גיטין ז ע"ב

דף ז - ב

מה הפירוש "ועיניתיך"?

אמר מר זוטרא: אפילו עני, המתפרנס בעצמו מן הצדקה, יעשה צדקה. ^[134] ועל ידי זה יתקיים בו ההמשך, "לא אענך עוד". לא יוסיף הקדוש ברוך הוא לענותו בעניות.

תני - שנה - רב יוסף - [בסגנון אחר]: שוב, אין מראין לו סימני עניות.

שנינו במשנתנו: רבי יהודה אומר מרקם למזרח כו':

ואומרת הגמרא: למימרא - לאמור [כלומר, מהמשך לשון המשנה משמע] - שעכו, לצפונה ^[135] - בסוף הצד הצפוני - של ארץ ישראל קיימא - נמצאת!

ויש להקשות על זה מדברי התוספתא:

ורמינהו - קשה סתירה לכך מדברי התוספתא [מסכת אהלות פרק יח הלכה ח]: היה מהלך מעכו ^[136] לכזיב [הנמצאת צפון מזרחית לעכו]. מימינו של ההולך לצד מזרח, ^[137] הדרך טמאה. משום הטומאה, ^[138] שגזרו חכמים על ארץ העמים. ופטורה מן המעשר, כדין חוץ לארץ, ^[139] ומן מצות השמיטה בשנה השביעית עד שיוודע לך, על ידי אדם הבקי היטב בגבולות, שהיא [הדרך באזור זה] חייבת! מאחר וגם אזור זה ^[140] משתייך לארץ ישראל. משמאלו של ההולך לצד מערב, הדרך טהורה משום שאין היא ארץ העמים, אלא ארץ ישראל. וחייבת במעשר ובשביעית. עד שיוודע לך, על ידי בקי, שהיא פטורה! עד היכן נמשך מצב זה? עד כזיב!

רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום - בשם - אביו: מצב זה נמשך עד מקום הנקרא לבלבו. ולא עד כזיב.

ומתרצת הגמרא: אמר אביי: אף על פי שהעיר עכו נמצאת בקצה הצפוני של ארץ ישראל, מכל מקום רצועה נפקא - רצועה צרה יוצאת ממנה לכיוון צפון, אשר ^[141] גם היא שייכת לארץ ישראל.

אך הגמרא תמהה על כך: ויהיב תנא סימנא הכי - כיצד השתמש התנא של הברייתא ברצועה אחת לשם סימן. אשר על פיה נקבעים גבולות הארץ? ועונה הגמרא: אין - כן, ניתן להשתמש בסימן מעין זה, שהרי: קרא - התורה עצמה - יהיב סימנא - נתנה סימן דומה. דכתיב - שכתוב בספר שופטים [פרק כא]: "הנה חג ה' בשילו מימים ימימה, אשר מצפונה לבית אל. מזרחה השמש למסילה העולה מבית אל שכמה. ומנגב ללבונה". ואמר רב פפא, שכוונת הפסוק לומר, ששילה נמצאת למזרחה של מסילה ^[142] - בצד מזרח של המסילה.

עתה דנה הגמרא מה דינו של גט הנכתב בספינה. האם נחשב כנכתב בחוץ לארץ, וצריך שליח המביאו לומר בפני נכתב ובפני נחתם. או שדינו כאילו נכתב בארץ ישראל.

ומביאה הגמרא סתירה בין שתי ברייתות בכך:

תנא חדא - תנא אחד שנה בברייתא: המביא גט שנכתב ^[143] בספינה לארץ ישראל, דינו כמביא דרך היבשה בארץ ישראל עצמה. ואינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם.

ותניא אידך - בברייתא אחרת שנו: המביא גט בספינה, כמביא גט שנכתב בחוץ לארץ לארץ ישראל. משום שלנהר אין תורת יבשה, לעניין כל הדינים. ואם כן, צריך השליח לומר בפני נכתב ובפני נחתם.

אמר רבי ירמיה: לא קשיא, הא - אחת הברייתות לשיטת רבי יהודה היא. הא - והאחרת לשיטת רבנן היא. וכמובא במשנה במסכת חלה [פרק ב משנה ב]. דתנן: עפר חוץ לארץ שבא בספינה לארץ ישראל. וזרעו בו בהיותו בספינה, ^[144] וצמחו בו גידולים. חייב, מה שצמח שם, בתרומה ומעשר. ובשביעית, יש לפירותיו קדושת שביעית. משום שנהרות ארץ ישראל נחשבים כארץ ישראל.

אמר רבי יהודה: אימתי הדין הוא כן? בזמן שהספינה גוששת - נוגעת - בקרקע. מאחר והמים אינם עמוקים. והטעם: כי נחשב העפר שבה, כמחובר לעפר הארץ.

אבל אם אין הספינה גוששת, פטור ^[145] מהכל. ודינו כחוץ לארץ.

אך אביי מעמיד את שתי הברייתות כרבי יהודה:

אביי אמר: הא והא [שתיהן] רבי יהודה היא - לשיטת רבי יהודה הן. ובכל זאת, לא קשיא הסתירה ביניהן. משום שכאן, שנחשב המביא גט כמביא בחוץ לארץ, מדובר בזמן שאין הספינה גוששת. ואילו כאן, שנחשב כמביא בארץ ישראל, בזמן שהספינה גוששת. ומעניין לעניין באותו עניין. כשם שהגמרא דנה לעניין ספינה הנמצאת במים, האם נחשבת כמונחת על גבי קרקע. דנה היא עתה לעניין עציץ הנמצא באויר [ועומד על יתידות]. האם נחשב עפרו כמחובר לקרקע, או לא. אמר רבי זירא: עציץ מעץ, נקוב מתחתיו, ^[146] המונח על גבי יתידות באו למחלוקת, לעניין חיוב מעשרות, בין רבי יהודה ורבנן. ^[147] שחלקו לעניין עפר חוץ לארץ הבא בספינה לארץ. לדעת רבנן, דבר הנמצא באויר מעל פני הקרקע, נחשב כמונח בקרקע וכמו כן כאן, מתחייבים גידולי העציץ במעשרות. ולדעת רבי יהודה אינו מתחייב במעשרות מן התורה כשאר גידולי קרקע, אלא אם כן מונח ממש על הארץ.

אמר רבא: דילמא, לא היא כדבריך [שמא אין השוואתך נכונה]?! שהרי אפשר לטעון [בדעת רבי יהודה] כך: עד כאן לא קאמר רבי יהודה התם - שם - את דבריו [שצריך להיות מונח על הקרקע ממש, כדי להחשב מחובר לקרקע], אלא דוקא בספינה.

אמר אביי רצועה נפקא. פי' רש"י ז"ל מארץ ישראל ועכו למזרחה של רצועה. ואקשי' ומי חשיבא חדא רצועה לאתנוחי על' סימנא ולא מחוור לי דדלמא רצועה גדולה היתה ותו קשה לי ומאי א"ל לתנא למיתנא והלא על כרחו צריך הוא להודיעו כמה ראשה של רצועה לחייבה במעשר ובשביעית לכלי קדושת הארץ ואפי' לא היתה אלא קטנה ביותר ותו דלא מייתי ראיה כה"ג דקרא לאו לרצועה מתנח סימנא אלא ברצועה הוא דמתנח סימנא לעיר. ועוד שהוא ידוע שעכו על שפת הים הוא וכך אמרו בפסיקתא קול צעקה משער הדגים זו עכו שנתונה על פיהם של דגים.
אבל כך אני אומר מתוך הדוחק דמעיקר' קס"ד דעכו לצפון ארץ ישראל היתה וא"י מרובעת מאותו הצד ומעכו ואילך ועכו בכלל חוצה לארץ והיינו דתנן ועכו כצפון אלמא לאו מארץ ישראל היא. והשתא אמרינן דרצועה נפקא מארץ ישראל לצפון לצד מערב ובה חצי עכו ונמשכת אותה רצועה עד כזיב וחצי עכו חוץ מאותה רצועה לצפון ארץ ישראל ובה שנו במשנתנו מעכו ולצפון ועכו כצפון והדרך שמעכו לכזיב ממוצעת בחצי עכו ומכוונת מעכו לכזיב והמהלך בה ימינו למזרח הדרך טמאה (זה מצאתי בספר שהעתקתי נ"א) ושמאלו למערב הדרך טהור' שהיא אותה רצועה שיוצאה מארץ ישראל ואקשי' א"כ עכו לאו לצפונה לארץ ישראל קיימא כי יהיב תנא סימנא מן הדרך שהולכת מעכו לכזיב לא מפני שביל הדרך עצמה בלבד אלא מפני שהדרך מכוונת למזרח עיר עכו רואין כאלו חוט מתוח ממזרח עכו עד (כתיב) [כזיב] והיא מארץ ישראל אלא אי אמרינן עכו לצפונה דארץ ישראל קיימא ומחציה שבמזרח ולצפון עד סוף העולם הוא מחוצה לארץ כדתנן מעכו ולצפון ועכו כצפון א"כ אין הסימן של ההולך מעכו לכזיב אלא משביל הדרך עצמו ויהיב תנא סימנא הכי והלא הדרך פעמים מתעקם ופעמים משתנה לגמרי בשנים מועט' ופריק אין קרא נמי יהיב סימנא הכי ולדידיה יהיב סימנא. וזו היא צורתה כדי שתתבאר למראית העין:
והחכם הגדול ר' משה בר חסדאי מפולניא שיחי' ויאריך ימים כתב שנראה שגרסא זו שמועה התלמידים שבשוה מפני שהוקשה עליו כי בפ"ו דמסכת שביעית מייתי לה בתלמוד ירושלמי וגריס לה בהפך וכן כתב בסוף מסכת אהלות תניא העיד רבי יהודה הנחתום על סטר מזרחי שהוא טהור המהלך מעכו לכזיב מימינו למזרח הדרך טהורה משום ארץ העמים וחייבת במעשר ובשביעית שמאלו למערב הדרך טמאה ופטורה ועוד אמר נראה דהכי מוכח במסכת חלה רבן שמעון בן גמליאל אומר שלשה ארצות לחלה מארץ ישראל עד כזיב חלה אחת פי' לפי שהכל מארץ ישראל ויכולין לשמרה בטהרה מכזיב ועד הנהר אמנם ב' חלות א' לאור וא' לכהן של אור יש לה שיעור ושל כהן אי לה שיעור מנהר ולפנים ומאמנם ולפנים ב' חלות א' לאור וא' לכהן של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור פי' הנהר הוא הנהר הגדול נהר פרת שהוא במזרחה של ארץ ישראל ומפ' בירושלמי דהכי קתני מכזיב ועד הנהר ומן כזיב ועד אמנם ועל כרחנו כך הוא שאם שניהם ברוח אחד ליתני איזה מהם שהוא יותר רחוק ומפורש התם נמי בירושלמי של אור יש לה שיעור לפי שהוא ארץ ישראל וחלה מן התורה אלא שהיא רחוקה מעיקר ארץ ישראל ואינן יודעין לשמרה בטהרה ושל כהן אין לה שיעור מפני שהיא מדבריה' ולאמנם ולפנים שתיהן מדבריהם מוטב לרבות בנאכלות ולא בנשרפות וזו היא צורתה:
כך מפורש שם בתלמוד ארץ ישראל. וא"ת מאי קאמר מאמנם ולפנים והוא לצד פנים ארץ ישראל הוא והו"ל למיתני ולחוץ דהא רישא בלפנים קיימא היינו רצועה יוצאה במקום עכו וכזיב ועולה למעלה לצד מזרח עד הנהר והיינו דקאמרינן מן הנהר שהוא במזרח ולפנים עד (כתיב) [כזיב] שהוא מזרחה של ארץ ישראל וכן מאמ' מאמנם ולפנים שאמנם הוא לרוחב כל הצפון ונכנס לתוך הים הוא חוצה לארץ עד כזי' מ"מ קשיא דשמעי' השתא דמכזיב לצד מזרח עד הנהר קדוש טפי מצד מערב. ופי' שמועה זו כך היא שהמקשה היה סבור שהדרך הולך בעקלתון יוצא ונכנס ולעולם עכו לצד מזרח וה"ק היה מהלך מעכו לכזיב וימינו למזרח הדרך והולך מדרו' לצפון פעמים שנכנס הדרך לתוך ארץ ישראל שאפילו למזרח הדרך הוא ארץ ישראל ופעמים שהדרך עולה לתוך ארץ העמי' הוא לצד מזרח שאפי' לצד שמאל הדרך שהוא לצד ארץ ישראל טמאה ולעולם עכו במזרח. ושני אביי רצועה נפקא מרבועה דארץ ישראל לצד צפון ששם עכו וכזיב והמהלך בדרך ימינו לצד מזרח מארץ ישראל ושמאלו לצד מערב לארץ מחוצה לארץ והיינו סטר מזרחי שהוא טהור.
ואין פי' שמועה זו עולה כהוגן לפי דעת זו שהרי שנינו מעכו ואילך חוצה לארץ שאין לך בכל ארץ מקום שיהיה כמדינת הים לגיטין ואפשר לי לומר שמה ששנינו במסכת חלה מכזיב ועד הנהר שתי חלות הוא כנגד אותה רצועה שיוצאה מארץ ישראל צפונית מערבית כמו שפירשנו אנו למעלה ואותה רצועה נמשכת מכזיב ולהלן עד טורי אמנום והיא רחבה הרבה לצד מערבה נכנסת להים ובה כזיב נוטה לצד מערבה או על צד מערב יושבה לגמרי על שפת הים ונהר פרת כנגד ארץ ישראל הוא מזרחי לארץ ישראל הולך מדרום אל צפון עד כנגד כזיב וכשהוא מגיע כנגד כזיב הוא מתעקם ויורד ממזרח למערב עד אותה רצועה של ארץ ישראל שבה כזיב ומשם הוא חוזר לילך מדרום לצפון ויורד לו לבבל וההולך מעכו לכזיב כל זמן שימינו למזרח הדרך טמאה משום ארץ העמים ושמאלו הוא לאותה רצועה שיוצאה מארץ ישראל אבל כשהוא כנגד כזיב מתעקם והולך ממזרח למערב באותה רצועה שמארץ ישראל עד שהוא בא לכזיב שהוא נוטה למערבה של רצועה כמו שפירשתי. והיינו דכתי' במקצת נוסחי וימינו למזרח ושמאלו למערב. וזו היא צורתה:
ופרטן של דברים ומה שנמצא כתוב בתוספתא ר' יהודה הנחתום על סטר מזרחי שהוא טהור שמא סטר מערבי וכולה ברייתא משובשת ומאן לימא לן דמתרצתא היא. וי"ל שאותה רצועה מארץ ישראל מתרחבת מכזיב ועד טורי אמנום יותר מעכו לכזיב עד שאפילו סטר מזרחי שלדרך עד הנהר הוא טהור. ומיהו סופא משובשתא היא מ"מ ולא סמכינן אלא אגירסא דגמ' דילן ושמעתי' נמי מוכחא.

ה"ג בנוסחי: דתניא עפר חוצה לארץ הבא בספינה לארץ וכו'. וברייתא היא והיינו דאמר ר' זירא באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן משמע דאימתי דברייתא אינו לפרש דברי חכמים ואע"ג דמייתי במס' סנהדרין (דף כ"ה) להא דאמר ר' יוחנן כל מקום שאמר ר' יהודה אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים ולא מסיים בה במשנתנו ואמרינן בפ"ב דייני גזרות (דף ק"ט) בכה"ג מי קאמר במשנתנו בכל מקום קאמר וה"נ אמרינן בפר' הקומץ רבה לא קשיא דהתם בסנהדרין אגב גררא מייתי לה ולא חש לפרושי אבל במס' עירובין (דף פ"ב) איתא להא דר' יוחנן וגרסינן לה במשנתנו. ואף ע"ג דהא דעפר חוצה לארץ וכו' במשנתנו נשנית במס' חלה כיון שנשנית נמי בברייתא לחלוק הוא אבל אפשר שמי ששנה אימתי במשנה היה סבור שלחלק בא והכי משמע בשחיטת חולין פ' כיסוי דם. כן מצאתי לחכמי הצרפתים ז"ל.
ועוד י"ל דגברא אגברא ליכא למירמי כדאמרינן התם במס' סנהדרין דמקשי מהא והאמרת אר"י אינו בא אלא לפרש דברי חכמים ופריק גברא אגברא קא רמית ואף אנו נאמר דר' זירא ור' ירמיה לא סבירא להו דר"י כלל ומשמע נמי דמשנה היא מביא ותנן גרסי' ומיהו לרב נחמן ניחא ואיהו מצי סבר כר' יוחנן. והכי קיי"ל.

באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן. פי' ובספינה לא בעי נקובה שסתם ספינה של עץ הוא ובשל עץ לא בעינן נקובה שהעץ מלחלח ואינו מפסיק יניקת הקרקע אבל עציץ סתמו של חרס והחרס מפסי' וכן מפורש בתוספתא הטומן את הלוף בשביעית כיצד יעשה יניחנו בעציץ של חרס כדי שלא יצמח ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר דכתיב ונחתם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים פי' לפי שאסור לזרוע בשביעית זה שיש לו לוף בשביעי' כיצד יעשה יניחנו בכלי חרס ויטמננו בקרקע כדי שלא יצמח שאם היה טומנו בכלי עץ היה יונק וצומח והיינו דגרסינן במס' מנחות (דף פ"ד) תני חדא המעבי' זרעים בעציץ נקוב ובספינה מביא וקורא ותני' אידך מביא ואינו קורא ומפרקינן עציץ אעציץ ל"ק כאן בנקוב כאן בשאינו נקוב ספינה אספינה נמי ל"ק כאן בשל עץ כאן בשל חרס כלומר הך דקתני מביא וקורא בעציץ נקוב ובספינה של עץ והא דקתני מביא ואינו קורא בעציץ שאינו נקוב ובספינה של חרס שאינה נקוב' שסתם ספינ' כך הוא והיינו שאמרו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון ולא כדברי רש"י ז"ל.

אמר אביי רצועה נפקא. כלומר מארץ ישראל שבה אכזיב ועכו למזרחה של אותה רצועה כזו (רצו"ב ציור)

ואקשינן: ויהיב תנא סימנא כי האי גונא. פירש רש"י ז"ל אתמוהי קא מתמה מי חשיבא חדא רצועה לאתנוחי בה תנא סימנא, ופרקינן אין קרא נמי יהיב סימנא דכתיב (שופטים כא, יט) הנה חג ה' בשילה מימים ימימה אשר מצפונה לבית אל מזרחה השמש למסלה העולה מבית אל שכמה ומנגב ללבנה. נמצא שילה עומד כצורה הזו (רצו"ב ציור) אלמא יהיב תנא סימנא למסלה והכא נמי יהיב תנא סימנא לרצועה היוצאה. ואינו מחוור, דמאי קא מתמה אי יהיב תנא סימנא לרצועה אחת, ומאי קושיא, אין יהיב ויהיב לסיומי אי זו פטורה ואינה טהורה ואיזו חייבת במעשר ובשביעית וטהורה משום ארץ העמים. ועוד דאינו דומה לזו שבכתוב, דתנא דברייתא מנח סימנא לתאר הרצועה וזו שבכתוב אינו לתאר המסלה אלא לתאר שילה ע"י המסלה. ומשום כך פירש רבינו שמואל זצ"ל (מובא כאן בתוס') דלאו אשנויא קא פריך, אלא אמתניתא קא מהדר דקתני ימינו למזרח הדרך שמאלו למערב הדרך, ומשום הכי קא מתמה ומי מנח תנא סימנא מזרח הדרך לא הל"ל אלא ימינו למזרח סתם ושמאלו למערב דע"י דבר מועט כדרך, לא שייך למימר למזרחו של דרך ושמאלו של דרך, ומשני אין דהכי אמר רב פפא למזרחה של מסלה וזה נכון.

אמר רבי זירא עציץ נקוב המונח ע"ג יתדות באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן. פירש רש"י ז"ל דהא דבעינן עציץ נקוב, ולגבי ספינה משמע אף על פי שאינה נקובה היינו טעמא דספינה מיירי בספינה של חרס וכיון שכן אם היתה מונחת ע"ג קרקע אינה צריכה לינקב כדאמרינן במנחות (פד, ב), אבל עציץ שהוא של עץ צריך נקוב, וההיא דמנחות איתא בפרק קרבנות הצבור והכי אמרינן התם תני חדא שבגג ושבחורבה שבספינה ושבעציץ מביא וקורא, ותניא אידך מביא ואינו קורא, ומשני עציץ אעציץ לא קשיא כאן בנקוב כאן בשאינו נקוב, ספינה אספינה לא קשיא כאן בספינה של עץ כאן בספינה של חרס. ומשמע דסבירא ליה לרש"י מדלא משני נמי בספינה כאן בנקובה כאן בשאינה נקובה מכלל דשל חרס אף על פי שאינה נקובה הרי היא כנקובה וכמחוברת לקרקע. ובתוספות הקשו עליו מדאמרינן לקמן (גיטין כא, ב) כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר, שמע מינה מדנקט עציץ נקוב דאף על פי שהוא של חרס בעי נקיבה והיינו רבותיה לומר דאף על גב דהוי נקוב לאו כמחובר דמי לגבי גיטין, דאי לא בעינן נקוב מאי רבותיה דנקט נקוב. ועוד דסתם כל עציץ משמע של חרס, ואפילו הכי אמרינן הכא עציץ נקוב באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן, והביא רבינו שמואל ראיה מדתניא בתוספתא דשביעית (פ"ד) הטומן את הלוף בשביעית רבי מאיר אומר דרך ארץ טומנו בעציץ של חרס כדי שלא יצמח ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר ונתתם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים (ירמיה לב, יד), אלמא בשל חרס כל שאינו נקוב אינו כמחובר.
ונראין דברי רבינו תם ז"ל שפירש דבעציץ של חרס שהוא קשה בעינן נקוב, אבל בשל עץ דמלחלח אף על פי שאינו נקוב הרי הוא כנקוב דבין כך ובין כך יונק הוא מן הקרקע, כההיא דהטומן את הלוף דמשמע דאין טומנין אותו בשל עץ דיונק הוא וצומח, ומשום הכי משני התם בספינה, כאן בשל עץ, כאן בשל חרס, כלומר בשל עץ ואף על פי שאינה נקובה מביא וקורא בשל חרס בשאינה נקובה אינה יונקת ומביא ואינו קורא הוא. והא דלא משני נמי כולה בשל חרס וכאן בנקובה כאן בשאינה נקובה כדמשני בעציץ, לפי שאין דרכה של ספינה לינקב והוא הנכון.
והשתא נמי אתיא הא דהכא שפיר טפי, דמיירי בספינה של עץ, דסתם ספינות של עץ הן. והיינו נמי דלא אוקמינהו הכא כולהו לרבנן והא בשל עץ כאן בשל חרס, משום דניחא ליה לאוקמינהו כולהו בשל עץ כסתם ספינות דעלמא כיון דאשכח פירוקי בהכין, אבל התם דלא אשכח פירוקא אחרינא ע"כ אוקי לחדא בשל חרס כנ"ל.

כבר ביארנו במשנתנו שתחום ארץ ישראל היא מרקם שהיה במזרח עד הים שהוא במערב ומאשקלון שהוא בדרום עד עכו שהוא בצפון וכל שמרקם ואילך למזרח ומאשקלון ואילך לדרום ומעכו ואילך לצפון הוא חוצה לארץ הא למדת מכל מקום שעכו בצפון ובבריתא אמרו בביאור התחומין היה מהלך מעכו לכזיב כל הארץ שבימינו שהיא לצד מזרח הרי היא בחזקת חוצה לארץ וטמא משום ארץ העמים ופטורה מן המעשר ומן השביעית עד שיודע לך בה מקום שהוא מכלל הארץ מצד עקום התחומין וכל שמצד שמאלו למערב העולם היא בחזקת הארץ ליטהר מטומאת ארץ העמים ולהתחייב במעשר ושביעית עד שיודע לך בה מקום שהוא של חוצה לארץ מצד עקום התחומין אם שהיא רחוקה ופטורה אף מדברי סופרים אם שהיא קרובה ופטורה מיהא מן התורה אע"פ שמדברי סופרים חייבת כשאר סביבותיה של ארץ ישראל וכן הלכה ומכל מקום למדנו שעכו למזרח כגון זו... ונמצאת משנתנו שנויה שלא כהוגן ותירץ בה רצועה נפקא כלומר שלעולם עכו בצפון רבועה של ארץ ישראל ואע"פ שידוע שעכו על שפת הים כדכתיב קול צעקה משער הדגים זה עכו שנתונה בפיהם של דגים איפשר שעומדת ברוח צפוני מערבי ורצועה יוצאה מצד עכו עוד לרוח צפון ובסוף הרצועה מגדל כזיב וכשהולך מתחום עכו שבמזרח לכזיב אחוריו לדרום הרצועה שהוא צפון רבועה של ארץ ישראל ופניו לצפון הרצועה שהוא צפון הארץ וימינו למזרח העולם והוא ארץ העמים ושמאלו למערב העולם ומערב ארץ ישראל והוא מזרחה של רצועה כגון זו... ושאלו בה ומי חשיבא רצועה לסמן בה תחומי הארצות ותירץ דהא קרא נמי הכי עביד דכתיב הנה חג ה' בשילה מימים ימימה אשר מצפונה לבית אל מזרחה שמש למסלה העולה מבית אל שכמה מנגב ללבונה ופירוש המקרא הנה חג ה' מימים ימימה בשילה שעומד בצפון בית אל ברוח מזרח ומערבו במזרח המסלה כנגד דרום הלבונה כגון זו... ונוסח בריתא זו שנויה בתלמוד המערב שבמסכת שביעית פרק ששי ובתוספתא בסוף מסכת אהלות בהפך והוא שאמרו שם העיד ר' יהודה הנחתום על שער מזרחי שהוא טהור המהלך מעכו לכזיב וימינו למזרח הדרך הרי הדרך טהורה משום ארץ העמים וחייבת במעשר ושביעית שמאלו למערב טמאה ופטורה וכו' ומכל מקום גדולי המחברים כתבוה בנסח שבכאן והדברים נראין שלא לדחותה מכח ירושלמי ותוספתא וכל שכן שאין השמועה מתישבת לאותן הדברים ואע"פ שמקצת חכמי צרפת מבלבלים בשבילה ביאור השמועה:

גט שנכתב בספינה בתוך הנהר אם מקום אותו נהר שנכתב בו הגט הוא מתחום ארץ ישראל הרי היא כנכתב בארץ ואין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אפי' היו העדים והבעל מחוצה לארץ ואם הוא מתחום חוצה לארץ הרי הוא כנכתב חוצה לארץ אפי' היו העדים והבעל מארץ ישראל וכן הדין והענין אם נכתב בים הגדול שאם מקום שבים שבו נכתב הגט הוא מתחום ארץ ישראל הרי הוא כנכתב בארץ ולא כל שהוא כנגד ארץ ישראל הוא מתחום ארץ ישראל שאין הלכה כר' יהודה שסובר שכל הים שהוא כנגד אויר ארץ ישראל עד אוקיינוס הוא מתחום ארץ ישראל אלא רואין כאלו חוט מתוח מטורי אמנוס שהוא בצד מערב בצד צפוני של ארץ ישראל עד נחל מצרים שהוא דרומי מערבי וכל שנכנס מן הלשונות של ים או מן הנסין שבה ר"ל איי הים שהוא מקום יבשה מן החוט ולפנים הוא מתחום ארץ ישראל מן החוט ולחוץ כחוצה לארץ ואין חלוק באלו בין ספינה גוששת לשאינה גוששת:

ולענין ביאור זו שהביאו מתחומי הארץ ושאלו איזו ארץ ישראל ואיזו חוצה לארץ פירושה ברוח צפונית מערבית ואמר שכל ששופע ויורד מאותו צד מטורי אמנוס ולפנים ארץ ישראל וטורי אמנוס הוא הור ההר שכך תרגמוהו בתרגום ירושלמי והור ההר עומד על שפת הים ואמר שכל ששופע מחדו ולפנים לצד דרום אפי' היה השפוע מהלך יום או יומים או כמה הוא מארץ ישראל שאין משערין מרגלו אלא מחדו והשפוע ממנו ולחוץ כנגד צפון העולם הוא חוצה לארץ ולשונות של ים המערבי הנכנסין לצד צפון ולצד דרום כנגד אויר ארץ ישראל והנסין שבתוך אותם הלשונות והם הנקראין ניסין שבצדדין שלשונות של ים נמשכים לאותם הצדדים מהור ההר ולמעלה לצד צפונה של ארץ ישראל עד קפלוריא שהיא למעלה מהור ההר לצד הצפון ועד נחל מצרים לצד דרומה ויש בהם ניסין ואותם הניסין אתה למד צריך לשער בהם בחוט מתוח מן המזרח למערב ואומר שרואין כאלו חוט מתוח מקפלוריא עד אוקיינוס ממזרח למערב לצד הצפון וכן מנחל מצרים עד אוקיינוס ממזרח למערב לצד הדרום וכל מה שמן החוט ולפנים מצפון כלפי דרום מדרום כלפי צפון הוא מארץ ישראל:

עפר חוצה לארץ הבא בספינה לארץ ועומד עכשו בנהרות של ארץ ישראל אם זרעו בו זרעים וצמחו חייבים בתרומות ובמעשרות ושביעית נוהגת בהן כאילו צמחו בארץ ישראל עצמה בד"א בזמן שהספינה גוששת ר"ל שאין המים עמוקים והספינה נוגעת בקרקע ונמצאת יונקת מקרקע של ארץ ישראל ואע"פ שהספינה אינה נקובה סתם ספינה של עץ היא ובעץ אין צריך לנקוב שהעץ מתלחלח ואינו מפסיק יניקת הקרקע ויש מפרשין אותה בנקובה אלא שסתמו הנקבים ברגבי אדמה שלא יכנסו המים לתוכה אבל בספינה שאינה גוששת פטורה שאין כאן יניקה וכן עציץ נקוב שיש בו עפר חוצה לארץ והוא מונח על הארץ על גבי יתדות הרי הוא כספינה שאינה גוששת ופטור וכל שכן כשאינו נקוב אלא שסתם עציץ הוא של חרס וכל שהוא של חרס החרס מפסיק יניקתו אלא אם כן הוא נקוב וזהו שאמרו בתוספתא הטומן את הלוף בשביעית כיצד יעשה יניחנו בעציץ של חרס כדי שלא יצמח ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים והענין הוא שאסור לזרוע בשביעית וזה שיש לו לוף בשביעית ורוצה להטמינו תחת הקרקע יטמינהו בכלי חרש כדי שלא יצמח שאילו היה של עץ היה יונק וצומח וזו היא שיטת חכמי התוספות ואף הם הביאוה ממה שאמרו במנחות פרק כל קרבנות הצבור פ"ד ב' המעביר זרעים בעציץ וספינה מביא וקורא ותניא אידך מביא ואינו קורא עציץ אעציץ לא קשיא כאן בנקוב כאן בשאינו נקוב ספינה אספינה לא קשיא כאן בשל עץ כאן בשל חרס כלומר הא דאמר מביא וקורא בעציץ נקוב ובספינה של עץ והוא הדין בעציץ של עץ אע"פ שאינו נקוב שכל שהוא של עץ אין העץ מפסיק יניקתו הואיל ועל הארץ הוא אלא שסתם עציץ של חרס וכל שאינו נקוב החרס מפסיק כמו שביארנו והא דאמר מביא ואינו קורא בעציץ שאינו נקוב הואיל וסתמו של חרס ובספינה של חרס אע"פ שסתמה של עץ שמאחר שזו של חרס וספינה ודאי אינה נקובה אין כאן יניקה ולמדת שכל שאתה מצריך בעציץ שיהא נקוב פירושו בשל חרס שכך הוא סתמו וזהו שאמרו כתבו על חרס של עציץ נקוב זו היא שיטת התוספות בשם גדולי צרפת והוא עיקר אבל גדולי הרבנים סוברין בהפך שכל שהוא של חרס אין צריך בה לנקוב שאין החרס מפסיק הואיל וממין הארץ הוא בטבעו למשוך את הלחות ויונק אבל העץ מפסיק ומצריכין בו נקוב ופירשו בסוגיא זו בעפר ספינה כשהיתה הספינה של חרס ובעציץ נקוב כשהוא של עץ וזהו שהצרכנו בו לנקוב וזו של מנחות פירשו בה ספינה אספינה וכו' כאן בשל עץ כלומר הא דאמר אינו קורא והא דאמר קורא בשל חרס ויש בפירושו מן הקושיות בריתא של לוף שהזכרנו ושמועת כתבו על חרס של עציץ נקוב וכן סוגיית של זו שבמנחות שלשיטתנו היא שנויה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון כלומר זו שאינו קורא בשל עץ ולשיטת גדולי הרבנים היא שנויה על ראשון אחרון ויש מפרשין שבעציץ אין בו הפרש בין של עץ לשל חרס שבשניהם צריך נקוב אבל ספינה שעומדת במים בשל עץ אין העץ מפסיק יניקתו ואף זה נכון והרבה מפרשים בלבלו את הדברים בדרכים משובשים שלא ניתנו ליכתב ולענין בכורים מיהא הלכה שכל שהוא גדל בעציץ אפי' נקוב ובספינה אינו מביא ממנו כלל כמו שיתבאר במקומו:

ממה שכתבנו למדת שכל שהעציץ מונח על גבי יתדות אע"פ שהוא נקוב אינו כמונח בקרקע וכן ביארנוה לענין שבת בפרק המוציא פ"א ב' שכל שהוא מונח על גבי יתדות כתלוש הוא ומכל מקום לענין שביעית אמרו בפרק השולח ל"ז א' אין כותבין פרוסבל אלא על הקרקע או על עציץ נקוב והקשה נקוב אין שאינו נקוב לא והא איכא מיהא מקומו ותירץ דמונח אסיכי אלמא שאף המונח על גבי יתדות הואיל ונקוב הוא קרקע מקרי ואיפשר שלענין פרוסבל הקלו:

בפרש"י בד"ה רצועה נפקא לעולם עכו בצפון ריבוע דא"י אלא שרצועה כו' עכ"ל לדברי התוס' שכתבו לעיל בשם הירושלמי דעכו היתה חציה בארץ וחציה בחוצה לארץ כו' צ"ל דלא היתה עכו כולה מכלל הרצועה אלא החצי ממנה וציורה כזה*:

בד"ה ואמר רב פפא כו' (ועבר) [וע"כ] מזרחה שמש אמסילה קאי שילה מצפון לבית אל ובמזרחה של מסילה ובדרומה של לבנה עכ"ל והציור כזה*:

תוס' בד"ה עציץ נקוב כו' ומדלא משני כו' מכלל דשל חרס כו' ואתא לאשמועינן חדוש אחר בספינה כו' עכ"ל ר"ל דעציץ לפרש"י ליכא אלא שלעץ ולא היה יכול לחדש בו לתרץ דכולה באינו נקוב כמו שמחלק בספינה כאן בשל עץ כאן בשל חרס דספינה ודאי דאיכא בו נמי של חרס ואפילו אינו נקוב כנקוב הוא וכן להיפך לפירוש רבינו תם לקמן דעציץ ליכא בשל חרס ולא היה יכול לחדש בו דכולה באינו נקוב כמו שמחלק בספינה דספינה ודאי דאיכא נמי של עץ ולשני הפירושים ה"מ לתרוצי נמי בספינה כאן בנקוב כאן באינו נקוב כמו בעציץ אלא דאתי לתרוצי תירוץ אחר בספינה שלא היה יכול לתרץ בעציץ כן נראה לפרש דבריהם הכא אבל בחידושי רשב"א כתב לפירוש רבינו תם הא דלא משני כאן בנקובה כאן באינה נקובה כדמשני בעציץ לפי שאין דרכה של ספינה לינקב ואין צורך לזה כי הוא מיושב כמו לפרש"י שכתבו הכא ומיהו בתוס' בפרק כל הקרבנות כתבו גם לפרש"י לפי שאין דרכה של ספינה לינקב ולדברי התוס' דהכא אין צורך כמו שכתבתי ודו"ק:

בא"ד וא"ש דסתם ספינה הוא של עץ כו' עכ"ל נראה דר"ל דא"ש בספינה דהכא סתם שלא פירש התלמוד בו משום דסתמא של עץ הוא מיהו בברייתא התם מוקי התלמודא סתמא דברייתא בשל חרס דהתנא לא צריך לפרש אבל לפרש"י צריכין לומר מה שלא פירש התלמוד הכא דאיירי בשל חרס משום דסתמא של חרס הוא וזה אינו שהרי אנו רואים דרוב ספינות של עץ הוא ודו"ק:

ע"ב לא אענך כו' שוב אין מראין כו'. כיון דבעני משתעי ועניתיך לא שייך למימר לא אענך עניות ממש אלא אין מראין לו עוד מכאן ולהבא סימני עניות דמתוך מצות הצדקה יזכה לעשירות:

ע"ב גמ' אמר אביי רצועה נפקא וכו'. נ"ל דהציור הוא לפי התרצן וגם לפי מה שכתבו התוס' לעיל דעכו חציו א"י וחציו ח"ל. כזה והוצרכתי לצייר כן כדי ליישב מה שכתבו התוס' בריש פירקי' בר"ה ואשקלון וכו' דעכו מקצתו א"י ומקצתו ח"ל ע"ש:

תוס' בד"ה ויהיב תנא כו' דלאו אשנויא פריך כו'. נ"ב פי' לאו אשנויא דרצועה לחוד פריך אלא אלישנא דברייתא קדייק אבל לעולה אאביי פריך דאי לאו אביי לא הוה קשה דשפיר הוה קרי ליה דרך דקאי אכל הגבול עד א"י ודו"ק:

בד"ה אר"י כו' ר' יהודה דמתני' יחיד במקום רבים כו'. נ"ב פי' דהוא מפרש התנא קמא אבל הת"ק גופא לא ידיע לן אי סבר הכי וק"ל. בד"ה עציץ נקוב כו' אגג וחורבה ועציץ ר"ת כו'. נ"ב שמעתי שיש מפרשים שהוא משני רישא תחלה ר"ל הברייתא ראשונה שאמרה מביא וקורא מפרש תחלה ולא נהירא כי כמה פעמים משני סיפא תחלה אלא זהו הדוחק דלא הוה דומיא דאינך ולא משום שהיא ראשונה אלא נראה שהוא ר"ת כי הוא המפרש דבחרס יש לחלק בין נקוב לאינה נקוב אבל בעץ לא בעי נקיבה וכן כתבו התוס' להדיא בפרק כל הקרבנות שמתחלה היה ר"ת מפרש כן ע"ש:

גבי' למימרא דעכו בצפונה כו' פרש"י בסוף הצפון. הא ודאי דלצפונה קיימא רק כיון דמשער הגבול בעכו ע"כ צ"ל דקיימא בסוף צפון דא"י ובברייתא משמע דמעכו ולהלן עדיין א"י וכזיב קיימא בסוף צפון והציור כזה. (ת) (עיין בסוף הספר הציור סי' א') כמו גבול צפון כיון דקיימא במקצוע. וכיון דחציו דעכו היה ח"ל צריך לצייר כזה. (עיין הציור סי' ב') רק לפי"ז הו"ל לעשות בה גבול מזרח:

גמ' לא קשיא הא ר"י הא רבנן. קשה דלמא אף לרבנן אף דחייב מדאורייתא מ"מ אפשר דמדרבנן הוי כתלוש כמו פרפיסא [שהביאו התוס' בד"ה דלמא לא הוא] ולכן לענין גט מדרבנן צריך לומר בפנ"כ ז"א דכיון שנקרא שם א"י עלי' דחייב במעשרות אינו צריך לומר בפנ"כ:

ברש"י בד"ה ואמר ר"פ כו' וע"כ מזרחה שמש אמסילה קאי. דא"ל מזרח א"י ודו"ק:

ברש"י בד"ה המביא גט בספינה וכו' וקס"ד דבנהרות דא"י קאמר. לכאורה כיון שסובר שהברייתות לא פליגי [מהו א"י] ואיירי בחד גוונא [לא בנהרות חלוקות] אף דס"ד בים מ"מ פריך שפיר:

בתוס' בד"ה ה"ג כו' ומיהו י"ל וכו'. מ"מ אינו נכון כ"כ דהול"ל למזרח הדרך למה לו להזכיר ימינו ודו"ק:

בתוס' בד"ה הא ר"י כו'. אגופא דברייתא דמביא עבר בלא הא דהכא פשיטא דאין מקום [להקשות] דמובלעות לענין מעשר מאן דכר שמיה ומנ"ל אבל אגופא דמביא גט בספינה [הו"ל להקשות] י"ל דלמא המים מצד עצמן ואף העפר שתחתיו אין לו דין א"י כאוקימתא דרב נחמן בר יצחק וק"ל:

בא"ד ואומר ר"י וכו'. בסמוך ע"כ לא קאמר ר"י כו' הומ"ל אלא בספינה שעפר שתחתיו לאו בר זריעה הוא אלא משום דעציץ ע"ג יתידות איירי בכל גוונא אף אם עומדות על גבי מים דומיא דספינה. ועי"ל דדוקא לענין דנקרא שם א"י עליו לענין גט כיון דשם א"י עליו לענין זריעה ע"ג קרקע שתחתיו בזה יש לחלק אבל לענין חיוב מעשר גופיה לא ודו"ק:

בתוס' בד"ה עציץ נקוב וכו' כאן בשל עץ וכו'. לכאורה מוכח כפשטיה דע"כ בשאינה נקובה ואפ"ה של חרס מביא וקורא דא"ל שניהן בנקובין א"כ מ"ש של עץ מחרס ועוד דהא קתני בעציץ דהוא של עץ דמהני נקיבה ואולי שלא תימא כאן בשל עץ ונקוב וכאן בשל חרס ואינו נקוב לזה כתבו מדלא משני כאן בנקובה כו' ותרוייהו בשל חרס כי היכי דמשני בעציץ והכל של עץ [ומחלק] בין נקובה לשאינו נקובה דהוי שפיר חידוש אחר בספינה שאין בעציץ אלא ש"מ דבחרס אינו נקוב כנקוב ושלא תקשי אכתי לישני הכל בספינה של עץ וכאן בנקובה וכו' [דהא א"ל ודאי דסתם ספינה של חרס דפשיטא דלא זה מגוף דברי המחבר במוסגר] לז"א דא"ר הוי ממש שינויא דעציץ כו' ובא לאשמעינן חידוש כו' וא"ל לישני בעציץ כאן בשל עץ כאן בשל חרס כו' ובספינה הכל בשל עץ כאן בנקובה כו' דלמה יתרץ כן הא סתם עציץ הוי של עץ טפי ניחא לשנוי בהכל של עץ וספינה הוא ג"כ של חרס וק"ל:

בא"ד ורשב"ם הביא כו'. דאפילו סתם עציץ היכא שלא הזכיר עציץ חרס כבפרק ב':

בא"ד אלמא סתם עציץ של חרס היא. עיין ברשב"א שפירש הקושיא בענין אחר [דמדטומן הלוף בעציץ חרס מליאה עפר שלא יצמח ש"מ דחרס שאינו נקוב אינו יונק] אבל התוס' שלפנינו לא ניחא להו להקשות כן כי אין פירושו שטומנו בתוך העציץ המליאה עפר רק ממלא עציץ מהלוף בלא עפר וטומנו בעפר שנותן העציץ יחד תוך העפר:

בא"ד וא"ש. שהרי עינינו רואות דסתם ספינה של עץ הוא. ולכך לא מתרץ בספינה כאן בנקובה כו':

בא"ד א"נ כאן בנקובה כו' ר"ל לפרש"י אבל לפירוש התוס' סתם ספינה של עץ ואינה נקוב כנקוב. ובתוס' מנחות גם הרשב"א כאן כתב בע"א מהתוס' שלפנינו פה ע"ש:

בתוס' בד"ה דלמא לא הוא כו'. פרפיסא היינו עציץ וע"ש והוא מבואר:

גמרא למימרא דעכו לציפונה דא"י קיימא ורמינהו כו'. ק"ל לפיר"י בתוס' לעיל במתני' ד"ה ואשקלון דאפי' בצד של א"י צ"ל בפ"נ לפי שהוא בסוף הגבול ורחוק מעיקר ישוב א"י כו'. מאי פריך הכא דאף א"ת שהיא משוכה מסוף הצפון לצד דרום בכמו פרסה (דמש"כ רש"י השתא כו' משוך כו' יום או יומים כו' אינו מוכח מהברייתא) מ"מ היא רחוקה מעיקר כו' ולכן צ"ל בפ"נ:

שם מימינו למזרח הדרך כו'. ועי' גי' הגר"א ז"ל. וק"ל דהא סוף א"י לצד מערב הוא עד הים הגדול כדלקמן. ואולי עולי בבל לא כבשו כ"כ עד הים ועמש"כ רפ"ו בשביעית. או דעכו וכזיב המה בנסין שבים עי' לקמן (ח):

רש"י ד"ה ואר"פ. דהא מצפונה לבית אל כתיב וע"כ כו'. ק"ל דילמא קיימא בצפונה מזרחה לבית אל:

תד"ה ויהיב. ומפרש ר"ש כו'. גם פירושו דחוק. ולעד"נ דה"פ דהנסיון מעיד דדרכים הקטנים עשויין להשתנות אם מחמת קלקולם מגשמים או מריבוי החול וכובשים להם דרך מן הצד. ולזה פריך שפיר דמאי סימנא הוא כיון דעשוי להשתנות וכדאמר התנא בעצמו עד שיודע לך כו' ומייתי מדר"פ דקרא נמי מסמן במסילה:

תד"ה עציץ. מתוספתא דשביעית כו' רמ"א דרך ארץ כו'. במנחות לא העתיקו ב"ת אלו. ואנכי חפשתי בתוס' דשביעית ולא מצאתי:

בא"ד ואף ע"ג דשכיחי וגמירי כדי שלא תחלוק כו'. ק"ל והלא הת"ק ור"ג דמתניתין ל"ל שלא תחלוק ור"א הוא דאית ליה וא"כ הוה מצי לאוקמי ב' הברייתות כר"י והא ת"ק ור"ג והא ר"א:

גמ' היה מהלך מעכו לכזיב. נ"ב עלח"ש רפ"ו דשביעית במהדורא:

שׁוּב אֵין מַרְאִין לוֹ סִימָנֵי עֲנִיּוּת. יש להבין מהיכא משמע זה? ונראה כי יש עני מלגאו שהוא באמת עני ואין לו פ"ק [פרוטה קטנה] אך הוא עשיר מלבר כי בעיני העולם הוא מוחזק לעשיר כי חסרונותיו לא נודעו ולא נתפרסמו וזה חצי נחמה שיוכל ללות לפי שעה לצרכו ויוכל לקנות סחורה בהקפה כדי שירויח בה ויתפרנס חיי שעה, אך יש עני כפול שהוא עני מלגאו שאין לו כלום אפילו פ"ק והוא עני מלבר שנודע לעולם שהוא עני מפני שרואין בו סימנים המעידים ומודיעים על עניותו דחסרונו ניכר לכל.
וכאן אמר 'לֹא אַעֲנֵּךְ עוֹד' (נחום א, יב) הנה תיבת עוֹד לשון יתר אך נרמז בה עניות כפולה שיש בו סימני עניות שבזה נמצא הוא עני מלגאו ועני מלבר והיינו אות ע' של עוֹד הוא עני ונשאר דּוּ רוצה לומר שתים נמצא עוֹד הוא 'דּוּ עָנִי' והיינו שאין לו סימני עניות כי מי שיש לו סימני עניות הוא עני מלגאו ועני מלבר.

שוב אין מראין לו סי' עניות. ע"ד הלצי אמרתי כי סימני עשירות מקמצין וסי' עניות ההיפך לב רחב ופזרון אלא שמצטער שאינו יכול וכל זה ממעשה יצר הרע שמקמץ לב העשיר שלא יעשה צדקה ויאבד עולמו. ומניח להעני רוחב לבו כדי שיצטער בעוה"ז לכל הפחות. אמנם כשעושה צדקה אזי היצה"ר ממיתו ומדיחו להיות קמצן כמו העשיר ונמצא שוב אין מראין לו סי' עניות:

מימינו למזרח הדרך וכו' בתוספתא הגי' בהיפך מימינו למזרח טהורה וכו' ולפי גיר' שלפנינו ברש"י שעכו בקצה מזרחית צפונית א"כ ק' קצת גירסת התוספתא שא"כ יהי' מזרח הדרך שהוא שלא כנגד ריבוע של א"י יש לו דין א"י ושמאל הדרך שהוא נגד ריבוע של א"י יהיה דין חוץ לארץ אבל באמת צור נדפס בטעות והדבר ידוע כי עכו במקוצע מערבית צפונית של כיבוש עולי בבל ושיירות מצויים כעת מהתם להכא וכ"כ בס' כפתור ופרח פי"א וכ"כ תוי"ט פ"א מחלה וא"כ על הגי' שלפנינו קשה כנ"ל וגי' תוס' ע"ש וק"ל:

תני חדא המביא גט בספינה כל האי סוגי' ודלקמן בנסין שבים ידוע הי' להם דגמירי ושכיחים אבל אם יש להם דין חו"ל צ"ל משום שלא תחלוק בחו"ל ולא דמי לבבל דמפורסמת בפני עצמה כמ"ש חי' ר"ן לעיל:

עציץ נקוב. עיין שבת צ"ה ע"ב וכתבתי שם בחי' וז"ל מכאן הקשו תוס' אפירש"י בפ"ק דגיטין והמדקדקים בלשונו יראה דלק"מ דרש"י מדקדק שם דוקא בעומד על הקרקע אבל בעומד באויר שפיר בעי נקיבה. ומיושבים כל קושי' תוס' שם ובמנחות עכ"ל שם בחידושי:

גמרא אמר אביי רצועה נפקא. ואין להקשות דאכתי קשה אתנא דידן דאמר מעכו לצפון דהו"ל למימר מכזיב לצפון הא ליתא דנראה דאותו רצועה לא כבשו עולי בבל וכן משמע להדיא בפ"ז דשביעית כמ"ש הברטנורא שם ועי"ל דכיון דרצועה זו לכל צדדים היה ח"ל א"כ כל העיירות שסביבותיה לא מיקרי מובלעות מש"ה קתני דעיירות הסמוכות לשם היו מא"י ועיין בת"'ט דשביעית שהאריך בענין הרצועות ומייתי גירסא להיפך עיין שם:

תוספות בד"ה ויהיב תנא כו' ומפ' רבינו שמואל כו' דהו"ל למימר וימינו למזרח כו' עכ"ל. ויש לדקדק דלדבריהם קשיא אמאי נקט כלל למזרח הדרך או למערב הדרך והו"ל למימר בקצרה המהלך מעכו לכזיב מימינו טמאה משום ח"ל ומשמאלו טהורה ותו ליכא למיטעי אלא דבאמת לא מצי למיתני הכי דהא לקושטא דמלתא משמאלו לאו בכל ענין טהור דמשהגיע מצד שמאל נגד גבול עכו ודאי טמא משום ארץ סוריא כל צד שמאלו לצד מערב דוק ותמצא שכן הוא אלא ודאי דהא דקתני משמאלו למערב היינו דדוקא לשמאל הדרך סמוך לדרך ממש וא"כ קשה לפרש כפי' התוספות אבל לפי' רש"י ז"ל א"ש דלא שייך לומר דגבול א"י קא נקיט כקושית התוס' דאין זה גבול דכיון דכל העיירות שכנגדה לצד מערב ודאי טמאים אלא סמוך לדרך ממש טהור ומקשה שפיר ויהיב תנא סימנא ואין להאריך יותר ודו"ק:

בגמרא תני חדא המביא גט בספינה כמביא בא"י כו' ולכולהו אוקימתי משמע דתליא בהא אי דינו כא"י לשאר מילי ואע"ג דלענין מוליך ומביא תליא אי גמירי לשמה או לא ולטעמא דרבא אי מצויין לקיימו אפ"ה א"ש דשלא תחלוק במדינת הים השוו מידותיהם לגמרי וכן כתבו התוספות במנחות דף פ"ה עיין שם:

רש"י בד"ה עפר ח"ל כו' והספינה של חרס וא"צ לינקב כו' כדאמרינן במנחות עכ"ל. ויש לדקדק דהא במנחות אליבא דר"ל משנינן הכי רומיא דמתניתין אברייתא אבל לר"י מסקינן שם דתנאי היא ותו לא צריכינן לאיפלוגי בין של עץ ושל חרס ולא בין נקובה לשאינה נקובה וכיון דקי"ל כר"י מנ"ל לחלק והנראה בזה דהא ודאי חזינן בכולהי דוכתי דמחלק הש"ס בין נקובה לשאינה נקובה כדאיתא בשבת ופשיטא ליה לרש"י נמי דספינה א"א שתהא נקובה א"כ ע"כ ספינה דהכא בשאינה נקובה איירי וממילא צ"ל דר"י מודה בהא אלא ברייתא דקתני מביא ואינו קורא היינו משום דלא קרינן ראשית אדמתך כיון דס"ל לר"י במנחות אם הביא לא קידש כן נ"ל דעת הרמב"ן ז"ל ודו"ק:

תוספות בד"ה עציץ נקוב פי' בקונטרס כו' ומדלא משני וכו' עכ"ל. ולא ידעתי מי הכריחם לזה דבלא"ה נראה דפשיטא ליה לרש"י ז"ל דספינה אינה עשויה לינקב וא"כ מדקתני במנחות בספינה מביא וקורא על כרחך היינו בשל חרס וא"צ לנקוב וע"כ דהכי הוא דפשיטא לרש"י הא מילתא מסברא דאל"כ מי הכריחו לפרש בשמעתין דספינה דלעיל של חרס היא ואמאי לא מוקי לה נמי בשל עץ ובנקובה אע"כ כדפרישית ואפשר ליישב על דרך שכתבתי בסמוך דקשיא להו לתוספות עמ"ש רש"י ז"ל כדאמרינן במנחות ובאמת מסוגיא דמנחות לכאורה לא מוכח מידי דאליבא דר"ל קאי אבל לר' יוחנן א"צ לחלק בכך ועל זה כתבו דהא אליבא דר"ל נמי לא הוי צריך לחלק בכך דהוי מצי לאוקמי נמי בספינה של עץ ולחלק בין נקובה לשאינה נקובה אע"כ מדמחלק הש"ס בכך אלמא שרוצה הש"ס לאשמעינן חידוש אחר דקושטא דמילתא בחרס א"צ לנקוב וכיון דהש"ס מסברא דנפשיה פשיטא ליה הכי ולא מחמת קושיא א"כ מדר"ל נשמע לר"י דלא פליגי בהכי אלא דמלשון התוספות בעצמו מוכח במנחות דסתם ספינה א"א לנקוב לרש"י וא"כ צ"ע אמנם שם חזר ר"ת עצמו ממה שפי' כאן ופי' להיפך דבשל עץ מהני נקובה ובחרס מפלגינן ולפ"ז משמע דאיכא ספינה דמנקבא לכך הוצרך לפרש כאן דלא משמע ליה לרש"י ז"ל לפרש כן מטעמא שכתבו ודו"ק ועיין בתוספות מנחות באריכות ומכלל הדברים יבואר שיש ליישב שיטת רש"י ז"ל ממה שהקשו בתוספות ואין להאריך כאן:

ועניתיך לא אענך עוד. סיפיה דההוא קרא הוא: למימרא דעכו לצפונה דארץ ישראל קיימא. בסוף הצפון: מימינו למזרח הדרך. השתא משמע לן דעכו קיימא בגבול מזרחה של ארץ ישראל משוך ממקצוע צפונית יום או יומים לצד הדרום וכזיב במקצוע מזרחית צפונית ודרך המהלכת מעכו לכזיב היה גבול מזרח לא''י הילכך כשמהלך מעכו לכזיב דהיינו מדרום לצפון הוי ימינו למזרחית הדרך: טמאה. הארץ שהיא לימין המסילה: משום ארץ העמים. דגזרו טומאה על ארץ העמים: ופטורה כו'. כדין חוצה לארץ: עד שיודע לך כו'. כלומר לעולם חזקת ימין הדרך מעכו ועד כזיב ארץ העמים אלא א''כ תבא למקום שיאמר לך בקי כאן הדרך מתעקם ונכנס לתוך א''י קצת וימין הדרך הוי ארץ ישראל: למערב. הדרך: לבלבו. שם מקום אלמא עכו משוכה לצד דרום וכזיב במקצוע: רצועה נפקא. לעולם עכו בצפון ריבועא דא''י היא אלא שרצועה קצרה יוצאת עוד מעכו לצד צפון והיא מא''י: ויהיב תנא סימנא. אתמוהי מתמה מי חשיבא חדא רצועה לאתנוחי תנא סימנא עלה: קרא נמי יהיב סימנא. רצועה כגון מסילה: ואמר רב פפא למזרחה של מסילה. קאמר קרא דקיימא שילה דהא מצפונה לבית אל כתיב ועל כרחך מזרחה השמש אמסילה קאי שילה מצפון לבית אל ובמזרחה של מסילה ובדרומה של לבונה: המביא גט בספינה. שנכתב בספינה וקא ס''ד דבנהרות דארץ ישראל קאמר: כמביא בארץ ישראל. כאילו מביאה דרך יבשה ואין צריך לומר בפני נכתב: ותניא אידך כמביא בחוצה לארץ. שהנהר אין לו תורת יבשה לכל תורת הארץ: עפר חוצה לארץ הבא בספינה לארץ. וזרעו בספינה וצמחה והספינה של חרס היא ואינה צריכה לינקב אם היתה מונחת בקרקע כדאמר במנחות (דף פד:): חייבת במעשר ובשביעית. שהנהרות שבארץ ישראל הרי הם כארץ ישראל: גוששת. מגששת בקרקע שאין המים עמוקים: עציץ. של עץ נקוב המונח על גבי יתדות: באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן. לרבנן אוירא כמאן דמנחא דמי ולרבי יהודה לא מיחייב במעשר מדאורייתא עד דמנחא אארעא:

הכי גרסי' בתוספתא מימינו למזרח הדרך. ולא גרסי' וימינו דכיון שהולך מעכו לכזיב לעולם ימינו הוי למזרח הדרך ומיהו י''ל דפעמים הדרך מתעקם ואין ימינו למזרח: ויהיב תנא סימנא הכי. פי' בקונטרס ומי חשיבא חדא רצועה לאתנוחי בה סימנא וקשה וכי אין לתנא לציין גבולי ארץ ישראל ועוד מאי ראיה מייתי מרב פפא דאמר למזרחה של מסילה התם יהיב קרא סימנא לשילה אנה היא על ידי מסילה ומפרש רבינו שמואל דלאו אשינויא פריך אלא אברייתא דקתני למזרח הדרך ולמערב הדרך וכי דבר מועט כמו דרך שייך למימר בו מזרחו או מערבו דהוה ליה למימר מימינו למזרח סתם ומייתי מדרב פפא דאמר למזרחה של מסילה דמזכיר מזרח אמסילה: הא רבי יהודה הא רבנן. אע''ג דקרקעית המים הויא כארץ ישראל גרע הכא ממובלעת דלעיל ואם תאמר ומה ענין גט אצל מעשר אטו המביא גט בעלייה בארץ ישראל יחשב כמביא בחוצה לארץ משום דעפר הבא שם מחוצה לארץ פטור ממעשר ואומר ר''י דלא דמי דעלייה קרקע שתחתיה בר זריעה היא וראוי להתחייב במעשר ושביעית מה שאין כן בספינה: אמר ר' יהודה אימתי. משמע דאימתי דר' יהודה בא לחלוק ואם תאמר בפרק חלון (עירובין דף פא:) ובזה בורר (סנהדרין דף כד:) אמר ר' יהושע בן לוי כל מקום שאמר ר' יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש ור' יוחנן אמר אימתי לפרש ובמה לחלוק אלמא לכ''ע אימתי לפרש וי''ל דר' ירמיה דהכא סבר כרמי בר חמא דאית ליה בפרק זה בורר (שם דף כה.) דאפי' אימתי לחלוק ולפי זה לא גרסי' בשמעתין אמר ר' יוחנן עציץ נקוב המונח על גבי יתדות באנו למחלוקת ר''י ורבנן כמו שכתוב במקצת ספרים דר' יוחנן אית ליה אימתי לפרש אלא אמר רב הונא ואית דגרסי ר' זירא כדאיתא ברוב ספרים ועוד י''ל דנראה כספרים דגרסי בס''פ חלון (עירובין ד' פא:) כל מקום שאמר רבי יהודה במשנתנו אימתי ובמה כו' דדוקא במשנה אימתי לפרש אבל בברייתא לא ותרי תנאי אליבא דר' יהודה והכא ברייתא היא דהא במשנה במסכת חלה (פ''ב מ''ב) לא מסיים בה אבל אין הספינה גוששת פטורה כדמסיים הכא ונהי דבמתני' דחלה בא לפרש בברייתא בא לחלוק אבל קשה דבפ' חלון ובפרק זה בורר פריך מכח ברייתא דקתני וחכ''א ומוכח מברייתא דבמתני' נמי אתא לחלוק וי''ל דהוה מצי לשנויי ההוא תנא אחרינא הוא דבמתני' לעולם בא לפרש אלא משום דמשכח תנא בהדיא קא משני ההיא ר' יהודה משום ר' טרפון היא דתניא כו' וכן צ''ל דדוקא במשנה אימתי לפרש דבפ' כסוי הדם (חולין דף פח.) תניא וכסהו מלמד שכל דמו חייב לכסות מכאן אמרו דם הניתז כו' אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא וטעמא דר' יהודה מפרש התם דקסבר דמו מקצת דמו וע''כ דפליג את''ק דבהדיא קתני תנא קמא כל דמו ופוסק התם ר''ת כר' יהודה דבמתניתין דהתם בא לפרש ומיהו שמא רבנן דברייתא עיקר והוי ר' יהודה דמתניתין יחיד במקום רבים דברייתא וכהאי גוונא איכא בפרק קמא דסוכה (דף יד): עציץ נקוב. פירש בקונטרס דספינה דלעיל של חרס ואינה צריכה לינקב אם היתה מונחת בקרקע כדאמרי' במנחות אבל עציץ של עץ בעי נקיבה ונראה דראייתו. מסוף פרק כל הקרבנות (מנחות דף פד:) דאמר תנא חדא שבגג ושבחורבה שבספינה ושבעציץ מביא וקורא ותניא אידך מביא ואינו קורא ומשני עציץ אעציץ לא קשיא כאן בנקוב כאן בשאינו נקוב ספינה אספינה נמי לא קשיא כאן בשל עץ וכאן . בשל חרס ומדלא משני בספינה כאן בנקובה כו' מכלל דשל חרס אפי' אינה נקובה הויא כנקובה ואתא לאשמועינן חדוש אחר בספינה שאינו בעציץ וקשה לפירושו דאמר לקמן בפ''ב (דף כא:) כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר משמע דחרס בעי נקיבה דאי לאו הכי מאי רבותא הוא בנקוב טפי מבשאינו נקוב ומשמע נמי דעציץ של חרס הוא ורבינו שמואל ב''מ הביא מתוספתא דשביעית דתניא הטומן את הלוף בשביעית ר''מ אומר דרך ארץ טומנו בעציץ שלא יצמח ואע''פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר ונתתם בכלי חרס וגו' אלמא סתם עציץ של חרס הוא ונראה לר''ת להפך דשל חרס בעי נקיבה ושל עץ לא בעי נקיבה שהוא מתלחלח יותר מן החרס ואתי שפיר דסתם ספינה היא של עץ ובמנחות (דף פד:) נמי מוכח דקאמר כאן בשל עץ כאן בשל חרס שמזכיר תחילה אותו שמביא וקורא כמו שמזכיר כי משני התם אגג וחורבה ועציץ והכא לא מצי לשנויי כאן בשל חרס כאן בשל עץ א''נ כאן בנקובה כאן בשאינה נקובה כדמשני התם דנהי דהיכא דאינה גוששת לר' יהודה מדהויא חו''ל לענין מעשר חשיבא נמי חו''ל לענין גט היינו משום כיון דשם חו''ל על המקום צ''ל בפני נכתב ואע''ג דשכיחי וגמירי כדי שלא תחלוק במדינת הים אבל בגוששת לר' יהודה ולרבנן אפי' בשאינה גוששת כיון דשם א''י על המקום אע''פ שמחמת הכלי אינו חייב במעשר בשביל כך לא יחשב כחוצה לארץ לענין גט: דילמא לא היא עד כאן לא קאמר רבי יהודה. כן הוא האמת דעציץ כמחובר דבפ' השולח (לקמן דף לז.) אמרי' אין כותבין פרוזבול אלא על עציץ נקוב ומוקי לה דמנחא אסיכי והא דקאמר הכא עד כאן לא קאמרי רבנן אלא בספינה משמע דבעציץ לכ''ע לא הוי כמחובר דיחויא בעלמא הוא והא דאמר בשבת בפרק המוציא יין (דף פא:) האי פרפיסא דמנחא אארעא ואנחה אסיכי חייב משום תולש היינו מדרבנן כדפי' התם בקונטרס.: