גיטין ה ע"א

דף ה - א

אילימא - אם נאמר שהשליח - חרש [שאינו שומע ואינו מדבר]? - אי אפשר לומר כך! היות וכי חרש בר איתויי גיטא הוא - האם הוא בר הבאת גט? והתנן [בדף כג עמוד א]: הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן, משום שאינם בני דעת ואינם ראויים להיות "שליח גירושין". ^[53] ואמר רב יוסף לבאר זאת: הכא - כאן - במאי עסקינן - במה מדובר - כגון שנתנו לה [השליח לאשה] את הגט כשהוא פיקח - השומע ומדבר - ולא הספיק לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", ^[54] כתקנת חכמים, עד שנתחרש השליח בפתאומיות. ^[55]

ומכך שמועיל במקרה כזה לקיים את הגט, ניתן להוכיח כשיטת רבא!

לרבא, הסובר שטעם התקנה הוא, לפי שאין עדים מצויין לקיימו, ניחא - מובן היטב מדוע מסתפקת המשנה ב"קיום" על ידי החתימות. ^[56]

אך לרבה קשיא! מה יועיל ה"קיום", מאחר ואין בני חוץ לארץ בקיאין לשמה?

ומתרצת הגמרא: הכא במאי עסקינן - כאן מדובר - לאחר שלמדו בני חוץ לארץ את ההלכה של לשמה, ואין צריך על זה עדות!

אך הגמרא מקשה: אי הכי - אם כך - אפילו יכול השליח לומר, נמי - גם - יהא פטור מלומר, מאחר ולמדו?! ונסתפק ב"קיום" של עדים.

ומתרצת הגמרא: אף על גב שלמדו, לא עקרו רבנן את תקנתם שהשליח יאמר, משום גזירה שמא יחזור דבר לקלקולו, וישכחו שצריך לכתוב את הגט ולחותמו "לשמה". ולפיכך גם עכשיו צריך השליח, קודם שנוטל את הגט, לוודא שנעשה "לשמה".

ושוב מקשה הגמרא: אי הכי, אפילו אם השליח אינו יכול לומר, נמי - גם כן - תיפסל שליחותו מאחר ואינו אומר, משום גזירה שמא יחזור דבר לקלקולו?!

ומתרצת הגמרא: מקרה זה, שהיה השליח פקח בשעת מסירת הגט ונתחרש אחר כך טרם שאמר, מילתא דלא שכיחא - מקרה שאינו שכיח הוא - ומילתא דלא שכיחא לא גזור בה רבנן ^[57] - חכמים לא גזרו גזירות, אלא על מקרים מצויים.

אך מקשה הגמרא: והא - והרי - גם מקרה בו אשה נעשית שליח להביא את הגט של עצמה מחוץ לארץ לארץ ישראל, והגט לא יחול עד שתגיע לבית דין מסויים שבארץ ישראל, דלא שכיחא - שאינו מצוי כלל. ותנן - [ובכל זאת] שנינו במשנה [לקמן דף כג עמוד ב]: האשה עצמה מביאה את גיטה בתורת שליחות. ^[58] ובלבד, שצריכה לומר: "בפני נכתב ובפני נחתם".

ומוכח שחכמים גזרו לומר גם במקרים שאינם שכיחים!

ומתרצת הגמרא: שלא תחלוק בשליחות! - חכמים לא חילקו בין שליח לשליח. ^[59] וגם האשה עצמה המביאה גיטה צריכה לומר כמו כל שליח אחר. ואף שליח זה ש"אינו יכול" חייב הוא לומר, אלא שאינו יכול!

אך שוב מקשה הגמרא: אי הכי - אם כך - בעל נמי - גם בעל שהביא את הגט [כתוב] עמו ממדינת הים לגרשה בארץ ישראל, יהא חייב לומר "בפני נכתב ובפני נחתם" מטעם זה, שלא תחלוק בשליחות. ^[60]

אלמה תניא - ומדוע אם כן שנינו בברייתא - הוא עצמו שהביא גיטו אין צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם".

ומתרצת הגמרא: טעמא מאי - מהו הטעם - אמור רבנן - שחכמים אמרו - צריך השליח לומר בפני נכתב ובפני נחתם. הרי זה מחשש דילמא אתי בעל - שמא יבוא הבעל - ומערער ופסיל ליה - ויפסול הגט. אם כן, השתא - עכשיו - מינקט נקיט ליה בידיה - שאוחז ומביא הוא את הגט בידו - וערעורי קא מערער עליה? ^[61] - היתכן שיבוא לערער על גט שהוא עצמו הביאו בתורת כשר?! ולפיכך לא תיקנו שיאמר במקרה זה!

ומביאה הגמרא נסיון נוסף להוכיח כשיטת רבא:

תא שמע: דבעא מיניה - ששאל ממנו - שמואל מרב הונא: שנים שהביאו גט ממדינת הים ושניהם נעשו שלוחים. האם צריכין שיאמרו "בפנינו נכתב ובפנינו נחתם". או אין צריכין? אמר ליה: אין צריכין! והטעם: ומה אילו יאמרו ^[62] - כלומר, הרי אם ירצו לומר אנו מעידים שבפנינו גירשה ונתן לה או לשלוחה גט. מי לא מהימני - וכי לא יהיו נאמנים?!

לרבא ניחא ^[63] - לשיטת רבא נוחה ומובנת הלכה זו, שהרי יש להם מיגו. וזה מועיל כמו "קיום".

אך לרבה קשיא! שהרי לדעתו אף שנים המביאין צריכין לומר.

ומתרצת הגמרא: הכא במאי עסקינן - כאן מדובר - לאחר שלמדו.

ושוב מקשה: אי הכי - אם כן - חד נמי

- שליח אחד גם כן יהיה פטור?

ומתרצת כמקודם: גזירה שמא יחזור דבר לקלקולו!

אך מקשה הגמרא: אי הכי בי תרי נמי - גם בשני שלוחים נחייב לומר משום הגזירה?

ומתרצת הגמרא: בי תרי דמייתי גיטא - ששנים יעשו שלוחים להבאת גט - מילתא דלא שכיחא - זהו דבר שאינו שכיח. ומילתא דלא שכיחא לא גזור בה רבנן!

ושוב מקשה הגמרא כמקודם: והא - והרי - אשה הנעשית שליחה להביא את גיטה, דלא שכיחא. ותנן במשנה [בדף כג]: האשה עצמה מביאה את גיטה, ובלבד שהיא עצמה צריכה לומר "בפני נכתב ובפני נחתם".

ומתרצת הגמרא: שלא תחלוק בשליחות! ^[64]

ושוב מקשה הגמרא: אי הכי, בעל נמי - גם כאשר הוא עצמו מביא את הגט לגרשה כאן נגזור שצריך לומר. אלמה תניא - ומדוע שונה הברייתא: הוא עצמו שהביא גיטו אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם.

אך גם את זה הגמרא דוחה כמקודם:

טעמא מאי, אמור רבנן: צריך לומר: בפני נכתב ובפני נחתם? דילמא אתי בעל ומערער. השתא מינקט נקיט ליה בידיה. וערעורי קא מערער עליה?!

ועוד נסיון להוכיח כרבא:

תא שמע: המביא גט ממדינת הים ונתנו לה ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם. אם נתקיים בחותמיו, כשר. ואם לאו פסול.

ומסיקה מכך הברייתא: הוי אומר [כלומר, נשמע מכאן]: לא הוצרכו המביאים גט לומר בפני נכתב ובפני נחתם כדי להחמיר עליה, שללא אמירה זו לא תוכל להתגרש. אלא רצו חכמים להקל עליה שדי באמירת השליח ואין צריך שני עדים נוספים כדי לקיים את הגט.

ולפי זה מוכח כרבא:

לרבא, שטעם האמירה הוא משום קיום, ניחא - מובן היטב, שחכמים הקילו להסתפק באמירת השליח במקום קיום! אך לרבה, קשיא. מה יועיל קיום העדים לעניין "לשמה"? ^[65]

ומתרצת הגמרא כמקודם: הכא במאי עסקינן - כאן מדובר - לאחר שלמדו.

ומקשה הגמרא: והאמרת - הרי מקודם אמרת שאף על פי שלמדו, צריך הוא לומר מטעם גזירה, שמא יחזור דבר לקלקולו?!

ומתרצת הגמרא: כשניסת - שהתחתנה כבר על פי הגט. ומשום הגזירה אין להוציאה מבעלה. ^[66] אך לפי זה קשה: אי הכי - אם כן לפי זה, מה שסיימה הברייתא "הוי אומר: לא הוצרכו לומר בפני נכתב ובפני נחתם להחמיר עליה. אלא להקל עליה", אינו נכון. שהרי רק משום דניסת הוא - שכבר התחתנה, לכן מסתפקים בקיום, ומשמע מכך שאילו לא היתה נישאת עדיין, לא היינו מניחים לה להינשא, גם לאחר קיום. ^[67] ואם כן, חיוב האמירה חומרא הוא. ולא קולא!

אך הגמרא דוחה את הקושיא ומסבירה אחרת:

אכן, מדובר לאחר שכבר התחתנה. והכי קאמר - וכך היה מקום לדייק ולשאול: וכי תימא - ואם תטען ותאמר, שאף שנישאת צריך להחמיר עלה - עליה - ולפקה - ולהוציאה מבעלה, מאחר ולא קוימה התקנה. על כך בא הדיוק: הוי אומר: לא הוצרכו לומר בפני נכתב ובפני נחתם להחמיר עליה ולהוציאה לאחר שנישאת. אלא להקל עליה מלכתחילה, שלא תיזדקק לעדים. ויהיה די באמירת השליח. ^[68]

לרבא ניחא. פי' דהכי קתני, אם אינו יכול לומר בפני נכתב ובפ"נ צריך הוא לב' עדים שיקיימוהו ולא דיו בעד א' לקיימו וכ"ש יכול ולא אמר כן ומתני' רבותא קמ"ל דאיתא להך תקנתא אפילו לעיכובא. כנ"ל. ויש לפרש לרבא יכול תקינו ליה רבנן שלא תנשא עד שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם כדי להקל עליה שלא תזדקק לעדים אבל אינו יכול העמידוהו על דין קיום שטרות דעלמא ותנשא ואם עוררים יתקיים בחותמיו שלא אמרו להחמיר עליה לישב עגונה כיון שאינו יכול ולא מחוור ובמתני' אם יש עליו עדים גרסי' בכולהו נוסחי.

אי הכי יכול נמי. וקשה להו לרבוותא ז"ל והא אמרת רבה אית ליה דרבא הלכך ניחא ליה לרבה לאחר שלמדו כדניחא לי' לרבא ורש"י ז"ל מפרש לה למאי דקס"ד מעיקרא כענין מה שאמרו במקומות אחרים נימא מיהא נמי תהוי תיובתא ואין פי' נכון דיכול נמי' משמ'דנימא יתקיים בחותמיו כשאינו יכול ואלו לדבריו הל"ל אי הכי למה לי קיום ואפי' ביכול ועוד דלקמן הוא גורס כן ת"ש דבעא מיניה שמואל מרב הונא וליכא למקשי מאמוראי נימא מיהא תהוי תיובתיה.
וה"ר משה בן יוסף ז"ל פי' אי הכי יכול נמי כי היכי דשאינו יכול לא צריך לומר בפני נכתב יכול נמי לא נימא אלא בפני נחתם לחודיה שלא תזקק לעדים דהא לרבה לית ליה גזרה דילמא אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא כדאמרן לעיל.
ולא דאיק ליה דהשתא דאמרינן דרבה אית ליה דרבא גזירת דילמא אתי לאיחלופי נמי אית ליה ואע"ג דלדידיה דלגופי' צריך נכתוב מ"מ איכא למימר כל היכא דצריך נחתם צריך נכתב דאל"ת הכי הא דתנן רשב"ג אומר אפי' מהגמוניא להגמוני' כלומר צריך לומר בפני נכתב ובפ"נ קשיא לרבה אלא ש"מ דאית ליה נמי גזירה דילמא אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא וליכא למימר דרשב"ג אנחתם קאי דא"כ מאי אפילו סתם ליתני הכי בהדיא ותו דאמרינן לקמן מעשה באדם א' שבא לפני ר' ישמעאל וכו' ואמר ליה צריך אתה לומר בפ"נ ובפ"נ שלא תזקק לעדים והתם בא"י הוה וליכא משום לשמה ואפילו אתי בעל ומערער אלא שלא תזקק לעדים ואע"פ כן הצריכו לומר בפני נכתב ועוד הא ר' מאיר דלא בעי כתיבה לשמה ואמר בפני נכתב והיינו משום גזירה דילמא אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא כדאמרינן לעיל ועוד שזו הסברא גורמת לערבוב גדול ושבוש של אותה הלכה שבפר' המביא תנין בתחלתו ואני עתיד לפרשה בס"ד (ט"ז ע"ב).
וא"ת אם אית ליה לרבה דרבא משום דילמא אתי לאיחלופי הדרה קושיא לדוכתה דאמרן ורבא מ"ט לא אמר כרבה לאו מילתא היא דמעיקר' קס"ד דרבא חאיש להא ולא חאיש להא הוה למשאל הכי אבל השתא אמר לך רבה היינו טעמא דידי משום דחששו רבנן לכולהו חששי כדי שלא תבא האשה לידי קלקול וזו ראיה היא למה שפרשנו דרבה אית ליה דרבא לגמרי שכל עיקר לא אמרו דלית ליה לרבה גזרה דאחלופי אלא משום קושיא דמ"ט לא אמר כרבא ועכשיו בטלה הקושיא ובטל הטעם.
והראב"ד ז"ל פי' דלאתר שלמד שכיחי מתיבתא בחוצ' לארץ ובתי דינין דקביעי הלכך כארץ ישראל דמי ובארץ ישראל הא אמרן דאפילו ממדינה למדינה לא צריך בשלמא לרבא לא קשיא דלדידיה בדלא שכיח מתיבתא עסקינן ואפ"ה לא חיישינן דסתם ספרי דדיינא בקיאי אלא לרבה דמוקי לה לאחר שלמדו ושכיחי מתיבתא דמגמרי להו הרי הוא ודאי כארץ ישראל או כבבל ולא צריך לא משום לשמה ולא משום קיום דכיון דאיכא מתיבתא משכח שכיחי לקיימו ואמר הרב ז"ל דהכי משמע בירושלמי דגרסינן לא אמרנו אלא בדורות הראשונים אבל בדורות האחרונים שחברים מצויין בחוצה לארץ לא משמע דשכיחי רבנן וקביעי מתיבתא.
וק"ל הא דאמר ר' יהושע בן לוי לא אמרו אלא בדורות הראשונים אבל בדורות האחרונים שהן בקיאין לשמה לא ואקשי' והא רבה אית ליה דרבא ומאי קושיא והא אמרת דלאחר שלמדו חבירים מצויים בחוצה לארץ ועדים מצויין לקיימו.
ויש לומר דהכי פירושו היכי קאמר ר"י בן לוי לא אמרו אלא בדורות הראשונים שאין בקיאים לשמה ואין עדים מצויין לקיימו אבל בדורות האחרונים לא צריך ומפרקינן משום דתרי הוי ואפילו בדורות ראשונים ליכא למיח' אלא משום לשמה גם לזה הפי' יקשה מה שאמרנו על רש"י ז"ל דהוה ליה למימר א"ה אמאי יתקיים בחותמיו ואפי' ביכול ועוד כשאני מגיע אצל פ"ב רואה אני אותו משתבר מאיליו דמתני' דהתם מוקי רבה לאח' שלמדו ור' יהודה לא גזר שמא יחזור הדבר לקלקולו ואפ"ה בעי בפני נכת' ובפ"נ ואפי' אמר נחתם אבל לא נכתב גזירה משום דילמא אתי לאיחלופי בקיום שטרו' דעלמא.
ובתוס' חכמי הצרפתים ז"ל מפורש א"ה דטעמא דהא מתני' מפני שאין עדי' מצויין לקיימו משו' חשש לשמ' במתני' דאיירי ביכול נימ' דמשו' ההוא טעמ' הוה ואמאי אמ' רבה עלה לפי שאין בקיאין לשמ' ומפרקי' אין ה"נ דריש' דומי' דסיפ' כלאח' שלמדו ומיהו התם איכא טעמא משום לשמ' שמא יחזור דבר לקלקולו וכן נמי הא דאקשי' לקמן א"ה חד נמי ה"פ אי הכי בחד נמי לית ביה אלא משום האי טעמא דהא אמתני' דבפרק המביא דלקמן איתמר עלה לא שנו אלא שאין הגט יוצא מתחת שניה' דש"מ דמשמ' להו מתני' משום קיום שטרות ולא משום לשמה וזה הפי' פיתוי דברי' למי שאין לו עינים.
ול"נ דה"ק:א"ה דמתני' משום שלמדו הוא ולא אמרינן הואיל ונגזרה גזירה נגזרה אי נמי אע"פ שיש בודאי מקומות שלא למדו לא גזרינן משום שלא תחלוק במדינ' הים אפי' ביכול נמי משכחת לה להאי דינא דלא צריך לתקנת חכמים זו בין בנכתב בין בנחתם כגון דלמדו ושכיחי ולשמעי' מתני' ביכול דלא צריך כלל ואפילו קיום עדים נמי וכ"ש שאינו יכול במקום שאין מצויין דדי לו בקיום ומפרקי' הא לא מצית אמרת דבכל יכול גזרינן שמא יחזור הדבר לקלקולו ושכיחי ולא שכיחי ואקשינן א"ה כשאינו יכול נמי לגזור ומ"ש ויש כיוצא בשיטה זו בתלמו' הרבה וגדולות מזו ע"ד זו שתי' בפ' כל הבשר בשחיטת חולין וכבר כתבתי' ואינו יכול לגרוס באידך ת"ש א"ה חד נמי לפי דרך זו אבל כגרסת קצת ספרים שגורסין והאמרת גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו אלא שמתמי' אני לפי גרסא זו מאחר שסמך על מה שתירץ תחלה למה חזר ושאל כאן והא אשה וכו'. ול"ק דתרי דמייתו גיטא סבר לרומויי לאשה דס"ד אשה נמי לא שכיחי טפי מנייהו ושלא תחלוק דידה בשלא תחלו' דידהו וזה הלשון עולה ויש לי לשון אחר בספר מלחמות ה' והוא מתוקן מזה.

והא דאקשי' והא אשה דלא שכיחא וכו'. איכא דקשה ליה אשה מאי קושיא ההיא קודם שלמדו היא ולאו משום גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו אלא מדין תקנה ראשונה ומצאתי בספ' הישר דאדחיק ר"ת ז"ל ואומר כיון דאוקימנ' להא מתני' דהמביא גט ואינו יכול לומר וכו' לאחר שלמדו ההיא נמי לאחר שלמדו היא דרישא לאחר שלמדו וסיפא קודם שלמדו לא מוקמי' ובחדא מסכת' יש סדר למשנה. ולא נהירא.
ואפשר נמי משום דתנן בריש ההוא פרקא א' אומר בפני נכתב וא' אומר בפני נחתם וכו' ואוקי' לרבה לאחר שלמדו.
וי"א דה"ק: אלא מילתא דלא שכיחא היא ומילתא דלא שכיחא לא גזרו כלומר הך חששא דלשמה גזרת חכמים היא כדאמרינן לעיל ופקח ונתחרש מילתא דלא שכיח היא ולא גזרו בה רבנן כלומ' לא הצריכוהו לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואפי' קודם שלמדו ולהכי לא גרסי' אלא משום דלא הדר ביה ממאי דאמר גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו ומיהו במקום אלא קאי. ואקשי' והא אשה דלא שכיחא ותנן שצריכים לומר בפני נכת' ובפני נחתם ואי ק"ל א"ה היכי אקשינן לקמן והא אמרת גזרה שמא יחזור הדבר לקלקולו דהא לא צריך לההוא טעמא אלא משום דשמעינן ליה לרבה דאמר הכי בפ' המביא גט תנין. ובהכי אוקמה למתני' דהתם.
וזה מוטעה שכשיגיע למה שאמרו א"ה תרי נמי תרי דמייתי גיטא מילת' דלא שכיחא אם נאמר כן דאפילו קודם שלמדו לא הצריכו לומר בפני נכתב ובפני נחתם קשיא הא דאמרי' בריש שמעתין איכא בינייהו דאתיוה בי תרי ולקמן נמי א"ר יהושע בן לוי לא אמרו אלא בדורות ראשונים וכו' ואע"ג דתרי הוו.
ועיקר קושיא ליתא, ומאן דקשיא ליה לא ניחא ליה בקושטא דמאי אית לך לאקשויי אמאי לא מתרץ לה מתני' קודם שלמדו אבל לאחר שלמדו לא צריך מפני שאין האמת כן דקים לן אפילו לאחר שלמדו אשה כשליח צריכא לומר בפני נכתב ובפני נחתם ודעדיפא וקושטא מתרצינן.
ולענין פסק כתב ר"ה ז"ל וסוגיין כרבא והיכא דאיכא סהדי דמקיימי ליה לא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואיכא הך סוגיא כרבא דכל הנך תיובתא לרבה קשיין ולרבא ניחא ואע"ג דשנינהו אשנויא לא סמכינן ובפ' המביא תנין אמר רב חסדא אפי' שנים מעידים על חתימת ידי שנים פסול מ"ט או כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים משמע דכולו בקיום הגט כשר ולא בעי בפני נכתב ובפני נחתם ואי חיישינן לשמה אפי' כולו בקיום הגט פסול ורבא ורב אשי מכשריבשנים מעידין על חתימת ידי שנים ואין חוששין שמא אותה חתימה שלא לשמה הית' ואע"פ שעידי הגט אין חותמין זה בלא זה מיהו מיחש לא מיבעי דהא אצרוך רבנן משום לשמ' בפ"נ ובפ"נ ואפילו היכא דליכא משום קיום כגון יוצא מתחת ידי שניהם ואי אמר נחתם חציו לא אמר כלום שלא אמר כתקון חכמים ועוד דכולו בקיום הגט לרבה לה משכחת לה דכשר והתם מכשרי לי' כולהו ורב אשי נמי דבתרא הוא וקי"ל כבחראי. ועוד דלרבה איצטריך לאוקמה למתני' דלא כר' אליעזר וקי"ל הלכתא כר' אליעזר בגיטין ולדידיה לא צ"ל נחתם לשמה וכיון דנחתם לאו משום לשמה היא נכתב נמי לאו משום לשמה קאמר דהא רב אשי אסקה כר' יהודה דאלו לר' אליעזר כיון דחששא בעלמא היא לא מזוייף מתוכו מיקרי דבדרבנן לא חיישינן למיעוטא..
ואיכא דקשה ליה מעובדא דבר הדיא דבעי לאייתויי גיטא וא"ל ר' אחאי צריך אתה לעמוד על כל אות ואות שבו ואע"ג דלית הלכה כותיה משמע דלשמה בעי כרבה ור' אלעזר נמי אמר אפי' לא כתב בו אלא שיטה א' לשמה. והא דתניא אפי' נכנס ויוצא כל היום כולו כשר ואוקימנא בסופר ומהו דתימא דילמא אינש אחרינא אשכחי' וקאמר לי' קמ"ל משמע דחיישי' לשמה.
ורגיל אני לומר דאע"ג דלית ליה לרבא דרבה דלצרוך לומר בפני נכתב ובפני נחתם משום חששה דלשמה אלא ס"ל דלפי שאין עדים מצויין לקיימו הצריכו לומר בפני נכתב ובפני נחתם ומשום דלא אתי לאיחלופי הצריכו לומר בפני נכתב מ"מ צריך שיהא עדותו במה שאמר בפני נכתב עדות גמורה. והיינו לשמה למאן דבעי כתיבה לשמה ולא משום שחששו לשאינן בקיאים דהא במקום שעדים מצויין לקיימו אין צריך לומר כלום אלא כיון דמשום גזרה דלא ליתי לאחלופי הוא אם לא אמר לשמה כיון דבעי כתיבה לשמה לא הויא עדות גמורה וכיון שאין אותה העדות מועילה כלום הרי הוא כמי שאינה הילכך משום גזירה לדילמא אתי לאחלופי בשאר שטרו' הצריכו שיאמר בפני נכתב לשמה והילכך אם היה צריך לכתוב כל הגט לשמה וזה אומר בפני נכתב חציו כיון שאין עדותו מועיל כלום פסול דה"ל משנה ממטבע חכמים שאמרו שצ"ל בפני נכתב לשמה ועוד דבכל מקום שאין עדותו בנכתב מועיל אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא. והיינו דתנן בפני נכתב חציו ובפני נחתם כולו פסול ואוקימנא בחציו אחרון וטעמא כדפרישנא.
ומדלא אקשי' עליה דרבא מההיא מתני' שמעינן מינה דלא פליגא עליה דרבא ורבא נמי בהכי מוקי לה כדמוקי לה בגמ' שאם היה רבא צריך לתירוץ אחר הוה מקשי ליה גמ' ומתרץ חדע דהא ר' יהודה לא גזר משום שמא יחזור הדבר לקלקולו ואע"פ כן מודה בנכתב חציו שהוא פסול משום גזרה דילמא אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא כדמוכח שמעתא התם.
ואי קשה להך סברא דידן הא דאקשי' לקמן והא איכא לשמ' בשלמא לרבא היינו מוליך ומביא אבל לרבה קשיא ואי כדברינו לרבא נמי משום לשמה איכא ואע"ג דאיכא משום קיום הגט ומאי קשי' ליה לרבא טפי מדרבה דלרבה נמי משום קיום הגט א"ל כיון דמ"מ לאו משו' לשמה אתקון אלא כי היכי דלא ליתי לאחלופי ואפילו היכא דליכא למיחש משום לשמה צ"ל בפני נכתב והיכא דליכא משום קיום לא צריך בפני נכתב ה"ל למיתני לשמה דלשמה אינו בכלל מוליך ומביא אבל לרבא ניחא דהא משום ההוא טעמא איתקון אפילו איכא עדים לקיימו.
וכל זה איננו שוה לי ולא נכון ומחוור בעיני אבל אין מה שהקשינו קושיא דאע"ג דלא חיישינן לשמה צריך לעמוד על כל אות ואות או על תורף הגט שאם אינו עושה כן אינו יכול לומר בפני נכתב וה"ל משנה ממטבע שטבעו חכמים ואתי נמי לאחלופי בקיום שטרות שהרואה אומר כיון שלא נכתב תורפו או כולו בפניו אין עדותו בנכתב כלום ועיקר עדותו שקבלו חכמים ממנו הוא מה שאומר בפני נחתם ומשום קיום הגט ואתי לאחלופי בקיום שטרות ואי מדר' אליעזר דאמר לא כתב בו אלא שיטה א' לשמה שוב אינו צריך ה"ק שוב אינו צריך לעמו' על כל אות ואות שכיון שאפילו שלא לשמה כשר אינו בכלל הגט וא"נ ר' אליעזר סבר כרבה אנן לא כר' אליעזר קי"ל אלא כרבא ורב אשי.
והא דתניא אפילו יוצא ונכנס כל היום כשר ואוקימנא בסיפא כנ"ל דמילתא ארישא קיימא דקתני אפילו הוא בבית וסופר בעליה כיון שא"ל הבעל כתוב לי את הגט והוא שומע קול קולמוס כשר ואין אומרים גט זה שהוריד לו מן העליה לא גט זה ששמע קול כתיבתו אלא היה תולין להקל בדבר וקתני סיפא שאפילו יצא הסופר מן העליה לשוק וחזר והשלי' וזה שמע קול קולמוס אין אומר שמא איש אחר מצאו ולא כתב גט שהתחי' ובשמו ושם עירו של שני וגט זה שהביא לשליח אחר היה שהי' כתוב קודם לכן קמ"ל. וזה הפי' נכון.
ויש שרוצה לומר דסיפא לאו משום מביא שצ"ל בפני נכתב לשמה אלא ה"ק אפילו סופר בעליה אין חוששין שמא לא כתבו שחזקה שליח עושה שליחותו וכיון שהתחיל גומר וכן נמי אפילו הלך הסופר לחוץ אין מצריכין לשאול ממנו אם כתבו לשמה שכיון שהתחי' גומר וזה הדין בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ בין בנותן בין בשולח תדע מדלא מקשי' מינה תיובתא לרבא ש"מ דלא קשיא ליה כלל.
ונקטינן שהמביא גט ממדינה למדינה היכא דשכיחי לקיימו לא בעי שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם ואפילו בחוצה לארץ דלית ליה לרבא שמא יחזור הדבר לקלקולו ולא שכיחי וליכא למיחש לדברי ר' אליעזר דלא פלוג במדינת הים וגזר הא אטו הא דיחידאה הוא ורבים פליגו עליה ואף על גב דאמרינן לקמן המביא גט בספינה כאלו מביא בחוצה לארץ וטעמא שלא תחלוק בחוצה לארץ לית הלכתא הכי דהא רב חסדא אצרוך מבי ארדשיד לקטיספון ומקטיספון לארדשיד לא אצטריך ולא גזר מוליך אטו מביא ולא חדא אטו חברתה ועוד דהא אסיק רב נחמן דכנהרות דארץ ישראל כולי עלמא לא פליגי וכי פליגי בים הגדול ולאו משום שלא תחלוק שאין בים לא עדים מצויין ולא אינן מצויין אלא שאם הוא בארץ ישראל לשאר דברים אין לחלוק ביניהם לענין גיטין שלא גזרו מתחלה בים ואם היה בחוצה לארץ הרי אין עדים מצויין לקיימו שנוציא זה מכלל הגזירה.
ואי לא מסתפינא מרבוותא ז"ל הוה אמינא דהאידנא ארץ ישראל כחוצה לארץ לגיטין דהא בעונותינו לא קביעי בה בתי דינין ולא שכיחי וליכא למימר דכיון דלא גזור בארץ ישראל מתחלה לא גזרינן השתא דהא רבן שמעון בן גמליאל הצריך בעססיון שבארץ ישראל באותה מדינה ואפילו תימא דרבנן פליגי עליה התם בעיר א' אי אפשר דלא משתמטו וידעי הני בדהני אבל ממדינה למדינה בכל מקום דלא שכיחי צריך שמתחלה כך היתה הגזירה כל מקום שאין מצויין צריך לקיימו. תדע שהרי בבל כארץ ישראל במקומות שעדים מצויין ועל השאר גזרו אלמא אין ארץ ישראל חלוקה בכך אלא מפני מנהגה ואין לך בגזרה זו אלא מקומה ושעתה.

לרבא ניחא לרבה קשיא. קשיא לי למאי אצטריכינן להאריך ולומר והוינן בה ואמר ר' יוסף, בלא הויא ופירוקה דרב יוסף מצינן לאקשויי שפיר מגופה דמתניתין.
ונ"ל דאיצטריך למימר הכי, כי היכי דלא תיקשי לן ולרבא מי ניחא דמאי קא משמע לן, אי לאשמעינן דבקיום חותמיו סגי, הא פשיטא לן כיון דטעמא דמתניתין לפי שאין מצויין לקיימו, ואי לאשמעינן דהיכא דאינו יכול לומר צריך שיקיים בחותמיו, הא נמי פשיטא דמנא תיתי דלא, משום הכי איצטריכינן לומר והוינן בה ואמר רב יוסף, וה"פ בשלמא לרבא ניחא דטובא קמ"ל מתניתין, דאי לאו מתניתין הוה אמינא כיון דקיום שטרות דרבנן, והכא משום עגונא אקילו ולכתחילה בעד אחד שיאמר בפני נחתם סגי ומוקמינן לה קצת אדינא דאורייתא כי היכי דלא תיעגן ותיתיב, השתא נמי כיון דע"י פקח משדר לה וכי יהביה נמי שליח ליד האשה ההיא שעתא פקח הוה אלא דחוליה אנסיה בכי האי גוונא כי היכי דלא תיעגן נקל ביה ונוקמא לגמרי אדאורייתא ולא ליבעי קיום כלל, קא משמע לן דלעולם לגרועי מתרי לחד אקילו בה, אבל למישרי בלא כלום כולי האי לא אקילו, אלא אם אינו יכול שיאמר, יתקיים בחותמיו ובקיום מיהא סגי דלשמה לא חיישינן, אלא לרבה קשה דהא איכא למיחש ללשמה כנ"ל.
ועוד יש לי לומר, דע"כ איצטריך למימר הכי כי היכי דלא לידחי רבה דמשבשתא היא, דמאי אינו יכול לומר היינו חרש, וחרש לאו בר איתויי גיטא הוא, ולפיכך ע"כ איצטריך לפרוקה כדפרקה רב יוסף והדר מותיב מינה, וזה נ"ל עיקר ושטה זו פשטה בהרבה מקומות בתלמוד.

הא דאקשינן אי הכי יכול נמי וכו'. קשה והא כיון דאמרינן דרבה אית ליה להא דרבא ואוקימנא בלאחר שלמדו, מאי קושיא השתא לרבה, אי הכי יכול נמי דהא אמרינן דלרבא ניחא, וכי היכי דניחא לרבא ניחא נמי לרבה, ורש"י ז"ל פי' להאי פירכא דאמעיקרא קאי מקמי דדחקינן למימר דרבה אית ליה דרבא, ובהרבה מקומות נוהגת שיטה זו דבתר דאיתותב בחדא מותיב ליה אידך, ומשני לה אי לאו מקמיתא מיהא לא תותבן, ולקמן נמי דפרכינן אי הכי אפילו חד נמי ה"נ פי' ז"ל דאמעיקרא קאי. וקשיא לי דא"כ הכי ה"ל לאקשויי אי הכי אפילו יכול אמאי בעינן קיום חותמין, דלישנא דקאמר אפילו יכול נמי משמע דה"ק כשאינו יכול ניחא ליה דבעינן קיום אלא דביכול קשה אמאי לא סגי ליה נמי בקיום חותמין והרבה פירושים נאמרו בו.
אבל ר"ת ז"ל פי' דה"ק בשלמא לרבא דאמר דלשמה לא חיישינן כלל, א"כ תנא דמתניתין הא קמ"ל דהיכא דיכול הקלו חכמים להכשיר באומר בפני נחתם אע"ג דקיום חותמיו טפי עדיף טובא, אבל לרבה ודאי בפני נחתם טובא עדיף מקיום חותמין, דבאומר בפני נכתב ובפני נחתם איכא עדות לשמה משא"כ בקיום, ובודאי תנא דמתניתין ה"ק בשאינו יכול נקל, להכשיר בקיום חותמיו, הא יכול לא סגי בקיום חותמו לבד, ומשני גזירה שמא יחזור דבר לקלקולו אלא דבמילת' דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן.

והא אשה דלא שכיחא וכו'. וא"ת נימא דהתם קודם שלמדו ומדין תקנה ראשונה, [וי"ל דאין ה"נ דהוה מצי לדחויי מתני' בקודם שלמדו, אלא דניחא לפרוקי ליה אף לכשתמצי לומר מתני' לאחר שלמדו טעמא דמתני' כדי שלא תחלוק בשליחות. עוד יש לי לומר, דכיון דהא מתניתין דהאשה עצמה מביאה את גיטה בתר ההיא מתניתין דהמביא גט ואינו יכול לומר שנו לה, סתמא דמילת' אף היא בלאחר שלמדו כמתניתין דלעיל מינה כנ"ל.

הא דאמרינן: כדי שלא תחלוק בשליחות. לאו דוקא שליחות אלא כדי שלא תחלוק במביא ממדינת הים קאמר, ותדע דאי שליחות דוקא מאי קא מקשי אי הכי בעל נמי אלא במביא קאמר.
אלא דאכתי ק"ל מאי קא מקשי מבעל עצמו, והא ע"כ טעמא דהוא עצמו לכ"ע משום דליכא למיחש דילמא אתי ומערער, דהשתא מינקט נקיט ויהיב לה ערעורי מערער, וכיון שכן ליכא לאקשויי מיניה כלל. וי"ל דאטעמא דשמא יחזור דבר לקלקולו קא מהדר לאקשויי, וה"ק אי אמרת בשלמא דמתניתין ומתניתא, דינא קאמרי ולית כאן משום חשש דשמא יחזור לקלקולו, בבעל עצמו ליכא למיחש, כיון דנקיט ליה ויהיב לה, לא אתי ומערער, אלא למאי דקאמר' דחיישינן משום גזרה נצריך אפילו בבעל עצמו כדגזרינן בעלמא, הא אטו הא, כגזרותיו דר' מאיר, (עיין עירובין מז, א) ותירץ דבהא ליכא למיחש ולמיגזר כלל.
וא"נ י"ל דאטעמא דשלא תחלוק קא מקשי ולומר דלרבא הוי ניחא טעמא דבעל משום דכל שהוא בעצמו הביאו, אין לך קיום גדול מזה, דהוא עצמו מעיד שאינו מזוייף, אבל לרבה דאמר שלא תחלוק בשליחות אף בבעל עצמו נאמר כן, ופריק דלרבה נמי ליכא למימר הכי בבעל לאחר שלמדו וליכא אלא משום קיום וכדי שלא יערער דמזוייף הוא, דכל היכא דיהביה איהו ליכא למיחש דלא מרע ליה כנ"ל, אלא דאכתי קשה לי לישנא דקאמר השתא מינקיט נקיט וקאתי ערעורי מערער עילויה דמשמע דלא חיישינן שמא יערער הא ערער ערעורו ערעור, והל"ל כאן כיון דנקיט ליה ויהיב תו לא מצי מערער שהרי קיימו בנתינה. וי"ל דה"נ קאמר ערעורי מערער עילויה, כלומר כיון שנתנו לה מי מצי לערעורי עילויה].

הא דאמר' לעיל דרבה אית ליה דרבא. קשיא לן מ"מ כיון דלא חייש לאיחלופי מהגמוניא להגמוניא בא"י. אמאי צ"ל בפני נכתב, לימא בפני נחתם ודיו. י"ל ודאי מעיקרא לא היו מתקנין בפני נכתב משום איחלופי, אלא מיהו כיון דאיתקין משום לשמה במדינת הים תקנו שיאמר כך בכל מקום שצ"ל בפני נחתם, ואפי' מהגמוניא להגמוניא בא"י.

תא שמע דבעא מיניה שמואל מרב הונא שנים שהביאו את הגט וכו'. ומה אלו יאמרו בפנינו גירשה וכו'. נ"ל דכיון דטעמא דאינן צריכין משום הכי הוא, שנים שהביאוהו והם קרובין זה לזה, או לאיש או לאשה צ"ל בפנינו נכתב ובפנינו נחתם דהשתא אלו אמרו בפנינו גרשה לא מהימני.

והא דאמרינן: לרבא ניחא לרבה קשיא. ק"ל לדעתיה דמקשה היכי מפרשי' לה לבעיא זו דשמואל, אי משמע ליה דאי כטעמיה דרבה, אי כטעמיה דרבא בעא מיניה, ואהדר ליה דטעמא דמתניתין כטעמא דרבא, ומש"ה שנים שהביאו את הגט אינן צריכין שיאמרו, וכדאמרינן בריש שמעתין (לעיל גיטין ב, ב) איכא בינייהו דאתיוה ביה תרי, לרבה צריכין ולרבא אינן צריכין, א"כ לא הול"ל לרבא ניחא לרבה קשיא, אלא הכי הל"ל אלמא רב הונא כרבא ס"ל, או ש"מ כרבא ש"מ. ונראה דמקשה לא הוה ידע פירוש' דבעיא דשמואל, אלא דממאי דאהדר ליה רב הונא דשנים אינן צריכין שיאמרו משמע ליה ודאי דכרבא ס"ל, דאילו כרבה הא אמרינן לעיל דאתיוה בי תרי לדידיה צריכין שיאמרו, וטובא איכא כה"ג דמקשה גופיה לא הוה ידע עיקר מימרא זו או בריי' דמינה מקשה מאי פירושה, ואפ"ה מקשה מינה כי אית בה מידי דמשתמע ליה מיניה, דאיכא לאקשויי מינה, ויש כיוצא בו בב"ב פ' לא יחפור (בבא בתרא כג, א) גבי אין פורשין נשבין ליונים.
ואהדר ליה הכא במאי עסקינן לאחר שלמדו, ופריך א"ה אפילו חד. כלומר א"ה דלאחר שלמדו בעא מינה, ה"ל לרב הונא לאהדורי ומי תיבעי לך שנים אפילו חד נמי, היכא דאיפשר לקיימו כעין שנים דאיפשר להכשירו על פיהם דלאו מזוייף הוא, ומשני ודאי בחד לא, דאיכא למיגזר שמא יחזור דבר לקלקולו כנ"ל, וכבר כתבתי (לעיל בד"ה א"ה יכול נמי) דרש"י ז"ל פירש דאמעיקרא קאי, ור"ת ז"ל פירש דה"ק א"ה חד נמי ליבעי מיניה שמואל מרב הונא אי סגי בקיום חותמן כיון דליכא למיחש למידי, או דילמא כיון דתקנת חכמים כך היא דבחד צריך היכא דלא למדו בלמדו נמי לא פלוג, ומשני דבחד פשיטא ליה דצריך גזרה שמא יחזור דבר לקלקולו.

הא דפרקינן השתא מינקט נקיט וכו'. ק"ל כיון דלרבה הוי טעמא משום דאינן בקיאן לשמה, אפילו כי לא מערער נמי ניחוש אנן עד דאמר בפ"נ ובפ"נ, וי"ל דאפילו לרבה כולהו ספרי דיינ' מגמר גמירי וכדאי' לעיל (גיטין ב, ב), וכל עצמן לא הוצרכו לתקן אלא מחשש ערעורו של בעל, דילמא אמר לא דייקינא מעיקרא דלשמה, וכל דיהיב לה איהו גופיה לא חיישינן, דלעולם כל דיהיב איהו גופיה מידק דייק כנ"ל.

הא דתניא המביא גט ממדינת הים נתנו לה ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם, אם נתקיים בחותמיו כשר. לאו נתקיים בחותמיו קודם שתנשא קאמר, דא"כ לרבא מאי למימרא, ומיהו הא דאוקימנא לה אליבא דרבה לאחרי שנשאת, לא הוי ראיה, דאיירי דנתקיים בחותמיו אחר שנשאת, דה"ק לאחר שנשאת לא מפקינן לה משום דלא אמר בפני נכתב ובפני נחתם, כיון דנתקיים מיהא קודם שתנשא, אבל לכתחלה לא תנשא אע"פ שנתקיים בחותמיו, עד שיטלנו ממנה ויחזור ויאמר לה בפני שנים, בפני נכתב ובפני נחתם, כדתניא לקמן (בע"ב), דהא לרבה טפי עדיף בפני נכתב ובפני נחתם מקיום חותמיו. אבל בתוספת' (פ"א ה"ב) גרסי' בהדיא אם יכול לקיימו כשר ואם לאו פסול.
והא דתניא לקמן נתנו לה ולא א"ל בפני נכתב ובפני נחתם פסול דברי ר"מ, וחכמים נמי לא פליגי עליה אלא דאין הולד ממזר, ותניא כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם דמשמע הא לאו הכי לכ"ע פסול, ההיא בשאינו יכול לקיימו.

ולענין סוגיא מיהא הקשה ממנה לרבה והעמידה באחר שלמדו והקשה אי הכי אפי' יכול לא נצריכהו לומר בפני נכתב וכו' שהרי אינו חושש לקיום ותרצה שמא יחזור הדבר לקלקולו וקשה לפרשו שהרי אמרו רבה אית ליה דרבא עד שמקושי זו נתבלבלו הרבה בפירוש הסוגיא ועיקר הפירוש אי הכי יכול נמי תסגי ליה בקיום דלרבא מיהא לא קשיא דבפני נכתב קולא היא שלא לחזר אחר קיום עדים אלא לרבה דאף כשמתקיים בחותמיו צריך בפני וכו' משום לשמה הואיל וטעם לשמה אזלה לה לסגי בקיום:

האשה עצמה מביאה גטה בתורת שליחות ופרשוה בפרק שני כגון שנתנו לה הבעל בתורת שליחות והוא שאמר לה הואי שליח להולכה עד שתגיעי לבית דין פלני וכי מטית להתם אימא קמי בי דינא בפני נכתב ובפני נחתם ולישוו שליח וליתבו לך ומכל מקום כל שלא נתנו לה בתורת שליחות אינה צריכה לומר כלום והרי היא בחזקת מגורשת הואיל וגיטה יוצא מתחת ידה כתוב וחתום כראוי אע"פ שלא נתקיים בחותמיו שלא הוצרך לקיום או בפני וכו' אלא כשמגיע לידה מיד שליח אבל כל שיוצא מידה והיא אומרת שהבעל נתנו לה אין חוששין שמא זייפתהו ומשיאין אותה עד שיבא מערער:

ובעל שהביא את גיטו אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואין חוששין שמא יבא ויערער דהשתא מנקט נקיט ליה ערעורי מערער עלויה שנים שהביאו גט בתורת שליחות הואיל ונתנו הבעל להם בתורת שליחות ליתנו לאשתו נותנין לה ואין צריכין לומר בפנינו נכתב ובפנינו נחתם שאין הבעל יכול לערער שהרי השלוחים מעידים שהוא נתנו להם והרי אילו אמרו שנים בפנינו שנתגרשה בפניהם מגורשת אף כשאין שם גט וזו שבכאן מיהא דוקא כשהגט יוצא מתחת ידי שניהם כמו שיתבאר בפרק שני:

המביא גט ממדינת הים שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ונתנו לה ולא אמר לה כן אם נתקיים בחותמיו כשר שכל שנתקיים בחותמיו אין לנו בלשון בפני נכתב כלום הואיל וטעם לשמה אזלה לה ואם לאו פסול ולא תנשא בו ואם נשאת בלא קיום חותמים כתבו הגאונים שתצא כמו שכתבנו למעלה או יטלנו השליח ממנה אף לאחר שנשאת ויחזור ויתנהו לה בפני שנים ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם ודיו בכך ואם לא חזר לומר כן או נשתתק או הלך לו כתבו הגאונים שתצא אע"פ שאין כאן עירר וכן כתבוה גדולי הפוסקים בתשובת שאלה ומכל מקום הולד כשר ואע"פ שאמר ר' מאיר למטה יוציא והולד ממזר אין הלכה כמותו אלא כרבנן שאמרו אין הולד ממזר ואע"פ שחכמים סמכו לדבריהם כיצד יעשה יטלנו המנה וכו' אלמא שאם לא עשה כן אף הם מודים שהולד ממזר אינו כן שר' מאיר לא אמר הולד ממזר אלא כשנתעברה קודם שחזר לומר כן אבל אם חזר ונטלו קודם שתתעבר אף ר' מאיר מודה שאינו ממזר שהרי נתקן הדבר קודם יצירת הולד ואין זה נקרא עוד שנוי מטבע וכן כתבו גדולי הפוסקים בתשובת שאלה ופירשו בתוכה שמאחר שכן רבנן אמרו שאין הולד ממזר אפי' נוצר או נולד קודם שחזר לומר כן או שלא חזר לומר כן לעולם ולא אמר כיצד יעשה לתקנת הולד אלא לתקנת האשה שלא תשב תחת בעלה בגט שאין מגרשין בו לכתחלה הואיל ויש לדבר תקנה ואלו תאמר שהולד ממזר אף לרבנן כל שלא חזר ונטלו אם כן אף לרבנן סוברים כל המשנה וכו' הולד ממזר שאם לא כן למה נעשה ממזר בלא ערער והלא סברא זו לא שנאוה אלא לר' מאיר זהו ענין דבריהם בתשובותיהם והן הן הדברים הא כל שמתקיים בחותמיו אף לדעת הפוסקים כרבה אם למדו ואין כאן אלא חשש חזרת קלקול בנשאת מיהא לא תצא ולדעתנו שפסקנו כרבא נשאת בקיום לכתחלה ומעתה יש לשאול שהרי כל חשש לשמה אף בלמדו מחשש חזרת קלקול לרבה הוא בלא נתקיים לרבא ומאחר שלרבה אם נשאת לא תצא יש לנו לדון שאף לרבא בלא נתקיים כן הואיל ואין כאן עוררים ואין זה כלום שכל שנתקיים ולמדו ואין כאן אלא חשש חזרת קלקול אין החשש אלא לשאר גיטין הבאים ומהיכן נוציאה מתחת בעלה מחשש גיטין הבאים אבל בשלא נתקיים בחותמיו נמצא החשש בגוף הגט ומכל מקום יש אומרים שאם אמר בפני נחתם ולא אמר בפני נכתב והלך לו ונשאת הואיל ולא נתקן בפני נכתב אלא מחשש איחלופי בקיום שטרות דעלמא אם נשאת לא תצא:

וכל שכתבנו שהולד כשר דוקא בשלא בא הבעל וערער אבל אם בא הבעל וערער הולד ספק ממזר וגדולי המחברים כתבו בה ממזר ודאי ואין הדברים נראין אלא אם כן בירר הבעל זיופו של גט אלא שהם הוציאוה מלשון גדולי הפוסקים בתשובת שאלה שלכאורה נראה מדבריהם כן אלא שהדברים מתפרשים בערער הבעל ולספק ממזרות ויש מי שסובר שהלכה כר' מאיר בכל המשנה וכו' הולד ממזר ושרא ליה מריה שהרי דרך תמיהה אמרו למטה ומשום דלא אמר בפני וכו' הולד ממזר כלומר בלא ראייה ועדות שיהא הגט מזוייף ותירץ ר' מאיר לטעמיה וכו' וכן בהזורק אמרו משום שלום מלכות תצא והולד ממזר הא מני ר' מאיר היא וכו' ושם אמרו גם כן זו דברי ר' מאיר אבל חכמים אומרים הולד כשר וכל שאומרים בתלמוד זו דברי ר' פלני איני הלכה אלא אם כן הוא אומר והלכה כדבריו כמו שביארנו ביבמות פרק אלמנה אלא ודאי אין הלכה כר' מאיר ואם בגזירותיו אמרו בקנסיו לא אמרו כמו שכתבו ראשוני הגאונים:

בעא מיניה שמואל מרב הונא שנים שהביאו גט ממדינת הים צריכין שיאמרו בפנינו נכתב ובפנינו נחתם או אין צריכים אמר ליה אין צריכים ומה אילו יאמרו בפנינו גירשה מי לא מהימני. פי' אע"פ שהביאו ואינן מכירין החתימה ונתנין אותו לאשה ונשאת בו ואין הבעל יכול לערער היום ומחר שאם יבא ויאמר לאשה את זייפת הגט תאמר לו הרי עדים שאתה מסרתו בידם כתוב וחתום פיך כק' עדים שהוא מקויים והילכך אע"פ שאין השלוחין מכירים החתימות כיון שמעידים כי הבעל נתנו להן אינו צריך שום קיום בעולם. ודכותה נמי גבי שטרות הלוה יכול לומר למלוה אתה זייפת זה השטר וצריך המלוה לקיימו ואילו מביא המלוה עדים כי הלוה מסרו בידו כתוב וחתום כי ההיא דתנן כותבים שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו שוב אינו צריך לקיימו שהרי לוה הודה בפיו כי היה מקויים כשמסרו לו אבל אם היה השליח אחד אע"פ שאומר כי הבעל מסרו לו אינו נאמן להכחיש הבעל היום ומחר אם לא יאמר בפני נכתב ובפני נחתם דהימנוהו רבנן כבי תרי וזה סובר כרבא ולא חיישינן לאין בקיאין לשמה דאילו חיישינן מה לי הביאו חד מה לי הביאו תרי ומכאן מוכיח שהלכה כרבא. תניא המביא גט ממדינת הים ונתנו לה ולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם אם נתקיים בחותמיו כשר ואם לאו פסול הוי אומר לא הוצרכו לומר בפני נכתב ובפני נחתם להחמיר עליה אלא להקל עליה. פי' אע"פ שאין עליו עוררים צריך שיתקיים בחותמיו ולא יהבינן לה לאשה להנשא בו בלא עדים דדוקא בא"י דשכיחי שיירתא שאם יבא הבעל לערער יהיו עדים מצויים לקיימו אז יהבינן לה בלא קיום ונשאת בו אבל ממדינת הים דלא שכיחי שיירתא לא יהבינן ליה לאשה עד שיתקיים שאם תנשא בלא קיום ויבא הבעל ויערער ולא נמצא עדים לקיימו יהיה הגט בטל ובניה ממזרים:

הוי אומר מה שהצריכו חכמים לומר לשליח בפני נכתב ובפני נחתם לא להחמיר על האשה ולומר אע"פ שהוא מקויים יהא צ"ל שמא לא נכתב לשמה אלא להקל עליה שאע"פ שאין עדים מצויין לקיימו הוא נאמן בשנים לקיימו כשנים באומרו בפני נכתב ובפני נחתם והיום ומחר אם יבא הבעל ומערער לא משגחינן ביה שכבר מקויים הוא:

איתמר בפני כמה נותנו לה ר' יוחנן ור' חנינא חד אמר בפני שנים וח"א בפני ג' ואסיקנא דמשום הכי צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם כדי לקיימו דכ"ע בעינן לקיימו דר' יוחנן הוא דאמר בפני שנים (ומשניהם) צריך שיאמר בפני נכתב כדי לקיימו שאם יבא הבעל היום ומחר ומערער לא משגחינן ביה וקיום שטרות לכ"ע בעי שלשה מפני שהוא מעשה ב"ד כדאמרן בפ"ב דכתובות והכא בשליח נעשה עד ועד נעשה דיין קמיפלגי מ"ד בפני שנים קסבר שליח נעשה עד ועד נעשה דיין. ומ"ד בפני ג' קסבר שליח נעשה עד ואין נעשה דיין. פי' בריש פ' האיש מקדש אמרינן אמר רבא אמר רב נחמן האומר לשנים צאו וקדשו לי אשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בגירושין וכן בדיני ממונות ומסקנא התם והלכתא שליח נעשה עד והכא בהא קמיפלגי מאן דאמר בפני שנים קסבר כי היכי דשליח נעשה עד הכי נמי עד נעשה דיין והלכך מצרף זה עם השנים וה"ל קיום הגט בג'. ומ"ד בפני ג' קסבר דוקא שליח נעשה עד ואין עד נעשה דיין ומקשה והא קי"ל בדרבנן דעד נעשה דיין פי' כגון גבי קיום שטרות אמרינן בפ"ב דכתובות ג' שישבו לקיים את השטר וכו' והוינן בה למימר דעד נעשה דיין וכו' ומשנינן ה"מ בעדות החדש דאורייתא וכו' אבל בדרבנן עד נעשה דיין ומהדר אלא הכא בהא קמיפלגי מר סבר כיון דאשה עצמה מביאה גיטה ובלבד שתהא צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם זמנין דמתיא לה איהי וסמכינן עלה פי' אם תכשיר עתה בשנים יכשירו גם באשה בשנים ואשה לא חזיא לאצרופי מ"ה תקנו בג' ואידך אשה מידע ידיע ולא סמכי עלוהי פי' להכשיר בשנים:

תניא כותיה דר' יוחנן המביא גט ממדינת הים נתנו לה ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם יוציא והולד ממזר דברי ר' מאיר וחכ"א אין הולד ממזר אלא כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם פי' זה שהצריכו ליטלו ממנה ולתתו לה פעם אחרת כדי שיראה שהוא שליח בלבד דדוקא לשליח המנוה רבנן כבי תרי אבל לא לאינש אחרינא ור' מאיר סבר כיון שכבר נתנו לה יצא מתורת שליח ותו לא מהימן הילכך לא סגי ליה בהך תקנתא וכיון דתניא כותיה דר' יוחנן הלכתא כותיה. ולר' מאיר משום דלא אמר בפני נכתב ובפני נחתם יוציא והולד ממזר פי' כיון דקאי השתא ואמר הכי משום דלא אמר לה בההיא שעתא ואמר הכי יוציא והולד ממזר אי נמי [לא] אתי בעל (לא קאי) ומערער ואמאי יוציא והולד ממזר אין ר' מאיר לטעמיה דאמר רב המנונא משמיה דעולא אומר היה ר' מאיר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר ואין הלכה כרבי מאיר דיחיד ורבים הלכה כרבים. תניא בפ"ק דתוספתא גיטין המביא גט ממדינת הים ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם הרי זה נוטלו ממנו אפילו לאחר ג' שנים ונותנו לה ואומר לה בפני נכתב ובפני נחתם:

בר הדיא בעא לאתויי גיטא אתא לקמיה דר' אחאי דהוה ממונה אגיטין פי' דאמרן כל מי שאינו בקי בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק בהן והיו ממנים אדם גדול עליהן להורות להן היאך יעשום א"ל צריך אתה לעמוד על כל אות ואות אתא לקמיה דר' אמי ור' אסי א"ל לא צריכית וכ"ת איעביד לחומרא אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים רבה בר בר חנה אייתי גיטא פלגיה איכתיב קמיה ופלגיה לא איכתיב קמיה אתא לקמיה דר' אלעזר א"ל אפילו לא כתב ביה אלא שיטה אחת לשמה שוב אינו צריך רב אשי אמר אפילו לא שמע אלא קל קולמסא וקל מגילתא פי' הברת הקולמוס והקלף שמשמיעי' קול בשעת הכתיבה והלכתא כותיה דרב אשי דתניא כותיה דתניא המביא גט ממדינת הים אפי' הוא בבית וסופר בעלייה הוא בעלייה וסופר בבית ואפי' נכנס ויוצא כל היום כשר בשלמא הוא בעלייה וסופר בבית הא קא חזי ליה אלא הוא בבית וסופר בעלייה הא לא קא חזי ליה מאי לאו דשמע קל קולמוסא וקל מגילתא. אפי' נכנס ויוצא כשר מאן סופר פשיטא דכשר לא צריכא דנפק לשוקא ואתא מהו דתימא איניש אחרינא אשכחיה בשוקא וא"ל כתוב לי גיטא קמ"ל. ר' חנן מישתעי רב כהנא אייתי גיטא ולא ידענא אי מסורא לנהרדעא אי מנהרדעא לסורא אתא לקמיה דרב א"ל צריכנא א"ל לא צריכית פי' דבבל הרי היא כא"י לגיטין שיש שם ישיבות ושכיחי שיירתא ועדים מצויין לקיימו:

בד"ה אילימא חרש ולא בעי למימר כגון אלם או כו' עכ"ל ר"ל דהשתא דאוקמא כגון חרש שהוא דחוק שנתנו לו כשהוא פקח כו' אבל אי הוה מוקים ליה באלם או שלא ראה כו' תוקמא בפשיטות טפי דנתנו לו ג"כ כשהוא אלם דראוי הוא לשליחות דבר דעת הוא ובדבריהם יתיישב מה שמקשינן ל"ל לאתויי הכא והוינן בה כו' ואמר רב יוסף הב"ע כגון כו' דמגופה דברייתא איך שיהיה תקשי ליה לרבה אמאי תסגי ליה בקיום חותמיו כמ"ש בחידושי רשב"א די"ל דאי הוה מתוקמא שפיר באלם הוה ניחא גם לרבה כיון דהוא בר דעת גם אם לא יאמר דנכתב לשמה יכול לכתוב בכתב דנכתב לשמה אבל משום קיום כיון דקיום שטרות עדות מקרי כדלקמן דמה"ט בעי בפני ג' לא סגי לן בכתיבת האלם שבפניו נכתב דמפיהם ולא מפי כתבם ולא עדיף הכא האחד שכותב בפני נכתב משנים בקיום שטרות דבעינן מפיהם ולא מפי כתבם אבל השתא דעל כרחך לא מתוקם אלא בחרש לא עדיף כתיבתו שנכתב לשמה מאמירתו כיון שאינו בר דעת ודו"ק:

בד"ה אי הכי כו' אבל לרבה בפני נכתב עדיף מקיום כו' כיון דאוקימנא לאחר שלמדו יכול נמי תסגי כו' עכ"ל יש לדקדק בפירושו דודאי קודם שלמדו עדיפא ליה בפני נכתב דסתמא לשמה הוא מקיום חותמיו דלא משתמע מיניה לשמה אבל הברייתא דמוקים לה לאחר שלמדו אמאי לא נימא דעדיף ליה קיום חותמיו בתרי עדים מבפני נכתב כמו לרבא ויש ליישב בדוחק. ודו"ק:

בא"ד אבל לרבה דידענו לא מהני אם כן לא אתי לאחלופי כו' עכ"ל הכי משמע להו דידענו לא מהני אף אחר שלמדו דלא בעי בפני נחתם משום חתימה דכולהי משניות גרירין בתר הך מתני' דרפ"ב דידענו לא מהני כמ"ש לעיל ולתירוצם דמודה רבה דצריך לאומרו אפילו לאחר שלמדו משום איחלופי ר"ל אע"ג דידענו לא מהני גזרו לאומרו משום איחלופי כיון דקודם שלמדו ניתקן כבר משום לשמה אבל אי קודם שלמדו לא היה ניתקן משום לשמה לא היו מתקנין אותו כלל לומר בפני נכתב כיון דידענו לא מהני ליכא למיחש כל כך משום איחלופי (ב) וק"ל:

בד"ה אי הכי בעל נמי לרבא ניחא כו' דאינו חשוד להכשילה במתכוין אלא לרבה כו' עכ"ל לכאורה לישנא דאי הכי קשה ומלתא באנפי נפשיה הוא דלרבא ניחא ולרבה קשיא והל"ל ת"ש הוא עצמו כו' וי"ל דאי לאו שנויא דלעיל לא הוה תקשי לרבה נמי מידי דאימא דהך ברייתא איירי בלאחר שלמדו דרבה ורבא שוין בו אבל מתני' דהאשה עצמה מביאה איירי בקודם שלמדו כמו לרבא אבל השתא דע"כ מתני' דאינו יכול לומר מתוקמא לרבה באחר שלמדו ומינה דבהכי מתוקמא נמי מתניתין דהאשה עצמה כו' כמ"ש התוס' דכולה מתני' אית לן לאוקמא בלמדו ואפילו הכי צריכה לומר כו' משום שלא תחלוק בשליחות תקשי אי הכי בעל נמי כו' וק"ל:

בד"ה בי תרי כו' אבל איכא בינייהו מקוים כו' עכ"ל ובכלל זה דאיכא בינייהו יכול וא"ב חד דהיינו אפילו אם יתקיים בחותמיו ומשום שמא יחזיר דבר לקלקולו ודו"ק:

ע"א ד"ה אילימא חרש ולא בעי למימר כגון אלם וכו' דא"כ הו"ל למימר ולא אמר. נ"ל דר"ל דאלם וכן מי שלא ראה כתיבת הגט לא שייך למיתני בהו ואינו יכול לומר דמשמע דעתה בשעה שנותנים הגט אינן יכולין לומר ואלם ומי שלא ראה כתיבת הגט בשעה ראשונה לא היו בעלי אמירה ולזה שייך למיתני גבייהו ולא אמר ולא שייך למיתני ואינו יכול לומר כ"א גבי פיקח ונתחרש דעד השתא היה ראוי לומר רק שעתה בשעת נתינת הגט אינו יכול לומר ולכך מוקי לה בפיקח ונתחרש ולפי זה מתחלה כשאומר אילימא חרש וכו' הוי מצי למפרך א"כ ולא אמר מבעי ליה אלא דעדיפא מינה פריך דחרש אינו בר איתוי גיטא כלל וק"ל:

ד"ה אי הכי יכול נמי וכו' עד ולקמן מפרש א"ה חד נמי ליבעי שמואל מרב הונא וכו'. ר"ל דלקמן נמי קשה מאי פריך א"ה חד נמי הא חד ע"כ צ"ל בפני נכתב ונחתם משום דאין מצויין לקיימו כמו לרבא דהא רבה אית ליה דרבא ולכך פי' דהכי פריך א"ה חד ליבעי שמואל וכו' והא דמפרש ליה אבעין ולא מפרש דגמ' פריך לה ארב הונא דמאי אירי' תרי אפי' חד נמי לסגי ליה בקיום חותמיו לאחר שלמדו משום דלא הוה פריך מידי משום דשמא אין הכי נמי דגבי חד נמי סגי בקיום חותמיו לאחר שלמדו לבתר דפשיט ליה רב הונא בתרי דמה לי תרי ומה לי חד כשנתקיימו חותמיו ולכך מפרש ליה דשמואל הוי ליה למיבעי ליה חד נמי אי סגי וכו' דהא ע"כ בתרי הכי איבעי ליה כיון דאיירי לאחר שלמדו אי אין צריך לומר בפני נכתב ונחתם אחד שלמדו בתרי כיון דליכא למיחש למידי לא משום קיום דתרי מצויין לקיימו ולא משום לשמה כיון דאיירי אחד שלמדו או דלמא לא פלוג וכו' וזו הבעיא היה יכול למבעי ליה גם כן בחד אי סגי בקיום חותמיו אחד שלמדו או דלמא לא פלוג וכו' אבל לרבא אתי שפיר דחד לא קא מיבעי ליה דפשיטא דצריך לומר בפני נכתב ונחתם משום דאין מצויין לקיימו כדקתני במתני' אבל בתרי דאין צריך לקיימו מיבעיא ליה אי אמרינן דאין צריכין לומר או דלמא לא פלוג רבנן:

בא"ד דכולה מתני' איכא לאוקמא בלמדו מדפריך ממתניתין דהאשה עצמה מביאה גיטה וכו'. ר"ל מאי פריך בגמ' והא אשה דלא שכיחא ותנן וכו' דלמא מתניתין דאשה איירי קודם שלמדו ולכך צריכין לומר אלמא דס"ל לגמרא מאחר דאוקמא מתניתין דאינו יכול לומר וכו' בלאחר שלמדו א"כ ה"ה דכל המשניות איירי בלאחר שלמדו ולכך פריך מאשה דאיירי לאחר שלמדו וגם לא שכיחא ואע"פ כן צריכין לומר א"כ ה"ה מתני' דריש פרקין איירי נמי בלאחר שלמדו:

בא"ד ואין לפרש וכו' עד אבל לרבה דידענו לא מהני וכו'. יש לדקדק דהא דקאמר אבל לרבה ידענו לא מהני ע"כ ר"ל בתרי דבחד אפי' לרבא לא מהני כמו שפירשו התוס' לעיל א"כ הכל טעמא מאי דלמה לא יועיל לרבה בתרי ידענו לאחר שלמדו דהא ליכא למיחש למידי וי"ל משום דלרבה אפילו אחר שלמדו מ"מ בחד צ"ל משום קיום לכך לא מהני ידענו אפילו בתרי משום דלא אתי לאחלופי בחד בקיום שטרות דעלמא כדלעיל (גיטין דף ג') וכל זה לא כתבו התוס' אלא לפי מה דהוי סלקא אדעתין לפרש כן אבל לפי האמת מהני ידענו בתרי אפילו לרבה לאחר שלמדו ולא עוד אלא דאין צריכין לומר שום מידי כמו שפשט רב הונא וכדמשמע בתוס' לקמן בסמוך בד"ה בי תרי וכו' דהא כתבי דליכא בינייהו לאחר שלמדו בי תרי והא דקתני בפ"ב ושנים אומרים בפנינו דמינה דייק רבה דידענו לא מהני נקט בפנינו משום קודם שלמדו וכו' ונוכל לומר דהא דכתבו התוס' בדבור זה דגם לאחר שלמדו לא מהני לרבה ידענו בתרי היינו כשהשליח הוא חד ולא אמר בפני נכתב ונחתם ובעי לאתויי תרי מן השוק דלאו אינון שלוחים להעיד על כתיבת וחתימת חגט באותן תרי לא מהני ידענו משום דלא אתי לאחלופי בחד בקיום שטרות דעלמא אבל בשנים שהביאו הגט אין צריכין לומר כלל והא דכתבו התוס' לקמן דהא דקתני פ"ב דשנים אומרים בפנינו וכו' דנקט בפנינו משום קודם שלמדו והא דלא פירשו לה דאיירי בחד שליח ואיהו לא אמר בפני נחתם ושנים מן השוק אומרים בפנינו נחתם ולכך לא מהני ידענו לרבה אפי' לאחר שלמדו כמ"ש משום דמסתבר להו טפי לאוקמא מתני' בשנים שהן שלוחים. כדמשמע לישנא דמתני' וכתבתי כל זה כדי לתרץ שני דבורי התוס' שלא ליסתרו אהדדי נ"ל וק"ל:

בא"ד דהא לקמן בריש פ"ב משמע כיון דאתקון בפני נכתב וכו'. ועיין שם בתוס' דף ט"ז ע"ב ד"ה אלמא קסבר וכו':

ד"ה בי תרי וכו' ולקמן רפ"ב איכא למ"ד דשנים צריכין לומר וכו' ואותו מ"ד פליג ארב הונא:

ד"ה כשניסת וכו' עד אי נמי יאמר דהך דרבה ורבא תנאי היא. ר"ל דהך לישנא דר"י לא יאמר דכ"ע ס"ל לפי שאין בקיאין לשמה כמו שאוקמא רבא לעיל (גיטין דף ד') שאמר רבא מתרץ לטעמיה ורבה מתרץ לטעמיה אלא יאמר דתנאי היא ואיהו ס"ל כמ"ד לפי שאין בקיאין לשמה וההיא ברייתא דקתני המביא גט ממדה"י ונתנו לה ולא אמר וכו' דפריך מינה הכא לרבה מוקי לה ר' יוחנן כמ"ד דסבירא ליה לפי שאין מצויין לקיימו:

תוס' בד"ה כשניסת כו' למעוטי נתנו לה ולא אמר כו' כצ"ל. :

גמ' והא אשה דלא שכיחא וכו'. קשה לי מאי קושיא דלמא צריכה שתאמר משום קיום כמו לרבא כן תפרש לרבה דאף לאחר שלמדו עדיין קיום במקומו עומד כדקתני אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו אף בפיקח ונתחרש דלא שכיח וא"ל דמשמע ובלבד וכו' דקיום אינו מועיל דא"כ תיקשי לרבא נמי וי"ל לפי' ר"י כיון דכל המשניות אלו זה אחר זה בחדא גוונא איירי כי היכי דשליח צריך שיאמר בפנ"כ כו' איירי לאחר שלמדו אף היכא שא"צ קיום כגון בי תרי או באותה מדינה כמו שדקדק דלרבה בהנ"י נמ"י קתנ"י מתניתי"ן דצרי"ך וכו' ה"נ הא דאשה בכה"ג מיירי דומיא דשליח לזה פריך שפיר הניחא לרבא איירי בלא מקיים ושצריך קיום דומיא דמתני' דשליח דאיירי דוקא ממדינה למדינה וק"ל. ולפי' ר"ת י"ל נמי דפריך כיון דבשליח אחר אינו מועיל קיום חותמיו וצריך דוקא בפנ"כ דלרבה בפנ"כ עדיף אף אחר שלמדו כדמשני גזירה כו' א"כ הו"ל לאשמעינן דבאשה מהני אפילו קיום חותמיו וכ"ש בפנ"כ דעדיף טפי משמע דבאשה נמי צריך דוקא בפנ"כ ובלשון שצריכה לומר וכו' ר"ל דוקא אע"ג דאשה לא שכיח וא"כ פיקח ונתחרש נמי אבל לרבא פי' אפילו בפנ"כ וכ"ש קיום חותמיו וק"ל. ולאין לפרש כו' פריך בפשיטות אבפנ"כ לבד ודו"ק:

גמ' שלא תחלוק בשליחות פירש הרשב"א במביא דא"ל בשליחות דוקא דא"כ מאי פריך מבעל וק"ל:

גמ' אי הכי בעל נמי. קשה מאד לקשר אי הכי דבל"ז ברבה צ"ל כן מ"ש בעל וכמו שהקשו ותירצו התוספות לעיל בגופא מימרא דרבה וכ"ת לא שכיחא מאי בכך קודם שלמדו ועוד מ"ש אשה מבעל. וא"ל דבל"ז י"ל כל המשניות קודם שלמדו ולהכי צ"ל הברייתות שהמה אחר המשניות איירי בלאחר שלמדו דלישנא דבעל עצמו שהביא גיטו א"צ לומר וכו' משמע אבל אחריני צריכין שיאמרו ותקשי ליה מ"ש בעל מאחר ויש לדחוק דידע מגזירה וכו' וכולן צריכין שיאמרו לבד מבעל דלא שכיח וה"ה אשה ומתני' דאשה קודם שלמדו ודו"ק:

גמ' שנים שהביאו גט וכו'. דוחק לפרש ספק טעם האיבעיא אי כרבה וצריכין או כרבא ואין צריכין ופשוט כרבא וכדאמרי' לעיל בי תרי איכא בינייהו דא"כ לא הו"ל לסיים ומה אילו יאמרו כו' דאף לאיבעיא ניחא אי טעמא כרבא ועוד דא"כ לא הול"ל לרבא ניחא כו' רק הול"ל ש"מ כרבא ס"ל וכמו שהקשה בחידושי הרשב"א ואפ"ל אף בטעמא דקיום בעי צריכין לומר שמא זייף הבעל ושלח גט מזוייף ופשיט דאין צריכין דכיון דנתברר דהגט בא מידו לידה תו לא חיישינן דמה אילו יאמרו בפנינו גירשה פשיטא דמהימני והיא מתגרשה ולא אמרינן שמא גירשה בגט מזוייף לזה פריך לרבה אף דאית ליה נמי טעמא דקיום מ"מ דל קיום מהכא הא צריכין לומר משום חששא דלשמה ודו"ק:

ברש"י בד"ה אלא להקל עליה מתחלה שלא תיזקק לעדים. יש לדקדק הא עדים לא מהני בתחלה לרבה וצ"ל דמ"מ קולא הוא לגבה דאם אמר בפנ"כ א"צ להחזיר אחר עדים ואם לא אמר אפ"ה אם עבר ונשאה לא תצא משא"כ אם צריכה דוקא לעדים אם לא תמצא עדים אין לה תקנה ולענין ניסת שפיר קאמר לא הוצרכו כו' דהיינו לא אמרו להחמיר קאי אניסת לחודא אלא להקל קאי אפילו אמתחלה אקודם שניסת רשאי לישא בלא עידי קיום. וא"צ לדחוק דכ"ז קאי אקיום לחוד והא דלא תצא משום חששא דלשמה פשיטא דהשתא למדו ובקיאין ומשום גזירה לא מפקינן אבל משום של"ת כך תקנו חכמים ג"כ לענין קיום שצריך דוקא קיום לאופן זה ובשלמא לרבא איירי בלא ניסת ופי' לא אמרו להחמיר שצריך דוקא בפנ"כ בשום לשמה כו' וטעמא כו' קאי ודאי אלשמה דלענין קיום כיון דמקוים בעדים אין שייך לומר אתי בעל ומערער וכו' ואינו מקושר דוקא השתא רק מיד כשתירץ בשניסת לא שבקינן לאסוקי למלתא עד דפריך אי הכי ודו"ק:

בתוס' בד"ה אילימא חרש וכו' כגון אלם. דהוי בר דעת ופומא הוא דכאיב ליה כדאיתא בפרק מצות חליצה ויכול לכתוב בפנ"כ אע"ג דבעדות מפיהם דוקא הכא א"צ עדות ללשמה דלהכי אשה ובע"ד וקרוב נאמנים גם א"צ בפני שלשה כדבסמוך [וקאי קושית התוס' לוקי באלם ולא יקשה לרבה] מיהו ז"א דא"כ לא מצי לאוקמיה באלם כיון דיכול לרמז או לכתוב בפנ"כ ולמה צריך להתקיים בחותמיו [דלכאורה גם לגבי קיום מהני מפי כתב וכדעת הריב"ש שהובא בח"מ סי' מ"ו] אלא צ"ל דצריך קיום כיון דלאי בר הגדה הוא דבעינן עדות מפיהם דוקא דלא עדיף משנים דבעינן מפיהם [דגבי קיום בעינן עדות טפי מללשמה דהא צריך בפני שלשה דוקא] ולזה צריך להתקיים בחותמיו ועיין בריב"ש סי' ר"מ [ובסי' שפ"ב ותי"ג] א"כ מאי סתרו דהול"ל ולא אמר הא שפיר נופל עליו ואינו יכול. אכן זה הבל דודאי יכול קרוי הוא דעכ"פ כיון דיכול לרמז ולכתוב שנעשה בפניו רק אינו מועיל אמירתו לענין קיום [אינו קרוי ואינו יכול]. וא"ל דלעיל דקאמר מאי בינייהו הומ"ל לפי"ז אלם איכא בינייהו. מיהו אין אנו מוכרחים לומר דלענין לשמה אלם מהני רק דמקשים מאלם דבר שליחות הוא עכ"פ כיון דבר דעת הוא [ולא צריך לדחוק בפיקח ונתחרש]. ואם אלם מועיל לענין לשמה מיושב הא דצריך לאתויי והוינן וכו' דבלא"ה לק"מ וכן ראיתי מי שכתב כן בישוב והוינן ודו"ק (ע):

בא"ד או שלא ראה כו'. לפי"ז היה צ"ל לרבה דאיירי כשניסת ולאוקמי ממש כברייתא דמייתי בסמוך המביא כו' ולא אמר כו' דהא ע"כ היינו צריכין לבא לגזירה מכח קושיא אי הכי יכול נמי בין לפיר"י ובין לפיר"ת ולפי"ז יש לישב קצת דלא ניחא לפרש המשנה כן משום קושית התוס' ד"ה כשניסת וכו' עיין בו ודו"ק:

בתוס' בד"ה אי הכי יכול נמי וכו'. קושית התוס' מבוארת ותירץ ר"ת אינו מחוורת דלאחר שלמדו דליכא חששא דלשמה למה לא יהיה עדיף קיום חותמיו טפי מבפנ"כ ויהיה פי' המתני' לרבה כמו לרבא אבל ביכול סגי בפנ"כ ואע"ג דקושטא הוא דלאחר שלמדו נמי עדיף לרבה בפנ"כ מקיום דביכול לא מהני קיום חותמיו מ"מ למאי דלא ידע גזירה שמא יחזור דלמא קושטא דביכול נמי סגי וצריך לדחוק כיון דלרבה תקינו בפנ"כ משום לשמה והיה עדיף מקיום חותמיו ובאותו זמן לא היה מועיל קיום חותמיו ולפי התירוץ אף לאחר שלמדו כן הוא משום גזירה אף בה"א דהמקשה עכ"פ הסברא הוא דבפנ"כ עדיף כיון שכן התקינו רבנן מעיקרא ואף שאין סברתו שלא יועיל קיום חותמיו לאחר שלמדו כיון דליכא למיחש למידי מ"מ אין ה"א בסברות הפוכות מהמתרץ שיהיה קיום חותמיו עדיף ולהמתרץ בפנ"כ עדיף אבל לרבא לעולם לא היה סברא שיהיה בפנ"כ עדיף מקיום ודו"ק:

בא"ד חד נמי ליבעי שמואל כו' לא פליג כו' משמע דלא מפרש כאשר פירשתי לעיל (גיטין פ) דא"כ הול"ל כמ"ש לעיל אליבא דרבא ה"נ לרבה אחר שלמדו ומשמע להו אף בשנים מיבעיא לרבה מהאי טעמא דלא פלוג וקצת קשה לי מנ"ל להקשות וללמדו האיך מיבעי' דלמא בלאחר שלמדו מיבעיא כמו לרבא ולא מטעמא דלא פלוג וא"כ לא קשה חד נמי. ואפ"ל דלרבא מיבעי' ליה אי טעמא דקיום או לשמה ופשיט ליה טעמא דקיום כרבא אבל לרבה אין לומר כן רק מטעמא דלא פלוג אע"ג דמה אלו יאמרו וכו' לא א"ש כ"כ כמו שכתבתי לעיל גם לפירושם משום לא פלוג כו' לא א"ש מה אלו יאמרו וכו' ודו"ק:
ולפי' ר"י פירושו א"ה חד נמי דכיון דהאיבעיא שלו אמתני' קאי ומסתמא מתני' נמי איירי לאחר שלמדו ואפילו באותה מדינה כנ"ל ודו"ק:

בא"ד בהני נמי קתני מתני' כו' דכיון דרבה ורבא בטעמא דמתני' פליגי ומתני' איירי בלאחר שלמדו (דאל"כ) [וא"כ] מאי נ"מ בטעמא דמתני' דאיירי באחר שלמדו ומ"מ מה שדקדקו דבהני נמי איירי מתני' הא מ"מ [אף בל"ז] נכריח מכח קושיא דבמאי פליגי רבא ורבה ומאי בינייהו לאחר שלמדו וצ"ל ע"כ אף שא"צ קיום כגון בי תרי או באותה מדינה וא"כ פריך שפיר יכול נמי. ונראה משום קושיא והא אשה דקדקו כן וכמ"ש לעיל בגמ' ואע"ג דבלא"ה מסתמא דין דאשה כדין השליח מדלא מחלק באשה [דבאותה מדינה א"צ] מ"מ בהכי א"ש טפי וק"ל:
ולעיל בד"ה מאן האי תנא שהקשו דלמא רבה כר"א ובפנ"כ משום לשמה ובפנ"ח משום קיום יש לתרץ בזה דמתני' נמי איירי באותה מדינה ותקשי בפנ"ח למה לי אף לפי האמת דא"ל שמא יחזור דבר וכו' דהא לא צריך חתימה לשמה וק"ל:

בא"ד דכולה מתני' אית לן לאוקמי וכו' וה"ה בא"צ קיום [דהיינו באותה מדינה וכה"ג] ונ"ל דהשתא קושיתו אי הכי יכול נמי כגון בבי תרי כו' ומשני גזירה וכו' דהשתא בשנים אמרי' גזירה וכו' ובסמוך מסיק דבשנים לא גזרינן דלא שכיחא ואולי לזה כתבו התוס' בסמוך ולקמן בר"פ ב' איכא למ"ד דשנים צריכין לומר וכו' ועוד דהכא בסברת המקשה קיימינן דפריך א"ה יכול נמי כו' והמקשה ס"ל דבי תרי שכיחא כדפריך בסמוך וק"ל. גם אין הפשט תליא בזה דמ"מ מצי להקשות אי הכי יכול נמי כגון באותה מדינה וק"ל. ואף לפירוש ר"ת מ"מ נראה שצ"ל דכל המשניות איירי באחר שלמדו דאל"כ רבה מ"ט לא אמר כרבא דלמא ידענו מועיל כיון דא"צ לשמה ומתני' דריש פ"ב קודם שלמדו מיהו ז"א דמ"מ משום גזירה שמא וכו' ע"כ ידענו לא מהני (צ):

בא"ד ועוד פרש"י בכת"י כו'. קשה דהו"ל למיפרך בא"י למה לי אם יש עדים יתקיים בחותמיו כו' קיום זה מה טיבו כיון דרבה לית ליה דרבא ואם תמצא לומר שנכלל זה בקושיא א"ה יכול נמי א"צ בפנ"כ ולא כלום וכ"ש אינו יכול מ"מ קשה היאך מתורץ זה למה לי קיום באינו יכול:
ואני אומר א"ה יכול נמי דמשמע ליה מדלא קתני צריך להתקיים בחותמיו והוי הדיוק דיכול אינו צריך ועוד למאי קתני לה ומאי קמ"ל דיכול אינו צריך משנתינו הוא אלא להורות דמהני קיום חותמיו [ולזה קשה א"ה יכול נמי מהני קיום חותמיו] בשלמא לרבא בא לשלול טעמא דלשמה שאין הטעם דבפנ"כ משום לשמה וכיון שכן מה לי יכול או אינו יכול אבל לרבה דאין בא לשלול טעמא דלשמה וקושטא דחיישינן ואי לאחר שלמדו פשיטא הא כולן בקיאין ומהי תיתי לחוש אלא קמ"ל שלא תימא לא עקרו רבנן תקנתייהו ולא זזה ממקומה דצריך דוקא בפנ"כ אף לאחר שלמדו דאין לחוש למידי א"כ מאי אריא אינו יכול אופן שלא אפשר להתקיים תקנתא דרבנן אפילו יכול נמי ולא אמר נמי מהני קיום לאחר שלמדו אף שאפשר להתקיים תקנתא דרבנן דלא הוי סלקא דעתיה לפסול הגט משום הכי כיון דליכא למיחש למידי ומשני שם אה"נ דפסול משום גזירה כו' וזה קרוב לתי' ר"ת:
עוד רציתי לומר דלאחר שלמדו ודאי אינו ר"ל שהיה מלמד נוסע ממקום למקום רק לאחר דשכיחי מתיבתא בח"ל מחזקינן להו בבני תורה וכדלקמן בבבל כא"י מכי אתי רב לבבל ושכיחי מתיבתא וא"כ יכול נמי דעדים מצוין לקיימו ע"י כן ומשני גזירה שמא יחזור כו' ואף דלקמן בבל כא"י לגיטין ולא חיישינן שמא יחזור וכו' היינו משום שמימות יכניה היה כך ולא היה קלקול שם מעולם ופי' מכי אתא רב כו' כמ"ש התוס' לקמן והורה לנו שמימות יכניה וכו' והא דנקיט לשון לאחר שלמדו ולא מתיבתא כדלקמן משום דהכא משני על אין בקיאין לשמה צ"ל שלמדו משא"כ לקמן דכ"ע כרבא משום קיום לחוד א"צ לאדכורי רק ע"י מתיבתא תלמידים ההולכים מעיר לעיר אבל א"ל דמש"ה בבל כא"י ע"י מתיבתא [ולא גזרינן שמא יחזור] משום דלקמן כרבא טעמא דקיום לחוד אבל הכא ברבה קיימינן דחייש לטעמא דלשמה גזרינן שמא יחזור וכו' כי למה לא שייך לענין קיום ג"כ גזירה ולקמן נכתוב יותר בזה בעזה"י רק לפי"ז קשה נמי כמו לפרש"י דהו"ל להקשות באינו יכול גופיה למה לי קיום כיון דשכיחא רק י"ל דאפילו ביכול פריך ומשני שפיר משא"כ לפרש"י [דלא משני מידי] כמ"ש לעיל ומ"מ לא יתכן דס"ס כיון דבפיקח ונתחרש לא שכיח א"כ למה לי קיום חותמיו כיון דשכיחא ע"י מתיבתאות והוי כמו בא"י וליכא חששא אלא משום גזירה ובהא לא גזרו ודו"ק:
בסוף הדבור משום אחלופי. והוצרך הכא לגזירה שמא יחזור דהכא פריך לא יצטרך כלל בפנ"כ ובפנ"ח ודוקא אם צ"ל בפנ"ח לאיזה טעם התקינו נמי בפנ"כ משום אחלופי אבל השתא שנתבטל הואין לפרש פריך אבפנ"ח נמי. והוצרכו לקמן משום אחלופי היכא דלא שייך גזירה דהכא כגון בלא שכיח. אבל יש לראות כגון מאי אי פיקח ונתחרש הא א"צ. אשה בלא"ה נמי צריך שלא תחלוק כדמסיק. בבי תרי לא שייך אחלופי [גם א"צ כלל]. גם קשה דהא לא אתי לאחלופי כיון דידענו לא מהני כמ"ש בה"א והוא מוכרח דהא מתני' דריש פ"ב נמי איירי בלאחר שלמדו דמינה דייקינן דידענו לא מהני והא דכתבו בסמוך בד"ה בי תרי משום דקודם שלמדו הוי בפנינו דוקא משמע דלאחר שלמדו לאו דוקא רק נקיט לשון דבפנינו משום דמקודם היה דוקא עכצ"ל דהיינו בבי תרי דאייתי גיטא דלא שכיחא דקושטא הוא דאין צריכין לומר כדמסיק הכא (ק). דאל"כ מאי הקשו ולמאי דחשיב מלתא דלא שכיחא הא דקתני וכו' דדייק וכו' מאי קושיא שפיר ידענו בבי תרי דעלמא לא מהני משום גזירה שמא יחזיר וכו' ומטעמא דלשמה אלא התם בששניהם שלוחים איירי. (ר) ואפשר לומר דמ"מ דכיון דקודם שלמדו נתקן בפנ"כ משום לשמה נשארה התקנה משום אחלופי אף דיש היכר ג"כ ע"י ידענו וכעין שכתבו לעיל בד"ה רבה אית ליה דרבא ואולי לענין זה היכא דליכא גזירה כגון בא"י מהגמוניא להגמוניא הוצרכו זה לקמן והתוס' הביאו משם דה"ה לענין אחר שלמדו קודם בואינו לגזירה שמא יחזור וכו' וצ"ע לקמן [ושם יישבו בפשיטות]:

בתוס' בד"ה כשניסת והא דתניא כו'. ואגופא דברייתא לא הקשו י"ל דנתקיים הוא עבר מדלא אמר יתקיים כבמתני' דא"י דלעיל ואילו הכא איירי שהגט מקוים כבר מאי אמרת למה פסק ותני אמר ר"מ הולד ממזר אם יכול לקיימו יתקיים עדיין בחותמיו י"ל דלא מועיל כיון דמעיקרא שינה מתקנת חכמים אך הכא דאיירי כשניסת א"כ התנא פוסק הדין לאחר נשואין אם יבא גט כזה א"כ אף שהוא לשון עבר מ"מ יכול לפרש אם נתקיים קודם הנשואין אבל בשעת הנתינה עכ"פ לא היה מקוים ועוד דאדרבה בנאמר כפשוטו אם נתקיים הוא הוה עתה א"כ ע"כ איירי אחר הנשואין שעדיין מועיל קיום ואילו בפשטא דברייתא י"ל אם נתקיים עתה בשעת הנתינה ועיין בחדושי רשב"א:
עוד שם והא דתניא כו'. אף דרבנן פליגי אר"מ מ"מ תצא עכ"פ ובולד לחודיה פליגי דר"מ אמר תצא והולד ממזר אבל בתצא מודו רבנן וק"ל:

בא"ד דהא ר"י אית ליה לא תצא. והא א"ל דהכא תצא וכשר היינו הולד דהכא תני כשר ותצא וג' גיטין פסולין נקיט לפסול ולא תצא ודו"ק:

בא"ד למעוטי נתנו לה. היינו כשלא נתקיים בחותמיו:

בא"ד וכמסקנא דשמעתין כצ"ל:

גמרא ת"ש דבעא מיניה כו' והא אשה כו' ותנן כו' ובלבד שהיא צריכה כו'. כצ"ל ומלת עצמה הב' למחוק וכדלעיל ולקמן במשנה:

שם ת"ש המביא גט כו' ולא אמר בפ"נ כו'. כצ"ל ומלת לה למחוק:

ד"ה אלא להקל. מתחלה של"ת לעדים. נראה דר"ל דעיקר התקנה היה להקל ואגב התקינו ג"כ דלכתחלה דוקא צריך בפ"נ. אבל בנדה (נח ב) במשנה איתא ג"כ כהאי לישנא ושם א"א לפ' כה"ג אלא דר"ל דלא גזרו עה"ד להחמיר בכ"מ אלא דלפעמים מקילינן ביה ע"ש וכמו כן יל"פ הכא:

תד"ה אילימא. דברי מהר"ם בזה דחוקים. ול"נ דכוונתם דאי מיירי באלם או שלא ראה א"כ מאי רבותייהו. טפי ה"ל למיתני ולא אמר כדלק' בסה"ע בברייתא והיה כולל בזה גם אם יכול רק שנתן הגט בלא אמירה והלך לעלמא. אבל אי מיירי בחרש שפיר הוה רבותא דאע"ג דהוא פסול מ"מ כיון דעביד שליחותיה בעודו פקח אלא של"א בפ"נ אם יש כו'. וקושיית א"ה יכול נמי לא קאי על משנה זו אלא כפיר"י בדבור הסמוך. ולרבה למאי דמסיק נקיט בדוקא בכה"ג. ונראה דגם באלם יתקיים בחותמיו אף לרבה דלא שכיחא שיעשה שליח. ומשום שלא תחלוק ליכא באינו יכול כמש"כ רש"י ותוס'. דגם הוא נכלל באינו יכול:

גמ' שמואל מרב הונא. נ"ב עי' חולין (יג"א):

גמ' גזירה שמא. עירובין ד' פא ע"א:

תוס' ד"ה בי תרי וכו' מ"מ נקט בפנינו משום דקודם שלמדו. לא זכיתי להבין דהא ל"צ לומר כלל ואיך שייך וב' אומרים ובאמת הא מבואר בסוגיא דשם דל"ק סבר דמתני' מיירי דוקא בלא אתיוה בי תרי דבאחיזה בי תרי ל"צ לאמירה כלל דאי כרבא אי כרבה דבי תרי ל"ש ואידך לישנא מוקי ביוצא מבי תרי דס"ל דלרבה גם בכה"ג צ"ל בפ"נ וא"כ למ"ד בשמעתין דאתיוה בי תרי ל"צ לומר ע"כ דמתני' דהתם מיירי בלא אתיוה בי תרי וכל"ק דשם וממילא בפנינו דוקא וצלע"ג:

תוס' ד"ה כשניסת וכו' ואין לומר דלא חשיב וכו' דהא אמרינן בפ"ט. יסוד זה דמה דאינו ראוי לחשבו לא שייך לומר דממעט אותו כתבו ג"כ בתוס' נדה דף יט ע"ב ד"ה הא אר"י. ועי' יבמות דף ג ע"ב וצ"ע:

בא"ד אי נמי יאמר דהך דרבה ורבא תנאי היא. תמוה לי הא גם למסקנא דשם דפליגי ביחזור הדבר לקלקולו ניחא די"ל דר"י לא ס"ל לאוקימתא דכשניסת ומוקי לברייתא דהכא כר"י דלא חייש ליחזור לקלקולו וצע"ג:

גמרא שנתנו לה כשהוא פקח. עיין מהרש"א. ביאור דבריו דאף דעדיין י"ל דרבה מפרש דנתנו לה כשהיה יכול לדבר ואח"כ נתאלם וא"י לומר, ומהני כתיבתו לענין לשמה. אבל לא לענין קיום, ובעי קיום בחותמו, דאם איתא דמיירי בנתאלם היא גופה קשה אמאי נקט המציאות בנתאלם אחר הנתינה ולא נקט באלם מעיקרא ולמנקט ולא אמר, אע"כ דמיירי בחרש דא"א בענין אחר אלא שנתחרש אח"כ. אמנם לפ"ז קשה לפי האמת לרבא אמאי נקט מתני' בחרש דמוכרח למנקט בנתחרש אחר הנתינה. ולא נקט באמת באלם דמעיקרא ומאי רבותא יותר פקח ונתחרש מאלם מעיקרא. ולזה נ"ל דאף דמהרש"א נקט הסברא. דלענין קיום לא מהני עדות בכתב, לא דס"ל למהרש"א כן לדינא אלא דבל"ז הי' אפשר לומר כן, אבל לקושטא דמלתא גם לענין קיום מהני עדות בכתב, וכמ"ש הר"ן להדי', מש"ה לא נקט הברייתא באלם דהיה אפשר שיכתוב בפ"נ, והוצרך למנקט בחרש דוקא, ולפ"ז מיושב מה דקשה לכאורה על המהרש"א דמאי פרכי' בסוגיין ת"ש המביא גט ולא אמר לה הא בברייתא י"ל דמיירי באלם ומעיד בכתב. ולפי הנ"ל ניחא כיון דבאמת מוכרח אליבא דרבא ממתני' דא"י לומר מדלא נקט ולא אמר, ובאלם משום דגם לענין קיום מהני כתיבתו. ומסתמא בזה הסברא לא פליגי רבה ורבא וא"כ שפיר פריך דא"ל דהברייתא מיירי במעיד מפי כתב דא"כ גם לענין קיום מהני:

תד"ה כשניסת, א"נ יאמר דהך כר"מ דטעמא משום קיום. או דהך ברייתא דהכא דיתקיים בחותמיו אתי' כר"י וא"צ כלל לשנויא דכשניסת. ותמיה לי דלמה הוצרכו לזה הא גם למסקנא דלקמן דלאידך לישנא פלוגתא דת"ק ור"י ביחזור דבר לקלקולו ג"כ ניחא, די"ל דהך דג' גיטין פסולים אתי' כר"י ואף בלא ניסת כשר או דהברייתא דהכא אתי' כר"י, ומש"ה מהני קיום דל"ח שיחזור דבר לקלקולו, אבל לרבנן אפילו ניסת לא מהני, והש"ס דפריך הכא והאמרת חיישי' שמא יחזור, היינו ע"כ לפי סוגיא דהכא דאתי' בי תרי לא חיישי', וא"כ ע"כ גם לרבה מתני' דרפ"ב בלא אתי' בי תרי. וא"כ גם לר"י גזרי' שמא יחזור דבר לקלקולו. אבל לר"י בלישנא בתרא דלקמן דפליגי ת"ק ור"י ביחזור דבר לקלקולו. ממילא י"ל דהך ברייתא כר"י. עכ"פ אין חילוק בין דאמרי' דרבה ורבא תנאי היא. או דאמרי' כמסקנא דפליגי ביחזור דבר לקלקולו. וצע"ג:

והוינן בה חרש בר אתוי' גיטא הוא. עי' מהרש"א וע' רשב"א ולולי דבריהם אפשר לומר כיון דלרבה ליכא אלא משום שהעולם יאמינו לכזבי הבעל וילעיזו כמ"ש תוס' ג' ע"א סוף ד"ה האי קולא הוא וכו' א"כ ה"א כששולח שליח חרש מעיקרא ליכא למיחש שיאמינו לערעורא שניכר ערמימותו שהרי שלח שליח חרש שלא יכול לומר בפ"נ כדי שיוכל לערער אח"כ וא"כ לק"מ ארבה משו"ה הקדים והוינן בה חרש בר אתויי גיטא הוא וע"כ בפקח מעיקרא וא"כ שפיר יאמינו ללעז וק' ארבה:

פקח ונתחרש מילתא דלא שכיחא וכו' לכאורה תקשי ארבא מ"ט נקטה מתני' פקח ונתחרש מציאת רחוק כזה אע"כ כרבה ומשום מילתא דלא שכיחא. וי"ל כמ"ש רשב"א קמ"ל הוה סד"א באונס גדול כזה אוקמוה אדאורייתא ולא בעי קיום קמ"ל ע"ש:

והא אשה דלא שכיחא הקשו מפרשים דלמא בלא נתקיים בחותמיו וצ"ל משום קיום. וי"ל אבפני נכתב למה לי דלא שייך לאיחלופי דהא אשה ובעל דבר הוה היכר טובא כמו שהקשה רבה לרבא הכא אשה ובע"ד מהימן וכו' ונהי רבא לא חש להשיב משום דאשה ובע"ד לא שכיחא כמ"ש תוס' ג' ע"א ד"ה כיון וכו' מ"מ כשאשה מביאה גיטה בודאי לא שייך איחלופי וא"כ בפני נכתב למה לי מיהו לרבא לא הוה קשי' לי' דידע דלא פלוג רבנן אבל רבה דאמר במידי דלא שכיחא לא גזרו והוה סד"א דחילקו בין שליחות לשליחות א"כ אשה נמי ותי' שלא תחלוק בשליחות דיכול כמ"ש תוס'. א"נ י"ל לרבא לק"מ ידע שלא תחלוק בשליחות אך לרבה ק' לי' קושי' שני' אי הכי בעל נמי דלרבא לא קשי' כמ"ש תוס' דלא יקלקלה ואינינו בגדר גזירות שליחות כלל משא"כ לרבה ואפ"ה משני מינקיט נקיט לי' וכו':

טעמא מאי דלמא אתי בעל ומערער. מה שמקשים אפירש"י דה"ל דאנן חיישינן ולא משום ערעור ולעז בעלמא. אולי י"ל ס"ל משום יחזור לקלקולה לחוד לא הוי מחמרינן כולי האי אלא משום אפי' אחר שלמדו נמי נהי חששה גמורה פסקה דלמדו מ"מ אינו דומה לא"י ועדיין משום ערעור ולעז איכא ונהי דמשום לעז בעלמא לא הוה מתקני בפ"נ אך כיון שכבר תקנו קודם שלמדו משום דאז הוה חשש גמור ע"כ גם אחר שלמדו חששו לשמא יחזור לקלקולו כיון שעכ"פ נשאר חששא דלעז וא"ש דמשני טעמא מאי תקנו רבנן אחר שלמדו משום שמא יבוא ויערער מנקיט נקיט לי' בידי ויערער. ובזה נתיישב ג"כ דברי ארחות חיים דמייתי רמ"א סי' קמ"ב דבזה"ז גם הבעל שמביא צ"ל בפ"נ ובפ"נ וע"ש ב"ש סקכ"ז כיון דעכשיו כמו קודם שלמדו תכריע מיני' דאפי' רבא יודה בזה"ז דאנן חיישינן ולא רק לעז בעלמא א"כ גם הבעל צ"ל בפ"נ ובפ"נ וק"ל. וכן י"ל לקמן בברייתא דניסת דאמרי איהו לא קמערער היינו אחר שלמדו ואיכא עכ"פ משום ערעור וכנ"ל:

דבעא מיני' שמואל מר"ה שנים שהביאו גט וכו' עיין לקמן ט"ז ע"ב רבב"ח חלש עיילי' לגבי' רב יהודה ורבה וכו' ע"ש. ולפי גירסא זו צ"ע מ"ט פריך בשמעתין משמואל דשאיל לר"ה ולא פריך מרבה עצמו דשאיל מרבב"ח מיהו בגליון שם הגיהו רב יהודה ורבנן אך נ"ל ליישב קצת גי' רבה וי"ל מרבה לא הוה מצי למיפרך די"ל דכל הני דוחקא לא אתאינן אלא משום דרבה מפרש מתני' כר' יהודה דבעי כתיבה וחתימה לשמה כדמוקי רב אשי לעיל ד' ע"א. אבל רבה לנפשי' ס"ל כהילכתא כר"א דכתיבה בעי לשמה וחתימה משום קיום והשתא בעי להילכתא שנים שהביאו אי צריכו גם נחתום או לא אבל נכתב בודאי בעי ולק"מ קו' ש"ס אך כל זה אי מתני' דמחובר חתמו ממש קאמר אך שמואל ס"ל התם חתמו אתורף שנינו ולדידי' כ' תוס' לעיל ג' ע"ב ד"ה דתנן דלא מצינו לר' יהודה דבעי כתיבה וחתימה לשמה ולא מתני' אליבא דרבה אלא כר"א ומשום מזויף מתוכו א"כ פריך שפיר מדבעי שמואל מר"ה שנים שהביאו וכו' עיין וק"ל כי הקצרתי:

ת"ש המביא גט ממ"ה ולא אמר וכו' הקשה פנ"י בשם בנו זצ"ל דילמא באלם ולא אמר אלא כתב בפ"נ ובפ"נ ע"ש ולק"מ מדתני הוי לא הוצרכו לומר בפ"נ להחמיר אלא להקל. ולהנ"ל הוה להחמיר דאעפ"י שמקויים צריך לכתוב על הספר בפ"נ ובפ"נ ופשוט:

בשניסת ואי לא נתקיים תצא ואפשר אפי' ממזר נמי הוה והיינו אי לא אמר כלל ולא נתקיים וה"ל כחספא בעלמא וע"כ לא פליגי ר"מ ורבנן אלא כשאומר אח"כ לר"מ ה"ל משנה ממטבע וכו' ולרבנן מהני אמירה אח"כ כשיחזור ויטלנו ויתננו אבל בלא אמירה כלל לא ויבואר לקמן אי"ה. ולקמן במשנה ג' גיטין פסולין לא בעי למימר מנינא דסיפא למעוטי גט שאינו מקויים בחו"ל וגם לא אמר בפ"נ דזה לא הוה גט כלל אלא חספא אלא אמר למעוטי גט שאינו מקויים ולא אמר בפ"נ בשעת מעשה דלר"מ הוה ממזר ולא לרבנן. מיהו רמב"ם כתב בגט שלא נתקיים ולא אמר ג"כ בפ"נ פסול ומדסתם משמע לא תצא. וכבר כתבתי לעיל היינו כשנודעו עדים דאלים לא חצף לזיופא עמ"ש לעיל במתני' בד"ה והתוי"ט כתב וכו' ע"ש. והנה מה שהקשו תוס' לר' יוחנן בפ"ב דס"ל כרבה וס"ל נמי לא תצא תיקשי מתני' דג' גיטין ויחשוב נמי הא. עיין לקמן שם ברא"ש ובר"ן שיטת רבנו האי לק"מ דס"ל הא דאמר ר' יוחנן לא תצא לאו אמתני' דג' גטין אמר כן דליתא דמתני' ר"מ היא דכל המשנה הולד ממזר וג' גיטין תצא ואינו ממזר. וי"ל אם הגט מקוים ולא אמר בפ"נ לא תצא וכמ"ש תוס'. ומה דאמר ר' יוחנן לא תצא היינו למאי דלא קיי"ל כר"מ א"כ ג' פסולי דרבנן שוים דלא תצא חוץ פסול חשש דמזויף דהיינו שאינו מקוים ולא אמר כלל בפ"נ ובפ"נ ע"ש ולק"מ קו' תוס':

תוספות בד"ה אילימא חרש ולא בעי למימר כגון אלם כו' דא"כ הו"ל למימר ולא אמר עכ"ל. ואין להקשות לפי' על המשנה גופא אליבא דרבה אמאי לא קתני באמת ולא אמר דהוי רבותא טפי וליכא למימר דבאמת דיכול לומר ולא אמר לא מהני קיום חותמיו כיון דמעיקרא לא נעשה כתיקון חכמים שלא נכתב בפני השליח שהרי כל הפוסקים כתבו להדיא דבכל ענין מהני קיום חותמיו אלא דיש לומר דזה לא משמע שום רבותא דמהני קיום חותמיו דמלתא דפשיטא היא כמו שאבאר בסמוך בלשון הגמרא אלא עיקר הרבותא דמתני' דבעינן מיהא קיום חותמיו וכשלא נתקיים אסורה לינשא דס"ד אמינא דכיון שאינו יכול לומר דהיינו בפקח ונתחרש א"כ הגט נעשה כתיקון חכמים שנכתב ונחתם לפני השליח דסתמא דמילתא הכי הוא אלא דמעכשיו אינו יכול לומר והוה אמינא שדינו בזה לגמרי כא"י דמותרת לינשא בלא קיום דאוקמוה אדאורייתא דלא חיישינן לזיוף וה"נ בפקח ונתחרש כיון דלא אפשר אוקמוה אדאורייתא אף במדינת הים קמ"ל מתני' דבעי דוקא קיום חותמיו משום דבמדינת הים לא פלוג רבנן אלא דלפ"ז קשיא לי על מ"ש מהרש"א ז"ל דהא דמייתי הש"ס הכא אוקימתא דפקח ונתחרש היינו משום דבלא"ה לא מצי לאקשויי לרבה דאיכא לאוקמי באלם ואפ"ה יכול להעיד מתוך הכתב שנכתב ונחתם לשמה אבל לענין קיום לא מהני מתוך הכתב דמפיהם ולא מפי כתבם וקיום השטר עדות גמור בעינן כדמצינן לקמן דבעינן שלש' וא"כ לא קשה מידי לרבה אבל לבתר דמוקמינן בפקח ונתחרש והתם ודאי אינו יכול להעיד מתוך הכתב דלאו בר דעת הוא א"כ מקשה שפיר אלו תמצית דבריו והדברים ראויין למי שאמרן אלא דלפמ"ש יש להקשות א"כ עכשיו נמי מאי מקשה לרבה מדרב יוסף דילמא רבה גופא מוקי למתני' באלם והא דלא קתני ולא אמר היינו משום דא"כ ה"א דדוקא איירי בשליח שלא ראה כתיבת הגט דבכה"ג לחוד איירי מתני' דבעינן קיום חותמיו וכיון שלא נעשה הגט כתיקון חכמים מש"ה החמירו לאוסרה לינשא בלא עידי קיום דאל"כ מאי הועילו חכמים בתקנתן אבל באלם שראה כתיבת הגט סד"א דכיון שנעשה כתיקון חכמים אלא דלענין אמירה פומיה הוא דכאיב ליה הוי אמינא דלא בעי קיום חותמיו ואוקמוה אדאורייתא כמו בא"י דמותר לינשא בלא קיום קמ"ל דלא ואם נפשך לומר דבאלם מעיקרו נמי לא נעשה כתיקון חכמים כיון שאינו יכול להעיד על קיום חותמיו ופשיטא דבעינן קיום חותמיו אפ"ה איכא לאוקמי שפיר שהבעל מסר הגט לידו כשהיה פקח וראה כתיבת הגט וחתימתו ואח"כ נעשה אלם וקמ"ל דאפ"ה בעינן קיום חותמיו אע"ג דנעשה בהכשר גמור וכגון שמעיד מתוך הכתב לענין לשמה ואכתי מאי מקשה לרבה ויש ליישב בדוחק וצ"ע ובסמוך אכתוב ישוב אחר על לשון הש"ס מיהו מלשון הש"ך בח"מ סי' מ"ו משמע שלענין קיום שטרות נמי מהני באלם מתוך הכתב והבית שמואל סי' קמ"א חולק ע"ש וגם הר"ן ז"ל נראה כמסופק בזה ע"ש:

גמרא לרבא ניחא לרבה קשיא. יש לדקדק מאי קושיא דילמא כיון דרבה אית ליה דרבא א"כ לעולם משום טעמא דלשמה לא מיפסל כלל בדיעבד ולא פליג רבה עליה דרבא אלא בהא מילתא לחוד דבאתיוהו בי תרי ובאותה מדינה במדינת הים בעינן מיהא לכתחילה אבל בדיעבד לא מיפסל אלא משום טעמא דלקיימו והא דתנן בפ"ב אמר בפ"נ ולא אמר בפני נכתב פסול היינו משום אחלופי וסובר רבה לגמרי כרבא דידענו מהני ואין להקשות א"כ רבה מ"ט לא אמר כרבא כמו שכתבו התוס' לעיל (הנה מצאתי להרמב"ן ז"ל בס' מלחמות פרק כל הגט שכתב כן דלמסקנא דרבה אית דרבא תו לא שייך להקשות רבה מ"ט לא אמר כרבא וא"כ רבה נמי חייש לאיחלופי) דנראה פשוט דלא שייך להקשות כן אלא למאי דס"ד מעיקרא דרבה מיקל לענין ממדינה למדינה בא"י וא"כ מוכרח לומר דדייק הכי ממתני' דלא חיישינן לאחלופי וכן למאי דמסקינן דאירי לאחר שלמדו נמי שייך להקשות שפיר דמנ"ל לרבה דגזרינן כה"ג וכן למאי דמסקינן דפסול בדיעבד משום טעמא דלשמה פשיטא דשייך להקשות מנ"ל לרבה הא מילתא דהא רוב בקיאין הם ומהיכי תיתי לחוש בדיעבד למיעוט' דמיעוטא אע"כ דסובר דידענו לא מהני ולא שייך לאחלופי וע"כ הא דפסול במתני' דלקמן באמר בפני נחתם ולא בפני נכתב היינו משום לשמה אבל היא גופא קשיא לן דילמא רבה גופא מודה דכולה מילתא משום לקיימו וסובר לגמרי כרבא ולא פליג עליה אלא לענין דלכתחילה חיישינן לטעמא דלשמה ונלע"ד דמש"ה מייתי הש"ס הא אוקימתא דפקח ונתחרש והיינו כמו שכתבו התוספות דע"כ הכי הוא מדלא קתני ולא אמר וא"כ מקשה הש"ס שפיר דאי ס"ד דלא מיפסל משום טעמא דלשמה א"כ תקשי מתני' גופא הו"ל למיתני ולא אמר לאשמעי' רבותא היא גופא דאפילו כשלא ראה כלל הכתיבה לשמה ולא נעשה כתיקון חכמים כשר בדיעבד אלא ע"כ דפסול לרבה א"כ קשה ממה נפשך וזה כפירוש רבינו תם בסמוך. ועי"ל דאי לאו אוקימתא דפקח ונתחרש הוי מצי לאוקמי כשניסת כדלקמן בסמוך אבל מדאוקמי בפקח ונתחרש מקשה שפיר דאי כשניסת הו"ל למימר ולא אמר ודו"ק:

שם פקח ונתחרש מילתא דלא שכיחא היא כו' הא דלא מוקי לה בהאי טעמא גופא אף קודם שלמדו ואפ"ה כשר לרבה כיון דרוב בקיאין הם ורבנן הוא דגזרו לחוש למיעוטא לפרש"י ולשיטת התוס' משום לעז בעלמא וא"כ י"ל דבמילתא דלא שכיח לא גזרו כלל וסמכינן ארובא אלא דא"א לומר כן דא"כ אמאי בעי קיום חותמיו ואמאי לא מוקי אדאורייתא במלתא דלא שכיחא דהא מדאורייתא לא חיישינן כלל לזיוף דהא בא"י מותרת להינשא בלא קיום כיון שאין עוררים אע"כ דלא פלוג רבנן אבל לענין לאחר שלמדו א"ש דהוי כמו גזירה לגזירה ולא גזרו במילתא דלא שכיחא ודו"ק:

שם הא אשה דלא שכיחא ותנן האשה שהביאה גיטה כו' וליכא לאוקמי לרבה נמי משום קיום חותמיו דהא מסתמא דומיא דמתניתין דרישא איירי דלרבה איירי אף באותה מדינה משא"כ לרבא כולהו פירקין לא איירי אלא ממדינה למדינה וכן מצאתי ג"כ בחידושי מהר"ם שי"ף ז"ל ודו"ק:

גמרא תא שמע המביא גט כו' ולא אמר כו' לרבא ניחא לרבה קשיא. והקשה בני הנבון כמ' בערוש שי' דלשיטת מהרש"א לעיל דבאלם יכול להגיד ע"פ כתב לענין לשמה ולא לענין קיום חותמיו וא"כ מאי מקשה הכא לרבה שהרי כתבו התוס' לעיל גבי ואינו יכול דליכא לאוקמי באלם דא"כ הו"ל למימר ולא אמר וא"כ הכא דקתני ולא אמר דילמא איירי באלם וא"ש דאם נתקיים בחותמיו כשר והיינו שהאלם מגיד בכתב לענין לשמה ואם לא נתקיים פסול וצ"ע ודו"ק:

תוספות בד"ה אי הכי כו' ולקמן מפרש א"ה חד נמי ליבעי שמואל כו' עכ"ל. כוונתם דבשלמא לרבא הא דבעי שמואל מרב הונא שנים שהביאו היינו דהיא גופא מיבעי ליה לשמואל אי חיישינן לטעמא דלשמה ואפי' שנים צריכין או לא חיישינן אלא משום לקיימו ושנים אין צריכין ופשיט ליה כרבא משא"כ לרבה ע"כ עיקר האיבעיא הוי אי גזרינן לאחר שלמדו או לא ופשיט ליה דלא גזרינן וא"כ מקשה הש"ס חד נמי ליבעי וק"ל ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל:

בא"ד דהא לקמן בפ"ב משמע דכיון דאיתקן כו' זה יבואר שם לקמן בעזה"י:

בד"ה כשניסת והא דתניא לקמן כו' הולד ממזר היינו כשלא נתקיים עכ"ל. הא דמקשו בפשיטות מהא דאמרינן הולד ממזר אע"ג דהא מלתא לר"מ לחוד שמעינן לה ורבנן פליגי עליה ותוס' כתבו לקמן דף פ' דלא קי"ל בהא כר"מ מיהו סברי התוספות דע"כ לא פליגי רבנן אלא דאין הולד ממזר אבל בהא מודו דאם ניסת תצא וכמו שאפרש בלשונם בד"ה כיצד יעשה וע"ז כתבו דהיינו כשלא נתקיים מיהו מפשט לשונם מבואר דלר"מ נמי אם נתקיים אף לאחר שניסת כשר ואע"ג דלקמן בד"ה כיצד יעשה כתבו דלר' מאיר לא מהני ליטלו ממנה ולחזור וליתן כו' לאחר שניסת כיון דכל הדרכים האלו בה מ"מ יש לחלק דדוקא ליטול ולחזור וליתן לא מהני לר"מ כיון דכבר ניסת באיסור שנשתנה הגט ממטבע שטבעו חכמים משא"כ אם נתקיים בחותמיו איגלאי מלתא למפרע שלא נשתנה המטבע דמעיקרא כך תקנו חכמים דבדידה תליא מילתא ומשום לתא דידה תקנו בפ"נ שלא תצטרך ליזקק לעדים אבל אם אמרה אי אפשי בתקנה זו אלא שיתקיים בחותמיו פשיטא דאין צ"ל בפ"נ כו' ועיין מ"ש עוד לקמן בד"ה כיצד יעשה:

גמרא וטעמא מאי דאתא בעל ומערער. ויש לדקדק היאך מצי לערער הא לאחר שלמדו איירי והו"ל כא"י דלא מהני ערעור דהבעל לענין שלא לשמה אלא משום גזירה בעלמא מצריך רבה לענין לשמה שמא יחזור דבר לקלקולו א"כ לא שייך מיהא ערעור הבעל וצ"ע:

גמרא והוינן בה כו' לרבא ניחא כו'. וכתב מהרש"א ז"ל דבלא האי והוינן בה לא הוי יכול להקשות דהוי מצינן למימר דאינו יכול לומר היינו אלם ומעיד בכתב דמהני לענין לשמה ולענין קיום לא מהני מפי כתבם ויתקיים בחותמיו ולכך הוצרך לאתויי והוינן בה כו' דמוקי לה בחרש ולא מוקי לה באלם כמ"ש תו' ופריך שפיר ע"ש. ובתוס' ד"ה אילימא כתבו דלא מוקי לה באלם כו' דא"כ הוי ליה למימר ולא אמר ע"ש. ופירש מהר"מ ז"ל דבריהם דלישנא דאינו יכול משמע דעכשיו אינו יכול ומקודם הי' יכול וא"כ ע"כ איירי בפקח ונתחרש דאי באלם הוי ליה למימר ולא אמר גם מקודם ואף דאיכא לאוקמי ג"כ בפקח ונתאלם ולא פריך הש"ס דז"א דאמאי לא תני ולא אמר ובאלם מעיקרא ולמהליה למיתני בפקח ונתאלם אלא ע"כ דאיירי בחרש וע"כ תני בנתחרש אח"כ ע"ש ובשאר מפ' ובמהרי"ן לב פ' דבריהם דלישנא דאינו יכול משמע דזה גריעותא מה שאינו כמו חרש אבל אי איירי באלם דאין זה גריעותא כלל מה שאינו יכול דהוא כשאר כל אדם רק מה שלא אמר והוי ליה למיתני ולא אמר ע"ש. וע"ש במהר"מ שיף. ויש להקשות למ"ש הרשב"א ז"ל הטעם דתני לרבא אינו יכול וכתב דאשמעינן רבותא דס"ד כיון דקיום שטרות דרבנן לא צריך רק היכא דמתחלה לא ראה כתיבת הגט דלא נעשה כתקנת חכמים אבל הכא כיון שהי' שפיר אצל הכתיבה ובשעה ששלחו לא היה חרש והיה ראוי לומר בפני נכתב כתקנת חכמים רק עתה נעשה אונס שנתחרש וס"ד דלא בעי קיום לכך קמ"ל דאעפ"כ בעי קיום ע"ש. וא"כ לפ"ז קשה מאי פריך דלמא איירי באמת בפקח ונתאלם ומהני שפיר מפי כתבו לענין לשמה כמ"ש מהרש"א ו"ל וא"ל כדברי תוס' הנ"ל דליתני ולא אמר ובאלם מעיקרא כנ"ל דז"א דבאלם מעיקרא ודאי בעי קיום כיון שלא הי' ראוי לומר בפני נכתב בשעת השליחות ולא נעשה כתקנת חכמים ואשמעינן דבפקח ונתאלם ג"כ בעי קיום כמ"ש הרשב"א ז"ל הנ"ל ואי הוי תני ולא אמר ה"א דוקא באלם מעיקרא דלא נעשה כתיקון אבל בפקח ונתאלם לא בעי קיום ואשמעינן כנ"ל ואיירי שפיר באלם. וגם לפירוש האחר קשה כיון דכל הרבותא הוא מחמת שאינו יכול דביכול ולא אמר פשיטא כנ"ל ואיירי שפיר באלם ומהני בכתב לענין לשמה כנ"ל ומאי פריך. ונראה לישב דהנה לכאורה קשה לשטת ר"ת ז"ל דהראוי להגיד בפה יכול להעיד גם מפי כתב רק אלם שאינו ראוי להגיד בפה אז פסול מפי כתבו דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת ע"ש. וא"כ לכאורה קשה לפירוש המפרשים דלכך הול"ל ולא אמר דלא שייך ואינו יכול כיון שאין זה גריעותא כלל מה שאינו יכול רק מה שלא אמר ולהנ"ל קשה שפיר דלמא איירי באלם ומהני מפי כתב לענין לשמה ולא לענין קיום ואעפ"כ תני שפיר ואינו יכול כיון דכל הגריעותא הוא רק מחמת שאינו יכול דאם היה יכול להעיד בפה שפיר היה כשר גם מפי כתב כדברי הר"ת ז"ל הנ"ל ורק מחמת שאינו יכול לא מהני מפי כתב כנ"ל ותני שפיר ואינו יכול אף באלם ומאי פריך:

ונראה לישב דהנה הפ' כתבו הטעם לשטת ר"ת הנ"ל דלכאורה קשה ממ"נ אי הוי מפי כתב הגדה כשירה כמו בפה א"כ מאי בכך שאינו ראוי להגיד בפה כיון שזה היא הגדה ואם לא הוי הגדה מאי מהני מה שראוי להגיד כיון שאינו מגיד דא"ל דבראוי להגיד הוי הגדה ובאינו ראוי לא הוי הגדה דמנ"ל זה וכתבו דלשטת ר"ת הנ"ל אלם פסול מטעם פסול הגוף שהתורה אמרה על פי שנים כו' דבעינן עדים שראוים להגיד בפה ואם אינם ראוים להגיד בפה הם פסולים ובאמת מפי כתב הוי הגדה כשירה ולכך מהני בראוים להגיד רק כשאינם ראוים הם פסולים וממילא לא מהני מה שמעידים בכתב ע"ש וע"ש בס' קצה"ח סי' מ"ו ע"ש והנה לכאורה קשה למ"ש המהרש"א ז"ל די"ל דאיירי באלם ואומר בפ"נ מפי כתב ומהני לענין לשמה ולא לענין קיום. וקשה לכאורה דא"כ איך תני יתקיים בחותמיו מאי מהני קיום הא קי"ל דאף בשלשה עדים אם נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטלה ובטל גם עדות הכשרים ע"ש וא"כ כיון שהאלם מעיד בפני נכתב מפי כתב דצריך להעיד לענין לשמה וכיון דלענין קיום הוא פסול א"כ לא מהני אף הקיום של העדים כשרים דלשטת שאר פוסקים הוא טעות דאינו פסול כלל רק שההגדה מפי כתב היא פסולה ולא שייך נמצא א' כו' אבל לשטת ר"ת הנ"ל דבאמת היא הגדה כשירה רק דאלם פסול בפסול הגוף כמו שאר פסולים כנ"ל וא"כ שהוא פסול ומעיד מפי כתב דהוי הגדת עדות הוי שפיר נמצא א' קרוב או פסול כיון שהאלם מעיד על הקיום והוא פסול ועדות הוי שפיר כיון דמפי כתב הוי הגדה רק שהעד פסול וא"כ כיון שהאלם מעיד על הקיום מאי מהני שיתקיים בעדים כשרים הא גם עדות הכשרים בטל כנ"ל. אך ז"א דיתקיים בחותמיו הוא אח"כ ולא יצטרפו בשעת הגדה וממילא לא יתבטל עדות הכשרים ותני שפיר יתקיים בחותמיו כנ"ל. אמנם למ"ש הפוסקים דבנצטרפו בשעת ראיה אף דלא נצטרפו בשעת הגדה ג"כ נמצא א' כו' עדותן בטלה ע"ש וא"כ לרבה דכתבו המפ' דלא מהני ידענו אף בשנים וצריכין לומר דוקא בפנינו נחתם אף דמהני בשאר קיום לא מהני הכא רק בפנינו ע"ש וא"כ כיון שאומרים בפנינו נחתם ונצטרפו בשעת ראיה כיון שהאלם צריך לומר גם כן בפנינו לענין לשמה וממילא הוי נמצא א' פסול כו' ונתבטל גם עדות הכשרים כנ"ל ואיך תני יתקיים כו'. אך ז"א דאף שנצרפו בשעת ראיה הא בשעת ראי' לא הוי אלם ולא הי' פסול עדיין וממילא לא נתבטל עדותם כנ"ל. אך לפ"ז קשה בהיפך לשיטת ר"ת הנ"ל מאי פריך דילמא איירי באלם כנ"ל וא"ל דא"כ ליתני ולא אמר באלם מעיקרא דז"א דבאלם מעיקרא לא מהני כלל קיום כנ"ל דכיון דהי' פסול בשעת ראיה הוי שפיר נמצא א' פסול כנ"ל וע"כ תני ואינו יכול בנתאלם אח"כ וכנ"ל אך י"ל דאעפ"כ הוי לי' למיתני ולא אמר ובאמת הוי אמרינן דלא הי' אלם בשעת שליחות אבל שפיר הי' אלם קודם הנתינה ולמה תני אינו יכול דמשמע רק בשעת אמירה אינו יכול ובשעה שנתנו לה הי' פקח ואי באלם ליתני שפיר ולא אמר והוי אמרינן באמת שנאלם קודם שנתנו לה כנ"ל:

ולפ"ז מיושב ממילא קושיא הנ"ל לדברי הרשב"א מ"ש דאי הוי תני ולא אמר ה"א דוקא בהי' אלם בשעת השליחות ולא נעשה כתקון אז בעי קיום כנ"ל. ולמ"ש ז"א דבהי' אלם בשעת השליחות לא מהני כלל קיום כנ"ל. וע"כ אף אי הוי תני ולא אמר הוי ידעינן דאף דהי' פקח בשעת השליחות בעי קיום כנ"ל וע"כ לא איירי באלם ופריך שפיר כנ"ל וא"ש:

ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה הפ"י דפריך לקמן מברייתא ולא אמר אם נתקיים כשר כו' והקשה הא התם קתני ולא אמר ושפיר יכולין לאוקמי באלם מעיקרא ומעיד מפי כתב כנ"ל. ולמ"ש א"ש דלכאורה קשה עדיין אף אי איירי הכא בפקח ונתאלם ולא נצטרף בשעת ראי' מ"מ איך תני יתקיים בחותמיו בכל גווני דמשמע אף מיד הא כשיעידו מיד ויצטרפו בשעת הגדה יופסל עדותם ג"כ כנ"ל כיון שעכשיו הוא אלם וצריך להעיד בכתב לענין לשמה כנ"ל ושפיר הוי קשה אף בלא והוינן בה כו'. אך ז"א דהפ"י כתב דיתקיים בחותמיו משמע אח"כ ולא יצטרפו א"כ ממילא א"ש ומיושב קושית הפ"י הנ"ל. דהתם דקתני אם נתקיים בחותמיו כו' ליכא לאוקמי כלל באלם כיון דמשמע אף אם נתקיים מיד כשר ובאלם פסול כנ"ל כיון שמעיד בכתב לענין לשמה כנ"ל ונצרפו בשעת הגדה ופסול כנ"ל ופריך שפיר דע"כ לא איירי באלם כנ"ל וא"ש:

ומיושב ג"כ בזה קושית תוס' ד"ה אי הכי יכול כו' אשר תמהו הא עכשיו לאחר שלמדו לרבה הוא כמו לרבא מקודם ע"ש. ולמ"ש י"ל דלכאו' לדברי הרשב"א ז"ל הנ"ל קשה מאי פריך הא קי"ל באינו יכול אף דנעשה כתיקון רק שנתחרש אח"כ בעי קיוםולא מיבעיא ביכול לומר ולא אמר כנ"ל. אך י"ל דבאמת אף עכשיו דתני ואינו יכול ג"כ לא שמעינן מינה האי דינא דיש לומר דאיירי באלם מעיקרא וג"כ לא נעשה כתיקון ואעפ"כ שייך ואינו יכול לפירוש האחר הנ"ל דכל הגריעותא מחמת אינו יכול כמ"ש לעיל וקמ"ל דלא אמרינן בכה"ג נמצא אחד קרוב או פסול כו' משום שלא נצטרפו בשעת הגדה ודלא כמ"ש לעיל רק כדברי הפוס' דבעינן בשעת הגדה וא"כ אף עכשיו לא שמעינן סברת הרשב"א הנ"ל וגם סברא זו דלא שייך נמצא אחד ג"כ לא מוכח מינה די"ל בהיפך דאיירי בפקח ונתחרש כנ"ל וא"כ פריך שפיר דעכשיו לאחר שלמדו ואינו צריך לומר משום לשמה א"כ שפיר יכולין לאוקמי באלם מעיקרא דכל הטעם דאין יכולין לאוקמי באלם מעיקרא הוא משום שכיון שמעיד בכתב לענין לשמה והוא פסול והוי נמצא א' כו' אבל עכשיו אחר שלמדו דאין צריך להעיד בכתב לענין לשמה ולא שייך נמצא א' כו' ושפיר יכולין לאוקמי ואינו יכול ובאלם מעיקרא ולא נעשה כתיקון ולא מוכח סברת הרשב"א וגם זה לא מוכח די"ל בהיפך ולא שמעינן לא הא ולא הא ופריך שפיר אי הכי יכול נמי דליתני ביכול ולא אמר אבל לרבא לא הי' קשה למ"ש הריב"ש ז"ל הטעם דלא מהני מפי כתבם הכא משום דמפי כתבם הוי כידעתי וא"כ לרבא דמהני ידעתי אף בחד לשיטת רש"י ז"ל לא קשה כלל יכול נמי די"ל דקמ"ל כסברת הרשב"א ז"ל כנ"ל וא"ל כנ"ל דאיכא לאוקמי באלם ז"א דבאלם שפיר יכול להגיד מפי כתב אף לענין קיום ולרבא דמהני ידעתי אבל לרבה דידעתי לא מהני פריך שפיר כיון דהוא אחר שלמדו וע"ז משני שפיר דצריך לומר משום גזירה וג"כ צריך לומר משום לשמה כנ"ל וא"ש. ובפשיטות י"ל מ"ש מהרש"א ז"ל דמייתי האי והוינן בה דלכאורה למ"ש תוס' לר"מ דולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם היינו שלא אמר שניהם ע"ש ולעיל מוקי הש"ס לחד תירוצא הא דרבה כר"י דבעי כתיבה וחתימה לשמה אבל לר"א לא בעינן באמת חתימה לשמה ול' אמרינן סברא דמזויף מתוכו ע"ש. ובתוי"ט כתב כיון דקתני במתניתין אם יש עליו עדים משמע שגם בלא עדים הי' כשר ע"כ דאתיא כר"א דעידי מסירה כרתי והי' כשר בלא עידי חתימה ע"ש וא"כ לפ"ז לא הוי מצי למיפרך ארבה די"ל ואינו יכול לומר בפ"נ ובפ"נ היינו שלא יכול לומר שניהם שלא ראה החתימה רק הכתיבה ובפני נכתב שפיר יכול לומר וא"כ לענין לשמה שפיר מהני בפני נכתב לחוד כיון דאתיא כר"א ומזויף מתוכו לא אמרינן לענין לשמה כנ"ל כיון דמתניתין אתיא כר"י וכיון שלא ראה החתימה לכך יתקיים בחותמיו ולכך מייתי האי והוינן בה דאיירי בחרש ואינו יכול לומר גם בפ"נ ופריך שפיר וא"ל דלא הספיק לומר בפני נחתם עד שנתחרש ובפני נכתב אמר דא"כ קשה אמאי מוקי לה בחרש הא שפיר יש לאוקמי באלם ובפקח ונתאלם וא"ל כנ"ל ליתני ולא אמר ובאלם מעיקרא דז"א דבאלם מעיקרא לא מהני קיום משום לשמה כנ"ל ורק בלא הספיק לומר נחתם עד שנתאלם כנ"ל ולמה מוקי בחרש וע"כ דזה פשוט דמשמע ואינו יכול לומר על שניהם שלא אמר גם בפני נכתב ולכך לא מצי לאוקמי באלם ופריך שפיר והוצרך לאתויי והוינן בה כו' וא"ש:

תוס' ד"ה א"ה יכול נמי כו' תימא מאי קשיא ליה לרבה יותר מלרבא כי היכי דלרבא ניחא דיכול לא צריך קיום וסגי בפני נכתב ה"נ לרבה אחר שלמדו שוים הם ותירוצם דחוק ע"ש:

ונראה ליישב דהנה הרשב"א ז"ל כתב הטעם דתני באינו יכול דס"ד כיון דהי' פקח בשעת השליחות ונעשה כתיקון חכמים רק עכשיו אירע אונס שאינו יכול לומר וס"ד בכה"ג לא בעי קיום ולכך קמ"ל דבעי קיום ע"ש. ולדבריו תמוה דמאי פריך א"ה יכול נמי הא קמ"ל דאף באינו יכול בעי קיום כנ"ל וצריך לפ' כפ' ר"מ דלא קאי אמתניתין רק איכול דעלמא ע"ש וגם זה דחוק ע"ש. ונראה דהנה [יש להקשות] לדברי הרא"ש ז"ל שכתב הטעם דאין צריך עדים על השליחות הוא משום דכי היכא דהימנוהו חכמים על בפני נכתב ג"כ הימנוהו על השליחות וכתב הב"י דבא"י שלא תקנו על בפני נכתב שפיר בעינן עדים על השליחות או היכא שלא אמר בפני נכתב אינו נאמן גם על השליחות ע"ש. א"כ קשה הכא ממ"נ אי אין עדים על השליחות מאי מהני קיום כיון שאינו אומר בפני נכתב צריך עדים על השליחות ואי יש עדים ששלחו לא בעי כלל קיום כפי' הריב"א שכתבו תוס' לעיל ואף די"ל שכבר אמר ששלחו כשהי' פקח ולא הספיק לומר בפ"נ כו' ע"ש מ"מ אעפ"כ לא מהני כיון שלא אמר בפ"נ ממילא אינו נאמן ששלחו כנ"ל ואחר שהקשתי זה מצאתי בס' בית מאיר:

ונראה דכבר כתבנו לעיל ליישב דברי הרא"ש ז"ל שהקשו מאי מהני כי היכא דהימנוהו כו' הא אין כח ביד חכמים לעקור כו' רק משום דמדאורייתא לא בעי קיום כדאמר בש"ס וא"כ לענין השליחות שלא נתנו לפקדון דלענין זה אינו נאמן מדאורייתא למאי דפסק כר"ה דבעל נאמן מאי מהני דהימנוהו ע"ש וכתבנו למ"ש הרשב"א ז"ל דהיכא דאם יתקנו חכמים יהי' הדין כן מן התורה לא מיקרי עקירת דבר כו' ותקנו שפיר ע"ש והטעם דלא סבר ר"ה הימנוהו כתבו הפ' משום שאף אם יתן לה השליח ג"כ יהי' הבעל נאמן ולכן לא שייך הימנו' שבידו למוסרו לה כיון שאף אם ימסרנו לה ג"כ יהי' נאמן ע"ש. וא"כ כיון שהאמינוהו כשאומר בפ"נ על השליחות ממילא נאמן מדאורייתא דשייך שפיר הימנו' מיד בשעה שמסרו לו כיון שביד השליש למסרו לה ולומר בפני נכתב ויהי' נאמן מדרבנן וממילא נאמן מדאוריי' אף קודם שמסרו לה ושפיר שייך האמינוהו דלא מיקרי עקירת דבר כו' כנ"ל כדברי הרשב"א ז"ל ועיין מ"ש לעיל ע"ש:

והנה לכאורה לפ"ז קשה אמאי אינו נאמן בא"י על השליחות הא כיון שכבר תקנו נאמן מדאוריי' כנ"ל. אך ז"א דבא"י דלא תקנו ממילא לא הימנו' שאף אם ימסרנו לה יהי' הבעל נאמן כיון שלא תקנו כנ"ל. אך לכאורה קשה דבח"ל אף שלא אמר בפ"נ אמאי צריך עדים על השליחות ולא מהימן ששלחו הא כיון דאם אומר בפני נכתב נאמן על השליחות א"כ נאמן ששלחו ממילא מטעם הימנו' כיון שבידו למסרו לה ולומר בפני נכתב ואז יהי' נאמן וא"כ ממילא הימנו' בשעה שנתנו להשליח ונאמן עכשיו ששלחו אף שאינו אומר בפ"נ. אמנם באמת ז"א דכיון שאינו אומר בפ"נ ואמרינן שלא ראה כלל כתיבת הגט וא"כ לא הי' יכול לומר כלל בפ"נ ולא שייך הימנו' דלא הימנו' כלל דאין בידו למוסרו לה ולומר כו' כיון שלא ראה ולא מרע אנפשיה לומר בפני היכא שלא ראה כמ"ש תוס' ע"ש ולפ"ז מיושב קושית הפ' הנ"ל דהנה המפ' הקשו על דברי הרשב"א ז"ל הנ"ל שכתב דס"ד דהכא שנעשה כתיקון שהי' בשעת כתיבת הגט כו' והקשו הא על זה דנין דכיון שאינו אומר בפ"נ אמרינן שלא הי' כלל בשעת כתיבת הגט ואיך יודעין דנעשה כתיקון ותירצו דבאמת מסתמא אמרינן דהי' בשעת כתיבת הגט כתקנת חכמים רק דביכול לומר ולא אמר אמרינן דודאי לא ראה אבל כשאינו יכול אמרינן דודאי ראה ובפרט דבל"ז העירעור הוא שלא כדין כמ"שתוס' רק דאף דאמרינן שודאי ראה מ"מ אין יכולין להאמין כיון שאינו אומר עכשיו בפ"נ ע"ש. ולפ"ז שפיר מיושב דאיירי שפיר באמר ששלחו ולא הספיק כנ"ל וא"ל דכיון שאינו אומר בפ"נ ממילא אינו נאמן על השליחות דז"א דהכא בנתחרש דאמרינן דהי' בשעת כתיבת הגט וכיון שהי' אז פקח א"כ אף שאינו אומר עכשיו בפ"נ נאמן ששלחו מדאורייתא מטעם הימנו' דכיון שהי' באמת בשעת הכתיבה והי' אז פקח והי' יכול לומר בפ"נ ושפיר הימנו' בשעה שנתנו שבידו למוסרו לה ולומר בפ"נ ולא יוכל לערער וממילא עכשיו שאינו אומר נאמן ששלחו מדאורייתא מטעם הימנו' כנ"ל כיון דאיירי בפקח ונתחרש וא"ש כנ"ל ולפ"ז מיושב קושית תוס' הנ"ל דלכאורה למ"ש מאי פריך אי הכי יכול נמי הא למ"ש ביכול ולא אמר אמרינן דלא הי' כלל בשעת כתיבת הגט ממילא לא מהני כלל קיום דאינו נאמן על השליחות כנ"ל כיון שלא הי' בידו למוסרו לה ורק באינו יכול מהני כנ"ל וגם מקודם קשה מאי פריך הא איכא לאוקמי באלם בפקח ונתאלם וא"ל כנ"ל דליתני באלם מעיקרא ולא אמר כנ"ל דז"א דבאלם מעיקרא ולא הי' ראוי לומר בפ"נ וממילא לא שייך הימנו' ולא מהני קיום כלל דאינו נאמן על השליחות כמ"ש. אך באמת פריך שפיר דהפ' כתבו דרבה סבר חיישינן לנפילה כר"ה בב"ב [קע"ב ע"ב] ע"ש. וא"כ ליכא למימר כלל סברת הרא"ש וכמ"ש דנאמן מטעם הימנו' דזה אינו מועיל רק לענין לפקדון אבל אי חוששין לנפילה א"כ ממילא בעי עידי שליחות וצ"ל דהימנוהו ויש כח כו' ויתקיים בחותמיו הכא היינו גם כתב השליחות כמ"ש הפ' וא"כ פריך שפיר לרבה א"ה יכול נמי כנ"ל:

ומיושב ממילא קושית תוס' הנ"ל דלא פריך רק לרבה דלרבא דסבר התם בב"ב דלא חיישינן לנפילה ע"ש וא"כ לא קשה כלל יכול נמי די"ל כמ"ש דלענין לפקדון הטעם הוא משום הימנו' משא"כ ביכול ולא אמר כנ"ל וא"ש:

ובזה מיושב ג"כ קושיא שני' על הרשב"א ז"ל הנ"ל מאי פריך הא קמ"ל אף דנעשה כתיקון חכמים כנ"ל. ולמ"ש א"ש דבאמת לכאורה גם עכשיו לא מוכח די"ל דאיירי באלם ובאלם מעיקרא ולא נעשה כתיקון ואעפ"כ שייך ואינו יכול כדברי ר"ת הנ"ל כמ"ש לעיל א"כ לא שמעינן לא הא ולא הא כמ"ש לעיל דאיכא למידחי כנ"ל אך למ"ש א"ש דהרשב"א ז"ל כתב לרבא ע"ש וא"כ כיון דאין חוששין לנפילה והטעם הוא משום כי היכא דהימנוהו כנ"ל וליכא למימר כלל באלם מעיקרא כמ"ש דלא שייך הימנוהו וע"כ איירי בנתאלם או נתחרש אח"כ ומוכח שפיר סברת הרשב"א ז"ל כנ"ל אבל לרבה דחוששין לנפילה כנ"ל א"כ לא מוכח כלל סברת הרשב"א די"ל באלם מעיקרא כנ"ל ופריך שפיר לרבה א"ה יכול נמי משא"כ לרבא לא קשה כלל כנ"ל וא"ש:

תוס' ד"ה אילימא כו' ולא בעי למימר כגון אלם דא"כ הול"ל ולא אמר כו' ופירש מהר"מ ז"ל דולא אמר משמע אלם מעיקרא משא"כ ואינו יכול משמע עכשיו ע"ש. וכבר כתבנו דקשה למה לא מוקי לה בפקח ונתאלם ג"כ וא"ל ליתני באלם מעיקרא ז"א כמ"ש הרשב"א ז"ל דקמ"ל אף דנעשה כתיקון כו' ע"ש וא"כ מאי פריך ארבה הא איכא למימר בפקח ונתאלם ומעיד מפי כתב דמהני לענין לשמה ולא לענין קיום כמ"ש מהרש"א ז"ל ע"ש ושייך שפיר ואינו יכול כיון דאיירי בנתאלם כנ"ל:

ונראה לישב דהנה הב"ש באה"ע הקשה אמאי לא מהני מפי כתב הכא באלם לענין קיום הא קי"ל דבקיום שטרות דרבנן מהני מפי כתב כדעת הריב"ש שם ע"ש ואמאי לא מהני הכא ע"ש. ונראה דהנה הפ' כתבו הטעם דמהימן השליח לענין שלחו ולא אמרינן לפקדון דרק לענין קיום הימנוהו משום קיום שטרות דרבנן משא"כ לענין לפקדון דהוא דאורייתא וכתבו משום דקי"ל שליש נאמן כר"ח דלא כהרא"ש ז"ל דפסק כר"ה והוצרך לטעם דכי היכא דהימנוהו רק לדידן הטעם משום שליש נאמן ע"ש ועיין לקמן בתוס' פ' התקבל ע"ש. והנה הרבה פ' פסקו דגט שאינו מקוים אין השליש נאמן ולא אמרינן הימנוהו דלא כש"ך ז"ל ונ"י ע"ש והטעם כתבו דאף דכיון שהוא מודה שהוא אמת א"כ ודאי הי' אפשר לקיימו וא"כ שפיר הימנו' דבידו למוסרו לה ולקיימו ומאי בכך שעכשיו לא מצא קיום וכתבו כמ"ש הסמ"ע ריש ס' מ"ו לענין פרוע דבשטר שאינו מקוים אף שכתב נאמנות לא שייך שטרך בידי מאי בעי שכיון שאינו מקוים סמך עצמו שיאמר מזויף כשיתבענו ע"ש ואף שמודה שאינו מזויף וא"כ יוכל לקיימו ואיך סמך עצמו ע"ש הטעם דאמרינן מסתמא ידע שאותן עדים החתומים לא ימצא להם קיום ולכך סמך עצמו שיאמר מזויף משא"כ כשמקוים א"כ מעידין שאותן עדים נמצא להם קיום ושייך שטרך בידי כו' משא"כ באינו מקוים וכן הכא בשליש כשאינו מקוים לא אמרינן הימנו' שבידו למוסרו לה דכיון שאינו מקוים י"ל שמסר לו גט בעדים שידע שלא ימצא להם קיום ולא הימנו' משא"כ במקוים א"כ מעידין העידי קיום שנמצא להם קיום ושייך הימנו' ע"ש ולכך באינו מקוים אין השליש נאמן וכן פסק הב"י דאין השליש עדיף ממלוה באין מקוים אף שהלוה מודה ע"ש:

והנה לכאורה קשה לפ"ז אהא דאמר לעיל דלכך הימנו' לחד על בפני נכתב משום דמדאורייתא לא בעי קיום ולמ"ש א"כ לענין לפקדון אינו נאמן מדאוריי' רק דנאמן מטעם שליש וכיון דהיכא דאינו מקוים לא שייך הימנו' א"כ כיון דבעי קיום מדרבנן ממילא אינו נאמן מדאורייתא כיון שיוכל לערער ולומר מזויף ולא יהי' גט מדרבנן ממילא לא שייך הימנו' דסמך עצמו כנ"ל ויכול לומר ממילא לפקדון מדאורייתא כנ"ל א"כ בעי קיום מדאורייתא הכא דכשאינו מקוים אף דמדאורייתא לא חיישינן לזיוף מ"מ יכול להיות שנתנו לפקדון ולא שייך הימנו' כיון דבעי קיום מדרבנן וא"כ אמאי הימנוהו לחד הא בדאורייתא אינו נאמן [וא"ל דלא שייך סמך עצמו כיון דבאמת אינו גט מדאורייתא ואיך סמך על מה שיהיה רק פסול דרבנן ולא תצא ז"א דא"כ לפי האמת באינו מקוים אמאי לא הימנו' וע"כ דלא שייך שימסרנו כיון שפסול דרבנן] אך באמת זה טעות דכיון דבדרבנן שפיר נאמן חד א"כ ממילא ליכא דאורייתא דלא חיישינן לפקדון דשייך שפיר הימנו' כנ"ל דא"ל דסמך עצמו שיטעון מזויף ז"א דלענין מזויף יהי' השליח נאמן כיון דהימנוהו בדרבנן ולא יוכל לטעון מזויף ושייך הימנו' וממילא ליכא דאורי' ומשני שפיר דהימנו' מדרבנן היינו לענין זיוף וממילא ליכא חשש דאו' לפקדון דשייך הימנו' שלא יכול לערער מזויף דבדרבנן נאמן. אך לכאו' עדיין קשה למ"ש תוס' דכשאומר בפני לא מרע נפשיה אם באמת לא ראה ואעפ"כ אינו נאמן רק מחמת דהיא דרבנן ע"ש וא"כ אף דלענין זיוף שאינו אלא דרבנן שפיר נאמן מ"מ איך נאמן על בפני נכתב שהי' בשעת כתיבת הגט מחמת דהוא רק דרבנן הלא אם באמת לא הי' בשעת כתיבת הגט אינו גט מדאורייתא אף דאינו מזויף מדאורייתא מ"מ שמא נתנו לפקדון ולא שייך הימנו' שבידו למוסרו לה דיוכל לערער מדרבנן שהוא מזויף ואף דלענין מדרבנן נאמן השליח כשאומר בפני כו' מ"מ כיון שבאמת לא ראה כתיבת הגט א"כ לא מרע אנפשיה לומר בפני וממילא אם לא ראה באמת לא הימנו' דאין בידו למוסרה כיון דלאמרע נפשיה ולא יאמר בפני ויוכל לומר מזויף מדרבנן כיון שלא יאמר השליח בפני כיון שלא ראה וממילא לא הימנו' ונתנו שפיר לפקדון ושייך עכשיו הדאורייתא אם לא הי' באמת בשעת כתיבה כו' ואיך נאמן על בפני כו' שהיה בשעת הכתיבה דלענין זה הוא דאורייתא אף שאינו מזויף ולא סמכינן אף דלא מרע נפשיה דבדאוריית' לא סמכינן על זה כנ"ל ואם לא נכתב בפניו לא הימנוהו ויכול להיות לפקדון ואינו גט מדאורייתא ואיך נאמן על זה וקשה כנ"ל. אך גם זה לא קשה דהפ' כתבו הטעם דחזקה דמידק דייק כשאומר בפני ונותנו בפני ב' או ג' ולא מהני אי הוי מדאורייתא הוא משום דיש אנשים דמרע נפשייהו ולכך לא סמכינן אי הוי דאוריי' ע"ש א"כ ממילא לק"מ דאיך נימא תרתי דסתרי ממ"נ אי לא מרע נפשיה א"כ ודאי נאמן שבפניו נכתב ואם הוא מרע נפשי' א"כ נאמן לענין לפקדון מטעם הימנו' שאף שלא ראה בידו למוסרו לה ולומר בפני נכתב כיון דמרע נפשיה [וזה דוחק לומר שהוא סבר דלא מרע נפשיה ובאמת מרע נפשיה דזה דוחק]:

ובזה מיושב מה שתמהו על הרמב"ם ז"ל שפסק באינו מקוים דמוקמינן לה אחזקת אשת איש ואינו גט מדאורייתא כשאינו אומר בפני נכתב:

ע"ש והקשו עליו דהכא אמר בהדיא דהוא מדרבנן ולכך הימנו' בפ"נ ע"ש ולמ"ש א"ש דלמאי דלא ידע עדייין סברא דמידק דייק שפיר לא הוי קיום רק דרבנן דלא שייך לפקדון כנ"ל דשפיר הימנוהו שיכול לומר בפני נכתב כיון דלא אמרינן לא מרע נפשיה ושפיר הימנוהו בדרבנן משא"כ עכשיו דמסיק מידק דייק כו' א"כ לא שייך הימנו' כנ"ל רק כשאומר בפני נכתב נאמן ממ"נ כנ"ל כמ"ש אבל כשאינו אומר בפני נכתב ממילא בעי קיום מדאור' דשייך לפקדון כיון דלא שייך הימנוהו דלא מרע נפשיה כיון שבאמת אינו אומר בפ"נ וא"ש:

ולפ"ז ממילא מיושב קושית הב"ש באלם אמאי לא מהני מפי כתב הא אמירת בפ"נ הוא רק דרבנן דמדאורייתא לא בעי כלל כנ"ל ולמ"ש א"ש דעכשיו שפיר אמירת בפ"נ מדאורייתא מחמת לפקדון כנ"ל ולכך לא מהני מפי כתב דגם אמירת בפ"נ לענין לא מרע נפשיה ג"כ לא מהני מפי כתבו אם הוי מדאורייתא וא"ש דבאלם לא מהני כמ"ש:

אמנם לכאורה למ"ש קשה דהנה קי"ל אה"ע ס' קמ"ב כרמ"ה ז"ל דכשאין השליח אומר בפ"נ וצריכין עידי שליחות צריך למוסרו בפני עידי השליחות גופייהו דאל"כ הוי העידי מסירה והעידי שליחות חצי דבר ולא מהני והוי כמגרש בלא עדים ע"ש וכתב הפ"י לקמן פ"ב דף י"ז שהקשה אמאי לא הוי עידי קיום והעידי מסירה חצי דבר היכא דבעי עידי קיום ותירץ דדוקא העידי שליחות שעדותן הוא רק על הגט היינו הגירושין הוי חצי דבר בלא העידי מסירה משא"כ העידי קיום שמעידין על קיום השטר שהוא כתב יד העדים ואינו מזויף הוי דבר שלם מה שצריך עדותן שאינו מזויף ע"ש. ולכאורה למ"ש קשה באינו אומר בפ"נ דבעי קיום אמאי מהני קיום הא מדאורייתא דלא בעי קיום ולא חיישינן באמת לזיוף רק אעפ"כ בעי קיום דאל"ה לא ידעינן מהשליחות דאף שאינו מזויף מ"מ שמא ידע שאותן העדים לא ימצא להם קיום ונתנו לפקדון ולא עשאו שליח וצריכין העידי קיום שנמצא להם קיום ועשאו שליח כנ"ל א"כ כיון דמדאורייתא לא חיישינן לזיוף ולא בעי קיום משום זיוף א"כ ממילא לא מהני כלל קיום שעל הזיוף אין צריכין להם רק שמעידין שנמצא להם קיום ועשאו שליח א"כ ממילא הוי חצי דבר עם העידי מסירה כיון שכל עדותן הוא רק על השליחות והוי כמו העידי שליחות עם העידי מסירה כיון דבלא העידי קיום לא ידעינן מהשליחות והעידי קיום אין צריכין על הזיוף רק על השליחות והוי חצי דבר כנ"ל והוי מגרש בלא עדים כנ"ל ואיך מהני יתקיים בחותמיו הכא אחר המסירה. אך ז"א דכיון דמדרבנן חיישינן לזיוף וצריך עדותן מדרבנן לענין זיוף ממילא גם מדאורייתא לא הוי חצי דבר דהיכא דצריך עדותן קצת לא מיקרי חצי דבר ע"ש:

אמנם למש"ל ז"א דבאמת באלם הוא מעיד מפי כתב ובדרבנן מהני מפי כתב כנ"ל רק הכא לא מהני אמירתו מפי כתב משום דלענין השליחות הוא דאורייתא כנ"ל וא"כ עדיין קשה כנ"ל דשפיר הוי חצי דבר וא"ל כנ"ל דמועיל עדותן לענין זיוף שהוא דרבנן דז"א דלענין זיוף שהוא דרבנן ודאי א"צ עדותן כיון שמעיד מפי כתב ולענין דרבנן מהני מפי כתב וא"צ עדותן רק על השליחות שהוא דאורייתא וממילא הוי חצי דבר כנ"ל והכא צריך להעיד מפי כתב משום לשמה כנ"ל [וא"ל דמועיל עדותן אם לא הי' השליח אומר מפי כתב כמ"ש תוס' פ' התקבל ע"ש ז"א דחלקו שם הפ' על תוס' וצריך להיות עכשיו מועיל עדותן ועוד דכל מה שמועיל עדותן הוא רק שכשר לגרש בגט זה וא"כ בלא אמירתו מפי כתב לא היה מהני עדותן כלל שאינו כשר משום לשמה ורק ע"י אמירתו א"כ אינו צריך לענין דרבנן דמהני מפי כתב רק לענין השליחות שהוא דאורייתא וממילא הוי חצי דבר כנ"ל] אך גם זה י"ל דהנה הב"י הקשה אמאי לא מהימן מפי כתב הא גבי מיתה מצאו כתוב פלוני מת משיאין כו' ומהני מפי כתב ותירץ דהתם א"א בענין אחר ולכך תיקנו דליהני מפי כתב משא"כ הכא הא אפשר בקיום שימצאו עדים לקיימו ולכך לא מהני ע"ש. וא"כ א"ש דשפיר מהני קיום דאי נימא דגם קיום לא מהני דהוי חצי דבר א"כ גם בלא קיום נאמן דמהני מפי כתב אף לענין קיום כמו במיתה כיון דגם הכא א"א בקיום אי לא מהני דהוי חצי דבר ולכך שפיר מהני קיום ואעפ"כ צריך קיום דלענין זה שאינו שקר אפשר בקיום אבל כשנתקיים אי נימא דלא מהני שפיר מהני מפי כתב ולכך מהני מדרבנן אף דהוי חצי דבר כנ"ל:

אמנם למ"ש הב"ש והמשנה למלך דהיכא דעשה שליח סתם לקדש או לגרש והוא קדשה קדושין דרבנן או גירושין דרבנן לא מהני כלל אף מדרבנן דהוי שינוי בשליחות דבסתם כונתו על דאורייתא ע"ש. וא"כ בפקח ונתאלם כשעשה אותו שליח הוי גט מדאורייתא דכיון שיכול לומר בפ"נ מהימן על השליחות מדאורייתא דשייך הימנו' כיון שלא יוכל לערער כנ"ל ויודעין העידי מסירה מהשליחות והוי גט מדאורייתא ואח"כ כשנתאלם ואינו יכול לומר בפ"נ ורק ע"י קיום ולא מהני מדאו' דהוי חצי דבר והוי מדאורייתא מגרש בלא עדים ואף שהוא אמת לא הוי גט מדאורייתא רק מדרבנן מהני הקיום ולא הוי גט רק מדרבנן וממילא לא הוי גט אף מדרבנן כיון שעשה שליח כשהי' פיקח והוי שינוי כנ"ל. אך התוס' מקשה שפיר דלוקמי באלם מעיקרא א"כ כשעשה שליח לא הי' ראוי להיות אלא מדרבנן כנ"ל וא"ש:

ומיושב ממילא קושיא ראשונה הנ"ל מאי פריך לוקמי באלם ובפקח ונתאלם ומעיד בכתב כנ"ל ולמ"ש א"ש דאי באלם לא יכול לאוריי כלל בפקח ונתאלם דא"כ לא מהני כלל קיום כנ"ל רק באלם מעיקרא וא"כ ליתני ולא אמר כנ"ל משא"כ בנתחרש א"ש בפקח ונתחרש דכיון דאינו מעיד כלל מהני עדותן לענין זיוף מדרבנן וממילא לא הוי חצי דבר מדאורייתא וא"ש:

שם בגמרא ת"ש המביא גט ולא אמר כו' אם נתקיים כשר כו' והקשה הפ"י הא הכא תני ולא אמר ואיכא לאוקמי שפיר באלם מעיקרא ומעיד מפי כתב דמהני לענין לשמה ולא לענין קיום כדברי מהרש"א הנ"ל ע"ש:

ונראה דהנה הב"ש ס' קמ"ב הקשה אמאי לא מהני הכא מפי כתב הא בח"מ פסק כהריב"ש דבקיום שטרות יכולין להעיד מפי כתב ע"ש. ויש לישב דהנה הריב"ש ז"ל כתב הטעם דמהני מפי כתב חדא דהוא דרבנן ועוד דבשטר לא הוי מפי כתב משום דהוי מדעת שניהם ובקיום דמהני אפי' עומד וצווח הוי כמו מדעת שניהם ומהני זה שמעידים בכתב כאלו הי' שטר ע"ש. והנה הרי"ף ז"ל פסק דהא דמהני בשטר ולא הוי מפי כתבם היינו היכא שמוציאים העדים הכתב מתחת ידם ומוסרים לבע"ד אבל כ"ז שהוא תחת ידם לא מהני והוי מפי כתב כיון דאי בעי כבשי לשטרא ולא הוי כנחקרה עדותן ע"ש שכתבו הטעם דמה שכותבים בכתב לא הוי הגדה דהוא מפי כתב רק זה הוא הגדה מה שמוסר השטר לבע"ד שאינו יכול לחזור עוד זה הוי כאומר דיבורו בפני אחרים וחשיב הגדה משא"כ כל זמן שבידם לחזור לא חשיב עדיין הגדה ע"ש והובא בח"מ ס' מ"ו ע"ש:

והנה לכאורה יש להקשות למאי דקי"ל דתוך כדי דיבור להגדה יכולין העדים לחזור דכדיבור דמי וא"כ כל זמן שהוא תוך כדי דיבור ויכולין לחזור מהגדתם עדיין לא היה הגדה כלל מפי כתב כיון שעדיין בידם לחזור ולא נעשה ההגדה עד אחר כדי דיבור וא"כ כיון שההגדה הוא אחר כדי דיבור עדיין יכולין לחזור תוך כדי דיבור וא"כ עדיין לא חשיב הגדה כיון שיכולין לחזור וממילא לא מיקרי הגדה לעולם דבשלמא בכל מקום שההגדה הוא מיד אף שיכולין לחזור ולכך אחר כדי דיבור אינם יכולין לחזור שהוא אחר כדי דיבור להגדה אבל הכא שכל זמן שיכולין לחזור עדיין לא הגידו כלל דהוי בכתב והגדה נעשה אחר כדי דבור וממילא יכולין לחזור תוך כדי דבור להגדה ולא הוי הגדה כלל לעולם. ובאמת התם בשטר לא קשה מידי דכשמוסרו לבע"ד אף שלא בב"ד הוי למפרע כמו שנחקרה עדותן בב"ד ואין יכולין לחזור שוב דהבע"ד יכול להחזיק שטרו. אך לדברי הריב"ש ז"ל כשכותב עדותו לפני ב"ד דנימא דמהני כמו שטר לענין זה שפיר קשה כנ"ל דבשעה שכותב לפני ב"ד עדותו יכול לחזור תוך כ"ד ולא הוי הגדה ויוכל לחזור עדיין כנ"ל תוך כדי דבור ולא הוי הגדה לעולם כנ"ל:

אך גם זה אינו דהטעם דתוך כדי דבור יכול לחזור הוא משום שבדעתו שיוכל ליישב עצמו אחר ההגדה בכדי דבור ע"ש בר"ן ז"ל דלכך גבי קדושין לא מהני או כטעם תוס' שתקנו ע"ש. וא"כ הכא שבאמת הוא אחר כדי דבור להגדתו רק ההגדה נעשה ממילא אחר כדי דבור להגדתו בכתב א"כ ממילא אינו יכול לחזור כיון שבאמת הוא הגיד מקודם ולא שייכי טעמים הנ"ל וממילא חשוב שפיר הגדה בכתב אחר כדי דבור להגדתו כיון שאינו יכול לחזור עוד כנ"ל וא"ש:

ולפ"ז מיושב ממילא קושית הב"ש אמאי לא מהני הכא מפי כתב כמו בכל קיום לדברי הריב"ש ולמ"ש א"ש דהנה התוס' כתבו דהגדת בפני נכתב צריך להיות בשעת הנתינה אבל אח"כ לא מהני והוכיחו שם דתוך כדי דבור לנתינה ג"כ מהני מדאמר הכא בלא הספיק לומר בפ"נ ומוכח דתוך כדי דבור מהני אבל אחר כדי דבור לא מהני ע"ש לעיל ד"ה יטלנו וא"כ ממילא הכא לא מהני באלם מה שכותב תוך כדי דבור לנתינה כיון שכל זמן שיכול לחזור לא מיקרי הגדה ולא נעשה ההגדה רק אחר כדי דבור להכתיבה וממילא הוא אחר כדי דבור להנתינה ולא מהני אמירת בפ"נ בכתב דג"כ יכול לחזור בכתב תוך כדי דבור והכא לא מהני אמירתו בפ"נ רק תוך כ"ד להנתינה כנ"ל:

ולפ"ז הי' מיושב ג"כ מ"ש בש"ע סי' קמ"ב בהג"ה ולכן אלם אינו יכול לכתוב בפ"נ כו' ותיבת ולכן אינו מדוקדק דמקודם כתב בש"ע דלאחר כ"ד לא מהני ע"ש וע"ז כתב ולכן אינו יכול לכתוב ואינו ענין לזה כלל וצריך לדחוק לדבריהם דקאי על אמירת בפ"נ סתם שצריך לומר בפיו וזה דוחק:

ולמ"ש א"ש דכתב ולכן דרק מחמת זה שצריך להעיד תוך כ"ד לכך לא מהני באלם כמ"ש דהוי אחר כ"ד אך בש"ע ז"א דקאי אכל אלם שאינו יכול להביא ע"ש. וא"כ שפיר יכול לכתוב בפ"נ קודם הנתינה דמהני ג"כ תוך כ"ד ע"ש ויהי' ממילא תוך כ"ד לנתינה ומקשה הב"ש שפיר. אבל הכא דמיירי בפקח ונתאלם ולא הספיק ליתנו כו' וכותב תוך כ"ד להנתינה א"כ ממילא לא מהני לענין קיום די"ל כמ"ש דהוי אחר כ"ד כנ"ל וא"כ לכאורה קשה עדיין מאי פריך הא איכא לאוקמי באלם כקושית מהרש"א ומעיד מפי כתב ולא מהני לענין קיום ואיירי בפקח ונתאלם ולכך תני ואינו יכול וא"ל כדברי תוס' דליתני ולא אמר ובאלם מעיקרא דלמ"ש ז"א דבאלם מעיקרא וכותב מקודם שפיר מהני אף לענין קיום כנ"ל ורק בלא הספיק לא מהני לענין קיום כנ"ל ותני שפיר ואינו יכול. אך לכאורה ז"א דא"כ יכול למיתני גם באלם מעיקרא וכותב בפ"נ אחר הנתינה דג"כ לא מהני כנ"ל ואיכא למיתני ולא אמר. אבל ז"א דשפיר מצינן לאוקמי באמת באלם מעיקרא ואעפ"כ שייך ואינו יכול כיון דקודם הנתינה שפיר הי' יכול לומר דהי' יכול לכתוב בפ"נ דהי' מהני קודם הנתינה ורק עכשיו אחר שנתן אינו יכול לומר כנ"ל ושייך שפיר ואינו יכול אף באלם מעיקרא:

אמנם י"ל למ"ש הר"ן ז"ל בנדרים הטעם דבמקדש ומגרש תוך כ"ד לא מהני משום דבשאר דברים אמרינן כך הי' בדעתו בשעת הדבור שיוכל לחזור תוך כ"ד משא"כ בקדושין וגירושין שהוא דבר חמור מסתמא עשה בלב שלם שלא יוכל לחזור ע"ש. ואף דבכל הדברים כיון שאומר או שהעיד כן הא חזינן שאמר כן שלא יוכל לחזור בו מ"מ אמרינן דאין זה סתירה שהדבור שאמר הי' בדעתו דליהני רק אם לא יחזור בו ואם יחזור תוך כ"ד לא ליהני ע"ש. וא"כ א"ש דהכא אי נימא דיכול לחזור תוך כ"ד א"כ אף אם אינו חוזר לא מהני הדבור שהעיד בכתב כנ"ל דכיון דיכול לחזור לא הוי הגדה עד אחר כ"ד ולא מהני כלל. וא"כ שפיר הוי סתירה ואמרי' דהי' בדעתו שלא יוכל לחזור כיון שאמר בפ"נ דא"ל כנ"ל דהי' דעתו דליהני רק אם לא יחזור אבל אם יחזור לא ליהני דז"א דאי לא ליהני אם יחזור ממילא גם אם לא יחזור לא מהני דלא הוי הגדה כנ"ל וא"כ ממילא אמרינן דעתו שלא יוכל לחזור ואינו יכול לחזור הכא כמו בקדושין כו' ושפיר הוי הגדה כנ"ל וליכא לאוקמי באלם כלל דשפיר מהני אף לענין קיום בכתב כנ"ל ולא קשה קושית תוס' ממילא והר"ן ז"ל באמת כתב לקמן דלכך לא מוקי לה באלם דשפיר יכול לומר בכתב ומהני ע"ש:

אך למ"ש הב"ש באה"ע בשם יש"פ דגם בקדושין וגירושין הוי ספק אם חוזר תוך כ"ד אף דהוי סתיר' לא ידעינן אם גמר בדעתו ע"ש א"כ מקשה תוס' שפיר דבאלם אף שמעיד בכתב לא הוי רק ספק כנ"ל אף דהוי סתירה ותני שפיר יתקיים בחותמיו דאז ליהוי ודאימשא"כ בלא קיום דאינו רק ספק כנ"ל. וע"ז תירצו דליתני ולא אמר וכמ"ש המפ' דכיון דבאלם אין זה גריעותא מה שאינו יכול דהוא כשאר כל אדם שייך ולא אמר ע"ש:

ומיושב ממילא קושית הפ"י הנ"ל דבברייתא דהמביא כו' דתני ולא אמר מאי פריך הא איכא לאוקמי שפיר באלם כנ"ל. ולמ"ש א"ש דברייתא תני אם נתקיים כו' ואם לא נתקיים פסול וא"כ ליכא לאוקמי כלל באלם ומעיד בכתב דא"כ אמאי פסול ודאי בלא נתקיים ובהנ"ל אינו רק ספק פסול דלעיל דתני יתקיים כו' א"ש דיתקיים דליהוי ודאי משא"כ הכא דפסול ליכא לאוקמי כלל באלם וא"ש:

ובל"ז יש ליישב בפשיטות קושית הפ"י הנ"ל למ"ש הר"ן ז"ל באמת דמהני מפי כתב אף לענין קיום והיינו כדברי הריב"ש שם דמחמת דקיום שטרות דרבנן מהני מפי כתבם כתירוץ הא' שם ובאמת הרמב"ם ז''ל פסק הכא בלא אמר בפ"נ ולא נתקיים דאינו גט מדאו' משום דמוקמינן אחזקת אשת איש ע"ש. וא"כ ממילא לא מהני מפי כתבם הכא וא"כ ממילא מיושב דלעיל הקשו שפיר דאיכא לאוקמי באלם וי"ל כדברי הרמב"ם דהוא מדאורייתא ולכך לא מהני מפי כתב לענין קיום משא"כ הכא דתני אם לא נתקיים פסול ופסול אינו אלא מדרבנן כמ"ש הרמב"ם ז"ל דבדאורייתא תני אינו גט ע"ש. א"כ ליכא לאוקמי כלל באלם דכיון דהוא מדרבנן ממילא מהני מפי כתב אף לענין קיום כנ"ל וא"ש:

תוס' ד"ה א"ה כו' כתבו בשם רש"י ז"ל דקושית הש"ס קאי לס"ד דרבה לית לי' דרבא דלא בעי קיום ע"ש. והוא תמוה דא"כ מאי משני לאחר שלמדו הא עדיין קשה למה בעי כלל קיום כיון דאחר שלמדו ולא בעי משום לשמה וקיום לא ס"ל ואמאי תני יתקיים בחותמיו. ונראה דהנה המפ' כתבו הטעם דבא"י לא בעי קיום באין עוררין הוא משום דהוי מלתא דעביד' לגלויי כיון [דעדים] מצויים ויתברר הדבר ע"ש. וא"כ קשה לרבה אמאי לא בעי משום קיום במדינת הים הא אין עדים מצויים ולא הוי מלתא דעביד' לגלויי אך באמת כיון דלדידי' תקנו לומר בפ"נ משום לשמה ממילא לא צריך משום דלא מרע נפשיה שאומר בפני ואף ממדינה למדינה בא"י [דלא] תקנו לא פליג כיון דבח"ל לא צריך כיון שאומר בפני משום לשמה ע"ש במפ' וממילא א"ש דלאחר שלמדו ולא בעינן אף בח"ל משום לשמה ממילא בעי משום קיום דלא הוי עבידי לגלויי כנ"ל ואעפ"כ פריך שפיר א"ה יכול נמי לא בעי בפני נכתב רק על החתימה ע"ש וא"ש: