גיטין יא ע"ב

דף יא - ב

עדים החתומין על הגט - שבא ממקום אחר בארץ ישראל. ושמותן כשמות עובדי כוכבים, ואין אנו יודעים אם הם עובדי כוכבים או יהודים. מהו הדין - האם הניתן להכשיר גט זה על פי עדי מסירה. או לא?

אמר ליה: עד היום לא בא לידינו גט כזה - ששמות עובדי כוכבים כתובים בו, אלא רק אחד. והיו חתומין בו שני אנשים שנקראו לוקוס ולוס. והכשרנו אותו על פי עדי מסירה. ^[24] ודוקא שמות אלה - לוקוס ולוס שהינם שמות גוים מובהקים] - הכשרנו, משום דלא שכיחי - שלא מצויים - ישראל דמסקי בשמהתייהו - שנקראים בשמות אלו. ולפיכך לא יביאו לסמוך עליהם בתור עדי מסירה. אבל שמהתא אחריני - שמות אחרים של גוים, שאינם מובהקין - דשכיחי - שמצויים - ישראל דמסקי בשמהתייהו - ויש לחשוש שיבואו לסמוך עליהם - לא!

ומקשה הגמרא על רבי יוחנן מברייתא:

איתיביה - יש להקשות [מתוספתא בפרק ו משנה ו] - גיטין הבאים ממדינת הים ועדים חתומים עליהם - אף על פי ששמותיהן [של העדים] כשמות עובדים כוכבים - הרי הם כשרין אפילו ללא עדי מסירה. מפני שרוב ישראל שגרים בחוץ לארץ, שמותיהן כשמות עובדי כוכבים. ומדוע הכשיר רבי יוחנן רק בשמות לוקוס ולוס: ומתרצת הגמרא:

התם - שם [במקרה בו הברייתא מדברת] - כדקתני טעמא - הטעם הוא כמו שהברייתא שונה: מפני שרוב ישראל שבחוץ לארץ שמותיהן כשמות עובדי כוכבים. ולכן, יש לתלות שמן הסתם עדים אלו הם יהודים. אבל רבי יוחנן דיבר על גט שנחתם בארץ ישראל, שאין שמות רוב היהודים כשל גוים. ומשום כך, יש להסתפק, שמא עדים אלו הינם גוים - הפסולים לחתום. ^[25]

ואיכא דאמרי - ויש אומרים - כי מתניתא בעו מיניה - ששאלתו של ריש לקיש מרבי יוחנן, היתה על גיטין הבאים מחוץ לארץ. ושמותיהן של העדים הינם כשמות עובדי כוכבים. וכמו הנידון בברייתא.

ופשט ליה ממתניתא - ופשט רבי יוחנן את ספיקו מדברי הברייתא, שכשרין הם. משום שעדים אלו בחזקת יהודים הם, לפי שרוב היהודים בחוץ לארץ נקראים בשמות עובדי כוכבים.

מתניתין:

בעל האומר לשלוחו: תן גט זה לאשתי, [או] ושטר שחרור זה לעבדי אם רצה אחר כך לחזור בו בשניהם, קודם שהגיע הגט ליד האשה או השטר ליד העבד - הרי זה יחזור. ואין השליח יכול לזכות בהן [בשטר או בגט] עבורם [לאשה או לעבד], ולעכב את הבעל מלחזור. לפי שחוב הוא להם, ואין אדם חב לאחרים אלא בפניהם. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בגיטי נשים יכול הוא לחזור, אבל לא בשחרורי עבדים. לפי שזכין לאדם שלא בפניו. ^[1] ומאחר ולדעתם זכות היא לעבד להשתחרר מרבו, לכן מיד כשנתן האדון השטר לשליח, ^[2] זכה בו השליח עבור העבד. ולפיכך אינו יכול לחזור. [אבל מאחר] ואין חבין לאדם אלא בפניו, ולדעת כולם חובה היא לאשה להתגרש מבעלה, לכן אין השליח זוכה בגט עבורה ויכול הבעל לחזור בו.

והראיה להבדל ביניהם [לדעת חכמים]: שאם ירצה האדון שלא לזון את עבדו, ואומר לו: עשה עמי עבודה ואיני זנך, אלא לך והתפרנס מן הצדקה - הרי זה רשאי, ולכן, אין בשחרורו משום הפסד מזונות. אך לעומת זה, אם ירצה הבעל שלא לזון את אשתו, ויגיד לה: צאי וקבלי מעשה ידייך לעצמך ופרנסי את עצמך - איני רשאי. שהרי הוא חייב לה מזונות מן התורה. ועל כן כשמגרשה, ^[3] נחשב לה הפסד המזונות חוב.

אמר להם רבי מאיר לחכמים: והרי הוא פוסל את עבדו מן התרומה כשם שהוא פוסל את אשתו - אם היה האדון כהן, הרי גם עבדו מותר באכילת תרומה. ועתה שמשחררו, ^[4] פוסלו מאכילת תרומה, כשם שפוסל את אשתו מן התרומה כשמגרשה.

אמרו לו חכמים לרבי מאיר: אין זכות אכילת התרומה נובעת ממעלת היותו עבד, אלא מפני שהוא קניינו ^[5] של הכהן. והרי כמו כן יכל לפוסלו מן התרומה, על ידי שהיה מוכרו לישראל והיה ממשיך להיות עבד, וגם אז היה נפסל מן התרומה. ומאחר ובלאו הכי יכל למונעו מתרומה, [ולאו דוקא על ידי שחרור], לכן סוברים חכמים ^[6] שאין השחרור נחשב חוב.

גמרא:

יתיב - ישבו - רב הונא ורב יצחק בר יוסף קמיה - לפני - דרבי ירמיה והיו עוסקים במשנתנו. ויתיב רבי ירמיה וקא מנמנם - והיה מנמנם. ויתיב רב הונא וקאמר: שמע מינה מדרבנן - ניתן לשמוע [להבין] מדברי חכמים [שבמשנתנו], הסוברים שיכול השליח לתפוס השטר עבור העבד, גם לאחר שהאדון חזר בו [וביטלו מהיות שליח], ^[7] שאדם מן השוק התופס מטלטלין מנכסי ראובן לצורך שמעון שהוא בעל חוב של ראובן [ללא שמינהו שמעון להיות שליח] - קנה ^[8] התופס עבור הבעל חוב.

אמר ליה - שאלו - רב יצחק בר יוסף: ואפילו במקום שחב - [מפסיד] בתפיסתו לאחרים, כגון: שגם לוי היה בעל חובו של ראובן, ומשתפס הראשון לצורך שמעון, הפסיד לוי, גם כן נשמע ממשנתנו שקנה? שהרי השליח במשנתנו תופס את השטר עבור העבד ומפסיד לבעלים!

אמר ליה - ענה לו רב הונא - אין - אכן! אדהכי - בינתיים - איתער בהו רבי ירמיה - התעורר רבי ירמיה מתנומתו ושמע את דבריהם. אמר להו: דרדקי - [תלמידים] צעירים שכמותכם, אל לכם לדייק כן, לפי דהכי - שכך - אמר רבי יוחנן: ^[9] התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים - לא קנה! ואם תאמרו ותשאלו מהו טעם משנתנו, שמשמע ממנה שקנה? תשובה: מאחר ויש כלל האומר: כל האומר "תנו" לפלוני הריהו כאומר - כאילו אמר - "זכו" עבורו דמי - נחשב. ומכיון שמשנתנו מדברת באופן שאמר הבעל [או האדון] "תן שטר שחרור זה לעבד", הרי זה כאילו ^[10] עשאו שליח שיזכה בו עבור העבד. ואף על פי שהעבד לא ידע מכך כלום, זכין לאדם שלא בפניו. וממשיכה הגמרא לדון בדין התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים: אמר רב חסדא: התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים - באנו למחלוקת רבי אליעזר ורבנן. והיינו דתנן - ששנינו [במסכת פאה פרק ד משנה ט]: מי שליקט את הפאה ^[11] - בעל הבית שליקט שלא לצורך עצמו, לפי שהוא עשיר, אלא לצורך אדם אחר שהוא עני, ואמר כך: הרי פאה זו שליקטתי קנויה לפלוני עני. ומפסיד הוא בכך לעניים אחרים הבאים ללקט.

רבי אליעזר אומר: זכה לו.

וחכמים אומרים: לא זכה, אלא יתננו לעני הנמצא ראשון. ובכך נחלקו: רבי אליעזר סובר, אף במקום שחב לאחרים קנה. וחכמים סוברים לא קנה.

מתני': האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי אם רצה לחזור בשניהם יחזור דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם אלא בפניו. והלכך בעבד דזכות הוא לו דיוצא לחירות ומצוה בבת חורין זכין לו שלא בפניו ואין הרב יכול לחזור בו.

ואמרינן עלה בגמרא אמר רב הונא שמע מינה התופס לבעל חוב קנה ואמר ליה ר' יצחק בר יוסף אפילו במקום שחב לאחרים אמר ליה אין. וקשיא לי במתניתין מאי בעל חוב איכא אטו מי מחייב הרב לעבד לשחררו ואפילו כשתמצא לומר דבעלמא תופסין לבעל חוב התם הוא משום דזכין לאדם שלא בפניו והוה ליה תופס זה כאלו תפסו בעל חוב עצמו אבל הכא שאנו סבורין עדיין דהאומר תנו לאו כאומר זכו אם כן לא יהא תופס זה אלא כעבד בעצמו שאפילו מסר הרב לעבד שחרורו בידו על דעת שלא ישתחרר זה בקבלתו זאת לא יצא בן חורין ואם כן לא יהא כח התופס חמור מכח מי שתפס בשבילו, ועוד מאי חב לאחרים איכא דהא אינו חב אלא לרבו ואיהו חייב קרית ליה.
תירץ רבינו תם ז"ל דכל שמגלה בדעתו לשחרר את עבדו כעין בעל חוב קרית ליה דמסתמא אי לאו דעבד ליה נייח נפשא לא הוה משחרר ליה ועל צד זה קרינן ליה בעל חוב דידיה, ומיהו כיון דלא בעל חוב גמור הוא לו קרינן לה כעין חב לאחרים והכי קאמר אי אמרת בשלמא תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים קנה אפשר לומר כאן דאין הרב יכול לחזור בו דחשבינן ליה נמי להאי כעין בעל חוב דאי לאו דעבד ליה נייח נפשא לא הוה משחרר ליה, אבל אי אמרת דתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים בעלמא לא קנה כל שכן הכא דלאו בעל חוב גמור הוא דלא קנה ואין השליח יכול לעכב על ידי האדון מלחזור בו, ואמר לו קנה.

הא דאמר רבי יוחנן תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה. ואפילו בשוייה שליח קאמר כדמוכח בכתובות (פד, ב) גבי עובדא יימר בר חשו וכו'. ורש"י ז"ל פירשה (בב"מ י, א) דלא שוייה שליח. ובבבא מציעא פרק קמא כתבתיה בסייעתא דשמיא.

והא דאמרינן הכא ואם תאמר משנתנו כל האומר תנו כאומר זכו דמי. קשיא לי אההיא דאמרינן בריש פרק קמא דמציעא (י, א) מתניתין דאמר ליה תנה לי ולא אמר זכה לי דאלמא תן לאו כזכה, ויש מי שתירץ דהכא דעת אחרת מקנה שאני והתם במציאה ליכא דעת אחרת מקנה. ועוד אפשר לתרץ דהתם כעין מתנה היא וקיימא לן במתנה דתן לאו כזכה כמו שאנו עתידין לכתוב לפנינו בסייעתא דשמיא. והכא גבי עבד לאו מתנה הוא אלא כעין חוב כמו שכתבנו משמו של רבינו תם ז"ל (לעיל בד"ה האומר) דאי לאו דעבד ליה נייח נפשא לא הוה משחרריה.

כבר ידעת שהמטלטלין אין בהם דין קדימה וכל שגבה מהן זכה בהן ואין הקודם לו יכול לערער עליו אפי' בא אחד מאליו ותפש מטלטלין של ראובן בשביל חוב שהיה ראובן חייב לשמעון בכונה שיזכה בהם בשביל שמעון זכה שמעון בהם בתפיסתו של זה אע"פ שלא הגיעו לידו ואין בעל המטלטלין יכול להוציאם מידו ואע"פ שלא תפס במצות שמעון ושליחותו בד"א כשלא היה זה התופש חב לאחרים בתפישה זו כגון שלא היה ראובן זה חייב לאחרים או שיש לו במה לפרוע אבל אם היה חב לאחרים לא זכה לו עד שיגיעו לידו והרי האחרים יכולים להוציא מידו הואיל ולא הגיעו ליד שמעון ולא סוף דבר בשתפש מאליו אלא אף בשבא בשליחות של שמעון וכמו שמצינו בהדיא בפרק הכותב פ"ד ב' בההוא גברא דשבק ארבא ואזל יימר בר חשו ואמר ליה לשלוחיה זיל תפשה נהלאי תפסה פגעי ביה רב אמי ורב אסי אמרו ליה את תופש לבעל חוב במקום שחב לאחרים את תפשוה:

ושאלו בה בסוגיא זו והלא במשנתנו אמרו האומר תן גט זה לעבדי זכה לו אע"פ שהוא חב לאדון שאע"פ שבשאר תופש לבעל חוב לא נקרא חב לאחרים בשביל מה שהוא מחסר ללוה אלא אם כן יש ללוה בעלי חוב אחרים שנמצא זה התופש חב להם בתפיסתו בזו הדין כן שאין ראוי ליקרא התופש חב לאחרים בשביל מה שהוא מחסר ללוה שהרי מה שלוה הוא פורע אבל זה שמשחרר עבד ומוציא מרשותו ממון שלא לוה ודאי כל הזוכה בשביל העבד חב הוא לו ואעפ"כ זכה לו כמו שנאמר במשנתנו ופירשו בה שמשנתנו הרי ברשותו זכה לו שכל האומר תן כאומר זכה דמי ואף בהלואה כל שהלוה אומר לזה תן לפלני מנה זה שאני חייב לו או זכה לו במנה זה זכה לו אף במקום שחב לאחרים וכן בהולך מנה לפלני כמו שיתבאר יש מי שאומר מכח קושיא שנתחדשה לו בסוגיא זו שאף כל שחב ללוה חב לאחרים קרינא ביה ואם תאמר אם כן היאך אתה מוצא שאינו חב לאחרים הרי פרשוה דווקא בשבא בשליחות המלוה כההיא דיימר בר חשו שבזו אין אנו קפידים בחובו שדין השליח כמלוה שאם לא כן כל אחד יתפוש ממון חברו ועוד שאף הוא יכול לטעון שפרעו או דמחל לו וכן כתבוה חכמי הדור והדברים זרים ואם מפני שמא פרעו או מחל לו אנו מפרשים אותה כשיודעים שלא פרעו או מחל לו:

יש שואלים היאך אמרו כאן שהאומר תן כזכה ובראשון של מציעא ט' ב' אמרו ברוכב על גבי בהמה שראה מציאה ואמר לחברו תנה לי והלך חברו במצותו והגביהה על דעת כן ונמלך שלא ליתנה לו שלא זכה לו ואלו אמר זכה לי בה והגביהה על דעת כן קנה אלמא שאין תן כזכה ותירצו בה שבמשנתנו הרי ביד האדון לשחרר העבד כל זמן שירצה ואם כן כל שאומר תנו הרי הוא כאומר זכו אנן סהדי שרוצה הוא בזכותו אבל זו של מציעא אינו בידו שהרי רכוב הוא והיה לו לומר בלשון ברור שיזכה לו ויש מתרצין שזו של מציעא אין דעת אחרת מקנה אותו אלא שהוא מגביה מאליו אע"פ שהלה אומר תנה לי אלא אם כן אומר לו זכה לי אבל אדון שהוא מוציא מתחת ידו הרי דעת אחרת מקנה לזוכה וראוי לומר שדין תנו בו כזכו והכל עולה לטעם אחד:

זה שביארנו שהתופש לבעל חוב במקום שהוא חב לאחרים שלא זכה לו דוקא בשהגיע זמן הלואתו של האחר גם כן אע"פ שהאחר מוקדם שאין דין קדימה במטלטלין אבל אם לא הגיע זמנו אין זה נקרא בשבילו חב לאחרים שהרי עדין אינו חייב לו כלום ומכל מקום לתלמידי גדולי המפרשים ראיתי שאף בלא הגיע זמן כן שמכל מקום משעת הלואה נתחייב לו והביאו ראיה ממה שאמרו לענין שביעית במלוה את חברו לעשר שנים שאינה משמטת הואיל והיא תוך זמן ואתינן עלה מטעמא דלא קרינא ביה לא יגוש ולדבריהם היה להם לאמרה מטעם שאין חייב לו כלום ואין תורת השמטה במה שאין עליו חיוב אלא ודאי חייב הוא לו ומכיון שאף תוך זמן נקרא חייב לו אף האחר נקרא בשבילו חב לאחרים ואין תפישתו כלום וכן נוטים לומר מעתה שתופש לבעל חוב במקום שאינו חב לאחרים זכה לו אף בשלא הגיע זמן ואין הבעלים יכולים להוציאם מתחת ידו והדברים רופפים בידי:

זה שביארנו בתופש לבעל חוב במקום שחב לאחרים שלא קנה פירושו בשלא היה חייב בשיעור זה לזה התופש אבל אם היה חייב כשיעור זה לתופש מתוך שיכול לזכות לעצמו זוכה לאחר אע"פ שחב לאחרים וזהו שאמרו בבעל הבית שהניח פאה בשדהו ובא אחד וליקטה ואמר הריני מלקטה לפלני עני שנמצא תופש לו במקום שחב לשאר העניים שאם זה המלקט עני זכה לו שמתוך שהיה יכול לזכות לעצמו זוכה לאחר אע"פ שהוא חב לאחרים אבל אם היה עשיר לא זכה לו ויטלנה עני הנמצא ראשון וכל המונעו גוזלו ואין אומרין שיזכה לו מתוך שאם רצה מפקיר נכסיו ונמצאת ראויה לו ויכול לזכות לעצמו ומתוך שיכול לזכות לעצמו יזכה לאחרים שאין אומרין תרי מגו בענין אחד ומכל מקום בעל הבית עצמו שאמר הריני מלקטה לפלני עני לא זכה לו ואפי' היה בעל הבית עני שהרי אף עני מוזהר הוא על שלו ואי אפשר לו לזכות לעצמו וכמו שאמרו לעני להזהיר עני על שלו ואם מפני שיכול להפקיר אף את זה מכל מקום יש כאן תרי מיגו:

תופש לבעל חוב כתבו גדולי פרובינצא בחבוריהם שהוא חייב באחריותם ונסתלק הלוה הואיל וקנה המלוה בתפישתו ואינו דומה להולך מנה לפלני שלא נסתלק הלוה מאחריותו שבזו אין השני עושה עצמו עבד לוה ומכל מקום גדולי ההר סוברים שאם אין התופש בעל ממון המלוה חוזר ללוה שמאיזה טעם נפקיע חובו אחר שלא הרשהו ומכאן חלקו על מה שכתבו שכל שהלוה חייב אף לתופס שזכה זה שתפש הלה בשבילו מגו דזכי לנפשיה שאילו זכה לעצמו היה הלוה מסתלק מאחריותו מה שאין כן בשזכה בשביל האחר ומכל מקום לענין הדין יראה לי שאם התופש עני יכול הלה לומר לו הואיל ואם יאבדו ברשותו הוא חייב באחריות יכול הוא להוציא ממנו ובלבד במסירה ביד שליח אמיד על פי בית דין שיזכה בו בשביל הלה:

בתשובותיהם של גדולי הפוסקים נמצא שלא אמרו תופש לבעל חוב במקום שאין חב לאחרים קנה אלא כשהלווה עני אבל כל שהוא עשיר אין תפיסתו כלום ואין הדברים נראין:

קצת מפרשים כתבו שלא נאמר בתופש לבעל חוב שקנה אלא בשתפש בחיי לוה ומת לוה שאין היתומים יכולים להוציא מידו אבל כל שבעל חוב קיים ודאי יכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את שהרי בפורע חובו של חברו שלא מדעתו אמרו שאינו חייב לו דקאמר ליה אנא הוינא מפייס ליה ומחיל לי ואין הדברים נראין שבפורע חובו של חברו שלא מדעתו לא היה ממון הפורע משועבד למלוה כלל ומאחר שכן מה לו לפרוע שלא ברשות לוה אבל תופש ממון לוה שהוא משועבד למלוה כל שתפש תפש:

יש שואלים בסוגיא זו ממה שנחלקו למטה בהולך מנה לפלוני אם יכול לחזור אם לאו ואמרו עליה דכולי עלמא הולך כזכי ולא נחלקו אלא שלדעת שמואל מתוך שחייב באחריותו חוזר ולדעת רב אע"פ שחייב באחריותו אינו חוזר הואיל וזכה ומשמען של דברים שהכל מודים שאם לא אמר לו בלשון שיהא כזכה חוזר ואמאי להוי כתופש לבעל חוב ואין כאן קושיא שמכל מקום אלו היה הוא טוען כן ר"ל הריני תופש לו אינו יכול לחזור אף כשלא היה שם לשון זכה אבל זה אינו בא בטענה זו אלא שאומר הואיל ובשבילו נתת לי אינך יכול לחזור וכל דאיהו לא טעין אנן לא טענינן ליה וזהו שאמרו מתוך שחייב באחריותו ותופש לבעל חוב כל שתופש בעל ממון מיהא נסתלק הלוה כמו שכתבנו:

מתני' האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי אם רצה לחזור בשניהם יחזור דברי ר"מ וחכ"א בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים לפי שזכין לו לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו שאם ירצה שלא לזון את עבדו רשאי ושלא לזון את אשתו אינו רשאי אמר להן והרי הוא פוסל את עבדו מן התרומה כשם שהוא פוסל את אשתו אמרו לו מפני שהוא קניינו פי' אם רצה הבעל לחזור בשניהם קודם שיתנו השליח ליד האשה וליד העבד יחזור דקסבר ר"מ הפסד וחוב הוא להן לאותן שישתלחו ואין חבין לאדם אלא בפניו כלומר אין אדם נעשה שליח לאדם להיות נפסד על ידו אא"כ עשאו הוא שליח דהיינו בפניו וחכמים פליגי עליה דר"מ במתנית' ואמרי דבשחרור אינו יכול לחזור משנמסר ליד שליח זה ואע"פ שלא עשאו העבד שליח דקסבר זכות הוא לעבד שיצא מתחת ידי רבו לחירות וזכין לאדם שלא בפניו דאנן סהדי דניחא ליה דניהוי האי שלוחיה להכי שאם ירצה וכו' הילכך כי משחרר לזה לא מפסיד לזה מזונות דבלאו הכי נמי אי בעי לא זיין ליה אבל אם רצה שלא לזון את אשתו אינו רשאי הילכך כי מגרש לה מפסיד לה מזונות. והלא הוא פוסל את עבדו בגט זה מן התרומה פי' אם כהן הוא (הבעל) [האדון] אלמא חוב הוא לו. א"ל מפני שהוא קניינו הא דמפסיל גיטו מן התרומה מפני שהוא קניינו דכהן עד עכשיו היה אוכל וכי משחרר לזה לאו קניינו [הוא] ולקמן מפרש מאי מהדרי ליה. יתיב רב הונא ורב יצחק בר יוסף קמיה דר' ירמיה ויתיב ר' ירמיה וקא מנמנם ויתיב רב הונא וקאמר ש"מ מדרבנן התופש לב"ח קנה פי' ש"מ מדרבנן דאמרי שהשליח יתפוש את השטר לצורך העבד ואע"פ שרבו רוצה לחזור בו ואינו עוד שלוחו וכתפישה בעלמא היא בעל כרחיה התופש לב"ח אדם מן השוק שתפש מטלטלי ראובן לצורך שמעון שהוא ב"ח קנה:

א"ל רב יצחק בר יוסף אפילו במקום שחב לאחרים א"ל אין פי' וש"מ דאפילו במקום שחב התופש הזה בתפישתו זאת ללוי דהוי נמי ב"ח דראובן וזה שקדם ותפש לצורך שמעון מפסיד את לוי תימא נמי דקנה דהא מתני' נמי שליח זה תופש לעבד וחב לבעלים שרוצה לחזור ואינן יכולים לרבנן אדהכי איתער ר' ירמיה אמר להו דרדקי הכי אמר ר' יוחנן התופש לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה וא"ת משנתנו כל האומר תן כאומר זכה דמי פי' ואין זה כשאר תופש שהוא תפש מאליו ולא זכהו הלוה אבל הכא הרב זכהו ונתנו לו אע"פ שהעבד לא ידע זכין לאדם שלא בפניו ולגבי עבד דזכות הוא לצאת זכה בעבורו ואינו יכול לחזור בו אבל גבי אשה דחוב הוא לה אין חבין לאדם אלא בפניו ויכול לחזור בו וכן הלכה שהתופש לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה אבל במקום שאינו חב לאחרים קנה וי"ל דאי טעי' לוה ואמר מסתפינא דלמא שמטת ואכלת להו טענתיה טענה ואי אינש מהימנא הוא שבקי' להו לגביה בשהדי עד דמטי ליד המלוה ואי לא להימיניה ויהיבנא להו ביד איניש דמהימן עד דמטו ליד המלוה. וי"ל דלא אמרינן הכי אלא דוקא היכא דלית ליה קרקע ואית ליה מטלטלי דמצי לזבונינהו או למיטמרינהו מ"ה אמרינן שהתופש לב"ח קנה אבל היכי דאית ליה מקרקעי ומטלטלי לא כל הימנו לתפוש מטלטליו של זה שהרי המלוה אינו יכול להפסיד מעותיו וקי"ל כרבנן דאמרי זכות הוא לעבד שיצא מתחת ידי רבו לחירות דיחיד ורבים הלכה כרבים דזכין לו לאדם שלא בפניו הילכך מכי יהיב גיטא דחירותא לשליח וא"ל תן שטר שחרור זה לעבדי אישתחרר עבדא כל היכא דאיתיה ואע"ג דלא מטיא גיטא דחירותא לידיה עיין בערך י"ג בס"פ שאם ירצה שלא לזון וכו' ש"מ יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך פי' אלא חזור על הפתחים ואסיקנא בההיא פלוגתא דרב ור' יוחנן דרב סבר אינו יכול ור' יוחנן סבר יכול וקי"ל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן (אף) מפני שהוא קניינו:

בד"ה התם כדקתני טעמא כו' הלכך מספקינן דלמא עובדי כוכבים נינהו ופסולין ואפילו בעדי מסירה כרבנן דמתני' עכ"ל הקשה בחידושי הרשב"א לפירושו דהיאך מתוקמא הן דהכא כרבנן דמתני' דהא אינהו פסלי אפילו בלוקוס ולוס ששמות מובהקין הן ול"נ ליישב פירושו דהכא אפילו בהדיוטות ואין שמות מובהקין ליכא למיחש (ב) למסמך עלייהו בלא עדי מסירה באשה זו שהרי העובדי כוכבים אינן כאן דממקום אחר בא הגט ושפיר הוה כשר לר"ש כמו בשמות מובהקין והם בכאן אבל לרבנן דמתני' דגזרו שמות מובהקין אטו שמות שאינן מובהקין ה"נ הכא דגזרי שאין העובדי כוכבים כאן אטו היכא שהעובדי כוכבים כאן אבל בשמות מובהקין כגון לוקוס ולוס רבנן נמי מכשרי דלא הוה אלא כעין גזירה לגזירה דא"נ היו כאן לא הוה אסרינן אלא משום גזירה וקרוב לזה נאמר לעיל לרשב"ג כמ"ש התוספות לעיל ודו"ק:

תוס' בד"ה עדים החתומין כו' או בעדי מסירה לר"א דלא כו' עכ"ל לכאורה לא הוה צריכי להזכיר עדי מסירה דודאי באידך צרדא דקאמרי דחיישינן שמא עובדי כוכבים נינהו לא מתכשרי אפילו בעדי מסירה שמביא כאן לר"א אבל לפום הך צדדא דקיימינן הכא דלא תלינן להו בעובדי כוכבים וכשר אפילו לר"מ דהוי חששא דאורייתא אי עובדי כוכבים הן החותמין א"כ כ"ש לר"א דכשר דלא תלינן להו בעובדי כוכבים ובהכשר ניתן הגט במקומו בעדי מסירה ולמה לי להביא עדי מסירה לכאן אטו כל גט הבא ממקום אחר יצטרך להביא עדי מסירה לכאן דמסתמא בעדי מסירה ניתן במקומו ודוחק לומר דר"ל בעדי מסירה במקומו לר"א דפשיטא הוא וק"ל:

בד"ה בגיטי נשים כו' בירושלמי בעי כו' אילו המוכר עבדו כו' אילו המגרש כו' פי' ע"י אחר העבד נמכר כו' עכ"ל לכאורה שהם בעצמם דברי התלמוד דידן לקמן שמפרש מפני שהוא קנינו דהיינו שגם אם העבד ברח מלקבל גט יוכל לפוסלו בתרומה ע"י ישראל אחר שמוכר אותו לו בד' זוזי משא"כ באשה שאם תברח מלקבל גט לא יוכל לגרשה ע"י אחר ולפוסלה בתרומה בע"כ אם לא תעשה שליח לקבלה אבל אין זה מספיק לקושיית הירושלמי דאכתי מצדדים אחרים יש להפך חובה לעבד גבי קנין וזכות לאשה במוכה שחין ונראה לפרש דבריהם דה"ק לית לך אלא כהדא ולאו בזכות וחובה תליא מלתא אלא כעין שכתבו התוספות לעיל גבי שליחות בע"כ דבגירושין איתא כו' דגבי עבד דבע"כ יוצא מידו ע"י מכירה לאחר לא יוכל לחזור כיון דבא ליד השליח כאילו בא לידו דמי אבל באשה דאינה יוצאת ממנו בע"כ בלא ידיעתה על ידי אחר הרי הדבר עדיין בידו וחוזר וצ"ע ודו"ק:

בד"ה כל האומר כו' כעין מלוה דאמרינן בה תן והולך כזכי אע"ג דבמתנה לא הוה כזכי כו' עכ"ל יש לדקדק לפי זה לעיל דפרכינן אג' ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים אמאי לא חשיב נמי תנו גט לאשתו ושחרור לעבדו דלא יתנו לאחר מיתה ומשני דאיתא בשטרות לא קתני דאיתא נמי בשטר מתנה דלא יתנו לאחר מיתה והשתא א"כ הא דר"מ נמי לא ליחשב דאיתא נמי בשטר מתנה דיכול לחזור כיון דתן (ג) לאו כזכי הוא וכה"ג הקשה בחידושי הרשב"א לעיל ויש ליישב דבחזרה בעל כרחה ליתא בשאר שטרות כדקאמר נמי למאי דמסיק דאיתא בקידושין לא קתני ודו"ק:

ע"ב רש"י ד"ה התם כדקתני טעמא וכו' עד כרבנן דמתני'. צ"ע איך יכול לאוקמא הא דרבי יוחנן כרבנן דמתניתין הא רבנן פסלי אפי' בשמות מובהקים כדלעיל ור' יוחנן אמר לא בא לידינו אלא לוקוס ולוס והכשרנו מטעם דשמות מובהקים הן וכבר נתעורר הרשב"א בחידושיו על זה ויש שרצו לפרש הא דכתב רש"י כרבנן דמתניתין ר"ל הברייתא דלעיל דאמר ר"ש לחכמים בציידן וכו' וזה אינו דהתם אמר ר"ש דלכ"ע גיטי נשים כשרים בעדי מסירה ושמות מובהקים וק"ל:

רש"י בד"ה התם כדקתני טעמא כו' ואפי' בעדי מסירה כרבנן כו'. נ"ב ויש לתמוה על דבריו ז"ל דאי כרבנן דמתני' היכי אכשר אפילו בשמות מובהקים בלוקוס ולוס דהא לרבנן אפי' בשמות מובהקים פסול גזירה שמות מובהקין אעו שאינם מובהקין וא"נ דאפי' בשמות מובהקין גזרו רבנן דלמא אתא למסמך עלייהו אלא דאיכא למימר כיון דשמות מובהקין נינהו דאיכא למימר דרובא לא סמכי עלייהו משום מיעוטי דאתי למסמך עלייהו בכי הא דאיכא למימר נמי דלמא ישראלים נינהו כולי האי לא גזרינן. ואי קשיא לך לוקוס ולוס הא לא מסקי ישראל בשמהתייהו דמדנקטינן לישנא דלא שכיחא דמסקי משמע דלאו שמות מוחלטין דלא מסקי ישראל בשמהתייהו לעולם קאמרינן ותדע דלרבנן גזרינן בשמות מובהקין דלמא אתי למסמך עלייהו ואי לא מסקי לעולם ישראל בשמות מובהקין דעובדי כוכבים היכא אתי למסמך עלייהו כלל לפי פירושו של רש"י ז"ל עכ"ל רשב"א בחידושיו:

ברש"י בד"ה התם כדקתני טעמא כו' כרבנן דמתני'. מקשין א"כ לוקיס ולוס למה כשירין ודברי הרשב"א הובא בח"ש דחוקים ומתחלה אמרתי דרש"י לשיטתו שפירש לעיל דמתני' אליבא דר"מ דס"ל עידי חתימה כרתי וקושטא למאי דס"ל כר"א ור"י ור"ל פשיטא דאזלי אליבא דהלכתא תנא דמתני' נמי ס"ל אליבא דר"א דבשמות מובהקין כשר דלא גזרינן אטו אין מובהקין. ומ"ש כרבנן דמתניתין ר"ל לאפוקי רבנן דברייתא דלעיל דתנא מניינא ואוקמה כר"א ובעידי מסירה ובשמות מובהקין אך אינו מחוור ממ"ש זה על פסולין דאינו מובהקין וק"ל. גם צריך ישוב מ"ש בד"ה אע"פ ששמותיהן כו' ואפילו בלא עידי מסירה כו' מי הכריחו לזה ולא כמ"ש באיבעיא מהו לאכשורי בעידי מסירה:

בתוס' בד"ה עדים כו' דהא מספקינן כו'. מקשין למה לא בקצרה דמובהקין הא מכשיר ר"ש לעיל ובשלמא באין מובהקין אף דפסול לעיל היינו בודאי עובדי כוכבים והכא דלמא ישראל הם. ואפ"ל של"ת דמיבעיא בשמות מובהקין לאכשורי בלא עידי מסירה מטעם שכתבו באינן מובהקין דלא תלינן להו בעובד כוכבים אא"כ ידוע בודאי שהם עובדי כוכבים דלא שכיחי וכו' ולעיל דצריך עידי מסירה משום דודאי עובדי כוכבים הן לזה כתבו דבשמות מובהקין ליכא לספוקי כלל דודאי עובדי כוכבים הן דהא בכל דוכתא כו' ואין כאן ספק כלל מדמכשירינן בודאי עובדי כוכבים בשמות מובהקין ע"י עידי מסירה ולא חיישינן דלמא אתי למיסמך עלייהו. ולא הו"מ להוכיח מדפשיט לא בא לידינו אלא לוקיס וכו' ודוקא כו' [דמשמע דהאיבעיא היה באין מובהקין] דדלמא אף דמיבעיא בשמות מובהקין מ"מ פשיט דשמות מובהקין ג"כ תלינן בישראל אלא לוקיס ולוס דברירא קרוב לודאי דלא מסקי ישראל כן (ג):

בתוס' בד"ה בגיטי נשים וכו'. לקמן בשמעתין נכתוב בזה אי"ה:

בתוס' בד"ה יתיב רב הונא כו' אומר ר"ת דאין זה ר"ה כו'. ולא ב' ר' ירמיה הוי ואפ"ל משום דשמואל היה גדול מר"י כדאיתא בפרק גיד הנשה בשמעתא דניחוש אמר ר"י אית לי רב בבבל איזיל אחזיה גבי דשלח ליה עיבורא דשיתין שנין כו' חושבנא בעלמא ידע שלח ליה תריסר גמלי ספיקא דטריפותא כו' ור"ה היה קצת גדול משמואל דבעי מיניה שמואל מר"ה ור' ירמיה היה גדול מר"ה שהרי רב הונא יתיב קמיה כתלמיד לפני רבו דכ"מ דקאמר יתיב קמיה היינו כתלמיד כמ"ש התוס' בכ"מ וקרי ליה דרדקי והיאך קאמר ר' ירמיה דין משמיה דר"י דקאמר הכי אמר ר"י התופס לבע"ח כו' והיאך יאמר דרדקי כך אמר ר"י כו' כל כמיניה וק"ל. רק א"כ הו"ל לתוספות להוכיח בקצרה מזה דתרי ר"ה הוי ולא יצטרכו גמרא דנדה דר' ירמיה בעי מר' זירא וכו' וגמרא דכתובות דר' זירא תלמידיה דר"ה וכו' ודוק וי"ל דהוכחה שלהן עדיפא מדיתיב ר"ה קמיה דר' ירמיה דהוי תלמיד תלמיד תלמידו משא"כ הוכחה שלי דדלמא מ"מ אומר דין משמיה דר"י אף שהיה קטן ממנו אבל מכל מקום ניחא להו לומר ב' ר"ה מלומר ב' ר' ירמיה מטעם שכתבתי:

בתוס' בד"ה ש"מ. עיין בר"ן שהיטיב אשר דיבר כפשוטו שההוכחה דיכול אדם לעשות שליח לטובת אדם מעצמו אף שלא ידע דהא משנתינו יכול לזכות בשטר עד שלא יכול הנותן לחזור וטעמא דנעשה שלוחו של אדם כמותו אף שלא עשאו שליח למאי דלא ידע עדיין סברא דכל האומר תנו כו' א"כ ה"נ יכול לתפוס כו':

בא"ד אע"פ שלא נתכוין לכך המקבל וכו'. שהרי לא יכול לעכבו בע"כ של רבו כשאר תופס לבע"ח שתופס מעיקרא בע"כ של החייב דאילו המלוה בעצמו יכול לתפוס בע"כ ה"נ זה התופס משא"כ כאן אפילו העבד עצמו אינו יכול להשתחרר בע"כ של אדון ואינו יכול לתפוס בגט שחרור אם נתן לו האדון על מנת שלא ישתחרר בקבלה זו כ"ש שזה לא יכול לתפוס בע"כ של האדון לצורך העבד כיון דתן לאו כזכי וכתימה לר"י רק תירצו שדעת האדון היה שלא יהיה יכול לחזור בו כיון דעביד ליה נייח ורוצה שיהיה בע"ח בכך וכו' א"כ ה"נ דעתו של המקבל כאשר יהיה דעת האדון ודו"ק:
בסה"ד אבל אם התופס לבע"ח לא קנה וכו'. שלא תימה אף דבבע"ח לא קנה מידי הכא שאני דדעתו היה לכך שנתנו לו על דעת שיעכבנו מלחזור לזה פירשו דהוי כ"ש מצד כיון שאינו בע"ח לא היה כוונתו בקבלה זו להיות יותר משאר תופס לבע"ח:

בתוס' בד"ה התופס כו' וא"ת וכו'. בל"ז התם הוי בשליח ממש וקשה לכאורה מאי הקשו התם איירי באומר זכה לי כדקאמר התם וא"ת משנתינו דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי כמ"ש התוס' אח"כ בד"ה כל האומר והכא בשמעתין קאמר נמי כל האומר כו' דמשמע דבאומר תנה קנה לר"י בתופס לבע"ח וכו'. (ס) וכ"ת. דעיקר קושיא כיון דמשמע שם דהא בהא תליא דהא אף לתירוצם צ"ל דר"י מחלק ביניהם. וצריך לעיין שם בגמ' דאפשר דלענין חב לאחרים אין חילוק בין תנה לזכה דדוקא לענין שאין המגביה יכול לזכות ביה [יש חילוק בין תנה לזכה והיינו אי תופס לבע"ח קנה דבאומר תנה גרע טפי דגלי אדעתיה דלא יזכה עד דמטי לידיה וכמו שפרש"י שם אבל אי תופס במקום שחב לאחרים לא קנה פשיטא דלא גרע המגביה מאינש אחרינא דיכול לתפוס ולכך הקשו התוס' שפיר] ודו"ק:
בסה"ד דמגו דזכי לנפשיה כו'. ר"ל אף שחבירו אמר זכה לי מ"מ היה יכול לזכות לנפשו לומר מיד בשעת הגבהה לעצמו הגבהתי:

בתוס' בד"ה כל האומר כו' דהוי הלכתא בלא טעמא כו'. כעין ב' קושיות:

בא"ד ומוקי לה רב זביד במעמד ג' ובבריא אמאי לא מפרש כו' משום דתן כזכי. ואף [דמעמד ג'] מהני בע"כ שלו מ"מ הרי הממון לא בידו היה שהרי אומר לשליח תנו מנה זה וכו':

בא"ד ועוד פירש ר"ת וכו'. והשתא א"צ לחילוקים הראשונים:

בא"ד דבמתנה לא הוי כזכי כו'. הניח הרשב"א בצ"ע לעיל דקאמר דאיתא בשטרות לא קתני הא חזרה איתא במתנה וכמו שהקשו התוס' לעיל בערכאות ונ"ל לישב קצת דמ"מ בזה שוין גט ושחרור דיכול לחזור מטעם דהוי חוב וה"ה אם אמר זכה דהא כל האומר תנו כאומר זכה דמי במלוה ושחרור הוי כמלוה ואפ"ה יוכל לחזור משא"כ במתנה דמשום דלא הוי הלואה רק מתנה לא הוי תן כזכי ולכך יוכל לחזור ואילו אמר זכי ודאי דא"י לחזור וק"ל:

גמרא באנו למחלוקת ר' אליעזר כו' ר' אליעזר אומר זכה לו. כצ"ל ביו"ד:

רש"י במתני' ד"ה יחזור. ואין כו' לזכות בהן לצרכן. כצ"ל:

תד"ה בגיטי. לית לך אלא כהדא כו'. עי' מהרש"א. ואל תתמה דבמתניתין אמרי בעצמן טעם דזכות וחוב. דכן דרך תנאים להעלים עיקר טעמם ולומר טעם שאינו כמ"ש בס"ד בר"ה (טז) בד"ה אלא אר"ח:

תד"ה יתיב. כדאמרי' דהוה מישתמיט כו'. הוא בשבת (מא):

בא"ד ושמואל היה צריך לר"ה כדאמרי' כו'. זהו דוחק דשמואל חבירו דרב. בעי מר"ה תלמידו. אבל נראה דזה הי' ר"ה ריש גלותא דמית בחיי רבי ור' חייא דאיתא בירושלמי בפ"ט דכלאים הביאוהו התוס' במו"ק (כה) ע"ש:

תד"ה כל. וא"ת למ"ד כו' אלא בפקדון מה הוצרכו כו' תיפוק ליה משום דתן כזכי. קשה כיון דק"ל מה הוצרכו א"כ אפי' אי תן לאו כזכי יקשה הלא יכול להקנותו ע"י זכייה ממש. וביותר קשה מש"כ לקמן בתירוץ ר"ת דתן לא הוי כזכי אלא כשמוסר מיד ליד כו' והוצרכו נמי לתקן כו' דהתם לא הוי תן כזכי. דמ"מ יקשה מזכי ממש. ולקמן (יג ב) ד"ה גופא דקדקו מזכי ממש:

בא"ד ואמאי לא מפרש כו' משום תן כזכי. לכאורה א"כ לא אתיא מתניתין כרבנן דאמרי דבעבד נמי תן כזכי. אבל שם בד"ה תנו כתבו די"ל דרישא לא הוי דומיא דסיפא ע"ש. ועי"ל דהשתא דהוה ס"ד דאפי' באינו מוסר מיד ליד אמרינן תן כזכי י"ל דלהכי בעבד לא מהני דהוי כמו טלי גיטך מע"ג קרקע וכמש"כ בס"ד בב"ב (קנא ב) ע"ש. ולפ"ז דבריהם לקמן (יג) בד"ה האומר צ"ע:

בא"ד (בדף יב) וכן בריש השולח כו' כשליח הגט דהולך לאו כזכי. כצ"ל:

גמ' קמיה דר' ירמיה. שבת דף סג ע"ב נדרים דף כט ע"ב:

שם א"ל דרדקי כו'. פסחים לה ע"א:

לא בא לידינו אלא לוקס ולוס. ולשון זה משמע כפי' רש"י ותוס' דהאיבעי אליבא דחכמים אי חששו ב' חששות שמא גוים הם ואי גזרינן מובהקים אטו אינו מובהקים או נימא אפי' באינם מובהקים דגוים לא שכיחי דחתמי אגיטא ופשיט לי' פלגא לא בא לידינו וכו' חדא חששא חיישינן תרי לא חיישינן. אבל לראב"ד דאיבעי אליבא דר"ש ק' הך לישנא. ולרשב"ם דמייתי רא"ש יש להסביר עוד דקמיבעי' לי' אי טעמא דרבנן משום גזירה מובהקים אטו אינו מובהקים והכא בספק גוי ספק ישראל הן תרי חששות ולא חיישינן או דילמא טעמא גזרו דילמא בעל הגט טעה בדינו וחשב שמותר למסור לפני גוים ואין לחלק בין מובהקים לאין מובהקים ואפי' לא נחוש ב' חששות מ"מ אסור אפי' מובהקים דלא שייך לומר לא שכיחא גוים דחתמו אגיטא כיון דתלינן דטעה בדין. דברי הרא"ש התמוהים עיין תומים סק"ח ובקרבן נתנאל ולא העלו מזור וגם טרחתי ואמרתי בישיבה אבל אינו נראה לי נכון עד יבא מורה צדק ויורנו. ועכ"פ נלמוד דבע"פ אפי' עש"נ חשידי לשקר ומרעי נפשייהו. ונפקא מיני' בזמן הזה בעדי מיתה של אנשי צבא להתיר נשותיהם עפ"י עדות ערכאות שלהם ואין להאריך פה:

האומר תן גט זה לאשתי וכו' הרי"ף דמייתי רא"ש ס"ל לא מהני לזכות אלא להפקיע ממון דהאדון אבל לא לאיסורא דאינו מותר בבת חורין עד שיגיע גט לידה וזו היא שיטת רש"י לעיל ט' ע"ב אלא שהתוס' שם ד"ה לא יתנו כתבו שרש"י חזר בו לקמן במתני' י"ג ע"א ע"ש. והנה הרא"ש הקשה אשיטה זו מדאמרינן לקמן י"ג ע"א ומה אילו עבד כהן שברח וכו' וזה אינו אוכל ע"ש. ולפע"ד לק"מ דס"ל כיון דאינו יכול לחזור בו ונפקע ממונו של כהן תו לא ה"ל קנין כספו כמפקיע עבדו דאעפ"י שצריך גט שחרור לקמן מ' סוף ע"א ונאסר בתרומה כמ"ש רמב"ם פ"ט מתרומות הל' ה' ורמז תוס' לקמן מ"ב ע"ב ד"ה מעוכב וכו' דסוגי' דכריתות כ"ד ע"ב אתי' לריש לקיש ולא כהלכתא. ונראה לרי"ף בשפחה נמי אסור רק דלא הותר בבת חורין דכן משמע מתוס' לקמן מ' ע"א ד"ה אותו העבד וכו' נמצא שפיר קאמר אילו עבד כהן שברח וכו' וזה אינו אוכל בתרומה וגם שפיר קאמר מפני שמפסידו משפחה. ואפ"ה אמרינן לקמן האומר תנו גט זה לא יתננו לאחר מיתה דהרי עכ"פ צריך גט שחרור להתירו בבת ישראל וכדקיי"ל הלכתא המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור וה"נ צריך שיגיע לידו בחיי רבו. ואמנם לשמואל דס"ל המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור וממילא מכיון שזכה המקבל להפקיע ממון הרב ממילא מופקר לגמרי ומותר אפי' בבת חורין. ולדידי' הא דתנן האומר תנו לא יתנו לאחר מיתה ע"כ צריכין לדחוק דמתני' מיירי שלא מסר גט מיד ליד אלא ציוה תנו כי היכי דלא תקשי מתני' לשמואל וא"כ יפה פירש"י ע"כ לא גרסינן במתני' תן גט זה דא"כ תיקשי מתני' לשמואל אע"כ גרסינן תנו ולשמואל נדחק דמיירי בשלא מסר מיד ליד ולהלכתא יתפרש אפי' שמסרו מיד ליד וכהרי"ף וכפירש"י לעיל ט' ע"ב ואין כאן חזרה לפע"ד:

ושטר שחרור זה לעבדי עיין יבמות מ"ז ע"ב דצריך טבילה כגר והקשו תוס' מגטין מ' ע"א הכותב שטר אירוסין לשפחתו ונדחקו כשכבר טבלה מקודם. מבואר דס"ל דטבילה זו דאורייתא וכן שיטת רמב"ן שם ונחלק בחוזק יד על חכמי הצרפתים דס"ל מדלא הצריכו הטפת דם ברית ש"מ דרבנן היא דליתא אלא דאורייתא ואינו נכנס לדת בלא טבילה. ולפע"ד צ"ע לוקמי כולי שמעתא דהכא בשכבר טבל קודם שיחרור לשם שיחרור ואי לא איירי הכי איך קאמר לקמן י"ג ע"א מפסידו משפחה הא אי בעי לא טביל ואפי' נימא מטבילין אותו בע"כ ע"ש ברמב"ן ורשב"א. אבל הכא מה הפסידו הא כי היכי דערק לעלמא מלקבל גט שחרור ה"נ ליערוק לעלמא שלא יטבילוהו וצ"ע שלא נתעורר אדם בזה:

לפי שזכין לאדם וכו' עיין היטב בכללא דכייל רמב"ן שבה"ה פ"ד מזכי' ומתנה הלכה ב' ומ"ש משמא נתרצה הבן יש לעיין בדוכת' טובא וכן בשמעתין דודאי עבד קטן דלא פריץ כמ"ש תוס' לקמן י"ג ע"א ולא פליג אלא בעבדו של כהן שמפסידו מתרומה בזול וכיון שבכל ענין הוא לו לזכות שיצא לחירות בלי ספק רק שיש בו קצת חוב רחוק אכילת תרומה בזול א"כ דומה ממש לשמא נתרצה הבן וא"כ אם יאמר העבד רצוני להשתחרר יודה ר"מ וצ"ע:

אבל לא בשחרורי עבדים כ' תוס' בשם ירושלמי ע"ש. ונ"ל ק' עבדו של קצין הוא שאעפ"י שמטעם מזונות אין לו זכיה שיכול לומר עשה עמי ואיני זנך אבל עכ"פ כבוד וגדולה הוא לו שיקרא שמו של מושל קצין עליו עבד מלך מלך וכעבדי שלמה שבס' עזרא. ומשני גם זה אינינו בטוח שהרי יכול למוכרו לשפל איניש. שוב הקשה בהיפך מאשתו של מוכה שחין שהרי כופי' אותו להוציא שהרי ממקתו ומשני עכ"פ אינו יכול לגרשה ע"כ ע"י אחר ויקרא שמו עליה אשתו של פלוני וכו' ויכול להיות פרושה ממנו בשאר כסות ועונה ואין כנפי' אלא שיפרשו ותו יקרא שמו עלי' ומשו"ה לא הוה זכות ולפ"ז אין ללמוד לאשת מומר אפי' של שר גדול שיקרא שמו עלי' לכבודה. מ"מ כיון שאין ביד ב"ד בזה"ז להפרישם זה מזה וסופו לכופה לשמשו נדה ולהוליד בנים לע"ז. בודאי זכות הוא לה ואינו דומה למוכה שחין. ומ"מ אין להחליט דין זה אבל אין ראיה מכאן:

התופס לבע"ח קנה א"ל ר"י בר יוסף ואפי' במקום שחב לאחרים פי' משום דהוה ס"ד במקום שחב לאחרים לא קנה ורק קמ"ל במקום שאינו חב לאחרים לא מצי למימר לאו בע"ד דידי את נהי לא מצי להזמינו לדין מ"מ כיון שכבר תפס תפס וכדעת הרא"ש לאפוקי הרי"ף פ"ק דב"מ ובש"ע סי' ק"ה סעיף ד' פסק כהרי"ף ובמקום אחר הארכתי:

הכי אמר ר"י התופס לבע"ח וכו' מהמשך לשון תוס' משמע דלא הו"מ להקשות בפשיטות אדר' יוחנן דהומ"ל התם בב"מ בלא עשאו שליח כדמסיק שלא אמר זכה והכא בדעשאו שליח. ע"כ הקדימו תוס' דמוכח מיימר בר חבו דאפי' עשאו שליח לא מהני לר"פ ור"ה בר"י שם. וש"ך סי' ק"ה כ' בישוב שיטת רש"י דקאי אמסקנא שאני פועל ורש"י מיירי בשליח שכיר בא בשכרו ע"ש ודוחק בלשון רש"י ואם באנו לידי מדה זו. וי"ל בלי דוחק דהרי יש לדקדק בדברי ר"י התם בב"מ דאמר וא"ת משנתינו דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי וקשה וכי מיגרע גרע אילו לא אמר כלום והיה זה מגביה מציאה לו קנאו והשתא דאמר תנהו נפרש כוונתו לא אזכה עד שתתנהו לידו זהו דוחק גדול אע"כ ר' יוחנן חדית לן דקנה בעשאו שליח ולא תיקשי מתני' נמי עשאו שליח קמ"ל דתן לאו כזכי ולא נעשה שליח. נמצא מתחלה הוה ס"ד דר"ח אמר לא קנה מאמר מוחלט אפילו פועל ומכ"ש שליח והקשה מפועל ומשני שאני פועל ושוב הוסיף ר' יוחנן אפי' שליח שאינו פועל נמי קנה אך במי שאינו שליח כגון דאמר תנה לי לא קנה. ופירש"י כן לפי מסקנת סוגי' דהתם. אך מ"מ האיכא תנאי ואמוראי דסברו גם במתנה תן כזכי ולדדהו ע"כ מוכח ממתני' אפי' ע"י שליח לא קנה ונהי לענין תן כזכי לא קיי"ל הכי מ"מ לענין תופס לבע"ח אפי' ע"י אחר ס"ל לר"פ ור"ה בר"י דר"י כוותי' בפ' הכותב ולק"מ ארש"י וזהו ע"ד הש"ך דרש"י פי' כן לפי מסקנא דהתם. וכשאני לעצמי אמינא דלק"מ דהנה יל"ד התם אמרי המגבי' מציאה לחברו לא קנה חברו מ"ט ה"ל תופס לבע"ח משמע תופס לבע"ח פשיטא לי' וקמ"ל מציאה הוה נמי חוב לאחרינא כמו תופס לבע"ח דפשיטא לי' דלא קנה ואלו הכא קאמר התופס לבעל חוב באנו למחלוקת ר"א ורבנן הרי יליף בע"ח ממציאה. אע"כ התם מיירי בלא עשאו שליח ובהא פשיטא דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה מטעם שפ' הרא"ש מאי חזית לזכות להאי ולחייב להאי ושניהם לא עשאוך שליח. אך בשמעתין רוצה ללמוד תופס לבע"ח אפי' עשאו שליח לא קנה ואמר באנו למחלוקות ר"א ורבנן וכתב תוספות בשמעתין סוף ד"ה אלא וכו' דלר"ח מהכא יליף והיינו מדהזהירה תורה לא תלקט לו לעני והתם פשוט אפי' עשה עני את הבעה"ב שליח לתפוס עבורו מ"מ לא תלקט לעני וילפי' מיני' תופס לבע"ח אפי' במקום שעשאו שליח ולק"מ מסוגי' בפ' הכותב ונלע"ד נכון בעה"י:

בגמרא עדים החתומים על הגט ושמותיהם כשמות עו"ג מהו כו' הרבה שמועות נאמרו בשיטה זו כמו שכתב הרא"ש ז"ל עיין שם ואני לא באתי כאן אלא ליישב שיטת רש"י ז"ל דמשמע ליה דסוגיא דשמעתין אליבא דרבנן דמתניתין איירי ולא ניחא ליה לפרש אליבא דר"ש דלא ניחא ליה לאוקמי מילתא דר' יוחנן ור"ל כיחידאה ועוד שכבר כתבתי דרש"י ז"ל פירש מילתא דרבא בשטרא פרסאה דהיינו כרבנן דמתניתין וכמו שהוכחתי שם וא"כ תיקשי פיסקא דרבא אפיסקא דר' יוחנן לכך מפרש מילתא דר' יוחנן נמי כרבנן דמתניתין ועוד דאי אליבא דר' שמעון איירי הוי להו למימר בהדיא אפילו בודאי עו"ג ור' יוחנן גופא אמאי קאמר לא בא לידינו כו' הו"ל למימר בהדיא הלכתא כר"ש וממילא ידעינן דהיינו דוקא במובהקים כדמוקמינן מילתא דר"ש לעיל בשמעתין אע"כ דאליבא דרבנן מיבעיא ליה לר"ל דאע"ג דפסלי במתניתין אף במובהקין וכמו שאפרש בסמוך דע"כ אפילו אליבא דר"א סברי רבנן דמתניתין דפסול אף במובהקין אפילו בע"מ דגזרינן אטו שאינן מובהקין מיהו היינו דוקא בדקים לן בודאי דעו"ג נינהו משא"כ היכא דמספקא לן אי עו"ג נינהו מיבעיא לר"ל אי נכשיר ע"י ע"מ דבלא ע"מ ודאי פשיטא ליה דפסול ולא תלינן ברוב ישראל דלכתחלה חיישינן למיעוט דאפשר שהגט מזוייף לגמרי דמספקא לן בהדיוטות אע"כ דע"י ע"מ מיבעיא ליה לר"ל דאף באינן מובהקין מ"מ כיון דאף בודאי עובדי כוכבים הדיוטות כשרים מדאורייתא ע"י ע"מ אלא דמדרבנן פסול דהו"ל כמזוייף מתוכו דלמא אתי למיסמך עלייהו א"כ י"ל דהיכא דמספקא לן אי עובדי כוכבים נינהו או ישראל הו"ל ספיקא דרבנן ומש"ה סמכינן שפיר ארוב' דישראל נינהו דאין רגילות להחתי' עובדי כוכבים בגט ופשיט ליה ר' יוחנן דאפ"ה פסול באינן מובהקין דאפילו בספיקא דרבנן מחמרינן ולא בא לידינו אלא לוקוס ולוס דהו"ל מובהקין ובכה"ג אפילו בודאי עובדי כוכבים לא מיקרי אפילו איסור דרבנן דלא פסלי אלא משום גזירה דשאינן מובהקין דהו"ל כעין גזירה לגזירה וכולי האי לא החמירו לפסול אלא בודאי עובדי כוכבים ולא בספיקן כנ"ל שיטת רש"י ז"ל שכתב בסמוך כרבנן דמתניתין וכ"כ מהרש"ל ז"ל ובסמוך אכתוב מה שיש לדקדק בזה ולדקדק בלשון מהרש"ל ז"ל שכתב בדרך אחר:

גמרא איתיביה גיטין הבאין ממ"ה כו' והקשה בני הנבון הבחור כ' בערוש שי' דמאי מקשה דלמא שאני התם דהשליח אומר בפ"נ ובפ"נ ומהימן כתרי וממילא נאמן במה שאומר שהחתום הוא ישראל והא דאיצטריך לטעמא דרוב ישראל שבחו"ל כו' היינו משום דבלא"ה לא הוי מהימן השליח כתרי משום דאין דבר שבערוה כו' וכ"ש דניכר מתוכו שהוא משמות עובדי כוכבים אבל כיון דרוב ישראל שבחו"ל שמותיהם כשמות עובדי כוכבים א"כ מדאורייתא נמי תלינן מסתמא בח"י ישראל וליכא אלא חששא דרבנן מש"ה האמינו לשליח כתרי משא"כ האיבעיא דר"י ור"ל דאיירי בא"י שאין השליח צ"ל בפ"נ ובפ"נ שפיר יש לומר דאין להכשיר אלא בלוקוס ולוס כל זה דקדק בני שיחיה ולפמ"ש נתיישב ודו"ק:

רש"י עדים החתומים ומא"י בא כו' עכ"ל. לכאורה נראה מלשונו דאיירי בגט הנשלח ע"י השליח וכן בסמוך בגיטין הבאים ממ"ה איירי נמי ע"י שליח וקשיא לי א"כ מה זה שכתב רש"י ז"ל בסמוך מאי לאכשורינהו ע"י ע"מ ופשטא דלישנא משמע לכאורה ליתן להאשה בע"מ ולמאי דפרישית לא מהני בה הני ע"מ דהא איכא למיחש שהשליח לא קיבל הגט מיד הבעל אלא החתים עליו עובדי כוכבים הדיוטות דחשודים לאסהודי בשיקרא ומה מועיל מה שמסרו להאשה בע"מ והשליח ודאי לא מהימן בהכי דהו"ל עד א' ואין דבר שבערוה פחות מב' ובשלמא אי ידעינן בודאי דחתימת עידי ישראל הם לא חיישינן לזיוף כדאמרינן בריש מכילתין דמדאורייתא לא חיישינן לזיוף וכמ"ש רש"י ז"ל שם דלא נחשדו לזייף ומש"ה מהימן השליח וכן אם מביא גט בחתימת ערכאות אפשר דבכה"ג נמי לא נחשדו לזייף חתימת ערכאות וכמ"ש לעיל דטעמא דלא נחשדו לזייף היינו משום דמילתא דעבידא לגלויי הוא משא"כ בהדיוטות ודאי פסול מדאורייתא דשמא חתמו שקר וא"כ השליח ודאי אין נאמן בזה ומאי מהני ע"מ. לכך נלע"ד דמה שכתב רש"י ז"ל בע"מ היינו שבאו לפנינו הע"מ כגון בשנים שהביאו גט והן ע"מ או באשה שהביאה הגט בידה וע"מ עמה או בשליח שיש בידו כתב הרשאה בעידי ישראל דהו"ל ע"מ וא"כ לפ"ז לא אתי שפיר פירוש מהרש"א ז"ל שכתב דכאן לא שייך לגזור כיון שאין הע"מ לפנינו ולא כן הוא למאי דפרישית דהאי חששא גופא שייך שהבעל ימסור שם לפני עובד כוכבים ויחתום עובד כוכבים על ההרשאה ואתי למיסמך עלייהו ובלא"ה פירושו דחוק ויש לדקדק עליו עפמ"ש לעיל במ"ש רש"י ז"ל דלמא אתי למימסר באפייהו כו' ע"ש ואין להאריך שכבר כתבתי כאן בדיבור הקדום ליישב לשון רש"י על נכון:

בד"ה התם כדקתני טעמא כו' וכי אמר ר"י כו' כרבנן דמתניתין עכ"ל. כבר כתבתי שכוונתו בזה לפסק הלכה דלא תימא דר' יוחנן כר"ש ס"ל אלא כרבנן דמתניתין דאע"ג דפסלי אף במובהקין היינו בודאי עו"ג ולא בספיקן אבל קשיא לי דהא לעיל כתב רש"י ז"ל דטעמא דרבנן דמתני' היינו משום דסברי כרבי מאיר דע"ח כרתי וא"כ היאך מפרש כאן דר"י ס"ל כרבנן דמתניתין דהא לרבנן דמתניתין לא מהני ע"מ דכר"מ ס"ל ועוד דהא ר' יוחנן גופא משמע בפ' המגרש בהדיא דכר"מ ס"ל בגיטין. אמנם למאי דפרישית לעיל דמה שכתב רש"י ז"ל וה"ה דמצי לאוקמי בע"מ כו' אלא דשינויא דחיקא הוא מדר' שמעון כר"א מכלל דת"ק סבר לא עכ"ל אין כוונתו דת"ק סבירא ליה דוקא כר"מ ולא כר' אליעזר אלא דמתוקמא מילתא דת"ק אליבא דכ"ע וא"כ אליבא דר"א ודאי סברי רבנן דמתני' דפסול אף במובהקין אפילו בע"מ גזירה אטו שאינן מובהקין וא"כ א"ש ומה שהקשיתי לעיל מהא דמשני חוץ מכגיטי נשים יש ליישב בדוחק:

משנה וחכמים אומרים בד"א בגיטי נשים אבל לא בשיחרורי עבדים. כבר כתבתי לעיל בסוגיא דג' דברים שוו גיטי נשים לשיחרורי עבדים דשיטת רש"י ז"ל שם והרי"ף והרמב"ם ז"ל דאע"ג דבשיחרורי עבדים א"י לחזור בו מיהא לא הוי שיחרור עד דמטא הגט לידיה דעבד והרא"ש ז"ל הביא שיטה זו והשיג עליה כמ"ש התוס' ג"כ לעיל וכתבתי שם ליישב שיטת הרי"ף ז"ל שטעמו דאע"ג שזה נעשה שליח לקבלה כיון דזכות הוא לעבד אפ"ה כיון שהרב אומר כן תנו גט זה לעבדי הרי הקפיד בפירוש דלא ליהוי גט עד דמטא לידיה דעבד וכתבתי שם ראיה לדבר ולכאורה היה נראה ליתן עוד טעם אחר דאע"ג שזה נעשה שלוחו של העבד שלא מדעתו היינו דמסתמא זכות הוא לו אבל אם אמר יאמר העבד דלא ניחא ליה בשליחותו ודאי שאין זה נעשה שלוחו בע"כ ואף במתנה מצינו כיוצא בזה במזכה ע"י אחר שאם אין רוצה מקבל המתנה בכך בטלה המתנה לגמרי נמצא לפ"ז דזה השיחרור מיתלא תליא וקאי שאם יאמר העבד איני רוצה בשליחותך נתבטל' השליחות דנהי דשיחרור איתא בע"כ מ"מ השליחות לקבלה לא מצינו בע"כ והרי הוא שליח להולכה ובאמת אם העבד אינו רוצה והרב חוזר בו בתוך כך הרי הוא עבד כמעיקרא אלא לפי שהרי"ף ז"ל הביא ראיה ממתני' דלקמן דקתני לא יתנו לאחר מיתה אלמא דאף אם העבד רוצה בשיחרור אפ"ה לא אמרינן דהו"ל למפרע כשליח לקבלה וא"כ אין לנו לדין אלא כטעם הראשון שכתבתי שם לשיטת הרי"ף ז"ל אבל רש"י ז"ל חזר בו לקמן במתני' ודו"ק:

שם שאם ירצה שלא לזון את עבדו כו' ופירש"י ז"ל הלכך כי משחרר ליה לא מפסיד מידי כו' ונראה מלשונו דהא דקתני זכות הוא לו היינו דעיקר השיחרור הוא זכות שמתירו בבת חורין ונתחייב במצות אלא דהתנא יהיב טעמא דלא תימא דאכתי הוא חוב מצד המזונות זה אמר שאם ירצה שלא לזון וא"כ לא מפסיד ליה מידי. אבל יש לדקדק דהו"ל למימר בפשיטות שהוא זכות מצד המעשה ידיו לענין העודף על המזונות וליכא למימר דהעדפה לא שכיח דאדרבה אמרינן בגמרא עבדא דנהום כריסיה לא שויא למאי מיתבעי וא"כ דוחק לומר דסתם עבדים מעשה ידיהם אינן מספיקין אלא למזונות אלא מסתמא איכא העדפה וא"כ הו"ל למימר טעמא דהעדפה מיהו למאי דמסקינן דתנא דמתניתין סובר דיכול הרב לומר עשה עמי ואיני זנך י"ל דהיא גופא קמ"ל דיכול לומר ומה שכתב רש"י ז"ל דלא מפסיד מידי אע"ג דלמ"ד יכול אדרבא מרוויח העבד מזונות לגמרי מיהו רש"י ז"ל מפרש אליבא דכ"ע דמיהו לא מפסיד ובלא"ה נמי מוכח דעיקר כוונת התנא לאשמעינן האי דינא דאלת"ה תיקשי מאי מהדר אטעמא דלא מפסיד ליה לענין מזונות משום דאם ירצה שלא לזונו ותיפוק ליה דבלא"ה השיחרור זכות הוא לו לענין בת חורין ולענין מצות ואי משום דחוב הוא מצד המזונות הרי מ"מ יכול להפקירו ויפטור מן המזונות ובשלמא למ"ד המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שיחרור אתי שפיר דסוף סוף עיקר השיחרור הוא חוב לענין מזונות וא"כ לא ניחא ליה לעבד בהאי שיחרור דשמא לא יפקירנו ויתחייב במזונות ואם יפקירנו אח"כ לא מפסיד מידי והשתא מיהא ניחא ליה להיות עבד ואע"ג דלקמן גבי זרק ליה גיטא משמע דלא חיישינן לסברא כזו כבר כתבו התוספות לחד שינויא דזריק ליה גיטא ספק קרוב לו וליתסר בשפחה ובבת חורין ולשינויא קמא דהתוס' שם נמי אפ"ה ניחא ליה לתנא למיתני טעמא דאם ירצה שלא לזונו דמצד זה קבלת השיחרור הוא זכות גמור. אבל למ"ד המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שיחרור הדרא קושיא לדוכתא ל"ל טעמא דאם ירצה שלא לזונו ותיפוק ליה דיכול להפקירו ויפטור מן המזונות ועדיין אסור בבת חורין נמצא שקבלת השיחרור הוא זכות גמור אע"כ דתנא דידן האי דינא גופא קמ"ל דיכול לומר עשה עמי כו' ואף למ"ד אינו יכול נמי ניחא דאגב אורחא קמ"ל דאם אמר לו צא מעשה ידיך במזונותיך רשאי ואי לא סיפק א"צ להשלים דסד"א דצריך משום שעובדו כמ"ש התוס' לקמן. מיהו ר"מ דאמר יחזור ע"כ לא איכפת ליה כלל בהאי סברא לומר דזכות הוא לו כיון דאי בעי מפקיר ליה והיינו משום דעכשיו מיהו חוב הוא לו ואזלינן בתר השתא ועוד שאם יפקירנו הרי כופין אותו לשחררו ואם כן השתא מיהא חוב הוא לו כן נלע"ד ועוד בשילהי נזיר משמע להדיא דר"מ אית ליה דשמואל דמפקיר עבדו א"צ גט שיחרור וראיתי להרשב"א ז"ל בחדושיו בפ"ק דקידושין שהרגיש ג"כ להקשות אליבא דר"מ מהא דמפקיר עבדו אלא שכתב להיפך דר"מ ס"ל דמפקיר צריך גט שיחרור ע"ש ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריו דהסברא נותנת להיפך דאדרבא אי ס"ל צריך ג"ש תיקשי טפי לר"מ דהא ודאי זכות הוא לו דאי מפקיר ליה יפטור ממזונות ועדיין יאסור בשפחה ובב"ח ונראה מזה דרשב"א סבירא ליה דמ"ד צריך גט שיחרור מותר בשפחה כל זמן שלא נכתב ג"ש ולענ"ד דבר זה צ"ע. אח"ז מצאתי להדיא שהתוספות כתבו כן בפרק השולח דלא כרש"י ז"ל וכ"כ שם הרשב"א ז"ל בחידושיו כיון דמעוכב גט שיחרור משא"כ אי ס"ל א"צ גט שיחרור לק"מ לר"מ דס"ל חוב הוא שאוסרו בשפחה ומאי אמרת אי בעי מפקיר ליה סוף סוף השתא מיהא חוב הוא לו ודי' לצרה בשעתה אם יפקירנו יהא משוחרר ולא מפסיד מידי והשתא מיהא ניחא ליה שמא לא יפקירנו ויהא מותר בשפחה כן נ"ל ועוד דהרשב"א ז"ל נדחק בסוגיא דסוף נזיר ולשיטתינו אתי שפיר טפי ואכתוב עוד בזה לקמן אי"ה בשמעתין ודו"ק:

תוספות ד"ה ש"מ התופס לב"ח כו' תימא לר"י כו' אפי' העבד עצמו אינו יכול לעכב את האדון כו' עכ"ל. ולכאורה נראה ליישב תמיהת התוס' דעיקר מילתא מאי דמספקא להו בתופס לב"ח במקום שחב לאחרים היינו דמספקא להו בהא דאמרינן בעלמא זכייה מטעם שליחות אי הוה שלוחו של הלה אפי' במקום שאין חב לאחרים או שמא דכיון שזכייה מטעם שליחות מקרא נפקא לן והיינו שהתורה עשאתו שליח לכל אדם להציל ממון חבירו וא"כ היכא דאיכא חוב לאחרינא אפשר שהתורה לא עשאתו שליח בכה"ג ואם כן פשיט שפיר מדרבנן דמתניתין דכיון דאין יכול לחזור בו היינו ע"כ משום דזכי' מטעם שליחות והו"ל כשליח קבלה ומשהגיע הגט לידו נשתחרר וכה"ג כתב הר"ן ז"ל בפירושיו. אלא דאפ"ה מקשו התוס' שפיר דכיון דהשתא ס"ד דהאומר תנו לאו כזכי דמי א"כ לא יהא אם עשאו העבד בפירוש שליח לקבלה אפ"ה כיון שאמר הרב לשון שליחות להולכה הרי אמר בפירוש שאינו רוצה למסור לו בתורת שליחות לקבלה אלא בשליחות להולכה דוקא וזה שכתבו התוס' דאפילו בעבד גופא אם מסרו לו רבו על אי זה תנאי אין לנו אלא כמו שהתנה זה נ"ל ברור בכוונת התוס' עד שתמה אני על הר"ן ז"ל שלא הרגיש בזה. אמנם כן כיון דבאמת תירוץ התוספות דחוק מאד נלע"ד דלולא דבריהם יש ליישב כדמעיקרא והיינו דלמאי דס"ד עכשיו סובר דתן או הולך כיון דמצינן במלוה דאפי' הולך כזכי וכ"ש תן ובמתנה לאו כזכי א"כ יש לנו לומר מיהא דהולך ותן שני לשונות משמע וא"כ אפשר דהיינו טעמא דרבי לקמן בפ' התקבל דבאמר לבעל אשתך אמרה התקבל והוא אמר הולך ותן לא יחזור והיינו דכיון שהאשה עשאתו ודאי שליח לקבלה יש לנו לומר דכי אמר איהו תן והולך היינו תן וזכי אע"ג דבעלמא לא הוי כזכי וא"כ לפ"ז ה"נ כיון דזכי' מטעם שליחות הו"ל כשליח קבלה בפירוש ומש"ה אמרי' דהאי תן דהכא היינו בתורת קבלה כיון שהרב יודע שזה נעשה ממילא שליח לקבלה ואפשר דאף למאי דלא קי"ל בפ' התקבל כרבי היינו דווקא בגיטי נשים כיון דקושטא דמילתא חוב הוא לה ולעולם אין לנו לומר כלל תן כזכי אפילו בדעשאתו שליח לקבלה בפירוש משא"כ הכא אפשר דר' נתן נמי מודה כיון דהוא נעשה שליח לקבלה של העבד מטעם שליחות א"כ כי אמר ליה תן תן והתקבל קאמר שהרי זכות הוא לעבד להשתחרר מיד ומסיק הש"ס דלעולם אימא לך דלא שייך כה"ג זכיה מטעם שליחות היכא דאיכא חובה לאחרינא ושאני הכא כיון דאמר תנו הרי גלה בדעתו שאין זה חובתו א"כ הוי שפיר זכי' כשליח לקבלה מש"ה הו"ל כאומר זכי והא דבמתנה לא אמרינן כה"ג תנו כזכי יבואר בסמוך בעז"ה כנ"ל נכון. לולי שהתוספות לא כתבו כן ובאמת יש לי מקום עיון בזה דבש"ע ח"מ סי' קכ"ה כתב דבמתנה אפילו עשאו הלה שליח לקבל המתנה אפ"ה לא אמרינן תן כזכי ולא ידעתי מהיכן הוציא כן דלכל הטעמים שכתבו הקדמונים דבמתנה לא אמרינן תן כזכי משמע דהיכא דעשאו שליח לא שייכי הני טעמי וצ"ע:

בא"ד ונראה לר"י דחשיב קצת חוב משום דעביד ליה נייח נפשיה כו' עכ"ל וקשיא לי דא"כ אמאי איצטריך למיתני דבאשה חוב הוא לה שאם ירצה שלא לזונה אינו רשאי ותיפוק ליה דאפילו תאמר זכות הוא לה אפ"ה יכול לחזור בו משום דהו"ל כתופס לב"ח במקום שחב לאחרים דלא מהני למסקנא אלא דוקא בעבד משום דתן הוי כזכי והיינו כמ"ש התוס' דמשום דעבד נייח נפשיה הו"ל כעין מלוה דתן כזכי וזה לא שייך כלל באשה לומר משום דעבדה ליה נייח נפשיה מגרש לה וכן למאי דסד"א השתא דתופס לב"ח קנה מ"מ לדברי התוספות היכא דהלה גופא אינו יכול לתפוס לא מהני וא"כ באשה למאי דסד"א דתן לא הוי כזכי אפילו אם מסר הגט לידה בתורת שליחות להולכה יכול לחזור ואינה יכולה לתפוס ומאי איצטריך לטעמא דמזונות. מיהו במתניתין מצינו למימר דהא דנקיט שאם ירצה שלא לזונה היינו משום דקושטא דמילתא הכי הוא אבל על הירושלמי דמייתי התוספות בסמוך דמקשה הרי שהיתה אשתו של מוכה שחין ולא זכות הוא לה ומאי קושיא נהי דזכות הוא לה אפ"ה יכול לחזור בו מהני טעמי דאמרן ואפשר דבמוכה שחין כיון שכופין אותו להוציא הו"ל כמו מלוה דאמרינן תן כזכי אי לאו טעמא דמזונות וא"כ מקשה שפיר בירושלמי. מיהו למאי דפרישית בסמוך בלשון הש"ס בלא"ה א"ש ודו"ק:

בד"ה התופס כו' ודלא כפרש"י כו' עכ"ל. מה שנלע"ד ביישוב לשון רש"י ז"ל כתבתי בפ"ק דבבא מציעא כי שם מקומו עיין עליו ועיין בש"ך סי' ק"ה ובתשובות רבי אהרן ששון סי' ס"ז שכתבו ג"כ ליישב לשון רש"י ז"ל והמעיין יבחר. ולכאורה אדרבא מסוגיא דהכא נ"ל סיוע לשיטת רש"י דמדמה ההיא דהכא לתופס לב"ח והיינו מטעמא דזכיה מטעם שליחות וכדפרישית בלשון הרמב"ם אבל בשליחות ממש הא פשיטא לן דעבד עושה שליח לקבלה א"כ ה"ה לב"ח ועיין בחידושי בפ' הכותב:

בד"ה כל האומר תנו כו' ועוד פירש ר"ת דשיחרור הוי כעין מלוה כו' עכ"ל. לולא שאיני כדי היה נ"ל דאף בלאו טעמא דעבד ליה נייח נפשיה נמי א"ש דלא דמי שיחרור למתנה לפמ"ש לעיל דתן שני לשונות משמע שליח להולכה ומשמע לקבלה וא"כ בעבד כיון דעכשיו מיהא בשעת נתינת השיחרור רוצה לשחרר בלב שלם ואין זה חובתו של הרב אלא זכותו והוי נמי זכות העבד א"כ ממילא נעשה הלה שליח לקבלה של העבד דזכיה מטעם שליחות ומש"ה אמרינן דהא דא"ל תן היינו תן והתקבל דאנן סהדי כיון שמדעתו רוצה לשחררו אינו מקפיד ליתן דוקא בתורת שליחות להולכה ואדרבה כיון שאפשר לו לקיים מחשבתו מיד שהרי אם נעשה שליח לקבלה נגמר השיחרור מיד ואין צורך עוד להגיע השטר שיחרור ליד העבד ומש"ה אמרינן תן כזכי משא"כ במתנה דלעולם אי אפשר להתקיים מחשבתו מיד אלא לכשיגיע ליד המקבל מתנה ואי אמר לא בעינא נתבטלה המתנה לגמרי ואף אם רוצה המקבל מתנה בכך מ"מ לא שייך שליחות לקבלה בכה"ג אלא שליח להבאה שהרי רוצה שיגיע המתנה דוקא לידו א"כ לא אמרינן דתן והתקבל משמע אלא תן והולך כן נ"ל ועיין עוד בסמוך. ועל דברי התוספות שכתבו הטעם דבעבד תן כזכי משום דעביד ליה נייח נפשיה כו' יש לדקדק דהא במתנה נמי אמרי' בכמה דוכתי דאי לאו דעביד ליה נייח נפשיה לא הוי יהיב ליה וצ"ע. ואף לפמ"ש לעיל דשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דבעבד נמי אע"ג דאין יכול לחזור בו אפ"ה לא הוי שיחרור עד דמטיא לידו דעבד ולפ"ז לא שייך החילוק שכתבתי בין מתנה לשיחרור אלא דלדידהו בלא"ה לק"מ שהרמב"ם ז"ל כתב להדיא דבמתנה נמי כל האומר תנו כאומר זכו דמי ומחלק בין הולך לתן עיין בהלכות זכיה ומתנה:

מתני' האומר תן גט זה כו' תוס' ירושלמי הגע עצמך עבדו של קצין כו' אשתו של מוכה שחין כו' אלא כהדא אילו המוכר עבדו שלא מדעתו שמא אינו מכור המגרש כו' של"מ שמא מגורשת ופי' תוס' ע"י אחר ע"ש. ואינו מובן כמ"ש הפ'. גם איך מפרש המשנה הא מפורש שזכין לאדם כו' ונראה למאי דקי"ל ריש פ' חרש דשוטה וקטנה שא"י כו' מה"ת אינ' מגורשת דבעינן שתהי' משלחה ואינה חוזרת כו' וכן נתנו כשהיא ישינה פליגי אי צריך לחזור וליתן ע"ש. א"כ לכאורה בזכי' דנהי דמהני שלא בפניו מ"מ עכ"פ כיון שאינה יודעת משלחה וחוזרת היא בשעת גירושין כיון שא"י כלל שנתגרשה. ואי זכיה מטעם שליחות י"ל כמו דסגי שהשליח יודע כיון שהוא כמותה ולכך אף שישינה בשעת קבלת השליח הגט ושלא בפני' מ"מ מהני. גם יודעת שעשתה שליח כנ"ל. ובזכיה אי משום שליחות י"ל ג"כ כיון שהוא כמותה מהני משום דעתו. ומה"ט בעי ש"ס מזכה גט במקום יבם כו'. אבל ירושלמי י"ל דסבר זכיה לאו מטעם שליחות כהרבה פ' רק דילפינן מקרא שבדבר שהוא זכות מהני שיזכה אחר בשבילו כנ"ל. שוב י"ל דלא מהני בגט אף שהוא זכות דעכ"פ בלא דעתה הוא ומשלחה וחוזרת בשעת גירושין ולא מהני כמו קטנה כו' כנ"ל. ומדויק לשון הירושלמי שמא מגורשת מגרש בלא דעתה כו'. ולכך אף מוכה שחין דזכות הוא ג"כ לא מהני כנ"ל. משא"כ בשיחרור לא מצינו זה דלא הוקש לזה דאל"כ הוי תני לה בהדי הני דשוים גט ושיחרור כנ"ל. וע"כ דאף קטן ושוטה מהני שיחרור ולכך בזכות מהני כנ"ל. ועל עבדו של קצין אמר שפיר כיון שיכול להפקיע זכות זה בלא השחרור דיכול למכרו לעני כיון שרוצה להפקיע שוב השחרור זכות כדאמר בש"ס לקמן בתרומה אי בעי שקיל ד' זוזי מישראל כו' ולכך כולל הירושלמי ב' התירוצים אילו מוכר עבדו כו' דמהני ושוב לעולם השחרור זכות וזכיה מהני בשחרור אבל אשה אלו מגרש של"מ שמא מהני ושוב אף שהוא זכות לא מגרשה. ומפרש במשנה שזכין לאדם כו' רק על עבד טעם מחלוקת ר"מ ורבנן משום שזכין כו' ואין חבין כו' ולכך פליגי ר"מ ורבנן בעבד. אבל בגט לא מהני גם שהוא זכות כנ"ל:

עוד י"ל דקשה איך אמר אשתו של מוכה שחין זכות ובש"ס אמר פ' הגוזל יבמה כו' לפני מ"ש טב למיתב טן דו כו' ולכך י"ל דפריך רק למה בשחרור ודאי משוחרר ובגט ודאי לאו גט הא עבדו דקצין ספק עכ"פ שמא חוב כו' וכן אשתו של מוכה שחין עכ"פ ספק שמא זכות ויהי' ספק לקדושי אחר וליבום וכה"ג. וע"ז משני בעבד ודאי זכות דאף דעבדו דקצין יכול למכרו לעני כו' ובאשה משני דס' זכות דהא קי"ל פ"ב דב"מ יאוש שלא מדעת לא מהני ומדמי התם שליחות אף דאי הוי ידע הי עושהו שליח לא מהני ע"ש. וע"כ בזכות גלי רחמנא כיון דידוע בודאי דניחא לי' מהני. אבל בספק שוב אף אי באמת ניחא לי' וזכות מ"מ הוי שוב יאוש שלא מדעת.. ולכך אמר אלו מגרש בלא דעתה מהני. דחשוב בלא דעתה כיון דספק אי ניחא לה בשעת קבלת הגט כנ"ל אף דאולי ידעה אפשר שהי' ניחא לה כנ"ל. עוד י"ל דסבר כהרי"ף ז"ל דפשוט דלא מהני לגמרי עד דמטי לידי' רק לענין חזרה:

שם במשנה לפי שזכין כו' ואין חבין כו' לכאורה דהא בגט לכ"ע חוזר. וי"ל דזה טעם דהוי זכות דאף דיש צד חובה מ"מ בידו למחות כשיודע דע לו דקי"ל הגדילו יכולין למחות דאיגלאי שהי' חוב. ומה"ט הוי זכות גמור. ב' ברירות ואעפ"כ במידי דחוב יתר על הזכות לא מהני דיחשב זכות ע"י שיש לו ב' ברירות. דלא שייך אנן סהדי שהי' עושהו שליח דהא לא הי' עושהו דאז לא הי' יכול לבטל ומ"מ כשזכות יתירה שייך כנ"ל ואפשר דדייק מתני' שאמר לאיש א' תן גט כו' ושחרור כו'. דאף שאמר לשון אי על שניהם ולענין הגט הוי תן לא זכי מ"מ לגבי השחרור הוי זכי וזהו שמפרש לפי שזכין כו' ואין חבין כו' לכך מתפרש אמירתו תן לכל א' לפי עניינו:

שם גמרא תופס לבע"ח כו' שחב לאחרים תמוה מאוד כמ"ש תוס'. ולע"ד דבשלמא בשאר דבריםגוף הענין זכות. משא"כ כאן מה שמותר בב"ח הוא רק כשיודע לו א"כ מה זכות בזה שישתחרר עכשיו בקבלת של זה שלא בפניו אדרבה יכול להיות שיעשה איסור שא"י שמשוחרר. אך בכל קנין אם לא יקנה עכשיו מי יאמר שיקנהו אח"כ אבל כאן כשאומר תן והוי שליחות גמור ואף אם לא יזכה בעבורו מעכשיו יהי' אז משוחרר כשיתנהו לו א"כ אין שום זכות להועיל מיד. רק שלא יוכל אדון לחזור בו דבתורת שליחות יוכל לחזור. וא"כ כיון שכל הזכות הוא בחזרת הרב א"כ שפיר הוי חב לאחרים ולא יועיל דלא אתרבי זכיה לחוב לאחר. ומיושב שפיר כנ"ל ומשני כאומר זכי היינו זכין שעכשיו דעתו לשחררו רוצה שיזכה שלא יוכל לחזור בו ושפיר לא מיקרי חב כנ"ל:

שם תוס' ד"ה. ש"מ התופס לבע"ח כו' תימא אפילו אי תופס לבע"ח קנה היינו שנעשה שליח אפי' בע"כ והוי כבע"ח עצמו אפי' בלא רצון הלוה אבל כאן אפילו אי הוי כעבד עצמו אינו יכול לכופו שלא יחזור כיון דתן לאו כזכי ורוצה שלא ישתחרר בקבלה זו כו' ע"ש. ונראה לישב דהנה קדושין פ' האומר נ"ט פליגי ר"י ור"ל חזרה תוך ל' סבר ר"י אתי דיבור ומבטל דיבור ור"ל סבר לא אתי דיבור כו' ואינה יכולה לחזור ופריך מהשולח גט לאשתו דיכול לבטלו והא נתינת גט ליד שליח כנתינת מעות ליד אשה כו' ומשני כל כמה דלא מטי לידה דיבור ודיבור הוא כו' משום דדוקא כשנתן לידה אף שאין הקדושין עד אחר ל' מ"מ הוי מעשה כיון שבא לידה ואינו יכול לחזור דלא אתי דיבור כו' משא"כ התם דהגט עדיין ביד השליח להולכה שהוא כבעל עצמו ולא יצאו כלל מרשותו עדיין הוי דיבור גרידא ולכך יוכל לבטל ע"ש:

וא"כ לפ"ז לר"ל מיושב קושית תוס' בפשיטות דהוכיח שפיר דתופס לבע"ח קנה במקום שחב כו' ונעשה שליח של הבע"ח אף בע"כ של זה וא"כ כל הטעם דיכול לחזור הכא וקשה ג"כ קושית הש"ס דהתם דאף אי תן לאו כזכי מ"מ איך יכול לחזור הא לא אתי דיבור כו' ונתינת הגט ליד השליח כו' וע"כ ג"כ כמו דמשני התם דכיון שלא הגיע לידה ועדיין הוא ברשותו כנ"ל וא"כ אי תופס לבע"ח קנה כו' וכיון שזכות הוא לעבד ונעשה שליח זה שלוחו של העבד לקבלה אף שאין הרב רוצה רק דנימא דאף שהגיע ליד העבד מ"מ הרב התנה שלא ישתחרר עכשיו כו' ולענין זה שפיר אינו יכול לחזור בו מקודם דלא אתי דיבור ומבטל מעשה כנ"ל כיון שהגיע ליד העבד והוי כנתינת מעות דהתם רק שהתנה כמו התם אחר ל' וממילא אינו יכול לחזור בו דלא אתי דיבור כו' אבל אי נימא תופס לבע"ח לא קנה מחמת שכשאינו רוצה אינו נעשה כלל שליח של הזוכה א"כ ממילא הכא כיון דתן לאו כזכי ואין הרב רוצה אינו נעשה כלל שליח של העבד רק להולכה והוי דיבור גרידא דכל כמה דלא מטי לידה דיבור הוא כו' ושפיר הוי יכול לחזור בו ומוכח שפיר מדאינו יכול לחזור בו דתופס לבע"ח קנה ולא אתי דיבור כו':

אך באמת הא קי"ל כר"י דאתי דיבור ומבטל דיבור אף בנתינת מעות דהתם ג"כ יכול לחזור אף דהוא קצת מעשה ע"ש א"כ עדיין קשה קושית תוס' הנ"ל דדוחק שהוכיח כר"ל דלא קי"ל כן. אמנם י"ל דהנה התם אמרינן דבמעשה גמור גם ר"י מודה דלא אתי דיבור ומבטל מעשה גבי כל הכלים יורדין כו' רק בלאחר ל' לא הוי עדיין גמר מעשה עד אחר ל' לכך יכול לחזור קודם ע"ש ובתוס'. והנה לכאורה כיון דמן הדין לא אתי דיבור ומבטל מעשה ונתינת מעות ליד אשה הוי מעשה ומן הדין אינו יכול לחזור רק משום דלא הוי גמר מעשה וקשה הא אי נימא דאינו יכול לחזור עוד ממילא הוי גמר מעשה ואמאי יכול לחזור דהא גם בדבר שהיא גמר מעשה אי נימא דיכול לחזור ג"כ לא הוי גמר מעשה וע"כ אמרינן דא"י לחזור וא"כ גם בלאחר ל' כיון שהוא מעשה נימא דא"י לחזור והוי גמר מעשה אך זה טעות דהתם אף אי נימא דא"י לחזור אעפ"כ כיון דלא נגמר עד אחר ל' ומקודם אינה מקודשת א"כ כיון שלא נגמר לכך יכול לחזור בו כנ"ל:

אך למ"ש הפ"י לעיל הטעם דאמרינן לס"ד תן לאו כזכי הוא משום דאמרינן מסתמא דעתו שלא יהי' משוחרר לאלתר כדי שיוכל לחזור בו עד שיבא לידו דאולי יחזור בו שלא לשחררו ולכך מסתמא רוצה שיהי' בידו עדיין לחזור ע"ש. א"כ אי נימא דאף אי כוונתו תן לאו כזכי ג"כ אינו יכול לחזור בו ממילא ודאי אמרינן דתן כזכי דלא שייך סברא הנ"ל דרוצה לאחר שיוכל לחזור כיון שגם בתן לא יוכל לחזור כנ"ל. וא"כ ממילא א"ש דאף לר"י דאתי דיבור כו' מ"מ הכא אינו יכול לחזור כמ"ש כיון דבאמת נתינת גט ליד שליח הוי מעשה כיון שהוא לקבלה שתופס לב"ח קנה כנ"ל וא"ל כנ"ל דלא הוי גמר מעשה ז"א דאי נימא דאינו יכול לחזור הוי שפיר גמר מעשה וממילא אמרינן דאינו יכול לחזור כנ"ל דכיון דהכא אי נימא דאינו יכול לחזור ממילא הוי תן כזכי והוי משוחרר מיד ונגמר המעשה כבר רק אי נימא דיכול לחזור לא הוי כזכי ולא נגמר כנ"ל. א"כ כיון דבאמת הוי מעשה ואינו יכול לחזור רק דנימא כיון שאף אי לא יוכל לחזור לא נגמר לכך יכול לחזור וז"א דהכא אי לא יכול לחזור הוי תן כזכי ונגמר הדבר מיד וממילא אינו יכול לחזור ונגמר הדבר כנ"ל אף לר"י וא"ש דאי תופס לבע"ח קנה אינו יכול לחזור בו כנ"ל. אך גם זה טעות דכל זה הוא עכשיו שאנו מסופקים אי הי' כונתו בתן כזכי או לא אמרינן שפיר דאי לא יוכל לחזור תן כזכי אבל אם נדע שהי' כונתו תן ולא זכי ודאי דיכול לחזור בו כיון דאף אי א"י לחזור אעפ"כ לא נגמר הדבר כיון שידוע שלא אמר זכי וממילא יכול לחזור כנ"ל דהוי דיבור וא"כ נימא גם עכשיו שודאי הי' כוונתו תן כדי שיוכל לחזור בו כסברת הפ"י הנ"ל. שכיון שאמר תן באמת ולא זכי שפיר יכול לחזור בו דהוי דיבור גרידא כנ"ל וממילא יכול גם עכשיו לחזור בו כיון שאמר תן ולא נגמר כנ"ל וקשה עדיין כנ"ל:

אמנם י"ל למ"ש הפ"י דתן ב' לשונות משמע והוי ספק אי כזכי או לא ע"ש. וא"כ לכאורה אינו יכול לחזור מספק שמא כזכי ואינו יכול להוציא מן העבד. אך ז"א דמוקמינן ליה אחזקת מרא קמא ולא מיקרי מוחזק בעצמו היכא שהוא ספק אם יצא מרשותו כו'. אך לכאורה כיון שודאי יצא מרשותו אח"כ אף אי לאו כזכי יהי' משוחרר אח"כ רק בין קודם או אחר כך לענין זה לא מהני החזקת מרא קמא כמ"ש הפ' וכמו בהרי גרושה כו' ואינו יכול להוציא כו' וכיון שודאי יהי' משוחרר א"כ משוחרר מיד מספק. אך ז"א כיון שחוזר בו א"כ אי אמר תן לא יהי' משוחרר כלל אף אח"כ כיון שחוזר בו וממילא מוקמינן ליה אחזקת מרא קמא שלא יצא מרשותו כלל ומהני החזרה וגם אח"כ לא יצא מרשותו כנ"ל ולכך יכול לחזור בו אף שהוא ספק כנ"ל:

והנה הפ' כתבו דבכל מקום בספק ממון דהדין הוא המוציא מחבירו כו' לא הוי ספק גזל משום שהתור' זכתה לו להמוחזק שאף אי באמת הי' בהיפך והוא חייב מ"מ התורה נתנה לו במתנה היכא שע"פ הדין פטור מחמת ספק ע"ש בכה"ג ובתומים וקצה"ח בת"כ ע"ש. וא"כ הכא קודם שחוזר בו מיד שאמר תן והוי ס' אי כזכי כו' ממילא זכה העבד בעצמו ואף אי באמת הי'כונתו תן ולא זכי מ"מ כיון דהוי ספק זכה לו כנ"ל דליכא עדיין חזקת מרא קמא כיון שודאי יהי' משוחרר דעכשיו קיימינן דתופס לבע"ח קנה והוי כאלו הוא נתנו ליד העבד והוא ספק אי משוחרר מיד או שיחררו לאחר ל' דליכא חזקה הנ"ל כיון שודאי יהי' משוחרר כיון שלא חזר בו עדיין וממילא זכה העבד אף אי הי' כונתו תן כו' א"כ ממילא א"ש דאחר כך אינו יכול לחזור בו ואף דעכשיו איכא חזקת מ"ק דמהני חזרה שכונתו הי' תן ז"א דאף אי תן ג"כ אינו יכול לחזור דלא אתי דיבור ומבטל מעשה כיון שאי נימא דאינו יכול לחזור כבר נגמר המעשה דליכא חזקת מרא קמא והוי תן כזכי וזכה בו כבר דכיון שקודם החזרה מיד שאמר תן כבר נגמר הדבר שזכה העבד כו' דהוי ספק ואף אי תן זכה כו' משום שמא זכי א"כ ממילא עכשיו שחוזר ליכא חזקת מ"ק שכוונתו תן דאף אי כיון תן לא אתי דיבור כו' דקודם החזרה כבר נגמר אף אי תן דשמא זכי כנ"ל רק על ידי החזרה וממילא אינו יכול לחזור דלא אתי דיבור כו' כיון שבלא החזרה נגמר אף אי תן כנ"ל משא"כ אי תופס לבע"ח לא קנה והוי דיבור דלא יצא מרשותו כלל כנ"ל וא"ש. ומשני דתן כזכי בודאי וא"ש:

עוד י"ל קושית תוס' הנ"ל דהנה הפ"י כתב דהוי ספק אי תן כזכי אי לא איך כיון בדעתו ע"ש. והנה הרשב"א ז"ל כתב לעיל גבי יצא עליו שם בן חורין דלכך משוחרר מיד אף דהאומדנא הוא שלא רצה לשחררו עד לאחר מיתה ואיך מהני לענין דאורייתא ותירץ דכיון שהוא יודע שלא יוכל להשתעבד בו עוד מדרבנן דיצא עליו שם כו' ממילא ודאי כוונתו ג"כ שישתחרר מיד דמה לו לאחר כיון שלא יוכל להשתעבד כו' ודאי משחררו וכונתו מיד ע"ש. א"כ ממילא הכא כיון דאמרינן דהוי ספק אי כזכי כו' ואינו יכול להשתעבד בו מספק כמ"ש המפ' לשטת הפ' דאף בכה"ג אינו יכול להוציא כמ"ש תוס' לעיל גבי עצמך כו' ע"ש וא"כ ממילא י"ל ג"כ דהוי ודאי כזכי ושיחררו מיד כיון שלא ישתעבד בו מספק כנ"ל וגם בלא זה מ"מ אינו יכול לחזור בו מספק דשמא כזכי ומשוחרר מיד כנ"ל:

אמנם י"ל למ"ש המרדכי הובא ב"ש ס' ל' ס"ק ט' דהא דקי"ל בס' קרוב לו או לה הוי ספק קדושין או גירושין היינו דוקא בב' כתי עדים מכחישים דכת א' יודעת דבר ברור שהוא מקודשת כו' אבל בכת א' והם עצמם מסופקים אי קרוב לו כו' לא הוי אף ספק כלל דהוי מקדש בלא עדים כיון שאינם יודעין דבר ברור ע"ש והקשו המפ' א"כ איך משכחת לה כל ספק קדושין בש"ס דאיירי ג"כ שאין העדים יודעין כו' כמו שמא שוה פרוטה כו' ותירצו דדוקא גבי ס' קרוב לו כו' שהוא ספק אם נעשה כלל מעשה קדושין ואם הי' כלל נתינה לידה דשמא קרוב לו ולא הי' כלל נתינה שלא בא לידה כלל אבל בכל ס' קדושין שהנתינה והמעשה ודאי רק שהספק הוא מן הצד אי מהני הקדושין זה לא מיקרי בלא עדים ע"ש. וא"כ לכאורה הכא אי אמרינן דתופס לבע"ח לא קנה כו' ואינו נעשה שליח רק כשהוא רוצה ואל"ה לא נעש' כלל שליח כנ"ל וא"כ אי נימא דהוי ספק אי תן כזכי אי לא כנ"ל ואם לא הי' כונתו זכי אינו נעשה כלל שליח לקבלה של העבד ואינו כמותו וממילא נתינה זו שנתנו ליד השליח הוי ספק אי בא כלל לידו של העבד דאם לאו כזכי לא הוי שלוחו והוא כאחר ולא בא ליד העבד וא"כ כיון שכתב רש"י ז"ל לעיל דף ז' דבכל מילי דאוריי' גמרינן לה לה מאשה דפסול בעבד כמו באשה ע"ש וא"כ ממילא משחרר בלא עדים פסול כמו מגרש בלא עדים כנ"ל וא"כ אי הוי הכא ס' אי כזכי כנ"ל. ממילא לא הוי ספק כלל דהוי משוחרר בלא עדים כיון שהוא ספק אם בא כלל לידו והי' נתינה דשמא תן לאו כזכי ואינו שלוחו ובא ליד אחר כנ"ל כמו בקרוב לו כדברי המרדכי הנ"ל. וגם קי"ל באמת לרוב הפ' דשליחות קבלה בעי עדים ע"ש. וא"כ ממילא מיושב הנ"ל דאף לסברת הרשב"א הנ"ל דודאי כונתו שישתחרר מיד כיון שיודע שיהי' משוחרר מספק ולמ"ש ז"א כיון דאם הוי ספק לא יהי' משוחרר כלל דהוי משוחרר בלא עדים כנ"ל כיון שהוא ס' אי תן כזכי כנ"ל וא"כ שפיר הוי ס' דיכול להיות לאו כזכי ואף שיודע שיהי' ס' לא יהי' משוחרר כלל וממילא גם עכשיו הוי ס' ולא הוי שיחרור כלל דהוא בלא עדים כנ"ל ולכך בנתינ' זו שקבל השליח לא נשתחרר אף אי זכי כיון שהוא ס' כנ"ל ולכך יכול לחזור כו':

ולפ"ז מיושב קושית תוס' הנ"ל דהוכיח שפיר דתופס לבע"ח קנה ושפיר נעשה שליח של העבד אף שאינו רוצה ואף אי תן לאו כזכי כנ"ל רק דנימא נהי דהוא כעבד עצמו ג"כ אינו יכול לכופו כיון דלאו כזכי ולמ"ש א"ש כיון דאף אי לאו כזכי הוי שלוחו של העבד וכמותו א"כ ממילא הנתינה לידו הוא ודאי דאף אי לא כזכי בא ליד העבד וא"כ אי הוי ס' כנ"ל אי כזכי שפיר הוי משוחרר ולא הוי משוחרר בלא עדים כנ"ל כיון שהנתינה הוא ודאי כנ"ל אף אי לאו כזכי רק שהספק הוא מן הצד אף שבא לידו שמא התנה שלא יהי' משוחרר עכשיו ולענין זה לא מיקרי בלא עדים כנ"ל ומשוחרר מספק וממילא משוחרר בודאי כסברת הרשב"א הנ"ל דודאי כונתו זכי כיון שיודע שיהי' ס' כנ"ל ואמר שפיר ש"מ התופס לבע"ח כו' למאי דס"ד עכשיו דהוא ס' אי כזכי א"כ ע"כ דקנה דאל"ה הוי משוחרר בלא עדים כנ"ל וע"כ דקנה ומשוחרר כנ"ל ומשני תן כזכי בודאי ולא ס' וממילא אף אי תופס לבע"ח לא קנה מהני כנ"ל וא"ש:

תוס' בא"ד ואור"י דחשיב קצת חוב משום דעביד לי' נייח נפשיה משחררו כו'. ותמה בס' פ"י דא"כ למה תני במתניתין דלכך באשה יכול לחזור שהוא חוב הא אף אי הוי זכות הא בגט אשה לא שייך לומר שמגרשה בשביל דעבדה ליה נייח נפשיה וממילא לא מהני דתן לאו כזכי כקושית תוס' הנ"ל. וגם למסקנא קשה שכתבו תוס' דלכך תן כזכי בשיחרור משום עביד ליה נייח וקשה ג"כ למ"ל באשה דהוא חוב כנ"ל. עוד הקשו המפרשי' למה אמר בש"ס ש"מ מדרבנן התופס לבע"ח קנה למה הוכיח דוקא מרבנן הא גם מר"מ מוכח דר"מ פליג משום שהוא חוב שאם הי' עבד כהן כו' הא אם הי' זכות ג"כ מודה ר"מ דלא הי' יכול לחזור בו א"כ מוכח גם כן דתופס לבע"ח קנה כנ"ל:

ונראה לישב דהנה הר"ן ז"ל תירץ קושית תוספ' דהוכיח שפיר דתופס לבע"ח כו' דאף דתן לאו כזכי ועשה אותו שליח להולכה מ"מ אם האשה עושה אח"כ שליח לקבלה לקבל מהשליח זה מהני דזה הוי כאלו נתנו לידה דהיא כמותה ממש א"כ אף שאמר לו תן מ"מ גם אח"כ הוא זכות להעבד ונעשה שליח לקבלה בכל עת שרוצה וא"כ מיד אח"כ שעשה אותו שליח להולכה נעשה אח"כ שליח לקבלה של העבד ומקבלו בעצמו וזוכה בשביל העבד והוי כמקבלו משליח להולכה וזוכה בו ע"ש היטב והוא תירוץ נכון דלא כס' פ"י ע"ש. אמנם למאי דקי"ל דבעינן חזרה שליחות אצל הבעל ואל"ה לא מהני ועיקר הטעם דלא הוי נתינה כמו טלי גיטך מעל גבי קרקע וגם בשיחרור לא מהני דכל פסולי דאורייתא גמרינן לה לה מאשה כמו שפירש רש"י ז"ל לעיל. וא"כ ממילא לא מהני וגם למאי דסבר ר"ה כרב דאין האשהעושה שליח לקבל גט מיד שליח בעלה משום בזיון כו' או שאר טעמי וא"כ ממילא ג"כ לא מהני שנעשה שליח לקבלה לקבל גט מיד שליח הרב ואינו מקבלו בעצמו כמו התם דזכיה מטעם שליחות כנ"ל והכא י"ל דכ"ע מודו ע"ש. וא"כ מקשו תוס' שפיר דלא שייך תירוץ הר"ן ז"ל כיון שנעשה שליח להולכה ממילא לא מהני אח"כ להעשות שליח לקבלה לזכות בשביל העבד כנ"ל ומקשו שפיר. אך לשטת הראשונים דזכיה הוא מטעם יד ולא מטעם שליחות א"כ י"ל שפיר כתירוץ הר"ן ז"ל דלא שייך אין האשה עושה שליח כו' כיון שהוא כידו של העבד ולא שייך ג"כ בזיון כיון שהוא כמ"ש הב"ש אה"ע ע"ש וגם לא שייך חזרה שליחו' כו' כיון דהוי כגט בא מרשותו לרשותה כיון שאינו מטעם שליחות כמו גבי ותיזל ותיחוד ותפתח כו' ע"ש. א"כ לא קשה קושית תוס' די"ל שפיר דהוכיח תופס לבע"ח והוא מטעם יד כנ"ל ואף דהתוס' סברי מטעם שליחות מ"מ י"ל לס"ד כן וא"ש כנ"ל:

אמנם י"ל דהנה יש להקשות על הפ' דזכיה משום יד איתרבאי ע"ש דהנה לקמן דף כ' ע"א אמר רבא כתב לה גט ונתנו בחצירו וכתב לה שטר מתנה עלי' קנאתו ומתגרשת בו כו' ופליג אביי מכדי חצר מהיכא איתרבאי מידה מה ידה בין מדעתה בין בע"כ אף חצירה דוקא היכא דגם בע"כ הי' מהני אבל הכא דאם אינה רוצה לא מהני גם אם היא רוצה לא מהני דלא הוי דומי' דידה ופריך הא שליחות לקבלה דג"כ רק מדעתה איתא ולא בע"כ ומשני אטו מידה איתרבאי שליחות מושלח איתרבי ומהני אף דליתא בע"כ ע"ש. וכתבו המפר' וברשב"א ז"ל דגם רבא דפליג דמהני בנתנו בחצירו הוא משום דסבר כיון דגם חצירה אשכחין פעמים בע"כ בחצר דידה לכך מהני אף היכא דלא מהני בע"כ כקושית תוס' ד"ה ואבע"א שליחו' לקבל' כו' ע"ש אבל בדבר דאיתרבאי מידה צריך להיות דומיא דידה דיהי' מהני אף בע"כ ואל"ה לא מהני אף מדעתה ע"ש. והנה לפ"ז קשה להפוסקים הנ"ל דזכיה אינו מטעם שליחות רק מטעם יד כנ"ל הא קי"ל בכל דבר שהוא זכות אם המקבל אינו רוצה לא מהני דקי"ל הגדילו יכולין למחות ע"ש. וא"כ במתניתין הכא דאינו יכול לחזור בעבד משום שזכות הוא לו ומשוחרר מיד בקבלת השליח שזכין לאדם כו' וכן באשה אם הי' זכות היתה מגורשת מיד ולהנ"ל א"כ כיון שאם אינה רוצית לא מהני דכיון דזכיה מטעם יד איתרבאי בעינן דומיא דידה דיהי' בין מדעתה בין בע"כ וכיון שאם לא תרצה לא הוי זכות כלל ולא יהי' ידה כלל וממילא גם עכשיו שרוצית והוא ידה ג"כ לא מהני שאינו בע"כ ואינו דומיא דיד דגם שם בחצר אם לא תרצה לא יהי' כלל חצירה ולא יהי' ידה כלל גם עכשיו שרוצית והוי ידה ג"כ לא מהני וגם הכא אם לא תרצ' לא יהי' זכות ולא יהי' ידה גם עכשיו לא מהני כנ"ל דלא הוי דומיא דידה וכיון דאיתרבאי מטעם יד לא מושלח בעינן דומיא דידה כנ"ל וגם לרבא דפליג התם הוא משום דחצירה אשכחן פעמי' בע"כ בחצר שלה כנ"ל אבל הכא בזכיה דלא אשכחן לעולם בע"כ דאם הוא בע"כ אינו זכיה כלל א"כ לרבא לא מהני כלל כנ"ל וגם בעבד קשה דג"כ ילפינן בפסולי דאורייתא לה לה מאשה כמ"ש רש"י ז"ל ובעינן ג"כ ונתן בידו דומיא דידו שיהי' בין מדעתו ובין בע"כ וכיון דזכי' בע"כ ליתא לא מהני גם מדעתו כנ"ל. ואמאי אינו יכול לחזור במתניתין הא אף אי זכות הוא ג"כ לא נשתחרר כיון שהוא מטעם יד כנ"ל:

אך נראה לישב דהנה טעם הפוסקים דזכיה מטעם יד ולא מהני מטעם שליחות כמ"ש רש"י ז"ל דאנן סהדי אלו הי' ידע הי' עוש' אותו שליח ע"ש הוא משום כיון דקי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ואמר התם גבי כלך אצל יפות אף דודאי אלו הוי ידע הי' עושה אותו שליח מ"מ עכשיו שלא ידע הוי יאוש שלא מדעת ולא מהני השליחות דבעידנא דתרם לא הוי ידע ע"ש וא"כ ממילא גם בזכיה לא מהני מטעם שליחות דאף דאלו הוי ידע הי' עושה אותו שליח מ"מ עכשיו דלא ידע לא הוי שליח דהוי יאוש שלא מדעת כנ"ל אף דודאי ניחא ליה ולכך לשיטתם הנ"ל לא מהני זכיה מטעם שליחות רק מטעם יד דהוי כידו בדבר שהוא זכות. ואחר כך מצאתי בס' קצות החושן שכתב ג"כ בח"מ סי' ק"ה ס"ק א' שכן טעם הפוס' זכיה מטעם יד משום דלא מחמת שליחות דהוי יאוש שלא מדעת ע"ש:

והנה נראה להפוסקים הנ"ל דזכיה מטעם יד ומהני בכל דבר שהוא זכות ועושה האחר בשבילו הוי כידו וכעושה בעצמו ויכול האחר לעשות בשבילו כל מעש' שהוא זכות כהוא עצמו כנ"ל. וא"כ כיון דקי"ל שליח עושה שליח ואף בשליח לקבלה פסקו דשליח עושה שליח ע"ש. וא"כ נראה דבדבר שהוא זכות כגון לקנות מתנה יכול אדם אחר לעשות ג"כ לאדם אחר שליח לזכות בשביל הזוכה היינו המקבל מתנה ונעשה האיש הזוכה שליח של המקבל מתנה ממש וזכיה זו שפיר מהני מטעם שליחות אף להפ' הנ"ל דלא מהני משום דכיון דלא עשאו שליח לא מהני כנ"ל מ"מ כמו דזכיית החפץ עצמו הוא זכות כמו כן ג"כ מה שעושה אותו שליח גם זה עצמו הוא זכות דזה הוא זכות לעשות שליח לזכות בשבילו וא"כ זה האחר הוא בדבר זה כידו כיון דזכיה מטעם יד ועשיית השליח שהוא זכות יכול זה האחר לעשות לאחר שליח מטעם יד שהוא כאלו המקבל עצמו עשאו שליח כיון שזה העושה שליח הוא כידו במעשה זה היינו עשיית השליח שהוא זכות ג"כ והוא מטעם יד וממילא נעשה זה שליח ממש של המקבל ומה שזוכה אח"כ זה האחר זה מהני שפיר מטעם שליחות ג"כ אף להפוסקים הנ"ל. וא"כ כמו שאחר יכול לעשות לאחר שליח מטעם יד כמו כן ג"כ זה הזוכה עצמו יכול לעשות לעצמו שליח לזכות דזה מהני מטעם יד דלענין זה לעשות לעצמו שליח הוא כידו של המקבל כיון שהוא זכות וזכות מטעם יד והוי כאלו המקבל עצמו עושה אותו שליח לזכות בפירוש ושפיר יכול לזכות אח"כ מטעם שליחות כיון שעשה את עצמו שליח מטעם יד וכמ"ש הר"ן ז"ל כאן דלענין זה אין חילוק בין אחר עשאו שליח או הוא עצמו ע"ש א"כ גם בכה"ג מהני ויכול שפיר לעשות לעצמו שליח מטעם יד ומהני אח"כ קבלתו מטעם שליח שפיר כנ"ל. וא"כ לכאורה אמאי סוברים הפוס' הנ"ל דהוא מטעם יד הא מהני ג"כ מטעם שליחות כנ"ל. אך ז"א דאי לא הוי אמרינן דמהני זכיה מטעם יד ממילא לא הי' מהני. כלל מטעם שליחות כנ"ל דהוי יאוש שלא מדעת כנ"ל דגם לענין זה לעשות לעצמו שליח ג"כ אינו שליח דהוי ג"כ יאוש ש"מ כנ"ל כיון דנימא דלא מהני מטעם יד ולכך סברי דע"כ דמהני זכיה מטעם יד אבל באמת עכשיו דמהני שפיר מטעם יד ממילא מהני שפיר גם מטעם שליחו כנ"ל כיון דעושה עצמו שליח מטעם יד הוי אח"כ שליח כנ"ל:

ולפ"ז מיושב שפיר קושיא הנ"ל דמהני הכא באשה ועבד זכיה מטעם יד וא"ל כנ"ל דלא הוי דומי' דידה כיון דלא מהני. בע"כ ז"א כיון דשליחות לקבלה דאיתרבאי מושלח לא בעינן שיהי' בין בע"כ בין מדעתה רק מדעתה לחוד ג"כ מהני ובכל מקום מהני זכי' מטעם יד אף שאינו בע"כ רק נתינה זו באשה ועבד צריך להיות שיהי' בין בע"כ כו' כנ"ל וא"כ כיון דהוא זכות ומהנימטעם יד א"כ שפיר יכול לעשות לעצמו שליח לזכות מטעם יד כיון שבאמת הוא זכות ולענין זה שפיר מהני מטעם יד דזה אינו עדיין הנתינה ואינו צריך להיות בין בע"כ כו' א"כ כיון שעושה אותו שליח לעצמו מהני אחר כך קבלתו מטעם שליח וג"כ אינו צריך להיות בין בע"כ דאיתרבאי מושלח כמו שליחות לקבלה כנ"ל דאינו צריך להיות דומיא דידה ולכך מהני שפיר במתניתין מטעם זכיה באשה ועבד כנ"ל. ולפ"ז מקשו תוס' שפיר הא אמר בפירוש תן ומאי מהני אף אי תופס לבע"ח קנה וא"ל כתירוץ הר"ן ז"ל דאח"כ זוכה מעצמו כנ"ל ז"א כנ"ל דלא חזרה שליחות וגם אין האשה עושה שליח לקבל מיד שליח בעלה כו' דא"ל כנ"ל כיון דמטעם יד אתרבאי מהני כנ"ל ז"א למ"ש דבאמת מטעם יד לא מהני כנ"ל כיון דלא הוי דומיא דידה שאינו בין בע"כ בין מדעתה כנ"ל רק כמ"ש דכיון דמהני מטעם יד מהני קבלה זו מטעם שליחות כנ"ל א"כ כיון דע"כ קבלה זו לא מהני רק מטעם שליח אף אי זכיה מטעם יד כנ"ל א"כ ממילא לא מהני לזכות אח"כ מעצמו שהוא שליח להולכה דאין האשה ועבד עושה שליח לקבל גט מיד שליח כיון דאף אי משום יד לא מהני קבלה זו רק מטעם שליחות וממילא לא מהני לזכות אח"כ רק מיד וכיון שאמר תן לא מהני כנ"ל ומקשו תוס' שפיר כנ"ל דבשעת נתינה אמר תן והקפיד כנ"ל:

אמנם י"ל דהנה קי"ל עידיו בחתומיו זכין לו בכל מילי שהוא זכות ובעבד דזכות הוא לו השחרור כו' משוחרר ג"כ משעת החתימה רק דצריך להיות מטי לידיה אחר כך וכשמטי לידיה משוחרר למפרע משעת החתימה ע"ש ב"מ פ"ק דהא דצריך מטי לידיה הוי כמו קיום התנאי כמו שנותנו לו מיד רק על תנאי שיהי' מטי לידיה ולכך מהני למפרע ע"ש ובמפ'. והנה לפ"ז לכאורה בל"ז לא קשה קושיא הנ"ל איך מהני הכא זכיה מטעם יד הא לא הוי דומיא דידו דליכא בע"כ כנ"ל. דהנה באמת כיון דזכין לאדם שלא בפניו ומהני זכיה מטעם יד דהוי כידו רק אף דהוי כידו לא מהני לענין גירושין נתינה כזו משום דכתיב ונתן בידה בעינן שיהי' נתינה דומיא דידה אבל לענין כל הדברים הוי שפיר נתינה כיון דבאמת הוא מדעתה וזכין לאדם שלא בפניו דהוי כידו באמת והוי שפיר נתינה או שם גבי חצירה וכתב לה שטר מתנה כו' דהוי ג"כ כידה כיון שרוצה באמת והוי שפיר נתינה רק לענין גירושין אינה יכולה להתגרש בנתינה כזו כנ"ל. וא"כ כיון דבאמת עידיו בחתומיו זכין לו כו' רק דצריך מטי לידיה וא"כ הכא בשיחרור כיון דזכה לו עכשיו ולענין מטי לידיה הוי שפיר מטי לידיה מה שזוכה דזכיה כיד כיון שרוצה באמת השיחרור רק שאינו משוחרר בנתינה זו וא"כ כיון דהוי נתינה לענין מטי לידיה אינו צריך כלל להשתחרר בנתינה זו דמשוחרר למפרע משום עידיו בחתומיו זכין לו כיון דהוי מטי לידיה עכשיו דלענין מטי לידיה הוי שפיר נתינה כיון שרוצה העבד והוא כידו והוי מטי לידיה ומשוחרר שפיר מטעם עידיו כו' ולכך מהני זכי' מטעם יד:

אך באמת זה טעות דעידיו בחתומיו הוא ג"כ שהעדי' זוכין בשבילו ומשוחרר בזה ואי זכיה מטעם יד הוא ג"כ שזוכין בשבילו מטעם יד וא"כ לא מהני כלל עידיו בחתומיו זכין לו ג"כ שישתחרר בזה כיון דלא הוי דומיא דידה דגם זה ליתא בע"כ שאין זכיה בע"כ כנ' וממילא אינו משוחרר בזה ג"כ אף דעידיו בחתומיו זכין לו שגם זכיה שלהם לא מהני מטעם יד להשתחרר בזה דלית' בע"כ א"כ גם עכשיו ממיל' לא מהני הזכי' להשתחרר מטעם יד שזוכה בשבילו דג"כ לא הוי דומיא דידה דליתא בע"כ ואינו משוחרר כלל וקשה שפיר קושיא הנ"ל:

אמנם למ"ש דבאמת כיון שיכולין לזכות מטעם יד שפיר יכולין לזכות ממילא מטעם שליחות שעושה עצמו שליח כנ"ל רק משום דכיון שהוא מטעם שליחות אין האשה עושה שליח לקבל מיד שליח בעלה כו' וא"כ עכשיו י"ל שפיר דזוכה עכשיו מטעם יד וא"ל דליתא בע"כ כנ"ל דז"א כיון דהוא מדעתה עכשיו והוי נתינה ומטי לידה שפיר משוחרר למפרע מטעם עידיו זכין לו ואי"ל דאינם יכולין לזכות מטעם יד כנ"ל דז"א דעכשיו י"ל שפיר דהעידי חתימ' יכולין לזכות שפיר מטעם שליחות דכיון דזכי' מטעם יד עושים לעצמם שלוחים מטעם יד דעשיית השליח שפיר יכול להיות מטעם יד וממילא יכולין לזכות מטעם שליחות ושפיר יכול להשתחרר מחמת עידיו בחתומיו זכין לו דבשעת החתימה שלא אמר תן ולא הי' שייך אין האשה עושה שליח לקבל מיד שליח כו' כיון שנעשים מיד שלוחים שעושים לעצמם כנ"ל וכיון דמהני מטעם יד הי' מהני ממילא מטעם שליחות וממילא עכשיו מהני שפיר מטעם יד כיון דהוי נתינה ומטי לידיה אינו צריך להשתחרר בנתינה זו רק למפרע מטעם עבז"ל דאז הי' מהני שפיר מטעם שליחו' כנ"ל וממילא כיון דמהני עכשיו מטעם יד לא שייך ג"כ אין האשה ועבד עושה שליח לקבל כו' כיון דמהני שפיר מטעם יד למפרע מטעם עידיו בחתומיו זכין לו כנ"ל ושייך שפיר תירוץ הר"ן ז"ל דאף אי תן לאו כזכי מ"מ אח"כ מהני הזכיה מטעם יד כנ"ל לזכות מידו עצמו היינו מיד שליח כנ"ל ולא קשה קושית תוס' לכאורה כנ"ל:

אמנם י"ל דהנה לכאורה קשה למ"ש תוס' ב"מ דף כ' דהא דעידיו בחתומיו זכין לו הוא רק מדרבנן דהוא רק תקנת חכמים ולא מהני רק לענין השיעבוד ולחומרא אבל לא לענין להתירו בבת חורין אי אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה. והנה לקמן אמרינן הטעם דזכות הוא לעבד כו' הוא משום שאף שנאסר בשפחה מ"מ אדרבה הרי הוא מתירו בבת חורין ע"ש. וא"כ קשה אמאי אמרינן בעבד דאי זכות הוא לו כו' עידיו בחתומיו זכין לו הא כל הזכות הוא שמותר בבת חורין וכיון דלענין זה לא מהני עבז"ל שהוא דרבנן ובשפחה אסור שפיר מדרבנן וא"כ ממילא לא הוי זכות כלל זכיה זו שהעדים זוכין בשבילו כיון שאסור עדיין בבת חורין ובשפחה כנ"ל ואיך אמרינן עידיו בחתומיו זכין לו כנ"ל:

אך י"ל דהתם אמרינן שפיר לענין מוקדם דכיון דאי לא נמסר ביום הכתיבה א"כ אי לא נימא עבז"ל פסול לגמרי מטעם מוקדם ואף אח"כ שבא לידו ג"כ אינו משוחרר כלל ואי אמרינן עבז"ל שפיר אח"כ כשבא לידו כשר לגמרי מדאורייתא דאח"כ הוי שפיר שיחרור מדאורייתא כשנותן לו ומותר בב"ח א"כ ממילא הוי שפיר זכות עכשיו מה שהעדים זוכין בשבילו שיה' אח"כ כשר מדאורייתא ויהי' מותר בב"ח כשיבא לידו כנ"ל והוי שפיר זכות ולכך עידיו בחתומיו זכין לו. וא"כ לפ"ז הכא דגם עכשיו דמטי לידו היינו ליד הזוכה ג"כ לא מהני לענין השיחרור כיון דליתא בע"כ ואינו יכול להשתחרר בנתינה זו רק דהוי מטי לידו ומשוחרר ממילא מטעם עבז"ל כנ"ל. ולמ"ש ז"א דכיון דגם אחר שבא לידו לא הוי נתינה להשתחרר ואינו משוחרר מדאורייתא וגם עכשיו הוא משוחרר רק מדרבנן מטעם עבז"ל וממילא לא שייך כלל עדיו בז"ל דלא הוי זכות כלל כנ"ל דאסור בב"ח כיון שהוא רק דרבנן כיון שגם אחר שבא לידו הוא רק דרבנן משום עבז"ל כנ"ל ואף שבא לידו ממש כבר חזר בו וגם כבר נעקר שליחות להולכה כיון שזוכה מעצמוואינו משוחרר כלל רק מדרבנן וא"כ גם מדרבנן אינו משוחרר שאינו זכות כלל כנ"ל ולא שייך עבז"ל כנ"ל ומקשו תוס' שפיר כיון דתן לאו כזכי כו' דלא שייך תירוץ הר"ן ז"ל כיון שלא מהני מטעם יד כנ"ל ולכך הוצרכו לתרץ משום עביד ליה נייח נפשיה:

ולפ"ז מיושב ממילא קושיא הנ"ל לתרץ התוס' למה לי' באשה הטעם משום דהוא חוב הא אף אי הוי זכות מ"מ הא לא שייך עביד לי' נייח כו'. ולמ"ש מיושב דכל הטעם דס"ד דהוי זכות באשה הוא משום המעשה ידי' שאם ירצה שלא לזונה כו' וא"כ באשה אי הוי זכות הי' שפיר מהני בלא נייח כו' כתירוץ הר"ן ז"ל שהשליח זוכה אח"כ ושפיר משום יד כנ"ל ומטעם עבז"ל דכיון דכל הזכות הוא לענין ממון ולענין ממון מהני שפיר עבז"ל אף שהוא מדרבנן כמ"ש תוס' שם והוי שפיר זכות ושייך עבז"ל וממילא מהני מטעם יד דהוי מטי לידי' ועבז"ל כנ"ל משא"כ בעבד דהזכות הוא משום ב"ח הוצרכו שפיר משום עביד לי' נייח כו' וא"ש. ומיושב גם קושיא השני' אמאי לא הוכיח גם מר"מ דאמר דוקא משום חוב אבל אי הוי זכות הי' מהני ומוכח ג"כ תופס לבע"ח כו'. ולמ"ש א"ש דהנה בפשיטות י"ל דלא תירצו תוס' כתירוץ הר"ן ז"ל הוא משום דלדבריו קשה דלא מוכח עדיין דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה דכל הטעם דחב לאחרים הוא משום שחוזר בו כו' כמ"ש פירש"י ז"ל וא"כ לדברי הר"ן ז"ל כבר זכה בו אחר שאמר תן קודם שחזר בו ואז לא הי' חב לאחרים כלל ולא מוכח כנ"ל. אך קשה באמת איך מוכח הא י"ל כסברת הר"ן ז"ל וע"כ כנ"ל דאין העבד עושה שליח לקבל מיד שליח כנ"ל ומטעם יד לא מהני כנ"ל ואף דעבז"ל מ"מ לא הוי זכות כלל כיון שהוא דרבנן כנ"ל והנה המהרש"א ז"ל כתב בב"מ שם דלר"מ דעידי חתימה כרתי אמרינן מדאורייתא עידיו בחתומיו זכין לו ע"ש. וא"כ מר"מ לא מוכח כלל דמהני במקום שחב לאחרים די"ל שפיר כתירוץ הר"ן ז"ל ולא הוי כלל חב לאחרים דשפיר יכול לזכות מטעם יד והוי עבז"ל והוי שפיר זכות כיון דהוא מדאורייתא ומותר בב"ח ושייך שפיר גם הכא עבז"ל ומהני עכשיו מטעם יד אף דליתא בע"כ כנ"ל ואינו חב לאחרים כנ"ל ולכך הוכיח מרבנן דקי"ל עידי מסירה כרתי ועבז"ל רק מדרבנן כנ"ל ומוכח שפיר וא"ש:

ובמ"ש מיושב דברי הרי"ף ז"ל שפסק במחילה דלא בעינן מטי לידי' והקשה הש"ך ז"ל סי' ל"ט משיחרורי עבדים אמאי בעינן מטי לידי' ע"ש. ולמ"ש מיושב דבאמת לא הוי זכות כלל בעבד כיון שהוא רק דרבנן ואסור בב"ח רק צ"ל כמ"ש דהוי זכות דאח"כ כשבא לידו מהני מדאורייתא כנ"ל וא"כ א"ש דבלא מטי לידי' שיהיה משוחרר רק מטעם עבז"ל ועדיין אסור בב"ח ממילא לא הוי כלל זכות ולא שייך כלל עבז"ל ולכך בעינן מטי לידי' משא"כ בשאר מחילה בממון מהני שפיר אף בלא מטי לידי' כנ"ל וא"ש:

ובפשיטות י"ל למ"ש דבאמת עיקר הטעם דאין האשה עושה שליח לקבל מיד שליח כו' הוא משום דלא הוי נתינה לענין גט גזירה משום חצירה הבא לאחר מכן וכן הא דלא חזרה שליחות כו' הוא משום דהוי כטלי גיטך מע"ג קרקע דלא הוי נתינה לענין גט וכן לענין גט שיחרור דילפינן לה לה כו' אבל בממון שפיר הוי נתינה וא"כ לענין מטי לידי' הוי שפיר נתינה וממילא עבז"ל למפרע רק דלא מהני כנ"ל וממילא א"ש כמ"ש. עוד י"ל הנ"ל דלא פריך מר"מ רק מדרבנן למ"ש הפ"י די"ל דהוי ספק אי הי' כונתו תן כזכי או לא וכבר כתבנו די"ל דממילא הוי ודאי כיון שיודע שיהי' משוחרר מספק ואם הי' רוצה שלא ישתחרר מיד הי' אומר לשון ברור שלא יהי' ספק כמ"ש הפ"י לקמן גבי מהיום אם מתי ע"ש וכמ"ש הרשב"א ז"ל לעיל גבי אומדנא שיצא עליו שם ב"ח כו' ע"ש ולכך הוי ודאי כזכי אך למ"ש המרדכי דהיכא דהוי ספק אי בא לידה כלל הוי מגרש בלא עדים כו' וממילא כיון שהוא ספק אי כזכי לא הוי ספק כלל דהוי בלא עדים כנ"ל וכמ"ש לעיל ולכך ס"ד דלא מהני כלל ומוכח דתופס לבע"ח קנה כו'. והפוסקים שם דלא כר"ת כתבו דלר"מ דעידי חתימה כרתי לא בעינן כלל עידי מסירה ולא קאי כלל עליו דרשה דדבר דבר ע"ש א"כ ממילא לר"מ ודאי הוי תן כזכי אף לס"ד כיון דמהני שפיר להיות ספק דלא הוי משחרר בלא עדים כנ"ל לר"מ א"כ ממילא הוי ודאי כנ"ל ולא מוכח כלל דתופס לב"ח קנה כיון דתן כזכי ולכך לא הוכיח רק מרבנן כנ"ל וא"ש. ובמ"ש מיושב ג"כ קושית תוס' שהקשו דהכא מסיק דתן כזכי בודאי ובב"מ אמר ר"י דאומר תנו לאו כזכי ע"ש ולמ"ש א"ש דלהפוסקים דלא כהמרדכי הנ"ל י"ל דלמסקנא ג"כ הטעם כנ"ל דלכך הוי ודאי כזכי משום דהוא ס' ואם הי' רוצה שיהיה שלו עדיין לא הי' לו לומר שיהיה ספק כנ"ל ולכך הוא כזכי אבל התם בהיפוך שהוא רוצה לזכות ואמרינן בהיפך שאם הי' רוצה שיהי' שלו מיד לא היה לו לומר תן וא"ש. עוד י"ל דהנה הפ"י כתב לעיל די"ל הטעם דתן לאו כזכי הוא משום שרוצה בודאי שיהי' מטי לידי' דעבד ואי יהי' זכי ממש לא יצטרך לבא לידי' ע"ש והנה הרשב"א ז"ל כ' לקמן פ' התקבל דאף אי תן כזכי מ"מ כיון דאפקי' בל' תן כונתו זכי רק על תנאי שיבא לידו דק דמ"מ אינו יכול לחזור בו כמו בכל תנאי דעל מנת שהוא למפרע אבל צריך שיבא ליד העבד ע"ש שמסופק בזה א"כ לפ"ז לכאורה ודאי תן כזכי דלא שייך סברת הפ"י הנ"ל שרוצה שיבא לידו כו' דז"א דאף אם הוא זכי ג"כ צריך שיבא לידו לקיום התנאי כנ"ל וא"כ הי' כוונתו זכי רק על תנאי כנ"ל אבל הוא משוחרר למפרע:

אמנם בשו"ת נודע ביהודא הקשה הגאון מהר"י איך מהני זכי בשיחרור הא קי"ל משחרר עבדו עובר בעשה א"כ אין שליח לדבר עבירה ובטל השליחות וזכיה מטעם שליחות ותירץ שם דהוא טעות דהא בזכי הוא שליח של העבד ולא של המשחרר והעבד אינו עושה עבירה ע"ש. והנה קי"ל במשפטי התנאים דכל מילתא דלא מצי למיעבד ע"י שליח אינו יכול להתנות בו תנאי כיון שאינו יכול לעשות המעשה ע"י שליח ע"ש וא"כ לפ"ז לא שייך לכאורה סברת הרשב"א הנ"ל דתן כזכי היינו אף דזכי רק על תנאי שיבא לידו כו' דז"א דאינו יכול להתנות כלל התנאי בהשיחרור כיון שאינו יכול לשחררו ע"י שליח דלגבי המשחרר שייך שפיר אין שליח לדבר עבירה כנ"ל דהמשחרר עובר בעשה כנ"ל ובטל השליחות אם יעשה הוא שליח וכיון שאינו יכול לשחררו ע"י שליח אינו יכול להתנות בו תנאי כו' וממילא אינו צריך שיבא לידו כיון דהתנאי בטל וא"כ שייך שפיר סברת הפ"י הנ"ל דודאי תן לאו כזכי שמסתמא רוצה שיבא לידו ואם יהי' זכי לא יצטרך לבא לידו כנ"ל כיון דהתנאי בטל כו' ולכך לס"ד שפיר דתן לאו כזכי כסברת הפ"י הנ"ל רק תירצו תוס' משום נייח כו':

ולפ"ז מיושב ממילא דבאשה אי הוי זכות הי' שפיר מהני דודאי תן כזכי דלא שייך סברת הפ"י הנ"ל כמ"ש דאף אי הוי כזכי מ"מ צריך לבא לידה משום תנאי כדברי הרשב"א ז"ל דבאשה אין עושה עבירה ומהני שפיר התנאי דיכול לעשות ע"י שליח כנ"ל וממילא הוי שפיר תן כזכי אי הוי זכות והוצרך לטעמא משום דהויחוב יכול לחזור משא"כ בעבד כנ"ל וא"ש. עוד י"ל דהנה לכאורה למ"ש הפ"י דהוי ס' אי תן כזכי כו' א"כ לא הוי כלל זכות כיון שאסור בבת חורין מספק. אך ז"א דמ"מ אח"כ כשבא לידו מותר בב"ח ולכך שפיר הוי זכות כנ"ל. אמנם לחד מ"ד לקמן פ' השולח דהמפקיר עבדו אין לו תקנה אף בשטר שיחרור משום דכבר נפקע הקנין ממון שאינו יכול להשתעבד בו עוד ולא נשאר רק קנין איסור לחוד ואינו בידו להתירו כיון שאין לו בו קנין ממון ע"ש. וא"כ לכאורה כיון דהוי ספק אי תן כזכי א"כ מיד שבא ליד השליח אינו יכול להשתעבד בו מספק שמא הוא כזכי ואין לו בו שוב קנין ממון א"כ ממילא אח"כ אף שנתנו לו השליח ובא לידו ממש ג"כ לא מהני כמו במפקיר עבדו דאינו ברשותו שוב להתירו בב"ח. אך זה טעות דאח"כ מהני ממ"נ אי תן כזכי א"כ כבר נשתחרר קודם שבא לידו ואי לאו כזכי א"כ הי' לו בו גם הקנין ממון ומהני השיחרור עכשיו כנ"ל:

אמנם למ"ש הכה"ג ובתומים ס' כ"ה דבכל ספק דהדין הוא המוציא מחבירו ע"ה והקשו דהא הוי ספק גזל ותירצו דהיכא דאינם יכולין להוציא מן הדין נתנה התורה במתנה להמוחזק אף שהוא שקר והוא חייב באמת מ"מ התורה זכתה לו ופטרה אותו אף שהוא חייב ע"ש וא"כ לפ"ז הכא מיד שלקחו השליח והוא ספק אי תן כזכי כו' א"כ אינו יכול להשתעבד בו מספק שמא כזכי והמוציא כו' וא"כ אף אי באמת הי' כונתו תן ולא זכי אעפ"כ אין לו בו קנין ממון שהתורה זכתה לו להעבד כו' כיון שהוא ספק שמא זכי כנ"ל וא"כ ממילא עכשיו אף שבא לידו והשליח נתנו לו ג"כ לא מהני להתירו בב"ח דהוא ספק בהיפך שמא באמת הי' כונתו תן ולא זכי ולא נשתחרר עדיין ואעפ"כ לא הי' לו בו קנין ממון משום ספק שמא זכי וזכתה לו התורה אף אי תן כנ"ל וממילא אינו בידו להתירו בב"ח עכשיו כשנתנו לו השליח כמו מפקיר עבדו כו' דאין לו תקנה כו' וא"כ אסור גם אח"כ בב"ח אי הוי ספק כנ"ל. וא"כ ממילא לא הוי זכות כלל עכשיו כיון שאסור בב"ח ולכך לס"ד תן לאו כזכי כנ"ל. ומיושב שפיר דבאשה אי הוי זכות שפיר הוי ספק אי תן כזכי דלא שייך הנ"ל וא"ש:

שם תוס' ד"ה התופס לבע"ח כו' אפי' עשאו שליח כו' ודלא כפירש"י ז"ל בפ"ק דב"מ דבעשאו שליח לכ"ע קני דאין חילוק דזכיה מטעם שליחות והקשו מהא דיימר כנ"ל חשי כו' ע"ש ועוד הקשו המפ' דאמר התם בב"מ לס"ד דתן כזכי והא עשאו שליח בפירוש כיון דאמר תנה לי דהוי כזכי ואעפ"כ לא קנה אי מגבי' מציאה לחבירו לא קנה כו' במתניתין שם ומוכח דאפילו עשאו שליח בפירוש לא מהני ע"ש. גם מאי חילוק יש באמת בין עשאו שליח ללא עשאו כיון דזכיה מטעם שליחות כו'. ונראה לישב דהנה בח"מ ס' ק"ה ס"ו קי"ל דאם הנפקד מסר הפקדון לבע"ח של המפקיד פטור דאף אם הי' מחזירו הי' חייב כו' והקשה הב"י הא קי"ל דהפורע חובו של חבירו פטור משום דמפייס הווינא ליה ומחל לי' א"כ הכא יהא חייב הנפקד דאם הי' מחזירו לו הי' מפייס כו' ותירץ הש"ך ז"ל ס"ק ט' דהכא הנפקד משועבד להבע"ח מדר"נ והי' מחויב להחזיר לו והוי בע"ד דידי' ולכך פטור ע"ש דאין הטעם מחמת שהוא מוחזק כמ"ש הסמ"ע דבאיסורי הנאה קי"ל דלא הוי הנאה כלל משו' שהוא פטור וממילא חייב כאן ע"ש:

והנה לכאורה לפ"ז בתופס לבע"ח במקום שאינו חב לאחרים דקי"ל דקנה משום דזכין לאדם כו' וקנה הבע"ח כאלו תפס בעצמו כו' א"כ לכאורה חייב התופס לשלם להלוה שפיר כנ"ל כיון דפורע חובו פטור א"כ גרם לו היזק בתפיסתו דבלא"ה הי' מפייס לי' ומחיל לי' כנ"ל כמו בנפקד הנ"ל והכא לא שייך תירוץ הש"ך ז"ל דחייב מדר"נ והוי לי' בע"ד כו' דז"א דהכא קודם שתפס לא הי' חייב כלל מדר"נ רק עכשיו אחר שתפס א"כ חייב שפיר על תפיסתו דהוי כמסרו ליד הבע"ח כיון דתופס לבע"ח קנה ובשעת התפיסה לא הי' מחויב לתפוס כלל דאז לא הי' שייך דר"נ דבשלמא במקום שחב לאחרים אי לא קנה אינו חייב אף שגרם לו בתפיסתו שחייב עכשיו אחר התפיסה ליתן להבע"ח מדר"נ ואי לא תפס לא הי' חייב דג"כ לא הי' מחויב לתפוס מ"מ ז"א דמה עשה לו בתפיסתו דכמו דאי לא תפס הי' מפייס לי' ומחל לי' כמו כן יפייסו גם עכשיו וימחל לו דדוקא התם בפורע חובו דאי לא הי' פורע לו הי' מפייס לו משא"כ כשכבר קיבל שיפייסו שיחזור זה לא יעשה כיון שכבר קנה ומקודם לא הי' לו אלא שיעבוד ע"ש אבל הכא דגם עכשיו אין לו אלא שיעבוד מדר"נ א"כ לא עשה לו היזק כלל כנ"ל דגם עתה יפייסו כו'. רק הכא באינו חב לאחרים דשפיר קנה לגמרי הבע"ח שהוא שלו א"כ ממילא חייב התופס כנ"ל דבלא התפיסה הי' מפייס ומחל לי' משא"כ עכשיו דקנה לגמרי והוי כמו בפורע חובו כו' רק הכא י"ל כיון דבדבר שהוא זכות קי"ל הגדילו יכולין למחות כו' דאם אינו רוצה הזכות לא זכה כו' א"כ ג"כ בדיבור לבד נקנה לו ושייך ג"כ כנ"ל דגם עתה שתפס יכול לפייסו ואין צריך לחזור ולהקנות לו רק שיאמר אי אפשי כו' ומחל לו דמהני ג"כ שאינו רוצה הזכות ולא עשה לו היזק כנ"ל בתפיסתו:

אמנם לפירש"י ז"ל בתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ועשאו שליח דקנה ג"כ ובשליח קי"ל דקנה מיד בתפיסת השליח דשלוחו כמותו ולא מהני אי אפשי אח"כ כיון שכבר זכה בו רק שצריך להקנות וליתן לו מחדש והוי שפיר כמו בפורע חובו כו' א"כ ממילא שפיר השליח חייב לשלם להלוה דאף שהוא שליח מ"מ כיון שלא הוי שליח לענין החוב דלא כתב דין זכי כו' רק לתפוס א"כ חייב בתפיסתו לשלם לו דהפסידו דאי לא הי' תופס הי' מפייס לי' ומוחל לו כו' דקי"ל בפורע חובו אף שהמלוה דוחק ותובע לשלם פטור ג"כ דאעפ"כ הי' מפייס כו' ע"ש א"כ גם הכא חייב השליח כו' כנ"ל:

והנה קי"ל ח"מ סי' קכ"ב דכל ההוצאות שהוציא המורשה להוציא החוב חייב המלוה לשלם עד כדי החוב ע"ש וכתבו שם הפוס' דאף בשאר שליח שלא כתב לו כל דמתעני מן דינא כו' מ"מ אם ידע שאי אפשר לשליח להוציא החוב בלא הוצאות אלו או ההיזק ג"כ מסתמא כיון שעשה אותו שליח להוציא החוב וידע שיצטרך להוציא או ליתן מעות ודאי נתחייב לשלם לו כיון שלא הי' יכול להוציא בלא היזק זה ע"ש. וא"כ לפ"ז הכא בשווי' שליח שהשליח נתחייב לשלם להלוה בתפיסתו שע"י התפיסה נתחייב ובלא זה לא הי' יכול להוציא שאם לא הי' תופס לא הי' מוציא החוב כנ"ל ולא הי' יכול להוציא החוב בלא היזק זה וממילא כיון שעשאו שליח לתפוס וידע המשלח שבתפיסתו נתחייב לשלם א"כ חייב עצמו לשלם לו ושפיר חייב המלוה לשלם להתופס מטעם מוציא הוצאות כנ"ל כיון שלא הי' אפשר בלא זה כנ"ל:

והנה קי"ל בשנים שהוציאו שטר חוב זה על זה דזה גובה וזה גובה היכא שיש נפקא מינה בדבר דלא שייך הפוכי מטרתא כו' ע"ש והנה קי"ל בתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים אף דלא קנה מ"מ היכא שחייב גם להתופס שפיר קנה ויכול לתפוס בשביל האחר ג"כ דשייך מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחבריה כיון דאי בעי הי' יכול לתפוס בשביל עצמו ע"ש ופסק הש"ך ז"ל דאףאם אינו חייב להתופס רק מעט לא כמו שחייב להאחר ג"כ יכול לתפוס כל החוב בשביל האחר כיון דיכול לתפוס קצת בשביל עצמו ממילא יכול לתפוס הכל בשביל האחר דהוי ג"כ מיגו שזכי לנפשי' קצת יכול לזכות לחבירו הכל ע"ש בש"ך ז"ל. והנה לפ"ז הכא בתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים בשוי' שליח נראה דאם תופס מחצה החוב בשביל המלוה ממילא יכול לתפוס המחצה האחר בשביל עצמו דכיון שתפס מחצה בשביל המלוה היינו המשלח א"כ חייב השליח לשלם להלוה מטעם פורע חובו כנ"ל שהפסידו בתפיסתו כנ"ל וא"כ כיון שחייב השליח לשלם אותו המחצה להלוה ממילא חייב המלוה המשלח לשלם להשליח מטעם מוציא הוצאות כנ"ל שלא הי' יכול לגבות בל"ז כנ"ל וא"כ כיון שהמלוה חייב להשליח אותו החצי והלוה חייב עדיין מחצה להמלוה כיון שלא תפס עדיין אלא חצי וא"כ ממילא חייב הלוה להשליח מחמת שיעבודא דר' נתן שהוא חייב להמלוה והמלוה חייב להשליח כנ"ל ואף שהשליח ג"כ חייב להלוה מחמת פורע חובו כנ"ל מ"מ הא קי"ל דזה גובה וזה גובה כנ"ל א"כ ממילא יכול השליח לתפוס חצי האחר בשביל עצמו כיון שחייב לו אותו החצי חוב מדר"נ כנ"ל. ושפיר כיון שתופס מחצה בשביל המלוה יכול אחר כך לתפוס חצי בשבילו כיון שחייב לו מחצה הראשון מדר"נ כנ"ל וא"כ ממילא לפ"ז שפיר כשתופס גם הכל בשביל המלוה ג"כ מהני דשייך מגו דאי בעי זכי לנפשי' זכי נמי לחבריה כיון דאי בעי יכול לתפוס מחצה בשביל עצמו ממילא יכול עכשיו לתפוס הכל בשביל המלוה כמ"ש הש"ך ז"ל. ולכך י"ל טעם רש"י ז"ל דבשווי' שליח תופס לבע"ח קנה דכיון דשווי' שליח חייב המשלח לשלם לו כנ"ל ושייך מיגו דזכי לנפשי' ולכך קנה במקום שחב לאחרים כנ"ל משא"כ בלא עשאו שליח דאינו חייב לשלם לו כלל המשלח ואינו יכול לתפוס לעצמו לכך לא קנה דלא שייך מיגו כו':

אך לכאורה זה טעות דאיך נימא הטעם דבשביל זה קנה משום שיכול לתפוס לעצמו כנ"ל הא כיון דבל"ז לא קנה א"כ אינו יכול לתפוס כלל לעצמו שאינו חייב לשלם להלוה דלא עשה לו היזק כלל בתפיסתו כיון שלא קנה כנ"ל ואיך בשביל זה נימא דקנה. אמנם למ"ש הפ' דאף דתופס במקום שחב לאחרים לא קנה מ"מ לפי החלק המגיע לו לב"ח זה לפי ערך שאר ב"ח שפיר קנה דנגד זה לא הוי חב לאחרים דזה מגיע לו לפי סדר הב"ח ע"ש. א"כ ממילא אף אי לא קנה צריך השליח לשלם להלוה זה החלק מטעם פורע חובו וממילא חייב לו הלוה מדר"נ על זה החלק כנ"ל ויכול השליח ממילא לתפוס לעצמו כנ"ל וממילא יכול לתפוס הכל בשביל חבירו משום מיגו דאי בעי כו' ושפיר פירש"י ז"ל בתופס לב"ח כו' דבעשאו שליח שפיר קנה הכל משום מיגו דאי בעי זכי כו' כנ"ל:

ולפ"ז מיושב שפיר קושיא הנ"ל על דברי רש"י ז"ל דפריך שם אמתניתין דתנה לי למ"ד המגביה מציאה לא קנה כו' והקשו דהא עשאו שליח כו'. ולמ"ש א"ש דלמ"ד המגביה מציאה לא קני וממילא סבר דלא אמרינן מיגו דזכי לנפשיה כו' פריך שפיר ממתניתין דכיון דלא אמרינן מיגו דאי בעי זכי כו' ממילא אין חילוק בין עשאו שליח ללא עשאו כו' משא"כ למ"ד המגביה מציאה לחבירו קנה כו' ואמרינן מיגו דאי בעי זכי כו' רק בתופס לבע"ח לא קנה משום דלא שייך מיגו דאי בעי כו' פירש"י ז"ל שפיר דעשאו שליח קני כו' דשייך מיגו אבל למ"ד לא קני ממילא אין חילוק כלל ופריך שפיר כנ"ל ממתניתין וא"ש. ואף דרש"י ז"ל פירש שם אמילתא דר"נ ור"ח דסברי המגביה מציאה לא קני מ"ט הוי תופס לבע"ח כו' וכל התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה ופירש"י ז"ל מאחר שלא עשאו שליח וא"כ קאי ג"כ למאן דלא סבר מיגו דזכי לנפשיה דסבר מגביה מציאה לא קנה כו' אך מ"מ למאי שהקשו המפ' שם מאי אמרו ר"נ ור"ח הטעם דמגביה מציאה לא קנה משום דהוי ליה תופס לב"ח כו' מאי פשוט להו יותר בתופס לבע"ח ממגביה מציאה הא מאן דפליג סבר גם בתופס לבע"ח דקני ע"ש ואיך נתן טעם בדבר הדומה ממש. ותירצו דה"פ דאף דמאן דסבר מגביה מציאה קני משום מיגו דאי בעי זכי כו' אעפ"כ בתופס לבע"ח דלא קני דלא שייך מיגו דאי בעי כו' ור"נ ור"ח לא סברי מיגו דאי בעי כו' ולכך לא קני גם מגביה מציאה כו' ולכך אמרו הטעם הוי ליה כתופס לבע"ח כו' דלכ"ע לא קני דלא שייך מיגו דאי בעי כו' כמו כן גבי מציאה לא קני אף ששייך מיגו דאי בעי כו' כנ"ל ע"ש. א"כ מיושב דפירש"י ז"ל שפיר דלא עשאו שליח דבעשאו שליח א"כ שייך שפיר גם בתופס לבע"ח מיגו דאי בעי כו' ולא עדיף דהוי כמגביה מציאה ממש ואינו פשוט יותר כנ"ל ומאן דסובר מגביה מציאה קני סובר ג"כ בתופס לבע"ח בעשאו שליח דקני כנ"ל ולכך פירש דהוי כתופס לבע"ח היכא שלא עשאו שליח דלכ"ע לא קני דלא שייך מיגו דאי בעי כו' וסברי דכמו כן גם מגבי' מציאה כו' וממילא גם בעשאו שליח לא קנה כנ"ל וא"ש:

ומיושב ג"כ קושית תוס' מהא דיימר בר חשו כו' דהם סברי ג"כ דגם מגביה מציאה לא קני כו' וממילא לא קני אף בתופס לבע"ח שעשאו שליח כנ"ל כיון דלא ס"ל מיגו דאי בעי כו' כנ"ל. ועוד דמ"ש לא שייך רק בתפס מעות דקני המשלח מיד בתפיסת השליח לגמרי לפרעון והוי כנפרע לגמרי ולא שייך שגם עתה יפייסו וימחול לו כיון דהוי ככבר נפרע כנ"ל אבל היכא שתפס השליח חפץ שצריך שומא עדיין ולא הוי כפרעון רק שיש לו שיעבוד עליו א"כ ממילא שייך שגם עתה יפייסו וימחל לו ואין השליח צריך לשלם וממילא לא שייך מיגו דאי בעי זכי כו' ולכך התם בעובדא דיימר ב"ח כו' שתפס ארבא ממילא לא שייך מיגו דאי בעי זכי אף שעשאו שליח כו' ולכך לא קני כנ"ל אבל רש"י ז"ל פירש שפיר התם דאמר הטעם דהוי ליה כתופס לבע"ח כו' והיינו במקום דלא שייך מיגו דאי בעי כו' כנ"ל ופירש שפיר בלא עשאו שליח היינו כמו במגביה מציאה שקנה המשלח מיד בתפיסת השליח כמו כן גם במעות אלו עשאו שליח הי' כמו במגביה מציאה ולכך פ' בלא עשאו שליח וא"ש. ובמ"ש יש ליישב דברי מהרש"א פ' הכותב שם שכתב דלא ניחא להו ליישב פירש"י בעשאו שליח משום מיגו כו' ודבריו תמוהים דהא לר"נ ור"ח לא אמרינן מיגו. ולמ"ש א"ש דהוי כתופס היכא דלא שייך מיגו כנ"ל וא"ש:

ומיושב ג"כ מאי דקשה על דברי רש"י ז"ל דשם אותבי' רבא לר"נ מציאות פועל לעצמו בד"א כו' אבל עשה עמי מלאכה כו' מציאתו לבעה"ב כו' והנה שם לקמן י"ב מוקי לה ר"פ בשכרו ללקט מציאות א"כ כיון שציוה אותו ליקח המציאה הוי עשאו שליח ולכך קנה ומאי פריך ואף דרבא עצמו מוקי במגביה עם מלאכתו כו' מ"מ מאי פריך אר"נ ור"ח דלמא איירי בעשאו שליח כנ"ל. ולמ"ש מיושב דפריך שפיר לר"נ ור"ח דסברי גם מגביה מציאה לא קני ולא סברי מיגו דאי בעי זכי כו' וממילא לדידהו גם בעשאו שליח לא קני כיון דלא סברי מיגו כו' דשם פירש רק על הטעם דהוי ליה תופס כו' אבל לפי האמת לר"נ לא מהני עשאו שליח כנ"ל וא"ש:

עוד יש לישב הנ"ל דפריך רבא מהא דמציאות פועלולא מוקי בעשאו שליח כו'. דהנה המפ' פירשו דברי רש"י ז"ל דדוקא בלא עשאו שליח רק מטעם זכיה לחוד אמרינן דלא אמרה תורה דזכיה הוא כשליחות רק בדבר שאינו חוב לשום אחד אבל בדבר שאינו זכות גמור שהוא חוב בזה לאחר לא אמרה תורה שיהי' כשליח כו' אבל בשליח גמור שעשאו שליח שפיר מהני כיון דשלוחו של אדם כמותו לכל הדברים מהני אף בחב לאחרים ע"ש. והנה המפ' כתבו דאף דלא מהני זכיה במקום שחב לאחרים בזכיה זו היינו דוקא היכא שבזכיה זו הוא מיד חב לאחרים אז לא מהני אבל היכא שבשעת זכיה לא הי' עדיין חוב לאחרים אף שאח"כ מגיע צד חוב מזכיה זו אעפ"כ מהני כיון שבשעת זכיה לא הי' חוב כו' ע"ש:

ולכאורה לפ"ז לפירש"י ז"ל דעשאו שליח מהני א"כ גם בלא עשאו שליח לכאורה ג"כ מהני למ"ש לעיל דבאמת עשיית השליח עצמו הוא ג"כ זכות ויכול אדם אחד לעשות שליח לאדם אחר בשביל הזוכה לזכות דזה הוא זכות לעשות שליח לזכות וכיון דקי"ל שליח עושה שליח ע"ש וא"כ כיון דזכיה הוא מטעם שליחות ובכל דבר שהוא זכות הוא כשלוחו א"כ יכול הזוכה שפיר לעשות לעצמו שליח לזכות דע"ז שהוא זכות לעשות אותו שליח ע"ז שפיר מהני מטעם זכין לאדם כו' דזכי' מטעם שליח והוי כאלו הוא עצמו עשאו שליח לעשות שליח דלענין זה מהני שפיר הזכות אף שחב לאחרים מ"מ זכות זה אינו עדיין חוב לאחרי' כיון שלא תפס עדיין ולא הגבי' עדיין המציאה רק שעושה שליח לתפוס ועשיית השליח עדיין אינו חב לאחרים ואף שאח"כ מסתעף ממנו חוב מ"מ בשעת הזכיה אינו חוב ומהני כנ"ל ומהני שפיר מה שעושה שליח לתפוס מטעם זכיה שזה עצמו הוא זכות שעדיין אינו חב לאחרים בזכיה זו וא"כ ממילא מהני אח"כ כשתופס דזהו הוי עשאו שליח בפירוש דמהני אף שחב לאחרים ממש וא"כ כשתופס אח"כ מהני שפיר דהתפיסה אינו מטעם זכיה שהוא כשליחות דנימא דזכיה לא הוי כשליחות היכא שהוא חוב לאחד רק דהוא כבר שליח ממש שעשה אותו שליח של הזוכה דזה הי' מהני אז מטעם זכי' שאז לא הי' עדיין חב לאחרים והי' מהני שפיר מטעם זכיה לעשות שליח וממילא יכול התופס עצמו לעשות עצמו שליח לתפוס מטעם זכיה ומהני אח"כ תפיסתו דהוי עשאו שליח דמהני כנ"ל אף שהוא חב לאחרים וקשה כנ"ל אמאי המגביה מציאה לחבירו או תופס לבע"ח לא קנה בלא עשאו שליח לשטת רש"י ז"ל כנ"ל:

אך י"ל דהנה אמרינן לקמן דשליח שלא ניתן לגירושין אינו יכול לעשות שליח אחר דכיון דהוא לא נעשה שליח לגרש ואין השליח יכול לגרש בעצמו ממילא אינו יכול לעשו' שליח לגרש ג"כ והוי כמו כל מלתא דאיהו לא מצי למיעבד לא מצי למשוי שליח וכיון שהשליח אינו יכול לעשות מעשה זו בעצמו אינו יכול למשוי שליח ג"כ. וא"כ לכאורה א"ש הנ"ל דכיון דזכיה מטעם שליחות א"כ הוא בעצמו אם אינו עושה שליח לתפוס אינו יכול לתפוס בעצמו מטעם זכיה דלענין זה לא מהני דהוא חב לאחרי' כנ"ל ואינו שליח כלל לענין זה לתפוס בעצמו וממילא אינו יכול לעשות שליח לתפוס ג"כ דכל מלתא כו' והוי כשליח שלא ניתן לאותו דבר וממילא גם לעצמו אינו יכול לעשות שליח מחמת שהוא שליח כיון שאינו שליח לתפוס כלל כנ"ל ולא מהני גם אח"כ כנ"ל. אך זה טעות דכיון דזה עצמו הוא זכות לעשות שליח וזכיה מטעם שליחות והוי כאלו עשאו בפירוש שליח לעשות שליח וזה שפיר מהני דאומר אמרו מהני בממון ועשה אותו על זה שליח למשוי שליח והוא כאלו הוא עצמו עושה שליח וכמ"ש תוס' לקמן דף כ"ד דזה מהני שפיר ע"ש:

אמנם למאי שהקשו איך מהני זכיה מטעם שליחות הא הוי יאוש שלא מדעת דאף שאם הי' יודע הי' עושה אותו שליח מ"מ עכשיו שלא ידע לא מהני כמו בישל"מ דקי"ל לא הוי יאוש כו'. אך י"ל דלא קשה למ"ש הש"ך סי' שנ"ח ס"ק א' דאדם נותן לחבירו דבר שאין בעה"ב מקפיד עליו מותר לו לאכול דאף דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש מ"מ היינו דוקא באבידה דנימא אלו הי' יודע שנאבד הי' מייאש זה לא אמרינן כיון שכבר מצא זה האבידה א"כ אלו הי' יודע ג"כ שהוא אצל זה לא הי' מתייאש ואיך נימא אלו הי' יודע לחצאין שהי' יודע שנאבד ולא הי' יודע שמצאו זה דממ"נ אם נחשבו כיודע אינו מתייאש משא"כ בדבר שאינו מקפיד ואף אם הי' יודע כל האמת הי' מתרצה שפיר מהני ע"ש. וא"כ ממילא א"ש דבדבר שהוא זכות מהני שפיר מטעם שליחות כיון שאם הי' יודע הכל ג"כ הי' עושה אותו שליח שפיר מהני אף שאינו יודע והוי שליח כנ"ל אף דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש כנ"ל:

וא"כ לפ"ז א"ש קושיא הנ"ל דבאמת הוא עצמו אם עושה שליח לתפוס שפיר מהני דבעשאו שליח מהני אף שחב לאחרים כנ"ל רק עכשיו שאינו יודע נימא דיוכל לעשות לעצמו שליח מטעם זכי' כנ"ל. ולמ"ש ז"א דלענין זה הוי שפיר יאוש שלא מדעת כיון שעכשיו אינו יודע ואינו עושה אותו שליח ואי"ל כנ"ל דאם הי' יודע הי' עושה מהני גם עכשיו כנ"ל. דז"א דלענין עשיית השליח לעשות השליח לענין זה אם הי' יודע הכל לא הי' עושה כלל שליח לעשות שליח דהוא עצמו ה' עושה שפיר שליח לתפוס דעשאו שליח מהני כנ"ל ומה לו לעשות אותו שליח לעשות שליח א"כ איך נימא דהוי כיודע לגמרי דהא אם הי' יודע לגמרי ג"כ לא הי' עושהו שליח ע"ז רק דנימא דאלו הי' דבר זה שהוא זכות עכשיו שאינו יודע לעשות ע"ז שליח לעשיית השליח הי' עושה באופן זה המועיל א"כ הוי שפיר יאוש שלא מדעת לענין שליחות זה ולא מהני רק דנימא ממילא כיון שעשה אותו שליח לתפוס דלענין זה לא הוי יאוש שלא מדעת דזה הי' רוצה באמת א"כ הוא עכשיו שליח לתפוס וממילא יכול לעשות שליח אחר דשליח עוש' שליח סתם אף שלא עשה אותו שליח ע"ז וא"כ לענין זה שפיר הוי שליח שלא ניתן לגירושין כנ"ל כיון שאין השליח יכול לתפוס בעצמו ממילא אינו יכול לעשות שליח ג"כ כיון שעל עשיית השליח אינו שליח רק על המעשה עצמו וכיון שאינו יכול לא מהני כנ"ל ולכך לפירש"י ז"ל בלא עשאו שליח בפירוש לא מהני כנ"ל רק בעשאו שליח ולפ"ז מיושב הא דרבא פריך ממציאות פועל כו' ולא מוקי בעשאו שליח כו' דהנה רבא סבר דיאוש שלא מדעת הוי יאוש ע"ש ב"מ א"כ אליביה אין חילוק ממילא בין עשאו שליח ללא עשאו דגם בלא עשאו יכול לעצמו שליח כנ"ל כיון דהוי יאוש כו' וכיון דסבר בלא עשאו שליח דמגביה מציאה לא קני ממילא גם בעשאו שליח ע"כ דלא קני ופריך שפיר משא"כ לדידן דקי"ל ביע"ל קג"ם כו' דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש פירש"י ז"ל שפיר דבעשאו שליח קני כנ"ל וא"ש וי"ל ג"כ בהא דיימר ב"ח דהתם ר"פ כו' משני אליבא דרבא דיאוש שלא מדעת כו' ולכך אמר התם דגם בעשאו שליח לא קנה דע"כ אין חילוק משא"כ לדידן וא"ש:

עוד י"ל בפשיטות דברי רש"י הנ"ל דבאמת מאי חילוק כיון דזכיה מטעם שליחות כו' רק י"ל למ"ש תוס' לקמן ד"ה אלא די"ל דר' חסדא יליף מהא דלא תלקט לעני ולגר כו' דבכל מקום מגביה מציאה לא קני ע"שוא"כ כיון דמסברא בכל מקום קני רק דיליף משם א"כ לא מוכח מהתם רק בזכיה לבד בלא עשאו שליח דלא הוי כשליח לענין זה בחב לאחרים אבל בעשאו שליח לא מוכח ומסברא דקני כנ"ל ולכך פירש"י שם ב"מ אליבא דר"נ ור' חסדא דבעשאו שליח קני כנ"ל. אבל רבא דסבר כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ע"ש בתמורה וא"כ ממילא אינו מוכח מהא דלעני ולגר תעזוב כו' דהתם הוא משום דעבר אלא תלקט כו' ולא מהני א"כ ע"כ הוא מסברא דלא מהני שליחות בחב לאחרים וממילא אין חילוק בין עשאו שליח כו' ופריך התם שפיר מציאות פועל וכן בהא דיימר בר חשו כו' ג"כ כיון דר"פ דחי הכא דלא מוכח מהא דלא תלקט ואעפ"כ סובר דלא קני ולכך ג"כ אינו מחלק התם בין עשאו שליח כנ"ל. אבל אליבא דר"ח פירש"י שפיר דעשאו שליח קני וא"ש:

עוד י"ל דברי רש"י הנ"ל דהנה ריש נזיר י"ב אמרינן דכל מלתא דאיהו לא מצי למיעבד השתא לא מצי למשוי שליח אף על אחר כך וכן בכל דבר שלא בא לעולם א"י לעשות שליח אף לכשיבא לעולם ע"ש בתוס' דכמו שאין יכולין להקנות דבר שלב"ל כמו כן אינו עושה שליח ע"ש וכן בהא דלא כתבי' אורכתא אמטלטלין דכפרי' כתבו הטעם דלא מהני משום שליחות כיון שעכשיו אינו יכול לגבות עדיין והוי דבר שאינו ברשותו ואינו יכול לעשות שליח ג"כ ע"ש. וא"כ לפ"ז לכאורה בתופס לבע"ח אף שאינו חב לאחרים איך מהני כיון דזכיה מטעם שליחות הא אינו יכול לעשות שליח שיזכה לכשיתפוס דהא עכשיו אינו שלו עדיין ואינו ברשותו והוי דבר שלב"ל כנ"ל. אך ז"א כיון דנעש' שליח בשעת הזכי' בשעה שתופס ואז שפיר יכול לעשות שליח מהני כנ"ל. ולפ"ז מיושב דפרש"י ז"ל שפיר דתופס לב"ח לא קני בלא עשאו שליח דלא מהני הזכיה בחב לאחרים מטעם שליחות וא"כ כיון דהזכי' לא מהני ממילא לא מהני אף שעשאו שליח מקודם כנ"ל שא"י לעשותו שליח מקודם כנ"ל רק בשעת הזכיה ובשעת הזכיה לא מהני כיון שאינו שליח מקודם וא"ש דגם לפירש"י ז"ל לא מהני עשאו שליח רק הטעם הוא משום דלא מהני בלא עשאו וממילא לא מהני גם בעשאו שליח כנ"ל וא"ש:

עדים החתומין על הגט. ומא''י בא דהא לא קאמר ממדינת הים: ושמותיהן כשמות עובדי כוכבים. ולא ידעינן אי עובדי כוכבים נינהו או ישראל: מהו. לאכשורי בעדי מסירה: לא בא לידינו. גט ששמות עובדי כוכבים חתומין בו: אלא. אחד שהיו חתומין בו לוקוס ולוס: והכשרנו. בעדי מסירה: ודוקא לוקוס ולוס. ששמות מובהקין הן ולא אתי למיסמך עלייהו: אע''פ ששמותיהן כשמות עובדי כוכבי' כשרים. ואפי' בלא עדי מסירה וכל שכן בעדי מסירה דלא מחזקינן להו אלא בישראל לפי שרוב ישראל שבחו''ל כו' ואת אמרת לוקוס ולוס דוקא: התם כדקתני טעמא. וכי א''ר יוחנן בא''י דאין רוב שמותיהן כשמות עובדי כוכבים הילכך מספקינן דילמא עובדי כוכבים נינהו ופסולין ואפילו בעדי מסירה כרבנן דמתני': ואיכא דאמרי כי מתניתא בעא מיניה. גיטין הבאין ממדינת הים ושמותיהן כשמות עובדי כוכבים מהו: ופשט ליה. ר' יוחנן ממתנית' דכשירין דבחזקת ישראל נינהו מפני שרוב ישראל שבחו''ל שמותיהן כשמות עובדי כוכבים: מתני' רצה לחזור בשניהם. קודם שהגיע ליד האשה והעבד: יחזור. ואין השליח יכול לזכות בהן לצרכו דחוב הוא להן כדמפרש לקמיה: וחכמים אומרים בגיטי נשים. יכול לחזור אבל לא בשחרור: שזכין לו כו'. וזכה בהן השליח לצרכו: שאם ירצה שלא לזון את עבדו רשאי. הילכך כי משחרר ליה לא מפסיד ליה מזונות דבלאו הכי נמי אי בעי לא זיין ליה אבל שלא לזון את אשתו אינו רשאי הלכך כי מגרש לה מפסיד לה מזוני: והלא הוא פוסל את עבדו. בגט זה: מן התרומה. אלמא חוב הוא לו: אמרו לו מפני שהוא קניינו. האי דמיפסל בגיטא מן התרומה מפני שהוא קניינו דכהן עד עכשיו וכי משחרר ליה לאו קניינו הוא ובגמרא מפרש מאי קאמר: גמ' ש''מ מדרבנן. דאמרי שהשליח יתפוס השטר לצורך העבד ואע''ג דבעל קמהדר ביה ואינו עוד שלוחו ותפיסה בעלמא הוא בע''כ: התופס לב''ח. אדם מן השוק שתופס מטלטלי בנכסי ראובן לצורך שמעון שהוא בעל חוב קונה: ואפי' במקום שחב לאחרים. לשון שאלה הוא ונשמע מיניה נמי דאפי' במקום שחב התופס הזה בתפיסתו זאת ללוי דהוה ליה נמי בעל חוב דראובן ותופס זה שקדם ותפס לצורך שמעון מפסיד את לוי ותימא נמי קנה דהא מתני' נמי שליח זה תופס לעבד וחב לבעלים: ואם תאמר משנתינו. הא שמעינן ממתני' דקנה: כאומר זכו דמי. ואין זה כשאר תופס אלא בעל עשאו שליח לזכות בו ואע''פ שהעבד לא ידע זכין לאדם שלא בפניו: מי שליקט. ב''ה עשיר שליקט את הפיאה כו' והיינו מקום שחב לעניים:

עדים החתומים על הגט ושמותיהן כו'. פי' מי אמרי' דישראל נינהו וכשר לר''מ או בעדי מסירה לרבי אלעזר דלא תלינן להו בעובדי כוכבים אלא א''כ ידוע בודאי שהן עובדי כוכבים דלא שכיחי מלתא שיחתמו עובדי כוכבים בגיטין או דלמא כיון דשמותיהן כשמות עובדי כוכבים חיישינן שמא עובדי כוכבים נינהו ולא מתכשרי אפי' בעדי מסירה לרבי אלעזר ואפי' לר''ש דהא לא מכשיר אלא בשמות מובהקין והכא הם שמות שאין מובהקין דהא מספקינן אי עובדי כוכבים הם אי לאו ובשמות מובהקין ליכא לספוקי דפשיטא דעובדי כוכבים הן דהא בכל דוכתי לא חיישי' דלמא אתו למיסמך עלייהו וקאמר לא בא לידינו אלא לוקוס ולוס והכשרנו משום דהוו שמות מובהקין ולא את ולמיסמך עלייהו כר''ש אבל בשמות שאין מובהקין דלאו ודאי עובדי כוכבים נינהו חיישינן וקא פריך מגיטין הבאין ממה''י כו' וקס''ד דהא דקתני שרוב ישראל שבחו''ל שמותיהן כשמות עובדי כוכבים לא להכשיר דוקא במדינת הים קאתי אלא נותן טעם לדבר דרגילות הוא דמסקי ישראל בשמות עובדי כוכבים שהרי בח''ל רובן כשמות עובדי כוכבים הילכך בא''י נמי אין לחוש שמא עובדי כוכבים הן דאין רגילות לחתום עובדי כוכבים בגיטין ומשני דוקא בבאין מחו''ל קמכשרי. כן נראה לר''י: . בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים. בירושלמי. בעי הגע עצמך היה עבדו של קצין הרי חובה הוא לעבד הרי שהיתה אשתו של מוכה שחין הרי זכות הוא לה לית לך אלא כהדא אילו המוכר עבדו שלא מדעתו שמא אינו מכור אילו המגרש אשה שלא מדעתה שמא מגורשת היא פירוש על ידי אחר העבד נמכר על כרחו ואין האשה מתגרשת על ידי אחר בעל כרחה: יתיב רב הונא ורב יצחק קמיה דר' ירמיה. אר''ת דאין זה רב הונא שמזכיר סתם בכל הש''ס דאותו היה גדול הרבה מר' ירמיה ולא הוה יתיב קמיה ועוד דקרי להו דרדקי ור' ירמיה חבירו של ר' זירא וקטן ממנו כדאמר בנדה (דף כג.) בעי מיניה ר' ירמיה מר' זירא כו' עד כאן הביאו רבי ירמיה לר' זירא לידי גיחוך ולא גחך ור' זירא תלמידו של רב יהודה כדאמרינן דהוה מישתמיט מרב יהודה משום דבעי למיסק לארץ ישראל ושמואל שהיה רבו של רב יהודה היה צריך לו לרב הונא כדאמר בריש פירקין (דף ה.) בעא מיניה שמואל מרב הונא ב' שהביאו גט כו' ובחולין פ''ק (דף יג.) בעא מיניה שמואל מרב הונא מניין למתעסק בקדשים כו': שמע מינה התופס לבעל חוב קנה. תימה לר''י אפילו אי תופס לבעל חוב קנה היינו משום שהוא שליח וקונה אפילו בע''כ לפי שהוא חייב כאילו תפס הוא עצמו אבל כאן אפי' העבד עצמו אינו יכול לעכב את האדון מלחזור בו אם היה נותן גט שחרור לדעת כן שלא ישתחרר בקבלה זו כי אינו חייב לשחררו אם כן למה יעכב המקבל את האדון מלחזור כיון דהשתא ס''ד דהאומר תנו לאו כזכי דמי ועוד מה חייב האדון לעבד דחשיב ליה תופס לב''ח ואי חשיב משום דעבד ליה נייח נפשיה כמו שפר''ת לקמן על מילתא אחריתא אם כן היכי חשיב ליה חב לאחרים ונראה לר''י דחשיב קצת חוב משום דעבד ליה נייח נפשיה ומ''מ חשיב ליה חב לאחרים שהרי אינו חייב לו האדון כלום והכי פירושו בשלמא אי תופס לבע''ח קנה אין תימה אם גם כאן קנה בקבלה זו לענין שלא יוכל לחזור דמשום דעבד ליה נייח נפשיה רוצה הוא שיהיה בעל חוב בכך שיוכל לעכבו מלחזור ואע''פ שלא נתכוון לכך המקבל דעתו הוא לקבל כמו שרוצה האדון אבל אם התופס לבעל חוב לא קנה כל שכן זה שאינו ב''ח אלא דעבד ליה נייח נפשיה שיוכל האדון לחזור בו: התופס לב''ח במקום שחב לאחרים לא קנה. אפילו עשאו שליח כדמוכח בפ' הכותב (כתובות דף פד:) גבי יימר בר חשו דאמר ליה לשלוחיה כו' ודלא כפירוש רש''י דפי' בפ''ק דב''מ (דף י.) דבעשאו שליח לכ''ע קנה דאין חילוק דאפילו לא עשאו שליח שלוחו הוא דזכייה מטעם שליחות כדמוכח בפ''ק דב''מ (דף י:) ובפ' אין בין המודר (נדרים דף לו:) וא''ת דהכא קאמר ר''י התופס לב''ח במקום שחב לאחרים לא קנה ובפרק קמא דב''מ (דף י.) קסבר המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו והא בהא תליא כדאמר התם רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו לא קנה מ''ט הוי תופס לב''ח במקום שחב לאחרים וי''ל דר' יוחנן מחלק בין מציאה לב''ח דשאני מציאה דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה: כל האומר תנו כאומר זכו דמי. וא''ת והא ר' יוחנן לית ליה תן כזכי דקאמר בפ''ק דב''מ (דף י.) המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וא''ת משנתינו דקאמר תנה לי ולא אמר זכה לי ותירץ ר''ת דדוקא היכא דדעת אחרת מקנה אותו אמרינן תן כזכי ולא במציאה וא''ת למ''ד (לקמן דף יג:) דלא תקון מעמד שלשתן אלא בפקדון מה הוצרכו לתקן מעמד שלשתן דאמר בפירקין דהוי הלכתא בלא טעמא תיפוק ליה משום דתן כזכי ויש לומר דהוצרכו לתקן במעמד שלשתן דקני אפילו אין הפקדון ביד הנפקד שהניח הפקדון ביד אחרים או שיקנה אפי' בע''כ של נפקד כמו שאפרש לקמן בע''ה (שם ד''ה גופא) דקנה נמי בע''כ ואם תאמר ומתני דלקמן (שם.) תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה ומוקי לה רב זביד ' במעמד ג' ואמאי לא מפרש טעמא דמתני' משום דתן כזכי ואור''ת דתן לא הוי כזכי אלא כשמוסר לו הדבר מיד ליד ומתני' לא משמע דמיירי בהכי וניחא השתא ההוא דבבא מציעא גבי מציאה והוצרכו נמי לתקן מעמד שלשתן דקנה אע''פ שמופקד בידו מקודם לכן אף ע''ג