אֶלָּא בִּקְּשׁוּ לְהַאֲכִילוֹ דָּבָר גָּדוֹל, וּמַאי נִיהוּ? אֵבָר מִן הַחַי. נראה לי בס"ד קרי ליה 'דָּבָר גָּדוֹל' כי הרב חק"ל [חקרי לב] ז"ל ביורה דעה (חלק א׳ סימן א') העלה לדעת גדולי הפוסקים שאם אכל אדם אבר מן החי יש בידו איסור לאו דאבר מן החי ואיסור עשה דאינו זבוח דעבר אעשה דשחיטה דכתיב וְזָבַחְתָּ וְאָכַלְתָּ (דברים יב, כא) עיין שם ולכן מאחר שיש בו עשה ולא תעשה להכי קרי ליה דבר גדול.
בְּנֵי אָדָם הָעוֹמְדִים עָלַי, וּבְיָדִי לְמָסְרָם לַמַּלְכוּת, מַהוּ?. פירוש אל תאמר טוב לאדם שיעביר על מדותיו וראוי שתמחול להם, הנה אלו עומדים עלי רוצה לומר על גופי שעושים לי צערא דגופא שלא ניתן לימחל! והשיב לו עם כל זה איכא מדת חסידות אם תשתוק ולא תעשה להם כלום. וחזר ושלח לו דְּקָא מְצַעֲרֵי לִי טוּבָא, וְלָא מָצִינָא דְּאִיקוּם בְּהוּ כי חושש אני אם לא אקדים למוסרם למלכות יקדימו הם למסור ולהלשין ואז אחר כך לא מצינא להציל עצמי.
וְהוּא יַפִּילֵם לְפָנֶיךָ חֲלָלִים חֲלָלִים (תהלים לז, ז). נראה לי בס"ד כפל הלשון על פי מה שנאמר בס"ד בפסוק מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל אֲשֶׁר לָךְ (בראשית כ, ז) כפל לו המיתה אחת שיעני דחשוב כמת (נדרים סד:) ואחת שימות ממש וכאן חללים מצד עניות בממון וחללים בנפשות שיהיה להם שתי מיתות ממון ונפשות.
או יובן מיתה לגוף שתסתלק נפשם מתוכו וישאר הגוף חלל כי בעוד האדם חי היתה הנשמה ממלאת כל הגוף ועוד חללים מצד הנשמות כי כל ניצוצי קדושה של תורה ומצות הם עומדים תוך הנשמה וכמו שאמרו רז"ל (ברכות נז:) על ישראל מלאים מצות כרמון ואלו התורה ומצות שלהם יהיו למר עוקבא ונמצא נפשותם נשארו חלולים וריקנים.
ואמר לו יַפִּילֵם לְפָנֶיךָ כלומר שתראה בעיניך מפלתם דכל העושים לו נס בזכותו זוכה ורואה בנס שלו שנאמר הֳ' לִי בְּעֹזְרָי וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשֹׂנְאָי (תהלים קיח, ז). ולכן סיים הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב כדי שתהיה מפלתם בזכות התורה שלך ואז תזכה לראות בעיניך את מפלתם.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש כל אדם יש לו מזל למעלה להמליץ עליו ולכך כפל 'חֲלָלִים חֲלָלִים' דהיינו שונאים התחתונים ושונאים העליונים שהם מזלות שלהם את כולם יפיל לפניך עד כאן דבריו נר"ו.
הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב עֲלֵיהֶם לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְהֵם כָּלִים מֵאֲלֵיהֶן. נראה לי בס"ד מה שתלה הדבר בהשכם והערב דשכר תורה ומצות בהאי עלמא ליכא משום דאשה מעשה ידיה לבעלה ואין לאדם שכר מן הדין אך מה שעושה מתוך דחק יש שכר בהאי עלמא כדין אשה שדחקה עצמה זוכה לעצמה וכל שזוכה בו בדין יש לו קבלת שכר גם בהאי עלמא משום בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ (דברים כד, טו) ולכן אמר לו הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב שתדחוק עצמך אתה אב בית דין ומוטל עליך צרכי צבור וקשה עליך אם תשכים ותעריב ולכך נחשב זה עושה מתוך הדחק דיש שכר גם בהאי עלמא ואז בשכר זה יהיו כלים ואמר אֲלֵיהֶם רוצה לומר שתשכים קודם מהם ותעריב יותר מהם כדי שלא יגין עליהם זכות תורה שלא לשמה שיש בידם אפילו לפי שעה כי גניבא היה חכם ובא לבית המדרש.
או יובן אומרו הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב לבית המדרש רוצה לומר שתתפלל שחרית וערבית בבית המדרש במקום שאתה גורס ואז פועלת התפלה יותר לזמר עריצים ועל תפלה שייך לשון משכים ומעריב וכמו שאמרו בריש ברכות (ברכות ח.) כיון דאמרי לרב דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להו. ומה שאמר כָּלִים מֵאֲלֵיהֶם הכונה שיהיה איזה סיבה שהם יפלו ברעה שסבבו לעצמם מידם כדי שלא תהיה אתה בסוג כל שחבירו נענש על ידו דאין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא (שבת קמט:) אלא הם יפלו ברעה אשר יסבבו הם מעצמן להם.
הַדָּבָר יָצָא מִפִּי רַבִּי אֶלְעָזָר, וּנְתָנוּהוּ לִגְנֵיבָא בְּקוֹלָר. נראה לי בס"ד דברים הראשונים ששלח מור עוקבא לרבי אלעזר לומר בְּנֵי אָדָם הָעוֹמְדִים עָלַי וּבְיָדִי לְמָסְרָם לַמַּלְכוּת מַהוּ שלחם במכתב ולא על ידי שליח בעל פה מפני שאמר לו ובידי למסרם למלכות ולא האמין למסור דברים אלו בידי שליח ולכן שלח לו כל הדברים כתובים במכתב סגור ומאחר דמור עוקבא שלח לו הדברים במכתב אז גם רבי אלעזר החזיר לו תשובה במכתב ולכך שִׂרְטֵט וְכָתַב לֵיהּ אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי (תהלים לט, ב), אַף עַל פִּי שֶׁהָרָשָׁע לְנֶגְדִּי אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם.
אבל שילוח השני שאין בו ענין מסירה למלכות ואין בו סוד אלא רק שלח לו קָא מְצַעֲרֵי לִי טוּבָא לא כתב זה במכתב אלא שלח דברים אלו בעל פה על ידי שליח דאין השליח מבין על מי הוא מדבר ומה רוצה בכך ולכן גם רבי אלעזר החזיר לו תשובה בעל פה על ידי השליח ולהכי לא אמר הש"ס 'שִׂרְטֵט וְכָתַב לֵיהּ' אלא אמר שלח דּוֹם לַהֳ' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ (תהלים לז, ז), ומאת ה' היתה זאת הסיבה לשלוח מור עוקבה שילוח השני בעל פה כדי שגם רבי אלעזר ישלח הדברים בעל פה יצאו הדברים מפיו של רבי אלעזר ויעשו פרי מה שאין כן אם היה כותבם במכתב לא היה מוציאם בפיו ולזה אמר הדבר יָצָא 'מִפִּי' רַבִּי אֶלְעָזָר וּנְתָנוּהוּ לִגְנֵיבָא בְּקוֹלָר רוצה לומר פועל זה נעשה לגניבא בשביל שהדבר יצא מפי רבי אלעזר ולא כשלוח הראשון דכתב במכתב דוקא.
ועוד נראה לי בס"ד דרך אחרת במאמר זה ובזה נתרץ בס"ד דקדוק אחר למה בשלוח הראשון אמר פסוק מזמור ט"ל (תהלים לט, ב) ולא אמר פסוק זה דמזמור כ"ז (תהלים לז, ז) דקדים דכתיב ביה דּוֹם לַהֳ' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ? והוא דמאמר מור עוקבא בשלוח הראשון שאמר וּבְיָדִי לְמָסְרָם לַמַּלְכוּת סובל זה שני פירושים האחד הוא למסרם למלכותא דארעא והשני למלכותא דרקיעא והיא ספירת המלכות שהיא ספירה העשירית דכל העונשים נעשים על ידה בסוד דינא דמלכותא דינא כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל והנה בזה יש כונות שראוי לכוין אותם בעת שמענשין את האדם על ידי המלכות העליונה ולכך אמר לו וּבְיָדִי לְמָסְרָם לַמַּלְכוּת שאני יודע הכונות שצריך לכוין בזה וכיון דדבריו סובלים שני פירושים ולא נודע איך הוא שואל לכך.
שלח לו רבי אלעזר פסוק בסימן ט"ל דקאמר אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי והכתוב לשונו כפול אלא שהוא מדבר בשתי מסירות אלו והוא אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי קאי על מסירה ומלשינות אצל מלכותא דארעא וְאֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם קאי על מסירת דין בפה למלכותא דרקיעא שהיא ספירת המלכות שבעשר ספירות דקדושה ולכן לא הביא לו פסוק דּוֹם לַהֳ' שאין בו רמז על שתי מסירות הנזכר.
וכשראה מור עוקבא שמנעו רבי אלעזר משתיהן בכח פסוק זה חזר ושלח לו דברים בעל פה על ידי שליח כדי שרבי אלעזר גם כן ישיב תשובה בעל פה ואולי יאמר לו רבי אלעזר איזה פסוק שיש בו קללה על שונאיו ומאחר דאומר אותו בפיו ודאי פועל בו פועל שאז תתקיים הקללה בשונאיו מחמת דבורו של רבי אלעזר וכאשר חשב כן עלה בידו שרבי אלעזר גם כן שלח לו תשובה בעל פה ואז דבריו עשו פירות וכאשר היה.
כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִנְאָה עַל חֲבֵרוֹ וְדוֹמֵם, שׁוֹכֵן עֲדֵי־עַד, עוֹשֶׂה לוֹ דִּין (יהושע טו, כב). נראה לי בס"ד כל החרדה אשר חרד רב הונא בר נתן לפני רב אשי על דרשה דרב גביהה לאו על פשוטן של דברים כי אם על הסוד הרמוז בהם. ונראה לי בס"ד הכונה שׁוֹכֵן עֲדֵי עַד רמז לשם אכדט־ם [74] שעולה מספר עַד והוא שם אשר בו תלוי הבטחון בסוד בִּטְחוּ בַהֳ' עֲדֵי עַד (ישעיה כו, ד) והוא בבינה עלאה וכנזכר בשער הכונות בדברי רבינו האר"י ז"ל בדרוש ל"ג לעומר עיין שם.
ובזה פרשתי בס"ד מאמר החכם שהוא מאמר מופלא הפלא ופלא וזה לשונו בני אל תבטח באדם אך תבטח בתשעה ועשרים אדם עד כאן לשונו והוא פלא. ובזה מובן שפיר בס"ד כי שם הבטחון הוא שם אכדט־ם והוא אותיות כ"ט ואותיות אדם וזהו שאמר אל תבטח באדם האנושי אלא תבטח בשם הבטחון שיש בו תשעה ועשרים דהיינו אותיות כ"ט ויש בו אותיות אדם והוא כפתור ופרח.
והנה מאחר שהוא דומם הרי שם בטחונו בהשם יתברך לכן יתעורר שם הקדוש שבו תלוי הבטחון אשר מספרו ע"ד בסוד בִּטְחוּ בַהֳ' עֲדֵי עַד לעשות לו דין שזהו כבודו דשכינה עלאה תהיה פטרון שלו.
ומה שדרש רב אחא מבי חוזאה שׁוֹכֵן בַּסְּנֶה עוֹשֶׂה לוֹ דִּין נראה לי בס"ד דאותיות סְּנֶה במילואם כזה סמ"ך נו"ן ה"י הנה אותיות המלוי לבדם עולין מספר קכ"ו כמנין ג' פעמים מ"ב [42×3=126] שהוא סוד ג' ידים שהנקמה תלויה בו כנודע ולזה אמר שׁוֹכֵן בַּסְּנֶה רוצה לומר ג' פעמים מ"ב שהם בתוך אותיות 'סְּנֶה' עוֹשֶׂה לוֹ דִּין.
ועוד נראה לי בס"ד כונת רב אחא בפסוק זה לרמוז על סוד הפסוק וַיֵּרָא מַלְאַךְ הֳ' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה (שמות ג, ב) דכתב רבינו ז"ל בשער הפסוקים בפרשת שמות דסוד המלאך הזה אינו מלאך ממש אמנם הוא שם אלקים [86] עם חמשה אותיות בגימטריא מלאך [91] ולכן נראה בבחינת דין הקשה שהוא לַבַּת אֵשׁ והנה שם אלקים מצטרף במאה ועשרים צרופים כנודע והם מספר הַסְּנֶה [91] ולכן אמר וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹקִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וכו' (שמות ג, ד) יעוין שם.
והנה ידוע מה שאמר רבינו האר"י זצ"ל בדרוש ב' דפסח בשער הכונות ששם אכדט־ם הנה הוא חילוף שם אלקים באבג"ד כנודע והוא מתחלף באותיות שלפניו ואמנם אות אל"ף אין אות לפניה ולכן אינה יכולה להתחלף ולבחינת השם הזה של אכדט־ם נקרא הבינה אלקים חיים ובכל מקום שנזכר שם אלקים חיים רומז אל שם אכדט־ם כי הוא יותר רחמים ויותר פנימי ויותר עליון משם אלקים סתם וכנזכר כל זה בשער הכונות בדברי רבינו האר"י ז"ל יעוין שם.
והשתא בא וראה חכמתו של רב אחא מבי חוזאי שהתחכם לעשות הדרש שלו בנטרקון הנזכר על דרך הדרש של רב גביהה אלא דרב גביהה עשה הרמז בשם אכדט־ם שהוא חילוף שם אלקים ורב אחא עשה הרמז בשם אלקים עצמו שהוא יותר דין ושניהם דבריהם אמת וצדק ונכונים בטוב טעם ודעת דודאי אינו דומה קנאה שהיא בעבור צער בעלמא לצעקת לגימה שגוזל ממנו ויורד עד לחייו לשערי מזונותיו ועל כן אותו הדין של צער בעלמא נעשה על ידי שם אכדט־ם שהוא שם החילוף של אלקים שהוא רחמים אבל הדין של צעקת לגימה יהיה על ידי שם אלקים עצמו שהוא דין קשה יותר ונעשה בו דין גמור.
וזהו שנאמר שׁוֹכֵן בַּסְּנֶה הוא שם אלקים עצמו שנאמר בו וַיֵּרָא מַלְאַךְ הֳ' בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וכן וַיִּקְרָא אֱלֹקִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וכאשר ביאר רבינו האר"י ז"ל וכנזכר לעיל הוא עוֹשֶׂה לוֹ דִּין ונוקם נקמתו השם יתברך יעזרינו על דבר כבוד שמו ויפן אלינו בחן בחסד וברחמים רבים וגדולים אמן כן יהי רצון!
הֲוָה אֲמִינָא: הַנֵי מִילֵי זִמְרָא דְּמָנָא, אֲבָל דְּפוּמָא שָׁרִי, קָא מַשְׁמַע לָן!. נראה הכונה דפסוק בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן (ישעיהו כד, ט) יש לפרשו מסתמא על זמרא דמנא דחמיר טפי אבל פסוק אַל תִּשְׂמַח אֶל גִּיל כָּעַמִּים (הושע ט, א) מוכרח לפרשו בכל גוונא דהא קאמר כָּעַמִּים רוצה לומר כמו העמים שהם עוסקים בשתיהם ששמחים בכל מיני שיר הן דמנא הן דפומא.
ועוד נראה לי בס"ד דפסוק בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן משמע בשיר דמנא דדרך המשורר בפיו אינו יכול לשתות יין בעת שהוא משורר דאי אפשר לעשות שתיה ושירה בפה בבת אחת אלא פוסק מן השיר בעת ששותה מה שאין כן המשורר במנא אפשר לעשות תרווייהו כחדא שהוא עוסק בידיו לנגן ויבא זה המשקה וישפוך היין מן הכוס לתוך פיו בעודו משורר בידיו וכאשר עושין עתה להמנגנין אשר מנגנין בידים דהמשקה שופך השכר לתוך פיהם בעוד ידם עוסקין בניגון המנא ועל זה קאמר בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן אבל בפסוק אַל תִּשְׂמַח אֶל גִּיל לא נזכר שם יין ויש לפרש אל גיל בכל גוונא הן גיל דמנא הן גיל דפומא.
וְכִי מָה עִנְיַן מִצְנֶפֶת אֵצֶל עֲטָרָה?. הקשה מהרש"א ז"ל והלא מצנפת כתיב קודם עטרה) [הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִים הָעֲטָרָה (יחזקאל כא, לא] והוה ליה למימר מה ענין עטרה אצל מצנפת עיין שם.
ונראה לי בס"ד דפשטיה דקרא איירי במצנפת כהן גדול ועטרה של מלך ולכן הוקשה לו שתי קושיות אחת מה צורך להזכיר את המצנפת כיון דאמר וְהָרִים הָעֲטָרָה דאין שם מלך אם כן שמע מינה בית המקדש חרב וממילא אין שם כהן גדול? ועוד קשיא ליה דהוה ליה להקדים העטרה למצנפת והכי הוה ליה למימר וְהָרִים הָעֲטָרָה וְהָסִיר הַמִּצְנֶפֶת דהא מלך קודם לכהן גדול (במדבר רבה ו, א) ומינוי כהן גדול יהיה על פי המלך?
ולזה אמר מָה עִנְיַן מִצְנֶפֶת אֵצֶל עֲטָרָה דכל קושיתו היא על המצנפת שאין צריך להזכירה כיון דמזכיר העטרה ועוד קשיא ליה על המצנפת שהקדימה לעטרה, ומתרץ דעטרה קאי על עטרת חתנים שהיא קטנה במעלה לגבי המצנפת של כהן גדול ולכך הקדים המצנפת על העטרה וגם הוצרך לזכור את שניהם לומר כל זמן שהמצנפת בראש כהן גדול אז עטרה בראש כל אדם.
חֲסִדָאֶה אַתְּ וְחִיסְדָּאִין מִילָךְ (יחזקאל כא, לא). נראה לי בס"ד כי לולא זה הטעם של רב חסדא דסמיך לה אקרא היה מן הדין לאסור הכלילא גם לנשים דמאי שנא לחלק בין גברי לנשי בהא, ורק לפי טעמו של רב חסדא מצינו טעם לחלק בין גברי לנשי והיינו כדאמר מר בריה דרבינא 'דּוּמְיָא דְּכֹהֵן גָּדוֹל בְּגַבְרֵי' מפני דסמיך לה אקרא שתלה העטרה במצנפת דכהן גדול ולהכי אית לן למימר הכי נמצא מדברי רב חסדא יצא קולא ורווחא לעלמא לעשות כלילא לנשי ולא נאסור להם ולזה אמר חסדאה ששמך חסדא ובדיק בשמא דאת מסטרא דחסד ולכן חסדאין מילך כי דבריך הם בסוג חסד לנשים דמקילנן להתיר להם העטרות.
ועוד נראה לי בס"ד טעם שנותנין עטרה בראש החתן ביום חתונתו מפני כי בחתונתו נשלם אצלו הארת שם י־ה שהוא סוד חכמה ובינה שמאירים בהשפעת הכתר הרמוז בקוצו של יוד ולכן הארה זו נקראת בשם עטרה על שם הארת הכתר העומדת עליה ולזכר זה נותנין עטרה בראש החתן.
וידוע כי הגאוה פוגמת בשם י־ה שהוא כמנין גאוה [15] והמצנפת של כהן גדול מתקנת פגם הגאוה שפוגם בשם י־ה נמצא במצנפת יש תיקון לשם י־ה. ואמרתי על זה רמז נכון תחלק קריאת הַמִּצְנֶפֶת לשני חלקים וקרי בה 'מץ נפת' דהיינו 'מץ' בא"ת ב"ש 'י־ה' תעשה בו המצנפת 'נפת' כלומר תיקון. ולזה אמר כל זמן שמצנפת בראש כהן גדול שבה נתקן שם י־ה אז עטרה שרומזת להארת שם י־ה היא בראש כל אדם.
וידוע כי ד' חלקים פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] הם כנגד ד' מילואים וחלק הסוד הוא כנגד ע"ב שהוא מספר חסד [72] לכן חלק הסוד נקרא 'תורת חסד' כדכתיב וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ (משלי לא, כו) והנה רב הונא הבין בעומק דברי רב חסדא שאמר כל זמן שמצנפת בראש כהן גדול וכו' שיש בהם סוד ומלין לצד עלאה ימלל ולכן אמר חסדא את וחסדאין מילך רוצה לומר בדבריך יש סוד עמוק שהוא נקרא תורת חסד.
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זֹאת לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהִקְדִּימוּ לְפָנֶיךָ בְּסִינַי 'נַעֲשֶׂה' לְ'נִשְׁמַע'? (יחזקאל כא, לא). יש להקשות למה תלו הדבר הזה בזכות הקדימה נעשה לנשמע ולא תלו הדבר בזכות קבלת התורה כולה בסתם שקבלו עליהם?
ונראה לי בס"ד דידוע דעל קדימת נעשה לנשמע יש להעיר איך יאמרו נעשה קודם שישמעו?! וכתבנו במקום אחר כונתם הוא כי להיותם נשמתם מעולם המחשבה יש כח במחשבה שלהם שתהיה המחשבה כמעשה ולכן כיון שאמר לו משה רבינו ע"ה שהקדוש ברוך הוא נותן להם התורה שיש בה תרי"ג מצות נתאוו לה בלבבם ואמרו מתי יאמר לנו אלו התרי"ג מצות ונקיים אותם! ולכך אף על פי שעדיין לא ידעו מה הם חשיב כאלו קיימו אותם במעשה ועל כן אמרו נעשה ונשמע כי על פי כונתם ומחשבתם שהתאוו לכל תרי"ג חשיב כאלו קיימו אותם במעשה ואחר כך שמעו מה הם.
נמצא מן הקדימה שהקדימו נעשה קודם נשמע מוכח שיש לישראל זכות מן המחשבה שבראש כאלו הם מקיימים בה את כל תרי"ג מצות בפועל ועל כן בדין הוא שתהיה המחשבה טובה שבראש תגין עליהם להצילם מן הגזרה הזאת של הסרת העדיים של הראש שהם המצנפת והעטרה וזו היא טענה של מלאכי השרת!
והשיב להם הקדוש ברוך הוא ראויה גזרה זו של הסרת שתי עדיים שבראשם שהם מצנפת ועטרה שתתקיים בהם בעבור מה שפגמו פגם גדול בראשם שחשבו לעבוד עבודה זרה שהוא ככופר בכל התורה כולה דהיינו כל תרי"ג מצות שבה ולזה אמר 'שֶׁהִשְׁפִּילוּ אֶת הַגָּבֹהַּ' הוא אות ד' של אחד להשפילו לעשותו רי"ש 'וְהִגְבִּיהוּ אֶת הַשָּׁפָל' הוא אות רי"ש ד'אֵל אַחֵר' לעשותו דל"ת חס ושלום ועון זה נתפסים בו מצד המחשבה לבדה.
ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י פרשת במדבר כי המלכות דאצילות צריך שיהיה בה עשר ספירות אך לא נאצלה מתחלתה שלימה בעשר ספירות אלא נאצלה בספירה העשירית שבה דוקא דהיינו במלכות שבה בלבד ובעת היחוד באים לה תשעה הספירות מן הבחינה שעומדת למעלה ממנה ואז תהיה שלימה בעשר ספירות ובזמן החרבן נתמעטה המלכות דאצילות הנזכר ובכל ימי החול שלא בשעת התפלה לא נשאר בה אלא רק הספירה העשירית שבה שהיא המלכות שבה כאשר היתה בתחלת אצילותה ואותם התשעה ספירות העליונות שבאו לה מן הבחינה שלמטה ממנה ירדו למטה בתוך הקליפות בסוד אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה (יחזקאל כו, ב) לא נתמלאת צור אלא מחורבנה של ירושלים ונמצא כי התשעה ספירות העליונות שבה הנקראים רישא דילה ירדו למטה ושכיבת לעפרא תוך הקליפות בסוד עפר המשכן וזנבא דילה שהיא מלכות שבה התחתונה נשארה זקופה למעלה באצילות והיא השולטת עתה בזמן הזה ולכן ישראל הנאחזים ברישא דילה כיון דהרישא שכיב לעפרא גם הם עומדים בגלות המר הזה אבל אומות העולם שהם זנבא נאחזין ונשפעין מצד דילה שהוא קיים וזקוף למעלה ושולט בגלות ולכן יש לה עתה שררה ומלכות, עד כאן דבריו עיין שם.
ובזה יובן המאמר שאמרו זֹאת לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהִקְדִּימוּ 'נַעֲשֶׂה' לְ'נִשְׁמַע' יהיו נענשים בעדיים של הראש שהם המצנפת והעטרה! ואמר להם הקדוש ברוך הוא לא זאת להם לישראל שהשפילו את הגבוה והגביהו את השפל, כלומר הם חטאו וקלקלו ופגמו בראש שהם תשעה ספירות העליונות של מלכות דאצילות שהם רישא דילה שהורידום לקליפות וזהו 'הִשְׁפִּילוּ אֶת הַגָּבֹהַּ' ועל ידי כך 'הִגְבִּיהוּ אֶת הַשָּׁפָל' שנמצא הזנב שהוא ספירה האחרונה שבה היא השולטת בעולם וממילא אומות העולם שהם זנבא נשפעין מצד זנבא דילה ולכך יש להם שררה בעולם הזה ונמצא שהוגבה השפל וכל זה היה בעונם הגדול שֶׁהֶעֱמִידוּ צֶלֶם בַּהֵיכָל וכיון שהם חטאו ופגמו בראש לכן לקו בעדיים של הראש שהם המצנפת והעטרה.
