גיטין טו ע"א

גיטין טו ע"א - Steinsaltz

my brooch [kevinati] to my daughter, and the brooch is worth twelve hundred dinars. And this woman subsequently died, and the Sages fulfilled her statement. Rabbi Elazar said to them that the sons of Rokhel should be buried by their mother, i.e., he cursed them. Rabbi Elazar meant that it is not possible to bring a proof from this incident, as these sons were wicked people. Consequently, when dealing with them the Sages did not act in accordance with the halakha, but allowed their mother to give this valuable piece of jewelry to their sister, circumventing the halakhot of inheritance.

The Gemara states: The first tanna holds in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, who holds that there must be an actual act of acquisition or the money still belongs to the giver. And Rabbi Natan and Rabbi Ya’akov also hold in accordance with the opinion of Rabbi Elazar. However, they add that even though the giver died one does not say: It is a mitzva to fulfill the statement of the dead. And the Sages in the clause beginning: Some say, hold in accordance with the opinion of the Rabbis, who say that the statement of a person on his deathbed effects acquisition through mere speech.

And Rabbi Yehuda HaNasi, who said his opinion in the name of Rabbi Meir, holds in accordance with the opinion of Rabbi Elazar. However, he maintains that where the giver died we say: It is a mitzva to fulfill the statement of the dead. And the Rabbis say: They should divide it, because they are uncertain about the halakha in this situation. And according to the Sages in the clause beginning: Here they said, the discretion of the agent is preferable. And Rabbi Shimon HaNasi came to teach us a relevant incident but does not express an additional opinion.

A dilemma was raised before those studying this issue: Is the Rabbi Shimon HaNasi mentioned here himself a Nasi, or does the baraita mean that he spoke in the name of the Nasi? The Gemara suggests: Come and hear that which Rav Yosef, who was precise in his statements, says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon HaNasi. This indicates that he was an actual Nasi. But you can still raise the dilemma: Is he a Nasi, or does the baraita mean that he spoke in the name of the Nasi, as Rav Yosef may merely be quoting the above baraita? The Gemara has no answer for this question, and states that the dilemma shall stand unresolved.

The Gemara returns to the matter itself: Rav Yosef says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon HaNasi, that the money should be returned to the heirs of the sender. The Gemara raises a difficulty: But don’t we maintain that the statement of a person on his deathbed is considered written and delivered? If so, the agent should give the money to the heirs of the recipient.

The Gemara answers: Rav Yosef establishes this halakha with regard to a healthy person, not someone on his deathbed. The Gemara asks: But he said that the money should be returned to the heirs of the sender, and we maintain that it is a mitzva to fulfill the statement of the dead, even if he issued these instructions when he was healthy. The Gemara answers: Emend Rabbi Shimon HaNasi’s statement and teach: Return the money to the sender, not to his heirs, as this is referring to a case where the sender had not died.

MISHNA: With regard to one who brings a bill of divorce from a country overseas and says: The bill of divorce was written in my presence but it was not signed in my presence; or if he said: It was signed in my presence but it was not written in my presence; or: All of it was written in my presence and half of it was signed in my presence, i.e., he observed the signing of only one witness; or: Half of it was written in my presence and all of it was signed in my presence, in all these cases the document is invalid.

If one agent bringing a bill of divorce says: It was written in my presence, and one other agent says: It was signed in my presence, it is invalid. If two agents say: It was written in our presence, and one says: It was signed in my presence, it is invalid. And Rabbi Yehuda deems the document valid. If one agent says: It was written in my presence, and two agents say: It was signed in our presence, it is valid.

GEMARA: The Gemara asks with regard to the entire mishna: Why do I need all these further examples? Didn’t it teach these halakhot once, as the mishna states (2a): One who brings a bill of divorce from a country overseas is required to say: It was written in my presence and it was signed in my presence? This indicates that if one did not state this declaration, then the bill of divorce is invalid. The Gemara explains: If the halakha were derived from that mishna alone, I would say: He is required to issue this statement ab initio, but if he did not say it the bill of divorce is nevertheless valid after the fact. Therefore, this mishna teaches us that the bill of divorce is invalid.

§ The mishna taught that if the agent said: Half of it was written in my presence and all of it was signed in my presence, the document is invalid. The Gemara asks: With regard to which half of the bill of divorce did he claim he saw written? If we say that he saw its first half written, but didn’t Rabbi Elazar say: Even if the husband or scribe wrote only one line of it for her sake, the agent is no longer required to check if the rest of the bill of divorce was written properly? Rather, Rav Ashi said: He testifies that he saw that its latter half was written, and he does not testify with regard to the first half, which is the primary section of the bill of divorce.

§ The mishna taught that if he said: All of it was written in my presence and half of it was signed in my presence, i.e., the agent observed the signing of only one of the witnesses, it is invalid. Rav Ḥisda says: And even if two people testify to the signature of the second witness, and the court ratifies this signature, nevertheless it is invalid. What is the reason for this ruling? After all, the court has the agent’s testimony with regard to one signature and the confirmation of two witnesses for the second signature.

The Gemara answers: The document must be authenticated either entirely through the process of the ratification of a bill of divorce, i.e., the bill of divorce must be ratified like any other legal document, by two people attesting to the validity of the signatures of both witnesses, or it must be entirely ratified via the rabbinic decree that the agent is deemed credible when he states: It was written in my presence and it was signed in my presence.

Rava objects to this: Is there any situation in which if one person said it, the document is valid, i.e., if the agent would have attested to the signature of the second witness the bill of divorce would be valid, and now that there are two witnesses who attest to the signatures it is invalid? Rather, Rava says: Even if

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טו - א

אמרו לו חכמים לר' אלעזר [כהוכחה לדבריהם]: מעשה באמן של בני רוכל שהיתה חולה הנוטה למות ואמרה תינתן כבינתי - תכשיטים - לבתי. והיא היתה שווה בשנים עשר מנה, ומתה אחרי כן. וקיימו חכמים את דבריה ונתנו הכל לבתה, על סמך אמירתה.

אמר להם ר' אלעזר: בני רוכל רשעים הם ^[50] ולוואי תקברם אמם - קללם שלא יעלו על לב ולא יזכרו בבית המדרש. ומאחר והיו רשעים, לא הוזכרו בבית המדרש ולא דקדקו בצוואת אמם, ומשום כך אין ללמוד מהם ראיה.

ומעתה מפרשים את מחלוקת התנאים באופן אחר:

בבריא - כבר הוזכר - לדעת כולם "הולך" אינו כ"זכה". הברייתא אינה מדברת אלא בשכיב מרע, ומחלוקתם תלויה במחלוקת ר' אלעזר וחכמים. וכך הם סוברים:

תנא קמא, האומר: יחזרו למשלח אם עודנו חי, סובר כר' אלעזר האומר: שכיב ומרע ובריא שוים הם, ושניהם צריכים קנין. ולכך, אמירתו "הולך" אינה כ"זכי".

ור' נתן ור' עקיבא האומרים: יחזרו ליורשי המשלח, נמי - גם כן סוברים - כר' אלעזר. [ומוסיפים:] ואף על גב דמית - שמת המשלח - לא אמרינן - אין אומרים: מצוה לקיים דברי המת.

ויש אומרים, האומרים לתת ליורשי מי שנשתלחו לו, סוברים כרבנן, שדברי שכיב מרע נחשבים ככתובין וכמסורין. ואף אם לא מת המשלח, נותנים את המעות ליורשי המקבל, כל עוד לא חזר בו המשלח.

ור' יהודה הנשיא שאמר משום רבי מאיר: מצוה לקיים דברי המת, סובר כר' אלעזר, ששכיב מרע צריך קנין כבריא. ולכן - אם לא מת - יחזרו למשלח. ^[51] מיהו - אך - היכא דמית - אם מת - אמרינן מצוה לקיים דברי המת. וינתנו המעות למי שנשתלחו לו או ליורשיו.

וחכמים אומרים יחלוקו, היינו משום שמספקא להו לעניין מתנת שכיב מרע אם ההלכה היא כר' אלעזר, או כרבנן. ואף כשמת המשלח מסופקים הם, אם מצוה לקיים דברי המת אם לאו ^[52]. ולכן פסקו שחולקים את המעות, כדין כל ממון המוטל בספק, שלדעת חכמים חולקים. ^[53]

וכאן בבבל אמרו: שודא עדיף - עדיף לתת את המעות על פי ראות עיניו של השליח, מאשר לחלוק.

ורבי שמעון הנשיא אכן מעשה אתא לאשמועינן - בא להשמיענו מעשה.

עתה מבררת הגמרא את מעמדו של רבי שמעון:

איבעיא להו - נסתפק להם [לחכמי הישיבה]: רבי שמעון הנשיא. האם באמת נשיא הוא? או שמא - משמיה דנשיא קאמר - משמו של נשיא אמר?

ופושטים: תא שמע - בא שמע - ממה דאמר רב יוסף: הלכה כרבי שמעון הנשיא. משמע שהיה נשיא! ^[54] אך הגמרא אינה מקבלת את ההוכחה:

ועדיין תיבעי לך - [גם לאחר ציטוט דברי רב יוסף] עדיין יש לך להסתפק: נשיא הוא? או דקאמר משמיה דנשיא?

ומסיימת הגמרא: תיקו - השאלה לא באה לידי הכרעה.

ודנה בגוף דברי רב יוסף:

גופא: אמר רב יוסף: הלכה כרבי שמעון הנשיא שאמר יחזרו המעות ליורשי המשלח.

ויש להקשות: והא קיימא לן - והרי מקובל להלכה שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו - נחשבין הם? ואם כן, גם אם לא מת המשלח, יש לתת את המעות למקבל או ליורשיו? תשובה: רב יוסף מוקי לה - מעמיד אותה [את הברייתא] בבריא ששלח [ולא בשכיב מרע].

מקשה הגמרא: והא - והרי - רבי שמעון הנשיא ליורשי משלח קאמר! ומשמע, שלאחר ששלח, מת.

"וקיימא לן מצוה לקיים דברי המת". אם כן גם ר' שמעון הנשיא מדבר באופן שמת המשלח ^[55].

ומיישבת: תני - שנה בברייתא - בדברי ר' שמעון "יחזרו למשלח". ואל תשנה "ליורשי המשלח", משום שלא מדובר במת.

הדרן עלך פרק המביא קמא

הערות

^[50] רש"י מפרש שבני רוכל היו מקיימין קוצים בכרם [ולא היו עוקרין אותם], ולדעת רבי אלעזר היה דבר זה אסור משום איסור כלאים. ובהמשך דבריו כותב: "שמתוך שהיו רשעים לא הוזכרו בבית המדרש". ומדייק בספר סוכת דוד מדבריו, שמאחר והיו רשעים ולא הוזכרו בבית המדרש, לכן לא קיימו חכמים את דבריה. ואם כן, טוען רבי אלעזר, אין ללמוד משם, משום שהחלוקה נעשתה שם שלא על פי חכמים. וההכרח לפרש כן, שאם לא נאמר כן, הרי לא יתכן שחכמים יתנו הממון שלא כדין! אמנם, מציין הסוכת דוד, הרשב"ם (בבבא בתרא דף קנו) מפרש שמכיון שהיו רשעים קנסום חכמים שיפסידו התכשיטים, ושיהיו לבת. כלומר, מאחר והבת לא היתה מרשעת, לכן קיימו חכמים את דברי האם, לתת לה את הכל, כי רצו לקנוס ולהפסיד לבנים שהיו רשעים. ומבואר שלא כפירוש רש"י.

^[51] וההוכחה: מזה שנקט טעם התלוי במיתת המשלח. משמע, שאם לא מת המשלח, יחזרו אליו המעות.

^[52] ומדקדק הפני יהושע בדברי רש"י ז"ל, הרי לפי מה שהוא פירש לעיל, ש"שודא" - היינו שתלוי בשליח, מה הבין בדעת המשלח אם עינו יפה וכו', אם כן אין זה שייך כאן. כי מאחר וחכמים הסתפקו אם ההלכה היא "דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו" כרבנן או לא, וכן אם "מצוה לקיים דברי המת או לא. אם כן מה שייך לפרש שהכל תלוי בדעת הנותן? ומתרץ, שיתכן שבאמת בכל דיני שכיב מרע סוברים כך חכמים [שדבריו נחשבים ככתובין וכמסורין]. והיינו משום שהוא בהול ונחפז, ואין דעתו מיושבת להקנות בדרכי הקניינים, או באופן אחר המועיל. לכן - כדי שלא תטרף דעתו - החשיבו חכמים את דבריו כאילו עשה קנין. ורבי אלעזר לא חשש לכל זה. ולפי זה, יתכן שבדבר זה עצמו הסתפקו חכמים בברייתא, שמא רבנן לא אמרו את דבריהם בפסקנות, אלא רק שכל מקרה ומקרה נידון לגופו. והיינו, האם ראו על השכיב מרע שרצונו היה שיקיימו דבריו במלואם, אלא שלא היה לו פנאי לעשות קנין, או לא. ומסיים הפני יהושע: ועדיין לא נתיישבה דעתי בזה וצריך עיון.

^[53] בבבא קמא דף מו עמוד א.

^[54] לכאורה קשה, הרי אין בדברי רב יוסף יותר משמעות על היות רבי שמעון נשיא, מאשר בדברי המשנה? וכמו שהגמרא מיד מקשה! אלא התירוץ הוא, שדוקא על לשון המשנה שייך לומר, שהתנא קיצר בלשונו. וכמו שכותבים התוספות (בדיבור המתחיל: או). אבל רב יוסף, שהיה אמורא, אם באמת לא היה רבי שמעון נשיא, היה צריך לבאר בלשונו ולומר: הלכה כרבי שמעון שאמר משמו של הנשיא וכדו'. ודחיית הגמרא, שיתכן שרב יוסף נקט את לשון המשנה, ואם כן, אין בדבריו כל הוכחה.

^[55] ראה בהגהות מלא הרועים שמקשה, מדוע פשוט לגמרא שמצוה לקיים דברי המת. והרי אפשר לתרץ שמדובר באופן שהמקבל מת לפני הנותן. אשר במקרה כזה אין אומרים מצוה לקיים דברי המת, כמבואר בתוספות (דיבור המתחיל: ורבי יהודה הנשיא). ועוד, מוסיף המלא הרועים ומעיר, אם מעמידים כן, שהמקבל מת לפני הנותן. אם כן, אין צורך לומר שרב יוסף מעמיד בבריא. כי גם הדין של "דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו", לא יועיל במקרה כזה. [ומה שאומרים התוספות שדברי שכיב מרע נחשבין כמסורין, אף במקום שהמקבל מת לפני הנותן, היינו לדעת היש אומרים בברייתא. אך לדעת רבי יהודה הנשיא אינו מועיל, כמו שכותב המהרש"א בפירוש על דברי התוספות, ראה שם]. ואפשר לתרץ, שלגמרא לא היה נוח להעמיד בציור זה, משום שלפי זה לא יובנו דברי רבי יהודה הנשיא בשם רבי מאיר, שמצוה לקיים דברי המת. שהרי המקבל לא זכה כלל במתנה. ולומר, שרק רבי שמעון מדבר בציור כזה [שהמקבל מת לפני הנותן], ולא שאר התנאים, זהו דוחק. כי לא מסתבר להעמיד דברי התנאים שנשנו באותה ברייתא באופנים שונים.

פרק שני - המביא גט

הקדמה למשנה

משנתנו חוזרת לבאר את מה ששנינו בתחילת פרק ראשון, שכל גט שבא ממדינת הים צריך שהשליח שמביאו יעיד עליו, שיאמר "בפני נכתב ובפני נחתם". לרבא, הטעם הוא, כי יש לחשוש שבעתיד לא יהיו עדים מצוין לקיים את חתימות הגט, ולכן תיקנו שהשליח יאמר "בפני נחתם". ותיקנו להאמינו, למרות שהוא רק עד אחד.

וכדי שלא יבואו לטעות ולומר שאפשר לקיים גם את כל השטרות האחרים בעד אחד בלבד, תיקנו חכמים שצריך מביא הגט לומר גם "בפני נכתב", כדי שיהא מוכח לכל שהמדובר הוא באישור הגט, ולא בקיום שטרות רגיל.

ולרבה יש עוד טעם בדבר, משום שיש חשש שהבעל יבוא אחר כך ויערער על כשרות הגט, ויטען שהגט לא נכתב לשם האשה, ולכן הצריכו שהשליח יברר לנו שהכתיבה והחתימה היו לשמה.

משנתנו עוסקת בשליח שלא אמר כדבעי את האמירה "בפני נכתב ובפני נחתם", בכמה אופנים:

א. שליח שלא אמר במלואו "בפני נכתב ובפני נחתם" אלא העיד רק על הכתיבה, או רק על החתימה, הגט פסול.

מתניתין:

המביא גט ממדינת הים, ואמר "בפני נכתב", אבל לא אמר "בפני נחתם".

או שאמר "בפני נחתם" אבל לא אמר "בפני נכתב" - פסול הגט.

ב. שליח שהעיד על הכתיבה ועל החתימה, אבל לא על כל הכתיבה או לא על כל החתימה. וכגון: אם אמר "בפני נכתב כולו, ובפני נחתם חציו של הגט", דהיינו, בפני חתם אחד משני העדים החתומים בגט, או שאמר "בפני נכתב חציו", וכפי שיבואר בגמרא מהו חציו של גט, "ובפני נחתם כולו", פסול.

ג. אחד אומר "בפני נכתב", ואחד אומר "בפני נחתם", פסול.

ענין זה מתבאר בגמרא בשני אופנים:

האופן האחד, רק אחד מהשניים היה שליח, והוא העיד "בפני נכתב" אך לא העיד על החתימה, והשני הוא עד גרידא, שאינו שליח הגט, אלא שהוא מאשר את החתימה, ונמצא שיש בפנינו על החתימה רק את עדותו של עד אחד, שאינו שליח, שאינו נאמן לקיים את החתימות, בהיותו עד אחד בלבד [שאינו שליח].

והאופן השני, שניהם היו שליחים, ואף על פי כן פסול הגט, היות והעד המעיד "בפני נחתם" לא אמר "בפני נכתב", ולכן, קיים החשש שיבואו לטעות ולהחליף בקיום שטרות, ויאמרו שאפשר לקיים שטרות בעדות של עד אחד בלבד, ולכן פסול הגט.

ד. שנים אומרים "בפנינו נכתב", ואחד אומר "בפני נחתם", פסול.

וגם במקרה זה, יש בגמרא שני אופנים כיצד יש להעמידו:

האופן האחד, אם כולם לא היו שליחים, שאז חסרה כל עדות ועדות, או שחסר בה "בפני נכתב", או שחסר בה "בפני נחתם".

האופן השני, אם כולם שליחים, אף על פי כן פסול, כי המעיד על החתימה לא העיד "בפני נכתב", ועדיין יש חשש של איחלופי בקיום שטרות.

ורבי יהודה מכשיר. במקרה האחרון [הרביעי], ודאי שהוא מכשיר. ובגמרא יתבאר האם הוא מכשיר גם במקרה השלישי, שאחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם.

ה. אחד אומר בפני נכתב, ושנים אומרים בפנינו נחתם, לדברי הכל כשר. ובגמרא מפרש.

גמרא:

שנינו במשנה במקרה הראשון: אמר "בפני נכתב, ולא בפני נחתם", פסול.

ומקשינן: הא תו, למה לי!? הא תנינא חדא זימנא! הרי שנינו דין זה פרק ראשון.

דתנן: המביא גט ממדינת הים, צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם! ואם כן, פשוט הוא, שאם הוא לא אמר את כל האמירה הזאת בשלמותה, פסול הגט.

ומשנינן: אי מההיא, מהמשנה של פרק ראשון בלבד, הוה אמינא, הייתי אומר, שהמביא גט צריך אמנם לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", אך זהו רק דין לכתחילה. אבל, ואי לא אמר, בדיעבד הוא כשר. לכן קא משמע לן משנתנו, שאם לא אמר גם בפני נכתב וגם בפני נחתם, הגט פסול.

שנינו במשנה במקרה השני: "בפני נכתב חציו, ובפני נחתם כולו", פסול.

והוינן בה: הי חציו? באיזה חצי מדובר?

אילימא חציו הראשון של הגט, והוא מעיד שהוא נכתב בפניו, אם כן קשה, מדוע הוא פסול?

והאמר רבי אלעזר: אפילו לא כתב בו בגט אלא שיטה אחת, שורה אחת, לשמה, בפני השליח, והיא השורה הראשונה של הגט, שבה כתובים שם האיש והאשה והזמן, שוב אינו צריך לראות השליח שיכתבו את המשכו של הגט בפניו.

ואם כן, מדוע פסול כשהעיד על חציו הראשון שנכתב בפניו? והרי מספיק שיראה את השורה הראשונה בלבד, כדי שיוכל להעיד עליו!?

אלא, אמר רב אשי: מה שפסול כשמעיד "בפני נכתב חציו", זה דוקא אם העיד על חציו אחרון. אבל אם חציו ראשון נכתב בפניו, כשר, אפילו אם רק שיטה ראשונה נכתבה בפניו.

שנינו במשנה: בפני נכתב כולו ובפני נחתם חציו, פסול! אמר רב חסדא: הפסול כשהשליח מעיד רק על חתימה אחת, הוא אפילו כאשר שנים מעידים על חתימת יד שני שהיא נכונה, בכל זאת הגט פסול.

מאי טעמא?

או כולו בקיום הגט, על ידי עדים שיעידו על החתימות שהן אמת, וייקמו בכך את הגט כמו כל שטרות.

או כולו בתקנת חכמים, שהשליח יעיד על שתי החתימות "בפני נחתם". ^[1]

אך כאן, שעל חתימה אחת מעיד השליח, ועל החתימה השניה יש שני עדים, הגט פסול, כי השליח לא מדייק בדבריו כשאין כל העדות מתקיימת על ידו. ^[2]

מתקיף לה רבא: מי איכא מידי, האם יתכן כדבר הזה, דאילו אמר אחד את כל העדות, כגון שהשליח היה אומר רק בפני נחתמו שתי החתימות, היה כשר. ואילו השתא, דאיכא תרי, שיש שני עדים על החתימה השניה [שזה לכאורה עדיף], יהיה פסול!?

הערות

^[1] הגר"ח [בכתבים] מקשה, לפי שיטת התוס' והרא"ש [במסכת בבא בתרא קסה א] שעד אחד של חתימה ועד אחד של מסירה מצטרפים לאשוויי שטרא כאילו היו שני עדים בשטרי ממונות, אם כן, הוא הדין כאן בגט הזה, שהחתימה של עד אחד מקוימת, והעד השני הוא עד מסירה, יש לנו שני עדים על השטר, ושוב אין אנו צריכים לאמירת "בפני נכתב ובפני נחתם", והרי לפנינו גט כשר, ללא צירוף של תקנת חכמים וקיום! ? ותירץ הגר"ח ביסוד מחודש, שבגט לא יתכן צירוף של שני עדים, אחד בחתימה והשני במסירה, כיון שייחשב הדבר כאילו חתמו שני עדים על הגט שלא בבת אחת אלא בשני זמנים חלוקים, והגט פסול בכך.

^[2] תוספות.

כבינתי (סיכת קישוט שלי) לבתי, והיא הסיכה בשווי של שנים עשר מנה", ומתה האשה, וקיימו חכמים את דבריה! אמר להם ר' אלעזר: אין להביא משם ראיה, בני רוכל תקברם אמם (לשון קללה), אין מקום להביא ראיה מהם מפני שאנשים רשעים היו, ולכן עשו חכמים בהם מעשה שאינו כשורת הדין ונתנו תכשיט יקר זה לאחותם.

ומעתה נאמר כי התנא קמא [הראשון] סבור כר' אלעזר שצריך קנין ממש, ואם לא עשה קנין, הכסף שייך עדיין לנותן. ור' נתן ור' יעקב נמי [גם כן] סבורים כר' אלעזר, אף על גב דמית [אף על פי שמת] המצווה, לא אמרינן [אין אנו אומרים] מצוה לקיים דברי המת. והמכונים "יש אומרים" סבורים כרבנן [כחכמים] האומרים שדברי שכיב מרע נקנים באמירה.

ור' יהודה הנשיא שאמר משום (בשם) ר' מאיר סבור כר' אלעזר, מיהו היכא דמית [אמנם במקום שמת] הנותן אמרינן [אומרים אנו] מצוה לקיים דברי המת. וחכמים אומרים יחלוקו — מספקא להו [מסופק להם] מה לעשות, ובעלי הדעה המכונה "כאן אמרו" סבורים ששודא עדיף [הכרעה עדיפה], ור' שמעון הנשיא — מעשה אתא לאשמועינן [בא להשמיע לנו] ולא דעה נוספת.

אגב הבאת דברי הברייתא, מביאים: אבעיא להו [נשאלה להם שאלה ללומדים]: ר' שמעון הנשיא הנזכר כאן, נשיא הוא, או הכוונה היא שמשמיה [משמו] של הנשיא קאמר [הוא אומר]? והכוונה כאן, ר' שמעון אומר: אמר הנשיא וכו'. ואומרים: תא שמע [בוא ושמע], ממה שאמר רב יוסף במילים אלה בדיוק: הלכה כר' שמעון הנשיא. ושואלים: ואף על פי שקבע הלכה כמותו עדיין תיבעי [תישאל] לך השאלה: נשיא הוא, או דקאמר משמיה דנשיא [שהוא אומר משמו של הנשיא]? ואומרים: אין תשובה לשאלה זו, ותיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

גופא [לגופם] של הדברים שאמר רב יוסף: הלכה כר' שמעון הנשיא, תוהים: והא קיימא לן [והרי מוחזק בידינו] שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו [נחשבים], ולכן היה צריך השליח למסור את הכספים ליורשי המקבל, ואילו פסק ההלכה הזה אינו כן!

ומשיבים: רב יוסף מוקי לה [מעמיד, מסביר, אותה] את ההלכה הזו בבריא ולא בחולה. ותוהים: והא [וזה] ליורשי משלח קאמר [אמר], וקיימא לן [ומוחזק בידינו]: מצוה לקיים דברי המת אף על פי שציווה על כך כשהיה בריא! ומשיב: תני [שנה] ותקן כאן בדברי ר' שמעון הנשיא: יחזרו למשלח ולא ליורשי המשלח, שאין אנו עוסקים במקרה שמת המשלח.

א משנה המביא גט ממדינת הים, ואמר "בפני נכתב הגט אבל לא בפני נחתם", או "בפני נחתם אבל לא בפני נכתב", או שאמר "בפני נכתב כולו ובפני נחתם חציו", שראיתי רק חתימה של עד אחד, או "בפני נכתב חציו ובפני נחתם כולו" — הרי זה פסול.

היה עד אחד אומר "בפני נכתב" ועד אחד אומר "בפני נחתם" — פסול. היו שנים אומרים "בפנינו נכתב" ואחד אומר "בפני נחתם" — פסול, ור' יהודה מכשיר. היה אחד אומר "בפני נכתב" ושנים אומרים "בפנינו נחתם" — כשר.

ב גמרא על כל דברי המשנה שואלים: הא תו [זו עוד] למה לי? הא תנא ליה חדא זימנא [הרי שנה אותו, את הדינים הללו, כבר פעם אחת], שכן שנינו: המביא גט ממדינת הים, צריך שיאמר "בפני נכתב ובפני נחתם" ומשמע שאם לא אמר כמו כן — הרי זה פסול! ודוחים: אי מההיא הוה אמינא [אם מאותה משנה בלבד הייתי אומר]: אמנם צריך לומר כן, ואי [ואולם אם] לא אמר — בכל זאת כשר הגט בדיעבד, ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהגט פסול.

ג שנינו במשנה שאם אמר "בפני נכתב חציו ובפני נחתם כולו" — פסול. ושואלים: הי [באיזה] חציו של הגט מדובר? אלימא [אם תאמר] שראה השליח שנכתב חציו הראשון, והאמר [והרי אמר] ר' אלעזר: אפילו לא כתב בו אלא שיטה (שורה) אחת לשמה, שוב אינו צריך לבדוק! אלא אמר רב אשי: שראה שנכתב חציו אחרון ואינו מעיד על חציו הראשון, שעליו בעיקר הוא צריך להעיד.

ד שנינו במשנה שאם אמר "בפני נכתב כולו ובפני נחתם חציו" — פסול. אמר רב חסדא: ואפילו היו שנים מעידים על חתימת יד העד השני ומקיימים אותה בחתימתו — פסול. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? הרי לכאורה יש לנו את עדות השליח שהיא מועילה לעד אחד, וקיום שלם של חתימת העד השני!

אלא הטעם הוא: או שיהיה כולו בקיום הגט, שיקיימו את הגט כפי שעושים בכל קיום שטרות, שמעידים שניים על חתימות שני העדים שבגט, או כולו בתקנת חכמים, שיש לומר על כולו בשלימות "בפני נכתב ובפני נחתם".

מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: מי איכא מידי [האם יש דבר] שאילו אמר אותו חד [אחד] היה כשר, שהרי אם השליח היה אומר שהוא מכיר את חתימת העד השני היה די בכך, השתא דאיכא תרי [עכשיו שיש שני עדים] האומרים כך הרי הוא פסול? אלא אמר רבא: יש לומר אפילו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מי איכא מידי דאלו אמר חד כשר השתא דאיכא תרי פסול. פירש"י ז"ל שאם היה השליח אומר אני מכירה כשר וכן פי' בדרבא שאם לא היה א' מעיד עליה אלא השליח בלבד ואפילו בלשון יודע אני כשר. וכבר כתבתי למעלה בפ"א שאינו נראה כן דאפילו לרבא בפני דוקא אבל ביודע אני לא המנוהו משום דהיינו קיום שטרות ממש ואתי לאחלופי ושמעתין נמי דיקא כוותיה דא"כ היאך עלה על דעת רבא לומר דמשום דא' מעיד פסול וכן לרב חסדא נמי קשיא דהא קיום הגט ותקנת חכמים הכל אחד.
אבל כך נראה, דבלשון יודע אני ומכיר ודאי לא מהימן עד א' ומ"ה אמר רב חסדא דשנים מעידין על חתימת ידי שני שאומרים מכירין אנו כדרך שטרות דעלמא לא מצטרפי משום דבעינן או כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים ואפ"ה אקשי' עליה מכדי בפני נמי דרך שטרו' דעלמא הוא דאטו התם כי קאמרי בפנינו מי לא מהימני וכיון שכן היאך קיומו של א' כשר וקיומו של ב' פסול כיון דקיומו של א' לא אתי לאחלופי דהא קאמר נכתב בפני קיום השנים למה יפסל כולא חד גוונא נינהו בקיום.
והדר אמר רבא דאפילו הוא ואחד מעידין על חתימת ידי שני פסול משום דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא כיון דאמרי ידעינן ולא אמרי בפנינו ואקשינן ואי איכא מידי דאלו מסיק איהו לדיבוריה כשר דעדות זה מתקיימת ביחיד היא דכלדאמר בפני נכתב ובפני נחתם לא אתי לאחלופי בשאר שטרות דעלמא ואלו אסקיה הכי ביחיד כשר השתא דאיכא אחד בהדיה בחתימה שנייה כדרך קיום שטרות דעלמא יהא פסול כיון שהשנים מעידין עליה ליכא למיחש לקיום שטרות דעלמא ואוקמה רב אשי אפילו אמר אני עד שני על עיקר הגט הוא מעיד ובהך דקאמר בפני אינו מעיד אלא על חתם ידו ואמאי דקא מסהיד בהאי לא מסהיד בהאי ואף על גב דבעלמא מצטרי' הכא לא תקון להמוני יחיד לחצאין כן נ"ל.

והא קיימא לן דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי. כלומר וכיש אומרים הוה ליה למיפסק, רב יוסף מוקי לה בבריא והולך דידיה לאו כזכי. והא ליורשי משלח קתני וקיימא לן מצוה לקיים דברי המת ואפילו בנותן מחיים ומת, תני יחזרו למשלח, והיינו כרבי יהודא הנשיא אלא דלהכי נקט רבי שמעון הנשיא ולא רבי יהודה הנשיא משום דרבי שמעון הנשיא עבד בה מעשה.

והילכך לענין פסק הלכה: קיימא לן דבחוב הולך ותן ושא וטול ויהא מנה זה לפלוני בידך כולן כזכה ואם רצה לחזור לא יחזור וחייב באחריותן עד שיקבל אותו האיש את שלו, דקיימא לן כרב אף על גב דפליג עליה דשמואל דהא תניא כותיה דרב, וכל שכן זכה והתקבל, ואם החזיר השליח למשלח חייב לשלם ורצה בעל חוב גובה ממנו אלא אם אנסוהו והחזיר כעובדא דר' דוסתאי בר' ינאי, ואף על פי שלא אנסוהו עדיין אלא שמאיימין עליו ויש בידם לעשות הרי זה אונס מעתה ואם החזיר פטור אבל אם יכול לעמוד כנגד איומם חייב וכדגרסינן בירושלמי בפירקין (הלכה ה') אבל ההן דיכיל למקמה אגרמיה טבאות מפיק לון מן הדין ויהבינון להדין.

ובפקדון הולך כזכה. אלא מיהו יכול לחזור בו משום דאמר ליה לאו בעל דברים דידי את, אבל היכא דאיתחזק נפקד כפרן אם בא לחזור אינו חוזר דהולך כזכה, וכן נמי אי שליח גברא מהימנא הוא לגבי מפקיד וכל יומא נמי איהו נמי מפקיד ליה אף על גב דלא הוחזק כפרן אם בא לחזור אינו חוזר שהרי עכשיו אינו יכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר.

ובמתנה הולך לאו כזכה. דקיימא לן שליח מתנה כשליח הגט מה שליח הגט הולך לאו כזכה אף שליח מתנה הולך לאו כזכה ואם בא לחזור חוזר, והילכך אמר לו הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו כלומר שמת יחזרו למשלח, ואפילו מת משלח קודם שיחזור שליח אצלו יחזרו ליורשי משלח, אבל אם מת נותן בחיי מקבל ינתנו למקבל, ואפילו מת מקבל לאחר שמת נותן יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו דקיימא לן מצוה לקיים דברי המת וכבר זכה בהן מי שנשתלחו לו משעת מיתת נותן.

ובשכיב מרע אפילו במה שהוא מצוה לתת בחייו ומסר לשליח ואמר לו הולך הולך דידי' כזכה, דקיימא לן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי, ודוקא דאיתיה למקבל בעולם בשעת מתן מעות אבל ליתיה למקבל בשעת מתן מעות לא, דאין זכיה למת.

מתני': אחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול. ואיפליגו עליה בגמרא (טז, א) אי בשאין גט יוצא מחמת יד שניהם ולכולי עלמא בין לרבא בין לרבה, או אפילו בגט יוצא מחמת יד שניהם וכטעמי' דרבה ובגמרא פרישנא לה.

אלא אמר רב אשי חציו אחרון. ואפילו לרבא (לעיל גיטין ג, א) דלא בעי בפני [נכתב] אלא משום איחלופי, לא סגי בחציו אחרון דכתיבת טופס לא חשיבא להו לאינשי ואכתי אתי לאיחלופי, ואפילו לרב אשי דאמר (לעיל גיטין ו, א) אפילו בקן מגילתא וקן קולמוסא סגי, מכל מקום בעינן קן קולמוסא וקן מגילתא בחציו ראשון דהוא עיקרו של גט שבו שם האיש ושם האשה והזמן וכן כתב ר"ח ז"ל אבל בתחלתו אפילו שמע קן קולמוסא או קן מגילתא כשמעתיה. ע"כ.

דאמר רבא אפילו הוא ואחר מעידין על חתימת יד שני פסול. משום דאם הוא לבדו אמר ידעתי אינו כשר עד שיאמר בפני נחתם. והא דאתקיף עליה רב אשי מי איכא מידי דאילו מסיק איהו לכוליה דיבוריה, פי' כוליה דיבוריה שהתחיל לומר קאמר דהיינו בפני נחתם שאמר בחתימת הראשון, ושלא כפירושו של רש"י ז"ל שפירש כאן ובשמעתא קמייתא דמכילתין (ג, א בד"ה הכי גריס רש"י) ושם כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא.

כבר ביארנו שאם אמר בפני נחתם חציו שאם הוא ואחר מעידין על חתימת ידי שני כשר מכל מקום בשאר שטרות אינו כן שהרי נפיק נכי רבעא דממונא אפומא דחד סהדא וכבר ביארנוה בשני של כתבות:

אמר בפני נכתב כלו ובפני נחתם חציו ויודע אני בחתימת האחר ר"ל שאני מכירה לדעת גדולי הרבנים כשר שהרי לדעתם אפי' אמר כן בשניהם כשר כמו שביארנו לשיטתם בתחלת פרק ראשון ומכל מקום לדעת שאר מפרשים פסול:

המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב אבל לא בפני נחתם בפני נחתם אבל לא בפני נכתב בפני נכתב כולו ובפני נחתם חציו בפני נכתב חציו ובפני נחתם כולו פסול א' אומר בפני נכתב וא' אומר בפני נחתם פסול שנים אומרים בפנינו נכתב וא' אומר בפני נחתם פסול ור' יהודה מכשיר א' אומר בפני נכתב ושנים אומרים בפנינו נחתם כשר כו'. א' מן העדים אומר בפני נכתב וא' אומר בפני נחתם פסול או כשהגט יוצא מתחת ידי האחד שהוא מביאו ואין חבירו שליח בהבאתו מ"ה פסול דלשליח מצריכים רבנן למימר לתרוייהו ולמאן דמוקי לה בגמ' כששניהם שלוחים אפ"ה פסול דכיון דחד הוא דאיכא אחתימ' ואיהו לא קמסהיד אכתיבה אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא בע"א כדאמרן בשמעתא קמא דפ"ק. שנים אומרי' בפנינו נכתב ושלישי אומר בפני נחתם נמי פסול משום האי טעמא גופיה ור' יהודה מכשיר דכיון דמצרכינהו נמי אכתיבה או הוא או אחר תו לא אתי לאיחלופי. ובגמ' אמרינן דחלוק היה ר' יהודה אף בראשונה פי' הא' אומר בפני נכתב וא' אומר בפני נחתם כשר ובגמ' מפרש הא תו למה לי הא תנא ליה חדא זמנא המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אי מההיא הוה אמינא צריך לכתחלה ואי לא אמר כשר קמ"ל דצריך ופסול:

פי' אע"ג דקי"ל לפי שאין עדים מצויין לקיימו ולשמה לא חיישינן ולכך תקנו שיאמר בפני נחתם כדי לקיים החתימה דאי אתי בעל לבסוף ומערער שלא כתבתיו אני ומזוייף הוא לא משגחינן ביה הא אמרן לעיל דצריך שיאמר גם בפני נכתב ומעיד על כל הכתיבה שנכתב לשמה גזירה דלמא אתי לאיחלופי בקיום שטרות בעלמא דכל קיום שטרות הוא בשני עדים והכא משום עיגונא דאיתתא הימנוה רבנן לחד כבי תרי ודוקא היכא דהעיד גם על הכתיבה דלא אתי לאיחלופי בקיום שטרות בעלמא הימנוה רבנן כבי תרי אבל היכא דלא העיד גם על הכתיבה לא הימנוה רבנן כבי תרי ומ"ה פסול אם לא העיד בין על הכתיבה בין על החתימה:

בפני נכתב כולו ובפני נחתם חציו בפני נכתב חציו וכו' הי חציו אילימא חציו ראשון והא א"ר אלעזר אפילו לא כתב בו אלא שיטה א' לשמה שוב אינו צריך פי' שיטה ראשונה שיש שם האיש והאשה והזמן אלא אמר רב אסי חציו אחרון:

בפני נכתב כולו ובפני נחתם חציו פסול פי' ע"א וכיון שלא קיים כל החתימה פסול דכיון דלא שכיחי שיירתא חיישינן דלמא אתי בעל ומערער ונמצא גט בטל ובניה ממזרים הלכך לא תינשא בו:

אמר רב חסדא ואפי' שנים מעידים על חתימת יד שני פסול מ"ט או כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים פי' הא' נתקיים בשני עדים כדרך קיום שטרות והעד האחד נתקיים בעדות השליח שהוא תקון חכמים דהימנוה כבי תרי ובעינן או כולו כתקון חכמים או כולו כקיום שטרות:

מתקיף [לה] רבא ומי איכא מידי דאילו אמר חד כשר והשתא דאיכא תרי פסול ונדחו דברי רב חסדא דאע"ג דהוה חציו בתקון חכמים וחציו בקיום שטרות כשר הוא אלא אמר רבא אפי' הוא ואחר מעידים על חתימת ידי שני פסול מ"ט דילמא אתי לאיחלופי בקיום שטרות בעלמא וקנפיק נכי רבעא דממונא אפומא דחד שהדא פי' שנים חתומים על השטר ומת א' מהן ובא זה ואמר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירי ואמרינן התם בפ"ב דכתובות דנאמן אדם לומר זה כתב ידי אבל אינו נאמן לומר זה כתב ידו של חבירי אלא צריכים שנים להעיד על כתב ידו של חבירו ועכשיו אם נצטרף א' מן השוק עמו להעיד על כתב ידו של חבירו אע"פ שיש עליה שני עדים פסול משום דנפיק כולה ממונא נכי ריבעא אפומא דחד סהדא שכשאומר זה כתב ידי נאמן וקיים חצי המנה שבשטר וכשמצטרף עם א' מן השוק להעיד על כתב ידו של עד שני נמצא שאותו חצי המנה התלוי על עד שני של שטר יוצא חציו על פיו וחציו על פי עד של שוק ורחמנא אמרה ע"פ שנים עדים יקום דבר דמשמע חצי דבר על פי זה וחצי דבר על פי זה הלכך פסול ואין לו תקנה עד שיעידו שנים מן השוק על כתב ידי שני ולא יצטרף הוא עם אחר והכא נמי גבי גט כשאומר בפני נחתם חציו קיים העד א' שבגט ונכשר הגט על פיו דהימנוה רבנן כבי תרי וכשמצטרף עם אחר להעיד על חתימת השני אע"פ שאותו העד אינו צריך לו דהשליח נאמן אלא כיון שמצטרף עמו אי מכשירי' ליה אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא דלאו מהימן איהו (שליחות) בלחודיה עד שיצטרף אחר עמו כדאמר' מתקיף לה רב אשי ומי איכא מידי דאילו מסיק איהו בכוליה דבוריה כשר והשתא דאיכא א' בהדיה פסול פי' התם בקיום שטרות לא היה כשר הוא לבדו והוה צריך להצטרף אותו של שוק מ"ה פסול אבל הכא דהוא השליח נאמן על שני העדים מה יעשה לו אם ניצטרף עם אחד מן השוק עמו להעיד על א' מן העדים לא מעלה ולא מוריד ולא גזרו האי אטו שטרות דעלמא דלא מהימן בלחודיה ונדחו גם דברי רבא אלא אמר רב אשי אפי' אמר אני עד שני פסול מ"ט אי כולו כקיום שטרות או כולו כתקון חכמים פי' כיון שאין כאן ע"א אלא השליח לבדו אימתי הימנוה רבנן כבי תרי בשמעיד על כל החתימה אבל השתא דאמר אני הוא עד שני נתקיימה חתימתו על פיו מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא וכיון דחתימתו נתקיימה בקיום שטרות דעלמא צריך שתתקיים גם חתימת השני בקיום שטרות דעלמא בשני עדים ולא על פיו כתקון חכמים דאו כולו בקיום שטרות או כולו בתקון חכמים שלא תקנו חכמים לחצאין וקי"ל כרב אשי שלא נדחו דבריו:

תוס' בד"ה ור"י הנשיא כו' אבל דברי שכ"מ כמסורים דמי אפילו מת מקבל כו' עכ"ל לאו לר"י הנשיא קאמרי הכי דהא איהו כר"א ס"ל אלא דקאמרי הכי אבל דברי שכ"מ כמסורין כו' היינו למאן דסבירא ליה הכי והיינו י"א דסבירא להו כרבנן והוצרכו לזה הכא משום דקשיא להו השתא למאי דמוקי כולה בשכיב מרע מאי איכא בין י"א ובין ר' יהודה הנשיא דהא בין למר דס"ל דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי ובין למר דס"ל משום דמצוה לקיים דברי המת לא קנו אלא לאחר מיתת הנותן ותרצו דודאי איכא בינייהו טובא דלמאן דס"ל משום דמצוה לקיים דברי המת לא קנה אלא היכא דמת נותן קודם כו' אבל למאן דאמר משום דברי שכ"מ כמסורין אפילו מת מקבל ברישא כו' וק"ל:

תוס' בד"ה בפני נכתב כו' ותימה כו' כ"ש בפני נחתם חציו כו' עכ"ל למאי דבעי למימר לקמן דנחתם חציו היינו כדרבא או כדרב אשי ודאי דלא הוה קשה מידי דלא הוה כ"ש נחתם חציו כיון דאיירי דמעיד נמי הוא ואחר על חציו השניה לרבא ובאומר אני עד שני לרב אשי אלא לפי האמת לרב חסדא דנחתם חציו ממש קאמר ולא זו אף זו קתני קשיא להו שפיר דאדרבה דהוה כ"ש מנכתב חציו דפסול אע"ג דלא הוה אלא משום איחלופי וק"ל:

רש"י בד"ה אתי לאחלופי כו' אי אמר בפני נחתם חציו כו' כצ"ל:

ברש"י בד"ה וי"א וכו' ואפילו לא מת המשלח כו'. נראה שר"ל קודם אבל עכ"פ מת אח"כ דאי לא [לא] הוי מתנת שכ"מ וכמ"ש לעיל:

בתוס' בד"ה ור"י הנשיא כו' פירוש כו'. דקשה להו מאי זה והיכא דמית כו' הא קאמר דס"ל כר"א דאיירי במית ואפ"ה לא קנה ועכ"פ במית איירי עד השתא [לזה פירשו] והיכא דמית היינו קודם המקבל ודו"ק:

בתוספות בד"ה המביא בפנ"כ כולו כו' ותימה כו'. לרב חסדא דמסיק דמתני' לא זו אף זו קתני ולא נתכוין המשנה לרבותא שלו וכפי' רש"י לאו לפרושי מתני' אתי כו' אבל לרבא ולרב אשי לק"מ למסקנא. וא"ל כיון דלרבא דס"ל טעמא דאין עדים מצוין לקיימו לק"מ ודלמא רב חסדא ס"ל טעמא דלשמה ואף דרבה אית ליה דרבא מ"מ ליכא כ"ש אליביה ולא תמהו רק למ"ד טעמא דקיום וי"ל דלעיל קאמר לעולם קסבר ר"ח בעינן לקיימו ומדסיים והני לא ידעי בחתימה כו' משמע דלא ס"ל טעמא דלשמה דאל"כ אף דהני ידעו נמי מ"מ הני בקיאי והני לא בקיאי ודו"ק:

בתוס' בד"ה מי איכא מידי וכו' וכ"ש כי איכא אחר בהדיה כו'. יש לדקדק מאי כ"ש הוא וצ"ל דבדליכא אחר בהדיה התקלה מרובה יותר להכשיר ע"פ אחד בשאר שטרות משא"כ באיכא אחר בהדיה ליכא למיטעי רק ע"י שנים ומת אחד מהן ודו"ק. ועוד בחד שייך לטעות מי ששמע ידעתי לחודיה ולא בפני נכתב אבל בב' אין טעות רק מי ששמע בפני נחתם האחד ואז העיד ג"כ מסתמא בפנ"כ. אבל תירוצם אינו מחוור כ"כ כיון דס"ס ידעתי ליכא משום אחלופי כיון דאמר בפני נכתב ג"כ דאי שייך אחלופי גם באומר בפנ"ח ליחוש לאחלופי והא דידעתי לא מהני היינו משום שאינו מדייק כמ"ש התוס' לעיל ריש פ"ק בדף ג' בד"ה הכא בפני וא"כ נימא כ"ש בשנים דלא שייך אחלופי [דנכי כו'] ואמאי פסל רבא בשנים מטעם אחלופי. ואם לא הקשו מעיקרא רק כיון דידעתי בלא אחר מהני מי איכא מידי שיוגרע ע"י העדאת עוד עד א' והיה א"ש תירוצם דה"נ באומר לבדו ידעתי לא מהני אבל קושיתם מעיקרא היה מטעם אחלופי [ומכח כ"ש] ודו"ק:

בא"ד ורב אשי פריך כו'. והא דמתקיף רבא דאילו אמר חד כשר וכו' י"ל הא דאמר ר"ח אפילו שנים וכו' ר"ל אפילו שנים מן השוק אמרו בפנינו נחתם [חציו השני] [ומתני' שנים אומרים בפנינו נחתם כשר היינו שמעידין על ב' החתימות דהוי כולו בקיום הגט זה מדברי הגאון המחבר במוסגר] כיון שאינם שלוחים דאו כולו בקיום כו' ומשום דלא דייק השליח כפירוש התוס' [אך] לפי"ז הו"ל לרבא לומר אפילו שנים אומרים ידענו החצי השני פסול וכו' דהשתא לא קשה מי איכא מידי אלא נראה דמ"מ מקשה דעדיף ב' בידענו כאחד שאומר בפנ"ח ומי איכא מידי דאילו אמר חד בפני נחתם כשר ובשנים דאמרי ידענו פסול וסברא דלא דייק השליח לא ס"ל ולית ליה טעמא לפסולי אלא היכא דשייך אחלופי ולפי"ז הוי כמ"ש התוס' על אתקפתא דרב אשי דאילו מסיק לכוליה דיבורא וכו' ודו"ק:

גמרא אמר להן בני רוכל כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה שיטה אחת. שיטה ראשונה שבה כו'. משמע משום דזהו התורף. וא"כ צ"ל דגם הרי את מותרת לכ"א הוא באותה השיטה דגם זה הוא מן התורף. וא"א שתכיל שיטה אחת את הכל כפי הנהוג בינינו. ואולי במקצת התורף סגי. אבל התוס' לעיל (סוף דף ה) כתבו דמסתמא סיימו לשמה. משמע דלא תליא בתורף אלא בהתחלה ואפשר דשיטה ג"כ לאו דוקא. אמנם גם התוס' משמע דלא כתבו כן אלא אליבא דרבה אבל לרבא כתבו לעיל (ג) בד"ה אתי כפרש"י וכן כאן בסד"ה בפ"נ. ויתכן דגם לרבא כוונת בפני נכתב היינו לשמה (והא דאמרי' לעיל ורבא כו' אמר לך מי קתני בפ"נ לשמה כו'. ר"ל אם נאמר דעיקר התקנה היה משום לשמה) ולכן גם לדידיה סגי בהתחלה. ומש"כ דבעינן שיעיד על העיקר כו' לא אתו אלא לאפוקי חציו האחרון. ולקמן (כג) דאמר מאי לאו כשהוא כותבו לתורף לשמה כו' משמע קצת כפרש"י:

תד"ה מי איכא (השייך לע"ב). כיון דל"ח לאיחלופי כי ליכא אחר בהדיה לפי שמעיד כו'. כצ"ל:

בא"ד והשתא א"ש כו' משום איחלופי כמו שפסול כי ליכא חד בהדי'. לעיל (ג) בד"ה אטו כתבו דטעמא דחד דאמר ידעתי לא מהני משום דלא דייק כ"כ. ולכן נ"ל להגיה כיון שפסול כו' אבל לכאורה קשה דל"ל טעמא דאתי לאחלופי כו' הלא גם בגט גופיה מתקיים תלתא רבעי דבר עפ"י חד. דהא דנקיט נכי ריבעא דממונא ר"ל ג"כ נכי ריבעא דבר הממון דהא בלא עד הב' לא הוה מגבינן עפ"י הראשון ולא כלום. ולפרש"י ניחא כמו שמבואר בפירושו. וי"ל דהכא כיון דלא נצרך כלל הקיום אלא משום לעז דערעור הבעל לא שייך זה כלל:

תוס' ד"ה אי דקאמר וכו' שהיה נשיא. נ״ב ששמו ר"ש חוץ מאביו של רבי וזקנו של אביו והם לא נזכרו סתם ר"ש בשום מקום אלא רשב"ג קרי ליה תנא בכל דוכתא לאבוה דרבי ולסביא שמעון קרי ליה תלמודא הלל ושמעון נהגו נשיאותן כו' בפ"ק דשבת [דף טז]:

גמ' איבעיא להו ר"ש הנשיא. ע' באר שבע פ"ג דהוריות דף יא ע"ב ד"ה כגון אני:

מספקא להו וכאן אמרו שודא עדיף. ויש לדקדק לפירש"י ז"ל שכתב לעיל דשודא היינו לפי מה שהשליח רואה בדעת המשלח אם עינו יפה כו' וזה לא שייך כאן דכיון דמספקא להו אי כר"א דאמר דברי שכ"מ ככתובין או לא וכן אי מצוה לקיים א"כ מה תלוי בדעת הנותן ואפשר דבאמת בכל דיני שכ"מ סברי רבנן הכי דע"כ הא דסברי רבנן דר"א דדברי שכ"מ ככתובין היינו משום שהוא בהול ונחפז ואין דעתו מיושבת לעשות בקנין או בשאר אופן המועיל וכדי שלא תטרף דעתו אמרו שדבריו ככתובין ור"א ס"ל דלא איכפת לן ורבנן דברייתא דמספקא להו אפשר דסברי דהכל לפי הענין אם היו דברי השכ"מ בענין שהיה רוצה שיתקיימו מיד ולא היה אפשר לו לעשות בענין אחר לפי שהיה דעתו מטורפת או לא והכל לפי הענין וכעין שאמר רבי אליעזר דמתניתין בפרק מי שמת לחלק בין שבת לחול או להיפך. ועדיין לא נתיישבה דעתי בזה וצריך עיון:

סליק פרק המביא גט

המביא פרק שני

תוספות בד"ה המביא בפ"נ כולו בפנ"ח חציו כו' ותימא למ"ד לפי שאין מצויין לקיימו כיון דתנא בפ"נ כולו כ"ש בפנ"ח חציו כו' עכ"ל. פירוש משום דכולה מתניתין דרך לא זו אף זו קתני א"כ אמאי קתני הכא להיפך ומשמע מדברי התוס' דלמ"ד לפי שאין בקיאין לשמה א"ש דכולה מתני' הוי לא זו אף זו. ויש לדקדק דלפמ"ש התוס' דף ג' ע"ב בד"ה דתנן דלר' מאיר לא מיפסל כשלא אמר אלא בפני נחתם לחוד וכ"כ להדיא בפ' הזהב דף נ"ו וא"כ ע"כ מתניתין דהכא כר' אלעזר מיתוקמא דכתיבה עיקר והא דפוסל בחתימה שלא לשמה היינו מדרבנן דהו"ל כמזוייף מתוכו וא"כ היאך מיתוקמא רישא דמתניתין בלא זו אף זו דכיון דקתני דבאמר בפני נכתב ולא אמר בפנ"ח פסול אע"ג דעיקר מילתא תליא בכתיבה ונעשה בכשרות אפ"ה פסול כ"ש כשלא אמר בפני נכתב ודוחק לומר דמתניתין דהכא לא מיתוקמא לא כר"מ ולא כר' אלעזר אלא כר' יהודא לחוד דבעינן כתיבה וחתימה לשמה דהא אנן קי"ל הילכתא כר"א ועוד מדסיפא ר' יהודה כו' דלעיל דף ד' כתבתי דבע"כ ר' יהודא נמי בשיטת ר"א אמרה דכתיבה עיקר והא דפוסל בחתימה היינו משום מזוייף מתוכו עיין מ"ש שם באריכות וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דאדרבא למ"ד לפי שאין בקיאין לשמה קשה יותר. מיהו למסקנא דרבה אית ליה דרבא לק"מ דתני רישא בפ"נ לחוד פסול משום חששא דלקיימו ובסיפא נמי רבותא דבפנ"ח לחוד פסול משום חששא דלשמה אפילו לאחר שלמדו. ועוד יש ליישב דאף דכתיבה עיקר יותר מחתימה אפילו הכי הוי רבותא טפי כשלא אמר בפני נכתב מבפנ"ח דלענין לשמה הא קיי"ל סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי ולא מיפסל אלא משום חששא דמיעוטא דמיעוטא משא"כ לענין החתימה שייך לפסול יותר דעדות לכל מסור ושכיחי יותר דלא בקיאי לשמה מש"ה לא קשיא להו אלא למ"ד לפי שאין מצויין לקיימו כן נ"ל:

בא"ד ואור"י דאיצטריך כו' דחשיב טפי מכתב סופר ועד כו' עכ"ל. ואין להקשות א"כ דעדיף טפי תיקשי למאן דמכשיר לקמן בכתב סופר ועד אפי' לכתחילה בפ' המגרש דף פ"ז אלא די"ל דהתם איירי דוקא בספרא דמובהק אבל בסתם סופרים שמואל נמי מודה דפסול ואף דסוגיא דהתם אליבא דר"מ איירי ומשמע לכאורה דלמאי דקי"ל כר' אלעזר כשר אף לכתחילה מיהו כבר כתבתי לעיל דף ג' ע"ב בלשון התוספות דהאי חששא דספרא דאינו מובהק היינו שהסופר אפשר שכתבו להתלמד ומצאתו האשה והחתימה עליו עד א' וא"כ אפי לר"א נמי פסול היכא דליכא עידי מסירה לפנינו ומשום האי חששא גופא וכמו שאבאר בעזה"י במקומו וא"כ שפיר כתבו התוס' כאן דנהי דכתב סופר ועד פסול לכ"ע אפ"ה סד"א דהכא כיון ששנים חתומים וא' מהם נתקיים חשוב טפי מכתב סופר ועד קמ"ל דאפילו הכי פסול. אבל אי קשיא לי הא קשיא לי מה שכתבו התוס' דהכא עדיף טפי מכתב סופר ועד כיון דאיכא שני עדים חתומים ונתקיים כתב הסופר והעד א' ולענ"ד יש לתמוה טובא היאך נתקיים כתיבת הסופר ע"י שאומר השליח בפני נכתב דהא בעינן שני עדים לקיום שטרות כ"ש לקיים כתב הסופר ובשלמא הא דהימנינן לשליח כבי תרי לענין קיום החתימות כשאומר בפני נחתם היינו משום דמדאורייתא לא בעינן קיום כלל דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן כו' כדאמרינן בריש מכילתין משא"כ לענין כתב יד הסופר ליכא למאן דאמר דמדאורייתא לא בעינן קיום ואינו עולה על דעת שום אדם לומר דמדאורייתא יכול להוציא ע"י שמוצא איזה כתב בלי שום חתימה וא"כ מהיכי תיתי יהא השליח נאמן בזה וא"כ לא דמי כלל לכתב סופר ועד שהרי אין אנו מכירין כלל כתב הסופר אלא ע"י השליח משא"כ התם איירי שאנו מכירין כתב יד הסופר אלא שאין אנו יודעים אם הוא סופר מובהק שיודע ליזהר שלא לכתוב להתלמד כמ"ש התוס' לעיל דף ג' ע"ב ולפ"ז הדרא קושיית התוספות לדוכתא דבפני נחתם חציו אתיא במכ"ש דפסול דהא ליכא אלא עד א' שבזה נאמן השליח כשאמר בפנ"ח משום דכמי שנחקרה דמי ובמקום עיגון הימנוהו כבי תרי ואוקמוהו אדאורייתא משא"כ לענין הכתיבה לא מהימן כלל דשמא הוא בעצמו כתב כן או אחד מקרוביו או אותו העד בעצמו שחתום בו סוף סוף ליכא אלא עד א'. מיהו לענ"ד נראה דבלא"ה יש סברא גדולה להכשיר כשאומר בפני נחתם חציו כיון דאליבא דר"א קיימינן דהגט מיתכשר בע"מ לחוד אף בלא ע"ח כלל אלא דבריש מכילתין כתבתי דבגט ע"י שליח ודאי בעינן ע"ח שע"י כך אנו יודעים שהוא שלוחו של הבעל ומידו בא לו הגט משא"כ בלא ע"ח מהיכא נדע שהוא שלוחו של הבעל ומש"ה הצרכוהו נמי לומר בפני נחתם דמה"ט אמרינן מעיקרא מידק דייק שלא יבא הבעל ויערער לומר שהוא מזוייף וכמ"ש התוס' לעיל והוספתי שם לעיל ת"ל טעם לשבח מה יתן ומה יוסיף מה שאומר השליח בפ"נ ובפנ"ח כיון שעיקר החששא אינו אלא שמא הוא זייף הגט ולא בא לידו מיד הבעל ע"ש מילתא בטעמא נקטינן מיהא דלפ"ז כיון שאומר השליח שבפניו חתם עד א' והוא נאמן בזה דמידק דייק ומהימן כבי תרי א"כ הרי ידענו בבירור שמיד הבעל בא לו ומסתמא הבעל מסרו לידו כדין שהבעל אינו חשוד לקלקלה כדאיתא בירושלמי הובא בכל הפוסקים וכבר כתבתי בזה כמה פעמים דכל היכא דידעינן בבירור שיצא הגט מיד הבעל תו ליכא למיחש למידי שאם יבא הבעל ויערער ויאמר שהעד השני הוא מזוייף הרי השליח מצטרף בהדי העד הראשון שהרי העד הראשון אמרינן דכמי שנחקרה עדותו בב"ד והשליח מעיד ג"כ בע"פ על גוף הגט שנמסר לידו מיד הבעל ואפי' בדיני ממונות קי"ל דעד א' בכתב וע"א בע"פ מהני מזה הטעם שכתבתי דלא גרע מעידי מסירה כמ"ש התוספות בפ' גט פשוט בהא דע"א בכתב דהיינו דהעד החתום חשוב כעד מסירה ע"ש. אלא דקצת פוסקים כתבו דלא גבינן ביה ממשעבדי משום דלית ליה קלא אבל שטר גמור מיהא הוי וא"כ ה"נ יש להכשיר לפ"ז ואשמעינן במתניתין בלא זו אף זו דאפ"ה פסול והיינו כדמסקינן בשמעתין במימרא דרב אשי דאפי' אמר אני הוא עד שני אפ"ה פסול משום או כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים וה"ה דכל שכן אי מעיד בע"פ דשייך האי טעמא גופא ודוק היטב שנ"ל נכון וכבר אפשר ליישב כוונת התוספות על זה הדרך שכתבתי ועיין בחשן משפט סימן נ"א ויבן על נכון:

גמרא בפ"נ חציו כו' הי חציו ומסקינן חציו אחרון. וכתבו התוס' בזה בדף ג' דאף למ"ד משום שאין מצויין לקיימו דלדידיה לא הצריכו לומר בפ"נ אלא משום אחלופי אפ"ה יש לחלק בין חציו הראשון לחציו האחרון דכיון שעיקר הגט בחציו הראשון מינכר' מילתא ולא אתי לאחלופי משא"כ בחציו האחרון עדיין חיישינן לאחלופי ולענ"ד הוא דוחק גדול ונראה שאין צורך בזה אלא כיון דעיקר התקנה היה שצ"ל בפ"נ ממילא הצריכו להשליח שיהא דוקא בשעת הכתיבה כדי שיוכל לומר בפ"נ וא"כ אם לא היה בתחלת כתיבת הגט שהוא העיקר ממילא לא נעשה עיקר הגט כתיקון חכמים משא"כ בחציו האחרון שהוא טופס הגט לא איכפת לן ועוד דמתחלה לא היה התקנה אלא שיהא בשעת התחלתו ותדע דהכי הוא דודאי אי לאו שהצריכו חכמים לומר בפ"נ לא הוי מיפסל הגט לא משום חששא דאין בקיאין לשמה דהא רוב בקיאים הם וכל שכן לאחר שלמדו וכן משום חששת מזוייף לא הוי מיפסל בדליכא עירעור דהא בא"י כשר אף בלא קיום בדליכא עירעור אלא כיון שכבר תיקנו לכתחילה לחוש להני חששי במדינת הים והצריכו לומר בפ"נ ובפנ"ח החמירו אף בדיעבד כיון שלא נעשה כתיקון חכמים אלמא דעיקר טעמא משום הכי הוא וכ"ש דא"ש טפי לשיטת רש"י ז"ל שכתבתי בריש מכילתין דרבא נמי מודה דכיון שכבר תיקנו לומר בפ"נ משום אחלופי ממילא שיילינן ליה אם נכתב לשמה כיון דבע"כ צריך שיהא בשעת הכתיבה וא"כ עיקר מילתא תלוי בחציו הראשון דשייך ביה ענין דלשמה כדמסיק ואין להקשות א"כ היאך כתב רש"י ז"ל בשמעתין דלרבא מהני ידעתי ותיפוק ליה דבעינן שיכול לשאלו לענין לשמה אלא דבזה יש לומר דרבא סובר כיון דקי"ל כר"א דע"מ כרתי לא שייך לפסול כלל בענין החתימה משום חששא דלשמה דנהי היכא שוודאי לא חתם לשמה אפשר דרבא נמי מודה דהוי כמזוייף מתוכו מ"מ כיון דרוב בקיאין הם לא שייך להחמיר בדיעבד אלא לענין הכתיבה שיהיה בפניו שיכול לשאלו ולא לענין החתימה אבל לענין גוף הקיום מחמיר בחתימה טפי מבכתיבה ודו"ק:

תוספות בד"ה או כולו בקיום הגט לפי מאי דבעי למימר כו' איכא למימר דהכי איירי כו' עכ"ל. פירוש דקשיא להו למאי דבעי למימר לעיל דר' חסדא סובר טעמא דלשמה א"כ תיקשי ליה למה הוצרך כאן לפרש הטעם דאו כולו בקיום הגט ותיפוק ליה דבלא"ה פשיטא דפסול משום חששא שמא העד השני לא חתם לשמה וע"ז תירצו דלפי אותו סברא היה אפשר לומר דר"ח אשמעינן דאפי' העידו השנים שנעשה לשמה אפ"ה פסיל משום טעמא דאו כולו בקיום הגט וקשיא לי מי הכריחם לדחוק בזה דהא בלא"ה א"ש דאף למאי דסובר רב חסדא טעמא דלשמה כרבה אפ"ה רבה גופא סובר דאם לא אמר בפ"נ ובפנ"ח מהני קיום חותמיו לענין שלא תצא כשניסת וכדאמרינן להדיא דף ה' מברייתא דכיון דלאחר שלמדו הוא לא מחמרינן בדיעבד לפסול כשניסת משא"כ משום טעמא דאו כולו בקיום הגט לפ"ז לא מיקרי קיום כלל ופסול אפי' כשניסת לרב חסדא וצ"ע ויש לפרש עוד בכמה דרכים ואין להאריך. מיהו מצינו לפרש כוונת התוספות דקשיא להו לישנא דרב חסדא דאמר או כולו בקיום הגט משמע דאי הוי כולו בקיום הגט כגון שנתקיים בחותמיו לגמרי כשר וא"כ היאך בעי למימר לעיל דר"ח אית ליה טעמא דלשמה דלפ"ז כולו בקיום הגט לא משכחת לה דהא בעינן שיעידו שהיה לשמה ע"ז כתבו התוספות דזימנין דמשכחת דכשר בכולו בקיום הגט כגון שאמרו שנעשה לשמה וכן הוא בחידושי הרשב"א ז"ל לעיל בפ"ק ע"ש:

גמ' אמר ר"ח ואפילו שנים מעידים על ח"י שני פסול כו' או כולו בקיום כו' או כולו בתקנת חכמים כו'. והוא תמוה כקושית רבא מאי עלה על דעתו לומר דתרי גרע מחד ומה שתירצו תוס' דלא דייק כו' הוא דחוק גם שכתבו דרבא פליג דמ"מ דייק שפיר ותמוה דמאי פריך מי איכא מידי דאלו אמר חד כו' הא גם ר"ח סובר דהב' נאמנים כו' והוא דפליג וסובר דדייק כו' דלא כר"ח:

ונראה לישב דהנה בשיטה מקובצת כתובות הקשה איך מהני בקיום שטרות שאינם אומרים שראו שחתמו רק שמכירין החתימות הא אין יכול להזימם דלא שייך הזמה שאין כאן חקירות ולא שום דבר כו' ותירץ דבממון לא בעינן עדות שיכול להזימו כו' ע"ש ולכאורה קשה בגט דמהני קיום דידענו קשה ג"כ כנ"ל הא הוי עדות שאאי"ל וע"כ ג"כ כנ"ל כמו דקי"ל אין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה משום דאף דלענין איסור בעינן דו"ח דהוי כדיני נפשות מ"מ כיון דאיכא כתובה למשקל ופועל עדותם לענין ממון ג"כ לא בעינן דו"ח דכדיני ממונות דמיא כו' ע"ש סוף יבמות דקי"ל כר"ע דאין בודקין כו' ולכך מהני גם בגט קיום דידעינן כו' כנ"ל והנה הב"ש ס' קמ"ב ס"ק ב' כתב דכשהשליח אומר בפ"נ כו' גובה הכתובה על ידו אף דלכאורה לא מהני לענין ממון שאינו אלא עד אחד ואינו נאמן רק לענין איסור מ"מ כיון דתנאי כתובה הוא לכשתנשאי לאחר תטלי כו' וכיון דאף אי אינו נאמן לענין כתיבה נאמן עכ"פ לענין איסור ומותרת להנשא לכן ממילא מגיע לה גם הכתובה מחמת תנאי כתובה כנ"ל לכשתנשאי כו' ע"ש:

ולפ"ז לכאורה הכא שהשליח אומר בפני נחתם חצי ומעיד על חתימת עד אחד וב' עדים אחרים מעידים על הב' ידענו כו' א"כ לא מהני עדותם דהוי עדות שא"א יכול להזימם כקושית השיטה הנ"ל דלענין איסור הוי דיני נפשות ובעינן דרישה וחקירה כדאמר התם וא"ל כנ"ל כיון דאיכא כתובה למישקל שפועל עדותם שתקח הכתובה כו' דז"א דאף ע"י עדותם אינו מגיע לה הכתובה שעדיין אינו מקוים חתימת הב' ואף שהשליח מעיד עליו מ"מ אינו נאמן לענין כתובה שהיא ממון ואין עד א' נאמן וא"ל כמ"ש הב"ש דנוטלת הכתובה מחמת לכשתנשאי כו' כיון דאף אי אינו נאמן על הכתיבה נאמן לענין איסור שתנשא כו' דז"א דאי אינו נאמן לענין כתובה ממילא אסורה להנשא ג"כ מחמת חתימת הב' שאין השליח מעיד עליו רק העדים דלא מהני עדותם להנשא דהוי דיני נפשות ובעינן עדות שיכול להזימו דליכא כתובה למשקל ע"י עדותם כיון שאין השליח נאמן על הב' לענין הכתיבה שהוא ממון וא"כ אי אין השליח נאמן לענין כתובה אסורה להנשא ג"כ וא"כ לא שייך לכשתנשאי לאחר כו' דכיון דלא מהני לענין כתובה ממילא גם להנשא אסורה כנ"ל ושפיר לא מהימן השליח לכתובה וממילא אסורה להנשא דהוי עדות שאאי"ל דליכא כתובה למשקל כו' כנ"ל וממילא לא מהני כלל הקיום הנ"ל שהשליח מעיד על חתימת א' ועדים אומרים ידענו על הב' ואמאי אמר רבא דמהני:

אך למאי שנסתפק הריב"ש בע"א היכא דמהימן אי שייך ביה דין הזמה ואי בעינן עדות שאתה יכול להזימו או לא ע"ש. ובתוס' ריש ב"מ משמע דהיכא דמועיל עדותו שייך שפיר דין הזמה ע"ש. וא"כ גם גבי ידעתי בחד קשה ג"כ כנ"ל כשאומר על ב' החתימות ידעתי ונאמן כבי תרי והוי ג"כ עדות שאאי"ל וא"ל כנ"ל כיון דאיכא כתובה למשקל כו' ז"א דלענין כתובה אינו נאמן רק מחמת תנאי כתובה לכשתנשאי וכיון שאינו נאמן לענין כתובה אסורה להנשא ג"כ כנ"ל דליכא כתובה למשקל והוי עדות שאאי"ל כנ"ל וממילא אינו נאמן כלל דלענין איסור בעינן דו"ח. וע"כ צ"ל דכיון דהימנוהו רבנן לחד משום עגונה כו' ממילא הימנוהו אף שהוא אינו יכול להזימו ג"כ דכמו דגם פסול לעדות נאמן לענין בפני נכתב דהימנוהו ועשאאי"ל הוא פסול כשאר פסולין ונאמן ג"כ לענין בפ"נ כיון דהימנוהו רבנן כנ"ל:

ולפ"ז מיושב דברי הש"ס דר"ח אמר דאפילו שנים אחרים מעידים על חתימת הב' לא מהני או כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים דאם הי' כולו בקיום הגט שהיו ב' מעידים על ב' העדים הי' שפיר מהני אף שאומרים ידענו דלא בעינן יכול להזימו משום דאיכא כתובה למשקל כו' כיון שהם ב' ופועלים שפיר לענין כתובה משא"כ הכא דהוא חצי בעדים וחצי בתקנה ולא מהני התקנה לענין כתובה שהוא אחד רק מחמתלכשתנשאי כו' וממילא אסורה להנשא דהוי עדות שאאי"ל כנ"ל. וגם אם הי' כולו בתקנת חכמים הי' מהני דלא בעינן יכול להזימו כיון דהימנוהו לכל הפסולין כנ"ל אבל הכא על אותו החתימה שאין השליח מעיד רק העדים על זה לא תקנו ובעינן שפיר עדים כשרים וממילא לא מהני דאי אתה יכול להזימם שאומרים ידענו ולא שייך כתובה למשקל כו' כיון שאינו כולו בקיום הגט ואינה נוטלת הכתובה מחמת הב' שאינו רק בתקנת חכמים שהוא אחד ולא שייך לכשתנשאי כנ"ל ולכך לא מהני בכה"ג ואמר ר"ח שפיר או כולו כו' ורבא פליג דכיון דמי איכא מידי כו' דכיון דחד הוי מהימן אף שאינו יכול להזימו וע"כ משום עגונא לא בעינא כלל יכול להזימו וממילא בב' עדים לא גרע לענין זה ומהני אף שאינו י"ל דלענין זה לא עדיף מתרי כנ"ל ומהני ג"כ וא"ש:

או י"ל למאי שתירץ עוד שם השיטה על קושיא הנ"ל דכל הקיומים דידעין הוי עשאאי"ל ותירץ עוד דבקיום שטרות דרבנן לא בעינן יכול להזימו ע"ש וקצת משמע כן גבי עד נעשה דיין בדרבנן ע"ש. וא"כ לא קשה כנ"ל. אך למ"ש הרמב"ם ז"ל דבלא אמר בפני נכתב בעינן קיום מדאורייתא ואם ניסת תצא וכתב הה"מ הטעם דמוקמינן אחזקת אשת איש כו' ע"ש וצ"ל הטעם דאמר לעיל דהימנוהו לחד משום קיום דרבנן כו' הוא משום שאומר בפ"נ ושייך מידק דייק כו' אבל באינו אומר הוא דאורייתא ע"ש. והפוסקים דחו דבריו מש"ס דלעיל דאמר הימנוהו בדרבנן כו'. וא"כ י"ל דאמר ר"ח שפיר או כולו בקיום כו' דעל הא' שאין השליח אומר בפ"נ בעינן קיום מדאורייתא וממילא לא מהני דאינו י"ל ולא שייך כתובה למשקל כנ"ל ורבא דחי כיון דחד מהימן וע"כ שהוא דרבנן דלא בעינן יכול להזימו כנ"ל וא"ש:

עוד יש לישב דהנה קשה בכל הקיומים דמהני אם ב' עדים מעידים על חתימת א' וב' אחרים מעידים על חתימת הב' ע"ש. וקשה דהא הוי חצי דבר כיון שאין כת א' פועל בלא כת האחרת כמ"ש הרי"ף גבי חזקת ג' שנים דדוקא היכא שפועלים דבר מה לענין פירות או כה"ג ע"ש. ואח"כ ראיתי בס' פ"י כתובות פ"ב שהקשה כן ותירץ דכיון דעד אחד בשטר זוקק לשבועה בפרט היכא שלא מצאו לקיים רק חתימת א' ודאי זוקק לשבועה א"כ פועל שפיר כת הא' בלא חברתה לענין שבועה וכיון שפועל דבר מה ממילא לא הוי חצי דבר ע"ש. ולפ"ז קשה בקיום הגט דאמר הכא ר"ח או כולו בקיום הגט כו' הא אף אם הי' כולו בקיום הגט והיינו שהיו שנים אחרים מעידים על חתימת הא' מה שאומר השליח עכשיו ג"כ לא מהני דגבי גט שפיר הוי חצי דבר כנ"ל דאין כת הא' פועל בלא האחרת שום דבר דלא שייך שבועה בגט וממילא הוי חצי דבר ולא מהני כלל אף אם הי' ב' עדים מעידים מה שאומר השליח עכשיו כיון שהי' כת אחרת כמו השליח שאינו אותו כת עצמו ולמה ליה טעמא דתקנת חכמים דאף אם הי' כולו בקיום כו' לא מהני כנ"ל:

אך י"ל למאי שהקשה הפ"י אמאי לא מהני כיון שאומר בפני נכתב כולו ונחתם חציו הוי ככתב סופר ועד כמ"ש תוס' ומהני בדיעבד ואמאי פסול ותירץ דכיון דמן הדין אין א' נאמן רק משום דקיום שטרות דרבנן וא"כ לענין קיום כתב הסופר שהוא דאורייתא אין השליח נאמן כו' ע"ש וא"כ ממילא א"ש דאם היו ב' עדים מעידים מה שאומר השליח עכשיו היינו בפנינו נכתב כולו ונחתם חציו או שמכירים כתב סופר ועד והכת ב' היו מעידים על חתימת הב' שפיר הי' מהני דהכת א' פועל שפיר שכשר בדיעבד דכיון דיש קיום של ב' עדים מהני שפיר מטעם כתב סופר ועד כנ"ל וכיון שכת א' פועל דבר מה ממילא לא הוי חצי דבר ומותרת עכשיו להנשא לכתחלה וא"כ א"ש דאמר ר"ח או כולו בקיום הגט כו' דאם הי' בקיום הגט שהיו עדים מעידים מה שאומר השליח עכשיו הי' שפיר מהני:

וממילא מיושב דסבר ר"ח דלא מהני עכשיו שהשליח מעיד על חציו והעדים על חציו כו' דאו כולו בקיום הגט הי' שפיר מהני דלא הי' חצי דבר כנ"ל דפועלים מטעם כתב סופר ועד כו' דהי' מהני אף לענין דאורייתא ואו כולו בתקנת חכמים ג"כ מהני דג"כ לא הוי חצי דבר כיון שהוא עצמו מעיד כו'. אבל עכשיו שהחצי בתקנה כו' שהשליח מעיד וממילא לענין כתב סופר אינו נאמן דבעי קיום מדאורייתא ולא מהני בתקנה כו' א"כ אינו פועל כלום בלא העדים והחצי הב' ג"כ אינו פועל בלא השליח וממילא לא מהני מטעם חצי דבר כנ"ל וא"ש דאו כולו בקיום כו' או כולו כנ"ל. ורבא פריך שפיר מי איכא מידי דחד כו' למאי שפסק הרמב"ם ז"ל בלא אמר בפ"נ דתצא ובטל מדאורייתא דהכא בעי קיום מדאורייתא משום חזקת אשת איש כמ"ש הה"מ ע"ש. והקשו הא אמר לעיל דלכך נאמן משום קיום דרבנן ותירצו דלמסקנא דאמרינן מידק דייק ונא אתי כו' מתני אף מדאורייתא כיון שנותנו בפני ב' כו' א"כ לכאורה נאמן גם על כתב הסופר אף שבעי קיום מדאורייתא וקשה קושית הפ"י הנ"ל וע"כ צ"ל כמו שתירצו המפרשי' דכיון דצריך בפני נכתב לענין הקיום שיהי' כתב סופר וליכא היכר א"כ שייך אתי לאחלופי בקיום שטרות כו' דכל ההיכר הוא מה שאומר בפ"נ וכיון שצריך לקיום ליכא היכר כו' ע"ש. והנה המפ' דהא דהוי חצי דבר בב' כתי עדים הוא דוקא כשעכשיו יוצא העדות מבין ב' הכתות והוי חצי דבר אבל כשעכשיו העדות הוא מכת א' לא הוי חצי דבר ע"ש. וא"כ ממילא הכא דבאמת מהני אמירת השליח בפני נכתב כולו ונחתם חציו דהוי קיום כנ"ל רק מחמת דאתי לאחלופי כו' וא"כ עכשיו שיש עוד כת א' על חתימת הב' א"כ לא שייך אתי לאחלופי בקיום שטרות דבשאר שטרות לא הוי כלל חצי דבר דפועל לענין שבועה כנ"ל ולא יטעו דסגי בחד דא"כ לא צריך כלל העדים על חתימת הב' דכבר סגי במה שאומר השליח משום כתב סופר ועד כו' א"כ על ידי כת הב' הוא רק שמסלק החשש דאחלופי וממילא נאמן השליח משום כתב סופר כו' וא"כ העדות הוא ע"י השליח כו' ושפיר לא הוי חצי דבר כו' ופריך שפיר מי איכא מידי דכיון דחד הוי מהימן ואף שהוא דאורייתא כרמב"ם הנ"ל הי' נאמן משום מידק דייק כו' א"כ ממילא מהני גם עכשיו בתרי דלא הוי חצי דבר משום כתב סופר כו' וא"ש:

עוד י"ל במ"ש התוס' דטעם ר"ח הוא דלא דייק כשאין כל העדות מתקיים על פיו כיון שאינו מעיד רק על חצי הקיום כו' ע"ש. ותמוה דמאי פריך רבא מי איכא מידי הא סברתו הוא כנ"ל. וי"ל כיון דלכאו' מהני אמירת השליח לבד משום כתב סופר ועד רק דשייך איחלופי כו' כיון שצריך בפ"נ לקיום כו' כנ"ל וא"כ עכשיו שיש ב' עדים על חתימת הב' ולא שייך איחלופי שיטעו דמהני עד אחד בקיום דעלמא דא"כ לא צריך כלל העדים על הב' דכבר מהני השליח לבד משום כתב סופר ועד כו' כיון דיסברו דמהני גם בעלמא ולא שייך איחלופי כו' א"כ כיון שיש עוד ב' עדים על הב' לא שייך איחלופי וממילא נאמן השליח מטעם כתב סופר ועד וממילא כל העדות הקיום הוא ע"פ השליח ושפיר דייק כיון שכל הקיום הוא על פיו רק העדים הוא משום איחלופי כו' ושפיר דייק ומהני כנ"ל. רק ר"ח סובר דבדאורייתא לא מהימן וממילא על כתב סופר אין השליח נאמן כמ"שהפ"י ואינו נאמן רק עם העדים וממילא לא מהני משום דלא דייק שאין כל העדות על פיו כו' כנ"ל כיון שעל גוף העדות אינו נאמן לבד בלא העדים אף בלא אחלופי כו' כנ"ל. ופריך רבא מי איכא מידי דכיון דחד הי' נאמן ואף שהוא דאורייתא כדברי הרמב"ם מהני כו' וע"כ הא דאינו נאמן משום כתב סופר ועד הוא משום איחלופי כו' ועכשיו שיש ב' עדים שפיר נאמן הוא לבד לכל העדות על פיו ושפיר דייק כנ"ל:

שם גמ' אלא אמר רבא אפי' הוא ואחר כו' ופירש"י דלרבא אף ידעתי מהני בחד ותמוה כקושית תוס' איך ס"ד לפסול כשאחר עמו משום נכי. ריבעא כו' הא בלא האחר הי' נאמן לבדו ולמה יגרע כו' ע"ש. וי"ל בפשיטות למ"ש תוס' לעיל הטעם דבפני מהני משום דדייק טפי שיתברר שקרו שאומר שראה והוא לא ראה אבל ידעתי לא יהי' שקרן כל כך וכתבו המפ' דלרש"י ז"ל נאמן גם ידעתי דג"כ יתברר שקרו כשיודע שאין זה חתימתו שיבאו עדים או שאר גווני כו' ע"ש. ותוספ' כתובות גבי ערעור דפגם משפחה גילוי מלתא כו' כתבו דא"ל שיתברר הדבר דכיון דשנים מעידים לא יתברר הדבר לעולם דתרי כמאה ואף אם הרבה יעידו בהיפך אעפ"כ לא יתברר כו' ע"ש א"כ י"ל הכא בהיפך דשפיר גרע כשמעיד עוד אחר עמו ידעתי דכל הטעם דנאמן ידעתי הוא משום שירא שיתברר שקרו וכיון שב' מעידים ממילא לא יתברר דאף שיעידו עדים בהיפך מ"מ תרי כמאה ואף אם יראו העדים עצמם חתימתם מ"מ חיישינן ששינו בכוונה ותרי כמאה כמ"ש המפ' ע"ש א"כ כשעוד אחר עמו אינו נאמן מטעם שליח דדייק כנ"ל. רק דיהי' נאמנים מטעם עדים וממילא הוי נכי ריבעא אפומא דחד דעל חתימת הא' שמעיד לבדו נאמן בעצמו ועל הב' שמעיד גם האחר עמו אינו נאמן בעצמו דלא שייך יתברר כנ"ל ואינו נאמן רק עם האחר והוי נכי ריבעא כו' כנ"ל:

שם תוס' ד"ה מי איכא מידי כו' ודחו פירש"י ולכך נראה דידעתי לא מהני בחד כו' והשתא א"ש דבעי רבא לפסול כו' ור"א פריך מי איכא כו' וכי איכא אחר ג"כ אין לפוסלו דלא גרע מבפני כו' ע"ש. והוא תמוה כמו שהקשו המפ' מאי ענין זה לבפני הא מ"מ הוי נכי ריבעא כשאינו אומר בפני כו'. ונראה דהנה המהרי"ן לב הקשה למאי שפירש"י ז"ל דלכך אמר אתי לאיחלופי בקיום דעלמא נכי ריבעא כו' ולא אמר דהוא באמת נכי ריבעא משום דהכא אף בלא האחר הוי מתכשר אפומיה דידעתי מהני ולכך אמר רק משום גזירה דשאר שטרות כו' ע"ש וא"כ לדברי תוס' דידעתי לא מהני רק מטעם עדות עם האחר א"כ הוי באמת הכא נכי ריבעא דעל הא' שאומר בפני נאמן לבדו ועל הב' נאמן עם האחר כו' דידעתי אינו מועיל ואמאי אמר משום אתי לאיחלופי' כו' ע"ש:

ונראה דלא קשה מידי דהטעם דנכי ריבעא התם במת א' מהם ואומר זה כתב ידי ועל הב' אינו נאמן רק עם האחר לא מהני ע"ש והוא משום דכיון דמה שאומר זה כתב ידי מעיד על מנה שבשטר והתורה אמרה ע"פ שנים כו' והיינו שעד א' אינו נאמן רק שמצטרף עם עוד אחר הם ב' עדים וזה מיקרי חצי על פי כל אחד ואין א' נאמן יותר מלהיות עד אחד ואינו יכול להיות נאמן כב' ולכך כשאומר זה כתב ידי ומעיד על כל המנה שבשטר רק שאין נאמן רק כעד אחד ואיך יהיה נאמן גם על הב' זה כתב ידו להעיד על מנה זו עצמו ג"כ שהשני מעיד עליו שהוא אומר שזה כתב יד השני שמעיד עליו ג"כ א"כ איך יוסיף עדות זה להיות נאמן יותר מעד אחד ולכך אינו נאמן דהא תלתא ריבעא אפומא דחד שיהיה נאמן יותר מעד אחד שמעיד על כל המנה כו' שיהיה נאמן כעד אחד וחצי על המנה וזה שפיר לא מהני כנ"ל אבל הכא שהעדות על ב' דברים נפרדים דהכא אינו מעיד על גוף המעשה רק על הא' אומר בפני ונאמן על זה כב' משום דדייק כו' ואלו היה אומר גם על הב' בפני הי' ג"כ נאמן כב' רק שאינו אומר אלא ידעתי ולענין זה אינו נאמן רק כעד א' ולמה יגרע מלהצטרף עם אחר משאר עד דעלמא שעל זה העדות שבפניו נחתם הב' באמת אין נאמן רק כעד אחד ואיך נאמר שהוא ג' ריבעא מחמת שכבר נאמן על הא' בפני להיות כעד אחד דהא אם היה אומר בפני גם על הב' ג"כ היה נאמן באמת כשנים ובודאי לא הוי כלל נכי ריבעא כו' ולק"מ:

ומיושב בזה גם לעיל בהא דכותי חבר דאמר אי לאו דכותי חבר לא מחתם מקמיה וכתבו תוס' דאף דכוליה אפומיה דחד הימנוהו בדרבנן וקשה ג"כ נהי דהימנוהו לענין זה מ"מ הוי נכי ריבעא כו' ולמ"ש מיושב ע"ש. ומיושב שפיר דלכך אמר רק אתי לאיחלופי בעלמא כו' אבל הכא לא הוי כנ"ל. ומיושב שכתבו תוס' דפריך ר"א שפיר מי איכא מידי כו' דכיון דאלו מסיק לכולא דיבורא בפני היה נאמן ממילא לא גרע עכשיו דלא הוי נכי ריבעא כיון שאלו היה אומר בפני גם על זה ג"כ היה נאמן ורק מחמת שאומר ידעתי וממילא מצטרף עם אחר ולא אתי לאיחלופי דאין זה ענין לנכי ריבעא כו' ופריך שפיר כו' וא"ש.

עוד י"ל בפשיטות דכיון דהא דנאמן בפני הוא רק משום חזקה דמידק דייק כו' כמ"ש הרמב"ם ע"ש ואם עד א' מעיד על חתימת א' והב' על הב' וא' מצטרף על שניהם מהני ולא הוי נכי ריבעא כו' ע"ש א"כ מאי חילוק יש כשאינו נאמן לבדו רק עם החזקה דמידק דייק ובאמת הוא עצמו אינו נאמן רק על חצי כעד א' רק שחזקה הוא עמו על הא' שאומר בפני ועל חתימת הב' יש עד א' עמו ולא הוי נכי ריבעא כנ"ל ופריך ר"א שפיר כיון דאלו מסיק לכולא דיבורי' היה נאמן מחמת מידק דייק א"כ גם עכשיו לא הוי נכי ריבעא כנ"ל וא"ש:

עוד י"ל דברי תוס' הנ"ל וגם י"ל מה שהקשו למה אמר רבא אתי לאיחלופי בשטרות דעלמא ולמה לא בקיום גט עצמו ע"ש. ונראה דלכאורה לא שייך כלל בגט נכי ריבעא כו' למאי דאמר התם דלרבי דעל כתב ידם מעידין לא הוי נכי ריבעא כיון שצריך גם על חתימתו עדות הב' ע"ש. והנה קי"ל דהמגרש בלא עדים לא מהני ואף אם המעשה אמת לא מהני אם לא היה עדים בדבר או אף בעד א' לא מהני כו' וא"כ כשמעידים העדים שנתגרשה גם זה הוא מעיקר העדות שגרשה בפני עדים שהיה עדים בדבר דאל"ה לא מהני וא"כ כשמעיד בגט על כתב ידו ומעיד על גוף הגט מ"מ גם עדותו לא נגמר בלא הב' שבלא עדות הב' לא מהני גם שעדותו אמת דמגרש בלא עדים לא מהני. דבשלמא בכל מקום בשטרות כשמעיד הא' על מנה שבשטר א"כ לעדותו החצי אינו צריך עוד דאם נאמין לעדותו כבר נגמר אבל בגט שאף לעדותו כעד א' ג"כ צריך עדות הב' דאל"ה לא מהני אף אם עדותו אמת. אך ז"א דבכל מקום בגט בכה"ג כיון שהוא מעיד על כתב ידו והיינו על גוף הגט ומעיד שנתגרשה בפני עדים שגם האחר היה שם א"כ ממילא כבר עדותו החצי נגמר שאם נאמין לו שנתגרשה בפני ב' מהני רק שאין נאמן כ"א כעד א' ולכך הוי שפיר נכי ריבעא גם בגט כמו בכל קיום שטרות דעלמא כנ"ל אבל הכא אף אם נחשוב מה שאומר בפני נחתם על החצי שמעיד על הגט ג"כ לא הוינכי ריבעא כו' כיון דאף אם אמת שזה חתימת הא' ג"כ עדיין לא מהני כלום שאין חתום בגט רק א' ולא מהני אף כעד א' דמגרש בלא עדים כנ"ל וא"כ צריך על עדותו ג"כ לעדותו הב' שמעיד על השני שהוא חתימתו וי"ל דכה"ג לא הוי כלל נכי ריבעא כו' כמו לרבי שעל כתב ידם מעידין כו' כנ"ל. ומיושב דלא אמר אתי לאחלופי בקיום גט דלא דמי דהתם מעיד שגרשה בפני ב' משא"כ הכא רק דבקיום דעלמא בשטרות ג"כ אינו מעיד רק על המעשה והתם גם כה"ג הוי נכי ריבעא דלא צריך עדים ולכך אמר בשטרות דעלמא כו':

אמנם לכאורה קשה אמאי לא מהני כשאומר בפני נחתם חציו או שמקיימים בגט חתימת הא' לא מהני הא הר"ן ז"ל כתב גבי ג' החתומים על השטר להנפק ולא קיימו רק ב' מהג' מהני והקשה הר"ן ז"ל ניחוש שמא חתימת הג' מזויף וממילא לא מהני גם אלו הב' דאין קבלת עדות פחות מג' ומאי מהני קיום הב' ותירץ דכיון דקיום שטרות דרבנן לא חיישינן רק היכא שיש לחוש שהוא מזויף וממילא הוא שקר לגמרי אז בעי קיום כו' אבל בג' החתומים כו' דניחוש שחתימת הג' מזויף ואף הב' אם הוא אמת לא מהני לענין זה לא חיישינן כיון שהוא אמת בודאי אלו הב' רק דאם הג' מזויף לא מהני אלו הב' אף שהוא אמת וזה לא אמרינן כיון דקיום דרבנן ואמרינן שאף הג' אינו מזויף ולא בעי קיום כו' ע"ש והנה באמת עד אחד נאמן באיסורין וגם בגט הי' ראוי להיות נאמן בחתום א' רק משום אין דבר שבערוה פחות מב' והטעם משום שאף שנאמן מ"מ אף אי אמת לא מהני שאינו נגמר בעד אחד כו' וא"כ כיון שחתומים ב' רק שאינו מקוים אלא חתימת א' וא"כ אף אם הב' מזויף אעפ"כ המעשה אמת דעד א' נאמן באיסורין רק אף שהוא אמת לא מהני א"כ לענין זה לא חיישינן בקיום שטרות דרבנן דניחוש שהב' מזויף ובטל הא' אף שהוא אמת ואמרינן שגם הב' אינו מזויף והי' שפיר מגרש בעדים כו' וכמ"ש הר"ן ז"ל שם כנ"ל ואמאי לא מהני באינו מקוים רק הא' כנ"ל:

דין אם השליח אמר בפנ"כ ולא אמר בפ"נ. או בפנ"ח ולא אמר בפני נכתב. בפנ"כ חציו האחרון ובפנ"ח כולו או שאמר בפנ"כ כולו ונחתם חציו פסול ואפילו אם הוא בעצמו העד השני, אבל אם הוא ואחד מעידים על החתימות העד השני שלא חתם בפניו כשר. וכ"ש אם ב' אחרים מעידים עליו:

המביא גט ממדינת הים ואמר בפנ"כ אבל לא בפנ"ח. בפנ"ח אבל לא בפנ"כ. בפנ"כ חציו בפנ"ח כולו בפנ"כ כולו בפנ"ח חציו פסול:

ומסיק הי חציו אילימא חציו ראשון והאמר ר"א אפילו לא נכתב בו אלא שיטה אחת לשמה שוב אינו צריך. אלא אמר רב אשי חציו האחרון ורש"י פי' דלא שיטה ראשונה ממש אלא שיטה ראשונה שיש בהם שם האיש ושם האשה והזמן. ולישנא לא משמע הכי. ועוד לא גרע מקן קולמסות וקו מגילתא דמהני ואפילו שיטה ראשונה לחומרא בעלמא הוא דנהיגי כך כאשר כתבתי בפ"ק סימן ח'. ומסיק הא דאמר בפנ"ח חציו פסול אמר רב אשי אפילו אומר אני הוא עד השני פסול. מאי טעמא או כולו בקיום הגו או כולו כתקנת חכמים אבל אם העידו שנים על חתימות יד עד השני. או אפילו הוא ואחר מקיימים חתימת ידי עד השני כשר דליכא מידי דאי אמר חד בפנ"כ ובפנ"ח דלהוי כשר וכי מקיימי תרי דהוה פסול. דליכא מידי דאי אסיק איהו לכולה מילתא ואמר בפנ"ח כשר וכי איכא חד בהדי' דמסייע לקיומא דלהוי פסול. והאי סוגיא דבעי אילפא כו' אפרשנו אי"ה בפרק כל הבשר גבי הלכות נטילת ידים:

כבינתי. נושק''א בלע''ז: והיא בי''ב מנה. כך היתה שוה: תקברם אמם. קללה היא כלומר לא יעלו על לב ולא יזכרו בבית המדרש לראיה לפי שרשעים היו שהיו מקיימין קוצים בכרם ולר''א כלאים נינהו ולא נלמד מהן ראיה לפי שלא דקדקנו בהן איך היתה אותה צואה שמתוך שהיו רשעים לא הוזכרו בבהמ''ד: תנא קמא כר''א. דאמר שכיב מרע ובריא שוים הלכך הולך דידיה לאו כזכי דמי: ויש אומרים כרבנן. דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי ואפי' לא מת משלח נמי יתנו ליורשי מקבל כל זמן שלא חזר משלח מדבריו: כר''א. מדתלו טעמא במיתה הא אם לא מת יחזרו לו: מספקא להו. אי כר''א אי כרבנן והיכא דמית נמי מספקא להו אי מצוה לקיים דברי המת או לא: תני. במילתיה דר''ש יחזרו למשלח ולא תתני ליורשי משלח דבלא מת עסקינן:

הדרן עלך המביא קמא

המביא בפני נחתם חציו. אחד . מן העדים: א' אומר בפני נכתב ואחד אומר כו' פסול. אי כשהגט יוצא מתחת ידי האחד שהוא מביאו ואין חבירו שליח בהבאתו משום הכי פסול דלשליח אצרכוה רבנן למימרינהו לתרוייהו ולמאן דמוקי לה נמי בגמ' בששניהם שלוחים אפ''ה פסול כיון דחד הוא דאיכא אחתימה ואיהו לא מסהיד אכתיבה אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא בעד אחד כדאמרי' בפ''ק (לעיל דף ג.): שנים אומרים בפנינו נכתב ואחד. שלישי אומר כו' נמי פסול משום האי טעמא: ור' יהודה מכשיר. דכיון דמצרכינן לאסהודי נמי אכתיבה או הוא או אחר תו לא אתי לאיחלופי ובגמ' אמרינן דחלוק היה ר' יהודה אף בראשונה אאחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם: א' אומר בפני נכתב ושנים אומרים בפנינו נחתם כשר. בגמ' מפרש לה: גמ' שיטה אחת. שיטה ראשונה שבה שם האיש והאשה והזמן: אמר רב חסדא כו'. לאו לפרושי מתני' אתא ולאוקומי מתני' בהכי אלא סברא דידיה מוסיף ואמר רבותא דאפי' שנים מן השוק מעידין שהן מכירין יד עד חתימת השני שלא העיד השליח עליו פסול: קיום הגט. היינו עדים המעידין על חותם העדים: תקנת חכמים. עדות השליח שהאמינוהו חכמים כשנים: מי איכא מידי דאילו אמר חד כשר. אם היה אומר השליח אני מכירם כשר ואפילו לא אמר בפני נחתם דהכי אמרינן בפ''ק (לעיל דף ג.) דכי אמר יודע אני נמי מהימן בשמעתא קמייתא:

ורבי יהודה הנשיא כו' כר''א והיכא דמת אמרינן מצוה לקיים כו'. פירוש היכא דמת נותן קודם שמת המקבל אבל דברי שכיב מרע כמסורין דמו אפילו מת מקבל ברישא כדפירשנו לעיל: או דקאמר משמיה דנשיא. לפי שלא מצינו שהיה נשיא קבעי שמא חיסר התנא מדבריו והיה לו לשנות אמר ר''ש הנשיא אומר ופשיט מרב יוסף ודחי עדיין תבעי הנשיא אומר או דקאמר משמיה דנשיא דשמא לישנא דברייתא נקט רב יוסף ומצינו שהתנא שונה כענין זה בב''ק (דף לט:) ר' יעקב משלם חצי נזק ופריך ר' יעקב מאי עבידתיה:

הדרן עלך המביא קמא

המביא. בפני נכתב כולו ובפני נחתם חציו. בגמ' משמע דגרסי' ברישא בפני נחתם כולו בפני נכתב חציו ותימה למ''ד לפי שאין עדים מצויין לקיימו כיון דתנא בפני נכתב חציו ונחתם כולו פסול כ''ש בפני נחתם חציו ואומר ר''י דאיצטריך דסד''א ליתכשר דחשיב טפי מכתב סופר ועד דאיכא שני עדים חתומין אלא דליכא קיום אלא אכתיבה וחתימת עד אחד ועדיף מבפני נחתם כולו ונכתב חציו דבעינן שיעיד על עיקר כתיבה כדאמרי' בריש מכילתא (דף ג.) דלמא אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא: או כולו בקיום הגט כו'. לפי מה דבעי למימר בפ''ק (לעיל דף ו.) גבי רב חסדא מצריך מאקטיספון לארדשיר דקסבר לפי שאין בקיאין לשמה איכא למימר דהכא איירי בשנים מעידים על חתימת השני דנעשה לשמה: או כולו בתקנת חכמים. קסבר דלא דייק השליח כל כך כשאין כל העדות מתקיימת על ידו ורבא סבר דמ''מ דייק שפיר:. מי איכא מידי דאילו מסיק לכוליה דיבורא כשר. מה שפי' בקונטרס דלרבא חד כי אמר ידעתי כשר תימה מה עלה על דעתו של רבא לפסול כשמסייעו אחר כיון דלא חייש לאיחלופי כי ליכא אחר בהדיה כשר לפי שמעיד גם על הכתיבה וכ''ש כי איכא אחר בהדיה לכך נראה כדפירשתי לעיל דידעתי בחד לא מהני אע''ג דמעיד על הכתיבה והשתא אתי שפיר דבעי רבא לפסול בהוא ואחר מעידין שמכירין חתימת השני משום איחלופי כמו שפסול כי ליכא חד בהדיה ורב אשי פריך מי איכא מידי דאילו מסיק איהו לכוליה דיבורא ואומר גם בפני נחתם כשר וכי איכא אחר בהדיה ומעידין שמכירין החתימה נמי אין לפוסלו דלא גרע אותו עדות משאם היה אומר בעצמו בפני נחתם:

גיטין טו ע"א