גיטין ג ע"א

דף ג - א

משום עיגונא אקילו בה רבנן. הקילו חכמים להאמין לשליח המביא את הגט, אף על פי שהוא רק עד אחד, כדי לא להאריך את זמן עיגונה. ^[16] ואולם גם על זה הגמרא מקשה:

מדוע הינך אומר שחכמים הקילו?, וכי האי, קולא הוא? והרי חומרא הוא!

דאי מצרכת ליה תרי, שהרי אילו היו מצריכים חכמים שני עדים [כלומר, ששני שליחים יביאו את הגט ויאמרו: בפנינו נכתב ובפנינו נחתם], אז לא אתי - לא יבוא - בעל ומערער על הג1ט [לומר: מזוייף הוא!] ופסיל ליה. לא יוכל הבעל לפוסלו כי יש נגדו שני עדים, ואינו נאמן כנגדם.

אבל חד, עתה שהסתפקו חכמים בעדותו של השליח, שהוא בגדר עד אחד בלבד, אתי בעל, ומערער. יבוא הבעל ויערער, ולא נדע למי מהם להאמין, לבעל או לשליח, כי הם אחד נגד אחד, ופסיל ליה - ויפסול הבעל את הגט, מן הספק.

וכי האי, זה שמאמינים לשליח, קולא הוא? והרי חומרא הוא!

שהרי אי מצרכת ליה תרי - אילו הצרכת שני עדים ולא אחד - לא הוה אתי בעל ומערער על הגט ופסיל ליה, כי אין דבריו של אחד - הבעל המערער - במקום שני עדים, נחשבים כלום! אבל עכשיו, שהאמנת לשליח אחד, יש לחשוש, שמא אתי בעל, יבוא הבעל לאחר מכן, ומערער על כשרות הגט, ופסיל ליה לגט. כי נעמיד את דבריהם [של השליח והבעל], אחד נגד אחד. ^[17] ויוצאת מכך חומרא, שלא יתקבלו דבריו של השליח! ^[18]

ומתרצת הגמרא: כיון דאמר מר [להלן ה ב]: בפני כמה עדים צריך השליח לנותנו [את הגט] לה [לאשה], ולומר בפניהם "בפני נכתב ובפני נחתם"? נחלקו בדבר רבי יוחנן ורבי חנינא. חד מהם אמר: בפני שני עדים. וחד אמר: בפני שלושה, כדי שהם יהיו בית דין, הראויים לקיים את הגט.

לפיכך, כבר מעיקרא, כשמקבל השליח את הגט מיד הבעל, מידק דייק השליח, ויודע הוא שהבעל מגרשה מתוך רצון לגרשה, ואינו זומם להציק לה על ידי שליחת גט פסול, ולא יבוא אחר כך לערער על כשרות הגט. כי אף אם יערער על הגט, לא יהיה נאמן. ולכן לא אתי לארועי נפשיה - לא יבוא הבעל לקלקל את עצמו, היות שלא יאמינוהו בית דין. ^[19] הגמרא בתחילת הסוגיא הביאה את מחלוקת רבה ורבא בטעם התקנה שצריך השליח לומר "בפני נכתב ובפני נחתם". עד כאן דנה הגמרא בשיטת רבה, מדוע אין צורך בעדות של שני עדים, ומספיקה עדות השליח בלבד. ועתה מתחילה הגמרא לדון בשיטת רבא.

ולרבא, דאמר שטעם התקנה לאמירת השליח "בפני נכתב ובפני נחתם" הוא לפי שאין עדים מצויין כאן לקיימו, ליבעי תרי, נצריך שני עדים שיאמרו זאת - מידי דהוה, כמו שכך הוא הדין בכל שאר קיום שטרות, שאין מתקיימים אלא בשני עדים.

ומבארת הגמרא כמקודם: עד אחד נאמן באיסורין - וכאן עדותו היא לגבי היתר אשת איש!

ושוב מקשה הגמרא: אימר דאמרינן - אולי זה שאמרו חכמים שעד אחד נאמן באיסורין, הוא דוקא במקום שיש ספק. כגון, שיש לפנינו חתיכה שהיא ספק של חלב בהמה ספק של שומן בהמה, דלא איתחזק איסורא, שלא הוחזק כאן האיסור בוודאות.

אבל הכא, לענין היתר האשה בגט זה, הרי איתחזק לנו איסורא דאשת איש בוודאות.

ואם כן, הוי היתר האיסור של אשת איש באשה זו, בכל "דבר שבערוה". והכלל הוא שאין מתקבלת עדות בענין דבר שבערוה בפחות משנים עדים?!

ומתרצת הגמרא: בדין הוא - מצד הדין - בקיום שטרות נמי לא ליבעי - אין צורך בשני עדים, וכדעת ריש לקיש במסכת כתובות [דף יח עמוד ב]. דאמר שם ריש לקיש: עדים החתומים על השטר, נעשו אותם עדים נאמנים. כמי - כאילו שנחקרה עדותן בבית דין ונמצאה נכונה. שהרי חזקה היא בידינו שאין אדם חצוף עד כדי כך לזייף חתימת עדים. ^[20] ורק רבנן הוא דאצרוך - חכמים הם אלו שהצריכו קיום על חתימות עדי השטר. והכא, כאן בגט אשה, משום עיגונא, כדי לא להשאירה עגונה, הקילו בה רבנן, והסתפקו בעד אחד שיאמר: בפני נכתב ובפני נחתם.

ושוב מקשה הגמרא: האי קולא הוא!? והרי חומרא הוא!

שהרי, אי מצרכת ליה עכשיו תרי במקום אחד, לא אתי, לא יבוא אחר כך בעל ומערער ופסיל ליה לגט. כי יודע הוא שלא יהיה נאמן. אבל לאחר שהצרכת רק עד אחד, מעתה יש לחשוש שאתי בעל, ומערער ופסיל ליה לגט. ואם הספיקה בינתיים האשה להנשא, תהיה חייבת כעת לצאת מבעלה השני, וכמו כן, גם לחזור לבעלה הראשון היא לא תוכל. והרי זו חומרא גדולה בשבילה!

ומתרצת הגמרא: כיון דאמר מר [בדף ה עמוד ב] בפני כמה עדים צריך השליח לנותנו [את הגט] לה [לאשה], ולומר בפני נכתב ובפני נחתם? נחלקו בכך רבי יוחנן ורבי חנינא. חד מהם אמר: בפני שני עדים. וחד מהם אמר: בפני שלושה. לפיכך כבר מעיקרא, כשמקבל השליח את הגט מיד הבעל, מיידק דייק השליח לברר שהבעל מתכוון לגרשה מרצונו, ואינו זומם להציק לה על ידי שליחת גט שאינו כשר, ואחר כך לערער על כשרות הגט, ולא אתי הבעל לערער ולאורועי נפשיה, שהרי ממילא אינו נאמן לערער.

וכעת עוסקת הגמרא בבירור הדעות של רבה ורבא. ומדוע נחלקו זה עם זה.

ורבא, שאמר הטעם משום שאין עדים מצויין לקיימו, מאי טעמא ^[21] - מה הטעם - שלא אמר כרבה, שהטעם הוא לפי שאין בקיאין לשמה? אמר לך רבא: מי קתני - וכי שנינו במשנה "בפני נכתב לשמה ובפני נחתם לשמה", שאז בודאי המשמעות היתה שמעיד הוא על כתיבת הגט לשמה?!

ורבה יענה על שאלה זו: בדין הוא דליתני הכי, מן הדין צריך היה התנא לשנות כך, אלא שהוא חשש, דאי מפשת ליה לדיבורא, שאם יתקנו לשליח לומר בלשון ארוכה "בפני נכתב לשמה, ובפני נחתם לשמה" - אתי למגזייה, יקצץ השליח לפעמים, מתוך זילזול בלשון הארוכה, ויאמר רק "בפני נכתב ובפני נחתם", ויפסול בכך את הגט. כי יש כלל "כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין, הגט פסול". ואם נשאת אשה שהתגרשה בגט הזה לאדם אחר, הולד שלה ממזר, כי עדיין היא נחשבת כאשת איש של הראשון. לכן, העדיפו חכמים לתקן לשליח לומר רק את שתי המילים "בפני נכתב", ועוד שתי מילים "בפני נחתם", ולא יבוא השליח לקצצנו.

ומקשה הגמרא: השתא נמי - גם עתה, שתיקנו לומר רק שתי מילים - אתי למגזייה, ולומר לפעמים רק מילה אחת מתוך שתיים.

ומתרצת הגמרא: חדא מתלת ^[22] - מילה אחת מתוך שלוש - גאיז.

אך, חדא מתרתי - אחת מתוך שתיים - לא גאיז. והוא מקפיד לומר את שתי המילים שתיקנו לו לומר "בפני נכתב", ואז, או שואלים אותו אם נכתב לשמה, או שמפרשים כוונתו בסתמות, שהגט נכתב לשמה. ומכל מקום, את המילים "בפני נכתב, ובפני נחתם" חייבוהו לומר, כדי לוודא שכל אחד מהם נעשה לשמה. ומכיון שכל אחד מהם הוא דין בפני עצמו, אין חשש שיקצץ בדיבורו.

ועתה הגמרא שואלת לצד השני:

ורבה, שאמר שהטעם הוא לפי שאין בקיאין לשמה, מאי טעמא לא אמר כרבא, שהטעם לפי שאין עדים מצויין לקיימו?

ומשיבה הגמרא: אם כן הוא, כדבריו של רבא, ניתני, היה על המשנה לשנות "בפני נחתם" בלבד, ותו לא, שהרי קיום עושים רק על חתימות העדים. "בפני נכתב", למה לי? - מדוע בכל זאת צריך השליח להעיד גם על הכתיבה? אלא בודאי, שמע מינה - שומעים מכך [כלומר למדים מכך] שצריך עדות גם על הכתיבה, היינו שהגט נכתב לשמה, כשיטת רבה.

ורבא, יענה על הוכחה זו, שבאמת בדין הוא דליתני, אכן היה על התנא להסתפק באמירת בפני נחתם של השליח, בלי עדות על הכתיבה. אלא, דאם כן, אם לא היה מזכיר הכתיבה אתי לאיחלופי ^[23] - היו האנשים טועים ומחליפים בין הקיום של השליח כאן בגט לבין קיום שטרות דעלמא - והיו חושבים שאף אותם ניתן לקיים בעד אחד, ולא צריך שנים. לכן צריך לומר גם "בפני נכתב".

ורבה יטען על זה: מי דמי? - וכי דומים הם זה לזה [הקיום של הגט על ידי השליח לקיום שאר שטרות בשני עדים]. והרי יש ביניהם שלושה הבדלים: א. התם - לגבי קיום שטרות, אומרים העדים: ידעינן - יודעים אנו שאלו הם חתימות העדים שאנו מכירים [אף על פי שלא נכחו עדים אלו בשעת ההלואה!]. ואילו הכא - לעניין גט, צריך השליח לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ולא די בכך שמכיר את החתימות. ^[24]

ב. התם - בקיום שאר שטרות - אשה לא מהימנא - אינה נאמנת לקיים חתימות עדים, אבל הכא - כאן בגט - אשה מהימנא - אשה נאמנת להיות שליחה להביא גט לאשה אחרת ולומר "בפני נכתב ובפני נחתם". ^[25] ג. התם - בקיום שאר שטרות - בעל דבר, בעל השטר, המוציאו לגבות על ידו - לא מהימן, אינו נאמן לקיימו, מאחר והוא נוגע בדבר וחשוד לשקר. ואילו הכא, בעל דבר מהימן. ^[26] אם מסר הבעל הגט לאשתו בחוץ לארץ ואמר לה: אין את מתגרשת בגט זה, אלא כשתגיעי לבית דין שבארץ ישראל. הרי נעשית היא בכך שליח הולכה של הבעל לצורך עצמה. ומשתגיע לבית דין עליה לומר "בפני נכתב ובפני נחתם". ואז היא מתגרשת על ידי הגט [לקמן דף כג עמוד ב].

ועונה רבא כנגד ההבדל הראשון:

אטו הכא - וכי כאן בגט - כי אמרי "ידעינן", ^[27] מי לא מהימני? ^[28] [גירסת רש"י: כי אמר יודע אני מי לא מהימן] - וכי יעלה על הדעת לומר שכאן, בגט, לא תועיל אמירת השליח אם יאמר: יודע אני שגט זה נחתם על ידי העדים פלוני ואלמוני המוכרים לי. שהרי לדעתו טעם האמירה משום קיום הוא ואין כל הבדל בין: "בפני נכתב" ל"יודע אני".

וכיון דכי אמרי "ידעינן" - שאם יאמר השליח יודע אני - מהימני - הרי הוא נאמן - אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא - היו טועים האנשים לחשוב שגם שאר שטרות ניתן לקיים את חתימות העדים בעד אחד בלבד. ומשום כך, טוען רבא, מחייבים כן אנו את השליח לומר גם "בפני נכתב", כדי להבחין בין קיום גט לקיום שאר שטרות.

עתה מנסה הגמרא לברר מי הוא התנא של משנתנו הסובר שגם הכתיבה וגם החתימה צריכים להיות "לשמה".

התם אשה לא מהימנא הכא אשה מהימנא. והק' הא נמי אתי לאיחלופי כדאמרינן לקמן ואתי למיסמך עלה לאו מילתא דהתם טעו וסמכי' אשנים אבל להאמין אשה ממש בשום עדות לא חיישינן שהכל יודעים שהאשה פסולה לעדות ואין בני אדם רגילין בעדות כדי שיטעו בה.

והא דאמר רבא אטו התם כי אמרי בפנינו מי לא מהימני. קשיא דהא איכא תרתי דאשה ובעל. א"ל דלא חש לתרוצינהו דאי מייתי לה שליח ליכא היכירא ואתי לאיחלופי.

ה"ג: אטו התם כי אמרי בפנינו מי לא מהימני. אבל הכא ודאי מודה רבא דהכא אי אמר ידענא לא מהימן ואע"פ שהוא משום קיום הגט דלא הימנו' רבנן בהכי אלא דומיא דנכתב ואי לא אמר הכי ה"ל משנה ממטבע חכמים ורש"י ז"ל פי' אטו הכא אי אמר ידענא מי לא הוה מהימן ולא דייק. ובנוסחי נמי לא גרסי אלא אי אמרי ידענא מי לא מהימני ופי' וע"י תרי שכיון שיש שנים מקיימין אותו ואמרי אנו יודעים נאמנים נרבא מאן דחזי סבר דחד נמי כי אמר בפני משום קיום גט הוא ואתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא אבל חד לעולם לא מהימן עד שיאמר בלשון מטבע חכמים בפני נכתב ונחתם.

כיון דאמר מר בפני כמה נותנו לה וכו' מידק דייק ולא אתי לאורעי נפשי'. ק"ל א"כ היכא דאתיוה בי תרי, כ"ש דהוה לן למימר דכיון דיהביה לתרי, מעיקרא מידק דייק ולא אתי לאורעי נפשיה, וכדאמרי' היא חומרא הוא דאי מצרכת תרי לא אתי בעל ומערער ופסיל ליה, אע"ג דאתיוה תרי ולא אמרי בפני נכתב, כיון שנתנו לתרי דליהבו ליה ניהלה, ה"ל כנותנו לה ולא אתי לאורועי נפשיה. וי"ל דעד דאמר שליח [בפ"נ ובפ"נ], בין דאתיוה חד בין דאתיוה תרי בפנינו נכתב, חיישי' דלמא (אמר) לא דייק מעיקרא ולא בקיא בלשמה, אבל השתא דידע בחד דבעי למימר בפני נכתב מידק דייק מעיקרא.

כיון דאמר מר בפני כמה נותנו לה ר' יוחנן ור' חנינא חד אמר בפני שנים וחד אמר בפני שלשה מעיקרא מידק דייק ולא אתי לאורועי נפשיה. כלומר ואפילו אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה, וכן פרש"י ז"ל, אלא דלישנא דגמרא לא משמע, אלא דאיהו לא אתי לאורועי נפשיה, הא אי אתי ומערער ערעורו ערעור, וכן משמע נמי מדקאמר אתי בעל ומערער ופסיל ליה, והא דאמרינן לקמן (גיטין ו, ב) ואי עבדת אהנית דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה, דלמא התם במביא מארץ ישראל דוקא, וטעמא דמילתא משום דלא צריך, וכיון דלא הוה צריך ואמר [בפני נכתב] מסקינן ליה דרגא ומהני כיון דקיום שטרות דרבנן. ומיהו שמעינן לה ודאי ממתניתין דתנן המביא גט בארץ ישראל אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו, דאלמא מדתני הכא במביא מא"י, ולא תני הכין במביא ממדינת הים, משמע דדוקא במביא מא"י משום שהקלת עליה בתחלתה נקל עליה בסופה שאם בא וערער ערעורו בטל והכין איתא בהדיא בירושלמי (פ"א ה"א) דגרסינן התם אר"י חומר שהחמרת עליו בתחלה שיהא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם הקלת עליה בסוף שאם בא וערער ערעורו בטל. ולפיכך נ"ל דהא דקאמר אתי בעל ומערער ופסיל ליה, הכי קאמר אתי ומערער ואמר דפסול הוא ומזויף ויוציא עליו לעז, ונמצאת משיאה בגט שיצא עליו לעז פסול וליכא אלא חד דמוציאו מידי לעז, ופריק דאפילו משום לעז ליכא דלא אתי לאורועי אנפשיה כנ"ל.

הא דאמרינן: ורבא מאי טעמא לא אמר כרבה. תמיה לי מאי קמבעיא להו דהא רבא סבירא ליה דכולהו ספרי דייני מיגמר גמירי, דרבה גופיה הכי ס"ל (לעיל גיטין ב, ב), ואפילו לר"מ דחייש למיעוטא הכא ליכא למיחש אלא דרבנן הוא דאצרוך, והוו להו לרבא לעולם כלרבה לאחר שלמדו. וי"ל משום דידע דמתניתין דייקא ליה הכי, מדלא תקנו לומר בפני נכתב ובפני נחתם לשמה כדמפרש טעמיה ואזיל, הוא דקאמר הכי, כדי לברורי טעמיה ולמימר דמתניתין נמי דייקי' הכין. אי נמי י"ל דהכי קאמר אמאי לא חייש רבא לאותו מיעוט דחייש רבה ומשום חומר דבר שבערווה.

ורבה בדין הוא דליתני הכין אלא אי מפשת ליה דבורא אתי למיגזייה. כלומר, והוה ליה משנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין והגט פסול, ואי נמי כיון דכולהו אמרי בפני נכתב לשמה והוא לא קאמר אלא בפני נכתב ולא קאמר לשמה, חיישינן ליה ומימר אמרינן דלא איכתוב בפניו ומשום הכי גזייה. ותמיהא לי וליתקון דלימא הכין כיון דעיקר תקנתא משום לשמה, ואי גייז ליה נישיילינן ואי הדר אמר אין לשמה ניהמניה. ואם נפשך לומר כיון דכולהו אמרי ואיהו לא אמר, אף על גב דכי שיילינן ליה ואמר אין, חיישינן לרמאות דילמא מתוך שאלה זו ילמדו לשקר, הא משמע דלאתי לשקורי ולאסהודי בשיקרא ליכא למיחש, חדא דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן, ועוד דתניא לקמן (גיטין ה, ב) המביא גט ממדינת הים נתנו ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם יוציא והולד ממזר דר"מ וחכ"א אין הוולד ממזר כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתנו לה בפני שנים ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם, אלמא לא מחזקינן דמסהיד בשיקרא ואע"ג דמעיקרא לא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם וה"נ מאי שנא, ואפילו כשתמצא לומר דהכא כר"מ וכטעמיה דאמר (שם) כל המשנה ממטבע שטבעו [חכמים] בגיטין יוציא והוולד ממזר וכמו שפרש"י כאן, אכתי קשה לי חדא דהא מתניתין לא מיתוקמא ליה לרבה כר"מ כדאיתא בשמעתין בסמוך, ועוד דאפילו כשתמצא לומר [דאיהו] כר"מ ס"ל בהא דהמשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין, ה"מ כששנה ממטבע שטבעו חכמים ולא תקן דבורו לבסוף ונשאת על ידי גט זה, אבל כשחזר ואמר קודם שתנשא אמאי לא, ואפילו נשאת נמי כיון שתיקן דיבורו לבסוף אמאי פסול, דהא דתניא לקמן (שם) כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננה לה בפני שנים ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם הא איכא למימר אפילו לר"מ קאי, דלא אמר ר"מ הוולד ממזר אלא כשלא חזר ואמר לה אבל אם חזר ואמר לה לא וכן פי' בתוספ' רבותי' הצרפתים ז"ל ויש ספרים שגורסין שם אלא כיצד יעשה דמשמע לכאורה דקאי אר"מ. ושמא י"ל דהתם איכא למימר דאישתלי ויהיב ולא אמר לה בפני נכתב דבכי האי גוונא עביד דמשתלי, אבל כאן שהתחיל לומר בפני נכתב וגייז ליה לשמה וכולהו לשמה קאמרי, חיישינן דילמא לא ידע ביה ואי שיילינן ליה ואמר אין שקורי מישקר.

הכי גריס רש"י ז"ל ורבא אמר לך אטו הכא כי אמר יודע אני מי לא מהימן. ופירש דה"ק אטו לדידי הואיל וטעמא משום קיומא הוא אי אמר יודע אני בחתימת ידי העדים מי לא מהימן, דמה לי אמר בפני נחתם מה לי יודע אני בחתימתן. ואינו מחוור דהא תנן לקמן בפרק המביא (גיטין טו, א)בפני נכתב כלו ובפני נחתם חציו פסול, ואמר רבא עלה אפילו הוא ואחר מעידין על חתימת ידי שני פסול מ"ט אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא וקא נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא, ואם איתא דלרבא אפילו חד דאמר ידעתי בגט מהימן, היכי טעי רבא כולי האי, דאילו אמר איהו לחודיה ידעתי מהימן, וכי מצטרף אחרינא בהדיה לא מהימנא, ואע"ג דפרש"י שם דלרבא מיגרע גרע כי איכא אחרינא בהדיה משום דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא, ואף על גב דגבי גט לא הוה חיישינן לה דהא בלא אחר הוה מתכשר אפומיה דהימנוה רבנן כבי תרי, אלא משום גזרת שטרות הוא שם, והיינו נמי דאתקיף עליה רב אשי ומי איכא מידי דאילו מסיק איהו לכוליה דבוריה כשר והשתא דאיכא חד בהדיה פסול, מ"מ א"א לומר כן דרבא דאמר הכא דאפילו חד אי אמר ידעתי מהימן, לימא התם כי האי סברא דמשום דאיכא אחרינא בהדיה ליפסול, אלא ודאי לכ"ע חד צריך לומר בפני נחתם אבל ידעתי לא מהני, והיינו דקאמר רבא התם דכי אמר בפני נחתם חציו והוא ואחר מעידין על חתימת ידי שני בלשון ידעתי איכא למיחש לאחלופי בקיום שטרות דעלמא, בחד דאמר זה כתב ידי ומצטרף עם אחר מן השוק להעיד על חתם חבירו דנפיק נכי רבעא דממונא אפומיה דחד סהדא, ואתקיף עליה רב אשי דכיון דאילו אסיק הוא דבוריה בההוא לישנא דאסהיד על חציו דהיינו בפני נחתם חציו כשר, אין לפסלו כי מצטרף אחרינא בהדיה ומעידין על חתימת ידי שני דלא גרע משאמר בפני נחתם. וגיר' הספרים שלנו נר' עיקר, וה"ג אטו התם כי אמרי בפנינו מי לא מהימנו, כיון דכי אמרי בפנינו מהימני אתי לאיחלופי, כלומר כיון דהכא והכא כי אמרי בפנינו מהימני אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא. ולאשה ובעל דבר לא חש רבא לאהדורי דמילת' דלא שכיחא היא כדאיתא לקמן (גיטין ה, א) ומילתא דלא שכיחא לא מוכח מידי.

מאן האי תנא דבעי כתיבה לשמה ובעי חתימה לשמה. לכאורה משמע דהך סוגיא לא אתי כמסקנ' דאסיקנא (ד, ב) דרבה אית ליה דרבא, דלמסקנא איכא למימר דמתניתין ר"א היא ובפני נחתם משום קיום ובפני נכתב משום לשמה. ומיהו ק' דאם כן לעיל (גיטין ב, ב) ה"ל לרבה לומר גבי מאי טעמא לפי שאין בקיאין לשמה ולפי שאין מצויין לקיימו, דבשלמא אי אדכר ברישא מילתי' דרבא, הוה איפשר לומר דרבה לא חש לאדכורי תו טעמא דמצויין לקיימו דאדרבא סמיך, אבל השתא דקבע מילתיה דרבה ברישא ודאי הוה ליה בדרבה לאדכורי תרי טעמי משום לשמה ומשום קיום לפרושי בפני נכתב ובפני נחתם חד משום לשמה וחד משום קיום, ועוד הא רב אשי דבתרא הוא ודאי שפיר הוה ידע מסקנא דשמעתא דרבה אית ליה דרבא, ואמאי דחיק ומוקי למתניתין (ד, א) כרבי יהודה דלית הילכתא כותיה, הוה ליה לאוקומה כרבי אלעזר ולימא לעולם כרבי אלעזר ורבה אית ליה דרבא. ופי' בתוס' דאפי' אמסקנא אתיא שפיר, דלעולם טעמא דכולה מתני' לרבה משום לשמה הוא בע'כ, דאי לא הדרא קושיא לדוכתא ורבה מ"ט לא אמר כרבא, ואצטרכינן לשנויי כדשנינן לעיל ורבה אמר לך א"כ ליתני בפ"נ ותו לא, ורבא בדין הוא דליתני הכי [אלא] דא"כ אתי לאיחלופי בקיום שטרות, ורבה מי דמי התם ידעינן הכא בפנינו, והכא כיון דלרבה בפנינו נחתם דמתני' דוקא ולא מהני ידענו על כרחין דס"ל דטעמא דמתני' משום לשמה הוא.

שאלו בסוגיא זו רבא מאי טעמא לא אמר כרבה ותרצה משום דלא קאמר במתני' בפני נכתב לשמה וכן בפני נחתם לשמה ואף רבה מודה שהיה בדין לשנות כן אלא דאי מפשת ליה דבורא אתי למגזייה ומיקלקל ודילמא קאמר בפני לשמה או מחשש שנוי מטבע וכן שאלו רבה מאי טעמא לא אמר כרבא ותירץ משום דאי משום קיום כתיבה מה טיבה נימא בפני נחתם ותו לא ואף רבא מודה שבדין הוא כן אלא דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא לקיימן בעד אחד הא מדתקון בפני נכתב מבינים שאינו ענין קיום לבד שבקיום לבד אין נזקקין אלא על החתימה והקשה לו רבה שאף בבפני נחתם אין טועין ממנו שהרי יש כאן שנוי לשונות ושנוי ענינים דבשאר שטרות אמר ידעינן כלומר מכירין אנו שזו היא חתימת פלוני ופלוני ובזו צריך שיאמר בפני ועוד דהתם אשה ובעל דבר לא מהימני הכא אשה ובעל דבר מהימני שהאשה נעשית שלוחת הולכה אף לעצמה ולקמיתא מיהא תירץ רבא אטו הכא כי אמר ידענא מי לא מהימן ולא חשש לתרץ את האחרות מפני שאשה ובעל דבר אין לטעות בהם במקום אחר שפיסולם נודע הוא לכל ולמדת מכל מקום לדעת רבא שאנו פוסקים כמותו שאינו צריך לומר בדווקא בפני נכתב ובפני נחתם אלא דיו שיעיד יודע אני שזו כתיבה של סופר פלוני וחתימה של פלוני ופלוני הא אם לא העיד אלא על החתימה אינו כלום דאתי לאחלופי וזו היא שיטת גדולי הרבנים ואף גדולי הדורות נסכמים בה וראיה לדבריהם בפרק שני בפני נחתם חציו פסול ר"ל שבפני חתם האחד ואמר רב חסדא אפי' העידו שנים על חתימת השני ר"ל שמכירין אותה מאי טעמא או כלו בקיום הגט או כלו בתקנת חכמים והקשה מי איכא מידי דאלו אמר חד כשר וכי אמרי תרי פסול וודאי פירושו אלו אמר חד דומיא דאמרי תרי מה תרי בידעינן אף שליח בידענא ומכל מקום איפשר לפרש האי כדיניה והאי כדיניה אלו אמר חד כדיניה מהימן ואלו אמרי תרי כדינייהו לא מהימני וזו שבכאן גאוני ספרד גורסין בה אטו התם כי אמרי בפנינו חתמו לא מהימני והרי נמצא הלשון שוה לפעמים ואתי לאחלופי אבל שליח בידענא ודאי לא מהימן שלא האמינוהו אלא בראיה וכן עיקר ואף לנסחת הספרים בלשון רבים היא שנויה ר"ל הכא כי אמר ידעינן מי לא מהימני ואפשר לפרשו על שנים שמאחר שאם מנה שני שלוחים שמקיימין אותו נאמנים בידעינן ומכיון שדיו בשליח הם סבורים כשם ששני שלוחים מקיימין בידעינן כך שליח אחד בידענא ואתי לאחלופי הא שליח אחד ודאי לא מהימן בידענא כלל וצריך להעיד שבפניו נכתב ובפניו נחתם וזהו עיקר הדברים:

מטעמו של רבה אתה למד שהכתיבה והחתימה צריך שיהו שניהם לשמה ואע"פ שהלכה כר' אלעזר בגיטין דעידי מסירה כרתי ואין צריך לעידי חתימה כלל אלא כל שנכתב כהלכתו אע"פ שלא חתמו שם עדים כשר ואחר שכן מה חילוק יש בין אם לא חתמוהו לשמה ובין לא חתמו כלל אינו כן אלא אע"פ שאם לא חתמו כלל כשר כל שכתבו וחתמו שלא לשמה הוה ליה כמזוייף מתוכו ורוב מפרשים מסכימים בו שאינו גט כלל והרי היא אשת איש גמורה כשהיתה אלא שצריכה גט משני כדי שלא יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט וכן כל שעידיו פסולים או שהיה בו עד אחד פסול אע"פ שנמסר בעדים כשרים שמכל מקום מזויף מתוכו הוא ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שאינו גט בטל אלא שהוא גט פסול מדברי סופרים ופוסל לכהונה ולא תנשא בו ואם נשאת לא תצא וכותב לה גט אחר שהרי כמזוייף מתוכו אמרו ולא מזוייף גמור:

ולרבא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו ליבעי תרי מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא:

ע"א נאמן באיסורין. פי' שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד על הפרשת תרומה ועל השחיטה וניקור הגיד והחלב:

אימור דאמרינן ע"א נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן דלא איתחזק איסורא פי' איסורא דחלב בתוך חתיכה גופה הכא איתחזק איסורא. פי' איסורא דא"א והוי דבר שבערוה:

ואין דבר שבערוה פחות משנים. פי' דיליף דבר דבר מממון הכא כתיב כי מצא בה ערות דבר וכתיב התם על פי שנים עדים יקום דבר ומטבל ושחיטה לא גמרינן לה דהתם בידו לתקנם לפי' נאמן עליהן ע"א:

ומהדר בדין הוא דקיום שטרות נמי לא ליבעי תרי כר"ל דאר"ל עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד פי' ולזיופא לא חיישינן דלא חציף איניש לזייפו ורבנן הוא דאצרכוה פי' למיחש למילתא משום דאיכא דמשכח לזה כתוב כגון שנכתב לשם בני עירו כו' כדאמרן לעיל:

ומשום עיגונא אקילו בה רבנן. הקילו להאמין ע"א לבדו:

האי קולא הוא האי חומרא הוא. פי' דאי מצרכת לה תרי למימר בפני נכתב לא אתי בעל ומערער חד אתי בעל ומערער ופסול ליה ואוקי חד להדי חד ואוקי איתתא אחזקתה:

כיון דאמר מר לקמן בשמעתין בפני כמה ינתנו לה ר' יוחנן ור' חנינא חד אמר בפני ב' וחד אמר בפני ג' מעיקרא מדקדק ולא אתי לאורועי אנפשיה. פי' מתחלה הוא מדקדק לקבלו מיד הבעל ונודע שברצונו מגרשה ובכשרות נכתב ונחתם הילכך הימנוה רבנן כבי תרי וכיון דאמר בפני נכתב איקיים גיטא ואי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה:

ולרבא דלא חייש לאין בקיאים לשמה וטעמא הוא לפי שאין עדים מצויין לקיימו לימא בפני נחתם ותו לא בפני נכתב למה לי. פירוש שמאחר שהצריכוהו לומר בפני נכתב ש"מ דטעמא הוא לפי שאין בקיאים לשמה כרבה:

ומהדר דלמא אתי לאיחלופי בקיום שטרות בעלמא בע"א. פי' אי הוה אמר בפני נחתם ותו לא הוה מוכחא מילתא דלקיומי שטרות קאתי ומאן דחזי סבר כל שטרות נמי מיקיימו בחד דאמר אני מכיר חתימתו מש"ה אטרחוה דלימא נמי בפני נכתב דלא ליתי לאיחלופי בקיום שטרות דלימא דהתם לא מסהדי אכתיבה דשטרא כ"א על החתימה:

תוס' בד"ה חד אתי כו' וא"ת אם כן מאי ס"ד דמהני בפני נכתב כיון כו' עכ"ל יש לדקדק בדבריהם לפי מה שפר"י נמי לקמן דפסיל ליה לאו דוקא אלא שיאמינוהו ללעז תקשי ליה מאי ס"ד דמהני בפני נכתב דהא אכתי איכא לעז ומעיקרא נמי לא הוה אלא לעז כדקאמר סתם ספרי דדייני מגמר כו' דליכא למימר דהוה ס"ד דמעיקרא קודם שאומר בפני נכתב אם יבא ויערער הגט פסול דאם כן תקשי ליה כמו שהקשה לקמן וכי משום לעז בעלמא יפסול הגט כיון דקים לן שהוא כשר ויש ליישב דודאי דמעיקרא קודם שאומר בפני נכתב אם יבא ויערער הגט פסול דחיישינן למיעוטא דלא עדיף ממביא גט בא"י דאינו אומר בפני נכתב וערעורו ערעור אם יערער כדקתני במתני' יתקיים בחותמיו ודו"ק:

בד"ה הכא בפני אבל ידענו אין מועיל כו' מכשיאמר ידענו כו' ואמאי לא מהני ידענו כו' עכ"ל כ"ה בכל ספרי התוס' הישנים והוא לפי שיטת התוס' לקמן בפי' רבינו משולם דידעתי לכולי עלמא לא מהני אבל בידענו פליגי דלרבה ידענו נמי לא מהני ולרבא מהני ולזה כתבו דאור"י דמכח מתני' כו' דשנים אומרים בפנינו כו' משמע ליה לרבה דידענו לא מהני ר"ל דלרבא בשנים אין צריכים כלל לומר בפנינו משום האי טעמא דאמרינן לקמן בפרקין ובר"פ שני ומה אילו יאמרו בפנינו גירשה מי לא מהימני אבל לרבה קודם שלמדו צריכים לומר בפנינו והכי אמרינן לקמן בהדיא בגמרא וכ"כ התוס' שם בהדיא בד"ה בי תרי דמייתו כו' דמשנים אומרים בפנינו דייק רבה דידענו לא מהני אבל אין לפרש דברי ר"י דמוכח לה ממתני' היינו מהא דקתני שם אחד אומר בפני נכתב ושנים כו' דלרבא כיון דהני שנים שאומרים בפנינו נחתם יקיימוהו ל"ל לההוא ע"א דאמר בפני נכתב אבל לרבה ניחא משום דנכתב לשמה דא"כ לא הל"ל דמהא משמע ליה לרבה דידענו לא מהני אלא הל"ל דמהא משמע ליה לרבה דמשום לשמה הוא ועוד דאי הוה הוכחת רבה מאחד אומר בפני נכתב דלא צריך ליה לרבא לא יתיישבו כלל דבריהם דלקמן שכתבו בד"ה מאן האי תנא כו' דידענו לא מהני דאי מהני לפי המסקנא תקשי רבה מאי טעמא לא אמר כרבא כו' דאימא דקשיא ליה בהך מתני' דלא בעי בפני נכתב וכבר כתבו התוספות שם לתרץ הא דקתני התם בפני נכתב לרבא אבל עיקר הוכחתם משנים אומרים בפנינו נחתם שכ"כ התוספות בהדיא לקמן ודברי מהרש"ל שהגיה בכל דברי התוספות ידעתי במקום ידענו לא ידעתי כוונתו ואולי איזה תלמיד טועה הגיה כן בשמו כי הדברים ברורים כי כל דבריהם הולכין לשיטתן דלקמן וכפירוש רבינו משולם כמ"ש ודו"ק:

ע"א תוס' ד"ה חד אתי בעל ומערער וכו' נראה דדיבור זה קאי אחד אתי בעל ומערער דקאמר בתירוצו דרבא מדכתבו התוס' ולמאי דס"ד הא דקתני אם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו קאי נמי אהמביא גט ממדינת הים ר"ל דאע"ג דאמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם אי אתי בעל ומערר צריך לקיימו בחותמיו כדקאמר חד אתי בעל ומערער ובתירוצו דרבא הא דקאמר חד אתי בעל ומערר ר"ל שיאמר שלא נכתב הגט לשמה וא"כ אין שייך לומר יתקיים בחותמיו וק"ל:

ד"ה הכא בפני אבל ידעתי אין מועיל וכו' עד מכשיאמר ידעתי כצ"ל וא"ת ואמאי לא מהני ידעתי לרבה. דברי התוס' תמוהים הם דמאי מקשי וא"ת ואמאי לא מהני ידעתי וכו' הא כבר כתב הטעם משום דמרע נפשיה טפי כשאומר בפני וכו' ויתר הספיקות הנופלים בדבריהם ונראה דדברי התוס' אלו מיוסדים אמה שכתבו לפי המסקנא דבחד לא מהני ידעתי אפילו לרבא משום דמרע נפשיה טפי כשאומר בפני כמו שכתבו התוס' בדבור שאחר זה והא דקאמר ורבא אמר לך אטו הכא כי קאמרי ידענו מי לא מהימני ר"ל היינו כי [אמרי] ידענו שנים מעלמא כי מקיימי גט זה כמו שכתבו לקמן ועיקר החילוק שבין רבה ורבא תלוי בזה שרבא ס"ל דגבי שנים מהני ידענו ולכך שייך לאחלופי כדקאמר אטו כי אמרי ידענו וכו' ורבה ס"ל דאפילו בשנים לא מהני ידענו ולכך לא שייך לאחלופי ואם כן בפני נכתב למה לי אלא ודאי טעמא דמתניתין משום דאין בקיאין לשמה הוא ולכך מקשו התוס' וא"ת ואמאי לא מהני ידעתי לרבה כמו לרבא ר"ל בשנים על כרחך משום דלרבה הוי טעמא משום לשמה ואכתי תקשי וכו' ואומר ר"י דמכח מתניתין דלקמן דקתני ושנים אומרים בפנינו נחתם דהתם תרי נינהו ואפילו הכי קתני בפנינו נחתם ולא קתני ידענו ש"מ דאפי' בשנים לא מהני ידענו דאל"כ הוי ליה למתני ושנים אומרים ידענו וכו' וכיון דידענו לא מהני אפי' בשנים לא שייך לאחלופי וא"כ בפני נכתב ל"ל אלא ודאי ע"כ טעמא דמתני' הרי משום לשמה וכ"ת א"כ ל"ל לרבה למימר א"כ ליתני בפני נחתם בפני נכתב ל"ל ולמה לא הוכיח רבה בפשיטות דטעמא הוי משום לשמה כיון דמשמע במתני' דפ"ב דידענו לא מהני אפילו בשנים א"כ על כרחך צ"ל דטעמא הוי משום לשמה משום שהיה יכול רבא להשיב הא דלא מהני ידענו אפי' בשנים משום כיון דבגט מהני קיום ע"י שליח דאיהו חד ואי מהני ידענו אפי' בשנים אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא בחד אבל השתא קשה לרבא א"כ בפני נכתב ל"ל דכיון דידענו לא מהני אפי' בשנים לא אתי לאחלופי וק"ל ואי לא מסתפינא מחבראי אמינא דהאי וא"ת אמאי לא מהני ידעתי לא שייך לדבור זה אלא שייך לכותבו בסוף הדבור שאחר זה דשם הוא מקומו אלא שהסופרים טעו וכתבוהו כאן:

ד"ה מאן האי תנא וכו' עד וי"ל דרבה אף לפי המסקנא בעי חתימה לשמה כיון דידענו לא מהני. ר"ל כיון דס"ל דידענו לא מהני אפי' בשנים ע"כ הוי טעמו משום דס"ל דצריכים להעיד דחתימה נעשה לשמה דאי מהני ידענו לפי המסקנא וס"ל דטעמא דבפני נחתם לא משום לשמה אלא משום קיום א"כ תקשי למה לא אמר כרבא לגמרי דטעמא דמתניתין משום דאין מצויין לקיימו והא דבעינן לומר בפני נכתב משום דלא אתי לאחלופי בקיום שטרות אלא ודאי ס"ל דידענו לא מהני אפי' לפי המסקנא ולכך לא שייך לאחלופי ולכך לא קאמר כרבא משום דא"כ בפני נכתב ל"ל ומאחר דידענו לא מהני א"כ צ"ל ע"כ דחתימה בעי לשמה דאל"כ למה לא מהני ידענו אי הוי טעמא דבפני נחתם משום קיום לחוד וליכא למימר דלעולם דטעמא דבפני נחתם הוי משום קיום לחוד והא דלא מהני ידענו היינו משום דלא אתי לאחלופי ולכך לא אמר כרבא לגמרי משום דא"כ בפני נכתב ל"ל דלאחלופי ליכא למימר כיון דידענו לא מהני זה אינו דא"כ למה לא מהני ידענו דהא לדידיה ע"כ צ"ל בפני נכתב משום לשמה א"כ למה לא יועיל ידענו בהתימה אי לא הוי אלא משום קיום לחוד דלאחלופי ליכא כיון דצ"ל ג"כ בפני נכתב אלא ע"כ דס"ל דבפני נחתם הוי משום קיום ומשום לשמה ולכך לא מהני ידענו ולכך ליכא לאוקמא כר"א:

גמ' מעיקרא מידק דייק כו'. נ"ב מעיקרא מידק דייק ולא אתי לאורועי נפשיה כלומר ואפי' אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה וכן פירש רש"י ז"ל אלא דלישנא דגמרא לא משמע אלא דאיהו לא אתי לאורועי נפשיה הא אי אתי ומערער ערעורו ערעור וכן משמע נמי מדקאמר אתי בעל ומערער ופסיל ליה כו' עד ולפיכך נ"ל דהא דקאמר אתי בעל ומערער ופסיל ליה הכי קאמר אתי ומערער ואמר דפסול הוא ומזויף ויוציא עליו לעז ונמצא משיאה בגט שיצא עליו לעז פסול וליכא אלא חדא דמוציאו מידי לעז ופריך דאפי' משום לעז ליכא דלא אתי לאורועי אנפשיה כך נ"ל. עכ"ל רשב"א בחדושיו ואני אומר דרש"י פי' לא אתי לאורועי נפשיה אשליח קאי ולא אבעל. וכן משמע מלשון התוס' לקמן בד"ה הכא בפני כו' נ"ל:

רש"י בד"ה הכא בפני קאמר ולא קא מוכחא מילתא כצ"ל. ונ"ב פירוש דלקיומי אתי וק"ל. תוס' בד"ה הכא בפני אבל ידעתי אין מועיל כו' בסה"ד משמע ליה לרבה דידענו כו'. נ"ב פי' אפי' ידענו אינו מועיל וכ"ש ידעתי שהרי רבה בעי לומר בפני נכתב כו' אפי' בתרוייהו לאפוקי אליבא דרבא לא אשכח ידענו גבי גט דהא בתריייהו אין צ"ל בפ"נ אלא בידעתי לחוד ודו"ק:

בד"ה אטו כו' היכא קאמר רבא בריש פ"ב אפי' הוא ואחר מעידין על חתימת כו' כצ"ל. ונ"ב פי' שהשליח אמר בפ"נ חציו ואח"כ בא הוא עם אחר מן השוק להעיד על חתימת עד השני:

בא"ד עד שיאמר בפ"נ ונחתם כצ"ל. ונ"ב והא דפריך רב אשי לקמן אינו כפי' הקונטרס אלא כמו שפירשו התוס' לקמן וק"ל:

עוד בא"ד משום דדייק טפי כדפי'. נ"ב והשתא אתי שפיר בריש פרק שני. (עיין במהרש"א):

גמ' חד אתי בעל ומערער ופסיל לי'. [ופרש"י ואוקי חד לבהדי חד]. דמשמע ליה פסול דשלא לשמה הוא שאנן חיישינן לה לא משום ערעור הבעל לחודא וכמשמעות רש"י לעיל דמשמע ליה בפנ"כ מהני לענין שניתן הגט כעת ומתירין אותה לעלמא ולא חיישינן דלמא קושטא פסול הוא כיון דלא בקיאין לשמה ומעיקרא פריך כיון דלא בקיאין ליבעי תרי או נחזיק הגט בפסול ככל עדיות שבתורה ומשני רוב בקיאין וכו' ורבנן הוא דאצרוך ר"ל חששא דרבנן בלחוד הוא משום דאיכא דאשכח כו' וכפרש"י והם אמרו והם אמרו והאמינו לעד א' אבל היכא דבא הבעל ועירער ודאי הוי חד לגבי חד וערעורו ערעור לזה פריך האי קולא חומרא הוא והשתא א"צ לדוחק דהתוס' רק התוס' משמע להו דכד אתינן לרוב בקיאין ליכא אלא לעז בעלמא ולא נראה לי רק ורבנן הוא דאצרוך ס"ד חששא ממש אף בלא ערעור עד לבתר דמשני כיון דאמר מר בפני וכו' ולא אתי וכו' פירוש השליח לאורועי נפשיה ולכן אין ערעור הבעל ערעור השתא ודאי מהני בפנ"כ לבטל אפילו ערעור הבעל וכן יש לפרש ברבא לפי שאין עדים וכו' ור"ל אמ"ט צריך שיאמר השליח בפנ"כ קאי ומשני לפי שאין עדים וכו' ואין אנחנו יכולין לקיים הכתב ע"י זולתו ואולי זיוף הוא לכך צריך השליח שיאמר כן. (ה) ולרוחא נוכל לומר דתליא טפי בתירוצא דמשום עיגונא הקלו דמשמע ליה השתא דבשלמא בעד אחד אומר מת בעלך דבהאשה רבה דהימנוהו לעד אחד משום טעמא דעיגונא היינו משום דמתוך שהחמרת בסיפה דאי אתי בעל תצא מזה ומזה וכו' היא גופא מידק דייקא אבל הכא מאי איכא למימר וע"כ צ"ל נמי דאה"נ אי אתי בעל ערעורו ערעור לכן היא גופא מידק דייקא ובפנ"ח מהני כל זמן שאין כאן ערעור שלא ניחוש לפסול לזה פריך האי קולא חומרא הוא כו' בשלמא התם זימנין דלא אפשר לתקן וכמ"ש התוס'. (ו) ומשני לעולם אין כאן חומר בסופה והא דמשום עגונא הקלו משום מידק דייק אחר [דהיינו השליח] וכדמסיק: (ז) וכן משמע דפריך לאמוראי לבעי תרי וע"כ ידע הך סברא דמשום עיגונא הקילו מכח הך דע"א אומר מת בעלך אלא התם משום חומר דבסיף מידק דייק כו' מיהו בזה י"ל דסומך כאן אקושיא האי קולא חומרא משא"כ התם זימנין דלא אפשר כו' ודו"ק. ואין להקשות למה לי התם חומר שבסוף תיפוק ליה כיון שמעיד בפני ב"ד הוא מידק דייק ולא אתי לאורועי כו' כדהכא שאני הכא דגיטו מוכיח עליו דלא נחשדו לזייף ורוב בקיאין הן (ח):

גמ' ולרבא ליבעי תרי מידי דהוי אקיום וכו'. אי בעלמא אין טוענין זיוף שלא בפניו מאי פריך בעלמא צריך תרי כשהוא כאן וטוען ברי מזוייף (ט). וצ"ל דבעלמא כשיבא אח"כ ויטעון מזוייף מחזירין הממון מזה לזה עד שיקיימנו בחותמיו משא"כ כאן דאין שומעין לבעל אף שיערער ויטעון מזוייף וכדפריך אח"כ האי קולא כו' חד אתי בעל ומערער ופסיל ליה היינו כמ"ש התוס' לא פסול ממש וכו' [ורש"י דפי' לדעת הגאון דהוי פסול ממש אפשר דסובר דטענינן מזוייף] גם אפשר לומר דכאן אי אפשר בחזרה שהוא מעוות אשר לא יוכל לתקן אם תנשא לבעל אחר ויבא אח"כ ויערער לומר דגט פסול הוא ולא דמי לממון ודו"ק:

גמ' הכא בפני. ואין להקשות מכ"ש יטעו השתא הכא דחמירא משאר קיום דבעלמא מועיל ידענו ובפני וכאן דוקא בפני ואפ"ה סגי בעד אחד כ"ש בעלמא בשלמא אידך היכירא התם אשה ובע"ד לא מהימנא כו' ניחא שפיר שיראו דשאני הכא בגט דהקילו טפי משום עיגונא י"ל דהיא הנותנת משום דאומר בפנ"ח דהוי קיום טוב מאד לכן מועיל בעד א' דלא מרע נפשיה אבל בידעתי לא מהני עד א' ומיהו קשה הא פשיטא דבעלמא מועיל בפנינו א"כ למה לא יבא לטעות דמועיל עד א' היכא שיאמר בפני. וגירסת הרשב"א ורבא אמר לך אטו התם כי אמרי בפנינו מי לא מהימני וכיון דכי אמרי בפנינו מהימני אתי לאיחלופי [דגם א' מהני כשיאמר בפני] ודו"ק:

ברש"י בד"ה הכא בפני קאמר ולא קא מוכחי מלתא. פירוש דלקיומי אתי וכמ"ש לעיל אתי לאיחלופי דמוכחא מלתא דלקיומי אתי וכו' וביש ספרים איתא וקמוכחי מלתא [דמשום עיגונא כו']:

בתוס' סד"ה חד אתי בעל וכו' דרוב פעמים לא יוציא לעז שיסבור וכו' קאי נמי אמביא גט במדה"י כו'. דהיינו אף שאמר בפנ"ח מ"מ אם יבא ערעור יתקיים בחותמיו ולא אסיפא דא"י דא"צ שיאמר בפנ"ח לחוד קאי. נראה מדבריהם שמפרשים לרבה אם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו ערעור דשלא לשמה ויתקיים בחותמיו לשאלן אם נעשה לשמה. (י) ובפי' רש"י במתני' משמע דלכ"ע פי' ערעור דזיוף ויתקיים בחותמיו כמשמעו והוא מלתא באנפי נפשיה לרבה וכן בשמעתין דלקמן דיכול וכו' משמע דאין ס"ד לפרש כן אף לרבה ודו"ק:

בא"ד ונראה לפרש וכו' וכ"ת אכתי לפי הס"ד זה מאי מהני בפנ"ח דא"ל דאי לא"ה הוה פסול ממש אטו משום לעז בעלמא יהיו פסול כקושית ר"י וי"ל דתי' דלעיל דס"ד דמהני דרוב פעמים לא יוציא כו' נשאר קיים ולא חזרו רק מפי' פסול ממש. והא דאם יש עליו עוררין כו' פי' ואז אפילו האמנת לעז ליכא אבל בלא קיום יש האמנת לעז אע"ג דלא מיפסל דכיון דרוב בקיאין הן ליכא אלא לעז בעלמא כמ"ש התוס' לעיל [וכ"ש בא"י] מיהו א"כ לא מיושב דלא תנן ברישא אם יש עליו עוררין כו' כיון דלא מהני בפנ"ח רק משום דרוב פעמים לא יוציא ואם יוציא יצטרך להתקיים בחותמיו כמו בא"י ואי משום כיון דאומר בפנ"כ רוב פעמים לא יוציא לעז להכי לא קתני ברישא רק בסיפא בא"י קתני שא"צ לומר בפנ"ח דלא חיישינן שיבא לעז שאם יבוא אז יתקיים אבל כל זמן שלא בא אין אנו חוששין שיבוא א"כ גם לפירוש פסול ממש לא הקשו מידי [גם לא משמע כן ממ"ש וא"ת א"כ דמאי ס"ד וכו' ר"ל א"כ דפסול ממש. זוהי מדברי הגאון המחבר במוסגר ומשמעותו דדוקא א"כ דפסול ממש קשה משא"כ לר"י] ודוחק לומר דהשתא חוזר מהכל ואהני בפנ"ח דאל"כ פסול ממש אף דלא הוי אלא לעז וכן בא"י אם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו ואי לא"ה פסול כיון דלא אמר בפנ"ח ודוקא אי אמר בפנ"ח ויופסל ממש ע"י ערעור ע"ז הקשו דאינו נראה שיהיה פסול דזה דוחק גמור ודו"ק. כך סדרן של אלה הדברים למסקנות התוס' היאך מתורץ קושיות ועוד וכו' דלא תני ברישא אם יש עליו עוררין אי משום דבא"י דוקא פסול קשה אמאי יופסל משום לעז בשלמא קושיא הראשונה (דאין נראה לר"י) י"ל דתירוצם הראשון [דרוב פעמים כו'] נשאר קיים ודו"ק:

בתוס' בד"ה הכא בפני אבל ידענו וכו'. הנראה מדבריהם ושלא יהיו כסותרין זה את זה שסיימו בידענו לא מהני משום לשמה ופתחו משום דלא מרע נפשיה באומר ידענו אבל ר"ל ע"פ מסקנא שלהם בסמוך דידעתי לכ"ע לא מהני אפילו לרבא כמו שהכריחו מדנקיט בכל דוכתא בפני גם בריש פרק שני דאמר רבא אפילו הוא ואחר כו' אבל ידענו לרבא מהני כדקאמר אטו כי אמרו שנים ידענו וכו' ולרבה לא מהני לזה נותן טעם בתחלה אמאי לא מהני ידעתי לכ"ע אי משום לשמה הלא לרבא לא הוי טעמא משום לשמה אי משום דלא ליתי לאיחלופי מדאמר בפנ"כ לא אתי לאחלופי לרבא לזה פי' משום מרע נפשיה ומ"ש ידענו לשון רבים אשלוחים דעלמא קאי ונכון להגיה כאשר הגיה בח"ש אבל ידעתי אינו מועיל כו' מכשיאמר ידעתי. ואח"כ הקשו אידענו בשנים דשם ליכא טעמא דמרע דשנים נאמנים לעולם בלא סברת דייק וכו' אמאי לא מהני לרבה כמו לרבא כו' ותירצו דמשמע ליה לרבה מדנקיט לקמן גם בשנים ל' דבפנינו נחתם משמע דידענו לא מהני וא"כ ישנו היכר בידענו דלא ליתי לאחלופי בפנ"כ למה לי ע"כ משום לשמה וא"ל לימא בקצרה רבה לא אמר כרבא משום דמוכח לקמן דידענו לא מהני ואמאי ע"כ משום טעמא דלשמה ז"א דדלמא לעולם משום שאין עדים מצויים לקיימו וידענו לא מהני משום דלא ניתי לאחלופי לזה אמר בפנ"כ למה לי כיון דידענו משום איחלופי אלא משום לשמה וק"ל:

בתוס' בד"ה אטו כו' ולעיל לא בעי למימר ידעתי כו'. להתוספות לא אמר לעיל ידענו איכא בינייהו דהיינו גט מקוים איכא בינייהו שכתבו התוס' לעיל דנכלל באתיוה בי תרי אבל לרש"י הול"ל ידעתי בא' איכא בינייהו ודו"ק:

בא"ד ונראה דידעתי כו'. והא דפריך רב אשי מי איכא מידי כו' מפרש לקמן בתוס' במקימו. והא דמקשים התוס' לעיל אטו בכיפי כו' דא"ל דלמא אתיוה בי תרי ואמרו ידענו איכא בינייהו דממנ"פ אין מקום לקושיא זו דאם יהיה הקושיא דהתוס' יפרשו כן באמת אכתי קשה [קושיא ב'] היאך תליא באתיוה בי תרי כך לי ב' מן השוק ואם יהיה הקושיא דלמא רש"י נתכוין לכך ואזדא ליה מיהת הך קושיא דאטו בכיפי כו' ז"א שהרי לרש"י מהני ידעתי לרבא והיאך תליא בבי תרי אמרי ידענו כך לי א' ואמר ידעתי נמי איכא בינייהו ועוד שהרי רש"י מפרש בהדיא אם יערער הבעל הרי הן מצוין לקיימו ש"מ דלא אמרו ידענו וזה פשוט:

בתוס' בד"ה מאן האי תנא וכו' וליכא למימר כו' היינו משום איחלופי דהא כיון כו'. דבריהם מבוארין ולפי קושיתם צ"ל איכא בינייהו בי תרי או באותה מדינה ר"ל לרבה צ"ל בפנ"כ לחוד אבל לא בפנ"ח ולרבא א"צ וק"ל:
על צד הפלפול יש להקשות דלמא לעולם ר"א היא ובפנ"כ משום לשמה ובפנ"ח משום קיום וא"צ לשמה וידענו לא מהני משום איחלופי והשתא כיון דידענו משום אחלופי ממילא [מוכח] דבפנ"כ אתיא משום לשמה דא"ל משום אחלופי הלא כבר יש היכר דהתם ידענו הכא בפני אבל אי לא הורו לנו חכמים הדין דידענו לא מהני הוי אמינא בפנ"כ לאו משום לשמה אלא טעמא דקיום לחוד וכרבא ובפנ"ח משום אחלופי כדקאמר ורבה מ"ט לא אמר כרבא משום כיון דידענו לא מהני א"כ יש היכר וא"כ בפנ"כ משום לשמה קאתי ודו"ק:
עוד שם וליכא למימר כו' היינו משום אחלופי כו'. אע"ג דלרבה אשה ובע"ד ישנו היכר ולמה להו למיעבד דידענו לא מהני משום היכר י"ל דודאי לא הוי היכר כ"א בצירוף היכרא דידענו דהא כיון דלרבא ידענו מהני לא חש להיכירא דאשה ובע"ד וק"ל:
עוד שם וליכא למימר כו'. וא"ל למה יעשו רבנן כזה ידענו דמהני מדינא לא יועיל כדי שיועיל בפנ"ח בחד דשכיח יותר שליחות בחד משנים המכירין חתימות דאין שיירות מצויות ומשום עיגונא הקילו ופסלו שנים המכירין החתימות דמהני בשאר שטרות כדי שיהיה א' כשר דפסול בשאר שטרות ומ"מ צ"ל דשכיח יותר קצת שנים מכירין מאשה ובע"ד דלא שכיח כלל וק"ל:

גמרא חדא מתלתא גאיז כו'. בזה א"ש מה דלא תקנו לומר בפ"נ ונחתם (בפני בפני ל"ל) דא"כ היה מאמר אחד בעל ג' תיבות וחיישינן לגזיזה. אבל עתה הם ב' מאמרים נפרדים בעלי ב' ב' תיבות. ולרבא ודאי א"ש דהעיקר הוא בפני נחתם. ובפני נכתב אינו אלא משום דלא ליתי לאחלופי:

רש"י ד"ה הכא בפני קאמר. ולא קא מוכחא מלתא. כ"ה גי' הישנה וכ"ה ברש"ל ועיקר. דכ"מ מדבריו לעיל בד"ה אתי לאחלופי שכ' דמוכחא מלתא:

רש"י ד"ה מאן האי תנא. דמתניתין. כצ"ל:

תד"ה מאן. מוקי מתני' כר' אלעזר. כצ"ל:

תוס' ד"ה האי כו' לא שייך למפרך. לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים כיון דסמכינן על סברא דדייקא דבעלה מת ממילא לא שייך שיבוא ולא אתי לידי חומרא ושאני הכא דאף דסמכינן דהשליח אומר אמת מ"מ שמא יבוא בעל ויערער בשקר. וה' יאיר עיני:

תד"ה האי קולא היא. בריש האשה רבה כו'. ואני בעניי נ"ל ליישב קושייתם בפשיטות דהתם יש לנו סברת דייקא ונאמנות דע"א שלא לחוש לאיסור א"א ואנו דנין לודאי דמת בעלה. ממילא ליכא חשש לעז וערעור דודאי לא יבא בעלה ולא יהי' לעולם חומר בסופה, משא"כ הכא אמרי' אף דאנן ב"ד מחזקי' להאמין להשליח דנכתב לשמה ומתירין אותה בגט זה ולא דנין לספק, מ"מ שמא יבא הבעל ויערער בשקר ויהיה לעז, והיינו או שהעולם יאמינו ללעז, או אם יהיה ערעור בפנינו יהיה הגט פסול משום לעז ויהיה חומר בסופה, והוא נכון מאד בעזה"י:

האי קולא הוא חומרא. כ' תוס' בעדות אשה מתוך חומר וכו' רוצה לומר התם בעדות אשה אין מורידין יורשי' לנחלה על פי' דלענין ממון לא האמינו ע"א וחששו שמא חי הוא ויבוא ברגליו אך משום עיגונא הקילו והאמינו כאלו בודאי מת וקשה האי חומרא הוא דכשיבוא ויערער על נחלתו יהיה רע לאשה וחומר ותי' תוס' שלא תמצא עדים וכו':

חד אתי בעל ומערער פי' רש"י ואוקי חד לבהדי חד פי' לפי הס"ד דהשתא דלא הוה כע"א דנאמן באיסורין וגם לא עשאוהו רבנן כתרי בעריות דלא ידע ממידק דייק אלא דלא צריך אלא עדות כל שהוא סגי בחד וא"כ כי אתי בעל ומערער הוה חד גבי חד ומשני מדיק דייק וה"ל כתרי אבל לעולם בעלמא יסבור רש"י דעד קמא מהימן כתרי ועיין פנ"י והנלע"ד כתבתי. והנה עמ"ש תוס' בשמעתין דמשום לעז לא פסלינן לגט היינו לעז שיוציא הבעל ולולי הוא לא היה אדם מפקפק אבל לעז דעלמא בלא בעל כגון כ' כהן ואינו כהן דאפי' יאמר הבעל שהוא גרשה העולם ילעיזו שאינו המגרש אפשר פסול אפי' בדיעבד עיין תוס' ורא"ש לקמן פ' ע"א ועיין טוש"ע סי' קכ"ט סעי' יו"ד ע"ש ובס' גט פשוט סקמ"ו:

בדין הוא דבקיום שטרות נמי לא ליבעי. הרמב"ם בפ"ג מעדות הל' ד' דין תורה שאין מקבלין עדות לא בד"נ ולא בד"מ אלא מפי העדים שנאמר על פי שני עדים מפיהם ולא מפי כתבם אבל מדברי סופרים שחותכין ד"מ בעדות שבשטר אע"פ שאין העדים קיימים שלא תנעול דלת בפני לוין ואין דנין בעדות שבשטר לא בדיני קנסות ואצ"ל במכות ובגלות אלא מפיהן ולא מפי כתבם עכ"ל. וכל הפוסקים חולקים וס"ל דלא מקרי עדות בכתב אלא מה שהעדים מעידים בכתב שנכתב שלא ברצון המתחייב אבל מה שהבעלים כותבים או מצוה לכתוב והעדים ברצון המתחייב זה דאורייתא ועיין לשון הרז"ה ספ"ד אחין ורמב"ן שם במלחמות ועש"ך ח"מ סי' כ"ח סקי"ד וסי' מ"ו סקל"ב. והנה הרמב"ן בסוף שורש ב' מהשגותיו על ס' המצות לרמב"ם הקשה משמעתין בדין הוא דבקיום שטרות נמי לא ליבעי וכו' הא מדאורייתא עדות שבשטר לאו כלום הוא רק חכמים הכשירו והם אמרו דבעי קיום ואם אינו מקוים אין כאן עדות לא דאורייתא ולא דרבנן. ותו קשי' גט גופא יוכיח דלר"מ עדי חתימה כתיבה באורייתא להדי' ולר"א נמי להרמב"ם מועיל ע"ח במקום עדי מסירה הרי מתירי' א"א לעלמא מפי כתבם. ותו בגיטין ל"ו ע"א פריך תיקון העולם דאורייתא הוא. וראיתי מ"ש בס' מגלת אסתר דמייתי לי' ש"ך סי' כ"ח וס' מרגניתא טבא על השרשים ומ"ש תומים סי' כ"ח ובספרו בני אהובה. ועמ"ש פנ"י ובקונטרס אחרון את הכל ראתה עיני ולקטתי מסברותיהם וחברתי מהם חי' א' עם הוספות נופך משלי ממה שחנני הש"י ואומר כי בקרא כתיב עפ"י שנים עדים יקום כבר כתבתי לעיל שכולל שני מיני עדות א' כל קיום דבר יהיה בפני שנים שהם גומרים הענין וכורתים וכדומה. והשני' שנים יעידו על כל דבר שכבר נעשה ונאמין להם שכך היה מעשה. וכתיב בקרא על פי ולא מפי כתבם ומסברא שזה שהקפיד מפיהם היינו בעד המעיד אבל עדות קנין וקיום כל דבר אדרבא כתיבה עדיפא השתא אם עושה המעשה בפני שני עדים הרואים מהני כ"ש כשמוסר לו השטר כתוב וחתום בעדים שקיים יותר דמעשה חתימת ידיו עדיף מראי' בעלמא אלא קנין ממון לא בעי עדים כלל משום דהודאת בע"ד כמאה עדים אבל לעולם כתבם עדיף מראייתם המעשה בעלמא. אך מה שהקפידה תורה מפיהם היינו לבוא להעיד לפני ב"ד על שום דבר דאינו דומה אם יחקרו וישמעו מה שמוציאים מפיהם יבורר האמת מן השקר אבל אם יכתבו יכולין להמתיק שקר תחת קן קולמוס וע"כ מפיהם ולא מפי כתבם. והנה גט ילפי' דבר דבר מממון דבעי עדים לעיקור כריתות ולזה בודאי מהני כתבם. ואמנם אח"כ מועיל הגט הזה בעצמו לראי' ג"כ ובכל מקום שתוציא גיטה חתום בעדים מאמינים שנתגרשה או שליח שמביא גט חתום מאמינים לו לגרשה בו היינו משום שמן התורה הרי הוא כמו שנחקרה עדותן בב"ד ואין כאן חשש זיוף נמצא הגט שבידה או ביד השליח מודיע לנו שנתגרשה או שנעשה שליח דמאין בא גט חתום בעדים לידיהם אם לא מיד הבעל כיון דלא חציף לזיופא נמצא אין העדים החתומים מעידים מפי כתבם אלא אנחנו מעידים על פינו ולא על פי כתב שנודע לנו בברור שנתגרשה האשה דאלולי כן גט זה מנה לה וכ"כ להדיא הר"ן פ' המגרש בסוגי' דשלשה גטין פסולין במסקנת דבריו וע"ש. וצריך לומר מ"מ בשטר ראיות לא מהני זה כיון שתחלת השטר נכתב לראי' ומפי כתבם פסול והעדים החתומים לא ניתנו לכתוב מן התורה ע"כ אינו מועיל אלא בשטר קנין כגון גט וקדושין שהעדים ניתנו לכתוב מתחלה לקיים דבר ושוב הם לראי' ג"כ על דרך הנ"ל אבל עדי שטרי ראי' לא ניתנו לכתוב מן הדין ע"כ לא מהני מדאורייתא. ולקמן ל"ו ע"א הוה ס"ד דהעדים חותמים על הגט מפני תיקון העולם דקאי אגטי נשים ואשטרות דעלמא וגט הוא דאוריית' ושארי שטרות הם דברי נביאים וכ' בספר וחתום ע"כ כולל כולם בחדא מחתא דאורייתא נינהו ולא דקדק להפריש ביניהם. ולפ"ז בגט אפי' אין העדים זוכרים או שכבר מתו מ"מ תנשא בגט זה דאנן העדים ולא החתומים כנ"ל:

והנה זה לי כשלשים שנה סדרתי קדושין על תנאי למי שאחיו נעלם. והושבתי ב"ד לקבל העדות על כל אשר נעשה ולפסוק פסק שאשה זו לא תזקק ליבם לכשיקימו כל התנאים הכתובים בקבלת עדות הנ"ל ואמרתי אם ניתן בידה רק כתב קבלת עדות וכמ"ש בנוב"י קמא. א"כ לאחר זמן כשתצטרך לו ה"ל מפי כתבם אבל במעשה ב"ד לא שייך מפי כתבם שכן משמע מלשון תוס' בבא בתרא מ' ע"א וקיום שטרות נמי מעשה ב"ד הוא וכל מעב"ד נכתב שלא ברצון המתחייב. והן עתה ראיתי דברי מ"ו הגאון בהפלא"ה בס' המקנה קידושין כ"ו ע"א שכתב בפשיטות אם מיד אחר המעשה מקיימים השטר בב"ד עפ"י עדים עצמם וכותבים קיום ב"ד תו לא מפי כתבם דמעב"ד כשר מפי כתב וכ' שזה כוונת הכתוב וכתב בספר וחתם והעיד עדים מיד לפני ב"ד שיהיה פסק ב"ד ושוב הוה עדות דאורייתא ואמרתי שישו בני מעי. ומאז אמרתי ליישב דברי רבינו סעדי' גאון דמייתי רמב"ן פ' שופטים עפ"י שני עדים ושלשה עדים יומת המת דדרשי' מיני' להקיש שלשה לשנים לעשות דינו כיוצא בהם ספ"ק דמכות ואין מקרא יוצא מידי פשוטו ופי' ר' סעדי' ב' עדים ושלשה מקבלים עדות העדות וכ' הרמב"ן עליו אין בקרא אלא עדים ולא דיינים. ותו טעה הגאון בדינו דהרי בד"נ קאי ובעי כ"ג לדונם ושלשה מה בעי הכי. והיה נ"ל לפי הנ"ל בעלמא בדיני ממונות אם אין העדים יכולים לבא לב"ד ולשלוח מכתבם ה"ל מפי כתבם. יעשו ב"ד במקומם ויעידו לפניהם והם יכתבו מה ששמעו ויחתמו בתורת ב"ד וישלחו לב"ד הפוסקים עפ"י אותו הכתב. וס"ל להגאון גם בד"נ כן אם שלשה שמעו מפיהם ודרשו וחקרו היטב וכותבים ושולחים לב"ד של כ"ג יעשו דין עפ"י זה נמצא שלשה הם מקבלי עדות וגם עדים דגבי העדים הם ב"ד מקבלים עדות ולגבי ב"ד הגדול הם רק עדים מעידים מה ששמעו ולא הוה מפי כתבם ולא עד מפי עד כיון דהוא מעשה ב"ד. וכעת הדרנא בי' בפי' כוונת הגאון ז"ל. ונתעוררתי יען ראיתי בסדור הגט בשם מהרש"ל בעל מום לא יהיה עד לגירושין ומביאו בד"מ וכ' שאין ראוי להתיר א"א לעלמא ע"י בעל מום. והוא דבר שאין לו שחר וכי לצבא מלחמה הוא צריך שלא יתיר בעל מום א"א לעלמא ע"כ אמרתי לפרש דרך פשוטו בפסק של הגאון ר' סעדי' באופן אחר. ודאי ג' דיינים שאינם יושבים עם הסנהדרין במושב א' אינם יכולין לקבל עדות ד"נ. אך אם מאותן סנהדרין אין בהם אלא שלשה המכירים ומבינים לשון העדים ושלשה אלה חוקרים ודורשים בלשונם העדים ומתרגמין הדברים לחבירו כיון שכולם במעמד א' איננו בכלל שלא ישמעו סנהדרין מפי תורגמן כיון שמהם מבינים וחוקרים במעמד הסנהדרין נמצא ג' אלו הוו עדים להעיד לאחרים מה שהבינו מהעדים וגם דיינים הם ואין זה בכלל אין עד נעשה דיין. וס"ל למהרי"ל כי היכי דדרשינן להקיש שלשה לשנים כך ע"ד פשוטו של מקרא שפירשו הגאון הנ"ל ג"כ מקשינן שנים לשלשה מה ג' אלו שהם מיושבי סנהדרין צריכין כולך יפה רעיתי ומום אין בך שהמום פוסל בהם ה"ה ב' עדי ד"נ מום פוסל בהם. ומעתה כ' מסברא גט שהוא כעין ד"נ להתיר א"א לעלמא צריכין עדים כעין ד"נ כלך יפה ומום אין בהם. כתבתי זה לפרש דעת קדוש עליון מהרי"ל זצ"ל אבל לדינא אין לחוש כ"כ לזה:

חדא מתלת גאיז. נ"ל היינו טעמא שכ' בד"מ ומייתי בש"ע קפידא לכתחלה לומר בפ"נ בלה"ק דוקא ואם אינו מכיר בלה"ק אומרים לו מלה במלה משום דבשארי לשונות הוה בפני נכתב יותר משתי תיבות כי בפני הנקודה קמץ פתח מורה כאלו נאמר בפני עצמי ונון של נכתב במקום נעשה מעשה הכתיבה ובשארי לשונות צריך להאריך וחיישינן דלמא גייז אע"ג דקיי"ל כרבא דלית לי' מיגז גייז מ"מ כל מה דאפשר לכתחלה לעשות ככ"ע שפיר דמי. ועוד נ"ל למסקנא לא צריכא למה שנדחקו רש"י ותוס' דחששא כרבה שמא אשכח ששמו כשמו דלא שכיח וגם לא כהתוס' דהרי הסופרים זהירים שלא ישליכו מה שכתבו להתלמד. אלא לפמ"ש רמב"ן ומבואר היטיב בב"י סי' קל"א משו"ה פוסל ראב"ד בדיעבד טופס גטין אטו תורף טפי במחובר ובחשו"ק משום דשכיח טפי שיכתוב טופס ומשתלי לכתוב גם תורף ע"ש. וא"כ לרבנן דהתם דהתירו טופס משום תקנת סופר א"כ נקל הוא לערער שברגילתו שכחו גם תורף משו"ה חשש רבה. אך רבא ס"ל מתני' דטופס ר"מ ולא תרי תנאי אליבא דר"א אבל למאי דקיי"ל כר"א אפי' טופס פסול כפסק רמב"ן וליכא למיחש דסופרי מיגמר גמירי. וא"כ ש"ס דהכא דקאמר רבה ורבא פליגי במיגז גייז ולא קאמר דפליגי בהנ"ל וגם רש"י ותוס' שנדחקו בטעמא דרבה היינו לפי שקלא דשמעתין דמתני' דמחובר אתי' כר"מ וחתמו ממש ומכ"ש מתני' דטופסי גטין ע"ש ותבין. א"כ ע"פ צ"ל לרבה טעם אחר וצ"ל דפליגי בגייז אבל למסקנא לא צריך. וי"ל גם רבא אית לי' גייז והא דלא אמר כרבה היינו משום טעם הנ"ל:

הכא אשה מהימני. ורבא לא חש להשיב אאשה ובע"ד משום דלא שכיחא. מ"מ ה"ל להזכיר זה ונ"ל משום דהא דפשיטא לי' דידענו לא מהני היינו משום דתנן רפ"ב בפנינו נחתם והמ"ל ידענו. וק' מאי קושי' מתני' נקטה לישנא דשייך בכל השלוחים אפי' באשה המביאה גט דלא מהני ידענו בתורת קיום ונקיט בפנינו נכתב דשייך בכל השלוחים אע"כ צ"ל רבה ס"ל כיון דלא שכיחא דאיתתא מייתי גיטה לא הוי לי' למינקט בפנינו נכתב משום אשה א"כ מכ"ש דלא ליחוש אתי לאחלופי משום אשה ולא חש להשיב. אמנם רבא לעצמו ס"ל איתתא בי תרי שכיחא דאתית עם חבורת אנשים ושפיר תנן בפנינו נכתב משום אשה המביאה עם עוד א'. אבל אשה יחידה המביאה גט לא שכיחא דאתתא בדברא לא שכיחי דבעי שימור ולא תתיחד בשדה. וכעין זה נ"ל ליישב מ"ש רבינו פרץ דלכתחלה יתנו בפני שלשה אע"ג דקיי"ל בפני שנים נותנו לה מ"מ טוב לתנו לה בפני ג' לבר משליח עמ"ש בש"ע. וטעמא בעי הא קיי"ל כר' יוחנן אלא י"ל הא דאמר ר' יוחנן לקמן ה' ע"ב אשה מידע ידיעי ולא סמכו עלה ע"ש היינו בצירוף דכל עצמה אשה לא שכיח דמייתי גיטא אבל זולת זה בודאי יש לחוש דיסמכו עלה כיון דאיכא שני' עמה כמ"ש רמב"ן בשמעתין. והשתא כיון דטעמי' דר' יוחנן משום אשה לא שכיח וטעמא דלא שכיח כי איתתא בדברא לא שכיח דהרי קיי"ל כרבא וא"כ דתנן בפ"ב בפנינו נחתם ולא ידענו ע"כ משום אשה דשכיחי עם אנשים. אבל אשה יחידית בדברא לא שכיחי. וא"כ בזמנינו דניידי ומצרכי מערסא לערסא ומשכונה לשכונה איתתא שכיחא ואיכא למיחש דלמא אתי למסמך עלה ע"כ יתננו בפני שלשה:

אטו הכא כי אמר ידעתי וכו'. כך הוא גירסת רש"י והקשו תוס' לא לשתמיט תנא למיתנא בשום מקום ידעתי במקום בפני נחתם והנה לולי דברי רש"י רפ"ב דמפרש גם למסקנא לרבא מהני ידעתי הייתי אומר באמת לא מהני ידעתי אך ה"ק רבא אי לא הוה אמרי' בפני נכתב רק נחתם והיה ניכר לעין כל שמשום קיום אומר כן אז היה חוכא וטלולא אי ידענא לא מהני ואז היה ידעתי מהני ואז לא הוה היכרא ואתי לאחלופי. אבל השתא שתיקנו בפני נכתב שוב לא מהני ידעתי החתימה שלא לומר ב' לשונות בפ"נ וידעתי החתימה אלא בפני נעשו גם שניהם ולק"מ קו' תוס' מכולה מתניתא. אלא דלא ניחא לרש"י רפ"ב בזה דא"כ תיקשי ארבה קו' תוס' היא גופא קשי' לימא כרבא משום קיום מיצטרך בפני נכתב משום איחלופי דליכא למימר משום דבכולהו מתניתא תנן בפני נחתם ז"א אלא למסקנא שתיקנו בפני נכתב אבל אי לא הוה מתקנו נכתב הי' ידעתי מהני אע"כ אין זה סברא דשפיר י"ל בשתי לשונות בפ"נ וידעתי החתימה תדע שהרי מהני שמעתי קן קולמסא בכתיב' ובפני נחתם דבחתימה לא מהני קן קולמסא כמ"ש כבר לעיל בביאור וה"ה דמהני שמעתי קן קולמסא בכתיבה וידעתי החתימה. וממילא למדנו תי' נמי לקו' תוס' מכולהי מתנייתא דתנן בפ"נ ולא תנן ידעתי. הרי ג"כ תנן בפני נכתב ולא תנן שמעתי קן קולמסא ה"נ נימא גבי בפ"נ וידעתי. והנה מ"ש תוס' דלרבה דוקא מידק דייק ולא בידעתי נראה היינו בענין לשמה אי אמר ידעתי שנכתב לשמה אינו מבואר ידיעה ברורה ומנא ידע השמע או ראה. אבל לענין קיום בודאי הוה ידעתי ידיעה ברורה כמו בפני שהרי ידעתי החתימה פי' שמכיר חתימת ידי העדים והיינו ממש ידיעה ברורה כאלו נכתב לפניו. ונראה היא גופא דידענו דלשמה לא דייק שפיר לאו מסברא ידעינן כן אלא הוכיח כן מדתנן בפנינו נחתם ולא תנן ידענו ש"מ ידענו לא מהני ומטעם הנ"ל. אבל לולי ההכרח ה"א גם בלשמה מהני ידענו. וכן מוכח ממ"ש תוס' סוף ד"ה אין כותבים במחובר וכו' אף למסקנא דרבה אית לי' דרבא כדפירשנו עכ"ל וכ' מהרש"א מר"מ עצמו מוכח ע"ש ולפמ"ש לא מוכח מדי מר"מ וק"ל:

מאן האי תנא וכו' עיין תוס' ועיין תה"ד סי' רכ"ח ובתשו' מהרי"ו סי' כ"ז והם גרסו בהרמב"ם פ"ג הלכה ח' גט שכתבו סופר לשמו ולשמה וחתמו עדים שלא לשמה כשר ע"ש ס"ל רב אשי פליג אדרבי אבא ומכשיר לר"א מזויף מתוכו אך המהרי"ו כ' הטעם כיון שכבר כתבו הסופר לשמה שוב אם כ' עדים סתם סתמא לשמו קיימו כיון שכבר נכתב לשמה. והנה נוסחתנו ברמב"ם ובכל נושאי כליו ובטור בשמו שהוא פסול רק אינו בטל אבל הוא פסול שהוא כמזוייף מתוכו ומוכח בהיפך מהנ"ל שאעפ"י שנכתב להדי' בפירוש לשמה מ"מ עדיין החתימה סתמא שלא לשמה קיימא. ועי' תוס' ריש זבחים שכ' אפי' אשה שזינתה מ"מ אין סתמא להתגרש בגט זה קיימא ועוד אפשר שידור עמה בעדים ולא יגרש אותה כלל. וכ' טה"ק שם דנפקא מיני' בין ב' התי' הוא חתימת עדים אחר שכבר נכתב הגט שסתמא לגרש בגט זה קיימא אלא שי"ל כתי' השני שאפשר שימלוך ולא יגרש אותה כלל ע"ש. מהמורם אומר אני אע"ג דלרבא דלא חייש לשמה א"כ אי אומר בפני נכתב הוה היכרא דגט שאני משטרות ולא אתי לאחלופי. ומהני ידענו בחתימה מ"מ לרבה דמשום לשמה י"ל אע"ג דאמר בפ"נ משום לשמה מ"מ יכירו העולם דבפני נחתם משום קיום דכיון שנכתב לשמה פשיטא שסתמא דחתימה לשמה קיימא ובפני נחתם ע"כ רק משום קיום ואתי לאיחלופא בקיום שטרות דעלמא. וצריך לתקן דידענו לא ליהני משום היכרא. והדרא קושי' תוס' לדוכתי' לימא בפ"נ משום לשמה ובפ"נ משום קיום וידענו לא מהני משום איחלופי. אלא י"ל כמ"ש רשב"א א"כ ה"ל לרבה להזכיר קיום בדיעבד והרי לא הזכיר קיום כלל ולא אמר אלא לשמה פי' בשלמא אי לרבה כתיבה וחתימה תרווייהו לשמה אע"ג דאית לי' נמי טעמא דקיום ונפקא מיני' בא"י גופי' מהגמוניא להגמוניא וכדומה מ"מ לא הזכיר רבה קיום בדבריו כיון דלא הוזכר ארץ ישראל במתני' שצריך בפ"נ ובפ"נ ולא יהיב טעמא אלא אמדינת הים שנזכר במשנתינו. אבל אי ס"ד בפ"נ משום לשמה ובפ"נ משום קיום ה"ל להזכיר טעמא דקיום. ולפ"ז לריב"ל דס"ל לקמן נמי טעמא דלשמה לדידי' שפיר י"ל בפ"נ משום לשמה ובפ"נ משום קיום:

רש"י בד"ה דאי מצרכת כו' ואוקי חד לגבי חד עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דמי הכריחו לפרש כן דהא לקמן ד' ט' בגמרא דמסקינן דערעור דבעל הו"ל כערעור דשנים ואמרינן נמי התם דערעור דחד לא מיקרי ערעור כלל דאין ערעור פחות משנים ואע"ג דליכא מאן דמכחיש לעד אחד המערער וכ"ש הכא שהשליח מכחיש להבעל דלא הוי הבעל מהימן אי הוי כחד לגבי חד אלא משום דערעור דבעל הו"ל כערעור דשנים ועוד דבכולא תלמודא משמע דהיכא דעד אחד נאמן להתיר וכבר התירו על פיו הו"ל כשנים וכי אתא חד ומכחיש ליה הו"ל כאחד במקום שנים. אמנם כן נלע"ד דלשון רש"י ז"ל מדוקדק היטב אליבא דהלכתא ודינא קמ"ל דודאי הא דאמרינן לקמן דערעור דבעל הו"ל כערעור דשנים היינו דוקא בערעור דמזוייף שהרי אף אם הגט ביד האשה ואומרת שבעלה נתנה לה אפ"ה אם טוען מזוייף אינה מגורשת כמבואר בא"ע סי' קנ"ב וכמו שאבאר לקמן בעזה"י משא"כ בערעור דשלא לשמה דכיון שאם הגיע הגט מידו ליד האשה פשיטא שאין ערעורו כלום א"נ כיון ששלחו ע"י שליח והוא מודה בעיקר השליחות לא משמע ליה לרש"י להחשיב ערעור דבעל כערעור דשנים דמהיכי תיתי לכך כתב דהו"ל מיהא כחד לגבי חד וכמאן דליתנייהו דמי וממילא מיפסל מדרבנן דאע"ג דאמרינן לקמן אין ערעור פחות משנים הא אסקינן בפרק עשרה יוחסין דהיינו דוקא היכא דאיכא חזקת כשרות ומש"ה פריך נמי לקמן דכיון שעד אחד מערער לומר שהשליח או האשה זייפו הגט מוקמינן להו אחזקת כשרות כיון דאיכא נמי חזקה דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרו עדותן בב"ד דמי וכפרש"י דלא חציף איניש כולי האי לזייף וכמו שאפרש במקומו ואין הערעור כלום בפחות משנים משא"כ הכא דלא שייך חזקת כשרות דלשיטת רש"י עיקר החששא שמא איתרמי שמא כשמא וא"כ אף לפי ערעור הבעל כולהו בחזקת כשרות קיימי אלא שהוא היה מהמיעוט שאינן בקיאין לשמה וא"כ לא איתרע חזקת כשרות דידיה ועוד דלענין חזקת כשרות דידיה הוא נאמן על עצמו וממילא דלא תיקשי נמי מהא דקי"ל כל מקום שהאמינה התורה עד אחד וכו' דהתם איירי דוקא היכא דאיכא שום סברא להאמין הדאשון יותר כגון בסוטה דאמרינן רגלים לדבר שקינא לה ונסתרה וכן בעד אחד באשה שמת בעלה משום דמילתא דעבידא לאיגלויי היא ועוד דאשה דייקא ומינסבא משום חומר כו' מיהו צ"ע מעגלה ערופה וא"כ למאי דלא ס"ד עכשיו שהשליח מידק דייק א"כ לא היה לנו שום טעם להאמין לשליח יותר מהבעל אלא הו"ל לגמרי כחד לגבי חד וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן. ועוד נראה דמעיקרא דבעי למימר דמשום עגונא הקילו רבנן להאמין עד אחד אע"ג דעד אחד לאו כלום הא וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקנו ואם הקילו משום עגונא שלא לחוש למיעוטא היה להם להקל ואף בלא עדות כל עיקר אלא דבזה י"ל דהא נמי כעין דאורייתא הוא דכיון דמדאורייתא רוב בקיאין הן אלא מדרבנן אמרינן סמוך מיעוטא לחזקת א"א והו"ל פלגא ופלגא א"כ הו"ל מיהא כמאן דלא איתחזק לא איסורא ולא היתיר' דהא פלגא ופלגא הוא וא"כ כה"ג מדאורייתא נמי עד אחד נאמן להתיר ולא לאסור מיהו ברירא לן משיטת הפוסקים דהא דעד אחד נאמן להתיר ולא לאסור היינו היכא דלא מכחשו ליה אבל היכא דמכחשו ליה ליתא להאי כללא דל'ש היכא דמכחיש ליה הבעל דבר ול"ש מכחיש ליה עד אחד אפ"ה קי"ל דעד אחד בהכחשה או כלום הוא כמבואר בפרק האומר ובל'ד סי' קכ"ז ע"ש בש"ך. ואף לשיטת מהר"י קולון ז"ל דעד אחד אומר שהשוחט שחט בפסול והשוחט מכחישו ופסק דהשוחט נאמן משום דעד אחד נאמן באיסורין היינו נמי משום דאית ליה חזקת כשרות ומסייע ליה נמי רובא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין והוא אומר שהוא מהרוב משא"כ כאן הוא להיפך שהבעל דבר עצמו עומד וצווח שהוא מהמיעוט א"כ מקשה שפיר שאין להאמין לשליח שהוא עד אחד במקום הכחשת הבעל דלא גרע מחד אע"ג דבע"ד הוא וכדכתיבנא וע"ז משני בגמרא דמעיקרא מידק דייק וא"כ יש להאמין לשליח לגמרי כשנים כמו בעד אחד באשה שמת בעלה ובסוטה וכה"ג טובא ודוק היטב שלענ"ד הוא ברור ליישב לשון רש"י ז"ל:

תוספות בד"ה חד אתי בעל ומערער ופסיל ליה יש לפרש כו' אע"ג דלא מהימן מיפסל משום לעז כו' עכ"ל. כבר כתבתי דהתוספות לשיטתייהו דלא חיישינן למיעוטא דמיעוטא אף לרבי מאיר ומש"ה פשיטא להו דאף להמקשה דהכא דלא אסיק אדעתיה סברא דמעיקרא מידק דייק אפ"ה אין סברא לפסול מדינא ע"י ערעור הבעל אלא דמספקא להו בסברת המקשה בהא דקאמר ופסיל ליה אם כוונתו דפסיל ליה ממש מחמת הלעז או כפירוש ר"י בסוף הדיבור דכשר אלא שהבעל רוצה לפוסלו ואפ"ה הוי חומרא לגבה האי לעז גופא מיהו לבתר דמשני הש"ס ומסיק דמעיקרא מידק דייק נראה דפשיטא להו להתוספות אליבא דכל הפירושים דאי אתי בעל ומערער לא אשגחינן ביה כדמשמע פשטא דלישנא דגמרא לקמן וכפירש"י כאן ועיין מה שאכתוב בזה לקמן דף ו' גבי ואי עבדת אהנית כנ"ל בכוונת התוס' מיהו אחכ"ז לא ידעתי למה הוצרכו התוספות לידחק בלשון דפסיל ליה ולפירוש ר"י הוי לישנא קייטא בעלמא דהא אף למאי דמשמע להו דאליבא דרבה לא חיישינן למיעוטא דמיעוטא וכשר מדינא משום חששא דשלא לשמה אכתי מצינן לפרש בפשיטות כוונת המקשה בענין זה האי קולא חומרא הוא דאי מצרכת תרי א"א לבעל לערער בשום ענין משא"כ השתא שתקנו חכמים דהשליח לבד נאמן איכא למיחש לרבה נמי דאתי בעל ומערער לגמרי שהגט מזוייף או שמסרו לו ע"י תנאי או שנפל ממנו ומצאו זה השליח ויהא נאמן במגו דמזוייף דנהי דרבה לא חייש לטעמא דמצויין לקיימו היינו היכא דליכא ערעור אבל בדאיכא ערעור נראה דאין שום סברא לומר דהבעל לא יהא נאמן לגבי השליח למאי דלא אסיק אדעתיה השתא טעמא דמעיקרא מידק דייק ולא אתי לאורועי נפשיה וא"כ הוי ליה חד לגבי חד ואוקי איתתא אחזקת אשת איש ואהא מסיק הש"ס שפיר דודאי יש להאמין להשליח יותר משום האי סברא כיון דאמר מר בפני כמה נותנו לה ומידק דייק ולא אתי השליח לאורועי נפשיה וכמו שאבאר כן נ"ל לפרש לולי שהתוספות לא כתבו כן ולא נחתו להא סברא ובאמת נראה מהמשך לשונם דהך קושיא שנייה דמקשינן בסמוך אליבא דרבא חד אתי בעל ומערער ופסיל ליה מפרשו לה נמי בכה"ג דלפר"י לא פסיל ליה כלל דאף להמקשה כשר מדלא קתני במתניתין בבבא דרישא יתקיים בחותמיו אלא דהא דקאמר המקשה דפסיל ליה היינו נמי משום לעז. אמנם למאי דפרישית אתי שפיר טפי ומאי דקשיא להו להתוס' מבבא דסיפא כבר כתבתי דבלא"ה ה"מ לאקשויי מעיקרא מכמה משניות ומגיטין שניתנו במדינת הים עצמן אלא דניחא ליה להש"'ס להקשות מהאי בבא גופא דאיירי בהו רבה ורבא. ועוד דמהאי בבא דאם יש עוררין יתקיים בחותמיו ודאי ליכא לאקשויי מידי דמצינן למימר דאערעור דלקוחות קאי כמ"ש התוס' עצמן לקמן דף ט' דבא"י הוי ערעור כשלא אמר בפ"נ ובפ"נ ובבבא דרישא שאמר בפ"נ ובפ"נ לא הוי ערעור משא"כ בערעור דבעל ודאי סבר המקשה דמדינא מצי לערער ופסול והנלע"ד כתבתי ודוק היטב:

בא"ד וא"ת א"כ מאי ס"ד דמהני בפ"נ כו' עכ"ל. ופי' דע"כ הא דקאמר משום עיגונא הקילו בה רבנן היינו לענין ערעור הבעל דאי לענין דמתירין אותה לינשא ולא חיישינן למעוטא אפילו בלא עד אחד נמי דמ"ש משאר גיטין שניתנו במ"ה דלא חיישינן להו וכ"ש ללישנא דאין מצויין לקיימו דלא שייך לומר שהקילו להתירה להינשא אף בדליכא ערעור דא"כ מה צורך לנאמנות השליח ומ"ש מגט הבא מא"י דמותרת להינשא אף בלא נאמנות השליח ומ"ש מד"ה מא"י אטו משום דאין עדים מצויין נחמיר עלה אע"כ דעיקר הקולא הוא במקום ערעור הבעל וא"כ מקשו התוספות שפיר דלמאי דס"ד דסוף סוף פסיל ליה הבעל למאי מהני בפ"נ ובפ"נ וק"ל:

בא"ד אין נראה לר"י שיהא פסול משום לעז בעלמא כיון דקים לן שהוא כשר. אף למה שכתבתי בסמוך דיש לחוש משום לזות שפתים משום דר' אסי י"ל דלפר"י הכא אפילו לזות שפתים ליכא דסמכינן ארובא דרובא וקים לן דמשקר וק"ל:

גמרא ולרבא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו ליבעי תרי. קצת קשה מאי מקשה לרבא הא אגופא דמתני' יש להקשות כן דקתני המביא גט בא"י א"צ שיאמר בפ"נ ובפ"נ ואם יש עוררין משמע בדליכא עוררי' א"צ שום קיום ואמאי ליבעי תרי דומיא דקיום שטרות ואפשר דזה היה יודע המקשה דהיכא דליכא עוררים מדאורייתא א"צ קיום אפי' בשטרות שהרי התוס' נסתפקו לעיל דאפשר דאפילו מדרבנן לא טענינן מזוייף אלא עיקר הקושיא דמשמע ליה דאף במקום ערעור הבעל מהימנינן לשליח ולפ"ז ע"כ הא דמקשה בתר הכי האי קולא חומרא הוא דאי אתא בעל ומערער לאו משום למאי דס"ד דבעל מהימן אלא דאגופא דמילתא קשיא אמאי מהימן השליח במקום ערעור הבעל כיון דבא"י לא מהימן ומשני דמעיקרא מידק דייק כיון שאומר בפ"נ ועיין בש"ך ח"מ סי' מ"ו ובתשובת מהרי"ק סי' ע"ד באריכות ובבית שמואל סי' קמ"א וקמ"ב:

גמרא בדין הוא דבקיום שטרות נמי לא ליבעי כדר"ל דאמר ר"ל עדים החתומים על השטר כו' פרש"י דלא חציף אינש לזיופי. וכבר כתבתי בחדושי לכתובות דף כ"ח בלשון התוספות דכוונת רש"י כאן משום דהו"ל כמילתא דעבידא לאגלויי אלא דאפ"ה תמיהא לי היאך שמעינן הא מילתא מדר"ל דהא עיקר מימרא דר"ל איירי לענין שאין עדים יכולין לחזור בהם ולומר מבודים היינו כדאיתא בירושלמי והיינו דמשמע דהו"ל כמי שנחקרה עדותן בב"ד וכוונתו דאע"ג דבכל עדות דעלמא עד שלא נחקרו עדותן נאמנים לומר מבודים היינו משום דדיבורא בעלמא הוא ובלא דרישה וחקירה אפשר דאמרי בדדמי משא"כ בעדים החתומים על השטר דמעשה גמור הוא ומש"ה לא מצו כלל לומר מבודים היינו. משא"כ לענין דלא בעי קיום מנ"ל הא מילתא מדר"ל. וליכא למימר דמילתא דסברא הוא דלהא מילתא נמי הו"ל כמי שנחקרה ומטעמא דפרישית. דהא אדרבה כתבו תוספות שם בכתובות דתימא גדול הוא דא"כ כל אדם שירצה יזייף. והמעיין שם יראה שהניחו קושיא זו בתימא לפי מה דמשמע בשמעתין שאפי' אם טוען הבעל מזוייף בברי לא בעינן קיום מדאורייתא. ונהי דרש"י נזהר מזה וכתב דלא חציפי אינשי לזייף ובודאי דכוונתו דרוב אינשי לא חשידי וא"כ אכתי הא קי"ל זה כלל גדול בדין המע"ה ולא אזלינן בתר רובא. אע"כ דכוונת רש"י דהו"ל כמילתא דעבידא לאגלויי וממילא הוי שפיר בכלל מימרא דר"ל. אלא דאכתי יש לתמוה על מה שכתב הש"ך ח"מ סי' מ"ו בשם כמה פוסקים שאם באו העדים לפנינו ואמרו אין זה כתב ידינו אפ"ה לא מהימנו העדים מדאורייתא. ומ"ט יש בזה דהא השתא תו לא שייך לומר מילתא דעבידא לאיגלויי הוא. וכבר עלה בלבי לומר דעיקרא מילתא דמדאורייתא לא בעי קיום לאו מסברא אתיא לן אלא מקרא ילפינן לה דכתיב וכתוב בספר וחתום והעד עדים ונתתם אותו בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים. ואף למאי דקי"ל כר"א דאמר עדי מסירה כרתי הא אמרינן לקמן דף כ"ב אליבא דר"א גופא דעצה טובה קא משמע לן והיינו כמו שפרש"י לקמן דף ל"ו לענין תיקון עולם דהיינו שלא יצטרך להביא שום עדים יותר בפנינו. ואי ס"ד דמדאורייתא בעינן קיום אם כן אכתי לא קרינן למען יעמדו ימים רבים. דלכאורה נראה אי הוה בעי קיום מדאורייתא לא היה מתקיים בענין אחר כי אם בעדים מעידים בעצמן על כ"י או שיבאו השני עדים ויאמרו בפני ב"ד בפנינו חתמו ביום פלוני וכל שלא נעשה בענין זה לא הוי עדות מדאורייתא דהא בעינן עדות שאתה יכול להזימן. וא"כ מאי עצה טובה איכא אלא ע"כ מדכתיב למען יעמדו ימים רבים ממילא שמעינן דלא בעי קיום כלל. כך נראה לענ"ד לכאורה ועדיין צ"ע. ובעיקר שיטת מחלוקת הפוסקים בזה אי לא בעינן קיום מדאורייתא אף במקום ערעור או דוקא שלא במקום ערעור יבואר בסוגיות שלפנינו ובקונט' אחרון בשמעתין ובכתובות פ' האשה שנתארמלה. וכן מה שהשיג הש"ך וסייעתו בח"מ סי' כ"ט על מה שכתב הרמב"ם ז"ל דמדאורייתא לא מהני שום שטר כלל יבואר הכל בק"א ע"ש ודו"ק:

שם דאמר ר"ל עדים החתומים על השטר כו' מה שיש לדקדק בזה כתבתי באריכות בקונטרס אחרון סוף פרק האשה שנתארמלה יעויין משם:

שם ורבנן הוא דאצרוך. כאן ודאי לא שייך לפ' דהא דקאמר ורבנן הוא דאצרוך היינו כמ"ש התוס' לעיל דמשום לעז דבעל אצטריכו דמהיכי תיתי לא נחוש באמת למזוייף כדחיישינן בשאר שטרות הצריכין קיום אלא ע"כ דמשום עיגונא לחוד אקילו מיהו הא דמקשה הש"ס דאתי בעל ומערער ופסיל ליה יש לפרש שפיר דהיינו לעז בעלמא דכיון דכבר גילה התרצן דמשום עיגונא הקילו להאמין עד אחד ע"כ היינו אפילו במקום ערעור דבעל כמ"ש לעיל בל' התוספות וע"ז תירץ דמעיקרא מידק דייק ואפילו לעז ליכא מיהו אם נאמר דבעלמא נמי בכל שטרות לא טענינן מזוייף כמו שנסתפקו התוס' לעיל במתני' א"כ א"ש טפי דהא דקאמר הכא ורבנן הוא דאצרוך היינו משום לעז בעלמא דבלא"ה לא טענינן מזוייף אלא כשבע"ד מערער ודו"ק ועי' בסמוך:

שם כיון דאמר מר בפני כמה נותנו לה כו' מעיקרא מידק דייק ולא אתא לאורועי נפשיה. ולכאורה יש לתמוה דנהי דלעיל לענין לשמה שפיר שייך לומר מעיקרא מידק דייק משא"כ הכא אליבא דרבא דאיירי מחששא דמזוייף והיינו ע"כ משום דחשדינן לשליח שלא קיבל הגט מיד הבעל כלל אלא שהאשה שוכרתו או שרוצה לקלקלה א"כ מאי מידק דייק שייך הכא. ובר מן דין לא ידעתי ליישב היטב לשון כיון דאמר מר בפני כמה נותנו לה כו'. בין ההיא דלעיל אליבא דרבה ובין הך דהכא דמאי יפוי כח לנתינת טעם יש בזה. אמנם למאי דפרישית לעיל בשמעתין א"ש טובא. דמהדרינן אעיקר טעמא מפני מה מהימנינן לשליח יותר מעד אחד דעלמא. דבהכי סלקא כל השקלא וטריא דשמעתין כדפרישית דאהא משני שפיר דכיון דהשליח מוסר הגט מידו ליד האשה ונגמרו עיקר הגירושין על ידו הו"ל כבעל דבר ומידק דייק טפי מעד אחד דעלמא. כמ"ש לעיל בשם תוס' רי"ד וסברא זו מצאתי להדיא בריב"ש סי' רס"ו אפילו לענין עדות דתרי ותרי יש להאמין לאותן העדים דאית בהו סברא דדייקא טפי ע"ש באריכות כן נ"ל נכון. ועוד נ"ל ליישב קושיא ראשונה דבאמת לא תקנו חכמים משום חשש דמזוייף דודאי לא שכיח כלל כמו שפרש"י אלא עיקר החשש שהבעל יערער לומר שנתן לו הגט לפקדון או על איזה תנאי ולא נתקיים או איזה ערעור אע"ג דקי"ל דבכה"ג נמי שליח מהימן כדאיתא לקמן דף ס"ד וכמ"ש הרא"ש ז"ל להדיא בשמעתין מ"מ היינו דוקא בגט מקוים אבל כשאינו מקוים מדינא הוי הבעל נאמן במיגו דמזוייף כדקי"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו מש"ה תקנו חכמים בפני נחתם דהדר הו"ל כגט מקויים דלא מהימן הבעל בשום ערעור. והשתא א"ש הא דקאמר השליח מידק דייק ולא אתא לאורועי נפשיה שאילו היה איזה תנאי בדבר או בשום ערעור בעולם לא הוי מרע נפשיה אי לא קים ליה שהבעל מגרשה ברצון ולא יערער כלל וגם זה נ"ל נכון. ומכ"ש דאתי שפיר טפי לפי שיטת התוספות דשמעתין דכל השקלא וטריא דשמעתין היינו לענין לעז בעלמא אתי שפיר בפשיטות שהשליח מידק דייק שהבעל לא יוציא לעז. מ"מ הראשון נ"ל עיקר ודו"ק:

שם מעיקרא מידק דייק. לכאורה יש לתמוה מאי מידק דייק שייך הכא דבשלמא לעיל גבי לשמה אין החששא משום השליח כלל דודאי שהוא שליח הגט אלא שהבעל יערער לומר שלא נכתב לשמה א"כ א"ש דהשליח מידק דייק ומעיד ע"ז. וא"כ בוודאי לא יערער עוד. משא"כ בחששא דמזוייף ע"כ א"א לומר דאנן חיישינן שמא הבעל מסר לידו הגט מזוייף דהא ליתא שהבעל אינו עשוי לקלקלה בידי שמים כמבואר בירושלמי ובכל הפוסקים אע"כ דאנן חיישינן שמא השליח בעצמו זייפו ולעולם לא נמסר לידו מיד הבעל וא"כ אם הוא חשוד לזייף מאי מידק דייק שייך הכא ומה יתן ומה יוסיף במה שמעיד על עצמו שלא זייף. מיהו לפמ"ש בסמוך יש לפ' לשיטת התוספות דבאמת מעולם לא תקנו חכמים לומר בפ"נ ובפ"נ משום דחששו למזוייף דלעולם לא חיישינן לא בגיטין ולא בשטרות לזיוף אלא כשכבר טען בפירוש מזוייף אבל מסתמא לא חיישינן ואוקמינן אדאורייתא דודאי לא זייף אלא עיקר התקנה היה דלעז מיהא איכא וע"ז מסיק דמעיקרא מידק דייק שהבעל מגרש ברצון ולא יוציא לעז אבל לשיטת רש"י דמשמע דלאו משום לעז איירי בשמעתין כלל אלא חששות גמורות א"כ הדרא קושיא לדוכתא כיון דחיישינן שהשליח חשוד לזייף מאי מהני בפ"נ ויש ליישב בדוחק משום דהא דאמרינן דמדאורייתא לא חשידי לזייף היינו משום דמילתא דעבידא לאגלויי הוא דברוב פעמים יבורר שהוא מזוייף אלא דאכתי חיישינן דאפ"ה לא מירתת שאף אם יבורר שהגט מזוייף מצי לאישתמוטי ויאמר שהבעל מסר הגט מזוייף לידו ויכחיש את הבעל אבל כשאומר בפ"נ תו לא מצי לאישתמוטי ומידק דייק ועי"ל דבאמת לא תקנו חכמים לומר בפ"נ ובפ"נ משום חששא דמזוייף דלא שכיח כלל אלא עיקר החששא שהבעל יערער לומר שנתן לה גט על איזה תנאי ולא נתקיים או איזה ערעור ואע"ג דקי"ל בכה"ג נמי השליח נאמן כדאיתא לקמן דף ס"ד ואף רב הונא לא קאמר אלא בעיר אחת אבל בגט ע"י שליח ממ"ה ודאי השליח יהא נאמן מ"מ היינו דוקא בגט מקויים אבל כשאינו מקויים הבעל נאמן במגו דמזוייף כדקי"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו לכך תקנו בפ"נ ובפ"נ דהדר הו"ל כגט מקויים ותו לא מהימן הבעל בשום ערעור ודו"ק. ועפ"ז יש ליישב שיטת הרב רבי אביגדור כהן שהביאו מהר"י קולון והש"ך ח"מ סימן מ"ו ע"ש ויבואר לקמן בעז"ה גבי כפר סיסאי דמסקינן דאי עבדית אהנית עיין עליו:

תוספות בד"ה הכא בפני אבל ידענו וכו' וא"ת ואמאי לא מהני כו' עכ"ל. עיין במהר"ם ובמהרש"א ז"ל שפירשו כוונת התוספות לשיטת רבינו משולם דלקמן וזה דוחק ולולא דבריהם היה נ"ל לפרש המשך לשון התוספות דמ"ש כשאומר בפ"נ דייק טפי היינו לענין לשמה דאף שאומר ידעתי שנכתב לשמה שהסופר והעדים בקיאין לא מהני משום דלא דייק כ"כ כמו בפ"נ וע"ז מקשו התוספות דאכתי אמאי לא אמר כרבא דהטעם הוא משום קיום ויועיל ידענו או ידעתי. ול"ל דרבה סובר בסברא פשוטה דידעתי לא מהני לענין קיום משום דלא דייק כ"כ כמו בפ"נ הא ליתא דהא לקושטא דמילתא לא מצריך רבה לענין קיום לא ידענו ולא בפני וא"כ אמאי לא קאמר כרבא דחיישינן משום קיום ובעינן מיהא ידעתי או בפני וע"ז מתרצים התוספות דפשיטא ליה לרבה דידעתי לא מהני כיון דמוכח ממתני' דבפ"ב דאפילו ידענו לא מהני מכ"ש ידעתי וא"כ אם נאמר דהטעם משום קיום שטרות ע"כ נצטרך לומר דהיינו משום דלא דייק כשאומר ידעתי כמו בפני סוף סוף מיהו אמאי הצריכו לומר בפני נכתב דהא לא אתי לאחלופי כיון דידעתי לא מהני אע"כ דמשום לשמה הוא כן נ"ל. וממילא דא"ש טפי לפי' רבינו משולם אלא דכאן אכתי לא נחתו להכי אלא לפרש בפשיטות לכ"ע ודו"ק:

גמרא דא"כ אתי לאחלופי בקיום שטרות. ואע"ג דבמביא גט בא"י הכשירו בלא קיום כלל בלא ערעור ולא חיישי לאחלופי בקיום שטרות למאן דסובר דטענינן מזוייף אף שלא בפניו ואליבא דכ"ע דטענינן פרעתי במיגו דמזוייף אלא דהתם אפשר דליכא למיטעי להוציא ממון בשטר שאינו מקויים דכ"ע ידעי משא"כ להכשיר בעד אחד לקיום איכא למיטעי טפי כיון דקיום שטרות מדרבנן וק"ל:

שם ורבא אמר לך אטו כי אמר וכו' ויש לדקדק דהא גופא תיקשי למה לא תקנו חכמים באמת דידעתי לא מהני וממילא לא הוצרכו לתקן בפ"נ ובשלמא לפי' התוספות אפשר שלא רצו לתקן שלא יועיל אפילו ידענו בשנים דמיחזי כחוכא ואטלולא דע"א האומר בפ"נ דלא מהני בשטרות יועיל בגרושין וידענו דהיינו ממש קיום שטרות לא יועיל בגיטין לכך ניחא להו לתקן דבע"א לא מהני כ"א בפ"נ ובפ"נ ובשנים מיהא מועיל כשאומרים ידענו משא"כ לפרש"י דידעתי מהני אפילו בשליח לחוד קשיא דהיה להם לתקן דידעתי לא מהני ולא נצטרך לומר בפני נכתב ויש ליישב דאכתי בתקנה זו לא יצאנו מידי חששא דאתי לאחלופי ולומר דבקיום שטרות דעלמא נמי בע"א אומר ידעתי לא מהני אבל כשאומר בפני נחתם יאמרו דמהני משא"כ כשתקנו לומר בפני נכתב דהו"ל מילתא יתירתא לגמרי דלא שייך כלל לענין קיום השטר א"כ מידע ידעי דהיכרא עשו למילתא דגיטין ותו לא אתי לאחלופי כן נ"ל וק"ל:

תוספות בד"ה מאן תנא וכו' וא"ת למאי דמסקינן וכו' נוקי כר"א עכ"ל. ואין ליישב קושיית התוספות דלמאי דלא ס"ד דהמקשה דמודה ר"א במזוייף מתוכו א"כ לא מתוקמי כר"א דלר"א לא חיישינן למצויין לקיימו כיון דמכשיר אף בדליכא ע"ח כלל. אלא דא"א לומר כן דהא דלא מצריך ר"א ע"ח ומכשיר בע"מ היינו בבעל המוסר גט לאשתו משא"כ בשולח גט ממ"ה לא שייך כה"ג ע"מ דמאן יימר שהבעל מסר זה הגט לשליח ואף אם יש בידו כתב שליחות סוף סוף בעינן מיהא עדים לקיים כתב השליחות וכיון שאין מצויין לקיימו פסול מה"ט גופא דשמא אינו שליח הבעל כלל דבשלמא ע"י ע"ח אע"ג דלא נתקיים בחותמיו מ"מ כיון דמדאורייתא לא חיישינן למזוייף ואם כן אמרינן דחזקה שזהו חתימות ידי עדים ומסתמא העדים מסרו הגט ליד האשה ומאי בעי ביד השליח דלנפילה או פקדון לא חיישינן אע"כ שהבעל מסר הגט ליד השליח ונהי דמדרבנן חיישינן לזיוף האמינו רבנן בדרבנן להשליח לומר בפ"נ וממילא נתקיים ונאמן ג"כ על גוף השליחות מה"ט גופא וכמ"ש הרא"ש ז"ל והפוסקים. משא"כ אם לא נחתם הגט כלל אין לנו שום ראיה שזה הגט נמסר ביד שליח מיד הבעל וחיישינן שמא הוא עצמו כתבו ומילתא דפשיטא היא דפסול אף לר"א ובעינן דוקא ע"ח ומדרבנן צריך לקיים וא"כ מקשו התוס' שפיר. מיהו עכ"ז לולא דברי התוס' יש ליישב קושייתם בע"א דאי אפשר לומר דלרבה טעמא דבפני נחתם לר"א היינו משום קיום לחוד וכדכתיבנא דהא לקמן משמע להדיא דלרבה שנים שהביאו גט ממ"ה צריכין לומר בפ"נ ובפ"נ וה"נ אמרי לעיל א"ב דאתיוה בי תרי וא"כ למאי דס"ד דלר"א אף מזוייף מתוכו כשר אי לאו היכא דאיכא למיחש שמא אינו שליח כלל כמ"ש וא"כ בב' שהביאו גט אמאי צריכין להעיד על החתימה שנחתם בפניהם ות"ל אפי הם מזוייפים לא חיישינן להו כיון שהם מעידים שהבעל מסר הגט לידם הו"ל ע"מ ולא איכפת לן כלל לקיים ע"ח אבל למאי דמסקינן דמודה ר"א במזויף א"ש דב' שהביאו גט צריכין לומר כו' כנ"ל אלא דבלא"ה התוס' משני שפיר:

בגמ' כיון דאמר מר בפני כמה כו' מידק דייק כו'. ותמהו המפ' מאי שייך הכא מידק דייק אטו הטעם דאינו נאמן היה משום שאינו מדקדק הא הטעם הי' דעד אחד אינו נאמן כשיכחישנו הבעל ומאי משני מידק דייק ע"ש. ונראה ליישב דבאמת מן הדין לכאורה נאמן אף כשמכחישו הבעל אח"כ למאי דקי"ל (כתובות כ"ב) דעד אומר מת ועד אומר לא מת בזה אחר זה אינו נאמן דכיון דהימנוהו להאי דאמר מת הוה ליה כתרי והאי דאמר לא מת הוי חד ואין דבריו של אחד במקום שנים רק בעד אומר נתגרשה כו' אינו נאמן משום דלא הימנוהו על נתגרשה והוי ג"כ חד ע"ש. וא"כ ממילא הכא דהימנוהו חכמים לענין בפני נכתב אף בנתגרשה ממילא ג"כ הוי לי' תרי ולא מהני מה שהבעל יכחישנו אח"כ [ודוחק לומר דלא הימנוהו רק כשלא יכחישנו דזה דוחק]. והנה הפ"י כתב דלשטת רש"י ז"ל דחששא דלשמה הוא חשש גמור דאיכא דאשכח כתוב כו' ממילא כי אתי בעל מערער פסיל ליה ממש משא"כ לשטת תוס' אינו אלא לעז בעלמא כמ"ש תוס'. והנה המפ' כתבו דאף דהשליח עצמו ג"כ אינו בקי לשמה מ"מ כיון שאומר שנעשה לשמה נאמן או לפירש"י ז"ל ששואלין אותו ואומר לשמה נאמן. ולכאורה קשה לפמ"ש ורשב"א ז"ל ריש חולין שהקשה לוקי מתניתין הכל שוחטין באינו מומחה ואעפ"כ כשאומר אח"כ שלא שהה ולא דרס נאמן דאף שאינו יודע הלכות שחיטה מ"מ נאמן בתורת עדות שלא שהה כו' ותירץ דכיון דאינו יודע הלכות שחיטה הוי מילתא דלא רמיא עליה דאיניש בשעת מעשה ולאו אדעתיה ואינו נאמן אח"כ כיון שלא היה יודע בשעת מעשה לא דקדק ואינו נאמן ע"ש. וא"כ קשה הכא מאי מהני שהשליח אומר עכשיו שנעשה לשמה כיון שגם השליח אינו בקי שצריך לשמה ולא הי' יודע בשעת מעשה והוי מילתא דלא רמי' עלי' ולאו אדעתי' וממילא אינו נאמן גם עכשיו אך ז"א דהתם על שב ואל תעשה לא מהני שאומר שלא שהה ולא דרס דיכול להיות שלא דקדק ובאמת שהה כו' משא"כ הכא שאומר שנעשה לשמה בפירוש מה יכול להיות שלא דקדק, כיון שאומר על קום ועשה. אמנם לשטת רש"י ולדברי הירושלמי דאמר לפי שאין בקיאין בדקדוקי גיטין ואיתא שם בהדיא דצ"ל שנכתב ביום ונחתם ביום וגם שלא נכתב במחובר ע"ש א"כ ממילא לענין זה דהוי שב ואל תעשה קשה כנ"ל. אך לדברי רש"י ז"ל לא קשה דבאמת אמרינן רוב בקיאין ולא חיישינן כלל בלא עירעור הבעל רק על לשמה משום דאיכא דאשכח ולענין לשמה שפיר נאמן כנ"ל דהוי קום ועשה ושאר החששות דמחובר ונכתב ביום כו' לא חיישינן כלל בלא ערעור הבעל כיון דסתם ספרי כו':

ולפ"ז מיושב מ"ש לעיל דפריך שפיר האי קולא הוא כו' השתא אתי בעל ומערער כו' ואף דכבר הימנוהו והוי לי' תרי כנ"ל מ"מ אם יבא ויערער יהיה שפיר נאמן לענין מחובר ונכתב ביום כו' דע"ז לא היה נאמן דהוי מילתא דלא רמי' עליה ולא דקדק כו' ויוכל שפיר לערער וע"ז משני שפיר כיון דאמר מר בפני כמה כו' מידק דייק כו' דכיון דכל הטעם דיהי' נאמן הוא משום דלא רמיא עלי' ולא דקדק וע"ז משני שפיר דמידק דייק וממילא אינו נאמן כלל כנ"ל וא"ש. ואף שיהא נאמן אח"כ ללעז בעלמא מ"מ כיון דלא יהא נאמן לפסלו לא אתי לאורועי נפשי' דלשטת רש"י חיישינן דוקא שיבא לפסלו. ולשטת תוס' בל"ז לא קשה כיון דאין רק ערעור שלא כדין כמ"ש הפ"י ע"ש. ואף שבלשון רש"י איתא דמידק דייק ויודע שברצון מגרשה ולא יבא לערער ע"ש הוא משום דלא יוכל לפסול אותו כנ"ל רק אעפ"כ יכול לערער שלא כדין ללעז כמ"ש תוס' וע"ז שפיר מידק דייק שברצון מגרשה ולא יערער כנ"ל וא"ש. ומיושב ג"כ דברי רש"י ז"ל שכתב וסיים ואי נמי עורר אינו נאמן דודאי דק שפיר ע"ש ותמוה שפירש דדייק שברצון מגרשה ולא יערער ואיך שייך דלכך אינו נאמן דודאי דק שפיר הלא ע"ז לא היה המידק דייק שאינו כלל על המעשה רק אי באמת הוא לשמה שלא יערער כנ"ל ולמ"ש א"ש דעל ערעור שלא כדין דייק שברצון מגרשה ואי עורר אינו נאמן דדק שפיר על המעשה כנ"ל וא"ש:

ובל"ז י"ל לדברי רש"י ז"ל גבי נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי כו' דפריך אי דשקיל מחד הא קא ידע כו' ופירש"י ז"ל דהיכא דידע בודאי גם עד אחד נאמן ועיין בס' נתיבות המשפט שפירש לדברי רש"י דעד אחד נאמן היכא דודאי דקדק ע"ש אם כן א"ש הכא דמידק דייק וממילא עד אחד ג"כ נאמן כיון שמדקדק כנ"ל ולכן אינו נאמן אי עורר אח"כ. אך באמת דברי רש"י תמוהים מכל צד ע"ש בכמה מקומות דאין עד אחד נאמן אף היכא שודאי דקדק:

שם מדאורייתא עדים החתומים כו' כמי שנחקרה כו' ורבנן הוא דאצריך והכא משום עגונה אקילו כו' הנה הרמב"ם ז"ל פסק בלא אמר בפני נכתב והגט לפנינו ולא נתקיים דהגט בטל מדאורייתא ע"ש פ"ז מה' גירושיןהלכה ב' ותמהו עליו הרב בעל לחם משנה ושאר מפ' הא אמר הכא דלכך הימנוהו בפני נכתב משום דמדאו' לא בעי כלל קיום ומפורש בהדיא דגם הכא בגיטין לא בעי קיום מדאורייתא רק מדרבנן ע"ש:

ונראה ליישב דהנה הרב המגיד הקשה עוד הא קי"ל בכל מקום קיום שטרות דרבנן ומאי חילוק יש בין הכא בגיטין לשאר שטרות ע"ש שתירץ דהכא כיון שהבעל טוען ברי מזויף והיא אינה יודעת מוקמינן לה בחזקת אשת איש ע"ש. ותירוצו דחוק דבאמת קי"ל אף ביורשים שבאים להוציא ג"כ קיום שטרות דרבנן ואף שאינם יודעין ובאים להוציא וחזקת ממון אלים טובא מחזקת אשת איש ואעפ"כ מקילין כל הקולות שבקיום שטרות דרבנן:

ונראה ליישב בפשיטות למ"ש הרשב"א ז"ל אהא שכתבו תוס' ביש ב' עדים ששלחו תו אין צריך לומר בפני נכתב דודאי אינו מזויף שהבעל לא זייפו דאינו חשוד להכשילה ע"ש והקשו דא"כ לא הי' לו לומר רק שלחו לבד ולא בפ"נ וממילא אינו מזויף ותירצו כיון דהטעם דבפני הוא משום דמרע אנפשיה טובא כשנתברר אח"כ שהוא מזויף והוא אמר בפני כמ"ש תוס' גבי ידעתי ע"ש. וא"כ כשאומר שלחו ולא בפני לא יהי' מוחזק שקרן אח"כ כשיתברר הזיוף שיוכל לומר שהבעל זייפו ומסר לו גט מזויף דאף דאנן לא חיישינן להכי מ"מ לא יהי' מוחזק שקרן דאעפ"כ יוכל לומר כן ע"ש. והנה הטעם דמדאורייתא לא בעי קיום משום דלא חציף אינש לזייף. וכתבו הפ' משום כשיתברר אח"כ הזיוף יהי' מוחזק שקרן ע"ש. וא"כ א"ש בפשיטות דהכא גבי שליח אי לא אמר בפני ממילא בעי קיום מדאורייתא דלא שייך לא חציף כו' שיהיה מוחזק שקרן כו' דהכא לא יהי' מוחזק שקרן שיוכל לומר שהבעל זייפו כנ"ל ולכך פסק הרמב"ם ז"ל בלא אמר בפני בעי קיום מדאוריי' כנ"ל:

ולפ"ז מיושב ממילא קושית הלח"מ דהכא באומר בפני נכתב ממילא לא בעי קיום מדאורייתא שייך שפיר לא חציף כנ"ל כיון שאומר בפני נכתב ולא זייפו הבעל ויהי' מוחזק שקרן רק מדרבנן דבעי קיום לא ליהמן אף שאומר בשביל שאינו אלא עד אחד ולכך א"ש דמשום עגונה אקילו בה רבנן ומהני מה שאומר בפ"נ משא"כ באינו אומר בפ"נ בעי שפיר קיום מדאורייתא דלא שייך חציף כנ"ל וא"ש:

עוד יש ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דהנה הפ' כתבו דלענין זיוף הבעל אי ניחוש שזייפו במכוון ודאי לא שייך לא חציף אינש כו' ולענין זה ודאי הוי בעי קיום מדאורייתא רק דלא חיישינן לזיוף הבעל שאינו חשוד להכשילה כמ"ש תוס'. והנה הירושלמי כתב הטעם דלא חיישינן לזיוף הבעל הוא משום שמתוך שהוא יודע שאם בא וערער ערעורו בטל אף הוא אינו מחתימו בעדים פסולים שכיון שלא יוכל לערער ותנשא בגט פסול אינו חשוד להכשילה משא"כ אם הי' יכול לערער ע"ש ברשב"א ורא"ש ז"ל. וא"כ מיושב קושית הרב המגיד הנ"ל דבעי שפיר קיום מדאורייתא דכיון דבעי קיום מדרבנן דחיישי' לזיוף השליח מדרבנן כיון שלא אמר בפני נכתב א"כ ממילא חיישינן לזיוף הבעל מדאורייתא כיון דיוכל לערער אח"כ שהשליח זייפו ולא תוכל להנשא עכ"פ מדרבנן ממילא יש לחוש שזייפו הבעל דלא שייך מתוך שהוא יודע כו' כיון שיוכל לערער מדרבנן וא"כ ממילא בעי קיום מדאוריי' דלא שייך לא חציף כיון שאינו רוצה לגרשה כלל כנ"ל וא"כ ממילא מיושב קושית הלח"מ דהכא כיון שאומר בפני נכתב ומהני נגד הקיום מדרבנן ממילא לא בעי כלל קיום מדאורייתא דלא חיישינן שזייפו הבעל כיון שלא יוכל לערער שהשליח זייפו דלענין זיוף השליח מהני בפני נכתב שהוא קיום מדרבנן וממילא לא זייפו הבעל ובעי רק קיום מדרבנן ומהני בפני נכתב משא"כ כשאינו אומר בפ"נ בעי שפיר קיום מדאורייתא כנ"ל וא"ש. ולפ"ז מיושב ג"כ קושיא הב' שהקשה הלח"מ מהא דפריך הש"ס לקמן והא בדרבנן עד נעשה דיין ומפורש דלא בעי רק מדרבנן ולדברי הרמב"ם ז"ל הוא דאורייתא ולמ"ש מיושב דכיון שאומר בפני נכתב ומהני נגד זיוף השליח שהוא דרבנן ממילא לא בעי קיום מדאורייתא ושפיר עד נעשה דיין וא"ש:

שם בגמ' לפי כו' ומשום עגונה אקילו בה רבנן כו' וכתב הרא"ש דאינו צריך לקיים כתב השליחות דכי היכא דהימנוהו על בפני נכתב הימנוהו ג"כ על השליחות ששלחו דאל"כ מה הועילו חכמים כו' ע"ש. ולכאורה קשה דממ"נ לפי' ריב"א דכשיש עדים על השליחות אינו צריך לומר בפני דלזיוף הבעל לא חיישינן ע"ש. והקשו מהרמשי"ף ושאר מפ' דא"כ לא יאמר רק שלחו לחוד וליהימן ולמה בעי כלל בפ"נ ותירצו דבמה שאומר שלחו הוי כידעתי דלא מרע נפשיה כמו בפני ולכך צריך לומר בפני ע"ש. וא"כ איך שייך כי היכי דהימנוהו על בפ"נ הימנוהו ג"כ על שלחו הא בפני הימנוהו משום מרע אנפשיה משא"כ שלחו הוי כידעתי ואם סובר דגם שלחו הוי בפני א"כ ליהימן שלחו לחוד ולא בעי כלל בפני כנ"ל. אך זה לא קשה די"ל דהטעם דשלחו הוי כידעתי הוא משום דאף דאנן לא חיישינן לזיוף הבעל שאינו חשוד להכשילה מ"מ אם יתברר אח"כ זיופו יכול לומר אעפ"כ שזייפו הבעל ומסר לו גט מזויף ולא יתברר זיופו ולכך הוי כידעתי דלא מרע אנפשיה כשאומר שלחו ולכך לא מהימן שלחו לחוד דיכול להיות שזייפו השליח ולא מרע אנפשיה כנ"ל משא"כ הכא שאומר באמת בפ"נ ג"כ רק לענין שמא מסרו לפקדון לענין זה שפיר מהימן גם שלחו דלענין זה שפיר הוי בפני דמרע נפשיה כשיתברר אח"כ שמסרו לפקדון משא"כ שלחו לחוד לא מהימן דחיישינן לזיוף השליח כנ"ל. ומה שהקשה אדברי הרא"ש ז"ל למאי דפסק כר"ה א"כ לא מהימן מדאורייתא ששלחו והכא לא הימנוהו רק לענין קיום שטרות דרבנן כבר ישבתי לעיל בתוס' ד"ה לפי שאין בקיאין ע"ש:

תוס' ד"ה אטו כי אמרו ידעתי מי לא מהימן כו' וקושיא דאשה ובעל לא חש לתרץ כו'. ותרוצם דחוק מאד והוא תמוה דרבה הקשה ג' קושיות התם בפני כו' התם אשה ובעל דבר כו' והוא מתרץ לו אחדא אטו הכא ידעתי כו' ולמה לא מתרץ לו אקושיא דאשה ובע"ד כתירוץ תוס' כו':

ונראה ליישב דהנה הפ"י כתב הטעם אפירש"י ז"ל שפירש דשיילינן ליה אי לשמה והוא אומר הן ולא פירש משום דסתמא לשמה וכתב משום דכמו דידעתי לרבה לא מהני משום דלא מרע אנפשיה ואף דהוא עדות גמור בכל הדברים ויפסל לעדות כשיתברר שקרו מ"מ כיון דלא מרע אנפשיה טובא לא מהימן רק בפני כמ"ש תוס' ולכך ג"כ אף שרש"י ז"ל ג"כ סובר דסתמא לשמה מ"מ הוי כידעתי דלא מרע טובא שיוכל לומר לא כיוון לשמה ואף שודאי כיון הוי כידעתי ולא מהימן ולכך צריכין לשאול ע"ש. ולכאורה יש להקשות למאי שכתבו הפ' בהא דאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין ופסק המהרש"ל ז"ל דאם קבלו עדות שלא בפני בעל דין ולא מהני לא יוכלו אח"כ להעיד אף בפני בעל דין דאמרינן עביד אינש לאחזוקי דיבוריה כיון שכבר העידו ולא הי' מהני עדותם ואף שעכשיו מהני עבידי לאחזוקי דיבוריה ולא מהני ע"ש. וא"כ לכאורה לפ"ז הכא כיון דסתמאלשמה קא מסהיד ומיד שאמר בפני נכתב אמר שהוא לשמה רק דלא מהני אף שהוא עדות גמור כמו ידעתי כנ"ל. וא"כ מה מהני ששואלין אותו אח"כ ואמר לשמה כיון שכבר אמר ידעתי דלשמה ולא הי' נאמן א"כ ממילא עביד אינש לאחזוקי דיבוריה עכשיו שאומר אין ואינו נאמן וא"כ כיון דסתמא לשמה לא מהני ממילא אף ששואלין אותו ואומר אין. אך זה לא קשה דכל הטעם דסתמא לשמה כתב הר"ן ז"ל משום שכיון שיודע שתקנו לומר בפני נכתב יודע ודאי שיש פסול שיוכל לפסול ואומר בפני שנעשה בכשרות ע"ש. וא"כ זה הוא אי מהני באמת סתמא לשמה משא"כ עכשיו דהתקנה היא שצריכין לשאול אותו אם לשמה דסתמא לא מהני כמו ידעתי כנ"ל א"כ ממילא אינו אומר כלל דסתמא לשמה כיון שצריכין עדיין לשאול אותו ובפני הוא כדי שיוכלו לשאול אותו ולא שייך כלל סתמא לשמה וממילא מהני מה שאומר אח"כ אין דלא שייך עביד אינש כו' כנ"ל דשפיר יכול לומר עדיין שלא הי' לשמה וא"ש:

אמנם לרבא דמשום קיום וכתבו התוס' דלזיוף הבעל לא חיישינן רק לזיוף השליח וכשידעינן דשלחו ודאי אינו מזויף והקשו א"כ מיד כשבא לב"ד ממילא אומר שהוא שליח ולמה צריך אח"כ לומר בפ"נ ותירצו דשלחו לא מהני דהוי ידעתי ע"ש במהרמשי"ף וא"כ קשה כנ"ל הא כיון שבא ואומר מיד שהוא שליח ולא זייפו רק דלא מהני עדותו כמו ידעתי ואינו נאמן א"כ מאי מהני מה שאומר בפני הא שייך שפיר עביד אינש לאחזוקי דיבורי' כיון שכבר אמר שלחו ואינו מזויף ולא הי' נאמן ממילא גם אח"כ אינו נאמן כנ"ל. ואף דלכאורה יש לדחות דהתם גבי שלא בפני בעל דין שייך שפיר דעביד עכשיו לאחזוקי דיבוריה ולומר הדיבור שאמר מקודם דאינו רוצה לשנות עכשיו ממה שאמר מקודם משא"כ הכא שאמר מקודם שלחו וא"כ אף שאומר אחר כך בפני לא שייך עביד אינש כנ"ל דיכול שפיר לומר עדיין שלחו כמו שאמר מקודם ולא ישנה וג"כ לא יהי' מרע נפשיה כנ"ל. אך ז"א למה שהביא המהרש"ל ראי' אהא דעביד אינש כו' מהא דמשחתמו אין מעידין עליו כו' דהוי נוגעין ע"ש ואף דהתם אינו אותו הדיבור רק דאמרינן שרוצה לקיים דבריו הראשונים שיהיו קיימים שלא יתבטלו ע"ש. וא"כ ממילא הכא שאמר שלחו שאינו מזויף ולא הי' נאמן ואומר עכשיו בפני שייך שפיר עביד אינש כו' שיהיה דבריו קיימים שיהי' נאמן על הקיום כנ"ל וקשה עדיין כנ"ל אמאי מהני בפ"נ כנ"ל:

אמנם לא קשה מידי דהטעם דעביד אינש כו' הוא משום דהוי נוגעין ולכך אינם נאמנין ע"ש. והטעם דנוגע הוא משום דהוי כבעל דבר וא"כ הכא לענין בפני נכתב דקי"ל אף אשה עצמה מביאה גיטה ונאמנת בפ"נ וגם שאר פסולין נאמנים ע"ש וגם נוגע כשר לעדות זה א"כ ממילא לא שייך עביד אינש כו' כנ"ל דלא עדיף מנוגע גמור וא"ש. ובזה מיושב ממילא קושית הרשב"א ז"ל שהקשה אהא דאמר רבה התם אשה לא מהימנא כו' והקשה הא אעפ"כ אתי לאחלופי כשיראו שמביא עד א' כשר ומהני ולא יראו כשמביא פסול ויסברו דגם שאר קיום מהני בעד אחד אטו יתרמו שיראו גם הבאת פסולים ע"ש. ולמ"ש מיושב דבאמת בכל שליח שייך עביד אינש לאחזוקי כנ"ל רק דמ"מ מהני משום דגם פסול נאמן א"כ כשיראו גם עד כשר ג"כ לא אתי לאחלופי דבאמת פסול משום עביד אינש כנ"ל ואעפ"י כן מהני וממילא לא אתי לאחלופי כנ"ל ומשני שפיר הכא אשה ובעל דבר מהימן ונאמן השליח רק כמו בעל דבר וממילא לא אתי לאחלופי אף בשליח כשר דג"כ הוא פסול כנ"ל וא"ש:

ולפ"ז ממילא מיושב קושית תוספ' הנ"ל דמשני שפיר אטו היכא כי אמר ידעתי מי לא מהימן וא"כ כיון דידעתי ג"כ מהני ממילא לא שייך עביד אינש לאחזוקי דיבוריה כנ"ל כיון דגם ידעתי נאמן וממילא לא קשה גם קושיא דאשה ובעל דבר דאעפ"כ אתי לאחלופי כשמביא עד כשר כקושית הרשב"א ז"ל ובעד כשר לא הוי נוגע כיון דידעתי מהני והוא כשר גמור ושפיר אתי לאחלופי כנ"ל וא"ש:

ובזה מיושב ג"כ מה דאמר וכיון דידעתי מהימן אתי לאחלופי כנ"ל והוא תמוה הא כל קושית רבה לא הוי רק דידעתי לא מהני ולא אתי לאחלופי והוי ליה לשנויי דסבר ידעתי מהני וממילא אתי לאחלופי ומה לו לסיים וכיון כו' הא על זה קאי ולשיטת תוס' א"ש דקאי אידענו ע"ש משא"כ לשיטת רש"י ז"ל דקאי אידעתי קשה כנ"ל ולמ"ש א"ש דבאמת לא אתי לאחלופי משום אשה ובעל דבר כנ"ל רק משום דידעתי מהני גם זה לא קשה כנ"ל ומסיים שפיר וכיון דידעתי מהימן ממילא אתי לאחלופי כנ"ל ולא שייך גם הא דאשה ובעל דבר כנ"ל ואתי שפיר:

עוד יש ליישב קושית התוס' הנ"ל וניישב ג"כ דברי רש"י ז"ל אשר הם תמוהים מאד שפירש אהא דאמר רבא אטו הכא כי אמר יודע אני כו' הואיל ולדידי' טעמא משום קיום מה לי בפני מה לי יודע אני ותמוה כקושית תוס' דא"כ קשה עדיין רבה מ"ט לא אמר כרבא דמשום קיום וג"כ מהני ידעתי וע"כ דלרבה אף אי הוי טעמא משום קיום לא מהני ידעתי וכן פירש רש"י ז"ל בהדיא ד"ה הכא בפני כו' וא"כ מה זה שפירש הואיל ולדידיה טעמא משום קיום מהני ידעתי הא בזה פליגי דרבה אף אי טעמא משום קיום לא מהני ידעתי:

ונראה דהנה התו' כתבו הטעם דידעתי לא מהני הוא משום דלא מרע אנפשי' כ"כ כמו בפני ע"ש והוא דחוק קצת. ונראה דהנה רש"י ז"ל כתב דרבה סבר כר"מ דכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר ולכך אמר אתי למיגזי' וגם הרשב"א ז"ל כתב כן ע"ש והמפ' כתבו דלר"מ דכל המשנה כו' אלמוה חכמים לתקנה דבפני נכתב כדאורייתא ממש וכן איתא להדיא ב"מ פ' הזהב דעשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ולכך הולד ממזר וכתבו דאף דאמר משום עגונה אקילו ליהימן לחד מ"מ זה הי' התקנה מתחלה שיהי' אחד נאמן אבל לענין שאר דברים אלמוה לאמירת האחד בפני נכתב כדאורייתא ממש ע"ש. והנה הפוסקים כתבו הטעם דנאמנים עידי קיום שאומרים שמכירים חתימת העדים ולא שראו שחתמו ואף דהוי עדות שאי אתה יכול להזימו דמאי הזמה שייך על מה שמכירים החתימות ותירצו דמשום דקיום שטרות דרבנן לא בעינן יכול להזימה כמו בעד נעשה דיין ע"ש וא"כ ממילא א"ש דהכא לרבה דסבר כר"מ דאלמוה חכמים לתקנת בפ"נ כדאורייתא בגיטין א"כ ממילא לא מהני ידעתי היינו שמכיר החתימות דהוי עדות שא"א יכול להזימו כנ"ל כיון דהוא כדאוריי' כנ"ל ולכך צריך לומר בפני שראה שחתמו ושפיר יכול להזימו כנ"ל דגם בעד אחד היכא שמהני עדותו בעינן יכול להזימו כמ"ש תו' ריש מס' ב"מ ד"ה מה להצד כו' ע"ש וכ"כ הריב"ש בתשובה ע"ש כן י"ל הטעם לרבה דלא מהני ידעתי רק בפני כנ"ל וא"ש דרבא פליג דמהני ידעתי כיון דרבא לא סבר אתי למיגזיי' דס"ל כרבנן דלא אמרינן כל המשנה ולכך לא אמר טעמא דלשמה כמ"ש הפ' וא"כ לא בעינן יכול להזימו כמו בכל קיום שטרות דרבנן ולכך ממילא מהני ידעתי ג"כ. ומיושבים שפיר דברי רש"י ז"ל שפירש דהואיל ולדידיהטעמא משום קיום ולא משום לשמה משום דלא סבר כר"מ דכל המשנה כו' א"כ לא בעינן יכול להזימו א"כ מה לי בפני מה לי יודע אני כנ"ל וא"ש:

והנה המפ' הקשו אמאי דאמר רבה הכא בפני התם יודע אני והקשו הא אעפ"כ אתי לאיחלופי דאיך ידעו ממה שאומר בפני דידעתי לא מהני שמא באמת גם ידעתי מהני רק שאין מכיר החתימות רק שראה שחתמו ולכך אומר בפני כמו בשאר קיום שראו שחתמו וגם ידעתי מהני. ונראה דהנה יש לישב קושית הרשב"א ז"ל הנ"ל אהא דהתם אשה ובע"ד לא מהימן כו' והקשה מ"מ כי מייתי עד כשר אתי לאיחלופי ולא ידעו שגם אשה כשירה כו'. ונראה דהנה לקמן אמרינן בפני כמה נותנו לה חד אמר בפני ב' וח"א בפני ג' ומסיק הטעם דבפני ג' אף דעד נעשה דיין בכל מקום בקיום שטרות דרבנן מ"מ הכא חיישינן דלמא מייתי אשה או פסול דנאמנת ג"כ ואתי למיסמך עלה ע"ש. וא"כ ממילא מיושב קושית הרשב"א הנ"ל דאף שיראו כשמביא עד כשר ידעו ג"כ שאשה נאמנת כיון שיראו בעד כשר דבעי ג"כ ליתן בפני ג' לבד העד ואף דעד נעשה דיין ורק משום זימנין דמייתי אשה, וע"כ דגם אשה כשירה כאן וממילא אף דיראו דמייתי עד כשר ידעו ג"כ שאשה נאמנת ולא אתי לאיחלופי ממילא כנ"ל. אך ז"א דבאמת קי"ל כמאן דאמר בפני שנים וא"כ עדיין קשה קושית הרשב"א הנ"ל דאתי לאיחלופי כנ"ל. אמנם ז"א דכל הטעם דמהני בפני ב' הוא משום דבדרבנן עד נעשה דיין דלא בעינן יכול להזימו כמ"ש תו' שם בכתובות ע"ש וא"כ זה הוא לדידן דקי"ל באמת כרבנן דלא אמרינן כל המשנה כו' ושפיר עד נעשה דיין הכא משא"כ לרבה דסבר כר"מ כו' ובעינן הכא יכול להזימו כמ"ש וממילא אין עד נעשה דיין ובעינן שפיר בפני ג' לרבה וממילא לא אתי לאיחלופי כנ"ל לרבה ולא קשה קושית הרשב"א כנ"ל:

אמנם זה טעות דא"כ קשה עדיין קושית רשב"א ז"ל דלא ידעו דאשה נאמנת ואף דיראו דצריך ליתן לה בפני ג' מ"מ לא ידעו דאשה נאמנת דבל"ז צריך הכא ג' דאין עד נעשה דיין הכא לרבה דאין אנו צריכין לרבה לטעמא דזימנין דמייתי איתתא כו' כנ"ל ועדיין אתי לאיחלופי וקשה כנ"ל:

אך באמת לפמ"ש מיושב שפיר דבאמת התם יודע אני הכא בפני ולא אתי לאחלופי רק דנאמר דעדיין יטעו דגם ידעתי מהני ואתי לאיחלופי כנ"ל וא"כ אם יאמרו דגם ידעתי מהני וא"כ לא בעינן יכול להזימו כנ"ל כיון דמהני ידעתי וממילא עד נעשה דיין וע"כ הא דבעי ג' הוא משום זימנין דמייתי איתתא כו' וידעו ע"כ דאשה ובע"ד נאמנת וודאי לא אתי לאיחלופי וא"כ ממ"נ לא אתי לאיחלופי דבאמת צ"ל בפני ואם ידעו דבפני דוקא א"כ התם יודע אני כו' ולא אתי לאיחלופי ואי יאמרו דגם ידעתי מהני וממילא עד נעשה דיין ע"כ בעי ג' משום דאשה נאמנת ולא אתי לאיחלופי דהתם אשה לא מהימנא כו' ומיושב שפיר קושית הרשב"א ז"ל וגם קושית המפרשי' הנ"ל דיסברו שגם ידעתי מהני ולמ"ש א"ש דאי יסברו כנ"ל ידעו דאשה נאמנת כנ"ל. ולפ"ז מיושב ממילא קושית תו' דלא משני רבא רק אידעתי ולא אאשה ובעל דבר כנ"ל. ולמ"ש א"ש דרבא משני כיון דידעתי נאמן דלא ס"ל כר"מ כנ"ל ולא בעינן יכול להזימו דקיום דרבנן כנ"ל וממילא עד נעשה דיין וסגי באמת ליתן לה בפני שנים כמו דקי"ל וממילא גם אשה ובע"ד לא קשה דמ"מ כי מייתי כשר אתי לאיחלופי כקושית הרשב"א ז"ל דלא ידעו דאשה נאמנת כיון דסגי באמת בפני ב' דבשלמא לרבה דס"ל כר"מ וידעתי לא מהני דבעינן יכול להזימו וממילא בעי עכשיו בפני ג' מדינא דאין עד נעשה דיין א"ש דאף אם הם לא ידעו ויסברו דידעתי מהני וע"כ יהיה הטעם דבפני ג' משום דאשה נאמנת וידעו דאשה נאמנת ולא אתי לאיחלופי כנ"ל משא"כ לרבא דקי"ל כרבנן דר"מ וגם ידעתי מהני וסגי באמת בתרי כנ"ל ושפיר אתי לאיחלופי ולא קשה מאשה ובע"ד כנ"ל כקושית הרשב"א ז"ל כמ"ש וא"ש. ובזה מיושב ג"כ מה שסיים וכיון דידעתי לא מהני כו' ולמ"ש מיושב כמ"ש לעיל. ומיושב ג"כ מה דאמר רבא אטו הכא כי אמר כו' משמע כאילו זה כבר הוזכר מקודם ופשוט הדבר הא בזה פליגי לפירש"י ז"ל ולמ"ש מיושב דכבר אמר מקודם דלא סבר כרבה דאתי למיגזיי' והיינו משום דס"ל כרבנן דלא אמרינן כל המשנה ולכך אמר שפיר אטו הכא דממילא ידעתי מהני כנ"ל וא"ש:

ובזה יש לישב ג"כ לשיטת התו' שפירשו דגם רבא סובר ידעתי בחד לא מהני רק דאמר אטו הכא בתרי דאמרי ידענו לא מהני וכיון דמהני ידענו בתרי אתי לאיחלופי ע"ש והוא תמוה דאיך בשביל דמהני ידענו בתרי אתי לאיחלופי בחד הא בחד רואין דצריך לומר בפני. ולמ"ש מיושב דאמר שפיר אטו תרי דאמרו ידענו לא מהימני הכא וכיון דנאמנים ע"כ אין הטעם דידעתי לא מהני משום דהוי עדות שא"א יכול להזימו דא"כ גם תרי בידענו לא מהני דאינו יכול להזימו וע"כ הטעם משום דלא מרע נפשיה בידעתי בחד כמ"ש תו' וא"כ ממילא אתי לאיחלופי אף בחד כקושית המפ' הנ"ל דיסברו דגם ידעתי מהני ואעפ"כ לא ידעו דאשה נאמנת כיון דבאמת סגי ליתן לה בפני ב' כיון דלא בעינן יכול להזימו דתרי שאמרו ידענו נאמנים ושפיר אתי לאיחלופי בחד כנ"ל דיאמרו גם ידעתי מהני כנ"ל ומיושב ג"כ מה דסיים כיון דידעתי מהני כו' כמובן וא"ש:

עוד י"ל קושית תו' הנ"ל דלא משני אקושיא דאשה ובע"ד לשטת התו' שפירשו דגם רבא סובר ידעתי בחד לא מהני רק בתרי וכתבו הטעם דידעתי לא מהני משום דלא מרע אנפשיה כ"כ ע"ש וכתבו המפ' הטעם דאף דגם בידעתי יוכל להתברר שקרו וכתבו דעיקר הטעם דכשאומר בפני אם יתברר אח"כ שלא חתמו יפסל לעדות ולשבועה שהעיד שקר לפני ב"ד משא"כ באומר ידעתי לא יפסל לעדות לדעת יש פוסקים דיוכל לומר שאעפ"כ מכיר הוא שזה חתימתם ע"ש:

והנה לכאורה לפ"ז לרבה דידעתי לא מהני ע"כ בעי בפני ג' דאף דעד נעשה דיין מ"מ הא קי"ל דאם נתקבל עדותו לפני ב"ד פסול אינו נפסל אף שהעיד שקר כיון דלא מיקרי ב"ד וא"כ אף שאומר בפני נכתב בפני ב' ועד נעשה דיין מ"מ אם יתברר אח"כ ששקר העיד וממילא פסול למפרע ונתקבל עדותו לפני ב"ד פסול שהוא הי' ג"כ דיין וממילא לא יהיה פסול כיון שלא נתקבל עדותו לפני ב"ד כשר וא"כ אף שאומר בפני בפני ב' הוי כאומר ידעתי דלא מרע] אנפשיה כיון שלא יהיה פסול כשיתברר שקרו וממילא צריך ג' [וכעין סברא זו כ' המרדכי בסנהדרין בשם השר מקוצי לענין עד נעשה דיין ע"ש] וא"כ מיושב ג"כ קושית המפ' הנ"ל דלמא יסברו דגם ידעתי מהני ולמ"ש א"ש כמ"ש לעיל דאם יסברו דידעתי מהני א"כ אמאי בעי ג' וע"כ משום זימנין דמייתי איתתא וידעו דאשה נאמנת ולא אתי לאחלופי ולא קשה קושית הרשב"א כנ"ל וע"ז משני שפיר דבאמת ידעו דידעתי לא מהני בחד רק כיון דבתרי מהני אתי לאחלופי כמ"ש תו' וא"כ ממילא לא שייך קושיא דאשה ובע"ד כקושית הרשב"א ז"ל דלא ידעו דאשה נאמנת ואעפ"כ בעי ג' כיון דידעתי לא מהני כמ"ש ובפני ב' הוי כידעתידלא יפסל כנ"ל ואף דלרבא מכאן ולהבא נפסל מ"מ הכא הוי תרי בחד ופסול למפרע וא"ש. אך ז"א דא"כ מאי פריך לקמן אמאי בעי ג' הא בדרבנן עד נעשה דיין ומאי קושיא הא הכא הוי כידעתי כנ"ל. אך י"ל דרבא משני דידעתי באמת מהני וכפירש"י ז"ל וממילא באמת סגי בתרי ולא ידעו דאשה נאמנת כנ"ל ופריך שפיר למאי דקי"ל כרבא ואין להאריך יותר:

דין דכתיבת הגט בעינן לשמה ועוד בארנו דאין מועיל כלל בעדי החתימה בלא עדי מסירה ואע"פ דאיכא עדי מסירה מ"מ צריך לכתחלה שגם העדי חתימה יחתמו לשמה ומ"מ היכא דחתמון שלא לשמה או שהיה בחתימות חק תוכות אע"פ שראוי להחמיר לכתחלה מ"מ היכא שיש לחוש לעיגון כגון גט הבא מרחוק או משומד שיש לחוש שלא יתן גט אחר אז נותנים לכתחלה וכ"ש היכא דנשאת בגט כזה דלא תצא כלל וכן הדין בגט שאין בו עדים כלל ועוד יבואר יותר לקמן בפרק השולח:

פסקינן לעיל בסוגיא ולרבה דאמר משום שאינן בקיאין לשמה מאן האי תנא דבעי כתיבה וחתימה לשמה אי ר' מאיר חתימה בעי לשמה כתיבה לא בעי לשמה אפילו מדרבנן כו'. אי ר' אליעזר כתיבה בעי לשמה חתימה לא בעי כלל ומשני ר' אליעזר היא ונהי דחתימה לא בעי אבל היכא דאיכא עדי החתימה בעי לשמה דאמר ר' אבא מודה ר' אליעזר במזויף מתוכו שהוא פסול רב אשי אומר ה"מ ר' יהודה היא דתנן ר' יהודה פוסל עד שתהא כתיבה וחתימה בתלוש אלמא דסבר וכתב לה דכתיב בגט קאי אכתיבה וחתימה ופריך מעיקרא מ"ט לא מוקמינן כר' יודא ומשני מהדרינא לאוקמי כר' מאיר דסתם מתני' כוותי' ומהדרינא לאוקמא כר' אליעזר משום דק"ל כוותיה בגיטין בהא דינא וכתב הא"ז וז"ל ק"ל כר"א דגט שאין עדים חתומי' עליו כלל כשר ותנשא בו לכתחלה אבל חתומים עליו עדים פסולים או שחתמו שלא לשמה פסול ומודה ר"א דעדי חתימה כרתי אפילו בלא עדי מסירה ע"כ. ובא"ז גדול מפרש דשלא לשמה פסול מדאורייתא בחתימה והטעם אע"ג דאית לי' כלרא דוכתב דקרא אכתיבה קאי ולא אחתימה היינו דוקא היכא דליכא עדים כלל אבל היכא דאיכא עדים קסבר דשלא לשמה אכולי מילתא דכתיבה בגט קאי ע"כ, וא"א לפרש שהוא פסול מדאורייתא אפילו בדאיכא עדי מסירה א"כ איך מכשירין לקמן אליבא דר"א היכא שחותמי' עכו"ם על הגט בשמות מובהקין דלא אתי לסמוך עלייהו בעדי מסירה ומה מועיל כל זה הלא ס"ס פסול בחתימת העכו"ם דלא חתמי לשמה כמו גבי כתיבה דעכו"ם אדעתא דנפשי' קעביד ושמא גמר בלבו לשם אחר כדאמרינן לקמן בפירקן וא"א ליישב הא"ז אלא בדליכא עדי מסירה ואזיל הוא לשטתי' שכתב כדברי הרי"ף דעדי, החתימה כרתי אפילו בלא עדי מסירה וכיון דאינהו עבדי כריתות א"כ וכתב דקרא קאי נמי עלייהו אבל היכא דאיכא עדי מסירה ועדי החתימה לא אתו אלא מפני תיקון העולם ודאי אין שום פסול מן התורה שייך בהו ולפי זה אפשר לנו לומר דאף הא"ז מודה היכא דאיכא עדי מסירה וחתמו שלא לשמה דאפילו פסולה דרבנן ליכא. לכן כתב מהרא"י ואני אומר דאף לפי סברת הא"ז דעדי חתימה כרתי אף לר' אליעזר מ"מ לא יתכן לומר שלא לשמה פסול בחתימה דא"כ רב אשי אמאי דחק לאוקמי כר' יהודא לוקמי כר' אליעזר כסתמא דתלמודא ופסול משום מזויף מתוכו וכן לאותן שאומרים אפילו היכא דאיכא עדי מסירה אפ"ה שלא לשמה פסול מדרבנן לר' אליעזר כמו שפסק ר' אביגדור כן בפרק המגרש קשה אמאי לא אוקי רב אשי כאוקימתא דתלמודא דדחוק לאשכוחי טעמא דמתני' או כר' מאיר או כר' אליעזר אפילו אי הוה מדרבנן ועדיפא ליה לתלמודא בהכי מלאוקמא כר' יהודא אפילו דתיהוי מתניתין כפשוטו ופסול לשמה מדאורייתא וא"כ רב אשי דשביק תלמודא ואוקי כר' יהודא מסתמא ס"ל דאפילו ודרבנן פסולא ליכא גבי שלא לשמה בחתימה ועוד מאחר דלא שייך פסול שלא לשמה גבי חתימה אלא משום דגזרינן חתימה אטו כתיבה כמו שפירש התוס' ואנן משכחינן בתלמודא גבי ערכאות של עכו"ם היכא דאיכא שמות מובהקים דכשירי ולא גזרינן חתימה אטו כתיבה כלל אף שיש לחלק ולדחוק ולומר דהתם לא שייך גזירה שאין דרך שיכתבו עכו"ם גט כריתות כי בודאי לא ידעו ולא שכיחי למיגזר מה שאין כן בחתימה ס"ס מנ"ל לחלק ולדחוק מאחר דהאי גזירה ליתא כרב אשי שהוא בתרא ועוד אפילו לתלמודא דגזר חתימה אטו כתיבה היינו אליבא דרבה אבל לרבא לא נצטרך להן כל זאת ומנין לנו לגזור היכא שלא גזרו התנאים והאמוראים להדיא ולהטיל פסולי' בגיטין והרמב"ם כתב בפ"ג דקידושין וז"ל סופר שכתב את הגט לשמו ולשמה כהלכתו וחתמו העדים שלא לשמה הואיל ומסרו לה בעדים הרי זה גט אלא שהוא פסול ולמה אינו בטל לפי שאין עדים חותמים על הגט אלא מפני תיקון העולם ויש מי שהוא אומר שאם חתמו העדים שלא לשמה הואיל והוא מזויף מתוכו הרי זה גט בטל וכן אם היה אחד מעדיו פסול או שהיה בו רק אחד כשר אף שנמסר בעדים הרי זה גט בטל ולא יראה לדבר זה אלא במזויף ודאי ולא במזויף כזה והואיל ונמסר בעדי מסירה כשרין הרי זה פסול מדבריהם עכ"ל וכן הביאו בטור ויראה מדבריו להדיא שסובר היכא דליכא עדות מסירה או שלא לשמה וקרוב ופסול הוי פסול דאורייתא והגט בטל מדאורייתא כמו שכתב הא"ז דוכתב דקרא אעדי חתימה נמי קאי מאחר שהן כרתי ואף היכא דלא כרתי פסול מדרבנן וכבר כתבתי דלרב אשי דהוא בתראה לית ליה האי סברא כל עיקר דא"כ הוה מוקי מתני' כר' אליעזר כדפי' ועוד אומר אני דהרמב"ם שסובר דהיכא דליכא עדי מסירה אז כרתי עדי חתימה א"כ הסברא נותנת למיפסל בחתימה כל הפסולים השייכים בכתיבה דשמא אתי לסמוך עליהו בעדי החתימה לבד בלא עדי מסירה כדאשכחן דומה לזה גבי ערכאות לקמן היכא דליכא שמות מובהקים דחיישינן דילמא אתי לסמוך עליהו אעדי מסירה ה"נ איכא למיחש דשמא אתי לסמוך עליהו בעדי חתימה לבד מאחר שעדי חתימה לבד כרתי ואז הוי פסול מדאורייתא אם חתמו שלא לשמה אבל לפי מה שכתבו התוס' והוכיחו לקמן בפרק המגרש דעדי חתימה לא כרתי כלל ואין כאן אלא מפני תיקון העולם. וכן הסכמת הרא"ש שם סימן י"ז א"כ לית בהו צד פסול דאורייתא וא"כ לא שייך בהו אפילו פסול מדבריהם אלא בקרוב או פסול או בעד אחד. דשמא אתי לסמוך עליהו בעדי מסירה. אבל שלא לשמה דליכא למיגזר לא איכפת לן. ולפי זה נראה מה שלכתחילה בעינן חתימה לשמה. היינו משום שכבר נתפשט המנהג. ואפשר שמחמירין כר"מ דסבר עדי חתימה כרתי. ולדידי' לא הוי גט כלל היכא דלא הוי לשמה. ומ"ה נהגו נמי לחתום בעדים האידנא על הגט אף שחותכים אותו מיד אחר נתינה. ולא שייך ביה תיקון העולם. וכן כתב מהרא"י בכתבי' מה שנהגו עתה לחתום עדים בגט אף על גב דהלכה כר"א דאומר עדי מסירה כרתי. ואין העדים חותמים על הגט אלא מפני תיקון העולם. ועתה אין הגט עומד לראי' שהרי קרעינן הגט מיד אחר הנתינה. נראה למורי הגאון הטעם משום דאוקמינן כמה סתמי משניות וברייתות כר"מ יש לנו לצאת ידי ספק ולתקנו ג"כ כר"מ. וכענין זה מצינו בהמגרש דאתקנו בגיטא מן יומא דנן וכו' לאפוקי מר' יוסי ואע"ג דהלכה כר"י יש לנו להכשיר הגט גם אליבא דחכמים. וכן פירש"י אע"ג דהלכ' כר' יוסי בעינן לאפוקי מפלוגתא שהיא הגט כשר ולא יצא שום פסול במשפחת ישראל. עכ"ל. ואף שיש לחלק דשאני התם משום דרבנן פליגי עלי' והלכה כותיהו ברוב המקומות מש"כ בר' מאיר. ועוד היכא דאיתמר איתמר דאל"כ צריכים אנו לצאת כל הספיקות שבעולם אף דלא כהלכתא. מ"מ אין לשנות המנהג. בפרט מאחר שהרמב"ם וסיעתו כתבו נמי שהוא פסול מדרבנן ומ"מ נראה לפסוק הלכה למעשה היכא דחתמו עדים שלא לשמה או שקלקלו החתימה והיה בחתימות חק תוכות. דוגמא שפסול בכתיבה לכתחילה ראוי להחמיר והיכא שיש לחוש לעיגון כגון גט הבא מרחוק או גט משומד שיש לחוש שלא יתן אחר. נותנין לכתחילה. וכ"ש היכא שנתנו הגט ונשאת דלא תצא כלל. ואין מוציאין שום לעז על הגט אפילו ליתן גט אחר. אבל היכא שיש עד פסול או קרוב. פסול הגט. ואף אם נשאת היכא דאפשר לתקן בגט אחר מתקנים. והיכא דלא אפשר מ"מ לא תצא. כאשר משמ' להדיא מדברי מהרמ"אי בח"ה בסימן רכ"ח שכתב וז"ל ע"כ נראה שאין לצדד כלל להתיר שום פסול דאורייתא בחתימת' אפילו לר"א. אם לא שנשאת כבר בגט וכ"ש שהבנים אינם ממזרים. דלא ק"ל כר"מ דאמר כל המשנה כו'. וגט שאין בו עדים ונתגרשה בו בדיעבד ג"כ דינא הכי. אבל קודם שניתן הגט אין ליתנו כלל. אפילו היכא שיש לחוש לעיגון. כמו שנכתוב בפ' השולח סי' מ"א הנראה בעיני כתבתי:

דין כשהשליח נותן הגט לאשה צריך שיתן לה בפני ג' שיהיו דיינים. ואם השליח ראוי לדון שאינו קרוב. מצטרף עם שנים. ואם לאו צריך ג' זולתו ומ"מ לכתחלה טוב ליתן בפני ג' אפילו אם השליח ראוי לדון ובארנו דאם קרוב לבעל מותר. אבל כשהוא קרוב למקבלי העדות אפילו בפני ג' פסול. אם נתן לה הגט ולא אמר בפנ"כ ובפנ"ח לא תנשא. ואפילו אם נשאה צריך תיקון וכיצד יעשה שתנשא לכתחלה. או אם נשאת שלא תצא יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר בפנ"כ ובפנ"ח ואם נתקיים בחותמיו אפילו לאחר שנשאת תו לא צריך מידי ובארנו דאם לא אמר בפנ"כ ובפנ"ח ונשאת אין הולד ממזר. אע"פ שתצא. ואם בא הבעל וערער. ואבד הגט ה"ז ספק ממזר. ובארנו דמה שאמרנו למעלה שיחזור ויטלנו הימנה כו' אם א"א לתקן אזי תצא דוקא באין לה בנים אבל יש לה בנים לא תצא. אפילו אפשר לתקן בגט אחר:

פסקינן בסוגיא. בפני כמה נותנו לה השליח. דבבעל פשיטא לן דלא בעי אלא עדי מסירה לחוד. רק שהאידנא נהוג ליתן הגט בקבוץ עם משום חששא דשני יוסף בן שמעון אבל אין בה חיוב. אבל כשהשליח נותן לאשה בפני כמה נותנו ומסדר דבריו, שגט זה בפנ"כ ובפנ"ח ר"י אמר בפני ב' ר' חנינא אמר בפני ג' ובהא קמפלגי ר' יוחנן סבר שליח נעשה עד ועד נעשה דיין כמו בקיום שטרות דעלמא. וכמו שכתבו בפרק ב' דכתובות כו'. ור"ח סבר אע"ג דבדרבנן עד נעשה דיין הכא חיישינן דילמא מייתא איתתא או קרוב וסמכינן עליהו והילכתא כר' יוחנן דתניא כוותיה המביא גט ממדינת הים ולא אמר בפנ"כ ובפנ"ח יוציא והולד ממזר וחכמים אומרים אין הולד ממזר כיצד יעשה. יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר בפנ"כ ובפנ"ח. ומ"מ כתב הרי"ף שטוב להחמיר וליתנו בפני שלשה דשמא יהי' השליח קרוב או אשה. ויבאו להטעות להכשירו בשנים וכן הביא הטור וכתב עוד וכשנותנו ליד האשה כשמביאו ממדינת הים צריך שיתנהו לה בפני ג' שיהיו דייני' כו' ושמע מלשונו שאם מביאו בא"י א"צ ליתנו בפני ג' וכן כתב הר"ן בהדיא מיהו בפני שנים לעולם צריך והא דמכשיר השליח בקרוב היינו שהוא קרוב לבעל אבל כשהוא קרוב לאותם שמקבלים העדות אפילו בפני שלשה פסול דהא בעינן שלא יהיו העדים קרובים לדיינים וה"ה בעד, אחד וה"ר מנחם מצריך להושיב הדייני' שיקבלו העדות ובדיעבד אף אם עמדו אין לחוש והא דקאמר כיצד יעשה קאי אמילתא דחכמים דהלכה כוותיהו וה"ק אך דלא בעינא תקנה לולד דהולד אינו ממזר משום הא דשינה ממטבע חכמים בעלמא מ"מ בעינא תקנה לאשה, שלא תצא מבעלה אם לא יחזור ויתננו ויתקן מה ששינה ואפשר, אף לר' מאיר יחזור ויטלנו היכא שעדיין לא נישאת דלאחר שנשאת אין תקנה שהרי מאחר שהולד ממזר א"כ יש בה כל הדברים דתנן לקמן בהזורק והיכא דנתקיים בחותמיו כשר לכ"ע ונראה אפילו לר"מ דסבר יש בה כל הדברים א"ה היכא דנתקי' בחותמיו אפילו אחר שנשאת כשר ולא שייך למימר ס"ס שינה ממטבע חכמים כו' דדוקא בפנ"כ כו' דהימנוהו רבנן כבי תרי הם הימנוהו והם אמרי כל המשנה ממטבע א"כ אשתכח דלא הימנוהו אבל כשנתקיים בחותמיו אשתכח דאף מתחלה הי' כשר רק שלא ידענו האמת וזה אינו צריך פנים וכתב הרא"ש ז"ל ואם אבד הגט פי' ולא אמר בפנ"כ כו' כתב הרמב"ם בפרק ז' הרי זו ספק מגורשת ואם בא הבעל וערער הרי זה ספק ממזר עכ"ל ודע שהרמב"ם לא כתב זה בספרו אלא כתב ואם אבד הגט הרי זו ספק מורשת אבל קאי על מה דלעיל מיני' ואיירי בערע' וכל היכא דכתב הרמב"ם בספרו דספק מגורשת הוי פרושו הולד ספק ממזר אשתכח מה שכתב הרא"ש ואם בא הבעל וערער הוא פירש על דברי הרמב"ם אבל היכא שכתב בחבורו פסול היינו פי' שגט פסול מדבריהם ולא תנשא בו ואם נשאת לא תצא אלא שצריך לתקנו כגון גבי בפנ"כ שיחזור ויטלנו והיכא דלא אפשר לתקן צריך לתקן גט אחר והיא תשב תחת בעלה כמו שכתב הרמב"ם אבל הולד לעולם אינו ממזר וממילא היכא דא"א לתקן לא תצא ואף שהרא"ש כתב סתמא אם שינה ממטבע חכמים אף רבנן מודו דתצא אם לא יחזור ויתקן מו"מ נראה דדוקא היכא דאפשר לתקן אבל היכא דלא אפשר לתקן מאחר דק"ל אם נישאת לא תצא אף זו לא תצא וכן יראה מן הרמב"ם רק שכתב שאם א"א לתקן והי' הבעל ותיקן וגירשה מעצמו הרי זה משובח וכל זה לסברת הרמב"ם שסובר דכל פסולין דמכילתא שהן מדרבנן בכולא אמרינן לא תצא כמו שכתב הרא"ש בסוף מכילתא אבל לדעת שסבר לכל פסולים דרבנן תצא ודבריו ישרים בעיני כאשר אכתב אי"ה שם א"כ ה"נ תצא ומ"מ נראה היכא שנשאת כבר והי' לה בנים ממנו מאחר שהולד כשר א"כ כשר נמי לגבי דידה ואם באת להחמיר על עצמה ולהצריך גט אחר תוציא פסול ממזר על הולד כדאיתא בסוף המגרש שמחלק בין יש לה בנים בין אין לה בנים ושם פירשו התוס' דה"ה בשאר פסולים שהולד כשר אם יש לה בנים לא תצא ולא דמי לעובדא דרוכל דאמרינן אפילו הי' לה כמה בנים ממנו תצא דשאני התם דלא מיפסלו הבנים בהאי יציאה אלא דאמרינן שהיא היתה נחשד' עמו ואסורה עליו משום ונטמא' ונטמא' כשם שאסורה לבעלה אסורה לבועל אבל הולד כשר אבל כגון הכא דמפרש משום פסול גיטי' א"כ הבנים נמי בכלל הפסול הוא וכשם דמכשירין הולד כך מכשירין האשה ולא תצא וכן דעת הרמב"ן: