סוטה מט ע"ב

דף מט - ב

וחזניא נהיו כעמא דארעא כעמי הארץ, ועמא דארעא  אזלא ודלדלה, מתדלדלים ומתנוונים, ואין שואל ואין מבקש, על מי יש להשען, על אבינו שבשמים.

בעקבות משיחא בסוף הגלות לפני ביאת המשיח, בזמן שכביכול יראו את עקבותיו, חוצפא יסגא, ^[116] החוצפה תרבה בעולם.

ויוקר יאמיר יתנשא כראש אמיר, הגפן תתן פריה, ובכל זאת יהיה היין ביוקר, כי יהיו הכל עוסקין במשתאות.

ומלכות תהפך למינות, שיתמכו באפיקורסים ודעותיהם, ואין תוכחת, אין אדם שיוכל להוכיחם, כי כולם נכשלו בחטאים, וכשיוכיח איש את רעהו, יאמר לו החוטא, אינך טוב ממני, שגם הנך חוטא.

בית וועד של חכמים יהיה לבית זנות, כי יכלו החכמים, ולא יהיו לומדי תורה, ובית הוועד שעומד מחוץ לעיר יהיה שמם וחרב, ויתגודדו בו בעלי זימה.

והגליל שהיו בו חכמים וחסידים יותר מבארץ יהודה, יחרב.

והגבלן - שם מקום, ^[117] ישום.

ואנשי הגבול הגרים בגבולי ארץ ישראל, [ופירוש נוסף, אנשי גזית הם הסנהדרין], יסובבו מעיר לעיר לחזר על הפתחים [או לחזק את המצב הרוחני בעמם] ולא יחוננו, לא יתייחסו אליהם.

וחכמת סופרים תסרח,

ויראי חטא ימאסו,

והאמת תהיה נעדרת. ^[118]

נערים פני זקנים ילבינו, יביישום ויחפרו פניהם.

זקנים יעמדו מפני קטנים, לכבדם, כתוצאה מהחוצפה שתרבה בעת ההיא.

בן מנוול אב, מדבר על אביו דברי נבלה, בת קמה לחרף ולגדף באמה, וכן כלה קמה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו.

פני הדור כפני הכלב, שיהיו עזי פנים, ^[119] שלא יתביישו זה מזה, [ויש מפרשים שיהיו דומין ממש לכלב] הבן אינו מתבייש מאביו, ועל מה יש לנו להשען, על אבינו שבשמים. ^[120]

גמרא:

אמר רב לא שנו שגזרו על עטרות חתנים, אלא על עטרות של מלח וגפרית, שהיו עושים אותם מגוש מלח שהוא צלול כבדולח, וצובעים אותם בגפרית וצורבים בהם צורות כמו שעושים בכלי זהב וכסף, אבל עטרות של הדס ושל ורד שקולעים לראש החתן מותר.

ושמואל אמר אף של הדס ושל ורד אסור, ^[121] אבל עטרות של קנים ושל צמח החילית הגדל במים, מותר.

ולוי אומר, אף של קנים ושל חילת אסור, וכן תני לוי במתניתיה, אף של קנים ושל חילת אסור.

שנינו במשנה, ועל האירוס. ומבארינן, מאי אירוס, אמר רבי אלעזר, טבלא דחד פומא, פעמון של עינבל אחד, שהיו מצלצלים בו לזמר בבתי המשתה.

רבה בר רב הונא עבד ליה לבריה הקטן, טנבורא, תוף קטן, לתופף עליו, אתא אבוה רב הונא אביו של רבה, תבריה, אמר ליה לרבה בנו, קולו של התוף מיחלף בטבלא דחד פומא ויבואו להכשל ולעשות טבלא שגזרו עליה, לכן במקום התוף זיל עביד ליה לבנך הקטן תוף גדול, אפומא דחצבא, שיתופף על עור המתוח על פי החבית, או אפומא דקפיזא, כלי בגודל שלשה לוגין, שהקול היוצא מהם עב, ואינו דומה שקול הפעמון שגזרו עליו.

שנינו במשנה, בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות וכו'.

ומבארינן, מאי עטרות כלות, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, עור של זהב, עטרה של זהב שמצויירת עליה צורת עיר. ^[122] תניא נמי הכי איזהו עטרות כלות, עיר של זהב. אבל מותר להיות עושה אותה כופה של מילת, כובע צמר לבן לכלה.

תנא, אף על חופת חתנים גזרו, ומבארינן, מאי חופת חתנים, זהורית המוזהבות, טלית בצבע אדום שקבועים בה טסי זהב ומעמידים אותה כמו כיפה, תניא נמי הכי אלו הן חופת חתנים זהורית המוזהבות, ואסרו לעשותם מעת שצר טיטוס על ירושלים. אבל עושה לחתן, פפירית כיפה של חישוקי עץ, ותולה בה כל מה שירצה, ואפילו צעיפים יפים וקישוטי זהב.

שנינו במשנה, ושלא ילמד את בנו יונית.

תנו רבנן כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה, כשהתקוטטו ביניהם שני האחים הורקנוס ואריסטובלוס, מי מביניהם ימלוך על ישראל, היה הורקנוס צר על ירושלים מבחוץ, כעזרת חיל רומיים שהביא עמו, ואריסטובלוס ישב מבפנים במצור. בכל יום ויום היו משלשלין אנשי ירושלים דינרים בקופה ונטלום מתרומת הלשכה, שתרמו לצורך קניית הכבשים לתמיד. ואנשי הורקנוס היו מעלין להן כבשים לצורך הקרבת תמידין בעד הכסף שבקופה.

היה שם בתוך ירושלים זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יונית, לעז להם קרא לאנשי הורקנוס שהיו בחוץ בלשון לעז שהיא חכמת יונית, אמר להן, כל זמן שעוסקים בעבודה ומקריבים תמידים בבית המקדש, אין יושבי ירושלים ונמסרין בידכם.

כיון ששמעו כך, למחר, ואנשי ירושלים שלשלו להם דינרים בקופה, והם במקום לעלות להם כבשים העלו להם חזיר. כיון שהגיע החזיר לחצי גובה החומה, נעץ צפורניו בחומה. נזדעזה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה כי בערה חמת המלך הקב"ה, על חילול שמו.

אותה שעה אמרו, ארור אדם שיגדל חזירים, וארור אדם שילמד לבנו חכמת יונית, שמאורע זה בא על ידי אדם שלמד חכמת יונית, ועל ידי החזיר שהעלו בחומה.

ועל אותה שנה שצר טיטוס בשביל הורקנוס על ירושלים, שנינו, מעשה ובא עומר מגגות צריפין ושתי הלחם מבקעת עין סוכר, שמצוה להביאם ממקום קרוב לירושלים, דכתיב כרמל תקריבו, ודרשינן "כרמל" - כר מלא, דהיינו שיהא הזרע לח, והכר של השבולת מלא ממנו, ואם יביאום ממרחקים, יתייבש ויתמעך הכר ואינו מלא.

ובאותה שנה שצרו חילות טיטוס על ירושלים, החריבו את כל הזרעים סביבות ירושלים, והוצרכו להביא מהמקומות האלו שהיו רחוקים ממנה.

ומקשינן על הא דאמרינן שאסור ללמוד חכמת יונית, ומשמע שהכוונה ללשון יונית שבה דיבר אותו זקן, איני, והאמר רבי בטרוניא על המדברים בארץ ישראל, בלשון סורסי, שהיא לשון נלעגת, למה ידברו בה, והרי לא ראוי לדבר אלא אי בלשון הקדש אי לשון יונית, שהוא לשון צח, יון היא הארץ הסמוכה לארץ ישראל, וידברו בלשונם. וכן אמר רב יוסף בטרוניא על המדברים בבבל לשון ארמי, למה ידברו בה, והרי אין ראוי להם לדבר אלא או לשון הקדש, או לשון פרסי, שהיא נאה מארמי, והיא לשון הארץ הסמוכה לבבל. הרי, שאין איסור לדבר בלשון יונית, ואדרבא מעלה היא.

ומתרצינן, שאין קשר בין לשונם לחכמתם. אלא, לשון יונית לחוד, שמותר לדבר בה, וחכמת יונית לחוד, שאסור ללומדה.

ומקשינן וחכמת יונית מי אסירא, והאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבן שמעון בן גמליאל, מאי דכתיב, עיני עוללה בבכי לנפשי מכל בנות עירי, יש לבכות יותר מכל משפחות העיר, כי אלף ילדים היו בבית אבא, חמש מאות למדו רק תורה, וחמש מאות למדו תורה וחכמת יוונית, ולא נשתייר מהם אלא אני כאן, ובן אחי אבא בעסיא, ומשמע שמותר ללמוד חכמת יונית שהרי אפילו בבית רבן גמליאל למדוה.

ומתרצינן, שאני בית רבן גמליאל דקרובין למלכות הוו, והיו צריכים לחכמת יוונית כדי להשתמש בה בקשריהם עם בית המלכות.

וכן מצינו שהתירו להם ללמוד חכמת יוונית מפני שהיו קרובין למלכות, דתניא, מספר קומי, הגוזז שער ראשו שלצד הפנים, ומניח בלורית מאחוריו, הרי זה מדרכי האמורי, אך לאבטולוס בן ראובן התירו לספר קומי מפני שהוא קרוב למלכות. והיה צריך להתנהג בנימוסיהם וגינוניהם בבואו לפני המלכות. וכן של בית רבן גמילאל התירו להם ללמוד חכמת יונית, מפני שקרובין למלכות.

שנינו במשנה, בפולמוס האחרון גזרו שלא תצא כלה באפריון, ורבותינו התירו שתצא הכלה באפריון בתוך העיר.

ומבארינן, מאי טעמא התירו רבותינו, משום צניעותא, שיוצאת וראשה פרוע, ומתביישת שהכל מסתכלין בה.

שנינו במשנה, משמת רבן יוחנן בטלה החכמה.

תנו רבנן, משמת רבי אליעזר, נגנז ספר תורה, שהיו סדורות על פיו הרבה הלכות מפי השמועה, בבהירות כאילו כתובות בספר, וכשהסתלק, נגנז ספר תורה זה.

משמת רבי יהושע, בטלה עצה ומחשבה, שהיה זהיר בדרשות, ובקי בהלכות, ויודע להשיב לאפיקורסים ולהבין כוונותיהם ורמזיהם.

משמת רבי עקיבא, בטלו זרועי ^[123] תורה, שהיה מיוחד בעומק סברא, ויודע לסמוך טעמי ההלכות בתורה שבעל פה, על מדרשי המקראות ואותיות יתרות, ולשונות משתנים במקרא. ונסתתמו מעיינות החכמה. משמת רבי אלעזר בן עזריה, בטלו עטרות חכמה, שהיה חכם ועשיר גדול, ועשירותו היא עטרה לחכמתו שעטרת חכמים עשרם. ^[124]

משמת רבי חנינא בן דוסא, בטלו אנשי מעשה, שעשה מעשים מופלאים, כפי שהובא בביאור המשנה.

משמת אבא יוסי בן קטונתא, בטלו חסידים, ולמה נקרא שמו אבא יוסי בן קטונתא, שהיה מקטני חסידים.

משמת בן עזאי בטלו השקדנים. משמת בן זומא בטלו הדרשנין.

משמת רבן שמעון בן גמליאל עלה גובאי מין ארבה, ורבו צרות.

משמת רבי הוכפלו צרות.

משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא.

אמר ליה רב יוסף לתנא, לא תיתני שבטלה ענוה, דהרי איכא אנא שאני ענוותן. ^[125]

אמר ליה רב נחמן לתנא, לא תיתני שבטלה יראת חטא, דהרי איכא אנא, [עיין רש"י מגילה כ"ח ב'. שרב נחמן היה מחסידי בבל].

הדרן עלך פרק עגלה ערופה וסליקא לה מסכת סוטה

כל שהוא מחקות הגוים אפי' לא היה ענין עבודה זרה תלוי בו ומנהג ישראל באותו ענין על דרך אחרת אין ראוי להניח מנהגות ישראל במנהגותיהם בדבר שאין בו להכריע אלא שהכל מנהג לבד וכל שכן במה שיש בו סרך להיות להם לאי זה סימן להיות מצויינים בין האחרים ועל זו אמרו המספר קמי הרי זה מדרכי האמורי ותספורת זה הוא שהיו מרחיבים גזיזת השער מצד הפנים ומ"מ התירו בקצתם לעשות כן מפני שהיו קרובים למלכות והיתה המלכות מקפדת להיות כלם נוהגים על טכסיס אחד וכן אף לאחר שאסרו חכמת יונית התירוה לבית רבן גמליאל מפני שהיו קרובים למלכות:

משמת ר' אליעזר נגנז ספר תורה משמת ר' יהושע בטלה עצה ומחשבה משמת ר' עקיבא בטלו זרועי תורה ונסתתמו מעיינות חכמה משמת ר' אלעזר בן עזריה בטלה עטרת חכמים שעטרת חכמים עשרם משמת ר' בטלה ענוה ויראת חטא:

משחרב מקדשנו נתביישו חברים ובני חורין חפו ראשם ונידלדלו אנשי מעשה וגברו בעלי הזרוע ובעלי לשון הרע משחרב בית חמדתנו נתמעט כבוד תורה ונעשו החכמים הגדולים בעיני שאר העם כסופרים והם החכמים שאינם מובהקים ומומחים כל כך והסופרים כתלמידים והתלמידים כשאר העם והעם כשאר עממין על מה לנו להשען על אבינו שבשמים:

ונשלם הפרק ונשלמה המסכתא תהלה לאל וזהו מה שראינו לכללו במסכת סוטה תהלה לאל יבא אחריו מה שיראה לכללו בעניני מסכת נזיר בעזרת הצור ובישועתו אמן אמן.

גמ' ויוקר יאמיר והגפן כו' באגדות חלק גרסי' והיוקר יעות והגפן כו' ע"ש פרש"י וכענין זה יש לפרשו גם כאן יאמיר מלשון חילוף שהיוקר והכבוד יתחלף וק"ל:

שם כשמת רבי הוכפלו הצרות ע"כ לשון הברייתא ואח"כ צ"ל פיסקא דמתני' משמת ר' בטלה ענוה ויראת כו' א"ל רב יוסף כו' ודו"ק:

שם רבי פנחס בן יאיר אומר זריזות כו' ג"ז מברייתא דלעיל ובעל האומרה ג"כ רבי פנחס בן יאיר הוא וק"ל:

בעקבות משיחא חוצפא כו'. כל זה עד אמר רב אינו ג"כ מלשון המשנה ובפרק חלק איתא בגמרא בקצת מלשון אחר ע"ש ושאמר היוקר יאמיר. בפרק חלק גרסינן היוקר יעות יש לפרש שאמר שלא יהיה היוקר מפני שלא יהיו השנים מבורכות אלא שיהיה היוקר על ידי המעוותים והיינו מפקיעי שערים וכן יש לפרש הכא היוקר יאמיר מלשון אימרו פועלים ואימר ב"ה דפרק האומנין ויתר הדברים במאמר הזה יבואר בחידושינו פרק חלק ע"ש:

שם עיר של זהב כו' היינו ירושלים דדהבא. והוא מפורש בחידושינו פרק הנודר ע"ש:

כשצרו מלכי בית חשמונאי כו'. כל המאמר מפורש סוף פרק מרובה:

מ"ד עיני עוללה לנפשי כו'. מפורש פרק הניזקין:

משמת ר"א נגנז ס"ת. פרש"י כדאמרי' בסנהדרין הרבה תורה למדתי כו' ע"ש ובהדיא קאמר התם ס"פ ד' מיתות אוי לכם ב' זרועותי שהן כב' ס"ת שנגללין כו' וע"ש בחידושינו וק"ל:

לא תיתני ענוה כו' ולא תיתני יראת חטא דאיכא אנא. אין דרך החכמים להתפאר ולהשתבח במעלתם וכמ"ש יהללוך זר ולא פיך מ"מ כדי שלא יהא שונה הברייתא בטעות אמרו כן דלא בטלה משמת רבי גם לא היה לו שבח בדבר באותו דור כמ"ש ויראי החטא ימאסו וק"ל:

ביש נוסחאות מסיים הכא רבי פנחס ב"י אומר זהירות מביאה לידי זריזות כו'. וכבר הוא מפורש באורך בחידושינו בפרק קמא דע"ז ושם מקומו בברייתא ואפשר דמייתי ליה הכא בסוף המסכתא דחשיב נמי במתניתין דהכא אלו העשרה מעלות שהיו בחכמים הראשונים שבטלו משמתו ומשחרב ביהמ"ק והאל יזכינו להחזיר עטרה ליושנה ויקוים בנו כאמור כי כולם ידעו דעת ה' גו' אכי"ר:

הדרן עלך עגלה ערופה וסליקא לה מסכת סוטה

גמרא ובא עומר מגנות צריפים. במנחות הגי' במשנה ובגמרא מגגות בגימ"ל. וכן מוכח מהחרשא דאיתא שם דאותיב חדא ידא אאיגרא ופרש"י גג. אולם התוספות בשילהי מרובה העתיקו אותיב ידיה אגנה:

רש"י ד"ה לשון סורסי. שורייא הס"ד ומה"ד או לשון כו':

סליק מסכת סוטה. בעזרת שמים נוטה

מִשֶּׁמֵּת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בָּטְלָה עֲטֶרֶת חֲכָמִים, שֶׁעֲטֶרֶת חֲכָמִים, עָשְׁרָם (משלי יד, כד). נראה לי בס"ד העטרה הוא הכבוד שמכונה בשם עטרה כי העטרה היא שנותנת הכבוד לאדם והנה בודאי החכמים מכבדים אותם בשביל תורתם אך כפי האמת אין הכבוד הזה נחשב עטרה להם אלא גרעון יען כי נהנים בו בכח התורה ואין נכון לאדם שיהנה מן התורה בעולם הזה אך אם החכמים עשירים כאשר יכבדום אין נחשב להם שנוטלים הכבוד מן התורה דהא מנהגו של עולם יכבדו הכל את העשיר מן החכם ונמצא הכבוד שבא להם מן העושר נחשב לעטרה.
ולזה אמר שֶׁעֲטֶרֶת חֲכָמִים עָשְׁרָם כי העושר עושה להם כבוד אשר נחשב להם עטרה מה שאין כן אם לא יהיו עשירים אף על פי שיש להם כבוד אין כבוד שלהם נחשב לעטרה אלא מגרעות הוא להם על אשר נהנין מחמת התורה בעולם הזה.
או יובן בס"ד העושר מפקח את האדם וכמו שאמר הרב הכנסת הגדולה ז"ל על ר"ת ז"ל שהיה מניח לפניו כלי מלא זהובים בעת שעוסק בתורה כדי שיהיה לו לב פקח ומבין ביותר, ולזה אמר שֶׁעֲטֶרֶת חֲכָמִים עָשְׁרָם כי העטרה לחכמים היא החריפות ופקיחות הלב וזה יהיה להם מכח עושרם.

מִשֶּׁמֵּת רַבִּי בָּטְלָה עֲנָוָה וְיִרְאַת חֵטְא. קשה איך יתכן זה דבטלה ענוה אחר רבי? ונראה כאן מיירי באדם שיש לו גדולה של שררה וגם עושר גדול ועם כל זה הוא עניו כמו דנמצא ברבינו הקדוש שהיה נשיא ועשיר גדול ועם כל זה היה עניו אבל חכם שאין לו שררה של נשיאות ואין לו עושר ודאי ימצא בזה הרבה שהם ענוים.
ועוד נראה לי בס"ד דכאן איירי בעניו שבאה הגדולה לידו ופורש ממנה ונותנה לאחר וכמו שאמרו ברבי שאמר בירושלמי דכלאים (ירושלמי כלאים ט, ג) אי סליק רב הונא ריש גלותא להכא אנא מותיב ליה לעילא מינאי דהוא מן דכרייא ואנא מן נוקבתא עיין שם, ועל ענוה כזאת אמר שבטלה אחר פטירת רבי שלא מצינו כזאת.
ובזה ניחא לתרץ קושיא אחריתי דאמר רב יוסף לתנא לֹא תִּיתְנֵי עֲנָוָה דְּאִיכָּא אֲנָא וקושיא זו ידועה איך ישבח עצמו בענוה? דאם כן אינו עניו חס ושלום! ובזה ניחא כי ענוה דנקיט תנא דמתניתין הכא הוא כפי מה שביארנו שמוחל על גדולתו שזכה בה ונותנה לאחר.
וכהאי גונא נמצא אצל רב יוסף כדאיתא בסוף הגמרא דהוריות (הוריות יד.) רב יוסף סיני ורבה עוקר הרים, והיו צריכים בבבל להמליך ראש ישיבה ושאלו מחכמי ארץ ישראל איזה מהם קודם? ושלחו להם סיני עדיף דאמר מר הכל צריכין למרי חטיא! ואפילו הכי לא קבל רב יוסף למלוך ומלך רבה כ"ב שנים ואחר שנפטר מלך רב יוסף וכל אותם שנים שמלך רבה לא נהג רב יוסף שררה כלל אפילו בענין ההקזה והיה תמיד עוסק בתורה לפני רבה וכפוף לו עיין שם.
נמצא רב יוסף נהג בענוה זו דאיירי בה התנא דתני בטלה אחר רבי ולכן אמר רב יוסף לאותו השונה המשנה 'לא תתני קמאי ענוה' כי חושש אני פן יהיה לי גאוה חס ושלום מאלה הדברים יען 'דאיכא אנא' דהוה בי בהאי עובדא דאיירי בה התנא דמתניתין ואם כן שמא יאמר לי יצרי חזי דאנת הוה בך ענוה כזו דמשתבח בה התנא ולכן לא תתני קמאי ענוה אבל אין כונתו לעקור דבר מן המשנה גם אין כונתו לשבח עצמו.
ומה שאמר בָּטְלָה יִרְאַת חֵטְא על פי מה שכתב רבינו מהר"ם אלשיך בפסוק אֶת הֳ' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא (דברים י, כ) הכונה שתתיירא שמא תחטא וכמו שאמרו על יעקב אבינו ע"ה שהיה ירא פן יגרום החטא וכן פירש בפסוק אַחֲרֵי הֳ' אֱלֹקֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ (דברים יג, ה) שתהיו יראים שמא תחטאו שלא תאמינו בעצמכם ובכל עת תיראו פן יצוד אתכם יצר הרע עיין שם, וכאשר מצינו (קידושין פא:) דמכריז רבי טרפון הזהרו בי מפני כלתי. ועל זה קאמר דבטלה שהיה לראשנים מדה זו שתמיד הם יראים פן יכשלו בחטא ואין מאמינים בעצמן בצדקתם.

גמ' א"ל רב נחמן לתנא לא תיתני. עיין מגילה דף כח ע"ב רש"י ד"ה רנב"י:

ולוי אמר אף של קנים ושל חילת אסור. בערוך פסק בשם רגמ"ה ז"ל כלוי וכן פסק הרמב"ם ז"ל משום דלוי היה גדול יותר מרב ושמואל:

באותה שעה אמרו ארור האיש שיגדל חזירים. וא"ת תיפוק ליה דמדאורייתא אסור כדתנן במסכת שביעית אין עושין סחורה בנבלות וטריפות ציידי חיה ועופות ודגים שנזדמנו להם מינין טמאים מותר למכרן לע"א משמע דוקא נזדמנו אבל לכתחלה לא ומפיק ליה מקרא בפרק כל שעה מדכתיב ושקץ יהיו לכם בהוייתן יהיו כבר תירצו התוספות שם ובפרק מרובה דנפקא מינה למיקם בארור א"נ הא דאסר מדאורייתא היינו דוקא אם מגדלן כדי למכור לגוים לאכול אבל אם מגדלן כדי להשתכר בשומנו או בעורו או שמגדלן שלא למכור אלא למשוח ולהדליק מותר מדאורייתא וכן אמרי בההיא בירושלמי דסוסים וחמורים שרי לעשות בהן סחורה משום דסתמן למלאכה ולא לאכילה אפילו הכי בחזירים אסור משום הך גזירה אי נמי בנזדמנו לו חזירים כגון שנפלו לו בירושה אין לגדלם:

וארור אדם שילמד בנו חכמת יונית. וא"ת היאך תנן במשנתנו לעיל בפולמוס של טיטוס גזרו שלא ילמד אדם את בנו יונית דהא טיטוס היה בשעת חורבן כדאיתא בפרק הניזקין ואלו מלכות בית חשמונאי קדמי טובא כדאיתא בפ"ק דע"א. כבר תירצו התוספות במנחות פרק רבי ישמעאל ובפרק מרובה דמעיקרא גזרו ולא קבלו מנייהו ולבסוף גזרו וקבלו מנייהו ועוד י"ל דמעיקרא קאי בארור בעלמא ואי בעי לקבולי עליה לטותא דרבנן שרי ובסוף גזרו ואסרוה לגמרי. ומיהו קשה דהא אמרינן ארור בו קללה בו נידוי והא דמשמע בסוף פרק שתי הלחם דמי שלמד כל התורה כגון בן דמה בן אחותו של רבי יוחנן שרי אי לאו משום דכתיב לא ימוש ולמאן דאמר אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים מצות לא ימוש משמע דשרי היינו היכא דאיכא צורך צבור כגון שהוא קרוב למלכות כדאשכחן לקמן גבי בית ר"ג ומה שלא התיר לו רבי ישמעאל שמא לא היה כל כך צורך צבור כמו מר"ג:

ועל אותה שעה שנינו מעשה שבא עומר מגגות צריפין כו'. בירושלמי דשקלים תני לה אאידך עובדא שפעם אחת נשדפה ארץ ישראל כו' וא"ת והא בימי מרדכי הוה המעשה כדאמר התם בגמרא דאתא ההוא חרשא אותיב חדא ידא אצריפתא כו' אמר להו מרדכי מי איכא דוכתא דשמה גנת צריפין כו' ופרש"י דהוא מרדכי שהיה בימי אחשורוש ותימה גדולה היא אם חי מרדכי כל כך דבית חשמונאי לא היה כי אם ר"ם שנים קודם החורבן כדאמר בפ"ק דע"א כבר כתבו שם התוספות דנ"ל דכל אותן שהיו בקיאין ברמזים ובלשונות היו נקראין על שם מרדכי לפי שהוא היה ראש וחכם להכיר כדתנן בשקלים ואותו מעשה דשלש נשים דמייתי התם נראה שהיה מרדכי ממש מדקאמר והיינו דתנן פתחיה על הקנין זה מרדכי כו':

לשון סורסי הוא. לשון ארם צובה ושאר הארצות שכבשם דוד והיא הנקרא ארץ סוריא ונקרא לשונם לשון סורסי כמו יון לשון יוני פרס לשון פרסי כך פירש הערוך וכתבו התוספות בסוף פרק מרובה לשון סורסי נראה דלשון סורסי הוא לשון ארמי כדאמרינן בבראשית רבה אל יהי לשון סורסי קל בעיניך שהרי בתורה ובנביאים ובכתובים חלק לו הכתוב כבוד תורה דכתיב יגר שהדותא בנביאים דכתיב כדנא תימרון להון בכתובים דניאל ועזרא ולבן היה מארם נהרים ודניאל נמי קורהו לשון סורסי אע"ג דכתיב ביה וידברו הכשדים למלך ארמית והא דנקט הכא בארץ ישראל לשון סורסי ובבל נקט לשון ארמי אומר ר"ת לפי שמעט משתנה כעין לשון לעז שמדברים אותו לשון צח במדינה אחת יותר מבאחרת כי אונקלוס הגר תרגם עד הגל הזה סהיד דנורא הדין ולכן קרא לו יגר שהדותא ונ"ל לשון שדבר לבן הוא לשון סורסי ועל שם סוריא נקרא סורסי דסוריא הוא ארם נהרים וארם צובה שכבש דוד ועל שם שקרובה לארץ ישראל אין לשון ארמי שלה צח כל כך:

התירו לספר קומי. שהוא קרוב למלכות הוה כדאשכחן בפרק רביעי דמעילה שהלך אבטולמוס בן ראובן וספר קומי שלא יכירו שהוא יהודי והטעה אותם:

סליקא לה מסכת סוטא

לא תיתני ענוה דאיכא אנא. נראה דרב יוסף ורב נחמן ח"ו דבאו להגיד מעלתם אלא דחשו שאם יהיה שגור בפי התלמידים חלוקות אלו שמא יהיה כפותח פיו וכו' ויתבטלו מהם מעלות אלו ומפני היראה הוכרחו לומר זה וכונתם לשמים המקום בחסדיו יזכנו שיהיו כל מעשינו לשם שמים לפני אלהים חיים:

(מט ב) ונזדעזעה א"י ארבע מאות פרסה.—ענין הזעזוע הזה יובן מספר קדמוניות היהודים ליוסף בן מתתיהו שכתב, כי באותו יום עבר סער גדול בכל א"י והכה את כל פרי העץ ותבואות האדמה ויהי רעב גדול עד אשר היתה איפת שעורים בי"א דרכמונים. והיינו מה שאמרו כאן: ועל אותה שעה שנינו מעשה ובא עומר מגנות צריפין וכו' פי' שנתקלקלו תבואות השדה שסביב ירושלם ע"י הסער, והוכרחו להביא ממרחק. ולפ"ז אין צורך בפירש"י בזה.

(שם) ואמר רב יוסף בבבל לשון ארמי למה וכו' או לשון פרסי.—בהגהות הרי"ב כתב שצ"ל א"ר יוסי. בלי ספק שהוא ע"פ הגירסא שבב"ק פג א. ואנו אומרים להיפך שיש להגיה בב"ק: רב יוסף^*כנוס' שלפנינו כאן, וכן העתיקו התוס' בב"ק צ ע"ב ד"ה לסוריא. שוב מצאנו בד"ס ב"ק שם, שבכ"י שם הנוסח: אמר רב יוסף, ועי' מ"ש בהערה ק'., כי רב יוסף היה בבבל במקום ששלטו הפרסיים, לפיכך לו נאה מאמר זה, אבל ר' יוסי היה בא"י, ועוד שר' יוסי היה בדור שלפני רבי והיו מקדימים אותו לפני רבי.

(שם) ולא נשתייר בהן אלא אני כאן ובן אחי אבא בעסיא.—עי' תוס' הרא"ש (נדה ח ב) שהעתיק מאמר זה וסיים בו: אני למדתי תורה ובן אחי אבא למד חכמת יוונית. נראה שכן היה לפני הרא"ש כאן.

אזלא ונוולא. הולכים ודלים ומתנוולים: בעקבות המשיח. בסוף הגלות לפני ביאת משיח: והיין ביוקר. שהכל עוסקין במשתאות: ואין תוכחה. אין לך אדם שיוכל להוכיח שכולם נכשלים בחטאות וכשמוכיחין אומר לו אתה כמוני: ובית הוועד. של חכמים יהיו לבית זנות שכלו החכמים ואין לומד תורה ויהא חרב מאין איש ובעלי זימה מתגודדים שם מפני שחוץ לעיר היו בתי מדרשות שלהם: גמ' של מלח ושל גפרית. ענין עטרה עושין מאבן של מלח שהוא צלול כאבן הבדולח וקורין שליימי''א וצובעין אותה כמין ציורין בגפרית כשם שעושין בכלי זהב וכסף וקורין נאול''א: חילית. לישק''א כמין גומא הגדל במים: טבלא דחד פומא. זוג של עינבל אחד שמקשקשין בו לשיר בבית המשתאות: טנבורא. כך קורין אותו בלשון לע"ז טנבו"ר והוא עשוי דפנותיו עגולות כעין נפה וקושרין בדפנותיו חוטין של ברזל ושוטחין על פיו עור כשהוא לח ומותח והוא מתייבש שם מאליו וכשמכין עליו במקל דק הוא מוציא קול צלול ויש אומנין שיודעין להכות עליו מכה אחר מכה כסדר עד שנשמע כמין שיר: מיחלף בטבלא דחד פומא. זוג של עינבל שעושים בבית משתאות דומה לו בקול ואתי למעבד ההוא דגזור עליה: קפיזא. כלי מחזיק ג' לוגין: עיר של זהב. עטרה של זהב ועיר של זהב מצויירת עליה: כיפה. כמו כובע של צמר לבן שקורין פילטר''א: זהורית המוזהבות. טלית צבועה שני ובו קבועין טסי זהב עד שמעמידין אותה כמין כיפה: אבל עושה הוא פריפיר. כמין כיפה של מעגלי עץ כמו שאנו עושין ותולין בה צניפין ורדידי זהב כמו שאנו עושין: חכמת יוונית. לשון חכמה שמדברים בו בני פלטין ואין שאר העם מכירין בו: מלכי בית חשמונאי. שני אחים שהיו מתקוטטין על המלוכה הורקנוס ואריסטובלוס: היה הורקנוס מבחוץ. צר על ירושלים והביא עמו חייל רומיים: משלשלים להם דינרי כסף בקופה. מתרומת הלשכה לתמידים: היה שם זקן אחד. מבפנים: לעז להם. לאותן שבחוץ: נעץ צפרניו נזדעזעה. מחמת המלך שבערה על חילול שמו: ועל אותה שנה שנינו כו'. שאותה שנה החריבו החיילות את הזרעים שסביבות מדינת ירושלים והוצרך להביא אותה שנה את העומר מגגות צריפים ובשאר השנים מצות העומר להביא מן הקרוב לירושלים כדכתיב (ויקרא כג) כרמל תקריבו שיהא הזרע לח והכר מלא ממנו וכשהוא בא מרחוק מתייבש ומתמעך ואין כר השבלת מלא מן הגרעין: לשון סורסי. קרוב הוא ללשון ארמי ואומר אני שזה לשון גמרת ירושלמי ואומות העולם קורין אותו לינג''א שוריי''א: או לשון יווני. שהיו קרובין לארץ יון ולשון יון יפה מזה והיה לו לספר בו: מאי דכתיב לא גרס אלא ר''ש קרא מקרא זה על עצמו ואמר שעליו לעולל את עיניו בבכי יותר מן הכל: עוללה. מנוולת את עניי: לנפשי. על נפשי מפני קורותיי: מספר קומי. שערו שלפניו ומניח בלורית מאחוריו: מדרכי האמורי. שהן מניחין בלורית לשם עבודת כוכבים: נגנז ספר תורה. שהיה בעל הלכות מפי שמועה הרבה וסדורות בפיו כאילו כתוב בספר כדאמר בסנהדרין (דף סח.) הרבה תורה למדתי מרבותיי ולא עוד אלא שאני שונה שלשת אלפים הלכות בנטיעות קישואין ושלש מאות בבהרת עזה: עצה ומחשבה. שהיה זהיר בדרשות ובקי בהלכות ובתשובת האפיקורסים ולהבין ברמזיהם כדאמרי' בפ''ק דחגיגה (דף ה:) כי נח נפשיה אמרו ליה רבנן מאי תהוי עלן ממינים אמר להן אבדה עצה מבני ישראל נסרחה חכמה של עובדי כוכבים: זרועי תורה. עומק סברא ולסמוך טעמי תורה שבעל פה על מדרשי המקראות ואותיות היתרים ולשונות המשתנים במקרא: רבי אלעזר בן עזריה. עשיר הוה כדאמרי' (שבת דף נד:) תריסר אלפי עגלי הוה מעשר מעדריה כל שתא: דאיכא אנא. שאני ענוותן:

אין פירוש לקטע זה