתן כדין? אמר ריש לקיש: כל בית שאין מתודה על הפרשת מעשר ראשון — שוב אין מתודה על שאר מעשרות. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אמר אביי: הואיל ופתח בו הכתוב תחילה במעשר ראשון ללויים, שהרי נאמר "וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצוותך אשר ציויתני" (דברים כו, יג).

ושואלים: מכלל הדברים שאמרנו, שביטל ר' יוחנן את הוידוי על המעשרות, אתה לומד שעל כל פנים אפרושי הוו מפרשי [שהיו מפרישים] מעשר בימי יוחנן כהן גדול? והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: אף הוא, יוחנן כהן גדול, ביטל את הוידוי, וגזר על הדמאי. ומדוע גזר — לפי ששלח שליחים בכל גבול ישראל ובדק וראה שאין הכל מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד, ואילו מעשר ראשון ומעשר שני — מקצתן של אנשים מעשרין ומקצתן אין מעשרין.

אמר להם: בני, בואו ואומר לכם: כשם שתרומה גדולה יש בה עון מיתה אם אוכל תבואה שלא הופרשה ממנה תרומה — כך תרומת מעשר (אם לא הפרישו הלויים ממעשר ראשון שקיבלו ונתנוהו לכהנים) וטבל (תבואה שלא הופרשו ממנה מעשרות) יש בהן עון מיתה.

וכיון שראה שיש ספק בדבר אם הפרישו מעשרותיהם עמד והתקין להם תקנה זו של דמאי, שהיא: הלוקח פירות מעם הארץ שלא ברור לנו אם הוא מעשר — מפריש מהן מספק מעשר ראשון ומעשר שני. מעשר ראשון מפריש ממנה תרומת מעשר ונותנה לכהן, ואת מעשר שני עולה ואוכלו בירושלים. אבל מעשר ראשון ומעשר עני שמותרים באכילה לזרים ואין ללויים ולעניים אלא זכות ממונית בהם — המוציא מחבירו עליו הראיה, ומכיון שאין הלויים או העניים יכולים להוכיח שאכן לא הופרש המעשר מתבואה זו — אינם יכולים להוציא ממנו את מעשרותיהם. ומכל מקום למדנו מכאן שלא היו כולם מפרישים מעשר בזמנו של יוחנן כהן גדול!

ומשיבים: תרתי [שני דברים] תקן: ביטל וידוי של חבירים, שאפילו החברים המפרישים מעשרות לא יתוודו וידוי מעשר, וגזר על דמאי של עמי הארץ, שמא אינם מפרישים.

א שנינו במשנה: ואף הוא יוחנן כהן גדול ביטל את המעוררים. ושואלים: מאי [מה הם] מעוררים אלה? אמר רחבה: בכל יום ויום שהיו עומדים לוים על דוכן בבית המקדש ואומרים "עורה למה תישן ה'" (תהלים מד, כד), אמר להן יוחנן כהן גדול: וכי יש שינה לפני המקום שאתם אומרים "עורה"? והלא כבר נאמר "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל" (תהלים קכא, ד)! אלא בזמן שישראל שרוין בצער ואילו אומות העולם בנחת ושלוה — לכך נאמר "עורה למה תישן ה'", אבל כשאומרים זאת בכל בוקר מתפרש הדבר בדרך לא נכונה, ולכן ביטל את האמירה.

שנינו שיוחנן כהן גדול ביטל גם את הנוקפים. ושואלים: מאי [מה הם] "נוקפים" אלה? אמר רב יהודה אמר שמואל: שהיו מסרטין (עושים סריטה) לעגל העומד לשחיטה בין קרניו, כדי שיפול דם בעיניו ויהיה קל יותר לשחוט אותו. אתא איהו בטיל [בא הוא וביטל] את הדבר משום דמיחזי כי מומא [שנראה הדבר כמו שמטיל בו מום].

במתניתא תנא [בברייתא שנה] פירוש אחר ל"נוקפין": שהיו חובטין אותו את העגל במקלות להמם אותו לפני שחיטה כדרך שעושין אותו לפני עבודה זרה. אמר להם יוחנן כהן גדול: עד מתי אתם מאכילין נבילות למזבח! ושואלים: וכי נבילות היו אלה?! הא שחיט להו [הרי שוחט אותן] ולא מתו מעצמם! אלא הכוונה היא שהיו נעשות בכך טריפות, ומדוע — שמא מתוך המכות ניקב קרום של מוח ונעשה העגל טריפה. לכן עמד והתקין להם טבעות בקרקע שיקשרו את הבהמות שם ולא יצטרכו לאמצעים אחרים להקל על שחיטתן.

ועוד שנינו: עד ימיו של יוחנן כהן גדול היה פטיש מכה בירושלים. ומסבירים: שמדובר בחולו של מועד, ונראה כביזוי המועד.

ועוד שנינו: כל ימיו לא היה אדם צריך לשאול על הדמאי. ומעירים שזהו כדאמרן [כמו שאמרנו] שתיקן שיהיו מעשרים את הדמאי, ומשום כך אין אדם נזקק לשאול את חבירו אם תבואה זו מעושרת.

ב משנה ועוד דברים שבטלו: משבטלה סנהדרין בטל גם השיר מבית המשתאות, שאין שרים עוד בסעודה על היין, שנאמר: "בשיר לא ישתו יין" וגו' (ישעיה כד, ט).

משמתו נביאים הראשונים בטלו אורים ותומים. משחרב בית המקדש בטל השמיר ובטל נופת צופים, ופסקו אנשי אמנה מישראל, שנאמר: "הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם

"(תהלים יב, ב). רבן שמעון בן גמליאל אומר: העיד ר' יהושע: מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה מסוג זה או אחר, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות. ר' יוסי אומר: אף ניטל שומן הפירות. ר' שמעון בן אלעזר אומר: הטהרה שבטלה נטלה מן הפירות את הטעם ואת הריח, המעשרות שבטלו נטלו את שומן הדגן. וחכמים אומרים: הזנות והכשפים הם שכילו את הכל.

ג גמרא על תחילת המשנה שואלים: וממאי [וממה, מניין] למדים אנו שמשבטלה סנהדרי כתיב [נאמר] הפסוק "בשיר לא ישתו יין" (ישעיה כד, ט)? אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: שאמר קרא [הכתוב] במקום אחר: "זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם" (איכה ה, יד), הרי שיש קשר בין ביטול ("שבתו") הסנהדרין ("זקנים משער") לבין הפסקת הנגינה ("בחורים מנגינתם").

אמר רב: אודנא דשמעא זמרא [אוזן השומעת זמר] — תעקר, שאסור לשמוע זמר לאחר החורבן. אמר רבא: אם יש זמרא בביתא [זמר בבית] — יש חורבא בסיפא [חורבן על הסף], שנאמר: "קול ישורר בחלון חרב בסף כי ארזה ערה" (צפניה ב, יד).

ושואלים אגב כך: מאי [מה פירוש] הנימוק "כי ארזה ערה"? וכן אמר ר' יצחק: הרי בית המסובך בארזים הרי עיר הוא וחזק ביותר! אלא יש לפרש: אפילו בית המסובך ומסוכך בארזים מתרועע אם נשמע בו זמר. אמר רב אשי: שמע מינה [למד מכאן] כי מתחיל חורבא [כאשר מתחיל החורבן] — בסיפא [בסף] הוא מתחיל, שנאמר: "חרב בסף". ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] מהכא [מכאן] אנו למדים דבר זה, שכתוב "ושאיה יכת שער" (ישעיה כד, יב), כלומר, השד הקרוי "שאיה", המחריב את הבתים, מכה בתחילה בשער. אמר מר בר רב אשי: לדידי חזי ליה [אני בעצמי ראיתי אותו] את השאיה והיה מנגח והורס כי תורא [כמו שור].

אמר רב הונא: זמרא דנגדי ודבקרי [זמר של מושכי האניות ושל מוליכי הבקר] — שרי [מותר], משום שהשיר שלהם הוא כדי לתת קצב לעבודתם. דגרדאי [של האורגים] — אסיר [אסור], משום שאינם מזמרים אותו אלא להנאתם. מסופר: רב הונא בטיל זמרא [ביטל את מיני הזמר] ובאה ברכה לכל, קם [עמד] מחיר מאה אווזי בזוזא [אווזים בדינר] ומאה סאה חיטי [חיטים] בזוזא [בדינר] ולא איבעי [היה להם ביקוש] אפילו במחיר כה זול, משום שהיה השפע מרובה. אתא [בא] רב חסדא לאחר מכן זלזיל ביה [זילזל בו] באיסור זה, וכתוצאה מכך איבעאי אווזא בזוזא [נצטרכו אווז אחד בדינר אחד] ולא משתכח [נמצא].

אמר רב יוסף: אם זמרי גברי ועני נשי [מזמרים הגברים ועונות הנשים] — פריצותא [פריצות היא], אם זמרי נשי ועני גברי [מזמרות הנשים ועונים הגברים] — הרי זה גורם להבערת היצר כאש בנעורת. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] אם מגדירים את הדברים כך או כך? הרי מדברי רב יוסף עולה ששניהם אסורים! ומשיבים: לבטולי הא מקמי הא [לבטל זה מלפני זה] כי אם אינו יכול לבטל את השירה בכלל — שיבטל תחילה את האופן החמור יותר, שהוא כאש בנעורת.

אמר ר' יוחנן: כל השותה בארבעה מיני זמר — מביא חמש פורעניות לעולם, שנאמר: "הוי משכימי בבקר שכר ירדפו מאחרי בנשף יין ידליקם והיה כנור ונבל תף וחליל ויין משתיהם ואת פעל ה' לא יביטו" (ישעיה ה, יא-יב) שמנויים שם ארבעה מיני כלי זמר (כינור, נבל, תוף וחליל),

מה כתיב [נאמר] אחריו: "לכן גלה עמי מבלי דעת" (ישעיה ה, יג) — שגורמין גלות לעולם, "וכבודו מתי רעב" (ישעיה ה, יג) — שמביאין רעב לעולם, "והמונו צחה צמא" (ישעיה ה, יג) — שגורמין לתורה המשולה למים שתשתכח מלומדיה, "וישח אדם וישפל איש" (ישעיה ה, טו) — שגורמין שפלות לשונאו של הקדוש ברוך הוא (בלשון נקיה: לקדוש ברוך הוא), ואין "איש" אלא הקדוש ברוך הוא שנאמר: "ה' איש מלחמה" (שמות טו, ג), "ועיני גבהים תשפלנה" (ישעיה ה, טו) — שגורמין שפלות של ישראל, הרי חמש פורעניות.

ומה, איזה עונש, כתיב [נאמר] אחריו — "לכן

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And what punishment is written afterward for the people who drank wine with musical accompaniment? “Therefore,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כל השירים שאין בהם שבח להב"ה אסור לזמר בהם והם הם התחלת הפקר ושעמום וסבתם דרך הערה אמרו זימרא בביתא חורבא בסיפא שנאמר קול ישורר בחלון חרב בסף ומ"מ כל שנעשה להזדרז במלאכה שלא יתנמנמו ולא יתרשלו במלאכתם מותר ועל זו אמרו זימרא מנגדי ר"ל מושכי ספינות בחבל וכן דבקרי ר"ל שמזמרין לפניהם בשעת חרישה לכוין השוורים לתלמיהם שהולכין לקול השיר שהוא ערב עליהם מאד אבל כל שאינו אלא לשחוק אף בבעלי מלאכה אסור והוא שאמרו דגירדאי אסור ולא עוד אלא שאותם זמירות שבבית המשתאות הם גרמת הפסד וסיבת הוצאה יתירה דרך סיפור העידו על רב הונא שגזר על בני דורו שלא לזמר בבית המשתאות ונכנס זול ביניהם עד שבאו עופות ותבואות לשער מזולזל ביותר ואעפ"כ לא היו רוצים לקנותם ורב חסדא זלזל בכך וחזרו לזמירותיהם ונתיקר הכל עד שכמעט לא היו מוצאים למכור:

אע"פ שדרך כלל נאסרו כל מיני זמירות אלו מ"מ כשהנשים מזמרות בין האנשים הוא איסור חמור ופירצה יתירה והוא שאמרו זמרן גברי ועניין נשי פריצותא זמרן נשי ועניין גברי כאש בנעורת:

בפרש"י בד"ה ואנן יהבינן ליה כו' וכיון דאין נותנין כתקונן אין יכולין כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה שיפול דם כו' על רגליו ונוקפין לשון ונקף סבכי היער חתיכה עכ"ל הד"א והס"ד ואח"כ מה"ד חובטין להפילו כו' ובד"ה צואר להכניס כו' צ"ל טבעת להכניס צואר בהמה כו' עכ"ל כצ"ל מפי' ישן וק"ל:

גמ' כי ארזה ערה א"ר יוסי בית המסוכך כו' יראה שדרש ערה מלשון ערו ערו עד היסוד גו' שאפילו בית המסוכך בארזים מתרועע וכן נראה מפי' רש"י וק"ל:

בפרש"י בד"ה צחה צמא צמא מתרגמינן צחותה עכ"ל מפי' ישן וק"ל:

גמ' מאי מעוררין כו' ואומרים עורה למה תישן כו' וכי יש שינה כו'. מפי' הרמב"ם הכא ובסוף מסכת מעשר שני לפי שהיו אומרים זה הפסוק כאילו הם מדברים עם השם יתברך והיו צועקים אליו בזה הפסוק וזה מה שאינו ראוי לעשות כלפי מעלה עכ"ל וקשה דאם כן בני קרח שיסדו זה במזמור בתהלים האיך אמרו וכי יש שינה כו' ויש לומר דזה המזמור נאמר ברוח הקדש על בני הגלות שיאמרו כן כדכתיב לעיל מיניה אף זנחת ותכלימנו גו' עד כי עליך הורגנו גו'. כדמסיק הכא אלא בזמן שישראל בצער ואומות עולם בשלוה לכך נאמר עורה גו' כביכול כאילו אז שינה לפני המקום אבל בימי יוחנן כהן גדול היה המקדש קיים וישראל היו בשלוה על אדמתן אין ראוי לאומרו וכה"ג אמרי' בהנזקין אההוא שאמר הלא אלהים זנחתנו גו' ע"ש:

וממאי דמשבטלה סנהדרין כו' דאמר קרא זקנים משער שבתו גו'. ואהאי קרא סמיך במתני' דמשמע משבטלו סנהדרין שנקראו ע' זקנים אז בטל הנגינה והשיר ומיהו איצטריך לאתויי במתני' קרא דבשיר לא ישתו יין דבההוא קרא מפורש דאיירי בנגינה ושיר שבבית משתאות וק"ל:

זמרא בביתא כו' שנאמר קול ישורר בחלון גו'. דקדק לומר בביתא דההוא זמר לתענוג הוא לאפוקי זמרא דנגדי ודבקרי שאינו לתענוג אלא למלאכה בחוץ דשרי כדלקמן. ומייתי שנאמר קול ישורר בחלון גו' דהיינו שמעמידין להם לתענוג עופות המצפצפים בחלונות. ואמר מאי כי ארזה ערה אר"י בית כו'. משום דמשמע ליה לפרש ערה מלשון עיר ומקום קאמר בלשון תימה כיון דחורב בסף קאמר היאך קאמר היפך זה כי ארזה של אותו בית יהיה לו קיום כעיר וקאמר דאינו כן אלא ערה מלשון ערה וחורבן שאותו בית שמשוררין בו גם שיהיה מסוכך בארזים מתרועע כן נראה לפרש מפירש"י. ובע"י יש גירסא אחרת בזה ע"ש:

ואיבעית אימא מהכא ושאיה יוכת גו' נראה דאכולה מלתא מייתי ליה מהכא דהאי קרא גבי בשיר לא ישתו יין כתיב דעל ידי שמשוררין במשתה יין בא שאיה להכות שער והענין מפורש בפרק כיצד הרגל ע"ש:

ביטל זמרא קם ק' אווזי בזוזא כו'. יש לכוון בזה ע"פ מ"ש בפ' הרואה הרואה אווז בחלום יצפה לחכמה שנאמר חכמות בחוץ תרונה כי האווז הוא הקולני בעופות טהורים ולזה המבטל זמר האיסור זוכה לרינון החכמה ומביא הברכה במין האווז הרומז ע"ז ובהיפך כי זלזל ביה כו' וק"ל:

כל השותה בד' מיני זמר מביא ה' כו'. ע"פ מ"ש פרק כל כתבי א"ר אבהו לא חרבה ירושלים אלא שבטלו בה ק"ש שחרית וערבית שנאמר הוי משכימי גו' אמר כדרכי המשכרים על הרוב ביום השבת עד מ"ש לבטל ק"ש של ערבית וגם למחרת בשחרית וז"ש הוי משכימי בעת שכרותם בבוקר שאומר הוי כי עדיין ראשו עליו דוי ואמר שאז שכר ירדופו אפשר שכר הנזכר כאן הוא שכר תמרים וז"ש בהשכמה למחרת שכר תמרים ירדוף לכבות ממנו הדלקת יין שהיה לו בנשף של אתמול ואמר והיה כנור ונבל גו' כי תחת שהיה לו לקרוא ק"ש בד' ברכותיה בערב הרי הוא שותה יין בד' מיני זמר ונעשה שיכור ומבטל ק"ש והיינו ואת פועל ה' לא גו' שצריך לומר מדת יום בלילה בברכת מעריב ערבים ומדת לילה ביום בברכת יוצר המאורות וחשב כנגד זה שבטל ק"ש בד' ברכותיה ע"י ד' מיני זמר במשתה יין שמביא ה' מיני פורעניות נגד ברכת מעריב ערבים שמספר בו מעשה ה' אמר בביטולה לכן גלה עמי מבלי דעת שלא ידעו מעשה ה' כמ"ש ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו ונגד ברכת אהבת עולם שמספר בו כי היא חיינו כו' אמר בביטולה וכבודו מתי רעב ונגד ק"ש שהוא קבלת התורה ומצותיה כמ"ש פ' היה נוטל אמר בביטולה שגורמין לתורה שתשכח כו' ומייתי ליה מקרא והמונו צחה צמא גו' כמ"ש הוי כל צמא לכו למים דהיינו התורה ונגד ברכת אמת ואמונה שמספר בגדולתו יתברך ב"ה ונפלאותיו שעשה במצרים אמר בביטולה השפל איש כביכול אהקב"ה דכיון שאינו מפורש מי הוא האיש רמז בו על הקב"ה שהיה איש מלחמה במצרים ונגד ברכת השכיבנו שבקש בה על הצלחת ישראל מה' יתברך אמר בביטולה שגורמין שפלות בו. ואמר ומה כתיב אחריו לכן הרחיבה גו' האי קרא מקמיה דוישח אדם וישפל איש גו' הוא דכתיב ותלמודא הקדים המאוחר ע"פ הדרש דלעיל דה' פורעניות שהזכיר בעוה"ז אבל האי עונש לכן הרחיבה שאול גו' הוא העונש שבעוה"ב ובקרא הקדימו וכתבו בתר והמונו צחה צמא שהוא פורענות דביטול ק"ש גופה בעוה"ז לפי שגם זה הרחיבה שאול גו' הוא עונש דביטול ק"ש גופה בעוה"ב וע"פ מ"ש בפ' היה קורא כל הקורא ק"ש כו' מצננין לו גיהנם שנאמר בפרש שדי מלכים בה תשלג גו' וההיפך קאמר הכא בביטול ק"ש הרחיבה שאול גו' וק"ל:

רש"י ד"ה תחלה. בשעריך זה מע"ש כו'. פי' זה ל"מ כעת לא בספרי ולא במפרשים. וביבמות (פו) אדרבה ילפינן דהאי לא תוכל לאכול בשעריך משתעי נמי במ"ע מן בשעריך דכאן מה להלן מ"ע כו' ע"ש:

רד"ה מפריש ת"מ ונותנה לכהן. משום דאית ביה עון מיתה כו' גזירה דלמא כו' אכיל ליה. ול"ד להא דאיתא ביבמות (צט ב) במשנה ומוכרין אה"ת כו' וכן שם (ק ב) ומוכר התרומה. דהתם מה"ת יקילו לאכלה כיון דספקים הם אבל הכא יבואו לומר דקים להו לרבנן דרובן מעשרין הם:

בא"ד אבל מע"ר ומ"ע כו' ואין בהם אלא גזל כהן. אולי ט"ס וצ"ל גזל השבט. או אפשר שכתב אליבא דר"א ב"ע ובתר דקנסינהו עזרא עי' כתובות (כו):

גמרא א"ר יצחק בית המסובך בארזים כו'. גי' רש"י רב יוסף וכ"נ שהיה גי' המהרש"א. ונראה מפרש"י דר"י מפרש מלת עירה לשני מובנים מלשון עיר ומלשון ערה וחורבן (וכה"ג עיין בביאור פ' וישלח בפסוק ותמנע היתה פילגש בשם הרשב"ם) וזה דלא כמהרש"א בח"ה ובח"א:

מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בָּטֵל הַשָּׁמִיר וְנֹפֶת צוּפִים וּפָסְקוּ אַנְשֵׁי אֱמוּנָה (תהילים יב, ב). ראשי תיבות שלשה אלה שנ"א שהוא ראשי תיבות 'שָּׁמִיר נֹפֶת צוּפִים אַנְשֵׁי אֱמוּנָה' ובזה יובן רמז הכתוב במלאכי (מלאכי ב, טז) שָׂנֵא שַׁלַּח אָמַר הֳ' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל וְכִסָּה חָמָס עַל לְבוּשׁוֹ פירוש שלשה דברים שהם ראשי תיבות 'שָׂנֵא' שַׁלַּח מן העולם מעת כִסָּה חָמָס עַל לְבוּשׁוֹ קאי על בית המקדש שהוא דוגמת הלבוש שבו מתלבש אור השכינה שנחרבו אחר שבטלו שלשה אלה שהם ראשי תיבות 'שנא'.

אָמַר רַב: אוּדְנָא דְּשָׁמְעָא זִמְרָא תֵּעָקֵר. נראה לי בס"ד אוזן [64] מלא בוא"ו ומספר זמרא [248] גימטריא יבש [312] וכל דבר נטוע אשר נתייבש הרי כעקור דמי שסופו להיות נעקר.
ומה שאמר זִמְרָא בְּבֵיתָא חוּרְבָא בְּסֵיפָא נראה לי דהדרך כשיש זמר בבית דהקול נשמע בחוץ ומתקבצים בני אדם מבחוץ ליכנס לראות לכן מביאים שומר ומעמידים אותם בסף הבית שלא יכניס בני אדם מבחוץ וזהו חוּרְבָא בְּסֵיפָא כי הוא מונע מליכנס גם את העניים המבקשים לחם.

קָם מֵאָה אַוְוזֵי בְּזוּזָא. פירש הרב עיון יעקב ז"ל הכונה כי בפרקי שירה איתא, אווז אומרת: שִׁירוּ לוֹ זַמְּרוּ לוֹ שִׂיחוּ בְּכָל נִפְלְאוֹתָיו (תהלים קה, ב) ולפי זה אומרת שירה זו רצונה לומר שבני אדם ישירו ועל ידי כך יהיו האווזות ביוקר ולא יאכלו מהם הרבה עד כאן דבריו. וקשא בדבריו כי פסוק שִׁירוּ לוֹ להקדוש ברוך הוא ישירו ואיסור השיר הוא של חול!
ונראה לקיים דרשתו הכי כי האווזות אומרים שירו לה' ולא תשירו שיר של חול ואף על פי שבזה יהיו האווזות רבים ובזול ונשחטים הרבה לא אכפת לן דניחא לן שתשירו להשם יתברך ותשיחו בכל נפלאותיו, נמצא מניעת השיר של חול עשתה טובה בלחם הנאכל בבוקר ובבשר הנאכל בערב כמו שנאמר בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם (שמות טז, יב) ודרך השיר של חול להתענג בו המלכים בבוקר ובערב לכך מניעתו עשתה טובה במזון הבוקר ובמזון הערב.
ומה שהיתה הברכה על חד מאה, כנגד ברכת ישראל בכח וגבורה שלהם דכתיב בהו וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ (ויקרא כו, ח) ואם כן מאה על רבבה הוא כמאה גם המזון מן הבינה ששם הוא סוד המאות לכן יצחק אבינו ע"ה מָצָא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ הֳ' (בראשית כו, יב).

כָּל הַשּׁוֹתֶה בְּאַרְבָּעָה מִינֵי זֶמֶר מֵבִיא חָמֵשׁ פּוּרְעָנִיּוֹת לָעוֹלָם (ישעיה ה, יא). משמע דחמשה פרעניות אינם באים אלא בשותה בארבעה מיני זמר אבל באחת או בשתים או בשלש אינו מביא חמשה פרעניות אף על גב דאיסורא איכא אפילו בחד מין זמר וצריך להבין טעם לזה.
ונראה לי בס"ד כי היין שותים אותו החכמים כדי להתפקח בו לדרוש בארבעה חלקי הפרד"ס [פשט רמז דרש סוד] כמו שנאמר שאמר רבא 'חַמְרָא וְרֵיחְנִי פַּקְחִין' ופירש רש"י עשאוני פקח (יומא עו: סנהדרין ע. והוריות יג:), וכן אמר רבינו הקדוש הבו חמרא לדרדקי כי היכי דלמרו מילי, דנכנס יין יצא סוד ואז נתנו יין לפני רבי חייא ואבסום ואמרו מילי דדרשא וכנזכר בגמרא (סנהדרין לח.).
ואם כן החכמים שותין יין כדי שיתפקחו ותתעורר בהם השמחה לדרוש בתורה בארבע חלקיה ואלו שותים היין כדי לשמוח על ידו בארבעה מיני זמר והחליפו טוב ברע, שמחה של טוב בשמחה של רע, לכן מביאין חמשה לעולם כי חמשה הם אותיות שמחה בהפוך אתוון רמז שאלה החמשה פרעניות באים על אשר החליפו שמחה של טוב שהיא צריכה להיות בארבעה חלקי התורה בשמחה של רע שהיא בארבעה מיני זמר.

שֶׁגּוֹרְמִין שִׁפְלוּת לְשׂוֹנְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (ישעיה ה, טו). נראה לי בס"ד ענין השפלות הוא שגורמין ירידת העולמות הקדושים והשפלת אורות הספירות שבקדושה ממקום עליון וגבוה למקום תחתון שהוא למטה ממדרגתם וכאשר תמצא בשער רוח הקודש בתיקוני עונות עניינים שונים בפגמים אלו של ירידת הספירות והעולמות אשר כל אדם גורם בשרשו.

גמ' אודנא דשמעא. רי"ף פ"ה דברכות:

ואנן קא יהבינן לכהנים. ואפילו לרבי אלעזר בן עזריה דאמר בפרק יש מותרות דמדאורייתא אף לכהנים מ"מ הואיל ונצטוו ליתנו אף ללוי כי שכר הוא לכם חלף עבודתכם ועזרא הפקיע כח הלוים לגמרי לתתו דוקא לכהנים אין זה כמצותו דלא מצי למימר וגם נתתיו ללוי:

שנאמר בשיר לא ישתו יין. בפ"ק דגיטין אמרינן שלחו ליה למר עוקבא זמרא מנלן דאסור שרטט וכתב להו אל תשמרו ישראל אל גיל כעמים וגו' ולישלח מהכא בשיר לא ישתו יין וגו' אי מההוא הוה אמינא הני מילי זמרא דמנא אבל דפומא שרי קמל"ן ופרש"י זמרא לשורר בבית המשתאות וכן משמע במשנתנו דקתני בטל השיר מבית המשתאות והתוספות מפרשים דאפילו בלא משתה נמי אסור למי שרגיל בכך כההיא דאיתא בירושלמי ריש גלותא הוה קאי ודמיך בזמר פירוש בשכבו ובקומו היו מזמרים לפניו. ולי נראה דאסור בכל ענין מדאמר רב הונא בסמוך זמרא דגרדאי אסור וכתב הרי"ף בפרק אין עומדין בשם הגאון הא דאמרינן זמרא בפומא אסור הני מילי כגון נגינות של אהבת אדם לחבירו ולשבח יפה ביפיו אבל שירות ותשבחות וזכרון חסדיו של הקב"ה אין אדם מישראל נמנע מזאת ומנהג כל ישראל לאמרן בבתי חתנים ובבתי משתאות בקול נגינות ובקול שמחה ולא ראינו מי שמיחה בזאת ע"כ. וגדולה מזו כתבו הפוסקים שמותר לומר לע"א לנגן בכלי שיר בחופה בשבת דאמירה לע"א במקום מצוה שרי ואין שמחת חתן וכלה בלא כלי שיר:

בטלו אורים ותומים. הוא כתב שם המפורש שהיה נתון בתוך כפלי החשן שעל ידו הוא מאיר ומתמם את דבריו אבל החשן עצמו היה אפילו בבית שני שאי אפשר לכ"ג להיות מחוסר בגדים וראיה מוכרחת שהיה החשן בבית שני מדאמרינן בפ"ק דקידושין גבי עובדא דדמה בן נתינה בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד וזה היה בודאי בבית שני מדקאמר לשנה אחרת נולדה לו פרה אדומה בעדרו כו' שבבית ראשון לא עשו פרה כי נסתפקו באותה שעשה משה כדתנן במסכת פרה שניה עשה עזרא וכיון דהוה אפוד בבית שני א"כ חושן נמי היה בו כי החושן דבוק לאפוד וכן כתב הסמ"ג בבית שני היה החשן שאי אפשר להיות כ"ג מחוסר בגדים אבל שם המפורש לא היה שם והיינו דאמרינן בסוף פ"ק דיומא חמשה דברים חסרו בבית שני וחד מנייהו אורים ותומים וכן פרש"י בחומש בפרשת תצוה והשתא אין אנו צריכין למה שכתבו שם התוספות וז"ל ואורים ותומים אורים ותומים הוו שאל"כ היה כ"ג מחוסר בגדים אבל לא היו משיבין לנשאלין בהן ע"כ. נראה מדבריהם שהם קוראים אורים ותומים להחשן עצמו וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות בית הבחירה ובפרק בתרא דהלכות כלי המקדש והראב"ד ז"ל השיג וכתב עליו מה שאמר שהיו עושין אורים ותומים בבית שני כדי להשלים שמונה בגדים לכ"ג שלא יהא מחוסר בגדים אינו כלום שאינו מחשבון הבגדים ואין ספק שטעמו של הראב"ד ז"ל שהוא קורא אורים ותומים לשם המפורש והרמב"ם קורא שם אורים ותומים לחשן בדרך השאלה:

משחרב בית המקדש בטל השמיר. לכאורה משמע דמיירי מבית המקדש ראשון מדקתני בתריה בפולמוס של אספסינוס ושל טיטוס שהיו קודם חורבן בית שני ואי אפשר לומר כן דהא בפ"ק דקידושין מוכח בהדיא שהיה שמיר בבית שני גבי עובדא דדמה בן נתינה בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד וזה היה בודאי בבית שני מדקאמר לשנה אחרת נולדה לו פרה אדומה בעדרו כו' שבבית ראשון לא עשו פרה כי נסתפקו באותה שעשה משה כדתנן במסכת פרה שניה עשה עזרא וכיון דהוה אפוד בבית שני א"כ שמיר נמי היה בו דהכי משמע בפרק מי שאחזו דאפוד צריך שמיר דקאמר התם איכא שמיר דמייתי משה לאבני אפוד ואפילו לרבי נחמיה דאמר לקמן לא בעי שמיר לאבני המקדש מ"מ באבני אפוד מודה דבעו שמיר הלכך צריך לפרש האי משחרב בית המקדש בטל השמיר היינו בית שני ותדע דאי בית ראשון ליערבינהו וליתנינהו משחרב בית המקדש בטלו אורים ותומים ושמיר ועוד מדנקט בית המקדש סתם ובגמרא לקמן נקט בית המקדש ראשון על מילי אחריני ויש לתמוה כיון דהוי שמיר בבית שני א"כ מאי פריך בע"א פרק רבי ישמעאל גבי אבני מזבח ששקצום ממלכי יון היכי ניעביד נתברינהו אבנים שלמות אמר רחמנא לינסרינהו לא תניף עליהם ברזל אמר רחמנא ומאי קושיא ניעבדינהו ע"י שמיר וי"ל דע"י שמיר לא נעשה חלק כ"א מבקע כתאנה שלא תהא חסרה כלום אבל אין עושה אותם שלמות שלא תחגור בהן צפורן ופגימה בחגירת צפורן פסולה למזבח כדאיתא בפ"ק דחולין וא"ת א"כ היאך בנו את המזבח דהא אי אפשר לומר שהיה מתקן מבחוץ ומכניסו מבפנים דאפילו כה"ג במזבח אסור כדתניא במכילתין בסוף פרשת וישמע יתרו לא תבנה אתהן גזית בו אי אתה בונה גזית אבל אתה בונה גזית בהיכל ובקדש הקדשים ומה אני מקיים ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו בבית אינו נשמע אלמא במזבח אפילו בחוץ אינו נשמע וכן יסד רבינו אליהו הזקן באזהרת אמת יהגה חכי תוך ובר. כן נגוזו ועבר. והיינו יכולין לחלק בין קודם שהוקדשו אבנים למזבח דעודן חולין בין לאחר שהוקדשו אבל אין צריך דמשמע בפרק איזהו מקומן שבנו אותו באבנים החלוקות כגון חלוקי אבנים מן הנחל שבחול הים ובחול הים נבראו חלוקות מששת ימי בראשית כך כתבו התוספות:

רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יהושע מיום שחרב בית המקדש כו'. גם כאן מסתמא איירי בבית שני שהרי חרב בימיו ותדע דאשכחן בבית שני שהיו פירות מתברכין בימי שמעון בן שטח שנעשין חטין ככליות של שור הגדול:

ואנן יהבי ליה לכהנים. דקנסינהו עזרא כדאמרי' ביבמות (דף פו:) וכיון דאינן נותנין כתקנן אין יכולין לומר וגם נתתיו ללוי ככל מצותך: תחילה. ונתת ללוי זה מעשר ראשון לגר זה מעשר עני בשעריך זה מעשר שני דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך (דברים יב): אף הוא. יוחנן כהן גדול: טבל ותרומת מעשר עון מיתה. באלו הן הנשרפין (סנהדרין פג.) ילפי' לה וכשאתם לוקחין מעם הארץ והם לא הפרישו אלא תרומה עודנו טבל למעשרות ואתם נענשים מיתה מפריש תרומת מעשר ונותנה לכהן. מפריש כל המעשרות ממנה להוציא מידי טבל . ואחר כך מפריש מתוך מעשר ראשון תרומת מעשר מה שעל הלוי להפריש ונותנו לכהן משום דאית ביה עון מיתה אחמור עלייהו: שלא לעכבו .. אצלו ולמכור לכהן כשם שהוא מעכב אצלו מעשר ראשון ומעשר עני ואומר המוציא מחבירו עליו הראיה גזירה דלמא כי משהי ליה גביה אכיל ליה אבל מעשר ראשון ומעשר עני מותרים לזרים ואין בהן אלא גזל כהן הלכך המוציא מחבירו עליו הראיה אלמא אפרושי נמי לא הוו מפרשי ואת אמרת לפי שאין נותנין אותו כתקנן הא אפרושי מפרשי ליה: תרתי תקון. לעולם העברת הודאות מעשר משום שאינם נותנין אותו ללוים הוא והא דתניא לפי ששלח כו' לאו אביטל את הוידוי קאי אלא אגזר על הדמאי קאי ותרתי תקנות תקן ביטל וידוי של חברים אע''פ שמפרישין אותו לפי שאין נותנין אותו כתקונו וגזר על הדמאי על לוקח מעם הארץ לפי ששלח כו': מסרטין. כשהיו רוצין להפילו לארץ לשוחטו: שיפול דם בעיניו. ואינו רואה ואינו מתחזק כל כך על רגליו ונוקפין לשון ונקף סבכי היער (ישעיה י): חובטין. להפילו לארץ ונוקפין לשון חבטה ומכה כדאמרי' אין אדם מנקף אפי' אצבעו דם ניקוף מרצה כדם עולה (חולין דף ז:): טבעות. להכניס צואר בהמה לתוכו: כדאמרינן. שתיקן שיהו כל הלוקחין מפרישין ולא היה אדם צריך לישאל לחבירו חבר שלקח מעם הארץ הפרשת דמאי: מתני' בשיר לא ישתו יין. ובגמ' מפרש מנא לן דמשבטלה סנהדרין הוא: נביאים הראשונים. בגמרא מפרש: נופת צופים. מפרש בגמ': אנשי אמנה. בוטחים בהקב''ה וסומכין .. עליו לעשות טוב ואין דואגין לחסרון: גמ' אמר רב יוסף. הכי קאמר וכי בית המסובך בארזים עיר הוא שלא יהא נוח ליחרב: מתרועע. לשון ערה כמו ערו ערו (תהלים קלז): בסיפא מתחיל. מאיסקופת הבית ופתחיו מתחיל: ושאיה. לשון בית השאה מאין יושב ומתוך כך שעירים מרקדים שם ומנגחין וכותתין את שעריו: זמרי דנגדי. מושכי ספינות בחבל שרי שאינו אלא לזרזם במלאכתם: ודבקרי. שמזמרין בשעה שחורשין ואינו אלא לכוין את השוורים לתלמיהם שהולכין לקול השיר דערב עליהם: דגרדאי. אינו אלא לשחוק: בטל זמרא. גזר על דורו שלא יזמרו בביתם ובבית משתאות: ולא איבעי. ולא היו רוצים לקנותם בכך: זלזל בה. ולא הקפיד למחות בידם: כאש בנעורת. לפי שהעונה מטה אזנו לשמוע את המזמר לענות אחריו ונמצאו האנשים נותנים לבם לקול הנשים וקול באשה ערוה כדכתיב השמיעני את קולך (שיר ב) ומבעיר את יצרו כאש בנעורת אבל זמרי גברי ועניין. נשי קצת פריצות יש דקול באשה ערוה אבל אינו מבעיר יצרו כל כך שאין המזמרים מטים אזנם לקול העונים: לבטולי האי מקמי האי. אם אין שומעין לנו לבטל את שניהם נקדים לבטל את זה שהוא כאש בנעורת: צחה צמא. צמא (שמות יז) מתרגם צחותא:

אין פירוש לקטע זה