גיטין ד ע"א

דף ד - א

וכי תימא - אם בכל זאת תטען - אנן, מדאורייתא קא מתנינן לה, שרב נחמן אמר דין זה רק מצד דין התורה.

אי הכי - אם אכן זאת היתה כוונתו - "אומר היה רבי מאיר: דבר תורה", מיבעי ליה - בלשון זו היה לרב נחמן לשנות, ולפרש שרבי מאיר מתכוין רק לדין התורה, ולא שכך היא ההלכה גם מדרבנן, משום שרב נחמן הוא אמורא, ועליו לפרש היטב את דברי רבי מאיר שהיה תנא, כדי שלא תצא טעות מתוך דבריו.

אלא לעולם, משנתנו רבי אלעזר היא, וכי לא בעי - ומה שלא הצריך - רבי אלעזר חתימה של עדים [וממילא אין בחתימתם דין "לשמה"], היינו היכא דליכא עדים כלל - אם לא חתמו על גט זה עדים כלל, הרי זה יותר טוב מאשר חתמו "שלא לשמה".

אבל היכא דאיכא עדים - אם כבר חתמו עדים - בעי - צריך שיחתמו לשמה! ואם לאו, הרי נחשב גט זה מזוייף מתוכו.

דאמר רבי אבא: אף על פי שאינו מצריך עדים לכתחילה בגט כלל, מודה רבי אלעזר בגט מזוייף מתוכו ^[38] - כגון שחתם עליו עד קרוב או פסול לעדות, או שנכתב שלא לשמה - שהוא פסול.

ואילו רב אשי מעמיד את משנתנו כרבי יהודה: רב אשי אמר: אין לדחוק ולהעמיד את משנתנו לא כרבי מאיר ולא כרבי אלעזר.

אלא הא מני - משנתנו בשיטת רבי יהודה היא. שדעתו מובאת במשנה בפרק שני. ^[39] דתנן [בהמשך לדברי תנא קמא שאין כותבין במחובר לקרקע], רבי יהודה פוסל את הגט עד שתהא גם כתיבתו וגם חתימתו בתלוש. ולדעתו, אפילו אם כתב רק את הטופס במחובר, הגט פסול. ומשום כך גם במשנתנו מצריך רבי יהודה, לפי רב אשי, שגם הכתיבה וגם החתימה תהא לשמה.

ומקשה הגמרא: אם כן, שכה פשוט הוא להעמיד כרבי יהודה, מעיקרא - כבר מהתחלה - מאי טעמא לא מוקמינן - מדוע לא העמדנו - כרבי יהודה?

ומתרצת הגמרא: מהדרינן ארבי מאיר - מחזרים אנו להעמיד את משנתנו כדעתו, משום שסתם מתניתין - כל משנה הנשנית בסתם [ללא הזכרת שם התנא] - דעת רבי מאיר היא.

וכמו כן מהדרינן ארבי אלעזר מחזרים להעמידה כמוהו, ^[40] משום שהלכתא כוותיה - שהלכה כמותו בגיטין. והיה נוח להעמיד שגם משנתנו הולכת כפי ההלכה.

כעת מבארת הגמרא את דברי רבן גמליאל ודברי רבי אליעזר במשנה:

תנן - שנינו במשנתנו -: רבן גמליאל אומר: אף המביא גט מן הרקם ומן החגר צריך שיאמר: בפני נכתב ובפני נחתם. רבי אליעזר אומר: אפילו המביא מכפר לודים ללוד.

ואמר אביי לפרש דבריהם, שרבן גמליאל דיבר בעיירות הסמוכות לארץ ישראל [היינו רקם וחגר]. ואילו רבי אליעזר דיבר בעיירות המובלעות בתוך תחומה של ארץ ישראל, ^[41] אף על פי שאינן מארץ ישראל עצמה, ובעיירות אלו עסקינן. ולפי זה, תנא קמא הצריך לומר רק מהמקומות המרוחקים, אך לא מהעיירות הסמוכות והמובלעות. ורבן גמליאל הוסיף את הסמוכות, ורק במובלעות מודה הוא לתנא קמא, שאין צריך לומר. ורבי אליעזר הוסיף אף את המובלעות. שאף המביא גט מהם, צריך לומר.

ואמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי ההוא אתרא - אני ראיתי את המקום ההוא שבין כפר לודים ללוד - והוי - ומרחקו הוא - כמו המרחק מבי כובי לפומבדיתא.

ועתה הגמרא באה לבאר את מחלוקת התנאים במשנה:

מאי לאו, בהא קמיפלגי - האם לא נאמר שהם חולקים במחלוקתם של רבה ורבא בטעם האמירה של השליח.

דמר סבר - תנא קמא של משנתנו סבר כרבה, שטעם האמירה הוא לפי שאין בקיאין לשמה. והני גמירי - דיירי העיירות הסמוכות, בקיאין הם בהלכה זו. ולפיכך, אינו מצריך את השליח לומר.

ומר סבר - רבן גמליאל סובר כמו רבא, שטעם האמירה הוא לפי שאין שיירות מצויות ולכן אין עדים מצויין לקיימו. והני נמי לא שכיחי - אף ממקומות אלו אין מצויות שיירות. ולפיכך, גם מאלו מצריך רבן גמליאל לומר.

ודוחה הגמרא: רבה מתרץ לטעמיה, ורבא מתרץ לטעמיה. כל אחד מהאמוראים מבאר את המחלוקת במשנה לפי טעמו הוא.

רבה מתרץ לטעמיה, שבאמת כולי עלמא - גם תנא קמא וגם רבן גמליאל ורבי אליעזר סוברים שהטעם הוא לפי שאין בקיאין לשמה.

והכא, בהא קמיפלגי - וכאן בכך הם חולקים: תנא קמא סבר, הני, כיון דסמוכות, מיגמר גמירי - לדעת תנא קמא אנשי העיירות הסמוכות ודאי בקיאין הם בדין "לשמה".

ואתא רבן גמליאל למימר - ובא רבן גמליאל להוסיף - מובלעות גמירי - בני המובלעות, אכן בקיאין הם בהלכה. סמוכות לא גמירי - אך בני הסמוכות, אינם בקיאים.

ואתא רבי אליעזר למימר, מובלעות נמי. לדעת רבי אליעזר, אף המביא מן המובלעות צריך לומר, אף על פי שבקיאין הם, כדי שלא תחלוק במקומות השונים במדינת הים. כי עלולה להגרם מכך טעות, באשר לחובת האמירה ממקומות אלו.

רבא מתרץ לטעמיה, ומסביר הפוך: דכולי עלמא - שדעת כולם בטעם התקנה היא לפי שאין עדים מצויין לקיימו.

תנא קמא סבר: הני - עיירות אלו - כיון דסמוכות הן לארץ ישראל, משום כך מישכח שכיחי - מצויים עדי קיום המכירים את החתימות במקרה הצורך.

ואתא רבן גמליאל למימר - ובא רבן גמליאל להוסיף ולומר: מובלעות שכיחי. סמוכות לא שכיחי. ^[42] דוקא אנשי העיירות המובלעות מצויין כאן תדיר אך לא בני העיירות הסמוכות.

ואתא רבי אליעזר למימר: מובלעות נמי לא - גם בני המובלעות, אף על פי שמצויין כאן בשכיחות גבוהה, חייבים לומר כדי שלא תחלוק במדינת הים.

וכעת מבררת הגמרא את דברי חכמים השניים במשנה:

תנן - שנינו במשנה - וחכמים אומרים: אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אלא המביא גט ממדינת הים והמוליך.

מכלל זה אתה למד, שתנא קמא סבר שהמוליך גט מארץ ישראל לחוץ לארץ, לא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם.

והגמרא באה לבאר מחלוקתם:

מאי לאו, בהא קמיפלגי - הלא בכך הם חולקים, דמר סבר - שדעת תנא קמא כרבה, שטעם האמירה הוא לפי שאין בקיאין לשמה,

מהדרינן אדר' אלעזר משום דקי"ל הלכתא כר' אלעזר בגיטין. אומר אני דלאו לאפוקי שטרו' אלא משום דרב פליג בשטרות אין בעלי הגמ' מכניסים ראשם בין המחלוקות שלא לצורך, אלא לגיטין הם צריכים כאן וגיטין הזכירו.

ואיבעית אימא לעולם ר' אלעזר היא וכי לא בעי ר"א חתימה לשמה היכא דליכא עדים כלל אבל היכא דאיכא עדים בעי, דאמר רבא מודה ר"א במזויף מתוכו שהוא פסול. קשה לי דלא שייך למימר מזוייף מתוכו אלא בשחותמין בו פסולי עדות כגיטי נשים שחתומין בו נכרים כדאיתא לקמן, (י, ב) או פסולי קורבה, כההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי בסנהדרין (כח, ב), אבל כאן שעדיו כשרין אלא שלא חתמוהו לשמה, ואף הן אינן צריכים לשמה, מאי פסול איכא כיון דעדי חתימה לא כרתי. ותירצו בתוספות דכיון דלא נחתם לשמה חיישינן דילמא חתמו אנייר חלק ואחר כך כתבו עליו את הגט, וקשה דאם כן אף בשאר שטרות צריך חתימה לשמה לצאת ידי חששא זו, ונשאר להם הענין בקושי.
ונראה דמשום הכי קרי ליה מזוייף מתוכו משום דלדידיה כתיבה לשמה בעי, וחתימתן של עדים מכלל כתיבת הגט היא דפעמים שאין כאן עדי מסירה וגט זה מתקיים בחותמיו וכשר אף לרבי אלעזר, דמימר אמרינן כיון שמתקיים בחותמיו לאו מזוייף הוא, ובודאי כדין נמסר לה בפני שנים, וכדין נעשה לשמה ובתלוש ובשאר תקוני הגט, וכיון דחתימי עליה אי לא חתימי לשמה מזוייף מתוכו קרי ליה, ותדע לך דהא גט שחותמיו נכרים כשר לר"ש, ואמרינן (לקמן גיטין י, ב) ירד ר"ש לשיטתו של רבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי, ואקשינן והאמר רבא מודה רבי אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול, ופרקינן הכא במאי עסקינן בשמות מובהקים כלומר דלא אתי למיסמך עלייהו, אלמא כל שאין סומכין עליהן ואין מכשירין הגט על חתימתן לא חיישינן אי חתמין לשמה או לא, דלאו מכללו של גט הן.
ולדברי הרב אלפסי ז"ל שכתב (לקמן בפ' המגרש) דלר"א עדי חתימה נמי כרתי, אפשר לומר דאינו קשה כלל, דכיון שפעמים כרתי לשמה בעי, דכי כתיב לשמה אוכתב קאי ובין אכתיבת הגט בעצמו בין אכתיבת העדים, אלא שיש לדקדק דאם כן רבי שמעון שירד לשיטתו של רבי אלעזר היכי מכשר חותמיהן נכרים אפלו בשמות מובהקין, דמכל מקום כתיבת העדים בעי לשמה וליכא, וכי היכי דכי איכא עדי חתימה ואיתיהיב בעדי חתימה אפילו הכי בעינן כתיבת הגט לשמה לר"א ואי איכתוב בערכאות פסולה , הכי נמי כי חתימי ביה נכרים אע"פ שנמסר בעדים כשרים ליפסול דהא כולה כתיבה בעינן לשמה, וי"ל דחתימת נכרי אינה חתימה כלל וכמאן דמלייה בדיוטא דמי והילכך לא מיפסל בחתימתן, אבל כתיבת הגט ע"כ מיפסלא בערכאות דהא בעינן לשמה והאי לאו לשמה היא, ואי אמרת דחשבינן ליה כמאן דליתיה כ"ש דליכא גט.
אלא דקשיא לי דודאי משמע דלר"א לא בעינן חתימה לשמה כלל, דוכתב דקרא או כתיבה לבד היא או חתימה לבד, או כתיבה וחתימה, ואי חתימה לבד היא לא לבעי כתיבה לשמה כרבי מאיר, ואי כתיבה וחתימה, ליבעי חתימה לעולם ולשמה כרבי יהודה דאית ליה הכין, ואי ליכא עדי חתימה ולשמה ליפסול, וכיון דרבי אלעזר מכשר בלא עדי חתימה אלמא וכתב כתיבה ממש קאמר, א"כ לרבי אלעזר דבר תורה אפילו איכא עדי חתימה לא איכפת לן אי לשמה חתמו או שלא לשמה חתמו, אלא משום דאתי למיסמך עלייהו בעינן להו לשמה, והיינו דאמרינן כדרבא דאמר רבא מודה רבי אלעזר במזוייף מתוכו, כלומר ומשום גזירה ולא משום דינא, דאי הכי הוה ליה למימר היכא דאיכא עדים בעינן לשמה דכתיב וכתב לה לשמה, והיינו דאמרינן לקמן (גיטין פו, ב) גמרא שנים ששלחו שני גיטין שוין אימר דבעי ר"א כתיבה לשמה נתינה לשמה לא בעי כנ"ל.

מהדרינן אדר"א דהלכתא כותיה בגיטין. הא דנקט הכא בגיטין, לאו לאפוקי שאר שטרות, דאיכא למימר דהלכתא כותיה אף בשטרות, אלא משום דהכא לא אצטריכינן אלא לגיטין, ועוד לפי שמחלוקת רב ושמואל היא (שם) דרב אמר הלכתא כר"א בגיטין ולא בשטרות לא מעייל הכא נפשיה בפלוגתא, וזו היא דעת רבותינו הצרפתים ז"ל, והביאו ראיה לדבריהם מההיא מתנתא דחתימי עלה תרי גיסי דבסנהדרין (כח, ב) דאתא לקמיה דרב יוסף ואמר ליה זיל מסרה ניהליה בעדי מסירה, ואתקיף עלה אביי והאמר ר' אבא מודה ר' אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול וא"ל זיל לא שבקו לי וכו', דאלמא רב יוסף ואביי תרווייהו כרבי אלעזר סבירא להו אפילו בשאר שטרות, ורבא נמי כותיה סבירא ליה כדאמר לקמן (גיטין יא, א) דשטרא פרסאה דמסרה ניהליה באפי סהדי ישראל מגבי ביה רבא מבני חרי.
ומיהו אי מהתם ליכא למשמע דהתם שאני דודאי לגבות בו מבני חרי קאמר כההיא דשטרא פרסאה, א"נ להעמיד קרקע מתנה בידו כוותיה קיי"ל משום דכיון דמסרה ניהליה באפי סהדי הא קא מודה דהנהו פרסאי לאו שקורי משקרי והו"ל כערכאות דלא משקרי [ושטרא מעליא לר"א וק"ל בהא כותיה למיקניה ביה כר"א והוא הדין לשטר מכר דקונה בו וגובה בו מנכסים משועבדין, משום דמכר קלא אית ליה דמאן דזבין בפרהסיא זבין כדאיתא בפ' ח"ה (ב"ב מב, א)] אבל ממשעבדי אפילו דישראל לא גבי בעדי מסירה, לפי שאין השטר בעצמו ראוי לגבות בו מן המשועבדין משום דלית ליה קלא דעדי חתימה הוא דמפקי קלא, והא דאמרינן התם (לקמן גיטין יא, א) דלית ליה קלא, לאו בשטרא פרסאה בלחוד קאמרי ומשום דלא נעשה בערכאות של גוים ולא בישראל דה"ה לשל ישראל דאף היא לית ליה קלא בעדי מסירה, ובמקומה נאריך בה בע"ה.
ולענין עדי מסירה לגבי גיטין מיהא דקיי"ל כר"א כתוב בתוס' רבותינו הצרפתים ז"ל בעדי מסירה דוקא, ולא בעדי חתימה שלא כדעת ר' אלפסי ז"ל שכתב בפרק המגרש, וראייתם מדתנן התם (פו, ב) שנים ששלחו שני גיטין שוין ונתערבו נותן שניהן לזו ושניהן לזו, ואמרינן עלה בגמרא מאן תנא א"ר ירמיה דלא כרבי אלעזר דאי ר"א כיון דאמר עדי מסירה כרתי הא לא ידעי בהי מינייהו קא מגרשה, ומשמע דלרבי מאיר דאמר עדי חתימה כרתי שפיר דמי, ואם איתא אפילו כר"א אתיא דהא ר"א אית ליה דר"מ, ויש עוד ראיות אחרות מההיא דשני שטרות שבפרק(הכותב) [מי שהיה נשוי] (כתובות צד, א) במקומה נאריך בה בס"ד, וקשיא לן דהא גיטין העולין בערכאות של נכרים וחותמיהן נכרים (לקמן גיטין יא, א) כשרין לר"א ובעדי מסירה ובשמות שאינן מובהקין נמי כשרין אלא דגזרי בהו דילמא אתי למיסמך עלייהו. ואם איתא דעדי חתימה לא כרתי כלל אליבא דרבי אלעזר הא לא אתי למיסמך עלייהו כלל. ותירצו בתוס' דהכי פירושה דלמא אתי למיסמך עלייהו דמסר ליה באפיהו, וזה דחוק מאד דאטו כי קיימי קמן מי לא ידעינן בהו דנכרים נינהו, והיכא נסמוך למימסר ליה קמייהו.
ונ"ל דעיקר קושיא זו אינה , דהא ודאי בזמן שיש עליו עוררין בקיום חותמיו מכשרינן ליה לכ"ע וכדקתני (לעיל גיטין ג, ב) ר"א אומר אע"פ שאין עליו עדים כשר שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תקון העולם, אלמא אפילו ר"א מודה דעדים החתומן על הגט יש בהן מפני תקון העולם, כלומר שאם הלכו להם עדי מסירה ויצאו עליו עוררין יתקיים בחותמיו וכשר דכיון שנתקיים בחותמיו ויצא מידי מזוייף אומרים ודאי כדינו הגיע לידה בעדי מסירה, וכיון שכן בשמות שאינן מובהקין, איכא למיגזר דילמא אתי למיסמך עלייהו, דהא בקיום חתימתן נכשיר גט זה ונאמר דבעדי מסירה נמסר ליד האשה, וא"ת א"כ אכתי למאי ניחוש ליה והיכי אתי למיסמך עלייהו, דהא מאן דמסהיד אחתימת ידייהו יסהיד עלייהו דנכרים נינהו ולא אתי למיסמך עלייהו, איכא למימר דילמא מקיימינן להו משני שטרות של שתי שדות של מכר שחתומין בהן שאכלום בעליהן בשופי מחמת אותן שטרות (כמש"כ בכתובות כ, א), דהא תנן (שם י, ב) כל השטרות העולות בערכאות של נכרים אע"פ שחותמיהן נכרים כשרין, וכיון דשמות שאינן מובהקין נינהו אתי למיטעי בהו דילמא ישראל נינהו ואתו למיסמך עלייהו ולאכשורי גיטא בסהדותיהו, ואינהו לאו בני עדות נינהו.

ר"ג אומר אף המביא מרקם ומן החגר רבי אליעזר אומר אפילו מכפר לודים ללוד:

אמר אביי בעיירות הסמוכות לא"י ומובלעין בתחום א"י עסקינן. פי' רקם וחגר הם עיירות הסמוכות לא"י אלא שעומדים (תוך) [חוץ] לגבול א"י וכפר לודים גם הוא מחוצה לארץ וסמוך לא"י אלא שהוא מובלע בתוך התחום שהגבול מתעקם ונכנס לתוך א"י ובאותה העקמומית יושב כפר לודים ולוד הוא יושב תוך הגבול בא"י ובהא פליגי דת"ק סבר דוקא ממדינת הים צריך שיאמר אבל הני כיון דסמוכין ומובלעין אינו צ"ל דשכיחי בהו שיירתא ואתא ר"ג למימר סמוכין נמי כגון רקם וחגר לא שכיחי בהו שיירתא אבל מובלעין כגון מכפר לודים ללוד שכיחי בהו שיירתא. ור"א אומר אע"ג דשכיחי שיירתא צריך שיאמר שלא תחלוק במדינת הים פי' אחרי שגזרו במדינת הים לא נתנו חילוק בדבר:

וחכ"א אינו צריך שיאמר וכו'. פי' אינו צריך לומר המביא מן הסמוכין ומן המובלעין דשכיחי שיירתא אלא המביא גט ממדינת הים לא"י והמוליך מא"י למדינת הים. ואתא לפרושי טעמא דת"ק (כגון) [דאמר] המביא גט ממדינת הים דה"ה המוליך מארץ ישראל למדינת הים דטעמא הוא מפני שאין עדים מצויין לקיימו ולא שנא מוליך ממביא והמביא ממדינה למדינה במדינת הים צריך שיאמר דלא שכיחי שיירתא:

בד"ה וחתמו ונתנו לה כשר לכתחלה כו' והא דלא קאמר הכא חתמו ונתנו לה כו' עכ"ל ר"ל דמלת כשר משמע דיעבד גם מלת וחתמו בוא"ו שכן הוא בכל גמרות שלפנינו וק"ל:

בד"ה הא מני ר' יהודה היא כו' בהא ס"ל כר' יהודה כו' עכ"ל מפי' מהרש"ל תנא קמא דר"י היינו ת"ק דאין כותבין כו' ואם כן אותו ת"ק ע"כ לא ס"ל דבעי כתיבה וחתימה כו' ות"ק דר"י ברפ"ב סבר נמי דבעי לומר בפני נכתב ובפני נחתם כו' ומסתמא חד תנא הוא ומשני נהי דחולק עם ר"י במחובר וסבר דלא בעי תרוייהו לתלוש מכל מקום לענין בפני נחתם סבר כר"י ולאו מטעמיה אלא דהאי תנא קמא ר"א הוא ובעי בפני נכתב משום כתיבה לשמה ובפני נחתם משום קיום דהא לפי האמת סבר רבה כרבא כו' ע"כ תוכן דבריו ותמוה הוא לומר כן דהא רבה לא בעי לאוקמא מתני' דהכא כר"א ובפני נכתב משום לשמה ונחתם משום קיום משום דמשמע ליה ממתני' דריש פרק שני דידענו לא מהני מדקתני שם בפנינו נחתם כמו שכתבו התוס' לעיל ואם כן היאך נאמר בהך מתני' דריש פרק שני גופה דסבירא ליה בפני נחתם משום קיום וידענו מהני בה דהא קתני התם בסתמא דמתני' לכולי עלמא אחד אומר בפני נכתב ושנים אומרים בפנינו נחתם דכשר דמשמע דמשום חתימה לשמה הוא וידענו לא מהני גם דברי נביאות הוא בדברי התוס' לומר שכוונו הכא לזה כיון דאכתי לא הזכיר התלמוד דמודה רבה לרבא וע"כ הנראה בכוונת דברי התוס' בפשיטות דודאי אין זה מוכרח דההוא תנא קמא דר"י במחובר היינו תנא קמא דר"י דרפ"ב אלא דמשמע לכאורה מלישנא דקאמר הא מני ר' יהודה היא אבל בר פלוגתיה לא ס"ל הכי ובריש פ"ב תנא קמא דר"י דפליג עליה התם מצריך בפני נכתב ובפני נחתם מטעם לשמה דהא ידענו לא מהני כדקתני התם בפנינו נחתם ותרצו דאע"ג דבר פלוגתיה דר"י הוא התם היינו במילתא אחריתא אבל בהא דבעי כתיבה וחתימה לשמה סבר לה כר"י ולא נקט הכא ר"י אלא משום דאיהו סבר בהדיא דבעי כתיבה וחתימה לשמה ותו לא מידי כי הדברים ברורים בכוונת דברי התוס' ודו"ק:

בד"ה דקי"ל הלכה כו' ובפרקין נמי כו' דמסרי' ניהליה באפי סהדי ישראל מגבי' ביה מבני חרי כו' עכ"ל לפי מה שכתבו התוס' (ב) לעיל לפסק ר"ח דהוה ס"ד התם דגבי ממשעבדי משום דחתומי עליה סהדי עובדי כוכבים כו' ה"נ הכא ליכא ראיה מהתם דאימא מהאי טעמא נמי גבי מבני חרי וק"ל:

בד"ה ומ"ס לפי שאין כו' וטעמא דר"א לא משום דקסבר דמובלעות נמי לא שכיחי אלא שלא כו' עכ"ל נראה שהכריחום לזה משום דאי לדברי המקשה הוה ניחא ליה דטעמא דר"א משום דמובלעות נמי לא שכיחי מי הכריח למתרץ לאוקמא טעמא דר"א במילתא אחריתא דהיינו משום שלא תחלוק במדה"י וק"ק דאכתי כיון דהמקשה לא חש לפרש טעמא דר"א דפסיקא ליה משום שלא תחלוק במדה"י הוא מי הכריחו למתרץ לפרש כן דלא הוה ליה לפרושי אלא מאי דמקשה ליה מפלוגתא דתנא קמא ור"ג ופלוגתא דר"ג ור"א קאי כסברת המקשה ולולי דבריהם היה נראה לי לומר דלפי סברת המקשה טעמא דר"א נמי משום דמובלעות לא שכיחי אבל לדברי המתרץ דפלוגתא דתנא קמא ור"א בסמוכות אי שכיחי אי לא אין סברא לומר דפלוגתא דרבן גמליאל ור' אליעזר נמי במובלעות אי שכיחי אי לא דאם כן ה"ל סברת ת"ק וסברת ר"א רחוקה זו מזו דלת"ק אפילו סמוכות שכיחי ולר"א אפילו מובלעות לא שכיחי ודו"ק:

ע"א ד"ה הא מני ר' יהודה היא אע"ג דבריש פ"ב תנא קמא דר' יהודה מצריך בפני נכתב ונחתם וכו'. נ"ל דכוונת התוס' להקשות איך שייך לומר דתנא דמתניתין דמצריך בפני נכתב ונחתם אתי כר' יהודה והא תנא קמא דפ"ב דסבר דבעי בפני נכתב ונחתם הוא ת"ק דר' יהודה התם ופליג עם ר' יהודה שם וא"כ איך נוכל לומר דתנא דמתניתין דמצריך בפני נכתב ונחתם אתי כר' יהודה ותירצו אע"ג דתנא דמצריך בפני נכתב ונחתם פליג שם עם ר' יהודה מ"מ בדין זה דבעינן כתיבה וחתימה לשמה ומצריך לומר בפני נכתב ס"ל כר' יהודה אבל ליכא למימר דבקושיא הבינו התוס' הא דקאמר גמרא הא מני ר' יהודה היא ר"ל דתנא דמתני' הוא ר' יהודה בעצמו ולכך הוקשה להם איך נוכל לומר שהוא ר' יהודה והלא הוא פליג עם ר' יהורה בריש פ"ב ותירצו דלאו איהו ר' יהודה בעצמו אלא דבהא סובר כר' יהודה זה אינו דהא ר"י פליג במתניתין בדין רקם וחגר על תנא קמא דמתני' דקאמר ר"י דקם מן המזרח וכו' ואם כן איך יעלה על דעת התוס' להבין הא דקאמר הא מני ר"י שהוא ר"י בעצמו אלא צ"ל דהתוס' ידעו שפיר בקושיא דאינו ר"י בעצמו אלא שהקשו איך נוכל לומר דברין נכתב ונחתם סבר תנא דמתניתין כר"י והא איהו פליג עליה דר"י בדין זה דבפני נכתב ונחתם דת"ק מצריך דחד נימא לתרוייהו אבל אם אחד אמר בפני נכתב ואחד אמר בפני נחתם וכו' פסול ור"י פליג שם ע"ז ותירצו מ"מ בהא דבעי לשמה וצריך להעיד על הכתיבה והחתימה סובר ת"ק דפ"ב ותנא דמתני' כוותיה דמסתמא תנא דמתני' ות"ק דריש פ"ב חד תנא הוא דפ"ב הוא פירושו של פ"ק ועליח קאי כן נ"ל:

ד"ה מודה ר"א במזויף מתוכו כו' עד וי"ל דמ"מ איכא למגזר חתימה אטו כתיבה. מקשין העולם הלא דברי התוס' סותרים זה את זה דלעיל בדבור שלפני זה כתבו אליבא דר"מ דלגבי לשמה לא חיישינן אי מייתי גט לעדים שאינו כתוב לשמה שיחתמו גם הם שלא לשמה וכו' וכאן כתבו אליבא דר"א דאם אין עושים חתימה לשמה גזרינן פן לא יכתבו גם הכתיבה לשמה ואין סברא לומר שיהא סברת ר"א הפוכה מר' מאיר בזה דהא מודה ר"א קאמר ולמאן מודה ע"כ לר"מ ויש ליישב דבשלמא לר' מאיר דלעיל שייך הרבה פעמים שהכתיבה תהיה שלא לשמה כמו שמצא גט באשפה או שהסופר הכין לו טופסי גיטין למי שיצטרך דשרי לרבי מאיר ויקחנו הבעל ויביאנו לעדים והם יחתמו אותו לשמה ולא גזרינן שיחתמו אותו שלא לשמה שהרי הוא מביאו אצלם שיחתמו אותו לצורך גרושי אשתו ולמה נגזר שיחתמו אותו במתכוין שלא לשמח מאחר שיודעים מקודם זה שצריך חתימה לשמה דהא לא שייך כאן זימנין דמשתלי כמו במחובר אבל לר"א לא שייך לומר שיהיה הכתיבה לשמה דהיינו שכתבו הסופר לשם האשה והבעל ויביאנו הבעל לעדים ויחתמו אותו במתכוין שלא לשם הבעל אלא רוב חתימה שלא לשמה היינו שחכינו הסופר לגט וגם החתים עליו עדים שיהיה מוכן בידו וחתימת העדים אינה כ"א אחר הכתיבה וא"כ גם הכתיבה היתה שלא לשמח ואע"פ שנוכל למצוא ג"כ חתימה שלא לשמח באופן אחר כגון שכתבו הגט לשם הבעל והאשה כדינו והעדים לא כיונו לראות לדעת מי הוא האיש והאשה הנכתבים בגט לכוין לחותמו לשמח דמסתמא זה ג"כ נקרא שלא לשמה מ"מ מאחר שרוב שלא לשמה הוא באופן שכתבנו למעלח שייך שפיר לגזור כמו שכתבו וק"ל נ"ל:

ד"ה ומר סבר וכו' עד וטעמא דר"א לא משום דקסבר וכו'. נ"ל משום דהוקשה להם להתוס' המקשה שהקשה מאי לאו בהא קא מיפלגי וכו' מה הוה ס"ל במאי קא מיפלגי ר"ג ור"א במובלעות אי הוה סובר דפליגי בהא דר"ג ס"ל דמובלעות שכיחי ור"א ס"ל דמובלעות לא שכיחי אם כן מאי פריך מת"ק ור"ג במאי פליגי דאימא ה"נ דת"ק ס"ל דסמוכות ומובלעות שניהם שכיחי ור"ג ס"ל דסמוכות לא שכיחי וא"כ מאי פליג עליה דרבא וכן רבא יכול לתרץ ע"פ דרך זה דפליגי אי גמירי כדמשני התרצן לכן כתבו התוס' דלא עלה על דעת המקשן שיפלגו שום תנאים באיזה מקום אי הוא שכיח או לא אלא הוה ס"ל דת"ק ור"נ פליגי בטעם הדבר ור"ג ור"א שניהם ס"ל דמובלעות שכיחי אלא דס"ל לר"א שלא תחלוק במדינת הים:

תוס' בד"ה הא מני כו' ת"ק דרבי יהודה כו'. ל"ב פי' ת"ק דרבי יהודה היינו תנא קמא דאין כותבין במחובר כו' וא"כ אותו תנא בעל כרחו לא ס"ל דבעי כתיבה וחתימה לשמה אלא חתימה לשמה וכר"מ או כתיבה לשמה וכרבי אלעזר וחתמו אתורף קאי וא"כ לא בעי לומר בפני נכתב ובפ"נ ותנא קמא דרבי יהודה בריש פרק שני סבר נמי דבעי לומר בפ"נ ובפ"נ ובודאי לא מחלקינן בין סתם תנא קמא דרבי יהודה לסתם ת"ק. דר' יהודה ומסתמא חד תנא הוא ומשני נהי דחולק עם רבי יהודה גבי מחובר וסבר דלא בעי תרוייהו לתלוש מ"מ לענין בפני נכתב ונחתם סבר כרבי יהודה דבעי תרוייהו ולא מכח טעמא דר"י אלא האי ת"ק דרבי יהודה קסבר דכתיבה לשמה בעי וחתמו בתלוש דקאמר היינו בתורף וכר"א ומ"מ בעי שפיר בפני נחתם אף דר"א לא בעי אפי' חתימה מדרבנן מ"מ בעי בפני נחתם משום קיום דהא לפי האמת נמי סבר רבה להא דרבא לפי שאין עדים מצויין לקיימו ודו"ק. (עיין במהרש"א):

בד"ה עד שתהא כו' שכתבו על אילן תלוש. נ"ב עיין בחדושי רשב"א בפרק שני:

בד"ה דקיימא לן כו' וצ"ל במשולשין איירי כו'. נ"ב הכא מיירי במשולשין בגט אלא שאין השליח מכיר בשילוש ושני גטין שוין דקתני שוין בשמותיהן של נשים ולא בשמותיהן של אבות עד כאן לשון רשב"א בחדושיו בפ' המגרש:

גמ' ומעיקרא מ"ט כו'. אע"ג דשינויא דר"י היא לא יתכן לשמואל ור' יוחנן ואילו שינויא דר"א היא הוא לכ"ע מ"מ האי ואלא ר"מ וכי לא בעי כו' ומתני' דמחובר כר' יוחנן ושמואל דמוקמי כר"א דלר"ל לא יתכן וכמ"ש התוס' ואף דבאותו ה"א ודאי דליכא לאוקמי כר"י דהא חתמו פירוש תורף מ"מ שמענו הסברא דאם יכול לאוקמי למתני' כתנא לפירוש אחד מן האמוראים ניחא ליה דמצינו לומר דרבה סובר כוותיה [א"כ טפי הו"ל לאוקמי כר' יהודה ואליבא דר"ל] וק"ל:

גמ' דמר סבר לפי שאין בקיאין ומר סבר לפי שאין עדים מצוין וכו'. בה"א זו קשה הסיפא וחכמים אומרים אינו צריך וכו' והמוליך לשון אינו צריך קאי ארקם וחגר [כמ"ש לעיל במתני'] ע"כ ס"ל טעמא דלשמה ומדקסברי מוליך ע"כ ס"ל קיום וכדבסמוך ותקשי לדידיה ממנ"פ מה סברי רבנן בתראי לסברתו דהשתא וק"ל:

גמ' ורבא מתרץ לטעמיה כו' ואתי ר"א וכו' שלא תחלוק במדינת הים. [והא דנקיט במדה"י דלרבא אין חילוק רק ממדינה למדינה הו"ל למנקט] ולמסקנא ניחא דבא"י כיון דאיכא עולי רגלים ובתי דינין דקביעי אף ממדינה למדינה א"צ שיאמר ואפשר דהגמ' נקיט לישנא דשייך אף למסקנא ובה"א דאכתי לא ידע שייך דלא תחלוק במדינה למדינה וק"ל:

ברש"י בד"ה ואמר אביי כו' כגון עיירות שמנה הכתוב במזרחה של א"י. משום דרקם וחגר במזרח נקיט מזרחה:

בא"ד ויש מהן שבולטות מחברותיהן כו'. כצ"ל:

בתוס' בד"ה וחתמו ונתנו לה לכתחלה נמי כשר וכו'. שלא תימא ודאי לוכ"ת אנן מדאורייתא כו' לכתחלה נמי כשר דבדאורייתא אין חילוק בין לכתחלה לדיעבד אבל למסקנא דאיירי בדרבנן נפרש כמשמעו וחתמו בדיעבד לזה הכריחו דאף לקושטא לכתחלה נמי כשר אפילו מדרבנן ולזה הקשו וא"ת כו' דבמחובר אין לומר חתמו פי' לכתחלה דבהדיא קתני רישא אין כותבין לכתחלה וק"ל:

בא"ד משמע לר"מ א"צ כו'. אפילו מקום איש ואשה מדאצטריך לאשמעי' לר"א דמפרש וכתב אכתיבה ממש שצריך להניח הא אפילו לר"מ דוכתב קאי אחתימה צריך להניח ומשמעות המשנה שם כאילו המכוון על דין דצריך שיניח מקום וכו' וק"ל:

בא"ד והא דלא קאמר הכא כו'. ולא הול"ל כשר דמשמע דיעבד:

בא"ד ואומר ר"ת דגבי לשמה כו'. אבל א"ל דבמחובר אין כותבין קתני וה"ה לכתחלה אין כותבין שלא לשמה גזירה וכו' אבל במצאו כתוב אין לגזור כל כך דהא מפרק כל הגט הוכיחו דאף לכתחלה כותבין אי לאו טעמא תקנות קטטה כו' וק"ל:

בתוס' בד"ה מודה ר"א כו' מה תקלה יש בכך כו'. הא קושטא הוא דלא בעי חתימה לשמה וא"ל שיסמוך עליהן אף בלא עידי מסירה ואף שהדבר אמת מ"מ אין ממש בגט דעידי מסירה כרתי היאך תלוי זה במזוייף מתוכו אף בחתמו לשמה יופסל מטעם זה ע"כ אין זה חששא רק נסמוך עליהם בבא גט כתוב וחתום לפנינו שנאמר מסתמא עשו בהכשר ולקחו עידי מסירה. ועיין בחידושי הרשב"א באורך דאף חתימה צריכה להכשר הגט כגון היכא שנסמוך על עידי חתימה שמסתמא נעשה בהכשר ע"י עידי מסירה א"כ הוי כגוף הגט וצריך לשמה וע"ש. וא"ל א"כ מאי פריך אי ר"א כתיבה בעי חתימה לא בעי זו באמת משני מודה ר"א במזוייף כו' דודאי כי ליכא סהדי חתימי כלל כשר דלית ליה עידי חתימה כרתי אבל כי ישנו עידי חתימה צריך להיות לשמה כיון דלפעמים סמכינן עליהם להכשיר הגט וכי לא הוי לשמה הוי מזוייף מתוכו דכיון דעל פיהן מכשירין הגט הוי בכלל כתיבת הגט. אבל עיקר הדבר הזה לא ברירא בעיני דמה ענינו לעיקר הגט להיות לשמה כיון דאינן מועילין אלא לראיה בעלמא כאילו אתו ב' מעלמא ומעידין שראו הגירושין ואילו היו עידי מסירה כאן לא צריך לדידהו ואין מועילין ולא מזיקין בעיקר הגט וכל מה שנכלל בוכתב מעכב בעיקר הגט שאף אם הגירושין אמת לא הוי כריתות מצד עצמן בהעדר אותו הדבר ודו"ק:
בסוף הדבור דאם אין עושין חתימה לשמה וכו'. אין מחוור לי לכאורה דהא כתבו בדבור הקודם דלא גזרינן לר"מ כתיבה אטו חתימה אפילו לכתחלה והיאך נגזר לר"א חתימה אטו כתיבה לפסול אפילו דיעבד וק"ו הוא דטפי יש לגזור כתיבה אטו חתימה שאח"כ מחתימה אטו כתיבה הקודם לו דהיינו מ"ש דאם אין עושין חתימה לשמה גזרינן פן לא יכתבו גם הכתיבה לשמה וכלפי לייא ודו"ק ועוד טפי שייך טעות דשלא לשמה בעדים דלאו כ"ע גמירי כדלעיל מיעוט אין בקיאין ואילו ספרי דדייני כולן בקיאין כדלעיל (גיטין י.):

בתוס' בד"ה הא מני. עיין בח"ש. ודברים שאין להן שורש הן היאך יעמידו ע"ז הקושיא שחד ת"ק הוא מי פסיקא ולר"י ושמואל ת"ק דר"י דמחובר דאין כותבין הוא ר"א וזה מפורש לתינוקת של בית רבן דעל הרוב ת"ק דר"י הוא ר"מ ועוד דא"כ מה תירצו בהא ס"ל כר"י סוף סוף) כיון דחד תנא הוא היאך מצי סבר כר"י וצ"ל שיבוש שלו כמ"ש באורך ויהיה התירוץ פורח באויר ונשתייר בקולמס וחסר מן התוספות ועוד דאין מקום לתירוצם כיון דת"ק דר"י דר"פ ב' ר"א הוא א"כ ע"כ ת"ק דמחובר נמי ר"א היא דחד ת"ק הוא וא"כ היאך תירץ רב אשי הא מני ר"י הוא דזה אי אפשר כיון דת"ק דמחובר ר"א א"כ פירוש חתמו אתורף כשמואל ור"י וא"כ חתמו דר"י נמי פי' תורף והיכא שמעינן דס"ל לר"י כתיבה וחתימה ממש בעי לשמה ובתלוש כמ"ש התוס' לעיל בד"ה דתנן וכו' ואולי הכותב זה בח"ש לא הבין התוס' לעיל רק כמקצת טועין שכתבו [דהא שכתבו התוס'] דרב אשי אתיא כר"ל משום דלשמואל ור"י אתיא מתני' דהכא כר"מ כיון דלא שמעינן דלא בעי ר"מ כתיבה לשמה ממתני' דמחובר וזה הבל דמ"מ מדר"נ מוכח דלא צריך לר"מ כתיבה לשמה וזה פשוט ועוד קשה דהא כבר סתרו התוס' לעיל [בד"ה דתנן] דא"ל (כר"א) [כר"מ] ובפנ"כ משום אחלופי כיון דע"כ ס"ל למתני' דר"פ ב' דידענו לא מהני א"כ לא אתי לאחלופי ולמה לי בפני נכתב ע"כ משום לשמה. (מ) אבל כוונת התוס' כמשמעו דקאמר הא מני ר"י כו' משמע לכאורה דלית לן תנא דס"ל בפנ"כ ובפנ"ח כ"א ר"י וכל היכא דהוזכר הוא ר"י ולקמן הוא ת"ק דר"י ותקשי שם הא מני לזה אמר בהא וכו' ואין הגמ' מבקש רק שנמצא תנא דס"ל הך סברא וכי תימא [אמאי לא הקשו] ממתני' דהכא דת"ק נמי ע"כ לאו ר"י הוא דר"י ס"ל רקם כמזרח ות"ק ס"ל לאפוקי רקם וחגר דהוי כא"י י"ל דמ"מ לא אלים כ"כ לאקשוי מהכא כיון דלא הוי ת"ק דר"י דז' דיעות במשנה כ"א לעצמו ת"ק ור"ג ור"א ורבנן בתראי ורשב"ג ור"י ור"מ וסוף סוף גוף הדין השנוי במתני' דהמביא ממדינת הים צ"ל גם ר"י ס"ל ומצי למיתני אף אליבא דר"י גופא הך דינא אף שר"י ס"ל יותר ועדיף מינה אפילו רקם ס"ס גוף הדין שייך למיתני אליבא דר"י ואולי בחגר אף ר"י מודה ונקיט מדה"י לאפוקי חגר משא"כ בר"פ ב' בגופא דדינא ת"ק ור"י המה שני הפכים וק"ל:

בתוס' בד"ה עד שתהא כו' וא"ת למה לי למינקט וחתימתו כו'. לכאורה דאי לא"ה דלמא ר"י כר"א ס"ל וכתיבה בעי לשמה לא חתימה ומנ"ל תנא שלישי דפליג אר"מ ואר"א אבל מיתורא דוחתימתו וכו' משמע דצריך אף דכאן לענין מחובר אין נ"מ מ"מ נ"מ לענין לשמה וק"ל:

בתוס' בד"ה דקי"ל כו' דמסתמא בהכשר נעשה וכו'. אילו צריך שידעו הני בהני ניחא דלא היו חותמין אילו לא היה שם עידי מסירה אבל זה פשוט דאינו דהרי החתימה קודם מסירה והחתימה במדינת הים והנתינה בעידי מסירה בא"י רק בלא עידי חתימה אמרינן שמא זיוף הוא והיא כתבתו אבל ע"י החתימה שרואין שאינו זיוף אמרינן תו מסתמא בהכשר נעשה כיון דבע"כ בא הגט לידה מיד הבעל וק"ל:

בא"ד כדאמרינן בהשולח וכו'. דמדלעיל שאין העדים חותמין על הגט כו' אין כוונתו שם רק שעידי מסירה מועילין בלא עדי חתימה לאפוקי מדר"מ ושמא אף עידי חתימה לחוד מועילין וקצת משמע אפילו כן מדלא מהדר לר"מ דביש עליו עדים ולא נתנו בפני עדים הולד ממזר דהא ר"מ בלא עידי מסירה איירי מדהוצרך ר"א לומר אם נתנו בפני עדים מיהו אין זה הכרח כ"כ דהא לר"ת ז"ל לר"מ נמי צריך עדי מסירה ורמב"ן ז"ל כתב זה לסיוע לרי"ף דלר"א אינו פסול בעידי חתימה לחוד אבל לקמן משמע דנוסף לעידי מסירה דצריך לר"א התקינו רבנן עידי חתימה משום תיקון העולם ע"ש אבל הכא משמע שהעולם חותמין ונהגו בעידי חתימה לא בעידי מסירה משום תקון וכו' אבל התם משמע לר"א דאמר עידי מסירה כרתי תקינו רבנן שיצטרכו ג"כ עידי חתימה כו':

בא"ד צ"ל דבמשולשין וכו'. אבל שם אביו לבד מסתמא ידוע לעדים או לאשה עצמה ע"ש בר"ן ועיין בדינים אלו ברי"ף ובר"ן ובאשר"י ורשב"א שם ס"פ בתרא במקומו גם במאור ומלחמות שם שהאריכו ע"ש:
בסה"ד במקום הודאות בעל דין. אף דידוע שלא נתנו בפני עדים וכיון דהעדים עושין הקנין מה ענין הודאה לקנין מ"מ כיון שמודה שנתנו לו אין אנו מזדקקין תו אחר הודאתו וכן מצינו בדיני ממונות בהרבה מקומות וק"ל.

בתוס' בד"ה ומר סבר לפי שאין עדים וכו'. דסברת מאי לאו וכו' הוא דדחיק ליה שיפלגו בדבר ההוה שזה אומר שכיחי וגמירי וזה יאמר לא שכיחי וגמירי וכיון דע"כ בדר"א צ"ל דוחק זה דלמא גם ת"ק ור"ג פליגי בזו לזה כתבו דאף ר"א לא פליג בסגנון זה רק שלא תחלוק ומ"מ צריך ליישב למה לי להמתרץ לסיים ר"א דמאן דכר שמיה ממילא נשאר כסברת המקשה ודו"ק. ויש אומרים דכוונת התוס' שאם להמקשה היה ניחא דפליג ר"א במציאות אם הוא שכיח למה לי להמתרץ לחפוץ אופן אחר לזה אמר דגם המקשה למד כן ודו"ק:

גמרא ואתא ר' אליעזר. כצ"ל ביו"ד וכן בסמוך וברש"י ותד"ה ומ"ס:

תד"ה וחתמו. ומאן דמפרש נמי כו' ור"א היא משמע דלר"מ א"צ כו'. לכאורה יש לדחות דלהכי לא מוקי כר"מ דלדידיה מאי איריא משום תקנה תיפוק ליה משום דהוה גזירה לגזירה עי' פרש"י שם. אבל גם עתה ר"י שם ע"כ גוזר גזירה לגזירה ע"ש:

בא"ד דכיון דידעי דצריך לשמה. כצ"ל:

תד"ה מודה (בסופו). וי"ל דמ"מ איכא למיגזר חתימה אטו כתיבה. וא"ת כיון דהגזירות אינן שוות מנ"ל למילף חדא מחברתה. וי"ל דר' אבא אומר סתמא דמודה ר"א במזוייף מתוכו ומשמע דכולל כל מיני זיופים רק דהוקשה להם דליכא טעמא דניגזור בזיוף דשלא לשמה ולכן נאמר דודאי לא כיוון ר' אבא לזיוף הזה וחדשו בתירוצם דגם בזה איכא טעמא למיגזר. ובאמת ל"י עיקר דברי ר' אבא היכא הוא דבכ"מ מביא דאמר כו' ועי' לקמן (ט) בתד"ה האמר ובב"מ (צח) ד"ה דאמר ובמש"כ שם (צז ב):

תד"ה דקי"ל. קי"ל כשמואל דבדיני פליג לקמן אדרב כו'. ק"ל דלא קי"ל כשמואל בדיני אלא נגד רב אבל היכא דפליג על ריו"ח הלכה כריו"ח וכש"כ דנגד ריב"ל א"ה כמותו דהא ריו"ח וריב"ל הלכה כריב"ל ולק' שם אריב"ל ג"כ דהילכתא כר"א בגיטי לחוד וע"ש בק"נ אות מ"א:

בא"ד והאר"א מודה ר' אלעזר. כצ"ל בל"י וכן לקמן:

בסה"ד דקידושין אסר לה אקרובים. לכאורה הל"ל דאסר לה אכ"ע ועמש"כ בקדושין (סה ב) ברש"י ד"ה הכא קא חייבה לאחריני:

תוס' ד"ה דקי"ל וכו' מיהו יש לחלק. עי' לקמן דף י ע"ב תד"ה חספא בעלמא. וע' בהרא"ש ב"ב פרק גט פשוט סימן ז:

תד"ה חתמו ונתנו לה כשר. דבפרק כל הגט. והכותב מוכיח כו'. לכאורה תמוה דהיא גופה קשיא מנ"ל להש"ס בהכותב להוכיח דלמחזי כשקרא לכתחלה ל"ח. דלמא ר"נ בדוקא נקט חתמו ונתנו לה כשר בדיעבד. ואם נימא דס"ל להש"ס מסברא דאין לחלק א"כ אזדא לה הוכחת תוס' דשפיר י"ל דר"נ דוקא קאמר משום דלכתחלה בעי לשמה כמו מחובר, ומ"מ דייק הש"ס שפיר דלמחזי כשקרא ל"ח. היינו כיון דמוכח מדר"נ דעכ"פ בדיעבד לא פסלינן משום מחזי כשקרא ממילא גם לכתחלה ל"ח. וע"כ ל"ק ר"נ דוקא דיעבד אלא משום לה לשמה. אבל בעלמא דליכא משום שלא לשמה אף לכתחלה כשר. אע"כ דהוכחת תוספות דדלמא גם לענין מחזי כשקרא יש לחלק בין לכתחלה לדיעבד. וא"כ קשה כנ"ל דדלמא באמת ר"נ דוקא דיעבד קאמר. ובהכרח צ"ל דקים ליה להש"ס דר"נ אף לכתחלה קאמר. (וכיוצא בזה מצינו בשבת (דף קנו ע"ב) תוס' ד"ה ותרגמא זעירי. וברשב"ם פסחים (דף קא ע"ב) ד"ה לקבע קמא הדר עיי"ש).
אמנם לפ"ז יקשה דמה הקשו תוספות לעיל ד"ה ורבנן. דמאי פריך הש"ס דדלמא תקנו משום לכתחלה. וגם למאי הוצרכו לפ' דהא דאמרי' וכי לא בעי ר"מ כתיבה לשמה מדרבנן בעי היינו דחתמו קאי אתורף, הא בפשוטו י"ל דכוונת הגמרא באמת לקושי' התוס' דדלמא מדרבנן בעי היינו דלכתחילה בעי לשמה כמו מחובר. ופריך מהא דאמר ר"נ אומר היה ר"מ כתבו וחתמו, והיינו מכח דידעי חז"ל דר"נ אף לכתחלה קאמר. א"כ מוכח דלכתחלה לא בעי לשמה כמו דפרכי' בהכותב מכח הקבלה שהיה בידם דר"נ אף לכתחלה קאמר. ה"נ י"ל דפרכי' הכא מכח זה, ואפשר דדחיקא להו לפרש בלישנא דהש"ס כי לא בעי ר"מ כתיבה לשמה דהו"ל לומר כי לא בעי ר"מ דיעבד אבל לכתחלה בעי. עכ"פ מרווחנא בזה ליישב מה דקשה לכאורה על הרשב"א בחי' להוכיח דלר"א אפי' לכתחלה לא בעי ע"ח מדפרכי' אי לר"א כתיבה בעי חתימה לא בעי, ודלמא תקנו כן משום לכתחלה ע"ש. ולכאורה יפלא דא"כ יקשה קושי' התוס' ד"ה דתנן דדלמא משום לכתחלה תקנו. ולפי הנ"ל י"ל דהרשב"א מפרש כן לקושטא דמלתא בכוונת הש"ס במה דאמרי' מדרבנן בעי היינו לכתחלה גם אף אם לא נפרש כן בכוונת הש"ס אין קושי' כ"כ די"ל דהו"מ לדחות כן אלא דעדיפא מיניה פריך דדלמא אפי' דיעבד מדרבנן בעי לשמה וחתמו אתורף קאי. ודחי מהא דר"נ מצאו באשפה וממילא מוכח דאף לכתחלה לא בעי לשמה דקבלה הוי בידם דאף לכתחלה קאמר ר"נ כנ"ל:

בא"ד משום תקנת עגונות משמע דבמצאו באשפה כו'. תמוה לי על ראייתן דלמא להך מ"ד באמת מוכח ממתני' דבמצאו באשפה אפי' לכתחלה כשר ומוכח באמת דגם במחובר כשר לכתחלה ול"ג כתיבה אטו חתימה. דכי היכי דל"ג בלשמה ה"נ במחובר. ומתני' דאין כותבין במחובר באמת כר"א לענין טופס דגזרינן טופס אטו תורף כיון דהכל כתב סופר, אף דמתני' דאין כותבין כר"א מ"מ מוקי מתני' דהכותב טופסי גיטין כר"מ דאין בזה קפידא כמ"ש תוס' לקמן (דף כז) ד"ה אבל סיפא, אבל מאן דמוקי מתני' דאין כותבים כר"מ דחתמו חתימה ממש י"ל כי היכי דמבואר דמתני' במחובר פסול לכתחלה דגזרינן כתיבה אטו חתימה ה"נ לענין לשמה, וא"כ י"ל דה"נ דוקא דיעבד וס"ל דחתמו ממש וכר"מ. וא"כ מנין לנו להמציא חילוק בין לשמה ובין מחובר, הא י"ל דכהדדי נינהו ובהא תליא דאם מפרשי' מתני' דאין כותבין כר"מ ה"נ בעינן לכתחלה לשמה ואם מוקמי כר"א לא מצינו לר"מ פסול לכתחלה בכתיבה לא במחובר ולא בלשמה וצע"ג:
ולכאורה היה נראה דהוכחת תוספות דע"כ קים ליה להש"ס דהך מימרא דר"נ אומר היה ר"מ היא הלכה פסוקה ולא תליא כלל בפלוגתא בפירושא דתלשו וחתמו, דאל"כ מה פריך הש"ס והאמר ר"נ אומר היה ר"מ דלמא ר"נ סבר כמ"ד תלשו וחתמו דהיינו חתמו ממש ור"מ היא, מש"ה כמו דמחובר כשר דיעבד ה"נ שלא לשמה, אבל רבה י"ל דס"ל דחתמו היינו תורף, ור"א היא ולא מצינו דלר"מ מחובר כשר דיעבד, י"ל דבאמת מחובר ושלא לשמה פסולי' מדרבנן גם בדיעבד, אבל באמת ז"א דשפיר י"ל דזהו באמת פסיקא דעל הך קבלה שקיבל ר"נ אומר היה ר"מ מצאו באשפה, חתמו ונתנו לה כשר ליכא מאן דפליג, אבל בפירושא דקבלת מימרא זו דיש ב' פירושים אם חתמו דוקא דיעבד או אף לכתחלה, בזה י"ל דתליא בפלוגתא דאם נפרש במתניתין תלשו וחתמו אתורף ור"א לא מצינו דלר"מ אוסר במחובר לכתחלה י"ל דמחובר ושלא לשמה אף לכתחלה כשר. ומש"ה י"ל דקבלת המימרא דאומר היה ר"מ מצאו באשפה חתמו ונתנו לה ל"ד דיעבד, ומאן דס"ל תלשו וחתמו ונתנו לה חתמו ממש ור"מ כי היכי דמחובר לכתחלה פסול ה"נ שלא לשמה, וס"ל דחתמו ונתנו דוקא דיעבד וא"כ שפיר י"ל כדברינו דהש"ס פריך שפיר דעכ"פ דיעבד ודאי כשר דאין חולק על הקבלה זו דאומר היה ר"מ, אבל מ"מ י"ל דלשמה ומחובר שוים ותליא בפלוגתא הנ"ל וליתא להוכחת תוס':

מודה ר"א במזויף מתוכו. תוס' נדחקו בפירושם ולשיטת רי"ף עידי חתימה נמי כרתי ע"ש וכמ"ש הר"ן פ' המגרש ראי' מזה לשיטת הרי"ף ורשב"א בחי' כ' אפי' אי לא נימא כהרי"ף מ"מ כיון דע"י נדע שהגט נעשה בהכשר ה"ל חתימתם מן הכתיבה מן התורף ובעי לשמה מן התורה. ולשון רש"י בסנהדרין כ"ח ע"ב צ"ע מ"ש ד"ה במזויף מתוכו וכו' במאי קני לי' בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא עכ"ל. ואיך ובמה נעשה חספא בעלמא כיון שנכתב בכשרות ונמסר בפני ע"מ רק חיישי' דלמא אתי ב"ד למסמך עלי' כמ"ש תוס' בשמעתין או אתי בע"ד למסמך עליהו כמ"ש לעיל בשם רש"י אבל להניח שהוא חספא בעלמא דמזה הטעם לא יקנה לא הבנתי ונוטה קצת לדברי הרשב"א הנ"ל כיון דתקנו חתימה ה"ל בכלל תורף השטר וכיון שהתורף נכתב בשום פסול ה"ל השטר חספא בעלמא אע"פ שאינו דומה לדרשב"א דמיירי בגט דבעי כתיבה לשמה והכא בשאר שטרות ועדיין צריך עיון. ודע להפוסקים דמפני תיקון העולם לאו עצה טובה אלא פסול מדרבנן בלא עדים ודלא כמ"ש תוס' לעיל סוף ד"ה יש בו זמן וכו'. לאותן הפוסקים הוצרכו לתקן שיהי' חתימת הגט מתורף הכתיבה דאל"ה אלא מילתא באנפי נפשי' נמצא מיד שנכתב הגט הוא ראוי ליתנו מן התורה ומ"מ א"א ליתנו כך שחסר חתימת העדים וה"ל מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה ואנן בעי' וכתב ונתן. בשלמא אי עצה טובה בעלמא א"כ הוה חתימת העדים כמדבר דברים בעלמא בין כתיבה לנתינה אבל כשמעכב הדבר וא"א לתנו בלא"ה ה"ל מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה אבל הם תיקנו שיהי' הכל מעין כתיבת התורף וכולי חדא כתיבה היא וממילא פסול שלא לשמה:

רב אשי אמר וכו' כ' בית מאיר לדינא לא פליג ר"א אמזוייף דא"כ הוה מזויף מתוכו שלא כהלכתא ורב אשי מוקי מתני' כר' יהודה לבר מהילכתא א"כ מאי דחיק רבא מ"ט לא אמר כרבה למוקי' דלא כהלכתא ואין לומר קושי' הש"ס דרבא יאמר בפ"נ משום לשמה ובפ"נ משום קיום דתי' ש"ס א"כ ליתני בפני נחתם לשמה לא משמע כן אע"כ מזויף מתוכו הלכתא היא ע"ש ודיוק נכון הוא ואימא בי' מילתא המהרש"ל ביש"ש סי' י"ג כתב דאין לומר לכתחילה בפני נכתב ונחתם אלא בפני נחתם דיש לטעות בפני נכתב וגם נחתם אבל לא בפני ע"כ לכתחילה לא יאמר כן וראי' דבכל משניות קתני בפני נכתב ובפ"נ והלא הם הקפידו שלא להרבות דברים דלמא מיגז גייז והוה לקצר ולומר בפנו"נ אע"כ קפידא יש ע"ש. ולא ניחא לי' למימר משו"ה תקנו כן משום אם יאמר בדבור אחד בפנו"נ ה"ל תלת מילי בחד ענינא וגייז אבל בפני נכתב ובפ"נ הוה תרי ענינא ולא גייז. אפשר מהרש"ל לא מחשיב לי' חד ענינא אפי' יאמר בפנו"נ ועוד רבא לא חייש לגייז. ונ"ל לרבא בלא"ה א"ש דלא יהי הטפל חשוב מהעיקור דבפני נחתם עיקור ונכתב משום איחלופי וע"כ קבעו בפני גבי נחתם ג"כ אך לרבה קשי' ומיהא אי אתי' כר' יהודה י"ל דרמזו לן דשניהם עיקרים הכתיבה והחתימה. אך אי כר"א ומשום מזויף בתוכו ולתוס' הוא חשש וגזירה בעלמא ע"כ נחתם הוא טפל וה"ל לתקן בפנו"נ ועכצ"ל כמו שכתבתי אני דגייז לי' ומשום דוחק זה נאיד רב אשי משינוי' דמזויף מתוכו דא"כ בפ"נ ל"ל והש"ס לעיל אה"נ הומ"ל משו"ה רבא לית לי' דרבה משום דשינוי' דמזויף ק' לימא בפנו"נ והוה צ"ל ורבה ס"ל שמא גייז ורבא לית לי' גייז א"כ עדיפא מיני' קאמר דפליגי בגייז דלשמה וק"ל:

עד שתהיה כתיבתו וחתימתו בתלוש. כ' תוס' דיטעו ואשרוש בין כתיבה לחתימה ולאו דוקא אשרוש אלא בטלו שם וכ' רשב"א מזה מוכח דתלוש ולבסוף חברו ובטלו הוה מחובר לענין גט. והנה הרמ"ה שבטור סי' קכ"ד ס"ל אם כתבו וחתמו בתלוש ושוב חברו ותלשו אינו פסול דה"ל קציצה בין כתיבה לנתינה. והרשב"א כתב דלא הקפידה תורה אלא בשעת כתיבה לא יהיה מחוסר מעשה אבל כשנכתב בשעה שלא היה מחוסר מעשה ושוב הפסיק בין כתיבה לנתינה בחיבור וקצץ לא איכפת לן דאל"ה תיהדר קושי' תוס' לדוכתה מה צריך לומר חתימתו בתלוש וא"ל כתי' תוס' שיטעו בין כתיבה לחתימה הא אפי' כתיבה וחתימה בתלוש וחזר וחיברה נמי פסול ולומר בין כתיבה לחתימה פוסל חיבור כ"ש אפי' לא בטלו שם ולאחר חתימה לא מפסיל אלא בחיבור גמור ז"א מנ"ל לחלק בכך ממ"נ אי קפידא רק שהכתיבה תהיה בתלוש וכמו שכ' לעיל א"כ בנתינה לא איכפת לן כלל. ואי הכוונה עד נתינה יהיה תלוש א"כ כדין הכתיבה כך דין הנתינה ומנ"ל לחלק אע"כ דלא כרמ"ה הנ"ל אלו דברי רשב"א בחידושיו לקמן. ולפע"ד ליישב הנה פסול מחובר מייתי רשב"א ורא"ש מלשון ונתן בידו דבר המטלטל וניתן אפי' מקנה לה הקרקע לא מהני. ושוב כתב בירושלמי מייתי מספר מה ספר סתמו אינו מחובר אף כל תלוש ע"ש וכ' ב"ש סי' קכ"ד דיש נפקותא בין הילפותת כגון עציץ דמטלטל מיד ליד ומ"מ אינו דומה לספר ע"ש. ונ"ל עוד חיבור קל שאינו מושרש ממש אינו דומה לספר ומ"מ ניתן מיד ליד ולפ"ז י"ל וכתב לה ספר קאי אכתיבה וכרשב"א אותו צריך שיהיה דומי' כספר שלא יהיה מחובר חיבור כ"ש ואהא קאמר עד שיהיה כתיבתו וחתימתו בתלוש לאפוקי חיבור בין כתיבה וחתימה אבל אחר החתימה יכול לחברו חיבור כ"ש ואם אח"כ חיברו חיבור מעלי' פסול מטעם ונתן בידה דבר המטלטל מיד ליד. ואם קצצו בינו לבינו ה"ל מחוסר קציצה בין חתימה לנתינה וא"ש דברי הרמ"ה. אלא לכאורה יש לפקפק דהר"א ששון רצה לומר ספר א' ולא שנים ושלשה ספרים לא נאמר אלא בכתיבה. אבל נקרע אחר החתימה ובנתינה אין קפידא ופר"ח פליג בכח גדול דוכתב ונתן בחדא מחתא מחתינהו. נמצא גם אהנ"ל קשה אי נימא דגם בנתינה פסול מחובר יש לנו לומר בספר מה ספר בתלוש אונתן נמי קאי ואין חילוק בין שיעור חיבור דכתיבה או דנתינה וכ"כ רשב"א. אך כבר ביארתי בתשובה דהא דר"א ששון ודפר"ח תלי' בפלוגתא דתנאי ר"ה ט' ע"ב לר' יהודה מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו ולרבנן דקיי"ל כוותי' מקרא גם לאחריו נדרש וצדקו דברי פר"ח דספר א' ולא ב' ספרים אונתן נמי קאי וה"ה בנידן שלפנינו שיעור חיבור כ"ש פוסל בין בכתיבה ובין בנתינה. ורק הקושי' אר' יהודה דאמר עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש ולר' יהודה שפיר י"ל ולחלק דהא ר"י ס"ל מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו א"כ בספר קאי רק אכתיבה ונתן בידה קאי אנתינה וכנ"ל ומ"מ הרמ"ה כ' סתם שאם חיבר בין חתימה לנתינה פסול ולא חילק בין חיבור לחיבור משום דלדידן קיי"ל מקרא נדרש לאחריו וק"ל:

דקיי"ל הלכה כר"א בגיטין. כ' תוס' משום דמיירי הכא בגטין נקט גטין אבל הלכה כמותו אף בשאר שטרות וכו'. ולפיכך צריך ליזהר שיהיה עדי מסירה וכו' עכ"ל. האי לפיכך צ"ע איך נמשך זה לכאן אפי' למ"ד בגטין ולא בשטרות מ"מ בגיטין צריך להיות ע"מ. ונ"ל לבאר בעזה"י דעת הרי"ף לר"א סגי בע"ח בלא ע"מ והיינו תיקון העולם ור' אפרים כתב דלא מהני ותיקון העולם הוא שעי"ז נדע שנעשה כתיקונו בע"מ. והר"ן הקשה איך נדע על מי נסמוך על העדים הרי כותבים גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ומנא ידעו הם שניתן בע"מ ואי על הבעל אטו דינא גמירי הלא רגיל בכל שטרותיו למוסרם בלי ע"מ רק בע"ח א"כ מנא ידע ליתן גט בע"מ אע"כ ע"ח מהני בלא ע"מ והיינו תיקון העולם. והנה לשיטת הרי"ף א"א לו' כמ"ש תוס' דגם לר"מ בעי' ע"מ משום דבר שבערוה דא"כ מה הועיל לר"א ע"ח כיון דצריך גם ע"מ וע"מ לבד סגי לר"א אע"כ רי"ף וסיעתא לא ס"ל כהתוס'. ואמנם תוס' דבעי למימר דבעי' דוקא ע"מ לר"א ועוד אפי' לר"מ צריך ע"כ לית להו כהרי"ף אלא ס"ל תיקון העולם כר' אפרים ע"י החתומים ניכר ונודע שנמסר כדינו לפני ע"מ ושלא תיקשי קו' הר"ן על מי נסמוך על הבעל הלא הבעל לאו דינא גמיר וימסור גט כאשר רגיל בשטרותיו כל השנה. ע"כ הקדימו תוס' דהלכה כר"א אף בשאר שטרות ורגיל כן כל השנה למסור שטרותיו בפני עדים וה"ה גט לאשתו וא"ש. ובדברים אלו י"ל סתירת רש"י דלעיל ואין להאריך במובן. עוד כ' תוס' אי סגי לר"א בע"ח דל ע"מ מהכא בע"ח סגי. ע' ר"ן פ' המגרש מסיק לא דע"ח כרתי אלא כיון שנחתמו עדים ויוצא מתחת ידה הרי אנחנו כלנו ע"מ שבא מיד הבעל לידה וסגי' בזה במקום ע"מ וא"כ לק"מ קושי' תוס' אכתי כיון שנתערבו הגטין אנחנו לא נדע מי המתגרשת בזה ומי בזה עד דמסיק לא בעי' נתינה לשמה:

והני נמי גמירי. יש לעיין מאי פשיטא לי' דגמירי ולא שכיחי. וי"ל דמסתמא בני חו"ל הסמוכים לא"י שכיחי בא"י ולמדים מהם ומשו"ה בקיאים וה"ה דעדים מצויין לקיימו. אך בני א"י לא שכיחי בח"ל אפי' בסמוכים וא"כ במוליך לא ימצא עדים לקיים ושוב גזרינן מביא אטו מוליך. כך הוה ס"ד השתא:

מובלעות וכו' עמ"ש בזה ובתוס' ומהרש"א לעיל במתני':

תוספות בד"ה מודה ר"א כו' אבל הכא שעדים כשרים כו' מה תקלה יש בכך עכ"ל. פי' כיון דמן הדין אין צריכין לחתום לשמה אין כאן תקלה אם נסמוך עליהם אף כשאין ע"מ לפנינו דהא מ"מ היה מיהא ביד הבעל כיון שחתומים עליו שני עדים כשרים ואמרינן דמסתמא מסר לה בפני ע"מ מיהו עיקר קושייתם בזה לשיטתם דלעיל דלא חיישינן לשמו כשמו משא"כ לשיטת רש"י ז"ל שכתב לעיל בפי' דחששא שאין בקיאין לשמה היינו שמא איתרמי שמו כשמו א"כ הוי שפיר מזוייף מתוכו דהא ע"כ לרש"י דהא דבעי למימר בפנ"ח לשמה ולא סגי לומר בפ"נ לשמה להוציאנו מידי חששא דשמו כשמו דהא ע"כ העדים נמי בקיאין לשמה דאל"כ ליבעי תרי למאן דחייש למיעוטא אע"כ משום דחיישינן דלעולם שציום הבעל לכתוב לשמה ואח"כ מסרו הסופר ליד הבעל ונמלך לגרש או שנאבד הגט ממנו או לא מצא עדים להחתי' ומצאו אחר ששמו כשמו ונתן לו הגט שהלה לא היה בקי לשמה והחתים עליו העדים ואח"כ נמלך השני והחזירו ליד הראשון דע"כ דהכי הוא לשיטת רש"י וא"כ האי חששא שייך נמי הכא ונמצא שאין העדים יודעים כלל מאלו הגירושין ואפשר שלעולם לא היה ביד הבעל אלא שנאבד מיד השני ומצאו השליח והו"ל שפיר מזוייף מתוכו משא"כ באומר בפני נחחם לשמה מידק דייק כן נ"ל והרשב"א ז"ל בחדושיו כתב דכיון שאנו מכשירין הגט ע"י ע"ח לומר מסתמא נמסר בפניהם א"כ לא גרע חתימת העדים מתורף הגט ובכלל כתיבת הגט הוא מש"ה בעינן לשמה ע"ש ודבריו נ"ל נכונים ועיין מ"ש בזה בסוגיא דערכאות לקמן לפרש גם כוונת התוספות כן:

בא"ד מודה ר"א תימה כו' מה תקלה יש בכך כו' עכ"ל. והקשה בני הנבון הבחור כ' בעריש שי' דמאן יימך דסוגיא דשמעתין דמזוייף מתוכו משום שלא לשמה איירי דשפיר מצינן למימר דלרבה נמי לא בעינן אלא כתיבה לשמה ומה שצריך לומר בפ"נ היינו משום שמא חתם קרוב או פסול והו"ל שפיר מזוייף מתוכו וצ"ל בפנ"ח וממילא שיילינן ליה כשיטת רש"י ז"ל:

גמרא רב אשי אמר ה"מ ר"י היא דתנן כו' הא דלא מייתי מדמצריך ר"י בהדיא לכתוב אף הטופס לשמה במתני' דף כ"ו די"ל דס"ל כר"א וגזור טופס אטו תורף אבל חתימה גרע אפילו מטופס כיון דע"מ כרתי ואף לכתחילה כשר בלא ע"ח לכך מייתי מהכא דקאמר להדיא עד שיהא כתיבתו וחתימתו בתלוש ובזה יש ליישב קושית התוס' דהא דנקט ר"י וחתימתו היינו דאגב אורחא קמ"ל דחתימה פסולה במחובר כמו הכתיבה ונ"מ ממילא לענין לשמה וק"ל:

תוספות בד"ה ה"מ ר"י היא אע"ג דבריש פ"ב ת"ק דר"י מצריך כו' עכ"ל. פי' וא"כ לכאורה מצינן למידק מדסיפא ר"י מכלל דרישא לאו ר"י כדדייק הש"ס בכמה דוכתי ע"ז כתבו דאיכא למימר נהי דפליג ת"ק דריש פ"ב אדר"י לענין א' אומר כו' אבל לענין דס"ל לר"י דבעינן כתיבה וחתימה לשמה ובמחובר בהא מודה ליה ת"ק דריש פירקא וזה ברור וכ"כ מהרש"א ז"ל ולל' מהרש"ל ז"ל נשארו בתימא וצ"ע:

בא"ד עד שתהא כתיבתו וחתימתו כו' וי"ל דמשכחת לה כו' ואח"כ נטעו והשריש כו' עכ"ל. ואין להקשות דא"כ הו"ל גט מוקדם דמסתמא לא השריש ביום הכתיבה דר' יודא ס"ל בפ"ק דר"ה דצריך ב' שבתות להשרשה מיהו י"ל דאיירי שכתב מתחילה זמן מאוחר ואפ"ה לא מיפסל כיון שלא חתמו העדים אלא בזמן הכתוב בו ודו"ק:

גמרא מהדרינן אדר"א דקי"ל הלכתא כוותיה בגיטין. ולכאורה יש לתמוה דא"כ קשה איפכא השתא נמי מאי דוחקא דרב אשי לאוקמי מתני' דלא כהלכתא כיון דמתוקמא שפיר כר"א ומודה במזוייף מתוכו ול"ל דר' אשי לא ס"ל הא דר' אבא דמודה ר"א במזוייף מתוכו או שסובר דבכה"ג לא מיקרי מזוייף מתוכו כקושיית התוספות הא ליתא דא"כ הוי לן למיפסק כרב אשי דבתרא' הוא מדקאמר הש"ס מעיקרא מ"ט כו' וכל הפוסקים כתבו להדיא דקי"ל כר"א ומודה ר"א במזוייף מתוכו ושלא לשמה נמי מיקרי מזוייף מתוכו ועיין בל' הרמב"ם ובטור אה"ע ובש"ע ונלענ"ד ליישב כשנדקדק עוד לשון מעיקרא מ"ט לא מוקמינן וכך פירושו דודאי מעיקרא דלא ס"ד דמודה ר"א במזוייף מתוכו או שהיינו סוברים דבכה"ג לא מיקרי מזוייף וא"כ היה מההכרח לומר דר"י פליג אדר"א וסובר דקרא דוכתב קאי בין אכתיבה בין אחתימה לכך לא הוי ניחא לאוקמי כר"י משום דקי"ל כר"א בגיטין אבל למאי דמשנינן דמודה ר"א במזוייף וזכינו לדין דבכה"ג מיקרי מזוייף ממילא אית לן למימר דר"י נמי כר"א ס"ל לגמרי ומה"ט בעי חתימה בתלוש ולשמה משום מזוייף מתוכו ולא משום דוכתב קאי אחתימה והא דאיצטריך לרב אשי לאוקמי כר"י ולא כר"א כשנוייא קמא היינו משום דלא מצינו להדיא דמודה במזוייף מתוכו ודמיקרי כה"ג מזוייף מתוכו אבל מדר"י שמעינן שפיר כדר"א דס"ל כהדדי דאפושי פלוגתא לא מפשינן ודוק כי נכון הוא:

תוספות בד"ה דקי"ל הלכה כר"א וכו' אבל הלכה כמותו אף בשטרות וכו' ולפיכך צריך ליזהר שיהיו ע"מ כו' עכ"ל. נראה לפרש המשך הל' דודאי אי הוי הלכתא כוותיה בגיטין ולא בשטרות א"כ ע"כ דהא דלא מהני בשטרות ע"מ לדידן היינו משום דמצינו בקרא דירמיה וכתוב בספר וחתום משמע דוקא ע"ח משא"כ בגיטין דלא כתיב וחתום אלא וכתוב גרידא סגי בע"מ ונמצא דלפ"ז נמצינו למידין מיהא דע"ח עדיפא מע"מ מדמהני בשטרות ע"ח ולא ע"מ א"כ לפ"ז כ"ש דבגיטין היכא דאיכא ע"ח לא בעינן ע"מ כסברת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דהא גיטין יליף מדבר דבר מממון. משא"כ למאי דקי"ל הלכתא כר"א אף בשטרות דבע"מ סגי וע"כ דקרא וכתוב בספר וחתום עצה טובה קמ"ל כפרש"י לקמן וכדאיתא ר"פ ג"פ א"כ לעולם דעיקר דבר דבר אע"מ קאי בין בגיטין בין בשטרות ומש"ה צריך ליזהר כנ"ל בכוונת התוס' ולקמן נבאר שיטת כל אחד לפי דרכו בעזה"י:

בא"ד אבל לר"מ ניחא וצ"ל דבמשולשין איירי כו' עכ"ל. ולכאורה שפת יתר הוא ואין כאן מקומו ולענ"ד דבלא"ה לא הוי מצי לאקשויי לשיטת הרי"ף אליבא דר"א דל ע"מ בע"ח סגי דאיכא למימר כיון דלר"א ע"מ עיקר אף בממון וחכמים תקנו ע"ח דמהני לחוד א"כ עכ"פ בעינן מיהא שיהא מוכח מתוכו דבלא"ה פסול אף בדיעבד דאין דבר שבערוה פחות מב' דיליף דבר דבר מממון וכל שאין מוכח מתוכו לא חשיב כע"מ משא"כ לר"מ אפשר דלא בעינן מוכח מתוכו כיון דעיקר קרא דוכתב על ע"ח קאי ומדאורייתא היא מהיכא תיתי לן שיהא מוכח מתוכו על זה כתבו דבפרק כל הגט מוכח דלר"מ בעינן מוכח מתוכו וא"כ ע"כ אף למאי דאוקמי כר"מ צ"ל דבמשולשין איירי א"כ הדרא קושיא לדוכתא אי ס"ד דר"א סגי בע"ח לחוד אמאי לא מוקי לה כר"א ובמשולשין אע"כ דבעינן לר"א לעולם ע"מ דוקא וק"ל:

בד"ה ומ"ס כו' וטעמא דר"א כו' עכ"ל. פירוש דאי ס"ד דאף לדעת המקשה ע"כ דר"א פליג וסובר דהני נמי לא שכיחי ושייך פלוגתא בכה"ג אי סמוכים ומובלעים שכיחי או לא א"כ מהיכא תיתי ליה דת"ק ור"ג פליגי בדרבה ורבא כיון דאיכא למימר דאינהו נמי פליגי אי סמוכים שכיחי או לא אע"כ דלסברת המקשה לא שייך פלוגתא בכה"ג וטעמא דר"א ע"כ משום שלא תחלוק ובזה א"ש נמי דכיון שכן סברת המקשה אליבא דר"א התרצן נמי השיב לו כן והניח סברתו בזה להשוות לדעת המקשה בטעמא דר"א כנ"ל כוונת התוס' וכוונתי בזה לדעת מהר"מ ז"ל וק"ל: