גיטין י ע"ב

דף י - ב

דאי לאו דכותי - שאילולי היה הכותי - "חבר" היה - המקפיד ומדקדק במצוות, לא ^[10] היה היהודי מחתים ליה - אותו - מקמיה - לפניו.

ומקשה הגמרא: אי הכי - אם כך - [שאכן מדובר באופן כזה] - עליך להכשיר אפילו שאר שטרות נמי - גם כן! אלא ודאי, מדוע בשאר שטרות אינך סומך על חזקה זו [ההנחה שהיהודי מכיר בכותי החתום שהינו "חבר"]. היינו משום שיש לומר, שבאמת הישראל הוא זה שחתם ראשון על השטר. אלא שמכיון שבשעת ראיית העדות היו שם בנוסף לכותי עוד כמה יהודים זקנים. והוא סבר שבעל השטר יחתים עמו את אחד הזקנים שהיו שם. לכן בבואו לחתום, הניח את מקום החתימה הראשון לאותו קשיש, מטעמי נימוס. והוא לא ידע שלבסוף יחתים שם בעל השטר את הכותי. וזהו שהגמרא אומרת: אלא אמרינן שבשאר שטרות אין לסמוך על החזקה, משום שיש לומר, רווחא שבק - הוא השאיר רווח. למאן דקשיש מיניה - לאותו הקשיש ממנו. אם כן יקשה: הכא נמי - גם כאן [בגט] אין כל חזקה, לפי שיש לומר: רווחא שבק למאן דקשיש מיניה.

ומכח הקושיא [שאין עליה מענה], מסיקה הגמרא:

אמר רב פפא: זאת אומרת - מדברי המשנה המכשירה עד כותי בגט ופוסלת בשאר שטרות, נלמד - שעדי הגט אין הם חותמין זה בלא זה. ולפי זה, בהכרח ראה היהודי שחתם על הגט את חברו הכותי חותם. ולפיכך יש להניח שאילולי שהיה יודע בו שהוא "חבר", ^[11] לא היה מניחו לחתום לפניו.

אבל עדי שאר שטרות, יכולים לחתום זה שלא בפני זה. ולכן, בהם יש לחשוש שהשארת מקום החתימה הראשון פנוי, נבעה רק מטעמי נימוס. ואין בה משום הוכחה שהכותי הינו "חבר", כי יתכן שהראשון לא ידע כלל שיחתימו כותי במקום הפנוי.

ושואלת הגמרא:

מאי טעמא - מהו הטעם שבגט קבעו חכמים שאין העדים מותרים לחתום זה בלא זה?

אמר רב אשי: גזירה זו היא משום שיש לחשוש שהבעל יאמר למספר רב של אנשים [כגון: לעשרה]: "כולכם כתבו גט לאשתי". וכפי שהמשנה אומרת להלן [דף סו עמוד ב], שבמקרה כזה צריך אחד מתוכם לכתוב את הגט וכולם יחתמו עליו. ואם תחסר חתימת אחד מהם, יהיה גט פסול. לפי שמאחר והבעל הקפיד לצוות על כך, הרי זה כאילו אמר בפירוש שהגט לא יחול, אלא אם כן יחתמו כולם. ^[12] ולכן תיקנו חכמים, שאף במקום שלא אמר הבעל "כולכם", צריכים עדי הגט לחתום זה בפני זה.

וכעת מתייחסת הגמרא לדברי רבי אלעזר שהוזכרו מקודם במהלך הסוגיא:

גופא - גופם של דברים - אמר רבי אלעזר: לא הכשירו בו [בגט], אלא עד אחד כותי בלבד.

ומקשה הגמרא: מאי קא משמע לן - מה בא [רבי אלעזר] להשמיענו. תנינא - הרי שנינו זאת כבר [במשנתנו]: כל גט שיש עליו עד כותי פסול כו'. משמע, שלא הכשירו אלא אחד. ועל כך אמרה המשנה: חוץ מגיטי נשים" - שכשר?! ומתרצת הגמרא: אי ממתניתין - אם הלימוד היה רק מלשון המשנה - הוה אמינא - הייתי אומר [כלומר, לומד מכך] אפילו תרי - שני [עדים כותים] - נמי

- גם כן כשרים בגט. והאי דקתני חד - ומה שהמשנה שנתה אחד - היינו משום שבשטרות אחרים אפילו עד אחד כותי נמי

- גם כן - לא כשר.

קא משמע לן - לכן, בא רבי אלעזר להשמיענו שבגט לא הוכשר אלא אחד.

אך הגמרא תמהה: בתרי לא - ושנים [כותים] בגט לא? והא קתני - והרי שנינו - בהמשך המשנה: "מעשה והביאו לפני רבן גמליאל לכפר עותנאי גט אשה, והיו עדיו עדי כותים, והכשיר אותו רבן גמליאל". ומבואר שהכשיר אפילו שני עדים כותים!

ומתרצת הגמרא: אמר אביי: תני - שנה [במשנה]: "עדו" בלשון יחיד, במקום "עדיו".

רבא אמר: לעולם תרי - באמת יש לגרוס "עדיו" - היינו שנים. ורבן גמליאל מיפלג פליג - חולק בכך על תנא קמא שהכשיר עד אחד כותי בלבד.

ואם תשאל: הרי בלשון המשנה קיימת סתירה בין הדין של תנא קמא למעשה של רבן גמליאל? תשובה: וחסורי מחסרא - לשון המשנה חסר הוא - והכי קתני - וכך יש לשנות [לאחר דברי תנא קמא]: "ורבן גמליאל מכשיר בשנים. ומעשה נמי

- גם, שהביאו לפני רבן גמליאל לכפר עותנאי גט אשה, והיו עדיו עדי כותים - והכשי ר".

מתניתין:

כל השטרות העולים - הנעשים - בערכאות ^[1] - בתי דין - של עובדי כוכבים, אף על פי שחותמיהם - העדים החתומים על השטרות הם - עובדי כוכבים - כשרים ^[2] הם. חוץ ^[3] - מגיטי נשים ושחרורי עבדים - שפסולים.

רבי שמעון אומר: אף אלו - גיטי נשים ושחרורי עבדים - כשרין. ולא הוזכרו בבית המדרש לפסול אותם, אלא בזמן שנעשו על ידי עובדי כוכבים, שכל אחד מהם הדיוט, ^[4] ואינו דיין.

גמרא:

שואלת הגמרא: קא פסיק ותני - התנא פסק דבריו ושנה בהחלטיות, שכל השטרות שחותמיהם עובדי כוכבים - כשרים, לא שנא שטרי מכר לא שנא מתנה - ולא חילק [שינה] בין שטרי מכר לשטרי מתנה - אלא הכשיר את כולם. והרי יש לחלק בדבר: בשלמא - נוח ומובן שמועילים הם לעניין מכר, שהרי יהיב זוזי קמייהו - משנתן [הקונה] מעות בפניהם [למוכר] - הוא דקנה את הממכר באותם מעות ששילם. ושטרא - והשטר - שעשו בפניהם. אינו אלא ראיה בעלמא הוא, ^[5] שיש לקונה. כדי שלמחר לא יטען המוכר מכרתי ולא קבלתי מעות. ולדבר זה, נאמנים דייני הגוים לפי דאי לא יהיב זוזי קמייהו - שאם לא היה נותן את הכסף בפניהם - לא הוו מרעי נפשייהו - לא היו מרעים את עצמם [כלומר מערערים את אמינותם].

אלא לעניין מתנה, שאינה נקנית בכסף, שהרי אין המקבל משלם עבורה. וכל קניינה נעשה על ידי מסירת השטר. ^[6] במאי קא קני

- במה הוא [המקבל] קונה אותה? וכי לאו בהאי שטרא - וכי לא בשטר זה. והרי האי שטרא - שטר זה - אינו שוה כלום, אלא חספא בעלמא - [כמו] חתיכת חרס - הוא?!

ומתרצת הגמרא: אמר שמואל: דינא דמלכותא דינא ^[7] - דינה של מלכות העובדי כוכבים מחייב את היהודים הנמצאים שם.

ואי בעית אימא - ואם תרצה [תירוץ אחר] אומר: תני - שנה במשנה - במקום חוץ מגיטי נשים "חוץ מבגיטי נשים". ובכך יהיו כלולים לפסול ^[8] כל השטרות שהם כגיטי נשים - שעל ידי השטר נגמר ומתהווה הדבר. והיינו, גם שטר מתנה, שעל ידו נעשה הקנין:

עתה דנה הגמרא בדברי רבי שמעון שבמשנה.

רבי שמעון אומר: אף אלו, [גיטי נשים ושחרורי עבדים] , כשירין כו':

ומקשה הגמרא: איך מכשיר רבי שמעון עובדי כוכבים לחתום על שטרי הגטין. ^[9] והא - והרי - לאו בני כריתות נינהו - אינם בני כריתות. שהרי כתוב בפרשת גירושין "וכתב, ונתן", ומכך לומדים: מי שישנו בנתינה [בנתינת הגט] ישנו בכתיבה. והרי גוי אינו בר נתינה!

אמר רבי זירא: ירד רבי שמעון כאן לשיטתו של רבי אלעזר, דאמר - הסובר לעניין גט - "עדי מסירה כרתי". וכמו שהגמרא אומרת [להלן דף פו עמוד א], לדעת רבי אלעזר: אף על פי שאין עליו [על הגט] עדים, אלא שנתנו לה בפני עדים [עדי מסירה], הרי זה כשר. וגם רבי שמעון מכשיר בכך שימסור לה את הגט בפני עדים יהודים.

אך מקשה הגמרא: והאמר רבי אבא [לעיל דף ד עמוד א]: מודה רבי אלעזר במזוייף מתוכו - שפסול. שאף על פי שאמר רבי אלעזר, שגט שאין חתומים בו עדים - כשר, לפי שעדי המסירה הם העיקר. מכל מקום הוא מודה, שאם חתמו בו עדים פסולים - פסול הוא מדרבנן. כי יש לחשוש שאם יכשירוהו - יבואו לסמוך עליהם ולמסור בפניהם. והרי הם פסולים. ואם כן כאן, שחתומים עדים עובדים כוכבים בגט, לא תועיל שיטת רבי אלעזר מאומה?!

ומתרצת הגמרא:

הכא במאי עסקינן - כאן במה מדובר -

זאת אומרת עידי הגט אין חותמין זה בלא זה וכו'. פירש"י ז"ל זה שלא בפני זה גזירה משו' כולכם דתנן בפירקן דלקמן אמר לי' כולכם כתובו גט לאשתי א' כותב וכולם חותמין ואי לאו הוו חתמי כולהו פסול דבקפידא דבעל תליא מילתא דלא שויא גיטא אלא בהכי לפיכך תקנו היכא דלא אמר כולכם שיהיו כל העדים נקבצים בשעת החתימה פי' לפי' גזירה שמא יתנהו לה בשנים מהם וסבור שהוא כשר אבל עכשיו כשהם נקבצים ודאי חתמו כולהו ועוד דכיון שהם צריכים להמתין זה את זה בחתימה הדבר ידוע לכולם שכולם צריכין לחתום בו ולא אתי למיהבה ניהלה בלא חתימת כולם. ואחרים אמרו שכשאמר להם חתומו צריכין לחתום זה בפני זה כדאמרינן בכולכם כתובו בשלהי פר' האומר ואין דבריהם נכונים שלא אמרו כן אלא בכתיבה שאדם יודע שא"א לכולם לכתוב את הגט וגמר ואמר לשם כך שיכתב א' בפני כולם אבל בחתימה כיון שכולם חותמין אין צריכין להיות במעמד כולם אלא מטעמא דלעיל.
והראב"ד ז"ל פי' זו שאמרו בפ"ב בכולכם חתומו שנים משום עדים וכולם משום תנאי ואפילו מכאן ועד י' ימים ובלבד שיהיו צריכים לחתום זה בפני זה וכן נמי פי' בפי' אין חותמין זה בלא זה היינו שלא בפני זה אבל לפניו חותם זה בלא זה.
ול"נ דהכי פי' שני עדים שבגט אין חותמין זה בלא זה אלא זה בפני זה חותמין גזרה משום כולכם עדים שאם אמרן בפי' צריכים הם לחתום ביום א' לפיכך גזרו על כל ב' עדים שלא יחתמו אלא זה עם זה ממש ששניהם דומים לכולכם עדים שאלו ואלו משום כולכם עדים ולא משום תנאי אבל בכולכם סתם אין צריך לחתום זה בפני זה כלל אלא חותמים ב' מהם ביום זה ואינך מכאן ועד י' ימים אפילו שלא בפניהם דלא גזרינן בהו כלל אלא הרי הן כשאר כל התנאים דמקיים ואזיל אנפשי' והיא תחוש לעצמה והבעל יחוש לעצמו וקולר תלוי בצוארו.
ובירושלמי (א,ד) גרסינן: מעתה אפילו שניהם כותיים שנייה היא לפי שאין בקיאין בדקדוקי גיטין מעתה אפילו כותי א' יהי' פסול א"ר בון בר חייא תפתר בשחתם ישראל בסוף אמר ר' יוסי אתיא כמאן דאמר עדים חותמין בשטר זה בלא זה בריר כמאן דאמר אין חותמין אלא זה בפני זה אפילו חתום כותי בסוף כשר פי' דאי לאו דכותי חבר הוה לא מחתים ליה בהדיה כלל.
ולפי סברא זו שאמר בפי' עידי זה שלא בפני זה דאמתני' קאי ושביק כל הנך פרוקי ולעולם דחתים להו וכיון שאין חותמין אלא זה בפני זה אי לאו דכותי חבר הוא לא מחתים ליה בהדיה ואין חוששין שמא חתם בפני עד א' ישראל והלך לו ובא כותי זה וחתים שכיון שבפניו של עד לא חתם לא היה נשמט עד שיחתום ומעיקרא דאמרינן בגמ' דידן לא הוה מחתים ליה מקמיה לאו משום כבוד ההקדמה אלא משום דבסוף שמא חתם שלא מדעת ישראל אבל חתם ישראל לבסוף מחזא חזי ליה ולא חתים ליה בהדיה ולא הוה ס"ד למיחש לרווחא שבק ומיהו אפ"ה הוה לי' למימר אלא אמר רב פפא זאת אומרת וכו' אלא גמרא דמערבאי פליגא כדפליגא נמי בהאי דמכשר אפילו למ"ד חותמין זה שלא בפני זה כשישראל חתום לבסוף ולא חאיש לרווחא.

בשלמא מכר מדיהיב ליה זוזי קמייהו קנה ושטרא ראיה בעלמא הוא אי לאו דיהיב זוזי קמייהו לא הוו מרעי נפשייהו. פי' ומשום כן נאמנים ואפילו טען הלה לא מכרתי לך לעול' וה"ה לשטרי הלואות שבכלל הכשר הם דהא כל השטרות קתני וטעמא נמי מ"ה דכיון דיהיב זוזי אשתעבדו ליה נכסי ושטרא ראיה בעלמא הוא כי היכי דתיפו' ליה ואי לא דיהיב זוזי קמייהו לא מרעי נפשייהו וכתבי וגבי נמי ממשעבדי דכיון דעביד בערכאות קלא אית ליה.
והיינו דאמרי' בפ' המביא דלקמן (גיטין י"ט ע"ב) רב פפא כי אתי ליה שטרא פרסאה דעביד בערכאות של כותים מקרי ליה לשני כותים במסיח לפי תומו ומגבי ביה ממשעבדי וליכא למימר התם דמסריה ניהליה באפי סהדי ישראל דהא נעשה בהדיוט אע"ג דמסריה ניהליה לא מגבי ביה אלא מבני חרי דאלמא עידי מסיר' בשטר של כותים לא מפקי קלא ומ"ש בערכאות וליכא למימר דחתימי עלוה סהדי ישראל דאי חתימו עליה מאי עבוד בערכאות איכא עבוד בישראל הוא ואפילו בהדיוט נמי כדאמרינן התם בסמוך האי שטרא פרסאה דחתימו עליה סהדי ישראל מגבינן ביה ממשעבדי ושטרא פרסאה סתם דעביד בהדיוט מדלא קאמר דעביד בערכאות כדקאמר בקמייתא ואע"פ כן הכשירו וכדאתמר התם ששטר בכל לשון כשר. וכן פי' רש"י ז"ל שטרא פרסאה דעבי' בערכאות וחותמיהן כותים וערכאות קלא אית להו ומאן דגריס התם ומגבי ביה מבני חרי דלמא משום דלא סמיך אמסיח לפי תומו דכותי למיגבא ממשעבדי ואבני חרי סמיך אלא שאין גרסא זו נכונה וכך מצינו נמי לגאון איכא דגרסי מבני חרי ואיכ' דגרסי ממשעבדי מיהו רובא דרבנן דעלייהו סמכא גרסא מפומא דרבוותא דעליהון סמכא שמעתא וגבי בה ממשעבדי גרסי.
ואי ק"ל היכי אמרינן הכא מכר מדיהיב זוזי קמייהו קנה הרי אמרו אבל במקום שכותבין את השטר לא קנה עד שיכתוב את השטר ואין זה שטר להקנות בו לא תטעה בזה דהתם היינו טעמא משום דלא סמכא דעתיה עד דיהבי שטרא לראיה אבל כשנכתב בכסף קנה הילכך אף כאן קנה בשטר ערכאות.

אלא שטרא מתנה במאי קני בהאי שטרא כחספא בעלמא הוא. פירש"י ז"ל וה"ה דמצי לאוקומה בעידי מסירה דאינהו משוו ליה שטרא אלא שנוייא דחיקא היא דשני לעיל דהא פרכינן עלה מדקתני סיפא ר"ש ואצטריך לשנויי.
ולא מחוור לי, דע"כ ההוא שנוייא איתיה דאי לא בעידי מסירה ור' אלעזר מילתא דאיתיה בקדושין קתני. אבל אני אומר שמעול' לא העמידו משנתנו דוקא כר' אלעזר דהא מודה ר"א במזוייף מתוכו שהוא פסול ואפילו בשמות מובהקים לתנא קמא דגזר גזרי' דלא למיגבי ממשעבדי ומשמע נמי בלא עידי מסירה כלל. ועוד דאי בעידי מסירה ובשמות מובהקים אפילו נעשה בהדיוט נמי כשרים.
אלא ודאי כי מתרץ לעיל בעידי מסירה אסיפא מתרצינן וכו' וה"ק כל השטרות העולין בערכאו' אע"פ שחותמיהן כותים ואין שם עידי מסירה כשרי' חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים שאין להם הכשר לעולם ואפי' בעידי מסיר' ושמות מובהקים.

ואב"א תני חוץ מכגיטי נשים. פי' ה"ק אפי' באתרא דליכא הרמנת מלכא אערכאות אלא ערכאות העומדות מאליהן הן ואפ"ה קתני מתני' דכשרים וקתני חוץ מכגיטי נשים אבל ודאי הלכה כשמואל דדינא דמלכותא דינא בכל כיוצא בזה ובפר' חזקת הבתים נוסיף ביאור בע"ה,
ואע"ג דאמרן לעיל מילתא דאיתיה בשטרות לא קתני הא אזיל ליה לההוא פירוקא ועוד דכיון דהני תרי לישני לא פליגי אהדדי ומודה דהיכא דאיכא דינא דמלכותא כשרים חוץ מגיטי נשים מילתא דליתיה בשטרות הוא.

והאי לאו בני כריתה נינהו. קשה לן ולימא נמי דלאו בני עדות הם ועוד אפילו בעידי מסירה ליחוש שאינן בקיאין לשמה ועוד שאינ' כשרים לכתו' את הגט דאדעתא דנפשייהו עבדי הכי כדאית' בפ"ב. וליחוש נמי למחובר ולנכתב ונחתם בלילה ולשלא אמר להם כתובו וחתומו ולשאר כל דקדוקי גיטין השתא במדינת הים חיישינן בכותים לא ניחוש.
ואני אומר דבהא סלקי ונחתי בגמ' וה"פ דשמעתא והא לאו בני כריתות נינהו כלומר אין להם עסק בכלל גיטין מפני שפסולי עדות הם ואין גיטי נשים כגיטי ממון שנסמוך עלייהו משום דלא מרעי נפשייהו ועוד שאין כתיבתן כשירה ואפילו אחרים עומדים על גביהם ובא לשון זה כולל נמי כל דברים שפוסלים בגט שאין נזהרים בהם כלל. ומפרקינן בעידי מסירה עסקינן ועידי מסירה כיון שרואי' שמות מובהקים שואלין על הדבר ובודאי שמעו מי כתב גט זה בערכאות והיאך נעשה מעשה ואלמלא היה בו א' מהדברים הפוסלים בו לא היו נזקקין לו וכיון שהוזקקו להיות עליו עידי מסירה ודאי עמדו עליו ושאלו ושמעו שישראל כתבו בכל דקדוקי גיטין אלא שכתבו במעמד ערכאות והם חתמו עליו.
ומפני טעם זה נפסל גט אשה שנעשה בהדיוט בשמות מובהקים ובעידי מסירה משום דלית ליה קלא ושמא לא שמעו עידי מסיר' שנכתב בכותים והיו סבורים שמא ישראל כתבו ששמו כשם הכותים ואף ע"ג דלא שכיחי ושם מובהק הוא לא שכיח נמי דכותים כתבי גיטי נשים ואפילו שמעו שנכתב בהדיוט לא שמעו היאך נכתב ומי כתבו שם ותולין שנעשה בסופר ישראל ופסול אבל בערכאות ליכא למיחש כדאמרן.
והיינו דאמרן אבל שמות שאינן מובהקים מאי לא א"ה אדתני סיפא לא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט כלומר שפסולין לעולם ליפלוג וליתני והא דמפרקינן נמי אבל שמות שאינן מובהקים נעשו כשאר שטרות שנכתבו בהדיוט ופסולין כך פירש"י. ואב"א לא הוזכרו גיטי ממון קתני ואריש' קאי.
ואין פי' זה עולה לי כהוגן, דא"כ לא היה לו לומר ליפלוג וליתני בדידה דמשמע דמתניתין גופא ניחא אלא שהיה לו לחלוק חלוק אחר כדרך כל ליתני וליפלוג בדידה שבתלמוד אלא הכי היל"ל אלא הא דקתני סיפא לא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט במאי אי בשמות מובהקים הא אמרת כשרים ואי בשמות שאינן מובהקים אפילו ערכאות נמי ועוד דקאמרינן הרי הוא כשאר שטרות שנעשו בהדיוט מי דמי פסולו של זה אפילו בעידי מסירה ומטעם אחר והיכי תלי מילתא בדלא דמי לה כלל ה"נ אפשר לומר הרי הם כשאר שטרות שעדיהם כותיים שפסולין ועוד דאי בגיטי ממון לא היה ליה למימר אסורה ועוד מדקאמרינן סיפא אתאן לגיטי ממון משמע דעד השתא כולה סיפא בגיטי נשים שנעשו בהדיוט הוה מפרש לה.
והפי' שפירשתי נכון. ומן הירושלמי למדתיו, דגרסי' התם (א,ד) אמר ר' יעקב בר אחא קול יצא ברבים מעתה אפילו שניהם כותיים שנייה היא שאין בקיאין בדקדוקי מצות גיטין והא ר"ש מכשיר בגיטיהן רבא בשם ר' זעירא אתיא דר"ש כר"א דר"א אמר אע"פ שאין עליו עדים כשר כן ר"ש אמר אע"פ שאין עליו עדים כשר מעתה אפי' נעשה בהדיוט הוי צורבא לההיא דאמר ר' יעקב בר אחא קול יצא ברבים וכך פי' דקא סלקא דעתין שקול יוצא בערכאו' ואם לא נכתב בהכשר או שעשאוהו קול יש לה ולפיכך כשר. ואקשינן א"כ נמה ר"ש מכשיר בגיטי ערכאות והדרן קושיין לדוכתא ומפרקינן כשהכשיר ר"ש לא הכשיר אלא בעידי מסירה ואקשינן אם אתה סומך על עידי מסירה אפילו נעשו בהדיוט נמי ומפרקי' מפני שזה יש לו קול וזה אין לו קול ואין סומכין על עידי מסירה הואיל ואין לו קול כמו שפירשתי.
ואפשר שזה הקשו מעתה אפילו שנים וכו' הוא ק"א היכי אמרת דמשום קול שיוצא לערכאות כשרים והא אמרי' לעיל מעתה אפילו שניהם כותיים ומפרקינן לה עלה שנייה היא לפי שאין בקיאין בדקדוקי גיטין כמו שהוא מפורש באותו תלמוד והרי אני רואה שרבי שמעון מכשיר בגיטיהם של ערכאות ואינו חושש לדקדוקי גיטין.

זאת אומרת עדי הגט אין חותמין זה בלא זה. כך הוא הגירסא ברוב הספרים, פירש רש"י ז"ל אין חותמין זה שלא בפני זה. וכן כתב בהלכות רבינו אלפסי ז"ל וכן כתב הרב בעל הלכות גדולות.

וגזרה משום כלכם. פירש רש"י ז"ל דתנן בפרק התקבל (גיטין סו, ב) אמר לעשרה כתבו גט לאשתי, אחד כותב ושנים חותמין, כלכם כתובו, אחד כותב וכולן חותמין, דבקפידא של בעל תליא מילתא דלא הוי גיטא אלא בהכי לפיכך תקנו דאפילו לא אמר כלכם, שיהיו העדים נקבצים בשעת החתימה, פירוש לפירושו ומסתמא כשיתקבצו כלם יחד יחתמו כלם, ועד שיחתמו כלם אין נותנין לה.
וקשיא להו לרבואתא ז"ל הלכתא אההלכתא, דהא דהכא דאין עדי הגט חותמין זה שלא בפני דהלכתא היא משום גזירת כלכם, ובפרקין דלקמן (גיטין יח, ב) אמרינן אמר לעשרה כתבו גט לאשתי אמר רבי יוחנן שנים משום עדים וכלם משום תנאי ורשב"ל אומר כלם משום עדים ואמרינן מאי בינייהו איכא בינייהו דחתום תרי מנייהו ביומיה ואינך מכאן ועד עשרה ימים מאן דאמר משום תנאי כשר ומאן דאמר משום עדים פסול כלומר משום מוקדם אלמא אף על גב דלא חתמו זה בפני זה כשר, ופריקו לה דההיא דהתם ודאי כולהו כי חתמי בפני כלם צריכי למיחתם אלא דהנך תרי חתמי ביומיה ובפני כלם ואינך כולהו חתמי מכאן ועד עשרה ימים וכל אחד ואחד בפני חברו וזו היא סברתן של רבותינו בעלי התוספות ז"ל, וכן י"ל דתרי מינייהו חתמי ביומיה ובמעמד כלם ואינך כולהו מכאן ועד עשרה ימים ואפילו זה שלא בפני זה וכולהו משום תנאי נינהו ומקיים תנאיה ואזיל ואי לא איהו ואיהי יחושו לעצמן כשאר כל התנאין כן ראיתי משמו של הראב"ד ז"ל ופירש כאן גזירה משום כלכם היו עדים דאז ודאי בעו כולהו למיחתם ביומיה וזה בפני זה.

בשלמא מכר מדיהיב זוזי קמייהו הוא דקנה ושטרא ראיה בעלמא היא. דאפילו במקום שכותבין את השטר אין שטר מעכב בקנייה אלא משום דכיון דכתבין שטרא לא סמכא דעתייהו עד דכתבין שטרא וכן נמי בשטרי הלואה מדיהיב זוזי הוא דאישתעבד ליה אידך, ואפילו מלוה על פה היה מן הדין לגבות ממשעבדי אלא משום דלית ליה קלא וכדאמרינן בבבא בתרא (מב, א) מאן דיזיף בצינעא יזיף, ומהאי טעמא נמי הוא דאמר רב (שם) המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים דמאן דזבין בפרהסיא זבין, והלכך שטרי הלואה העולין בערכאות של גויים כשרין וגובין מנכסים משועבדין דערכאות קלא אית להו וכדאמרינן לקמן (גיטין יט, ב) ר"פ כי הוה אתי קמיה שטרא פרסאה דעבוד בערכאות של נכרים מקרי ליה לשני נכרים זה שלא בפני זה במסיח לפי תומו ומגבי ביה ממשעבדי, ה"ג לה התם בספרי דוקני, וכ"כ ר"ח ז"ל, וההיא ודאי אפילו בדלא חתמי' בה סהדי ישראל היא, דאי בסהדי ישראל אפילו בהדיוט מגבינן בה ממשעבדי וכדאמרינן התם (שם) אמר אמימר האי שטרא פרסאה דחתמו עלה סהדי ישראל מגבינן ביה ממשעבדי.

אלא מתנה במאי קני לה בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא. ומלכא אמר דכל הקונה בשטר העולה בערכאות ליכול ארעא.

ואי בעית אימא תני חוץ מכגיטי נשים. כלומר חוץ מכל שטר שכל גמר ענינו תלוי בו כגיטי נשים, ושטר מתנה דכותיה הוא ופסול. ואיכא מאן דאמר דתרי לישני פליגי אהדדי, דלשמואל שטר מתנה העולה בערכאות קנה וללישנא בתרא לא קני, ואפילו היכא דאיכא הרמנא דמלכא. ואיכא מאן דמפרש דלא פליגי אלא דשמואל [קאי] היכא דאיכא הרמנא דמלכא, ופירוקא בתרה היכא דליכא הרמנא דמלכא, וזה נראה עיקר דהא קיימא לן בעלמא דינא דמלכותא דינא, ומאי שנא הכא. ויש דוחין דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא בדברים שהן להנאת המלך וכאותה שאמרו בבבא בתרא (נד, ב) מלכא אמר לא ליקני איניש ארעא אלא באיגרתא, כלומר שיחתום הוא את השטר ויקיימנו, כדי שיקח הוא את חוקו וכדאמרינן נמי (ב"ק קיג, ב) תדע דקטלי דיקלי ועבדי גישרי ועברינן עלייהו והכא בשאין לו למלך בדין זה שום תועלת. ואינו נראה, מדאמרינן התם בבבא בתרא (נה, א) אמר רבא הני תלת מילי אשתעי לי עוקבן בר נחמיה (משמא דרבא) [בגמרא איתא משמיה דשמואל] דינא דמלכותא דינא אריסא דפרסאי עד ארבעין שנין כלומר דינא דמלכותא דינא ומלכא אמר והנהיג שתועיל חזקה לנכרי בארבעין שנין והכא מאי הנאה ותועלת יש למלך בזה.
ורבינו הרב נ"ר פירשה לזו בפרק חזקת הבתים דהכי קאמר תני חוץ מכגיטי נשים ולא משנינן ליה משום דינא דמלכותא דינא לפי שאין המלך מפקיע ממון ישראל אצל חבירו אלא כל זמן שהוא בא לדון בערכאות שלהם הילכך אף על פי שעשה ישראל שטר לחבירו בערכאות שלהם לא הופקעה השדה מן המוכר על [ידי] אותו שטר, כל זמן שלא באו [לדון] בערכאות שלה. והא דקאמר שמואל טעמא משום דינא דמלכותא דינא פירושו שאין המוכר יכול לחזור בו עוד שכבר הופקעה ממנו השדה בדינא דמלכותא וכשיחזיק בה הלה יזכה בה ולא בשטר עצמו זוכה בה וכמו שאתה אומר בשטרי מכר דבזוזי קני, אי נמי אפשר בשטר כדאמרינן התם (ב"מ עד, א) האי סיתומתא קניא באתרא דנהיגי למיקנא ודינא דמלכותא נמי כמנהגא הוי עד כאן לשונו שפירש שם, ובהלכות הרי"ף ז"ל לא נתבררו דברים הללו שהביא שתי הלשונות ולא כתב הלכתא היכי. אבל בתשובת שאלה מצאתי לו כלישנא בתרא ובמתנה לא קנה).
ומדברי רש"י ז"ל נראה דסבירא ליה דאמרינן הכא דינא דמלכותא דינא היכא דאיכא הרמנא דמלכא כפירושא מציעאה דכתיבנא לפי שפירש הוא ז"ל במשנתנו כל השטרות העולין בערכאות של גויים כשרים משום דדינא דמלכותא דינא.
הא דמשנינן דינא דמלכותא דינא, אי נמי תני חוץ מכגיטי נשים ולא משנינן בעדי מסירה דאינהו עבדי ליה שטרא ורבי אלעזר היא כדמשנינן לעיל (גיטין ט, ב), פירש רש"י ז"ל משום דדוחק הוא לומר כן דלעיל דשניה הכי הא אקשינן עליה הא מדסיפא רבי אלעזר מכלל דרישא לאו רבי אלעזר. וקשה לפירושו, דעל כרחין לעיל פסול דערכאות דברייתא אית לן למימר דלאו ר"מ היא אלא רבי אלעזר היא, והיינו דליתיה בקידושין כדפרישית לעיל, אבל לרבי מאיר דאורייתא הוא ובקידושין נמי איתא וכמו שכתבתי למעלה (י, א בד"ה אלא), וכיון דפסול ערכאות דברייתא מיירי בעדי מסירה ואליבא דרבי אלעזר שפיר הוי מצי לאוקומי נמי פסולא דמתניתין בההוא טעמא, אלא יש לומר דכל היכא דמצי לאוקומי מתניתין לכולי עלמא מוקמינן. ועוד יש לומר דכולה מתניתין לכולי עלמא אתיא והכי קתני כל השטרות העולין בערכאות של גויים כשרין אפילו לרבי מאיר, חוץ מגיטי נשים דפסולין אפילו לרבי אלעזר ורבי שמעון אומר אף אלו כשרין לרבי אלעזר והא דמוקמינן לעיל ברייתא אליבא דרבי אלעזר סיפא הוא דמוקמינן הכי ואליבא דרבי שמעון.

רבי שמעון אומר אף אלו כשרין וכו' והא לאו בני כריתה נינהו. פירוש לשון זה כלל הוא דאינו שייך כלל בכריתות גט כלומר בהוצאת אשה מבעלה לא בכתיבתו ולא בחתימתו בעדותו.

הכא במאי עסקינן בשמות מובהקין. כלומר ששמותיהן מוכיחין עליהן שהן נכרים ולא אתו למיסמך עלייהו. ואם תאמר אם כן סיפא דקא פסיל להו בזמן שנעשו בהדיוט אמאי, דכיון דאיכא עדי מסירה ושמות מובהקים מה לי נעשו בהדיוט מה לי נעשו בערכאות. וכי מהדרינן לאקשויי אי הכי אדתני סיפא ולא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט ליפלוג וליתני בדידה, דעדיפא מינה הוה ליה לאקשויי דהיא גופא קשיא אמאי פסול.
תירצו בתוספות דהשתא איכא למימר דלמא סבירא ליה לתנא דמתניתין דאיכא למיגזר גיטי נשים שלא בערכאות ובשמות מובהקין אטו גיטי ממון, ובגיטי ממון ודאי איכא למיפסלינהו אפילו בשמות מובהקין ובעדי מסירה גזירה אטו שלא בעדי מסירה משום דמצוי הדבר וקרוב לטעות לפי שהוכשרו שלא בעדי מסירה בשעלו בערכאות ויאמרו הכשירו בערכאות והכשירו בהדיוט מה כשהכשירו בערכאות אפילו שלא בעדי מסירה אף כשהוכשרו בהדיוט אפילו שלא בעדי מסירה. ואף על גב דלקמן (גיטין יא, א) לא גזרינן הכי בין לרבי עקיבא בין לחכמים דברייתא, מכל מקום אקשויי מיהא לא אקשינן כיון דאיכא לתרוצי הכין. ומיהו למסקנא דשמעתין דהכא דמוקמינן סיפא לגיטי ממון ובלא עדי מסירה איפריקא ליה נמי קושיא זו. והרמב"ן נ"ר תירץ דסיפא דמתניתין דפסיל ליה בזמן שנעשה בהדיוט משום דאיכא למיחש שמא תלתה עצמה בגוי ועשוהו, אבל בערכאות ליכא למיחש דלא מעשי שלא כדין, דמסתפו ממלכותא, ולפי מה שאני כותב בסמוך עיקר קושיא זו ליתא דסיפא בשאר שטרות שנעשו בהדיוט קאמר.

זה שביארנו שאין העדים חותמין בגט אלא זה בפני זה פירשו הטעם בסוגיא זו גזרה משום כלכם ודבר זה נתבלבלו בו המפרשין והוא שגדולי הרבנים פירשו שאם יאמר לעשרה כלכם כתובו שצריך שיהא אחד כותב וכלן חותמין ואם לא חתמו כלם פסול כמו שהתבאר בפרק התקבל אם אתה מתירם לחתום זה שלא בפני זה אף כשחתמו שנים הוא שוכח מלהחתים האחרים ונותנו מפני שסבור הוא שכשר בשנים ומתוך כך תקנו שיהיו כל העדים נקבצים יחד בשעת החתימה ויש שואלים והלא אמרו בפרק שני באמר לעשרה כלכם כתובו ששנים משום עדים והשאר משום תנאי עד שאם חתמו שנים ביום אחד דיו אע"פ שחתמו השאר מכאן ועד עשרה ימים והיאך אפשר ליפסל בזה שלא בפני זה אחר שאתה מכשירם ליחתם אלו ביום אחד ואלו לאחר כמה ומכל מקום גדולי קדמונינו כתבו בפירוש זה שאף כשחותמין השאר ביום אחר חוזרין אלו שחתמו באותו מעמד וחותמין אלו השניים בפניהם ולא אמרו אין חותמין זה בלא זה אלא זה שלא בפני זה אבל מכל מקום חותם האחד בפני חברו אע"פ שאין האחר חותם עכשיו ואפי' בשניהם כן ר"ל שחותם אחד בלא חברו ובלבד שכל זמן שיחתום יהא חותם בפני חברו ומכל מקום חכמי הדורות פרשו כאן שבשנים צריכים לחתום זה עם זה כאחד ואין חותמין זה בלא זה ואין צריך לומר זה שלא בפני זה ומה שאמרו בכאן גזרה משום כלכם פרושו משום כלכם עדים שאם אמר כן ר"ל כלכם עדים אין כאן משום תנאי כלל וצריך שיחתמו כלם ביום אחד ולפיכך גזרו על שנים שלא יחתמו אלא זה בפני זה שאם כן אף בעשרה כשהחתים שנים שוכח ונותנו ונמצא גט פסול אבל אם אמר כלכם כתובו חותמים שנים ביום אחד מתורת עדים והשאר לכשירצה מתורת תנאי ואין צריכין לחתום זה בפני זה וזהו עיקר הדברים:

כבר ביארנו במשנה שזה שהכשרנו בשטרות העולים בערכאות של גוים דוקא בדבר שאין עיקר קנייתן בשטר כגון שטרי מכר והלואה הא כל דבר שעיקר קנייתו בשטר כגון הודאות ומתנות לא וזהו שתירצו כאן תני חוץ מכגיטי נשים וא"כ טעם האמור כאן דדינא דמלכותא דינא ולהכשיר אף במתנות והודאות אינה לענין פסק וכן היא שטת גדולי המחברים ומכל מקום יש פוסקים שכל שטר שנעשה בערכאות כשר ואף בהודאות ומתנות משום דינא דמלכותא דינא שהוא טעם קבוע בכל התלמוד כמו שביארנו בקמא קי"ג א' ומכל מקום כל היכא דליכא הורמנותא דמלכא אלא ערכאות שמצד בני העיר ומנהיגיה אתה צריך לתירוץ השני והוא האמור חוץ מכגיטי נשים שלא להכשיר אלא במכר והלואה וזהו עיקר הדברים:

כלל הדברים לשיטתנו שכל שטר העשוי על ידי גוים וככתבם וכלשונם אם הוא עשוי כתקון שטרות של ישראל כגון שיהא תקון הקלף שלו בדרך שלא יהא הכתב יכול להזדייף ושיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה עד שלא יהא אדם יכול לזייף לכתוב בו מה שירצה אם היו חותמיו ישראל ויודעים לקרות כשר לגמרי אפי' לא נעשה בערכאות של בית הועד שלהם שכל שחותמיו ישראל יהא הסופר מי שיהיה וכשר בכל מיני שטר וגובין בו אף ממשעבדי וכמו שאמרו בפרק שני אמר אמימר האי שטרא פרסאה דחתימי עלה תרי סהדי ישראל מגבינן ביה ממשעבדי והעמידוה בכתב שאין יכול להזדייף ובחזרת ענין השטר בשטה אחרונה וביודעים לקרות ולא בא ללמד אלא שהשטר כשר בכל דבר ובכל לשון בין בגיטין בין בשטרות וכמו שאמרו בגט גט שכתבו עברית ועדיו יונית או יונית ועדיו עברית כשר אבל אם חותמיהם גוים אם נעשו בערכאות גדולות שלהם כשר בשטר מכר והלואות אף במקום שאין שם הורמנותא דמלכא ופסולות במתנות והודאות ובמקום שיש בו הורמנותא דמלכא כשר אף בהודאות ומתנות לשיטתנו ומכל מקום כל שעל ידי הדיוטות שבהם פסולות בכלם וכמו שאמרו רבינא סבר לאכשורי בכנופיאתא דארמאי ר"ל קבוץ מנהיגי העיר בלא שופט שלהם וחכמיהם ואמרו לו ערכאות תנן וגדולי המחברים כתבו שאף הכשרות בערכאות דוקא בשיעידו ישראלים על עידי השטר ועל השופט שאינם ידועים בקבלת שוחד ואין דברים אלו נראין כלל וכן כתבו בשם רבותיהם שאף שטר חוב אף בערכאות אינו כלום ולא הכשירו אלא במכר ובאמת כך אמרו בסוגיא זו קא פסיק ותני לא שנא מכר ולא שנא מתנה ולא הזכיר לשון הלואה כלל ומכל מקום יראה לשיטתנו הואיל ואין השטר עיקר הקנין אף הלואות בכלל ולא עוד אלא שלדעתנו גובין בה ממשעבדי אלא שגדולי הפוסקים והמחברים ואף גדולי המפרשים כתבוה דוקא מבני חרי שכל הנעשה בגוים אפי' במומחים שבהם אין לו קול והמחלקת תלויה במה שאמרו בפרק שני רב פפא כי הוה אתי לידיה שטר העשוי בערכאות של גוים מקרי לה לשני גוים במסיח לפי תמו זה שלא בפני זה ומגבה בה מבני חרי זו היא גירסא שלהם ויש גורסין ממשעבדי וזו היא גירסא שלנו ומפני שכל הנעשה בערכאות קלא אית ליה והוא שאמרו בתלמוד המערב קול יוצא בערכאין ואותם הפוסלים בשטר הלואה אף שבערכאות מפרשים דבר זה במכר ולענין אחריות ואין נראה כן דהא מכל מקום כל השטרות תנינן:

אמר רב פפא זאת אומרת עדי הגט אין חותמין זה בלא זה פי' והילכך אין לחוש בגט רווחא שבק למאי דקשיש מיניה אלא ודאי שכותי חבר הוה וכשר אבל בשאר שטרות שחותמים זה שלא בפני זה איכא למיחש לרווחא ופסול. מ"ט אמר רב אשי גזירה משום כולכם פי' לקמן בפ' התקבל אמרי' [אמר] לעשרה כולכם כתבו גט לאשתי א' כותב וכולן חותמין ואי בציר חד מינייהו הוי פסול דבקפידא דבעל תליא מילתא דלא שויוה גיטא אלא בהכי לפי' תקנו דאפילו היכא דלא אמר כולכם שיהא כולן מעשה נקבצים בשעת החתימה:

הביאו וכו' מוקמה רבא דחסורי מחסרא והכי קתני ר"ג אכשיר אפילו בשנים ומעשה שהביאו וכו' פי' י"ל (דרשב"ג) [דר"ג] הוה מחזיק הכותי' בחזקת כשרים והיה מכשירן אפילו בשאר שטרות ופליג אכולה מתניתין וי"ל דוקא בגיטין משום חומרא דא"א החזיקום לעשותן ככשרין והשתא דאמרן בפ"ק דחולין לא זזו משם עד שעשאום עובדי כוכבים גמורים הרי הן כעובדי כוכבים לכל דבר ופסולין בין בגיטין בין בשאר שטרות וליין נסך ולשחיטה ולכל דבר דינן כעובדי כוכבים:

כל השטרות העולים בערכאות. פי' הוא מקום וועד הדיינים שלהן אע"פ שעדי השטר הם עובדי כוכבים כשרים דמהמני ולא מרעי נפשייהו חוץ מגיטי נשים דלאו בני כריתות נינהו ואמרינן קפסיק ותני לא שנא שטר מכר ולא שנא שטר מתנה בשלמא מכר מכי יהיב זוזי קמייהו קנה ושטרא לראייה בעלמא הוא דאי לא יהיב זוזי קמייהו לא הוו מרעי נפשייהו וכתבי ליה שטרא אלא מתנה במאי ליקני ליה להאי ארעא בהא שטרא האי [שטרא] חספא בעלמא הוא פי' שטר מתנה הוא שכותב לו שדי נקנה לך ואין שם קנין אלא בגוף השטר קונה אותה כדתנן נכסים שיש להן אחריות נקנים בכסף בשטר ובחזקה והאי שטרא חספא בעלמא הוא שלא יקרא שטר שראוי לקנות בו קרקע אלא בעדות קיימת ועדות העובדי כוכבים אינם כלום ואע"ג דקי"ל דלא מרעי נפשייהו מ"מ אינה עדות מן התורה ונהי דמהימנינן להו במלתא דלא איברו שהדי אלא לשקרי וכאילו שניהם מודים דמיא עדות (אלא) [אבל] בדבר שהקנין תלוי בעדותם שאף אם שניהם מודים לא קנה הקרקע בשטר אם אין שם עדים אותה העדות של עובדי כוכבים אינה כלום שהרי אינן ראויין להעיד אבל אם היה כתוב במתנה קנין הכי נמי נקנה שהקרקע בסודר קנאו ושטרא לראייה בעלמא והיכא דאין בו קנין אע"פ שהחזיק לאחר מכאן בקרקע אינו כלום שהחזקה מכח השטר אתיא ולא החזיק ע"מ לקנות בחזקה:

אמר שמואל דינא דמלכותא דינא. פי' אע"פ שאין שטר חתימת העובדי כוכבים חשוב שטר מפני שאין כשרים להעיד מן התורה כיון שהמלך גזר שיהיו שטריהן קיימי' ויהיו נאמנים בעדותן שטר כשר הוי וקונה אף במתנה ואי בעית אימא תני חוץ מכגיטי נשים. פי' כל שטרות שהן כגיטי נשים שע"י שטר הדבר נגמר דהיינו נמי שטר מתנה:

ר"ש אומר אף אלו כשרים והא לאו בני כריתה נינהו. פי' לשון ספר כריתות וכיון דלא שייכי בתורת גיטין וקידושין אין נעשים שלוחים ועדים בדבר וליכא למימר גבי איסורא דינא דמלכותא דינא כדאמרי' גבי ממונא:

א"ר זירא ירד ר"ש לשיטתו של ר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי. פי' ר' אלעזר אינו חושש לעדי החתימה דהאי דכתיב וכתב לה על כתיבת הגט מיירי ולאו על חתימתו ולא בעי אלא עדים שימסרנו לאשה בפניהן כדתנן ר' אלעזר אומר אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשרים ור"ש נמי בהכי מכשר שימסרנו לה בעדים ישראלים וק"ל דר' אלעזר מפרש האי וכתב ונתן על כתיבת הגט והכא אע"פ שחותמיהן [עובדי כוכבים קתני] שמסרו לה בפני ישראל היכי מכשר ר"ש ואומר גיטין שנכתבו בערכאות של עובדי כוכבים והכתיב וכתב ונתן וכל שאיני בנתינה אינו בכתיבה וי"ל דלא מכשר ר"ש אלא שחותמים עובדי כוכבים אבל כתיבת הגט על יד ישראל נכתב ופליג על ת"ק דפסיל חותמיהן עובדי כוכבים דסבר כר"מ דאמר עדי חתימה כרתי ולא סגי בעדי מסירה ואתא ר"ש לאכשורי חותמיהן עובדי כוכבים אבל כתיבת הגט ע"י ישראל בעינן ומקשה והא [אמר] ר' אבא מודה ר"ש במזויף מתוכו שהוא פסול פי' אע"ג דא"ר אלעזר גט שאין עליו עדים כשר דוקא אם אין עליו עדים כלל אבל יש עליו עדים פסולים פסול מדרבנן דילמא אתי למיסמך עלייהו ומסר ליה לגיטא קמייהו ומהדר הכא במאי עסקינן בשמות מובהקים פי' שמות ידועים שהם של עובדי כוכבים דלא שכיחי ישראל דמסקי בהני שמהתא דתו לא אתי למיסמך עלייהו ומידע ידע דעובדי כוכבים נינהו:

בד"ה והא לאו בני כריתה נינהו הוה מצי למפרך הא לאו בני עדות נינהו כו' עכ"ל וה"ה דה"מ למפרך דלאו בני שליחות נינהו ולא עבדי נמי לשמה כמ"ש התוס' לעיל וחדא מתלת נקטו:

רש"י בד"ה גזירה כו' בפרקין דלקמן. נ"ב בסוף האומר:

בד"ה תני חוץ כו' שע"י השטר כו'. נ"ב ולפ"ז לא קשה א"כ לא ליתני ושחרורי עבדים דלא גריע משטרי מתנה דאי לא תני ה"א האי כגיטי נשים לאו לרבויי שטרות קאתי וכמו שפרש"י אלא לרבויי שחרורי עבדים דדמיא לגט אשה קאתי וק"ל:

בא"ד דלא נחית למניינא ותנא לשמה כו'. נ"ב נ"ל הכי פירושו ותנא לשמה ומחובר בפרקי אחריני דלקמן ובמתני' דהכא לא ממעטינן דהא לא נחית למניינא ודו"ק:

תוס' בד"ה חספא בעלמא הוא ור"א נשאר לפי המסקנא כו'. נ"ב ואף שרש"י פי' דדוקא לתנא דברייתא הוא דדחיק לשנויי בהכי מ"מ הקשו התוס' שפיר דע"כ לאו שנויא דחיקא הוא מאחר שאנו מוכרחים לתרץ כן לתנא דברייתא לפי האמת א"כ שמעינן שכן דרך התנא הוא ודו"ק:

בא"ד ולא הוי אלא חספא כו'. נ"ב ומשום הכי פסלינן אפילו היכא דאיכא עדי מסירה דשמא אתא למסמך עלייהו ובעדי חתימה עובדי כוכבים לחוד הוא ודאי חספא ודו"ק:

גמ' רווחא שביק וכו'. יש לראות איך היה רשאי להרחיק ב' שיטין מן הכתב וא"ל דבאמת לא הרחיק רק שיטה א' ואין ריוח שיטה פנוי בין חתימות הכותי לשטר א"כ למה לי רווחא שביק תיפוק ליה מטעם דהניח שיטה פנוי כדרך העדים דאין רגילין לצמצם ובא הכותי והחתים בה אלא צ"ל שאין דרך להחתים בין הדבקים אם אין רואין שיש ריוח הרבה (או) [נראה דצ"ל א"ו] איירי דעדיין ישנו שיטה ריוח. ולהכי צריך לטעמא דרווחא שביק וכו' א"כ הדרא קושיא לדוכתיה ויש ליישב (ו):

גמ' משום דבשטרות אפילו חד נמי לא. ואין להקשות אכתי ליתני תרי לרבותא דגיטין מאי אמרת ה"א בשאר שטרות תרי הוא דלא הא חד שפיר דמי מהי תיתי לומר כן ממנ"פ מ"ש חד מתרי בשלמא בגט יש סברא דאי לאו דחבר הוא וכו' דעידי הגט אין חותמין וכו' וי"ל דה"א בשאר שטרות נמי אין חותמין זה בלא זה גזירה משום גיטי נשים (ז). או כיון דמדאורייתא כשרין מפקינן ממונא אפומא דחד ישראל וק"ל:

גמ' רבא אמר לעולם תרי כו'. בא ליישב רבי אלעזר [דאמר לא הכשירו כו'] דאי לאו הכי אין צריך לחסורי ודאחזיק בהא ולא להא ונקיט עד א' משום דבשטרות אפילו חד נמי לא:

גמ' בשלמא מכר וכו'. מבואר בר"ן דה"ה מצינו במכר שטר קנין ובמתנה שטר ראיה ע"ש וק"ל:

ברש"י בד"ה הא דקני כו' נקנה בכסף או בשטר כו'. מזכיר שטר אפשר מדקאמר בשלמא מכר ולא בשלמא הלואה אלא משום דאף דמכר ישנו נמי בשטר מ"מ סתמא בכסף:

ברש"י בד"ה מודה ר"א במזוייף מתוכו כו' דלמא קאתי למימסרי' ולמיסמך עלייהו. שיסברו שהם ישראלים ואע"ג דעומדין לפנינו יסברו שהם ישראלים דא"ל שיטעו כי היכי דכשירין לחתימה כשירין למסירה א"כ שמות מובהקין נמי. ואולם הגזירה רחוקה וכן הקשה בחידושי הרשב"א לעיל ולקמן. וא"ל דלמא אתי למיסמך בלא עידי מסירה כלל [ולמה ליה לרש"י למיהב טעמא דקאתי למימסר וכו'] דבישראל נמי ליחוש לזה דהא בלא עידי מסירה פסול לר"א. ולהתוס' לעיל א"ש טפי דלמא אתו למיסמך בגט שבא לפנינו ואין יודעין אם נמסר בעדים דמכשירין דמסתמא נעשה בהכשר (ח):

בתוס' בד"ה אי לאו דכותי חבר כו'. ואין להקשות למה כל השטרות פסולין ואפילו שטר קידושין כיון דמדאורייתא הוי קידושין בחתום עליו עד כותי דמדאורייתא כשר הוא היאך יתירו רבנן אשת איש ז"א דלא איירי בשטר קידושין שנתקדשה רק על שטר שכתב בו הרי את מקודשת ואמרו רבנן שלא תקבל קידושין [ועיין לעיל בערכאות שפי' רש"י דליתא בקידושין דאי אמרת אינה מקודשת שריא אשת איש לעלמא] דהתם ודאי איירי שנתקדשה כבר שהרי בעידי מסירה איירי שכבר נמסרו הקידושין לה [הגה"ה. ואף דלכאורה גם בערכאות שייך פסול בקדושין לענין לכתחלה דאמרי רבנן שלא תקבל קדושין שחתומים בערכאות אף בעידי מסירה מ"מ התנא לא רצה למינקט רק מלתא דליתא בקדושין ושוין בו גיטי נשים ושחרורי עבדים א"כ גבי עד עובד כוכבים נקיט לענין לכתחלה דליתא בקדושין וגבי ערכאות נקיט בגוונא דליתא בקדושין כגון בדיעבד אלא דלשונו אינו מדוקדק שכתב שהרי בעידי מסירה כו' ובאמת גם בעידי מסירה משכחת לענין לכתחלה] אבל הכא וכן בחזרה דלעיל לא בנתקדשה עסקינן רק בשליחות שטר קדושין ואע"ג דקתני כל השטרות כשירין כו' [הגה"ה. דכולל בה קדושין מ"מ לא כללו רק לענין דיעבד] וע"ש ברש"י מ"ש בערכאות ליתא בקדושין כו' ובעד עובד כוכבים ליתא בקדושין ודו"ק. [כל זה מגוף דברי הגאון המחבר שהיה במוסגר מלבד תוספות דברים שהוגה בו] ועוד כל דמקדש אדעתא דרבנן כו' ואפקעינהו רבנן לקידושין שחתם עליו עד כותי (ט):
ועוד הקשו בכל קיום שטר דמדאורייתא א"צ קיום ועיין (י):

בא"ד וי"ל וכו'. מ"מ אי חתים [ישראל] בתחלת הגט פסול אף דסמכינן אפומיה דחד והענין אמת מ"מ הגט מצד עצמו אין בו ממש ואין בו עידי חתימה כיון דכותי מדרבנן פסול אבל השתא מעיד הישראל החתום לבסוף על הכותי דחבר הוא וק"ל:

בתוס' בד"ה חספא בעלמא וכו' נראה שהתוס' לא היה לפניהם רש"י [אלא] כמו שהביאו ולא כמ"ש לפנינו וק"ל. ואף שבח"ש מישב ע"פ הדחק ע"ש:

בא"ד ואפילו אם נאמר כו' כשר לקנות בלא עידי מסירה. פי' אפילו שודאי לא היה עידי מסירה וכמ"ש התוס' לעיל (גיטין דף ה' ע"א) ד"ה דקי"ל וז"ל מיהו יש לחלק וכו' וא"כ מאי פריך חספא כו' היינו משום שידוע כו' פי' הקנין הוא לעולם ע"י קבלת שטר מתנה הלזה ואם השטר קנאו ואע"ג דליכא עידי מסירה שמסרו לו השטר מכל מקום אף שלא מסרו בעדים רק בינו לבינו מ"מ קנאו ע"י קבלת השטר ועכ"פ מסרו לו שהרי העדים חתמוהו לנותן ומאי בעי ביד המקבל ולכן שטר שחתומים בו ישראל אלימא כחו לקנות בו אבל כשחתומים בו עובדי כוכבים לא אלים כחו לקנות בו אע"פ שהענין אמת מצד עצמו מ"מ במאי קני ואף שודאי בציווי הנותן נכתב האי שטרא שהרי לא מרעי נפשייהו מ"מ במאי קני דלא אילימא כחו דהאי שטרא לקנות כן נראה פירוש דבריהם. ומתחלה אמרתי בענין אחר אבל זה נראה לי יותר:

בא"ד משום דמתני' כיילא כו'. ולא סתרו מניה וביה דהיאך יתרץ בעידי מסירה הא כייל בהדיה שאר שטרות דכשרין בלא עידי מסירה ודו"ק היטב:

גמרא מאי קמ"ל תנינא כו'. והדר פריך ותרי לא כו'. עי' לעיל (ה ב) בתד"ה והא קי"ל:

בתוס' (ברה"ע) מהניא לכ"ע. כצ"ל:

גמ' בפיסקא רש"א. והא לאו ב"כ כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה תני חוץ כו'. אבל ת"ק דמתניתין כו' ותנא לשמה ומחובר לא מוקמינן כו'. כצ"ל:

תד"ה חספא. אבל בשטר שחותמין בו עובדי כוכבים כו' ולא הודאת בע"ד כו' ולא הוי אלא חספא בעלמא. בעניותי לא הבנתי דכיון דמהני הודאת בע"ד בלא עדי מסירה א"כ הואיל דמחזיקינן להו דלא מרעי נפשייהו וברור הדבר שמסר לו השטר הוה כהודאת בע"ד. ואולי בדיניהם אין מוסר הנותן השטר להמקבל אלא שאומר לפניהם שהוא נותן לו במתנה ושיכולים לכתוב שטר ע"ז ולמוסרו לו להמקבל והואיל דאין שליחות לעובדי כוכבים במאי נקנה:

תוס' ד"ה חספא וכו' אם נאמר ששטר מתנה. ע' לעיל דף ד ע"א תד"ה דקיי"ל:

אי ממתני' ה"א אפי' תרי וכו' הקש' פנ"י מנ"ל לר"א דוקא בע"א מכשיר דלמא באמת כן הוא ה"ה תרי ואשמועינן ע"א רבותא בשטרות ושנים רבותא בגטין ולא חסורי מחסרא ע"ש. ולפע"ד הא לא קשי' דא"כ צ"ל אחזוק בהא ולא בהא וס"ל לרשב"ג כתב ולא אחזוק לא מהימני דהרי לא תענה כתיבי עכ"פ. והא פשיטא לר"א מכח קל וחומר דתוספת' אי מכשר באחזוק לחוד מכ"ש כתיבא לחוד והש"ס דאמר לעיל דאחזוק בהא ולא בהא ר"ל ונימא דלא כהתוס' אלא כתיבא ולא אחזוק לא מכשר א"ה תרי נמי אלמה אר"א וכו' שמע מיני' פשיטא לר"א דכתיבא לחודי' מהני ולק"מ קושי' פ"י אך למסקנא קשי' דס"ל לרבא אחזוק בהא ולא בהא א"כ לא מכשר בכתיבא ולא אחזוק א"כ ל"ל חסורי מחסרא. ואולי כיון דכללא הוא בלא אחזוק לא מהני מה שהוא חבר א"כ כיון דלא אחזוק בשטרות מאי רבותא דע"א פשיטא דע"א פסול ופוסל אפי' חברו:

אי לא דכותי חבר וכו' עיין תוס' וע' היטב דברי המגיה בט"ז א"ע סי' ל"ה ס"ק ב' ונראה בכוונת תוס' פי' כיון דכותי מן התורה כשר והם אמרו והם אמרו דסגי בע"א המעיד עליו כן הוא להדי' בירושלמי רפ"ב דר"ה. וממילא כיון דסגי' בעדותו של זה עליו שוב יכול עוד זה הישראל להעיד גם על הגט דתרי מילי נינהי ולא תליא אהדדי כמתיקת דברי המגיה בט"ז סי' ל"ה סק"ב הנ"ל וק"ל. וכלל זה עיין ותמצא נחת בכוונת תוס' ועי' היטב ירושלמי רפ"ב דר"ה:

בשלמא מכר וכו'. עיין מרדכי והג"א פלוגתת ר' יקיר והמרדכי. ואבאר בעה"י עיין ב"ק פ"ח דלמסקנא עבד פסול משום דלית לי' חייס אבות על בנים וא"כ גוי דאית לי' חייס כמבואר פ' הבע"י ס"ב ע"א יהיה גוי כשר לעדות אלא לכאורה גוי בלא"ה פסול משום דאינו אחיו במצות דוקא עבד שהוא אח במצות איצטרך לא יומתו אבות על בנים אבל גוי בלאה"נ פסול משום שאינו אחיו במצות זו היא קושי' המרדכי על ר' יקיר. מיהו י"ל דס"ל לר' יקיר הא בתחלה בעי למימר עבד אינו אחיו משום חייס שיוצאי חלציו וקרוביו אינם שלו ע"ש תוס' ריש העמוד אך חכמים הקשו לר' יהודה אחיו הוא במצות פי' נהי שאינו אחיו לענין חייס הוה עכ"פ אחיו לענין מצות וסגי אם הוא אחיו בשום דבר וא"כ גוי נמי נהי שאינו אח במצות הוה אח לחייס שיש לו אחוה ביוצא חלציו. אלא שצריך להבין א"כ לר' יקיר מאי פריך ממתנה כיון דכשר עדות וגם לא משקר וצ"ל דס"ל כשם דלא הוה בר כריתות לענין גט ה"נ לא הוה בר דינין לקיים דבר על ידו וכמ"ש רש"י לעיל ט' ע"ב ד"ה חוץ מגטי נשים וכו' ע"ש ונ"ל דתליא בפלוגתא דמייתי רמ"א בתשובה סי' יו"ד אי ב"נ מצווה על הדינים היינו לדון ממש בכל דיני ישראל הכתובים בתורה וכן דעתו של רמ"א שם. וי"א דאינו אלא שמצווה כל מלך שיחקק לו שום דין כרצונו שלא יהיה עולם הפקר וא"כ אם ר' יקיר ככה ס"ל י"ל דזה לא מיקרי בר דינים כמו שלא נקרא בר כריתות. אבל רש"י ס"ל כהסכמת רמ"א הנ"ל א"כ ה"ל בר דינים. אבל צ"ל ע"ג הא לאו מפורש בתורה אל תשת ידך עם רשע ורמב"ם מנאו בלאוין סי' רפ"ו ובריש הלכות עדות וא"כ תינח גר תושב אבל העובד ע"ז יום יום איך יהיה עדיף מרשע ישראל אע"ג דגוים שבחו"ל לא עע"ז אלא מנהג אבותיהם בידיהם התם היינו שלא יהא מחשבתם לע"ז לענין נסך ושחיטה לאסור בהנאה אבל פשיטא שחייב מיתה על עבודתו. וכבר כ' בתשו' מעיל צדקה דטעות הוא לומר שפטורין על השיתוף ע"ש וא"כ צל"ע וכי ערכאות גר תושב נינהו וק' אר' יקיר וע"כ תיקון חכמים הוא מפני שהמלכיות מקפידות:

אלו מתנה במאי קני לי' בהאי שטרא חספא בעלמא הוא כ' רש"י דהו"מ לשנוי בע"מ ישראל. ונראה דרש"י לטעמי' דמפרש מזוייף מתוכו דלמא אתי למיסמך עלי' פי' אם נכשיר זה הגט שנמסר בפני ישראל איכא למיחש בגט אחר ימסור בפני הגוי החתומי' וא"כ ס"ל דאין לפסול שטר מתנה של זה שנמסר בפני ישראל ונקנה לו מתנתו מן התורה כדין וכהלכה איך נפסידנו ממונו מפני אחר שיסמוך על גוים. והתם פ' זה בורר הני תרי גיסי התם לכתחילה היה וכבר נכשל בו ומסרו בלא עדים כשרים א"כ למה לו למימסרינהו יכתוב לו שטר כשר אבל הכא למיפסל כל השטרות העולים בעש"נ ונמסרו בפני ישראל זה לא נראה לרש"י. אך תוס' לטעמי' דמפרשי לעיל ג' ע"א ד"ה מודה וכו' שהפסול הוא בזה השטר עצמו ע"כ יש לפוסלו מטעם מזוייף מתוכו. מיהו מפי' רש"י דסנהדרין משמע דמסרו בפני עדים ואפ"ה אמר חספא בעלמא הוא ויבואר לקמן אי"ה:

דינא דמלכותא דינא. דעת הרשב"א שאינו קונה בהאי שטרא אלא הלוקח מחזיק וקונה והוה כמכר דשטר ראי' בעלמא הוא ודינא דמלכותא דלא יועיל החזקה להוציא מיד המוכר זולת השטר. וא"נ אפי' בלא חזקה נמי מסירת השטר הלז הוה כמו סיטומתא דקונה ממנהג הסוחרים ע"ש. ויש שם חסרון שורה א' ברשב"א ע"ש:

והא לאו בני כריתה נינהי. כ' תוס' דה"מ למימר לאו בני עדות נינהו. הנה לר' יקיר הנ"ל דגוים בני עדות נינהו והא דפריך לעיל והאי שטרא חספא בעלמא הוא היינו מפני שאינו בני דינין אי ה"נ ק' ש"ס הכא לאו בני כריתה נינהו. אבל לפירש"י לעיל דהוה שפיר בני דינין וע"כ חספא בעלמא היינו לאו בני עדות וגוי פסול עדות וכהמרדכי ומכח זה פריך בכח בפשיטות חספא בעלמא ולא פירש טעמא משום דפשיט שאינו בן עדות. א"כ בודאי צע"ג מ"ט שינה טעמא הכי ופריך מטעם לאו בני כריתה ולא הניח בסתם כמו לעיל חספא בעלמא משום לאו בני עדות. ויש ליישב קצת עפ"י שיטת רשב"א בחי' קידושין פ"ג ס"ה ע"ב דגם בכתיבת ידו של בעל כשר בלא שום עד מן התורה דלא יליף דבר דבר לענין גט ע"ש:

גמרא א"ר פפא זאת אומרת עידי הגט אין חותמין אלא זה בפני זה ופירש"י הילכך ע"כ ישראל זה ראה את הכותי חותם למעלה כו' עכ"ל. וקשיא לי טובא לפי מה דפירש"י במתני' דהא דעד כותי פסול היינו משום דחשידי אעדות שקר וא"כ לר"א דאפילו כתיבא ואחזיק נמי לא מהני א"כ אפילו בגיטין ע"כ דפסול מה"ט דילמא שיקרא חתם וא"כ ע"כ דחיישינן שמא הישראל ג"כ חתם שקר דאל"כ אלא שהישראל קושטא קא חתם בציווי הבעל וא"כ הגט היה ביד הבעל וממילא דהכותי נמי קושטא קא חתם שהרי הבעל החתימו אע"כ דעיקר החששא שמא מעולם לא היה הגט כלל ביד הבעל רק האשה שכרתו דעד א' אפי' ישראל חשוד לשקר ונהי דתרי לא חשידי אכתי חיישינן להכותי דמעיד ג"כ שקר א"כ לפ"ז ע"כ עיקר החששא אף לחתימת הישראל שמא משקר א"כ מאי מועיל האי דאין חותמין אלא זה בפני זה ואף שבכלל דברי מה שהקשו בתוספות אלא דמתוך מה שכתבתי נתבאר דמה שתירצו התוס' אינו מספיק לקושייתינו אמנם לולא דברי התוס' היה נ"ל דודאי לא חיישינן שהכותי חתם שקר דכיון דכתיבא ואחזוק אפילו רבי אלעזר מודה דמהני והא דאוסר במצת כותי היינו משום דחיישינן לשיאור דרבנן ומהאי טעמא גופא לא מצינן לאוקמי מתניתין כוותיה דבגט נמי איכא למיחש לשלא לשמה או להקדמת הזמן וכמה פסולי דרבנן. אבל לפי המסקנא מוקי לה שפיר כר"א וכגון דחתם ישראל בסוף וא"כ אי לאו דכותי חבר הוא לא הוי מחתים ליה מקמי' אלא ודאי דחבר הוא ויודע כל הלכות גיטין ותו ליכא למיחש:

שם גופא אמר ר"א כו' מאי קמ"ל כו' אי ממתניתין ה"א אפי' תרי והא דקתני חד משום דבשטרות אפילו חד נמי פסול. ואין להקשות מאי ס"ד דאפילו תרי נמי כשר וקתני חד לאשמעינן רבותא דשטרות אדרבה הו"ל למיתני תרי לאשמעינן דבגיטין אפילו תרי כשר דהא קי"ל כחא דהיתירא עדיף הא ליתא דלענין גיטין סמיך אסיפא דמייתי מעשה דר"ג דמכשיר בשנים וא"כ ס"ד דקתני רישא חד לאשמעינן דבשטרות אפי' חד פסול וקתני מעשה דר"ג דבגיטין אפילו תרי כשר. אלא דלפ"ז יש להקשות באמת אדרבי אלעזר בן פדת גופא דאמורא הוא וקאמר לא הכשירו בו אלא עד א' כותי בלבד ומנא ליה הא מילתא דהא איכא לאוקמי מתניתין שפיר אפילו בשנים וכר"ג דסיפא ואליבא דרשב"ג ודאחזוק בהא ולא אחזוק בהא וא"כ לפ"ז ממילא דקשה אדרב פפא דקאמר זאת אומרת עידי הגט משמע שזה הדין לא ידענו אלא מההיא דהכא דלא הכשירו אלא עד אחד כותי בגיטין וא"כ לפי מה שכתבנו דמתניתין איכא לאוקמי ברווחא כרשב"ג וכדמשמע פשטא דמתניתין דמייתי מעשה דר"ג אלמא דשנים נמי כשר והא דקתני ברישא עד כותי היינו לאשמעינן רבותא דבשטרות חד נמי פסול ומעובדא דר"ג ידעינן דלענין גיטין תרי נמי כשר מיהו אדר"א בן פדת גופא אפשר דלא קשה מידי דהא דלא מוקי למתני' בתרי וכרשב"ג היינו משום דבעלמא נמי לא ס"ל כרשב"ג ומש"ה לא ניחא ליה לאוקמי סתמא דמתניתין דהכא כרשב"ג כי היכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא ואף לפמ"ש בסמוך דכת"ק נמי מצי לאוקמי אפשר דת"ק נמי לא ס"ל לר"א בן פדת אלא דסובר כר"א דמצה ומש"ה מהדר לאוקמי מתני' דהכא אליבא דהלכתא כרבי אליעזר כיון דאשכח אוקימתא לאוקמי כוותיה. אבל לאביי ורבא דבסמוך דאביי מגיה המשנה וקאמר תני עדו ורבא מסיק דחסורי מיחסרא ומאי דוחקייהו לאוקמי הכי ולא מוקי למתניתין שפיר בשנים וכרשב"ג דלא כר"א בן פדת וליכא למימר דאינהו נמי לא ס"ל כרשב"ג הא ליתא דהא מוקי אביי ורבא למתניתין דהכל שוחטין ריש פ"ק דחולין בכותי מותר ע"י שחותך כזית בשר ונותן לו והיינו כרשב"ג וכדמסיק התם דהא שהייה דרסה כו' לא כתיבי אע"כ דאחזוק לחוד מהני וא"כ אדרבה הו"ל לאוקמי מתניתין דהכא נמי כרשב"ג דלא תיקשי סתמא אסתמא ויותר קשה אליבא דרבא דלדידיה לא מצינו לדחוק ולומר דהא דמוקי הכא כר"א דמצה היינו משום דלשון עד כותי משמע ליה דוקא עד אחד אכתי קשה כיון דקאמר חסורי מיחסרא מאי דוחקי' לומר דר"ג פליג ומחסר ארבעה תיבות במשנה הו"ל למימר חסורי מיחסרא חוץ מגיטי נשים ושיחרורי עבדים אפילו בשנים ומעשה בר"ג. וכה"ג קשה נמי לרב אשי דמהדר אטעמא משום כולכם בשמעתין ומשמע דס"ל כר"א בן פדת וכר' פפא ואמאי הא שמעינן לר' אשי פ"ק דחולין דהא דלא מוקי מתניתין דהכל שוחטין כאביי ורבא היינו משום דסובר כותים גירי אריות הן ובגופא דמילתא מה שיש לדקדק בזה אין כאן מקומו נקטינן מיהא דע"כ לפ"ז דמתניתין דהכא ליתא כלל אליבא דהלכתא דכיון דגירי אריות הן לא שייך כותי חבר דהא פסולי לגמרי לעדות כעובדי כוכבים גמורים וכיון דמתניתין דהכא אליבא דרב אשי דלא כהלכה א"כ מאי דוחקיה לאוקמא בכותי חבר ומינה דייק זאת אומרת דהא איכא לאוקמי אפילו בשנים כר"ג דסיפא וכרשב"ג ודוחק לומר דרב פפא ור' אשי ואביי ורבא דשמעתין כולהו לא קאמרי אלא אליבא דר"א בן פדת ולדידהו לא ס"ל דל' הש"ס לא משמע כן. ועוד דא"כ לדידהו ליכא למידק כלל ההיא דזאת אומרת עידי הגט אין חותמין אלא זה בפני זה וכל הפוסקים כתבו בפשיטות ההיא דזאת אומרת. והנלע"ד ליישב בזה הוא ע"פ שיטת הגמרא ריש פ"ק דחולין דמקשה שם הש"ס בשלמא אביי לא ס"ל כרבא אלא רבא מ"ט לא אמר כשמעתיה פירוש דמאי דוחקא דרבא לאוקמי מתניתין דהכל שוחטין לאתויי כותי ואמאי לא מוקי לה בישראל מומר כאוקימתא דרב אשי ומשני הש"ס רבא לדבריו דאביי קאמר וליה לא ס"ל והקשו שם בתוס' דהא לקמן באידך מתניתין קתני תו הכל שוחטין ולעולם שוחטין ומסיק שם הש"ס דהא דקתני תרי זימני הכל שוחטין חדא לאתויי כותי וחדא לאתויי ישראל מומר וא"כ מאי מקשה רבא מ"ט לא אמר כשמעתיה ותיפוק ליה דאיתא לתרוייהו ומאי משני נמי לדבריו דאביי קאמר וליה לא ס"ל דהא ע"כ ס"ל דלאתויי כותי נמי אתא וכמעט שנשאר הדבר בתימה דמה שתירצו שם דקושית הש"ס דהו"ל לרבא לאוקמי קמייתא בישראל מומר ואם נפרש דבריהם כהווייתן נראין יותר תמוהין דמאי אלימתא מתניתין קמייתא מבתרייתא ומאי אולמא אוקימתא דמומר מאוקימתא דכותי והיאך מסיק הש"ס לפ"ז לדבריו דאביי קאמר וליה לא ס"ל דלענין סדר האוקימתות לא שייך וליה לא ס"ל אמנם לפי מה שכתבנו נתיישב על נכון דהא בשמעתין מוכח להדיא מדדחיק רבא לומר דחסורי מיחסרא ולאפושי פלוגתא לומר דמעשה דר"ג פליג ולפ"ז מוכרח לאוקמי מתניתין בדוחק לפרש דווקא כגון דחתם ישראל לבסוף ולהוכיח מזה זאת אומרת וקשה למה ליה כולי האי האיכא לאוקמי מתניתין בפשיטות כר"ג דסיפא דהיינו כרשב"ג דמצה כמ"ש אלא ע"כ מוכח מזה דרבא גופא לא ס"ל כלל כר' שמעון בן גמליאל דמצה אלא כר"א ומש"ה מוקי לסתמא דמתניתין נמי כר"א וא"כ מקשה הש"ס שפיר בחולין עליה דרבא היאך מוקי מתניתין דריש חולין הכל שוחטין בכותי ומדנקט שחיטתו כשרה בדיעבד היינו שחותך כזית בשר דהיינו כרשב"ג דמצה דהא שהייה דרסה וחלדה לא כתיבי אע"כ דאחזוק לחוד מהני דהיינו כרשב"ג דמצה ותיפוק ליה דהאי מילתא לא ס"ל לרבא דהא איהו כר"א דמצה ס"ל בגיטין ואי משום דקשיא ליה הכל שוחטין ושחיטתן כשירה אמאי לא אמר כשמעתיה דהיינו בישראל מומר משא"כ מתניתין בתרייתא דאידך הכל שוחטין מצי לאוקמי שפיר בכותי דהיינו נמי כשמעתיה דבמתניתין (דף ט"ו ע"ב) לא קתני דיעבד אלא הכל שוחטין לכתחלה א"כ מתוקמא שפיר בכותי וישראל עומד ע"ג דבכה"ג ר"א דמצה נמי מודה דכשר וע"ז משני שפיר לדבריו דאביי קאמר וליה לא ס"ל אלא דמוקי באמת קמייתא במומר ובתרייתא בכותי ודוק היטב כי נכון הוא. נמצא דכל זה אליבא דרבא משא"כ אליבא דאביי דלקושטא דמילתא מוקי מתניתין דריש חולין הכל שוחטין לאתויי כותי וע"י כזית בשר משמע דכרשב"ג ס"ל וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי הוצרך לומר תני עדו דהא מצי לאוקמי מתני' דהכא לגמרי כסתם מתניתין דחולין וכרשב"ג ומש"ה מכשיר אף בשנים. ואבאר מה שנלע"ד בזה אבא בקצרה במאי דקשיא לי בסוגיא דחולין ד' ה' דאיתא שם ר' גמליאל ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה ושקיל וטרי הש"ס אי איירי אפי' בישראל עומד ע"ג ומשום שעשאו' כעובדי כוכבים גמורים או שמא לא אסר אלא כשאין עומדין ע"ג וא"ל ר' יעקב בר אידי לרבי זירא דמי ההוא מרבנן כו' אי כשאין ישראל עומד ע"ג מימרא בעי וכתבו שם התוס' להוכיח דההיא ר' גמליאל שהיה קודם ר"מ ולפ"ז היינו ר"ג דשמעתתא וא"כ יש לתמוה אדמקשה התם אי כשאין ישראל עומד על גביו מימרא בעי אדרבה תיקשי להיפך דאי ס"ד באין עומדין על גביו אמאי אסרוה (מהדור' בתרא מהמחבר זצ"ל דהא וודאי לר"ג שרי ע"י שחותך כזית בשר ונותן לו כדאיתא בחולין וכדמוכח מר' גמליאל דמשנתינו דמכשיר בשנים והיינו משום דאחזוק מהני ועיין שם בחידושינו) דהא פשיטא לן שם בכל הסוגיא דכותים אחזיקו מיהא בשחיטה כמבואר שם וא"כ היאך אסרם ר' גמליאל הא איהו גופא עביד עובדא בגיטין שהכשיר אף בשנים בשלמא אי אמרינן דאף בעומדין על גביו ומשום מעשה דהר גריזים שמצאו דמות יונה לא קשיא כאן קודם מעשה כאן לאחר מעשה אבל אי דינא איתמר ודאי קשיא דר"ג אדר"ג ואף אם נדחק לומר דהדר ביה אכתי מאי מקשה מימרא בעי דהא ודאי איצטריך לאפוקי ממאי דהוי סבר מעיקרא אע"כ דקים ליה לתלמודא דמקמיה ר"ג ובית דינו נמי לא הוי שריא שחיטת כותים למאי דמוקי מתני' דהכל שוחטין באינך גווני וסוגייא דעלמא ודאי דלא כרשב"ג לענין אחזוק ולא כתיבא והיינו דאמר מימרא בעי ולאביי ורבא נמי דמוקי מתניתין דהכל שוחטין כרשב"ג קרוב הדבר לשמוע דמה שנמנו ר"ג ובית דינו היינו לאסור באין עומדין ע"ג דהא ודאי מימרא בעי לאפוקי מסתמא דהכל שוחטין נקטינן מיהא דבימי ר"ג ובית דינו נהגו איסור בכותים באחזוק ולא כתיבא אי משום דאיהו גמיר הכי לדינא או דמקמי הכי נהוג עלמא לאיסור ואיהו גזר כעובדי כוכבים גמורים ולפ"ז ע"כ דהא דמכשר בשמעתין אף בשנים לאו משום דאחזוק לחוד דמאי שנא משחיטת כותים אע"כ דדוקא בגיטין לחוד הכשיר ר' גמליאל משום דכתיבא ואחזוק נמצינו למידין דא"א לומר דר"ג כרשב"ג ס"ל מההיא דחולין וע"כ ממילא ס"ל כת"ק דמצה דכתיבה ואחזוק בעינן ולפ"ז א"א לומר דת"ק דמתניתין היינו כר"ג ס"ל דהא ר"ג גופא לא הכשיר אלא בגיטין משא"כ בשיחרורי עבדים דלא מיקרי כתיבא מהטעם שכתבנו א"כ איהו גופא לא מכשיר בשנים והיאך פסיק התנא ותני גיטי נשים ושחרורי עבדים בחד בבא אע"כ דת"ק לא מכשיר אלא בחד בין בגיטין ובין בשיחרור משום דכר"א ס"ל וא"כ ע"כ ר' גמליאל פליג והוצרך רבא לומר חסורי מיחסרא ואביי לא ניחא ליה לומר חסורי מיחסרא מש"ה קאמר תני עדו ובכותי חבר דהא ר' גמליאל אוסר מיהא בשחיטת כותי כמו שכתבנו ומדנקיט גיטין ושחרור בחד בבא אלמא דבתרוייהו לא מכשרינן אלא עד אחד ולפ"ז אתי שפיר דמוכח ההיא דזאת אומרת אין עידי הגט ודוק היטב. ובכל זה לא הונח לי עדיין דלפמ"ש דהסוגיא דהכא אתיא כסוגיא דמסקנא דחולין דת"ק במצה תרתי בעי כתיבא ואחזוק א"כ תיקשי מצת כותי למה הותר' האיכא למיחש לשיאור דרבנן נהי דאחזוק הא לא כתיבא ומה שכתבתי נראה דוחק. וכן בסוגיא דשמעתין דמשמע דלמאי דס"ד דכתיבא לחוד מהני אתיא ליה שפיר מתניתין כת"ק והקשיתי לשאול דלמאי דקי"ל דעידי מסירה כרתי ולא בעינן חתימה לשמה אלא מדרבנן א"כ היאך סמכינן אחתימת כותי בגיטין דילמא לא חתים לשמה דלדידן נמי לא מיפסל אלא משום מזוייף מתוכו ומה שכתבתי דסוגיין אתיא כר"מ דע"ח כרתי נראה דוחק. ועוד דלרבי מאיר נמי משכחת פסולי דרבנן טובא בין בגיטין ובין בשטרות כגון מוקדם והרבה כיוצא באלו וא"כ אמאי פסיקא ליה לתלמודא דלת"ק אתיא ליה שפיר. והנלע"ד בזה דהא דפליגי ת"ק דמצה ור"א ורשב"ג לענין כתיבא ואחזוק היינו דוקא לענין איסורא דאורייתא אלא דלא כתיבא בהדיא כגון שחיטת עופות ושהייה דרסה אף בבהמה ושימור למצת מצוה דכל הני לא כתיבי בהדיא ואפ"ה אסירי מדאורייתא ובהנהו פליגי דנהי דרובא דכותים אחזקו אפ"ה חיישינן למיעוטא המצוי משא"כ לענין איסורי דרבנן לא מחמרינן כולי האי אלא היכא דאחזקו סמכינן עלייהו דלא חיישינן כולי האי למיעוטא להחמיר באיסורי דרבנן בכותים תדע דהכי הוא שהרי אף לאחר שעשאום כעובדי כוכבים גמורים כדאיתא פ"ק דחולין דף ה' כתבו שם התוספות להכריח דמה שאסר ר"ג ובית דינו שחיטת כותים היינו קודם שגזר רבי מאיר על סתם יינם של כותים דאלת"ה למה לא גזר ר"מ על שחיטת כותים דחמיר מסתם יינם דלא הוי אלא מדרבנן וא"כ משמע להדיא דאי ר"ג גזר ברישא אתיא ליה שפיר וא"כ מוכרח להדיא דאף שמצא ר"ג בהם שמץ ע"ז אפ"ה לא חש להחמיר אלא לענין איסורי דאורייתא דחייש למיעוטא כדאיתא שם משא"כ לענין סתם יינם אע"ג דשייך בהו לתא דע"ז אפ"ה לא חש להחמיר לענין איסורי דרבנן וא"כ נראין הדברים ק"ו דקודם שגזרו עלייהו כעובדי כוכבים גמורים אלא משום חומרא בעלמא לא סמכינן עלייהו אע"ג דאחזוק וא"כ פשיטא דלא שייך האי חומרא אלא באיסורי דאורייתא אבל בדרבנן סמכינן ארוב' דהא אחזקו ובזה אתי שפיר דמצת כותי מותרת דאי משום חמץ דאורייתא הא כתיבא ואחזוק ואי משום שיאור דרבנן סמכינן עלייהו שפיר כיון דאחזקו ובכה"ג לענין גיטין לא חיישינן לשום פסולא דרבנן כגון לשמה אליבא דר"א דבחתימה לא מיפסל אלא מדרבנן משום מזוייף מתוכו ובכה"ג שפיר סמכינן עלייהו לת"ק כיון דאחזקו וא"כ נתיישב הכל וכמו שכתבתי נ"ל ראיה ברורה מן המשנה סוף פרק דם הנדה דחשיב התם דברים שהכותים נאמנים ודברים שאינם נאמנים ונקיט בסיפא זה הכלל כל דבר שחשודין עליו אינן נאמנים וקאמר הש"ס זה הכלל לאתויי מאי לאתויי תחומין ויין נסך ומדלא נקיט סתמא לאתויי כל איסורי דרבנן אלמא דאפילו בדרבנן לא אמרינן דלא סמכינן עלייהו אלא בדבר שחשודין והיינו דנקט כגון תחומין ויין נסך דבהנהו חשידי ודאי כדאמרינן בעלמא זאת אומרת נחשדו כותים על מגע עובדי כוכבים וא"כ משמע לכאורה דזולת אלו אפילו היכא דמספקא לן במילתא דרבנן אי אחזקו אי לא אפ"ה נאמנין וכ"ש היכא דידעינן דאחזקו נראה מסוגיא דהכא דנאמנין. אלא דלפ"ז קשיא לי מאי מקשה הכא בפשיטות מאי איריא גיטין אפילו שאר שטרות נמי דילמא איירי מתניתין אפילו לאחר שעשאן כעובדי כוכבים גמורים והיינו לענין איסורי דאורייתא ומש"ה פסילי בשאר שטרות והא דמכשיר בגיטין היינו ע"י ע"מ ישראל דומיא דמתניתין דלעיל בערכאות וקמ"ל דלא חשיב מזוייף מתוכו כיון דמדאורייתא כשירים לגמרי אלא מדרבנן החמירו עליהם לחוש למיעוטא אבל בדאיכא עידי מסירה דתו לא הוי אלא פסולא מדרבנן אמרינן דלענין זה כשירים לגמרי דלא מיקרי מזוייף מתוכו משא"כ בשטרות אפילו בדאיכא ע"מ לא מהני דהא שמעינן לרשב"ג דאמר לקמן דמהני ע"מ בגיטין ולא בשטרות וכמ"ש שם התוספות. ויש ליישב ואין להאריך יותר:

תוספות בד"ה אי לאו דכותי חבר כו' תימא א"כ כולא שטרא מתקיים אפומיה כו' וי"ל דאין לחוש כו' עכ"ל. ובחידושי הרשב"א ז"ל כתב דאיירי בדאחזוק ונהי דלרבי אלעזר לא מהני אחזוק מ"מ כיון דע"י חתימת ישראל שחתם איגלי מילתא דכותי חבר הוא מהני שפיר כיון דקים לן נמי דאחזוק ובזה נתיישב הא דלא מוקי כרשב"ג ובדלא אחזוק ואפ"ה מהני כיון דע"כ כותי חבר הוא אע"כ דהשתא משמע לתלמודא דאחזוק בין בגיטין ובין בשטרות ולא מצי לאוקמי כרשב"ג ע"ש באריכות:

גמרא אלא מתנה כו' חספא בעלמא הוא. כבר כתבתי בד' הסמוך דלפירש"י ז"ל לעיל דערכאות לא פסילי מדאורייתא אפי' בגיטין אי לאו מקרא דוכתב ונתן א"כ מאי מקשה הש"ס הכא במתנה חספא בעלמא הוא ואמאי הא כשירין מדאורייתא דבמתנה לא שייך דרשה דוכתב ונתן מיהו לפמ"ש שם דהא דאיצטריך קרא דוכתב ונתן ולא פשיטא לן לפסול בגיטין מטעם דלאו בני עדות נינהו היינו משום דרש"י נחית לשיטת רבינו תם דאפי' למאי דקי"ל השתא אליבא דר"מ דע"ח כרתי אפ"ה ר"מ גופא מודה דבעינן ע"מ בגט ועלייהו קאי דבר דבר אלא דבעינן נמי ע"ח מגזירת הכתוב וא"כ לפ"ז לא הוי לן למיפסל חתימת ערכאות משום דלאו בני עדות נינהו דהא עיקר העדות תליא במסירת הגט ואיצטריך למעט החתימה מגזירת הכתוב דוכתב ונתן משא"כ לענין שטר מתנה דפשיטא ליה לרש"י ז"ל דהיכא דאיכא ע"ח לחוד סגי ולא צריכינן לע"מ וע"ח לחוד משוי ליה שטרא וא"כ מקשה הש"ס שפיר הא חספא בעלמא הוא כיון דחתמו עליה ערכאות דלאו בני עדות נינהו היכא דבעינן עדות גמור כן נ"ל ויש ליישב עוד בענין אחר ויבואר בלשון התוספות בסמוך ודו"ק:

רש"י בד"ה תני חוץ מכגיטי נשים כו' ה"ה נמי דמצי לשנויי בעידי מסירה כו' עכ"ל. ואע"ג דאי הוי מוקי לה בע"מ הוי קשיא לן אמאי נקיט ערכאות דאפי' בהדיוטות נמי כשר היכא דאיכא ע"מ לפירש"י ותוס' לקמן מיהו הוי מצי למימר דנקיט ערכאות משום שטרי מכירה דלא צריכא ע"מ ואפ"ה כשירים בערכאות ובהדיוטות פסולי משום דמרעי נפשייהו או דנקיט ערכאות לרבותא דאפ"ה בגיטין פסילי אבל יש לדקדק דהיאך מצי לאוקמי בע"מ ואיירי אף בשטר מתנה דא"כ תיקשי הא דקתני סיפא לא הוזכרו אלא בזמן שנעשה בהדיוט וע"כ דה"ק נעשו כמו שנעשה בהדיוט בשאר שטרות כדמוקי בסמוך לתרתי שינויי וכפירש"י ותוס' דאף לשינוייא קמא נמי האי שנעשו בהדיוט אגיטי ממון קאי ובשלמא למאי דשנינן דינא דמלכותא דינא נמצא דהא דקתני רישא שטרי ממון כשירים היינו אף בלא ע"מ וא"כ א"ש דבסיפא בשמות שאינן מובהקים נעשו כמו שטרי הדיוטות בממון דפסילי דכיון דליכא ע"מ וכן למאי דקמשני חוץ מכגיטי נשים א"כ לא איירי רישא אלא בשטרי מכירה דליכא ע"מ אם כן מסיק שפיר בסיפא נעשה כמו שנעשו בהדיוט אבל למאי דבעי לאוקמי רישא בע"מ לא שייך כלל לומר נעשו כמו שנעשו בהדיוט דהא בע"מ דאיירי ברישא אפילו בהדיוטות כשירים ואם בא לומר נעשו כשטרי הדיוטות היכא דליכא ע"מ א"כ אפילו בערכאות פסיל בגיטי ממון כגון שטרי מתנות ודוחק לומר דהאי כמו שנעשו בהדיוט אשטרי מכירה קאי ובדליכא ע"מ דהא במתניתין גופא לא מפליג כלל בין שטרי מכירה לשטרי מתנה ואיירי בכולהו אם כן סיפא נמי אכולהו קאי ויש ליישב בדוחק וצ"ע:

בא"ד אלא שינויא דחיקא הוא כו' דהא פרכינן כו' ואיצטריך לשנויי שמות מובהקין איכא בינייהו עכ"ל. ויש לדקדק אמאי הוי שינוייא דחיקא דאדרבה כיון דכולהו אמוראי בפ' המגרש סברי דהלכתא כר"א דאמר ע"מ כרתי א"כ נראה יותר דוחק לאוקמי סתמא דמתניתין דהכא דלא כר"א אלא כר"מ וליכא למימר דאפ"ה מיסתבר יותר לומר דפליגי ר' שמעון ורבנן בפלוגתא דאשכחן דפליגי תנאי ר"א ור"מ ממה שנאמר דטעמיה דת"ק דגזר מובהקין אטו שאינן מובהקין משום דחששא רחוקה היא לגזור בכה"ג הא ליתא דהא מצינו להדיא דרשב"ג קאמר בסמוך בברייתא דבמקום שישראל חותמין פסול אף במובהקין והיינו ע"כ משום דגזר אטו שאינן מובהקין כדמשמע בגמרא להדיא ועוד דע"כ מוכח כן דאלת"ה אלא דס"ל כר"מ דע"ח כרתי א"כ אף במקום שאין ישראל חותמין נמי לפסול דהא לאו בני כריתות נינהו אע"כ דכר"א ס"ל ואפ"ה גזר במובהקים א"כ מהיכי תיתי נחשוב לדוחק לומר דטעמא דרבנן דמתני' נמי משום הכי הוא ולעולם כר"א סבירא להו דקי"ל כוותיה. מיהו יש ליישב כיון דמתניתין ע"כ לא מיתוקמא ממש כרשב"ג דהא איהו לא ס"ל כר"א אלא בגיטין לחוד ולא בשטרות כמו שכתבו התוספות לקמן בשמעתין וא"כ אי טעמא דתנא דידן כוותיה הדרא קושיא לדוכתא בשטר מתנה דחספא בעלמא הוא ונצטרך לומר דתנא דידן סבר כרשב"ג בחדא דגזרינן במובהקין אטו שאינן מובהקין ופליגי בחדא לענין ע"מ בשאר שטרות ולכך כתב רש"י ז"ל דכה"ג שינוייא דחיקא היא. ועי"ל כיון דתנא דידן לא מפליג בין מקום שישראל חותמין כדמפליג רשב"ג מש"ה נראה דוחק לומר דפליגי תלתא תנאי אליבא דר"א לענין ערכאות דתנא דידן אליבא דר"א פוסל בגיטין בכל מקום ור"ש אליבא דר"א מכשיר בכל מקום ורשב"ג אליבא דר"א מפליג בין מקום שישראל חותמין מש"ה ניחא לאוקמי טעמא דתנא דידן משום דס"ל כר"מ וק"ל. אמנם אחר הדיקדוק בלשון רש"י ז"ל שכתב וה"ה נמי דמצי לשנויי ולא כתב והא דלא משני נראה מזה הלשון דלקושטא דמילתא נמי לא מפרשינן מילתא דת"ק דמתני' דווקא כר"מ ולא כר"א אלא מפרשינן טעמא דת"ק אליבא דכ"ע וה"ק כל השטרות העולין בערכאות כשירין בין לר"מ בין לר"א ואף בלא ע"מ חוץ מגיטי נשים דפסולין אף בע"מ אליבא דכולהו וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו לשיטת רש"י ז"ל אלא דקשיא לי דהא לשינוייא דתני חוץ מכגיטי נשים ע"כ דלא מיתוקמא אלא כר"מ דווקא דלר"א במתנה כשר ע"י ע"מ משא"כ בגיטין ולקמן גבי לוקוס ולוס נדקדק עוד בזה. מיהו הא דפשיטא ליה לרש"י ז"ל דבמתנה מתכשר בע"מ אף לת"ק דפסיל בגיטין ולא אמרינן דבמתנה נמי פסול אף בע"מ מה"ט גופא דהו"ל כמזוייף מתוכו דזה הטעם שייך ג"כ בשטר מתנה כדאי' בסנהדרין גבי האי שטר מתנה דחתימי תרי גיסי אלא די"ל דכל המשנה דהכא איירי בשמות מובהקין ומש"ה כשר בכל השטרות אף בשטר מתנה ע"י ע"מ דבכה"ג לא מיקרי מזוייף מתוכו כיון דלא אתי למיסמך עלייהו משא"כ בגיטין גזרינן מובהקין אטו שאינן מובהקין. ולפי מה שאפרש בסמוך בד"ה מודה ר"א יבואר דיש לומר דאף בשמות שאינן מובהקין לא מיקרי מזוייף מתוכו בשטר מתנה לשיטת רש"י ז"ל ע"ש ודו"ק. אבל אכתי קשה לי על מ"ש רש"י ז"ל דהמ"ל בעידי מסירה ולא נצטרך לשנויי דחוץ מכגיטי נשים דא"כ תיקשי ברייתא דבסמוך דקפסיק ותני דלחכמים כל השטרות שנעשו בהדיוט פסילי אף בע"מ וכתבו התוספות הטעם דגזרי דאתי לאכשורי בהדיוט בלא ע"מ כמו בערכאות ואי ס"ד דבשטר מתנה בערכאות נמי לא מכשרינן אלא בע"מ א"כ אמאי פסיל בהדיוטות בע"מ הא ליכא למיגזר מידי ונצטרך לומר דברייתא חוץ מכגיטי נשים קאמר אמנם למה שאפרש בסמוך דבלא"ה ת"ק דמתניתין פליג אברייתא לענין הדיוטות דפוסל בברייתא בשטרות ותנא דמתניתין מכשיר בע"מ א"כ אתי שפיר וזה ראיה ברורה למה שאפרש לקמן:

בתוספות בד"ה חספא בעלמא הוא כו' וקשה דאדרבה תירוץ דבע"מ נשאר לפי המסקנא כו' עכ"ל. ואע"ג דכבר פירש"י ז"ל דנהי דטעמא דתנא דברייתא דכר"א ס"ל מ"מ לא ניחא לאוקמי טעמא דתנא דמתניתין בהכי כיון דלא נחית למנינא אין הכרח לאוקמי בשינוייא דחיקא אלא דאפ"ה מקשו התוספות שפיר למה שפירשתי בסמוך דמה שכתב רש"י ז"ל דשינוייא דחיקא הוא היינו דלא ניחא לאוקמי טעמא דת"ק בפלוגתא חדשה וא"כ כיון דמצינן דתנא דברייתא בע"כ גזר במובהקים ור"ש דמתניתין לא גזר א"כ פשיטא דאיכא לאוקמי נמי טעמא דתנא דמתניתין דסבירא ליה כתנא דברייתא וכעין זה כתב מהרש"ל ז"ל אלא דנראה עוד שמהרש"ל ז"ל מחק זה מלשון רש"י ז"ל והיינו דמחמת קושיית התוספות משמע שאין זה בגירסת לשון רש"י ז"ל. מיהו לפמ"ש לעיל בסמוך נתיישב' קושיית התוספות על הגמרא דא"א לאוקמי רישא דמתניתין בע"מ דא"כ לא א"ש סיפא דמתניתין הא דקתני לא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט וכמו שכתבתי באריכות. ובגופא דמילתא שכתבו התוספות דתירוץ דע"מ נשאר לפי המסקנא דמשני כי קתני מילתא דליתא בקידושין כו' כבר הארכתי שם לעיל במקומו עיין עליו ודו"ק:

בא"ד ולא תקנו חכמים אלא בשטרי מלוה כו' עכ"ל. ולכאורה כל דבריהם בזה אך למותר ובתחלת העיון כוונתי בזה לדברי הקיקיון דיונה משום דלכאורה נראה מסברא להכשיר באמת אף ע"י ע"מ של ערכאות גופייהו בשטר מתנה כיון דלא מרעי נפשייהו וקושטא מסהדי שהנותן מסר שטר המתנה למקבל ודוקא בע"ח פשיטא לתלמודא דהוי כחספא בעלמא כיון דעיקר הקנין נעשה ע"י החתימה משא"כ היכא דאיכא ע"מ ועיקר הקנין ע"י הכתיבה לחוד אליבא דר"א א"כ הו"א דכשר בכה"ג ע"ז מסקו התוספות דליתא דלא תקנו חכמים להכשיר ערכאות לעדות אלא בשטרי מלוה ומכר. ועוד נראה בכוונתם דאזלי לשיטתייהו שכתבו לעיל בדף הקודם דערכאות פסולי מדאורייתא אף בשטרי מכר דלאו בני עדות נינהו כלל מק"ו דעבד אלא דתקנת חכמים להכשירן א"כ קשיא להו אמאי פסיקא לתלמודא דבשטרי מתנה פסולי לגמרי אף בע"מ ישראל דשמא תקנו חכמים להכשיר כה"ג אף במתנה דלא מיקרי מזוייף מתוכו ע"ז כתבו ולא תקנו חכמים וכוונתם דמילתא דפשיטא היא דלא שייך תקנת חכמים בכה"ג כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד אבל אין לומר כו' דכשירים אפילו כתיבתן וחתימתן עו"ג כו' עכ"ל. פירוש דאע"ג דלקושטא דמילתא בשטרי ממון לא איכפת לן כלל בכתיבת השטר שכשר בכל כתב ובכל לשון ודוקא בגיטין פסלינן בכתבו עו"ג משום קרא דוכתב ונתן ולא בשטרות אלא דאפ"ה הוצרכו התוספות לפרש דא"א להעלות על הדעת כלל לומר דהמקשה שאומר בפשיטות חספא בעלמא הוא ולא מהני ע"מ אפשר דהיינו משום שסובר דבשטר מתנה כיון שעיקר הקנין ע"י כתיבת השטר בעינן דוקא כתב ישראל כמו בגיטין וכן מצינו לקמן דף י"ט דאיצטריך אמימר לאשמעינן דשטרות כשירין בכל לשון ואין לתמוה בזה דהא קי"ל כל שטר שלא נעשה כתיקון חכמים פסול וא"כ אפשר דה"נ דכוותיה או שנאמר דכיון דגלי קרא בגיטין וכתב ונתן דבעינן דוקא שיכתבנו ישראל ה"ה לשטר מתנה דהא ילפינן גז"ש דדבר דבר מממון וה"ה להיפך שטרי ממון מגיטין היכא שהוא שטר מקנה ואפשר דגילוי מילתא בעלמא הוא כיון דכתב עו"ג לא מיקרי ספר כריתות ה"ה דלא מיקרי ספר המקנה ע"ז כתבו דאף לפי סברא זו המוטעת א"א ליישב קושית הש"ס על זה הדרך כ"א כפירושם הקדום וממילא דכשר אף בכתיבת ערכאות כן נ"ל ודו"ק:

רש"י בד"ה מודה ר"א במזוייף מתוכו כו' דלמא קאתי למימסרא באפייהו ומיסמך עלייהו עכ"ל. ולשון זה צריך עיון דאם כוונתו דחיישינן דהבעל המגרש אתי למימסר באפי ערכאות דאם נתיר להחתים בערכאות יסבור שכשר נמי למסור באפייהו א"כ מאי האי דמשני תלמודא בשמות מובהקים ומאי הוי התם נמי שייך האי חששא גופא שיטעה לומר דכשר למסור בערכאות ואם כוונתו שיטעה למסור באפייהו ע"י שיהא סבור שהם ישראלים ומש"ה מכשרינן בשמות מובהקים דמידע ידיע דעו"ג נינהו ולא אתי למיטעי וכמו שפירש"י להדיא אלא דלא יתכן כלל לומר כן דכיון שהמגרש גופא כותב ומעלה הגט בערכאות שהוא מקום בית ועד שלהם כפירש"י ז"ל במתניתין וא"כ היאך יטעה לומר שהם ישראלים וכן הקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו בסוף הסוגייא לקמן אלא כאן קשה יותר כיון דאיירי בערכאות אע"כ דעל הבית דין קאי דע"י שתראה האשה לפניהם הגט חתום בערכאות אתו למיסמך עלייהו דאפשר שהאשה תבוא לב"ד של מקום אחר ויסברו שחתומים ישראלים ויכשירו הגט לומר דודאי נמסר לה כדין בעידי מסירה לשיטת רבינו תם או לשיטת הרי"ף דמכשיר בעידי חתימה לחוד ונמצא שתנשא בגט פסול וא"כ לפ"ז קשה מה זה שכתב רש"י ז"ל דלמא אתי למימסר באפייהו דלא הו"ל לפרש אלא דלמא אתי למיסמך עלייהו. והנראה בזה דודאי עיקר החששא הוא שהב"ד יתירוה שלא כדין אלא דלא סגי בהאי מילתא לחוד לומר דלמא אתי למיסמך עלייהו משום דלשיטת רש"י ז"ל מתחלת הדין אפשר דבדין סמכינן עלייהו דכיון דערכאות כשירין לכל מילי משום דלא מרעי נפשייהו וא"כ ודאי שהאשה לא זייפה את הגט אלא מיד הבעל בא לידה וא"כ שפיר יש לסמוך ולהכשיר אליבא דר"א דמסתמא מסרו הבעל לידה בע"מ ישראל כדמכשרינן בכל הגיטין ע"י ע"ח לחוד ולא חיישינן שמא מסרו לה הבעל בינו לבינה ולא מהני לשיטת רבינו תם אע"כ דכולי עלמא ידעי דאין דבר שבערוה פחות משנים דהיינו ע"מ כמ"ש התוספות בריש מכילתין וא"כ ע"י עידי חתימה ערכאות נמי יש לומר כן. לכך כתב רש"י ז"ל דעיקר החששא דשמא ימסור לה הבעל בפני ערכאות גופייהו שיטעה דכשירין לע"מ כמו דמכשרינן להו לע"ח אלא דבהאי טעמא לחוד נמי לא סגי דסוף סוף אם יטעה הבעל למסור לה בערכאות לא נפקא מיניה חורבא שהרי לעולם לא יתירוה הב"ד לינשא בגט זה עד שיבואו ע"מ לפנינו וליכא למימר דחיישינן שמא תנשא בלא רשות ב"ד ובטעות שסבור שהגט כשר א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם דאף למה דפסלי לגמרי גט של ערכאות אפשר שיטעו הבעל והאשה לומר דכשר אע"כ דעיקר תקנת חכמים להנהו דבקיאי בדינא דמסתמא לא תינשא אלא ברשות ב"ד וא"כ הדרא קושיא לדוכתא שהב"ד לא יתירוה אלא ע"י שתביא הע"מ לפניהם לכך מסיק רש"י ז"ל ומיסמך עלייהו כוונתו דכולה חדא חששא היא שהבעל יטעה למסור בערכאות ע"י שנתיר להחתימם וכשתבא האשה עם גיטה לב"ד שבמקום אחר יסברו הב"ד שהחתומים הם ישראלים ויתירוה בלא ע"מ ויאמרו כיון שהחתומים ישראלים מסתמא נמסר באנפייהו כדאמרינן בכל הגיטין לכך הו"ל שפיר כמזוייף מתוכו ומשני שפיר דאיירי בשמות מובהקים דלא שייך האי חששא דהב"ד ידעי דעו"ג נינהו ויזקיקוה להביא ע"מ לפניהם כן נ"ל ליישב לשון רש"י ז"ל ודו"ק. וכמו שכתבתי נ"ל ברור ביישוב לשון רש"י ז"ל בסוגיא דשמעתין. אמנם אחר זה ראיתי בשלטי הגבורים בשם הא"ז שפסק בגט היוצא תחת יד האשה בחתימות ערכאות בשמות מובהקים שהוא כשר באומרת שנמסר לה בפני עידי ישראל דכיון דערכאות לא מרעי נפשייהו למיחתם בשיקרא מסתמא נמסר לה כדין אבל בהדיוטות כה"ג פסול דשמא מזוייף הוא וחתמו שיקרא אם לא שמביאה ע"מ לפנינו אז הוא כשר עכ"ל בקיצור. ויש לתמוה עליו טובא דנהי דבמה שפסק דבע"מ כשר בהדיוטות אפשר דס"ל כר' שמעון דברייתא בסמוך אבל במה שהכשיר בערכאות אף באין ע"מ לפנינו הוא תמוה מאד דהא דמפלגינן אליבא דר' שמעון בין שמו' מובהקין לשאינן מובהקין היינו דמובהקין יודעין הב"ד דעו"ג נינהו ויצטרכו להביא ע"מ לפנינו משא"כ בשאינן מובהקים יסברו שהם ישראלים משא"כ כשאין ע"מ לפנינו משמע בפשיטות דפסול בכל ענין שאם נאמר דאפילו בכה"ג כשר דתלינן שהבעל היה בקי בדין ומסר לה בפני עידי ישראל אם כן באינן מובהקים נמי ליתכשר מהאי טעמא גופא. והנראה מזה דכוונת ריא"ז לפרש דהא דחשיב בערכאות מזוייף מתוכו היינו שהבעל בעצמו יטעה בהם לומר שהם ישראלים ומש"ה לא מכשרינן אלא במובהקים דלא אתי למיטעי. אבל לחוש שהבעל יטעה בדין להכשיר בע"מ עו"ג להא לא חיישינן ועל דרך זה הוא מפרש לשון רש"י ז"ל. אבל אין עולה על הדעת כלל לפרש כן שהבעל יטעה בהם שהם ישראלים כדפרישית דלשון ערכאות היינו שמפורסמים בכך שהם ערכאות של עו"ג ובמקום הוועד שלהם איירי ותו לא שייך למיטעי שהם ישראלים ועוד אכתי מה הועילו חכמים בתקנתן שפסלו חתימת ערכאות דאכתי לא יצאנו מידי חששא זו שיטעה בהם שהם ישראלים. מיהו בהא מצינן למימר דכיון שפסלו חכמים שמות שאין מובהקים א"כ לא יתירו הב"ד לינשא ע"י גט כזה אם לא בשמות ישראלים בודאי כדאמר ר' יוחנן לקמן בסוגייא דלוקוס ולוס אבל קושיא קמייתא נשאר בתימה ודברי ריא"ז בזה צריכין עיון גדול ועיין עוד בסמוך:

גמרא הכא במאי עסקינן בשמות מובהקין. ופירש"י ז"ל דמידע ידעי דעו"ג נינהו ולא אתי לאחלופי למיסמך עלייהו והקשה הרשב"א ז"ל בריש מכילתין דאכתי יש לפסול אף בשמות מובהקים דהא ודאי לא חתמו לשמה ואכתי הו"ל כמזוייף מתוכו כדאיתא לעיל להדיא (דף ד' ע"א) אף בעידי ישראל דאף לר"א דמכשיר היכא דליכא ע"ח כלל אפ"ה מודה היכא שחתמוה שלא לשמה דפסול כמזוייף מתוכו ואטו מי עדיפי ערכאות מעידי ישראל ותירץ הוא דאין ה"נ דעדיפי דחתימת עו"ג הו"ל כטיוטא בעלמא ולא מיפסל משום שלא לשמה. ונ"ל בכוונת הרשב"א ז"ל דאזיל לשיטתו שהוא מפרש שם דהא דחשבינן חתימה שלא לשמה כמזוייף מתוכו היינו משום דנהי דלא בעינן חתימה כלל אפ"ה כיון שחתמו לא גרע מתורף הגט וכבר כתבתי שם לעיל והוספתי נופך משלי דכיון שע"י ע"ח אין אנו מצריכין אותה להביא ע"מ לפנינו דאמרינן מסתמא נמסר לפניהם מש"ה חשיב שפיר תורף שהרי היא ניתרת על ידם ולפי"ז א"ש בשמעתין בערכאות כיון שאין אנו מתירין אותה אלא עד שתביא ע"מ לפנינו א"כ חתימתן לא מעלה ולא מוריד' ותו לא חשיב כתורף אלא כטיוטא בעלמא כן נ"ל לשיטת הרשב"א ז"ל. אבל לשיטת התוספות שכתבו לעיל דף ד' דהא דחשבינן חתימה שלא לשמה לר"א כמזוייף מתוכו היינו משום דגזרינן אטו כתיבה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא בההיא דשמעתין דכיון דערכאות חתמי שלא לשמה ממילא הגט פסול מדרבנן דגזרינן אטו כתיבה שלא לשמה וכ"ש דאיכא הכא עוד חששא למיגזר בכה"ג חתימת ערכאות אטו כתיבת ערכאות ובכתיבה ודאי פסולי מדאורייתא דבעינן בני כריתות ועוד דבעינן כתיבה לשמה. מיהו יש ליישב ג"כ על הדרך שכתבתי דדוקא בע"ח ישראל שייך לגזור אטו כתיבה דכיון שע"י ע"ח אנו מתירין אותה אף שאינה מביאה ע"מ לפנינו ומש"ה חשיב כתורף ושייך לגזור אטו כתיבת תורף גופא. משא"כ בערכאות דכיון דחתימתן אינו מעלה ואינו מוריד שהרי אנו מזקיקין אותה להביא ע"מ לפנינו תו לא שייך לגזור אטו כתיבה נמצא שכל זה לשיטתינו משא"כ לשיטת הרי"ז שכתבתי לעיל דבערכאות בשמות מובהקים נמי סמכינן על חתימתן ואמרינן מסתמא נמסר כדין לפני ע"מ ישראל ואין צריכה להביא ע"מ לפנינו כמו בע"ח ישראל א"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו דמה טעם יש להכשיר בע"ח ערכאות הא לא חתמי לשמה ומי עדיפי מישראל דהיכא שחתם שלא לשמה הו"ל מזוייף מתוכו אי משום דחשיב כתורף להרשב"א ז"ל או להתוס' משום דגזרינן אטו כתיבה וה"נ שייכי כל הני חששי גופייהו לשיטת הריא"ז ע"כ דבריו צריכין נגר ובר נגר להולמן ודוק היטב:

רש"י ד"ה תני [חוץ] כו' וה"ה דהוי מצי לשנויי בעידי מסירה ישראל כו' אע"ג דשני לעיל כו' ותמהו המפר' למה פשוט לי' לרש"י ז"ל דבשאר שטרות אינו פוסל מזויף מתוכו הא דלעיל משני שפיר בעידי מסירה ישראל למאי דמסיק הכא דינא דמלכותא דינא ולכך כשר אף שהוא מזויף, מתוכו אבל הכא לס"ד ממילא ליכא לשנויי כנ"ל דשפיר פסול משום מזויף מתוכו וכמ"ש תוס' ואיך הוכיח מדלעיל ע"ש:

ונראה לישב דהנה הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל כתבו דהא דדינא דמלכותא דינא אעפ"כ אינו קונה בשטר זה רק שנפקע השדה מן המוכר והוי הפקר וכשמחזיק בה הלוקח קונה אח"כ בחזקה זו כמו בהפקר אבל אין הקנין בשטר זה ע"ש. ולכאורה קשה למאי דקי"ל העודר בנכסי הגר וסבר שהן שלו לא קנה כיון שלא נתכוין לזכות בו בתורת הפקר שהי' סבר שמחזיק בשלו ולכך לא קנה ע"ש וא"כ הכא כיון שהלוקח קנה בשטר זה הנעשה בערכאות וא"כ אף דדינא דמלכותא כו' והוי הפקר מ"מ אינו קונה אח"כ בחזקה מטעם הפקר כיון שסובר שקנה כבר בשטר ומחזיק בשלו והוי כעודר כו' שאינו מתכוין לקנות כנ"ל ואמאי קנה. אך ז"א כיון דיודע דנעשה בערכאות ויודע גם זה שלא קנה רק דליהוי הפקר א"כ ממילא מכוין אחר כך לקנות בחזקה מטעם הפקר כנ"ל כיון שידע שאינו שלו כנ"ל:

ולפ"ז מיושב מ"ש דנימא דבאמת מזויף מתוכו פסול רק לעיל כשר משום דינא דמלכותא כו' והנה רש"י ז"ל פירש כאן מזויף מתוכו שימסרנו בפני אותם העדים עצמם ופירשו דחיישינן שגם הבע"ד עצמו לא ידע שהם עכו"ם כנ"ל דדלמא אתי למיסמך אין שייך כאן שאינם חשודין לשקר ע"ש רק שלא ידע. וא"כ ממילא מיושב דאיך נימא דכשר משום דאף אם ימסרנו בפניהם יהי' כשר משום דינא דמלכותא. וז"א דאם לא ידע שהם עכו"ם לא מהני כלל דינא דמלכותא שהוא רק הפקר וכיון שסובר שהם ישראל ושפיר קנה בשטר א"כ ממילא הוי אח"כ עודר בנכסי הגר כו' שמחזיק אדעתא דשלו ואינו מתכוין לקנות בחזקה מטעם הפקר א"כ אם נימא דפסול כאן משום מזויף מתוכו ויש לחוש שלא ידע כנ"ל ממילא לא מהני כלל דינא דמלכותא ועדיין פסול והוכיח רש"י ז"ל שפיר מדמשני לעיל בעידי מסירה כנ"ל דאינו פסול כלל כאן מזויף מתוכו בשאר שטרות וכשר ממילא אף בלא דינא דמלכותא כו' והוי מצי שפיר לשנויי כו' ולא קשה מבכל מקום דפסול בשטרות מזויף בפסולים היינו משום דלמא אתי למיסמך עלייהו ובאמת הן פסולים משא"כ הכא דלענין לסמוך עליהם שפיר כשרים רק שלא ידע וכנ"ל. וגם ברש"י ז"ל פירשו שסובר בדינא דמלכותא דהוי הפקר כנ"ל וא"ש:

דין דהאידנא אינו כשירה שטרות העולים בערכאות של עכום אלא שטרי מכר והלוואה. וכן שטר קנין שהקנה הנותן למקבל בק"ס. או בשארי קניינים וכתבו בערכאות שבפניהם הקנה הנותן למקבל כשר השטר, וכן צוואות ש"מ בפני הערכאות כשר. וכ"ז לא יכשור אלא כשאין למצוא סופרי ישראל. או הוא ענין קרקעות שדרך הוא לכתוב בערכאות ובפנקוסיהם לחיזוק:

מתני' כל השטרו' העולי' בערכאו' של עכו"ם אע"פ שחותמיה' עכו' כשרי' חוץ מגיטי נשי' ושחרורי עבדי' ר"ש אומר אף אלו כשירי' ולא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיו'. והרי"ף הביא המשנ' כצורתה משמע דהל' כת"ק ולא כראב"ד שפסק כר"ש מדאסקי' ר"ל ור' יוחנן אליב' לקמן בסי' כ"ח ושם אפרשנו ומסי' ופסק ותני ל"ש שטר מכר ול"ש שטר מתנה בשלמא מכר מכי יהיב זוזי קמייהו הוא דקנה ושטרא ראיה בעלמא הוא דאי לא יהיב זוזי קמייהו לא הוו מרעי נפשיהו וכתבין ליה שטרא. אלא מתנ' במאי קא קני לאו בהאי שטרא והאי שטרא חספא בעלמא היא. אמר שמואל דינא דמלכותא דינא. ואי בעית אימא תני חוץ מכגיטי נשים. פי' כל שטר הדומה לגט כלומר שעיקור קנינו בשטר ואינו עשוי לראי' לחוד לא קני. י"מ דהאי א"א פליג אהא דשמואל ולא ס"ל דאמרינן דינא דמלכותא דינא אלא בענין קרקעות שתלוי בארץ כגון מכסי' ומסים וארנונו' י"ל כה"ג. וזו היא סברת ר"א ממיץ כאשר כתבתי בפ' הכונס סי' כד אבל מ"מ גם לשם כתבתי דה"ה כל החוקי' והנימוסי' שעושים לקיום המדינה שלא תהרס הכל הוא בכלל דינא דמלכותא דינא. ע"כ נראה דהני תרי לישנא לא פליגי דהא הילכתא כשמואל בדינא אפי' היכא דרב פליג ק"ו היכ' דלא פליג עליו שום אמור' והכא הכי פרושא דמתני' איירי בכל גוונ' אם הנהיג המלך שלא יעשו שטר אלא בפני ערכאו ושלא יחתמו העדי' על השט' עד שיביאו בעל הדב' לפני הערכאו' ויראו ויודע הערכאות אמיתת הדבר ואזי יתנו הרשו' לעדי' לחתום והיינו השטרות העולי' בערכאות דאחר שנכתב השטר מביא' העדי' אות' לפני הערכאות ונגמר הדבר בפניה'. ואז סמכינן עלייהו דאי לאו דיהיב זוזא קמייהו לא מרעי נפשייהו. וה"ה לשטר מתנה מכח דינא דמלכות' דינא מאחר שהמלך הקפיד שלא יעשה השטר זולתו. אבל אם לא הנהיג המלך הדת כזאת בארצו. א"כ לא מתוקו' אלא חוץ מבגיטי נשים ושאר מתנו' אלא שטר מכר שהוא לראי' רק שהוא עשוי בערכאו' כמו שפרשתי כן כתב הרמב"ן בחידושיו פ' ח"ה וכן כתב אחריו הרשב"א והרא"ש. רק שיש לי לתמוה נהי שהמלך עשה דת בין עמו שלא יהיה שום שטר הגון כ"א יעלה לפני הערכאות מ"מ אינו גוזר שלא יעשה שטר בנינו וא"ת שאף זה גוזר א"כ שטרי ישראל פסולי' וערכאות של עכו' כשרים וזהו לא אישתמיט בשום ד דוכתא. ועוד כל כה"ג לאו דינא דמלכותא הוא אלא גזירה הוא וכמו שכתבנו בפ' ח"ה סי' קנ"ד שאם המלך גזר שאף הישראלי לא ידונו אלא לפניו שאין זה דינא דמלכותא אלא גזירה דמלכותא. ואם המלך לא גזר בכך אלא בא לתקן ששום שטר הבא לפניו לא יהא כשר והגון אלא שעשוי בערכאות א"כ אמאי אמרי' דינא דמלכותא דינא. היה לו לעשות שטר של ישראל ולהכשירו בפני דייני ישראל. ומ"ה כתב ה"ר יונה דמ"ה משנינן תני חוץ מבגיטי נשים ולא משום דינא דמלכותא דינא, לפי שאין המלך מפקיע ממון ישראל אצל חבירו אלא כל זמן שבא לדון בערכאות שלהם. אבל כל זמן שלא בא לדון לפניהם לא הופקע אותה השדה מן הנותן עד שיבואו בערכאו' שלהם. ושמואל איירי בכה"ג, שבא לדון בערכאות שלהם. ואף זו דוחק בעיני דאיירי שמואל שבא לדון בפני ערכאו' ואי איירי שלא היה מרוצה לדון עד שהוכר' להזקיקו בפני דיני העכו"ם פשיט' שהפסיד דינו ולא נזקקי' לו וכן פסק מה"רי מולין בתשובה. וע"ק אפי' שלא בערכאות נאמר מאחר שבאו לדון בפניה' מרצון טוב פשיט' דדינא דמלכותא דינא. ולכן נרא' בעיני הא דאמרינן בסוגי' בשלמא שטרי מכר כו' משום דלא מרעי נפשייהו לא בא למימר דמ"ה ודאי לא מהימני דכי עדיפ' ממשה ואהרן דבודאי אלף אלפים לא מרעי נפשייהו ואפ"ה אין נאמנים לעדות אחת אלא תקנו חכמים שיהיו נאמני' בשטרי שאינו אלא לראי'. מאחר דמסתמא קושטא קאמרינן לפי שהעכו' מקפידים על השטרות העשויי' בערכותיהם. וכן כתב המרד"כי והר"ן ה"נ נוכל לומר דתקנו יותר דהשטר יהא מהני אף לקנות בו מתנה וכל הדומה מאחר שהדת המלך ששטר דוקא יהא עשוי בערכאות יהיו כאלו רצונינו לראות לאותו הדין אבל היכא שאין המלך מנהג הדת ומקפיד בהיך ומה יהי' השטר עשויה פשיטא דלא תקנו חכמים שיהא מהני לקנות בו. וא"כ האידנא שאין דינא דמלכותא להקפיד שיהיו כל השטרות עשוין דוקא בערכאות א"כ לא תמצא להכשיר שטר ערכאות אלא שטר מכר והלוואה. וה"ה שטר קנין שהקנה הנותן למקבל בק"ס או בשארי קנינים וכתבו בערכאות שבפניהם הקנה הנותן למקבל. כשר השטר מאחר שהוא לראי' אף דק"ס לא מהניא בדיני עכו'. כיון שבעלי דברי' ישראלים מהניא עדותן דכל מידי דאיתעבד קמייהו לא מרעי נפשייהו. וכן פסק הרא"ש וכו' ומה"ט דה"ה צוואות ש"מ בפני הערכאות לא מרעי ג"כ נפשייהו לסהודי לשיקרא ומקיימי ככל אשר כתוב באותו שטר צוואה היוצא מפי הערכאות. רק שלא יהא נגד דתינו. ומ"מ נראה מאחר דאינו כשרי' מן התורה אלא משום תיקון הוא א"כ הסבר' נותנ' דלא תקינו רבנן לאכשורי שטרות שלהן ולדון עליהן בדיני ישראל אלא היכא שלא היה יכול למצוא סופרי ישראל. או הוא עניין קרקעות שדרך הוא לכתוב בערכאות שלהן ובפנקוסיה' וכן נותן הדת או הוא סיבה שמתיירא מן פלוני שלא יהרס הענין ברוב אלמותו ותקפותו ע"כ מקדים לפני ערכאות כדי לחזק אותו שטר או הצוואה. כה"ג מכשירן וכל כה"ג אבל היכא שברוע לבו בוחר דתיהם ושטריהם מבלי צרך אלא זדון לבו השיאו חלילה שנזקקים לאותו השטר. וכן מצאתי כתוב בשם ר' יצחק בר פרץ וז"ל ואם נאסר' לחבריה בחותם מלכות ואח"כ חבירו רוצה לתובעו בדין מאותו תביעה שהוא נאסרות לו באותו חתום אין נזקקים לו. כיון שהניח דיני ישראל ובחר להאסר בדיני האומת העולם שוב אין נזקקים להם מאותן תביעה ע"כ. וכמו שאין נזקקים לתובע שתבע את חבירו בעש"ג להחזירו לדין ישראל מאחר שבחר בהם ובדתיהם ק"ו שאין נזקקי' לו לעשות תקנה לקיום הערכאות אשר בחר. ואם יכול זה שכנגדו לבטלה בכל תחבול' וסיב' הרשות בידו ולא מחינן ביה כלל:

דאי לאו דכותי חבר הוה. לא הוה האי ישראל מחתים ליה לכותי מקמיה: אי הכי שאר שטרות נמי. כי חתם ישראל לבסוף ניכשריה: אלא. על כרחיך טעמא מאי לא הוי בשאר שטרות בחזקת חבר ע''י הקדמה זו דאמרינן האי ישראל רווחא שבק למאן דקשיש מיניה שראו את העדות עם ישראל זה החתום ישראלים זקנים ממנו והכותי וכשחתם ישראל זה תחילה היה סבור שיחתום בעל השטר עמו אחד מישראל הזקנים לפיכך חתם בתחתית השטר והמלוה בא והחתים אחריו את הכותי למעלה הימנו: הכא נמי. בגט אשה נימא רווחא שבק: זאת אומרת. מתניתין דמכשר בגט ופסיל בשאר שטרות אשמעינן דעדי הגט אין חותמין אלא זה בפני זה הילכך על כרחך ישראל זה ראה את הכותי חותם למעלה והוא חתם למטה ואי לאו דחבר הוא לא אחתמיה מקמיה אבל עדי שאר שטרות חותמין זה שלא בפני זה הילכך איכא למיחש ישראל זה חתם ראשון בתחתית השטר ושבק רווחא למאן דקשיש ולא ידע שיחתמו את הכותי למעלה הימנו: מאי טעמא. אמרו רבנן שלא יחתמו זה שלא בפני זה: גזירה משום כולכם. דתנן בפירקין דלקמן (דף סו:) אמר לעשרה כולכם כתבו גט לאשתי אחד כותב וכולם חותמין ואי לא הוו חתמי כולהו הוי פסול דבקפידא תליא דלא שוויה גיטא אלא בהכי לפיכך תקנו אפילו היכא דלא אמר כולכם שיהיו כל העדים נקבצים בשעת החתימה: תנינא כל גט שיש עליו עד כותי פסול. ועלה קאמר חוץ מגיטי נשים: הוה אמינא דאפילו תרי. כשרין בגט והא דתני חד לאשמועינן חומרא דשאר שטרות דחד נמי פסול בהו קא משמע לן: רבא אמר לעולם תרי. כותים הוו בההוא גיטא דרבן גמליאל: ורבן גמליאל מיפלג פליג. ואי אמרת מעשה לסתור חסורי מיחסרא כו': מתני' בערכאות. מקום בית וועד דיינים קבועין שלהן: לא הוזכרו. בבית המדרש לפסול: אלא בזמן שנעשו בהדיוט. ע''י עובדי כוכבים הדיוטות שאינן דיינים ובגמרא מפרש לה: גמ' קא פסיק ותני. כל השטרות כשרין בחותמי עובדי כוכבים לא שנא שטרי מכר ול''ש שטרי מתנה: בשלמא. שטרי מכר דארעא לאו בהאי שטרא מיקניא אלא בזוזי: מכי יהיב. האי גברא: זוזי. לישראל חבריה: קמייהו. דדיינין עובדי כוכבים: הוא דקנה. לארעא דקרקע נקנה בכסף או בשטר והאי שטרא ראיה בעלמא הוא שלא יאמר (לא) מכרתיה ולא קבלתי מעות ובהא מילתא אינהו מהימני: דאי לאו דיהב זוזי קמייהו. כיון דדיינין קבועין נינהו: לא הוו מרעי נפשייהו. וכתבי ליה שטרא: אלא מתנה. דעל ידי השטר הוא קנה אותה במסירת השטר היכי מקניא האי שטרא חספא בעלמא הוא: דינא דמלכותא. של עובדי כוכבים: תני חוץ מכגיטי נשים. כל שטרות שהן כגיטי נשים שעל ידי השטר הדבר נגמר דהיינו נמי שטר מתנה וה''ה נמי דמצי לשנויי בעדי מסירה ישראל דאינהו משוי ליה שטרא אלא שינויא דחיקא הוא דשנינן לעיל הכי דהא פרכינן עלה מדקתני סיפא רבי שמעון כו' ואיצטריכא ליה לשנויי שמות מובהקין איכא בינייהו (אע''ג דאוקימנא לעיל בעדי מסירה ה''מ לת''ק דברייתא דנחית למנינא ופרכינן עלה והא איכא לשמה ואיכא מחובר וליכא לתרוצי אלא בהכי אבל תנא קמא דמתניתין דלא נחית למנינא ותנא לשמה לא מוקמינן ליה כרבי אלעזר דמדרבי שמעון סבר לה כר' אלעזר תנא קמא לא סבירא ליה): כריתה. הבדלה לשון ספר כריתות (דברים כד) דכיון דלא שייכי בתורת גטין וקדושין אין נעשין עדים בדבר דכתיב וכתב ונתן מי שישנו בנתינה ישנו בכתיבה: ירד רבי שמעון לשטתו של רבי אלעזר. דאמר עדי מסירת הגט הוא דכרתי כדאמר בפרק בתרא (לקמן דף פו.) אע''פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כו' ורבי שמעון נמי בהכי מכשר שימסרנו לה בפני עדים ישראל: מודה ר' אלעזר במזויף מתוכו. דאע''ג דאמר ר' אלעזר גט שאין עליו עדים כשר דוקא אין עליו עדים אבל יש בו עדים פסולין פסול מדרבנן דילמא קאתי למימסריה באפייהו ומיסמך עלייהו:

קאמר נמי משמע כתיבא לחודה מהניא לכולי עלמא ויש לומר דמספקא ליה להש''ס אי פליג רשב''ג אתנא קמא בכתיבה ולא אחזוק מדלא קאמר כל מצוה שכתובה או שהוחזקו בה אע''ג דאיכא למימר דמכל שכן שמעינן ליה דהא לתנא קמא כתיבה מהניא ולא חזקה אפ''ה מספקא ליה להש''ס דילמא לרבן שמעון בן גמליאל גריעא כתיבה מחזקה מדלא פירש בהדיא ולהכי לא קאמר התם אחזוק בדלא כתיבה נמי איכא בינייהו משום דכתיבה ולא אחזוק מספקא ליה אי פליג רבן שמעון בן גמליאל כדפירשנו: אי לאו דכותי חבר הוה לא הוה מחתים ליה מקמיה. תימה אם כן כוליה שטרא מתקיים אפומא דחד ישראל דחתים לבסוף ויש לומר דאין לחוש כיון דהאי כותי כשר מדאורייתא דגרי אמת הן: רבא אמר לעולם תרי כו'. ולדידיה דאחזוק בהא ולא אחזוק בהא: חספא בעלמא הוא. פירש בקונטרס דהוה מצי לשנויי בעדי מסירה ור' אלעזר היא אלא דשינויא דחיקא הוא דהא לעיל פרכינן עלה מדסיפא רבי שמעון בשטתו דרבי אלעזר מכלל דרישא לאו רבי אלעזר וקשה דאדרבה תירוץ דבעדי מסירה ור' אלעזר נשאר לפי המסקנא דמשני כי קתני מילתא דליתא בקדושין דאי בלא עדי מסירה וכרבי מאיר אפילו בקדושין פסלינן ערכאות מדאורייתא ואור''י דכי היכי דפסלי' בגט אף בעדי מסירה ושמות מובהקים משום דלמא אתי למיסמך עלייהו בלא עדי מסירה ישראל הכי נמי פסלינן בשטר מתנה ולא תיקנו חכמים להאמינם אלא בשטרי מלוה ומכר שהן לראיה ואין נעשה על פי עדותן שום קנין אבל שטר מתנה אין כשר לקנות בו מדאורייתא אלא א''כ יש עדים כשרים בשעת מסירה ואפילו אם נאמר ששטר מתנה שחתמו בו ישראל כשר לקנות בו בלא עדי מסירה היינו משום שידוע ע''י עדי חתימה שהן כשרים מן התורה שבא השטר מיד הנותן ליד המקבל וכן כשר בהודאת נותן שהוא כק' עדים אבל בשטר שחותמין בו עובדי כוכבים שאין בו לא עדי מסירה ולא עדי חתימה שכשרים להעיד ולא הודאת בע''ד לא חשוב שטר לקנות על ידו ולא הוי אלא חספא בעלמא אבל אין לומר דלהכי חשיב ליה חספא בעלמא משום דמתניתין כיילא שטר מתנה בהדי שאר שטרות דכשרים אפילו כתיבתן וחתימתן עובדי כוכבים דהשתא לא מהני עדי מסירה מידי דהא בברייתא דבסמוך כולל יחד כל השטרות דכשרים בערכאות ואפילו גיטי נשים ואפי' הכי לא מכשרינן בגיטין אלא בכתיבת ישראל ובעדי מסירה ובשאר שטרות כשר בכל ענין. ר''י: והא לאו בני כריתה נינהו. ה''מ למיפרך הא לאו בני עדות נינהו: