גיטין ו ע"ב

But if you do this then you provide benefit. The Gemara asks: What is the meaning of the expression: If you do this you provide benefit? This means that if the husband comes to contest the validity of the bill of divorce, we pay no attention to him and his claim.

As it is taught in the Tosefta (1:3): An incident occurred involving a man who brought a bill of divorce before Rabbi Yishmael, and said to him: Am I required to say: It was written in my presence and it was signed in my presence, or am I not required to state that declaration? Rabbi Yishmael said to him: My son, where are you from? He said to Rabbi Yishmael: My teacher, I am from the village of Sisai. Rabbi Yishmael said to him: You are required to say: It was written in my presence and it was signed in my presence, so that you will not cause the woman to need to find witnesses if the husband contests its validity.

After that man left, Rabbi Elai entered before Rabbi Yishmael and said to him: My teacher, but isn’t the village of Sisai located within the boundary of Eretz Yisrael, and it is even closer to Tzippori, which is within the main portion of Eretz Yisrael, more so than Akko. And we learned in the mishna that Rabbi Meir says: Akko is like Eretz Yisrael with regard to bills of divorce. And even the Rabbis disagree with Rabbi Meir only with regard to Akko, which is distant. However, with regard to the village of Sisai, which is close, no, they do not dispute the ruling of Rabbi Meir.

Rabbi Yishmael said to Rabbi Elai: Be silent my son, be silent. Since the matter of her divorce was issued as permitted, it was issued, and her divorce is valid. This incident proves that the declaration: It was written in my presence and it was signed in my presence, is effective to the extent that the divorce is considered to have been performed in an entirely permitted manner, and the husband cannot contest its validity at a later stage.

The Gemara asks: Why was it necessary for Rabbi Yishmael to explain the meaning of his ruling to Rabbi Elai? But after all, when he issued his ruling Rabbi Yishmael also stated his reason, as he said to the man: Do this so that you will not cause the woman to need to find witnesses. The Gemara answers: Those who were present did not conclude Rabbi Yishmael’s statement before Rabbi Elai. Rabbi Elai was unaware of Rabbi Yishmael’s reasoning, and therefore he questioned him.

§ The Gemara relates that Rabbi Evyatar sent a letter from Eretz Yisrael to Babylonia to Rav Ḥisda in which he wrote the following: With regard to bills of divorce that come from there, Babylonia, to here, Eretz Yisrael, the agent is not required to say: It was written in my presence and it was signed in my presence. The Gemara asks: Shall we say that Rabbi Evyatar holds that the reason for the declaration: It was written in my presence and it was signed in my presence, is because they are not experts in writing a bill of divorce for her sake, and these residents of Babylonia are learned with regard to this issue?

The Gemara challenges: And can you understand it in this way? After all, Rabba is of the opinion that the reason is also in accordance with the opinion of Rava, that the declaration serves to ratify the bill of divorce. Rather, everyone agrees that we require the declaration to ratify the document. But since there are many people who ascend to Eretz Yisrael and descend from there to Babylonia, witnesses are frequently available, and there is no reason to be concerned about the ratification of the bill of divorce.

Rav Yosef said: Who will tell us that Rabbi Evyatar is a reliable authority? And furthermore, there is good reason to question his statement: He is the one who sent a letter to Rav Yehuda, and wrote: People who ascend from there, Babylonia, to here, Eretz Yisrael, fulfill by themselves the verse: “And they have given a boy for a prostitute, and sold a girl for wine, and have drunk” (Joel 4:3), i.e., these people abandon their families. And Rabbi Evyatar wrote him this verse without scoring, i.e., etching lines into, the parchment upon which he wrote the letter.

And Rabbi Yitzḥak says with regard to the writing of a verse from the Torah: One may write two words without scoring the parchment, but one may not write three words without scoring the parchment. Instead, one scores the parchment before writing the verse, as one does when writing a Torah scroll. This ensures that the writing will be done on a straight line, thereby rendering it more beautiful. And it was taught in a baraita: One may write three, but one may not write four. Since Rabbi Evyatar wrote more than three words from a verse without scoring the parchment, his halakhic rulings are evidently unreliable.

Abaye said to him: Is that to say that anyone who does not know this halakha of Rabbi Yitzḥak is not a great man? Granted, with regard to a matter that depends on reasoning, it is well, as it is possible to say that an individual who does not know a halakha that can be inferred by logical reasoning cannot be considered a reliable authority. However, this halakha is a tradition, and it is possible that Rabbi Evyatar simply did not hear this tradition.

And furthermore, Rabbi Evyatar is the one that his Master, the Holy One, Blessed be He, agreed with in his interpretation of a verse, as it is written with regard to the episode involving the concubine in Gibeah: “And his concubine went away from him” (Judges 19:2). The Sages discussed what occurred that caused her husband to become so angry with her that she left him, and Rabbi Evyatar says: He found her responsible for a fly in the food that she prepared for him, while Rabbi Yonatan says: He found her responsible for a hair [nima].

And Rabbi Evyatar found Elijah the prophet and said to him: What is the Holy One, Blessed be He, doing now? Elijah said to him: He is currently engaged in studying the episode of the concubine in Gibeah. Rabbi Evyatar asked him: And what is He saying about it? Elijah said to him that God is saying the following: Evyatar, My son, says this and Yonatan, My son, says that. It is seen here that God saw fit to cite the statement of Rabbi Evyatar.

Rabbi Evyatar said to him: God forbid, is there uncertainty before Heaven? Doesn’t God know what happened? Why does He mention both opinions? Elijah said to him: Both these and those are the words of the living God, i.e., both incidents happened. The incident occurred in the following manner: He found a fly in his food and did not take umbrage, and later he found a hair and took umbrage.

Rav Yehuda says a different explanation: The man found a fly in the dish that she cooked for him, and he found a hair in that place, i.e., in her genital area. When he found a fly it produced a reaction of disgust, and he did not grow angry with her, but the hair was a matter of danger, as he might be hurt by it, and therefore he became angry with her. There are those who say: This and that were found in a dish. The difference is that the fly was a result of circumstances beyond her control, as it fell into the dish on its own, but the hair was found in the dish due to her negligence.

Rav Ḥisda says: A person should never impose excessive fear upon the members of his household, as the husband of the concubine of Gibeah imposed excessive fear upon her and this ultimately caused the downfall of many tens of thousands of Jews in the resulting war (see Judges 19–20).

Rav Yehuda says that Rav says: Anyone who imposes excessive fear upon the members of his household will ultimately come to commit three sins: Engaging in forbidden sexual intercourse, as the wife will be so fearful of her husband that she will sometimes tell him that she has immersed in a ritual bath after her menstruation has ended when she has not done so; and he will also end up committing bloodshed, as she is likely to run away from him and expose herself to dangers; and desecration of Shabbat, as she will cook for him on Shabbat because she is scared that he will be angry with her for neglecting to do so beforehand.

Rabba bar bar Ḥana said a halakha with regard to this statement that the Sages said: There are three matters a person must say in his home on Shabbat eve at nightfall. He should ask the members of his household: Have you tithed the produce that required tithing? Have you placed the eiruv for joining the courtyards? If you have already done so, light the lamp in honor of Shabbat. Rabba bar bar Ḥana said that one must

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ו - ב

אך הוסיף רב ואמר: ואי עבדת - ואם בכל זאת תאמר [אף שהינך פטור], אהנית - הועלת באמירתך. ^[102]

ושואלת הגמרא: מאי, אי עבדת אהנית - מה התכוונן רב, בכך שאמר לו שאם יאמר יועיל?

ועונה הגמרא: התועלת היא, דאי אתי - שאם יבוא - הבעל ומערער, לא משגחינן ביה - אין מתייחסים לערעורו. אבל אם לא יאמר עכשיו. ואחר כך יערער הבעל, הגט יפסל.

וכדתניא: מעשה באדם אחד, שהביא גט לפני רבי ישמעאל, אמר לו [לרבי ישמעאל]: צריך אני לומר בפני נכתב ובפני נחתם, או איני צריך. אמר לו רבי ישמעאל: בני, מהיכן אתה? ^[103] אמר לו: רבי, מכפר סיסאי [שם מקום] אני, אמר לו: צריך אתה לומר בפני נכתב ובפני נחתם, כדי שאם יערער הבעל על הגט, שלא תיזקק האשה לעדים שיקיימוהו.

לאחר שיצא אותו אדם מלפני רבי ישמעאל, נכנס לפניו רבי אלעאי ושאלתו בפיו. אמר לו: רבי, והלא כפר סיסאי מובלעת בתחום ארץ ישראל וקרובה לציפורי, שהיתה עיר ואם בישראל והיו בה ישיבות ובתי דינים, יותר מעכו. ותנן - [ולגבי עכו שנינו במשנתנו]: רבי מאיר אומר: עכו כארץ ישראל לעניין גיטין. ואם כן, כל שכן שהמביא מציפורי לא יצטרך לומר!

והוסיף רבי אלעאי ואמר:

ואפילו רבנן במשנתנו, לא פליגי - אינם חולקים - עליה - על - דרבי מאיר, אלא בעכו דמרחקא - שמרוחקת ממרכז הישוב היהודי בציפורי, ולפיכך דנים אותה כחוץ לארץ לעניין גיטין. אבל כפר סיסאי דמקרבא - שקרובה - לא חולקים עליו! ואם כן לדעת כולם, מכפר סיסאי, אין צריך לומר.

אמר לו רבי ישמעאל: שתוק בני, שתוק. ^[104] הואיל וכבר יצא הדבר - הגט - בהיתר ממני, יצא. ואין להוסיף עתה ולדון בו, כי זה עלול לערער את כשרותו. ואיש לא ירצה להתחתן עם האשה.

ושואלת הגמרא: מה היתה תמיהתו של רבי אלעאי על רבי ישמעאל. הא - הרי - איהו נמי - גם הוא לא הצריך לומר מעיקר הדין, אלא [רק יעץ] כדי שלא תיזקק האשה לעדים קאמר ליה?

ומתרצת הגמרא: כשאמרו לרבי אלעאי את תשובתו של רבי ישמעאל, לא סיימוה קמיה - לא אמרו לו את סיום דבריו של רבי ישמעאל, שאף הוא לא הצריך מעיקר הדין, אלא רק נתן עצה טובה. ולפיכך, טעה בדבריו.

עתה דנה הגמרא בגט הנשלח מבבל לארץ ישראל:

שלח ליה רבי אביתר לרב חסדא פסק הלכה למעשה: גיטין הבאים משם - מבבל - לכאן - לארץ ישראל - אין השליח צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. ^[105]

והגמרא מנסה להסביר את טעמו של רבי אביתר:

נימא קסבר - הבה נאמר שהוא סובר

שטעם האמירה הוא: לפי שאין בקיאין לשמה. והני - ואילו, בני בבל - גמירי

- יודעים את ההלכה של לשמה. ולפיכך, לא צריך לומר.

אך הגמרא דוחה: ותסברא - האם באמת הינך סבור לומר כן. והא - והרי - רבה הסובר משום לשמה, אית ליה - מסכים עם דעתו - של רבא. ואם כן, אף אם נאמר שרבי אביתר סובר כמוהו. בכל זאת, צריך השליח לומר מצד הטעם של קיום.

אלא באמת, דכולי עלמא - שדעת כולם - בעינן - שצריך - לקיימו. וכאן, כיון דאיכא - שיש אנשים רבים דסלקי - העולים [מבבל לארץ ישראל] ונחתי - והיורדים [מארץ ישראל לבבל]. לפיכך, מישכח שכיחי - מצויות שיירות תדירות ביניהם ומצויין עדים לקיים את הגט.

אמר רב יוסף: מאן לימא לן - מי יאמר לנו [יעיד בפנינו] - שרבי אביתר בר סמכא הוא - שראוי הוא לסמוך עליו ולפסוק על פיו? ועוד הא - הרי - מהמעשה הבא מוכח שאינו אדם גדול. שהרי איהו - הוא עצמו [רבי אביתר] דשלח ליה איגרת לרב יהודה, וכתב בה: אותם בני אדם העולין משם - מבבל - לכאן - לארץ ישראל. ומניחים שם את נשותיהם לבד. ובטלים זמן רב ממצות פריה ורביה, לפי שאין חשוב בעיניהם להוליד בנים ובנות, הן [אותם האנשים] קיימו בעצמן את הפסוק הנאמר בספר יואל [כתוכחת לגויים]: "ויתנו הילד בזונה והילדה מכרו ביין וישתו" [שמשמעותו היא, שהתעללו בילדים מאחר ולא החשיבו את ערכם. וכמו כן אנשים אלו, המזלזלים במצות פריה ורביה].

וכתב לו רבי אביתר פסוק זה באיגרת, בלא שירטוט. ^[106] וזאת, אף על פי, שאמר רבי יצחק: שתים - שני מילים מתוך פסוק - כותבין - מותר לכתוב בלי שרטוט. אבל שלוש אין כותבין ללא שרטוט. ^[107] ובמתניתא תנא - בברייתא שנה התנא: שלוש, כותבין. אבל ארבע, אין כותבין, ללא שרטוט. ^[108]

ולפי שתי הגירסאות [גירסת רבי יצחק וגירסת הברייתא], עבר רבי אביתר על הלכה זו. שהרי הוא כתב יותר מארבע מילים בלי שרטוט. ומכך, רצה רב יוסף להוכיח שרבי אביתר אינו אדם גדול.

אמר ליה אביי לרב יוסף: אטו - וכי - כל מי דלא ידע הא, הלכה זו של רבי יצחק לעניין שרטוט - לאו גברא רבה הוא - אינו אדם גדול?!

בשלמא - הייתי משלים עם דבריך ומקבלם, אילו היה טועה רבי אביתר במילתא דתליא בסברא - בדבר התלוי בסברא, שהוא לא הבינה מדעתו, לחיי! הייתי מסכים עם דעתך שאינו אדם גדול. והינך יכול להמשיך ולחיות בדעה זו.

מה שאין כן הא - דין זה של שרטוט - גמרא היא - דבר הנלמד מרבו, ואינו תלוי בדעתו של התלמיד. וגמרא - ולימוד זה של רבי יצחק - לא שמיע ליה - לא שמעו רבי אביתר מרבו. ואין זה מורה כלל על חסרון בגדלותו.

ולאחר ששלל את החסרון, חוזר אביי ומוכיח שאכן רבי אביתר אדם גדול הוא: ועוד, הא - הרי - רבי אביתר הוא זה, דאסכים מריה על ידיה - שהסכים הקדוש ברוך הוא לגלות לו את סודות התורה. ^[109] ולכוין את פירושם של הדברים הסתומים על אמיתתם. וכמו כן הסכים עמו בפירושו על המעשה של "פילגש בגיבעה" בספר שופטים [פרק יט].

דכתיב "ותזנה עליו פילגשו" [שם פסוק ב]. ופירשו זאת החכמים לשתי משמעויות שונות. ^[110]

רבי אביתר פירש, שהמילה "זנות" נגזרה מלשון "מזון". ולכן הוא אמר, שכוונת הפסוק, שזבוב מצא לה בקערת האוכל שהגישה לו. ורבי יונתן פירש, שהכוונה ל"זנות" ממש. ולכן הוא אמר, שכוונת הפסוק, נימא - שערה - מצא לה. [הגמרא בהמשך תסביר מה כוונתו].

באותו זמן אשכחיה - מצאו [כלומר פגשו] - רבי אביתר לאליהו הנביא. אמר ליה - שאל אותו - מאי קא עביד - מה עושה - הקדוש ברוך הוא [כעת]? אמר ליה - ענה לו אליהו: עסיק - עוסק בתורה, ^[111] בעניין פילגש בגבעה. שאל אותו: ומאי קאמר? איך הוא מפרש את הפסוק הזה?

אמר ליה: הקדוש ברוך הוא אומר כך: אביתר בני, ^[112] כך הוא אומר [כלומר, מפרש עניין זה]. יונתן בני, כך הוא אומר. אמר לו רבי אביתר בפליאה: חס ושלום, ומי איכא ספיקא - וכי יש ספק - קמי שמיא - לפני שוכן מרומים?

אמר לו אליהו: אין כאן ספק, אלא, אלו ואלו, דברי אלהים חיים הן. ^[113] ושניהם זכו לכוין אל האמת. בתחילה זבוב מצא בקערה ולא הקפיד - ולא כעס. אולם אחר כך, נימא מצא לה, 0והקפיד! 113*

אמר רב יהודה: זבוב מצא, בקערה של האוכל. ונימא מצא באותו מקום - בבית הסתרים. [שדרכן של הנשים היה להשיר את השער שם, כדי לא לסכן את בועלן, שעלול להעשות על ידי זה "כרות שפכה". וכיון שהיא לא עשתה זאת, לכן הוא כעס עליה. והיא, מרוב פחד ברחה לבית אביה]. לפי רבי אביתר שאמר זבוב, הוא כעס עליה משום מאיסותא - מיאוס וגועל. ולפי רבי יונתן שאמר נימא, הוא כעס עליה בגלל סכנתא - הסכנה שבדבר.

איכא דאמרי - יש אומרים: אידי ואידי

- גם זה וגם זה - בקערה מצאם. זבוב, משום אונסא - נפל לקערה שלא באשמתה. ונימא, משום פשיעותא - השערה נפלה לקערה באשמתה, מפני שלא השגיחה.

ובכך מוכח שרבי אביתר אדם גדול הוא!

וממשיכה עתה הגמרא ואומרת מהו הלקח הנלמד ממעשה "פילגש בגיבעה":

אמר רב חסדא: לעולם ^[114] אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו. שהרי במעשה של פילגש בגיבעה, הטיל עליה בעלה אימה יתירה והפילה בסופו של המעשה כמה רבבות מישראל.

אמר רבי יהודה אמר רב: כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו. סוף דבר הוא בא מכך לידי שלוש עבירות: ^[115]

גילוי עריות [כגון, שיגיע זמן טבילתה בזמן שהיה קור גדול והיא לא טבלה. אך פחדה לספר זאת לבעלה משום שהוא קפדן. ושימשה עמו כשהיא עדיין נידה].

ושפיכות דמים. [כמו מקרה זה. או שמרוב פחד תברח ממנו ותיפול בדרך במקומות מסוכנים. ועלולה לההרג].

וחילול שבת [שלפעמים אינה מספיקה לגמור לבשל לפני כניסת השבת. או שלא הספיקה להדליק נרות. והיא עושה זאת לאחר כניסת השבת, מפני אימתו].

והגמרא מביאה עתה אימרות נוספות בעניין זה:

אמר רבה בר בר חנה: הא דאמרי רבנן - מה שאמרו חכמים [במשנה במסכת שבת פרק שני [דף לד עמוד א]: שלושה דברים צריך אדם לומר - לשאול - בתוך ביתו, ערב שבת עם - קודם - חשיכה: האם עישרתם את הפירות הנצרכים לשבת? האם ערבתם ערובי חצרות? וכן לומר להם: הדליקו את הנר, לפני שיעבור הזמן". דברים אלו, צריך למימרינהו ^[116] - לומר אותם - לבני הבית בניחותא - בנחת ובשלוה [ולא מתוך כעס]. והטעם: כי היכי - כדי - דליקבלו מיניה - שיקבלו ממנו [את דבריו].

הערות

^[102] כתב על זה הרשב"א: ומכאן שומעים, שהמביא גט בארץ ישראל, אף על פי שמצד הדין אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, בכל זאת, אם אמר, הרי זה מועיל לכך, שמעתה, אם יבוא הבעל לערער, לא יהא נאמן וערעורו בטל. וטעם הדבר, מפרש הרשב"א: שמכיון שחכמים האמינו לעד אחד האומר בפני נכתב ונחתם, בכל המקומות [אפילו בארץ ישראל]. ואף שבארץ ישראל, לא תיקנו כלל לומר והתירו לאשה להינשא ללא שחוששים למזוייף. מכל מקום, אם יערער, יצטרכו לקיים את הגט. אך כאן, שקדם השליח והעיד בשנת נתינתו שבפניו נכתב ונחתם. הועילה עדות לכך שעירעור של הבעל לא יפריע לה להנשא לאדם אחר. ואם כבר נישאה [קודם שיערער], ודאי שאין מקבלים אז את ערעורו, כמוכח בירושלמי שהביא שם. ואף שבהמשך דבריו חזר להסתפק אם מותרת להינשא, במידה והבעל ערער לפני כן. מכל מקום, סיים דבריו בקביעה ודאית שבסוגיא שלנו משמע שהערעור בטל לגמרי. ומותרת להינשא אף לכתחילה. וכן כתב רבנו קרשקש וחדושי הר"ן. והנה, לעיל בדף ג (עמוד א), הובאו דברי הרשב"א (בהערה יח), החולק על רש"י שסובר שלאחר הגדת העדות, לא נאמן הבעל לערער. ולדעתו, כוונת הגמרא היא רק שאינו מעיז, מאחר שהשליח מיידק דייק. אבל אם יערער, יהיה נאמן. והרשב"א עצמו הקשה על דבריו מסוגייתנו, שמשמע בה שלאחר קיום השליח, שוב אין הבעל נאמן לערער. ומתרץ, שיתכן שודקא כאן, שמביא גט מארץ ישראל, שמצד הדין לא היה צריך כלל לומר. לכן, אם אומר, מעלים אותו דרגה. ומעתה, לא יועיל ערעורו של הבעל. ומכל מקום, כל זה לא נאמר, אלא בשליח הולכה של הבעל, שאף שמצד הדין לא היה צריך לומר. בכל זאת מועילה אמירתו, לכך שהבעל לא יוכל לערער וכמו שנתבאר. אבל עדיין יש לדון מה הדין בשליח קבלה של האשה, שמיד עם קבלתו את הגט מידי הבעל, חלו הגירושין. אם יאמר בשעה שנותנו לה בפני נכתב ובפני נחתם. האם יועיל לעניין זה שיותר לא יוכל הבעל לערער, או לא. וראה במאירי, שכתב בשם קצת חכמי הדורות שתועיל עדותו בזה. והביא לזה ראיה מהברייתא המובאת לעיל (דף ה עמוד ב) האומרת כיצד יעשה? [על שליח שנתן ולא אמר]. שמזה רואים, שאף שכבר נתגרשה לפני כמה ימים. ועכשיו אינו נותנו לה בתורת גירושין, אלא רק כדי להצילה מהוצאת לעז של הבעל, הרי זה מועיל. אבל המאירי עצמו, אינו מסכים עם זה. ואף את הראיה הוא דוחה, מאחר ושם לא נתגרשה כהוגן, ולכן מועיל שיחזור שוב ויאמר בשם נתינה. אבל בשליח קבלה, הרי מיד כשקיבל את הגט, היא כבר מגורשת. ואם כן, אחר כך שוב לא תועיל שום אמירה. ועיין שם, שהוכיחו זאת אף מדין האשה עצמה המביאה גיטה (לקמן דף כד עמוד א), שהגמרא מעמידה באופן שאמר לה שלא תתגרש בגט, אלא עד שתבוא לבית דין מסויים וכו'. אולם המאירי דחה זאת וכתב: מימינו לא שמענו כן, אלא בשליח הולכה. אך אם כבר הגיע לידיה שלא בתורת שליחות, משיאין אותה ללא עדי קיום. ורק אם יבוא הבעל ויערער, יצריכו עדי קיום. ואם לא תקיים, תצא. אבל אמירת בפני וכו', אינה מועילה לה כלל.

^[103] ראה במהר"ם שיף, שמשאלת רבי ישמעאל מוכח, שאין צריך לכתוב בגט את שם המקום שבו עמד הסופר בעת הכתיבה. שהרי לא שאל על דברים אחרים. אך הוא דוחה את ההוכחה, משום שיתכן שרבי ישמעאל כלל לא ראה את הגט. אלא האיש בא לשאול בסתם את רבי ישמעאל. ואכן מדברי הגמרא בדף פ עמוד א, מוכח שכן צריך הסופר לכתוב בגט את מקום כתיבתו. עיין שם בתירוץ הגמרא: אלא לאו סופר וכו'. ובלשון רש"י (דיבור המתחיל: כתבו). ואף על פי שברמב"ם (בפרק א מהלכות גירושין הלכה כד) כתב, שמתקנת חכמים לכתוב בגט זמן ומקום כתיבתו, כשאר שטרות. ראה בשלחן ערוך (אבן העזר סימן קכח סעיף א) שכתב בסתמות: אבל על מקום עמידת הסופר בשעת הכתיבה אין לחוש. ורק בסוף דבריו כתב: ויש אומרים שגם על מקום עמידת הסופר יש להקפיד. וראה שם בביאור הגר"א (סעיף קטן ב).

^[104] ראה בחידושי חתם סופר, שמתפלא על תשובתו של רבי ישמעאל. וכי דנים כאן על איסור והיתר? הרי כל שאלתו של רבי אלעאי, לא נבעה אלא מכך, שלא שמע את סיום תשובתו של רבי ישמעאל, שיעץ זאת רק כדי להצילה מקיום של עדים. ואם כן אף רבי אלעאי לא התכוין בשאלתו, שצריכים לאוסרה. ומתרץ החתם סופר, שאפשר להסביר את דבריו, על פי דברי הרב אביגדור הכהן, (שהובאו לעיל בהערה כ), הסובר שאם הבעל מערער, אז צריך לקיים את השטר מדאורייתא. ורק אם אינו מערער, אין צריך, אלא מדרבנן. וכאשר השליח מעיד בפני נכתב ונחתם, הרי האמינוהו כשנים. אך זה רק במקום שחייב השליח לומר מן הדין, שאז עדותו זו בפני שנים נחשבת כמעיד בפני בית דין משום שהוא מדייק אז היטב בדבריו. אולם במקום שאינו צריך לומר, כגון בארץ ישראל. אף אם יאמר, אין הוא נחשב כשנים, משום שחכמים לא העניקו לו כח כזה. ומכיון שלא סיימו בפניו את דברי רבי ישמעאל, סבר רבי אלעאי שהוא הצריך את השליח לומר על פי דין. ואם כן יפה כוחה של עדותו כעדות שנים. ולפיכך אמר לו, שאף לפי הבנתו טוב לו לשתוק ולהניח בסברא זו. וזוהי הכוונה הואיל ויצא בהיתר, שהאמינוהו כשני עדים, יצא - ויש להניח זאת כך.

^[105] בהמשך הגמרא מובא שרב יוסף הסתפק בשאלה האם רבי אביתר בר סמכא הוא וניתן לסמוך על הכרעתו, או לא. וראה ברשב"א (בעמוד הקודם), שיסוד ספקו נבע מכך, שמבבל לארץ ישראל לא היתה תנועה גדולה של אנשים. ואף המעטים שעלו לארץ ישראל, היו טרודים בגירסתם ולא היו מכירים את החתימות. ומכל מקום, ממשיך הרשב"א וכותב, ההלכה היא כרבי אביתר. שהרי רב יוסף לא פקפק על סמכותו בוודאות, אלא רק בדרך שאלה ובירור. והרי אביי פשט לו מהמעשה של "פילגש בגבעה" שודאי רבי אביתר אדם גדול הוא וניתן לסמוך עליו. עיין שם.

^[106] שירטוט. היינו חריטת שורות מסודרת על גבי הקלף, אשר על ידה יהיה הכתב מיושר ונאה. החריטה צריכה להיעשות ללא כל צבע או דיו.

^[107] היינו, אסור לכתוב ללא שירטוט.

^[108] ראה ברמב"ם (הלכות ספר תורה פרק ז הלכה טז) שפסק לעניין כל כתבי הקודש, שצריך לכותבן בשרטוט. אכן שלוש מילים מותר לכתוב אף בלי שרטוט. ורק יותר מזה אסור. ומבואר שפסק כדברי הברייתא. [עיין בתוספות ד"ה אמר רבי יצחק]. אולם בהלכות יבום וחליצה (פרק ד הלכה לה), כתב הרמב"ם לעניין גט יבמין וכתובת יבמין: "משרטט מקום הפסוקים, [משום] שאסור לכתוב שלוש תיבות ללא שרטוט". כדברי רבי יצחק. וסותר לפסקו בהלכות ספר תורה. וזה לשון הכסף משנה בהלכות ספר תורה שם: ושאלו זה מהנגיד רבינו יהושע, מבני בניו של רבינו, והשיב שכמו שכתב רבינו בהלכות תפילין [וספר תורה] נוקטים להלכה [כהברייתא]. מכיון שעל דין זה נאמרה ההלכה. והלחם משנה בהלכות יבום כתב, שלרמב"ם הוקשו על הגמרא שתי קושיות. א. מדוע אביי בסוגייתנו מתייחס לדעת רבי יצחק ואינו מתייחס לברייתא? ב. ולעצם העניין קשה, איך חולק רבי יצחק על דברי הברייתא? ומכח קושיות אלו, הבין הרמב"ם, לפי הלחם משנה, שבאמת אין מחלוקת בין רבי יצחק והברייתא. כי רבי יצחק לא דיבר באופן שכותב את הפוסק בתפילין או בספר תורה. שבהם מותר לכתוב אפילו שלוש מילים ללא שרטוט. אלא הוא מדבר בכותב לשם דרשה או לאיגרת, שבזה אסור לכתוב שלוש מילים ללא שרטוט. וטעם ההבדל ביניהם הוא. שהכותב ספר תורה ותפילין, חשובים הם בעיניו ולא יבוא לזלזל בהם. ולפיכך יקפיד גם לכתוב מיושר ואין לחייבו לשרטט. אבל הכותב פסוקים לדרשה או באיגרות, יש לחשוש שמא יזלזל בהם. ולכן הצריכוהו לשרטט, כדי שמתוך כך יקפיד לשומרם שלא יזרקו לאשפה. ולפי זה, ממשיך הלחם משנה ומבאר, מובן היטב מדוע התייחסה הגמרא דוקא לדברי רבי יצחק ולא לברייתא. משום שרבי יצחק הוא זה שדיבר על כותב לדרשה או לאיגרת והרי רבי אביתר כתב את הפסוק באיגרת. אבל הברייתא אינה מדברת על זה. ומה שהגמרא הזכירה גם את דברי הברייתא. יש לומר, שזהו אגב דברי רבי יצחק. וראה גם במרכבת המשנה. ובאור שמח (בהלכות ספר תורה), תירץ את דברי הרמב"ם בדרך אחרת. שאם כותב שלוש מילים בלבד, אין חיוב לשרטט. אבל כשכותב יותר משלוש מילים, אז חייב לשרטט הכל, גם את שלושת התיבות. ומה שהזכיר שלוש תיבות, זהו משום שבפרשת יבום בתורה יש שלוש מילים [שצריך לומר היבם ליבמה]: לא חפצתי לקחתה".

^[109] כתב הפני יהושע בשם הגאון רבי נפתלי כץ שפירש דברי הגמרא, ש"הסכים הקדוש ברוך הוא על ידו", היינו שהסכים שאפשר לדרוש "ותיזנה" לעניין מזונות, אף על פי שפשוטו של מקרא מדבר לעניין זנות. ולפי זה ניתן לדרוש גם את הפסוק שכתב רבי אביתר" ויתנו את הילד בזונה" לעניין מזונות, וכמו שפירשוהו התוספות [ד"ה ויתנו]. אף על פי שפשוטו מדבר לעניין זונה ממש. ומאחר ורבי אביתר לא כתבו לפי פשוטו, אלא רק בדרך חידוד וצחות לשון, לכן כתבו בלא שרטוט. וכתב על זה הפני יהושע "ודברי פי חכם חן".

^[110] ראה במהרש"א (בחדושי אגדות) שדרשו זאת מהמילה "עליו". שאם כוונת הפסוק היתה לזנות ממש, לא היתה מילה זו צריכה להכתב. כי יש במשמעות זו שזינתה על הבועל ולא על בעלה. וזה לא יתכן, שהרי בועלה לא הוזכר בפסוק כלל, ולכן דרשו רבי אביתר ורבי יונתן, שלא זינתה עם אחרים, אלא סרחה על בעלה [בזבוב או בנימא]. ועיין במהר"ל.

^[111] וכמו שהגמרא אומרת במסכת עבודה זרה (דף ג עמוד ב): אמר רב יהודה אמר רב שתים עשרה שעות הוי היום. שלוש הראשונות, הקדוש ברוך הוא יושב ועוסק בתורה. שניות, יושב ודן את כל העולם כולו. שלישיות, יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כינים וכו'.

^[112] בביאור העניין, הנראה כאן, שהקדוש ברוך הוא לומד את התורה הנאמרת על ידי החכמים. כתב מרן הגאון רבי חיים מוולאזין (בנפש החיים שער ד פרק ו), וזה לשונו: ולא עוד, אלא כי גם באותה עת שהאדם עוסק בתורה למטה, כל תיבה שמוציא מפיו, הן הן הדברים יוצאים כביכול גם מפי ה' יתברך באותה עת ממש. וכמו שמצאנו בפרק ראשון של מסכת גיטין לגבי "פילגש בגיבעה" "ותיזנה עליו פילגשו". שרבי אביתר אמר זבוב מצא לה. רבי יונתן אמר נימה מצא לה. ופגש רבי אביתר לאליהו הנביא וכו'. והיינו מפני שרבי אביתר ורבי יונתן עסקו ביניהם בעניין "פילגש בגבעה". אז באותה עת, גם הוא יתברך שמו, שנה דבריהם ממש. ובעניין ערך ומעלת העוסק בתורה, ראה עוד בספר דרך ה' לרמח"ל חלק ד' פרק שני. ובסוף דבריו שם כתב [באות ז]: ואולם מי שמטהר ומקדש עצמו במעשיו, הוא ימשיך בתלמודו השפעה כשיעור ההכנה שהכין את עצמו. וכשיעור שירבה בהכנה, כן ירבה יקר התלמוד וכוחו. והוא מה שמצינו בחכמים הקדמונים שתורתם היתה מעטירתם כח גדול ונותנת להם מעלה ויקר וכו'. וראה עוד בגמרא בבא מציעא דף פו, שרבה בר בר נחמני ישב על גזע קצוץ של עץ דקל. ובאותה שעה נחלקו במתיבתא דרקיעא [ישיבה של מעלה] מה הדין במקום שיש ספק: אם בהרת קדמה לשער לבן [במקום הנגע], או השער לבן קודם לבהרת. הקדוש ברוך הוא אומר טהור, וכל בני מתיבתא דרקיעא אמרו טמא. ושאלו מי יוכיח מהי ההלכה. וענו: רבה בר נחמני יוכיח וכו'. עיין שם, שבסופו של דבר, בשעת יציאת נשמתו פסק רבה בר נחמני - טהור. וכתב על זה מרן הגרא"מ שך שליט"א, בהקדמה לספר אבי עזרי נזיקין, וזה לשונו: משמע שהיה הדין תלוי בהכרעתו של רבה בר נחמני. ואף שהקדוש ברוך הוא אמר כך [טהור]. אם היה מכריע להיפך לפני שנח נפשיה, היתה הלכה כמותו, אפילו אם היה מכריע שטמא. ומה נורא הדבר ומהבהיל הרעיון, שכל כך מסור להאדם. ודעתו דעת תורה וגופה תורה היא. וכמו שאומר [האדם] כך היא הלכה. ומצינו שאמרו אלו ואלו דברי אלהים חיים. ואף שאין הלכה כמותם, אבל דבריהם תורה היא גם כן. וזהו בכלל [הפסוק בספר דברים] "לא בשמים היא", וזוהי גדלותו של האדם ומעלתו.

^[113] הביאור הפשוט של דברי אליהו הנביא "אלו ואלו דברי אלהים חיים" הוא שבאמת שני הדברים קרו במציאות. וכפי הנאמר בהמשך, שגם זבוב מצא לה [ולא הקפיד] וגם נימא מצא לה [והקפיד]. אכן במקומות אחרים נחלקו התנאים באיסור והיתר או בטמא וטהור. כאשר כל אחד אומר הפוך מחבירו. וגם על מחלוקות אלו אמר התלמוד "אלו ואלו דברי אלהים חיים". וראה בתוספות רבנו פרץ (עירובין דף יג עמוד ב. וכן הוא בחידושי הריטב"א שם בשמו), ששואל: ואם תאמר, לגבי איסור והיתר איך שייך לומר "אלו ואלו דברי וכו"'. הרי אם הוא אסור אינו מותר. ואם הוא מותר אינו אסור?! ומתרץ בשם תוספות רבנו יחיאל, על פי המובא במדרש שוחר טוב (תהלים פרק יב), שהקדוש ברוך הוא שנה את התורה למשה בארבעים ותשעה פנים מותר וארבעים ותשעה פנים אסור. ושאלו משה לקדוש ברוך הוא, מה אעשה? אמר לו הקב"ה: לך אחר רוב חכמי הדור. אם רוב חכמי הדור מסכימים להיתר יהא מותר. [וכמו שמצינו במסכת בבהא מציעא דף נט, שנחלקו רבי אליעזר וחכמים בתנורו של עכנאי. ואף שהיו כמה מופתים שהראו על צידקתו של רבי אליעזר. בכל זאת, הורה רבי יהושע שאין להסתמך על כך. אלא לפסוק כמו הרבים. אשר זהו הדין הנלמד מהפסוק "אחרי רבים להטות"]. והריטב"א כתב על דברי רבנו יחיאל: "ונכון הוא לפי הדרש. ובדרך האמת יש טעם וסוד בדבר". [וראה בהמשך דברי רבנו פרץ שם, שביאר מושג זה ["אלו ואלו דברי אלהים חיים"] גם במקום שנחלקו במציאות, כגון במסכת זבחים דף סא עמוד א) מה היה אורכו של מזבח. שמפסוק אחד משמע ששים אמות. ומפסוק אחר משמע עשרים. ותירץ, שבאמת המציאות במקרה כזה היתה רק כמו אחד מהם. אלא שמתוך הפסוקים קיימת משמעות כפולה. ועל זה אומר "אלו ואלו דברי אלהים חיים", מאחר וכן היא משמעות הפסוק. וראה גם את לשון רש"י במסכת כתובות (דף נז עמוד א סוף דיבור המתחיל: הא קמ"ל)]. 113*. אם דוקא על הנימא הקפיד, אם כן מוכח שהצדק עם רבי יונתן. ומדוע הגמרא אומרת על רבי אביתר שהסכים הקדוש ברוך הוא עימו: ומתרץ תוספות הרא"ש, שמכיון שכשמצא נימא הקפיד וכעס עליה, נתפרם הדבר ונודע לכולם. ואם כן רבי יונתן לא חידש מעצמו דבר בלתי ידוע. אבל כשמצא זבוב, מכיון שלא הקפיד ולא שילחה מביתו על כך, לא נתפרסם הדבר ואף אחד לא ידע ממנו. ואם כן רבי אביתר ידע זאת ברוח הקודש. וזוהי כוונת הגמרא, שהסכים עמו הקדוש ברוך הוא. ומכל מקום אלו ואלו דברי אלהים חיים, שהרי כשמצא נימא, הקפיד למפרע על שניהם.

^[114] מה שנקט רב חסדא בלשונו "לעולם", בא לומר דהיינו אפילו אם רואה בהם דבר שאינו הגון, אף על פי כן אל יטיל עליהם אימה יתירה. וכמו פילגש בגבעה שעשתה שלא כהוגן. ואף על פי כן, לא היה לבעלה להטיל עליה אימה יתירה. עיון יעקב. וכתב בספר עלי שור (חלק א עמוד רסא): בל ישלה האב [או הבעל] את עצמו לחשוב, כי נודעת לצעקתו השפעה חינוכית ומתמדת. אך ורק ב"ניחותא" יכולים לחנך, בשקט ובסבלנות. ואל תבוא הבהילות והרוגזה במלאכת ה' - חכמת החינוך.

^[115] לשון הפסוק: "ותזנה עליו פילגשו ותלך מאיתו אל בית אביה". ולכאורה המילה "מאיתו" מיותרת. וכתב הכלי יקר (על ספר שופטים), שהפסוק בא לרמוז בזה, שכל התוצאות שהיו לאחר מכן, גילוי עריות, חילול שבת ושפיכות דמים, הכל היה מאת בעלה, מפני שהוא גרם לכך, על ידי זה שהטיל אימה. ולכן למד מזה רב יהודה, שכל המטיל אימה בביתו, צריך הוא לדעת שעלולים לבוא לבסוף מחמתו לשלושת העבירות הללו. והכל יהא ניזקף לחובתו, מאחר והוא גרם.

^[116] וזה לשון הרמב"ם (פרק טו מהלכות אישות הלכה יט:) ואל יטיל עליה [על אשתו] אימה יתירה. ויהיה דיבורו עימה בנחת. ולא יהיה עצב. ולא יהיה רוגז.

ואי עבדת [ואולם אם אתה עושה כן] — אהנית [אתה מועיל]. ומסבירים: מאי [מה] פירושם של מילים אלו "אי עבדת, אהנית" [אם אתה עושה, אתה מועיל]? — דאי אתי [שאם יבוא] בעל ומערער, לא משגחינן ביה [אין אנו משגיחים בו] ובדבריו.

כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: מעשה באדם אחד שהביא גט לפני ר' ישמעאל, אמר לו בשאלה: האם צריך אני לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", או איני צריך? אמר לו: בני, מהיכן אתה? אמר לו: רבי, מכפר סיסאי אני. אמר לו: צריך אתה לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", כדי שלא תיזקק האשה לעדים אם יערער הבעל.

לאחר שיצא אותו אדם, נכנס לפניו ר' אלעאי, אמר לו: רבי, מדוע אמרת לו כן? והלא כפר סיסאי מובלעת בתחום ארץ ישראל, וקרובה לציפורי, שהיתה מעיקר ארץ ישראל עוד יותר מעכו! ומעירים עוד: ותנן [וכן שנינו במשנה], שר' מאיר אומר: עכו — כארץ ישראל לגיטין, ואפילו רבנן לא פליגי עליה [חכמים אינם חלוקים עליו] על ר' מאיר — אלא בעכו דמרחקא [שהיא רחוקה], אבל בדבר הצורך לומר "בפני נכתב ובפני נכתב" בגט הבא מכפר סיסאי דמקרבא [שהיא קרובה] לארץ ישראל — לא נחלקו עליו ואף לדעתם אין צריך לומר!

אמר לו ר' ישמעאל: שתוק, בני, שתוק, הואיל ויצא הדבר בהיתר — יצא. ומכאן ראיה שיש תועלת לאמירת "בפני נכתב ובפני נחתם" כדי שייעשה הדבר בהיתר גמור, ולא יהיה מקום לערער יותר.

ושואלים: לשם מה היה צריך ר' ישמעאל להסביר לר' אלעאי? הא איהו נמי [הרי הוא, ר' ישמעאל, גם כן] מתחילה את טעמו של דבר: "שלא תיזקק לעדים" קאמר ליה [אמר לו]! ומשיבים: לא סיימוה [גמרו], לא מסרו הנוכחים את סוף דברי ר' ישמעאל קמיה [לפני] ר' אלעאי, ולכן לא ידע מה טעם אמר ר' ישמעאל כך, ולכן תמה עליו.

א מסופר: שלח ליה [לו] ר' אביתר מארץ ישראל מכתב לרב חסדא, ובו כתב לו כך: גיטין הבאים משם, מבבל, לכאן, לארץ ישראל — אין צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם". ושואלים: לימא קסבר [האם לומר שסבור הוא] שהטעם שצריך אמירת "בפני נכתב" וכו' הוא לפי שאין בקיאין לשמה, והני גמירי [ואלה, בני בבל, למודים ובקיאים בדבר] ולכן אינם צריכים לומר?

ומקשים: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור כן]? והא [והרי] רבה אית ליה [יש לו, מקבל] את שיטת רבא שיש צורך באמירה זו משום קיום הגט?! אלא, יש לומר דכולי עלמא [שלדעת הכל] בעינן [צריכים אנו] אמירת "בפני נכתב" וכו' משום הטעם שאין עדים מצויים לקיימו, ואולם יש טעם בענין זה; כיון דאיכא [שיש] רבים דסלקי ונחתי [שעולים לארץ ישראל ויורדים ממנה לבבל] — מישכח שכיחי [מצויים עדים] ואין לחשוש עוד.

אמר רב יוסף: מאן לימא לן [מי יאמר לנו] שר' אביתר בר סמכא (ראוי לסמוך עליו) הוא? ועוד יש טעם לפקפק בדבריו: הא איהו [הרי הוא עצמו] ששלח ליה [לו] לרב יהודה גם כן במכתב: בני אדם העולין משם, מבבל, לכאן, לארץ ישראל — הן קיימו בעצמן את הפסוק "ויתנו (את) הילד בזונה והילדה מכרו ביין וישתו" (יואל ד, ג), כלומר, שאנשים אלה מפקירים את בני משפחתם. וכתב ליה [לו] את המילים הללו בלא שירטוט,

ואמר ר' יצחק לגבי כתיבה של פסוק מן התורה: שתים (שתי מילים) כותבין בלא שירטוט, שלש מילים אין כותבין בלא שירטוט, אלא צריך לשרטט שורות לפני הכתיבה כפי שמשרטטים בספר תורה, במתניתא תנא [ובברייתא שנה]: שלש כותבין, ארבע אין כותבין, ואילו ר' אביתר כתב יותר מכך בלי שירטוט, ואם כן, משמע שאינו אדם שאפשר לסמוך עליו להלכה!

אמר ליה [לו] אביי: אטו [וכי] כל מי שלא ידע [יודע] הא [הלכה זו] של ר' יצחק, לאו גברא רבה [לא אדם גדול] הוא? ומה ההוכחה מכאן? בשלמא מילתא דתליא בסברא [נניח דבר שתלוי בסברה] שמתברר שאינו יודע — לחיי [בסדר], אפשר לומר שאם אינו יודע דבר כזה אינו אדם גדול הראוי לסמוך עליו, ואולם הא [זו] — גמרא [מסורת] היא, וגמרא [ומסורת זו] לא שמיע ליה [שמע אותה].

ועוד ראיה שראוי לסמוך עליו, הא [הרי] ר' אביתר הוא זה דאסכים מריה [שהסכים אדוניו], הקדוש ברוך הוא, על ידיה [ידו]. דכתיב [שכן נאמר] במעשה פילגש בגבעה: "ותזנה עליו פילגשו" (שופטים יט, ב), ודנו חכמים מה היה אותו מעשה שבגללו כעס עליה עד שברחה ממנו; ר' אביתר אמר: זבוב מצא לה בתבשיל שבישלה עבורו. ר' יונתן אמר: נימא (שערה) מצא לה.

ואשכחיה [ומצא אותו] ר' אביתר לאליהו הנביא, אמר ליה [לו]: מאי קא עביד [מה עושה] הקדוש ברוך הוא? אמר ליה [לו]: עסיק [עוסק] כעת בענין פילגש בגבעה. ושאלו ר' אביתר: ומאי קאמר [ומה הוא אומר]? אמר ליה [לו] אליהו, כך אומר הקדוש ברוך הוא: אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר.

אמר ליה [לו] ר' אביתר: חס ושלום, ומי איכא ספיקא קמי שמיא [וכי יש ספק לפני השמים]? האם הקדוש ברוך הוא אינו יודע מה אירע שמזכיר הוא את שתי הדעות החולקות? אמר ליה [לו] אליהו: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, ושני הדברים אכן אירעו. וכך היה: זבוב מצא בקערה ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד.

אמר רב יהודה בהסבר הדבר, כך היה מעשה: זבוב מצא בקערה שבישלה לו, ונימא באותו מקום (במקום ערווה). כשמצא זבוב — ענין של מאיסותא [מיאוס] הוא ומשום כך לא הקפיד עליה, ונימא — סכנתא [סכנה] יש בה שמא ייפצע בה ומשום כך הקפיד עליה. איכא דאמרי [יש שאומרים]: אידי ואידי [זה וזה] היו בקערה, אלא זבוב — אונסא [אונס הוא], שהזבוב מתעופף ונופל לתוך הקערה, ונימא שנמצאת בקערה — פשיעותא [פשיעה רשלנות היא].

ובאותו ענין אמר רב חסדא: לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו (בני משפחתו), שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה, ובסופו של דבר הפילה, כלומר, גרמה שנפלו על ידה כמה רבבות מישראל במלחמה שבעקבות אותו מעשה (ראה שופטים כ).

אמר רב יהודה אמר רב: כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו, סוף הוא בא לידי שלש עבירות: גילוי עריות, שמפני שאשתו מפחדת ממנו פעמים שאינה טובלת לנידתה והיא אומרת לו שטבלה, וכן שפיכות דמים, שבורחת מפניו ועשויה להיהרג, וחילול שבת, שמבשלת עבורו בשבת מפני שמפחדת שמא יקפיד עליה כשלא בישלה.

אמר רבה בר בר חנה: הא דאמרי רבנן [זה שאמרו חכמים]: שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה: עשרתם? ערבתם? הדליקו עכשיו את הנר! צריך

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וכתב ליה בלא שרטוט. פי' ר"ת ז"ל בספר הישר דהיינו שרטוט העליון שאין ס"ת וכ"ש שאר ספרים צריכים שרטוט אלא שיטה ראשונה חוץ מן המזוזה שהלכה למשה מסיני שצריכה שרטוט והיינו בין שיטה לשיטה ונתן טעם לדבריו שא"ת ס"ת צריך שרטוט בין שיטה לשיטה ואפי' ג' תיבות נמי אין כותבין אמאי אצטריך הלל"מ במזוזה והא דאמרינן במס' מגילה (דף ט"ז) מלמד שצריכה שרטוט כאמתה של תורה היינו כמזוזה שיש בה מלכות שמים תדע דהא אמרינן התם נקרא ספר ונקרא אגרת נקרא ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה כס"ת ואי ס"ד ס"ת צריכה שרטוט תיפו' לי' שרטוט מהתם משום שנקרא ספר ולמה לי דברי שלום ואמת. עוד הביא ראיה מדאמרי' במנחות (דף ל"ב) שתפילין אין צריכין שרטוט ומי גרע מכל הספרים וא"ת שהלכה למשה מסיני הוא לא חזינ' בגמ' דגמירי הלכה בתפילין כלל וכי גמירי במזוזה הוא דגמירי שהיא צריכה שרטוט.
אבל רש"י ז"ל פי' שם במגילה כאמתה של תורה היינו כס"ת עצמו. וכן משמע בירושלמי (מגילה א,א) דגרסינן נאמר כאן דברי שלום ואמת ונאמר להלן אמת קנה ואל תמכור הרי היא כאמתה של תורה מה זו צריכה שרטוט אף זו צריכה שרטוט מה זו נתנה להדרש אף זו נתנה להדרש אך קאי אס"ת.
ותפילין שאינן צריכים שרטוט אפשר לומר מדאמר רחמנא מזוזה צריכה מכלל דתפילין לא צריכי. וא"ת וא"כ נימא רחמנא הלכה בתפילין יש לי להשיב אם נאמרה הלכה בתפילין שלא יהו צריכין שרטוט הייתי אומר ק"ו למזוזה שקדושתה קלה מהן לפיכך נאמרה הלכה במזוזה שצריכה שרטוט ומכלל שתפילין אין צריכין שא"ת ק"ו לתפילין שקדושתן חמורה מן המזוזה א"כ לשתוק רחמנא מהלכה של מזוזה לגמרי והיה הכל בכלל שרטוט שסרגול תורה שבכתב הלל"מ כדאמרינן בירושלמי מדאצטריך למימר הלכה במזוזה ש"מ תפילין אין צריכין שרטוט.
עוד אפשר לומר שתפילין ומזוזה כיון שלא ניתנו לקרות בהן מן הדין אינן צריכין שרטוט אבל בס"ת ושאר הספרים שנתנו לקרות בהן כדי שלא יתערבו השיטות וירוץ קורא בהן ואתיא הלל"מ והצריכה שרטוט למזוזה אבל תפילין בדינם הם עומדים ואין צריכים שרטוט כלל שלא נתנו לקרות בהן אלא מחופין הן וטמונים בעורם ותפורים בגידין שא"א לקרות בהם כלל.
ובתשובת הגאונים מצאתי בתשובה כטעם הזה לרב נטרונאי גאון ז"ל כך ראינו שכל דבר שהוא משום קדושה צריך שרטוט ואסור לכתוב פסוק א' בלא שרטוט חוץ מן התפילין שמצותן לכרכן לקמען בקמיע ולא לקרות בהם כל עיקר בספרים.
ומה שהוקשה לו לר"ת ז"ל אמאי צריך דברי שלום ואמת במגילה שהרי נקראת ספר כיון שנקראת אגרת ה"א שאינה צריכה שרטוט ומה שנקרא ספר להלכתיה אתא שאם תפרה בפשתן פסולה ולא לשאר מילי לפיכך הוצרך לומר דברי שלום ואמת שהחזירה לכלל ספר לגמרי להצריכה שרטוט וה"ה לעבוד ולכתיבה אשורית ובדיו ושמא לא הוצרך אלא לשרטוט שהייתי אומר כיון שנקראת אגרת אינה צריכה שרטוט שבכך היא דומה לאגרת יותר משאר דברים.
והתם במסכת מגילה ירושלמי גרסינן: הלכה למשה מסיני שיהיו כותבין בעורות בדיו מסורגל פי' משורטט בין שיטה לשיטה דהיינו סרגול בכל מקום. ובב"ר זה ספר תולדות אדם אף סרגול הספר אדם הראשון למד. ואשכחינן התם בספר ויקרא רבה קווצותיו תלתלים זה הסרגול שחורות כעורב אלו השיטות והיינו סרגול כל שיטה ושיטה שהן עשויות תלתלים.
והורו מקצת חכמי הצרפתים ז"ל דכי אמרי' דג' אין כותבין ה"מ כי ההוא דאמר והם קיימו בעצמם ויתנו הילד בזונה דקרא גופיה מייתי א"נ כגון דאמרינן בתלמוד שנאמר אבל במקום שכותב אגרת הרשות ומדבר בלשון נקיה ונקט לישנא דקרא אין צריך שרטוט דאין זה קדוש שלא נתכוון לפסוק אלא לשון צח.
ובירושלמי לא משמע הכי דגרסי' בפ' בני העיר שלח ר' אבהו כתב לן הרי פייסנו לג' ליטורין וכו' אבל תמר תמרורי' בתמרוריה היא עומדת ובקשו למתקא ולשוא צרף צרוף ר' מנא משלח כתב לר' אושעיא בר שימי ראשיתך מצער מאד תשגה אחריתך משמע דאפי' בכה"ג אינו רשאי לכתוב פסוק בלא שרטוט.
ואפי' בתלמוד וסבורים לומר שלפרש הפסו' או להלכותיו מותר וטועים הם דהא ר' אביתר דומיא דהלכותיו הוא ואמרי' נמי ביבמות ואקרינהו מאי דכתיב בספר אורייתאדמשה מאן יבמי ואמרי' מר זוטרא משרטט וכתב להו וכן הדין נותן דלמה יהא מותר אם צ"ל ישרטו' ויכתוב. אבל נ"ל שכתיבה זו שאינה אשורית מותר לכתוב בלא שרטוט שלא אמרו אלא כגון ס"ת ונביאים וכתובים שכתיבתם אשורית אבל כתיבה זו ודאי מותרת שאינה כתיבה כלל ולא הוכשרו בכל כתבי הקדש ועל דא אנא סמיך למיכתב בכתיבה זו בלא שרטוט וכן עמא דבר.

ר' אביתר אמר זבוב מצא לה והקפיד. לא ידענא מאי קא קשיא לה דלמא ממש זנות הי' ואונס היה דאי ס"ד הבי לא היה מחזירה דמאיסא ליה כענין שנא' ותהיין צרורות עד יום מותן באלמנות חיות כ"ש. ולאו מילתא היא דבאונס לא קרי ליה זנות ואלו ברצון לא היה מחזירה. ויונתן ע"ה תירגם ותזנה עליו פילגשו לשון מזון והעד והילדה מכרו ביין ישתו. והיינו דשלח נמי ר' אביתר בני אדם העולים משם לכאן הם קיימו בעצמם ויתנו את הילד בזונה לפי שמניחי' בתיהם ריקם והם עוסקים בתורה ויורדים מנכסיהם לצורך מזונות. וכך בירושלמי מעשה באדם א' שמכר את בתו ללמוד תורה. (ולכך) [ולא כך] פי' רש"י ז"ל.

ואמר ר' יצחק שנים כותבין שלש אין כותבין במתניתא תנא שלש כותבין ארבע אין כותבין. ובה"ג פסק כר' יצחק, דפליג אמתניתא דמסתמא מידע הוה ידע דאינה עיקר. וכתב ר"ת ז"ל דלא נאמרו דברים אלו, אלא בזמן שכותב הפסוק לדרשא כי הא דר' אביתר, אבל כותב פסוקים באגרת שלומים, לצחות הלשון א"צ שרטוט, דאין זה כותב פסוק אלא דברים בעלמא בלשון המקראות. וכן פי' ריב"א בשם רבינו אליהו זכר כלם לברכה.
וקשה דהא בירושלמי במס' מגילה (פ"ג ה"ב) משמע דבכל ענין אסור, דאמרינן התם מהו מכתב תרתין תלת מילין מן פסוקא, ומייתי ר' מונה שלח כתב לר' אושעיא בר שימי, ראשיתך מצער היה, מאד תשגה אחריתך (עפ"י איוב ח, ז) משמע שלא היה כותב אלא כדרך שלומים, ואעפ"כ היה מעוות את המקראות, ואמרי' נמי התם שלח רבי אבהו וכתב לון הרי פייסנו לשלשת ליטורין וכו', אבל תמר תמרורית בתמרוריה היא עומדת ובקשנו למתקה ולשוא צרוף צרף. והרמב"ן נ"ר כתב (בחי' כאן) דכתיבה זו שאינה אשורית מותר לכתוב בלא שרטוט, שלא אמרו אלא כגון ס"ת נביאים וכתובים שכתיבתן אשורית, אבל כתיבה זו ודאי מותר שאינה כתיבה כלל ולא הוכשרה בכל ספרי הקדש, ועל דא אנא סמיך למיכתב כתיבה זו בלא שרטוט וכן עמא דבר ע"כ.
וזו שאמרו דג' אין כותבין בלא שרטוט, היינו שטה ראשונה אבל א"צ לשרטט כל שטה ושטה, והיינו דאמרי' במגילה (יח, ב) התפילין אין צריכין שרטוט, שאם אתה אומר שאין כותבין לעולם שלש תיבות בלא שרטוט וצריך לשרטט בין כל שטה ושטה, א"כ תפילין מי גריע גריעי משתים ושלש תיבות שאין כותבין בלא שרטוט, ואפילו להחמיר ולשרטט בין כל שטה ושטה בתפילין א"צ ואם עשה נקרא הדיוט, כדאמרינן עלה בירושלמי במסכת שבת (פ"א ה"ב) כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, ואמרי' נמי במנחות (לב, ב) תפלין אין צריכין שרטוט, ופריך עלה מהא דתניא ס"ת שבלה ותפלין שבלו אין עושין מהם מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה הא מורידין עושין, והא מזוזה בעיא שרטוט, ומשני תנאי היא, ואם איתא לישני ליה הכא במאי עסקינן במשורטטין, אלמא משמע דאין רגילין כלל לשרטט לא ס"ת ולא תפילין, משום דנקרא הדיוט, והא דאמרינן במגילה (טז, ב) דמגילה צריכה שרטוט כאמתה של תורה, לאו היינו ספר תורה אלא כמזוזה וקורא אותה אמתה של תורה לפי שיש בה מלכות שמים והיא צריכה שרטוט כדאית' בהקומץ רבה (מנחות שם) וכ"פ ר"ח ז"ל. ותדע מדדייקי' לה בירושלמי (מגילה פ"א ה"א) מדנאמר כאן דברי שלום ואמת (אסתר ט, ל) ונאמר להלן אמת קנה ואל תמכור (משלי כג, כג), ואם איתא ה"ל למדרש מדנקראה ספר כדדרשי' התם (פ"ב ה"ב) מגילה נקראת ספר, דאם תפרה בחוטי פשתן פסולה, אלמא ס"ת אינה צריכה שרטוט, אלא אמתה של תורה היינו מזוזה כדכתבי'.
אבל רש"י ז"ל (במגילה טז, ב) פי' כאמתה של תורה ס"ת וכדמשמע בירושלמי דגרסינן התם (מגילה פ"א ה"א) נאמר כאן אמת קנה ואל תמכור ונאמר כאן דברי שלום ואמת מה להלן נתנה לידרש אף כאן נתנה לידרש ומדקאמר נתנה לידרש משמע כל התורה כולה קאמר, והא דלא דריש לה מדנקראת ספר דאם כן הו"א להקל בשרטוטה מדנקראת אגרת וכדאמרינן התם נקראת ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה ונקראת אגרת שאם הטיל בה ג' גידין כשירה, ובודאי ספר תורה צריך שרטוט בין כל שטה ושטה ותדע דהא תניא בריש מסכת סופרים (פ"א, ה"א) הלכה מסרגלין בקנה וכותבין בדיו, וקתני נמי התם ואינו רשאי לכתוב אלא אם כן סרגל יריעה שאינה מסורגלת פסולה. ולא שרטוט העליון בלבד קאמר דאם כן מאי איריא ספר תורה אפילו כל שלש תיבות צריכין שרטוט.
ואם תאמר אם כן אמאי איצטריך הלכה לרבויי מזוזה לשרטוט הא מסתמא צריכה שרטוט דלא גריעא משלש תיבות. איכא למימר לגלויי אתפלין דאין צריכין שרטוט. ואם תאמר אם כן לא היה הלל"מ צריך לומר דמזוזה צריכה שרטוט, אלא אדרבה היה צריך למעט תפלין משרטוט. איכא למימר אילו מיעט תפלין היה במשמע דכל שכן מזוזה דקילא, משום הכי ריבה את המזוזה לשרטוט וממילא מדאיצטריך הלכה לרבות את המזוזה שמעינן לתפלין שאין צריך, שאם אתה אומר קל וחומר לתפלין שקדושתן חמורה מן המזוזה, אם כן לישתוק רחמנא מהלכה של מזוזה לגמרי והיו הכל בכלל שסרגול תורה שבכתב הלכה למשה מסיני הוא כדאיתא במגילה ירושלמי, וכן מצאתי לראשונים ז"ל. ולא ירדתי בקושיא זו לסוף דעתם שהמזוזה נראה שצריכה שרטוט בכל שיטותיה כספר תורה מה שאין כן בתפלין שאין צריכין אלא שיטה ראשונה.

במסכת מנחות ל"ב ב' אמרו הלכה למשה מסיני שהמזוזה צריכה שרטוט ומעתה אם כתבה בלא שרטוט פסל וכן התבאר שם שהתפלין אין צריכין שרטוט מפני שהם מחופים ואין עומדין לקריאה ובספר תורה אם צריכה שרטוט לעכב אם לאו לא נתברר ורוב פוסקים סוברים שהיא צריכה שרטוט ואם לא שרטט פסל בה ואף גדולי המחברים כתבו בה שהלכה למשה מסיני היא כמזוזה אלא שזו לא שמענו אבל מה שמראה לנו ששרטוט ספר תורה מן התורה הוא מה שאמרו במגלה צריכה שרטוט כאמתה של תורה דכתיב דברי שלום ואמת אלא שקצת חכמי צרפת נוטים לומר שספר תורה אין שרטוטה מעכב בה ומה שאמרו כאמתה של תורה פירושו כמזוזה שפרשיותיה יסוד התורה ועיקרה דאם לא כן מה להם ללמוד שרטוט מדברי שלום ואמת והלא אמרו מגלה נקראת ספר ונקראת אגרת נקראת ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה ואם איתה תיפוק לי שרטוט נמי מהתם ואם כן אין שרטוט בספר תורה למצוה או לעכב אלא לנוי ומכל מקום עיקר הדברים באמתה של תורה שעל כל התורה נאמרה וכמו שאמרו בתלמוד המערב נאמר כאן דברי שלום ואמת ונאמר להלן אמת קנה ואל תמכור מה זו צריכה שרטוט אף זו כן מה זו ניתנה להדרש אף זו כן אלמא כל התורה צריכה שרטוט ועיקר שרטוט בספר תורה נאמר מפני שנתנה לקרות בה ויש לומר כן אף בכל הכתובים הואיל וניתנו לקרות בהם כדי שלא יתערבו השטות ויתבלבלו הקריאות אבל תפלין ומזוזות לא ניתנו לקרות בהן ומתוך כך אין עיקר מצות שרטוט אמורה בהם אלא שהמזוזה נתרבית לשרטוט מכח הלכה הואיל ואמרו עליה יומא י"א א' שהיא נבדקת פעמים בשבוע ורואין אותה ובדין היה שלא לכלול בדין שירטוט אלא ספר תורה ותפלין ומזוזות אלא שהתלמוד מעיד לנו שכל הכתובים בכלל וכמו שאמרו שרטט וכתב ליה וכו' וכן הדבר ראוי כדי שיהיו כל קריאות שבקדש מסודרות על אפניהם והוסיפו במדות לגדר ולסייג שלא לכתוב ארבע תיבות אלא בשרטוט אף שלא במקומן כגון אלו שכותבים פסוקים לדרשא או באגרותיהם וכמו שנאמר כאן בר' אביתר ששלח לגולה בני אדם העולים משם לכאן קיימו בעצמם ויתנו את הילד בזונה והילדה מכרו ביין וישתו כלומר שמניחין בתיהם ריקנים ומוכרים בניהם ובנותיהם כדי ללמוד וזונה האמור כאן מענין מזונות וכמו שאמרו מעשה באחד שמכר את בתו ללמוד תורה וכשכתב פסיק זה בלא שרטוט היו מערערים עליו וכן שאמרו למטה שרטט וכתב ליה אשמרה דרכי מחטא בלשוני וכן שרטט וכתב ליה אל תשמח ישראל אל גיל כעמים:

ועדין לא למדנו צורך שרטוט בענין דברים אלו אלא כגון אלו שעיקר כתיבתם הוא במקרא שמביאים או שדורשים וכמו שאמרו בתלמוד תמיד מנלן או שנאמר ומביאין עליהם מקראות עד שמכאן כללו קצת מפרשים שלא נאמר שרטוט אלא במה שנדרש באיזה צרך של למוד כגון זה דילד בזונה שלא שלחה אלא למחות בהם שלא היה להם לישא ואחר כך ללמוד אלא ללמוד ואחר כך לישא כך פירשוה רבים ומכל מקום לפי דעתי דרך שבח נאמרה וממה שראיתי בשני של עירובין כ"ב א' רב אדא בר מתנא כי אזיל לבי רב אמרה לה דביתהו ינוקי מאי אעביד להו אמר לה הא איכא קורמי באגמא ונשוב לדברינו והוא שלא למדנו שרטוט אלא לכיוצא באלו שהזכרנו אבל כל שמערבין באגרותיהם קצת מקראות בתוך דבריהם כדי לתבל בהם את הלשון להיותו ערב לשומעים או לרואים לא שמענו אלא שבתלמוד המערב למדנו שאף בזו כן והוא שאמרו במסכת מגלה פרק עיר שלח ר' אבהו וכתב לון הרי פייסנו שלשה ליטורין וכו' אבל תמר תמרורית בתמרוריה עומדת ובקשוה למתקה ולשוא צרף צרוף ר' מונא משלחא כתבה לר' אושעיה בר שימי ראשיתך מצער מאד ישגא אחריתך אלמא אף בכגון אלו צריך שרטוט ומעתה ראוי לתמוה שלא ראינו מי שנזהר בכל אלו ולקצת רבני צרפת ראינו שפירשו שלא נאמר שרטוט בכך אלו אלא בשיטה עליונה כדי להדריך את כל האחרות על הסדר ונמשכים בה למה שכתבו למעלה שספר תורה אין שרטוט מעכב בה ופירשו שמשרטטין בה שיטה ראשונה לבד אבל בין שיטה לשיטה לא צריך שרטוט אלא במזוזה ומהלכת סיני ולדבריהם אף תפלין וקמיעין צריכין שרטוט בשיטה ראשונה ומכאן הקלו לדעתם בשטרי הדיוטות ובקמיעין ובבקשות ושאר מיני כתיבות שלא לשרטט בהם ומכל מקום אף לדבריהם שיטה ראשונה מיהא צריכה שרטוט אלא שדברים אלו לדברי הכל לא נאמרו אלא בשנכתבו בכתב אשור אבל שאר כתיבות הואיל ואינה כתיבה כלל ואין ספרי הקדש כתובים בה כותבין בה בלא שרטוט כלל ויש בזו סברא אחרת לומר שכל שנכתב במקומו על הסדר ובשלמות אינו צריך שרטוט חוץ ממזוזה ומגלה מזוזה מכח הלכה ומגלה שצריכה חזוק אבל כל שהוא מעתיק המקרא ממקומו וכותבו שלא על הסדר וכן כותב מגלה לתינוק להתלמד בה הואיל ואין קדושתם חשובה בעצמה אין צריכים שרטוט והדברים זרים ויש נוהגים לעשות נקדות על המקרא כשהם כותבין אותו בלא שרטוט לרמז שרטוט ואינו כלום:

ולדברי הכל למדת שהתפלין אין צריכין שרטוט וחכמי צרפת הפריזו בהם על המדות לומר שאם שרטט נקרא הדיוט וממה שאמרו כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ר"ל שכל העולם פטורין ואין בו סרך מצוה או מדה הגונה או צד מוסר והביאו סעד לדבריהם ממה שאמרו במנחות תפלין שבלו אין עושין מהן מזוזה שאין מורידין מקדשה חשובה לקדשה קלה והקשה טעמא דאין מורידין וכו' הא לאו האי טעמא עושין והא מזוזה בעיא שרטוט ואוקמה כתנאי ואם איתא לוקמה בדברי הכל ובתפלין ששירטטן אלא שמע מינה שאע"פ שאין השרטוט פוסל שלא אמרו אלא שאין צריכין שרטוט מכל מקום נקרא הדיוט ואין הדברים נראין שלא רצה להעמידה במה שאין הרגילות לעשותו שסתם בני אדם הואיל ואין התפלין צריכין שרטוט אין מדקדקין לשרטט בהם כדי לנאותן הואיל והן מחופין ומכל מקום כל ששרטט בהם מכוין הוא לנוי ותבא עליו ברכה:

לעולם יזהר אדם שלא להטיל אימה יתירה בתוך ביתו שמא מתוך אימתו יבאו בני ביתו לפעמים לידי חלול ועשיית עבירות בסוגיא זו העידו על אדם גדול שהיה מטיל אימה יתירה ופעם אחת אבדה להם חתכה שהיתה מזומנת לצרכו והביאו תחתיה במהירות אבר מן החי שלא היה שוחט מזדמן להם ובקשו להאכילו מחמת יראה אלא שקיימו עליו מלמעלה לא יאונה לצדיק כל און ודרך הערה אמרי כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו סוף גורם לבני ביתו שלש עבירות גלוי עריות שפעמים שהיא נדה והיא רכה ומסתכנת בטבילתה בשעת הצנה ומחמת יראתה היא נשמעת לו ואומרת שטבלה וחלול שבת שפעמים שהתבשיל מצטמק ורע לו ומחללת שבת מחמת יראתו ולשפיכות דמים כמו שתראה בפילגש בגבעה שמחמת יראתו ברחה לה וכשבקש להשיבה נפלו בסבתה כמה רבבות ואם תאמר והלא זינתה כדכתוב ותזנה עליו פילגשו וכי זבוב שנפל לתוך כוסו יהא אדם מוצצו ושותהו מחשש יראה יתירה כבר הוציאו מקרא זה מפשוטו שלא זינתה אלא שזבוב מצא בקערה וענין ותזנה מלשון מזונות כלומר שסרחה עליו בענין מזונות והענין על מה שהביאם להוציא המקרא מידי פשוטו שאילו זינתה לא היה הוא מחזר להשיבה ואם תאמר שמא נאנסה לא היה אומר עליה ותזנה עליו ולשון המקרא הוא ויהי איש לוי ויקח לו אשה פילגש ותזנה עליו פילגשו ותלך מאתו אל בית אביה בית לחם יהודה ויקם אשה וילך אחריה להשיבה:

בד"ה א"ר יצחק כו' ומיהו הרבה מביא שם שנראה שהיו כותבין לדרשא כו' עכ"ל לכאורה לשון ומיהו כו' במקום הזה אינו מובן דהא ודאי לדרשא דאין כותבין כסדר הכתוב מיהו באגרת שלומים נמי דאין כותבין כסדר נמי מוכח משם מדכתב ליה מאד ישגא אחריתך ויש ליישב דלא באו בזה ליישב ולקיים פי' ר"ת דמתיר בשמעתין אגרת שלומים אפילו כסדר הכתוב בו אלא משום דיש לבעל דין לחלוק דלדרשא אפילו שלא כסדר אסור וכפי סברת ר"ת שמחלק בזה ואהא קאמרי הרבה מביא שם כו' ישראל אל תשמח גו' דמזה מוכח דאף לדרשא שרי דלא כסדר ודו"ק:

בא"ד ואי במזוזה מיירי ניחא דא"כ הייתי מצריך דוכסוסטוס כו' עכ"ל ר"ל דאי באמיתה של תורה ממש קאמר לא הוה איצטריך ליה לתלמודא לפרושי הא דפוסל התנא דיפתרא ושלא בדיו היינו מג"ש כתיבה כתיבה אלא אימא דיליף ליה נמי מאמיתה של תורה אבל אי במזוזה קאמר ניחא דע"כ התנא לא יליף מאמיתה של תורה אלא הך מלתא דשרטוט בלחוד דאל"כ נילף נמי ממזוזה לענין דוכסוסטוס ולהכי אצטריך התלמוד למימר דלענין דיפתרא ושלא בדיו יליף ליה מג"ש דכתיבה כתיבה וק"ל:

ותזנה עליו פלגשו כו' זבוב מצא לה כו'. עיין בתוס' ועוד נראה דאי זנות ממש קאמר לא ה"ל למכתב עליו דלא משמע על בעלה אלא על בועלה כמו ותתן תזנותיה עליהם גו' דיחזקאל והכא ליכא לפרש על בועלה שהרי לא הוזכר בועלה וע"כ דרשו שלא זינתה עם אחרים אלא על בעלה סרחה או זבוב כו' ואי נימא כו'.

זבוב מאיסותא ונימא סכנתא כו'. אבל ליכא למימר דבפעם ראשונה לא הקפיד וכששינתה באולתה הקפיד דא"כ לא הל"ל אלא אלו ואלו דברי אלהים חיים הן נימא וזבוב מצא והקפיד וק"ל.

וחילול שבת כו'. בסדר עולם דאותו יום דפילגש בגבעה שבת היה כו' כמ"ש התוס' ויש לדקדק גם אם שבת היה מאי חילול שבת איכא ויש לפרש דלאו על יום זנות דפלגש בגבעה קאמר אלא על יום המלחמה דפלגש בגבעה היה בשבת דה"ל מלחמה של מצוה דמותר בשבת וק"ל:

תוס' ד"ה אי עבדת וכו' עד אבל אי אמר סמכינן אדיבורא כצ"ל ור"ל אי אמר שליח הכשר אבל אשה הא אמר התם דלא סמכינן אדיבורה והיינו דמחלק שם בין חוץ לארץ וארץ ישראל ע"ש:

ד"ה ויתנו את הילד כו' ועוד מפרש כדאמר בירושלמי. נראה להגיד מפרש ר"ת או ר"י וכו' או ועוד מפרש בירושלמי וכו':

ד"ה אמר ר' יצחק וכו' עד מיהו הרבה מביא שם שנראה שהיו כותבים. ר"ל שהיו כותבים לדרשא ולכך כתבו הפסוקים שלא כסדרן שמביא שם הרבה מעשים שנראה מהם שהיו כותבים לדרשא דמשמע דדוקא לדרשא כתבו שלא כסדרן משום דבעי שירטוט אבל לשם איגרת שלומים לא:

בא"ד והא דאמרי' פ"ק דמגילה וכו'. ואין לומר דשם מיירי בשרטוט למעלה מן הצדדים דזה לא היה צריך למילף מאמתה של תורה דכל ג' או ד' תיבות צריכין שרטוט זה וק"ל:

ע"ב ד"ה חספא בעלמא כו' עד אבל בשטר שחותמין בו עובדי כוכבים שאין בו לא עדי חתימה ולא עדי מסירה שכשרים להעיד וכו' ולא הוי אלא חספא בעלמא. פי' ולכך פסולים אפי' היכי דאיכא עדי מסירה ישראל משום דלמא אתי למסמך עלייהו בלא עדי מסירה ישראל:

בא"ד משום דמתני' כיילא שטר מתנה בהדי שאר שטרות וכו' דהשתא לא מהני עדי מסירה מידי וכו'. והא דלא פירשו התוס' בלא זה דהשתא לא מהני עדי מסירה כיון דכיילי שטרי מתנה בהדי שאר שטרות ושאר שטרות איירי בלא עדי מסירה ה"נ שטרי מתנה משום דנוכל לומר דלא כיילינהו אלא [במאי] דאיירי ביה והוזכר במתני' דהיינו ערכאות וחותמיהם עובדי כוכבים אבל עדי מסירה לא הוזכרו במתני' לכך הוצרכו לכתוב דהשתא לא מהני עדי מסירה אבל צ"ע מה רצו בזה שכתבו דבשטרי מתנה כשכתיבתן וחתימתן עובדי כוכבים דהשתא לא מהני עדי מסירה אם ר"ל משום דהכתיבה נעשית ע"י עובדי כוכבים הא אין נפקותא בזה אלא גבי גיטין דצריכה להיות הכתיבה לשמה לר"א ולכך כשהכתיבה לא נעשית ע"י ישראל לא מהני עדי מסירה אבל גבי שטר מתנה מאי נ"מ בכתיבה ואם ר"ל מאחר שחותמיהן עובדי כוכבים היה מזויף מתוכו ולכך לא מהני עדי מסירה אם כן היינו האי טעמא משום דלמא אתי למסמך עלייהו בלא עדי מסירה ישראל דהא מוכח בגמ' לקמן בסמוך דיש (גיטין דף י"א) דטעמא דמודה ר' אליעזר במזויף מתוכו הוי מטעם דלמא אתי למסמך עלייהו ע"ש:

תוס' בד"ה אר"י כו' ויריעה שאינה מסורגלת כו' כצ"ל:

גבי' אמר ליה בני מהיכן אתה כו'. נ"ל להוכיח מזה שא"צ לכתוב בגט מקום הכתיבה שעומד שם הסופר בשעת הכתיבה דאל"כ הא ראה בגט מהיכן היה דע"כ לא קפיד רק אמקום כתיבת הגט מיהו שמא לא ראה הגט רק בא בסתם ושאל לר' ישמעאל וק"ל:

גמ' הואיל ויצא הדבר וכו'. אפ"ל דאה"נ כן השיב לו הואיל ויוכל לבטל ערעור הבעל טפי עדיף לעשות על צד היתר גמור רק הגמ' מקשה דקארי לה מאי קארי לה ומה ס"ד דר' אילעי וק"ל:

גמ' זבוב מצא ולא הקפיד כו'. אין להקשות א"כ מאי אסכים מריה על ידו כיון דלא הקפיד ונימא דבר אחר וצ"ל דמ"מ הוי סרחון ומרידה דנכלל בותזנה אף שהוא לא חייש. ואולי אחרי שמצא נימא קפיד גם על זבוב ותלאו בפשיעה ג"כ. ועוד י"ל לכונתם ע"פ מה שאיתא שלהי מכילתין כשם שיש דעות במאכלים כך יש דעות בנשים יש לך אדם שזבוב נופל וכו' כך יש אדם שאשתו כו' ע"ש וק"ל:

בתוס' בד"ה אי עבדית אהנית כו' אבל אי אמרה כו'. ספר ח"ש הגיה אי אמר סמכינן אדיבוריה:

בתוס' בד"ה אמר ר' יצחק כו'. כל זה בכתב אשורית כדאיתא בחידושי הרשב"א:

בא"ד ומיהו הרבה כו' וא"כ שמא אף הא וכו' לדרשא הוי. עיין בכל הדבור הזה בתוס' דמנחות תמצא הרבה שינוים מבכאן:

בא"ד ישראל אל תשמח אל גיל בעמים. ואע"ג דפסקו כר' יצחק דג' אין כותבין וא"ל דאם משנה בתחלת המקרא שפיר דמי א"כ למה לא כתב אחריתך ישגא מאד כדכתיב ובמנחות הביאו אל בעמים גיל ע"ש. ובשמעתין בסמוך דמר עוקבא שרטט להאי קרא ולא שינה ע"ש:

בא"ד לא ס"ת כו'. נראה דמשמע להו דס"ת א"צ שרטוט מדפריך הא מורי#ין עושין וכו' ודלמא ניחא למימר הך טעמא דכולל אף בס"ת אלא ש"מ דאף ס"ת א"צ שרטוט ולהכי פריך שפיר:

בא"ד והא דאמר בפ"ק דמגילה כו'. נ"ל בקישורם דבל"ז י"ל הא דמגילה צריכה שרטוט אפילו שורה הראשונה ותפלין אין צריכין שרטוט אפילו שורה הראשונה ומזוזה צריכה שרטוט על כל שיטה והשתא א"ש הכל אבל השתא ע"כ צ"ל דתפלין עכ"פ צריכין שרטוט שורה הראשונה דהא אפילו ג' אין כותבין כ"ש תפלין והא דקאמר תפלין אין צריכין שרטוט היינו על כל שיטה ממילא הא דקאמר מגילה צריך שרטוט ע"כ היינו על כל שיטה דאל"כ קרי ליה א"צ שרטוט לזה הקשו שפיר וק"ל. אבל מהא דמגילה אין להוכיח דפירושו על כל שורה מדצריך קרא הא בלא"ה ג' אין כותבין י"ל דמנ"ל שמגילה הוא מקרא דדוקא ג' מקרא אין כותבין וק"ל:

בא"ד והייתי מצריך דוכסוסטוס. דבריהם מבוארים דמשמע ליה לתלמודא [דיהיב טעמא אתוספתא שהובא שם דאדיפתרא ושלא בדיו פסול] דטעמא דתוספתא מגזירה שוה דכתיבה כתיבה דמינה ילפינן על מה שיכתוב ולא מדברי שלום ואמת דא"כ דיליף התוספתא משם הייתי מצריך דוכסוסטוס כמזוזה אבל אילו פירושו אמתה של תורה ספר תורה דלמא שפיר יליף התוספתא מינה אף על מה שיכתוב [ומנ"ל לתלמודא דטעמא מגז"ש] ועיין בהרשב"א שכתב בענין אחר קצת מהתוס':
בסה"ד והא דאמר במסכת סופרים כו'. דא"ל שיטה ראשונה דזה א"צ שרטוט [קרי לה] והכא קאמר אא"כ מסורגל לזה פירשו ד' שרטוטין וכו' והא דמגילה נמי הו"מ לתרוצי הכי שצריכה שרטוט כאמיתה וכו' היינו ד' שרטוטין אלא עדיפא מתרץ וק"ל:

גמרא הא איהו נמי שלא תזקק לעדים קא"ל. עפרש"י. לכאורה לרבא דאף במקום שצ"ל בפ"נ ובפ"נ אם יש עדי קיום סגי. יל"פ דרי"ש לעולם היה סבור דכפר סיסאי הוה כח"ל ואפ"ה אי הוה אשכחא עדי קיום הוה סגי להכי קא"ל שלא תזקק לעדים. וצ"ל דהקושיא אזלא אליבא דרבה ויהיה ראיה לפסק הראב"ד דפ' כוותיה. מיהו גם לרבא מייתי הש"ס שפיר כדתניא כו' מדקא"ל שתוק כו' הואיל ויצא הדבר בהיתר ולא חשש דילמא אתי בעל ומערער ונסמוך על אמירתו בפ"נ ובפ"נ:

שם אטו כל דלא ידע כו' לאו גברא רבה הוא. כה"ג במו"ק (טז ב):

תד"ה ארי"צ. דיודע היה שאינו עיקר. אע"ג דמצינו הרבה דאמוראי לא הוו ידעי איזו ברייתות וכן ר' אביתר לא ידעה. הוכחתם נראה מדלא מקשה הש"ס עליו מהברייתא. ונ"ל ראיה לפסוק כוותיה מדל"א אביי אטו כל דלא ידע הברייתא כו' מוכח דאינה עקרית:

בא"ד כדאמר בירושלמי בפ"ק דשבת. כצ"ל. והוא שם על מתניתין דלא ישב לפני הספר:

גמ' ותנן ר"מ אומר וכו'. נ"ב אע"ג דמשניות כבר היו סדורות בימי תנאים ראשונים כדמוכח שלהי כלים. אבל שתהא משנה זו בימי רי״ש בשם ר"מ אינו נראה לפי שר"מ תלמידו של רי״ש היה כמ"ש פ"ק דעירובין (דף יג.) אלא תלמודא הוא דמסיק לה למתני':

שם א"ל אביתר בני. נ"ב אליהו א"ל לר"א כך אומר הקב"ה אביתר בני וכו':

תוס' ד"ה אמר ר"י וכו' או ד' תיבות צריכין שרטוט. נ"ב ולי נראה דטעמא דשלש אין כותבין בלי שרטוט היינו באגרת דוקא ומשום דאיכא למיחש ביה שאחר שקראה יזרקנה הוא [או] אחר. לאשפה (כדאמרינן דכוותה (ידים פ"ד) נמצא למחר זה פורע שטרו וכו' ונמצא ש"ש מוטל באשפה) וכיון דכתיב בה לשון מקרא חלה עליו קדושה משו״ה אצרוכה שרטוט דלהווי לי הכירא ולא שדי' ליה או שנוי הלשון דתו ליתא קדוש משא״כ בתפילין ליכא למיחש מידי דמידע ידעי דתפילין נינהו אע״ג דלא משרטט ולא אתא למשדינהו:

ד"ה זבוב וכו' ותהיינה צרורות עד וכו'. נ״ב אין מביאין ראיה מן המלכות שאין משתמשין בשרביטו וכיון ששמש בו הדיוט נתחלל ולא אורחייה לאשתמושי ביה:

ד"ה שלש וכו' בסדר עולם אמר דאותו יום דפלגש בגבעה. נ״ב לא מצאתי זה בס"ע שבידינו וגם לא אדע המכוון בלשון זה של תוס' דאותו יום דפלגש בגבעה על איזה יום. ועמ״ש בספרי אם לבינה בעז"ה:

תוס' ד"ה אמר ר"י וכו' אל תשמח אל גיל בעמים. בעמים אל גיל כצ"ל וכן הוא בירושלמי:

בא"ד דאין לשרטט. עי' סוטה יז ע"ב תוד"ה כתבה:

שתוק בני שתוק הואיל ויצא דבר בהיתר יצא. לשון זה צע"ג מה איסור והיתר שייך הכא הלא לא שאל ממנו אלא מ"ט החמיר להצריך בפ"נ דלא הוה סיימוה' קמי' דלא תצטרך לעדים וא"כ מאי שייך הואיל ויצא בהיתר. ונלע"ד ע"פ מ"ש כבר כמה פעמים דלשיטת רבינו אביגדר דכשהבעל מערער הוה דאורייתא אך כיון שכבר נתקבל עדות השליח שוב ה"ל כתרי ודוקא כשצריך לומר והוה דבורו בפני ב' כמעיד בב"ד דמהימן כתרי אך אם אינו צריך כגון בא"י ואומר לרוחא דמילתא לא היה לנו להאמינו כתרי אלא דתלי' בפלוגתא דאשתמודעינהו. והכא נהי ר' ישמעאל ס"ל עדות כזה אשתמודעינהו מהני והכי קיי"ל ומשו"ה א"ל שלא תיזקק לעדים מ"מ התלמידים דלא סיימו קמייהו וסברי שר' ישמעאל הצריך מדינא ולו יהיה שטעה ר' ישמעאל בדינו עכ"פ השליח נתקבל בתורת עדות גמור ומידק דייק והוה כתרי וא"כ טוב לשתוק ולהניח בסברא זו ויצא הדבר בהיתר גמור שהיה נאמן כתרי וק"ל:

בני אדם העולים משם לכאן וכו' יש להמשיך כל הענין ע"ד דרוש בעזה"י דיש לומר הני ת"ח שפיר עבדו שאינם חסים על בניהם ונעשו אכזרי כעורב ובעו"ה כבר הגלות ופיזור בין האומות גורם זה וזה בכלל מ"ש על או"ה ויתנו את הילד בזונה נהי קאי בעצם מה ששבו בניהם ומכרום לזונה מ"מ גם זה בכלל שגורמים פיזור ועניות וא"כ ת"ח שפיר עבדי וכ' אביתר לא שפיר עביד דלא שרטט דהרי כ' קרא כדכתי' ממש ובעי שרטוט. אך י"ל כוונתו על ת"ח וכ' הפסוק דקאי על או"ה כתב הוא לצחות על ת"ח נמצא ר' אביתר כדין עביד דלא שרטוט שאינו אלא צחות ולפ"ז כיון דלא שרטט ע"כ ע"ד צחות כ' דעבדי שלא כדין ואיך נימא דמשום הני לא נצריך בפ"נ השתא ומה שמא יחזור לקלקולו חיישי' כ"ש דניחוש לשיחזור לתיקונו:

ואמר אביי לעולם שפיר עבדי ת"ח ור' אביתר קרא כדכתיב כתב והא דלא שרטט דלא ידע הא דר' יצחק ושוב מייתי הכרח דע"כ כוונת ר' אביתר היה לחזק ידי ת"ח דסלקי ונחתי ולא להתרעם עליהם דהרי אסכים מארי' על ידו וכו' והוא דיל"ד במאי אסכים על ידו כיון דעל זבוב לא הקפיד נמצא לא נפקא מיני' מזבוב מידי ונימא הוא העיקור. אך י"ל דידוע דחטא פלגש בגבעה שנפלה במלחמה אמר הקב"ה על כבודי לא מחיתם בפסל מיכה ועל כבוד בשר ודם בפלגש בגבעה מחיתם ע"כ נפלו עיין פירש"י שם. הנה כי כן הזמין הקב"ה שליח פורענות ההוא ע"י כיוצא בהן זבוב מצא בקערה ואית בי' משום איסור והיתר ושיקוץ נפש ולא הקפיד עפר"ח יו"ד באיסור זבובית במאכל וזה לא הקפיד ונימא או באותו מקום או בקערה הקפיד ופגע בהם כיוצא בהם ולא ס"ל נימא סכנתא וגם לא פשיעותא והיינו דאסכים מרי' ע"י והשתא אי ס"ד דהתרעם על התלמידים שעוזבים בניהם איך לא התרעם יותר על בני א"י שיורדים לבבל והיוצא לחו"ל כמי שאין לו אלוה ואמר לא מחה על כבוד שמים ומחה על כבוד בשר ודם שעוזבים בניהם בעניות והרי היינו הך שהסכים מארי' על ידו אע"כ לא התרעם אלא אדרבא חיזק ידם בכך ושפיר הורה דא"צ לומר בפ"נ וה"ה בני א"י נחתי התם ללמוד תורה שרי אפי' מא"י לחו"ל וא"ש:

ב' כותבים ג' אין כותבים. כ' תוס' לצחות שרי בלי שרטוט. מיהו בירושלמי משמע אפי' לצחות אסור הקשה פנ"י דלמא ירושלמי לאו מטעם שרטוט אתי אלא מטעם אין כותבים מגלות מגלות וזה אפי' ע"ד צחות אסור. ולפע"ד דבירושלמי תרי או תלת ומסופק אפי' בתרי מילין ואי ס"ד משום איסור לכתוב מגלה ה"ל למיפשט מברייתא מס' ר"ה י"ח ע"ב שכ' בשטרות כה"ג לאל עליון והוא תרי תיבות מפסוק לך לך וע"כ לא בטלוהו אלא למחר פורע חובו וש"ש מוטל באשפה ותיפוק לי' דהכתיבה באיסור אע"כ תרי מילי שרי ולא נסתפק אלא משום שרטוט והנך שטרות היו משורטט:

במתניתא תני ג' כותבין וכו' הרמב"ם בה' ס"ת פסק אין כותבים מגלות מגלות אבל ג' תיבות כותבים. ופ' בני יונה סי' רפ"ג דס"ל ר' יצחק לא פליג אברייתא אלא ברייתא מיירי לענין כתיבה מגלה ג' כותבים ד' אין כותבים ור' יצחק מיירי משרטוט ב' כותבין ג' אין כותבין. ודר' אביתר לא קשי' מברייתא שכ' מגלה כיון שכתב לשם תוכחה לאפרושי מאיסורא מותר אך מ"ש בלא שרטוט ק' עליו ודפח"ח. אלא דיש להקשות על זה א' מאי קמיבעי לי' לאביי לקמן ס' ע"א אי כותבים מגלה מגלה הרי ידע הך ברייתא ודר' יצחק וע"כ ברייתא מאי' כתיבת מגלה איירי. ועוד הרמב"ם בהל' ס"ת פסק כותבי' ג' ולא בלא שרטוט דברייתא דלא כר' יצחק ולהנ"ל הא לא פליגי. מיהו בלא"ה קשה הא אביי ס"פ מצות חליצה לא בעי למכתב לא חפצתי לקחתה וא"ל משום מגלה מגלה וכדפי' מג"א סי' ל"ב סק"ז ז"א דלרמב"ם כותבים ג' תיבות מגלה מגלה וע"כ משום שרטוט הוא אביי ס"ל כר' יצחק ב' אין כותבין ואיך פסק רמב"ם ב' כותבין בלא שרטוט ועוד רמב"ם סותר עצמו דבהל' יבום פסק ג' אין כותבין בלא שרטוט כמ"ש ה"ה וכ"מ ולח"מ בהל' יבום ע"ש. והנלע"ד בודאי חיוב ליישב דברי ר' יצחק עם הברייתא וי"ל כמ"ש בני יונה הברייתא לענין מגילה ולא לענין שרטוט אך אי הלכה כותבים מגלה לתינוק צריך ליישב ברייתא באופן אחר ואומר ב' כותבין בלא שרטוט אפי' ענין שלום כגון לא תגנוב לא תרצח אבל ג' והוא ענין שלם כגון לא חפצתי לקחתה אין כותבין בלא שרטוט ובהא מיירי ר' יצחק אך ברייתא מיירי ג' שאינו ענין כגון את השמים ואת כותבים ד' אפי' אינו ענין אין כותבים כגון אתו לוט ואברם בן שהם ד' תיבות שאין להם משמעות מ"מ אין כותבים. ואביי בגטין ס' ע"א קא בעי אי כותבים מגלה להתלמד לא הו"מ למיפשט מברייתא ור' יצחק דהרי י"ל הפי' כנ"ל. ולמסקנא דאין כותבין מגלה יש לפרש כבני יונה הנ"ל ומשו"ה התיר הרמב"ם לכתוב מגלה מגלה ג' תיבות. ומ"מ הסברא הנ"ל ג"כ אמת ע"כ לא החמיר אביי ס"פ מצות חליצה אלא בג' תיבות לא חפצתי לקחתה וכן פסק רמב"ם בהל' חליצה ובהל' ס"ת מיירי מסתם ג' תיבות שאינם ענין שלם וסמך עצמו עמ"ש בהל' יבום:

גילוי עריות פירש"י כשהגיע זמן טבילה. ושפיכת דמים פירש"י כי הכא פי' פלגש בגבעה הוה שפיכת דמים ומדלא פי' כן גם בגלוי עריות כי הכא בפלגש בגבעה צ"ל דס"ל פלגש בלא קידושין ולא הוה גילוי עריות וסותר עצמו למ"ש ס"פ חיי שרה נשים בכתובה פלגש בלא כתובה ומשמע תרווייהו בקדושין ורמב"ן השיג עליו שם ע"ש וצ"ע:

גמרא דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה. וכתב הרשב"א ז"ל בחדושיו דמכאן מוכח להדיא דאף שהבעל טוען ברי שהוא מזוייף אפ"ה לא משגחינן ביה כיון שאמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם ולפ"ז ודאי קשיא טובא על שיטת הסוברים דכל היכא דאיכא טענת ברי במזוייף לא אמרינן קיום שטרות מדרבנן הוא אלא מדאורייתא נמי צריך קיום והוא שיטת ר' אביגדור כהן בהגהות מרדכי דקידושין הובא במהרי"ק שורש ע"ד והש"ך ח"מ סי' מ"ו והבית שמואל א"ע סימן קמ"א וקמ"ב וכתב שהוא שיטת רוב הפוסקים וא"כ אמאי לא משגחינן הכא בערעור הבעל אי משום דהשליח אמר בפני נכתב הא לעיל אמרינן להדיא דהא דמהימן השליח כבי תרי היינו משום דמדאורייתא א"צ קיום ורבנן הוא דאצרוך ומשום עגונא הקילו משא"כ היכא דצריך קיום מדאורייתא לא שייך להאמינו כבי תרי מיהו מצינן למימר דהא דקאמר לעיל דהיינו משום דהאמינוהו רבנן בדרבנן דוקא היינו מקמי דהוי ס"ד טעמא דמעיקרא מידק דייק והוי סבר דלא הימנוהו לשליח אלא במקום שאין עוררים והיינו דקשיא ליה האי קולא חומרא היא אבל לבתר דמסיק טעמא דמידק דייק אפשר דאפילו בדאיכא עוררים דצריך קיום מדאורייתא אפ"ה ראו חכמים להאמין לשליח לבד היכא דמידק דייק והיינו משום תקנת עגונות סמכו אסברא זו אף במקום איסור דאורייתא כדאשכחן גבי ע"א בעגונא שמת בעלה וכמ"ש התוספות שם ביבמות ועוי"ל דלפמ"ש לעיל א"ש טפי דהא דקאמר דאי אתי בעל ומערער לא איירי כלל לענין שיטעון מזויף דהוא מילתא דלא שכיחא אלא שיטעון שנתנו לידו על תנאי ולא נתקיים או שלא הגיע לידו בתורת שליחות אלא שנפל ומצאו אע"ג דבכה"ג במקויים לא מהימן כמ"ש לעיל מ"מ יהא נאמן במגו דמזוייף אבל כיון שאמר השליח בפ"נ תו לא מהימן בשום ענין דהו"ל כמו מיגו במקום ע"א דלא אמרינן כל זה כתבתי ליישב שיטת ר' אביגדור כהן והב"ש כתב ליישב בדרך אחר ולקמן בעז"ה גבי ערעור דבעל דף ט' נבאר עוד בזה דכל הפוסקים לא ס"ל כר' אביגדור כהן אלא בכל ענין א"צ קיום מדאורייתא אף בטוען מזוייף וא"כ א"ש דלא מהימן הבעל דהימנוהו רבנן לשליח בדרבנן משום דמידק דייק:

גמרא אמר לו ר' והלא כפר סיסאי כו' ותנן ר' מאיר אומר עכו כארץ ישראל. נראה דהאי ותנן ר' מאיר אומר לאו מדברי ר' אילעאי הם שאמר לפני ר' ישמעאל דהא ר' מאיר תלמידו של ר' ישמעאל הוי כדאיתא בפ"ק דערובין אלא דהכא סתמא דתלמודא אפסיק בדברי ר' אילעאי לפרש דבריו דהא דמתמה ר' אילעאי אר' ישמעאל היינו משום דאפי' רבנן דפליגי אר' מאיר לא מצינו אלא בעכו וכן הוא להדיא בתוספתא דגיטין:

שם א"ר יוסף מאן לימא לן דר' אביתר בר סמכא הוא ועוד הא איהו דשלח וכו' וכתב בלא שירטוט וכו'. ויש לדקדק דמאי סלקא דעתיה דרב יוסף משום דכתב האי קרא בלא שירטוט אין לסמוך על הוראתו בשום דבר ועוד קשה יותר בהא דקאמר ליה אביי בסמוך אטו כל מאן דלא ידע הא דר' יצחק לאו גברא רבה הוא כו' ומ"ש דנקט הא דר' יצחק הא ברייתא נמי לא ידע דהא איהו כתב הרבה תיבות ומתניתא קתני דאין כותבין ואע"ג דמצינן כמה פעמים שלא היו בקיאים בברייתות מ"מ מ"ש דנקט דר"י טפי מברייתא. והנלע"ד משום דבלא"ה יש לדקדק מעיקרא מאי קשיא ליה לרב יוסף מאן לימא דר"א בר סמכא הוא הא טעמא קאמר כיון דאיכא רבי' דסלקי ונחתי אע"כ משום דקשיא ליה קושיא דר' ירמיה דלעיל דהא מתני' קתני דלא פליגי אלא בעכו דמקרבא אבל בבל דמרחקא טפי צריך לומר במביא משם לא"י וע"כ היינו משום דאע"ג דסלקי ונחתי חשיב אין מצויין לקיימו דבגרסייהו טרידי אלא דאיכא למידחי שמא בימי חכמי המשנה לא הוי שכיח דסלקי ונחתי דאע"ג שגם בימיהם היו ישיבות קבועות בבבל ובא"י כמ"ש אפ"ה לא שכיח דסלקי ונחתי משום דלאו שפיר עבדי לעגן נשותיהם וכפשטא דמימרא דר' אביתר דבני אדם העולים משם לכאן קיימו בנפשם ויתנו את הילד בזונה ולפרש"י ותוספות משמע בפשיטות דלאו שפיר עבדי מדדריש עלייהו האי קרא דאיירי בגנות אלא דבימי ר' אביתר עברי רבנן אהא מלתא וסלקי ונחתי ומש"ה אפשר דשפיר קאמר ר' אביתר דעכשיו דשכיחי א"צ לומר בפ"נ אבל מדקאמר ר' יוסף דחזי ליה לר' אביתר דכתב האי קרא בלא שירטוט א"כ משמע ליה דמלתא דפשיטא היא דלא טעי בהכי לכתוב פסוק שלם בלא שירטוט אע"כ דלאו לדרשא גמורה כתבי' אלא אדרבא ר' אביתר קאמר דבני אדם העולים משם לכאן שפיר עבדי שאינן חשים על בניהם ובנותיהם וכדמצינו בדרב אדא בר מתנא בפ' עושין פסין דקאמרה ליה איתתא ינוקא מאי איעבד להו ואמר לה מי שלימו קורמי באגמא וא"כ י"ל דר' אביתר נמי בשבחן מדבר אלא הא דמייתי קרא דויתנו את הילד בזונה היינו לצחות הל' בעלמא ולא לדרשא דהתם לגנות והכא לשבח וכדמצינן זה הל' גופא להיפוך בפ' אעפ"י דאמר רבא לברי' זוגתך נזכרת דאין לו לחוש לעיגון אשתו כשהולך ללמוד כדאיתא שם להדיא ומהירושלמי שהביאו תוס' כאן נמי משמע דהיינו לשבח. וא"כ דלשבח הוא ודאי בימי חכמי המשנה נמי היו עושין כן דהוי שכיחי נמי מתיבתא הכא והתם כמ"ש לעיל דהתם שבט והכא מחוקק ואפ"ה משמע דמבבל לארץ ישראל דצריך מדלא פליגי אלא במביא מעכו וע"כ היינו משום דהני דסלקי ונחתי בגרסייהו טרידי וא"כ קשיא לר' אביתר ממ"נ וע"ז שני ליה אביי דלעולם ר' אביתר קאמר דלאו שפיר עבדי וא"כ לא קשיא מתני' דבימיהם לא סלקי ונחתי ומה"ט והא דכתב בלא שירטוט היינו משום דאף דמדמי להו להאי קרא דויתנו את הילד בזונה מ"מ לאו דרשא גמורה הוא דזונה דקרא היינו זונה ממש והכא בין לפרש"י ובין לפי' תוס' אין זה ענין לזונה ממש אלא דרך דוגמא וצחות הל' וכ"ש סיפא דקרא דהילדה מכרו ביין נמי דרך דוגמא בעלמא דאם נפרש שתיית היין אדברי תורה שנמשל ליין א"כ אין זה גנות אלא שבח וקרא לגנות איירי ור' אביתר נמי בגנותן מדבר ולדידיה צ"ל דסיפא דקרא לצחות הל' הוא וא"כ בפשטא דקרא לא כתב אלא שלש תיבות הראשונים דהיינו ויתנו את הילד ובזה סובר כברייתא דשלש כותבין וא"כ א"ש הא דקאמר אטו מאן דלא ידע הא דר' יצחק כן נראה לי ואף שהוא קצת דרך דרש לא מנעתי לפרש כן שהוא ענין קרוב לפשוטו ודו"ק ועי' מה שאכתוב בסמוך בשם הגאון מוהר"ר נפתלי:

תוספות בד"ה א"ר יצחק כו' מיהו בירושלמי וכו' דקאמר התם מהו לכתוב תרתי תלת מילי מן פסוקא עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק דמנא להו דבירושלמי איירי לענין שירטוט שלא נזכר שם בירושלמי כלל אי איירי בשרטוט וא"כ י"ל דהא דמיבעיא להו היינו משום דאסור לכתוב שום פסוק מן התורה אלא ספר שלם כדאמרינן לקמן פ' הנזקין אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בו ופרשת סוטה שבמקדש לא היה כותבין אלא בר"ת א"כ משמע דאפי' בשירטוט אסור לכתוב פסוק מן התורה ואע"ג דבימי אמוראים הותר הדבר היינו משום עת לעשות לה' הפרו תורתך והטעם שבימיהם נתרבה השכחה והתירו לכתוב כל דבר שהוא לצורך לימוד או הוראה משא"כ הנהו דמייתי בירושלמי לא היו כי אם אגרת שלומים בעלמא י"ל דמש"ה היו נזהרין לכתוב סירוגין ואפילו בספרי תפלות מצינו פלוגתא בהלכות שבת אי ניתן לכתוב ולהצילן מפני הדליקה ואף למאן דשרי היינו משום דבהנהו נמי שייך עת לעשות מה"ט גופא שנתרבה השכחה ולאו כ"ע גמירי להתפלל שלא מן הכתב משא"כ בדבר שהוא שלא לצורך לא ידעתי מאי פשיטא להו לתוספות להתיר דהא בהדיא אמרינן כותבי ברכות כשורפי תורה והיינו מה"ט דלא ניתנו להציל מפני הדליקה כיון שלא ניתנו לכתוב מעיקרא וא"ל דלא אסור אלא בכתב אשורית והכא איירי בכתב אחר דא"כ שירטוט נמי לא צריך ואפשר דכמו שהתירו לכתוב בלא שירטוט כיון שהוא כותב רק לצחות הל' ה"ה שאין זה בכלל איסור דאין כותבין מגילה כו'. ולפ"ז אותן שכותבין בזמנינו איזה פסוקים על קלף קטן כגון שויתי ה' לנגדי תמיד ופסוק אש תוקד ומזמור אלקים יחננו כציור מנורה לא ידעתי רמז לדבר וקרוב הדבר לאיסור יותר מלהיתר שהן בכלל כותבי ברכות כו' ועבירה גוררת עבירה שכותבין כמה פעמים בלא שירטוט וצ"ע אם יש לקיים המנהג אף בשירטוט דהא איכא איסורא דאין כותבין מגילה כיון דלא שייך טעמא דשכחה בכה"ג וא"כ אין להתיר בזמנינו יותר מזמן חכמי המשנה שאסרו ע"י שכותבין כמה אזכרות ולא ניתנו להציל מפני הדליקה ואם התירו לכתוב קמיעין היינו משום סכנות נפשות ע"כ צ"ע. אח"ז עיינתי בט"ז י"ד סי' רפ"ג שכתב ג"כ ענין כזה ומשמע דאסור ועדיין צ"ע:

שם בגמרא ועוד הא ר' אביתר דאסכים מרי' על ידיה דכתיב ותזנה כו' שמעתי בשם הגאון מוהר"ר נפתלי כ"ץ זצ"ל אב"ד דק"ק לובלין דמדמצינו דהסכים הקב"ה לדברי ר' אביתר שיש לדרוש לשון ותזנה מענין מזונות כפי' התוס' אע"ג דפשטא דקרא משמע ענין זנות א"כ שפיר מצינן לפרש נמי דרשא דויתנו את הילד בזונה דר' אביתר היינו מענין מזונות וכמ"ש התוספות ופשטיה דקרא מיהו זונה ממש וא"כ כתבו לצחות הל' ומש"ה כתב בלא שירטוט עכ"ל דברי פי חכם חן:

שם ר' אביתר אמר זבוב מצא לה ר' יונתן אמר נימא מצא לה. נלע"ד משום דפשטא דקרא אתא לאשמעינן שלא יטיל אדם אימה יתירה על אשתו וא"כ זה שהקפיד לפי פשטא דקרא היינו משום שמצא בה ערות דבר ומצוה לשנאותה ולגרשה כדאיתא סוף מכילתין ואף שאין עדים בדבר והיינו כעין דכתיב ותזנה עליו לשון עליו משמע שהוא לבדו ידע בדבר או דלאו זנות ממש היא אלא דבר מכוער והיינו לשון עליו כדאמרינן כשם שיש דיעות במאכל כך דיעות בנשים יש לך אדם שזבוב נופל בכוסו וזורק המאכל זו מדת פפוס כו' כדאיתא סוף מכילתין וא"כ ה"נ לר' אביתר אפילו דבר מכוער לא מצא בה דא"כ שפיר עביד שהקפיד אלא שהיה נועל הדלת עליה כפפוס והיינו דקאמר זבוב מצא על צד הדמיון או דבאמת כשם שיש דעתו במאכל כך דעתו באשתו להקפיד בדבר שאין דרכו להקפיד או נאמר דזבוב היינו זבוב ממש וסבר דשרי להקפיד בכה"ג דהא לב"ה שרי לגרשה בהקדיחה תבשילו ולר' יונתן אי הקדיחה תבשילו שפיר עביד דקי"ל כב"ה אלא שנימא מצא לה וסבר דכה"ג נמי שרי להקפיד כיון דלר"ע מותר לגרש במצא אחרת נאה הימנה וזו שמצא נימא מאיסות' כדאמרי' בעלמא ויצא לך שם בגוים ביופיך שאין להם שיער בית ערוה ומש"ה הקפיד ובאמת לכתחלה אין לגרש ולהקפיד כה"ג כנ"ל דרך רמז וק"ל:

תוספות בד"ה ערבתם פי' בקונטרס עירובי חצירות ואין נראה אלא כמו שפירש בקונט' כו' דרישא בערובי תחומין כו' עכ"ל. ולפ"ז קשיא לשון רש"י אהדדי אמנם לענ"ד נראה ליישב דקשיא לי עוד למה הוצרכו ליתן טעם דבערובי תחומין צ"ל עם חשיכה ולא ספק חשיכה משום דחמיר טפי ואסור לערב בין השמשות דהוי כמתקן ות"ל דבלא"ה צריך לשאול על ערובי תחומין עם חשיכה דוקא דרוב ערובי תחומין מניחין עירובן בסוף התחום דהיינו ב' אלפים אמה וכל שיעור בה"ש אינו אלא שיעור אלף ת"ק אמה כדאיתא בטוא"ח וש"ע סי' רס"א וא"כ היאך ישאל בניחות' ערבתם עירובי תחומין כיון שאין עוד שהות בדבר אע"כ דעיקר השקלא וטריא בפ' במה מדליקין היינו לענין דינא דמשמע מלשון המשנה דספק חשיכה אסור לערב ומוקי לה בע"ת משום דחמיר אבל לענין השאלה בתוך ביתו אפילו עם חשיכה לא שכיח כיון שאין שהות בדבר וכ"ש דא"צ לאמרו בניחות' כיון שהוא עם חשיכה והשעה עוברת אלא דעיקר השאלה הוא על ערובי חצירות שצריך לרוב בני אדם משא"כ בערובי תחומין לא שכיח כלל דאין מערבין אלא לדבר מצוה וכמ"ש נראה להדיא מלשון הטור א"ח סי' ר"ס ורס"א ומל' הש"ע שם ומל' הט"ז וא"כ לשון רש"י מדוקדק היטב דלענין השאלה דאיירי הכא ודאי לא קאי אלא לענין ערובי חצירות והא דמוקמינן בפ' במה מדליקין היינו לענין דינא דאסור לערב בספק חשיכה ועי"ל דלמאי דקי"ל הלכתא כר' דכל דבר שהוא מצוה לא גזרו בין השמשות א"כ מותר לערב ערובי תחומין ספק חשיכה כיון דקי"ל דאין מערבין אלא לדבר מצוה וכן משמע להדיא בפ' בכל מערבין והא דבמה מדליקין אתיא אליבא דרבנן וכ"כ התוספות י"ט שם ואם כן דברי רש"י ז"ל כאן אליבא דהלכתא ודו"ק כי נכון הוא:

אשכחיה רבי אביתר לאליהו הנביא זכור לטוב. הקשה בגליון תוספות כיון דאליהו הנביא זכור לטוב הוה שכיח גביהו אמאי לא תירץ להם כל תיקו שבתלמוד וכו'. והבאתיו בקונטריס פתח עינים:
ואולם אני בעניי כתבתי במקום אחר דאליהו זכור לטוב אשר היה מתגלה להם לחכמים לא היה מתגלה בכל בחינותיו. וכשיבא עם המשיח במהרה בימינו יבא בכל בחינותיו ויתרץ כל תיק"ו ויש ראיות לזה מדברי רבינו האר"י ז"ל אך בחידושי הרשב"א ז"ל על מנחות כ"י על דף מ"ה נהירנא שכתב עמ"ש פרשה זו אליהו עתיד לדורשה דאליהו יכול לפרשה באחת מבתי מדרשות דשכיח התם ולדידיה יש להעיר אמאי לא פשיט כמה תי"קו ויש קצת לחלק ועמ"ש בפתח עינים שם במנחות בס"ד:

וא"ר יצחק ב' כותבין ג' אין כותבין וכו'. הרב עיון יעקב האריך כאן לישב סוגיית הש"ס ופסקי הרמב"ם ע"ש באורך ולא איפרק מחולשא כמו שכתבתי בהגהותי להרמב"ם פ"ז דס"ת דין י"ו ע"ש:

זבוב מצא לה וכו' כתבו התוס' וא"ת ומנ"ל דלא הוה זנות ממש ואומר ר"ת מדרצה להחזירה דאפילו פלגשים לא היה דרכם להחזיר אחר זנותם כדכתיב בא אל פלגשי אביך וכתיב ותהיינה צרורות וכו' והביא דבריהם הר"ן בחידושיו והרדב"ז בתשובה ח"א סי' רכ"ה ע"ש. אך ראיתי לגדול הדור מהר"י רוזאניס בס' פרשת דרכים דרוש י"ב שתמה על דבריהם דאף דנימא דהיה מנהגם שלא להחזיר אפילו הפלגשים שזנו אכתי קשה גבי דוד למה לא החזירם שהרי אנוסות היו מאבשלום ואפי' אשת איש שנאנסה מותרת לבעלה. ועוד אשתמיט להו הירוש' דפ"ב דסנהדרין דלדעת ר' יוחנן בירוש' מה שלא החזירם הוא לכוף את יצרו הא לא"ה מותרות היו לדוד ולדעת רבנן דקסרין אסורות היו לדוד מן הדין דכלי שנשתמש להדיוט אסור למלך עכ"ד ומה שהקשה בתחילה דאנוסות היו. אפשר לישב דמ"ש התוס' דאפי' פלגשים לא היה דרכם להחזיר אינו מן הדין עד שיקשה דהנהו אנוסות נינהו אלא דעת התוס' דפלגשים בלא כתובה ובלא קדושין כמ"ש הרדב"ז בתשו' הנז' וכפ"ז אפי' זנתה מותר להחזירה אלא דאף דמן הדין מותר להחזירה דרכם היה שלא להחזירה דמאיסא להו ומייתו ראיה שפיר דהרי התם היו פלגשים ואנוסות ומותרות ואפ"ה היו צרורות ש"מ דדרכם היה שלא להחזיר ואפי' יהיה באונס דמותרת גם אשת איש. וכן ראיתי בחידושי הרמב"ן הנדפסים מחדש שכתב וז"ל ר' אביתר אמר וכו' לא ידענא מאי קשיא להו דילמא ממש זנות היה ואונס היה דאי ס"ד הכי לא היה מחזירה דמאיסא ליה כענין שנאמר ותהיין צרורות וכו' כך שמעתי ולאו מילתא היא דבאונס לא קרי ליה זנות ואלו ברצון לא היה מחזירה עכ"ל ודברים ככתבן קשים לשמוע ונראה דט"ס נפל וצ"ל וי"ל דאי ס"ד הכי וכו' ואחר זמן בא לידי שיטה כ"י ושם ראיתי שהביא דברי הרמב"ן והלשון מתוקן כאשר הגהתי. ונשמעינה מן הדא דבתחילה כתב דיש מי שתירץ דאפי' באונס לא היה מחזירה דמאיסא ליה ומייתי ראיה מקרא דותהיין צרורות. ואף הרמב"ן שדחה דבריו לא פריך עליה אהא דקאמר דהנהו פלגשי' דדוד הע"ה לאו מה"ט שלא היה דרכם להחזיר דהנהו אנוסות הוו. ואף דמכלל דברי הרמב"ן שכתב ואלו ברצון לא היה מחזירה משמע דדעתו ז"ל דאם היה באונס היה מחזירה מ"מ לא השיג עליו בהדיא בזה. ואף אנו נאמר דכונת התוס' כמו שכתבנו כי האף אמנם דקושית התוס' דנימא דזנתה ברצון ומתרץ ר"ת דלא היה מחזירה מ"מ יליף שפיר מקרא דותהיין צרורות דאפי' באונס לא היה דרכן להחזיר וכמדובר:
אמנם מה שהק' עוד הרב הנז' מדברי הירוש' אכתי ק' על התוס' והר"ן וגם על הרמב"ן ק"ק דלא השיג על המתרץ הנז' מהירוש'. ואפשר לישב בעד התוס' ודעמיהו דדבריהם אתו כר' יוחנן דהירושלמי דמותרות היו אלא דלכוף יצרו עבד והוא דיש לחקור בסברת רבי יוחנן דבירושלמי הנז'. דנהי דדהע"ה מתורת חסידות עבד ולכוף יצרו אבל מצד אחר קעבר על ועונתה לא יגרע והוא צערא דגופא וכבר ראיתי להרב יפה מראה שם שהקשה כן דאיך הותר לדהע"ה לעגנן והוא ז"ל תירץ דברשותן עבד שמחלו לו על עונתן. אמנם התוס' ס"ל דלא הי"ל חיוב לדוד הע"ה בעונתן דכך היה דרכם אם אתרע בה מילתא בפלגש בין באונס בין ברצון שלא להכירה עוד ודבר זה לא היה מן הדין דמותרת היא לו אף אם זנתה למ"ד דפלגשים בלא קדושין וכ"ש אם נאנסה אלא שכך היה דרכם בפלגש ומיהו אם היה רוצה לשוב אליה עוד מאן מירמי לה מאן. והיינו סברת רבי יוחנן דמותרות היו לדהע"ה מן הדין והיה מקשטן וכופה יצרו ולא היה בו חטא בביטול עונתן דכך היה מנהגן אפי' בפלגש הדיוט כן אפשר לישב קצת:
ולקושית הרב יפה מראה הלזו דהוינן בה. אפשר לישב לדברי ר' יוחנן הנז' דהא דקעבר בביטול עונה היינו אם יש את רצונו לקיימה בתורת אישות ומונע ממנה אז קעבר אבל מי שגמר בדעתו שלא ישוב אליה עוד לא קעבר תו על לא יגרע אלא דבהדיוט מצווה לגרשה והיתה לאיש אחר. אבל במלך שאסורה להדיוט אין לה תיקון ואיהו לא קעבר ומעיקרא כשנתרצית להיות שרביטו של מלך אדעתא דהכי הוי וק"ל. והרב פרשת דרכים שם עמד באורך על דין זה דהירושלמי דרבנן דקסרי דמייתו לה מן הדין ומה כלי הדיוט שנשתמש בהם הדיוט אסור למלך כלי המלך שנשתמש בהם הדיוט אינו דין שיהא המלך אסור להשתמש בהם ונסתפק בסברת ר' יוחנן אי פליג נמי בעיקר הדין שכלי הדיוט דנשתמש הדיוט אסור למלך או דילמא מודה ר' יוחנן דכלי הדיוט דנשתמש הדיוט אסור למלך אך במה שהולידו רבנן דקסרי מק"ו דכלי המלך שנשתמש הדיוט אסור למלך בזה פליג ר' יוחנן והאריך הרב בזה וכתב דמדברי רבנן דקסרי משמע שדין זה דכלי הדיוט שנשתמש הדיוט דאסור למלך מוסכם ולא באו לחדש אלא התולדה שהולידו וסיים הרב דלא מצא בשום מקום שיהיה המלך אסור להשתמש בכלי הדיוט שנשתמש בהם הדיוט עש"ב. ולפום ריהטא נראה דדין זה במחלוקת הוא שנוי בין הראשונים דהרמב"ם ז"ל פ"ב דמלכים דין ג' כתב ואינו חולץ שנאמר וירקה בפניו וזה בזיון וכו' והואיל ואינו חולץ אינו מיבם עכ"ל וכ"כ רבינו עובדיא פ"ב דסנהדרין הרי דיהבי טעמא דאינו מיבם מטעם דאינו חולץ ואם איתא דכלי הדיוט דנשתמש בו הדיוט אסור למלך אמאי אתו עלה מטעם דכל דלאו בר חליצה לאו בר יבום דבטעם זה יש לפקפק כמ"ש התי"ט שם והרב אש דת פ' ויגש עיין בדבריהם האיכא ביבום עצמו טעמא רבא דכלי הדיוט שנשתמש בה הדיוט אסור למלך אלא משמע דכלי הדיוט שנשתמש בו הדיוט מותר למלך. וכן נראה מדברי רש"י בסנהדרין דף י"ט שכתב דטעמא דיבום משום דגנאי הוא לקום על שם אחיו ע"ש אלמא דוקא משום אשר זרעו בו יקום על שם אחיו הוי גנאי הא לא"ה שפיר דמי ואף דהוא כלי הדיוט דנשתמש בו הדיוט מותר למלך:
אמנם הר"ן בחידושיו לסנהדרין הנדפסים מחדש כתב וז"ל שם בדף י"ט. מצוה שאני פירוש ואפ"ה פליגי רבנן מפני שיש בזיון יותר מדאי בחליצה משום וירקה בפניו וביבו' נמי אינו כבודו של מלך להשתמש בכלי שנשתמשו בו אחרים עכ"ל הרי דהר"ן נקט טעמא דלא אריך למלכא להשתמש בכלי הדיוט. ולפום ריהטא יש להוכיח קצת דלדעת הר"ן ר' יוחנן דהירוש' הנז' לא פליג על רבנן דקסרי לגמרי ותפשוט מדברי הר"ן מה שנסתפק הרב הנז' שהרי הר"ן בחידושי גיטין הביא דברי התוס' שלפנינו ומשמע דס"ל כדעת ר' יוחנן דמותרות היו לדהע"ה וכדכתיבנא. ובחי' סנהדרין כתב כסברת רבנן דאין כבודו של מלך להשתמש בכלי שנשתמשו בו אחרים. משמע דבדין זה דכלי הדיוט שנשתמש הדיוט דאסור למלך כ"ע מודו ורבי יוחנן לא פליג אלא בכלי המלך שנשתמש הדיוט שמותר למלך זה נראה קצת דעת הר"ן. אמנם מדברי רש"י והר"מ ורבינו עובדיא הנז' נראה לכאורה דס"ל דרבי יוחנן פליג לגמרי וגם כלי הדיוט שנשתמש הדיוט שרי למלך:
והנה ראיתי בשיטה כ"י שהביא משם הריטב"א בשמעתין ואינו בחי' הריטב"א שבידינו וז"ל וא"ת מ"ט קדרשי האי קרא הכי נימא ותזנה כמשמעו כלומר זנות שזנתה תחתיו וכו' וי"ל דלא מצי למימר הכי דא"כ לא ה"ל למהדר לאנסובה והא אשכחן בפלגשי דוד דלאחר שבא אבשלו' עליהן לא בא עליהן דכתיב ותהיין צרורות וכו' א"נ מצינן למימר דלהכי לא הוה כעיס עמה אף דזינתה דכיון דלאו אשתו גמורה מותרת לו כדאיתא במדרש אמר דוד ליצרו רשע אתה נהנית מדבר האסור סופך שארעיבך מדבר המותר לך והיינו פלגשיו שזינו עם אבשלום דמשמע דמותרת היתה לאותו איש הלוי והאי ראיה לא נהירא דמצינן למימר דהתם ה"ט שהיתה מותרת לדוד מפני שהיו נבעלות באונס לאבשלום ואפי' היתה אשת איש גמורה היתה מותרת לבעלה עכ"ל. ומדברי הריטב"א הללו יש סעד למה שכתבנו שהרי בתחילה תירץ כמו שתירצו התוס' ועל תירוץ שני הקשה דפלגשי דהע"ה היו אנוסות ולא קשיא ליה על תירוץ ראשון מהא דהיו אנוסות וגם מהא דאיתמר בי מדרשא דלכוף יצרו עבד כדקשיא ליה לרבינו הגדול מהר"י רוזאניס. מוכח קצת דיש לישב כמו שישבנו:
אך האי תירוצא בתרא דמשני דאף דזינתה לא הוה כעיס עמה וכו' אין הדעת מקבלו דהא אךברי רבי אביתר ור' יונתן איירינן ואיך יצוייר דעל זבוב הקפיד ועל אשר זנתה לא הוה כעיס:
שבתי וראה דמה שהוכחתי בסמוך מדברי הר"מ פ"ב דמלכים דלא ס"ל הא דירוש' דכלי הדיוט שנשתמש בו הדיוט אסור למלך אפשר לדחות דאינה הוכחה די"ל דלעולם בעלמ' הכי ס"ל להרמב"ם אמנם ביבום אצטריך לטעם דהואיל ואינו חולץ אינו מיבם משום דסבר דהא דכלי הדיוט דנשתמש בו הדיוט אסור למלך אינו בזיון למלך אלא חסרון כבוד ומאחר שכן אי לא היה אלא הך טעמא היה מיבם דבמקום מצוה לא משגחינן בחסרון כבוד כמ"ש בסוטה דף מ"א גבי אגריפס דקרא מעומך ושבחוהו דמצוה שאני ופסקו הרמב"ם סוף ה' חגיגה והתם מודו אפי' רבנן דפליגי אר' יאודה גבי חליצה משום דהתם ליכא בזיון וכמ"ש בהגהותי להר"מ שם וא"כ אף אנו נאמר דהיה מיבם דמצוה שאני כיון דהא דכלי הדיוט וכו' אינו בזיון אלא חסרון כבוד. משא"כ בחליצה דאיכא בזיון לא ס"ל לרבנן להתיר בזיון במקום מצוה כר"י. ומ"ה יהיב טעמא הר"מ דהואיל דאינו בחליצה אינו ביבום. הן אמת דהר"ן ז"ל שם בחי' סנהדרין אף שכתב שם כדכתיבנא דרבנן שרו במקום מצוה העמידה דליכא בזיון כולי האי אבל חליצה ויבום איכא זילותא טפי ולא שרי אף במקום מצוה דלא כר' יאודה ע"ש ומוכח דהא דלהשתמש בכלי הדיוט הוי זילותא טפי לדעת הר"ן אבל מ"מ אכתי אפשר לדחות דהרמב"ם ס"ל דלאו זילותא טפי איכא ביבום אלא שוה לעמידה דהתם וכמ"ש. והרב כנה"ג בהגהותיו להרמב"ם ה' מלכים פ"ד ובס' דינא דחיי לאוין רכ"ב סוף דף ר"א כתב וז"ל ומש"ה ותהיין צרורות עד יום מותן הוא מפני שכלי מלך שנשתמש בו הדיוט אסור למלך כמ"ש רד"ק בשם רז"ל עכ"ל והנה הרב בחר בדעת זה וצריכא רבה כמו שהאריך הרב פרשת דרכים.
וראיתי בס' עיר בנימין שהקשה על דברי התוס' הנז' דמאי ראיה מייתו מקרא דותהיין צרורות לא יהא אלא כאנוס' אביו אסירי לאבשלום כחייבי לאוין דפסילי לכהונה ואמרו בתוספתא שאין משיאין למלך אלא מן המשיאין לכהונה ולכך היו צרורות שאסורין למלך אבל באיניש דעלמא מנ"ל וכו' עש"ב. והרב עיון יעקב כתב עליו ולק"מ דאף לדעת התוספתא שאין משיאין למלך אלא מן המשיאין לכהונה היינו לאשה משא"כ לפלגש תדע שהרי דוד ושלמה נשאו גיורות לפלגשים וכן שאר מלכי ישראל ועיין ברד"ק שם עכ"ל ובודאי דאשתמיטיתיה להרב עיר בנימין הירושלמי הנז' דר' יוחנן ס"ל דמותרות ולכוף יצרו עבד ורבנן דקסרי ס"ל דאסורות מטעם דנשתמש בהם הדיוט הרי דלכ"ע ליתא לה"ט דפסילי לכהונה וזהו מה שרמז הרב עיון יעקב מ"ש רד"ק שהביא דברי רז"ל הנז' והו"ל להרב הנז' להביא דברי הירוש' אף לפי תירוצו דדהע"ה לא דריש וכו' ע"ש:
והנה דין זה דאין משיאין למלך אלא מן המשיאין לכהונה בקשתיו ולא מצאתיו בדברי הרמב"ם ובתוספתא מה שראיתי כעת הוא פ"ד דסנהדרין ששנינו בורר לו נשים מכל מקום שירצה כהנות לוייות ישראליות ע"ש ואי מהא לא איריא דאפשר דלא אתא למעוטי דלא ישא אלא מן המשיאין לכהונה אלא הדא אמרה שהרשות בידו לקחת אשה ממה שירצה ולא יוכל אביה לעכב ואה"נ דיכול לישא אשה דשריא לישראל אף דלכהונה פסולה. והראיה מבת שבע דאמרינן בכתובות דף ט' וכי תימא מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה התם אונס הוה ואבע"א כל היוצא למלחמת בית דוך גט כריתות כותב לאשתו. והשתא לתרי שינויי בת שבע פסולה לכהונה או שהיתה אנוסה או מגורשת ואיך אח"ך נשאה דוד הע"ה אלא ודאי דאף לאשה לא בעינן שישא אשה דשריא לכהונה. וק"ק על הרב עיון יעקב דהודה במקצת דדוקא אשה אינו נושא שאינה ראויה לכהונה אבל פלגש לית לן בה והביא ראיה משלמה והלא שלמה נמי נשא נשים גיורות וכדמשמע מהר"מ פי"ג דאיסורי ביאה ובת פרעה ונעמה העמונית שממנה נשתלשל מלכות בית דוד נשים היו. וממ"ש הרמב"ם פ"ד דמלכים דין ד' וכן לוקח מכל גבול ישראל נשים ופלגשים וכו' אין ראיה דלאו למעוטי פסולות לכהונה וכמדובר ועמ"ש בהגהותי שם. ועיין תוס' בהחולץ דף מ"ה ע"ב. וארעא דרבנן אות פ"ב:

נימא מצא לה. התוס' הק' ממ"ש שאין להם לבנות ישראל שער וכו' ומ"כ בשיטה הנז' וז"ל גיליון. וא"ת כיון שלא היה בהם שערות היאך היה ניכר בהם סימנים וי"ל גומות היו להן א"נ שערות קטנות היה להם עכ"ל. ואחר זמן ראיתי שכ"כ הר"ן בחי' סנהדרין הנדפסים מחדש בדף כ"א מהש"ס:
והרא"ש כתב בתוספותיו וז"ל נימא מצא והקפיד וא"ת א"כ אסכים טפי ע"י רבי יאונתן וי"ל כיון שהקפיד על כך היה ידוע ומפורסם לעולם אבל זבוב שלא הקפיד לשלחה על כך לא נתפרסם הדבר וא"כ ברוח הקדש אמרו ומ"מ אלו ואלו דברי אלהים חיים דכשמצא נימא הקפיד על שניהם עכ"ל. וכל זה אפשר שכיוין רש"י בנועם שיח לשון הזהב שכתב דאסכים מריה על ידיה לגלות לו סוד לכוין הדברים סתומים על אמיתתם:

ג' עבירות וכו' וחילול שבת. כתבו התוס' בסדר עולם אומר דאותו יום דפלגש בגבעה שבת היה ומהרש"א בחידושי אגדות פי' דיום המלחמה היה בשבת והרב עיר בנימין והרב עיון יעקב הרחיקו פירושו ופנו לדרך אחר. ואני מצאתי בליקוטי מהר"ר בצלאל ז"ל כ"י משם גיליון שכתב וז"ל לספרים דגרסי חילול שבת צ"ל שנלחמו בשבת ע"כ וידוע דהגיליון רב גובריה אמרו הר"א מטוך אשר ממנו הם התוס' שבידינו שקיצרם מתוס' שאנץ:

אשכחיה ר' אביתר לאליאו. מ"כ בשם גיליון וז"ל שואלים העולם כיון דאליאו זכור לטוב היה מצוי להם כדאיתא בכמה מקומות למה לא תירץ להם תיקו שבתלמוד ומתרצינן דשני אליאו יש האחד היה פנחס ואחר מצאתי גיליון עכ"ל. ועיין מ"ש בעניותנו על זה לקמן בחולין דף ו' ד"ה אשכחיה ההוא סבא ע"ש באורך. ועיין מ"ש רש"י בקידושין דף ע' עמוד א' ד"ה אליאו כותב דיש מלאך שמו אליאו ואינו אליאו הנביא מיהו רש"ל מוחק הלשון ההוא. ובמקומות אחרים כתבנו בזה בס"ד:

הא דאמרי רבנן ג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו וכו' עמ"ש אני השפל בספרי הקטן מחזיק ברכה א"ח סי' ר"ס בס"ד:

דאי אתי בעל כו'. אבל אי לא אמרת ואתי בעל ומערער מיפסיל: כדתניא. דאף מי שאינו צריך לומר אם אמר מהני: כפר סיסאי. שם מקום: שלא תיזקק. האשה לעדים אם יקרא עליו ערער: והא איהו נמי כו'. ולאו משום דצריך ומאי קשיא ליה לר' אלעאי: לא סיימוה קמיה. דר' אלעאי לסיומא דמילתיה דר' ישמעאל: משם לכאן. מבבל לא''י: דסמכא הוא. ראוי לסמוך עליו: ויתנו (את) הילד כו'. שהיו משתהין בא''י ומניחין נשותיהן עגונות ובטלים מפריה ורביה שנקל בעיניהם ילדים וילדות: שתים. שתי תיבות כותבין מן המקרא בלא שרטוט: בשלמא מילתא דתליא בסברא. אי לא הוה סבר לה מדעתו: לחיי. כלומר שפיר מצית למימר דלאו גברא רבה הוא: וגמרא לא שמיע ליה. הא גמרא דר' יצחק: דאסכים מריה על ידיה. לגלות לו סוד לכוין דברים הסתומים על אמיתתם: ותזנה עליו פילגשו. בפילגש בגבעה כתיב ותזנה סרחה עליו: זבוב מצא לה. בקערה: נימא מצא לה. לקמיה מפרש: ואשכחיה. גרסי': נימא מצא והקפיד. כדמפרש טעמא ואזיל: נימא באותו מקום. ודרכן היה להשיר את השער ולא ליסכן בועלה ליעשות כרות שפכה ומשום דסכנתא הוא הקפיד עליה וברחה מפני אימתו: גילוי עריות. כשמגיע זמן טבילתה בעת צינה והיא יראה לומר לא טבלתי ומשמשתו נדה: שפיכות דמים. כי הכא או פעמים שבורחת מפניו ונופלת באחת הפחתים או בגשר: וחילול שבת. פעמים שמדלקת נר או מבשלת משחשיכה מפני אימתו והוא אינו יודע: עשרתם. פירות שנאכל למחר: ערבתם. עירובי חצירות:

ואי עבדת אהנית. משמע דבפני נכתב מועיל בא''י והא דאמר בספ''ב (לקמן דף כג:) בארץ דלאו אדיבורה סמכינן מהימנא היינו משום דאיירי בלא אמר בפני נכתב כסתם מביאי גט בארץ ישראל אבל אי אמר סמכינן אדבוריה כדאמרינן הכא: ויתנו (את) הילד בזונה. לפי שהן משתהין בארץ ישראל היו בניהם ובנותיהם משתעבדים בשביל מזונות והיינו בזונה בשביל מזונות . ועוד מפ' כדאמר בירושלמי עובדא הוה בחד שמכר בתו ללמוד תורה והלך ולמד: א''ר יצחק שתים כותבין. בה''ג פוסק כר' יצחק ואע''ג דפליג אמתניתא דיודע היה שאינה עיקר ואומר ר''ת וכן פי' ריב''א בשם רבינו אליהו דדוקא שמתכוין לכתוב הפסוק לדרשה כי הכא אבל כשאדם שולח איגרת לחבירו מותר שיכתוב לשון המקרא כדי לכתוב לשון צח בלא שירטוט מיהו בירושלמי. פ' בתרא דמגילה משמע קצת דאסור דקאמר התם מהו לכתוב תרתין תלת מילין מן פסוקא ומייתי ר' מונא שלח כתב לר' אושעיא בר שימי ראשיתך מצער היה מאד ישגא אחריתך משמע שלא היה כותב אלא לשם איגרת שלומים ולא לדרשה ואעפ''כ היה מקפיד שלא לכותבו כסדר ומיהו הרבה מביא שם שנראה שהיו כותבין לדרשה דקאמר מר עוקבא שלח כתב לריש גלותא דהוה קאי ודמיך בזמרא פירוש כשהיה שוכב וקם היו מזמרין לפניו ישראל אל תשמח אל גיל בעמים וכן הרבה מביא שם וא''ת דאמר בהקומץ רבה (מנחות דף לב:) ובפ''ב דמגילה (ד' יח:) דתפילין אין צריכין שירטוט והלא אפי' שלש או ארבע תיבות צריכין שרטוט ואור''ת דתפילין לא בעי שרטוט על כל שיטה ושיטה אבל עושה שרטוט אחת למעלה וכותב תחתיו כמה שיטין ואור''ת דאין לשרטט תפילין על כל שיטה ושיטה כדאמר עלה בירושלמי בפ' במה מדליקין. כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט וכן משמע בהקומץ רבה (שם דף לב:) דקאמר התם תפילין אין צריכין שרטוט ופריך מהא דתניא ס''ת שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזות לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה הא מורידין עושין והא מזוזה בעי שרטוט ומשני תנאי היא ומדלא משני הכא במאי עסקינן במשורטטין משמע דאין רגילות לשרטט כלל לא ס''ת ולא תפילין והיינו משום דנקרא הדיוט ומיהו אם אין הסופר יכול לכתוב יפה בלא שרטוט צריך לשרטט על כל שיטה ושיטה משום זה אלי ואנוהו והא דאמר בפ''ק דמגילה (דף טז:) דברי שלום ואמת מלמד שצריכה שרטוט כאמיתה של תורה אור''ת דלאו היינו ס''ת דהא לא בעי שרטוט אלא היינו מזוזה וקרי ליה אמיתה של תורה על שם שיש בו שם יחוד מלכות שמים וכן פירש ר''ח וכן נראה דאי בס''ת כדפי' שם בקונטרס הא דפסלינן התם בפ''ב דמגילה (דף יט.) אדיפתרא ושלא בדיו דאתיא כתיבה כתיבה מדכתיב (ירמיה לו) ואני כותב על הספר בדיו ואמאי לא ילפי מאמיתה של תורה ואי במזוזה מיירי ניחא דאם כן הייתי מצריך דוכסוסטוס כמו במזוזה והא דאמר במסכת סופרים (פ''א הל' א') אינו רשאי לכתוב אא''כ סירגל ויריעה שאינה מסורגלת פסולה היינו ד' שרטוטין מלמעלה ולמטה ומצדדין ודוחק.: זבוב מצא לה נימא מצא לה. מותזנה עליו דריש לשון זנות ולשון מזון וא''ת ומנלן דלא הוי זנות ממש ואמר ר''ח מדרצה להחזירה כדמוכח קראי דאפי' פילגשים לא היה דרכם להחזיר אחר זנותם כדכתיב. בא אל פילגשי אביך וכתיב. ותהיינה צרורות עד יום מותן אלמנות חיות: נימא מצא לה. וא''ת והא אמר בסנהדרין בפ' כ''ג (דף כא.) שאין להם לבנות ישראל שער לא בית השחי ולא בית הערוה וי''ל דבת יפת תואר היתה כדמשני התם גבי תמר: שלש עבירות. בסדר עולם אמר דאותו יום דפילגש בגבעה . שבת היה ור''ח כתב ג' עבירות גילוי עריות ושפיכות דמים וחילול השם וג' היו בפילגש בגבעה ולהכי לא חשיב אבר מן החי: ערבתם. פי בקונטרס עירובי חצירות ואין נראה אלא כמו שפי' בקונט' בבמה מדליקין (שבת דף לד.) דפריך התם הא גופא קשיא אמרת עם חשיכה ערבתם הא ספק חשיכה לא והדר תני ספק חשיכה מערבין ומשני כאן בעירובי תחומין פי' בקונט' דרישא בעירובי תחומין דבספק חשיכה אין מערבין וכן פר''ח והיינו משום דבעירובי תחומין מחמירין טפי שיש לה סמך מן הפסוק וכן משמע בפ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מו:) גבי הלכה כדברי המיקל בעירוב רב פפא אמר אצטריך סד''א ה''מ בעירובי חצירות אבל בעירובי תחומין אימא לא:

גיטין ו ע"ב - Steinsaltz

דף ו - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד