דף ז - א
אמר רב אשי: אנא, לא שמיעא לי - אני לא שמעתי את אימרתו של - הא דרבה בר בר חנה. ואף על פי כן, קיימתיה במלואה מסברא [117] של עצמי [כלומר, מדעתי!] וכן אמר רבי אבהו: לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי, אדם גדול הטיל אימה יתירה בתוך ביתו והאכילהו עבדיו דבר גדול - כלומר, אבר מן החי [שנתלש מבהמה חיה ללא ששחטוה]. [118] ומנו - ומי הוא אותו גדול? רבי חנינא בן גמליאל.
ושואלת הגמרא: האכילוהו סלקא דעתך - האם הינך מעלה על דעתך שהאכילוהו ממש? השתא - עכשיו, שאנו יודעים שאפילו בהמתן של צדיקים, אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידם [119] שתאכל דבר אסור. צדיקים עצמן, לא כל שכן הוא שהקדוש ברוך הוא מצילם מתקלות. ואם כן, איך יתכן שרבי חנינא בן גמליאל נכשל? ומתרצת הגמרא: אלא, ביקשו להאכילו - סברו להאכילו - דבר גדול. ומאי ניהו - ומהו? אבר מן החי [ששחטו עבורו בהמה ואבד להם אבר אחד. ומפני שפחדו שמא ירגיש, [120] ויכעס, חתכו אבר כזה מבהמה חיה, והניחו במקום זה שנאבד, כדי שלא ירגיש].
הגמרא ממשיכה לעסוק בעניין שרטוט, ומספרת:
שלח ליה מר עוקבא מכתב לרבי אלעזר ושאל: ישנם בני אדם העומדים עלי - כנגדי - בקביעות, [121] לחרפני ולגדפני. ובידי כח ואפשרות להלשין עליהם ולמוסרם למלכות. מהו הדין, [מותר לי או אסור]?
שרטט רבי אלעזר שורה על הנייר וכתב לו פסוק בתהלים [כתשובה לשאלתו]: "אמרתי אשמרה דרכי, מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום, בעוד רשע לנגדי". ומשמעותו היא: אף על פי שרשע עומד לנגדי, לריב עמי ולהקניטני. בכל זאת, אשמרה לפי מחסום, [122] ולא אלשין עליו.
חזר מר עוקבא, שלח ליה מכתב נוסף, וכתב: קא מצערי לי טובא - הם מצערים אותי מאוד - ולא מצינא דאיקום בהו - ואיני יכול לעמוד בכך.
שלח ליה [123] רבי אלעזר פסוק נוסף: "דום לה' והתחולל לו". [124] אשר פירושו הוא: דום לה' - התפלל לה', [125] והוא יפילם לך - לפניך - חללים חללים. השכם והערב עליהן לבית המדרש. והן - אותם האנשים המציקים לך - כלין מאליהן - מעצמם [ללא כל פעולה נגדית מצידך].
ואכן: הדבר יצא מפי רבי אלעזר, [126] ובאותו רגע נתנוהו לגניבא - אותו אדם שהציק למר עוקבא - בקולר. [קשרוהו בשלשלת של ברזל. שבה קושרים את כל הנדונין להריגה על ידי המלכות].
ומעשה נוסף בעניין שרטוט:
שלחו ליה מכתב למר עוקבא, ושאלו: זמרא, [127] שנוהגים לשורר בבתי המשתאות. מנא לן דאסור - מניין לנו שהיא אסורה [מאז חורבן בית המקדש]? שרטט מר עוקבא על הנייר, וכתב להם פסוק: "אל תשמח ישראל אל גיל בעמים".
ושואלת הגמרא:
ולישלח להו מהכא - שישלח להם תשובה מכאן [מפסוק זה]: "בשיר לא ישתו יין. ימר [יהיה מר] שכר לשותיו".
ומשיבה הגמרא:
אי מההוא - אם היה שולח את הפסוק ההוא - הוה אמינא הני מילי - היינו חושבים, שדוקא זימרא דמנא - נגינה בכלי [כגון כינור] אסורה. אבל דפומא - שירה בפה - שרי - מותרת. קא משמע לן - לכן שלח את הפסוק, "אל תשמח ישראל וכו'". להשמיענו, שכל זימרה [שאינה של מצוה] נאסרה, [128] ואפילו בפה.
והגמרא מביאה דרשות נוספות בעניין מי שמציקים לו:
אמר ליה רב הונא בר נתן לרב אשי: מאי
דכתיב - מהו שכתוב בפסוק: "וקינה ודימונה ועדעדה" [הנזכרים בגבול נחלת בני יהודה. ביהושע פרק טו פסוק כב]?
אמר ליה רב אשי: מתוותא - עיירות - דארץ ישראל. שבארץ ישראל - קא חשיב - הוא מונה [הפסוק].
אמר ליה, אטו אנא - וכי אני - לא ידענא - לא ידעתי - דמתוותא דארך ישראל קא חשיב - שבא למנות את עיירות ארץ ישראל. [כלומר, ברור הוא שלא התכוונתי בשאלתי, אלא לדרשה הנלמדת מפסוק זה. ולא לפשוטו של מקרא - שגם אני יודעו!].
אלא, אומר לך: רב גביהא מארגיזא אמר בה טעמא - פירש פסוק זה עם טעם: כל מי שיש לו קנאה [129] - כעס - על חבירו, מחמת שמצערו. והוא דומם, ואינו משיב לו. שוכן עדי עד - הקדוש ברוך הוא - עושה לו - עבורו - דין.
אמר ליה - שאל אותו רב אשי: אלא מעתה שהינך מסכים לדרוש משמות הערים. אם כן, גם בשמות שמופיעים אחר כך "צקלג ומדמנה וסנסנה" הכי נמי - גם תדרוש כך? אמר ליה רב הונא בר נתן [ענה לו]: אי הוה - אילו היה רב גביהא מבי ארגיזא הכא - כאן - הוה אמר בה טעמא - [ודאי] היה אומר בכך דרשה בעלת טעם!
ומביאה הגמרא מישהו אחר שפירש זאת:
רב אחא מבי חזיאה, אמר בה [בפסוק] פירוש הכי - כך: כל מי שיש לו צעקת לגימה על חבירו [שגוזל ממנו את פרנסתו, על ידי שיורד לשערי מזונותיו - למקורות הכנסתו], והוא דומם - אינו משיב. שוכן בסנה [130] - הקדוש ברוך הוא - עושה לו דין.
וממשיכה הגמרא בעניין אבלות החורבן [לאחר שעניין זה הוזכר בנושא השרטוט]:
אמר ליה ריש גלותא [ראש הגולה - נשיא יהודי בבל] לרב הונא: אותן עטרות מצויירות בגפרית או במלח שהיו עושים לחתנים מזהב או מכסף, או מוורדים והדסים, הנקראות כלילא. מנא לן - מניין לנו - שאסור להניחם על ראש החתנים, לאות אבילות?
אמר ליה: מדרבנן - מתקנת חכמים. וכמו ששנינו במשנה [במסכת סוטה דף מט עמוד א], דתנן: בפולמוס של אספסינוס - באותו זמן שבו העלה אספסינוס את חיילותיו לירושלים, טרם בואו של טיטוס - גזרו חכמים על עטרות שמניחים על ראש חתנים ועל האירוס - עינבל [פעמון שמקשקשים בו בבתי משתאות], שאסורות להשתמש בהם.
ומספרת הגמרא:
אדהכי - בינתיים - קם רב הונא לאפנויי
- להתפנות.
אמר לו רב חסדא [תלמידו של רב הונא שהיה שם ושמע את שאלתו אך לא רצה להשיב בפני רבו], לריש גלותא: קרא כתיב - [דבר זה] כתוב בפסוק - "כה אמר ה' אלהים הסר המצנפת והרם העטרה. זאת לא זאת. השפלה הגבה והגבוה השפיל".
והפסוק מוקשה: וכי מה עניין מצנפת, שהיא אחד מבגדי כהונה של כהן גדול, אצל עטרה של חתנים, שהפסוק מזכירם יחד? אלא, לומר לך: בזמן שמצנפת בראש כהן גדול [131] [שבית המקדש קיים], עטרה בראש כל אדם [ביום חתונתו וביום שמחת ליבו]. נסתלקה מצנפת מראש כהן גדול [בזמן שנחרב הבית], נסתלקה גם עטרה מראש כל אדם [שבטל ששון כולם ואבדה שמחתם].
אדהכי - בינתיים - אתא - חזר - רב הונא אשכחינהו דהוי יתבי - מצאם שהם יושבים. ושמע את תשובת רב חסדא תלמידו.
אמר לו רב הונא לרב חסדא: האלהים - לשון שבועה - אין איסור להניח עטרה לחתנים מן התורה, כדבריך, אלא מדרבנן. והפסוק שציינת, אינו מתייחס לעטרות חתנים. אלא לעטרה של מלך. שהיה יחזקאל הנביא מתנבא שתתבטל הכהונה, ויגלה צדקיהו המלך לגולה. אלא - ומכל מקום - חסדא שמך וחסדאי מילך - חסודים ונאים דבריך. [132] בכך שדקדקת בלשון הפסוק "מה עניין מצנפת אצל עטרה".
ומעשה נוסף בעניין האבילות:
רבינא אשכחיה - מצאו - למר בר רב אשי, דהוה - שהיה גדיל כלילא - קולע ומלפף עטרה - לברתיה - לביתו [שהיתה כלה]. אמר ליה: לא סבר לה מר - האם האדון אינו סובר את הדרשה של רב חסדא [כלומר, אינו חושש לה], שנאמרה על הפסוק "הסר המצנפת והרם העטרה". אמר ליה - ענה לו - מר בר רב אשי: היקש הפסוק לא נאמר אלא דומיא דכהן גדול - בדומה לכהן גדול. דוקא בגברי - בגברים. אבל בנשי - בנשים, הפסולות להיות כהן גדול, לא נאמר!
הגמרא מפרשת קטע נוסף מהפסוק של רב חסדא:
ושואלת הגמרא: מאי - מהו פירוש המילים: "זאת לא זאת", שבפסוק הנזכר?
ועונה הגמרא: דרש על זה רבי עוירא דרשה. זימנין - לפעמים - אמר לן - לנו - אותה משמיה - משמו - של רב אמי. וזימנין אמר לן משמיה דרב אסי: בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל "הסר המצנפת והרם העטרה", אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, זאת - זהו השכר - המגיע להן לישראל, על שהקדימו לפניך בסיני "נעשה" ל"נשמע". ולא ביקשו קודם לשמוע, כשאר אומות העולם?!
אמר להן הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת: לא! אלא, זאת להן לישראל כעונש, על שהשפילו את הגבוה והגביהו את השפל והעמידו צלם בהיכל.
והגמרא מביאה דרשה נוספת של רב עוירא:
דרש רב עוירא דרשה אחרת. זימנין אמר לה משמיה דרב אמי. וזימנין אמר לה משמיה דרב אסי. מאי דכתיב - מה שכתוב: "כה אמר ה' אם שלמים וכן רבים וכן נגוזו ועבר וגו'. אם רואה אדם שמזונותיו - פרנסתו - מצומצמין, יעשה מהן צדקה. וכל שכן, כשהן מרובין והולכין, שצריך לעשות מהן צדקה. [כדי להודות בכך לה', על הברכה שמשרה במעשה ידיו].
ושואלת הגמרא: מאי - מהו פירוש המילים בפסוק: "וכן נגוזו ועבר וגו'"?
ועונה הגמרא: תנא - שנה התנא - דבי
- בבית המדרש - של רבי ישמעאל: כל הגוזז מנכסיו ועושה מהן צדקה ניצל מדינה של גיהנם. משל, למה הדבר דומה? לשתי רחילות - כבשות - שהיו עוברות במים. אחת מהן גזוזה, ואחת אינה גזוזה. גזוזה, שאינה סופגת, [133] עברה, ושאינה גזוזה, לא עברה. כך, הגוזז מנכסיו לצדקה - ירבו נכסיו. ומי שאינו גוזז לצדקה - אין נכסיו מתרבין.
וסיום הפסוק: "ועיניתיך לא אענך עוד".
הערות
[117] מבאר המהר"ם שיף, שאף על פי שגם רבה בר בר חנה אמר זאת מעצמו. מכל מקום, הוא דייק זאת מלשון המשנה. ראשית מזה שהתנא נקט "צריך אדם לומר", שמשמעותו לשון רכה ולא נקט להגיד או לצוות. ועוד מזה שאמר "בתוך ביתו", שמשמע שהכוונה בזה, שיהיה כמדבר עם עצמו. שהרי אם כוונת התנא שצריך לומר לבני הבית, היה צריך לנקוט "אל בני ביתו" וכד'. ועל זה אמר רב אשי, שאף על פי שהוא לא דייק זאת מלשון המשנה כרבה בר בר חנה, מכל מקום הבין זאת מדעתו. וראה עוד מהרש"א בחידושי אגדות.
[118] הטעם, שאיסור אבר מן החי נקרא "דבר גדול", משום שהוא המאכל האסור היחיד שנוהג גם אצל בני נח. מהרש"א. וכן מובא במסכת חולין דף צ ודף ק שאיסור גיד הוא חמור, מאחר ונוהג בבני נח. ובספר בן יהוידע [לבן איש חי] פירש, שהטעם הוא משום שיש באיסור זה גם "לאו" של אבר מן החי. וגם "איסור עשה" של "אינו זבוח". [כלומר, שמצוה לאכול רק דבר שנשחט. והעובר על זה, עובר על איסור אכילת דבר שלא נשחט].
[119] יש להבין, איזה תקלה יש בזה שבהמתו תאכל דבר שאינו מעושר? ותירץ במנחת יהודה על פי המבואר בפסחים (דף ט עמוד א), שאסור להאכיל טבל לבהמה. ומפרשים שם התוספות שהטעם הוא, משום שכל הנאה של כילוי הטבל, אסרה תורה. אך העיר שם, שהרי במסכת חולין (דף ז.) מבואר שהמעשה שהיה בדמאי ולא בטבל גמור. ואם כן, מוכח מכאן שגם בדמאי יש איסור של הנאה של כילוי.
[120] לכאורה צריך עיון, היאך עבר רבי חנינא בן גמליאל על הנהגה זו שהטיל אימה יתירה, עד שכמעט הכשילוהו. ועוד, הרי אפילו רב אשי הבין דבר זה מדעתו. ומדוע רבי חנינא לא שם ליבו לזה. וצריך לומר, שרבי חנינא מרוב צדקותו וחסידותו הקפיד ביותר על עבדיו, שיזהרו וידקדקו עד מאוד בכשרות המאכלים. ובזכות הנהגתו הקדושה, הצילוהו מן השמים שלא יכשל. ומכל מקום, אף שהיה צריך להטיל אימה כדי שידקדקו ביותר, ביקרוהו ח על כך שהטיל "אימה יתירה", אשר חרגה במעט יותר מן הנצרך, ובגללה עלול היה לצאת מכשול. ומשום כך, הביאו בעלי התלמוד מעשה זה. ללמדנו, שאפילו אדם גדול, שכל מעשיו שקולים ומדודים, כמעט נכשל בהטלת אימה יתירה. כל שכן, לשאר בני אדם, כמה עליהם להזהר! וראה במאירי (שבת דף לד), שיש חסידים המזהירים את בני ביתם שלא לבדוק ולעיין בתבשיל לאחר חשיכה, שמא, מחשש יראה, יבואו לידי חילול שבת.
[121] כן פירש רש"י. וכתב הפני יהושע, שנראה בכוונת דבריו. שדוקא באופן כזה, שלא באו אלא לחרפו ולגדפו, אסור לו למוסרם למלכות. ויהיה עליו לשמור מחסום לפיו. אבל אם היה גניבא [אותו אדם שהציק לו], מוסרו למלכות. ודאי שאף למר עוקבא היה מותר למוסרו, כדי להציל את עצמו, כמו שפסק בשלחן ערוך חושן המשפט (סימן שפח סעיף ט ברמ"א). עיי"ש. ובחדושי החתם סופר מוסיף, שמפירוש רש"י (בדיבור המתחיל: לנגדי), משמע שמדובר רק בעושה עמו מריבה ומקניטו. אכן, אילו היה מצערו בהפסד ממון או על ידי זיוף, אזי מותר היה למר עוקבא למוסרו עבור זה. וכמבואר ברמב"ם (פרק ח מהלכות חובל ומזיק הלכה יא). וכן הגיה הש"ך את לשון השלחן ערוך (בסימן שפח סעיף יב) בסעיף קטן נט וסעיף קטן ס. והוכיח שאף המפסיד ממון היחיד, מותר למוסרו. ובמיצר לציבור ומצערם, ודאי מותר למוסור למלכות עכו"ם. ואף להכותו ולאסרו ולקונסו. כמו שכתב שם בשלחן ערוך. ודקדק שם הש"ך (בסעיף קטן ס). שלדעת הרמב"ם נראה, שאפילו אם לא הוחזק למסור [כלומר שלא עשה זאת יותר משלוש פעמים], מותר למוסרו.
[122] והאיסור למסור חבירו למלכות, ללא סיבה מוצדקת על פי ההלכה, מבואר ברמב"ם (פרק ח מהלכות חובל ומזיק הלכה ט), וזה לשונו: "אסור למסור האדם [ישראל] ביד העובד כוכבים, בין בגופו בין בממונו. ואפילו היה רשע ובעל עבירות. ואפילו היה מיצר לו ומצערו. וכל המוסרו ביד עובד כוכבים, בין בגופו בין בממונו, אין לו חלק לעולם הבא". וכתב שם במגיד משנה שהלכה זו נלמדת מהמעשה המובא בגמרא כן. וזהו אפילו במקום צער. וכמו שנתבאר בהערה הקודמת. וכן פסק בשלחן ערוך (סימן שפח סעיף ט).
[123] ראה בפני יהושע שמבאר, מדוע לא שלח לו מהתחלה פסוק זה. ויש לעיין. מדוע כאן הגמרא אומרת: "שלח ליה". ואילו בפעם הראשונה הגמרא אמרה "שרטט וכתב ליה". וראה בהערה קכ"ו.
[124] מפרש מהר"ל: "דום לה"' - המתן לתשועות ה' יתברך. ואז אתה בחלקו [כלומר שייך אליו]. אך אין לפרש כפשוטו. שהוא ישתוק, והקדוש ברוך הוא יעשה מלחמתו. כי למה ילחם הקדוש ברוך הוא מלחמתו? אלא, בשביל שמלחמה זו שהיא מלחמת ה', לפי שהוא משכים ומעריב לבית המדרש. ובזה הוא אל השם יתברך. ודבר זה בעצמו יהיה גורם שיפיל שונאיו חללים, כי דבר זה נקרא מלחמת ה', כאשר ירצה [הרשע] להרע אל מי שהוא אל השם יתברך לגמרי.
[125] בפירוש ראשון מפרשים תוספות, שהתכוון רבי אלעזר לרמוז שלו שיתפלל לה'. ומשום כך כתב המהרש"א, שנראה מדבריהם שאין הם גורסים, לפי פירוש זה, לבית המדרש. שהרי כוונתו היתה לבית הכנסת. אכן, המאירי מביא פירוש זה: "שעל תפילה הוא רומז", אך אינו משנה את הגירסא. ומסביר: "ולשון בית המדרש האמור בו, לפי שרוב תפילותיהם בבית המדרש". והטעם לזה הוא, כמו שדרשו רבותינו במסכת ברכות את הפסוק "לשמוע אל הרינה ואל התפילה" - במקום רינה של תורה, שם תהא תפילה". שתפילה בבית המדרש, שבו עוסקים בתורה, יותר מתקבלת. ולכן הקפידו האמוראים הקדושים לשאת את תפילתם דוקא בבית המדרש. וכמו שאמרו בדרך צחות (ברכות דף ח עמוד א), שרבי אמי ורבי אסי היו להם בעירם [טבריה] שלושה עשר בתי כנסת. ועם כל זאת, לא היו מתפללים אלא בביני עמודי [בין העמודים], היכא דהוו גרסי - היכן שהיו לומדים. וכן פסק בשלחן ערוך (סימן צ סעיף יח): בית מדרש קבוע, קדוש יותר מבית הכנסת. ומצוה להתפלל בו יותר מבית הכנסת. עכ"ל. ומכל מקום. התוספות בפירושם השני מפרשים שרבי אלעזר יעץ למר עוקבא שישכים ויעריב לבית המדרש כדי לעסוק תורה. וכן כתב המאירי: "ומכל מקום עיקר הפירוש בו על תלמוד תורה". ומבאר בספר בן יהוידע [למרן בעל הבן איש חי]: ואמר: "עליהן", רצונו לומר שתשכים קודם להם ותעריב יותר מהם. כי מאחר וגניבהא זה, [שהציק וציער למר עוקבא], היה חכם ובא לבית המדרש כמובא לקמן בסוף פרק הניזקין דף סב סוף עמוד א. עיין שם. אתה תשכים ותעריב יותר ממנו, כדי שזכות התורה שלך תגן יותר מאותה "תורה שלא לשמה" שלו.
[126] ראה בבן יהוידע שמפרש, שמכיון שהזכיר מר עוקבא במכתבו הראשון עניין מסירה למלכות. לא רצה לשלוח זאת על ידי שליח בעל פה, אלא שלח זאת במכתב סגור. ולכן גם רבי אלעזר שלח לו תשובה במכתב. ושרטט את הנייר וכתב עליו את הפסוק. אבל בפעם השניה, שלא הוזכר עניין מסירה למלכות. גם רבי אלעזר ענה לו תשובה בעל פה. ולכן לא נאמר בזה "שרטט וכתב", כמקודם. ומוסיף הבן יהוידע: ומאת ה' היתה זאת הסיבה, לשלוח מר עוקבא שילוח שני בעל פה. כדי שגם רבי אלעזר ישלח לו הדברים בעל פה, ואז יצאו הדברים מפיו ויעשו פרי. מה שאין כן, אם היה כותב במכתב לא היה מוציא מפיו. ומוסיף בעל עיון יעקב: "כי קללתו ודיבור של תלמיד חכם עושה רושם. ולכן לא שרטט וכו'.
[127] האיסור לזמר מפורש במשנה בסוטה דף מח (עמוד א). וראה שם בגמרא דברים נוראים, על אוזן השומעת זימרה לאחר החורבן. וכן מה קורה לבית שבו נשמעת זימרה. וראה באגרות משה [שדבריו מובאים בהערה הבאה] שמן הסתם היו השואלים את מר עוקבא תלמידי חכמים. וידעו את דברי המשנה בסוטה אלא שביקשו לדעת, האם גם זימרה בפה אסורה. או שלא נאסר אלא בכלי שיר.
[128] וזה לשון הרמב"ם (הלכות תעניות פרק ה הלכה יב והלאה): "משחרב בית המקדש, תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בניין המסוייד וכו'. וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר. וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר, אסור לשמוח בהן ואסור לשומען, מפני החורבן. ואפילו שירה בפה, על היין, אסורה, שנאמר בשיר לא ישתו יין. וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות לא-ל, וכיוצא בהן, על היין". וכן כתב הרי"ף במסכת ברכות (דף כא עמוד ב מדפי הרי"ף), בשם רב האי גאון, וזה לשונו: "הא דאמרינן זימרא בפומא אסור. הני מילי היינו דוקא כגון נגינות של אהבת אדם לחבירו, ולשבח יפה ביופיו וכו'. אבל דברי שירות ותשבחות וזכרון חסדיו של הקדוש ברוך הוא, אין אדם מישראל נמנע מזאת. ומנהג כל ישראל לאומרם בבתי חתנים ובבתי משתאות בקול נגינות ובקול שמחה. ולא ראינו מי שמוחה בזאת". הרי"ף לא חילק בדבריו בין שירה בפה לנגינה בכלי, אבל הרמב"ם כתב: ואפילו שירה בפה, על היין, אסורה. משמע, ששירה בפה ללא יין מותרת, בכל עניין. וכן משמע שבכלי נגינה, נאסר לזמר אפילו בלי יין. [זאת אומרת אפילו שלא בבית המשתאות]. וצריך עיון מהיכן יצא לרמב"ם החילוק בין שירה בפה לנגינה בכלי. מאחר ובגמרא משמע שאין חילוק ביניהם. אכן, בדברי רש"י משמע, שמפרש כל הסוגיא דוקא ביין. אך בלי יין מותר לזמר אפילו בכלי נגינה. וכן מוכח מהפסוק שהגמרא מביאה אחר כך "בשיר לא ישתו יין", שהאיסור הוא רק במזמרים על היין. ומכל מקום התוספות כתבו "וראוי להחמיר בכיוצא" והביאו ראיה מהירושלמי. ומשמע מהראיה, שאף בזימרא שלא על היין יש להחמיר ולאסור. וראה בתשובות אגרות משה (אורח חיים א סימן קסו), שעמד על הדיוק בדברי הרמב"ם. ומבאר. שהרמב"ם למד שגם מהפסוק הראשון שהגמרא הביאה "אל תשמח ישראל וכו"', מובן שאין לשיר אף בפה [ולא רק בכלי נגינה!]. אך אין זה במשמעותו יותר מאשר בפסוק השני "בשיר לא ישתו יין". אלא שאם היה נכתב רק פסוק אחד, אזי היינו מצמצמים את החידוש, וקובעים שלא נאסרה אלא זימרא בכלי, מאחר ויש בזה שמחה ותענוג ביותר, אך בפה מותר. אבל מאחר וניכתבו שני פסוקים, לכן דורשים מן הפסוק השני שגם זימרא בפה אסורה. ומוסיף האיגרות משה בדעת הרמב"ם, שבעצם הפסוק הראשון לא נאמר דוקא על בית המשתה, אלא אוסר לזמר בכל מקום. ורק הפסוק השני מתייחס לשירה בבית המשתה. ואם כן נמצא, שעל האיסור לזמר בכל מקום, יש רק פסוק אחד. ולפיכך יש לומר, שבזה לא נאסרה אלא נגינה בכלי, שהיא חמורה יותר, וכנ"ל. ורק בבית המשתה, ששם נאסרה הזימרא על היין, ועל זה מזהירים שני הפסוקים, נאסרה עף השירה בפה. וראה שם, אין מבאר לפי זה את השקלא וטריא בגמרא. וראה שם עוד, שיצא לבאר שיאן הכרח לומר שרש"י ותוספות נחלקו על הרמב"ם. והנה, בשלחן ערוך (אורח חיים סימן תקס סעיף ג), פסק כדברי הרמב"ם. ובמשנה ברורה שם (בסעיף קטן יג), הביא את דברי הב"ח שפסק [שלא כשלחן ערוך] שאפילו שלא על היין, שירה בפה אסורה. ולפי זה, כתב בשם האחרונים: ועל כן נשים המזמרות בפה בעת מלאכתן, יש למחות להן! ועיין שם בהמשך לשונו ובשער הציון (סעיף קטן כה), שאינו מדבר באופן שעלולים גברים זרים לשומען. וכן אין מדובר ששרות שירי עגבים [שירים אסורים]. אלא שרות סתם שירים, ואסר עליהן משום צער החורבן. ותמה בספר ברכת אברהם על דברי המשנה ברורה. איך החמיר על הנשים בדבר שמפורש ברוב הראשונים להיתר. שהרי שירה בפה, שלא על היין, כלל לא נאסרה. עיין שם.
[129] רש"י מפרש קנאה - כעס מחמת צער שציערו חבירו. והוא לשון שאדם מתעבר על ריבו או על ריב אחרים, וכמו שמצאנו אצל אליהו הנביא שהעיד על עצמו "קנא קנאתי לה"' (מלכים א פרק יט). וכן אצל פנחס בן אלעזר נאמר "בקנאו את קנאתי" (במדבר פרק כה). ששניהם נלחמו מלחמת ה'.
[130] יש להעיר, מדוע במי שיש לו "קנאה" נאמר "שוכן עדי עד". ואילו במי שיש לו צעקת לגימה נאמר "שוכן סנה". ומפרש הרי"ף [בעין יעקב] בדרך הדרש: מי שחבירו מצערו ואינו יכול לו. שוכן עדי עד, שהוא חי וקיים, עושה לו דין. שהרי [צריך הרשע לדעת], שלא לעולם חוסן להתגבר על חביריו. ויבוא יומו שיפרע ממנו הקדוש ברוך הוא. אך מי שיש לו צעקת לגימה, מאחר וחבירו יורד לתוך פרנסתו. הרי שוכן בסנה עושה לו דין. רצונו לומר, אפילו הסנה שהוא מקום קוצים, גם שם הקדוש ברוך הוא נמצא איתו בצערו. וכמו שכתוב: "עמו אנוכי בצרה". וכמו שדרשו ח. כמו כן כאן. אף שנראה לו ששקוע בצרתו, יעזור לו השם יתברך ויפרע מהיורד לחייו.
[131] ראה במהרש"א (בחדושי אגדות) שמעיר, מדוע תולה מצנפת בעטרה. והרי בפסוק נכתב קודם מצנפת ואחר כך עטרה. ואם כן, היה צריך רב חסדא לומר הפוך: מה עניין עטרה אצל מצנפת, שנכתבה תחילה? ומבאר המהרש"א, שפשט הפסוק מתנבא על ביטול הכהונה והמלכות בישראל. ומאחר והמלכות [של צדקיהו המלך] נתבטלה בבית ראשון. ואילו הכהנוה נמשכה עד בית שני ולא נתבטלה. לכן, שואל מה עניין מצנפת, שהוסרה בבית שני בחורבן הבית אצל העטרה [המלכות], שהוסרה כבר בבית ראשון. היה צריך לומר קודם עטרה? ולכן פירשו ח, שעטרה היא עטרה של כל אדם [כל חתן] שהוסרה, כאשר הוסרה המצנפת מעל ראשו של כהן גדול. וראה גם בפני יהושע, שמטעים מדוע מביאה הגמרא גם את סוף הפסוק "זאת לא זאת", אשר לכאורה אין לו כל שייכות לדרשה כאן. ומסביר הפני יהושע, שאילולי היה מביא את הסיפא: "השפל הגבוה". המדבר על צדקיהו, שניטלה ממנו המלכות וניתנה לגדליה בן אחיקם. לא היה יכול לפרש את הרישא על עטרה של חתנים, שהרי בפשוטו, מדבר הפסוק על עטרה של מלכות. אולם מאחר ומביא שהסיפא מדבר על מלכות. והפסוק אומר "זאת לא זאת". מובן שהרישא [התחלת הפסוק], אינה מתייחסת למלכות, אלא לעטרה של חתנים.
[132] רב הונא תיקן את רב חסדא בפשט הפסוק, שעטרה היינו מלכות. ולא כמו שפירש הוא עטרה של חתנים. ודין עטרה של חתנים הוא רק מדרבנן, כמו שהמשנה אומרת במסכת סוטה. אמנם, מבאר המהרש"א, רב הונא התפעל מהדיוק שלו "מה עניין מצנפת וכו"'.
[133] הטעם שצריך, מי שנכסיו מתמעטין, לעשות מהן צדקה. מבאר המהר"ל: כי הגוזז מנכסיו ועושה מהן צדקה ומשפיע משלו לאחרים, מסלק את החומרניות שלו ומקרב את נשמתו אל המעלה הנבדלת. ולפיכך הוא עולה, כי עד כה החומריות היתה מורידה אותו למטה. כמו שהצמר מכביד על הרחל. כך גם הנשמה של האדם, שהיא מן העליונים ואינה סובלת מדאי החומר. לכן צריך להעלותה על ידי מצות צדקה, שהיא הפך מן החומריות. ואמר גם שניצול מדינה של גיהנם. כי הגיהנם הוא מטה, והוא ראוי לכל מי שנמשך אחר החומריות שהוא תמיד חסר וכו'.
אֶלָּא בִּקְּשׁוּ לְהַאֲכִילוֹ דָּבָר גָּדוֹל, וּמַאי נִיהוּ? אֵבָר מִן הַחַי. נראה לי בס"ד קרי ליה 'דָּבָר גָּדוֹל' כי הרב חק"ל [חקרי לב] ז"ל ביורה דעה (חלק א׳ סימן א') העלה לדעת גדולי הפוסקים שאם אכל אדם אבר מן החי יש בידו איסור לאו דאבר מן החי ואיסור עשה דאינו זבוח דעבר אעשה דשחיטה דכתיב וְזָבַחְתָּ וְאָכַלְתָּ (דברים יב, כא) עיין שם ולכן מאחר שיש בו עשה ולא תעשה להכי קרי ליה דבר גדול.
בְּנֵי אָדָם הָעוֹמְדִים עָלַי, וּבְיָדִי לְמָסְרָם לַמַּלְכוּת, מַהוּ?. פירוש אל תאמר טוב לאדם שיעביר על מדותיו וראוי שתמחול להם, הנה אלו עומדים עלי רוצה לומר על גופי שעושים לי צערא דגופא שלא ניתן לימחל! והשיב לו עם כל זה איכא מדת חסידות אם תשתוק ולא תעשה להם כלום. וחזר ושלח לו דְּקָא מְצַעֲרֵי לִי טוּבָא, וְלָא מָצִינָא דְּאִיקוּם בְּהוּ כי חושש אני אם לא אקדים למוסרם למלכות יקדימו הם למסור ולהלשין ואז אחר כך לא מצינא להציל עצמי.
וְהוּא יַפִּילֵם לְפָנֶיךָ חֲלָלִים חֲלָלִים (תהלים לז, ז). נראה לי בס"ד כפל הלשון על פי מה שנאמר בס"ד בפסוק מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל אֲשֶׁר לָךְ (בראשית כ, ז) כפל לו המיתה אחת שיעני דחשוב כמת (נדרים סד:) ואחת שימות ממש וכאן חללים מצד עניות בממון וחללים בנפשות שיהיה להם שתי מיתות ממון ונפשות.
או יובן מיתה לגוף שתסתלק נפשם מתוכו וישאר הגוף חלל כי בעוד האדם חי היתה הנשמה ממלאת כל הגוף ועוד חללים מצד הנשמות כי כל ניצוצי קדושה של תורה ומצות הם עומדים תוך הנשמה וכמו שאמרו רז"ל (ברכות נז:) על ישראל מלאים מצות כרמון ואלו התורה ומצות שלהם יהיו למר עוקבא ונמצא נפשותם נשארו חלולים וריקנים.
ואמר לו יַפִּילֵם לְפָנֶיךָ כלומר שתראה בעיניך מפלתם דכל העושים לו נס בזכותו זוכה ורואה בנס שלו שנאמר הֳ' לִי בְּעֹזְרָי וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשֹׂנְאָי (תהלים קיח, ז). ולכן סיים הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב כדי שתהיה מפלתם בזכות התורה שלך ואז תזכה לראות בעיניך את מפלתם.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש כל אדם יש לו מזל למעלה להמליץ עליו ולכך כפל 'חֲלָלִים חֲלָלִים' דהיינו שונאים התחתונים ושונאים העליונים שהם מזלות שלהם את כולם יפיל לפניך עד כאן דבריו נר"ו.
הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב עֲלֵיהֶם לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְהֵם כָּלִים מֵאֲלֵיהֶן. נראה לי בס"ד מה שתלה הדבר בהשכם והערב דשכר תורה ומצות בהאי עלמא ליכא משום דאשה מעשה ידיה לבעלה ואין לאדם שכר מן הדין אך מה שעושה מתוך דחק יש שכר בהאי עלמא כדין אשה שדחקה עצמה זוכה לעצמה וכל שזוכה בו בדין יש לו קבלת שכר גם בהאי עלמא משום בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ (דברים כד, טו) ולכן אמר לו הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב שתדחוק עצמך אתה אב בית דין ומוטל עליך צרכי צבור וקשה עליך אם תשכים ותעריב ולכך נחשב זה עושה מתוך הדחק דיש שכר גם בהאי עלמא ואז בשכר זה יהיו כלים ואמר אֲלֵיהֶם רוצה לומר שתשכים קודם מהם ותעריב יותר מהם כדי שלא יגין עליהם זכות תורה שלא לשמה שיש בידם אפילו לפי שעה כי גניבא היה חכם ובא לבית המדרש.
או יובן אומרו הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב לבית המדרש רוצה לומר שתתפלל שחרית וערבית בבית המדרש במקום שאתה גורס ואז פועלת התפלה יותר לזמר עריצים ועל תפלה שייך לשון משכים ומעריב וכמו שאמרו בריש ברכות (ברכות ח.) כיון דאמרי לרב דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להו. ומה שאמר כָּלִים מֵאֲלֵיהֶם הכונה שיהיה איזה סיבה שהם יפלו ברעה שסבבו לעצמם מידם כדי שלא תהיה אתה בסוג כל שחבירו נענש על ידו דאין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא (שבת קמט:) אלא הם יפלו ברעה אשר יסבבו הם מעצמן להם.
הַדָּבָר יָצָא מִפִּי רַבִּי אֶלְעָזָר, וּנְתָנוּהוּ לִגְנֵיבָא בְּקוֹלָר. נראה לי בס"ד דברים הראשונים ששלח מור עוקבא לרבי אלעזר לומר בְּנֵי אָדָם הָעוֹמְדִים עָלַי וּבְיָדִי לְמָסְרָם לַמַּלְכוּת מַהוּ שלחם במכתב ולא על ידי שליח בעל פה מפני שאמר לו ובידי למסרם למלכות ולא האמין למסור דברים אלו בידי שליח ולכן שלח לו כל הדברים כתובים במכתב סגור ומאחר דמור עוקבא שלח לו הדברים במכתב אז גם רבי אלעזר החזיר לו תשובה במכתב ולכך שִׂרְטֵט וְכָתַב לֵיהּ אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי (תהלים לט, ב), אַף עַל פִּי שֶׁהָרָשָׁע לְנֶגְדִּי אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם.
אבל שילוח השני שאין בו ענין מסירה למלכות ואין בו סוד אלא רק שלח לו קָא מְצַעֲרֵי לִי טוּבָא לא כתב זה במכתב אלא שלח דברים אלו בעל פה על ידי שליח דאין השליח מבין על מי הוא מדבר ומה רוצה בכך ולכן גם רבי אלעזר החזיר לו תשובה בעל פה על ידי השליח ולהכי לא אמר הש"ס 'שִׂרְטֵט וְכָתַב לֵיהּ' אלא אמר שלח דּוֹם לַהֳ' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ (תהלים לז, ז), ומאת ה' היתה זאת הסיבה לשלוח מור עוקבה שילוח השני בעל פה כדי שגם רבי אלעזר ישלח הדברים בעל פה יצאו הדברים מפיו של רבי אלעזר ויעשו פרי מה שאין כן אם היה כותבם במכתב לא היה מוציאם בפיו ולזה אמר הדבר יָצָא 'מִפִּי' רַבִּי אֶלְעָזָר וּנְתָנוּהוּ לִגְנֵיבָא בְּקוֹלָר רוצה לומר פועל זה נעשה לגניבא בשביל שהדבר יצא מפי רבי אלעזר ולא כשלוח הראשון דכתב במכתב דוקא.
ועוד נראה לי בס"ד דרך אחרת במאמר זה ובזה נתרץ בס"ד דקדוק אחר למה בשלוח הראשון אמר פסוק מזמור ט"ל (תהלים לט, ב) ולא אמר פסוק זה דמזמור כ"ז (תהלים לז, ז) דקדים דכתיב ביה דּוֹם לַהֳ' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ? והוא דמאמר מור עוקבא בשלוח הראשון שאמר וּבְיָדִי לְמָסְרָם לַמַּלְכוּת סובל זה שני פירושים האחד הוא למסרם למלכותא דארעא והשני למלכותא דרקיעא והיא ספירת המלכות שהיא ספירה העשירית דכל העונשים נעשים על ידה בסוד דינא דמלכותא דינא כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל והנה בזה יש כונות שראוי לכוין אותם בעת שמענשין את האדם על ידי המלכות העליונה ולכך אמר לו וּבְיָדִי לְמָסְרָם לַמַּלְכוּת שאני יודע הכונות שצריך לכוין בזה וכיון דדבריו סובלים שני פירושים ולא נודע איך הוא שואל לכך.
שלח לו רבי אלעזר פסוק בסימן ט"ל דקאמר אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי והכתוב לשונו כפול אלא שהוא מדבר בשתי מסירות אלו והוא אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי קאי על מסירה ומלשינות אצל מלכותא דארעא וְאֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם קאי על מסירת דין בפה למלכותא דרקיעא שהיא ספירת המלכות שבעשר ספירות דקדושה ולכן לא הביא לו פסוק דּוֹם לַהֳ' שאין בו רמז על שתי מסירות הנזכר.
וכשראה מור עוקבא שמנעו רבי אלעזר משתיהן בכח פסוק זה חזר ושלח לו דברים בעל פה על ידי שליח כדי שרבי אלעזר גם כן ישיב תשובה בעל פה ואולי יאמר לו רבי אלעזר איזה פסוק שיש בו קללה על שונאיו ומאחר דאומר אותו בפיו ודאי פועל בו פועל שאז תתקיים הקללה בשונאיו מחמת דבורו של רבי אלעזר וכאשר חשב כן עלה בידו שרבי אלעזר גם כן שלח לו תשובה בעל פה ואז דבריו עשו פירות וכאשר היה.
כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִנְאָה עַל חֲבֵרוֹ וְדוֹמֵם, שׁוֹכֵן עֲדֵי־עַד, עוֹשֶׂה לוֹ דִּין (יהושע טו, כב). נראה לי בס"ד כל החרדה אשר חרד רב הונא בר נתן לפני רב אשי על דרשה דרב גביהה לאו על פשוטן של דברים כי אם על הסוד הרמוז בהם. ונראה לי בס"ד הכונה שׁוֹכֵן עֲדֵי עַד רמז לשם אכדט־ם [74] שעולה מספר עַד והוא שם אשר בו תלוי הבטחון בסוד בִּטְחוּ בַהֳ' עֲדֵי עַד (ישעיה כו, ד) והוא בבינה עלאה וכנזכר בשער הכונות בדברי רבינו האר"י ז"ל בדרוש ל"ג לעומר עיין שם.
ובזה פרשתי בס"ד מאמר החכם שהוא מאמר מופלא הפלא ופלא וזה לשונו בני אל תבטח באדם אך תבטח בתשעה ועשרים אדם עד כאן לשונו והוא פלא. ובזה מובן שפיר בס"ד כי שם הבטחון הוא שם אכדט־ם והוא אותיות כ"ט ואותיות אדם וזהו שאמר אל תבטח באדם האנושי אלא תבטח בשם הבטחון שיש בו תשעה ועשרים דהיינו אותיות כ"ט ויש בו אותיות אדם והוא כפתור ופרח.
והנה מאחר שהוא דומם הרי שם בטחונו בהשם יתברך לכן יתעורר שם הקדוש שבו תלוי הבטחון אשר מספרו ע"ד בסוד בִּטְחוּ בַהֳ' עֲדֵי עַד לעשות לו דין שזהו כבודו דשכינה עלאה תהיה פטרון שלו.
ומה שדרש רב אחא מבי חוזאה שׁוֹכֵן בַּסְּנֶה עוֹשֶׂה לוֹ דִּין נראה לי בס"ד דאותיות סְּנֶה במילואם כזה סמ"ך נו"ן ה"י הנה אותיות המלוי לבדם עולין מספר קכ"ו כמנין ג' פעמים מ"ב [42×3=126] שהוא סוד ג' ידים שהנקמה תלויה בו כנודע ולזה אמר שׁוֹכֵן בַּסְּנֶה רוצה לומר ג' פעמים מ"ב שהם בתוך אותיות 'סְּנֶה' עוֹשֶׂה לוֹ דִּין.
ועוד נראה לי בס"ד כונת רב אחא בפסוק זה לרמוז על סוד הפסוק וַיֵּרָא מַלְאַךְ הֳ' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה (שמות ג, ב) דכתב רבינו ז"ל בשער הפסוקים בפרשת שמות דסוד המלאך הזה אינו מלאך ממש אמנם הוא שם אלקים [86] עם חמשה אותיות בגימטריא מלאך [91] ולכן נראה בבחינת דין הקשה שהוא לַבַּת אֵשׁ והנה שם אלקים מצטרף במאה ועשרים צרופים כנודע והם מספר הַסְּנֶה [91] ולכן אמר וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹקִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וכו' (שמות ג, ד) יעוין שם.
והנה ידוע מה שאמר רבינו האר"י זצ"ל בדרוש ב' דפסח בשער הכונות ששם אכדט־ם הנה הוא חילוף שם אלקים באבג"ד כנודע והוא מתחלף באותיות שלפניו ואמנם אות אל"ף אין אות לפניה ולכן אינה יכולה להתחלף ולבחינת השם הזה של אכדט־ם נקרא הבינה אלקים חיים ובכל מקום שנזכר שם אלקים חיים רומז אל שם אכדט־ם כי הוא יותר רחמים ויותר פנימי ויותר עליון משם אלקים סתם וכנזכר כל זה בשער הכונות בדברי רבינו האר"י ז"ל יעוין שם.
והשתא בא וראה חכמתו של רב אחא מבי חוזאי שהתחכם לעשות הדרש שלו בנטרקון הנזכר על דרך הדרש של רב גביהה אלא דרב גביהה עשה הרמז בשם אכדט־ם שהוא חילוף שם אלקים ורב אחא עשה הרמז בשם אלקים עצמו שהוא יותר דין ושניהם דבריהם אמת וצדק ונכונים בטוב טעם ודעת דודאי אינו דומה קנאה שהיא בעבור צער בעלמא לצעקת לגימה שגוזל ממנו ויורד עד לחייו לשערי מזונותיו ועל כן אותו הדין של צער בעלמא נעשה על ידי שם אכדט־ם שהוא שם החילוף של אלקים שהוא רחמים אבל הדין של צעקת לגימה יהיה על ידי שם אלקים עצמו שהוא דין קשה יותר ונעשה בו דין גמור.
וזהו שנאמר שׁוֹכֵן בַּסְּנֶה הוא שם אלקים עצמו שנאמר בו וַיֵּרָא מַלְאַךְ הֳ' בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וכן וַיִּקְרָא אֱלֹקִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וכאשר ביאר רבינו האר"י ז"ל וכנזכר לעיל הוא עוֹשֶׂה לוֹ דִּין ונוקם נקמתו השם יתברך יעזרינו על דבר כבוד שמו ויפן אלינו בחן בחסד וברחמים רבים וגדולים אמן כן יהי רצון!
הֲוָה אֲמִינָא: הַנֵי מִילֵי זִמְרָא דְּמָנָא, אֲבָל דְּפוּמָא שָׁרִי, קָא מַשְׁמַע לָן!. נראה הכונה דפסוק בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן (ישעיהו כד, ט) יש לפרשו מסתמא על זמרא דמנא דחמיר טפי אבל פסוק אַל תִּשְׂמַח אֶל גִּיל כָּעַמִּים (הושע ט, א) מוכרח לפרשו בכל גוונא דהא קאמר כָּעַמִּים רוצה לומר כמו העמים שהם עוסקים בשתיהם ששמחים בכל מיני שיר הן דמנא הן דפומא.
ועוד נראה לי בס"ד דפסוק בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן משמע בשיר דמנא דדרך המשורר בפיו אינו יכול לשתות יין בעת שהוא משורר דאי אפשר לעשות שתיה ושירה בפה בבת אחת אלא פוסק מן השיר בעת ששותה מה שאין כן המשורר במנא אפשר לעשות תרווייהו כחדא שהוא עוסק בידיו לנגן ויבא זה המשקה וישפוך היין מן הכוס לתוך פיו בעודו משורר בידיו וכאשר עושין עתה להמנגנין אשר מנגנין בידים דהמשקה שופך השכר לתוך פיהם בעוד ידם עוסקין בניגון המנא ועל זה קאמר בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן אבל בפסוק אַל תִּשְׂמַח אֶל גִּיל לא נזכר שם יין ויש לפרש אל גיל בכל גוונא הן גיל דמנא הן גיל דפומא.
וְכִי מָה עִנְיַן מִצְנֶפֶת אֵצֶל עֲטָרָה?. הקשה מהרש"א ז"ל והלא מצנפת כתיב קודם עטרה) [הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִים הָעֲטָרָה (יחזקאל כא, לא] והוה ליה למימר מה ענין עטרה אצל מצנפת עיין שם.
ונראה לי בס"ד דפשטיה דקרא איירי במצנפת כהן גדול ועטרה של מלך ולכן הוקשה לו שתי קושיות אחת מה צורך להזכיר את המצנפת כיון דאמר וְהָרִים הָעֲטָרָה דאין שם מלך אם כן שמע מינה בית המקדש חרב וממילא אין שם כהן גדול? ועוד קשיא ליה דהוה ליה להקדים העטרה למצנפת והכי הוה ליה למימר וְהָרִים הָעֲטָרָה וְהָסִיר הַמִּצְנֶפֶת דהא מלך קודם לכהן גדול (במדבר רבה ו, א) ומינוי כהן גדול יהיה על פי המלך?
ולזה אמר מָה עִנְיַן מִצְנֶפֶת אֵצֶל עֲטָרָה דכל קושיתו היא על המצנפת שאין צריך להזכירה כיון דמזכיר העטרה ועוד קשיא ליה על המצנפת שהקדימה לעטרה, ומתרץ דעטרה קאי על עטרת חתנים שהיא קטנה במעלה לגבי המצנפת של כהן גדול ולכך הקדים המצנפת על העטרה וגם הוצרך לזכור את שניהם לומר כל זמן שהמצנפת בראש כהן גדול אז עטרה בראש כל אדם.
חֲסִדָאֶה אַתְּ וְחִיסְדָּאִין מִילָךְ (יחזקאל כא, לא). נראה לי בס"ד כי לולא זה הטעם של רב חסדא דסמיך לה אקרא היה מן הדין לאסור הכלילא גם לנשים דמאי שנא לחלק בין גברי לנשי בהא, ורק לפי טעמו של רב חסדא מצינו טעם לחלק בין גברי לנשי והיינו כדאמר מר בריה דרבינא 'דּוּמְיָא דְּכֹהֵן גָּדוֹל בְּגַבְרֵי' מפני דסמיך לה אקרא שתלה העטרה במצנפת דכהן גדול ולהכי אית לן למימר הכי נמצא מדברי רב חסדא יצא קולא ורווחא לעלמא לעשות כלילא לנשי ולא נאסור להם ולזה אמר חסדאה ששמך חסדא ובדיק בשמא דאת מסטרא דחסד ולכן חסדאין מילך כי דבריך הם בסוג חסד לנשים דמקילנן להתיר להם העטרות.
ועוד נראה לי בס"ד טעם שנותנין עטרה בראש החתן ביום חתונתו מפני כי בחתונתו נשלם אצלו הארת שם י־ה שהוא סוד חכמה ובינה שמאירים בהשפעת הכתר הרמוז בקוצו של יוד ולכן הארה זו נקראת בשם עטרה על שם הארת הכתר העומדת עליה ולזכר זה נותנין עטרה בראש החתן.
וידוע כי הגאוה פוגמת בשם י־ה שהוא כמנין גאוה [15] והמצנפת של כהן גדול מתקנת פגם הגאוה שפוגם בשם י־ה נמצא במצנפת יש תיקון לשם י־ה. ואמרתי על זה רמז נכון תחלק קריאת הַמִּצְנֶפֶת לשני חלקים וקרי בה 'מץ נפת' דהיינו 'מץ' בא"ת ב"ש 'י־ה' תעשה בו המצנפת 'נפת' כלומר תיקון. ולזה אמר כל זמן שמצנפת בראש כהן גדול שבה נתקן שם י־ה אז עטרה שרומזת להארת שם י־ה היא בראש כל אדם.
וידוע כי ד' חלקים פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] הם כנגד ד' מילואים וחלק הסוד הוא כנגד ע"ב שהוא מספר חסד [72] לכן חלק הסוד נקרא 'תורת חסד' כדכתיב וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ (משלי לא, כו) והנה רב הונא הבין בעומק דברי רב חסדא שאמר כל זמן שמצנפת בראש כהן גדול וכו' שיש בהם סוד ומלין לצד עלאה ימלל ולכן אמר חסדא את וחסדאין מילך רוצה לומר בדבריך יש סוד עמוק שהוא נקרא תורת חסד.
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זֹאת לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהִקְדִּימוּ לְפָנֶיךָ בְּסִינַי 'נַעֲשֶׂה' לְ'נִשְׁמַע'? (יחזקאל כא, לא). יש להקשות למה תלו הדבר הזה בזכות הקדימה נעשה לנשמע ולא תלו הדבר בזכות קבלת התורה כולה בסתם שקבלו עליהם?
ונראה לי בס"ד דידוע דעל קדימת נעשה לנשמע יש להעיר איך יאמרו נעשה קודם שישמעו?! וכתבנו במקום אחר כונתם הוא כי להיותם נשמתם מעולם המחשבה יש כח במחשבה שלהם שתהיה המחשבה כמעשה ולכן כיון שאמר לו משה רבינו ע"ה שהקדוש ברוך הוא נותן להם התורה שיש בה תרי"ג מצות נתאוו לה בלבבם ואמרו מתי יאמר לנו אלו התרי"ג מצות ונקיים אותם! ולכך אף על פי שעדיין לא ידעו מה הם חשיב כאלו קיימו אותם במעשה ועל כן אמרו נעשה ונשמע כי על פי כונתם ומחשבתם שהתאוו לכל תרי"ג חשיב כאלו קיימו אותם במעשה ואחר כך שמעו מה הם.
נמצא מן הקדימה שהקדימו נעשה קודם נשמע מוכח שיש לישראל זכות מן המחשבה שבראש כאלו הם מקיימים בה את כל תרי"ג מצות בפועל ועל כן בדין הוא שתהיה המחשבה טובה שבראש תגין עליהם להצילם מן הגזרה הזאת של הסרת העדיים של הראש שהם המצנפת והעטרה וזו היא טענה של מלאכי השרת!
והשיב להם הקדוש ברוך הוא ראויה גזרה זו של הסרת שתי עדיים שבראשם שהם מצנפת ועטרה שתתקיים בהם בעבור מה שפגמו פגם גדול בראשם שחשבו לעבוד עבודה זרה שהוא ככופר בכל התורה כולה דהיינו כל תרי"ג מצות שבה ולזה אמר 'שֶׁהִשְׁפִּילוּ אֶת הַגָּבֹהַּ' הוא אות ד' של אחד להשפילו לעשותו רי"ש 'וְהִגְבִּיהוּ אֶת הַשָּׁפָל' הוא אות רי"ש ד'אֵל אַחֵר' לעשותו דל"ת חס ושלום ועון זה נתפסים בו מצד המחשבה לבדה.
ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י פרשת במדבר כי המלכות דאצילות צריך שיהיה בה עשר ספירות אך לא נאצלה מתחלתה שלימה בעשר ספירות אלא נאצלה בספירה העשירית שבה דוקא דהיינו במלכות שבה בלבד ובעת היחוד באים לה תשעה הספירות מן הבחינה שעומדת למעלה ממנה ואז תהיה שלימה בעשר ספירות ובזמן החרבן נתמעטה המלכות דאצילות הנזכר ובכל ימי החול שלא בשעת התפלה לא נשאר בה אלא רק הספירה העשירית שבה שהיא המלכות שבה כאשר היתה בתחלת אצילותה ואותם התשעה ספירות העליונות שבאו לה מן הבחינה שלמטה ממנה ירדו למטה בתוך הקליפות בסוד אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה (יחזקאל כו, ב) לא נתמלאת צור אלא מחורבנה של ירושלים ונמצא כי התשעה ספירות העליונות שבה הנקראים רישא דילה ירדו למטה ושכיבת לעפרא תוך הקליפות בסוד עפר המשכן וזנבא דילה שהיא מלכות שבה התחתונה נשארה זקופה למעלה באצילות והיא השולטת עתה בזמן הזה ולכן ישראל הנאחזים ברישא דילה כיון דהרישא שכיב לעפרא גם הם עומדים בגלות המר הזה אבל אומות העולם שהם זנבא נאחזין ונשפעין מצד דילה שהוא קיים וזקוף למעלה ושולט בגלות ולכן יש לה עתה שררה ומלכות, עד כאן דבריו עיין שם.
ובזה יובן המאמר שאמרו זֹאת לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהִקְדִּימוּ 'נַעֲשֶׂה' לְ'נִשְׁמַע' יהיו נענשים בעדיים של הראש שהם המצנפת והעטרה! ואמר להם הקדוש ברוך הוא לא זאת להם לישראל שהשפילו את הגבוה והגביהו את השפל, כלומר הם חטאו וקלקלו ופגמו בראש שהם תשעה ספירות העליונות של מלכות דאצילות שהם רישא דילה שהורידום לקליפות וזהו 'הִשְׁפִּילוּ אֶת הַגָּבֹהַּ' ועל ידי כך 'הִגְבִּיהוּ אֶת הַשָּׁפָל' שנמצא הזנב שהוא ספירה האחרונה שבה היא השולטת בעולם וממילא אומות העולם שהם זנבא נשפעין מצד זנבא דילה ולכך יש להם שררה בעולם הזה ונמצא שהוגבה השפל וכל זה היה בעונם הגדול שֶׁהֶעֱמִידוּ צֶלֶם בַּהֵיכָל וכיון שהם חטאו ופגמו בראש לכן לקו בעדיים של הראש שהם המצנפת והעטרה.
205ימים לסיום הש״ס