גיטין טז ע"ב

גיטין טז ע"ב - Steinsaltz

it is valid. The Gemara comments: Apparently, Rabbi Yoḥanan holds that two people who brought a bill of divorce from a country overseas are not required to say: It was written in our presence and it was signed in our presence.

Abaye said to Rav Shmuel bar Yehuda: If that is so, if the mishna is referring specifically to a case where the document was not produced by both of them, consider the latter clause of the mishna, which teaches: If two people say: It was written in our presence, and one person says: It was signed in my presence, it is invalid, and Rabbi Yehuda deems it valid.

The Gemara infers: The reason this document is invalid is specifically due to the fact that the bill of divorce was not produced by both of them, but if the bill of divorce was produced by both of them would the Rabbis deem it valid? Rav Shmuel bar Yehuda said to Abaye: Yes, the Rabbis would deem this bill of divorce valid.

The Gemara asks: And in a case where the bill of divorce was not produced by both of them, with regard to what underlying principle do they disagree? The Gemara explains: One Sage, the Rabbis, holds: The Sages decree that it is invalid lest people will come to confuse this case with the typical situation of ratification of legal documents. In other words, they will think it is possible to ratify other documents by the testimony of one witness. And one Sage, Rabbi Yehuda, holds that the Sages do not decree that it is invalid for this reason.

Some say another version of this discussion: Rav Shmuel bar Yehuda says that Rabbi Yoḥanan says: Even a bill of divorce produced by both of them is invalid. The Gemara comments: Apparently, Rabbi Yoḥanan holds that if two people brought a bill of divorce from a country overseas they are required to say: It was written in our presence and it was signed in our presence.

Abaye said to him: If that is so, consider the latter clause of the mishna, which teaches: If two people say: It was written in our presence, and one person says: It was signed in my presence, then the document is invalid. And Rabbi Yehuda deems it valid. Is it true to say that even when the bill of divorce was produced by both of them the Rabbis deem it invalid? Rav Shmuel bar Yehuda said to him: Yes.

The Gemara asks: With regard to what principle do the tanna’im disagree? The Gemara answers: One Sage, the Rabbis, holds that the reason for the declaration: It was written in my presence and it was signed in my presence, is because the people who live overseas are not experts in writing a bill of divorce for her sake. Consequently, it is necessary for them to testify about both the writing and the signing for her sake, in accordance with the rabbinic decree, even when two people bring the bill of divorce. And one Sage, Rabbi Yehuda, holds that the reason for the declaration is because there are no witnesses available to ratify it, and when two people bring a bill of divorce there are people available to ratify it, and therefore the declaration is unnecessary.

The Gemara asks: If so, shall we say that the disagreement of Rabba and Rava with regard to the two reasons for the declaration is a dispute between tanna’im? The Gemara rejects this suggestion: No, as Rava resolves this issue and explains it in accordance with the first version, that the Rabbis agree that two people who bring a bill of divorce are not required to say: It was written in our presence and it was signed in our presence. Consequently, it is possible that both opinions concur that an agent is required to say: It was written in my presence and it was signed in my presence, so that witnesses will be available to ratify it.

And Rabba could have said to you, in accordance with the second formulation of Rabbi Yoḥanan’s statement, i.e., two people who bring a bill of divorce are also required to say: It was written in our presence and it was signed in our presence, that everyone agrees that we require them to issue the declaration because people are not experts in the halakha that it must be written for her sake. And with what are we dealing here? We are dealing with the period after they learned to write a bill of divorce for her sake even overseas.

And they disagree with regard to whether there is a rabbinic decree that the bill of divorce is invalid lest the matter return to its corrupt state, i.e., the residents overseas will forget that a bill of divorce must be written for the woman’s sake. As one Sage, the Rabbis, holds: The Sages decree that it is invalid for this reason, and therefore the declaration is still required even after they learned. And one Sage, Rabbi Yehuda, holds: The Sages do not decree that it is invalid lest they forget the halakha.

The Gemara asks: But if so, let Rabbi Yehuda disagree also with regard to the first clause of the mishna, concerning the case where one agent says: It was written in my presence, and the other agent says: It was signed in my presence. Why does he disagree only about a case where two say that the document was written in their presence? The Gemara answers: Rabbi Yehuda disagrees even with regard to the first clause, as it was already stated with regard to the mishna that Ulla said: Rabbi Yehuda was in disagreement even with regard to the first clause.

Rav Oshaya raises an objection to the opinion of Ulla from the following baraita (Tosefta 2:2): Rabbi Yehuda deems the bill of divorce valid in this case but not in another case. What, is it not correct to say that this serves to exclude a case where one says: It was written in my presence, and one says: It was signed in my presence?

The Gemara rejects this suggestion: No, this serves to exclude a case where only one witness testified: It was signed in my presence but it was not written in my presence. The Gemara asks: Why is it necessary to exclude this case? It might enter your mind to say: Since Rabbi Yehuda did not issue a rabbinic decree that it is invalid lest the matter return to its corrupt state, perhaps he also did not decree that it is invalid lest people will come to confuse this case with the typical situation of ratification of legal documents, which cannot be performed with one witness. Consequently, the baraita teaches us that although Rabbi Yehuda is not concerned about people forgetting the halakha and therefore holds that there is no longer any reason to be worried about the document not being written for her sake ab initio, nevertheless he is still concerned that a bill of divorce might be confused with other legal documents.

It was also stated, similar to Rabbi Yoḥanan’s statement, but in the name of a different amora, that Rav Yehuda says: With regard to two people who brought a bill of divorce from a country overseas, we have arrived at the dispute between Rabbi Yehuda and the Rabbis.

§ The Gemara relates: Rabba bar bar Ḥana was weak, and Rav Yehuda and Rabba entered to visit him and to inquire about his well-being. While they were there, they raised a dilemma before him: With regard to two people who brought a bill of divorce from a country overseas, are they required to say: It was written in our presence and it was signed in our presence, or are they not required to issue this declaration? He said to them: They are not required to say it, for the following reason: What if they said: She was divorced in our presence, wouldn’t they be deemed credible? Therefore, they do not have to state the declaration. In the meantime, while they were sitting there, in came a certain

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טז - ב

ומוכיחה הגמרא מכך שהכשיר רב שמואל בר רב יהודה בשם רבי יוחנן כששניהם שלוחים: אלמא, קסבר רבי יוחנן: שנים שהביאו גט ממדינת הים, ושניהם שליחים של הבעל, אין צריכים שיאמרו בפנינו נכתב ובפנינו נחתם.

ולכן, אף על פי שהאמירה של השליחים לא היתה טובה, כי אחד אמר "בפני נכתב" ואחד "בפני נחתם", וזו אינה אמירה נכונה, כי הטעם שתיקנו לומר "בפני נכתב", הוא, כדי שאנשים לא יטעו ויאמרו, כשם השליח לבדו נאמן לומר "בפני נחתם" כך בכל קיום שטרות עד אחד נאמן. ולכן, תיקנו חכמים שהשליח יאמר גם "בפני נכתב", שבכך ניכר שאין כאן קיום שטרות, כי בקיום שטרות לא שייך לדון על הכתיבה, ויידעו האנשים שבגט יש תקנה מיוחדת להאמין לעד אחד, ולא ילמדו מגט לקיום שטרות.

וכאשר שליח שאמר "בפני נחתם" לא העיד גם "בפני נכתב", אלא השליח השני העיד זאת, הרי עדיין יש לחשוש שאנשים יטעו ויאמרו שרק שליח אחד העיד על החתימות, והאמינוהו, ויטעו לומר שבכל קיום שטרות יש להאמין לעד אחד. ולכן הצריכו חכמים שדוקא אותו שליח שאומר "בפני נחתם" חייב לומר גם "בפני נכתב", ואז מינכרא מילתא שאינו מקיים את הגט, ושוב לא יטעו לומר שקיום שטרות הוא בעד אחד בלבד.

ואם כן, מצד אמירת השליחים, הגט אינו כשר, כי אין כאן אמירה כדבעי. ובהכרח, הטעם שרבי יוחנן הכשיר כאשר שניהם שליחים, הוא משום שסבר, שבשני שליחים אין צריך כלל לומר "בפני נכתב ונחתם", וכל אמירתם מיותרת, ולכן הגט כשר.

[והטעם ששני שליחים אינם צריכים לומר בפני נכתב ונחתם, הוא, או כרבא, שהטעם משום שתיקנו לומר בפני נכתב ונחתם שאין עדים מצויים לקיימו, וכאן עדים מצויים לפנינו. או כרבה, ואחר שלמדו לכתוב לשמה - לא גזרו בשני שליחים לומר "בפני נכתב ונחתם", כיון שזה לא שכיחא].

אמר ליה אביי לרב שמואל בר יהודה:

אלא מעתה, שלדברי רבי יוחנן בשני שליחים אין צריך כלל לומר בפני נכתב ונחתם, סיפא דמשנתנו, דקתני: שנים אומרים "בפנינו נכתב" ואחד אומר "בפני נחתם", פסול, ורבי יהודה מכשיר.

הרי לפי דבריך, צריך לומר שטעמא שפסול לרבנן, כי מדובר בסיפא דאין הגט יוצא מתחת ידי שניהם - שאין שניהם שליחים.

הא אם היה הגט יוצא מתחת ידי שניהם - מכשרי רבנן, כי כששניהם שלוחים אין צריך כלל לומר "בפני נכתב" ו"בפני נחתם". ואם כן, ודאי גם רבנן יכשירו.

אמר ליה רב שמואל ברב יהודה: אין - אכן אם שניהם שליחים, רבנן יודו שהגט כשר.

וחזר אביי והקשה לו: וכי אחר שהעמדת את הסיפא שמדובר בה כשאין הגט יוצא מתחת ידי שניהם, ולא מדובר ששניהם שליחים אלא רק אחד מהם, אם כן, במאי פליגי רבנן שפוסלים ורבי יהודה שמכשיר? הרי ודאי שהגט פסול! כי אם השליח הוא אחד מהשניים שהעידו "בפני נכתב", אך הוא לא העיד "בפני נחתם", אם כן, אין לנו בירור על החתימה, כי רק עד אחד, שאינו שליח, אמר "בפני נחתם", והוא אינו כלום.

ואם השליח העיד רק "בפני נחתם" ולא "בפני נכתב", אלא שיש לנו עדות של שני עדים על הכתיבה שהיתה כדין. מכל מקום, הגט פסול. כי השליח שאמר "בפני נחתם", הרי לא העיד על "בפני נכתב", ויכולים אנשים לטעות ולומר שלקיום שטר אין צריך שנים עדים אלא די בעד אחד.

כי רק על ידי שהעד המעיד "בפני נחתם" מעיד גם "בפני נכתב" יש היכר שאין דבר זה דומה לקיום שטרות הרגיל.

ומתרצינן: לעולם מדובר בסיפא כמו שהעמדנו, שאין שניהם שלוחים, אלא יש רק שליח אחד, והוא העיד רק "בפני נחתם" ולא "בפני נכתב", והגט צריך להיות פסול.

ובאמת, מר סבר - רבנן, גזרינן דילמא אתיא לאיחלופי, ולומר שמהני בקיום שטרות דעלמא עד אחד. כיון שהשליח שהעיד על החתימה, לא העיד על הכתיבה, יכולים האנשים לטעות ולומר שהשליח קיים את הגט, ובכל קיום שטרות מהני עד אחד. ולכן רבנן פסלו את הגט, אפילו כשיש בירור של שני עדים על הכתיבה.

ומר סבר, רבי יהודה שהכשיר, סבר, כיון שעל הכתיבה יש שני עדים שמבררים את הכתיבה, לא גזרינן שיבואו לאיחלופי בקיום שטרות בעלמא, כי היות והאנשים רואים שמביאים שני עדים על הכתיבה, מוכח להם שכאן אין עיסוקנו בקיום שטרות, ולא יטעו לומר שדי לקיום שטרות בעד אחד. ^[9]

לישנא אחרינא, אמרי לה: כך אמר רב שמואל בר יהודה אמר רבי יוחנן:

מה ששנינו ברישא של המשנה, "אחד אומר בפני נכתב, ואחד אומר בפני נחתם, פסול", מדובר אפילו שהגט יוצא מתחת ידי שניהם, שאפילו שניהם שלוחים, גם כן הדין הוא שהגט פסול.

והטעם הוא כמו שנתבאר, כיון שהשליח שהעיד בפני נחתם לא העיד על הכתיבה, יש חשש שאנשים יטעו ויחליפו בקיום שטרות, ויאמרו שלקיום שטרות מספיק עד אחד. ורק כשהשליח שאומר בפני נחתם הוא אומר גם בפני נכתב זהו היכר שזו היא תקנת חכמים מיוחדת בגט.

ומכל מקום, מכך שפסל רב שמואל בר יהודה בשם רבי יוחנן גם כששניהם שלוחים, מדייקת הגמרא:

אלמא, קסבר רב שמואל בר יהודה אמר רבי יוחנן: שנים שהם שליחים שהביאו גט ממדינת הים, צריכין שיאמרו "בפנינו נכתב ובפנינו נחתם", ולכן כאן, שלא אמרו כתיקון חכמים, הגט פסול.

והטעם שגם שני שליחים צריכים לומר, הוא משום שלישנא זו סוברת כרבה, שהטעם שצריכים לומר בפני נכתב ונחתם זהו משום "לשמה", ואפילו בזמן שלמדו, גזרו חכמים שמא יחזור הדבר לקלקולו. וגם בשני שליחים גזרו שמא יחזור הדבר לקלקולו, ולכן אפילו שנים צריכים לומר בפני נכתב ונחתם לשמה.

אבל לרבא, ודאי שניים שהביאו גט, אינם צריכים לומר בפני נכתב ונחתם.

אמר ליה אביי לרב שמואל בר יהודה: אלא מעתה, ששני שלוחים המביאים גט גם צריכין לומר בפני נכתב ובפני נחתם, סיפא דמשנתנו, דקתני: שנים אומרים בפנינו נכתב, ואחד אומר בפני נחתם, פסול. ורבי יהודה מכשיר. לפי דבריך אפשר לומר שאפילו אם הגט יוצא מתחת ידי שניהם, ששניהם שליחים, גם פסלו רבנן!?

אמר ליה רב שמואל בר יהודה: אין! אכן גם אם שניהם שליחים, הגט פסול לדעת רבנן. כי השליח שאמר בפני נחתם הוא לא העיד "בפני נכתב", אלא אחרים, וסוברים רבנן שגם במקרה כזה יש חשש שאנשים יחליפו בקיום שטרות ויאמרו שקיום שטרות הוא בעד אחד. ורק אם השליח שהעיד על החתימה העיד גם "בפני נכתב" אז יש היכר שאין כאן קיום שטרות אלא תקנת חכמים בגט.

ופשיטא לגמרא, שלסברא זו גם רבי יהודה מודה, וסובר ששליח אשר העיד "בפני נחתם", ושני עדים שהם שליחים, העידו בפני נכתב, שהגט פסול, היות ויש חשש שאנשים יחליפו, ויטעו לומר שקיום שטרות הוא גם בעד אחד.

ולכן מקשה הגמרא: במאי קא מיפלגי?

ומתרצינן: מר סבר, רבנן סברו, כי הטעם שגט הבא ממדינת הים תקנו חכמים לומר "בפני נכתב ונחתם", הוא לפי שאין בקיאין לשמה, והוא טעמו של רבה. ולטעם זה, אם שני שליחים מביאים גט, גם צריכין לומר בפני נכתב ונחתם. ולכן בסיפא פסול משום שהאמירה איננה כדבעי. כי המעיד על החתימה אינו מעיד על הכתיבה.

ומר סבר - רבי יהודה שהכשיר בסיפא, סבר כי הטעם שתיקנו לומר בפני נכתב ונחתם הוא לפי שאין עדים מצויין לקיימו, והוא טעמו של רבא. ולטעם זה, ודאי שאם שני שליחים הביאו את הגט - ויש כאן עדים מצוין לקיימו, אין כלל את תקנת "בפני נכתב ונחתם". ולכן הכשיר רבי יהודה בסיפא של המשנה, ואפילו שהשליחים לא אמרו כדבעי את ה"בפני נכתב ובפני נחתם", הגט כשר, משום שאין צריך כלל את עדותם.

ומקשינן לפי הסבר זה, במחלוקת רבנן ורבי:

לימא, דמחלוקת רבה ורבא מפני מה תיקנו לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", מחלוקת תנאי היא - רבנן ורבי יהודה!? רבנן סוברים כמו רבה, שהטעם שצריכים לומר בפני נכתב ובפני נחתם, הוא משום שמא יבוא הבעל ויערער שאין הגט לשמה, ולכן גם כששני שליחים הביאו את הגט, צריכים הם לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ולכן במשנה פסול.

ורבי יהודה סבר כרבא, שהטעם שצריכים לומר בפני נכתב ובפני נחתם הוא משום שמא יערער הבעל שהגט מזויף, ולא יהיו עדים מצוים לקיימו. ולכן, בשני שליחים, שיש לפנינו עדים, אין צריכים לומר בפנינו נכתב ונחתם. ולכן במשנה, אפילו שלא אמרו כדין, הגט כשר, כי אין צריך את עדותם כלל.

ומתרצת הגמרא: לא! אין צריך לומר שבזה נחלקו רבנן ורבי יהודה.

אלא, רבא מתרץ שמחלוקתם של רבנן ורבי יהודה היא כלישנא קמא, דהיינו שבשני שלוחים אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ובהכרח שהמשנה מדברת כשאין שניהם שליחים.

וברישא, שאחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם, כיון שרק אחד שליח והשני הוא רק עד אחד, ודאי הגט פסול.

ובסיפא, שאחד אומר בפני נחתם והוא השליח, ושנים שאינם שליחים אומר בפני נכתב, פסול, כיון שאין השליח המעיד על החתימה מעיד גם על הכתיבה, הרי אנשים יבואו לאיחלופי בקיום שטרות ויאמרו שקיום שטרות הוא בחד.

ורבי יהודה שהכשיר, סבר, כיון שיש שני עדים על הכתיבה, זהו היכר מספיק שלא ילמדו מגט לקיום שטרות. ולכן הגט כשר, כי לא יחליפו בקיום שטרות.

ורבה, אמר לך: אני אעמיד את המשנה כמו שהעמידה הלישנא בתרא, שמדובר במשנה ששניהם שלוחים, וכך היא מחלוקת רבי יהודה רבנן:

דכולי עלמא סוברים שבעינן לומר בפני נכתב ונחתם משום לשמה. והכא במאי עסקינן, לאחר שלמדו שצריכים לכתוב גט לשמה, ובגזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו וישכחו שצריך לכתוב לשמה, בזה קמיפלגי.

דמר סבר - רבנן, גזרינן שבשני שלוחים צריכים לומר בפני נכתב ונחתם אפילו שאין חשש של ערעור על זיוף, שהרי יש כאן עדים לפנינו, בכל זאת צריכים לומר בפני נכתב ונחתם, שמא יערער הבעל שהגט לא לשמה.

וגם אחר שלמדו שצריך לכתוב גט לשמה, גזרו חכמים להמשיך ולומר בפני נכתב ונחתם לשמה, שמא יחזרו וישכחו שצריך לכתוב לשמה. ומשום כך במשנה, כיון שלא אמרו כדבעי, שהשליח שהעיד על החתימה לא העיד על הכתיבה, ויש חשש איחלופי, הגט פסול.

ומר סבר - רבי יהודה, לא גזרינן. שסובר רבי יהודה שכאשר שניהם שליחים אחר שלמדו שצריך לשמה, אין צריכים לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ולא גזרינן שמא יחזור הדבר לקלקולו וישכחו שצריך לשמה. והטעם שהשני שליחים לא גוזרים, הוא משום ששנים שליחים המביאים גט זה דבר לא שכיח, ובמילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן.

אבל בודאי, שליח אחד שהביא גט, גם אחר שלמדו שצריך לשמה, צריך לומר בפני נכתב ונחתם לשמה, כי גזרו שמא יחזרו וישכחו שצריך לשמה, ורק בשני שליחים, שזה מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן, ואינם צריכים לומר. ומשום כך הכשיר רבי יהודה, כי אין צריך את אמירתם כלל, ולכן הגט כשר.

ומקשה הגמרא: אם הטעם שרבי יהודה מכשיר הוא משום שסבר שכאשר שניהם שליחים אין צריך את עדותם כלל, אם כן, וליפלוג נמי רבי יהודה ברישא, במקרה שאחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם, שרבי יהודה יכשיר כיון ששניהם שליחים - וכשיש שני שלוחים אין צריך כלל לומר בפני נכתב ונחתם.

ומתרצת הגמרא: הא אתמר עלה: אמר עולא, חלוק היה רבי יהודה אף בראשונה, באחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם שהגט כשר.

מתיב רב אושעיא לעולא מברייתא שכתוב בה: רבי יהודה מכשיר בזו.

ומדוייק ממנה, שדוקא במקרה האחרון, ששנים אומרים בפנינו נכתב ואחד אומר בפני נחתם, חלק רבי יהודה והכשיר, ולכן אמר שהוא מכשיר "בזו", ולא באחרת!

מאי לאו, האם אין כונתו של רבי יהודה לומר, שדוקא בסיפא כשר, ולמעוטי את הרישא, אחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם, שבזה לא הכשיר. ולא כעולא שאמר שרבי יהודה חלק גם בראשונה!?

ומתרץ עולא: לא למעוטי את הרישא ולומר שברישא רבי יהודה פוסל! אלא לעולם גם ברישא רבי יהודה מכשיר, ומה שאמר רבי יהודה מכשיר "בזו", כונתו היא למעוטי אחד אומר בפני נחתם הגט אבל לא אמר בפני נכתב.

ודין זה לכאורה הוא פשוט, שהגט פסול לכולי עלמא, שהרי יש לנו רק בפני נחתם, ומה בא רבי יהודה להשמיענו ש"בזו" הוא לא מכשיר.

אלא, דסלקא דעתך אמינא, הואיל ורואים מזה שחלק רבי יהודה בסיפא, שלא גזר רבי יהודה גזירה שמא יחזור דבר לקלקולו, אולי גם את הגזירה של "דילמא אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא" ושיאמרו שבכל קיום שטרות מספיק לקיים בעד אחד, נמי לא גזר רבי יהודה. ובאחד אומר בפני נחתם ולא אמר בפני נכתב הגט יהיה כשר.

כי הרי כל מה שהוצרכו לומר בפני נכתב זהו משום היכר שלא יחליפו בקיום שטרות, ואם רבי יהודה לא סובר את הגזירה הזו של שמא יחליפו לומר שקיום שטרות בעד אחד, יהיה כשר גם כשלא אמרו כלל בפני נכתב.

קא משמע לן רבי יהודה שדוקא "בזו" - באחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם - רבי יהודה מכשיר, ולא כשלא אמר כלל בפני נכתב, כי לגזירה זו, שמא יחליפו בעד אחד, מודה רבי יהודה.

איתמר נמי כלישנא בתרא, שמחלוקת רבנן ורבי יהודה בשניהם שלוחים. דאמר רב יהודה: שנים שהביאו גט ממדינת הים, באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן. ומוכח שפליגי גם כאשר שניהם שלוחים.

רבה בר בר חנה חלש, חלה. עול לגביה - באו אליו רב יהודה ורבה לשיולי ביה, לשאול בשלומו.

בעו מיניה: שנים שהביאו גט ממדינת הים - צריכין שיאמרו בפנינו נכתב ובפנינו נחתם, או אין צריכין? נסתפקו האם כלישנא קמא שבשני שלוחים אין צריך לומר, או כלישנא בתרא.

אמר להם: אין צריכים לומר בפנינו נכתב ונחתם. כי מה אילו יאמרו "בפנינו גירשה" במדינת הים, מי לא מהימני? ולכן אינם צריכים לומר יותר כלום. ואם כן, כל שנים שמביאין גט, אין צריכים לומר בפנינו נכתב ובפנינו נחתם וכלישנא קמא.

הערות

^[9] וברישא, שהשליח העיד "בפני נחתם" ואדם שאינו שליח העיד "בפני נכתב", גם לרבי יהודה יהיה הגט פסול, משום שה"בפני נכתב" כמאן דליתא דמי, כי עד אחד [שאינו שליח] אינו נאמן - ואם כן "בפני נחתם" בלבד ודאי לא מהני, משום שהאנשים יטעו לומר שקיום שטרות הוא בעד אחד, כי אין שום היכר בגט, משום שאין לנו עדים על הכתיבה כמו בסיפא, ולכן כל שאין לנו בירור על ה"בפני נכתב", פסול. ורק בסיפא, שיש שני עדים על "בפני נכתב", חלק רבי יהודה, כיון שיש היכר שאין כאן קיום שטרות, ולכן הכשיר את הגט.

כשר. ומעירים: אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור] ששנים שהביאו גט ממדינת הים, אין צריכין שיאמרו: "בפנינו נכתב ובפנינו נחתם".

אמר ליה [לו] אביי: אלא מעתה שהמשנה מדברת באופן זה דווקא, אם כן סיפא דקתני [סופה של המשנה ששנה בה]: שנים אומרים "בפנינו נכתב" ואחד אומר "בפני נחתם" — פסול, ור' יהודה מכשיר.

ונדייק: טעמא [הטעם] דווקא כשאין הגט יוצא מתחת ידי שניהם, הא [הרי] אם היה הגט יוצא מתחת ידי שניהם — מכשרי רבנן [מכשירים היו חכמים]? אמר ליה [לו]: אין [כן], אכן חכמים מכשירים בזה.

ושואלים: וכי [וכאשר] אין גט יוצא מתחת ידי שניהם במאי פליגי [במה, באיזה עקרון הם חלוקים]? ומסבירים: מר סבר [חכם זה, חכמים, סבור]: כי גזרינן דלמא אתיא לאיחלופי [גוזרים אנו שמא יבואו להחליף] את הדבר הזה בקיום שטרות דעלמא [סתם] ויקיימו כל סוגי שטרות בעדות עד אחד. ומר סבר [וחכם זה, ר' יהודה, סבור]: שלא גזרינן [אין אנו גוזרים] גזירה זו.

לישנא אחרינא אמרי לה [בלשון אחרת אומרים כל אותה] סוגיה באופן אחר: אמר רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן: אפילו גט יוצא מתחת ידי שניהם — פסול. ומעירים: אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור] ששנים שהביאו גט ממדינת הים, צריכין שיאמרו "בפנינו נכתב ובפנינו נחתם".

אמר ליה [לו] אביי: אלא מעתה, סיפא דקתני [סופה של המשנה ששנה בה]: שנים אומרים "בפנינו נכתב", ואחד אומר "בפני נחתם" — פסול, ור' יהודה מכשיר, האם אפילו כאשר גט יוצא מתחת ידי שניהם פסלי רבנן [פוסלים חכמים]? אמר ליה [לו]: אין [כן].

ושואלים: במאי קא מיפלגי [במה הם חלוקים]? ומשיבים: מר סבר [חכם זה, חכמים, סבור] שהטעם לאמירת "בפני נכתב ובפני נחתם" הוא לפי שאין בני מדינת הים בקיאין בכתיבת גט לשמה ויש צורך שיעיד אותו עד גם על הכתיבה וגם על החתימה לשמה, כתקנת חכמים, אף אם שנים הביאו את הגט. ומר סבר [וחכם זה, ר' יהודה, סבור]: שהטעם הוא לפי שאין עדים מצויין לקיימו, וכשיש שנים שהביאו את הגט, הרי יש מי שמצוי לקיימו.

ושואלים: אם כן, לימא [האם לומר] שמחלוקת רבה ורבא באותו נושא מחלוקת תנאי [תנאים] היא? ודוחים: לא, רבא מתרץ [מיישב] את כל הענין כלישנא קמא [כמו הלשון הראשונה] לפיה שנים שהביאו גט אינם צריכים לומר "בפנינו נכתב ובפנינו נחתם", ואפשר להסביר את שתי הדעות החולקות כמי שסבורות שהטעם לתקנת "בפני נכתב ובפני נחתם" הוא כדי שיהיו עדים מצויים לקיימו.

ורבה אמר [יכול היה לומר] לך כלשון השניה בדברי רב שמואל בר יהודה, לפיה אף שניים שהביאו גט צריכים לומר "בפנינו נכתב ובפנינו נחתם", דכולי עלמא בעינן [לדעת הכל צריכים אנו] שיעידו על כתיבה לשמה, והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים] — לאחר שלמדו במדינת הים לכתוב גט לשמה,

ואולם בגזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו ושוב לא יהיו בני מדינת הים בקיאים לשמה קמיפלגי [חלוקים הם], דמר סבר [שחכם זה, חכמים, סבור]: גזרינן [גוזרים אנו] גזירה זו, ולכן אנו מצריכים עדות גם לאחר שלמדו, ומר סבר [וחכם זה, ר' יהודה, סבור]: לא גזרינן [אין אנו גוזרים] גזירה זו.

ושואלים: ואם כן, ליפלוג נמי [ושיחלוק גם כן] ר' יהודה ברישא [בתחילתה של המשנה] בעד אחד אומר "בפני נכתב" והשני אומר "בפני נחתם"! ומדוע חולק הוא רק במקרה זה? ומשיבים: אכן חלוק הוא גם על הרישא, שכן הא אתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה], שאמר עולא: חלוק היה ר' יהודה אף בראשונה (בתחילת המשנה).

מתיב [מקשה] רב אושעיא לעולא ממה ששנינו: ר' יהודה מכשיר בזו ולא באחרת. מאי לאו [האם לא] בא זה למעוטי [למעט] את המקרה של אחד אומר "בפני נכתב" ואחד אומר "בפני נחתם"?

ודוחים: לא, הדבר בא למעוטי [למעט] במקרה שהעיד רק עד אחד "בפני נחתם אבל לא בפני נכתב", ומדוע יש צורך להדגיש זאת? — כי סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר]: הואיל ולא גזר ר' יהודה גזירה שמא יחזור דבר לקלקולו, אם כן באותה מידה גם את גזירת דלמא אתי לאחלופי [שמא יבואו להחליף] את הדבר בקיום שטרות דעלמא [סתם] בעד אחד נמי [גם כן] לא גזר, על כן קא משמע לן [השמיע לנו]

שאף על פי שלא חשש לקלקול, והוא סבור שאין לחשוש עוד בזמן הזה לכתיבה לשמה, מכל מקום להשוואה לקיום שטרות חשש. אתמר נמי [נאמר גם כן] כיוצא בדברי ר' יוחנן בשם אמורא אחר, אמר רב יהודה: שנים שהביאו גט ממדינת הים, באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן [וחכמים]. משמע שאף הוא סבור שלדעת חכמים שניים המביאים גט צריכים לומר "בפני נכתב ובפני נחתם".

מסופר: רבה בר בר חנה חלש [חלה], עול לגביה [נכנסו אליו] רב יהודה ורבה לשיולי ביה [לשאול בו, בשלומו]. וכיון שבאו לבקרו בעו מיניה [שאלו אותו] שאלה זו: שנים שהביאו גט ממדינת הים, האם צריכין שיאמרו "בפנינו נכתב ובפנינו נחתם", או אין צריכין? אמר להם: אין צריכין, וטעמו של דבר: מה אילו יאמרו "בפנינו גירשה" מי [האם] לא מהימני [יהיו נאמנים]? ואם כן, אפילו אם לא היו מביאים גט לא היו צריכים לכך, וכל שכן כשמביאים גט. ומספרים אגב כך: אדהכי [בינתיים], בעוד הם יושבים שם, אתא ההוא [נכנס אותו]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלמא קסבר שנים שהביאו גט ממדינת הים אין צריכים שיאמרו בפנינו נכתב ובפנינו נחתם. ואי ק"ל מנא לן הא מילתא לעולם אימא לך שצריכים ושאני הכא משום דקאמרי הני וא"ת אמירה דהני לית בה ממשא כיון דלא אמר חד בפני נכתב ובפני נחתם הא לאו מילתא היא דהא אמרינן לקמן לא שנו אלא שהגט יוצא מתחת יד עד כתיבה דנעשה כשנים מעידים על זה ושני' מעידין על זה וכו'. אלמא אע"ג דלא אמר חד בפ"נ ובפ"נ אלא חד מנייהו נאמן הכא נמי נהימניה לכל חד.
וא"ל כי המנוה רבנן ה"מ ביוצא מתחת יד א' אבל ביוצא מתחת יד ב' אין היחי' נאמן והא טריא דבכל אשמעת' משמע דב' עדיפי מחד ולא גריעי ועו' דא"כ ניתני נמי מתני' אחד אומר בפני נכתב ונחתם פסול כשהביאו שנים.
אלא טעמא דמילתא משום שאין היחיד נאמן לומר בפני נחתם דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא.
וא"ת ולוקמה כרבה דלא גזר ואי משום דר' יוחנן סבר לה כרבא כדאמרינן בפ"ק הא ללישנא בתרא כרבה אמר ולא קשיא לן. כבר פירשתי בפ"ק דרבה אית ליה דרבא כדאמרי' בפ"ק לגמרי וגזר נמי משום דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא ומ"ה שמעינן מדר' יוחנן הכא דקסבר ב' שהביאו גט ממדינת הים אין צריכים לומר בפנינו נכתב ובפנינו נחתם.
והכי מוכחא שמעתא כולה דאמר בלישנא בתרא ואפילו גט יוצא מתחת שניהם פסול אלמא קסבר ב' שהביאו גט ממדינת הים צריכים שיאמרו וכו' ונהי נמי דצריכין להימנוהו להני כיון שהגט יוצא מתחת יד שניהם דהוו להו כב' מעידים על זו וב' מעידים ע"ז כדאמרן והאי לישנא כרבה אתיא דאלו לרבא לעולם א"א לומר בב' שהביאו גט שצריכים לומר כלום כדמפרש בגמ' וכן הא דתנן ב' אומרים בפנינו נכתב וא' אומר בפני נחתם פסול ומפרשינן בגמ' דקסבר לפי שאין בקיאין לשמה כרבה ואמאי פסול לא מיבעיא ביוצא מתחת ידי שניהם כלומר מתחת יד א' מעידי כתיבה ועידי חתימה דומיא דרישא דכשר אלא אפילו ביוצא מתחת ידי חתימה כשר וכדתני סיפא א' אומר בפ"נ וב' אומרים בפנינו נחתם כשר ואוקמוה ביוצא מתחת יד היחיד ואי ס"ד לית ליה משום גזירה דלמא אתי לאחלופי מ"ש נכתב ומ"ש נחתם אפי' ברישא נמי משכחת כה"ג דכשר כגון כשיוצא מתחת יד היחיד שהוא נאמן על ידי עצמו משום דאמרינן נעשה כשנים מעידים ע"ז ושנים מעידים ע"ז כסיפא וההיא לישנא דלא כרבא אלא כרבה וש"מ רבה אית ליה דרבא לגמרי וחייש נמי משום חלופי שאר שטרות הילכך א' אומר בפני נחתם עדותו אינה כלום אפילו יוצא מתחת ידו ומ"ה דייק הכא אלמא קסבר ב' שהביאו גט ממדינ' הים אין צריכים שיאמרו בפנינו נכתב ובפנינו נחתם.

וכי אין גט יוצא מתחת יד שניהם במאי פליגי. פי' בשלמא בגט יוצא מתחת יד שניהם בהא פליגי דמ"ס לפי שאין בקיאין לשמה כלישנא בתרא וגזרינן דלמא אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא ולר' יהודה נמי משום לשמה ומיהו לא גזרינן משום חלופי שאר שטרות א"נ השתא ניחא ליה לאביי בפלוגתא דרבה ורבא כדמתרץ בלישנא אחרינא ובההוא לישנא הוה ניחא ליה לאוקומה כלישנא קמא.

מ"ס גזרינן דילמא אתי לאחלופי בקיום שטרות. פי' לרבא וה"ה לרבה ולאחר שלמדו וביוצא מתחת יד שניהם מודה רבא דמילת' דלא שכיחא היא ומ"ס לא גזרינן כיון שיש עדו' שלימה על הכתיבה בב' וגט יוצא מתחת יד עד א' חתימה שהוא נאמן על החתימה עדותן קיימת אבל ברישא מודה ר' יהודה דכיון דאין על הכתיבה אלא עד א' ואין גט יוצא מתחת ידו הדבר ידוע שאין היח' נאמן ע"י עצמו ואתי לאחלופי דמימר אמרי עדות כתיבה לא קבלוה רבנן מיניה דיחיד ומשום עידי חתימה קיימוה ש"מ משום קיום הגט הוא ואפי' בשאר שטרות נמי.

אפילו הגט יוצא מתחת יד שניהם פסלי רבנן. פי' מתחת יד א' מעידי כתיבה ועידי חתימה, ולאו למעוטי יוצא מתחת ידי שלשתן אלא מעידי כתיבה ועידי חתימה לישנא ע"מ נקט שהדבר ידוע שאין לחלק בין יוצא מתחת ידי שני' אלו ליוצא מתחת ידי שלשתן א"נ שניהם לאו דוקא אלא כולן וסרכא נקט וכ"ש יוצא מתחת ידי עידי כתיבה שאין צ"ל שפסול.

מ"ס לפי שאין בקיאי לשמה. פי' אף משום לשמה וה"ה דבעי נמי לקיימו דהא רבה אית ליה דרבא הילכך אפילו ב' שהביאו גט ממדינת הים צריכי' שיאמרו בפנינו נכתב ובפנינו נחתם כדאמרינן בפ"ק ואלו אע"פ שאומרי' כן כיון שהגט מתקיים בחותמיו ע"פ היחיד שמכיון שאמר בפני נחתם אע"פ שהבעל מערער לומר מזוייף אינו נאמן חיישינן דילמ' אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא.
ומ"ס לפי שאין עדים מצויין לקיימו הילכך כיון דאתיו' בי תרי לא צריכי למימר כלום וה"ה דפליג ר' יהודה ברישא.

והב"ע לאחר שלמדו ובגזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו. פי' להאי לישנ' דרב שמואל א"ר גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו פי' להאי לישנא פליגי. ומיהו אפשר ה"ל לרבה לתרוצה כלישנא קמא וכדרבא דלאחר שלמדו רבה ורבא שוין בדבר ואע"ג דשמעו ליה לרבה דאמר בפ"ק גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו הוא מצי למימר תרי דמייתו גיטא מילת' דלא שכיחא היא ולא גזרינן אלא לתרוצה להך לישנא דר' יוחנן מהדר דלא לאפוקה לי' מיהת מדרבה ועוד דלישנ' קמא לרבה לא אתיא ליה דמאי דוחקיה דר"י לאוקמ' למתני' קודם שלמדו כפשטה ובאין גט יוצא מתחת יד שניהם לאחר שלמדו אין צריכין וחד מהני לישנ' דר"י בעי לרבה לתרוצי כשמעתיה.
ומיהו אי בעי רבה מצי מוקים מתני' קודם שלמדו ואפי' גט יוצא מתחת ידי שניהם ומצי למימר הא לאחר שלמדו וגט יוצאמתחת ידי שניהם לא צריך תדע דהא בפ"א מיית' ת"ש דבעא מיני' שמואל מרב הונא ב' שהביאו גט וכו' וא"ל אין צריכין ומקשינן מיניה לרבה קשיא ופריק ליה וההיא ודאי לאו להאי לישנ' אתיא דהא קאמרינן הכא ב' שהביאו גט לרבנן צריכים ורב הונא לאו כר' יהודה פשט ליה ש"מ דרבה נמי מצי מוקי למתניתין דלא בהך אוקימת' דמוקי הכא אלא כסברא דאין צריכים וכדפרישית ומ"ה אוקמה לפלוגתייהו בשמא יחזור דת"ק סבר גזירה הילכך אפילו ביוצא מתחת ידי כולם פסול שכיון שהם צריכים לומר בפנינו נכתב ובפ"נ משום לשמה נהי נמי דגזירה היא מ"מ קיום הגט נתקיים ע"פ היחיד שאמר בפני נחתם וכיון שכן אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמ' ור' יהודה סבר לא גזרינן הילכך לא בעי למימר כלל ומיהו כי אמרי נמי לא מהני משום קיום גט ואי אתי בעל ומערער משגיחין ביה שאם אתה אומר ואי עביד מהני הוה לי' למיגזר נמי משום דילמ' אתי לאיחלופי כדגזרינן בא"י וכדכתיבנ' בפ"ק זהו תורף פי' רש"י ז"ל בשמועה זאת, והפורש ממנו כפורש מחיים.
ומיהו קשה לי לוקמה לרבה בקודם שלמדו וביוצא מתחת ידי שניהם רבנן פסלי משום עידי חתימה דהוא יחיד ואתי לאחלופי ור' יהודה לית ליה חלוף כלל ונכתב גופיה משום לשמה הוא הילכך מכשיר היה אפילו בראשון.
וי"ל סברא דגמ' הוא להך לישנ' דכולהו גזרו משום חלוף ואורח' דתלמוד' הוא דנאדי בחד לישנא מסברא דאידך דאי ס"ד בחלוף פליגי מאי חזית דמוקמת מתני' לחומרא ביוצא מתחת יד שניהם לוקמא לקולא כלישנא קמא אלא מסתברא דכולהו אית להו גזירה דחלוף ועוד מדקתני בברייתא זו למעוטי נחתם ולא נכתב ואי קודם שלמדו א"נ לאחר שלמדו וגזירה שמא יחזור דבעי כתיבה לשמה ולא מצי לתרוצי כדמתרץ גמרא סד"א וכו'. ועוד פרש"י ז"ל דטעמיה דר' יהודה דלא גזר שמא יחזור הדבר לקלקולו משום דתרי דמייתו גיטא מילת' דלא שכיח' הוא ולא גזרינן והא דאקשי' וליפלוג ר' יהודה ברישא ה"נ קאמר לכשר ביוצא מתחת ידי שניהם ומיהו לא מחוור משום דאמרינן לא למעוטי בפני נחתם אבל לא נכתב סד"א הואיל ולא גזר ר' יהודה משום שמא יחזור הדבר לקלקולו דלמ' אתי לאיחלופי לא גזר קמ"ל שמא משום דהתם דתרי דמייתו גיטא מילתא דלא שכיחא היא ולא גזרינן אבל ברישא גזירנן שמה יחזור הדבר לקלקולו וא"ל אה"נ אלא כיון דאיכא גזירה דהשתא עדיפא ליה מלמימר גזירה שמא יחזור הדבר ומיהו תרווייהו איתנהו ולא מחוור אלא ר' יהודה לא גזר והכא בכולה שמעתא לא אמר תרי דמייתו גיטא מילת' דלא שכיחא היא.

אתמר נמי א"ר יהודה א"ר שני' שהביאו גט ממדינ' הים באנו למחלוק' ר' יהודה ורבנן. פי' איתמר נמי כהאי לישנ' דר' יוחנן דאמר אפי' ביוצ' מתחת ידי שניהם איכ' האי אוקמתא דאמרינן בדרבא ורבה פליגי ודאי ב' שהביאו גט באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן וא"נ מתני' בלאחר שלמדו כיון דמר אית ליה גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו אפי' בשנים הם צריכים לומר בפנינו נכתב ובפ"נ ולמר דלית ליה גזרה אפי' ביחיד א"צ לומר כלום דמשום קיום ליכא ומשום לשמה נמי ליכ'.
והא דאמר ר' יוחנן אפי' גט יוצא מתחת יד עידי חתימה כשר ודייקינן קסבר ב' שהביאו גט ממדינת הים אין צריכין וכו' לאו דמתני' שהביאו ב' היא דאי הכי בריש' נמי בב' אומרים בפנינו נכתב וא' אומר בפני נחתם משכח' לה דכשר ביוצא מתחת ידי השנים אלא ביוצא מתחת יד א' מעידי חתימה קאמר וקא דייק כיון דבקיום הגט סגי ש"מ נמי דב' שהביאוהו אין צריכין דבעידי קיום הוא וכדפרישי' בפ"ק ודאמר ר' יוחנן ללישנ' אחרינ' דרב שמואל וללישנ' קמא דר' אמי שנים שהביאו גט ממדינת הים צריכין שיאמרו בפנינו וכו' הני תרי לישני אהדדי איתמר ושמעת מתרוייהו דקסבר בעינן לשמה וליתא דהא אסיקנ' בפ"ק תסתיים דר"י כרבא ס"ל אלא ללישנ' קמא דרב שמואל וללישנ' בתר' דר' אמי עיקר והדר ביה מלישנ' קמא. ולפום הני לישני אסתיים התם דר' יוחנן (לרבא) [כרבא].

אלמא קסבר שנים שהביאו גט ממדינת הים אין צריכין שיאמרו בפני נכתב ובפני נחתם. פירוש, ואפילו לרבה ולאחר שלמדו, ופירש רש"י ז"ל דטעמא משום דאין עדים מצויין לקיימו הוא והרי מצויין לקיימו וזה מוכיח דלאו דוקא כתב ז"ל גט יוצא מתחת יד שניהן [ששניהם] אדוקין בו דהא טעמא משום דמצויין לקיימו היא לפי דבריו ז"ל, והקשה הוא ז"ל כיון דסוף סוף שנים הן מה לי שניהן שלוחין מה לי אחד מהן הרי עדים מצויין לקיימו, ותירץ דלא פלוג רבנן בין בא בחבורת אנשים לבא יחידי שאין מבחין ובודק באלה, וכל זה אינו אלא לפי שיטתו שפירש בריש שמעתא קמייתא דמכילתין (ב, ב) גבי איכא בינייהו דאתיוה בי תרי דלרבא ליכא שאם יערער עליו הבעל הרי יש כאן שנים מצויין לקיימו. וכבר כתבנו למעלה דאינו מחוור, אלא בי תרי דאתיוה משום טעמיה דרב הונא הוא דאמר (לעיל גיטין ה, א) מה אילו אמרו בפנינו גירשה מי לא מהימני והלכך כששניהן שלוחין או שנמסר לאחד מהן בפני חבירו הוא דאיכא למימר כי האי טעמא אבל בא בחבורת אנשים שאינן שלוחים ולא עדים בנתינת הגט ליד זה לא.
ואם תאמר היכי מוכח מהכא דקסבר שנים שהביאו אין צריכין לומר, דילמא שאני הכא דחד מסהיד אכתיבה וחד מסהיד אחתימה, וכי תימא דכיון דלא מסיק חד כוליה דיבורא לא דייק שפיר ומיקרי ואמר, ואי נמי לא תיקון רבנן אלא דלימא חד כוליה דבורא, הא ליתא דהא תנן (לעיל גיטין טו, א) אחד אומר בפני נכתב ושנים אומרים בפנינו נחתם כשר אלמא אף על גב דמאן דמסהיד אחתימה לא מסהיד אכתיבה כשר, ואפילו לרבה דבעי בפני נכתב משום לשמה, ורבי יהודה נמי (שם במשנה) בשנים אומרים בפנינו נכתב ואחד אומר בפני נחתם אכשורי קא מכשר ואף על גב דמאן דמסהיד אחתימה לא מסיק כולא דיבורא.
ותירצו בתוספות דאם איתא דשנים צריכין שיאמרו אחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם ודאי לא היה מועיל משום דכיון דמאן דמסהיד אחתימה לא קא מסהיד אכתיבה וחד הוא בלחוד דקא מסהיד אחתימה אתי לאיחלופי בקיום שטרות בעד אחד, ואפילו לרבה נמי איתא להאי טעמא דאף על גב דאיהו לא חייש לאיחלופי, היינו דלכתחילה משום איחלופי לבד לא הוי מתקני דליצטריך לומר בפני נכתב, אבל ודאי מודה הוא דכיון דאיתקון בפני נכתב משום לשמה אתקון בכולהו דלימא הכי משום איחלופי וכדכתבינן לעיל (גיטין ה, א ד"ה הא דאמרינן) גבי מתניתין דאפילו מהגמוניא להגמוניא, ובסמוך נמי בשמעתין מוכח הכין אלא ודאי מדמכשרינן באחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם בשהגט יוצא מתחת ידי שניהן שמע מינה דקסבר שנים שהביאוהו אין צריכין שיאמרו בפנינו נכתב ובפנינו נחתם.

כי אין גט יוצא מתחת ידי שניהן במאי פליגי. כלומר, מאי טעמא דרבי יהודה דמכשיר, דבשלמא אי אמרת דבגט יוצא מתחת ידי שניהן קא מיפלגי מוקמינן פלוגתייהו בפלוגתא דרבה ורבא כדמוקי לה בסמוך דכי קאי הכא ניחא ליה לאוקמי פלוגתייהו כלישנא בתרא, וכי מוקמינן לה כלישנא בתרא הוה ניחא ליה לאוקומה כלישנא קמא, וכיוצא בזו אשכחן בשבועות (י, ב) גבי שעירים ובחולין (נח, א) בסוגיא דביצת טריפה דקאמר אלא הא דתנן ולד טריפה וכו' דללישנא קמא הוה ניחא ליה טפי אי אמרינן כלישנא בתרא ובלישנא בתרא הוה ניחא ליה טפי אוקמתא קמייתא או אוקמתא בתרייתא אלא דבלישנא קמא קשיא ליה מאי טעמא דרבי יהודה וללישנא בתרא קשיא ליה מאי טעמייהו דרבנן וכענין שאמרו ברוב המקומות בתלמוד היכי דמי אי בהכי קשיא רב יהודה אי בהכי קשיא רבנן ומידק דייק ואזיל רבי יהודה ורבנן דמתניתין במאי פליגי, וזה לפי מה שאני סבור דמאי דקא מקשה ללישנא בתרא במאי פליגי טעמייהו דרבנן קא קשיא ליה, ושלא כדברי רש"י ז"ל (בד"ה במאי) ור"י הזקן ז"ל (בתוס' ד"ה במאי) שפירשו דאף ללישנא בתרא טעמיה דרבי יהודה הוא דקשיא ליה וכמו"ש בסמוך (בד"ה אלמא קסבר) בסייעתא דשמיא.

הא דאמרינן: אלמא קסבר שנים שהביאו גט ממדינת הים צריכין שיאמרו. קשיא לי דלמא לעולם אינן צריכין ושאני הכא דכיון דחד הוא דאמר בפני נחתם ולא מסיק כוליה דיבורא מאן דחזי סבר דצריכין לעדותו של זה ואפילו הכי הימנוהו רבנן יחידי ואתי לאיחלופי בקיום שטרות ואי הוה אמרינן הכי לא הוה קשיא ליה לקמן במאי פליגי דהשתא נמי לאוקמתא בתרייתא מוקמינן פלוגתייהו בגזירת איחלופי כדאוקימנא לה ללישנא קמא, וי"ל דאם איתא דשנים שהביאוהו אין צריכין שיאמרו תו לא גזרינן משום איחלופי דכיון דקא חזו דכי שתקי מכשרינן ליה ודאי מידע ידעי דמאי דקאמר האי בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם ואפילו גט יוצא מתחת יד שניהם, שמע מינה ודאי דקסבר דשנים שהביאוהו צריכין שיאמרו והיינו דקשיא ליה לקמן במאי פליגי כלומר מאי טעמייהו דרבנן דפסלי דהשתא אי אפשר לאוקומי בגזרת איחלופי דאי משום הכי שנים שהביאו לא הוו צריכין לומר בפנינו נכתב ובפנינו נחתם, וכיון שכן אף בשנים אומרים בפנינו נכתב ואחד אומר בפני נחתם הוי להו לרבנן לאכשורי דהא תו ליכא גזרת איחלופי כדפרישית. כנ"ל.
אבל רש"י (בד"ה במאי) ור"י ז"ל בעל התוספות (בד"ה במאי) פירשו ההיא דבסמוך במאי פליגי דטעמא דרבי יהודה קא קשיא ליה, ופירש ר"י ז"ל בשלמא ללישנא קמא פליגי בחיישינן לאיחלופי דרבי יהודה לא חייש משום דמוכחא מילתא דמשום דעד חתימה שליח גט נאמן ביחידי, מדאצרכינן אכתיבה תרי משום דלא הוי שלוחין, אבל הכא ליכא טעמא דלא למיחש לאיחלופי דכיון דעד כתיבה המעיד בפני נכתב ישנו שליח הגט אין כאן הוכחה במאי ששניהם מעידים על הכתיבה שמה שאחד נאמן על החתימה משום דהוי שליח הגט דהא אין עדות כתיבה בשנים מטעם שאין עד כתיבה שליח הגט. עד כאן לשונו.
ולי נראה שאין זו שיטת התלמוד שאם כן מאי קאמר אמר ליה אביי אלא מעתה סיפא דקתני שנים אומרים בפנינו נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול ורבי יהודה מכשיר ואפילו יוצא מתחת יד שניהם פסלי רבנן במאי פליגי, דלכאורה ודאי משמע דרבנן קא קשיא לי' דאי דרבי יהודה קא קשיא ליה הכין הוה ליה למימר אמר ליה אלא מעתה סיפא דקתני וכו' ורבי יהודה מכשיר במאי פליגי, אלא אם כן נדחוק דאביי לא בעי במאי פליגי ולא מסקנת דברי אביי הוא ותלמודא הוא דקא בעי לה ואביי אוקמתא דסיפא דמתניתין בלחודא, דקא בעי במאי, והאי אלא מעתה בניחותא מפרשינן ליה. וזה נראה לי דחוק, ואלא מיהו נראה לי שהזקיקם ז"ל לפרש כן דאדרבי יהודה קא קשיא להו מדאמטי לאקשויי במאי פליגי עד דבריר לה לסיפא דמתניתין דאי לרבנן קא קשיא להו מיד הוה להו לאקשויי ארישא גופיה מאי טעמא קא פסיל דהא ליכא משום איחלופי, ועוד צריכא עיונא.
ולפי פירושו של ר"י ז"ל אתי שפיר הא דאיבעיא להו בסמוך להאי לישנא בתרא וליפלוג נמי רבי יהודה ברישא ולא איבעיא להו בלישנא קמא, דללישנא קמא איכא למימר דאף רבי יהודה מודה באחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם דגזרינן משום איחלופי כיון דליכא הוכחה דמשום דהוי שליח הימנוה ביחידי. ואף רש"י ז"ל כן פירש למעלה דרבי יהודה מודה הוא ללישנא קמא ברישא דעד כאן לא קאמר רבי יהודה דלא חיישינן לאיחלופי אפילו אין גט יוצא מתחת ידי עדי כתיבה אלא משום דאיכא הוכחה בששניהם אומרים בפנינו נכתב אבל ברישא דעד כתיבה אינו אלא חד ואינו שליח בהא מודה דאיכא למיגזר משום איחלופי. אבל לפי מ"ש איכא למימר דנטר ליה עד סופא והוא הדין ללישנא קמא דמצי למיבעי לה. וכדבריהם נראה יותר, דאם איתא דרבי יהודה ללישנא קמא לית ליה גזרת איחלופי כלל וכי קא בעי הכא וליפלוג נמי רבי יהודה ברישא אפילו ללישנא קמא קא בעי לה אם כן כי אקשינן מזו ולא באחרת מאי לאו למעוטי אחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם ופרקינן לא למעוטי אחד אומר בפני נחתם אבל לא בפני נכתב מאי קא פריק דמאי שנא הא מהא דלמאן דלא חייש לאיחלופי כלל אין צריך שיאמר אלא בפני נחתם ותו לא וכדאמרינן בריש מכילתין (ג, א) ורבה מאי טעמא לא אמר כרבא אם כן ליתני בפני נחתם ותו לא. ואם תאמר השתא נמי מה הפרש בין זה לזה ואיזו הוכחה יש באחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם דהשתא כיון דמאן דאמר בפני נחתם לא מסיק כולי דיבורא איכא נמי למיגזר משום איחלופי, י"ל דכל היכא דאיכא מאן דאמר נמי בפני נכתב סבר רבי יהודה דיש כאן הוכחה.

במאי קא מיפלגי מר סבר לפי שאין בקיאין לשמה. כלומר וקודם שלמדו, ומר סבר לפי שאין מצויין לקיימו. וקשיא לן ואילו למאן דאית ליה שאין בקיאין לשמה אמאי פסול דהא איכא תרי דמסהדי אכתיבה ואיכא חד נמי דמסהיד אחתימה, ולדידיה מאי שנא שנים אומרים בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם, משנים אומרים בפנינו נחתם ואחד אומר בפני נכתב דמכשרינן ליה לכולי עלמא דאי משום איחלופי אפילו לרבא דאית ליה דעיקר תקנתא משום איחלופי בתרי דמייתו גיטא אין צריך שיאמרו ואי אמר חד מנייהו בפני נחתם לא מפסיד ולא מהנה וכל שכן לרבה דלית ליה גזרת איחלופי בעיקר תקנתא. וי"ל כיון דסבירא לן השתא דמאן דאית ליה משום לשמה אפילו בשנים שהביאוהו מצריך לומר בפנינו נכתב ובפנינו נחתם כי לא מסהיד אחתימה אלא חד אתי לאיחלופי בקיום שטרות בעד אחד ואף על גב דמשום קיום לא הוה צריך למימר בפני נחתם דהא מייתו ליה תרי ואילו אמרי בפנינו גרשה מהימני מכל מקום כיון דצריך לומר מיהא משום לשמה מאן דחזי סבר דמשם עדות קיום נמי מצרכינן ליה ואפילו הכי מקבלין ליה יחידי ואתי לאחלופי בקיום שטרות. ומכאן ראיה דרבה נמי אית ליה משום איחלופי כדכתבינן לעיל (בד"ה אלמא קסבר).

הא דאמרינן: רבא מתרץ כלישנא קמא. הוא הדין נמי דהוה מצי למימר דרבה מתרץ לה נמי כלישנא קמא ולאחר שלמדו דלדידיה נמי בתרי דמייתו גיטא אין צריכין לומר בפני נכתב ובפני נחתם דמילתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה רבנן כדאיתא בריש פרק קמא (ה, א), אלא דלארוחה למתניתין לרבה קאמר, ועוד נראה לי דכיון דרבה אוקי מתניתין (לעיל גיטין ב, א) דפרק קמא משום שאין בקיאין לשמה כל היכא דמצי לאוקומי כולה מתניתין בהכין מחזר ומוקי.

זה שביארנו בשנים שהביאו גט ממדינת הים שאין צריכין לומר בפני וכו' ופירשנוה דווקא בשהגט יוצא מתחת ידי שניהם גדולי הרבנים שואלים בה מה אנו צריכים לכך הרי מכל מקום עדים מצויים לקיימו ותירצו דלא פלוג רבנן בין בא בחבורה לבא ביחידי ומכל מקום קושיא זו אינה אלא לדעתם שכתבו ששנים שהביאו צריכים שיכירו החתימה וכמו שפירשו באיכא ביניהו דאייתיוה בתרי דלמאן דאמר מפני שאין עדים מצויין לקיימו ליכא שהם יקיימוהו ומכל מקום כל שאר מפרשים כתבו ששנים שהביאו וכו' אין צריך שיהיו מכירין החתימה מפני שדינם כעידי מסירה וכדקאמר אילו אמר בפנינו גרשה וכו' הלכך הואיל ואין מכירים בעינן דלהוו תרויהו שלוחים עד שנדונם כעידי מסירה וכן נראה מלשון גדולי המחברים שכתבו שנים שהביאו גט וכו' אע"פ שלא ראוהו נכתב ונחתם הואיל ובעל נתנו להם נותנין אותו ותתגרש ואין בעל יכול לערער אע"פ שאינו מקויים ששלוחיו הן הן עדיו שאילו יאמרו בפנינו גרשה נאמנין אע"פ שאין שם גט ושאר דברים שבסוגיא זו אע"פ שטרחו בה בחידושין דברים פשוטים הם ואין צריך להאריך בהם:

בפרש"י בד"ה סיפא דקתני כו' ואיהו לא אמר אכתיבה אתי לאחלופי בעלמא עכ"ל מהכא מוכח כדברי התוס' בפרק דלעיל שכתבו דמתוך שמעתין משמע כיון דאתקן בפני נכתב לרבה משום לשמה מודה דצריך לאומרו אפי' לאחר שלמדו משום אחלופי עכ"ל דהא הכא על כרחך לרבה קיימינן דס"ל דשנים צריכין וחייש לאחלופי ובעל המאור האריך הרבה בזה ע"ש ודו"ק:

תוס' בד"ה אלמא קסבר כו' וא"ת ולרבה נמי דלמא בעלמא צריכין והכא דכשר משום דחד כו' עכ"ל ר"ל לפ"ה דלא קאמר הכא אלמא קסבר שנים אין כו' אלא לרבא ניחא דהכי קאמר מדמוקים מתני' בהכי שאין הגט יוצא מתחת ידי שניהם כו' ע"כ כרבא ס"ל דאין צריכין כדאמרינן בפשיטות לרבא בפ"ק בדאתיוה בי תרי אין צריכין דלרבא מתוקמה כשהגט יוצא מתתת ידי שניהם כדאמרינן ללישנא בתרא אבל לדברי התוס' דלרבה נמי קאמר הכא להאי לישנא אלמא קסבר שנים אין צריכין כו' אין זה מוכרח דקסבר שנים שהביאו אין צריכין דלמא בעלמא צריכין כדאמרינן ללישנא בתרא והכא דכשר אילו הביאו שנים היינו משום דחד מינייהו מסהיד אכתיבה כו' והוא דחוק ויש לפרש בדרך אחרת דנקטו לרבה משום דלרבא אסקי אדעתייהו כתירוצם דכיון שאחד מעיד על החתימה אתי לאיחלופי כו' ודו"ק:

בא"ד ואין לומר כיון דלא מסהיד אכולה מלתא לא דייק דהא כו' אע"ג דלא מסהיד כו' עכ"ל ולעיל בריש פירקין שכתבו התוס' לרב חסדא דקסבר לא דייק השליח כ"כ כשאין כל העדות מתקיימת על ידו היינו חצי החתימה אבל הכא בכתיבה כולה או בחתימה כולה ודאי דדייק כדמוכח במתני' וק"ל:

בד"ה ומר סבר לפי כו' השתא ה"מ לאקשויי וליפלוג ר"י ברישא עכ"ל אבל ללישנא קמא ניחא דלא ה"מ לאקשויי ולפלוג ר"י ברישא דאיכא למימר כעין שכתבו התוספות לעיל דלא פליג ר"י אלא בסיפא מדמצרכינן תרי אכתיבה משום דלא הוו שלוחים מוכח מלתא דעד החתימה נאמן ביחידי לפי שהוא שליח ולא אתי לאחלופי משא"כ ברישא דלא הוה רק חד אחתימה וחד אכתיבה ולא מוכח מלתא מודה ר"י דאתי לאחלופי ודו"ק:

בד"ה ומר סבר לא כו' כיון דרבנן לא מפלגי וגזרו בין בחד בין בתרי לר"י נמי לא מסתבר לחלק כו' עכ"ל וסוגיא דפ"ק דמסיק לרבה לחלק דבי תרי דמייתו גיטא מלתא דלא שכיחא ולא יחזור הדבר לקלקולו אבל בחד גזרו שמא יחזור הדבר לקלקולו והוי דלא כרבנן ודלא כר"י ללישנא בתרא וצ"ל דהך סוגיא לעיל היינו ללישנא קמא דאיכא לחלק שפיר לרבה לכולי עלמא בין תרי לחד כמו שכתב התוס' לעיל ודו"ק:

גמ' ולפלוג ר"י ברישא וכו'. הא דפריך גמרא בקושיא זו אלישנא בתרא ולא אלישנא קמא יש ליישב ע"פ פי' התוס' בד"ה במאי פליגי וכו' דללישנא קמא דטעמא דר"י דלא חייש לאחלופי ולכך אתי שפיר דלא פליג ברישא דדוקא בסיפא דשנים אומרים בפנינו נכתב וא' אומר בפני נחתם ואין הגט יוצא אלא מתחת ידי עד החתימה מוכחא מלתא דעד החתימה נאמן ביחידי לפי שהוא שליח הגט מדמציריכין אכתיבה תרי וכו' מה שאין כן ברישא דאחד אמר בפני נכתב ואחר אמר בפני נחתם וק"ל:

גמ' ובגזירה שמא יחזור כו' קמפלגי כו' ומר סבר לא גזרינן. במתני' פרש"י בד"ה ור"י מכשיר כו' או הוא או אחר כו' ולפי"ז היינו לישנא בתרא [וכדמסיים רש"י בגמ' אמרינן חלוק היה ר"י כו'] ושם אין טעמו משום אחלופי רק משום דלא גזרינן כו' וא"כ בי תרי א"צ לומר כלל ודו"ק:

גמ' עול לגביה ר"י ורבה לשיולי ביה. דלרבה י"ל צריכין או אין צריכין וק"ל:

ברש"י בד"ה כשר ואע"ג כו' דלחד אצרכוה כו'. ר"ל אחד צריך שיאמר שתיהן דוקא והכא א' מסהיד אכתיבה וא' אחתימה:

בא"ד מלתא דמוכחא ולא שכיחא כו'. ר"ל מכח שתיהן יחד מוכח ולא שכיח דאי לא שכיח לחוד מ"ש לרבה מלרבא (ח) וק"ל:

ברש"י בד"ה סיפא כו' נימא דומיא כו' דאי גט כו'. משום דקאמר גט יוצא מתחת יד שניהם קא מפרש איזה שניהם שיהיו וק"ל:

ברש"י בד"ה ור"י סבר לפי שאין מצוין לקיימו כו' ולא איכפת לן. ר"ל שלא תימא דגריע טפי כשמעיד א' על החתימה ואחרים על הכתיבה מאילו לא אמרו כלל וק"ל. [ולכך] א"ל בלשון שני דכ"ע לא גזרינן ופליגי באחלופי דכיון דלא גזרינן א"כ שנים א"צ לומר כלל ולא שייך אחלופי (ט) ודו"ק:

ברש"י בד"ה במאי פליגי כלומר ר"י אמאי מכשיר. דאין לפרש במאי פליגי מ"ט דרבנן דפסלי דא"כ טפי הו"ל להקשות ברישא גופא א' אומר כו' ולמה ליה לאתויי סיפא. ובחדושי הרשב"א מפרש מ"ט דרבנן (י) וע"ש באורך כי לאפס הפנאי לא עיינתיו:

בתוס' בד"ה אלמא כו' וא"ת ולרבה נמי כו'. כיון דקאי אפילו לרבה נמי א"כ דלמא כו' ומנ"ל קסבר שנים אין צריכין דלמא קסבר טעמא דלשמה ובעלמא צריכין וכאן כשר משום דשליח אחד מסהיד אכתיבה ואחד אחתימה אבל לרבא טעמא דקיום פשיטא דא"צ כדלעיל איכא בינייהו דאתיוה בי תרי והלשון דחוק. ויש מפרשים ולרבה נמי ללשון ראשון כמו ללשון שני. וא"ל דהקשו על לשון שני וקאי אמ"ש בסמוך אבל מאן דסבר שנים שהביאו גט צריכין וכו' דאין לשון של וא"ת וגם לשון הוי"ל סובלין כלל ועוד דבאמת למה לא הקשו על לשון קמא ועוד מ"ש וא"ל כיון דלא מסהיד וכו' הא לא קאמר האי טעמא בלשון שני אבל בלשון ראשון לא קשה הא לא קאמר האי טעמא וק"ל. וגם בלשון שני יש ליישב קצת וק"ל:

בא"ד דהא תנן וכו' אלמא מהימן חד אע"ג דלא מסהיד וכו'. ולא דמיא לדלעיל או כולו בקיום הגט כו' דשם אינו מסהיד רק אחצי חתימה משא"כ כאן דמסהיד אכולה חתימה וק"ל:

בא"ד דכיון דכבר תקנו משום לשמה כו'. ולא בקצרה משום דידענו מהני לאחר שלמדו כיון דשנים א"צ לומר א"כ אף רבה ס"ל סברת אחלופי דז"א דהשתא בה"א דשנים צריכין קיום קיימינן א"כ ידענו לא מהני לזה הוצרכו לומר כיון דכבר תקנו משום לשמה וק"ל:

בתוס' בד"ה ומר סבר לפי שאין עדים כו'. אבל בלשון קמא לא קשה ולפלוג דדוקא בסיפא שישנו ב' אכתיבה לא גזרינן לאחלופי וכמ"ש התוס' בדבור הקודם בטעמו וק"ל:

בתוס' בד"ה ומר סבר לא גזרינן כו' דאפילו בחד נמי כו'. דבריהם מבוארין:

א"ל אביי אלא מעתה כו'. גי' הרי"ף והרא"ש א"ל ר' אסי:

תד"ה אלמא. וא"ת ולרבה נמי כו'. כ"ה גי' המהרש"א ע"ש. אך מילת נמי אינו מדוייק לפ"ז:

תד"ה במאי פליגי. מוכחא מילתא דעד חתימה כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה אלמא בסופו ואתי לאחלופי בקיום שטרות כצ"ל:

אלמא קסבר שנים שהביאו וכו' פירש"י והרי עדים מצוין לקיימו. כבר כתבתי לעיל ריש מכילתין דכ' בתשו' הרא"ם בראיות מוכרחות דכוונת רש"י במ"ש שמצויין לומר אנחנו שלוחין וממילא היא מקויים דמה אלו יאמרו בפנינו גרשה אלא שלשון מצויין לקיימו קשה קצת הל"ל הרי מקוים ועומד הוא. ועתה מצאתי בפנ"י שהסביר הדבר בטוב ואוסיף קצת נופך והוא דאעפ"י שיש כמה אופנים והוכחות שיש לנו להאמין להשליח בלא בפ"נ וכגון דבאו עמו המון אנשים שכולם יודעים שהבעל שלחו מ"מ צ"ל בפ"נ דוקא כמ"ש רש"י שלא חלקו בין בא לבדו ובין בא עם חבורת אנשים והטעם משום דעכ"פ בשעה שמסר הבעל הגט ליד השליח אעפ"י שמסרו בפומי' לפני כמה אנשים מ"מ בשעת מסירה אין מוחלט שילכו עמו עד מקום האשה ויעידו עליו שהבעל עשאו שליח ונמצא חל עליו תקנות חכמים לומר בפ"נ ובפ"נ ושוב אפי' הלכו עמו ויכולים להעיד שהבעל עשאו שליח מ"מ תו לא פקע מיני' חיוב תקנת חכמים שחל עליו בשעת מינוי שליחותם אך אם הבעל עשו שניהם שלוחים וע"כ צריך שילכו שניהם עד מקום האשה נמצא בשעת מינוי השלוחים אנו יודעים שבשעת מסירתם להאשה יהיו מצויים לקיימו ר"ל להעיד הבעל עשאונו שלוחים ולא חל עליהם חובת תיקון חכמים ע"כ א"צ שיאמרו בפ"נ והאי מצויין קאי אשעת מינוי השליחות אמרי' הרי עדים מצויין אח"כ בשעת מסירה מידם להאשה ומשו"ה אם א' מביא וא' בא עמו להעיד פסול לרש"י משום דכבר עליו תקנה משעת מינוי השליחות ולא הי' אז הכרח מוחלט שילך זה עמו כיון שאינו שליח גט ודבר זה נכון מאד מסברא אבל לשון רש"י לעיל ריש מכילתין לא משמע כן:

אתא חברא וכו' נ"ל דהיה מצטער בענין העיון והלמוד גופי' דאם אין נר אין שלום בית ואין לבו מתיישב בתורה כי נר מצוה ותורה אור ואמרי' פ' במה מדליקין הרגיל בשרגא נפקי מיני' ת"ח אע"ג התם בנר שבת וחנוכה נ"ל מכ"ש באור תורה וכתיב ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה ואמרו חז"ל ותזנח משלום נפשי זה נר שבת. נשיתי טובה זה מים חמין בע"ש. נ"ל הרגיל בנר זוכה לתורה ואח"כ עולה ליותר חשוב להיות כמלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואמרו ר"י בר אילעא בליל רחוץ בחמין ודומה למלאך ה' צבאות ואמנם אם אין לו נר אין לו תורה ואיך יבקשו תורה מפיהו כשיהיה כמלאך ה' צבאות:

אלקים הבין דרכה והוא ידע מקומה עד"ז נ"ל ליישב ארמי אובד אבי וירד מצרימה פי' הי' יכול להתעכב בבית לבן רד"ו שנים במקום שירד למצרים והיה מתקיים שם בארץ לא להם אלא גלוי לפניו שלבן בקש לעקור הכל ע"כ הגלום למצרים שאין גזירת פרעה קשה כל כך והיינו ארמי אובד אבי לעקור הכל על כן וירד מצרימה:

רש"י בד"ה כשר ואע"ג דלאו כלום קאמרי כו' והרי עדים מצויין לקיימו ואי קשיא כו' עכ"ל. הרשב"א בחידושיו כתב דמשמע מפירש"י ז"ל מדכתב והרי מצויין לקיימו אלמא שיכול הבעל לערער וצריך קיום והקשה עליו דהא בשמעתין משמע דבלא קיום נאמנין דמה אילו יאמרו בפניו גירש' והאריך להקשות בזה וכן כתבו התוס' לעיל בריש מכילתין בד"ה דאתיוהו בי תרי והקשו על פירש"י ז"ל וכן כתבו שם הרא"ש והר"ן ז"ל. ועפ"ז כתב הבית שמואל דמה שכתב הטור ביוצא מתחת יד שנים שאין צ"ל ואם בא הבעל וערער לומר שהוא מזוייף צריך קיום יצא לו כן מלשון רש"י ז"ל ע"ש. ואני בער ולא אדע אשתומם על המראה היאך אפשר לומר כן בלשון רש"י ז"ל שהרי דעת שפתיו ברור מללו במה שכתב ואי קשיא כו' מה לי א' מהם הרי עדים מצויין לקיימו וע"כ אסוגיא דשמעתין קאי דאיירי כשא' אומר בפ"נ וא' אומר בפנ"ח הרי שאין כאן אלא א' על הקיום ומדכתב רש"י ז"ל בזה הרי עדים מצויין לקיימו אלמא דהיינו מהאי טעמא גופא דמסיק התלמוד מה לי אם יאמרו בפנינו גירשה וממילא דעל זו הכוונה גופא נתכוין בריש מכילתין גבי אתיוהו בי תרי במ"ש שם הרי מצוין לקיימו היינו שע"י שליחותן נתקיים ממילא. אלא דלפ"ז יש לדקדק בדבריו שכתב בלשון הרי מצויין לקיימו ולא כתב הרי נתקיים והנלע"ד בפשיטות שעיקר כוונתו בזה דטעם ההכשר באתיוהו בי תרי כשלא אמר בפ"נ היינו כיון דבשעת מסירת הגט לשליח לא חל עליו תקנת חכמים שיהיה בשעת הכתיבה והחתימה כדי שיעיד על הקיום דהא לא שייך הכא כלל טעמא דאין מצויין לקיימו שהרי הן הן עדים בדבר ולא סגי בלא"ה ששניהם יהיו בשעת מסירת הגט להאשה כיון ששניהם שלוחים והיינו דכתב ואי קשיא א"כ מה לי שניהם שלוחים מה לי אחד מהם הרי עדים מצויין לקיימו ופירוש שהיו מצויין בשעת מסירת הגט לשליח ושוב אין צורך לקיום ממילא ליתכשר בלא בפ"נ ע"ז כתב דלא פלוג רבנן בין בא עם חבורת אנשים לבא יחידי כיון שאין זה השני מוכרח להיות בשעת מסירת הגט להאשה וא"כ בכה"ג לא מיקרי מצויין לקיימו ודוקא באתיוהו בי תרי ששניהם שלוחים דמוכח מילתא טובא דמצויין לקיימו ותו דלא שכיחא ולא אחמירו רבנן זה הנלע"ד בכוונתו ולולי דמסתפינא מרבוותא רבותינו הקדושים הרי"ף ובעלי התוס' והרא"ש ז"ל אמינא מילתא חדתא דלדידהו לא ס"ל. ולענ"ד פשוט שרש"י ז"ל סובר דמה"ט גופא לא שייך להכשיר לכתחילה בגט שלא אמר בפ"נ ובפנ"ח ע"י קיום חותמיו והא דתנינן המביא גט ולא אמר בפ"נ אם נתקיים כשר היינו בדיעבד דוקא דהא אוקמינן בפ"ק אליבא דרבה כשניסת דוקא ומדרבה נשמע לרבא דאיירי כשניסת או לפחות מיהא בדיעבד ולא לכתחילה ודוקא באינו יכול לומר תנינן יתקיים בחותמיו לכתחילה והיינו בפקח ונתחרש דבשעת המסירה לשליח נעשה כתיקון חכמים אבל ביכול אפשר דלא מהני קיום חותמיו לכתחילה כיון דמ"מ לא נעשה הגט כתיקון חכמים וכן משמע לכאורה מהסוגיא דפ"ק דף ה' דמקשה אי הכי יכול נמי אליבא דרבה משמע דלרבא ניחא והיינו כמ"ש ובזה יש ליישב הא דלא קאמר בריש מכילתין דאיכא בינייהו גט שנתקיים בחותמיו משום דלרבא נמי לא מהני אלא בדיעבד כן נ"ל לשיטת רש"י ז"ל וכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש בריש מכילתין דלרש"י לרבא נמי לכתחילה שיילינן ליה אם נכתב לשמה כמ"ש שם מילתא בטעמא ע"ש א"כ מה"ט גופא לא מהני קיום חותמיו לכתחלה היכא שהשליח היה צריך להיות אצל הכתיבה מעיקרא ומה שיש לדקדק לפ"ז בבבא דסיפא דאחד אומר בפני נכתב ושנים אומרים בפנ"ח אמאי כשר הא לא נעשה כתיקון חכמים אלא דלק"מ דאי איירי כשיוצא מתחת עידי חתימה הו"ל אתיוהו בי תרי דא"צ לומר כלל משום דודאי מצויין לקיימו ואי איירי כשיוצא מתחת עד הכתיבה לחוד א"כ הרי נעשה הכתיבה כתיקון חכמים והחתימה כ"ש דכשר משום דמי איכא מידי דאילו אמור איהו לחוד כשר ואילו אמרו תרי ליפסל וא"כ היינו כולו בקיום הגט כן נ"ל נכון ועפ"ז היה אפשר ליישב לשון הטור א"ע סוף סי' קמ"ג לולא שהרי"ף והרא"ש והטור ברמזים כתבו להדיא דעל ידי קיום חותמיו כשר לכתחילה וא"צ לומר בפ"נ ודו"ק:

תוספות בד"ה אלמא כו' וא"ת ולרבה נמי דלמא בעלמא כו'. פירוש משום דמשמע להו להתוספות דהאי אלמא דקאמר לאו משום דפשיטא ליה לתלמודא דטעמא משום דמצויין לקיימו הוא דא"כ מאי אלמא דקאמר פשיטא דלמ"ד משום לקיימו אין צריכין ואי לאוכוחי הא גופא דטעמא דר' יוחנן משום לקיימו הכי הול"ל בהדיא אע"כ דאפי' לרבה איירי א"כ מקשו שפיר דאפ"ה לא א"ש הא דקאמר אלמא דלמא בעלמא צריכין והכא משום דחד מינייהו מסהיד שנכתב לשמה בפניו וחד מסהיד אחתימה לשמה וע"ז כתבו ואין לומר דכיון דלא מסהיד אכולה מילתא לא דייק וא"כ לא מהני סהדותא לענין לשמה דבעינן תרי אלא שהאמינו לשליח כבי תרי משום דמעיקרא מידק דייק משא"כ הכא דלא דייק ע"ז כתבו דבע"כ בכה"ג נמי אמרינן דדייק דאל"כ בא' אומר בפ"נ ושנים אומרים בפנ"ח אמאי כשר לימא דהאי דקאמר אכתיבה לחוד לא דייק אע"כ דאפ"ה דייק דהא לרבה כתיבה וחתימה שוין לענין לשמה למאי דלא ס"ד דאית ליה לרבה טעמא דאיחלופי אבל למאי דמסקו התוס' דלרבה נמי אית ליה טעמא דלאחלופי א"ש דברישא בשנים אומרים בפ"נ פסול באין יוצא מתחת ידי שניהם משום דצריך לומר בפנ"ח וממילא חיישינן לאחלופי דנהי דמהני מה שאומרין השנים בפ"נ לענין לשמה אכתי חיישינן לאחלופי כיון שרואין שחד מעיד על החתימה משא"כ בסיפא דשנים אומרים בפנ"ח לא שייך איחלופי א"כ כשר נמי מטעמא דלשמה דסגי במה שאומר א' בפ"נ ואיירי שהגט יוצא מתחת עד הכתיבה וכן לאידך לישנא דשנים שהביאו צריכין לומר משום טעמא דלשמה מש"ה פסול ברישא בשנים אומרים בפ"נ וא' בפנ"ח דנהי דמיקרי אמירה מעליא לענין לשמה כיון שהגט יוצא מיד שניהם אפ"ה פסול משום איחלופי משא"כ בסיפא דאיכא שני עידי חתימה לא שייך אחלופי ממילא כשר דלענין לשמה מיקרי שפיר אמירה מעליא אע"ג דלא אמרינהו חד כיון שהגט יוצא מתחת יד שניהם כל זה ברור. ומה שהוצרכתי להאריך לפי שראיתי לבעל התוספות י"ט שנתקשה בזה אליבא דרבה מ"ש רישא ומ"ש סיפא ונכנס בדחוקים. ונראה ברור שלא עיין בלשון התוס' כאן. אם לא שנאמר קושיית בעל תוספות י"ט למאי דס"ד לעיל מעיקרא דרבה לית ליה דרבא אלא דלענ"ד בהא פשיטא דלא מקשה מידי מ"ש רישא ומ"ש סיפא דודאי שנא ושנא דעיקר חששא דלשמה היינו בחתימה דוקא ומש"ה בעינן תרי משא"כ בכתיבה דליכא חששא כ"כ דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי מש"ה סגי בחד וכ"ש אי אתיא סתם מתני' כר"מ ואפשר דבכתיבה מצריך מדרבנן ומש"ה סגי בחד ואע"ג דלעיל מקשה הש"ס מדרב נחמן אמר שמואל מ"מ לא פסיקא לתלמודא להקשות מתני' דהכא לרבה דאפשר דלית ליה הא דר' נחמן ובלא"ה הא איתותב ומוקמינן דרבה אית ליה דרבא. מיהו הא דפשיטא להו לתוספות דבכה"ג מיקרי אמירה מעליא ולא אמרינן דלא מהני אלא כשמעיד א' על הכתיבה ועל החתימה לענין לשמה משום דבעינן דבר ולא חצי דבר לענין עדות יבואר לקמן בשמעתין:

בא"ד וי"ל כו' דרבה נמי אית ליה טעמא דאחלופי לאחר שתקנו כבר משום לשמה. ולכאורה נראה בכוונתם דודאי מעיקרא לא הוצרכו אליבא דרבה לתקן בפ"נ דבפנ"ח לחוד הוי היכרא דלא ליתי לאחלופי כיון שאומר בפני נחתם ולא ידענו כשאר שטרות בע"כ דמילתא דגיטין שאני משא"כ לאחר שהוצרכו לתקן לשון בפני משום לשמה תו לא הוי היכרא במה שאינו אומר ידענו כיון דלא אפשר לומר ידענו משום לשמה וממילא ליכא היכרא ואתי לאיחלופי בקיום שטרות ואפילו לרבה צ"ל בפ"נ כך נראה לכאורה אבל א"א לומר כן דא"כ אכתי מה הועילו בתקנתן דאף כשאומר בפ"נ אפ"ה אתי לאחלופי דהא ליכא היכרא בהכי כיון דבלא"ה צ"ל בפ"נ משום לשמה אע"כ דאפ"ה הוי היכרא בהכי כיון שרואין שהאמינו חכמים לשליח לענין לשמה כבי תרי מידע ידעי דה"ה לענין קיום חותמיו האמינוהו בגיטין ולא אתי לאחלופי א"כ מה לי אם אומר השליח בעצמו בפ"נ ומה לי אם אומרו אחר כיון דמהני לענין לשמה לסברת התוס' תו לא אתי לאחלופי ע"כ דברי התוספות צריכין עיון מה טעם יש בדבר ועיין מה שאכתוב בלשון הגמ' בסמוך:

גמרא אלמא קסבר שנים שהביאו הגט צריכין ופירש"י ז"ל ואלו לא אמרו כתיקון כו' דכיון דחד הוא דאסהיד אתי לאחלופי כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דמכאן משמע כסברת התוס' דלמאי דסבר רבה שניתקן משום לשמה חיישינן נמי לאחלופי וכבר כתבתי דלכאורה אין טעם לדבר זה כיון דלשיטת התוספות סובר רבה לעולם דידענו לא מהני ולא שייך אחלופי א"כ לאחר שניתקן משום לשמה כ"ש דלא שייך אחלופי וכבר כתבתי לעיל בפ"ק שכוונתי ת"ל למה שכתב הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות בשמעתין דלמאי דמסקי' דרבה אית ליה דרבא סובר לגמרי כרבא דידענו מהני וממילא חיישינן לאחלופי דמעיקרא לא מצינן למימר הכי משום קושיא דרבה מ"ט לא אמר כרבא משא"כ למסקנא דרבה אית ליה תרתי תו לא שייך להקשות כן דחומרא בעלמא אית ליה לרבה לחוש לשני החששות זה תורף כוונת הרמב"ן ז"ל ומעתה אני מוסיף על דברי הראשונים דאף אם נאמר דלמסקנא נמי שייך להקשות רבה מ"ט לא אמר כרבא והיינו ע"כ שנאמר דלא משמע לתלמודא דרבה מסברא דנפשיה חייש נמי משום לשמה דמהיכי תיתי דכיון דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי ועוד דלאחר שלמדו הוא. א"כ אין נראה סברא לומר דרבה מטעמא דנפשיה אמרה דהא כל המשניות אתיין שפיר משום טעמא דלקיימו לחוד ומש"ה איצטריך למימר משום דרבה סובר דידענו מהני ואיכא היכרא דלא ליתי לאחלופי ומדמצריך לומר בפ"נ אלמא משום לשמה הוא. מיהו כל זה בסוגיא דלעיל בפ"ק דרבה סובר כלישנא קמא דהכא דשנים שהביאו כדמשמע לעיל להדיא דמקשינן אמילתא דרבה מהא דבעי מיניה שמואל מרב הונא שנים שהביאו ופשיט ליה דאין צריכין. משא"כ כאן ללישנא בתרא דמסקינן ביה דשנים שהביאו צריכין והיינו ע"כ משום דפשטא דמתניתין הכי משמע ליה דקפסיק ותני פסול אפי' כשהגט יוצא מתחת יד שניהם וא"כ לפ"ז ממתניתין גופא מוכח טעמא דלשמה וא"כ תו לא שייך להקשות כלל רבה מ"ט לא אמר כרבא דהא אית ליה תרתי טעמי מפשט לשון המשנה וא"כ תו לא צריכין למימר דסובר דמהני ידענו אלא דלא מהני כמו לרבא וממילא חיישינן לאחלופי להאי לישנא דאפושי פלוגתא לא מפשינן בין רבה לרבא כיון שאינו מהצורך כן נ"ל נכון ודו"ק:

תוספות בד"ה במאי פליגי וא"ת ולימא דפליגי באחלופי כו' פירוש דקשיא להו דהשתא נמי מצינן למימר דכולי עלמא אית להו טעמא דאין בקיאין לשמה אלא דאפ"ה יש להכשיר בשנים אומרים בפ"נ דמקרי אמירה מעליא לענין לשמה דמצטרפין לעדות כמ"ש התוס' לעיל אלא דפסלי רבנן משום אחלופי כיון דבע"כ צ"ל בפנ"ח משום לשמה חיישינן לאחלופי ור' יהודא לא חייש לאחלופי וע"ז תירצו התוס' דכאן פשיטא לתלמודא דר' יהודה נמי חייש לאחלופי אבל תירוצם נראה דוחק גדול ובס' קיקיון יונה כתב לתרץ קושית התוס' בדרך אחר דהשתא ללישנא בתרא דצ"ל משום לשמה בפ"נ א"כ תו לא הוי היכרא לענין קיום ופשיטא דחיישינן לאחלופי אלו תורף דבריו וכבר כתבתי בסמוך בלשון התוס' דא"א לומר כן דא"כ אכתי אם אומר השליח בעצמו בפ"נ אכתי אתי לאחלופי לענין קיום כיון דבלא"ה צ"ל משום לשמה אע"כ כדכתיבנא דסוף סוף מי שיודע שאומר משום לשמה והאמינוהו כבי תרי ממילא לא אתי למיטעי נמי לענין קיום שטרות דמידע ידע דלשליח לחוד האמינו כבי תרי וא"כ כ"ש בשנים אומרים בפ"נ לא שייך לחוש לאחלופי כיון שרואה שמאמינים אותו לענין חתימה לשמה לחוד כבי תרי וע"כ דעיקר החששא למאן דלא ידע דמשום לשמה הוא וסובר משום קיום וא"כ איכא היכרא טובא במה ששנים אומרים בפ"נ. וגדולה מזו קשה טובא על בעל הקיקיון דיונה שהרי התוס' כתבו דלישנא קמא קאי נמי אליבא דרבה דאית ליה טעמא דלשמה ואפ"ה לא חייש ר' יהודא לאחלופי דאיכא היכרא במה ששנים אומרים בפ"נ וא"כ ה"ה ללישנא בתרא איכא למימר הכי כקושית התוספות. אמנם לענ"ד נראה דיש לתמוה טובא על בעלי התוס' דלכאורה אין מקום לקושית התוס' דודאי ללישנא קמא דבבא דשנים אומרים בפ"נ לא איירי אלא בחד גוונא כשאין יוצא אלא מתחת יד א' מהם והיינו ע"כ שעד החתימה הוא השליח דאל"כ מהיכי תיתי יכשיר ר' יהודא בעד א' שאינו שליח לקיום החתימה דהא כ"ע סברי דקיום שטרות בשנים אלא דלשליח האמינו כבי תרי ואין לטעות דר' יהודא לית ליה כלל טעמא דאין מצויין לקיימו דא"כ הו"ל לאיפלוגי בכולה מתניתין דהא לכ"ע עיקר טעמא משום לקיימו הוא אע"כ דפשיטא לן דלא איירי אלא כשהגט יוצא מתחת עד החתימה משא"כ כאן בלישנא בתרא אמרינן להדיא דבבא דשנים אומרים היינו כשהגט יוצא מתחת שניהם ומסתמא איירי בכל ענין אפילו אם יוצא מתחת שני עידי הכתיבה ואפ"ה מכשיר ר' יהודא וא"כ מקשה הש"ס שפיר במאי פליגי פירוש מ"ט דר' יהודא דמכשיר דהא על החתימה לשמה ליכא אלא ע"א שאינו שליח ופשיטא דפסול למאן דאית ליה טעמא דלשמה אע"כ דר' יהודא לית ליה טעמא דלשמה וא"כ סובר שנים שהביאו אין צריכין לומר בפ"נ ובפנ"ח דהא לענין לקיימו הו"ל כאילו אמרו בפנינו גרשה וכיון שאין צריכין לומר כלל תו לא שייך לחוש לאחלופי כדמשמע בכל הסוגיא וכה"ג משני נמי הש"ס דלרבה איירי לאחר שלמדו ומש"ה לא חייש ר' יהודא משום לשמה וממילא בשנים שהביאו א"צ כלל ומש"ה מכשיר בכל גווני ל"ש יוצא מתחת שני עידי הכתיבה וכ"ש כשיוצא מתחת יד א' מעידי כתיבה ומעד החתימה דכשר דהא אפי' ביוצא מעד החתימה לחוד כשר דשליח הוא נאמן כתרי על החתימה ועל הכתיבה לענין לשמה אמירה מעליא הוא מה שאומרים שני עידי הכתיבה והוי נמי היכרא לענין אחלופי לר' יהודא וכ"ש ביוצא בא' מעידי הכתיבה ועד החתימה דכשר לר' יהודא כן נ"ל נכון מאד בעזה"י ודברי התוס' צריכין עיון ודו" ק :

בד"ה ומ"ס פי' בקונטרס כו' ובחנם פירש כן כו' והיינו טעמא דנראה לו לתלמודא כיון דרבנן כו' עד סוף הדיבור. ונ"ל בכוונתם דכיון דרבנן ודאי לא מפלגי ובודאי בכל ענין אמרו בבבא דסיפא דפסול אפילו כשיוצא מתחת יד שניהם ולא מיבעיא ביוצא מתחת עד החתימה ובכולהו מכשיר ר' יהודא משמע דאפילו ביוצא מתחת עד החתימה לחוד מכשיר וע"כ היינו משום דלא גזיר כלל אפילו בחד ונהי דביוצא מתחת א' מעידי הכתיבה ודאי פסול בהא לא איכפת לן דמילתא דפשיטא היא דלא שייך להכשיר כה"ג ועוד פשטא דמתניתין לא מיירי אלא ביוצא מעידי הכתיבה או מעד א' בחתימה כן נ"ל ביישוב לשיטת התוספות אף דלכאורה נראה דלא נחתו להכי דא"כ לא הוי מקשו מידי בד"ה במאי פליגי וכמו שכתבתי שם. ומעתה אשוב ליישב שיטת רש"י ז"ל דלא לחנם פירש כן אלא דלא משמע ליה לפרש כפירוש התוספות משום דודאי סברא גדולה איכא לחלק דדוקא בי תרי דמייתי לא גזרינן שמא יחזור הדבר לקילקולו משום דלא שכיח אבל בחד גזרינן וכדאמרינן להדיא בפ"ק ד' ה' ומה שהקשו התוספות על רש"י ז"ל דא"כ אמאי מסקינן הכא דמודה ר"י כשאמר בפ"נ ולא בפנ"ח דפסול משום אחלופי ולא קאמר משום שמא יחזור הדבר לקילקולו. נלע"ד דלק"מ דכיון דלקושטא דמילתא משמע לתלמודא דר' יהודא נמי חייש לאחלופי כמו לרבנן דאפושי פלוגתא לא מפשינן וא"כ היכא דשייך אחלופי הוי פסול גמור אף כשניסת תצא משא"כ בטעמא דשמא יחזור הדבר לקילקולו אפי' לרבנן אמרי' דכשניסת לא תצא כדאמרינן לעיל בפ"ק דף ה' אליבא דרבה ומוכחינן לה מדקתני אם נתקיים בחותמיו כשר וא"כ היא גופא קמל"ן הכא דר' יהודא מודה לגמרי לרבנן בההיא דאמר בפ"נ ולא בפנ"ח דפסול אף כשניסת משום טעמא דאחלופי דהו"ל כאילו לא נתקיים בקיום הגט וכן הוא האמת דמשום איחלופי פסול אף כשניסת והיינו דכייל להו מתניתין בכולהו בבי דרישא דפסול לגמרי ולעולם דחייש ר' יהודא נמי לשמא יחזור כו' בחד דמייתי כנלע"ד נכון ועיין בבעל המאור שכתב כמה שיטות בזה דלא קאמר אליבא דר"י שמא יחזור ובמה שכתבתי נתבאר על נכון בעזה"י ודו"ק:

כשר. ואע''ג דלא כלום קאמרי דלחד אצרכוה למימר תרוייהו דלא ליחלפו בקיום שטרות דעלמא אפ''ה כשר דקסבר שנים שהביאו גט אין צריכין לומר כו' דטעמא משום שאין עדים מצויין לקיימו והרי עדים מצויין לקיימו ואי קשיא כיון דסוף סוף שנים הן מה לי שניהם שלוחים מה לי אחד מהם הרי עדים מצויין לקיימו לא פלוג רבנן בין בא עם חבורת אנשים לבא יחידי דאין מבחין ובודק באלה דלא מוכחא מלתא ואם באת להכשיר את זה יכשירו את זה אבל כששנים הביאוהו מלתא דמוכחא ולא שכיחא היא ולא אחמור בה רבנן: סיפא דקתני. פלוגתא דר' יהודה ורבנן על כרחיך בשאין הגט יוצא מתחת ידי שניהם הוא דאי שניהם שלוחין מכשרי רבנן ואע''ג דאמירה דידהו לא כלום היא דהא שנים שהביאו גט אין צריכין לומר: במאי פליגי. הואיל ואחד מביאו והוא לא אמר כתיקון חכמים אמאי קמכשר ר' יהודה: ת''ק סבר. אף על פי שהגט יוצא מתחת עד החתימה והשליח הימנוהו רבנן כתרי אפילו הכי כיון דלא אמר נמי בפני נכתב פסול גזירה דלמא אתי לאיחלופי כו': ורבי יהודה סבר. כיון דאצרכיניה תרי אחריני במקומו לאסהודי אכתיבה תו לא אתי לאיחלופי: צריכין. ואלו לא אמרו כתיקון חכמים דכיון דחד הוא דאסהיד אחתימה אתי לאיחלופי הואיל ואיהו לא אמר אכתיבה: סיפא דקתני. פלוגתא נימא דומיא דרישא דאפילו גט יוצא מתחת ידי שניהם פסלי דהא צריכין לומר והני לא כלום קאמרי דאי גט יוצא מתחת ידי עדי הכתיבה האי דחתימה לאו כלום הוא שאינו שליח בדבר ואי מתחת יד אחד מאלו ועד החתימה או שלשתן שלוחין בו כיון דאחתימה חד הוא דאסהיד ואיהו לא אמר אכתיבה אתי לאיחלופי בעלמא: במאי פליגי. כלומר ר' יהודה אמאי אכשר: תנא קמא סבר לפי שאין בקיאין לשמה. הלכך שנים שהביאו גט צריכין לומר והני לא כלום אמרו כדאמרן: ורבי יהודה סבר לפי שאין מצויין לקיימו. הלכך שנים שהביאו גט אין צריכין לומר ולא איכפת לן: רבא מתרץ כלישנא קמא. דאין גט יוצא מתחת ידי שניהם דאי שנים הביאוהו דכולי עלמא כשר דאין צריכין לטעם לפי שאין עדים מצויין והכא כשהביאו א' אותו שהעיד על החתימה וטעמא דר' יהודה כדאמרן לעיל דכיון דאיכא תרי אחריני אכתיבה לא אתי לאיחלופי: ורבה. מוקי לה כלישנא בתרא ואמר לך הכא דמכשיר רבי יהודה לאו משום דשנים המביאין גט אין צריכין אלא לאחר שלמדו עסקינן דלמאי ניחוש לה אי לשמה הא איכא אי לקיימו הא איכא דשנים הם ורבנן דפסלי גזרי שמא יחזור דבר לקלקולו ורבי יהודה סבר לא גזרינן דתרי דמייתי גיטא לא שכיחא ולא גזרו בה רבנן: ולפלוג נמי רבי יהודה ברישא. באחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם כיון דיוצא מתחת ידי שניהם דלקיימו ליכא למיחש ולשמה נמי הא למדו ולקלקול לא חייש: לא למעוטי בפני נחתם אבל לא בפני נכתב. דחד הוא ופסולי' משום גזירה דלמא אתי לאיחלופי הוא: אתמר נמי. כלישנא בתרא דרבי יוחנן דבגט יוצא מתחת ידי שניהם מחלוקת:

אלמא קסבר שנים שהביאו גט אין צריכין כו'. פי' בקונטרס דטעמא משום דאין עדים מצויין לקיימו ונראה דאפילו למ''ד לפי שאין בקיאין לשמה איירי הכא דלאחר שלמדו בבי תרי דלא שכיח לא גזרינן שמא יחזור לקלקולו אבל מאן דסבר שנים שהביאו גט צריכין ע''כ סבר לפי שאין בקיאין לשמה כרבה דלרבא אפילו לא אמר זה בפני נכתב וזה בפני נחתם כשר כיון שאומרים שהבעל שלחם דמה אילו יאמרו בפנינו גירשה וא''ת ולרבא נמי דלמא בעלמא צריכין והכא דכשר משום דחד מינייהו מסהיד אכתיבה וחד אחתימה ואין לומר דכיון דלא מסהיד אכוליה מילתא לא דייק דהא תנן אחד אומר בפני נכתב ושנים אומרים בפנינו נחתם כשר אלמא מהימן חד אע''ג דלא מסהיד אלא אכתיבה לחודא ולא אמרינן דלא דייק וי''ל דאם איתא דצריכין בעלמא גם כאן לא היה מועיל דכיון שאין כאן אלא אחד שמעיד על החתימה לבד אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא אע''ג דאידך מעיד על הכתיבה מאחר דהאי דמסהיד אחתימה לא מסהיד אכתיבה דרבה נמי אית ליה טעמא דאיחלופי דכיון דכבר תקנו בפני נכתב משום לשמה תקנו נמי דצריך לומר משום איחלופי כדפרישי' לעיל בפ''ק (דף ה.) אע''פ שכיון שהם שנים אין צריכין להעיד משום קיום אלא משום לשמה מ''מ כיון דצריך מיהא עדות משום לשמה יסברו העולם דעדות זה משום קיום הוא ואתי לאיחלופי משום קיום שטרות דעלמא: הא גט יוצא מתחת ידי שניהם מכשרי רבנן. מדקדק כן לפי שרוצה לישאל וכי אין גט יוצא כו' במאי פליגי דבגט יוצא מתחת ידי שניהם ניחא ליה דפליגי כמו שמפרש בלשון שני ובלשון שני איפכא וניחא ליה טפי דפליגי באין גט יוצא כו' כמו שמפרש כאן בלשון ראשון וכעין סוגי' זו איכא באלו טרפות (חולין דף נח.) גבי ולד טרפה: אלמא קסבר צריכין כו'. היינו כרבה כדפירשנו: במאי פליגי. וא''ת ולימא דפליגי באיחלופי כמו ללשון ראשון ואומר ר''י דבשלמא ללישנא קמא איכא למימר דטעמא דרבי יהודה משום דלא חייש לאיחלופי כיון דאין גט יוצא אלא מתחת יד עד החתימה מוכחא מילתא משום דעד חתימה נאמן ביחידי לפי שהוא שליח הגט מדמצרכינן אכתיבה תרי משום דלא הוו שלוחים אבל להאי לישנא דמוקי לה בגט יוצא מתחת יד שניהם איכא למיחש לאיחלופי דהשתא אין כאן הוכחה כיון דעד המעיד על הכתיבה ישנו נמי שליח הגט: ומר סבר לפי שאין עדים מצויין לקיימו. השתא הוה מצי לאקשויי ולפלוג רבי יהודה ברישא: ורבה אמר לך דכולי עלמא כו'. הוא הדין דמצי לשנויי דרבה כלישנא קמא דלדידיה נמי בי תרי דמייתי גיטא אין צריכין משום דלא שכיחא כדאמרן בפ''ק (לעיל ה.): ומר סבר לא גזרינן. פי' בקונטרס דלא גזר רבי יהודה שמא יחזור דבר לקלקולו דבי תרי דמייתי גיטא מילתא דלא שכיחא ולא גזרו ביה רבנן ובחנם פירש כן דאפי' בחד נמי לא גזור דהא מסיק למעוטי בפני נחתם אבל לא בפני נכתב ומפרש טעמא משום איחלופי ולא קאמר טעמא שמא יחזור דבר לקלקולו והיינו טעמא דנראה לו לגמרא כיון דרבנן לא מפלגי וגזרו בין בחד בין בתרי לרבי יהודה נמי לא מיסתבר לחלק כיון דלא גזר בתרי הוא הדין בחד:

גיטין טז ע"ב